התחושה לנוכח מרחבי החלל תסייע להבנה דתית.
באותם ימים, כאשר נעשו ההכנות הנמרצות למסע אל הירח, וכמובן בימים ששהו האסטרונאוטים בדרכם, פנו רבים לאנשי דת שונים בבקשה להביע את דעתם על מסע זה. או בעצם — לדעת מדוע אין הם מסכימים לרעיון זה. להפתעת רבים נתברר, כי רוב אנשי הדת היהודיים היו תמימי דעים בדעתם החיובית ביחס למבצע הטכני. איש לא מצא פגם או איסור או חילול הקודש בשהותם של בני אדם על הירח.
להנחה זו, שמן הסתם ימצאו הרבנים מקום לאסור את המסע לירח, היו סיבות שונות. מצד אחד גרם לכך ההרגל לשמוע, שכל דבר חדש יש בו איסור מסוים. ואולם בעיקרו של דבר הייתה זו תוצאה של בערות. רבים סבורים עד היום, כי שומה על אנשים דתיים לחשוב כי הירח הוא דיסקית לבנה, כגודל כף היד, המצויה במרחק מסוים מן הארץ, וכי תהא זו פגיעה מהותית באמונה אם אין מקבלים דעה זו. לאמיתו של דבר מושגי היסוד בדבר מרחקיהם וגדליהם היחסיים של הכוכבים השונים היו ידועים יותר מאלפיים שנה לכל אדם משכיל. ר' אברהם אבן עזרא כבר דן ובירר נושא זה בפירושו לתורה. העובדה כי הועלו בעיות טריוויאליות, כמו ביחס לברכת הלבנה, רק מוסיפה להוכיח עד כמה אין המסע לירח מהווה בעיה דתית ספציפית.
כמובן מתעוררות בעיות מוסריות כלליות ביחס למסע זה, שאנשים דתיים יהיו אולי רגישים להן במיוחד. בעיות אלה קשורות במובן מסוים עם עתויו של המסע. האמנם זה הזמן בו צריכים בני אדם לעשות מסע זה? האם בזמן שהאנושות בכללה סובלת מבעיות מרובות בעולמנו זה, יכולים אנו להרשות לעצמנו את המותרות של ביקור בעולמות אחרים? האמנם נפתרו כל הבעיות הצריכות פתרון — עוני, רעב, מלחמה — וניתן לומר שהדבר היחיד שנותר לנו לעשות הוא מבצע רחוק ומסובך, שאין תועלת ישירה לאנושות נובעת ממנו כעת? ושאלה מקיפה ויסודית יותר, שאפשר לנסחה בערך כך: האם מותר לו לאדם לבזבז את כוחותיו במציאת דרך אל החלל החיצון, כאשר החלל הפנימי, החלל של נפשו, מצוי בריקנות מרובה כל כך? ועוד: האין בעצם ההחלטה להעפיל לעבר הרקיע משום מעשה של רחב מעבר לתחומים שהאדם צריך לחפש אחריהם?
שאלות אלה ודאי שאין להן תשובה אחידה ופשוטה, אולם באמת אין הן קשורות דוקא במסע לירח: כל התפתחות טכנולוגית חדישה, שאינה מכוונת במישרין לפתרון בעיות דוחקות של האנושות, מעוררת אותן שאלות עצמן, וכל הישג מדעי מעורר אותן השגות ביחס לפער המתרחב בין מה שבכוחו של האדם לבצע, לבין יכולתו למצוא דרך ראויה להשתמש בדברים אלה. המכונית והמטוס אף הם דוגמאות לניצחונו של האדם על מגבלות כוחותיו הטבעיים, ואף הם מפחידים במתן שפע גדול כל כך של כוחות, במתן אותה הרגשה של שלטון ועוצמה.
ואולם מצד אחר, אותה הרגשה כי תחושת עוצמתו של האדם יש בה משהו המנוגד במהותו לרגש דתי, איננה נכונה כלל: הדרך לתחושה דתית אינה מובילה תמיד דרך משבר וכניעה, כשם שקיימת דרך זו, כן מצויה ההגדרה של "ותחסרהו מעט מאלקים כבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו" (תהילים ח', ו-ז). גדולתו ועצמתו של המין האנושי הם הם הגורמים לו לחוש תחושה דתית מחודשת.
ודאי שכיבוש הדרך לירח, בעוד שפע בעיות בעולמנו זה מחכות לפתרונן, מחריף את הרגשת המרחק בין הטכנולוגיה וכושרו של האדם להשתמש בה. ואולם בעיה זו קיימת לעצמה, ללא קשר עם הירח, ובעצם העלאתה מחדש יש רק תועלת מנקודת הראות הדתית.
מצד אחד יש גם צדדים חיוביים מרובים למסעו של אדם לירח, אשר לא זו בלבד שאינה מהווים מכשול לאמונה, אלא אף חיזוק וסיוע לה באופנים שונים. ראשית יש להבין, כי עצם התחושה של האדם, העומד מול המרחק העצום של החלל, יש בה כדי להוסיף לאותה הבנה דתית, אשר הרמב"ם מדבר עליה כאחת התוצאות של עיסוק ולימוד האסטרונומיה, כאשר האדם רואה עצמו כ"בריאה אפילה שפלה בפני אדון העולמים". או, אם להשתמש בצורות מודרניות יותר, ה"רגש הטקיאני", כביטויו של פרויד, הוא מקור רב עוצמה לחידושה של תפיסה דתית.
ויש גם צד אחר לדברים: מסעו של האדם לירח יש בו לסייע לדת על-ידי סילוקן המוחלט של אמונות תפלות הרווחות בעולם. כל עוד נמצא האדם כבול לכדור הארץ, יהיו אנשים שימשיכו לחשוב על הא-ל כמצוי אי-שם ברקיע, קילומטרים אחדים (או אלפי קילומטרים) מעל לכדור הארץ. ברור כי סוג זה של אמונה הוא פרימיטיבי ביותר, ומבחינת היהדות אפילו מהווה כפירה בעיקר. אלא שבכל זאת מצויים אנשים המבינים כך — לפחות את אמונתם של ה"דתיים". השאלה הלעגנית של חרושצ'וב, בזמנו, כאשר שאל את האסטרונאוטים אם מצאו את האלוקים בחלל, מגלה מה הוא האופן בו מבינים בעיה זו. ומשום כך יש לשער, כי כאשר יפסיקו אנשים לשאת עיניים לעבר הרקיע ולהאמין כי האלוקות מצויה אי-שם למעלה, יוכלו ביתר קלות למצוא אותה באמת — בכל מקום ובכל זמן, סמוך מאד לידם.
(התפרסם ב"הארץ" 1969)