מלומד בניסים

הגמרא מספרת שאשתו של רבי חנניא בן דוסא הייתה 'מלומדת בניסים'. ביטוי זה נאמר גם לגבי 'נחום איש גמזו' ורבי שמעון בר יוחאי.

נחום איש גמזו

פירוש / סנהדרין / קח,ב

קורה לו, היה אומר] "גַּם זוֹ לְטוֹבָה". יוֹמָא חַד בָּעוּ [יום אחד היו צריכים] יִשְׂרָאֵל לְשַׁדּוּרֵי דּוֹרוֹן [לשלוח מתנה] לַקֵּיסָר, אָמְרִי [אמרו]: בַּהֲדֵי [בידי] מַאן נְשַׁדַּר [מי נשלח את הדורון], והחליטונְשַׁדַּר בַּהֲדֵי [נשלח בידי] נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ לפי שמְלוּמָּד (רגיל) בְּנִסִּים הוּא, שמתרחשים לו ניסים רבים.כִּי מְטָא לְהַהוּא דִּיּוּרָא, בְּעָא לְמֵיבַת [כאשר בא לבית אחד, רצה ללון]. אָמְרִי לֵיהּ [אמרו לו] בעלי הבית: מַאי אִיכָּא בַּהֲדָךְ [מה יש אתך]? אָמַר לְהוּ [להם]: קָא מוֹבִילְנָא כַּרְגָּא [אני מוביל את המס] לַקֵּיסָר. קָמוּ בְּלֵילְיָא, שְׁרִינְהוּ לְסִיפְטֵיהּ, וּשְׁקַלוּ [עמדו בלילה, פתחו את ארגזו, והוציאו] את כָּל דַּהֲוָה גַּבֵּיהּ וּמְלָנְהוּ עַפְרָא [שהיה בתוכו ומלאו אותו בעפר]. כִּי מְטָא לְהָתָם, אִישְׁתַּכַּח עַפְרָא [כאשר הגיע לשם, לקיסר, נמצא שיש בידו עפר], אָמַר הקיסר: אַחוּכֵי קָא מְחַיְּיכִי [צוחקים] בִּי יְהוּדָאֵי [היהודים] לתת לי מתנה כזו, אַפְּקוּהוּ לְמִקְטְלֵיהּ [הוציאוהו ליהרג], אָמַר נחום: "גַּם זוֹ לְטוֹבָה". אֲתָא [בא] אֵלִיָּהוּ הנביא וְאִידַּמֵּי לְהוּ כְּחַד מִינַּיְיהוּ [ונדמה להם כאחד מהם], אָמַר לְהוּ [להם]: דִּילְמָא הַאי עַפְרָא מֵעַפְרָא [שמא עפר זה מעפרו] של אַבְרָהָם אָבִינוּ הוּא דַּהֲוָה שָׁדֵי עַפְרָא הָווּ חַרְבֵּי, גִּילֵּי הָווּ גִּירֵי [שהיה זורק עפר, נהיה חרבות, קש נהיה חיצים]. בַּדּוּק וְאַשְׁכְּחוּ [בדקו ומצאו] שכך הוא. הֲוָה מְחוֹזָא [היה מחוז] שלֹא הָווּ קָא יָכְלִי לֵיהּ לְמִיכְבְּשֵׁיהּ [היו יכולים לכבוש אותו], שְׁדוּ מֵהַהוּא עַפְרָא עֲלֵיהּ וּכְבָשׁוּהָ [זרקו מאותו עפר עליו וכבשוהו]. כיון שראו כך שמחו במתנתו של נחום איש גם זו, וכאות תודה עַיְילוּהוּ לְבֵי גְנָזָא [הכניסוהו לבית האוצר], אָמְרִי [ואמרו] לו: שְׁקוֹל דְּנִיחָא [קח מה שנוח] לְךָ. מַלְיָיהּ לְסִיפְטָא דַּהֲבָא [מילא את ארגזו זהב]. כִּי הֲדַר אֲתָא [כאשר חזר ובא] אָמְרוּ לֵיהּ הָנָךְ דִּיּוּרֵי [לו אותם דיירים]: מַאי אַמְטֵית לְבֵי מַלְכָּא [מה הבאת לבית המלך]? אָמַר לְהוּ [להם]: מַאי דְּשָׁקְלִי מֵהָכָא אַמְטַאי לְהָתָם [מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם]. חשבו הם שעפר ביתם יש בו סגולה מיוחדת. שָׁקְלִי אִינְהוּ אַמְטוּ לְהָתָם, קַטְלִינְהוּ לְהָנָךְ דִּיּוּרֵי [לקחו הם מן העפר הביאו לשם לקיסר, ומצאו שאין הוא מועיל והרגו את הדיירים ההם] (בבלי סנהדרין קח,ב-קט,א).

