חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
פרק מתוך הספר נשמה
פרק מתוך הספר נשמה
הקדמה

הספר הקטן הזה ביחס לנשמה הוא, קודם כל, ספר קטן מדי. בעיקרו של דבר הנשמה שבתוכנו — בין כשהיא סוערת וגועשת ואינה נותנת לנו מנוחה ובין כשהיא דוממת וכמעט נעלמת, ואז יש לנו יותר מדי מנוחה — היא נושא גדול ורחב שראוי לעסוק בו הרבה. לאמיתו של דבר אין ספר מוסר שלא עוסק, בדרך זו או אחרת, בענייני הנשמה, שהרי עיקר עניינם של ספרי מוסר והגות הוא ההתייחסות אל הנשמה. עם זאת, מסתבר שאין הרבה דברים שבכתב המוקדשים אך ורק לנושא זה. יתר על כן, כאשר מנסים לעסוק בנושא בכללותו, יש לדברים נטייה להיעשות יותר מדי מופשטים ומרוחקים. ולעומת זאת העיסוק בפרטים, כלומר: בבעיות ספציפיות מכל הסוגים, הוא באמת ים גדול.
תקוותי שספר זה אכן ישמש למטרה שהוא נועד לה: לא לפתור את כל הבעיות, אלא רק לומר, כלשון פיוטו של ר' שמעיה קוסון: "שימו לב אל הנשמה". עיקר מטרתו הוא להאיר, ולעורר דברים מסוימים שאחר כך יגדלו ויתפתחו, ויובילו את הקורא־הלומד לנקודה גבוהה יותר, נקודה שממנה אפשר לעלות על הדרך הגדולה הנמשכת כל חיינו: להיות עם הנשמה ולדאוג לה. 

יש לנו נשמה. אנחנו יכולים לומר זאת משום שאנחנו מרגישים אותה. אין זה ברור כמה מוקדם בחייו מגלה אדם שיש לו נשמה; נראה שזה לא קורה בגיל הינקות, ואולי גם לא בילדות המוקדמת, אך על כל פנים זהו אחד הדברים הראשונים שאדם קולט, גם אם לא בהכרה שלמה. הדבר דומה לתפיסת הגוף שלנו, שגם היא מתפתחת; בתחילה היא כוללת את החלקים הגלויים או הפעילים ביותר, והיא מתרחבת והולכת עם הזמן והניסיון. יש לשער שתינוק קטן מגלה את גופו על ידי צירוף של תחושות מסוגים שונים, וגם אילו היו לו מילים הוא יכול היה לבטא את מודעות הגוף לא בשלמותה, אלא כחוויות בודדות המצטרפות בהדרגה לכדי מכלול מסוים. ייתכן שבתחילה הוא מגלה שיש לו בטן, שהרי היא כואבת לו מפעם לפעם, ולאט לאט הוא מגלה — באמצעות חוש הראייה והחושים האחרים — שיש לו גם ידיים, רגליים ושאר איברי גוף, עד שהוא מגיע לתפיסה כוללת של גופו. אך למרות שאנחנו מנהלים עם גופנו דיאלוג מתמיד ואוהב )אולי אוהב מדי(, ובמידה מסוימת מתעסקים אִתו ומטפלים בו כל הזמן, עדיין רב הנסתר על הגלוי. בעוד שאת החלקים החיצוניים של גופנו אנו יכולים לראות ולמשש, עם חלקיו הפנימיים יותר יש לנו היכרות עקיפה ומעטה בלבד, אם בכלל. רוב בני האדם אינם יודעים במדויק היכן נמצא הלב, ובמפתיע — אפילו לא היכן נמצאת הקיבה, וכל שכן איברים אחרים, שרבים מהם אינם מוכרים להם כלל.

