נר של שלום בית

במסכת שבת פרק שני מביאה הגמרא סוגיא העוסקת בחשיבות של נר שבת. הגמרא קובעת שם שנר שבת, המביא וגורם לשלום בית, עדיף מנר חנוכה ומקידוש של שבת. החשיבות של הדלקת נר שבת מודגשת גם בתיאור השכר של מי שמקפידה על הדלקת נרות שבת.

"אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא [פשוט, מובן]לִי כי קיים סדר עדיפויות מסויים, וכי כאשר יש לאדם אפשרות להדליק או את נֵר בֵּיתוֹ(נר שבת) או נֵר חֲנוּכָּה, שהוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשני נרות הרי נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, וטעם הדבר, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ,שאילולא הנר הדולק ישבו בני ביתו ויאכלו סעודתם בחושך. וכן אם בעיה היא גם בהכרעה בין נֵר בֵּיתוֹ או קִידּוּשׁ הַיּוֹם (היין לצורך הקידוש) גם אז נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ.ואולם בָּעֵי [שאל, נסתפק] רָבָא: כאשר ההכרעה אמורה להיות בין נֵר חֲנוּכָּה או היין לקִידּוּשׁ הַיּוֹם מַהוּ הדין בכגון זה? האם נאמר כי קִידּוּשׁ הַיּוֹם עָדִיף, שכן הוא תָּדִיר ונעשה בכל שבוע, וכלל הוא שמצוה תדירה ושאינה תדירה תדירה קודמת, אוֹ דִּילְמָא [שמא] נֵר חֲנוּכָּה עָדִיף מִשּׁוּם פַּרְסוּמֵי נִיסָּא [פרסום הנס]? בָּתַר דְּאִבַּעֲיָא, הֲדַר פְּשָׁטָהּ [אחר ששאלה, חזר ופתרה] בעצמו, ופסק כי בכגון זה נֵר חֲנוּכָּה עָדִיף, מִשּׁוּם פַּרְסוּמֵי נִיסָּא [פרסום הנס].

אָמַר רַב הוּנָא: הָרָגִיל בְּהדלקת הנֵר בשבת ובחנוכה זוכה והָוְיַין לֵיהּ [יהיו לו] בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שיאירו באורה של התורה. הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה לקבוע בה את מזוזתו. הַזָּהִיר בְּצִיצִית זוֹכֶה לְטַלִּית נָאָה. הַזָּהִיר בְּקִידּוּשׁ הַיּוֹם זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַּרְבֵּי [כדי] יַיִן. ומסופר כי רַב הוּנָא הֲוָה [היה] רָגִיל דַּהֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי אַפִּתְחָא [שהיה עובר ושונה על פתח] בית ר' אָבִין נַגָּרָא [הנגר]. חֲזָא דַּהֲוָה [ראה את ר' אבין שהיה] רָגִיל בִּשְׁרָגֵי טוּבָא [בהדלקת נרות הרבה] לכבוד השבת, אָמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרָבֵי נָפְקִי מֵהָכָא [שני אנשים גדולים ייצאו מכאן]. ואכן נָפְקִי מִינַּיְיהוּ [יצאו מהם, משם] שני בניו הגדולים, רַב אִידִי בַּר אָבִין וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין. ומעין זה מסופר: רַב חִסְדָּא הֲוָה [היה] רָגִיל דַּהֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי נָשָׁא [שהיה עובר ושונה על פתח בית משפחת] אבי רַב שֵׁיזְבִי. חֲזָא דַּהֲוָה [ראה את אבי רב שיזבי שהיה] רָגִיל בִּשְׁרָגֵי טוּבָא [בהדלקת נרות הרבה] לכבוד השבת, אָמַר: גַּבְרָא רַבָּה נְפַק מֵהָכָא [אדם גדול ייצא מכאן]. ואכן נְפַק מִינַיְיהוּ [יצא מהם] רַב שֵׁיזְבִי. מסופר כי דְּבֵיתְהוּ [אשתו] של רַב יוֹסֵף הֲוַת מְאַחֲרָא וּמַדְלְקָת לָהּ [היתה מאחרת בהדלקת] נרות שבת. אָמַר לָהּ רַב יוֹסֵף: והלא תַּנְיָא [שנויה ברייתא], מה שנאמר "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לפני העם" (שמות יג, כב), מְלַמֵּד שֶׁהיה עַמּוּד הֶעָנָן מַשְׁלִים לְעַמּוּד הָאֵשׁ ולא היה מסתלק מיד עם בואו של עמוד האש, אלא נשאר גם זמן קצר בלילה, וְכן היה עַמּוּד הָאֵשׁ מַשְׁלִים לְעַמּוּד הֶעָנָן.ולפיכך אף בהדלקת נר השבת ראוי להקדים בהדלקה, ולהוסיף מערב שבת לשבת. סָבְרָה לְאַקְדוּמָהּ [להקדים אותה], את הדלקת הנרות, זמן רב לפני שבת. אָמַר לָהּ הַהוּא סָבָא [זקן אחד], תָּנֵינָא [שנינו]: וּבִלְבַד שֶׁלּא יַקְדִּים וְלֹא יְאַחֵריותר מדי. מעין הדברים על שכר המדליק נרות אָמַר רָבָא: דְּרָחֵים רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ בְּנִין רַבָּנַן [האוהב חכמים, יהיו לו בנים תלמידי חכמים]. דְּמוֹקִיר רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ חֲתַנְוָותָא רַבָּנַן [המכבד חכמים, יהיו לו חתנים תלמידי חכמים]. דְּדָחֵיל מֵרַבָּנַן [המתיירא מן החכמים], הוּא גּוּפֵיהּ הָוֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן [עצמו יהיה תלמיד חכם]. וְאִי לָאו בַּר הָכִי [ואם לא בר כך] הוּא, שאינו מוכשר לכך, מִשְׁתַּמְּעָן מִילֵּיהּ כְּצוּרְבָא מֵרַבָּנַן [יישמעו דבריו כדברי תלמיד חכם]" (בבלי שבת כג,ב).