חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי
להחיות את אלול
להחיות את אלול

חודש אלול הוא זמן בו מסכמים את השנה שחלפה ומתכוננים לשנה החדשה, על כן מוקדש החודש לחזרה בתשובה ולחיזוק הקשר עם הקב"ה. רבים חושבים שכדי לעשות כן ולהפוך לירא שמים, צריך אדם להיות פחות סימפטי לסובבים אותו, להתהלך בפרצוף רציני, כשהוא מלא מרה שחורה וכובד ראש. מובן, אפוא, שחודש אלול שמוקדש לתשובה ולחיזוק יראת-שמים - ייראה כך כולו.

אבל הקב"ה אינו חפץ בעבודה מתוך עצבות; הנביא מלאכי מוכיח את ישראל על כך שעבדו את ה' מתוך כבדות וקדרות: "וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות"[1]. הקב"ה אלקים חיים, מקור החיים ומלך חפץ בחיים, וימים אלו שבהם שבים אליו, צריכים להיות בחיים ובשמחה. יום ח"י אלול - יום הולדתם של הבעל-שם-טוב ושל האדמו"ר הזקן בעל התניא - בא להזכיר בראש ובראשונה שאלול הוא חודש של חיים. חודש שצריכה להיות מורגשת בו קרבה של "אני לדודי ודודי לי"[2], קרבה שיש בה הרבה שמחה, אהבה והתעוררות, ושתצמח מתקופה זו תקווה שתוליד רק חיים.

דמות אדם

הדרך הנפוצה לחזרה בתשובה היא להתחיל מהפרטים, להתעמק בהם, ולהתחזק בעשייתם; לבחון את העבירות שנעשו, את ההקפדה על סעיפי ההלכה ולהתקדם בדברים אלו. לכאורה, אין בדבר חסרון: על ידי דקדוק בשולחן ערוך, מברר אדם מה מותר ומה אסור, ומהן בדיוק גבולות חייו. אך אין זה העיקר. מעבר לכל הבירורים בנוגע לפרטים הקטנים - מה שאסור ומה שמותר, ישנה שאלה אחרת, שאם אין מתייחסים אליה ועוסקים בה ברצינות - הרי שזו הזנחת העיקר. גם אם יקיים אדם כל סימן וסעיף בשולחן ערוך, ויהיו לו זקן, פאות וציצית - עדיין אפשר שיהיה בו חסרון מהותי, שיוציא אותו מגדר אדם, והוא לא יהיה אלא "שד יהודי"[3]. קיום ההלכות יהפוך אותו אולי ל'יהודי', אך עדיין לא ניתן יהיה לכנותו 'אדם'.

ההבחנה העיקרית בין מי שהוא אדם למי שאינו כזה, היא שלאדם יש מטרה שאליה הוא שואף; לכל אוסף המעשים והמצוות שהוא עושה - ישנה מטרה כוללת. סוס יישאר סוס גם אם יניחו לו תפילין מדי יום, והוא כנראה גם לא ייהפך לסוס קדוש בגלל זה. גם אדם יכול להניח תפילין, לקיים מצוות, ללמוד תורה ולעשות עוד דברים רבים במהלך חייו, ועדיין לא יהיה הרבה הבדל בינו לבין סוס. ההבדל בין אדם לבהמה נעוץ במטרה, ולא במעשים בפרטי החיים. האדם צריך שיהיו לו מטרה וכיוון, ובזה הייחוד שלו. כדי להיות אדם יש צורך לעשות מאמץ, להחליט החלטה רצינית על כיוון, ועל מטרה אליה רוצים להגיע.

חודש אלול הוא הזמן המתאים לכך. בחודש אלול ביכולתנו להגיע להחלטות חשובות, שלא רק ישפרו את מעשינו היומיומיים אלא ישנו ויהפכו את כל מהלך חיינו לחיים של אדם. באלול אין צורך להתעמק בעיסוק בפרטים, אלא בחידוש ההגדרה הכוללת של מטרת החיים.

