חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
רשויות השלטון במדינה היהודית הקלאסית
רשויות השלטון במדינה היהודית הקלאסית

מאמר זה בא לתאר את רשויות השלטון במדינה היהודית הקלאסית-דהיינו, תבנית המדינה כפי שצוירה במקורות הנורמטיביים של היהדות, הגם שאולי מעולם לא הייתה קיימת בפועל.

הנביא ישעיהו (לג:כב) מבטא את שורש הבעיה של רשויות השלטון בישראל: "כי ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו, הוא יושיענו". בפסוק זה מופיעות שלוש רשויות השלטון הקלאסיות המוכרות לנו כיום: הרשות השופטת, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת - וכולן  בידי הקב"ה.  פסוק זה, הגם שהוא לא נתכוון להגדיר הגדרות פוליטיות, מבטא נקודה עקרונית והיא, שסמכותן של כל רשויות השלטון כולן נובעת, בדרך זו או אחרת, מסמכותו של הקב"ה. העם אינו מקור הכוח הראשוני; הוא אפילו אינו מוזכר.

ואולם חלוקת הרשויות במדינה היהודית הקלאסית היא שונה מזו המוכרת לנו. במקורותינו מכונות הרשויות הללו בשם "כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות” (אבות ד:יג), ונוסף עליהן ישנה גם רשות רביעית: הנביא. בין שלוש הרשויות הראשונות יש חלוקת סמכויות, ומידה מסוימת של חפיפה ותלות הדדית; אך לא תמיד ברור באיזו מידה גורמים אלה אכן שיתפו פעולה ביניהם בכל תקופה היסטורית נתונה.

"כתר מלוכה"

כדי למנות מלך יש צורך, באופן אידיאלי, בשיתוף בין שני גורמים: נביא וסנהדרין.
בימי בית ראשון לא ידוע כמעט דבר על מהותם, תפקידם, ואפילו עצם מציאותם של חברי רשות שופטת במבנה של סנהדרין, ולעומת זאת ברור שהיו אז לנביא הכוח והזכות למנות מלכים. הדוגמאות הידועות ביותר לכך הן המלכת שאול (שמואל א' ח:א-י:כד) ודוד (שם, טז:א-יג) בידי שמואל, וכן תפקיד הנביא במשיחת שלמה (מלכים א א:ה-מט). ואולם הדוגמא המעניינת ביותר היא המלכת יהוא (מלכים ב':ט).
אחד מבני הנביאים מגיע, בשליחותו של הנביא אלישע, אל מעין "מסיבת גנרלים" שעורכים יהוא וחבריו; הוא קורא ליהוא להיכנס לחדר הפנימי, מושח אותו למלך ונס על נפשו. המשיחה הזו נחשבת בעיני חבריו לבעלת תוקף מספיק, ומייד הם רואים אותו כמלך ומארגנים על בסיס זה מרד, שככל הנראה לא היה מוכן מראש.

מן הדוגמה הזו אנו למדים, כי מעמדו של הנביא כממליך מלכים אינו נובע מכוחו להשפיע על העם. הנביא אינו בהכרח אדם כריזמטי או דמגוג, אשר יש לאל ידו לשנות דעות של עם שלם. אמנם שמואל, נוסף על היותו נביא, היה גם מנהיגו המוכר של העם; אך אותו בן-נביאים שמשח את יהוא למלך אפילו אינו מוזכר בשמו, ואחרי לכתו שואלים החברים את יהוא: "מדוע בא המשוגע הזה אליך?". ובכל זאת יש ל"משוגע הזה" די תוקף כדי להכתיר את המלך, ולהפוך אותו מסתם אדם למלך המשיח. בימי בית שני, לעומת זאת, מתגלה הסנהדרין ככוח העומד, מסיבות שונות, אל מול המלוכה החשמונאית, במערכת-יחסים שאיננה תמיד נוחה. ייתכן איפוא שהמצב, שבו המלך ממונה בידי הנביא והסנהדין גם יחד, הוא מצב אוטופי ואידיאלי, שמעולם לא התממש במציאות; אך הוא חלק מתבנית המדינה היהודית הקלאסית.
הצד השני של המטבע הוא השאלה, כיצד מדיחים את המלך. יש, כמובן, דרכים מעשיות לעשות זאת; שני העבדים שרצחו את המלך יואש (מלכים ב' יב:כא-כב) בוודאי לא המתינו לאישור הרשויות. אך הדרך הלגיטימית לעשות זאת היא על-ידי החלטה של נביא, או על-ידי העמדת המלך לדין בסנהדרין הגדולה. במלים אחרות: המלך נתון למרותן של הרשויות האחרות, וכוח שלטונו מותנה בסמכותן של הרשויות האחרות.

