חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
החינוך לתפילה
החינוך לתפילה

 השאלה בדבר חינוך לתפילה, האם אפשר וכמה אפשר לעשות לחינוך לתפילה- במדומני שהיא מובילה במישרין לשאלה יסודית מאוד מאוד: מהי מהותה של התפילה.

רצוני תחילה להסביר מדוע אני סבור שזוהי השאלה הבסיסית, אדם המתפלל בפני עצמו יכול להתפלל כעוף המצפצף, יכול להתפלל כמו פרופסור ויכול גם לא לתת לעצמו כל דין וחשבון -לא לשם מה הוא מתפלל ולא מהו תוכנה של תפילתו, וגם אם הוא נותן דין וחשבון כלשהו לעצמו, מה שאין כן כשהוא מגיע למקומו של המחנך. המחנך איננו יכול להשתמט משורה ארוכה מסובכת וכאובה של שאלות לגבי מהותה, ערכה, עניינה ותפקידה של התפילה- פשוט משום שהוא נתבע לכך. אין הדברים אמורים רק באדם שהוא מחנך פרופסיונלי מכל דרג שהוא, אלא אדם שנתבע בצורה זו או אחרת להעביר לאחרים את הרצון או את היכולת להתפלל.

כלומר, משום שהשאלה הזאת ניצבת בפני המורה או המחנך, היא ניצבת לא פחות (ולפעמים בצורה יותר חריפה ויותר אישית) בפני כל אב בישראל, הרוצה שגם ילדיו יתפללו (ויש עדיין אבות כאלה הרוצים שהילדים יתפללו). גם אב שאיננו מעוניין לעסוק לא בתיאולוגיה ולא בכל תחום אחר, יתקל בשפע של שאלות, הוא יצטרך להבהיר- לפחות לעצמו- מה הוא עושה ולמה הוא מתכוון כשהוא מתפלל, למה הוא מתכוון כשהוא רוצה לחנך אחרים להתפלל. למה בעצם הוא מחנך אותם.

הווה אומר: כל אדם היוצא מעבר למסגרת של מסורת, אינפורמציה חיצונית גרידא ביחס לתפילה, נתקל בשאלה ביחס למהותה ולתפקידה של התפילה הרבה לפני שהוא עוסק בשאלות אחרות בתחומה. ודאי, לא תמיד השאלה הנשאלת באותה צורה גלויה וחד משמעית, אבל תמיד השאלה הזו קיימת, תמיד היא מופיעה בדרך זו או אחרת.

אם אנסה לתאר מה שנעשה כעת, בחיי המציאות בעניין החינוך לתפילה, הייתי אומר שהחינוך לתפילה מתמצה בפועל ממש בשני תחומים. התחום האחד של חינוך לתפילה כעת הוא שמחנכים את הילדים להיות ילדים טובים, כלומר להתפלל שלוש פעמים ביום. יש מוסדת והורים שלדידם עיקר המשמעות של חינוך לתפילה- ולמעשה כל מה שהם עושים בעניין זה- הוא להביא לידי כך שהתלמידים, הילדים יתרגלו באופן כמעט מכני להתפלל. ברוב המוסדות הדתיים בארץ, בין אלה השייכים לחינוך העצמאי, ובין אלה השייכים למסגרת החינוך הממלכתי דתי, החינוך לתפילה מתמצה בהקניית הרגל של תפילה סדירה, הכל בוקר (על ידי כך נוצרים קוריוזים שונים, כגון זה, שסיפר לי מכר- שגדל בבית דתי- שהוא גילה רק במקרה, באחד הימים, את קיומה של תפילת מנחה בעולם. שכן לא שמע בבי"ס על כך, ולא נודע לו בבית משום שמעולם לא ראה שמתפללים תפילה זאת. אבל נושא שייך בעצם לבעיה אחרת, בעיית דתיותו של "הבית הדתי", ואין כאן מקומו).

