חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
מילדות עד שיבה - פנימיותו של החינוך
מילדות עד שיבה - פנימיותו של החינוך

פנימיותו של החינוך - כל דרך של חינוך, בכל המקומות ובכל התקופות, מכילה בפנימיותה רעיונות מסוימים, אידיאלים והשקפת עולם. ודאי שלא תמיד, ואולי אף לא ברוב המקרים, ידועים הרעיונות הבסיסיים למחנך עצמו; ייתכן מאוד שהמחנך, או שאר האנשים אשר בידם מסור החינוך, אינם מסוגלים לתת דין-וחשבון לעצמם על המטרה והשאיפה שבחינוך שלהם, ומכל שכן שהחינוך הנעשה שלא על-ידי מחנכים או מורים שאומנותם בכך, יש בו עוד הרבה פחות שאיפות ואידיאלים מדעת; ואולם לאחר הכל, לא הידיעה על האידיאלים היא הקובעת בחינוך, אלא מציאותם בנפש המחנך או המשפיע, יהא אשר יהא.

על כן גם בחברה פרימיטיבית ביותר, אשר קיים בה משהו בדומה לחינוך, הרי חינוך זה מושפע מרצון המחנך, שחניכו יהיה בעל אופי ותכונות מסוימים — הנובעים, כמובן, מהשקפותיו או השקפות חברתו על הנושא הזה. עם כל ריבוי הצורות של החינוך, המשתנה לפי הזמן, המקום, המעמד ועוד חלוקות רבות ושונות, ועם כל ריבוי השאיפות הטובות של המחנכים, הרוצים להקנות לילד אופי מסוים, השקפות ידועות ודרך חיים מסוימת, הרי בדרך-כלל אפשר לחלק את כל צורות החינוך הנהוגות לשתי צורות יסוד בלבד. צורת היסוד האחת של חינוך הילדים מבוססת על הרצון להכין את הילד לקראת החיים. מלמדים את הילד את הדברים הנחוצים לו להמשך חייו, ומתעניינים מעט מאוד ברצונו של הילד, ובמידה שעושים זאת, הרי בדרך-כלל מתוך שלילה: משתדלים להניאו מרצונותיו וממאוויו הילדותיים, ולחנכו לקראת מה שצריך הוא לעשות בחיים, ולרצות בדברים אשר המבוגרים רוצים בהם. דרכו ומגמתו של חינוך כזה היא לטשטש ככל האפשר את הילדותיות שבילד, ולהפכו מהר ככל האפשר למבוגר קטן. לעומת דרך חינוכית זו קיימת דרך חינוכית מנוגדת; בדרך זו נותנים לילד חופש מקסימלי, מטפלים בו, ומשתדלים למלא את רצונותיו ככל האפשר, משתדלים להשאיר את הילד כילד ולא להטריד את לבו ומוחו בדרכי החיים הנוקשות, רוצים להניח את הילד במעין "גן עדן", שבו יישאר זמן ארוך ככל האפשר ויתפתח בהתאם לנטיותיו הפנימיות. אל הילד באים במעט מאוד תביעות, וכל חיים הינם, למעשה, חיים של רוב זכויות ומיעוט חובות.
  
שני מעמדים יסודיים אלה של הילד: כמי שמתלמד להיות מבוגר, או כמי שנמצא באזור חסות של החברה אשר לו זכויות בלבד, מצויים בכל החברות בעולם כמעט, אף כי קיימות צורות-ביניים שונות, המשנות במעט את מעמדו של הילד לכאן או לכאן, ובכל מקרה כזה של צורת ביניים יש מעין פשרה בין שתי השאיפות. החינוך המערבי המודרני, אף-על-פי שביסודו מונחת השאיפה לתת לילד חיים מאושרים ונעימים ככל האפשר, צריך בכל זאת להתחשב בעובדות ובאפשרויות שבחיים, ועל כן נותן הוא לילד גם הכנה מסוימת לדרך חייו העתידה, כשם שבהרבה מקרים, החינוך הנוקשה ששאף להפוך את הילד למבוגר, אף הוא הכניס את הילד למעין גן עדן, שבו אין לו כל חובות ממשיות — מלבד החובה האחת, כמובן (שהיא יסודו של החינוך הזה): "ללמוד היטב ולהתנהג יפה”. ואולם למרות כל צורות הביניים, ניכרות היטב שתי צורות יסוד אלה בחינוך שבכל הדורות.

