חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
דת במדינת ישראל
דת במדינת ישראל

אחת התופעות המענינות לגבי מעמדה של הדת במדינת ישראל, ומבחינה מסוימת לגבי מדינת ישראל עצמה, הוא הנגוד בין דעותיהם של אנשים שונים המתבוננים בה מן החוץ. רבים טוענים כי מדינת ישראל היא בעצם תיאוקרטיה, המוסווה רק במעט תחת מעטה של דמוקרטיה חיצונית. כי השלטון האמיתי במדינה הוא בידי כת קלריקלית הנעזרת (או מושלת) במנהיגיה הפוליטיים של המדינה. לעומת זאת מצויים אחרים הרואים במדינת ישראל לא רק מדינה בלתי יהודית מובהקת מבחינת תכניה וערכיה, אלא אף סבורים כי היא מדינה אתיאסטית, מדינה שבה מעמדה, דמותה והשפעתה של הדת פחותות מבכל מדינה אחרת בארצות המערב.

למרבית הפליאה שתי ההשקפות הללו הן נכונות במדה מסוימת, ושתיהן יחד מבוססות על ראיה שטחית של מצב הדברים במדינה ללא הסתכלות פנימית יותר בצדדים היחודיים של קיומה, שהם יסודיים יותר מאשר סתירה מדומה זו שעל פני השטח.


מצד אחד רואה המסתכל מן החוץ מדינה אשר קיומה מושתת על עדה דתית מסוימת ועל ההכרה כי עדה זו צריכה להיות הרוב השליט במדינה בכל מחיר. מדינה בה השבת היא יום המנוחה הרשמי, בה חגי ישראל הם חגי המדינה. מדינה בה לשון הקודש הפכה להיות (מתוך לחץ חברתי וחינוכי כביר) שפת המדינה, מקום בו חוקי הנשואין קשורים לחוק הדתי. מדינה בה למוד התנ”ך נוטל חלק עצום מתכנית הלמודים בכל בתי הספר. מן הצד השני טוענים אחרים, במדה רבה של צדק, כי כל אלה צריכים להיות מובנים בצורה שונה מאד. כי במקום משמעות דתית יש כמעט לכל התופעות הללו תוכן לאומי-חילוני מובהק. ברור כי מי שהתחנך במדינה אחרת (בעיקר אם הוא יהודי) מזהה את השבת, החגים, השפה והתנ”ך עם דת, ודת בלבד. אולם מדינת ישראל שומרת את השבת כדרך שמדינות אחרות שומרות על מנוחת היום הראשון, לאו דוקא בשל שיקול דתי (כמו בכל מדינות מזרח אירופה) אלא למעשה מתוך מסורת תרבותית מסוימת. וכי השבת הישראלית איננה בעצם שבת אלא מהדורה ישראלית של יום ראשון מערבי. כי השפה העברית בשימוש העכשוי שלה היא שפה חילונית גמורה הנעשית מיום ליום מערבית (למעשה – אנגלית) יותר בתחביר, באוצר המילים ובדרך המחשבה שלה. כי התנ”ך הוא פשוט ספר יסוד של התרבות העברית, וכי אותם פרקים הנלמדים ממנו הם או בעלי תוכן כללי-הומניסטי טהור, או שהם חלק מתעמולה לאומנית הבאה להצדיק את מדינת ישראל ואת דרכה בהווה. ואילו במציאות מדינת ישראל היא מדינה שבה יש לדת השפעה זעירה ביותר הן על חיי התרבות והן על המדיניות של המדינה. הרבנים אינם מהוים למעשה כל גורם של ממש בחייהם של האנשים שאינם נמנים על מיעוט של "שומרי מצוות”, ואף בקרב אלה סמכותם היא מפוקפקת. מדינה בה עצם המילה "דתי” היא כינוי גנאי, מדינה שראשיה כמעט כולם רואים עצמם כאתיאיסטים ואינם שייכים או קשורים לכל קהילה דתית. מדינה שבה נסיונו של יושב ראש הכנסת פעם לפתוח את המושב בברכת "שהחיינו” נתקל בבקורת מרה כמעט מכל הצדדים (כולל מפלגתו שלו), מדינה שרוב אזרחיה אינם יודעים, אינם מתענינים ובזים לכל נושא דתי.


כאמור, שתי נקודות ההשקפה הללו הן נכונות עד לדרגה מסוימת. הן אמיתיות בהיותן מבטאות תופעות הנראות לעינו של מסתכל, אך אינן מסבירות את הכפילות המוזרה הזו שלכאורה, אף אינן מבינות את משמעותה. שכן, על מנת להבין את הלך הרוח הפנימי של המדינה בכללותה יש לחדור אל רוחם של ה”אבות המייסדים” שלה, אשר הם ללא ספק בני העליה השניה. אף כי היה בארץ לפניהם ישוב ותיק ב”ארבע ארצות הקודש” (ירושלים, חברון, צפת, טבריה) אף כי היתה לפניהם העליה הראשונה של בני ביל”ו ואחרים, מכל מקום הם הם שיצרו למעשה את מדינת ישראל, והם יצרוה בצלמם. שכבה זו (או בני העליה השלישית שלא נבדלו מהם בהרבה) מהוים אף עתה את שכבת המנהיגות של המדינה, הם שיצרו את שפתה והגו את דמותה הפוליטית ואת אופיה הרוחני. ובעצם, אין כל אפשרות להבין לעומקו כל אספקט של מדינת ישראל מבלי להבין אותם ואת רוחם.


