חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
על גלות וגאולה בתורת ישראל
על גלות וגאולה בתורת ישראל

חיי עם ישראל בכללותם עוברים בתוך מחזורים גדולים של גלות וגאולה. על כן העיון של מושגים אלה איננו רק בתופעות החיצוניות החומריות של הדברים, אלא יותר מזה ועמוק מזה- בתכנים הפנימיים, במהות הרוחנית ובבעיות:
מפני מה ולשם מה?

גלות מתגלה בצורות שונות, בדרגות שונות של עמקות בכל המציאות כולה. והרי מחזור הגלות והגאולה מתעמק והולך, נעשה פנימי יותר ויותר ככל שמרבים לחשוב בדבר, ככל שמוסיפים להיכנס יותר אל הצד הרוחני של התופעות החיצוניות.

גלות ישראל מארצו היא הגלות הגדולה, הניכרת והמפורשת. אך לפנים ממנה מצויה הגלות של ישראל בתוך עצמו, גלות התמצית הרוחנית, גלות ישראל שבישראל בתוך החומריות. היא גלות הנפש האלוקית בתוך ההסתר וההעלם של הנפש הבהמית. ועוד פנימה מזאת- הגלות של שכינת ה' בתוך עולמנו, גלותו של האור האלוקי בתוך העולם החומרי המסתיר והמחשיך.

בתפיסה הכללית ביותר גלות הריהי התייחסות בלתי נכונה בין דברים. בכל מקרה שהיחסים הנכונים הראויים על פי האמת אשר בין הדברים בעולם, או באדם אינם באים על תיקונם, כשאין העליונים עומדים במקומם הגבוה, וכאשר הנמוכים בדרגה נמצאים למעלה, הרי זו היא גלות. אכן, בהבנה כוללנית כל כך של המושג הגלות לא רק גלות ישראל מארצו או שיעבוד ישראל נכללים ב"גלות". אלא עצם סדריו של העולם הקיים, אך הוא בעומקם ובפנימיותם- גלות.

הבנה מוגדרת יותר של הגלות מדגישה יותר את הדברים: הגלות מתבטאת בדרך שלכאורה, למראית עין יש קיום סדיר ותקין, בעוד שמבחינה פנימית יש באותו מצב פגם יסודי, סתירה שאינה ניתנת ליישוב. ומשום כך הסמל לגלות הוא השינה, החלום. "אני ישנה וליבי ער"- אני ישנה- בגלותא. והחלום מבטא את הגלות, בהיותו אף הוא עצמו, צירוף כעין זה של תקינות וסדירות שלמראית  עין, המכסה על דברים שאינם נכונים, שאינם מסוגלים להיות נכונים. שהרי החלום הוא צירופם של דברים, מאורעות, תופעות בעולם אשר אמנם כל אחת מהן יכולה לעמוד לעצמה, אך צירופן יחד הוא בלתי אפשרי לחלוטין. ועם זאת, המאפיין את החלום, הלא הוא הרגש הפנימי שבו- שכל זה הוא נכון, שבשעת החלום הבלתי אפשרי נעשה מציאות קיימת, מובנת כביכול מעצמה.

"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", כי ימי הגלות אינם אלא חלום ביעותים ארוך, חלום שבו "חולם" העם היהודי כאילו קיומו הלא טבעי, הוא אפשרי, נסבל- ניתן להבנה כלשהי.

מן הבחינה הנפשית הרי הגלות היא המצב בו נמצאים רוב בני האדם. כאשר מצד אחד בשעת התפילה ועבודת ה' חי האדם חיים נעלים, כאשר בלימוד התורה ובזמן התפילה הריהו מצהיר כי חיי החומר והגוף שלו אינם אלא טפלים בלתי חשובים לחייו הפנימיים והאמיתיים, חיי רוחו ונפשו. כאשר אדם חושב אז (באמת ובתמים, עד כמה שאפשר לקרוא להרגשה חולפת כעין זו בשם "אמת") כי חייו האמיתיים אינם אלא דרכו ומאמציו להתקרב אל ה', לנסות להפוך את עצמו לכלי אשר האור האלוקי ישרה בתוכו. ואילו מן הצד השני לאחר התפילה ושלא בשעת לימוד תורה, חיי אותו אדם עצמו חיים חומריים לגמרי. כל תשוקותיו ושאיפותיו של אדם סתם, כל המאווים והרצונות הרגילים- הריהו חש בהם ככל אדם אחר. שמניעים ומטרות של חומריות וגופניות הם הם המשפיעים על דרכו למעלה בחיים. ואם כן, חייו מתנהלים במסגרת כפולה, המלאה סתירות פנימיות ואף על פי כן, אין הוא חש כלל כי קיימת סתירה כזו. כמו בחלום, מתקבלת התמונה הקיימת של המציאות ללא הבנה כי מצב זה לא ייתכן שיימשך.

