חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
כשהמשטרה חוקרת את עצמה
כשהמשטרה חוקרת את עצמה

מזדמן לעתים שהמשטרה צריכה לחקור את מעשיו של אחד מן השוטרים, שנהג שלא כראוי במסגרת תפקידו, וכיוצא בזה. במקרים כאלה וכיוצא באלה למעשה המשטרה חוקרת, ואפילו דנה, את עצמה. התוצאות של חקירות כאלה, ופסקי הדין המוצאים בהם (סוף צד א') הם בדרך-כלל חמורים הרבה פחות מזה של גוף חיצוני, שהיה חוקר ודן באותם דברים עצמם. וכל אדם יודע ומבין את הסיבה. כשאנשים צריכים לדון אחד מהם, הם נוטים להקל בדין ולמצוא את הצדדים שנוטים לזכותו, וכל כיוצא באלה. גם כשהנאשם איננו יוצא זכאי לגמרי, מכל מקום הוא יוצא בדרך-כלל בעונש קטן יותר.

הטענות הנשמעות כלפי חקירות פנימיות כאלה הן רבות, והרבה מהן מוצדקות. לא תמיד מאשימים את הגוף החוקר-הנחקר בעיוות-דין מודע, אלא במשוא-פנים, בתפיסה או בהערכה בלתי נכונה, בלתי מדויקת של המצב. משום כך, בכל מקום מתוקן אנשים מנסים להפריד ככל האפשר בין החוקר והנחקר, בין הנאשם והדיין.

 

אלא שיש תחום גדול אחד שבו כמעט תמיד המשטרה חוקרת את עצמה, והוא - כאשר אדם צריך לברר ולדון במעשי עצמו. במקרים האלה הוא בתוך עצמו הוא בית משפט שלם: הנאשם, העדים, החוקרים, התובע, והשופטים - הם כולם אותו אדם עצמו. משפטים פנימיים כאלה הם מעשים שבכל יום. יש אנשים שממעטים בהם, אך אין כמעט אדם שאינו מגיע לאיזו התדיינות פנימית לגבי מעשי עצמו. לפעמים חלק מההאשמות באות מבחוץ; אלא שהאדם בא ודן בהן שנית לעצמו: אומרים עלי שעשיתי כך וכך, דנים אותי לכף חובה, או מאשימים אותו שכזאת וכזאת עשיתי ואני אדם כזה וכזה. ועכשיו אני בא ודן גם כן באותו נושא עצמו. ובוודאי יש גם דברים רבים שאין כמעט איש שיודע אותם, אבל האדם שהוא-עצמו יודע היטב את הדברים דן ומתדיין בתוך עצמו. ובסופו של דבר, לאחר התדיינות כזאת הוא גם מגיע למסקנות, לפסק דין ולגזר-דין.

 

אין חברה ותרבות שאינם מכירים בתופעה זאת. למעשה, אין מקום שבו יקבלו אחרים את התוצאות של משפט פנימי כזה. העובדה שאדם נראה צודק בעיני עצמו איננה משכנעת את האחרים, להיפך: היא נתפסת כמעט כהנחת-יסוד מובנת, שאדם יצדיק ויזכה את עצמו (ובהתאם לכך - את כל ההרחבות של עצמו: בני משפחתו, בני עמו וכיו"ב). במקרים רבים של סכסוך שני הצדדים לא רק טוענים שהם צודקים, אלא באמת הם בטוחים בתוכם שהם צודקים. ודבר זה קיים לא רק במקרים שבהם הנידון הוא בעיה עדינה שאין לה הכרעה, אלא גם במקרים שבהם כל משקיף חיצוני היה יכול להגיע לידי החלטה חד משמעית.

 

אמנם, במקרים של סכסוך שיש בו שני צדדים או יותר פשוט ומובן יותר מדוע יש מקום לחשד; הן משום שאנשים - גם כאשר הם יודעים בתוכם שהם אשמים וחוטאים - לא תמיד יודו על כך (מפני הפחד או מפני הבושה), וישקרו בדרך זו או אחרת, כדי להינצל מן העונשים הקבועים בהאשמה כזאת. יתר על כן, גם אדם שאיננו משקר בהחלט ייתכן שאינו יודע את כל העובדות שמדובר בהן. עד כמה שהוא יודע ורואה את הדברים מן הצד שלו, לא תמיד הוא מסוגל - אפילו מן הבחינה האובייקטיבית - לדעת את הצד האחר, ומשום-כך הוא מציג רק צד אחד של הדברים, ואיננו יכול לדון בהם כראוי.