מבחינה רוחנית (ודתית) היו כמעט כל בני העליה השניה, עם ריבוי פלגותיהם ודעותיהם שייכים אל המפלגות הסוציאליסטיות השונות שהיו באותם הימים ברוסיה (שבאותם ימים כללה גם את פולין וליטא). המפלגות הללו שהיו שייכות לפלגים של הסוציאל-דמוקרטיה של אותם הימים היו מבחינת הכרתם הדתית אתאיסטים, והתיחסו לדת ולכל השייך אליה בהרגשה כי היא מבטאה את הישן, את הרקוב וכי היא חלק של העולם הישן שיש למגרו ולבנות עולם חדש, בהיר וחופשי על חורבותיו.(רק לאחר שנים הגיעה הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית, ועמה מפלגות דומות בארצות המערב לכלל דעה כי הדת היא, עניינו הפרטי של כל אדם, וכי אין סתירה מהותית בינה ובין סוציאליזם). יתר על כן, הדת היהודית היתה בשביל רוב העולים חלק מהותי מן הגלות, שאותה שללו בני עליה זו מבחינה עקרונית. הצבור האורתודוקסי השמרני של אותן ארצות לא רק שלא היה "מתקדם” אלא אף התנגד במדה רבה לציונות ולכל הכרוך בה. שלילת הגולה היתה כרוכה איפוא בשלילת הדת היהודית לכל צורותיה. אולם, אנשים צעירים אלה שהיו כה צמודים אל האוירה הכללית של רוסיה הצעירה של אותם ימים  (למן הניהליזם עד לסוציליזם) היו גם שונים ממנה בנקודה עקרונית אחת – בעצם הזיקה לארץ ישראל. אותם צעירים שנשבו כליל לקסמי רוח הזמן ניסו להתערות בשלמות בעם בו חיו, הם היוו חלק ניכר מן האוונגרד הקומוניסטי והאנרכיסטי (כמו גם של מפלגות מהפכניות אחרות כמו הס.ר. ואחרות). אחרים, שחשו בבעיות היהודיות המיוחדות היו גרעינה של תנועה רבת כוח – ה”בונד”, שאף הוא ראה את עתידו בתוך רוסיה. רק חלק קטן מאד פנה לעבר ארץ ישראל. אלה שדבקו בארץ ישראל לא עשו כן משום שהיו מדינאים מרחיקי ראות (אף כי במבט לאחור, פעמים שייחסו זאת לעצמם) אלא אנשים רומנטיים ואמוציונליים, אשר הניחו לכוח האי-רציונלי של הקשר עם המסורת ההסטורית, עם עם ישראל ועם אגדת "ציון” לפעול בתוכם. כל כמה שמבחינת דעותיהם הרציונליות היו אתיאסטים ואגנוסטים, לוחמים בדת ובנושנות היו עם זאת צמודים מבחינה רגשית ואנושית אל מקורותיהם. לא רק אל התפיסה המופשטת של "הסטוריה יהודית” אלא אף עם "בית אבא” ואל המסורת היהודית. מבחינה רגשית היה עבור אלה המעבר אל הציונות הסוציאליסטית לא קרע מוחלט מעברם האישי הדתי (וכמעט כולם גודלו וחונכו בבתים דתיים מאד), אלא כעין המשך, כעין העלאה של כל הטוב והיפה שראו ביהדות אל עבר דמות אוניברסלית יותר, "מתקדמת” יותר. אולם בכל זאת – המשך מסוים. ההווה היהודי נראה להם מעוות ופגום אולם הם רצו להמשיך את העבר היהודי – ימי התנ”ך, ימי בר כוכבא, תור הזהב של ספרד. גם אלה שהפסיקו להתפלל משום שנעשו אתיאיסטים לא הפסיקו את הקשר האמוציונלי עם הסדור. הרבנות, השולחן ערוך ומצוות הדת נעשו דמויות שליליות – אולם לא בטלה ההרגשה של כבוד (ואפילו אהבה) כלפי הדמות של הרב, כלפי בית הכנסת, כלפי ההווי היהודי. רובם הגדול שבאו מבתים חסידיים נשארו עם ההערצה הפנימית לחסידות – והם בטאוה בחייהם – ברקודים ובשירים, אפילו במבנה המיוחד של גופים שונים שהתארגנו סביב ל”רבי” חילוני. הם לחמו נגד הרבה אישים ומוסדות דתיים ועם זאת לא הפסיקו לזהות את היהדות עם הנוסח המיוחד של יהדות מזרח אירופה, כאשר כמעט כל גילוי אחר היה בעיניהם (אף כי אולי לא בתודעתם) זיוף וחיקוי בלבד.