בית הספר רואה אפוא חובה לעצמו להקנות את הרגלי התפילה המכאניים, במידה די הגונה הוא מצליח בכך. התלמיד נוטל איתו בבית הספר גם את היכולת הטכנית את הידיעה איך עושים זאת, וגם את היכולת הנפשית לקום בכל בוקר ולהתפלל, ושלא לדלג יום אחד על התפילה. יש לדעת כי במובן מסוים גם אלה הם הישג ואינני מזלזל בהם. זוכרני שבא אלי פעם בחור מבוגר למדי, יליד קיבוץ שכבר למד אז בבר אילן שנים אחדות ובא לבית הכנסת ללמוד הלכה למעשה כיצד נוהגת תפילה. אחד הדברים שעורר בליבו תמיהה גדולה שבהתפעלות היה, כי הילדים הקטנים בבית הכנסת יודעים מה שצריך לעשות. הוא חזר ושאל מהיכן הם יודעים מתי צריך לעמוד, מתי צריך לשבת, באיזה דף פותחים, וכל השאר. כל זה הוא חלק מחינוך, שהגיע להצלחה מסוימת והוא תחום אחד של החינוך לתפילה.


מסגרות הלימוד והעיון בתפילה

התחום האחר של החינוך לתפילה מתמצה, והייתי אומר שכמעט גם מסתיים, במה שקוראים בכמה מקומות "כוונת התפילה", ושעיקר עניינו הוא להבין את הכתוב בסידור התפילה. כמובן שאינני מתנגד לכך שאנשים יבינו מה כתוב בסידור. להיפך, גם אני בשעתו ניסיתי ללחוץ שיכניסו את הנושא הזה, "נושא הסידור" לבתי הספר הדתיים כנושא לימודי מחייב, כדי שאותם ילדים שמתפללים ידעו מה הם מתפללים. מפקח אחד, שהיה ממונה על בתי ספר רבים, אמר לי שאין צורך, כי "הם כולם יודעים", ואילו אני סבור לפי ניסיוני, שאין הדבר נכון, אלא שגם נושא זה יש בו חשיבות לעצמו וראוי לדון בו בהרחבה לגופו, ולא זו מטרת דברי.

בתחום זה נעשה החינוך לתפילה בבית ספר טוב על ידי מורה טוב, לפעמים על ידי אב טוב, ולפעמים על ידי רב טוב, כאשר מסבירים לילדים ולתלמידים מה יש להגיד בתפילה, מה הקשר בין הדברים מדוע כל ברכה מנוסחת בצורה מסוימת ומה עניינה, תוכנה והקשרה. איש איש לפי נוסחו שלו, לפי דרכו שלו. יש מי שמסביר את דברים על ידי גימטריות וסודות. יש מי שמסביר על ידי היסטוריה. כל אחד לפי הנוסח החביב עליו. אולם עם החשיבות והערך שיש בדבר- אין זה החינוך לתפילה לאמיתו ולעומקו, מערכה כזאת של הסברים היא מכשיר עזר העשוי להיות חשוב ומעניין- אך לא חינוך לתפילה מבחינת מהות הדברים ויסודם. ורצוני לתת אילוסטרציה אישית מסוימת לעניין זה.

לאחר שנים אחדות של פרידה פגשתי חבר שהוא עתה אחד ראש הישיבות בארץ ושאלתי אותו מה הוא עושה בשעת התפילה, האם הוא מכוון בתפילה. כן, הוא אומר לי, מכוון. שאלתי, מה אתה מכוון? והוא מסביר לי שהוא מכוון לדעת מה הקשר בין משפט ומשפט, בין מלה ומלה, בין הקטעים השונים למיניהם. הוא מעיין וחושב בדבר, ולזה הוא קורא עיון תפילה, ולזה הוא קורא כוונה בתפילה. אמרתי לו בחטף שדברים אלה אני עושה בשבת אחרי הטשולנט, לפעמים אני מעיין אז בבעיות אלה, ומעיין בספרים העוסקים ומבארים את התפילה בדרך זו. אבל לקרוא כוונת התפילה של הימים הנוראים לזה שאדם עוסק בניתוח (מדעי או אחר) של טקסט (אע"פ שהוא לא קורא לדבר בשם זה, לא היה נאה לו, ראש ישיבה בישראל..)- אינני מסכים שזה ייקרא כוונת התפילה.