 

אמנם, אין הדבר כן כאשר אדם בפני עצמו, לא עבור אחרים ולא במקום שהוא חושש מעונש או מבושה. כאשר הוא יושב לעצמו ודן בפני עצמו בתוך הדברים. כאן, לכאורה, יש לאדם היתרון הגדול ביותר: כל מי שמנסה לדון אדם אחר, הרי הוא בהכרח דן אותו מבחוץ, ולעולם אינו יכול לדעת את כל הצדדים. גם כאשר מבררים עובדות, קשה הרבה יותר לברר סיבות, השתלשלות של מאורעות, ועוד יותר מזה - מחשבות, טעויות ורגשות. כל החלקים הללו, שאחר אינו יכול לדעת אותם ושלפעמים קשה - אולי בלתי-אפשרי - לספר אותם לאחרים, כל אלה הם לכאורה פתוחים, גלויים וידועים כאשר האדם נמצא ודן בפני עצמו.

 

ועם כל זאת ברור, שהדיון הפנימי הזה, בית-הדין של עצמו, הוא רק לעתים רחוקות בלתי מעוות. מבחינה מסוימת אפשר לומר, שכל הצדדים של בית-דין כזה - לא רק צד השיפוט אלא גם צד ההאשמה, ואפילו העדות - אינם נכונים. אפילו כאשר מדובר בעובדות עצמן, הרי לא תמיד אותו אדם זוכר אותן לאשורן. בין מחמת שכחה, ועוד יותר מזה - מחמת השכחה, מכוונת או בלתי מכוונת, שוב אין כל העובדות מגיעות לידי גילוי. יתירה מזאת: מצדדים מסוימים, אותם דברים הנוגעים להשתקפותם של מאורעות ומעשים בעיני אחרים, ידועים רק במידה מצומצמת, או שאינם ידועים כלל לבעל הדין. עשוי שאדם יפגע בחברו פגיעה חמורה, בגופו או בנפשו, ולא יהיה מודע כלל לדבר, או שלא ידע את מלוא חומרתו. זווית הראייה הפרטית לא רק בוחנת דברים מנקודה מסוימת, אלא אף רואה אותם מתוך אותה נקודה. יש דברים רבים מאוד שאדם, לפי מקומו ומעמדו, איננו מסוגל כלל לראותם, לדעת אותם, כל זמן שהוא בוחן ובודק אותם מתוך עצמו בלבד.

 

והוא הדין ביחס לצד ההאשמה: יש הבדל גדול, גם כאשר אדם רוצה לדון את עצמו בצדק, בטיב ההאשמות שהוא מטיח כלפי עצמו וכלפי אחרים. כל מעשה או מחדל שעושה אדם ניתן להתפרש, אפילו בגדר האשמה, בדרכים שונות. או, בלשון משפטית, יש אפשרות לברור את סעיף האשמה הראוי לאותה עבירה. מי שגנב יכול לראות את עצמו כמי שלקח דבר בהשאלה - אולי לתקופה בלתי מוגדרת; מי שמעל - כנוטל הלוואה קטנה; מי שהעליב אדם אחר - כמי שהשתמש בלשון חריפה, או בביטויים שאינם ראויים, או בבדיחות הדעת. ודאי, אדם יכול להאשים את עצמו שאמר בדיחה שלא במקומה, או שהשתמש בביטוי שהיה יותר ממה שהיה בכוונתו להשתמש בו; אלא שללא ספק, כאשר הוא דן בכך, הוא רואה מתחילה את הדברים במידה פחותה בהרבה של חומרה.