המזיגה המורכבת הזו של אנשי העליה השניה, יחסה האמביולנטי כלפי היהדות המסורתית, היחס הרגשי העמוק כלפי יהדות, והנפש הרומנטית (שהיתה גם מלאת אמונה, מסוגים שונים) היא היא שהטביעה חותמה על מבנה החיים של מדינת ישראל.


גישותיהם של מנהיגי הישוב קבלו כעבור שנים לא רבות גם ביטויים ממשיים למדי בתוך החיים בתוך התבנית הנוצרת והולכת של "המדינה בדרך”, ובעיקר בתחום החנוך. החנוך בארץ ישראל שלפני קום המדינה (ולאחר מכן) מושתת היה על דעותיהם המובעות והבלתי מובעות של שכבת מנהיגים זו. ברור כי החלום שהיה בליבם היה לבנות דור שיהיו בו תכונותיהם של האבות בדרך שלמה וחופשית יותר. הם קיוו ללא ספק שגם דור ההמשך תהא בו אותה מזיגה של "יהדות אינסטינקטיבית” עם מיטב הערכים ההומניים והלאומיים. אולם החנוך היה במדה רבה חד-צדדי, משום שכאמור חלק מסוים מן השאיפות לא היה מודע אף למעצביו של חנוך זה. החנוך כלל אמנם מידה רבה של חנוך לאומי אך התרכז כמעט רק ביחס בין עם ישראל וארץ ישראל, ועקב כך – בתקופה המקראית. המקרא נעשה אבן תשתית רבת חשיבות בחנוך היהודי בארץ, אך המקרא לומד בדרך מיוחדת; הודגשו האספקטים הלאומיים, הלשוניים והריאליים שלו וצומצמו עד למינימום (בעיקר על ידי השמטה אך גם על ידי פרשנות מכוונת) החלקים והאספקטים הדתיים, ביחוד אלה הנוגעים לקיום המצוות. (לדרגה קיצונית הגיע נסיון שנעשה עוד בשנות החמישים המוקדמות של המאה הזו – להוציא תנ”ך בהשמטת שם ה'). הספרות היהודית שלאחר המקרא, בפרט התורה שבעל פה (בין בתורת הנגלה ובין בתורת הנסתר) כמעט שלא היו ידועות ללומדים. הספרות העברית שנלמדה היתה בעיקר ספרות ההשכלה, שחלק גדול ממנה נטל הפולמוס האנטי-גלותי בכלל והאנטי-דתי בפרט. אמנם היה מקום מסוים לספרות האגדה ויחס חיובי כולל לתנועת החסידות, אבל בצורות רומנטיות ובלתי קשורות אל חיי ההווה או אל מכלול תבנית החיים. כל אלה יחד גרמו שיוצאי בתי הספר לדרגותיהם השונות, עם ההשכלה וההתיחסות כלפי הארץ, כלפי המקרא וכלפי הציונות הפכו להיות קודם כל בורים גמורים בכל הנוגע ליהדות שלאחר המקרא, ולכל הצדדים הדתיים של המורשת היהודית. במדה שנוצר יחס היה זה יחס של איבה ועוד יותר מכן – של בוז עמוק אל הגולה (שם התואר "גלותי” הוא אף עתה בטוי של זלזול במדינה), אל העם היהודי כמעט בכל מהלך ההסטוריה שלו, וכלפי ערכי היהדות בכללם. הידיעות הראשונות על השואה גרמו בלב רבים שינוי יחס כלפי הגולה (בשנות השואה נטבעה הסיסמה – שאמנם לא זכתה כלל להכרה בלב הנוער, אך היתה לה משמעות כלפי הותיקים – "אם אשכחך גולה תשכח ימיני”), ורבים מדור ההורים החלו להיות מודאגים מתלישותו של הנוער בארץ כלפי כל דבר יהודי, בין מבחינת הערכים ובין כלפי העם היהודי. ביטוי ראשון לדאגה זו היה בכינוס של אנשי הגות מן ההתיישבות העובדת והמקורבים לה בקבוצת גבע ב-1940. ועם הזמן בלט הדבר יותר והגיע לתודעתם של רבים. אחת התוצאות היתה ההחלטה הכוללת של משרד החנוך של המדינה בשנות השישים לטפח את "התודעה היהודית-הישראלית”. עוצבו תכניות למודים מיוחדות לצורך זה, אך דומה כי הדבר נעשה גם מאוחר מדי וגם מעט מדי, השפעות ניכרות לא היו לו באוירה הכללית בארץ. יהדות (מחוץ לפרק ההסטוריה המקראי, על ההגבלות האמורות) המשיכה להיות נושא רחוק, בזוי ועלוב, ההסטוריה היהודית ברוב שנותיה היתה שרשרת של חיים עלובים וחסרי ערך שהסתיימו בשואה שאף היא נתפסה כהוכחה נוספת של עליבותה של היהדות מחוץ לארץ ישראל, והמלה "דתי" (במיוחד בהיגוי ה"אשכנזי" – "דוסי") נעשתה למעשה מלת גנאי. בראשית שנות החמישים הגיעה לכלל ביטוי קבוצה קטנה אך מוכשרת מאד של בני הארץ שקראו לעצמם בשם "כנענים", שהטיפו לניתוק מוחלט של ילידי הארץ מן העבר היהודי לכל צורותיו וקראו למעשה לחזרה אל "העבר המשותף" הכנעני של "המרחב השמי". (קבוצה זו זכתה לנתוח מעמיק של יסודותיה ושרשיה בחנוך הציוני על ידי פרופ' ב. קורצווייל בלוח הארץ 1952). אמנם קבוצה זו לא האריכה ימים וקיצוניותה לא נתקבלה על הבריות, אולם חבריה המשיכו לפעול בבמות שונות ובגושים פוליטיים שונים. בהסוואות שונות ("הליגה נגד כפייה דתית” וכיוצא בה) זכתה הקבוצה בנצחונות מרובים לגבי קביעת עמדת דעת קהל ניכרת שלחמה אמנם רשמית נגד "כפיה דתית" אך הכילה גרעינים עמוקים מאד של האידיאולוגיה האנטי-דתית והאנטי-יהודית של הכנענים. במדה רבה קיימת בכל כלי התקשורת ההמוניים קבוצה רבת חשיבות וכוח של אנשים הקרובים בדעותיהם או באהדתם לגישתם של ה”כנענים”, לפחות בכמה מן הצדדים.