בדומה לכך גם חווית הנשמה מגיעה לתודעתנו לא כתפיסה אחדותית מושלמת, אלא כמצבור של חוויות שונות: אהבה ושנאה, משיכה ותיעוב, סקרנות ולמידה וכיוצא באלה. חוויות אלה מגיעות כל אחת בפני עצמה, ורק בשלב מאוחר יותר הן מצטרפות לתחושה כלשהי של "אני".
כאשר מכלול החוויות הללו מוגדר כ"אני", הרי אפילו הפשוט שבבני האדם יכול להבחין במידה מסוימת בין ה"אני" במובן של הגוף, שהוא צד אחד של הווייתנו, לבין ה"אני" במובן הפנימי־ הנפשי. עם זאת, בדומה להכרתנו את גופנו גם רוב הכרתנו את נשמתנו מתחילה בדברים חיצוניים, בחוויות המתייחסות כלפי חוץ, בעוד שההוויות הפנימיות יותר שלנו הן הרבה יותר עמומות, וגם אנשים מבוגרים אינם יודעים אותן ידיעה שלמה ואינם מסוגלים, בדרך כלל, להגדירן בהגדרות מובהקות.

עם זאת הכרת הנשמה היא הכרה בסיסית, היא אחד מאותם דברים שאדם מכיר עוד הרבה לפני שהוא יודע לקרוא להם בשם.
תינוק צריך אמנם לגדול על מנת להגיע להגדרה ברורה של "הגוף שלי", וכל שכן להכרה לגבי "הנשמה שלי", שכן דברים פנימיים ועמוקים נגלים לנו רק באופנים ובמצבים מיוחדים, וגם אז אין הם מתגלים בשלמותם, כתבנית משמעותית כוללת; ואולם הכרות וחוויות אלה קיימות בנו גם לפני שהן מקבלות ביטוי מילולי. הנשמה היא אפוא דבר שאנו מרגישים אותו ובטוחים בקיומו לא פחות משאנו בטוחים בקיומו של הגוף, אך אין אנו יודעים עליה הרבה. בכל הדורות נעשים ניסיונות רבים למצוא את מקומה של הנשמה, או לכל הפחות את מרכזה. היוונים סברו שמרכזה של הנפש הוא בסרעפת; בתורה נאמר "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" )דברים יב כג( — תפיסה הנקשרת, אולי, עם ראיית הלב לא רק כמרכז החיים הגופניים אלא גם כנקודת המוקד של הנפש; ואילו בימינו, לאחר דורות רבים של התבוננות וניסויים, הגיעו למסקנה כי מרכזה הוא במוח. כל אלה אינם אלא מאמצים אנושיים למצוא פתרון לחידה זו על ידי מיקומה של הנשמה במקום זה או אחר בגוף. ואולם אנשי מדע ופילוסופיה, ושאר אנשים בעלי הבנה, יודעים שהגדרה כזאת כוחה יפה בעיקר לנוחות השימוש בלשון, אך אין היא הגדרה משמעותית. גם אלה הממקמים את הנשמה בלב או במוח יודעים שהלב והמוח אינם אלא חתיכות בשר, וכשלעצמם הם יכולים להיות, במקרה הטוב, רק נקודות מגע עם נשמה, אך לא הנשמה עצמה.

יש בני אדם הנוטים להגות יותר במהות נשמתם, ויש היכולים לחיות חיים שלמים — אפילו חיים שיש בהם פעילות שכלית מעמיקה ומסועפת — בלא להתעניין בנשמתם כלל, ואף בלי להקדיש לה כל מחשבה. ההתייחסויות השונות הללו, מלבד היותן נעוצות בהבדלים בטבעם של בני האדם, שייכות וקשורות גם לעולם החוויות הפנימי של האדם. אותם אנשים שמרכז חייהם הוא בחוץ — ולאו דווקא בעבודה גופנית אלא גם בעיון בנושאים רוחניים, מופשטים או מעשיים — אינם תוהים הרבה על נשמתם. לגביהם הנשמה היא נתון שאין מקום להרהר בו, כשם שלדעתם אין כל סיבה וצורך להיות מודעים לחלקי הגוף השונים.

