חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
מוטיב האור בתרבות ישראל
מוטיב האור בתרבות ישראל

בריאת ראשית של העולם היא האור. מאמר ראשית של בריאה הוא "יהי אור". ומעשה ראשון של יצירה הוא זיקוקו של האור, הבדלתו והפרשתו מן החושך. במדרש שואלים: מהיכן נבראת האורה? ועל כך עונים בלחישה: נתעטף הקב"ה בטלית לבנה והבהיק זיו הדרה מסוף העולם עד סופו (בראשית רבה פ"ג, ד). ובמלים אחרות: האור מיסודו אינו שייך להווייתו של עולם זה, אלא הוא האצלה של מהות שונה, מעברה האחר של המציאות.

האור משמש כסמל של הטוב והיפה, של כל דבר חיובי. ההבדל בין האור ובין החושך מקבל משמעות כללית ומטפיסית, ויתרון האור הוא פשוט ונהיר כל כך, עד שהוא משמש דימוי חריף – "שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יז). האור כסמל חיובי מצוי כל כך בלשון המקרא, עד כי הגאולה והישע, האמת והצדק, השלום, ואפילו החיים עצמם "מאירים", והתגלותם מבוטאת כהתגלות של אור.
הסמליות של האור עולה ומפליגה אף למעלה מזה: ההתגלות האלוקית, היא עצמה גילוי אורה, הצדיקים בגן עדן "נהנים מזיו השכינה", אפילו הקב"ה עצמו הוא "אורי וישעי" (תהלים כז, א). ומכאן שימוש הלשון של המקובלים, שבו המציאות כולה היא אורות והארות, עד ל"אור אין סוף ברוך הוא". דימויו של האור אינו אך מופשט ואינטלקטואלי: יש לאור אפילו פרסוניפיקציה. האור עצמו נהנה מהוויתו – "אור צדיקים ישמח" (משלי יג, ז). ואף יחסם של בני האדם אל האור הוא רגשי, כמעט סנסואלי: "ומתוק האור וטוב לעיניים" (קהלת יא, ז).


משמעותו הסמלית של האור כביטוי של הצד החיובי של המציאות אינה נשארת רק בתחומיה של הלשון, והוא מגיע להתממשות בשימושם של האור וכלי ההארה כאמצעי ביטוי מוחשיים הבאים לסמל ולהצביע על מהות שיש בה קדושה בצדדים השונים ובפנים השונות שהיא מתגלה בהן במציאות: בקודש ובבית המקדש – בהקדשתו של המקום; בשבת ובחגים – בקדושת הזמן; בהזדמנויות יוצאות דופן – בקדושת ובחשיבות המאורע.


המנורה שבבית המקדש, על כל מלאכתה המפוארת והמורכבת מאוד, איננה למטרה שימושית. המנורה מצויה הייתה בהיכל, חדר אטום שרק לעתים רחוקות נכנסים אליו בני אדם. ועם זאת היא עומדת שם כסמל לקדושתו של המקום, להתייחסותו אל האור. מנורה זו, "גלגל חמה" (ירושלמי, סוף מסכת חגיגה), היא גלגל חמה המאיר דווקא מבעל לקירות ולפרוכות, ולא ייפלא שמשמעות זו של מנורת המקדש נתפסה בעם ישראל בתור הסמל המובהק של ההוויה היהודית, למן פסיפסי בתי הכנסת שבגליל עד לעיטורי הכלים בקטקומבות ברומי. ומכאן, בדרך  אחרת, אל בית הכנסת – מקדש מעט, שיש בו נר תמיד הנשאר דולק בו ביום ובלילה.


והוא הדין לנרות השבת והחג: נר השבת מתחיל לכאורה בשימוש פרוזאי מאוד – כדי להאיר לסועדים את סעודת ליל השבת, כדי שלא לבלות את הלילה בחשיכה גמורה. ואולם משמעותה של הדלקת הנרות עוד מראשית מפליגה הרחק מזה. בלשון היבשה-לכאורה של "שולחן ערוך" – "יהא זהיר לעשות נר יפה ... ויש מכוונים לעשות שתי פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור...". ומכאן עוד – "אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום – נר שבת עדיף", עד כדי "אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רסג). משמע, אור הנר נעשה בפועל סמלה של השבת, מעין "אור שבעת הימים" המתנוצץ בתוך פינה מקודשת בתוך הזמן. וכשם שכניסתו של יום השבת באור, אף הפרידה ממנו היא באור – בנר ההבדלה, ליווי של אבוקה לשבת המלכה היוצאת.


אף חג החנוכה, שתחילתו בימי החשמונאים ברוב טקסים, מגיע לידי תמצות במשך הדורות, ומתבטא בסופו של דבר דווקא בנרות החנוכה, בהדלקה הטקסית של נרות שמספרם הולך ומתרבה – סמל של יתרון האור מן החושך, חג הניצחון, חג הטהרה, החג של מפנה הימים. ומכן הולך האור ופושט בכל מאורע שיש בו ייחוד, משמחת בית השואבה במקדש, שבה היו מדליקים אבוקות עצומות להאיר את ירושלים כולה, ללהטוטי האבוקות של חכמי ישראל בימים אלה, המדורה העליזה של פורים בימי התלמוד, ומדורות האור של ל"ג בעומר – אור של כבוד ואור של זיכרון לרבי שמעון בר יוחאי. האור של "נר הנשמה" מהול אמנם בעצבות, אולם אף הוא מבטא אור מסוג אחר – את "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). הנצח, ולא העצב, הוא המתגלה באור זה. ולעומתו – נרות החתונה, האבוקות שנושאות השושבינות בשעת החופה – אור שכולו שמחה ותקווה.