 

משום כך, כשהוא יבוא לדון בינו לבין עצמו, לחשוב מה עליו לעשות כדי לתקן (אם אמנם הוא מגיע בכלל למסקנה שהוא צריך לתקן), הרי מתחילה הוא דן בדברים מתוך נקודת-ראות אחרת, מתוך ראייה פחותה בהרבה של החומרה. ונוסף לכך, כאשר אדם מסתכל במעשיהם של אחרים, לפי שהם וחטאותיהם --- הרי יש לא פעם, נוסף לשיפוט המהותי בדברים, גם יחס רגשי: זעזוע, תדהמה, גועל, ואפילו בושה עמוקה. אולם רגשות אלה בדרך-כלל מתגלים כאשר עושה המעשה הוא אחר, כאשר אני הוא המסתכל, השופט, היודע דבר, ומגיב עליו בהתאמה. אין הדבר כן כאשר אני עצמי הוא עושה המעשה. מצד אחד, עצם המעורבות בכל מעשה מעוותת, מצמצמת, את יכולת הראייה, כשאני סמוך עד כדי כך למעשה, לדבר, אינני יכול לראות אותו לאשורו. כל תמונה דורשת מרחק מסוים כדי לראותה ולהעריך אותה. כאשר אני קרוב מדי אליה, אין אני רואה את הדבר לאשורו.

 

ומעבר לזה, אותם דברים שאצל אחרים מעוררים רגש של סלידה, לפעמים גועל, קיימים רק לעתים רחוקות בהתייחסות אל ה"אני". בין שהדבר נובע מחמת הרגל, ובין שהוא נובע מן הקרבה שבמעורבות, אין ספק שאותו דבר עצמו שיכול להיראות אצל אחר - כשהאדם מסתכל על אחרים - כמסליד ומפחיד, אינו יוצר אותה תגובה כאשר מדובר באדם עצמו. דבר זה נכון לא רק כלפי עניינים גופניים או תכונות נפשיות, אלא גם לגבי מחשבות, רגשות, דיבורים ומעשים. השדים הפרטיים של כל אדם יכולים להציק לו יותר משל אחרים. אבל לעולם אין הם כל-כך מגעילים ומפחידים.

 

ומעבר לכל אלה, התחום שבו באמת ניכרים הדברים הוא תחום השיפוט. כל שיפוט, מכל סוג שהוא, עומד על שני גורמים: האחד - ראיית הדברים, ראיית העובדות כראוי; והשני - שיקולם הנכון של הצדדים השונים בעד ושכנגד. כאמור, כאשר העובדות או הטענות השונות באות מתוך האדם בעצמו, הרי הן בהכרח מעוותות, לא שלמות בפרטיהן ולא מסוימות בחריפותן. אבל כאשר מגיעים לשיפוט כלשהו - לאמור, לשקילת הצדדים השונים שיש בכל דבר ולכל מעשה - כאן, בעיקר, נמצאת נקודת התורפה של המשפט העצמי.

 

אפילו באותם מקומות ובאותם העניינים שבהם יש חוקים קבועים ונוקשים, תפקידו של השופט הוא להעריך את הצדדים ולהביא בחשבון לא רק את המעשים, אלא במידה מסוימת גם את התוצאות הנובעות מהם, ומצד אחר - לשקול את הפיתוי, הגירוי, הפרובוקציה, שגרמו או שהביאו למעשה מסוים. שקילת הדברים הללו אלה כנגד אלה היא, בכל מקרה, חלק מן התהליך של השיפוט. אולם כאשר האדם דן את עצמו, הרי הוא מבין, מרגיש ומדגיש ביתר שאת את הגורמים ואת המניעים שלו, את הסיבות מכל סוג שגמרו לו לעשות דבר מסוים. ולעומת זאת, אינו יכול להביא בחשבון את הצד האחר בשלמותו, בין מחוסר ידיעה, בין מחוסר אפשרות להיכנס ללבו ובחייו של אחר, והן משום שהאחר בכל מקרה מורגש פחות מאשר האני.