"כתר כהונה"

מינויו של הכהן הגדול נעשה בידי הסנהדרין הגדולה ו/או בידי המלך. יחסי הכוח בין הרשויות הם שקבעו מיהו זה שהחליט בפועל, ומי רק נתן את החותמת הפורמלית; אך מכל מקום ברור, שמינויו של הכהן הגדול תלוי במידה רבה ברצונו של המלך. יש דוגמאות לכך במקרא,  וכן בימי בית שני; אך בימי בית שני היה מינוי הכהנים הגדולים נתון בעיקרו בידי הסנהדרין. ובאשר להדחת כהן גדול: נראה כי המלך הוא זה שיכול להדיחו מתפקידו, בעוד שהסנהדרין הגדולה היא הרשות היחידה שיכולה לשפוט אותו.

הנביא

הגם שמקור הנבואה הוא מחוץ לכל הגדרים, יש לנביא מעמד של רשות מובהקת, והוא חלק אינטגרלי של מבנה המדינה. בית-הדין הוא זה שקובע שהנביא הוא אכן נביא,  ומאותו רגע ואילך אין הנביא נבדק עוד;  ואין דנים בהאשמה השייכת לנבואה אלא בסנהדרין גדולה. במלים אחרות: אי-אפשר לומר שהסנהדרין ממנה את הנביא, אבל הנביא מקבל את מעמדו החוקי על-ידי אישור של הסנהדרין, והוא אף מודח ממעמדו זה על-ידי החלטה של הסנהדרין. כלומר, סנהדרין יכולה לקבוע שנביא מסוים הוא נביא שקר, וזו אשמה הגוררת אחריה עונש מוות. 

"כתר תורה"

הרשות היחידה שהיא עצמאית, לכאורה, היא הרשות השופטת: הסנהדרין. ראש הסנהדרין נבחר בידי חברי הסנהדרין, וגם מינוי השופטים בדרגות האחרות נעשה בדרך של אימוץ, דהיינו: בית-הדין מאמץ חברים חדשים; הוא ממנה את כל רשויות השיפוט במדינה, ולאט-לאט מעלה בדרגה את השופטים הראויים לכך.


מבנה הרשויות וסמכויותיהן
ארבע רשויות השלטון הללו נמצאות איפוא, במידה מסוימת, בתלות הדדית. נראה כי חלוקת הסמכויות ביניהן נעשתה באופן כזה:
הרשות המבצעת נתונה בידי המלך. הוא זה שיוזם את רוב הפעולות שמדינה צריכה ליזום: מדיניות פנים, מדיניות חוץ, גביית מיסים, חלוקת כספים, וכיוצא בזה. המלך הוא גם זה שממנה את כל המנגנון הכפוף לו. אמנם, אין בידינו כל תיאור מדויק של המבנה הפנימי של המדינה הקלאסית. בדרך של שחזור אפשר לומר, כי במלכות יהודה בימי בית ראשון היה מבנה כזה: המפקד העליון התיאורטי של הצבא הוא המלך; מתחתיו נמצא שר הצבא, שהוא מפקד הצבא בפועל, ואשר מעמדו משתנה בין זמני מלחמה לזמני שלום. הצבא הוא ביסודו צבא מילואים, המאורגן חלקו במסגרות שבטיות וחלקו, בתקופות מאוחרות יותר, במסגרות אחרות, וכמעט שאין צבא קבע. בימי שלום הצבא מתפזר, והשמירה על הביטחון המקומי מוטלת על כוחות הגנה אזוריים, אשר ממונים עליהם ראשי הערים או ראשי השבטים. ומכל מקום, בספרות ההלכה כמעט שאין כל הוראה מוגדרת בתחום זה. המצב בימי בית שני שונה לחלוטין, אך גם הוא אינו מוגדר.

