חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
בניית האישיות
בניית האישיות
עד ימי הביניים היו הספרים נדירים ויקרים ביותר, ומשום כך הדרך הזולה והיעילה ביותר להפצת ידע הייתה – הרצאות פומביות. ואולם מאז המצאת הדפוס והירידה הגדולה במחיר הנייר אפשר לומר, שאין כמעט עוד צורך להעביר מידע באמצעות המלה המדוברת, הגם שעד היום זוהי דרך ההוראה המקובלת ביותר בבתי-הספר ובאוניברסיטאות. ברגע שילדים לומדים קרוא וכתוב – וכיום הם גם לומדים לשלוט במחשב עוד הרבה לפני הוריהם – הן יכולים להיעזר בשיטות אחרות כדי לרכוש מידע.

ואולם אין זה אומר שצריך לסגור את בית הספר, שכן גם בעידן המודרני עדיין יש לבית-הספר ולמורים שני תפקידים עיקריים אשר שום ספר, קלטת שמע, או קלטת וידיאו לעולם לא יוכלו למלא. התפקיד האחד הוא לימודי, והאחר – חינוכי.

התפקיד הראשון, שבו אגע רק בקצרה, הוא ללמד את התלמידים כיצד ללמוד. זהו דבר שונה לחלוטין מהעברת מידע. מאמן, המלמד ספורטאי כיצד לרוץ, לא ירוץ במקומו, ונקודה זו תקפה בכל תחום ידע. ללמד באמת פירושו להיכנס, כביכול, לתוך ראשו של התלמיד ולהבין מה הבעיות שלו, מדוע הוא מתקשה בלימוד נושא מסוים וכיצד הוא יוכל להתגבר על הקשיים הללו.

תפקידו השני של בית הספר הוא חינוכי: לסייע בבניית אישיותו של הלומד. דבר זה הוא הרבה מעל ומעבר לכל הישג לימודי. ברוב בתי הספר התלמיד חביב המורים הוא מין מת-חי שכזה, היושב לו במקומו ומרים ומוריד את ידו לעתים מזומנות. ואולם אפילו תלמידים, המצטיינים בתחום האינטלקטואלי ומסוגלים להתמודד עם כל חומר לימודי שהוא, עדיין יכולים להיות מפלצות. הם אולי אינטלקטואליים מאוד, אך זה לא בהכרח עושה אותם פחות מפלצתיים. אמנם נכון שבכל מפלצת יש חלק נכבד גם להורים, הן מהבחינה הביולוגית והן מהבחינה החינוכית; ואולם ההורים המודרניים שוהים פחות ופחות זמן במחיצת ילדיהם, וגם נוטים להשקיע בהם פחות. נוסף על זה, גם כוחה של קבוצת הגיל בשעות שאחרי הלימודים הולך ומתמעט. כתוצאה מכל זה גדלה חשיבות תפקידו החינוכי של בית-הספר, עד כדי כך שאפשר לומר שבית-הספר נעשה מעין הורה מאמץ.

בהקשר זה ברצוני להתבונן בתחילת הפרק השישי של מסכת אבות, פרק הידוע בשם "פרק קניין תורה". טקסט זה, הנחשב לחלק ממה שקרוי "ספרות החכמה", הוא טקסט קלאסי, ומשום כך הוא נראה הרבה יותר פשוט ממה שהוא באמת: כדי לעמוד על מלוא עומקם ומשמעותם של הדברים הכתובים בו נדרש הקורא לעמול.

רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות. "בריות" משמע לא רק בני אדם, אלא כל היצורים כולם: מתולעי קרקע ועד למלאכים; מדרגה כזו היא הרבה יותר גבוהה מאשר "אהבת האנושות" בעלמא. והמשנה אף מוסיפה ואומרת: משמח את המקום, משמח את הבריות.

