התחלת זמן שכיבה

במקביל לסוגיא שלנו העוסקת בתחילת זמן קריאת שמע, בהמשך הפרק עוסקת הגמרא בשאלת תחילת זמן הקימה, תחילת זמן קריאת שמע של שחרית. גם בסוגיא זו תנאים שונים מצביעים על ההתרחשות המדויקת שהיא נקודת הזמן המסמלת את התחלת זמן "ובקומך" – זמן קריאת שמע.

"משנה מֵאֵימָתַי הוא הזמן בו מתחילים להיות קוֹרִין (קוראים) אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר האדם ויבדיל בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. ר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זמן זה הוא כאשר ניתן יהא להכיר בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי (ירוק בהיר). וְגוֹמְרָהּ, כלומר, סוף זמן קריאת שמע של שחרית שהוא זמן "ובקומך" הוא עַד הָנֵץ הַחַמָּה, השעה שבה מתחילה השמש לזרוח על הארץ. ואילו ר' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר כי אפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית עַד שָׁלשׁ שָׁעוֹת מתחילת היום, שעדיין היא נחשבת לשעת קימה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמוֹד (לקום משנתם) בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת. ואף שיש זמן קבוע לקריאת שמע, מכל מקום הַקּוֹרֵא לאחר שנתאחר מִכָּאן וְאֵילָךְ, לאחר זמנה לֹא הִפְסִיד, שאף שלא קיים מצוות קריאת שמע בזמנה, מכל מקום הריהו כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, שקריאת שמע הריהי בכלל לימוד התורה, ושכרו כשכר הלומד תורה.

גמרא במשנה נאמר שזמן קריאת שמע של שחרית הוא משיכיר בין תכלת ללבן, ושואלים: מַאי [מהו] בדיוק בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן? אִילֵימָא [אם לומר] שזו הבחנה בֵּין גְּבָבָא דְּעַמְרָא חִיוָּרָא לִגְבָבָא דְּעַמְרָא דִּתְכֶלְתָּא [ערימת צמר לבן לערימת צמר של תכלת] הָא בְּלֵילְיָא נַמִי מֵידַע יָדְעִי [הרי בלילה גם כן יודעים] את ההבדל בין גוש לבן וגוש כהה. אֶלָּא כך צריך להבין, שהמדובר הוא בציציות העשויות עם פתיל תכלת (עיין במדבר טו, לח), וההבחנה היא בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ. בקביעת זמן תחילת קריאת שמע של שחרית הובאו בברייתא דעות נוספות על אלו של המשנה. תַּנְיָא [שנויה ברייתא]: ר' מֵאִיר אוֹמֵר כי תחילת היום היא כשאפשר להבחין בין שני בעלי חיים הדומים זה לזה, וכגון שֶׁיַּכִּיר בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב. ר' עֲקִיבָא נותן סימן אחר שיהא די אור כדי להבחין בֵּין חֲמוֹר לְעָרוֹד (חמור הבר). וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ (שהוא מכיר אותו רק הכרה קלושה. ירושלמי), כשהוא רָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת ממנו, וְיַכִּירֶנּוּ. אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. אָמַר אַבַּיֵי: פסק ההלכה לענין תְּפִילִּין הריהו כַּאֲחֵרִים, שמשעה זו אפשר להניח תפילין, שמצוותם רק ביום. ולִקְרִיאַת שְׁמַע ראוי לנהוג כְּוָתִיקִין, שהם יראי שמים שהיו מהדרים במצוות. וכפי שאָמַר ר' יוֹחָנָן כי וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ, את קריאת שמע, עִם הָנֵץ הַחַמָּה, וכך ראוי לעשות. תַּנְיָא נַמִי הָכִי [שנויה ברייתא גם כן כך]: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹך גְּאוּלָּה (ברכת הגאולה, הבאה מיד לאחר קריאת שמע) לִתְפִלָּה, וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם. על מנהג הותיקין אָמַר ר' זֵירָא: מַאי קְרָאָהּ [מהו הכתוב], המסייע לכך "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים" (תהלים עב, ה), שהשעה בה ראוי לבטא את מורא השמים ("ייראוך") תהא "עם שמש" עם צאת השמש, בעת הנץ החמה" (בבלי ברכות ט,ב)