                  
והנה, עם כל המרחק שבין שתי צורות חינוך אלה הרי לאמיתו של דבר קיים אידיאל משותף לשתיהן, ושתי הצורות גם יחד אינן אלא מסקנות שונות — בהתאם לדעות ולהבנות שונות — של אותו רצון משותף. אידיאל יסוד זה הוא: ראיית חייו של הבוגר בתור החיים. חייו של הילד אינם החיים, ואינם אלא מעין הקדמה לחיים; ואילו החיים עצמם פירושם, החיים בתור אדם מבוגר. השפעתו של האידיאל הזה בולטת גם למראית עין ראשונה באותה דרך חינוך השואפת להכין את הילד לקראת החיים. כאן נראה בבירור, שהופכים את חייו של הילד להקדמה והכנה ל"חיים עצמם". ואולם אותו רעיון ממש מונח גם ביסודה של צורת החינוך השנייה: נותנים לילד מה שלבו חפץ, מקיפים אותו בנוחות ובתנאים בלתי מציאותיים, אין מעמידים בפניו כל חובות מיוחדות, ונותנים לו איפוא מין חופשה מכל אחריות. ואולם נתינת חופשה זו באה לא משום שרואים את מצבו של הילד כאידיאלי, אלא משום שרוצים לתת לילד אורכה עד אשר ייכנס אל "החיים עצמם”. ועל כן פטור הילד, לעת עתה, מכל חובה, כי על כן נמצא הוא רק במצב של הקדמה לחיים; וכאשר יתחילו החיים עצמם, יהיה מצבו שונה לחלוטין. נמצא ששתי צורות החינוך מבוססות על ההשקפה, שחייו של הילד אינם חיים של ממש, ושהחיים, או עיקר החיים, יתחילו מאוחר יותר. ההבדל בין שתי שיטות החינוך הוא רק ביחס שמתייחסים כלפי הילד בתקופת ההקדמה לחיים: אם מכינים אותו מראש לחיים, או שמניחים לו לנפשו ולתענוגותיו, עד שיתחיל בחיים הממשיים.

                          

האידיאל של גיל הבגרות
חינוכו של הילד ברוב המקומות והזמנים מושפע איפוא ומכוון על-ידי האידיאל של הבגרות, על-ידי ההרגשה שחייו של הבוגר הינם עיקר החיים. ואולם אידיאל זה, השפעתו חזקה ומקפת לא רק בתחום המצומצם של חינוך ילדים, אלא אף בשטחי חיים אחרים, ולמעשה — בכל מהלך החיים של כל אדם. כי החינוך המחנך את הילד מתוך ההנחה שעצם חייו הוא בעתיד, מניח הנחות מסוימות על טיב "עצם החיים". ההרגשה שהחיים צריכים עוד לבוא, אשר לה מחנכים את הילד, טמונות בה בסתר גם ההנחות, מה הם אותם החיים. בוודאי שבכל חברה וחברה קיימות הנחות פרטיות אחרות בדבר טיב החיים; ואולם תמיד יחד עם ההשקפה החינוכית על חיי הילד כמבוא לחיים, קיימת גם ההרגשה שהחיים עצמם הינם אותו חלק שבחיים שבו האדם הינו בוגר במובן הפיזי, זאת אומרת: אותן שנות חיים בהן הוא נמצא בשיא התפתחותו הגופנית. מובן מאליו שלא כך מנסחים המחנכים את הרעיון של "עצם החיים"; ואולם לא הניסוח הפורמלי (במידה שישנו) הוא העיקר, אלא הרגשותיו של האדם. החיים - לפי ההרגשה הנפוצה והמקובלת הזו - הינם חייו של האדם הצעיר, זה אשר כל כוחות הגוף עומדים לרשותו, שעיניו יכולות לראות ולבו יכול לחמוד את כל מה שהעולם יכול  לתת לאדם שגופו שלם, ואשר בידו כל האפשרויות הגשמיות והרוחניות ליהנות מאותם דברים שנפשו חפצה בהם. כל הרצונות, השאיפות, ומושגי האושר הנכסף, כולם מכוונים שלא מדעת, על-ידי החינוך, למצב הבגרות דווקא ואל תענוגותיו. לא רק שגיל הבגרות נחשב כגיל האידיאלי, אלא גם המצב האידיאלי קשור בתשוקות ובמאוויים של גיל זה; וכאשר אין אדם יכול, משום-מה, למלא אותם רצונות וציורי דמיון הקשורים בבגרות ובאפשרויותיה, מרגיש הוא את עצמו אומלל, אם כי דרכי תענוג רבות אחרות עומדות לרשותו.