אכן, תמונה שלמה ממצב הדברים איננה אפשרית ללא תאור המצב בתוך הגוש הדתי במדינה. הישוב הישן של "ארצות הקודש” לא יכול היה להתמודד משום בחינה רצינית עם העליה השניה והשלישית על שליטה פוליטית בארץ. מחמת חולשה ארגונית, ובמדה מסוימת גם מתוך חוסר יחס נפשי (ואפילו אידיאולוגיה מכוונת) היתה נטיה גוברת של הסתגרות בתוך התחום הפנימי. החלוצים הדתיים המעטים שעלו לא היה בכוחם לשנות דבר באוירה הקיימת והם נתקבלו בחוסר אהדה, פעמים גם באיבה. במיוחד באלה שלא היו שייכים כלל למחנה הסוציאליסטי, כגון עליית "כפר חסידים”). גם בני העליה הרביעית שבאו בעיקר מפולין בשנות השלושים, אם כי רבים מהם היו דתיים, לא יכלו מצד עצמם לתרום תרומה ממשית לשינוי. יתר על כן, הרוח הכללית בארץ היתה לאומית וחילונית, ורבים מן הצעירים שנולדו להורים דתיים בארץ יצאו מכל מסגרת דתית, אם בהצטרפות אל ההתישבות העובדת, ואם בהצטרפות לתנועות המחתרת השונות (המחתרות של אצ”ל ולח”י שהיו לאומיות יותר ופחות סוציאליסטיות משכו יותר את בני הנוער הדתי בארץ, אך מבחינת השתייכותם וזהותם הדתית לא היה לבסוף הבדל כה ניכר בין הגישות השונות). השואה אשר הרסה את המאגר הגדול של היהדות האורתודוכסית בגולה היתה בעיני רבים סיומה של פרשה – של היהדות הדתית בכללה. יש לדעת כי רבות מן ההנחות שנתנו לצבור הדתי עם קום המדינה (ובעיקר: חוק נשואין דתי, ופטור בני ישיבות מן הצבא) לא היו מבוססות על לחץ או כפיה פוליטית מצד הצבור הדתי אלא נבעו מתוך הנחה ברורה (שבוטאה פעמים רבות באותם הימים) כי בעיה זו תפתר למעשה תוך עשרות שנים אחדות (אפילו בתוך עשרים שנה) כאשר הצבור הדתי המתמעט והולך יהא כה חסר חשיבות עד שניתן יהא לשנות את החוקים והתקנות האלה מיסודן. הרבנות הראשית לא נתקבלה מראשיתה על חלק ניכר ("הישוב הישן”, תומכי אגודת ישראל) מן הצבור הדתי בארץ, מנהיגותה אף בצבור שכביכול עמד תחת חסותה היתה רופפת, ולמעשה לא היתה לה כל השפעה לגבי האוירה הכללית של הארץ, אף לא השפעה מוסרית בעלת משקל. גם בזמן שעמד בראשה אדם בעל שיעור קומה ובעל יחס חיובי למפעל הבניה הציוני כמו הרב קוק לא היתה לה השפעה יתרה מבזמנים מאוחרים יותר. וכלל המנהיגות הדתית בארץ היתה מרמה נמוכה למדי.