הרשות, השררה, של הכהנים מצומצמת לתחום אחד: למקדש, אשר הוא שטח אקסטרה-טריטוריאלי הן מבחינה גיאוגרפית, כמקום מקלט, והן מבחינה הלכתית. יש בידינו תיאור מדיוק של ההייררכיה של מעמד הכהנים: כהן גדול, סגן הכהן, כהן משוח, כהן הדיוט וכו'. בידי הכהן הגדול היו גם האורים-והתומים, אשר באמצעותם פתרו את כל הבעיות, אשר לא היה להן פתרון במסגרת הרשויות הקיימות.

כוחה של הסנהדרין, לעומת זאת, הוא כפול. בראש ובראשונה, הסנהדרין עוסקת בדינים המובאים לפניה. בתוך המבנה הקלאסי יש איפוא לרשות השופטת הזכות לעסוק בשיפוט בענייני הלכה. אחד מרבני דורנו אמר, שכיום הצטמצם תפקידו של הרב למרחב שבין המקווה לאטליז; ואולם ההלכה היהודית אינה מכירה בקיומו של תחום הקרוי "ענייני דת": הרבנים, חכמי התורה, עוסקים בתורה, והתורה כוללת את כל החיים כולם, ובכלל זה גם כל הנושאים השייכים לניהול מדינה. לחכמי הסנהדרין, בהיותם רשות שופטת, אין אמנם אפשרות ליזום מהלכים; ואולם יש להם אפשרות להטיל וטו על מהלכים, בין מקומיים-זמניים ובין כלל-ארציים. אחרי חורבן הבית, בשעה שלכהונה לא היה עוד בסיס והשלטון המדיני התמוטט, נטלה הסנהדרין לעצמה גם רשויות שלטון אחרות, והפכה יותר ויותר לממלאת המקום של הרשות השלטונית, עד כדי כך שבזמנים מסוימים היה נשיא הסנהדרין בבחינת השליט החילוני של המדינה. גם בנוגע לסנהדרין, יש בידינו תיאור מדויק של המבנה וההייררכיה, הן בתוך הסנהדרין הגדולה עצמה והן בין הסנהדרין הגדולה לבין הסנהדריות הקטנות יותר.

התנגשויות בין רשויות

א. המלך והסנהדרין
לכאורה, היחס בין הרשויות פשוט ויפה: הרשות המבצעת יוזמת; הרשות השופטת מבקרת את הפעולות הללו וקובעת איזו מהן מנוגדת לחוק, ויש בכוחה לאסור על המלך לעשות דברים מסוימים, כמו הפקעת רכוש, יציאה למלחמה וכו'. אבל המלך צריך לבקש את רשות הסנהדרין רק במלחמת הרשות, בעוד שלמלחמת הגנה הוא יוצא בלא לבקש את רשותה. שכן אם מאיימים על המדינה, הרי שהיא רשאית להתגונן בכל האופנים, ואינה צריכה להמתין דווקא עד שתותקף בפועל. כמו-כן, לערי-סְפָר יש, לעניין זה, מעמד שונה מזה שיש לערים הנמצאות בלב המדינה.

