חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
יחיד ורבים
יחיד ורבים

דרך היהדות בכללה אינה מכוונת ליחידי סגולה, אלא דווקא לכלל. בתחומים השייכים לעם ישראל, הרי כל מצוה ממצוות התורה שייכת לכלל ישראל, ואין שום מצווה או הוראה המחייבת רק חלק נבחר ומעולה בתוכו. וכמו-כן, בתוך השאיפות והאידיאלים של היהדות בכללותם, הרי המטרה היא בתיקון כל העולם כולו.

הערכת הרבים באה גם בקביעת פסק ההלכה כדעת הרבים: "אחרי רבים להטות" הינו כלל הקיים לגבי ההלכה גם בשעה שיש רגליים לדבר, שדווקא היחיד צודק; כמו בפסק ההלכה כנגד ר' מאיר, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. או, בצורה יותר ברורה, הפסק נגד ר' אליעזר בן הורקנוס, אשר כל ההוכחות המעידות על אמיתות דבריו נדחות מפני ההכרעה כרבים.


ממקור זה באה גם ההוראה, שמנהגי ישראל משמשים מקורות לקביעת הלכה, ולעתים לא רחוקות גם "מנהג מבטל דין". בכל מקום שרופפת ההלכה, צריכים לראות כיצד נוהג העם — הרבים, כלל ישראל. ביטוי חריף לזה מצוי במדרש: "יאבד משה ואלף כמוהו, ואל יאבד אחד מישראל" (תנחומא, ואתחנן ו). הרי כאן שיא הכנעתו של היחיד-המעולה בפני הרבים-הכלל.


זה צד אחד בגישת היהדות ליחס הכלל והפרט. ואולם מצד שני מצווה גם גישה שונה, בעצם הפוכה, המבטלת את הרבים והכלל מפני היחיד, וקנה-המידה הקובע לכך הוא האמת. בפניה יחזיקו הרבים במה שיחזיקו, הם אינם חשובים כלל. עצם מעמדו של עם ישראל באומות הוא הצגה בולטת של עיקרון זה: עם ישראל, שהוא מיעוט, ומיעוט קטן, אלא שהוא המיעוט הנבחר הבוחר באמת, וכנגדו אין כל השאר חשובים כלל. הוא הולך בדרך האמת, עומד יחיד כנגד כל נביאי השקר המרובים, ואף-על-פי כן אין כל התחשבות בכל אותו ההמון שכנגד. וכמו-כן, אף בהלכה היהודית הרי מנהג טעות, אם גם יחזיקו בו רבים, אין לו קיום, והוא נעקר על-ידי היחידים-הנבחרים, בלי שעצם ההחזקה בו, ואפילו המחזיקים רבים, תשפיע על קיומו. גם לכך יש דוגמה בולטת במדרש: משל למלך שאיבד מרגלית בין הצרוורת, והוא ממשמש בצרורות, ומשמגיע למרגלית הוא מניחם. כך הקדוש-ברוך-הוא התעסק בדורות מאדם עד נח, עד שהגיע לנח, ומנח עד אברהם, עד שהגיע לאברהם, והשאר מניח (תנחומא, וישב, א'). כאן מובע היחס בין יחיד ורבים — הרבים הם טפלים ליחיד, לא חשובים כלל, והעיקר הוא היחיד.


אפשר להרגיש מייד שאין סתירה בין שתי הגישות. ואולם מהו הדבר המבדיל בין ההמון, שהיחב אליו חיובי, מפני שהוא המון צודק ובין ההמון שהיחס אליו שלילי מפני שהוא אינו צודק? אין כאן שאלה של צדק ואי-צדק: עם ישראל שחטא, חשוב בכל זאת בעיני משה, יותר מאשר הוא עצמו- היחיד והמעולה. מהו איפוא יסוד ההבדל?


בעצם קיימות שתי בחינות בהמון: בחינת עם ובחינת אספסוף. הן עם והן אספסוף הריהן לא רק מספר רב של יחידים, אלא גוף שלם, הבנוי מפרטים רבים והיוצר שלמות אחת כוללת יותר. ההבדל הוא בזה שהעם הוא המון המלוכד כך שיש בתוכו לפחות אפשרות לשלטון לכוחות הנפש הנעלים, ואילו האספסוף הוא קיבוץ של יחידים המרכז את השפלות של כל פרטיו. כאשר ההמון הוא עם, עדיף הוא מן היחיד, ואפילו היחיד המעולה. כי הכוחות הקיבוציים נעלים יותר אפילו במהותם הפנימית. מצד זה יחיד ורבים — הלכה כרבים; ואילו כאשר ההמון הוא אספסוף, אין כל ערך למספר, להיפך: ריבוי הפרטים מביא אך לגרעון. במקרה זה ההמון הוא כצרורות עפר מול המרגלית. ועיקרו של ההבדל הזה גם הוא נאמר בגמרא: "חזקיהו היה דואג שמא נוטה דעת הקדוש-ברוך-הוא אחרי הרוב. אמר לו הנביא: 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר'; קשר רשעים אינו מן המניין" (סנהדרין כ"ו). זאת אומרת שהאספסוף, גם אם הוא רוב, אין לרוב שלו כל משמעות: קשר רשעים אינו נמנה כלל.


