חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
ליל הסדר והגדה של פסח
ליל הסדר והגדה של פסח
ליל הסדר אפוף הילה של קדושה ושל ﬠתיקות מופלגת. המבנה היסודי של ליל הסדר: לילה ראשון של חג הפסח, כאשר משפחה (או משפחות קרובות מתאחדות) מתאספות יחד לספר ביציאת מצרים ולﬠרוך זבח משפחה משותף. ביסודו של דבר זו הייתה תבניתו של ליל הפסח הראשון בצאת ישראל ממצרים; זו הייתה דמותו בימי הנביא ישﬠיה, המדבר ﬠל "ליל התקדש חג" (פרק ל, כט); זה היה ﬠיקרו בימי הבית השני, כאשר הלל היה ׳׳כורך פסח מצה ומרור ואוכלם יחדיו"; וכך היה בימים הקשים לאחר חורבן הבית, כאשר ישבו יחד ר' אליﬠזר ור' יהושﬠ וחבריהם בבני ברק; וכך נמשכו הדברים בימיו של יניי, המשורר הארץ-ישראלי שכתב את "או רוב נסים הפלאת׳׳ תחת שלטון הביזנטים; וכך היה בימי ר׳ יוסף טוב ﬠלם בצרפת הצפונית; וכך נמשך ﬠד למחברי "חד גדיא" בשלהי ימי הביניים. ולא רק בכללים הגדולים אלא אף בפרטים; הילד החוזר בנﬠימה או בלא נﬠימה ושואל את ארבﬠ הקושיות, חוזר ואומר - כמﬠט באותן מלים ﬠצמן - מה ששאל ילד יהודי אחר לפני אלפיים שנה, בהיות המקדש ﬠל מכונו בירושלים.

סדר פסח הוא אפוא חזרה מחודשת של בני כל דור ﬠל מﬠשי אבות, והוד קדומים חופף ﬠל כל הטכס המסוגנן, המקושט הזה, שכל פרט שלו מלא זיכרונות ומשמﬠויות. הרמת הכוס והורדתה, גילוי המצה וכיסויה, פתיחת דלת, שבירת מצה - כל אלה הם חלקים מטכס קבוﬠ, שהוא אולי הטכס הﬠתיק ביותר שﬠם ישראל שומר במשך הדורות.

אולם ﬠם זאת יש לזכור כי ליל הסדר - למרות הקדושה שבו, למרות הפולחן והטקסיות – איננו לילה של רצינות מהודרת וקפואה, של חזרה מדוקדקת וכבדת סבר ﬠל מה שכבר נﬠשה פﬠם אחר פﬠם במשך אלפי שנים. שכן ליל הסדר, כשאר חגי ישראל ומוﬠדיו, מאחד בתוכו את הרצינות ואת הרגשת הקרבה האינטימית, כובד ראש ובדיחות הדﬠת, נוסח קבוﬠ ואין סוף של שינויים וגיוונים. כי אף-ﬠל-פי שהמסגרת החיצונית של הסדר היא קבוﬠה, אין היא קשוחה - היא ﬠשויה, וזה אף מתבקש, לקבל בתוכה שינויים וחידושים. לא זו בלבד שבמשך הדורות הוסיפו מדי פﬠם הוספות וחלקים חדשים לנוסח ההגדה, אלא שנוסח זה מﬠצם מהותו דורש השלמה. בכל דור ודור נדרשים האבות והבנים לשוב ולהרהר בדברים הללו: בשעבוד במצרים ובגאולה ממצרים - לשוחח ﬠליהם, לﬠיין בהם ולמצוא את הצדדים הרבים שבהם חיי ההווה נפגשים, מזדהים ומתנגשים ﬠם ההגדה של פסח. והכול מתבקשים בﬠצם להוסיף, לשכלל ו"לספר ביציאת מצרים", "כל אותו הלילה" לפחות.
ומשום כך אין נוסח קבוﬠ וכובל כיצד צריך לקרוא את ההגדה ומי צריך לקרוא אותה. רוצים – מבקשים בני הבית מזקן המשפחה שיקריא ויבאר; רוצים קוראים כולם כאחד; רוצים בני המשפחה לומר את הדברים בשירה ובזמרה - מה טוב; רוצים אחרת יקראו בלא נﬠימה ובלא זמרה. וכל הרוצה לשאול, ילד או מבוגר, מוזמן ומתבקש לשאול - בן חכם, בן רשﬠ, בן טיפש, ומי שיכול לﬠנות, ומי שרוצה לשאת ולתת בדברים - הרי זה משובח ומובחר.

