חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
השגחה, בטחון ואמונה
השגחה, בטחון ואמונה
דרכו הרוחנית של האדם אינה הולכת במישרין. לכל אדם, אף אם הוא גדול בגדולים תקופות של עליה וירידה ,או אפילו התעלות ונפילה, הבאות מזמן לזמן.  עלייה ונפילה אלה מקורן בטבע הדברים,  ולאו דוקא בחטאים או פגמים של אדם. שכן, כאשר אדם נמצא בדרגה מסוימת הריהו מגיע לכלל הזדהות עם הדברים שהוא משיג ברוח, כשהוא מרגיש כל ענין וענין הנתפס בהבנתו בדרך המתאימה על פי טבעו ותכונותיו גם בלבו באופן הבא לידי ביטוי בכל אחד מכוחות נפשו במחשבה, בדבור ובמעשה. אולם, אסור לו אדם להשאר כל ימיו בדרגה אחת, לאחד שקנה לעצמו מעלה אישית מסוימת חייב הוא להוסיף ולהתקדם הלאה. ובדרך ההתקדמות, בין שהיא התקדמות שכלית, בלבד, ובין שהיא התעלות האדם בשכלו וגם ברגשותיו, יש בין שלב אחד לשני זמן מסוים של ירידה או אף נפילה. שכן, כדי לקנות מושגים חדשים והבנות חדשות שומה על האדם לעזוב את המושגים הקודמים המצויים בידו. שאם לא כן לא יוכל לרכוש לו באמת דרגה חדשה של הבנה או הרגשה. ומאידך, אין המושגים החדשים יכולים להרכש אלא מתוך החלל הריק – שבו כביכול שכח אדם את רוב הדברים הידועים לו . ושב אך אל היסודות הפשוטים ביותר. או שמתארע הדבר באופן אחר : אף שהשיג אדם, מושגים רוחניים מסוימים וקנה אותם לעצמו בקנין אמיתי מבחינת השכלת השכל, אין הוא מרגיש בתוכיותו את ההתלהבות וההתרגשות ממושגים אלה שכן עדיין לא הגיעו בתוכו אותם הדברים לידי אותה התבשלות ושלמות שיוכלו לפעול גם על צד הרגש שבתוכו. ועל כן, מצד אחד אינו יכול עוד להחזיק במושגיו הקודמים ולהתלהב מהם - לפי שקנה כבר השגה באופן נעלה יותר, ומצד שני עדיין אינו מסוגל להכיר לעומק משמעותם של מושגיו החדשים. ועל כן נוצר מצב ביניים, כאשר יצא אדם מדרגה אחת ולא הגיע עדיין לדרגה גבוהה יותר והרי זו מבחינת נפשו : דרגה של ירידה.

והנה, העצה שנותנת לכך החסידות היא : לימוד של יסודות האמונה. והנה אף שאין הלימוד הזה יכול להגיע עד לאותן הדרגות העילאיות של התלהבות והתקדשות שאפשר להגיע אליהן, הרי מכל מקום משמש הוא בסיס בטוח ומוצק לשוב אליו בכל שעת הצורך. שכן, מי שלמד ועסק בעיון בעיקרי האמונה ובהתיחסות בין האדם לבוראו אף כי יתכן מאד שיצטרך בדרכו הרוחנית להגיע לכמה וכמה ירידות מן הדרגות שהשיג לא יגיע בכל זאת לנפילה שאין עמה קימה. כי, אף באותן שעות שלא יוכל להרגיש בלבו את הדברים הדורשים תשומת הלב, התקשרות של דעת ושל רגש, אף על פי כן מתוך שהוא נאחז ביסודה של האמונה יש מקום שבו יכול הוא לדבוק בכל עת ללא חשש.

התפיסות השונות בנושא זה של ההשגחה נובעות במקורן מתוך הבנות שונות והשגות נבדלות בדבר האלקות בכלל.
ולפי שינויי הדעות בתפיסת האלקות יתהוו שינויים והבדלים בדבר ההשגחה האלקית בעולם, אם ההשגחה היא השגחה כללית בלבד, או שהיא השגחה פרטית, ואם ההשגחה הפרטית שייכת רק לגבי המין האנושי, או לגבי בני ישראל ואילו שאר העולם כולו מושגח רק בדרך של השגחה כללית, או שמא יש השגחה פרטית ומיוחדת על כל נברא בעולם.