חיים של ערך

ח"י אלול הוא, כאמור, יום הולדתם של האדמו"ר הזקן בעל התניא ושל הבעש"ט. על הצדיקים הללו ניתן לומר, כי מעלתם היתרה לא נבעה מהיותם מוצלחים במעשים מסוימים ובעלי הישגים, אלא הרבה מעבר לכך. יש אחרים שאפשר לסכם את חייהם כך: כתב כמה ספרים, עשה כמה עניינים חשובים, והשיג כמה דברים. לעומתם, ישנם אנשים שהם הרבה מעבר לכך, שכל המעשים הללו הם עבורם רק בבחינת תוספת. עיקר חייהם אינו טמון במה שעשו או לא עשו, אלא במהותם ובעצם חייהם; חייהם עצמם הם קדושה. לכבוד אנשים כאלו, שהם נדירים מאוד, שמחים ביום הולדת - חוגגים על עצם חייהם, מאחר שעצם קיומם הוא העיקר. 

מתוך הבנה זו, חוזרים אנו לרעיון התשובה וימי אלול. העניין בימי אלול והתשובה נעוץ בעיסוק בפנימיותו של האדם, בכיוון הכללי שאדם מחליט ללכת בו ובחלומות שהוא חולם עליהם. המטרה היא לרכוש דמות אדם, ודמות אדם אינה ניכרת בכמות המצוות והעבירות או במספר דפי הגמרא, אלא במהפך בפנימיות. להפוך את עיקר החיים ואת המהות הפנימית של האדם לקדושה ולתפילה, מעבר למעשים ולהישגים השונים. ההתעסקות אינה בחיצוניות ובמעשים חיצוניים, אלא בשינוי וכיוון הפנימיות לקדושה. זוהי דמות אדם, זה חיים וזוהי מטרת התשובה.

תפילה עושה מחצה

התשובה היא החלטה על כיוון החיים, היא התעוררות של רצון אצל האדם להפוך את כל חייו, מעבר לכל הפרטים הקטנים, אל הקדושה. החזרה בתשובה היא עצם ההחלטה והשאיפה עצמן, וכבר בהן קורה משהו. כידוע, ח"י אלול הוא חגם של חסידים. איך אפשר לקרוא לאדם 'חסיד'? - הרי בגמרא מופיע שחסידות היא המדרגה הכי גבוהה![4]איך, אם כן, יכול סתם אדם להחליט שהוא חסיד ולהיקרא כך? אלא, ברגע שאדם מחליט וחולם להיות במדרגת חסיד, למרות שאינו חסיד עדיין, עצם ההחלטה כבר עושה לו משהו. אדם רוצה להיות חסיד, האם יצליח? הדבר תלוי בחסדי שמים, אבל עצם הרצון, והעובדה שהוא מתחיל את הדרך להגשמתו, עושים משהו במציאות, שכבר עכשיו ראוי הוא להיקרא חסיד.

במדרש כתוב "תפילה עושה מחצה (=מחצית)"[5] - הכוונה היא, שעצם התפילה, הרצון והבקשה כבר מקדמים את האדם כדי מחצית מן הדרך. כל משאלה טובה וכוונה טובה נעשות חלק מהמציאות של האדם, והן כבר תחילת הדרך. עצם ההחלטה להגיע לדברים גדולים, ויותר מזה - המוכנות האמיתית של אדם להתחיל ללכת בדרך של ההחלטה והחלום שלו, גם אם יצטרך להתעקש על כך, יוצרות שינוי באדם עצמו, וגורמות לכך שהוא באמת יוכל להגיע לשם. הגבול בעניין הזה תלוי אך ורק במידת הרצון שיש לאדם. המקום שאדם ירצה להגיע אליו - הוא יהיה גבול היכולת שלו. וכך, כאשר מוצבות מטרה ויעד, מתאפשר הפתח להגיע אליו; מתאפשרים חיים אמיתיים, חיים עם כיוון - חיים של אדם.

בני, שאל ממני ואתנה

באלול צריך אדם לכוון את עצמו לדרך העולה בית אל, ולהתחיל ללכת בה. אלא שבדרך כלל השאיפה המירבית היא בסך הכל להיות בעל בית הגון. ומאחר שזוהי הדרגה המקסימאלית, והוא פועל רק על מנת להגיע לדרגה זו, מה שיווצר ממנו בסופו של דבר זה מין בעל בית שאינו הגון. אדם צריך לרצות להיות מלאך, לא פחות. אין זה אומר שהוא יהיה לבסוף מלאך, אבל לפחות הוא יהיה משהו שיותר קרוב למדרגה זו, שדומה לה ושייך אליה. האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה ולחלום חלומות גדולים. אכן, ייתכן שלא יגיע עד סוף הדרך, אבל העיקר שמבחינתו הוא כבר התחיל ללכת בדרך לשמים, ואם הוא לא יגמור - יצרף לו הקב"ה מחשבה למעשה[6]. לעומת זאת, אם החלום שלו נשאר למטה - בארץ, אז הוא ימשיך ויסתובב לו בעולם, ולא יתרומם ממנו אף פעם.