כדי להסביר משהו בדבר כוונה אביא אנקדוטה מפורסמת: מוצאים יהודי פשוט מאוד, כמעט עם הארץ, שעומד בראש השנה ומתפלל בהתלהבות גדולה ומכל הלב: "אלה ואלה בפצח מפצחים, אלא ואלה  בשאג שואגים" ושואלים אותו מה לך מכל אלה מה ההתלהבות היתירה עם בעצם ? מה אתה מבין? ואותו יהודי עונה: מה אכפת לי מה כתוב שם, אני יודע שלכל התפילות יש תוכן אחד: ריבונו של עולם, תן פרנסה.
לדעתי, במה ששייך באמת למהותה ולעניינה של תפילה, הרי היהודי ההוא שבסיפור בוודאי מכוון לעומק התפילה הרבה יותר מאשר זה היודע בדיוק על זמן חיבורן של התפילות, ועל השורשים בני בי"ת אותיות ובני גימ"ל אותיות, שיש בפיוטים עתיקים ופיוטים חדשים וכל כיוצא בזה ונמשך מזה.

כשאני רוצה להביא את מה שאקרא "העמידה בתפילה" דומני שתפילה מעמידה קודם כל וראשית כל שאלות טכניות, אין ראשית הדברים בהבנה מה אני מתפלל, אלו מילים אני אומר בתפילה, וכיצד אני מבין את המלים הללו, הרבה קודם לכן מעמידה התפילה שתי בעיות בסיסיות, האחת עקרונית וגדולה יותר, והשנייה אולי בעיה חלקית בתוך השאלה הגדולה. כשאדם מתפלל, הוא אומר בכל תפילה ובכל נוסח של תפילה: "ברוך אתה ה' ". וכאשר אדם אומר "ברוך אתה ה'", הוא נמצא בעמידה מול, בעימות מול הקב"ה. הווה אומר, ברגע שאדם אומר את הדברים ואיננו רוצה להיות כזבן, שקרן ועוד כמה וכמה דברים הריהו מצהיר הצהרה מסוימת, קובע קביעה ומעמיד עצמו מול הקב"ה, ודבר זה מצוי מעבר לכל בעיה טקסטואלית או תכנית, בין שנוסח תפילה זו יפה בעיני או אינו יפה בעיני. בכל תפילה- קודם כל ותחילת הכל עומדים אנו מול הנושא הגדול הזה. כשאדם מתפלל הווה אומר- הוא מדבר אל הקב"ה.

מול השאלה הזו הועמדתי כאב, לא כמורה. בתי הקטנה רצתה יום אחד באמצע התפילה לשוחח איתי, והיתה לה תרעומת גדולה עלי: מדוע אתה לא מדבר? עניתי לה (כפי שאני סבור שצריך היה לומר): הייתי עסוק, דיברתי עם ה'. ואז חזרה ושאלה בתבונה רבה, שאיננה רואה שה' עונה לי. שאלה שנייה זו הרי היא שאלה עמוקה, שיוצאת מעבר לגבול הדיון שלנו כאן. מכל מקום ילדה בת 4 או 5 היתה מוכנה לקבל את הרעיון שאני משוחח עם ה'. אבל היא רצתה שזו תהיה שיחה, שלא תהיה אמירה בלבד.
משמעות הדברים היא, שכל תפילה מתמצת בסופו של דבר בבחינה בסיסית מאוד: נקודה של "ברוך אתה", ועוד יותר בנקודה של "אתה". הווה אומר: אם אני מרגיש את ה"אתה" לפני, אם יש לי עם מי לדבר- אני יכול להתפלל; ואם אין לי עם מי לדבר- מה הטעם והמשמעות בכל המלל והדבב, ובכל הדברים שאני אומר, חדשים או ישנים, טובים רעים, מכוערים, מה ערך לכל אלה כאשר אין לי תחושה של נוכחות, באופן הפשוט ביותר?