ועוד עמוק וכללי מזה הוא חלומו של העולם כולו, החלום שבתוכו מסתתרת גלות השכינה. שהרי בעולם אשר חייו אינם יכולים, אך לא לרגע אחד, להינתק מן החיים האלוקיים השופעים בתוכו, החיים של אור ה' הממלא את כל העולמות. כל הנבראים בעולם, הגדולים כקטנים, העליונים המכירים את גדולת ה' כמו אלה המסוגלים לשכוח את מציאותו, או אפילו "להכחישה"- כולם חיים רק בכוח זה השופע בהם. ועם זאת- אין העולם חש בשפע המחייה אותו, אין העולם מרגיש כי מציאותו תלויה ברצונו המתמיד, המתחדש תדיר של בורא העולם. וכל מציאות בעולם בונה את עצמה כמרכז, חשה כאילו היא קיימת לעצמה, בזכות עצמה ללא קשר עם האלוקות. ואם כן, הכוח האלוקי, שהוא הוא תמצית החיים, שהוא ה"אני" האמיתי של כל הדברים מסתתר ומתעלם בתוך כיסויו המרובים, ומתגלה בצורות מוזרות ולא אמיתיות ולא טבעיות. "היתפאר הגרזן על החוצב בו"? אך הלא כל חלק מן העולם עושה זאת, בתוך התחושה שלו כאילו הוא נפרד מן השפע האלוקי, כאילו אינו תלוי בו ואינו חלק ממנו. וגם זה הוא- חלום, חלומו של העולם, המנסה לחלום שהוא נפרד- כשגם החלום הזה בא מכוח עליון, משפע שאינו ניתק בפנימיות והסתר מן המקור הראשון.

ועדיין יש מקום להוסיף ולעיין בדברים. מה הוא הדבר המאפשר לחיי חלום אלה להימשך? משום מה אין האדם, העם, העולם, מתעוררים ממצבם המוזר הזה? ויתר על כן, מה הוא הדבר היוצא את החלום? והתשובה לכך היא שכל גלות היא בבחינת "מצרים"- עולם מוגבל ומצומצם, עולם של מיצרים וגבולים. ובתוך העולם המוגבל הזה, הכוחות העילאיים של הנפש משתתקים- עקב הצרות, עקב חוסר יכולת להתפתח, בגלל המציאות המנוגדת לחיים אמיתיים- ונשארים פועלים רק כוחותיה הפשוטים יותר, שהם מצד אחד אמנם כוחות ראשוניים, אך מצד שני- אין עימהם הכרה והבנה. אין זאת אומרת שאין כלל יכולת להבין ולהשיג גם במצב של גלות, אולם, ההבנה שבגלות נשארת מרוחקת מן החיים הממשיים. אך שהשכל משיג במופשט כי אין הדברים כפי שהם נראים מבחוץ, וכי יש פנימיות ופנימיות עמוקה ממנה, עדיין אין הדברים מגיעים עד להכרה ממש. כי הגלות מבוססת על חסרונה של הדעת- של הכוח המקשר בין ההבנה השכלית המופשטת לבין החיים הרגשיים והמציאותיים. וכל עוד אין כוח נפשי להוציא את המסקנות מן הדברים הרי נשארים החיים רק בגדר "חלום"- יודעים הכל, מבינים כי כל זה הוא מוזר ובלתי ניתן ליישוב אמיתי- ואף על פי כן ממשיכים באותו אורח חיים, באותה גישה עצמה אליהם. ומאחר שאין כוח ההבנה בנפש בפועל, הרי מצויים כוחותיה העליונים במצב של הסתר- אף הם בגלות. ואילו המתגלה בנפש, בעם ובעולם הוא רק הצד החיצוני, קליפתם של הדברים. אמנם, בשום מצב של גלות אין ההסתר מגיע עד כדי כך שיכבה ויעלים לגמרי את צורה של הפנימיות, של המהות האמיתית אך אף על פי כן, החלק שמתגלה בתוכה אינו חלק ההכרה שבה אלא רק מהות יסודית יותר שאותה אי אפשר כלל להעלים- כוח האמונה.

