חוני, אבא חלקיה וחנן הנחבא – דורות של מחוללי ניסים

בתחילת הפרק מובא סיפורו המופורסם של חוני המעגל, בשולי הסיפור מובאים גם סיפוריהם של נכדיו שכמהו היו צדיקים גדולים ומפורסמים. מהסיפורים ניתן ללמוד גם על אישיותם מידותיהם ומעשיהם של צדקים אלו.

"תנו רבנן [שנו חכמים]: פעם אחת יצא רוב חודש אדר ולא ירדו עדיין גשמים, שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! התפלל, ולא ירדו גשמים. עג עוגה (מעגל) בעפר,ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר: "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי" (חבקוק ב, א). אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין טיפות קטנות. אמרו לו תלמידיו: רבי! ראינוך ולא נמות, כלומר, ראינו אותך עושה גדולות, אבל אין הדבר מועיל לנו שלא נמות, כמדומין אנו שאין גשמים יורדים אלא להתיר שבועתך שיירד גשם כל שהוא, אבל לא די הצורך. אמר חוני: לא כך שאלתי, אלא גשמיברכה, העשויים למלאות בורות שיחין (בורות מאורכים) ומערות (בורות מכוסים תיקרה). ירדו גשמים בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה בשיעורהמלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ועם כל זה עשה שלא נמות, שכן כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד בהם את העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו גשמים כתיקנן,אבל הוסיפו וירדו עד שעלו כל העם להר הביתשהוא מקום גבוה, מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר ואקריבנו עולה לשם הודאה ותוך כדי כך אתפלל. הביאו לו פר הודאה, סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה מרובה אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים, ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח, ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות שצמחו עם הגשמים הללו. ...