התפילה- הבעת אמונה והכרה בבורא עולם

הדבר שאני אומר, לרוב פשיטותו אין צורך לומר אותו, אלא שעדיין צריך הוא להיאמר, ולהיות מודגש: תפילה היא הבעה של אמונה. אי אפשר להתפלל, אלא על סמך אמונה זו. בעימות, בעמידה של אני מול אתה. אינני רוצה להכנס לדקויות שבנושא הזה.  אין זו בעיה של פילוסופיה בובריאנית: זאת היא נקודה פשוטה, נקודה שכל ילד קטן יכול להבין אותה.  ועם זאת- הבעיה עומדת בפני המבוגרים כולם, ככל שהם רוצים להעמיק בבעיית התפילה, בכוונת התפילה וכל שכן בחינוך לתפילה. זוהי בעיה תיאולוגית, אולי הבעיה הראשונה במעלה, והיא צפה ועולה בכל תפילה ובכרה. כל הדן עם אנשים בדרכם אל האמונה יודע כי שאלות אלה הן שאלות קיומיות מכריעות.
כשאני מתפלל, אני מדבר עם מישהו. אני בהכרח מאמין בקיומו, ולא רק בקיומו בלבד. יתר על כן, אינני מקל בכך רק את קיומו המופשט המטפיסי, על דרך האורתופרקסיה (שיש בה כל כך הרבה נוחות אינטלקטואלית!) כאן לא די שאשים את הקב"ה באיזושהי פינה, שממנה לעולם לא יבוא אלי ולא יגע בי, ואדאג לכך שלא יהא לי מגע עמו אלא באותו תחום משונה הקרוי "קיום מצוות", שאיש אינו יודע מהו. כי בזמן שאדם מתפלל הוא במפורש מעמיד עצמו בפני מישהו, והוא חייב להניח ש"מישהו" זה שומע את שמדברים אליו.

על כן, החינוך לתפילה מעורר את שאלת ממשותה של הכרת ה' בקרבו של המתפלל, ואת יכולתו להעביר הכרה זו לאחרים. זו היא השאלה הראשונה, הכוללת יותר, בעניין התפילה. ויש גם בעיה פחות כוללת, פנימית כמעט, בכל תפילה לצד תפילת ההודיה או תפילת ההצהרה (כמו בחלק מברכות שמונה עשרה) יש גם תפילת בקשה. היא כל אותן הברכות מ"חונן הדעת" עד ל"שומע תפילה".

יש לזכור כי כל בקשה כוללת בתוכה את הצפייה לנס, ואת ההנחה שהנס אכן יכול לקרות. כשאדם מבקש: ריבונו של עולם, רפא את חולי עמך ישראל, הריהו מבקש דבר מסוים. כלומר, הוא מבקש שיתחולל מכח איזשהו שינוי בעולם, שינוי קטן או שינוי גדול. אבל עיקרו של דבר בקשה שמשהו יקרה ושיקרה משהו שלא היה קורה אילולא התפילה, אמנם ניסוח זה של הדברים לא בצורתם הפשטנית ביותר , בנוסח המובן והמורגש ביסודו גם לקטני-קטנים, אלא שהוא קיים גם בנוסחים מדוקדקים ומעודנים יותר, השייכים דווקא למבוגרים, למשכילים ולספקנים. אין דרך אחר להבין כל ברכה וכל תפילה, אלא כתפילה להתרחשות על טבעית; בתוך הטבע או מעבר לטבע, אבל לעולם הקשר מסוים של חריגה מן החוקים. הווה אומר: לפני שבאים לדון או לפרט במרכיבים הצדדיים החיצונים הקטנים או הגדולים של  התפילה, יש לזכור שהתפילה איננה כמעשה כלשהו, דיבור הנאמר בפני עצמו, ועל כן חינוך לתפילה אינו רק חינוך לדרך מוגדרת או למצווה מסוימת לדרך ארץ מסוים. החינוך לתפילה הוא בהכרח רב יותר מכך, הוא חוק הכרחי וחיוני של חינוך כולל הרבה יותר, של חינוך למאבק על אמונה.