                      
הכפיפות לאידיאל הבגרות, ההופכת את חייו של הילד לחיי "הקדמה", משפיעה במידה עמוקה לא פחות גם על חייו של הזקן: כשם שהילד מחונך, מדעת שלא מדעת, להרגשה כי חייו אינם אלא הקדמה, כך סבור הזקן — בהשפעתו של החינוך לאידיאל של הבגרות — שחייו אינם אלא סיום. מאחר שהזקן מאבד במשך השנים את הכוחות והאפשרויות של גיל הבגרות, סבור הוא שאיבד את כל החיים כולם, ומאז גיל העמידה שוב אין הוא חי עוד, אלא אך מחכה למוות. הרבה מאוד מן הצער ואי-הנעימות הרוחנית של גיל הזיקנה מקורם בכך שהזקן אינו יכול לחיות בהווה; חייו אינם אלא בעברו, כאשר היה בימי בגרותו. נטייתם של הזקנים לחיות בזיכרונות באה משום שבהרגשתם שוב אין הם חיים, ואין קיומם אלא הסיום של חייהם האמיתיים.

                             

בחינת אידיאל הבגרות:
האידיאל האנושי של תקופת הבגרות משפיע רבות על חייו של כל אדם, מראשיתם — כשבתור ילד הוא מועבר באונס לעולם המבוגרים או מורחק לגמרי מעולם זה — עד לימי זיקנתו, אשר בגלל אידיאל זה הריהו מרגיש את עצמו כיצור מתנוון, ההולך מן החיים השלמים אל המוות. מתברר איפוא שעל-ידי אידיאל זה הופך החלק הראשון בקיומו של האדם להקדמה לחיים, והחלק האחרון למערכת סיום שלהם, והחיים עצמם הינם אותו רווח זמן שבאמצע. כבר בעיון שטחי נראה מוזר מאוד, שרובם של החיים אינם אלא הוספות, ושאדם חי את רוב שנותיו למען, או בזכות, פרק זמן שהוא-הוא "החיים", לפי השקפה זו. בסופו של דבר, גם באותו ציור דמיוני של החיים אין הכוונה לחיים סתם; לא גיל הבגרות לבדו הוא הקובע את האידיאל, אלא לא פחות מזה גם צורות ותנאי חיים מסוימים בתוך גיל זה. מאחר שעיקרו של האידיאל קשור קשר הדוק בידיה על בריאות הגוף ואפשרויותיו, וכן גם באפשרות ליהנות מכוחותיו של הגוף הרי באמת, מתוך גיל בגרותו של האדם רק מעט מאוד זמן, יחסית, יכול הוא ליהנות מן האפשרויות והתענוגים השייכים רק לגיל זה. רוב השנים הללו מתכונן האדם לדבר, מכין עצמו על-ידי לימוד ועבודה, אל עיקרם של החיים; וגם בשנים האלה, רוב החיים הינם ההכנה אל העיקר והתמצית. נמצא איפוא שאידיאל זה מקדיש את רוב רובם של החיים להכנה, לעיטורו של פרק זמן קצר מאוד ממרחבי החיים.

