חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
לתקן עולם במלכות ש-די
לתקן עולם במלכות ש-די

בני אנוש זכו ברצון בתיקון עולם, ובידיהם ניתן מפתחו של עולם מידי הבורא. מעשיהם, הגיגיהם ואורח-חייהם הם המנחים את העולם הפנימי והחיצוני כאחד, ובידם לעשותו טוב או מושחת, כרצונם. לכאורה נראה הדבר פשוט: אם בידינו הדבר, הבה ונבנה עולם טוב ומאושר לכולם!

אולם עובדה היא, כי עולם טוב הוא מאתנו והלאה; ולא אך בדורנו זה, אלא אף מאז היות בני אנוש. למן הרגע בו עמד האדם על דעתו התברר לו, שהוא חי בעולם מושחת ומנוון, הנתון לשלטון עריצות, דיכוי, רוע-לב וטומאה. כי אכן, לא ידעו בני-האדם להשתמש באוצר היקר שניתן להם: מפתחו של עולם. סמא דחיי נהפך לסם המוות. ברוב הזמנים והמקומות אף רווחה בקרב בני-האדם השקפה פסימיסטית שראתה ברע עניין הכרחי, תוצאה של ריב מתמיד בין אלים וכוחות שונים, או תולדה מחויבת מעצם מציאותו של האדם.

ואולם השאיפה, ולפחות הרצון והתשוקה לעולם מתוקן ומאושר קיימים היו, ועודם קיימים, בכל אדם ובכל תרבות. מה שמשתנה תמיד הוא המעטה החיצוני בלבד: הסיסמאות, הדרכים, והרכב חבורות האנשים הרוצות בזה.

לעומת השקפה פסימיסטית זו, הרואה ברע תופעה נורמאלית אשר כל ניסיון לשנותה אינו טבעי ואינו ניתן להגשמה, הרי השאיפה לעולם מתוקן הפכה לאחת ההכרות היסודיות הטבועות בנפש האומה הישראלית. לא רק שהעולם איננו רע, אלא שעולם מושלם הינו כורח טבעי הנובע מן הטוב שבבורא. רעיון זה הובע, בין השאר, על-ידי אחרון הנביאים: "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא א-ל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו?" (מלאכי ב:י). היהדות רואה אפוא את מציאות הרע בעולם כנובעת ישירות ממעשי האדם ומן השחיתות שקיומו עלול להביא עמו: "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל:יט). ועל כן הייתה היהדות הגורם הראשון שהייתה בו שאיפה מוגדרת לתיקון העולם; ואחריה נמשכו, וממנה הושפעו, יתר ההשקפות, עתיקות ובנות דורנו כאחד.

מדוע נכשלים התיקונים

בצד השאיפה לעולם מתוקן קיים עוד גורם אימננטי אחד הטמון בכל ניסיונות התיקון שהיו מאז ועד עתה, והוא  הכישלון. כל הניסיונות החשובים והגדולים לתיקון העולם, אשר השפיעו רבות בזמנם ולאחריו, נכשלו, ומאותן סיבות עצמן. נביא כאן שתי דוגמאות לכך:

בשנת 1789 ניסו הצרפתים להשתחרר מן המשטר המלוכני וגרורותיו ולהקים רפובליקה, שבה ישררו חופש, שוויון ואחווה, ואשר תשמש דוגמה לכל ארצות אירופה ולעולם כולו. ואולם בפועל, המהפכנים התמימים סללו את הדרך לרובספייר וחבר מרעיו, אשר השליטו בארצם שחיתות איומה, תוהו ובוהו בזירות החוץ ואת הגיליוטינה מבית.

וכן היה הדבר גם ברוסיה: מהפכת אוקטובר 1917 באה להוציא את העם הרוסי ממחנק האפליה, הבערות והחושך אל "עולם חדש וחופשי", עולם שבו יהיה שוויון כלכלי וחוקי אמיתי לכל; ואולם העולם הזה לא קם; במקומו באה דיקטטורה שהייתה אכזרית פי-רמה משיאי האכזריות הצאריים. משטרה חשאית, הגליות לסיביר וביטול חופש המחשבה והדיבור יצרו עולם חשוך וקודר.

