חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
שבירת הכלים
שבירת הכלים

מתוך ההיכרות שלי עם עדי הייתי אומר, שכל כולה הייתה נתונה במאבק עם עצמה ועם העולם שבתוכה ומחוצה לה, מאבק עד כדי שבר, בין שני קטבים: היופי והקדושה. בתוך ההקשר הזה, שבירת הכלים הא נושא שממש מתבקש לדון בו.

שבירת הכלים היא מושג בספרות הקבלה מהאריז"ל ואילך. אין בכוונתי לעשות כאן הרצאה מלומדת על מקומו וחשיבותו של מושג זה בכתבי האריז"ל, אלא רק להגדיר את הרעיון הבסיסי של שבירת הכלים.

העולם שלנו מוגדר בספרות הקבלה כ"עולם התיקון", כלומר: עולם שיש בו מבנה וסדר מסוימים הקובעים את מציאותו את תחומיו. אך בטרם היות עולם היה קדם-עולם, שבו התרחשה שבירת הכלים. כך אפשר להבין את הנאמר בפסוקים הראשונים של ספר בראשית: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו". שבירת הכלים קשורה למה שהיה בטרם היות הדברים כפי שאנחנו מכירים אותם, מה שאפשר לכנות בשם התוהו שלפני התיקון.

שבירת הכלים היא נושא מרכזי מאוד לא רק מבחינת התיאור התיאורטי של הקוסמוגוניה, של יצירת העולם, אלא היא גם חלק מן ההבנה של מבנהו של העולם. העולם שלנו נבנה על כלים שבורים משום שהוא חייב להיבנות כך. הכלים השבורים של הקדם-עולם אינם אנטיתזה למציאותו של העולם, אלא הם תנועה אחת מתוך מכלול, חלק של מלודיה, חלק של המבנה.

כיום עומדת במרכז התפיסה הקוסמוגונית תיאורית המפץ הגדול שהוא, בעצם, ראשית המציאות. לפני המפץ הגדול אין אפילו תוהו: יש רק ה"לא-נודע", ואילו הבריאה מתחילה ממנו ואילך. הבאתי כאן את המושג הזה לא משום שהוא זהה למושג שבירת הכלים, אלא רק כדי להסביר שמפץ, כמו שבר, אינם בהכרח ניגוד למציאות הגלויה לעינינו.

באופן כללי ביותר אפשר לומר ששבירת הכלים מתוארת בספרי הקבלה כך: ישנו גילוי נמשך של הארות עליונות ההולכות ויורדות, דרגה אחר דרגה, עד אשר מגיע העולם לשלב המכונה בלשון הקבלה בשם "עולם הנקודים". "עולם הנקודים" הוא, בעצם, קדם-קדם העולם כפי שאנו מכירים אותו. זהו עולם שאין לו יחס כלשהו אל המציאות שלנו, אך הוא מכיל את המרכיבים המהותיים העתידים לבנות את עולמנו.

המציאות של "עולם הנקודים" היא מציאות פרדוקסאלית, שבלשון הקבלה קרויה "אורות מרובים בכלים מועטים". הכלים והאורות אינם יכולים להימצא בכפיפה אחת, כיוון שהכלים אינם מסוגלים להכיל את האורות; ואז נוצר השבר, שבירת הכלים. כל אותו עולם לא התקיים אף לא שבריר שנייה (לפי שעדיין לא היה קיים זמן כלשהו), ואז התפוצץ והתרסק, ושבריו הם חומרי הבניין של מה שבא לאחר מכן. כלומר: כל מה שנוצר בעולמות שבאו לאחר מכן נבנה על שבריו של אותו קדם-עולם, והוא מתבסס על שבירת הכלים.

אותם שברים, או ניצוצות, שנוצרו בשבירת הכלים פונים לכל הכיוונים. חלקם נשארים בקדושתם, חלקם הופכים לכוחות אלימים, כבירי כוח ועיוורים, כלומר, חסרי כיוון, ויש מהם שהופכים לאלמנטים של שלילה, של רוע. ומכל השברים האלה נבנה העולם שלנו.

אביא דימוי שאינו מופיע בספרים בדיוק בלשון הזו, אבל הוא מוכר לנו מתחומים אחרים. נתאר לעצמנו שנבנה ארמון גדול ומפואר; ולאחר זמן הוא מתמוטט, ובמקומו נבנים בניינים קטנים, חדרים קטנים, בידי אנשים פשוטים – כמו שנעשה בפועל על חורבותיהן של ערים רבות. אנשים לקחו את שברי הארמון וחיברו את מקצתם זה לזה על מנת לבנות מהם משהו אחר. יש שמוציאים מתוך הארמון יצירה מפוארת, או אבן שהייתה חלק מאולם הכס של מלך גדול, ועושים בהם שימוש אחר, כגון בניית קיר לרפת. וכך נבנה עולם חדש, הרבה פחות מפואר אבל הרבה יותר יציב.

