סוף זמן שכיבה

סוגיית הגמרא בהמשך הפרק דנה בסוף זמן קריאת שמע של ערבית, זמן זה מוגדר על ידי התורה במילה "בשכבך". הסוגיא אם כן עוסקת בשאלה מתי מסתיים זמן השכיבה. הדיון נע בשני מישורים הראשון האם זמן השכיבה מתייחס לזמן בו הולכים לישון (נשכבים) או לכל משך הזמן בו ישנים (שוכבים). לפי האפשרות השנייה יש לדון האם יש להתחשב במאחרים השוכבים עד מאוחר או שבזמן בו רוב האנשים קמים כבר מסתיים זמן השכיבה. מכאן נכנס דיון מעניין האם ייתכן שבזמן בו מתחילים האנשים לקום ומתחיל זמן קריאת שמע של שחרית עדיין לא יסתיים זמן קריאת שמע של ערבית מחמת המאחרים לקום. במשנה נאמרו בעניין זה שלושה שיטות: רבי אליעזר – הזמן הוא עד שליש הלילה. חכמים – הזמן הוא עד חצות הלילה. רבן גמליאל – עד עלות השחר.

"תַּנְיָא [שנויה ברייתא], אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. תַּנְיָא [שנויה ברייתא]: מתוך הסתמכות עקרונית על שיטתו של רבן גמליאל, ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְעָמִים בַּלַּיְלָה ובזמנים סמוכים מאד, אַחַת קוֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְאַחַת לְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְאף על פי כן יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה, זו שלפני עמוד השחר כקריאת שמע של לילה (כשיטת רבן גמליאל), וזו שלאחר עלות עמוד השחר כקריאת שמע של יום. על סגנון הדברים בתוספתא מקשים מיד: הָא גּוּפָא קַשְׁיָא [היא עצמה קשה] בלשונה, שבראשית הדברים אָמַרְתָּ: פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְעָמִים בַּלַּיְלָה, אַלְמָא [מכאן] שלְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר עדיין לַיְלָה הוּא, וַהֲדַר תָּנֵי [וחזר ושנה] בהמשך: יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה, אַלְמָא יְמָמָא [מכאן שיום] הוּא, שאם לא כן אי אפשר לצאת חובת קריאת שמע של יום, ואם כן יש לכאורה סתירה פנימית בדבר מהותו של הזמן שלאחר עלות עמוד השחר, אם יום הוא או לילה. ומשיבים: לֹא אין זו סתירה ולְעוֹלָם אכן אותה שעה שלאחר עלות עמוד השחר כשעדיין חושך לֵילְיָא [לילה] הוּא. וְהָא דְּקָרֵי לֵיהּ [וזה שהוא קורא לו], לזמן זה "יוֹם" משום דְּאִיכָּא אֱינָשֵׁי דְּקָיְימִי בְּהַהִיא שַׁעְתָּא [שיש אנשים הקמים משנתם באותה שעה] ואפשר בדוחק לקרוא לשעה זו כבר זמן המתאים ל"ובקומך" שבתורה, אף כי הוא נחשב לכל שאר הדברים כלילה. על דברים אלה שאמר ר' שמעון בן יוחאי אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא, אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא [יש ששונים את זו], את קביעת ההלכה כר' שמעון על ידי רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אַהָא [על הלכה זו] הדומה בסגנונה להלכה הקודמת. דְּתַנְיָא [ששנויה ברייתא], ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר מִשּׁוּם (בשם) ר' עֲקִיבָא: פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְעָמִים בַּיּוֹם, אַחַת קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה, וְאַחַת לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה, וְיוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ, אַחַת שֶׁל יוֹם, זו שלאחר הנץ החמה וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה, זו שקודם הנץ החמה. ולכאורה הָא גּוּפָא קַשְׁיָא [היא עצמה קשה] בלשונה, שאף כאן קיים אותו קושי מגופם של דברים. שבתחילה אָמַרְתָּ כי פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְעָמִים בַּיּוֹם, אַלְמָא [מכאן] שהשעה קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה יְמָמָא [יום] הוּא, וַהֲדַר תָּנֵי [חזר ושנה] יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה, אַלְמָא [מכאן] שזמן זה לֵילְיָא [לילה] הוּא! ובדרך דומה מתרצים גם כאן: לֹא, שעה זו לְעוֹלָם יְמָמָא [יום] הוּא, ומשום כך אפשר לקרות בה קריאת שמע של שחרית, וְהַאי דְּקָרוּ לֵיהּ "לֵילְיָא" [וזה שקוראים לו , לזמן הזה "לילה"] הרי זה משום דְּאִיכָּא אֱינָשֵׁי דְּגָנוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא [שיש אנשים הישנים באותה שעה], ואפשר לומר כי עדיין זה זמן "ובשכבך", ומותר לקרוא בו קריאת שמע של ערבית. אָמַר ר' אַחָא בְּר' חֲנִינָא, אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּר' שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר מִשּׁוּם (בשם) ר' עֲקִיבָא. על כך אָמַר ר' זֵירָא: וּבִלְבַד שֶׁלּא יאמַר כשהוא קורא קריאת שמע של ערבית לפני הנץ החמה, את הברכה שלאחר קריאת שמע "הַשְׁכִּיבֵנוּ", כי הבקשה לשכב בשלום המצויה בברכה זו אין לה מקום בשעות הבוקר. כך נמסרה הלכה זו בבית המדרש, ואולם כִּי אֲתָא [כאשר בא] רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף מארץ ישראל, מקומו של ר' יהושע בן לוי, לבבל, אָמַר כי הָא [קביעה זו] של ר' אַחָא בְּר' חֲנִינָא שאָמַר בשם ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָאו [לא] בְּפֵירוּשׁ אִיתְמַר [נאמרה], אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְמַר [מכלל הדברים, נאמרה], שלא קבע ר' יהושע בן לוי הלכה פסוקה בנושא זה, אלא רק מתוך דבריו אפשר היה להסיק שזו היא דעתו. ומעשה שהיה כך היה: דְּהַהוּא זוּגָא דְּרַבָּנַן דְּאִשְׁתַּכּוּר בְּהִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ [שאותו זוג חכמים שהשתכרו בחתונת בנו] של ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, ונרדמו, ולא קראו קריאת שמע של ערבית, וכשהקיצו היה כבר לאחר עלות השחר. אָתוּ לְקַמֵּיהּ [באו לפני] ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לשאול אם מותר להם עדיין לקרות קריאת שמע של ערבית, ואז אָמַר להם: כְּדַאי הוּא ר' שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק, ואם כן לא פסק הלכה קבועה כדברי ר' שמעון, שכשאינו שעת הדחק אין לסמוך עליו להלכה" (בבלי ברכות ח,ב-ט,א).