מצד אחד כוח האמונה היא כוח יסודי מהותי ראשוני בנפש- שכן היא מבטאה את החלק היציב שמאומה לא יכול לקרות בו, שלעולם לא יכול להתמוטט. ואף כי יגברו ההסתרים והחושך כמה שיגברו, הרי בכל עת, יתגבר - כוחה של האמונה. שכן האמונה הריהי בעצם הגילוי של עצם מהות החיות הממלאה כל מצוי. ומאידך, מאחר שהאמונה נעלה היא כל כך במקורה ושורשה, הרי היא בתוך חלקי הנפש וההכרה המגלים- מתגלה דווקא בצורה שאינה גבוהה ועליונה. כי מאחר שהיא מלמעלה מן הדעת, הרי אין הדעת מסוגלת להעריכה ולשופטה. ומשום כך עשויה האמונה להגיע גם לדרגות אשר מצד ההכרה לא היו מתאפשרות כלל. על כן, גם מי שאמונתו איתנה אינו ניצול בהכרח מן התוצאות של הגלות, של אותו חלום המקשר דברים שאין יחס ביניהם. להפך, האמונה עצמה נותנת מקום לשפע של תועפות שאינן יכולות להיות זו עם זו, ואשר למרות זאת משום שאין כאן הבחנה שמתוך הכרה, ייתכן ש"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"- מבלי להרגיש כי יש סתירה בין הבקשה מה' שיצליח לדרכו לבין מעשהו שהוא מתכונן לעשות.

נמצא אפוא שפנימיותה של הגלות היא שקיעתו של כוח ההבחנה וההבדלה בין דברים, ביטולה או הסתתרותה של החכמה שבנפש, שהיא המבררת את המעשים והגילויים החיצוניים בהתאם לתוכנם הפנימי. ומשום שאין עוד יכולת להבחין בין דברים, יכול להשתרר מצב חלומי, כאשר אותו אדם, אותו עם יעשה וישאף לדברים שונים, אפילו מנוגדים זה לזה, מבלי לחוש שאי אפשר לצרפם.
גלות היא לכן- מצב המכיל את שברו בתוכו- מוזר בלתי מציאותי- וקיים בכל זאת.

עם כל מה שיש לומר על הגלות, הרי עוד שאלה אחת מצויה ברקעם של הדברים- מהו תפקידה של הגלות?

הסברה לעניין זה ניתנת לנו בדימוי האחר של הגלות- דימוי הגרעין הנזרע בארץ. מצד אחד הגרעין הנזרע בארץ מונח בתוכה עד להרקבו, אין הוא שומר עוד על מציאותו העצמית שלו, הוא הופך להיות כמעט אין, כשמראהו וכל תכונותיו מתבטלים כמעט לגמרי. ומאידך- הגרעין הוא תחילתם של חיים חדשים, מן הגרעין צומח עץ השלם- בתוספת מרובה על העיקר. וכיוצא בזה נאמר במדרש על גלות ישראל "וזרעתיה לי בארץ"- שאין אדם זורע קב אלא אם כן רוצה הוא שיצאו ממנו כמה וכמה קבין.

וכאן יש להדגיש: אין זה מקרה, צירוף נסיבות בלבד לזרוע את הגרעין לפני שהוא צומח. זריעתו של הגרעין היא השלב ההכרחי לפני גידולו. ועל כן, כיוצא בזה: אין הגלות שלב של מקרה, של עונש גרידא הבא לפני הגאולה. הגלות היא המכשיר ההכרחי, שבהכרח חייב לבוא לפני הגאולה, אין גאולה ללא גלות קודמת לו. וכן נאמר באברהם "גר יהיה זרעך בארץ לא להם"- כדי שתוכל להיות עבורם יציאת מצרים, עם הגילויים העליונים שבה.