מצב הדברים השתנה במדה ניכרת בשנים הראשונות עם קום המדינה. תחילה ארע שינוי רוחני מפליג: כיון שהלהט הציוני של קדם-המדינה הלך ונתמעט עד שכמעט נעלם לגמרי, ועולם הערכים הכללי שוב לא היה בו אותו פיתוי עקרוני מלהיב (מלחמת העולם השניה גרמה לרבים לתחושת משבר מתרבות המערב בכללה) הפסיקה הזרימה המתמדת כלפי חוץ של הנוער הדתי. מאותה תקופה בערך אפשר לומר כי הצבור הדתי הותיק בארץ שומר על מספרו או אפילו גדל בריבוי טבעי מסוים. שחרור בני הישיבות מן הצבא והתמיכה הגוברת בהם מחוץ לארץ הגדילו את מספרם של לומדי הישיבות במדה רבה ויצרו שכבה חדשה של אנשים שקבלו במשך שנים רבות יותר חינוך דתי ברמה גבוהה יותר – סיבה נוספת להפסקת הזרימה החוצה. גורם שני היה העליה החדשה. חלק מסוים מבני עולי אירופה (בעיקר הונגריה והארצות הסמוכות לה) ובעיקר רוב רובה של העליה מארצות המזרח, היה מורכב מיהודים שומרי תורה. אכן, במצב הפוליטי ששרר אז כאשר שלטונן של המפלגות היה בשיא עוצמתו נעשו מעשים רבים שאין לקרוא להם אלא בשם נסיונות של "שמד מאורגן” מצד מפלגות שונות. העולים "חולקו” בין המפלגות (כמובן ללא שנשאלו על כך) לפי אחוזים (?), כאשר ראשי "הדתיים” מקבלים חמישה עשר אחוזים מן העולים. מסיבות אידיאולוגיות ובעיקר פוליטיות השתמשו בשורה ארוכה של מעשי פתוי לחץ וכפיה, על מנת לנתק את בני העליה החדשה, וביתר שאת את ילדיהם מכל מסורת יהודית דתית. הנסיונות הללו הצליחו במידה רבה; חלק גדול (אולי רוב) העולים מארצות המזרח זנח בשלמות או חלקית את אורח החיים הדתי (דבר ששימש הכנה לבעיה חמורה ומדאיגה לא פחות שנתגלה בשנות השבעים – המשבר החברתי בקרב דור הבנים, הדגשת הפער הסוציאלי והעדתי, ה”פנתרים השחורים” ועוד, שהם התוצאות של שבירת החברה המסורתית הישנה). עם כל זאת היוותה העליה החדשה תוספת כוח ניכרת מאד עבור הציבור הדתי. נוצר על ידי כך מושג ברור של גוש דתי במדינה, גוש אשר לפי כוחו בכנסת הריהו בערך 12% מן הציבור, ולפי ההזדהות הכללית עם הערכים (כפי שאפשר למדוד על פי מספרי הילדים הלומדים בבתי הספר הדתיים) כמעט פי שלוש מזה.


בתוך הציבור הדתי הזה פועלות שתי מגמות מנוגדות המסבירות חלק ניכר מן התופעות החיצוניות של החיים הדתיים בישראל. מצד אחד, עם גידולו והתגברותו של הגורם השמרני יותר (בני הישוב הישן, תומכי אגודת ישראל, בני הישיבות) יש נטיה גוברת והולכת לניתוק מירבי של מגע – אידאי ומעשי עם המדינה. הנטיה בגוש זה היא לבנות ביודעין "גטו” דתי, במקומות ישוב מרוכזים אחדים, ולהקדיש את כל המאמצים לחיזוקו של האלמנט הדתי המרכזי) גם אם כרוך הדבר באבדנם של מרבית הנמצאים בשוליים). הגורם הפתוח יותר ("הפועל המזרחי” חלק מבוגרי האוניברסיטאות הדתיים) רואה את עצמו ואת הציבור הדתי בכללו מעורה לגמרי במערכת חייה של המדינה, אף רואה בה כשלעצמה ערך דתי מסוים (ואף נאבק למען הדגשת אלמנט זה בה) . היחסים בין שתי הנטיות (להתכנסות פנימה ולהתיחסות כלפי המדינה) ובין החלקים המייצגים אותן אינם קבועים ויציבים והם תלויים בגורמים חיצוניים ופנימיים שונים. מצד אחד ריבויים של בני הישיבות (ובכלל זה – להפתעת ראשי המפד”ל – גם ישיבות שנתמכו על ידי הפועל המזרחי) הוא מן הגורמים המביאים להתכנסות והסתגרות. מאידך השותפות הפוליטית רבת השנים על מפא”י, השפעת אמצעי התקשורת, השרות בצה”ל – כל אלה מטים את הכף כלפי פתיחות רבה יותר החוצה. וגורם חיצוני מכריע אחד הוא היחס כלפי שאלות דת בצבא הבלתי דתי. בכל פעם שנוצרת מתיחות על רקע דתי בארץ גוברת והולכת הנטיה להסתגרות ולבידוד. ככל שהיחסים הם שקטים ורגועים יותר הנטיה היא יותר כלפי פתיחות ומגע.


