חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
שתי שפות והחלל שביניהן
שתי שפות והחלל שביניהן

בני אדם מדברים בשפות רבות ושונות, ואולם באופן כללי אפשר לומר שיש בעולם שתי "שפות" שהן שונות ואפילו הפוכות זו מזו, אשר באופן כוללני אפשר לכנותן בשם "השפה המדעית" ו"השפה הפיוטית". דרך אחת להגדיר את ההבדל ביניהן היא לומר שהמדע לוקח אלף תופעות וקורא להן בשם אחד, ואילו השירה לוקחת דבר אחד וקוראת לו באלף שמות. במילים אחרות: שפת המדע היא מדויקת ומוגדרת, בעוד ששפת השירה פתוחה וחסרת גבולות. אפשר לדבר בשתי ה"שפות" הללו על אותו נושא עצמו, אך יהיו אלה שני סוגים שונים לגמרי של דיבור. למשל: בחור, המבקש להביע באוזני נערתו את התפעלותו מעיניה היפות, לא יאמר לה שיש לה עיניים בגודל 2.5 ס"מ ובצבע של 1523 אנגסטרם; מן הסתם הוא ייטה יותר להשתמש בדימוי כמו "עיניך יונים" – שהוא, כמובן, תיאור מאוד לא מדויק, אך יש בו כדי לגרום הנאה רבה לכל שומעיו ושומעותיו. לעומת זאת מי שרוצה לתקן נעליים או לבנות גשר אוי לו אם ישתמש בשפה הפיוטית: הנעליים לא יתוקנו והגשר לא יהיה גשר.

בפועל, בחיים הממשיים, שתי השפות תמיד מתערבות זו בזו; משורר הרוצה לקנות לחם בחנות לא יבקש מהמוכר את הדבר הזה ש"לבב אנוש יסעד" (תהלים קד, טו), ואיש מדע עשוי להשתמש בדימויים כדי להסביר את רעיונותיו. ואולם באופן כללי אפשר לומר שבעידן שלנו השפה המדעית הולכת ותופסת מקום יותר ויותר מרכזי ,והעולם מדבר, הן במישרין והן בעקיפין, בלשון העובדות המדויקות, ודוחק את שפת השירה (שאגב, לא תמיד היא שירה גבוהה במיוחד, בין מבחינת תוכנה או מבחינת אוצר המלים שלה) לתחום השירה בלבד. למרות שהשימוש בשפה ה"מדעית" נעשה נפוץ יותר, אפילו אלה המשתמשים בשפה זו תדיר מרגישים במגבלותיה. אכן, נפלא הדבר שיש בעולם חלומות ויופי ושאר דברים נהדרים, וכמה עצוב כאשר לוקחים רעיון שירי, מכניסים אותו אל תוך גבולות העולם ומגבלותיו וקוברים אותו שם. ומשום כך יש כיום תחושה של עייפות מלשון שכולה פרוזה מדויקת. מינון היתר של השפה המדעית מעורר כמיהה, גלויה או נסתרת, לחזור לשפה האחרת, לעולם שיש בו אמירות יותר מפוארות, יותר מלבבות ויותר מרתקות. לפיכך נותנים מקום גם להתבטאויות בשפה רגשית יותר, בביטויים חזקים ונועזים יותר. השפה הפיוטית הזו אינה תחומה בבירור במקומות מסוימים, בקבצים של שירה או של השתפכות נפש. בפועל השפה השירית נכנסת בתוך השפה המדויקת ועומדת לצידה. ולעתים קרובות אף אינה מובחנת כשלעצמה, אלא נצמדת לרעיונות ולדרכי ביטוי אחרים ומשפיעה עליהם.

אלא שלשפה הפיוטית יש בעיה עיקרית אחת: אין לה גבולות ברורים; יש בה הצהרה של מגמות, שאיפות וחלומות, אך היא אינה תוחמת מה מותר ומה אסור, מה אפשרי ומה בלתי אפשרי. זוהי שפה של מילים גבוהות אשר בה כוונת הלב היא העיקר. בין שמדובר בנושאים דתיים, פילוסופיים, אישיים או לאומיים, הדיבורים הללו בדרך כלל יהיו דיבורים לא ממשיים. עזרה לחלכאים ולנדכאים היא רעיון חשוב ונפלא, אבל יש צורך גם במישהו שישאל: למה בדיוק מתכוונים? בכמה כסףמדובר? מאין יגיע הכסף הזה? כמה אחוזים נוספים של מס הכנסה תסכימו לשלם כדי ללחום בעוני? ומה שעוד יותר חמור הוא שאנשים המבטאים כוונות גדולות ומדברים במילים גבוהות על עניינים גדולים לא רק אינם מדייקים בעובדות: לא פעם הם לא מתעניינים בהן כלל, ונוטים לשכוח אותן ואף לרמוס אותן.

כאשר התופעה הזו מגיעה לממדים כלל עולמיים היא עלולה להיעשות מסוכנת מאוד. אכן, המלחמות הגדולות של ימינו הן כבר לא מלחמות על טריטוריה או שלל, אלא מלחמות של שירה וחלומות, ובדיוק משום כך הן כל כך קשות: משום שהן מתחוללות בעולם הפועל על פי חוקים שאינם יכולים להסתגל לחוקי שפת החלומות, עולם שאינו יכול לשאת את כל הכוונות המפוארות, היפהפיות, שיש לבני האדם.

