חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
פנאטיות לאומנית
פנאטיות לאומנית

עלייתו של המשטר הפנאטי באירן מעלה את הבעיה הכללית יותר של משטרים פנאטיים, אשר ככל הנראה נעשים יותר ויותר מקובלים במזרח הקרוב. קדאפי בלוב, חומייני באירן ועוד אחרים בחלק זה של העולם הם פנאטים דתיים, המשנים את כל מבנה מדינותיהם באופן הנראה, לכאורה, ריאקציונרי להבהיל. פנאטיות, ובעיקר פנאטיות דתית, היא מפחידה לא רק עבור אלה החיים תחת שלטון שכזה (ובעיקר אלה שאינם שייכים לכת הדתית השלטת), אלא גם בעיני שליטיהן של מדינות אחרות, משום שנראה כי שליטים כאלה, המונהגים ע"י דתם, חיים בעולם שונה לחלוטין, וכמו פועלים לפי מערכת שונה לחלוטין של הנחות יסוד – מערכת שבה להרבה מאוד מן המושגים והשיקולים הקיימים בעולם התרבותי הנורמלי לא רק שאין תוקף, אלא הם גם חסרי משמעות לחלוטין.

משטרים אלה מפחידים בגלל האכזריות והרשעות שבהם, שלפעמים הן מזעזעות ממש. אבל מה שעושה אותם מפחידים באמת זו העובדה, ששליטיהן הפנאטיים נדחפים על-ידי חישובים בלתי רציונליים המובילים את ארצותיהם-שלהם, ולעתים את כל העולם כולו, אל פי תהום. אצל מנהיג פוליטי רגיל, גם אם הוא עריץ או מטורף, עדיין הרציונליות מכתיבה לו, במידה זו או אחרת, את ההחלטות והצעדים שהוא מקבל או דוחה; בעוד שאת המנהיגים הפנטיים, עם מערכת הרעיונות והחוקים שהמפעילה אותם, החשיבה ודרכי הפעולה הרציונליות של העולם לא מעניינות בכלל.


למצב מדאיג זה יש היבט נוסף. לפנאטיות הדתית, עם כל המוזרות שלה והסכנות הגלומות בה, יש כמה היבטים חיוביים, הקשורים לעצם מהותה. הפנאטיות הזו היא דתית, ומשום כך השליטים הפנאטיים מתנהלים בהתאם לחוקים ולכללים של עולמם הרוחני. שלא כמו בכָּתות דתיות, יש בעולמם הרוחני מרכיב רב עוצמה של ריסון עצמי, שהוא – החוקים, הכללים והמנהגים של הדת. דת מסוימת עשויה להיות אכזרית, שפלה ומעוררת סלידה מכל בחינה ועל פי כל קנה מידה, אך לעולם תהיה בה מערכת של חוקים וכללים השומרת את גבולות מטרותיה ותכליותיה. וכאשר מכירים את החוקים הללו, תמוהים ככל שיהיו, הרי אפשר, לכל הפחות ליצור אתה איזשהו סוג של דו-קיום.
זאת ועוד: בתוך העולם המוסלמי עצמו היו כמה תנועות קיצוניות, אשר הפכו לכיתות צבאיות למחצה והובילו את מאמיניהן למלחמות כיבוש, כגון: המהדי בסודן, במאה ה-19, והוואהאבי, שכיום הם שליטיה של ערב הסעודית; ואולם תנועות אלה נעשו, עד מהרה, מתונות למדי מבחינה פוליטית, בעיקר משום שלאחר הצלחותיהן הראשוניות במלחמה הובילה אותן האידיאולוגיה שלהן-עצמן לבניית מדינה או חברה בעלות יסוד חיובי.


ואולם המרכיב העיקרי במשטרים המוסלמיים הפנאטיים החדשים של המזרח הקרוב איננו הפנאטיות הדתית הטהורה שלהם: משטרים אלה הם, מראשיתם, שילוב של פנאטיות דתית עם לאומנות מערבית מודרנית.


הלאומנות המערבית כשלעצמה, בצורותיה היותר קיצוניות, גרמה אסונות כבירים; עם זאת, עדיין ניתן לאזן אותה באמצעות כוחות אחרים ותפיסות פוליטיות שונות (והדבר נכון לא רק במשטרים פשיסטיים קיצוניים, אלא גם ברוב הדמוקרטיות). הלאומנות המערבית היא מכלול של אידיאות שביסודם ההתמקדות בָּעצמי; שכן התכלית העיקרית שלה, ובעצם – הסיבה היחידה לקיומה – היא המשכת עצם קיומה. לשום מדינה לאומנית אין, בעצם, סיבה להתקיים, מלבד טובת עצמה.