לפי שבליל הסדר מתבטא בכל תוקף קו האופי של היהדות כביטויו של אחד הצדיקים בקיצור רב: "אנשי קודש תהיו לי" - שתהיה קדושתכם אנושית. אכן, לא זלזול ובדחנות גרידא, הרגשת כבוד ודרך ארץ כלפי הקודש - אך בצורה אנושית. מותר לצחוק, מותר לשאול, מותר לשחק. "גונבים" את האפיקומן, מציגים את יציאת מצרים וחוזרים וקושרים את המשפחה היהודית הזו, החוגגת ﬠתה את ליל הסדר, ﬠם ﬠם ישראל כולו, בכל תפוצותיו, בבל דורותיו. מזכירים את הﬠבר, מודים ﬠל הטוב, ונאנחים ﬠל הפורﬠנות, ומזכירים ומצפים לגאולה שלמה, ﬠת השיר יהיה לבם בליל התקדש חג".

צורכי ליל הסדר
חומרים ודרכים, כמויות ושיﬠורים
מצות כל שבﬠת ימי חג הפסח אסור לאכול חמץ או תﬠרובת חמץ. אכן, בליל הסדר יש מצווה מיוחדת מן התורה לאכול דווקא מצות. יש "חמישה מיני דגן" שמהם מותר לﬠשות מצה, אבל בימינו ﬠושים מצות בדרך כלל מקמח חיטה, כשאר הלחם. (במקומות מסוימים מכינים בימינו מצות משיבולת-שוﬠל ﬠבור אנשים שאינם יכולים, מבחינה רפואית, לאכול מוצרי חיטה) רוב המצות בימינו נﬠשות מקמח רגיל ונאפות במכונות מיוחדות לאפיית מצה. מכונות אלה מסוגלות לﬠבוד במהירות כזו, שבין הכנסת המים לקמת ﬠד לאפייתה הסופית של המצה יﬠבוד פחות זמן משיﬠור המינימום של החמצה (שהוא 18 דקות) יש בתי חרושת מסוימים המכינים מצות מיוחדות, שמהדרים יותר בהשגחה ﬠל אפייתן, ומקפידים ביותר משום חשש חמץ.

מצה שמורה מצה שמורה היא מצה שנאפתה מקמח מיוחד, קמח שנﬠשה מחיטה אשר משﬠת קצירתה הייתה ﬠליה שמירה מיוחדת שלא תיגﬠ בה שום רטיבות של מים. רוב הפוסקים סבורים כי כדי לצאת חובת מצוות אכילת מצה יש לאכול "מצה שמורה" דווקא. ומשום כך גם אלה שאינם אוכלים מצה שמורה (שהיא כמובן יקרה יותר) במשך כל ימי החג מקפידים לאכול ממנה בליל הסדר, או לפחות להשתמש במצה שמורה לצורך המצות שמהן אוכלים את מצת המוציא ואת האפיקומן.

מצת יד יש רבים המהדרים להשתמש דווקא במצות יד - כלומר, מצות הנילושות והנאפות בידי אדם ולא במכונה. גם כאן ﬠיקר ההקפדה היא במצת מצווה, משום שהיו חכמים רבים בדורות האחרונים שסברו כי יוצאים ידי חובה (ובוודאי ידי חובה מן המובחר) רק במצות הנאפות ביד, ולכן משתמשים בהן בייחוד לצורך מצת המוציא ובאפיקומן. מצה זו כרגיל צורתה ﬠגולה, והיא ﬠבה יותר (בפרט לפי מנהג הספרדים, שאינם מקפידים ﬠל מצות דקות במיוחד) ממצות המכונה הרגילות. יש גם "מצת מצווה" הנﬠשית בﬠרב פסח לאחר חצות היום, ובﬠשייתה מהדרים ביותר.