 

משום כך, נקודת השיקול הראשונית נוטה, מעצם מהותה, לראות את כל צדדי הזכות: מה היו הנימוקים שלי, מה היו הטעמים שלי, מה היו הסיבות שגרמו לי לעשות דבר. גם כאשר העובדות הן ברורות וחד-משמעיות, ואף כאשר יש חוקים, דינים, הלכות המגדירים כיצד יש לנהוג במעשה מסוים - גם אז מצוי בתוך השיפוט הצד של הבנת הדברים, הבנת הטעמים, ומשום כך - הנטייה להקל באותם דברים שהיו יכולים להיות נהירים וברורים בכל מקרה אחר. חכמים, שאמרו ש"אין אדם רואה חובה לעצמו", ביטאו דבר כללי שאיננו עומד באותה מידה בכל מקרה, אבל הוא משפיע בכל דיון שכזה.

 

בוודאי, גם בסכסוכים בינאישיים, כאשר לאדם יש טענות ותביעות כנגד אחר - לא כל שכן כאשר אדם דן בינו ובין עצמו - לעתים קרובות הוא רואה ויודע ומכיר היטב את צד החובה של עצמו. אולם למרות שאדם רואה את הצדדים הנוטים לחובה גם בתוך מעשיו-שלו (אלא-אם-כן הוא מעוניין או מכוון מראש רק להסתיר ולהעלים דברים, ואיננו מתכוון ברצינות לדון בהם אפילו בינו לבין עצמו), מכל מקום יש הבדל בין מה שאדם רואה בתוך עצמו פגם או מעשה אשר לא ייעשה, ובין נקודת השיפוט.

 

אף-על-פי שאדם יכול להאשים את עצמו, הרי בדרך הטבע כאשר מגיעים הדברים לאיזשהו פסק-דין, הוא שוקל באופן אחר את צדדי הזכות, ובסופו של דבר, בדרך זו או אחרת הוא מוצא את עצמו זכאי. דרכי החשיבה, אף של אדם שהוא בדברים אחרים מאוזן ושקול, כאילו אינם פועלים עוד. כל מערכת של סיבות ותוצאות, של סכנות ושל פיתויים, נראית משום-מה לגמרי אחרת במבט שאדם מסתכל ובוחן את עצמו בתוך עצמו. המסקנות הפשוטות ביותר מתוך הדברים, המבוססות על הכללים הברורים יותר של מחשבה, שוב אינן פועלות. יחס פשוט בין סיבה ותוצאה יכול להיראות (כאשר נוח לאדם הדבר) כאפשרות רחוקה בלבד; ולהיפך: אפשרויות רחוקות, תנאים כמעט בלתי אפשריים, משום-מה מקבלים דמות אחרת של ודאות, או קרוב לוודאות. איום סרק מקבל צורה של סכנת נפשות ממש; אפשרות נדירה שתהא תוצאה חיובית למעשה מקבלת בהירות וודאות. דברים לפעמים מרחיקים לכת עד כדי כך שגם נימוקים והסברים, שכל אדם היה מתבייש לומר אותם לאחרים משום שהם נראים רופסים וחסרי משמעות כל-כך, נראים בעיני האדם עצמו משמעותיים ומאוששים.

 

משום כך, בתוך הדיון הפנימי הזה רק לעתים רחוקות פסק-הדין הוא שאדם מוצא את עצמו חייב. בדרך-כלל כשהוא מנסה להביא דברים לאיזשהו סיכום, הוא מוצא כיצד הזכות, או הצידוק, או התואנה, או האמתלה, הם טובים כל כך, שסך-הכל הוא שהנאשם - לאמור, הוא עצמו - יוצא זכאי בדין. וגם באותם מקרים שאדם לפעמים נאלץ לראות את עצמו כחייב, הרי בדרך-כלל המשפט לא יהיה משפט נחרץ וגמור, אלא - "חייב, אבל...". ו"אבל" זה מרכך, מפייס ומיישב את פסק הדין לחובה שהוציא אדם על עצמו.