הבעיות מתחילות איפוא להתעורר כאשר המלך אינו רוצה ליזום מלחמת מגן, או כשיש חילוקי דעות בשאלה, האם מלחמה מסוימת היא מלחמת מגן או מלחמת התקפה.
ואכן, כך התרחש הקרע בין רשות התורה לבין השליטים שהתרחש בתקופת החשמונאים, והחל תהליך שבו הלכה רשות התורה ונדחקה לתום הצר של "ענייני דת". במוקד הקרע הזה עמדו מלחמות החשמונאים. השאלה הייתה, האם פעולות כגון כיבוש אדום, והגיור-בכוח של תושביה, הם חלק מאותם דברים שהמלך, כמלך, רשאי לעשותם-או שמא זהו חלק מתהליך, שבו המלך פשוט נוטל לידיו את סמכות ההחלטה, משום שהוא חזק מספיק. המלך טען, שפעולות אלו חיוניות להגנת המדינה, ואילו רשויות התורה ראו בהן הרפתקאות צבאיות, אשר אין לעם שום מחויבות לספק למלך נשק וכסף בעבורן. כתוצאה מכך, מלכי החשמונאים האחרונים התבססו על צבא שכיר לא-יהודי. וכך עבר הוויכוח מן השאלה ההלכתית: מה מותר ומה אסור, אל השאלה המעשית: מי קובע בפועל את הגבולות.
דוגמה מעניינת לתופעה בתחום זה היא הורדוס. הארמון שבנה הורדוס במצדה אינו מכיל שום עיטור פיגורטיבי של אדם או בעל-חיים, אלא רק קישוטים גיאומטריים. אבל אותו הורדוס עצמו נתן כספים למטרות שונות ומשונות, ובכלל זה גם לבניית מקדשים אליליים ולרכישת התואר "פילהלנום" (שמקביל, אולי, לד"ר כבוד דהיום). במלים אחרות: הוא מוכן היה לקבל את סמכות הרבנות בכל הנוגע לעבודה זרה בביתו-פנימה; ואולם בכל מה שנוגע לפוליטיקה הוא לא ראה עצמו כפוף לשלטון ההלכה כלל. מלכי בית הורדוס מעולם לא הכריזו על כך רשמית: הם כל הזמן המשיכו לשחק משחק מוזר, שבו הם היו יהודים טובים-עד גבול מסוים. וכך אנו מוצאים שהורדוס עצמו זוכה לשפע של השמצות, ובמגילת תענית מצוין יום מותו כיום טוב ליהודים; ואולם המקדש שהוא בנה עשוי על-פי כל הכללים והדקדוקים ההלכתיים, ואין איש שמטיל בו דופי; אדרבה: המקורות משבחים ומהללים את תפארתו.

נכדו של הורדוס, המלך אגריפס הראשון, ממשיך את המגמה הזו ואף מקצין אותה עד-כדי כך שהוא הופך לחידה פסיכולוגית. מצד אחד הוא היה ידיד קרוב של הקיסר הרומי קליגולה, ובתור שכזה בוודאי שלא היה צדיק הדור, ואף חי בתנאים שבוודאי לא איפשרו לו לקיים את כל מצוות התורה; ואת מותו הוא מצא שעה שצפה בתיאטרון, בניגוד גמור להלכה. מצד שני יש תיאורים שלו כשהוא מביא ביכורים, מפנה מקום לכלה, קורא בפרשת "הקהל" ועיניו זולגות דמעות, וכו'.

כך צומחת בסוף ימי המדינה החשמונאית תופעה, שהיא סטייה מן התבנית הנורמטיבית של המדינה היהודית. מלכי החשמונאים קבעו, למעשה, כי המלך בישראל הוא מלך ככל שאר המלכים, והוא משאיר לרשות הדתית את העיסוק בענייני דת. ייתכן מאוד שגם הסתפחותם של מלכי החשמונאים לכת הצדוקים נעשתה מטעמים פוליטיים, כצעד שנועד לתת לגיטימציה לשלטונם; שכן יש שפע של הוכחות לכך שהעם היהודי כולו, ובכלל זה עמי-הארץ, קיבלו עליהם את מרות הסנהדרין הפרושית.

חלוקת הסמכויות בין רשויות השלטון לא הייתה איפוא פשוטה כלל, וללא ספק יצרה חיכוכים ביותר מאשר תקופה אחת. ייתכן מאוד כי גם בימי בית ראשון, חלק מן המאבקים בין המלכים, וההשמצות על מלכים שונים ביהודה ובישראל, נבע בין השאר מן השאלה, מהי החלוקה הממשית של תחומי השלטון, כאשר מצד אחד ניצב המלך, המנסה לדחוק את הכהנים אל המקדש, ומצד שני-הכהנים וחכמי התורה גם יחד, הלוחמים על עיצוב סמכותם כסמכות שלטונית בעלת זכות וטו על המתרחש במדינה.