אותם תיקונים, אשר נועדו להיות תיקונים יסודיים ושיפורים בעלי ערך מתמיד, גררו אפוא, בשתי הארצות, קלקלות חדשות, שהיו גרועות יורת מן הקלקלות שאותן ניסו לתקן. עיון פשוט במהות המשברים תוכל ללמדנו מה היו הגורמים לכישלונות האלה.

ראשית, כל תיקון, מכל סוג, חייב לבוא בהדרגה, שלב אחר שלב. מכאן שחייבת להיות תקופת מעבר מסוימת בין המצב שלפני המהפכה לבין המצב הקבוע והסדיר שלאחריה, מצב שלא יהיה מושלם מכל צד שהוא. ואולם ההמונים בצרפת דימו לעצמם את תקופת המעבר הזו כתקופת הזוהר העתידה, ולא הבינו שעדיין אין הם מוכשרים די הצורך לקבל לידיהם הנהלת רפובליקה. וכך נוצר משבר בין האפשרויות האנושיות, הכלכליות והמדיניות, לבין שאיפותיהם של האנשים. המשבר הזה התפרץ בצורה של השתוללות דמים, שבה אותם אנשים שלפני המהפכה האמינו בחופש, בשוויון ובאחווה סילפו את הרעיונות הללו והשליטו עריצות וטרור.

וכך היה גם בניסיון הגדול לתיקון החברה ברוסיה: בין המשטר הצארי לבין הגשמת החזון לחברה שיתופית ושוויונית חייבת הייתה לבוא תקופת מעבר, שהיא תקופת משבר. אך הפער בין שאיפות ההמונים לבין האפשרות לממשן יצר מהומה ומבוכה, כפייה ורציחות המוניות, גם כאשר המנהיגים, מצד עצמם, לא היו צמאי דם דם כלל; וממילא נתברר שלא ניתקן דבר.

אולם משברי תקופת המעבר הינם רק הפן החיצוני של עניין מהותי ועמוק יותר: עניין הוויתור. כל משטר וכל חברה מושתים ביסודם על הוויתור. קיומה הסדיר של חברה, והשלווה והביטחון של הפרט, פירושם שכל אחד ואחד מוותר במידה כלשהי על רצונותיו ושאיפותיו למען החברה. ויתור זה הוא הכרחי בכל משטר ובכל חברה, משום שלא ייתכן שכל פרט ימלא את כל תשוקותיו ומשאלות לבו השונות.

אותו ויתור, או כניעה, מושגים בדרך-כלל באמצעות לחץ: חוקי, מוסרי או חברתי, אשר לא פעם יוצר הרגשה של התמרמרות, בעיקר כאשר אין הוויתורים מתחלקים במידה שווה בין האזחרים השונים. מצד מסוים, כל ניסיון של תיקון העולם הוא שינוי במערך הוויתורים ובמהותם. משטר חדש או חברה חדשה כלשהם, ממש כשם שהם מבטלים את הוויתורים הישנים הריהם מחייבים ויתורים חדשים, וויתורים חדשים משמעם שעבור חדש. במלים אחרות: כל תיקון חברתי, המתקן ומשנה את הקלקלותהישנות, בהכרח שיביא עמו קלקלות חדשות, הנובעות מהוויתורים החדשים שבני האדם נתבעים לוותר; ותוספת מזיקה לכך היא תוספת הזעזוע שמביאה עמה תנועה מהפכנית חדשה.

נמצא אפוא ששתיים הן הסיבות העיקריות לכישלונם של תיקונים: האחת, שהתיקונים חייבים לעבור דרך תקופת מעבר, תקופה המביאה למשברים עקב הניגוד שבין הרצונות והאפשרויות. והשנייה, שכל חברה מבוססת על ויתורים; התיקון, יהיה אשר יהיה, אינו מסוגל לעקור מן השורש את ההכרח בוויתור, וכל כמה שיהיה מוצלח אובייקטיבית, דהיינו בחלוקה צודקת יותר של הוויתורים, הוא עדיין מעורר אי-שביעות רצון בעם והרגשה שהעולם אינו מתוקן עדיין.

תיקון עולם במלכות ש-די

מכל האמור מתברר שכישלון או הצלחה של רעיון לתיקון תלויים בבני-האדם וברצונם. במלים אחרות: אם האדם הוא ה"מניע את הגלגלים", הרי בבואנו לברר את האפשרויות לתיקון העולם עלינו לדעת את הדרכים שבהן נתקן את האדם.