רבי שמעון בר יוחאי

וממנו למד ר' שמעון בן יוחאי. ואימתי היה דבר זה? שפעם אחת גזרה המלכות (השלטון הרומאי) גזרה (שלש גזירות) על בני ישראל: שלא ישמרו את השבת; ושלא ימולו את בניהם; ושלא תטבולנה בנות ישראל מטומאת נדתן, ובכך יבואו בני ישראל ויבעלו את נשותיהן הנדות. הלך ר' ראובן בן איסטרובלי, ועל מנת שלא יכירו בו שהוא יהודי סיפר (הסתפר) תספורת המכונה קומי, הרווחת בין הגויים ואין בני ישראל מסתפרים כך, והלך וישב עמהםבשעה שדנו בשלש גזירות אלה. אמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, האם שאויבו יעני(יהיה לעני) או שיעשיר (יהיה לעשיר)? אמרו לו: שיעני. אמר להם: אם כן, אף בעניינם של היהודים, מוטב שלא יעשו היהודים מלאכה בשבת, כדי שיענו בכך! אמרו: טבית [טוב, יפה] אמר אדם זה, ולכן ראוי ליבטל [שתבטל] גזירה זו, עמדו ובטלוה, והתירו לבני ישראל שלא לעשות מלאכה בשבת. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, שיכחיש (ירזה, יחלש) אויבו או יבריא (ישמין, יתחזק)? אמרו לו: שיכחיש. אמר להם: אם כן, מוטב שימולוהיהודים את בניהם לשמונה ימים ויכחישובכך את גופם. אמרו: טבית [טוב, יפה]אמר, ובטלוה [ובטלו אותה] גם את הגזירה הזו. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, מה הוא רוצה, האם שירבה אויבו או שיתמעט? אמרו לו: שיתמעט. אמר להם: אם כן, מוטב שלא יבעלו בני ישראל את נשותיהן בזמן שהן נדות, ויוולדו להם בכך פחות ילדים, ויתמעט מספרם. אמרו: טבית [טוב, יפה] אמר, ואף גזירה זו בטלוה. לאחר זמן הכירו בו שהוא יהודי, והבינו שטענותיו היו לטובת היהודים, עמדו והחזירום את כל הגזירות האלה למקורן. באותה עת אמרו חכמים: מי מאתנו ילך ויבטל את הגזרות הללו? מוטב שילך לרומיר' שמעון בן יוחאי, שכן הוא מלומד (רגיל) בנסים ואחריו (ובנספח לו) מי מחכמי ישראל ילך? ר' אלעזר בר ר' יוסי. כששמע זאת ר' יוסי, אביו של ר' אלעזר, אמר להם ר' יוסי: ואילו היה אבא (אבי) החכם חלפתא קיים (חי) האם יכולין אתם (הייתם)לומר לו: תן (מסור) את בנך להריגה? ואף אתם, כיצד יכולים לבקש ממני שאשלח את בני לשליחות מסוכנת כזו? אמר להם ר' שמעון לחכמים: והרי כמו כן אילו היה יוחאי אבא קיים, האם יכולין אתם (הייתם)לומר לו: תן בנך להריגה? ובכל זאת, הריני מוכן ללכת לרומי, כן גם ר' אלעזר בנו של ר' יוסי ילך. אמר להו [להם] ר' יוסי: אנא אזלין [אני אלך], ולא בני, וטעם הדבר שאיני חפץ שבני ילך עם ר' שמעון בן יוחאי, כי בני נער וממהר להשיב ויכול להכעיס את ר' שמעון שכעסן הוא (תוס'), וחושש אני דלמא עניש ליה [שמא יעניש אותו] ר' שמעון, שיקפיד עליו, וזה הדבר דקא מסתפינא [שמפניו אני מפחד]. קביל עליה [קיבל עליו] ר' שמעון בן יוחאי שלא ליענשיה [יגרום לו לר' אלעזר בנו של ר' יוסי שייענש על ידו]. ומסופר, כי אפילו הכי [כך], למרות זאת, בסופו של דברענשיה [הענישו] ר' שמעון. וכיצד היה הדבר?