עם התגבשותו של ה”צבור הדתי” בשנות החמישים בא גם יצוב של מצב הדברים הפוליטי והרוחני לגבי עניני דת בישראל. יצוב זה העמיד את הבעיות הללו על העמדות הבאות: בעיות הדת הפסיקו להיות בעיות רוחניות כוללות. בני המדינה בכללותם מפסיקים להתעניין בנושאים אלה אלא במדה שהם נוגעים להם ישירות (בעיות חוק והלכה). בעיות היהדות הופכות להיות כאחד הנושאים הפוליטיים השנויים במחלוקת, והן תלויות רק ביחסי הכוחות הפוליטיים המשתתפים בדבר. הבעיות מתמקדות איפוא בתחום הסוציולוגי, ביחסים בין "דתיים” ו”חילוניים”, ואין קיימת עוד בעיה דתית בכל היקף ומשמעות אחרת.


גורמים שונים הביאו לידי תופעה זו של התנוונות ההתיחסות ליהדות והמרתה ביחס כלפי "דתיים”. החשוב בהם הוא ללא ספק החנוך שניתן בארץ והאוירה הכללית בה. מבחינת האוירה הכללית, הרי כפי שהוסבר לעיל, מדינת ישראל קיבלה את צביונה הרוחני על ידי אישים שראו את עצמם כאתיאיסטים. משום כך קיימת ההרגשה הכוללת כי עניני האמונה בכללם "עברו ובטלו מן העולם”, אנשים משכילים ומתקדמים שוב אינם מסוגלים להיות מאמינים, ובעיות האמונה הן חלק ממכלול האמונות התפלות ו”ימי הביניים”. האנשים המחזיקים באמונה הם אנשים מפגרים השייכים לעולם אנכרוניסטי זר ומוזר. הבעיה הזו משום כך היא עקרונית "בלתי קיימת" – ומשום כך אין מקום לדון בה או להרהר בה ברצינות. מצד שני החנוך, שהערכים היהודיים המסורתיים היו בו בכמות זעומה מאד מעמיד חציצה עקרונית אחרת, אולי חמורה עוד יותר מאשר הבטול שבשתיקה כלפי אמונה דתית, את החיץ של הזרות והבערות. גם עבור מי שיש בו רגש דתי אין לדבר כל קשר עם צורות או אופני ביטוי יהודיים במובהק, ואין קיומו של רגש כזה מקרב אותו אל שורות ה"דתיים". יהדות (בכל צורה) שוב איננה ביטוי המובן מאליו של רגש דתי עבור צעיר יהודי בארץ, למעשה כל הכיוונים הם בעלי כוח משיכה שווה. עובדות אלה הנובעות מתוך החיים והחנוך מושלכות שוב אל עבר אמצעי הקומוניקציה ההמוניים ומגבירים אותן תופעות של זרות ונתוק. כיוון שלבעיות של יהדות (כמו, אגב, לבעיות רוחניות רבות אחרות) נחשבות כחסרות כל ממש, ממילא במידה שיש דיון בהן הריהו שוב ושוב על המישור הפוליטי, חקיקה דתית ומפלגות. ומשום כך חוזר וגובר הרושם כי היהדות איננה מתבטאה אלא באישיותם ובדבריהם של כמה מנהיגים פוליטיים וביחסי הכוחות של בחירות. משום כך אין כמעט לאיש הממוצע ברחוב מושג כלשהו על כל דמות דתית שאיננה שייכת למערך הכוחות הפוליטי, על תחומי יצירה, על בעיות או על ספרות. כל אלה יחד מביאים להגברת הבדוד של האנשים הדתיים ומכלול האידיאות הדתי מן הישראלי הרגיל. מעט מעט אובדת לו כל אפשרות למציאת שפה משותפת עם העולם הרוחני היהודי – משום ששוב אין בידו לא המפתחות של הרגש האינטימי (דבר המצוי עדיין במדה רבה מאד בדור האבות) אף לא ידיעות וקשרי אסוסיאציה של מילים ומושגים עם עולם זה. מציאותו של בעל תשובה היתה במשך שנים תופעה חריגה ביותר, ותשובה (עבור מי שגדל והתחנך בישראל) מעשה שהיו כרוכות בו כל הבעיות החיצוניות והפנימיות של מי שמקבל על עצמו דת חדשה. היווצרותם של "גושים" בציבוריות יש בה כמובן גם השפעה מיידית גם לצד שני, החלק ה"דתי" במדינה אף הוא או שפנה כלפי פנים ליצירה רוחנית וחברתית בדלנית שאין לה ולא כלום (אף לא נסיון של קומוניקציה) עם האיש ה"חילוני". או מאידך לעבר פעילות פוליטית גרידא, שעיקר מטרתה מבחינה מהותית אף הוא מכוון לחזוק מעמדו של החלק הדתי – כנגד הלחץ החיצוני ולא עוד. נתוח רציני של מכלול הפעילות הפוליטית של כל המפלגות הדתיות מראה כי למרות האשמתן ב"כפייה דתית" (מושג שלאמיתו של דבר כמעט אינו קיים בישראל) מטרתן היא בעצם לא ליצור דברים עבור בני המדינה כולה אלא להגן בדרכים עקיפות שונות על מעמדם ועל קיומם כנגד הנטיה החיצונית להתעלם ממכלול בעיות אלה. חוקי השבת והנשואין (או פטירת בני הישיבות מן השרות הצבאי) נועדים לתת (בהעדר חוקה בת תוקף במדינה, ובהעדר מדיניות מרחיקת ראות של מפלגות) רק אפשרות ל"דתיים" להמשיך ולחיות מתוך מגע כלשהו עם הציבור הכולל במדינה. אולם מאבק זה גורם מצדו כי כוחם הפנימי של המנהיגים הרוחניים (רבנים, ראשי ישיבות) עבור חלק זה בצבור הדתי פוחת והולך. ועוד יותר מזה – אין כל נסיון להגיע להבנה ולעמדת השפעה רוחנית על המדינה כולה. אין כמעט כל אישיות דתית שיש לה השפעה החורגת מעבר לתחומים המצומצמים של צבור מוגדר מאד.