אם רוצים לחנך לתפילה, יש להקנות הנחות יסוד מסוימות הקיימות בתוך התפילה בתוך כל תפילה שבעולם. מי שמקבל את הנחות היסוד הללו יכול וצריך להעבירו לחינוך. ואם אינו יכול לעשות כן- אין עוד כל משמעות לעיסוק בפרטים הבאים לאחר מכן. מי שויתר על הנקודות הבסיסיות הללו, ויתר על כל מגע משמעותי עם התפילה.

בזמנו אמר ר' יצחק מאיר מגור דברים דומים בניסוח זה: כאשר יצר הרע מצליח לגנוב מן האדם את הנקודה הפנימית, הוא משאיר לו את כל השטויות- אפילו להגיד "הודו" לפני "ברוך שאמר" שהרי לאמיתו של דבר אין זה משנה. השטויות יכולות להישאר. מעתה יכול אדם להגיד את נוסח התפילה עם הקרבנות או בלי הקרבנות, אין זה מעלה או מוריד הוא מתייחס לתפילה כפי הביטוי "נשבע בשפתו ומבטל בלבו" כאילו אומר בלבו לפני שהוא ניגש לתפילה, שכל מה שהוא עתיד לומר מעתה הוא כולו שקר וכזב מתחילה ועד סוף; כגון שהוא מדבר ואין מי ששומע, הוא מדבר- ואין מי שיענה. תפילתו אינה אלא אמירה של ריקנות. אל מול הריקנות. ודאי שדברים אלה הם ניסוח גס אבל ללא ספק יש רבים (השייכים למה שקוראים "חוגים דתיים") שזו היא ההגדרה הפנימית שלהם לתפילה. התפילה לדידם היא חובה מסוימת שחייב כל אדם לעשות, כשאל כל מצוות עשה בלתי מובנות ובלתי משמעותיות שהוא עושה. חובה עליו להתעטף בטלית, וחובה עליו לומר כך וכך דיבורים. מבחינה זו, החינוך למכאניקה של התפילה פותר את השאלה. הפירושים של "מה חובתי ואעשנה" ידועים היטב מה לעשות גם בנושא זה. כשם שמלמדים כיצד יש להתעטף בטלית, כן יש ללמוד איפה מבטאים מלעיל ואיפה מבטאים מלרע ובזה נפתרת השאלה.
אולם אם יש לתפילה איזשהו תוכן, ואדם מתייחס אל התוכן הזה. פירושו של דבר שכל תפילה היא הצהרה פנימית על נקודות מסוימות של אמונה.


הבעייתיות של החינוך לתפילה

הבעייתיות של חינוך לתפילה הוא חלק ממשבר כולל ומשבר בתפילה הוא החלק הניכר לעין כל של משבר האמונה. הבעיות הקיימות לגבי נוסח התפילה הן רובו המכריע בעיות של משבר תיאולוגי כולל. רובן אינן נובעות מכך שתפילה זו או אחרת איננה מעודכנת. התפילה בכללה מבטאה עמדה מסוימת ודרך מסוימת, ובדרך כלל איננה עד כדי כך מפורטת שאין ליישבה עם פרט זה או אחר. אבל התפילה ללא ספק קובעת קביעות תיאולוגיות רחבות מאוד ומתבססת עליהן. אינני רואה מקום לתפילה, בלא קביעות תיאולוגית מוקדמות. יודע אני שיש כעת רתיעה כללית למדי מפני כל תיאולוגיה, ומפני הגדרות מטפיסיות. יש ניסיון להתפשר וגם שלא להמר ולעורר את הספקות ואת הקשיים הפנימיים, וליישב את חוסר האמונה הפנימי עם התייחסות כלפי טקסט, תוך ניסיון לעקור מתוכו את כל תוכנו הפנימי.

