חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
להיות חייל
להיות חייל

במדינת ישראל הצבא איננו רק זרוע טכנית, אחת מזרועות הביצוע של המדינה, אלא הוא חלק מן החיים של המדינה, של בני המדינה. ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, דיבר על רצונו לבנות צבא קטן וחכם – היינו, להפוך את הצבא הישראלי לצבא מקצועי. אך גם בלי להתייחס לשאלה האם צבא מקצועי קטן כזה הוא אכן התשובה הנאותה לאתגרים של ימינו, מכל מקום, במציאות של עכשיו – כמו גם בעבר של המדינה – הצבא שלנו איננו כזה, אלא הוא הוא חלק מסוים של החוויה הכלל-ישראלית.

אבל אני רוצה לדבר כאן על הצבא לא מן הצד הצבאי, אלא מהיבט חינוכי. לרבי מלובאוויטש, שמעולם לא היה איש צבא, היה יחס מיוחד למושג "חייל". הוא יצר והשתמש בהרבה מאוד מונחים צבאיים, ובכלל זה מונחים צבאיים ישראליים. למשל: הוא בירך את החסידים, את הילדים ואת הגדולים, שיזכו להיות "חַיָּל", וכעניין לראשי התיבות "חסיד, ירא שמים, למדן"; והוא יצר את מה שהוא קרא "מבצעים", שנעשו ממש במתכונת צבאית, עם "טנקים" של "מבצעים", ועוד. הוא גם דיבר הרבה מאוד על הנושאים הללו. מדוע?

              
בספרי חסידות מדברים על החלוקה בין בן לעבד. בתפילת ימים נוראים, ועוד, אנו מוצאים ניסוחים כגון "אם כבנים אם כעבדים". מה בין בן לעבד? הבן עושה את מה שהוא עושה מאהבה גדולה, מתוך התמסרות שלמה לאביו. מצד זה יש לו יתרונות רבים. העבד, לעומת זאת, אינו פועל מתוך אהבה גדולה, אבל אצלו יש ציות מוחלט. ואולם היחס בין בנים לעבדים איננו חד-משמעי. לא תמיד יש יתרון רק לבנים; יש מקרים ומצבים, שבהם יש מקום דווקא לעבדים.

                     
ומהו מקומו של החייל? מצד אחד החייל הוא כולו ציות, כולו עבד. אבל הוא איננו רק עבד, משום שיש אצלו משהו שאין אצל העבד: מסירות נפש. הוא מוכן להילחם עד מוות. תכונה זו לא רק שאיננה שייכת לעבד, אלא אדרבה: היא המבחר של המבחר של מה שיש לבן. כשהרבי דיבר על חיילים, הוא דיבר על השילוב הזה של ציות עם מסירות נפש, על היכולת למסור את הנפש מתוך ציות, מתוך קבלת עול.

                           
יש נקודה חשובה אחת, שהיא משמעותית ביתר שאת לגבי העניין של צבא. אנחנו חיים – ובישראל לא פחות מאשר בהרבה מקומות אחרים בעולם – בתוך עולם שיש בו אהבה, אך אין בו יראה. בהשוואה עם העולם של העבר הרחוק, שהיה מבוסס במידה רבה על היראה, על האימה, הרי לעולם הזה המבוסס על אהבה, על רצון טוב, יש צד שהוא בהחלט יפה. זהו עולם שבו אדם עושה דברים משום שהוא רוצה לעשותם. זהו גם עולם של זכויות: זכויות של נשים, זכויות של ילדים, זכויות של בעלי חיים. אבל בעולם הזה לא קיימים מושגים כמו יראה, או קבלת עול; זהו עולם שאין בו שום חובות. וכמי שעוסק בהוראה, פורמלית ובלתי פורמלית, אני גם יכול לומר שהמושג "אהבת ה'" הוא מושג שאני פוגש אותו מעט אצל אנשים מבוגרים, והרבה מאוד אצל צעירים; לא כן המושג של יראת ה'. כמה אנשים פה באמת חוששים מן הגיהנום? "אין יראת אלֹקים במקום הזה" (בראשית כ:יא).