ומה עושה לו התורה? התורה מלבשתו ענווה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות.
תיאור זה של מה שלימוד התורה עושה לאישיותו של הלומד כלל אינו נוגע בהישגים האינטלקטואליים או בידענות: הוא עוסק רק באדם עצמו. ובאמת, אדם שיש לו ידיעות וכישורים אינטלקטואליים, אך הוא מתנהג בצורה בלתי ראויה, נחשב בהלכה לאדם בזוי ביותר. בתלמוד מכנים אדם כזה בשם "חמור נושא ספרים", או "סל מלא ספרים". משא של ספרים – במקום משא של קש, למשל – אינו הופך את החמור הנושא אותו לחמורי פחות.

לימוד התורה חייב אפוא לשנות את אישיותו של הלומד, ואם זה לא קורה הרי שמשהו אינו כשורה הן אצל המורה, הן בדרך ההוראה והן בתלמיד עצמו. אכן, המשנה שלנו עצמה ממשיכה ואומרת במפורש שהתורה מכשירה את האדם להיות צדיק חסיד ישר ונאמן. כלומר: היא אינה עושה זאת בפועל, אלא רק יוצרת את התנאים המאפשרים זאת. יצירת תנאים פירושה עיסוק לא רק במה שבני האדם יודעים, אלא גם במה שהם עושים עם הידע שלהם, איזה מין בני אדם הם.

בהמשכה של המשנה מובא תיאור, שאולי הוא תיאור השכר על הלימוד, ואולי הוא תיאור התוצאות שלו: ו[התורה] נותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. זהו תיאור מרהיב של דמות התלמיד החכם, אשר בחיים הממשיים ניתן לפגוש בה, למרבה הצער, רק לעתים נדירות ביותר. אדם כזה לא רק יש סביבו הילה של זוהר, אלא היא קורן כולו באור יקרות.

כפי שנאמר, תיאור זה נוגע כמעט בכל ההיבטים האפשריים של האישיות - למעט ההישגים האינטלקטואליים. ואולם לימוד התלמוד ומפרשיו – שכיום הוא חלק מרכזי ביותר של לימוד התורה – הוא דווקא עיסוק אינטלקטואלי מובהק. נוסף על כך, מבחינת התכנים אין רוב לימודו של התלמיד החכם עוסק בענייני מוסריות וקדושה, אלא דווקא בסכסוכים בין בני אדם, בהלכות טומאה וטהרה, בחטאים ובפשעים מכל הסוגים והמינים, וכיוצא בזה. תלמיד חכם יודע את כל הדברים הללו ידוע היטב – ועם זה, האישיות האידיאלית שלו היא זו המתוארת במשנה שלפנינו. כיצד זה ייתכן?

בניית האישיות אינה נעשית באמצעות היגדים ישירים, כגון: תהיו נחמדים, תהיו ישרים, וכיו"ב. ילדים הם חכמים מאוד; הם גם מתבוננים במורים שלהם מכל זווית אפשרית, שום דבר אינו נעלם מעיניהם, ומשום כך קשה מאוד לשטות בהם. לא חשוב איזה נושא המורה מלמד: מה שהוא באמת מעביר לתלמידים זה את האישיות שלו, את מה שהוא בפועל. כל מורה חייב לחיות ולהיות את מה שהוא מלמד; כאשר מורה מעמיד פנים, התלמידים קולטים זאת מייד.

משום כך חשוב עד מאוד שמורה ידע לומר "אינני יודע"; אי אפשר להפריז בחשיבותו של העניין הזה. מורה, המעמיד פנים שהוא יודע מה שהוא באמת אינו יודע, פוגע לא רק בידיעותיהם של תלמידיו אלא גם באופיים ובאישיותם. לפעמים הרבה יותר נכון וטוב לומר: תלמידים יקרים, אני עצמי אינני מושלם בנקודה הזו והזו, ובשעה שאני מנסה ללמד אתכם משהו אני גם מנסה ללמוד ולהתקדם בעצמי. מורה שפועל בצורה כזו הוא לא רק ישר והגון, אלא הוא גם יזכה ביחס של כבוד מצד התלמידים, משום שהם מרגישים שהם והמורה שלהם צועדים כברת דרך ביחד. שהרי כמה מאתנו באמת יכולים לומר – "אותי תראו וכן תעשו"?