שיﬠורים לאכילת מצה השיﬠור (הכמות) לצאת ידי חובה באכילת מצה הוא כזית לפחות. בדבר קביﬠת שיﬠור "כזית" במידות של ימינו, נחלקו דﬠות הפוסקים האחרונים, והמנהג הנפוץ הוא לחשב זאת כמנהג ירושלים: ﬠשרים וששה גרם (לדﬠת "החזון איש" השיﬠור גדול בהרבה). ויש לאכול את כל הכמות הזאת בתוך שתי דקות (׳׳כדי אכילת פרס", לפי דﬠת רבים). משום כך יש לדאוג כי יימצאו די מצות לכל אחד מן המסובין, ואין יוצאים ידי חובת המצווה באכילת פירורים בלבד ממצתו של ׳׳ﬠורך הסדר" (אלא אם כן הייתה זו מצת יד גדולה). יש לזכור כי כמות זו היא יותר מחצי מצה רגילה.

יין אחת מן המצוות בליל הסדר היא שתיית ארבﬠ כוסות של יין. כמובן יש להקפיד שיהא היין כשר לפסח (בדרך כלל רוב היינות מיוצרים כשרים לפסח גם אם הם מיוﬠדים לכל שאר ימות השנה), ולשם כך יש בכל מקרה להשתמש בבקבוקי יין שלא שתו מהם קודם פסח. יוצאים ידי חובה בכל מיני יין, אבל אם יש לו לאדם אפשרות, מצווה מן המובחר היא להשתמש לצורך ארבﬠ כוסות ביין אדום דווקא. (אבל לגבי היין ששותה, אם רוצה, בתוך הסﬠודה, אין כל הקפדה.) מי שקשה ﬠליו לשתות יין בכמות גדולה ראה להלן ביחס לשיﬠור) יכול להשתמש במיץ ﬠנבים כשר לפסח או לﬠרבב מיץ ﬠנבים ביין.

שיﬠור היין לכתחילה יש לשתות מכל אחת מארבﬠ הכוסות לפחות "רוב רביﬠית׳׳, כלומר, רוב כוס המכילה (לפי מנהג ירושלים, המקל) שמונים וששה מיליליטר (בﬠרך שליש כוס רגילה).

מרור המשנה במסכת פסחים מונה מינים אחדים של צמחים מרים הראויים לשמש כמרוד לצאת בו ידי חובה בפסח. חלק ממינים אלה אין זיהוים ברור, ומכל מקום נאמר שם במפורש, כי מצווה מן המובחר לכל הדﬠות היא להשתמש לצורך המרור בחזרת (הידוﬠה בימינו יותר בשם חסה או סלאט). ויש המקפידים להשתמש במיוחד בזן החסה הקרוי "חסה ﬠרבית׳׳ (או "חסה רומאית׳׳), שהוא קצת יותר גס ושונה מﬠט בטﬠמו. אף ﬠל פי שלחסה אין כרגיל טﬠם מר, ידוﬠ כי לאחר זמן מסוים היא נﬠשית מרה (בﬠיקר לאחר צמיחת גבﬠולי התפרחת), ומפני במה טﬠמים ﬠדיף להשתמש בה. ﬠם זאת יש לשים לב כי בﬠיקר בﬠונת שבה זו מצויים ﬠל ﬠלי החסה תולﬠים קטנות מאוד שצבﬠן קרוב לצבﬠ הﬠלים, וכרגיל אינן נשטפות ברחיצה רגילה, ורק בדרכים מיוחדות (כגון השקﬠת הﬠלים בתוך חומץ חריף למשך דקות אחדות) אפשר להיפטר מהן. במזרח אירופה נהגו להשתמש לצורך מרור לא בחסה (שקשה למדי להשיגה שם) אלא "חרין". צמח זה (שבטﬠות קוראים לו "חזרת") איננו מר בﬠצם, אבל הוא חריף ביותר. ברוב המקומות שבהם נהגו להשתמש ב׳׳חרין׳׳ לצורך מצוות מרור נהגו לרסק קודם את הקלחים לפירורים קטנים, שקל יותר לבלﬠם ואף חריפותם נמוגה במקצת. אולם יש להשתדל במקרה כזה שלא תפוג כל החריפות שבהם (אם ממתינים זמן רב בין ריסוקם ובין השימוש בהם וכו׳). רבים נוהגים להשתמש למצוות מרור גם בחזרת ( חסה) וגם בחרין,ובאופן הבא: בחסה משתמשים לקיים מצוות אכילת מרור, ואילו בחרין משתמשים לטבילת המרור כ׳׳כורך׳׳, באשר כורכים ואוכלים מצה ומרור יחד. גם בסידור ה׳׳קﬠרה׳׳ של פסח יש מקום מיוחד למרור ומקום אחר לחזרת.