למאבק הזה אין פתרון בתוך החוק; שכן גם אם הסנהדרין קובעת שהמלך חרג מסמכותו, לא ברור מה היא תעשה בהמשך. אם המלך הוא צדיק, הוא יודע בחטאו ויחזור בתשובה; ואם לאו? אפשרות אחת היא התערבות על-טבעית, כמו במעשה במלך עוזיהו, אשר ניסה לפלוש לתחום שלטונו של מלך מלכי המלכים ונענש בצרעת. ואולם סיפור זה הוא גם דוגמה יפה להתארגנות של הכהנים כנגד המלך.

ב. הנביא והרשויות האחרות

גם לנביא יש מעמד כפול מבחינה הייררכית. מבחינת מעמדו כאדם, כפי שהוא מוכר על-פי החוק, עומד הנביא במקום השלישי בסולם ההייררכיה, אחרי המלך והכהן הגדול. ואולם כאשר הנביא מנבא הוא חולף על-פני כל הסמכויות, ואז יש לו סמכות כפולה: לאסור-ולצוות. דוגמא לציווי היא הפקודה שפוקד שמואל על שאול להילחם בעמלק; או הוראתם של הנביאים חגי וזכריה לעם לבנות את הבית השני, למרות האיסור המלכותי ולמרות הסיכון הרב שהיה כרוך בדבר. ודוגמה לאיסור היא דבר הנביא, האוסר על המלך רחבעם ללחום במורדים. הצו הזה, אגב, יוצר מציאות חדשה שבה יש מדינה בשם "ישראל", אשר כבר אי-אפשר להפילה באמצעות גיוס צבא קטן מיהודה.
לנביא יש איפוא מעמד מוגדר בתוך מבנה המדינה.ה תפקיד הזה יכול להיות פנוי במשך שנים מעטות או רבות מאוד, אך הוא קיים ועומד.
סמכותו זו של הנביא קיימת לא רק בתחום הפוליטי אלא גם בתחום ההלכתי. לנביא יש סמכות לומר שדין מסוים מבוטל למשך תקופה מסוימת. הוא אינו יכול לקבוע הלכה כפוסק הלכה, כגון לומר שהלכה היא כבית הלל או כבית שמאי, שכן זו תהיה פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות; ואולם אם הוא יאמר שביום פלוני צריך לחלל שבת, הרי גם בית שמאי וגם בית הלל יעשו כדבריו. כלומר: לנביא אין סמכות שלטונית, הלכתית או כהונתית; ועם זאת יכול אדם כמו אליהו יקריב קרבנות בניגוד להלכה. כלומר: נביא יכול לקבל תפקיד של מלך, חכם או כהן, ולמלא פונקציות שלהם-אבל רק באופן ארעי, ובלא להתערב בעצם מעמדם. הוא אינו שולל את תוקפן של הרשויות האחרות, אלא רק מבטל את החוקים באופן זמני. במלים אחרות: הנביא הוא תבנית הקיימת בתוך המדינה, והמאפשרת שבירה זמנית של החוקים.

אך כשם שהנביא יכול לשנות החוק, הוא גם יכול לבצע פעולות שהן לגמרי בתוך מסגרת החוק. כלומר: הוא איננו רק המורה והמטיף הגדול, אלא גם יועץ בכל הבעיות שצריכות פתרון, ואשר פתרונן אינו מצוי בידי רשויות השלטון הקיימות-תפקיד מקביל ודומה לתפקידם של האורים והתומים.

