עניים שקרנים

הסוגיא שלנו עוסקת בעניים שלא מסתפקים במינמום הנדרש לכל אדם ובחובה לתת להם כפי כבודם. בשולי הסוגיא מתפתח דיון האם עני החי חיי מותרות ומתנהג בפזרנות - צריך את זה או שמא הוא שקרן ואין לתת לו. שני סיפורים עם גישות סותרות מובאות בעניין זה בסוגיא.

מר עוקבא מחליט להגדיל את הקצבה של העני שמבשם את ביתו בזילוף יין ישן ויקר שהרי התנהגותו מוכיחה שהוא זקוק לכסף רב. לעומתו רבי חנניא מתייחס כשקרן לעני אותו הוא היה רגיל לפרנס והתברר שהוא מציע את השולחנו במפות יקרות מאוד. בסיום דבריו קובע רבי חנניא שבמקום שיש שקרנים, גם אם אדם אינו נותן צדקה מחמת קמצנותו הוא אינו עובר על איסור.

בירושלמי סוף מסכת פאה מוסיפים על זה וקובעים שכאשר אדם מעלים עיניו מן העני ואינו נותן צדקה דינו למות מייד, ובזכות הרמאים דנים אותו לזכות שהרי אינו יכול לתת מייד בלי לברר מה טיבו של העני.

תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק ח

שמואל ערק מן אבוי אזל וקם ליה בין תרין צריפין דמיסכנין שמע קולהון אמרין בהדין אגנטין אנן אכלין יומא דין באגנטין דדהבא ובאגניטן דכספא אנן אכלין עאל ואמר קומי אביו א"ל צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהם דלמא ר' יוחנן וריש לקיש עלון מיסחין בהדין נימוסין דטבריא פגע בון חד מסכן אמר לון זכון בי א"ל מי חזרון מי חזרון אשכחוני' מית אמרו הואיל ולא זכינין ביה בחייו ניטפל ביה במיתותיה כי מיטפלון ביה אשכחון כיס דינרי' תלוי ביה אמרו הדא דא"ר אבהו א"ר אלעזר צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהן שאילולי הרמאין שבהן היה אחד תובע צדקה מן האדם ולא נותן לו מיד נענש