 

תופעה זו, המצויה כל-כך, מעוררת לפעמים תמיהה: לכאורה יש טעם, או הסבר, שאדם ינסה לרמות אחרים. אבל מה טעם ומה צידוק יש לו לאדם לרמות את עצמו? היה חכם אחד שביטא זאת באומרו: במי אפשר לשטות? בקב"ה אי אפשר לשטות, שהרי הוא יודע הכל; באחרים אי-אפשר לשטות, משום שאינם מניחים; אם כן, בסך-הכל יכול אדם לשטות את עצמו. אבל מה רבותא היא כשמישהו משטה בשוטה? ועם כל זאת, ודאי שעל כל מרמה, קטנה או גדולה, שאדם מרמה אחרים, הרי ביתר שאת, ולאין ערוך יותר פעמים, הוא מרמה את עצמו. ואין הדברים אמורים רק במי שאיננו רוצה ואיננו מעוניין לדון ולברר את מעמדו-שלו, אלא גם מי שלכאורה עושה מאמץ כדי לברר וכדי להגיע לאיזושהי אמת עצמית, נמצא לבסוף סבוך בתוך מעגלי רמייה והתעיה.

 

אחת הסיבות הבסיסיות לכך היא בעית קנה-המידה. כל שיקול ושיפוט נבנים על-פי מערכת של מידות, הקובעת ומתייחסת לדברים. במערכת הזו, בין שהיא מערכת חיצונית-אובייקטיבית של קנה-מידה ממשי זה או אחר, או שהיא המערכת שבה האדם מודד את העולם החיצוני ואת האחרים, בכל אלה המודד והנמדד שונים זה מזה, ומשום כך נוצרת מערכת שבה יש גדול וקטן, מה שעומד ונשאר קיים בדיון ומה שאיננו יכול לעמוד בו. אבל כאשר האדם מודד את עצמו, הרי הוא-הוא גם המודד וגם הנמדד. לאמור: קנה המידה הוא זהה לדבר הנמדד.

 

וכמו שקורה הדבר במספרים, הכלל הגדול הוא שמספר יכול להיערך אל מול מספר אחר ולהימצא גדול יותר או קטן יותר; אבל כאשר המספר מחלק את עצמו, אין הבדל אז אם הוא מספר גדול או הקטן: התוצאה בכל המקרים הללו היא אחת. כל המספרים בסופו של דבר שווים לעצמם. ועל כן, כשהמודד והנמדד הם אחד, בדרך זו או אחרת, המסקנה הסופית - לאחר הסרת כל נימוקי הסרק מכל הצדדים - הסיכום האחרון הוא שוב של יחידה אחת שלמה.

המדידה העצמית והשיפוט העצמי אינם פגומים משום שהאדם בכוונת מכוון מנסה לרמות ולהטעות, אלא משום שכלי המדידה שהוא משתמש בהם הם פגומים מעיקרם.

 

ויש להעיר שלעתים - שאמנם אינן מצויות כל כך - מוצאים אנו גם דוגמה מנוגדת לכך: הדוגמה של אדם הדן את עצמו בחומרה רבה הרבה יותר מכפי שכל אחד ידון אותו. דברים שאדם היה מוכן לשכוח ולסלוח לאחרים, אין הוא שוכח ואין הוא סולח לעצמו. (הערה: במובן מסוים יש לכך מקבילה, שאיננה מצויה בימינו הרבה, של מערכות שיפוט פנימיות שיש להן מערכת שיקולים וחוקים מחמירה לאין-ערוך מזו של כל שיפוט חיצוני. למעשה, חוקות אבירות שונות מחמירות הרבה יותר לגבי עצמן מאשר לגבי אחרים. במקרים רבים, אנשים שפגעו בדרך זו או אחרת בחוקה הפנימית, לא היתה להם דרך אלא לאבד את עצמם לדעת. אלא שאף דרך זו כשלעצמה איננה מביאה בהכרח למשפט צדק.) פעמים שדבר זה יש לו רק גילויים חיצוניים: החכם המחמיר לעצמו ומקל לאחרים; האיש שבמקרה של ספק יוותר משלו כדי שלא להגיע לגזל מאחרים; וכיו"ב, בתוך השיפוט של אדם את עצמו הוא עשוי לשקול את הדברים במידה רבה ויתרה של חומרה מכפי שידון בה כל אדם אחר.