שיﬠור המרור לפי מנהג ירושלים הנפוץ: די בתשﬠה-ﬠשר גרם מרור (בין חזרת בין ׳׳חרין׳׳) לצאת ידי חובת אכילת "כזית".
חסה החסה (Lactuca sativa) היא ירק-גינה ממשפחת המורכבים. שושנת הﬠלים שלו היא החלק הנאכל בחסה וטעם הﬠלים בתחילה מתוק למדי. אולם לאחר שהצמח גדל, ובפרט לאחר הפריחה, משתנה טעם העלים והופך להיות מר.
חכמים העדיפו את החסה על שאר מיני מרור משום שהיא מסמלת את שיﬠבוד מצרים - תחילתו רך וסופו קשה.
החסה שהשתמשו בה אבותינו הייתה חסת העלים (var. romana) שׁטﬠמה מריר קצת ממיני חסה אחרים.
חרין (Armoracia cochlearia) ממשפחת המצליבים. מקור גידולו באירופה (וספק רב אם היה ידוע בכלל לאבותינו). זהו צמח רב-שנתי ששורשיו העבים משמשים להכנת מיני תבלין חריפים, בדרך כלל בתﬠרובת עם צמחים אחרים. בטעות נקרא הצמח בשם "חזרת", לפי שחזרת היא באמת החסה, ולצמח זה אין שם ﬠברי מקורי.

חרוסת כבר במשנה נזכר שהיו משתמשים בחרוסת בליל הסדר, וכבר נחלקו תנאים בסוף ימי הבית השני אם יש מצווה מיוחדת בחרוסת, או שאינה אלא מנהג. והסבירו שהחרוסת היא זכר לטיט כשהיו ישראל משוﬠבדים בﬠבודת חומר ולבנים במצרים ובכך הוא מזכיר את ﬠבודת ישראל שם. ומצד שני נזכרים בדברי הכתוב בשיר השירים (שנתפרש כרמז לישראל במצרים) "תחת התפוח עוררתיך׳׳. ויש מנהגים מרובים לגבי הרכב החומרים שמהם מכינים את החרוסת, ומכל מקום נהגו ברוב הקהילות להשתמש לצורך זה ברסק מפירות שונים שנשתבחה בהם כנסת ישראל בשיר השירים (תפוח, רימון, תאנה, תמר, אגוז) ומוסיפים כמה מיני תבלים שייראו כקש המﬠורב בטיט(ונהגו להשתמש בקינמון ובזנגביל), ובתוך התﬠרובת מוזגים מﬠט יין ומﬠרבבים ﬠד שתהא ﬠיסה רכה למדי, שאפשר לטבול בה. ובמקומות רבים יש חרוסת מוכנה למכירה, אלא שיש לזכור לﬠרב בה יין, ואם חל פסח בשבת, לﬠשות זאת לפני כניסת השבת. ואין שיﬠור לחרוסת, לפי שאין מצווה אלא לטבל בה. ונהגו שלא לאכול ממנה קודם שמקיימים בה את המצווה, אבל לאחר שטבלו בה - מותר לאכול ממנה.
זרוﬠ בזרוﬠ משתמשים ב"קﬠרה" של ליל הסדר. וברוב קהילות האשכנזים היו לוקחים לצורך זה כנף של תרנגולת (ויש שנהגו לקחת חלק מן הצוואר) וצולים אותו. ונהגו שלא לאכול כלל מזרוﬠ זו (שהיא זכר לקרבן פסח) כל אותו הלילה.

ביצה ﬠבור ה"קﬠרה" יש צורך בביצה קשה. וכן נהוג בקהילות רבות לפתוח את סﬠודת החג בביצים קשות טבולות במי מלח.
מי מלח את מי המלח שבהם מטבילים את הכרפס (ואת הביצים)מן הראוי להכין מבﬠוד יום, בפרט כאשר פסח חל בשבת.
כרפס לצורך כרפס אפשר להשתמש במﬠט ככל מין ירק, ובלבד שלא יהא ירק הכשר לשמש כמרור. וכרפס ﬠצמו הוא מין של סלרי (והיו שהשתמשו בבצלים או בצנון). וראה להלן בהגדה בﬠניין זה.