 עם עיון ראשון בדברים אפשר להגיע למסקנה כי כל מה שתהא התפיסה באלקות מעודנת יותר ומרוממת יותר, כך תובן ההשגחה בדרך יותר ויותר כללית. כי מאחר שיודעים כי המהות האלקית היא מעבר ולמעלה מכל דבר שהאדם יכול אף לשער ולהעלות בדעתו, וכי הפער בין ההשגה האנושית לבין הדעת האלקית הוא כה עצום שאי אפשר להשיג בשלמות אף את ההבדל בינינו לבין ההשגה האלקית, כל שכן את המהות האלקית עצמה. ואם אמנם אין אנו יכולים להשיג באלקות אלא בדרך של השגת השלילה, כשכל ידיעתנו בנושא זה אינה אך עד כמה אי אפשר כלל לתאר את האלקות באיזה גדר חיובי, מלבד גדרי השלילה, אם כן, כיצד אפשר אף לתאר שהקב"ה שהוא נעלה כל כך מן העולם ישפיל את עצמו להשגיח על פרטי מהלך חייהם של כל היצורים ? ולכאורה אף לגבי בני אדם רק המעולים והעליונים שבאדם, אלה הדבקים באלקות ראויים שתופיע עליהם השגחת ה' . ואילו שאר כל הבריות - כל אלה מושגחים רק בדרך כלל, בהנהגה האלקית הכוללת השומרת על קיומם של המינים השלמים, אך אינה שמה לב לפרטים.

הגישה הזו, אף על פי שמקורה בהרגשה עמוקה של הכרת הגדלות האלקית איננה דרכה של החסידות. כי החסידות  מראה שיש לתפוס באופן אחר ובדרך אחרת את הבנת הקשרים בין אלקות ועולם. ולא משום שתפיסת האלקות על פי דרך החסידות אינה מגיעה לדרגה כה גבוהה של הבנת הסגיאות והמרחק בין המהות האלקית ובינינו. להפך, דוקא מתוך שהחסידות מעמיקה בנושא זה של הפלגת ההבדל, אף מרחיקה לכת הרבה מן הדרך הרגילה של ההגות - דוקא משום כך מגיעה היא למסקנה שונה.

כי התפיסה הראשונה, תפיסת המחקר, עם כל היותה מפליגה בגדלות האלקות הרי בעצם מזהה היא את האלקות עם החכמה העליונה ביותר. ודאי הוא, וכמו שהדגיש הרמב"ם פעמים רבות, שאין מקום כלל להשוואה בין שכלנו שלנו לדעת האלקות. אולם,  אף על פי כן יש בדברים אלה משום הגדרה והגבלה. ואילו התפיסה היסודית, אשר המהר"ל הרבה להדגישה בכל עוז היא כאין להגדיר את האלקות בכל הגדרה, וכי אין להגבילה בכל גבול.

כפי שמורה הכנוי השגור בפי חז"ל - הקדוש ברוך הוא שהגדר שבו אנו מגדירים את האלקות הריהו גדר הקדושה אשר משמעותה - היותו נמצא מחוץ ומעבר לכל ענין של הגבלה והגדרה. ועל כן, אף השגת האלקות בתור השכל העליון שאין עילאי ממנו, אף היא הגבלתו במסגרת מצומצמת, ועל כן - בנגוד לאמת. ומתוך תפיסת האלקות בהקף הגדול הזה, הרי הגדרת האלוקות כשכל עליון יש בו משום "הגשמה" ממש כשם שיש הגשמה, והמעטת הדמות כאשר מעלים על הדעת שיש לה' גוף או דמות הגוף. כי לעומת המהות האלקית הנעלה מן הכל - הרוחני העליון ביותר אינו גדול וחשוב יותר מאשר הגשמי. כי אף אותם הדברים הנראים לעינינו כתפיסות והכנות טהורות ועילאיות ביותר אינן אלא, לגבי האור האלוקי, אך הגבלות קטנוניות.

והנה מתוך תפיסה זו עצמה שיש בה הפלאת והפלגת הרוממות האלוקית מגיעים לא אל שלילת ההשגחה הפרטית, כי אם להפך - להגברת ענין ההכרה בהשגחה. שכן, אם רואים את הפלאת האלקות בבחינת השכל העליון והכולל אפשר לומר אז כי ההשגחה הפרטית הריהי בבחינת צמצום וקטנות. אולם, כאשר מבינים אנו שגדלות ה' הריהי מעבר להגבלות אלה של רוחניות וגשמיות, וכי שני המושגים הללו אינם אלא קטני-ערך וחסרי מובן לגביו, אם כן אין אנו יכולים כלל לדבר על הגבלת השגחתו של ה' לגבוהים והעליונים בלבד - שכן מי הם לגביו העילאים ? ומה הבדל נוכל למצוא בין האדם הגדול ביותר לבין הרמש הפעוט ביותר, שכולם שוים בבחינת ביטולם לגבי האור העליון. ועל כן השגחת ה' כשם שיש לה מקום לגבי העליונים שבצדיקים המדובקים כל ימיהם בשכינה הרי באותה מדה עצמה קיימת היא לגבי הנחותים בברואים שאיז להם כל דעת והשגה ואין בהם אלא קיום פשוט ללא רוח חיים נגלית. שכן עצם ענין הפלאת גדלות ה' הריהו בכך שלגדולתו אין כל מקום וזמן. הרי שדוקא מתוך הפלגה זו של הבנת גדלות הבורא מגיעים למסקנה כי השגחתו היא כוללת כל, ושמבחינת ה', הגדול והקטן, הכלל הכוללני ביותר כפרט המפורט והקטנוני ביותר כולם שוים. שוים מצד אחד בבחינת ריחוקם מבחינת קוטן ערכם לעומת גדלות הבורא, ומאידך - שוים מבחינת קרבתם, מבחינת היותם נתונים להשגחת האהבה האלקית שאין דבר שחוץ ממנה ואין דבר שאינו נכלל בה.