תפקידו של הנביא כמי שקורע מסגרות נוצר איפוא עקב כך שנוצר מצב שבו רשויות המדיניות הקיימות צריכות תיקונים. כבר נאמר, שאלמלא חטאו ישראל, היו בידינו רק חמשת חומשי תורה וספר יהושע. הנביא הוא איפוא האפשרות לפתוח את כל הקשרים הקיימים ולאפשר ריאורגניזציה זמנית של הכוחות הקיימים. במלים אחרות: הרשויות האחרות פותרות בעיות שבשגרה; אבל כאשר צריך לבנות מוסדות חדשים, או כאשר אלו הקיימים אינם יכולים לפתור בעיה כלשהי, אז מופיע גורם אשר פותר את הבעיות מזווית חדשה ושונה; ואולם אין מוסד קבוע הקיים לצורך זה.

הזכות לשנות זמנית את ההלכה נתונה, תיאורטית, גם בידי הסנהדרין. הרמב"ם מדבר בהרחבה על כך שגם לסנהדרין יש רשות לבטל הלכות מסוימות, ואפילו דברי תורה, כל עוד הם אינם חורגים מגדר הסמכות שלהם, שהיא הסמכות השיפוטית (הלכות ממרים פ"ב ה"ד). כלומר: אם הסנהדרין משנה את חוק התורה ביודעין, פוקע תוקפה; אך יש לה זכות לקבוע תקנה חלופית לפרק זמן מסוים. כלומר: מאחר שהסנהדרין אינה רשות מחוקקת, אין לה זכות לשנות את החוק; ואולם יש לה סמכות ליצור תקנות, ואפילו כאלה הבאות-זמנית-במקום חוק קיים.

סיכום

בהיקף הרחב, התפיסה היא שהשלטון נובע מן הקב"ה, ומלבדו אין כל מקור אחר של סמכות. הדבר משתקף בבהירות בתולדותיו של משה רבנו, ובספר דברים.

בספר דברים בכללו יש ציור של המדינה: בפרשת המלך (דברים י"ז) מתוארים תפקידיו של המלך והמגבלות המוטלות עליו; בפרשת הנביא (דברים י"ח), מתוארות סמכויות הנביא והמגבלות המוטלות עליו; וכן מתוארים תפקידי הכהנים (דברים י"ז) ותפקידי בית-הדין (שם).
משה, "איש האלוקים", ריכז בידיו את כל הסמכויות, שכן הוא היה לא רק מנהיג, נביא ושופט אלא גם, בשלב הראשוני של הכהונה, כהן גדול. בסוף ימיו הוא מאציל בהדרגה את סמכויותיו השונות לרשויות אחרות: בטקס המאלף של המילואים הוא מושח את הכהנים, ומסלק עצמו מן הכהונה (ויקרא ח'); מינוי שבעים הזקנים כולל בתוכו את האידיאה של הנבואה (במדבר י"א); בעצת יתרו, הוא ממנה את המערכת השיפוטית של העם (שמות י"ח); והוא ממנה את יהושע למלא את מקומו כמלך הבא של ישראל (במדבר כ"ז). ולאחר פיזור הרשויות קיימת נטייה בולטת שלא לאחדן שנית.

אכן, אחת הסיבות להתנגדות למלכות החשמונאים נבעה מן התפיסה שאין לאחד שתי רשויות שלטוניות, אלא יש להעמיד כל אחת מהן במקומה. כהן לא יהיה מלך; ובתקופות מסוימות גם נאסר על המלך לשבת בסנהדרין.
וחתימת התורה מעמידה נקודה נוספת: מצד אחד, יש "הכהנים הלויים ו...השופט אשר יהיה בימים ההם", המוסד הממלא את התפקיד של קביעת התורה, ולו ניתנת הסמכות של "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז:ט'-י"א). ואולם די בסמוך לכך מופיע גם הציווי, "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים י"ג:א). ציווי אחרון זה נובע מן האמונה בכך שה' לא ייתן תורה חדשה, ואשר על כן הרשות המחוקקת אינה קיימת, בעוד שחלוקת הסמכויות בין שאר הרשויות מתוארת. וחלוקה זו מצויה הן בהיסטוריה האישית של משה רבנו, והן בספר דברים בכללו, המצייר איך מדינה יהודיה צריכה להיראות.

(מתוך הרצאה שניתנה במכון ון-ליר בשנות השבעים)