צריך לרצות באמת להגיע לשמים והעניין טמון ברצון. זו היא הנקודה של אלול - להחליט לאן אני רוצה להגיע. וככל שהרצונות גדולים וגבוהים, כך יותר דברים יצליחו ויתגשמו. בספר תהילים כתוב "הרחב פיך ואמלאהו"[7]וכן "בני אתה... שאל ממני ואתנה גוים נחלתך..."[8]. הקב"ה מצדו אומר לכל אחד: "בני, אל תסתפק, שאל ממני, בקש את כל הדברים". וכשמבקשים ממי שבידו לתת, אז כדאי לבקש את הדברים הכי גדולים שעולים על הדעת. וככל שנפתח את הפה יותר, כך הוא יתמלא יותר.

על הפסוק "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם"[9] דורשים: מדוע לא בא בן ישי - מדוע לא בא המשיח? התשובה היא, שבשני ימי ראש השנה ("גם תמול גם היום") האדם מבקש פרנסה ולחם ("אל הלחם"), ולא שום דבר מעבר לזה, ולכן זה גם מה שהוא מקבל. הוא יכול היה לבקש על בן ישי, ולא ביקש - ולכן בן ישי לא מגיע. מדוע אדם לא מבקש על בן ישי? מכיוון שהוא ברייה קטנה, אדם קטן, שלא מסוגל להתרומם אפילו ברצונותיו מעל לקרקע המציאות.

בכל הקשור למצוות, ליראת שמים ולמעשים טובים אסור לאדם להסתפק במועט, ולומר "מה חובתי עוד ואעשנה"[10]. בדברים כאלו זו לא רק עבירה גדולה להסתפק במועט - זו מאיסות. אין בעבודת ה' מושג של 'מספיק' ושל ציון 'עובר'.

בכל ענייני עבודת ה', צריך תמיד ללכת עוד קדימה, ולרצות הרבה יותר. כבר מובטח בתורה, בנביאים, בכתובים, במשנה ובגמרא, שכל מי שמנסה ללכת מעלה, פותחים לו את הדרך. האדם צריך רק להחליט ולנסות, ויפתחו בפניו את כל הדלתות. לא מכריחים אף אחד להיכנס בהם ולהתקדם, אבל אסור לאדם להסתפק במה שיש לו, במה שכבר השיג. הסתפקות במועט היא מידה טובה רק בתחומים גשמיים, אבל בדברים רוחניים אין סוף למה שאדם צריך לרצות. נאמר "חייב כל אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב"[11]. האם כל אחד יכול להיות כמו אברהם יצחק ויעקב? מה העניין לומר מתי אגיע למדרגתם? התשובה היא, שכל אדם צריך לפחות לרצות את זה, להשתדל בזה, לחלום על זה ולצאת לדרך.

לא מספיקה רק ההתמדה ושמירה על הדרך והרעיון, יש לעשות מעבר לכך, יש לבנות את הדברים כך שיחזיקו ויחיו לאורך זמן - לייצב את הרעיון כדבר שגם יכול להתקיים לאלפי שנים וגם יכול לחיות באמת וליצור כל הזמן דברים חדשים. בתהילים מופיעים המושגים "בית ישראל" ו"בית אהרון"[12], ואילו "בית יראי ה' " אינו קיים. אמר אחד האדמו"רים, שהסיבה לכך שלישראל ולאהרון יש בית, וליראי ה' אין בית היא, שליראי ה' יש "בית יעקב", שאינו בית רגיל, שעומד במקום ורק ממשיך את קיומו, אלא על אף שהוא יציב הוא כל הזמן גדל, נבנה ומתחדש.