ככל שאדם חווה יותר חוויות פנימיות — אהבה או שנאה, ייאוש או תקווה — כך יש יותר סיכוי שחוויות אלה עצמן יעוררו בו הכרה כלשהי ביחס להיקפה ולעומקה של הנשמה. אבל גם אנשים מודעים יותר, החושבים יותר על נשמתם, אינם מנסים בדרך כלל להגיע אל מעבר לתחום חוויותיהם. כך, למשל, יש בימינו הרבה מאוד פסיכולוגים, שלכאורה אמורים היו להיות גדולי היודעים והמבינים בענייני הנשמה )המילה "פסיכֶה" ביוונית פירושה נפש, או נשמה, ו"פסיכולוגיה" פירושה "ידיעת הנפש"(; אך בפועל לא מעט פסיכולוגים מצהירים במפגיע שאין הם מאמינים בקיומה של הנשמה, וכך יוצא שהם בעצם מתעסקים בצדדים שונים של דבר אשר מבחינתם אין לו שום קיום או משמעות. אפילו הפסיכולוגים
המניחים שיש לו לאדם נפש או נשמה, עוסקים בעיקר בריפויה, וכדרכם של רופאים שונים הם מתמחים בעיקר במחלותיה ובכאביה, ולא בה־עצמה. אפשר אפוא לומר שהפסיכולוגיה היא מקצוע המציע תיאוריות שונות על הפעילויות ההדדיות של חלקי הנפש, אבל היא לא מרחיקת לכת עד כדי ניסיון להתבונן בנשמה.

מבחינה זו נכונים וממצים הם דבריו של המהר"ל )גבורות ה', הקדמה( האומר שכולנו מרגישים, בדרך זו או אחרת, את נשמתנו ובטוחים בקיומה, ועם זאת אין לנו הבנה במהותה. דווקא אלה ההוגים יותר בענייניה של הנשמה מבינים, שעם כל מה שהם מכירים מקומות ושכבות בנשמה ואף את פעולותיה, אין הם מגיעים להכרת מהותה; הם מודעים לכך שהם עוסקים בביטויים חיצוניים של הווייתה ולא בעצם מהותה. אפשר אפוא לומר על הנשמה את מה שנאמר על הקב"ה, שכמוהו, גם היא "קרובה מכל קרוב ורחוקה מכל רחוק".
רבנו בחיי בן ר' יוסף אבן פקודה, חובות הלבבות, שער היחוד, פרק י.

מעבר לכל יכולותיה ופעולותיה של הנשמה קיימת התפיסה הבסיסית והפשוטה של ה"אני". ואולם תפיסה זו, שהיא מוקדמת ובסיסית יותר מכל הכרה ומחשבה, אין בה תוכן: היא בגדר הצהרה בלבד. אמנם הנשמה, כמעט בכל מופע שלה, אומרת "אני", אבל ה"אני" הזה איננו מגיע לכדי הגדרה אמיתית. הכרתנו את נשמתנו־ שלנו, קרובה ואינטימית ככל שתהיה, איננה שונה במהותה מהכרתנו את האחר: אנו יכולים לדעת אלו בגדים הוא לובש, מה מבנה גופו ואפילו מהי דרך החשיבה שלו, אך עם כל זה הוא הוויה זרה, המוכרת לנו בגבולותיה החיצוניים בלבד ולא בתוכנה הפנימי. מחשבתו של אדם מכילה מיליוני פרטים שרבים מהם אינם ידועים, ואף אינם עשויים להיוודע, לשום אדם אחר; אך ה"אני" עצמו, אפילו כשאדם משתדל להגיע לידי הכרתו, לעולם נשאר מעבר לכל אלה. "אני יודע", "אני חושב", "אני מרגיש", ואפילו "אני חי", הם אופנים שה"אני" פועל בהם, אבל אין בהם כדי לקרב אדם להכרה אמיתית של מהותו.

לכל אדם יש, אם כן, נשמה. יש אנשים שנשמתם מגלה להם את עצמה במידה רבה יותר מאחרים; ואולם רק אישים בודדים, אשר להם נגלו תעלומות שמעבר להכרה השכלית, יכולים לדבר במידה כלשהי על מהותה של הנשמה. הדברים הכתובים כאן נכתבו מכוחה וברוחה של ההארה של אותם "חכמי הנשמה" האמיתיים, המספרים ומגלים לנו חלקים ממהותה, משהו מתעלומותיה.