דוגמה מובהקת אחת לכך היא המדינה האסלאמית, דאע"ש. באסלאם המקורי והמסורתי יש מקום ותפקיד מרכזיים להלכה; למשל, בהלכה המוסלמית יש הגדרות הלכתיות ברורות מאוד הקובעות לא רק מה מותר לעשות בג'יהאד, אלא גם מה אסור – כגון לפגוע בנשים ובילדים. ואולם האסלאם הקיצוני לוקח אידיאות הכתובות בספרי הדת האסלאמיים ותולש אותן מכל הגדרה והגבלה, וכבר לא אכפת לאף אחד מה אמר על כך מוחמד, מה כתוב בקוראן או מה קובע חוק האסלאם. אנשים כאלה אינם בהכרח מרושעים במהותם: הם חיים בעולם שאין לו גבולות, עולם המונע מרצון – מאוד לא מעשי – לכבוש את העולם כולו כבר היום. וכאשר מחילים את חוקי הפיוט על עולם המציאות – בין באהבה, בין במלחמה, בין בכל עניין אחר –הכל נרמס, נפרעים כל הסדרים, נהיה הרס וחורבן ונשפך דם, הרבה דם.

את התופעה הזו אפשר למצוא בהרבה מקומות, זמנים ותחומים. ההיסטוריה מלמדת אותנו על עמים רבים שהיו להם חלומות נפלאים, אשר הביאו להרבה מאוד סבל וייסורים. המהפכה הקומוניסטית התחילה אף היא מסדרה של רעיונות גדולים ונפלאים: לבנות חברה שבה כל אדם יקבל כל מה שהוא צריך ויתפתח עד מלוא קומתו. הבעיה הייתה שאף אחד לא באמת חשב עד כמה הרעיונות האלה הם מעשיים וכמה הם יכולים לעלות – לא רק בכסף, אלא גם בכאב ובייסורים. דוגמה נוספת היא רצונם של האמריקנים והאירופים להשליט דמוקרטיה בארצות כמו עיראק ואפגניסטן – רצון נאה ופיוטי שהביא בעקבותיו שפיכות דמים לא מעטה, ונחל כישלון חרוץ.

אם גם אצלנו צומחים דברים כאלה הרי זה מאותה סיבה עצמה. קדושת הר הבית והמקדש, זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, הזכות לחיים של שלום וביטחון – כל אלה הם דברים נכוחים ויפים, אלא שכולם שייכים לתחום השירה. יש הרבה פסוקים בדברי הנביאים והכתובים שאפשר לצטט; וישנה גם ההלכה. בתפילת שמונה עשרה כולנו מבקשים לשבר, למגר ולהכניע את הרשעה ולבנות את בית המקדש; אך כשמסיימים את התפילה ויוצאים אל העולם המעשי יש הגדרות הלכתיות של מה מותר ומה אסור. מי שמנסה להביא את משיח צדקנו עכשיו, וחפץ לעשות זאת בדם ואש ותמרות עשן, אינו אלא דוחה את ביאת המשיח.

דוגמה מתחום אחר היא קריסתו של מוסד המשפחה. הקריסה הזו מתרחשת עקב עודף פיוטיות והדגשת יתר של הצד הרומנטי, על חשבון ההיבטים ההסכמיים והמחייבים שבקשרי הנישואין וההורות. אכן, בטקס הנישואין היהודי אנו מוצאים את שני הצדדים הללו גם יחד: מצד אחד ישנן שבע הברכות, שהן מאוד יפות ופיוטיות, ומצד שני ישנה הכתובה, שהיא בעצם חוזה לגאלי ופרוזאי, וגם מאוד מעשי ומפורט, המונה את התחייבויותיהם השונות של האיש והאישה.

ביהדות מכונות שתי השפות הללו בשם "הלכה" ו"אגדה". ההלכה מגדירה וקובעת מה מותר, מה אסור, מה פסול בכל הנוגע לחיינו, לאידיאולוגיות שלנו, לכוונותינו ולמעשינו; ובצד עולם ההלכה קיים גם עולם האגדה. מבחינה תוכנית אין שני העולמות האלה סותרים זה את זה, להפך: התכנים שלהם הם אותם תכנים עצמם; הם רק מדברים בשפות שונות. "פתח את הפה בעוד סנטימטר וחצי"; לא משום שהקב"ה אינו שומע או הילד אינו מבין, אלא מפני שכך לא מדברים עם ה', כך לא מדברים עם ילד.

נראה שעל המנהיגים הדתיים בכל העולם לרסן את הטון הפיוטי שבדרשותיהם, כיוון שהוא פותח פתח לדברים בלתי מבוקרים ויכול להיעשות הרסני ממש. חשוב במיוחד שמנהיגים דתיים מוסלמים לא רק ישמיעו פעייה דקה פה ושם, אלא יכריזו במלוא העוצמה שלאסלאם יש חוקים, ושכל אותם מוסלמים קיצונים פועלים בניגוד לחוקי האסלאם.

שתי השפות הללו קיימות משום ששתיהן נחוצות; אך רק האיזון ביניהן יוכל להבטיח את הקיום וההמשכיות. עלינו, כיהודים, מוטל להזכיר ולהדגיש זאת: יש לתת מקום לשירה, לתפילה ולפיוט, ועם זאת חייבים גם לדעת מה אפשר ומה צריך לעשות היום, ומחר. אכן יש חלל בין השפות הללו, אך יש לדאוג שלא ייווצרו מחמת כך חללים – הן מקומות ריקים ממחשבה והן חללים-מתים של ממש. יש לדאוג שכל אותם דברים פיוטיים וחלומיים המכוונים כלפי מעלה לא יגרמו מוות כאן למטה. גם בהולכנו אחרי החלום מוטב שנשאף להגיע לכך שבפועל נבנה חיים טובים יותר בתוך המציאות.