אסור לאדם להישאר במקום שבו היה, ואם הוא אינו עולה - הרי שהוא יורד. השאלה אינה רק האם לא נפלתי או איזו עבירה או מצווה עשיתי, השאלה היא - האם עליתי היום מעלה? האם היום הוא יום טוב יותר מאתמול? ואם התשובה היא לא, אז אני יורד. פירושו של דבר, שעל מנת לא לרדת עלי לעשות דברים יותר גדולים ויותר נועזים. אין כאן דרישה לחיות כל הזמן בחוסר יציבות, אלא להקים דבר יציב שחי, מתקדם ומתחדש. אדם חייב לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי", והוא מחויב לפחות לנגוע בזה. לחיות בעולמו בדרכם של אברהם, יצחק ויעקב. לא להתפשר, לא להסתפק במועט, ולרצות את הדברים הכי גדולים.

שבע יפול צדיק וקם

לאדם ההולך בדרך העולה בית אל נדרשת מוכנות לספוג מפלות בדרך. נאמר "כי שבע יפול צדיק וקם"[13]. ההחלטה של האדם ללכת בדרך של צדיק, להגיע לשמים, כוללת בתוכה ידיעה שיכולים לקרות דברים בדרך. אין אדם החסין מפני כשלונות, וכולם עלולים ליפול, אך הצדיק אינו נשבר מבעיות, אלא קם. הוא ממשיך ללכת, לא כמו זוחלי עפר או כמו בריות שפופות ועלובות, אלא כמו בן אדם. הוא נשאר, ככלות הכל, בדרכו ובכיוונו.

ההחלטה ללכת בדרכם של האבות, היא העבודה בחודש אלול. חודש אלול הוא הזמן להכריע לאן מועדות פני, ולהתחיל לצעוד בדרך העולה זו. יכול להיות שלא אגיע לשם לבסוף, אבל אני, מבחינתי, התחלתי ללכת. אם הקב"ה יתן לי כוח וזמן - אגיע. אולי בריצה, אולי בהליכה, ואולי אפילו בזחילה.

שינוי שכזה, יכול להתחולל אצל אדם בכל גיל - צעיר או מבוגר. אפילו בגיל שבעים יכול אדם לעשות שינוי בכיוון דרך חייו. הוא יכול לומר: "רבונו של עולם, אם תתן לי לחיות עד מאה ועשרים אספיק לעשות משהו. אם לא תתן לי, לפחות אני יכול להגיד, שאני, מצדי, כיוונתי את עצמי לכך". אסור לאדם בכל גיל ובכל מעמד לתת לעצמו מנוחה, לא בהקיץ ולא בחלום.

התשובה - כריתת ברית

ישנה נקודה חשובה נוספת, שצריך לדעת מי שרוצה לחזור בתשובה ולקבל צורת אדם. מכל הנעשה בתהליך זה, צריך שיישאר משהו לעולמי עד. שתהיה בלתי ניתנת למחיקה. התשובה צריכה להיחרט כמו ברית מילה, כמו שבברית אדם חותך משהו מעצמו, כך שנשארת צלקת מהעניין לעולמי עד. חוזה אפשר להפר בעזרת כמה עורכי דין טובים, אבל לברית אי אפשר להתכחש - מה שנחתך נשאר חתוך. אי אפשר לבטל את הברית הכרותה.

אדם שעושה תשובה באופן זה, בכל פעם שייזכר בהחלטה שהחליט, תיכנס בו צמרמורת שלא תיתן לו מנוחה, ולא תאפשר לו להמשיך הלאה. ההחלטה הזו תדחוף אותו שוב ושוב להתקדם. אחרי שנכרתה ברית - היא תישאר לעולם דבר משמעותי ובלתי נשכח. העניין הוא רק הקפיצה וההחלטה. אדם יכול ללמוד הרבה ולהתפלל הרבה, אבל כל עוד אין הדבר נובע מהחלטה אמיתית וכריתת ברית - כל הלימוד והתפילה שלו אינם אלא אוסף של פרטים שעתידים להתנדף, בלא להשאיר שום זכר ורושם.

יש בעל תשובה, שעליו נאמר שזדונות נעשות לו לזכויות[14]. כיצד קורה הדבר? אדם שעשה עבירות ורוצה לשוב אל ה', עבירותיו אינן נותנות לו מנוחה; הן משמשות לו חומר דלק לעשות יותר ולהגיע גבוה יותר. העבירות שעשה נמצאות בתודעתו ומציקות לו תמיד. הוא חש ומבין שאדם כמוהו, שחטא ופשע, חייב לעשות הרבה יותר מאשר אחרים כדי להתקרב. בעל תשובה, שמכוח עברו ומתחושת החיסרון מקבל משנה מרץ לפעול, הוא בעל תשובה אמיתי, שעליו נאמר שזדונותיו נהפכות לו לזכויות. אדם שסתם נהיה דתי וממשיך לעשות תמיד את המינימום - המצוות וההלכות - ושום דבר לא דוחף אותו לעוד, אינו יכול להתרומם. אדם כזה אינו בעל תשובה אלא סתם הפך ל'דוס', וברמה הזו הוא יישאר.

