מר עוקבא ואשתו

בדומה לאבא חלקיה ואשתו המתוארת כבעלת זכויות גדולה יותר בגלל אופי נתינת הצדקה שלה, מובא במסכת כתובות סיפור על אשת מר עוקבא שנחשבת לבעלת זכויות מרובות מעבלה מאותה סיבה.
 
"מָר עוּקְבָא הֲוָה עַנְיָא בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ [היה עני בשכנותו] דַּהֲוָה [שהיה] רָגִיל מר עוקבא כָּל יוֹמָא [יום] דְּשָׁדֵי לֵיהּ [לזרוק לו] אַרְבָּעָה זוּזֵי [זוזים] בְּצִינּוֹרָא דְּדַשָּׁא [בתוך חור הדלת].יוֹם אֶחָד אָמַר אותו עני: אִיזִיל אֶיחֱזֵי מַאן קָעָבֵיד בִּי הַהוּא טִיבוּתָא [אלך אראה מי עושה לי אותה טובה], שלא ידע מי נותן לו את הצדקה. הַהוּא יוֹמָא נָגְהָא לֵיהּ [אותו יום התאחר] מָר עוּקְבָא לְבֵי מִדְרָשָׁא [לבוא לבית המדרש]. אָתְיָא דְּבֵיתְהוּ בַּהֲדֵיהּ [באה אשתו יחד אתו] לחלק את הצדקה, כֵּיוָן דְּחַזְיוּהּ [שראו] בני הבית של אותו עני דְּקָא מַצְלֵי לֵיהּ לְדַשָּׁא [שמטה את הדלת], נָפַק בַּתְרַיְיהוּ [יצא העני אחריהם] לראות מי הם הנותנים. רְהוּט מִקַּמֵּיהּ [רצו, ברחו מלפניו], שלא רצו שיידע מי הם, עָיְילֵי לְהַהוּא אַתּוּנָא דַּהֲוָה [נכנסו לכבשן שהיתה] גְּרוּפָה נוּרָא [האש] בו אבל עדיין היה חם מאד,הֲוָה קָא מִיקְלַיִין כַּרְעֵיהּ [היו נשרפות רגליו] של מָר עוּקְבָא מחמת החום.אָמְרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ [לו אשתו]: שְׁקוֹל כַּרְעֵיךְ אוֹתֵיב אַכַּרְעַאי [הרם את רגליך ושים על רגלי] שאני אינני נכוית.חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ [חלשה, נפגעה דעתו] של מר עוקבא, שראה שאשתו צדקת גדולה ממנו שאינה נכוית על ידי האש, אָמְרָה לֵיהּ [לו] לפייסו: אֲנָא שְׁכִיחְנָא בְּגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא וּמִקַּרְבָא אַהֲנְיָיתִי [אני מצוייה בתוך הבית וכשאני נותנת צדקה קרובה הנאתי], לפי שאני נותנת אותה בלחם ומזונות והעני נהנה מיד, ואילו אתה נותן להם כספים שאין בהם הנאה מיד, ולכן שכרי מרובה. ושואלים: וּמַאי כּוּלֵּי הַאי [ומה היה כל זה] שברחו עד כדי כך שנכנסו לתוך כבשן? מדוע עשו כן? ומשיבים: שאָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ [ויש אומרים] ש אָמַרזאת רַב הוּנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר ר' שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ [ויש אומרים] שאָמַרזאת ר' יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נוֹחַ (מוטב) לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּמְסוֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לָן [מניין לנו] דבר זה מִתָּמָר, דִּכְתִיב [שנאמר]: "...ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. הִיא מוּצֵאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (בראשית לח, כד-כה), שלא פרסמה שיהודה הוא זה שבא עליה שלא לביישו, למרות שהיתה עלולה להשרף בכבשן האש, ומכאן למדים כמה צריך להזהר כדי שלא להלבין פנים" (כתובות סז,ב).