חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
הדרך אחורנית חסומה
הדרך אחורנית חסומה

הרצון לשוב אל העבר: בחוגים שונים, חילוניים ודתיים, רווח הרצון לשוב אל הימים הראשונים, שהיו טובים מאלה. במציאות הקיימת, האידיאה של ההתקדמות וההתפתחות היא השלטת, והמלה (ואף המושג והרעיון) "ריאקציה" נחשבת כבזויה.

ומשום כך יש רק מעט אנשים המעורים במציאות שיביעו בגלוי את רצונם לחזור אל העבר, וליצור ריאקציה. ואפילו אנשים הרוצים במודע לשוב אחורנית, אל הימים הראשונים הטובים, אף הם נפגעים קשות אם קוראים להם ריאקציונרים. ואולם המלה או השם אינם מעלים ואינם מורידים; עצם הרצון להחזיר את כל מהלך החיים אחורנית מצוי וקיים בחוגים שונים, ורבים למדי. אמנם, יש רק מעטים השואפים לריאקציה כוללת בכל תחומי החיים; רוב האנשים, הרואים את הזמן שמלפני מאתיים שנה כאידיאלי, אינם מטיפים בכל זאת לוותר על כל חידושי המדע והטכניקה, העושים את החיים נוחים יותר, או אפילו לשוב לפרטי החיים או הלבוש של אז. הרצון לשיבה אל העבר חל בעיקר על התחומים הרוחניים, על המהלך הכללי של סדרי החיים, על היחסים החברתיים, הכלכליים וכדומה. ויותר משמצוי רעיון זה של חזרה לעבר בכללות ובשלמות, מצוי הוא למקוטעין ובסתר במחשבתם של אנשים שונים מחוגים "מתקדמים". ממש כשם שבחוגים שונים ביהדות הדתית מודגש (ומופגן) הרצון הריאקציוני להיות, בלבוש ובכל אורחות החיים בני דורות קודמים, כך גם בחלומותיהם של "המתקדמים" — על תקופות הזוהר של החלוציות, הקיבוצים הראשונים, רוח האחווה הציונית או הפלמ"ח בשעתו — מצוי אותו יסוד של התעלמות מן המציאות הקיימת והשאיפה לחזור אל הימים הראשונים החלומיים, שהיו כה טובים ויפים.

                   
למרות שאפשר בקלות יתירה ללגלג על הרצונות והחלומות הריאקציוניים למיניהם, ובכלל על עצם הרעיון שהימים הראשונים היו טובים ומוצלחים יותר משלנו, הרי אין זה אומר עדיין שלגלוג זה הינו באמת מוצדק. אם אין דבקים (מתוך אמונה עיוורת) בהנחה שהעולם הולך ומתקדם בהכרח, ושכל תקופה חדשה הינה בהכרח המציאות טובה ומאושרת יותר מקודמתה, הרי שבהחלט ייתכן להניח שהדורות או השנים הקודמות היו טובות יותר. ואכן, אין ספק שמנקודת הראות של שליטת רוח היהדות ודרכה על חיי העם היהודי כולו, ומצב החיים והיצירה היהודית, הרי שהמצב שלפני מאתיים שנה היה טוב בהרבה ממצב היהדות בימינו, ממש כשם שמנקודת הראות של ההשקפה הציונית או החלוצית היו הימים לפני עשרים או שלושים שנה טובים ופוריים ברוח ובלהט חלוצי מימינו אלה.

ומשום כך אין לראות בעצם השאיפה לחזור אל העבר (הטוב) משהו בלתי נבון מעיקרו. במקרים רבים העבר היה באמת טוב יותר, והגשמת המאוויים והשאיפות עלתה יפה יותר בימים הקודמים. וכמו כן אין לדחות מעיקרה את השאיפה שלא להתקדם עם הזמן, ולראותה כפסולה מעיקרה וכאילו אין הדעת סובלתה, בלי לשים לב כלל לתוכנה של אותה שאיפה. הרצון לחזור אל העבר יכול להתקבל על הדעת כרעיון טוב. ואולם השאלה היא: האם אפשר באמת לשוב?

                
מה טיבה של השיבה אל העבר כאשר דנים ברצון לשוב אל העבר אזי, בין שמתייחסים אליה בשלילה ובבוז וקוראים לו ריאקציה, או שחושבים אותו לדבר חיובי ורצוי ומכנים אותו בכל שם אחר, הרי יש מקודם להבין מה, בעצם, רוצים לעשות על-ידי אותה שאיפה של חזרה אל העבר.
ההשקפה הראשונה והשטחית על הדברים אינה נראית כלל מסובכת: אנשים משווים לנגד עיניהם את מצב הדברים שהיה קיים בתקופה ידועה לפרטיו, ורוצים להביא לידי כך שמצב ישן זה יתחדש שוב בחיים הממשיים. דבר זה נראה לכאורה פשוט, כלומר: אין הוא חורג מתחומיה של כל אוטופיה אחרת, ואין דרך ביצועו נראית מסובכת וקשה יותר. ואולם כל זה הוא רק במבט ראשון; עיון נוסף יגלה כי השאיפה התמימה לסדר העולם הישן והטוב היא, בעצם, רצון למהפכה יסודית ומורכבת, רחוקה וקשה מרוב המהפכות הרגילות. נשים אל לבנו מה רוצה, בעצם, השאיפה הזו לעשות: לעקור בבת-אחת את כל הדברים שהתרחשו בעולם, את כל החידושים והשינויים שבו, ובעצם — להזיז את כל העולם כולו ממקומו ולהטותו אחורנית, לכיוון שאינו שייך כלל לדרך התקדמותו הטבעית.