המובן הכוללני של האור כביטוי של הטוב והיפה מתפרט איפוא לגוונים ובני-גוונים של משמעות. ה"אורה" הכללית של ראשית ההוויה, אורה המכילה בתוכה את המציאות כולה, מתחלקת לאורות בודדים, שלכל אחד מהם יש פנים משלו, הן מבחינת תפקידו והן מבחינת האמוציות שהוא מבטא ומעורר. ולכן מצוי מצד אחד אורו של המקום הקדוש – שאיננו צריך אפילו להיראות, אלא להיות בלבד – ומצד שני אור נרות השבת, שבא להארה ולשימוש באורה, ולנרות החנוכה, כאשר "הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד – אבל הם צריכים, במובהק ובמכוון, להיראות לרבים. וכיוצא באלה במסר שהם מעבירים – הדרת כבוד, שמחת ניצחון, זיכרון של הנצח, או פרץ של שמחה.


וכמובן, מטבע הדברים שלא בכל מקרה מצוי רק אלמנט אחד בלבד בטהרתו, שכן לעתים יש במאורע אחד ובאור אחד כמה צדדים המשמשים בערבוביה. ריבוי המשמעויות הזה אינו נשאר רק מבחינתו של המתבונן בלבד. המשמעות של כל אור מתגלמת בצורה מוחשית בכלים החומריים של האור – בשמן ובפתילה, בנר ובמנורה.


ההלכה, העוסקת בהרחבה רבה בנושאים אלה (כגון בפרק "במה מדליקין" במסכת שבת) היא האמצעי הפורמלי שבו מגיעים לידי ביטוי המובנים הנבדלים של האורות השונים. בדרכה הטכנית קובעת ההלכה לא רק מסגרות חיצוניות של דרכי עשייה, אלא מגשימה, מממשת ומפרטת את התכנים היצוקים בדברים. הקביעה שאסור לו לאדם לעשות לשימוש פרטי מנורה שתהיה כתבנית מנורת המקדש, באה לשמר את הייחודיות של אור המקדש, שאסור שיהיה לו העתק ותחליף. וכן הקביעה שכל נרות המנורה הזו פונים לעבר המרכז היא תוספת הדגשה, שאור זה אינו בא להאיר את הסביבה, אלא לפנות כלפי עצמו בלבד. ההבדל בין הפתילות הבודדות של נרות השבת ובין האבוקה הקלועה של נר ההבדלה היא-היא החלוקה בין אור של רגיעה, של מנוחה וביתיות, ובין האור הרעשני יותר של האבוקה – אור שבו מלווים מצד אחד את המלכה הנפרדת, ומאירים את החשכה שנעשתה בולטת יותר בהעדרה. נרות החנוכה העומדים בשורה אחת, לסימון ולספירה של הימים, והשמש העומד בנבדל, הבא על היותו תועלתי ושימושי, בניגוד לנרות האחרים.


ההלכה היא, כאמור, מסגרת הבאה לבטא את הרעיונות המופשטים, ובכל מקום וזמן באו המנהג והאסתטיקה (לפי טעמם של זמנים ומקומות שונים) והשלימו את התמונה. וכמובן, בכל נושא קיימים אילוצים פנימיים וחיצוניים ומתווים צורות ותבניות לעצמם, למן האילוצים הנובעים מן החומרים עצמם (חומרי הבעירה וחומרי הנרות והמנורה) עד להתחשבות בתנאי מזג האוויר, ואפילו בשכנים רעים.


תנאים כלכליים וגיאוגרפיים הכריחו למצוא דרכי ביטוי שונות. פתילת נר השמן נעשתה לעתים לנר של חלב – על כל השינויים הצורניים הנובעים מכך.  ועם כל אלה, המשמעויות והדקויות שבדברים לא הלכו לאיבוד. האומן היהודי, שיצר ועיצב את כלי ההארה השונים המשמשים בקודש, הבין כי הפונקציונליות של הכלים נעוצה במשמעותם. שימושם, ואף יופים, צריכים לבטא את האידיאה המדויקת של כל אחד מהם לעצמו. החשיבה היוצרת של האומן ניסתה להביע את הרעיון, ולעתים להוסיף רבדים נוספים (מתוך ההלכה ומתוך האגדה, והרבה מאוד – מתוך הקבלה) כדי להשלים את המלאכה.


ועל כל אלה, שומה על האור להאיר. גם מנורת המקדש המוצנעת מותקנת ברוב שקידה, כדי שאורה הנסתר יהא בהיר ושלם ככל האפשר. החושך לא נעשה מעולם ביהדות בעל משמעות דתית. מסך החושך והערפל הוא המסך של ה"קליפה", ואם יש תפקיד לחושך – הריהו, כדבר ספר יצירה, "חושך מבחין אור" – מציאותו של החושך מבליטה את האור, מחזקת את הכמיהה אליו. ואפילו הסוד הוא סודו של האור, וכדרך שאמר ר' ישראל בעל שם טוב: "אור" בגימטריה – "רז".

(התפרסם סמוך לחנוכה 1989 ב"הארץ")