                  
הילד מצפה לזמן "כשאהיה גדול"; הזקן חושב על "כשהייתי צעיר"; והצעיר חושב ומתכנן, "כשיהיה לי פנאי, כשאחסוך קצת כסף, כשאתחתן" וכו'. בתוך זה חי האדם רק מעט מאוד משבעים שנות חייו, שכן במקום לחיות הוא רק רוצה לחיות.

                  
כבר מן הצד החיצוני — מצד הדרך שבה מתבזבזים החיים כתוצאה מן החינוך הזה — נראה הוא חסר טעם. ואולם גם בפנימיותו אין בו יותר תוכן. נבדוק מהו תוכנם הפנימי של החיים, שזה הוא האידיאל שלהם: האם החיים האלה מסבים אושר? אם כן הוא, הרי אין כל יתרון לשנות הבגרות על שנות החיים האחרות. אמנם נכון הוא שלשנות הבגרות יש תענוגות וצורות אושר מיוחדות, ואולם באמת לכל שנות החיים יש תענוגות וצורות אושר: לילד, כמו לזקן, ולצעיר, כמו למבוגר, מקורות אושר רבים המיוחדים לכל אחד בנפרד. יוצא איפוא שאין באושרן של שנות הבגרות כל מעלה על שאר צורות האושר של שנים אחרות. ואם כך הוא הדבר, אם האושר פסק מהיות המטרה המיוחדת לחיים בפרק הזמן הזה — מה בצע בציפייתו של הילד ל"עתיד"? מפני מה צערו של הזקן על העבר שחלף?

             
חיים מוזרים מאוד הם החיים הללו, בהם מתכונן האדם לקראת "משהו" גדול שעתיד, כביכול, להתארע. בילדותו מחכה הוא לזמן שיהיה "גדול", ותוך כדי כך מוותר הוא, בלא יודעין, על הרבה מחוויות הילדות שלו — הכוללות, כמובן, את רוב תשוקותיו הילדותיות, וכל זה בגלל אונס החינוך, וייתכן שאף מרצונו העצמי הטוב. וכשכבר הוא נעשה "גדול", אין הוא מוצא כל אושר מיוחד בגדלות זו, שום שינוי כללי לטובה שיצדיק את הציפייה הגדולה שלו, זו שגזלה ממנו את ילדותו. הוא בסך הכל המיר צורה אחת של חיים בצורה אחרת. וכן הזקן, המתגעגע כל הזמן על הימים בהם היה "צעיר", ובמקום לשאוב את הנחת מחייו בהווה הוא שוקע הוא בחלומות על העבר, אשר באמת לא היה טוב מן ההווה במאומה.

                     

האידיאל של החיים
לעומת אידיאל הבגרות, הגורם לריכוזם של כל החיים סביב לנקודה חסרת טעם, נמצא האידיאל האנושי-היהודי של החיים: לחיות את החיים כולם. פירושו של דבר, לא להתכונן בתקופת הנערות לחיים שעתידים, כביכול, לבוא אחר-כך, ובדרך זו לבזבז את חיי ההווה ולזלזל בהם; ולא להצטער בימי הזיקנה על החיים שעברו כבר, אלא לחיות את החיים בכל עת כמות שהם. לא לחלום על אושר רחוק, לא לחלום על חיים שבעתיד או בעבר, אלא לחיות את האושר והענוג שיש בחיים הקרובים, המציאותיים והממשיים, כלומר: לחיות את החיים בהווה.
האידיאל היחידי האמיתי שעל-פיו מתנהלים החיים הוא: לחיות את החיים; לקבל את החיים ואת מהלכם הכללי כפי שהם, ולחיות על-פיהם. אם יש בחיים שלמות, הריהי נמצאת בצורה שווה בכל חלקיהם; ואם יש צורך לתקן את החיים, הרי צריך לתקנם כולם. האידיאל של החיים הוא, איפוא, מציאת הטוב והעונג שבכל שנות החיים, ושבכל מצב טבעי שלהם, לא מתוך השוואה למצב אחר של החיים, אף לא לחייו של אדם אחר. לחיות פירושו, לחיות את החיים ולשפוט עליהם במושגים השאובים מתוכם-עצמם. להתענג מאותן אפשרויות שהחיים נותנים לאדם בכל שלב בחייו.