ההבדל בין עם ואספסוף אינו ההבדל במהות ההמון, אלא בצורת הליכוד שלו. המון יכול להיות גם עם וגם אספסוף, בהתאם למצבו בזמן מסוים. נמצא איפוא שאימותו של דבר על-ידי הרבים צריך עוד בדיקה נוספת, אם אמנם הרבים הללו הינם "רוב עם" ולא "קשר רשעים".
כאשר רוצים להשפיע על ההמון, קיימות שתי דרכים לעשות זאת: אפשר לפנות או אל העם, או אל האספסוף שבאותו המון. הדרך הפונה אל האספסוף ניכרת בזה שהיא דרך ירידה: היא מורידה את ערכיה ומשווה אותם לערכי ההמון. היא רוצה להתקבל על-ידי ההמון, ולכן היא משתווה אליו. דרך כזו היא, למשל, דרך הרפורמה הדתית. הרפורמה פונה אל ההמון ומתחשבת בו, אלא שבעצם היא קשורה דווקא אל האספסוף, מאחר שהיא משפילה את היהדות כדי שתהיה "שווה לכל נפש" — זהו סימנה המובהק של פנייה אל האספסוף. לעומת זאת הדרך היהודית היא הפנייה אל העם, היינו, הכיוון הוא להעלות את ההמון לדרגה נעלה יותר.


ואולם כאן מקומה של הבעיה: איך מעלים? כיצד נהפך ההמון, שהוא כעין חומר חסר צורה, ומקבל צורת עם, שהוא הצורה המכשירה להתקדמות והתעלות נוספת? הפנייה אל האספסוף היא קלה, מאחר שאותם רגשות נמוכי דרגה המלכדים את האספסוף ניתנים בקלות רבה להתפרצות, וקל ביותר לעשות מהמון אספסוף. ואולם עם אינו נוצר בדרך זו. יצירת עם היא תהליך אישי, תהליך שיש בו, בעיקרו, חינוך ממושך ומתמיד עד להשגת המטרה. וכאן מקומם של היחידים-המעולים בתוך הציבור. היחידים הללו הם מחנכי הציבור המקדימים אותו בדרכו להעשות עם, כשם שגם אחר-כך, כאשר ההמון נעשה עם, הם ממשיכים להדריכו בהמשך דרכו. מצד זה מובן היחס הכפול ליחידים: אם כי היחיד שקול כנגד הכלל — "משה רבינו שקול כשישים ריבוא מישראל" — ואף גם עולה עליו בהרבה מצד ערכו העצמי, ואולם יש ליחיד גם תפקידים מסוימים למען הכלל. תפקידו של היחיד כמדריכו ומחנכו של הכלל מקנה לו, מצד אחד, חשיבות מרובה, העולה אף על ערכו העצמי כפרט. ואולם מצד שני, דווקא חשיבות זו קשורה בעבודה לטובת הכלל. "לך רד כי שחת עמך" — רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם" (ברכות ל"ב).


עם ישראל כולו הוא בחינת היחיד המקדים את העולם. עם ישראל הוא מדריכו של כל העולם כולו בדרכו אל מילוי רצון ה'. כל תולדות ישראל,  אנשי המעולים המקדימים את בני ומחנכים את העם לדרך התורה. הרי שפעולת החינוך היא איטית ונמשכת לעתים (?)ויותר, אך החינוך הסופי הוא בידי מחנכי העם האמיתיים, השואפים להעלות את ההמון ולא לרדת אליו. נביאי ישראל היו היחידים שחינכו את העם. אמנם, שנים רבות עברו עד שנקלטו דברי נבואתם, אך לבסוף נצחו הם את כל נביאי השקר ואת כל העבודה הזרה.

חכמי ישראל שעמדו בראש הפרושים והחברים, הצליחו לבסוף להטביע את חותמם על חיי העם, לחנך את עמי הארץ אשר במשך תקופת התלמוד והגאונים הלכו ונעלמו לגמרי. רבים מאוד המנהגים שמקורם לא רק בהלכה, אלא אף בהידור מצוה של גדולים ויחידים אשר בהשפעתם החינוכית הצליחו להחדירם בעם כולו. (למשל הדלקת נרות בחנוכה היא כמהדרים מן המהדרים, מנהג הצלת טובע ועוד). למסקנה יש להוציא שדרך היהדות אף כי היא דרך לכלל כולו, תפקיד החינוך וההשפעה נתונים בידי היחידים. היחיד בפני עצמו יש לו חשיבות רבה, אך גדולה מזו חשיבותו כמנהיגו של הכלל, ופעולתו והתרוממותו של היחיד צריכים להימצא תמיד ביחס אל הכלל. יש לזכור שהדרך הראויה לכלל העם צריכה להיות דרכם של היחידים כחלוצים.

(מתוך הרצאה שניתנה ברוסיה ב 1995)