שאר מנהגים ודינים בליל הסדר
הסבה ממנהגי האכילה בחג הוא ישיבה כדרך הסבה ("מסובין"), שהיא ישיבה של אנשים בני חורין שﬠתותם בידם, ויכולים לאכול בנחת ולשוחח תוך כדי אכילתם. ואף שבימינו שוב אין דרך להסב, מכל מקום מסכים בשﬠת קיום ﬠיקרי מצוות החג (אכילת מצה ושתיית הכוסות). והסבה זו היא שאין אדם יושב כדרכו אלא נשﬠן ﬠל הכיסא (או ﬠל כרים וכיוצא בהם) ﬠל צד שמאל, כדי שיד ימינו תהא פנויה, וﬠוד מטעמים אחרים. וחובת ההסבה חלה ﬠל כל הגברים הגדולים (כלומר, מבני מצווה ומﬠלה), חוץ מתלמיד הנמצא בבית רבו. וכתבו הפוסקים כי כל הנשים בימינו נחשבות נשים חשובות, ואישה חשובה ראוי גם לה להסב, אך אין הדבר נהוג ברוב הקהילות. רבים מן הפוסקים סבורים שאם לא אכל בהסבה, לא יצא ידי חובתו.

לבוש כמו בכל חג,ראוי ללבוש בגדים נאים (אף יותר מבגדי שבת) לכבוד החג, ובפרט בחג הפסח. וברוב קהילות האשכנזים נהגו ללבוש בשﬠת עריכת הסדר "גרטל" - בגד לבן חגיגי, שאותו לובשים גם בימים הנוראים.

כלים אף שככל ימות השנה אין מרבים להדר ולהשתמש בכלים נאים (ובין השאר משום אבלות החורבן), בחג הפסח, מכל מקום, משום שהוא חג החירות, מצווה היא להרבות בכלים נאים ומהודרים, ככל שמשיגה היד לקנותם. כמובן יש לדאוג לכשרות הכלים לפסח, ומי שיכול לﬠשות כן ראוי שתהא לו מﬠרכת מיוחדת שלמה של כלים המיוחדים לחג הפסח. ומי שצריך להשתמש בכלים משאר ימות השנה, ראוי לו לשאול לגבי כל כלי מה הדרך המיוחדת להכשרתו (בהגﬠלה או בשרייה או בדרך אחר) כדי להשתמש בו בחג הפסח.

הכנת השולחן וה"קערה" ראוי להכין את השולחן וה"קﬠרה" לליל הסדר מבﬠוד יום, כדי שיוכלו להתחיל בסדר מייד ﬠם החזרה מבית הכנסת. ויש בכך משום הרגשה של החירות והמלכות שבחג זה.

סדר ה"קערה" בזמן התלמוד היו מביאים לפני כל סוﬠד שולחן קטן שהוא לבדו היה אוכל ﬠליו. ובימינו, שאין הדבר נהוג, נהגו לﬠשות לפני מסדר הסדר קﬠרה או טס גדול שﬠליו שמים את המינים השונים, הן הדברים שיש לאכול מהם, הן אלה שמניחים לזיכרון בלבד. ויש בכך מנהגים שונים, אך פשט המנהג לﬠשות כדﬠת האר׳׳י הקדוש, ולסדר את המינים השונים בסדר מיוחד, שיש לו טﬠם ﬠל פי הסוד. תחילה לוקחים שלוש מצות ומניחים אותן זו ﬠל גבי זו. ובמקומות רבים נהגו מפני טעמים שבנגלה ובנסתר לﬠשות הפסק ﬠל-ידי מפית בין מצה למצה, ואף יש נרתיקים מיוחדים למצות לצורך זה. ומצות אלה (שאף היו שנהגו לסמן אותן בדרכים שונות) קוראים להן בשמות; מצה ﬠליונה קרויה כהן, ומתחתיה לוי, ותחתיה ישראל. והרוב נוהגים להניח את המצות ﬠל הקﬠרה, וﬠל גבי המצה הﬠליונה (שהיא לכל השיטות מכוסה) מסדרים את שאר המינים. (ואם אי אפשר, ויש אף אומרים שהוא לכתחילה, יש לשים את המצות בצד שאר המינים.) ואת הדברים האחרים מסדרים בסדר הבא: מצד ימין למﬠלה - זרוﬠ, שהיא מצד אחד רמז ל׳׳זרוﬠ נטויה׳׳, ומצד אחר משתמשים בה כזכר לקורבן הפסח (ומפני זה צולים אותה). וכנגד הזרוﬠ מניחים בצד שמאל ביצה, שהיא מצד אחד זכר לקורבן האחר (קורבן חגיגה) שהיו אוכלים ﬠם קורבן הפסח כליל הסדר, ובחרו בביצה משום שהיא גם בצד מסוים זכר לאבלות (לפי שמשתמשים בביצים לסﬠודת הבראה לאבלים)ָ בין הזרוﬠ לביצה, אבל קצת למטה מהם, מניחים את החסה. מצד ימין למטה מניחים את החרוסת, וכנגדה מצד שמאל הכרפס. ובין שני אלה, אבל למטה יותר, מניחים את המרור (או החרין) של כורך׳׳.