תיקון נפשו של הפרט או הכלל האנושי הינו השלב הראשון בכל דרך השואפת לתקן את עולמנו. תיקון האדם חייב להיות כזה, שבבוא העת יהיה הוא ראוי לכל התיקונים החיצוניים אשר צריכים להיות בסביבתו, יהיה מוכן להם ויסכים אתם. כל עוד אין לאדם רצון, ואפילו בלא יודעין, לקבל את הצעות התיקון, חזקה על תיקונים אלה שיביאו עמם משברים חדשים. ואילו כאשר יש שאיפה פנימית לוותר ויתור מסוים, הרי שהוא אינו נראה כלל כוויתור. (דוגמה לכך היא הקולקטיביזציה, אשר ברוסיה הסובייטית נתקבלה בקשיים עצומים ובאי-רצון בולט, על אף הכפייה, ואילו בקיבוצים בישראל נעשתה ברמה גבוהה אף יותר ובלא כל כפייה, משום שהאנשים שהלכו לקיבוץ קיבלו מרצון ובשמחה את הוויתור על הקניין הפרטי).

מכאן שחובה לתקן את האדם ואת רצונו לפני שמתקנים את החברה.

לתקן את האדם פירושו לחנכו. ואולם החינוך הזה אינו יכול להיות חינוך חיצוני-נימוסי-מיכניסטי גרידא: חינוך כזה נובע מחנופה ולחץ וניזון ממחנכים ומחניכים מלחכי-פנכה, אשר להלכה מראים פנים כאילו הם עושים הכל מהבנה ומהכרה, ולמעשה, ברגע שתסור מהם אימת הביקורת והפיקוח, יפנו לדרכים ולשיטות נפסדות. החינוך הפנימי, לעומת זאת מטרתו להביא שינוי פנימי ומהותי בנפשו של הפרט, ולהכשירו לכך שיוכל לבצע את התיקונים  דהיינו, לעבור את תקופת המעבר  ולחיות בתוכם, דהיינו: שידע לקבל ברצון פנימי את הוויתורים ההכרחיים.

החינוך הנימוסי כולל, בעצם, את רוב שיטות החינוך שבעולם, והוא מושתת על הערכים המקובלים בחברה מסוימת בזמן מסוים. כל חינוך המושתת על ערכים משתנים אינו יכול להיות יציב בעצמו, ובוודאי שלא בשעות של שינויים ומשברים. חינוך יציב פירושו חינוך שעקרונותיו יציבים בהחלט, ואינם ניתנים לשינוי מצד עצמם. חינוך יציב הוא חינוך פנימי, הפועל על תכונות הנפש הפנימיות ומכוון אותן בצורה ברורה, עקיבה וקיימת.

מהו הדבר היסודי שבחינוך כזה? הווה אומר: כיווּן כל נפשו של האדם כלפי הטוב המוחלט. חינוך כזה, כשהוא חינוך דתי אמיתי  ולא חינוך הקובע מושגם דתיים בצורות ובאמצעים חילוניים  הוא אינו מעמיד ביסודו את האיום, לא איום חברתי ולא איום אחר, אלא מעמיד את האדם מול הדבר עצמו, מול הטוב והרע שבעצם הדברים. החינוך הדתי מעמיד את כל הדברים ביחס של האדם אל בוראו, אשר מבחינה פנימית הוא היחס של האדם אל עצמו. כאשר האדם מגיע לנקודה זו, של העמדת כל הדברים ביחסם אל הטוב המוחלט, הרי שהגיע לדרגת השלמות בחינוך הפנימי-העקרוני.

כבר הראינו בפתיחת הדברים כי היהדות מכירה במציאות הרע בעולם, ומטרתה היא להמירו בעולם טוב ומתוקן. חינוך ליהדות הוא איפוא ממילא אף חינוך לתיקון העולם. ואולם תיקון זה ראשיתו בתיקון רוחני-פנימי, אשר מתוכו יכול תיקון חברתי וכלכלי לצמוח, ואשר על בסיסו יוכל להתקיים ולהיות תיקון ממשי, בלתי חולף.

במלכות ה', בתוך חברה השואפת לשלטון ה', לשלטון הטוב והמוחלט בחברה האנושית, יוכל לבוא גם תיקון העולם לאמיתו.