אותם מכשולים עקרוניים עומדים גם בפניהן של הנסיונות של קבוצות שונות, רפורמיות וקונסרבטיביות מארצות הברית, שמנסות לבנות לעצמן בסיס של השפעה בישראל. אף כי קבוצות אלה (בעיקר הרפורמיים) ניסו  להגיע למגע קרוב יותר עם ציבור רחב בישראל. מתוך הערכה מוטעית כי היחס השלילי כלפי דת נובע מתוך צורות נוקשות של ההלכה או מתוך הלחץ של "כפייה דתית" סברו כי אם יטיפו כנגד צורות אלה יתגברו על המכשולים העומדים בפני הצבור הדתי האורתודוכסי. אולם, כאמור, הניגוד כלפי "כפייה דתית" או "הלכה נוקשה" אינו אלא הבטוי הפוליטי של חוסר היחס העקרוני ורגש הזרות המהותי. ומשום כך, שינויים חיצוניים מסוג זה אינם מעלים ואינם מורידים. יתר על כן, על פי תפיסתם של ה"אבות המייסדים" אין הם מייחסים – מבחינה אמוציונלית – מעמד של יהדות אלא לאותן צורות שגדלו עמהן במזרח אירופה, וכל תבנית אחרת חשובה להם כזיוף בלבד. כללו של דבר, הפער בין הישראלי הרגיל ובין עולמה של היהדות הוא פריה של השקפת עולם מסוימת הממשיכה לפעול בחיי המציאות אף כי שוב אין היא מופיעה בתורת דרך מחשבה מוגדרת, ושל מפעל חנוכי שהביא עימו פירות מסוימים מאד, אף הם במדה רבה לא מתוך מחשבה תחילה ברורה של היוצרים והמכוונים. מכלול זה של כוחות פועלים חייב איפוא להביא לניתוק גובר והולך של הישראלי ויהדותו, ולהיווצרותה של "אומה ישראלית" שקשריה המהותיים עם היהדות בעבר ובהווה יהיו פוחתים והולכים. כנגד כוחות אלה יש גם פעולתם של כוחות אחרים. ראשונה, מצב המלחמה המתמיד עם הארצות השכנות לא רק יוצר בדוד מן העולם אלא גם מביא בהכרח לתחושה של אחדות לאומית, אחדות המתגברת בכל פעם שהסכנה הכללית גוברת, ואשר בכוחה מתגברים על מכשולים וגבולות של הגושים שנוצרו. יתר על כן, משום כוח ההשפעה המהותי של האבות המייסדים, הרי  למרות הרחוק הרב נוצרת גם תמונה אחרת, שיש בה משום אידיאליזציה של אספקטים מסוימים של היהדות – וקשר ידוע עימם בכל שלב. יש להבחין למשל בתופעה של "פולחן הרבנים המתים", תופעה הגורמת לכך כי ההתייחסות כלפי מנהיגי היהדות בעבר הוא תמיד חיובי יותר מאשר אל אלה החיים בהווה, כמעט ללא יחס עם עמדותיהם הרוחניות והפוליטיות שהיו בעבר. דבר זה חל לא רק על אישים מן העבר הרחוק (תנאים – הידועים מתוך ספר האגדה, רבנים דגולים וחסידים – הידועים מן הספרות או מספרי המקראות של בתי הספר) אלא גם בדורות קרובים יותר. חלק ניכר מן המשמעות שיש עתה לשמו של הרב קוק המנוח קשור בתופעה זו, ובמדה מרובה ללא קשר עם היריבות והאיבה שהיתה כלפיו בימי חייו. תופעה אחרת היא חוסר הרצון העמוק המצוי כמעט בכל שכבות הצבור, לנתוק מפורש מן היהדות. אופייני מאד הוא שגם במערכות חריפות מאד כלפי גופי רעיונות של היהדות או גופי הלכות (שבת, גרות, או דיני אישות) מגלגלים את האשמה על מוסד הרבנות ולא על עקרונות היהדות כשלעצמם. לאמור, אף כאשר האישים המנהלים מאבק מסוים יודעים היטב כי אין הדבר נובע בעיקרו מעמדה של הרבנים והרבנות כשלעצמם, מכל מקום אין מעיזים להלחם נגד היהדות במפורש (כשם שהדבר מתבטא בתופעה סימפטומטית קלת ערך, כאשר גם מוכרי בשר החזיר וגם האוכלים אותו אינם קוראים לו בשמו אלא משתמשים באופיזמים שונים). עם זאת, הכוחות הקוהסיביים הללו הולכים ונחלשים עם הזמן – עם גידולו של דור צעיר הרחוק בתודעתו יותר ויותר מן היהדות.