                   
הבנת אידיאל זה מבחינתו האנושית, תורה על דרך חיים שלמה ומלאה בכל חלק וחלק של החיים כולם. ואולם לגבינו יש להבין את האידיאל הזה מבחינה גבוהה ועיקרית יותר: מן הבחינה הדתית היסודית, שהיא הבחינה הפנימית של הדברים. מהבחינה האנושית, החיים הם סתמיים ועיקר מטרתם היא הם-עצמם. לעומת זה החיים הדתיים-היהודיים, אשר הם ההשקפה הפנימית של החיים, אינם חיים של סתם. החיים היהודיים הינם חיים שיש בהם תפקידים ומשימות מסוימות. לחיות היטב, לפי תפיסה זו, פירושו למלא את משימתם של החיים. משימה זו (אף-על-פי שהיא מתחלקת לפרטים ולחלקים שונים) הינה לתקן את הגוף, הנפש והעולם מתוך זיקה מתמדת אל האלוקות. היא אינה שייכת לגיל מסוים או לפרק חיים מיוחד, אלא לכל חלק וחלק מחלקיהם ולכל מצב שבו נמצא האדם. מערכת המצוות המעשיות מורה, שאין שום שטח בזמן ובמקום שהוא מחוץ לתחום לגבי הדבקות בה', ולגבי המגמה לתיקון הנפש והעלאת העולם: כל פינה מחיי היהודי מוקפת במצוות. בכל רגע ורגע מוטל עליו לקיימן, וכל עוד הוא יכול לקיימן כראוי, הריהו מגשים את תכליתם של החיים. אמנם, לכל עת וזמן, ואולם אין עת וזמן שבהם יהיה אדם בטל מעבודת ה'. בכל גיל יש לאדם תפקיד אחר בהתאם לכוחות ואפשרויותיו באותו הגיל ובאותו המצב שבו הוא נמצא; כשם שיש תפקידים המיוחדים לאדם בצעירותו, כך יש תפקידים אחרים השייכים אליו בהתקדמותו במשך החיים.

                           
מהלך החיים לפי היהדות — כאשר החיים הם חיים אמיתיים — איננו עלייה עד גיל הבגרות וירידה אחריו, אלא הוא מהלך רצוף של התקדמות מחיל אל חיל. האדם, שהינו בתחילת דרכו בחיים אך גולם — כלי שאין בו צורה — קונה לעצמו צורה שלמה, ומעצבה על-ידי ריבוי לימוד ומעשים טובים, יחד עם תיקון מתמיד של גופו ונפשו והכוונתם אל מטרת חייו האמיתית. תפיסת החיים כמערכת שלמה, של חלקיה שווים במעלה, גורמת לשינוי בהערכת החיים מעיקרה. צערו של הזקן נוצר מתוך הניגוד הקיים בין רצונותיו ושאיפותיו, הקשורים באידיאל הבגרות, לבין חוסר היכולת להוציאם לפועל. ברגע שיתחזק האדם במגמה ברורה לחיות את ההווה, את החיים כמות שהם, בלי לצייר לעצמו צורות חיים דמיוניות כאידיאלים, הרי יוכל הוא, עם הגיעו לזיקנה, לחיות את חייו באושר כאדם צעיר, השלם בכל כוחותיו. שכן בדרך-כלל, עם השינויים הגופניים ההכרחיים באים גם שינויים רוחניים מקבילים, הנותנים לאדם את האפשרות שלא לחוש כלל, מבחינה רגשית, בשינויים שחלו בו.
מכל מעמד שבדרך החיים יכול אדם לשאוב את הטוב ולהתענג ממנו רק כאשר הוא מסלק את שאיפותיו הדמיוניות, שאינן ניתנות לביצוע לפחות באותה שעה, וחי את החיים עצמם.