אדם צריך להיכנס לעניין התשובה בדרכם של אברהם, יצחק ויעקב. המצוות צריכות להיעשות באופן שלא תוכלנה להימחות מהזיכרון, מהלב ומהדעת. הכניסה שלו לעניין לא תתן לו לעולם מנוחה, תמיד תהיה בו ותדחוף אותו לעוד ועוד.

חתירה תחת כיסא הכבוד

הכניסה לעולם של תשובה, דורשת מוכנות לעבודה ויגיעה. להטיח את הראש בקיר, עד שייפתח ויתבקע. כך נפתחים שערי שמים בפנינו. בספר מלכים מסופר על המלך מנשה, שעשה כמעט כל חטא שאפשר היה לעשות והיה רשע גמור מכל צד. בדברי הימים מסופר שבסוף ימיו "וכהצר לו חילה את פני ה' א-להיו, ויכנע מאד מלפני א-להי אבתיו. ויתפלל אליו, ויעתר לו, וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו. וידע מנשה כי ה' הוא הא-להים"[15]. את המילה 'ויעתר' דורשים חז"ל 'ויחתר' - "מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין"[16]. יש אנשים שלא ראויים להגיע לרקיע בדרך המלך, אך אין הם נדחים לחלוטין, אלא הקב"ה מוכן לחפור בשבילם דרך מיוחדת, שבה הם יכולים להגיע אליו. לא כל אחד ראוי לכך שיפתחו לו שערי הרקיע. ישנם כאלו שצריכים לבוא במחתרת, להיכנס מתחת כיסא הכבוד. זו הדרך היחידה שלהם על מנת להגיע לשמים, לחתור ולחפור עד שיצליחו להבקיע את הדרך לקב"ה. והקב"ה נותן לכל אחד להגיע אליו, ועלינו לנצל את החור הקטן, שדרכו עלינו לפרוץ תחת כיסא הכבוד.

להביא לימות המשיח

מה שאדם צריך לעשות באלול זה להתחיל את הדרך קדימה. לכן, קודם כל, צריך לדעת מהי תכלית המכוון. המטרה היא להביא גאולה לעולם, ולעשות את העולם מתוקן לבוא המשיח. נאמר "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח"[17] - זה מה שעלינו לעשות, כל ימי חיינו - וזה כולל את הימים ואת הלילות, את המצוות ואת העבירות. הכל הוא על מנת להביא לימות המשיח, ובפחות מזה אסור להסתפק.

כל העניין של אלול ושל תשובה, הוא לכוון את עצמנו למטרה ולא להסתפק במועט. לחשוב על הדברים הגדולים. הכוונה להביא לימות המשיח היא הדבר הגדול, עלינו לחשוב על גאולה גדולה. אנחנו צריכים לבנות את עצמנו - את הגוף והנפש שלנו - שנהיה מסלול שעליו יבוא המשיח. עלינו להיות מוכנים לזה, לא להסתפק בפחות מזה, ולא לרצות שום דבר חוץ מזה.



[1].   מלאכי ג, יד.

[2].   שיר השירים ו, ג.

[3].   על פי הזוהר, רעיא מהימנא, פרשת פנחס.

[4]. עבודה זרה כ, ב: מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: "אז דברת בחזון לחסידיך" (תהלים פט, כ).

[5]. ויקרא רבה פרשה י.

[6]    תוספתא פאה א, ד.

[7]. תהלים פא, יא.

[8]. תהלים ב, ח.

[9]. שמואל א כ, כז.

[10].       סוטה כב, ב.

[11].       אליהו רבה כג.

[12].       תהלים קטו, ב.

[13].       משלי כד, טז.

[14].       יומא פו, ב.

[15].      דברי הימים ב לג, יג.

[16].      סנהדרין קג, א.

[17].      ברכות א, ה.