ומתוך עומק הבנה זו מתפרשים פסוקי ההלל "רם על כל גוים ה' על השמים כבודו. מי כה' אלקינו המגביהי לשבת. המשפילי לראות בשמים ובארץ". שיש בהם תאורן של הגישות השונות לענין זה של השגחת ה' בעולמו. הגויים והתפיסה הגויית בכלל אומרים "רם על כל גויים ה" לאמור: הרוממות האלקית הריהי מעבר ולמעלה מן העולמות, מעבר לשכל האנושי ולעניני אנוש בכלל, ולכן כמסקנה מכך מוציאה תפיסה זו כי "על השמים כבודו":  התגלות ה' בתפארתו אינה אלא בשמים העליונים, בדברים ובמושגים רוחניים, בבעיות הכוללות והחובקות עולם ומלואו אולם - לא בתוך העולם השפל הגשמי ובפרט לא בעניניו הקטנים והפרטיים של כל אדם ושל כל יצור. ולעומת זאת טוענת התפיסה היהודית המקורית "מי כה' אלקינו" שיודעים אנו גדולתו בכוח ההתגלות האלקית לנביאים ולמקבלי התורה אשר הוא גדול הרבה ממה שמשערים אלה התופסים  מהותו רק על פי שקולי השכל האנושי, שכן ה' אלקינו הוא "המגביהי לשבת" - שהוא גדול ונעלה לאין קץ מאותה תפיסה  "על השמים כבודו". כי גדולת ה' רוממה לאין חקר על הבנה וידיעה זו בתפארתו. אולם מתוך שיודעים אנו כי גדולת ה' היא לא רק מעבר לעולם הגשמי בלבד אלא גם בהרבה למעלה מכל העולמות הרוחניים, מכל השגות השכלים העליונים, הרי אומרים אנו כי מתוך עוצם גדולתו הריהו "המשפילי לראות בשמים ובארץ", כי לעומת גדולתו האמיתית יש בכך משום השפלת מבטו גם בשמים, אולם מאחר שבחסד ה' ברא את העולם והוא הזן לו והמפרנס אותו הריהו באותה מידה עצמה משגיח ודואג "בשמים ובארץ".

מתוך עקרונות אלה מגיעה החסידות להכרת ההשגחה בדרך פרטית שבפרטית, שההשגחה פועלת לגבי כל נברא ונברא בפרט. ולא זו בלבד ש"מה' מצעדי גבר כוננו" אלא אף כל נברא ונברא בעולם מושגח ומופנה ליעודו שיעד לו ה' מתחילה. וידועה אמרתו החריפה מאד של רבנו הבעש"ט  בענין זה "אם גוחן אדם לאדמה ונוטל ממנה קומץ חול,  ואחר שב ושופך את החול לגומה, הרי עליו לדעת שכל גרגיר וגרגיר נופל אל המקום המיועד לו מששת ימי בראשית רצון הבורא. וכל מי שאינו מאמין בכך הריהו אפיקורוס". הוה אומר שההשגחה הפרטית שייכת לכל מצוי ומצוי, ואפילו גרגר חול קשור ברצון ה' המייחד לו את מקומו ואת תפקידו. וממילא כל שלילה של השגחה פרטית לגבי פרטי פרטים אלה הריהי ממש כשלילה גמורה של ההשגחה אף בכללות. ולהפך, ההכרה בהשגחה פרטית זו מעידה על גדלות ה' ועל עומק ותוקף האמונה בו. ועוד מבוארים דברים בשם הבעש"ט: יש שמתארעת ביער גדול סערה עצומה, סערה העוקרת אילנות אדירים ממקומם, וכל כך למה - כדי לקרב עלה אחד לפיה של תלעת הנמצאת אי שם ביער. הרי שההשגחה הזו היא דאגה לכל פרט,, לכל צרכיו ולכל חפציו, עד לתולעת קטנה.  ומאורעות גדולי הערך ביחס קורים לשם ספוק צרכיו של יצור קטן לא-נחשב, אשר בתכנית השלמה של הבריאה יש לו מקומו ותפקידו, ורצון ה' וחסדו שמשגיחים עליו בכל עת.

(המאמר פורסם בבטאון חב"ד 1965)