                         

החינוך לחיים
ברור שקבלת האידיאל של החיים תצריך שינוי יסודי בדרך החינוכית המובילה לקראתו. במלים אחרות: מאחר שאין החיים מתרכזים עוד סביב זמן מסוים, הרי אין מקום לשתי הצורות החינוכיות שראינו כבר לעיל: לא לזו המכינה את הילד לקראת ה"חיים", אף לא לזו המבודדת אותו מהם. אין כל סיבה, לפי תפיסה זו של החיים, להפרדה בין חיי הילד לחיים בכלל, כי הרי החיים, בכל משמעותם ועל כל גילוייהם, מתחילים מן הלידה ונמשכים עד המוות, ובמשך הזמן שבינתיים האדם עובר את דרך חייו, ותפקידו הוא לעשות זאת בדרך הטובה ביותר לפי כישרונותיו וכוחותיו.

               
המטרה האחת של החינוך היא לעזור למחונך — ובמקרה שלנו, לילד — לחיות את חייו כראוי. יש לחנך את הילד לחיות כמו ילד, ללמד אותו לשאוב את האושר והעונג שבמצבו זה — ובכל מצב אחר בו הוא נמצא. אכן, חייבים בלי ספק להכין את הילד להמשך חייו, להכין אותו לקראת ימי הבגרות הבאים לאחר תקופת הילדות, ויש ללמדו לחיות אף חיים אלה כיאות; ואולם ממש כשם שצריך להכין את הילד לקראת בגרותו, כך יש צורך להכינו לקראת כל תקופת חיים אחרת; כשם שמלמדים את הילד לימודים המכינים אותו לתקופה בה יהיה בן עשרים או שלושים, כך יש ללמדו, בעת המתאימה, את הדברים שחייב הוא לדעת כשיהיה בן עשר, ואת הדברים שיצטרך לדעת כשיהיה בן שבעים.

                    
אמנם, כל דבר וכל לימוד יש לו עת מיוחדת, ואולם הלימוד בכללו צריך להיות ההכנה לחיים: לכל תקופה של חיים ולכל מצב של קיום. ולימוד אינו נפסק — כשם שהוא נפסק בימינו — באותו גיל שהאדם מגיע אל "החיים", שאז אינו צריך לדעת מאומה: הלימוד והחינוך חייבים להימשך כל גיל החינוך, עד שבעים שנה ומעלה. אין זו שבו "גומר" אדם החינוך ומתחיל בחיים. החינוך לחיות והחיים עצמם קשורים זה בזה לעולם, וככל שהאדם חי יותר ולומד יותר, יודע הוא יותר כיצד לחיות — כמובן, אם הוא רוצה לחיות ואינו מסתפק בחלומות על החיים.

                  
וכשם שאין הפסק וגבול בין הילד וה"חיים", לעניין הצורך ללמוד תמיד, כך אין כל גבול כזה ביחס לחובה לפעול תמיד, ולתקן תמיד את החיים מתוך הזיקה לאלוקות. חובותיו של הילד הינן כחובותיו של המבוגר: לא באותם דברים ו??? אלא מצד היחס שבין העושה והמעשים. כשם שישנן חובות למבוגר, וחובות עיקרן בצורך לעשות את הטוב, כך שייכים הדברים גם בילד, שגם עליו לדאוג לתיקון עצמו ולתיקון עולמו. אמנם, ברור ומובן שגם תפיסת הדברים אינה שווה בכל הגילים, ולא רק שחובותיו של הילד קטנות בכמותן, אלא גם תפיסתו בדברים שהוא עושה פחותה היא; ואולם גם בדבר זה אין הבדל יסודי בין גיל וגיל: אם האדם מתקדם בחייו, הרי בדרכו הוא נוכח לדעת בכל, שהבנתו ומעשיו הקודמים לא היו מושלמים. ואם האדם בטוח שהוא יודע כבר הכל, והגיע לתכלית ההשגה, הרי במקרה זה עלול להיות, שתפיסתו בתור ילד הייתה בכל זאת נעלה יותר.

                      
בסיכום ייאמר: ללא אידיאלים דמיוניים, אלא מתוך הליכה בדרך החיים האמיתית עצמה, מתוך מיצוי כל החיות האלוקית שנתן ה’ באדם בכל ימי חייו, יכול הוא לחיות את כל שנותיו, ימיו ורגעיו בחיים ממשיים ואמיתיים.

(המאמר התפרסם בחוברת "רשפים" ב 1957)