אבא חלקיה בר בריה [בן בנו] של חוני המעגל הוה [היה], וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה, ובעי רחמי, ואתי מיטרא [וכאשר היה צריך העולם לגשם היו שולחים חכמים אליו, והיה מבקש רחמים, ובא הגשם]. זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא [פעם אחת הצטרך העולם לגשם], שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא[שלחו חכמים זוג חכמים אליו לבקש רחמים שיבא גשם], אזול לביתיה ולא אשכחוהו [הלכו לביתו ולא מצאוהו], אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק [הלכו בשדה ומצאוהו שהיה עודר], יהבו ליה שלמא [נתנו לו שלום] ולא אסבר להו אפיה [הסביר להם פנים], בהשבת שלום. בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא [בערב, כאשר אסף עצים להסקה, שם את העצים והמעדר על כתפו האחת, והגלימה על כתפו האחת]. כולה אורחא לא סיים מסאני [כל הדרך לא נעל נעלים], כי מטי למיא סיים מסאניה [כאשר הגיע למים נעל נעלים], כי מטא להיזמי והיגי דלינהו למניה [כאשר הגיע למקום קוצים הרים את בגדיו]. כי מטא למתא, נפקא דביתהו לאפיה כי מיקשטא [כאשר הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת] כי מטא לביתיה, עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן [כאשר הגיע לביתו, נכנסה אשתו בתחילה, ואחר כך נכנס הוא, ואחר כך נכנסו חכמים], יתיב וכריך ריפתא [ישב ובצע פת] ולא אמר להו לרבנן [להם לחכמים]: תו כרוכו [בואו ואכלו] כפי שנהוג לומר מדרכי הנימוס. פלג ריפתא לינוקי [חילק לחם לילדים], לקשישא חדא ולזוטרא תרי [לגדול פרוסה אחת ולקטן שתיים], אמר לה לדביתהו [לאשתו]:ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו [יודע אני שהחכמים משום הגשם באו], ניסק לאיגרא וניבעי רחמי [נעלה לגג ונבקש רחמים], אפשר דמרצי [אולי יתרצה] הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא ולא נחזיק טיבותא לנפשין [ויביא מטר, ולא נחזיק טובה לנפשנו], שלא ייראה שאנחנו שגרמנו לכך. סקו לאיגרא, קם איהו בהדא זויתא, ואיהי בחדא זויתא [עלו לגג, עמד הוא בפינה זו והיא בפינה אחת, אחרת], קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו [קדמו ועלו עננים מאותה פינה שעמדה בה אשתו]. כי נחית [כאשר ירד] אמר להו [להם]: אמאי אתו רבנן [מדוע באו חכמים] אלי? אמרו ליה [לו]: שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא [שלחו אותנו חכמים אל אדוני לבקש רחמים על הגשם]. אמר להו [להם]: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה שהרי השמים כבר מעוננים ועומד לרדת הגשם. אמרו ליה [לו]: ידעינן דמיטרא [יודעים אנו שהגשם] מחמת מר [אדוני] הוא דאתא [שבא], אלא לימא לן מר הני מילי דתמיהא לן [שיאמר, יסביר, לנו אדוני אותם הדברים שהיו תמוהים לנו] שעשית במשך הזמן, מאי טעמא כי יהיבנא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה [מה טעם כאשר נתנו לאדוני שלום לא הסביר לנו אדוני פניו] ולא השיב לנו שלום? אמר להו [להם]: שכיר יום הואי [הייתי], ואמינא [ואמרתי]: לא איפגר [אתמהמה] בשיחה ואבטל מעבודתי. ועוד שאלו: ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה [ומה טעם שם אדוני את העצים על כתפו האחת ואת הגלימה על כתפו האחת]? אמר להו [להם]: טלית שאולה היתה זאת, להכי שאלי, ולהכי לא שאלי [לזו ללבוש אותה שאלתי אותה, ולזו לשים עליה עצים לא שאלתיה]. ושאלוהו עוד: מאי טעמא כולה אורחא [מה טעם כל הדרך] לא סיים מר מסאניה [נעל אדוני נעליו] וכי מטי למיא סיים מסאניה [וכאשר הגיע למים נעל נעלים]? אמר להו [להם]: כולה אורחא חזינא, במיא לא קא חזינא [כל הדרך רואה אניויכול להזהר מן המכשולים, במים אינני רואה] ולכן נעלתי נעלים שלא אנזק שם. מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה [מה טעם כאשר הגיע אדוני לקוצים הרים את בגדיו]? אמר להו [להם]: זה הבשר מעלה ארוכה (מתרפא) אם נסרט בקוצים וזה הבגד אינה מעלה ארוכה אם ייקרע. ושאלוהו עוד: מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא [מה טעם כאשר הגיע אדוני לעיר יצאה אשתו של אדוני כשהיא מקושטת]? אמר להו [להם]: כדי שלא אתן עיני באשה אחרתבלכתי בעיר. מאי טעמא עיילא היא ברישא, והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן [מה טעם נכנסה היא בתחילה, ואחר כך נכנס אדוני, ואחר כך נכנסנו אנחנו]? אמר להו [להם] משום דלא בדקיתו לי [שאין אתם בדוקים לי בעיני] ולא רציתי שתתייחדו עם אשה. ושאלוהו עוד: מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן "איתו כרוכו" [מה הטעם כאשר בצע אדוני פת לא אמר לנו "בואו וביצעו"]?אמר להם: משום שלא נפישא ריפתא [היתה הפת מרובה] דייה גם לאורחים ואמינא [ואמרתי]: לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא [יחזיקו לי החכמים טובה] בחנם, שאני מכבד אותם, ואין בליבי באמת לעשות זאת. עוד שאלוהו: מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי [מה טעם נתן אדוני לילד הגדול פרוסה אחת ולקטן שתיים]? אמר להו [להם]: האי [זה, הגדול] קאי בביתא [נמצא בבית] ואם הוא רעב הוא אוכל, והאי [וזה,הקטן] יתיב בבי כנישתא [יושב בבית הכנסתולומד] ולכן הוא רעב יותר. ושאלוהו עוד: ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר לעננא דידיה [מה הטעם קדמו ועלו עננים מאותה זוית שהיתה עומדת אשתו של אדוני לענן שלו]? אמר להם: משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי, ומקרבא הנייתה [שהאשה נמצאת בבית, ונותנת לחם לעניים, וקרובה הנאתה] שהיא גורמת להם, ומידה כנגד מידה תפילתה נענית תחילה. ואנא יהיבנא זוזא ולא מקרבא הנייתיה [ואני נותן לעניים מעות ואין הנאה זו קרובה], שהרי העני אינו נהנה מיד, אלא עד שיקנה לחם במעות אלה. אי נמי [או גם כן] טעם אחר: לפי שהיא גדולה ממני בצדקותה, שכן הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן [אותם בריונים שהיו בשכנותנו], אנא בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, ואהדרו [אני ביקשתי רחמים שימותו, והיא ביקשה רחמים שיחזרו בתשובה, וחזרו].

חנן הנחבא בר ברתיה [בן בתו] של חוני המעגל הוה [היה], כי מצטריך עלמא למיטרא [כאשר היה העולם צריך לגשם], הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה [היו שולחים חכמים תינוקות של בית רבם אליו]ונקטי ליה בשיפולי גלימיה [והיו תופסים אותו בשולי גלימתו], ואמרו ליה [לו]: אבא, אבא, הב לן מיטרא [תן לנו גשם]! אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! עשה בשביל אלו התינוקות, שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא [שנותן גשם] הקדוש ברוך הוא, לאבא שלא יהיב מיטרא [נותן גשם]. ואמאי קרי ליה [ומדוע קראו לו] "חנן הנחבא" מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא, כדי שלא יחלקו לו כבוד (בבלי תענית כג,א-ב).