כדי להמחיש- בתוך רקע שונה במקצת- עד היכן הדברים מגיעים הרשוני לספר על מאמר שהופיע בירחון "משא", מחקר מקראי שנעשה במרב הרצינות. היה זה ניסיון חריף להוכיח שכל המלאכים שמופיעים במקרא הם כולם בני אדם, ואין מלאך במקרא שאיננו אדם. ההנמקה היסודית היתה: כיצד ייתכן שספר כה מרומם כמו התנ"ך, יעסוק בדברים על טבעיים? זה היה מאמר מאוד רציני, שניסה לפתור בעיה תיאולוגית עיונית (הקיימת גם עבור מתפללים רבים). אולם כמובן הפתרון לא היה מושלם, שהרי גם הקב"ה אינו נכנס בתמונה הזו. ואכן, התנ"ך שהוציא "השומר הצעיר" פעם אחת ולא יסף- תקן באמת את השגיאה הזו. הוא השמיט את שמו של הקב"ה ופתר את הבעיה. התנ"ך הזה (שיצא ונגנז) היה ניסיון לפתור בעיה תיאולוגית, ולעקור אותה מיסודה. זוהי שיטה שלפיה אפשר ואפשר להמשיך גם לגבי הסידור. ולעשות את העבודה על ידי צוות מלומדים דתיים רציניים. אפשר לבנות סידור שיהיה שווה לכל נפש, שידבר ללב ושלא יעורר בעיות. תחילה, יש להוציא מתוכו את כל הקטעים המדברים בקרבנות (כמו שהוציאו מקצת אנשים) את הקטעים המדברים בתחיית המתים הגשמית ואת קטעים המדברים במשיח פרסונלי (כמו שכבר עשו במקומות שונים) ולבסוף אפשר גם להוציא את שמו של הקב"ה מן הסידור, ואז יהיה באמת כליל תפארת..... כדי שלא ייראו דברים אלא כדיבורים בעלמא, אני מציע לבדוק הגדות של פסח, כמעט את כל הגדות הקיבוצים מלפני כ-40 שנה. שם אפשר לראות שדבר זה לא רק שהוא אפשרי אלא שאכן גם נעשה, וברצינות גמורה. אפשר לעשות אפוא סדר של פסח ולערוך ברכות, לא רק בלא הזכרת קרבן הפסח אלא גם בלא הזכרת שם שמיים; כשם שנעשו (שמא עוד קיימים) דברים בנוסח זה ב"טקס הבאת הביכורים" כאשר עוקר התוכן התיאולוגי מתוך הטקס כך עשוהו שווה לכל נפש. ובקיצור: נהיר ויפה ובהיר.

כל הדוגמאות הללו אינן משמשות אלא להסביר, כי העיסוק בפרטים חיצוניים לכאורה הוא לא רק שטחי אלא גם מטעה. ניסוחים מיושנים ובלתי מעודכנים הם בסך הכל עניין צדדי מאוד. חוסר הנוחיות היסודי לגבי סידור התפילה יש לו- כפי שאמרתי- יסודות מעמיקים יותר בבעיות האמונה והתיאולוגיה, וכל ניסיון להסתתר מאחורי שאלות טקסט או בעיות מנהג- אינו רציני. הנקודה הבסיסית הזו, שתפילה היא ביטוי לאמונה בכללה ולאמונה היה בפרט, היא כמובן ידועה וברורה לכל, כמעט טאוטולוגיה. עם זאת לא נשמעו הדברים הללו בגלוי ולא הוצגו הבעיות הללו בגלוי. העלמת עין כזאת מן הבעיה המרכזית יכול אולי להרשות לעצמו חבר "מלומדים והוגי דעות", תוך שהוא מנהל מערכת של דיונים מופשטים, אך המחנך- בכל הדרגות- אינו יכול לעשות זאת המחנך. גם אם אינו מודע לכך, הרי הוא חש כי אכן החינוך לתפילה הוא אחד הביטויים החשובים- וההכרחיים- של החינוך לאמונה. חינוך לאמונה באמצעות תפילה, משמעו חינוך לאמונה מסוימת, משום שלתפילה יש תכנים מסוימים.