                  
ברור שאין אפשרות להבין אחרת את הרצון בחזרה אל הזמן הישן: שהרי המרחק בין מה שהיה בעבר לבין מה שקיים בהווה נתמלא על-ידי תוכן מסוים (והמעבר בין התקופות הוא-הוא התוכן הזה); ובין שתוכן זה הוא רע או טוב, הריהו על כל פנים קיים ותופש מקום. ולפיכך, כאשר מנסים להחזיר את הכל לכמות שהיה בימים עברו, הרי שיש צורך למחוק כליל את כל התוכן המחודש הזה, לדלג על כל מה שאירע, ולשכוח כליל את כל המאורעות שבינתיים. נמצא איפוא שהרצון השמרני לחזור אל העבר הוא, בעצם, הצעה מהפכנית והרסנית, שפירושה האמיתי הוא להרוס את כל הקיים והנמצא, להתעלם מכל מה שאירע ולבנות חברה ודרך חיים לא רק על חורבות הישן, אלא בהיעדרו המוחלט. הרצון הזה הינו אפוא רב היקף ויומרה, והשאלה העומדת בפנינו היא: האמנם ייתכן לבצע את התכנית הזו? הניתנת היא להיעשות? 

המלחמה בעולם כולו
הרצון לחזור אל סדר העולם הישן כולל בתוכו את המסקנה ההכרחית: שיש צורך להרוס את כל סדריו החדשים של העולם, ולעקור מתוכו את כל החידושים והשינויים שחלו מאז תקופת הזהב האידיאלית. ברור שגם שאיפה שמרנית וריאקציונרית ביותר לא תתבטא ברצון לעקור ממש את הכל. המטרה האמיתית היא לשנות רק חלק מסוים מן התמונה הכוללת, ולהתאים את הדברים אל האידיאל הישן. ואולם כאן מצויה הטעות הגדולה של אותן השאיפות אל הסדרים הנושנים: הרצון התמים לשנות "רק" חלק, או קטע אחד, מן העולם אינו ממשי כלל. ה"חלק" החדש של סדר העולם החדש ארוג וקשור בכל המערכת החדשה, השלמה, בקשר שאין לו ניתוק. אי-אפשר לפגוע או להזיז חלק מן העולם החדש בלי להיתקל בשאר חלקיו. והברירה נשארת אז: לוותר על הניסיון להזיז את הזמן אחורנית רק בפרט מסוים, או להזיז את כל העולם כולו עם כל מה שבקרבו חזרה אל הסדר הישן.

                                  
המשימה העומדת בפני השאיפה לחזור אל הישן היא איפוא ברורה, אבל כלל לא קלה: לשכנע, בכל מיני אמצעים, את כל העולם כולו לפנות לפתע מן הכיוון שהוא הולך בו, ולחזור אחורנית אל מצב, שאין הוא שייך אליו ונוטה אליו עוד. כדי לשכנע בכלל עולם מלא דרוש כוח גדול מאוד; אבל כדי להטות את העולם כולו לדרך חדשה ומפתיעה (ואין דרך מפתיעה יותר מאשר חזרה אל מה שהיה, ונעזב, בעבר) — דבר זה הוא למעלה מכל כוח המצוי בעולם, מאחר ששאיפה זו אינה מתבססת על איזה נתונים קיימים בעולם, אלא על שאיפות שאינן נסמכות ונתמכות בו כלל, ורק כוח שלמעלה מן הטבע יכול לעשות זאת. אמנם, הרוצים לשוב אל סדר הדברים הישן מנסים לברוח מן ההכרח להילחם בעולם כולו (מלחמה נואשת, ללא כל סיכוי) על-ידי ניסיונות להקים את שאיפותיהם לתחייה רק בתוך אזור מסוים, ולחזור אל הישן רק בתוך תחום מוגבל זה, לנסות להקים מעין גטו שבו יוכלו החיים להימשך כפי הסדר הישן, בלי להתחשב בחידושי הזמן ומבלי להתבונן בהם. ואולם גם בדרך זו אין נפטרים מן המאבק עם העולם כולו: אותו אי מיושן בודד, הנמצא בתוך העולם המחודש, נמצא בתוך לחץ עצום מצד העולם. וכל החומות והגדרים שמקימים עבור הגטו ההיסטורי הזה אינן עומדות מול הסתערותו של העולם כולו. אכן, אין זו הסתערות מתוך קצף וחימה; ואולם השקט הסבלני בו מכרסם הים בלחצו, בגליו ובטיפות בודדות את החומות המגבילות אותו, הוא לחצו של העולם על הגטו המבודד שבתוכו. מדי פעם נוצרים בקיעים ופרצים נוספים, והעולם מסתנן פנימה; משנה בתחילה רק פרצים קטנים, ואולם מספר הפרצים הללו הולך ורב, עד שכל החומה הזו נשברת כליל מבפנים. שוב עומדת בפני המסתגרים הברירה: להיכנע — או להילחם בעולם כולו. והטיית העולם אל דרכו הישנה היא פשוט בלתי-אפשרית.