והסבר סדר זה כנל דרך הסוד הוא, כי שלוש המצות הן כנגד שלוש ספירות ראשונות: חכמה, בינה, דﬠת (ויש ספרים שכתוב בהם: כתר, חכמה, בינה). זרוﬠ הוא כנגד חסד (בבחינת "ימין ה' רוממה"), והביצה בבחינת גבורה. והחסה, שיש בה גם מתיקות וגם מרירות, כנגד תפארת. וחרוסת כנגד נצח, שﬠיקרה דברים מתוקים מקו הימין, וכרפס כנגד הוד. ומרור הוא כנגד ספירת יסוד. ואילו הקערה ,עצמה, שבה מניחים את כל הדברים, ואשר היא המכילה את כולם, היא כנגד ספירת המלכות.

בדיקת חמץ כיון שנצטווינו בתורה ׳׳שבﬠת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו), "שבﬠת ימים שאור לא ימצא בבתיכם׳׳ (שם יט), "מצות יאכל את שבﬠת הימים ולא יראה ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך׳׳ (שם יג, ז), הרי כדי לקיים מצוות אלה של לא ייראה ולא יימצא" יש לבﬠר את החמץ מן הבית, ולפני הביﬠור תקנו חכמים לבדוק בבל הבית במקומות שרבים שﬠלול להימצא בהם החמץ. כדי להימנﬠ מחשש של ברכה לבטלה, ומפני טﬠמים אחרים, נהגו לשים פירורי חמץ אחדים, כדי שבכל מקרה אפשר יהא לקיים את מצוות הבדיקה והביﬠור בפוﬠל. הברכה - שיש להתכוון בה גם לצאת ידי מצוות הביﬠור והשריפה למחרת - היא "ﬠל ביﬠור חמץ" לפי שהבדיקה היא רק כהכנה למצוות הביﬠור. כיון שייתכן שאדם לא הצליח למצוא את כל החמץ הבלתי ידוﬠ שבביתו, אומרים נוסח של הפקר החמץ וביטולו. כי האיסור, כאמור בתורה, הוא ﬠל חמץ השייך לאדם מישראל, ולכן מפקירים ומפקיﬠים את הבﬠלות ﬠליו לפני החג. ובלילה אומרים את הנוסח כל חמירא וחמיﬠא דאיכא ברשותי (כל שאור וחמץ שיש ברשותי) דלא חמיתיה ודלא חזיחיה ודלא בﬠרתיה ודלא ידﬠבא ביה (שלא ראיתיו ולא חזיתיו ושלא ביﬠרתיו ושאיני יודﬠ בו) ליבטל ולהוי הפקר.

בדיקת חמץ בתלמוד נאמר שמעיקר דין תורה אפשר היה להסתפק בביטול החמץ בלבד, ולא היה צורך בבדיקה. אלא שתיקנו בדיקה זו שמא יתברר שנשארה במקום כלשהו עוגה או מאכל טעים אחר של חמץ, ואם יימצא בתוך ימי החג ייתכן שמתוך ההרגל של כל ימות השנה יבוא לאכלו, וכול כן תיקנו שיבדוק את הבית שלא יימצא בו חמץ.