כשהיו מהלכין בדרך לרומי, נשאלה באחד המקומות שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו (מלמל בלחישה) ר' אלעזר בר ר' יוסי כדי שלא ישמע ר' שמעון ויכעס שהוא מורה הלכה בפני רבו, ואמר: דבר זה נלמד מהאמור בתורה "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ...", ויקרא יא, כט, ואף שלא רצה ר' אלעזר בר' יוסי שישמע ר' שמעון את דבריו, שמעם ר' שמעון ואמר ליה [לו] ר' שמעון: אף שמעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה, מכל מקום אין לתלמיד חכם להורות הלכה בפני רבו, ולכן אל יחזור הבן ממסעו זה אצל אביו. ובהמשך הסיפור נמסר כי כשקרבו לרומייצא לקראתו שד הנקרא בן תמליון, ואמר להם: רצונכם שאצטרף אליכם ואבוא עמכם לצורך ביטול הגזירות? כשראה ר' שמעון בן יוחאי כי נזדמן לו שד לצורך הצלת בני ישראל בכה ר' שמעון ואמר: ומה שפחה של בית אבא, הגר המצרית שפחת בית אברהם אבינו, נזדמן לה מלאך שלש פעמים, כאשר ברחה מפני שרי גבירתה. ואני לא ראוי שיזדמן לי מלאך, ואפילו לא פעם אחת? ואולם אף על פי כן, יבא הנס מכל מקום שיבוא. ומסופר עוד, כי קדים [קדם] הוא אותו השד, לפני בואם של החכמים לרומי, ועל בברתיה [ונכנס בבתו] של הקיסר ונשתגעה. כי מטא התם [כאשר הגיע ר' שמעון לשם, לארמונו של הקיסר], אמר: בן תמליון, צא! בן תמליון, צא! וכיון דקרו ליה, נפק אזל [וכיון שקראו לו, אכן יצא בן תמליון מגופה של בת הקיסר, והלך], ונרפאה בת הקיסר. כיון שראה הקיסר כן, אמר להון [להם]: שאילו [שאלו, בקשו] כשכר על רפואת בתי מתוך אוצרותי כל מה דאית לכון למישאל [שיש לכם לבקש]. ועיילינהו לגנזיה לשקול כל דבעו [והכניסם לגנזיו שיקחו משם כל מה שהם רוצים]. אשכחו [מצאו] שם את ההוא איגרא [אותה אגרת, צו שלש הגזירות הללו], שקלוה וקרעוה [לקחוה וקרעוה].ומעירים בעקבות סיפור זה: והיינו [וזהו]ההסבר למה שמוצאים אנו במקום אחר ש אמר ר' אלעזר בר ר' יוסי לפני חכמים כי אני ראיתיה (את הפרוכת בית המקדש) בהיותי בבית אוצרותיו של הקיסר בעיר רומי, והיו עליה כמה טיפי דמים, שראה אותה ר' אלעזר כאשר נכנס לבית אוצרותיו של הקיסר (בבלי מעילה יז,א-ב).