דברים מסוימים יכולים להילמד רק בדרך של התבוננות וחיקוי. כאשר מורה ניחן בענווה ובישרות-לב, הדברים הללו פשוט מועברים לתלמידים בצורה בלתי אמצעית. ואולם הדברים מועברים לא רק בדרך של דוגמה אישית, אלא גם באמצעות הדרישות שהמורה מציב בפני התלמידים. מורים רבים מעודדים חוסר יושר – אינטלקטואלי ואישי – בדרישות שהם מציבים בפני התלמידים, כמו בציונים שהם נותנים להם; למשל, כאשר לעבודה שיש בה מן הזיוף מורה נותן ציון גבוה, רק משום שהיא "נחמדה".

והמשנה אינה מסתפקת בכך, אלא ממשיכה ואומרת כי התורה נותנת ללומדיה מלכות וממשלה. במלים אחרות: אנו למדים מה פירוש להיות בקי, מה זאת אומרת לשלוט בחומר בתחום כלשהו. בקיאות פירושה שהלומד נהיה הבעלים, בפועל ממש, של מה שהוא למד. והיפוכו של דבר נכון אף הוא: חוסר בקיאות הוא רישול, הנובע מכך שאדם אינו באמת מבין מה זאת אומרת לעשות משהו – כל דבר שהוא – כראוי.
אם מורה מצליח לעבור על כל החומר שבתכנית הלימודים, זה לא כל כך חשוב. אך אם מורה מצליח ללמד את התלמידים כיצד לעשות משהו כראוי, הרי זה הישג של ממש. תלמיד כזה יהיה מסוגל, בבוא העת, לסגור את כל הפערים. לעצב בן אדם, גם אם לבן האדם הזה יש פחות השכלה פורמלית מאשר לתלמיד הממוצע, זהו דבר בעל ערך ממשי.

אסיים במעשה שהיה. בירושלים פועל סמינר ותיק אחד למורים, אשר בשנים הראשונות לקיומו נחשב למוסד מעולה. המורים שלימדו בו היו שמנה וסלתה של שכבת מלומדי ירושלים, וירושלים, כידוע, היא עיר המשופעת במלומדים. שנים רבות לאחר מכן שאלתי כמה מבוגרי אותו מוסד, מי היה האדם אשר השפיע עליהם יותר מכל. להפתעתי, רבים מהם אמרו לי שזו הייתה המנקה: אשה קטנה, ילידת תימן. לאשה זו לא הייתה כל השכלה פורמלית; אך בכל פעם שהייתה למישהו בעיה אמיתית, הוא לא פנה לאף אחד מן המורים, ואף לא למנהל: הוא הלך לשוחח עם אותה אשה ולהקשיב לעצתה.

מעטים הם המורים שיש להם ידע של ממש. מבחינת הידע, רוב המורים אינם שונים מתלמידיהם מבחינה מהותית, אלא רק מבחינה כמותית – דהיינו, בורים קטנים לעומת בורים גדולים מהם. מה שבאמת צריך בבתי-ספר זה בני אדם כמו אותה מנקה, מפני שרק אנשים שכאלה מטביעים חותם של ממש; את כל השאר אפילו לא זוכרים. עם זאת, עדיין ייתכן להיות תלמיד חכם ובן-אדם גם יחד – אין סתירה פנימית בין הדברים.

המורה הטוב, אם כן, הוא זה שעוזר לתלמידיו ללמוד כיצד ללמוד. אך מעל ומעבר לזה, המורה הטוב הוא זה שמלמד את התלמיד כיצד להיות מה שקורין ביידיש מענטש, "בן אדם". הפיכתו של תלמיד למענטש – זהו ההישג הגדול ביותר שיכול להיות למורה. וזה גם בגדר של "והלכת בדרכיו"; שכן כמו הבורא עצמו, יוצרים בן אדם.