מלחמת ששת הימים הביאה עימה בצורות שונות שינוי של המצב. הטראומה של השבועות שלפני המלחמה הביאה למשבר בתפיסה הבדלנית של הישראלי. הישראלי שראה עצמו לעתים בתור "ישראלי ולא יהודי" עם זיקה קרובה יותר לעמים נורמליים ולא לעם היהודי הגלותי, גילה לפתע כי כל הידידים והבריתות הפוליטיות אין להן כל משמעות וכי בן הברית הממשי היחידי הוא היהודים שבעולם. אף כי תקופה זו היתה קצרה מאד, היא גרמה לשינוי של השקפה והזדהות, היחס אל העם היהודי הפסיק להיות נושא של "ציונות" הנלמד ללא שכנוע בבתי הספר אלא חוויה אמיתית. הופעה אחרת שארעה לאחר המלחמה היתה הווצרותה של התנועה לארץ ישראל השלמה. ראשית הוקמה תנועה העוברת לא רק מעבר לחציצות המפלגתיות אלא אף מעבר לתהום של הדתי-חילוני בארץ. יתר על כן, תנועה זו על אף הצדדים הפוליטיים-חילוניים בתוכה יונקת הרבה מאד מן העבר היהודי ההסטורי, לא רק בצד הארכיאולוגי שלו, אלא גם בצד האידאי. התפיסה כי לעם ישראל זכות מהותית על הארץ יונקת מן ההרגשה [ההדגשה?] המקראית של הברית, על כל המסקנות המתחייבות מכך. סופרים ואישי ציבור שונים שמקורם מקבוצות שונות ביותר מתחילים לגלות את עולמה של היהדות כעולם בעל משמעות, שיש לו תוכן חיים לא רק בעבר הבלתי רלוונטי אלא אף בחיי ההווה.

השלכה אחרת עשויה לבוא על החיים הדתיים בישראל מן החוץ, בעיקר מזרמי המחשבה של העולם המערבי. זרמים אלה נקלטים בעם היהודי באחור זמן מסוים (על פי ביטוי ציני של מלומד ישראלי אחד "באחור של רבע מאה שנה אקדמאי"). אולם החלשותה הכללית של התפיסה האתיאיסטית כפתרון כולל של חיים, ההתענינות הגוברת בתכנים דתיים מכל סוג המגיעים גם לישראל. מכוחם של זרמים אלה יכולה להיות (ובמדה מסוימת יש פה ושם רמזים לתופעות מסוג זה) השתנות ידועה של העמדה הבסיסית השוללת מעיקרה כל התייחסות דתית. כאשר הנושא והבעיה של תיאולוגיה במשמעותם הרחבה ביותר יהפכו להיות שאלה לגיטימית בישראל (כי עד עתה שאלה זו היא כאמור "מחוץ לתחום" עבור כל אדם רציני שאינו מזהה עצמו עם ה"מחנה הדתי") יש אפשרות של שינוי בגישה ובערכים גם כלפי ערכי היהדות.


העתיד בישראל נשאר עדיין חתום וסתום. כוחות מסוימים בין בתוך הגוש הדתי ובין בתוך הגוש החילוני שואפים לנתוק מוחלט של כל מגע. ניתוק שיהפוך תוך זמן קצר לבלתי ניתן לגישור. יש לזכור כי בשל המהות התרבותית המורכבת של היהדות קשה עד מאד להגיע למגע עימה בדרך שטחית של "קונברסיה" אמוציונלית גרידא, ומשום כך עצם חוסר היכולת להגיע אל שעריה הנעולים של התרבות היהודית עשוי להיות גורם רב חשיבות בסתימת הדרך בפני דורות באים החפצים במגע ובקשר כזה. עם זאת קיים עדיין בישראל רוב דומם החפץ בעומק לבו לא רק באחדות לאומית בתור שכזו אלא אף בהתעוררות תרבותית מחודשת שהיא ממילא גם שיבה חלקית או שלמה אל התכנים הדתיים של היהדות. בשל החשיבות העצומה שיש בהווה לפעולתם של גופים פוליטיים שונים, ובשל המבנה המיוחד של הפוליטיקה הישראלית הבנוי במדה רבה על אלתורים ללא חזון לזמן ארוך יכול לקרות, כי תרגילים פוליטיים מסוימים יכריעו את הכף לכאן או לכאן, ללא כוונה מודעת של האישים היוצרים זאת. זרמים רוחניים מן העולם, עליה מסוגים מסוימים כמו גם התגלותם של מנהיגים רוחניים בעלי שעור קומה, בין מתוך התחום הדתי ובין מתחום אחר עלולים אף הם להביא לידי פתרון מסוים לחדש את זהותה הרוחנית של מדינת ישראל.

(מאמר משנת 1973 שלא פורסם עד כה)