חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
מדרשי תפילה
מדרשי תפילה

בין כל המצוות אין מצווה אחת שמנו בה כה הרבה פנים גלויים ונסתרים כמו במצוות התפילה. החכמים ראו בה צדדים רבים שכל אחד מהם יכול לשאת בתוכו נושא שלם וחדש. שאלות כגון: מהי התפילה, ומהו היחס שקובע המתפלל בינו לבין הקב"ה? האם בקשה היא אם הודאה היא, האם זו היא תחינה? ואולי רגש אחר ומגע אחר בלבד קיים בין האדם לבין קונו? כל השאלות הללו יכולת לתת מקום להתפתחויות שונות בכיוונים רבים ושונים, ומעניין הוא שכל אחד מן הנושאים הללו מצוי בהעלם באותם דברים הנראים כה קטועים ומגומגמים בדרשותיהם של חז"ל, כאשר במילים ספורות, ברמז בודד גילו עולם שלם של מחשבה ועיון.

"אין עמידה אלא תפילה" (ברכות כ"ו) כאן קובעים החכמים יחס שלם ומיוחד של תפילה. פירוש "אין עמידה אלא תפילה"- היא אותה עמידה בה האדם ניצב מלוא קומתו, מלוא אישיותו, אל מול הגדלות האינסופית של ה', זוהי התפילה. כלומר, התפילה מבוטאת כאן לא כבקשה או הודאה, אלא כהתייצבות, כהעמדת כל המציאות העצמית אל מול המציאות של ה', זהו יחס שיש בו כעין השוואת שתי המהויות השונות כל כך בדרגתן וברמתן. אני כאן והוא שם, האני האנושי עומד מול ה'. על כן- אין עמידה אלא תפילה.

זהו יחס אחד, יחס מעין פילוסופי, יחס הקובע כי התפילה אינה אלא ההתכוננות המעמיקה החודרת לפנימיותם של הדברים. ההתאמצות להגיע לידי הכנה הרגשות והחיוניות של מהות עצמו ומהות ה', של מעמד ה"אני" ומעמדו של הקב"ה כלפיו ואליו.
ולעומת גישה זו, קיימת גישה אחרת, שונה במידה רבה כל כך. "אין שיחה אלא תפילה". כאן מובנת התפילה לא ביחס ערטילאי בין אדם וקונו; כאן היחס בין האדם לבין קונו הוא לבבי ואישי "אין שיחה אלא תפילה" ואין התפילה אלא שיחה, השתפכות נפשו של האדם, כפי שמביאה הגמרא "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהילים ק"ב). כלומר, משיח האדם את לבו לפני אלוקיו. אלוקיו, מתגלה עתה לא בדמות האלוקות הפילוסופית, הכוח העליון הנשגב של מעלה, אלא כאב הרחום, הקרוב תמיד, שהאדם משוחח עמו, שהוא מנסה להתקרב אליו, ושהוא רוצה גם לשמוע תשובתו. "אין שיחה אלא תפילה"- והשיחה היא יחס כפול של שאלה ותשובה. התפילה היא הדו שיח הנצחי שבין האדם לקונו- תפילה של שיחה.

ועוד גישה אחרת, חדשה. "אין פגיעה אלא תפילה". התפילה היא פגיעה בה'. משמעותה של "פגיעה" כאן היא מעיקרה בקשה ותחינה, והתפילה של פגיעה היא תפילת תחנונים, אבל יש בתפילה גם המשמעות הנוקשה יותר של פגיעה; המובן של התנגשות, הניגוד בין רצונו של ה' לבין רצונו של אדם. כי הרי יסודה של תפילת הבקשה הריהי כביכול רצונו של מי גובר; מצד אחד עומדת האלוקות הנשגבת והמרוממת, ומצד שני עומד האדם התובע מאת ה' את המגיע לו, והמפגיע בעדו. הוא מבקש לא כבקשה של שיח אישי, אף לא כהערכה פילוסופית, הוא מבקש את הצדק, את היושר מאת ה'.

וזוהי גם משמעותה של התפילה הנקראת פילול. כמו "ויעמוד פנחס ויפלל". מהו הפילול? הפלילים, המשפט. ה' ניצב למשפט, והאדם כביכול מתדיין עם הקב"ה, נאבק, ונלחם לצדק. הוא נאבק כמאבקו של איוב, אבל בתפילה. הוי אומר: בתחינה ובבקשה, בתפילה. בהרגשת חסרונו- אבל בלי כניעה וויתור. כירמיהו האומר "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר איתך". הוא מדבר עם ה' משפטים. במילים אחרות הוא מתפלל, ותפילתו זו מכילה את העומק של תפיסות שונות- כמעט מנוגדות. התפיסה הפילוסופית של התפילה- העמידה, התפיסה האישית של התפילה-השיחה והתפיסה של בקשת הצד, התחנונים לחסד, שלא תמיד הוא חסד חינם. זוהי תפיסה של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ואף של "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל".  

זוהי פגישה של פגיעה ושל פילול.
אף היו דרכי רמז אחרות להבין את מהותה של התפילה, כמו בחיפוש אחרי שורשה של המילה "תפילה" היו שדרשו את המילה תפילה מ"פלל". כלומר, מן המשפט, בהעמדת עצמו למשפט ה' והעמדת ה' למשפט, כביכול. זוהי העמדה למשפט- של המציאות מול מציאות, משפט שבו כאילו עומד ה"אני" של האדם מול ה"אנוכי" של ה', להישפט עמו.
והיו כאלה שמצאו את שורש המילה ב"פתל", ואף הם מצאו כאן משמעויות שונות: יש כאן משמעות של מאבק- להתפתל במאבק, כמו "נפתולי אלוקים נפתלתי". כלומר, נפתולי האלוקים, הם הקרב, המאבק שישנו בין הדברים. ואף התפילה פירושה נפתולי אלוקים, המאבק של האדם בהתעלותו. מאבקו עם כל המציאות כולה, המאבק שלו במובן מסוים עם ה', המאבק של האראלים והמצוקים, המאבק של הניצוץ האלוקי שלמטה, המנסה לכוון את העולם כרצונו- כך מובעת כאן התפילה.

ויש משמעות אחרת ל"פתל". כמו ב"צמיד פתיל". כאן פירושה של התפילה- ההתפתלות ההתדבקות וההתקשרות עד להפיכת הדברים לאחדות אחת. ועל כן גם פירושה של התפילה- היא ההתדבקות וההתפתחות, עד כדי הפיכה לפתיל, להיות כ"צמיד פתיל". שתי המציאויות נעשות בתפילה כשני תאומים, כשני מהויות תואמות הנצמדות והנפתלות זו בזו ומתקשרות זו בזו. כלומר, התפילה היא ההתדבקות שלמעלה מכל התדבקות, ההתקשרות העצמית של האדם עם האלוקות.
ודאי, רמזים קלים הם רק מפתחות ראשוניים, כעין רמיזות למה שאפשר לחפש- אם ממשיכים לפתח ולהעמיק מחשבה בכיוון מסוים. אך חובה לעינו להכיר טובה לאלה שהשאירו בדרכנו את הציונים- הרמזים הללו, לאפשר לנו להלך בהם.