רשות לרופא

הגמרא במסכת ברכות (ס,א) ובמסכת בבא קמא (פה,א) דורשת את הפסוק: "רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא,יט) – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. הראשונים דנו בחידוש זה, לכאורה דבר פשוט שמותר לרפאות. הסברים רבים נאמרו בעניין זה להלן העיקריים שבהם. התוספות כתבו שגם מחלה הבאה משמים ולא רק מכה הבאה על ידי אדם - ניתנה לרופאים לרפאות. בתוספות הרא"ש הוסיפו שהפסוק מתיר לרופא ליטול שכר. הרמב"ן מחדד את המסקנות ממאר זה וקובע שהרפואה אינה רק רשות אלא חובה ומצווה. בכיוון אחר כותב רבינו בחיי שפסוק זה מלמדנו על מגבלות הרפואה.

תוספות הרא"ש מסכת ברכות דף ס עמוד א

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש פשיטא למה לא ירפאו הרופאים הא כתיב והשבותו לו ודרשינן זו היא השבת גופו וכתיב לא תעמוד על דם רעך, ותירץ שניתן רשות לרפאת בשכר דסד"א שחייב לעשות בחנם מטעמא דפרישית, ולי נראה דחולאים הבאים מחמת אדם דין הוא שירפאם אבל חלאים הבאים מעצמן אי לאו קרא הוה אמינא שאין לרפאותם שנראה כמבטל גזרת המלך.

תורת האדם שער המיחוש - ענין הסכנה

ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה, א"נ שלא יאמרו הקדוש ברוך הוא מוחץ והוא מרפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, כענין שכתוב (ד"ה ב' ט"ז) גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים. אבל האי רשות רשות דמצוה הוא דמצוה לרפאות ובכלל פקו"נ הוא כדתנן מאכילין אותו ע"פ בקיאים. ותניא (יומא פ"ג ב') מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו ע"פ בקיאים דבש וכל מיני מתיקה מפני שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין את העינים, וכל אלו על פי בקיאין מאכילין אותו, שאם היתה אישתא צמירתא בבולמוס שלו והאכילוהו דבש הרי אלו הורגין אותו. ותנן נמי (פ"ד א') החושש בפיו מטילין לו סם בשבת, וכן רבינא (פסחים כ"ה ב') דשייף לי' לברתיה בגוהרקי דערלה משום אישתא צמירתא, וכן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, כלן בדרכים של מלאכת הרפואות עושין אותן, ואי אפשר לדעת אותן אלא ע"פ אותה חכמה. וכן עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, מלאכת הכוחלין משערי הקלורין של רפואות היא, והואיל ומחללין שבת ברפואות ש"מ בכלל פקוח נפש הן, ופקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז בחכמה זו משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכ"ש המתיאש ואינו עושה. וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו ה"ז שופך דמים.

רבינו בחיי שמות פרק כא

ומה שארז"ל: (ב"ק פה א) "ורפא ירפא", מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר (איוב יב, י) "אשר בידו נפש כל חי".