החמץ והרﬠ הדימוי של חמץ כסמל הרע הוא מצוי ועתיק, ויש מסבירים אותו בכך שהחמץ עולה ותופח והוא סמל של גאווה, שהיא יסוד היסודות של כוחות הרע. וכן בזה שהחמץ גורם לעיסה אחרת שתחמיץ אף היא - כמו הרע המשפיע ומקלקל את כל כוחות נפשו של אדם ושל בני חברתו.

עשרה פירוריםמנהג זה בפירורים עתיק הוא, אבל קביעת עשרה פירורים היא על פי הקבלה. ואף שיש בה רמז לעשר המכות, מכל מקום ,עיקר הדבר הוא כי כנגד עשר ספירות שבקדושה יש גם בטומאה "עשר כתרין דמסאבותא׳׳ והם נרמזים בעשרה פירורי החמץ, שאותם בודקים ומבערים.

נר לבדיקה הנר לבדיקה נועד לשמש בפועל בשעת הבדיקה שכן על ידיו אפשר להציץ גם בחורים ובסדקים (וזה הוא אחד היתרונות שבבדיקה בלילה, ועל ידי נר), ומשום כך אין משתמשים באבוקה או לפיד, שכיוון שהם ,ועלולים לגרום לשריפה אינו מכניסם בכל חור. וכבר בתלמוד למדו, ואף דנו בנושא זה על סמך הכתוב "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז). וממנו אף הקשר הסמלי בין חיפוש וביעור החמץ ובין טוהרת הנפש.

כﬠפרא דארﬠא (שיתבטל ויהיה הפקר כﬠפר הארץ) נוסח הפקר וביטול זה הוא איפוא רק לחמץ הבלתי ידוע, כי הרי באותו לילה, ואף במשך זמן מסוים למחרת, ﬠדיין מותר החמץ באכילה, והוא מצוי ברוב הבתים, ולכן מפקירים רק את החמץ שלא ראינו ושאיננו יודﬠים היכן הוא כﬠת.

בדיקת חמץ
אור לארבעה עשר בניסן (שלושה עשר בﬠרב) מייד כשהגיﬠ הלילה (ואפשר גם אחר כך אם אין מספיקים), עושים בדיקת חמץ. בודקים את כל המקומות בבית שיכול להיות שהוכנס לתוכם חמץ. ומנהג שפשט בכל מקום הוא שמכינים לפני הבדיקה עשר חתיכות של חמץ (ומשתדלים שיהא קשה, שלא יתפורר) ומצניﬠים אותן במקומות שונים בבית. ואחר כך הולכים בבית, וביד הבודק נר (ואם אפשר ישתמש בנר שעווה, אבל בנר יחיד ולא באבוקה כגון זו המשמשת להבדלה). ומנהג רבים (חסידים וספרדים בעיקר, וﬠל פי הקבלה) לומר תחילה: הנני מוּכן וּמזומן לקיים מצות עשה ולא תעשה של בדיקת חמץ, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי ההוּא טמיר ונעלם בשם כל ישראל. ומברך "ﬠל ביעור חמץ".

ובודק בכל הבית, ולא יפסיק בדיבורים שאינם מﬠניין הבדיקה. ואת החמץ שמוצא יקפיד לאסוף יחד בכלי (או שקית) אחד. ויש שנהגו להוציא את החמץ ולנקות את מקומו ﬠל ידי נוצת ﬠוף, ומכניסים אותו לתוך כף של עץ (והנוצה והכף נשרפים עם החמץ למחר).
ולאחר שגמר לבדוק את החמץ (ומצא את כל הפירורים שהניח) אומר נוסח קבוﬠ, שבו הוא מבטל את כל החמץ המצוי בבית שאינו ידוע לו, ויש נוסח קבוﬠ בארמית (ומי שאינו מבינו כלל יכול לומר נוסח בלשון שמבין): כל חמירא וחמיﬠא וכו'. ואחר כך מניח את החמץ שמצא במקום שמור, שלא יתפורר ושלא יקחו ממנו ויפזרו ממנו בטﬠות.

ביעור חמץ
ביום י"ד בניסן (ﬠרב פסח) בבוקר, קודם השעה שמודיעים עליה שהיא שעת ביעור חמץ באותה שנה, עושה מדורה לעצמו ושורף בה הן את פירורי החמץ שמאמש, והן כל חמץ אחר שנשאר בביתו ולא נמכר במכירת חמץ.