זהו העולם שלנו, שהוא "עולם התיקון" לא במובן זה שהוא מתוקן – כמו שכל מי שקורא עיתונים או שומע רדיו יודע – אלא במובן זה שהוא מסודר ומובנה ועשוי ללכת לקראת תיקון עולם. זהו עולם המנסה לתקן את עצמו על ידי בניית משהו שיהיה גם בעל משמעות וגם יציב, ושבסופו של דבר אפשר יהיה לבנות בתוכו ארמון חדש שיישאר עומד וניצב עדי עד.

זו תמונת העולם המצטיירת מתוך ספרי האר"י ז"ל: עולם שיש בו שברי כלים וניצוצות שאותם אנחנו מנסים לתקן. אלו הם חיים של מרדף, שבהם אנו רודפים אחרי הניצוצות ומנסים להוציא אותם מגלותם, מצד אחד, ומצד שני – לבנות אותם ולהיבנות על-ידם.

הנקודה המעניינת ביותר העולה מתוך הסיפור הקבלי הזה היא ששבירת הכלים איננה תקלה, היא אינה תוצאה של ניסיון בלתי מוצלח לבנות עולם, אלא היא חלק של תהליך הבריאה מלכתחילה. זו איננה השתוללות התוהו, המתוארת במיתוסים בבליים ואחרים, של אלים אפלים השוכנים במצולות ונלחמים בכל דבר שנבנה, אלא היא חלק מתהליך הבנייה, עד שאפשר לומר כי שבירתו של העולם הקודם היא תחילת מלאכת תיקונו.

אביא שתי דוגמאות לעניין זה. הדוגמא האחת היא, כיצד בונים חומה: חומה איננה הר שמתרומם לו מאליו, אלא היא מעשה של יצירה אנושית. וכדי לבנות חומה צריך קודם כל לשבור אבנים. שבירתו של הסלע הבסיסי-הגולמי היא תחילתו של תהליך הבניין. למעשה, כל בניין הוא שימוש בשברים – שברי סלעים ואבנים.

הדוגמה השנייה היא – המלה העברית "משבר". מלה זו מופיעה במקורותינו לא רק במובן של crisis אלא גם במובן של לידה. השבר והמשבר הם בדיוק המקום והזמן שבו מתרחשת הלידה. לידה איננה חוויה נוחה; חז"ל אומרים שעצמותיה של אשה מתפרקות בזמן הלידה. ובכל זאת יש כאן יצירה, בריאה. חווית הלידה משתקפת גם בחלק מנוסחי התפילה; למשל: בראש השנה אנו אומרים שנולד זמן חדש, וקול השופר הוא קול היללה הבאה עם המשבר הזה.

עוד הרבה לפני שפרויד ואחרים דיברו על כך, אמרו חז"ל שהאושר השלם ביותר שאדם יכול לחוות הוא בתקופת העוברות שלו. העובר נמצא במצב של הרמוניה שלמה בינו לבין סביבתו. יש לו כל מה שהוא צריך, ושפע של זמן לעסוק בתיאולוגיה. ומהי הלידה? לוקחים את העובר הזה, שכל כך טוב לו, ומעבירים אותו למצב שבו הוא לא יכול עוד לעסוק בתיאולוגיה, אלא מוכרח לעבור לאפיסטמולוגיה. וזהו משבר, שגם הרופאים טוענים שהוא הטראומה העמוקה הגדולה ביותר בחיי האדם. מצד מסוים אפשר אפוא לומר שבריאת העולם הייתה משבר בדיוק במשמעות הזו. זהו שבר של מציאות אחת, גדולה ושלמה, שאחריה באה מציאות חדשה – כמציאותו של תינוק קטן הנאבק בעולם המורכב, מרובה הגוונים והמסובך כל כך.

אם לעבור לתחום החיים האנושיים, הרי השאלה המשמעותית לגבינו היא: האם, ובאיזו מידה, יכולה להיות יצירה ללא משבר? האם יצירה יכולה להיווצר גם במצב של שובה ונחת? שבירת הכלים באה ללמדנו שהשבר הוא תנאי הכרחי ליצירה.

המלים "יצירה" ו"יוצר" קשורות, במשמעותן המקורית, לעשיית כלי חרס. כלי חרס נוצר כאשר אדם לוקח חומר, עושה בתוכו חלל ומשנה את צורתו. כלומר: הוא לוקח צורה גולמית שאולי הייתה שלמה – אולי לא יותר מאשר גוש פשוט, אבל דבר שלם לעצמו – ויוצר ממנה כלי שכל-כולו נתון במתח בין התוך ובין המחיצות, בין חלקים שונים שכל אחד מהם פונה לכיוון אחר.

בכל יצירה, מכל סוג – בין בתחום האמנות הפלסטית ובין במוסיקה או בספרות – חייבת להיות הרמוניה, והרמוניה איננה יכולה להיבנות על אחידות. כל הרמוניה, בכל תחום שהוא, בנויה במידה כזו אחרת על דיסהרמוניה ועל כמות מסוימת של דיסונאנס, שככל הנראה היא הכרחית ליצירת הרמוניה.

השבר-המשבר אינו חייב להיות בהכרח טראגי ואפל, אבל לשם היצירה חייבים חלקים קודמים לאבד את צורתם הקודמת, להשתנות, כדי לבנות את החדש.