מצד מסוים, נובע הדבר גם מהרגשה - שלא תמיד נגלית לעין - של גאון פנימי. דווקא משום שאדם מחשיב את עצמו ביותר, הוא בא לדון את עצמו במידה יתירה של חומרה. אותם דברים שעליהם הוא מוכן לוותר לאנשים קטנים ממנו, פגומים ממנו, אין הוא מוכן למחול ולוותר לעצמו בשום פנים. ויש אנשים המגיעים לידי כך לקיצוניות עד למרה שחורה, לדכדוך הנפש, לאיפוס ערך עצמם, רק משום שהם שוקלים ודנים את עצמם לפי מערכת ערכים שהיא מעל ומעבר למה שאפשר לדון בה אנשים אחרים.

 

אולם גם במקרים אלה לוקה מידת הצדק. כשם שתדיר ובכל עת מזכה את עצמו ורואה כמה זך וישר פועלו, שאיננו רואה לא מום, לא פגם ולא חובה לעצמו, כך אותו אדם שבכל עת רואה רק את המומים והפגמים, את החסרונות, את העוולות והפשעים שהוא עושה, גם הוא אינו דן דין צדק. גם במקרה זה יש עיוות של קנה המידה. כאשר אדם מודד את עצמו בערכים שהם מעל ומעבר לשיעור קומתו, אדם יהודי הבודק את ערכו לפי שיעור קומתו של צדיק - או, בתחום אחר, של גאון - בוודאי יימצא חסר; אלא שקנה המידה מעיקרו לא היה ראוי לו. הצדיק הבוחן את עצמו לפי קנה מידה של מלאך יימצא בהכרח בלתי מושלם, לא משום שבמידת הצדק הוא כך, אלא משום שגם במקרה הזה אין הוא מודד את הדברים בצדק אלא לפי שיקול וקנה-מידה מעוותים.

 

הטעם שיש לו לאדם שתי עיניים אינו משום ששתי עיניים רואות רחוק יותר מאשר עין אחת, אלא דווקא משום שהן רואות את הדברים בשינוי-מה של זווית. על-ידי כך - ורק על-ידי כך - אפשר לקבל את ממד העומק, להעריך מרחקים ומידות. ואילו כאשר האדם מסתכל בעצמו ובוחן את עצמו ובודק את עצמו, בכל-כורחו יש רק עין אחת רואה, והעין הזאת רואה את הדברים רק מצד אחד ומנקודת-ראות אחת. בין כשהוא מתבונן ומתחיל מלמטה ורואה את עצמו גבוה ממה שהוא, ואף כשהוא מסתכל מלמעלה ורואה את עצמו נמוך מכפי שהוא, הרי בשני המקרים אין הוא רואה אל-נכונה. רק השופט העליון, שופט כל הארץ, הוא - כאמור - "א-ל דעות ה', ולו נתכנו עלילות". הוא יודע דברים גם בדעת עליון, במבט של מעלה, וגם בדעת תחתון, במבט מבפנים ומלמטה. ורק הוא לבדו יכול להיות "דיין יחיד". ואילו האדם, יהיה אשר יהיה, אינו יכול לעשות כן. אין הוא יכול לראות אלא במבט אחד, מבטו שלו. משום כך, כאשר הוא בא לדון את עצמו, הרי בהכרח הוא יוציא משפט מעוות.

 

לצורך זה - דווקא בדברים הנוגעים לנפש - מן הראוי לו לאדם להימלך באחרים. ולאו דווקא משום שהאחר הוא חכם יותר או מבין יותר, אלא רק משום שהוא אחר, משום שמבטו רואה את הדברים בצורה נבדלת, ועל-כן שיקול הדעת מקבל איזון, מידה מסוימת של צדק. זה שאמרו חכמים: אף החכמים שבאנשים צריך יועץ; לא משום שהיועץ חכם יותר אלא דווקא משום שהוא רואה את הדברים מנקודת ראות שונה, ועל-כן הוא יכול להשלים את התמונה. משום כך אמרו, שחשוב לו לאדם שישאל בעצה. וגם אם אין לו מי שהוא יכול לשאול ולהימלך בו, בבחינה של סמכות, של מרות, מכל מקום הוא יכול לפחות למצוא רע קרוב שיוכל לספר לו את הדברים הנוגעים לנפשו, את השיקולים שבתוך עצמו, ולהגיע - עד כמה שבני-אדם מסוגלים להגיע - למידה מסוימת של דין אמת.

(פורסם באנתולוגיה- ספרי מילת"א- 2002)