                
בספר הזהר נאמר, שאהבה ויראה הן הכנפיים המרוממות את האדם ואת המצוות כלפי מעלה. שום עוף אינו יכול לעוף בכנף אחת. כשם שאי-אפשר לעוף בכנף של יראה בלבד, כך אי-אפשר לעוף גם בכנף של אהבה בלבד. עוף שכנפו האחת פגומה יכול לקרטע, אבל לא להתעלות. בעולם שלנו יש פגם ביראה – לאו דווקא היראה מהשוט, אלא אותה תפיסת עולם שלפיה עושים דברים לא מפני שמתחשק, אלא מפני שיש חובה לעשותם. הילד הישראלי, כמו הילד האמריקני או האירופי, הוא מפונק, גם אם הוריו אינם מפנקים אותו. לפי חוק המדינה, אסור להורים להכות את ילדיהם: זו עבירה על החוק. אפילו עלבון לילד עלול להוביל לתביעה משפטית. וכמובן שהוא הדין לגבי מורים. הרבה ילדים עוד הולכים לבית הספר מפני שהם עדיין רוצים בכך; אבל המושג של יראה, של חובה, אינו קיים אצלם כלל.

                   
טור שולחן ערוך מתחיל בכך שכשאדם פוקח את עיניו, הוא נזכר בזה שהוא שוכב לפני מלך מלכי המלכים – ומייד הוא קופץ מן המיטה לקבל על עצמו את עולו של המלך. מי מאתנו רואה את את הילדים שלו עושים את הקפיצה הזו – מפני המלך, או מפני כל אדם או גורם אחר? ההרגשה היא שאין מלך; לכן הילד יסתובב במיטה עוד שלושה סיבובים, ואם יש לו הרבה יצר טוב, בסופו של דבר הוא יקום: יקום לבית הספר, יקום להתפלל, וכיוצא בזה.

               
מתי לומד ילד ישראלי את מושג החובה? מתי הוא לומד שאין הוא יכול לקום בכל שעה שהוא רוצה, וגם לא ללכת לישון בכל שעה שהוא רוצה? מתי הוא מבין שיש דברים מותרים – ויש המון דברים שאסור לעשות? במובן הזה הצבא נותן לבחור ישראלי חינוך, שהבחור האמריקני או הצרפתי המצוי אינו מקבל. ואולם המושג הזה של שירות חובה, שאותו לומד הצעיר הישראלי בצבא, הוא חובה לא רק מחמת יראה. אי-אפשר לנהל שום צבא רק עם כידונים בגב: הצבא אמנם עומד על כך שיש משמעת, שהחייל אינו עושה מה ש"מתחשק לו", אלא מה שצריך; אך הוא גם עומד על כך שיש הייררכיה. לפעמים יכול אדם לחשוב, שזה שעומד מעליו בהייררכיה הוא טיפש גמור; ובכל זאת עליו לציית לו. זהו ההיבט של הצבא כמהות חינוכית, המחדירה לעולמנו מושגים שכל-כך חסרים בו: שירות, חובה, פקודה.

                 
המושג המרכזי שעליו עומדת היהדות הוא מושג ה"מצווה". מצווה פירושה צו, פקודה. מה מקשר בינינו לבין הקב"ה? לא אהבתנו המשתפכת אליו, אלא העובדה שאנחנו מקיימים את מצוותיו. המצווה, הקשר הזה של מצַווה ומצֻווה, היא מה שיכול לגשר על הפער, על התהום האינסופית שיש בין הקב"ה לבין העולם שלנו. את התהום הזאת אפשר לעבור לא על-ידי אהבה, וגם לא על ידי הבנה, אלא על-ידי עבודה. עם כלבלב איני יכול לשוחח, ולכן אין אנו יכולים לבנות דיאלוג מחכים; אבל אני יכול לתת לכלב פקודה. וכשהכלב ממלא את פקודת אדונו, הוא גם יודע שבאותו רגע הוא בונה אתו קשר אמיתי. בדומה לזה, אדם מקיים מצווה לא מפני שהוא מבין אותה, אלא משום שעל-ידי זה הוא מגיע לקשר עם המלך.

             
בחודש אלול ובימים הנוראים דיברנו הרבה על "המלך". מבחינה זאת צריך להכיר טובה לא רק לצבא שלנו, אלא לעצם המושג "חייל", אותו אדם שמוכן למסור את נפשו – ובו-בזמן מוכן למסור את עצמו גם לפקודה; שיש לו את המושג והמהות של חובה, של קבלת עול. שכן לא רק בצבא, אלא גם בעולם העסקים, ובעוד מקומות רבים, יש עולם שלם שאיננו תלוי ברצייה שלי, שאיננו שואל אותי אם מתחשק לי או לא מתחשק לי, אלא הוא עומד ה"צריך", על החובה; עולם שבו נדרש כל אחד מאתנו להיות קצת חייל.

(נאום של הרב ב"דינר" 2004- התפרסם בחוברת של המכון)