אך משום מה צריך הגרעין להיזרע בארץ כדי לצמוח, מדוע חייב הוא להירקב כדי שיוכל לגדול?  והבנת הדבר באה מצד ההתבוננות במהותה של הצמיחה. הגרעין השלם, המוגמר ובשל הלא הוא יחידה שלמה, סגורה ומיוחדת של חיים. אולם, הגרעין אינו יכול לתת ולהצמיח אלא את המצוי בו כעת, ואם כן לא יכול הגרעין השלם להוסיף ולגדול. משום כך דורש הגידול שיינק הגרעין את שפע החיים הנוסף הדרוש לו מתוך האדמה, מכוח הצמיחה הגולמי המצוי באדמה. וכוח הצמיחה הזה שהוא כמעט בלתי מוגבל יזרום בתוך הגרעין המוגבל, עד שגרעין זעיר יוכל להפוך לעץ ענק- השואב מן האדמה את כוחותיה, את הצמיחה המצויה בה. אלא שאין הגרעין השלם יכול לעשות זאת, שכן הריהו מציאות לעצמו, קיום לעצמו, ואין לו קשר עם כוח הצמיחה שבאדמה. אכן, מן האדמה הוא בא, ואף על פי כן אינו יכול לשאוב ממנה כל עוד הוא לעצמו, גרעין של פרי מיוחד. ולכן- טומנים את הגרעין באדמה, והגרעין צריך שיתבטל בתוכה, שיבטל בה את כל צורתו החיצונית, את כל מה שנראה מבחוץ כעצם הגדרתו- ואז  כאשר ניצוץ כמוס של המהות נשאר מן הגרעין הנרקב- אז מתחיל הוא לשאוב את כוחה של האדמה- עולה ומצמיח עץ אדיר וענף כתבניתו.

וכן הוא גם בדרגות הגבוהות יותר של עלייה משלב לשלב. אין נפש החיים יכולה לעלות מעבר לאותה דרגה בה היא מצויה כבר, או מעבר למה שטמון בתוכה. אך הגאולה היא מעבר לשלב גבוה יותר של קיום, לעלייה למדרגה רמה יותר- ועל כן נחוצה ירידה צורך עלייה. התבטלות ה"אני" המכיר והמבין, ירידה אל שלב נמוך של אמונה ללא דעת, של חלום שאינו קשור אל המציאות. כדי שבתוך הירידה הזו תמשיך מציאותו של האדם, חייו של העם, מהותו של העולם, שפע חדש של דרגות גבוהות יותר דווקא מתוך המציאות הנמוכה לכאורה של התנאים החיצוניים.

החלום, כל כמה שהוא בלתי מציאותי יש לו משמעות עמוקה מאוד של מציאות: הוא נותן את האפשרות לחיים להמשך הלאה, גם בתנאים הגרועים ביותר. לולא החלום, ולולא היות החלום מסוגל להכיל בתוכו את הניגודים הבלתי מתיישבים, אי אפשר היה קיום הנפש בגלותה, בירידתה לצורך העלייה, ובמקום שיחולו משברים, ירידות ונפילות באה במקומם הגלות- שעם הכאב שבה נוסף בה משהו מן החלום, מן היכולת למזג בכל זאת את רצונה הפנימי האמיתי של הנפש המאמינה עם המציאות הזרה, שאינה מקבלת ואינה סובלת זאת.

והגאולה, אף שהיא לכאורה שלב שלם וחדש, שאינו קשור כלל עם הגלות הקודמת אינה אלא המשכה, סיומה ההכרחי של הגלות. כל עוד מצוי העובר בבטן אמו הריהו משולל כל חוש, חיי חיים מצומצמים מוגבלים ומוזרים. אך עבורו זהו הזמן בו עובר הוא את השינוי - ממשהו שאין בו ממש, מטיפה שאין בה חיים שלמים למציאות שלמה גמורה של אדם. ולכן, כאשר נגמר שלב ההכנה, שלב הגלות, מגיעה הגאולה המגלה לעין כל את הדברים שבסתר צמחו והתפתחו בעול הגלות. ומשום כך ככך שמרה היא יותר הגלות, וככל שאורכה היא יותר- הריהי מכינה להתגלות שלמה ועליונה יותר של מה שנעשה בסתר, של גאולה שלמה יותר. 

(המאמר התפרסם בבטאון חב"ד 1963)