                          

הדרך אל העבר — שִׁבְרָהּ מתוכה
מאחר שדרך השיבה אל העבר עומדת בנגוד למהלכו הכולל של העולם, הינה מבחינה מעשית בלתי-אפשרית. ואולם השיבה אל העבר אינה אפשרית אף מבחינה מהותית פנימית, שכן לא רק הביצוע, אלא אף עצם הרצון לשוב אל העבר, שברונם מתוכם. כל דרך של חינוך, הוראה והשפעה חייבת להתחיל מנקודת ראשית מסוימת. מתוך נקודה נתונה זו מתקדמים הלאה לכיוון כלשהו, מרחיבים ומפתחים, או דוחים ונסוגים. ואולם בכל אופן, נקודת הראשית חייבת להיות, ועל בסיסה נבנה והולך כל השאר. כמובן שאפשר לבחור כל נקודת ראשית, נקודת משען רצויה, בהתאם למגמה והמטרה המבוקשת; ואולם תנאי יסודי הוא, שיש צורך להתחיל מנקודה קיימת, מן המציאות הממשית שישנה כבר בעולם: אי-אפשר להתחיל מנקודה שאינה קיימת בעולם ואינה אלא חזון ודמיון בלבד. וההתחלה בכל מקרה חייבת להיות מתוך המציאות. וכמו כל שאר הרעיונות והשאיפות, חייבת גם השאיפה לשוב אל העבר להתחיל בביצועה המעשי. מתוך נקודות אחיזה ראשוניות אלו יכולה השאיפה להתפתח ולהמשיך הלאה. ואולם נקודות המשען היסודיות, שבהן צריכה השאיפה לישן להיאחז, הריהן שייכות, כמובן, אל סדר העולם החדש, אל מושגיו ושאיפותיו; וכל מה שנבנה על-גביהן קשור קשר הדוק עם הבסיס — הסותר את עצם המטרה. נוצר, אם כן, המצב המוזר, שהשאיפה להגיע ולחתור אל מה שהיה בעבר מתבססת על ההווה, הנוגד אותה בתכלית. הסתירה הפנימית שבמצב זה תיבחן ביתר בירור אם נתרגם את המצב ללשון מעשית-נפשית: כאשר רוצים לחזור אל הישן, יש צורך לשכנע בני אדם, ולהוכיח להם את יתרונות הישן על החדש וכו'. ואולם האנשים, אשר להם מסבירים, חיים וחושבים על-פי המושגים החדשים, ואם רוצים להסביר להם או לשכנעם, חייבים להתחיל מאותן נקודות המוצא שעליהן הם עומדים. ולפיכך השכנוע צריך להתחיל מנקודות שהן לגמרי בסתירה להמשך הדרך ולמטרה הסופית. וכן גם אין אפשרות לעקור אחר-כך את הנקודות הללו, מאחר שעליהן נשען ונבנה הכל; ואם אלה תיעלמנה, הרי ינותק גם הקשר הנפשי עם כל הרעיון כולו.

ברור שהקושי הזה קיים במידת-מה עבור כל רעיון חדש, שהריהו נאלץ לבנות את החידוש שלו על גבי הישן. ואולם, ברעיון של התקדמות והתחדשות אין הורסים את הישן, אלא מפתחים אותו בכיוון מסוים. ומכאן שהישן יכול להישאר קיים — כל עוד הוא משמש בסיס לחדוש. מה שאין כן בזמן שעיקר השאיפה להרוס את הקיים, את סדריו ורוחו של ההווה. במקרה זה, כל מה שנבנה בחזרה על הישן מוכרח להתבסס על הרגשות, אורח המחשבה ודרך החיים של עולם חדש, ולא רצוי עקרונית. וממילא נושאת השאיפה אל הישן את מהרסה (הזמן החדש) בתוך תוכה, כיסוד נפשי ראשוני שלה.

                               
ומשום כך, ביחס הזה נעלמת לחלוטין האפשרות ליצור מחדש את העולם הישן שבטל. כל השאיפות אליו והרצון להחזירו לעולם לא יוכלו להתגשם. העבר וכל הקשור בו חלפו לנצח, וכל ניסיון לחזור אליהם יבנה רק יצירות-כלאיים חדשות של חדש-ישן, ללא טעם, ללא משמעות וללא כוח קיום.

(המאמר התפרסם בחוברת "רשפים" 1958)