אמונה מסוימת זו היא כללית מאוד: אחד המרכיבים היסודיים בה- ההתייחסות האישית של שומע ומשמיע. חייב אני להאמין ולהיות מסוגל להעביר אמונה זו, שכאשר אני עומד ופני אל הקיר- אינני מדבר אל הקיר; אני מדבר אל ה', והוא שומע תפילה ועונה לתפילה בדרך כלשהי, זהו חלק מחינוך לאמונה המבוסס על החדרתה של תפיסה זו לתוך החיים הממששים.
אם אדם רוצה להתייחס אל ה', איננו יכול לכלוא אותו בבית הכנסת, בלא כל קשר אל המציאות הסובבת. אם אני רוצה להסביר לילד קטן או לאדם מבוגר מהי תפילה, בהכרח עלי לומר שיש "שומע תפילה", ואינני מתכוון רק לברכה בשם זה בתפילה שמונה עשרה, אלא למושג המציאותי. ואם יש שומע תפילה, הרי "שומע תפילה" הוא חלק ממהות החיים- לא רק בזמן התפילה, אלא גם בזמנים אחרים.

אם אין אדם יכול לחיות עם הכרה זו, הרי זה נוגע לבעיה תיאולוגית, לבעיית תפיסת העולם הכוללת שלו שאיננה שייכת רק לעניין תפילה. מי שסבור שאיננו יכול להגיד לילד, לתלמיד, לאיש שבא להתחנן, שהקב"ה אכן נמצא וקיים ממשית, הריהו במצב שיש לו בעיה אישית מוקדמת בהרבה. במקום לחנך את פלוני להתפלל, חייב  הוא קודם כל לעמוד ולהתפלל כדי שיוכל להגיע לתפילה. בלי ספק שקיימות גם תפילות כאלה, עתיקות וגם מודרניות מאוד שנבחרו בחוגים שונים, רחוקים מן היהדות וגם קרובים ביותר. יש תפילות בהן אנשים מתפללים לאמונה, ליכולת של תפילה. ייתכן שתפילה כזו אף היא מעוררת בעיות, אבל היא תפילה ממשית מאוד, והיא נחוצה לפני כל דיון בנושא זה.
בכל ניסיון של פגישה, בין עם מבוגרים בין עם ילדים, אין פתרון או מוצא אחר לבעיית החינוך לתפילה. (ואף לשאלת החינוך למצוות, עם כל ההבדלים בין השניים) מאשר להגיע קודם כל לעימות; עימות עם עצמי, שחייב להגיע לסיכום כלשהו לפני המעשה בחינוכי ובתוכו.


החינוך לתפילה כפרק לחינוך לאמונה


כללם של דברים: במידה שניתן לחנך לתפילה, החינוך הזה יכול להיעשות רק בתוך מסגרת כוללת יותר של חינוך לאמונה. בתי הספר הקרויים דתיים, במערכת השיעורים שלהם, הכוללת כל נושאים שבעולם, אינם עוסקים כראוי בנושא זה, לא בגלוי ובדרך כלל אף לא בסתר. תמוה משום מה בית הספר הדתי (המצהיר שהוא דתי, שהוא מאמין)- איננו עוסק במישרין בבעיות של אמונה. מדוע עובר הילד הדתי כמו כל ילד אחר את משברי האמונה שלו בבדידות נוראה כל כך, כשאין לו למעשה אדם לשאול אותו- לא מורה ולא רב, ואין לו רקע ממנו יכול הוא להגיע ולפתח שאלה.

