עד זומם למפרע הוא נפסל

הסוגיא שלנו עוסקת בדינו של עד שהוכחשה עדותו למעלה מכל ספק. עד זה הוא שקרן ובכל זאת דינו שונה מעד זומם. סוגיא זו מחדדת את החידוש המיוחד שיש בדין עד זומם. הסוגיא המרכזית העוסקת בחידושו של עד זומם היא סוגיית 'עד זומם למפרע הוא נפסל או מכאן ולהבא הוא נפסל'

"אִיתְּמַר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של עֵד זוֹמֵם. אַבַּיֵי אָמַר: לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, כלומר, יש לפסול כל עדות שהעיד מאותה שעה שהעיד עדות זו שהוזמה עתה, אף אלה שהעיד לפני שהוזם בפועל. ואילו רָבָא אָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא, משעה שהעידו בו והזימוהו הוּא נִפְסָל, אבל לא משעת עדותו. ומסבירים את טעמיהם: אַבַּיֵי אָמַר לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, וטעמו: מֵהַהוּא שַׁעְתָּא דְּאַסְהֵיד [מאותה שעה שהעיד] שקר הֲוָה לֵיהּ [הריהו] רָשָׁע, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: "אַל תָּשֶׁת ידך עם רָשָׁע להיות עֵד חמס" (שמות כג, א). ואילו רָבָא אָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל, כי כל דין עֵד זוֹמֵם חִידּוּשׁ מיוחד הוּא שחידשה התורה, שאינו דומה לשאר הלכות, דְּהָא תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ [שהרי שנים ושנים הם] גם העדים הזוממים וגם העדים המזימים אותם, מַאי חָזֵית דְּצָיֵית לְהָנֵי [מה ראית שאתה שומע מאמין, דווקא לאלה] האחרונים המזימים? צָיֵית לְהָנֵי [שמע לאלה הראשונים]! הִלְכָּךְ [על כן] מכיון שיש בו חידוש אֵין לְךָ בּוֹ לפוסלו לעדות אֶלָּא מִשְּׁעַת חִידּוּשׁ, כלומר, משעה שהוזם וְאֵילָךְ. אִיכָּא דְּאָמְרִי [יש שאומרים]: רָבָא נַמִי [גם כן] בעיקרו של הדבר כְּאַבַּיֵי סְבִירָא לֵיהּ [סבור הוא], שאָמַר לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמֵיהּ [וכאן זהו טעמו] של רָבָא, מִשּׁוּם פְּסֵידָא [הפסד] של הלָקוֹחוֹת, שאם אכן תיפסל עדותם למפרע, ייגרם בכך נזק לקונים שהחתימו אותם על שטרות מכירה בתקופה זו שבין עדותם להזמתם, בלא לדעת שעדים אלו יתבררו מאוחר יותר כעדים פסולים. ושואלים: מַאי בֵּינַיְיהוּ [מה ההבדל למעשה ביניהן] בין שתי הלשונות הללו של רבא, אם זה או זה הוא טעמו? ומשיבים: ההבדל הוא כגון דְּאַסְהִידוּ בֵּיהּ תְּרֵי לְחַד וּתְרֵי לְחַד [שהעידו בו, שהזימוהו שנים עדים באחד ושנים עדים באחד], שלא היתה ההזמה על ידי שנים כנגד שנים, אלא הזימו שני עדים כל אחד ואחד מן העדים הראשונים, ובמקרה שכזה יש סברה להאמין לעדים המזימים ואין חידוש בדבר. אִי נַמִי [או גם כן] במקרה כזה שהעדים האחרים לא פסלום כזוממים אלא דְּפָסְלִינְהוּ בְּגַזְלָנוּתָא [שפסלום בשל גזלנות]. ובאופן זה יהיה הבדל בין שתי הלשונות בשני המקרים הללו: לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ [לאותה לשון האומרת] שפסולם של עדים זוממים לשיטת רבא מכאן ואילך הוא מִשּׁוּם חִידּוּשׁ הרי כאן לֵיכָּא [אין] חידוש, ומודה רבא לאביי שייפסלו למפרע. לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ [ללשון זו האומרת] שהסיבה היא מִשּׁוּם פְּסֵידָא [הפסד] הלָקוֹחוֹת אִיכָּא [יש] גם כאן טעם לדברי רבא, שלא ייפסלו אלא משעת העדאת העדים המזימים. אָמַר ר' יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: עֲבַד [עשה] רַב פַּפָּא עוּבְדָא כְּוָותֵיהּ [מעשה כשיטתו] של רָבָא. רַב אַשִׁי אָמַר: בענין זה הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ [הלכה כשיטתו] של אַבַּיֵי. ומסכמים: וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ [והלכה כשיטתו] של אַבַּיֵי במחלוקותיו עם רבא בְּשש הלכות, וסימנן (בראשי תיבות): יע"ל קג"ם ועד זומם בכללן" (בבלי בבא קמא עב,ב-עג,א).