ויש מקדימים ואומרים:
הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה ולא תעשה של שרפת חמץ לשם יחוד קדשא בריך הוא וּשכינתיהּ על ידי ההוּא טמיר ונעלם בשם כל ישראל.
ואומר נוסח אחר של ביטול כל החמץ שנשאר ברשותו (ואם אינו מבין כלל את הנוסח הארמי יאמר בלשון שמבין): כל חמירא וחמיﬠאוכו'.

ונוהגים לומר אחר כך בשעת בעירת החמץ נוסח זה:
יהי רצון מלפניך יי אָלהינו ואלהי אָבוֹתינוּ, כשם שאני מבער חמץ מביתי וּמרשׁותי כך תבער אָת כל החיצוֹנים ואָת רוּח הטומאָה תבער מן האָרץ ואָת יצרנוּ הרﬠ תבער מאתנוּ ותתן לנוּ לב בשר, וכל הסטרא אַחרא וכל הרשעה כעשן תכלה ותעביר ממשלת זדון מן האָרץ, וכל המעיקים לשכינה תבערם ברוח בער וּברוח משפט כשם שבצרת אָת מצרים ואָת אלהיהם בימים ההם בזמן הזה.

ביﬠור חמץ איסור החמץ מתחיל, מדין תורה, מחצות היום בﬠרב פסח, אולם כדי להרחיק מן הﬠבירה תיקנו חכמים שכבר שﬠה ("שﬠה זמנית") קודם חצות היום יבﬠר את החמץ (ושתי שﬠות [׳׳זמניות׳׳] קודם חצות היום מפסיקים לאכול חמץ). הזמנים המדויקים משתנים לפי אורכו המדויק של היום באותה שנה, ולכן יש לﬠקוב אחרי ההודﬠות המתפרסמות כרגיל מטﬠם הרבנות המקומית מה היא בדיוק שונה זו לפי השﬠון המקומי. ביﬠור חמץ נעשה כרגיל בשריפה, אולם כשאין אפשרות לﬠשות זאת אפשר לבﬠרו גם באופנים אחרים (הפשוט שבהם - שמפוררים את החמץ ומשליכים אותו לאסלת בית השימוש). ומﬠיקר הדין, ﬠצם השלכתו לאשפה שמחוץ לבית מספקת, אלא כיון שהדבר ﬠלול להביא לידי מכשול, מבﬠרים את החמץ גופו מן הﬠולם, שלא ייראה ולא יימצא.
וזה הוא הנוסח שאומרים: כל חמירא וחמיﬠא דאיכא ברשותי (כל שאור וחמץ שיש ברשותי) דחזיתיה ודלא חזיתיה דחמיתיה ודלא חמיתיה דבﬠרתיה ודלא ביﬠרתיה (שראיתיו ושלא ראיתיו, שחזרתי אותו ושלא חזיתי אותו, שביﬠרתיו ושלא ביﬠרתיו) ליבטל ולהוי הפקר כﬠפרא דארﬠא (שיתבטל ויהיה הפקר כﬠפר הארץ).

לאחר מכן נהגו בהרבה קהילות לומר נוסח המיוסד בתוכנו ﬠל הקבלה, אלא שבשל הסמליות הפשוטה שבדבר התפשט בכל מקום. החמץ, שהוא סמל של הרﬠ, מתבﬠר מן הﬠולם, ואנו מבקשים שבזכות מﬠשה זה יהא הדבר כמﬠשה סמלי לביעורו של כל הרﬠ (החיצונים כוחות הרﬠ, שהם מחוץ למסגרות של הקדושה) ושל רוח הטומאה, וכן גם את יצר הרﬠ (כבר במקרא משמש החמץ כסמל לרﬠ וליצר הרﬠ ראה הושﬠ פרק ז׳. וכן בדברי חכמים הוא מכונה שאור שבﬠיסה׳׳). וכל הסטרא אחרא (הצד האחר), שהוא כינוי לכוחות הרﬠ, וכל הרשﬠה בﬠשן תכלה, ושכל ממשלת רﬠה וזדון תבﬠר מן הﬠולם כדרך שאנו מבﬠרים את החמץ, ברוח בﬠר וברוח משפט ﬠל פי לשון המקרא, ישﬠיהו ד, ד, ובדרך שכילה ה' את הרשﬠים ואת כוחות הרשﬠ בשﬠת יציאת מצרים.