נוסף על זאת, מימיו של מקיאבלי ואילך נעשה יותר ויותר ברור שגם אם מדינה שומרת על החוק והסדר בתוך גבולותיה, ואפילו אם היא עושה זאת ביד חזקה, הרי לפחות בכל הנוגע לענייני חוץ אין לה שום מוסר ושום עקרונות. אין שום גורם שיגביל את השימוש שהיא תעשה באמצעים שונים ובדרכים שונות כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות. אמת, צדק, יושר, עמידה בהסכמים וכיו"ב – כל אלה נשמרים כל עוד הם אינם מתנגשים עם האינטרסים העצמיים של המדינה. הלאומנות המערבית, אם כן, היא מעצם הגדרתה, מערכת נעדרת עקרונות מווסתים. אם מדי פעם נוצר בעולם איזון כלשהו, ואפילו יש תקופות של שלום, הרי זה בגלל צרכים פוליטיים ושיקולים הנוגעים לטובתן של המדינות המעורבות. שיקולים רציונאליים אלה הם שמגבילים את המדינות המערביות ומאפשרים מידה כלשהי של יחסים הגיוניים בין מדינות.


במלים אחרות: למדינה הפנאטית-הדתית אין שום שיקולים פוליטיים של ממש, ואולם יש לה מערכת של חוקים רוחניים-דתיים, כך שיש בה גורם המגביל אותה מתוכה. ואילו במדינה המערבית, שבה אין מערכת פנימית שכזו, קיים מכלול של שיקולים פוליטיים המגבילים אותה מבחוץ.
מכאן יוצא שהמשטר החומייניסטי ודומיו איננו רק בגדר חידוש סופר-שמרני, אלא הוא תופעה פוליטית חדשה, שאותה אפשר לכנות בשם "המערכת הלאומנית-הפנאטית". מערכת זו יוצרת מדינה שבה אין שום שיקולים פוליטיים אמיתיים – לא לשליטים ולא למדינה עצמה. אדרבה, הללו מוּנָעים ע"י האמונות, הרגשות והחיים הרוחניים שלהם לנקוט צעדים א-פוליטיים הרסניים. אך מכיוון שהפנאטיות הזו מושפעת גם ע"י הלאומנות המערבית, היא הולכת ומאבדת את הכוח המרסן של הדת עצמה.


כאשר מטרות דתיות בלתי מרוסנות באות ביחד עם מערכת פוליטית כמו הלאומנות המערבית, שאין בה כל חוקים וכללים, התוצאה היא השילוב הנורא ששמו "המדינה המטורפת". מדינה כזו אינה מושפעת מלחצים פוליטיים, כיוון שהצרכים הפוליטיים אינם עוד בראש סולם העדיפויות שלה. אך בד בבד עם זה החוק המקיאבליסטי, האומר שהמדינה מצדיקה את כל האמצעים, הורס את כל המעצורים הדתיים שעוד קיימים. כל עוד הדת אוסרת על מדינות כאלה ליצור קשרים עם מערכות אנטי-דתיות כמו הקומוניזם, אזי עדיין יש למדיניותן של מדינות אלה מעצורים כלשהם, העושים אותן הגיוניות במידת-מה. ואולם מגבלות אלה חדלות מלפעול כאשר הדת הקיצונית מתאחדת, מבחינה רוחנית, עם הלאומנות המערבית וכאשר היא כורתת בריתות עם כוחות שונים ממנה, ואף מנוגדים לה, עוזרת להם ונעזרת על ידם – כפי שעושה קדאפי בלוב. בשלב זה הן נעשות כה מסוכנות, עד שאין כמעט מוצא – מלבד חורבן.


משטרים אלה בדרך כלל הורסים את עצמם, אם על-ידי כך שהם יוצרים מצב פנימי של אי-ודאות, עקב העדר כל חוקים וכללים, או על-ידי כך שהם מכריזים מלחמה על כוחות חזקים מהם, שסופם להרוס אותם. ואולם כל יצורי כלאיים איסלאמיים-מערביים אלה קיימים, הרי הם מוקדים של מחלה מתפשטת, העלולה לפשות בעולם המוסלמי כולו.

(פורסם ב"בן יקיר לי" -1979)