היו אומרים, שבכל דור יש ל"ו צדיקים נסתרים שבזכותם העולם קיים. ואולם אחד הצדיקים הגדולים אמר פעם, שלפעמים גם צדיקים שבגלוי הם צדיקים נסתרים. כי מה שאנו יודעים עליהם בגלוי איננו אלא מקצת; ומה שאיננו גלוי, זהו החלק של הצדיק הנסתר שבתוך הצדיק הגלוי. המספר הזה, 36, שהוא חלק מהפולקלור היהודי, מהיכן הוא בא? מה מייחד אותו? המספר הזה נזכר לראשונה בתלמוד. אני משער, הגם שאינני יכול להוכיח את הדברים בשלמות, שחז"ל בחרו בו משום ש-36 הוא רוב של סנהדרין. הסנהדרין מורכבת מ-70 אנשים שהם, בעצם, דייני העולם, שופטי העולם, במובן מסוים – ראשי העולם. וכדי שהעולם יתקיים, צריך שלפחות רובם של אלה – 36 – יהיו צדיקים.
ייתכן שאותם ל"ו, לא כולם ממלאים תפקידים חשובים, או מצויים במקומות מפורסמים וידועים. ייתכן גם, ששאר 34 החברים בסנהדרין הזו אינם צדיקים גדולים; אבל אותם 36 הצדיקים, שהם הרוב של הסנהדרין, הם אלו אשר בכל פעם מחליטים מחדש שאכן ראוי לו, לעולם, להמשיך ולהתקיים.
מה הוא צדיק? למושג "צדיק" יש הגדרות רבות ושונות, מלמטה-מטה – מי שנוהג כשורה בעיני עצמו – ועד למעלה-מעלה: מי שהוא דמות גדולה מן המציאות, אדם עליון באמת. אך אני רוצה לדבר על המושג הזה דווקא בהתייחס לדמותו של ר' אריה לוין. הייתה לי הזכות להכיר אותו בהיותי איש צעיר מאוד, ועדיין שמור עמי מכתב שקיבלתי ממנו, כתגובה לדבר כלשהו שכתבתי: מכתב מאוד אוהב, מאוד מלבב, מכתב שכל-כולו ליטוף – שייתכן שאפילו לא הגיע לי. ומפני שהכרתי אותו, וראיתי אותו, אני סבור שהוא דוגמה טובה למה אפשר לקרוא צדיק. שכן השאלה המהותית ביחס לצדיק איננה "מה הוא כתב"; אולי הוא לא כתב שום דבר, ועדיין הוא צדיק. השאלה גם איננה "מה הוא אמר"; ייתכן שהוא לא אמר שום דבר שכדאי לחזור עליו, ועדיין הוא צדיק. השאלה אפילו איננה "מה הוא עשה". המהות של הצדיק היא, מה הוא היה. יש הוויה של צדיק, שהיא הווית-יסוד, כמו הוויה של מרגלית. מרגלית איננה צריכה לעשות שום דבר: היא פשוט קיימת. גם אותם צדיקים אינם נמנים עם הל"ו דווקא משום מעשיהם, אלא בשל ההוויה המהותית שלהם.
לא כל אחד זוכה להיות צדיק. יש אנשים שכותבים ספרים חשובים, יש אנשים שעושים מעשים כבירים, יש אנשים שאומרים אמרי שפר – וכל אחד מהם הוא אדם גדול, לפי דרגתו. אבל צדיק, ובעיקר צדיק שהוא "יסוד עולם" (משלי י:כה), ייתכן שהוא נולד כזה. לצורך ההשוואה, נתבונן לרגע במושג "גאון". גם גאון נולד כזה, אך עליו לפתח את עצמו; לא כל מי שיכול להיות גאון אכן נעשה גאון. ובאשר לצדיקים, ייתכן שהקב"ה מפזר בעולם ניצוצות מיוחדים, שהם אלה שאחר-כך – אם יעמלו על כך, אם יתפתחו ויתעצמו, הם הגדלים ונעשים צדיקים. ומתוך שהם צדיקים, כל מה שהם עושים הוא צדיקות. או, כפי שאמר פעם צדיק אחד: יש צדיקים שעושים את רצון הבורא; יש צדיקים גדולים יותר, שכל מה שהם עושים הוא רצון הבורא.
ר' אריה אמנם היה יהודי שהקפיד ושמר על קלה וחמורה, אבל הצדיקות שלו לא נבנתה על סעיף קטן בשולחן ערוך, ואפילו לא על פסוק זה או אחר. הוא היה צדיק, ולכן כל מה שהוא עשה: הדיבור שלו, הליטוף שלו, החיוך שלו, הביקורים שערך, הרגישות המיוחדת שלו לכאבם של אחרים – הכל נבע מזה שהוא היה צדיק. אותם צדיקים שבאמת הם יסודות העולם – לא צדיקים יחסיים, ולא צדיקים לפי מעשיהם, אלא צדיקים במהותם – הם צדיקים שאי-אפשר, בעצם, לחקות אותם. הם כמו שושנה, או כוכב. מה עושה שושנה? מה עושה כוכב? הם נמצאים. ובאשר הם נמצאים, הם שופכים סביבם איזה זוהר. הזוהר הזה הוא המעשים, הדיבורים, החיוכים, תנועות היד; וכל זה ביחד הוא הסך-הכל של "צדיק".
יש סוגים שונים של צדיקים. הקב"ה חורז את מחרוזת הפנינים שלו, את עדי העדיים שלו, מסוגים שונים של דברים. ל"ו הצדיקים אינם העתקים זה של זה: כל אחד מהם הוא דמות לעצמה, הוויה לעצמה. על דרך משל אפשר לומר, שהם נלקחים ממקומות שונים. יש צדיקים שהמהות שלהם היא, שהם נלקחו מתוך מצולות הים; יש כאלה שנלקחים מתוך סלעי המדבר, או מתוך עמק פורה. יש גם צדיקים העומדים מול הר סיני, כאלה שהר סיני נמצא בתוכם.
אני סבור שגם ר' אריה היה צדיק שנחצב מהר מיוחד, אבל איני חושב שהיה זה הר סיני. שכן הר סיני, על אף שניתנה עליו התורה, לא נשאר הר קדוש. ואולם ישנו הר אחר, שהוא הר של קדושה תמידית, וזהו הר המוריה. זה ההר שבו אב ובן בוכים ביחד, ההר שמהותו היא נתינת כל-כולי בשביל הקב"ה. מההר הזה נחצב ר' אריה לוין.