ייתכן שבגלל חוסר היכולת להחליט אם לנהוג כנוסח ספרד או כנוסח אשכנז אם להחליט על עיקרים בנוסח זה או אחר, הגיעו להחלטה שלא ללמד שום דבר ושלא להגיע לשום עיקר. כשם שנהוג לגבי הנושא הקרוי "מחשבת ישראל", שעיקר לימודו הוא שנותנים בפני התלמידים עשרות קטעים מכל מקור ואומרים להם: כך חשבו יהודים בלי לעורר את הלומדים למחשבה יסודית מה חושבים הם כיהודים; ובלא לקבוע קו וגישה לגבי מחשבה ולגבי אמונה בפועל, ושוב- אפשרות החינוך לתפילה היא בהיותה חלק מחינוך לאמונה. החינוך משמעו קביעת עמדה והגנה על עמדה בפני השאלה, האם רשאי הוא להעמיד פנים שהוא ירא שמיים יותר מכפי שהוא באמת. זוהי שאלה גדולה המתייצבת בכל מקום שמורה (ובכלל זה גם המלמד המסורתי ביותר) מנסה לדבר על תפילה. כל מורה צריך אז לפתור את הבעיה הזו עם מצפונו שלו, וזהו פתרון לא קל.

מכל מקום כאשר קיימת תמונת עולם של אמונה- יש אפשרות לבנות על פיה יחס לתפילה. רק כאשר קיימת אמונה כזו יש טעם להתפלל- הווה אומר: לומר דברים מסוימים, ברצינות ואם לאו- הרי זה "כעוף המצפצף" וחבל על טרחת ההוראה המכאנית של דברים שאין להם משמעות לאומרם. מי שמתפלל ("מדבר עם הקב"ה") ברצינות, ממילא מבקש דברים שונים, בכנות. והאומר בתפילתו ברכות מ"צמח דוד" עד ,רצה" ומקווה מאוד שדבר זה לא יקרה ולא יבוא- אין לו בעיות חינוכיות כלל, כיוון שהוא סותר כל מהותו של החינוך מעיקרה. ואילו כאשר מתפללים ברצינות, ייתכן שיהא עימות: אך העימות הזה הוא עימות של אמונה, לא עימות תפילה. התפילה של בניין על הניצב על המבנה הכולל של האמונה, ושבשום פנים איננו נושא לעצמו. אי אפשר לנתק אותו מבעיית האמונה הכוללת ואין לו קיום בלי הבעיה הזו.

ודאי אפשר לדון בתפילה יהודית כמו בתפילה טיבטית, כשאדם עוסק בתיאולוגיה משווה. אבל כשעוסקים בתפילה כנושא של חיים ושל חינוך, חייבים להתייחס אל הנושא ביחס אישי. ויחס אישי מחייב אמונה. יודע אני שלדבר בחוג של אנשים העוסקים במחשבת ישראל על אמונה הוא דבר מביך מאוד, זהו נושא שהוא כמעט טאבו, נושא שמתביישים להשיח עליו בפומבי. עם זאת חושבני שיש יותר אנשים מאמינים מכפי שאנשים מציגים את עצמם ברבים. כלומר, אפילו בציבור הדתי קיימים יותר אנשים מאמינים מכפי שהם בעצמם חושבים.

                      
 דודי נשמתו עדן ציטט פעם אמרה של הרבי מקוצק, שאמר -בעקבות הסיפור של יהודה ותמר - שלכל אדם צריך להיות ידיד קרוב עד כדי כך, שיוכל לגלות את לבו לפניו ולספר לו אפילו שיש לו עסק עם אשה זונה. ודודי הוסיף שדבר זה נאמר בדורות ההם. בדורותינו אפשר לדבר על נושא זה ברחוב עם כל אדם, אך עכשיו צריך ידיד נפש קרוב, כדי לגלות לו שאני מאמין בה'  ולומר לו כי למרות הכל, למרות שאני במוצהר איש דתי ונוהג בכל
המצוות, אני בכל זאת מאמין בה' חושבני שחלק מעבודת החינוך הדתי היא ביכולת האישית להיפטר מן המעמסה הפילוסופית, האינטלקטואלית והאקדמית, שנעשתה כגבנון ולא כמשען, ולומר מה שהרבה מאד אנשים מרגישים - והבאמת הל נמצא )למרות ההצ הרות שהוא קיים( ושבאמת אפשר לפנות אליה רק בדרך זו אפשר לדבר על תפילה ולחנך לתפילה.

(המאמר התפרסם ב"הצופה" 1982)