Eng

היורד לאומנות חבירו

תמר בזק רפפורט

שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים

האם צריך להגן על בעל עסק מקומי מכל תחרות פנימית שעלולה
לפגוע בו ומה הם הקריטריונים והתנאים לקביעת זכות זו

ט"ו כסלו  11.12




                                                לדף המקורות

  
תקציר הסוגייה

 

רב הונא פוסק שכאשר יש במבוי (סימטה) בעל ריחיים (מטחנת חיטים) שבני המבוי טוחנים אצלו, לא זכאי בן מבוי אחר להעמיד ריחיים נוספות במבוי. לדברי רב הונא יכול בעל הריחיים הראשון לטעון כלפי הבא להתחרות בו: "אתה פוסק את חיותי", כלומר, אם חלק מבני המבוי יטחנו בריחיים שלך לא יהיה לי מספיק פרנסה.
הגמרא דנה בדברי רב הונא ומסיקה לבסוף שדבריו הם כשיטת רבן שמעון בן גמליאל החלוק על חכמים בברייתא. בברייתא נאמר: "כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב בניהן, לא חייט ולא בורסקי ולא מלמד תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות, ולשכנו אינו כופיהו. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לשכנו כופיהו." בברייתא מובאות שתי גישות. גישת חכמים הסוברים, שבתוך תחום המבוי, צריך להיות שוק חופשי ותחרותי, אך השוק צריך להיות סגור לגורמים מחוץ למבוי. בני המבוי רשאים לא לאפשר כניסת אומנים שאינם מהמבוי לתוכו, וכל עוד לא יכנס בן מבוי אחר לתחרות תישאר הבלעדיות בידי האומן מבני המבוי. רבן שמעון בן גמליאל, שבשיטתו עומד גם רב הונא, מציג גישה אחרת. לדעתו כאשר יש בתוך מבוי אומן שהתחיל לעסוק באומנותו, כל עוד אין בתוך המבוי מספיק צרכנים שיכולים לפרנס שני בעלי אומנות - לא רשאי שום גורם, כולל גורם אחר מתוך המבוי, להתחרות בבעל האומנות הראשון. מוסכם על שתי השיטות שאין רשות לגורם מחוץ לעיר להיכנס למבוי, אפילו אם ישכור שטח מאחד מבני המבוי.
רב הונא בנו של רבי יהושע, חולק על רב הונא, וסובר שההלכה כחכמים. לדבריו, ברור שאין לבן עיר אחרת להתחרות בבני העיר בתוך עירם. כמו כן ברור שאין כח ביד בן מבוי למנוע תחרות של אדם אחר מאותו מבוי. אמנם במקרה בו רוצה בן מבוי אחר, ששייך לאותה עיר, להתחרות עם אחד מבני המבוי – יש ספק מה ההלכה.
בסיום דבריה מוסיפה הגמרא שלכללים אלו יש יוצאי דופן. גם לדעת רב הונא שסובר שבני המבוי יכולים לעכב זה את זה מלהתחרות בהם, מותר למלמד, המלמד את הילדים תורה, להתחרות במלמד שכבר קיים במבוי. התחרות בין המלמדים תגרום להעצמת הלימוד, ובזה האינטרס הציבורי גובר על הדאגה לפרנסת המלמד הראשון.
המקרה השני יוצא הדופן הוא, לגבי רוכלים העוברים בין העיירות ומוכרים בשמים ותכשיטים לנשים. לגבי רוכלים אלו, לכאורה לשתי השיטות (אפילו לרב הונא בנו של רבי יהושע), אסור למכור בעיר, שהרי הם באים מעיר אחרת. אמנם גם כאן יש אינטרס ציבורי, שיהיו תכשיטים מצויים לבנות ישראל, ועקרון זה גובר על הדאגה לפרנסת הרוכלים המקומיים. אמנם, ההיתר של הרוכלים הבאים מחוץ לעיר הוא רק לעבור ולמכור בבתים, ואין להם רשות להעמיד חניות או דוכנים קבועים בעיר.
ביום השוק ובמקום השוק, מותר גם לסוחרים מחוץ לעיר למכור בשוק כיון שאז מצויים בעיר גם אנשים מחוץ לעיר, אז ההפסד שבתוספת המוכרים מתכסה על ידי תוספת הצרכנים. אמנם, היתר זה הוא לגבי מכירה בשוק ולא בשאר חלקי העיר שם לא מצויים אנשים מחוץ לעיר.
תלמידי חכמים, רשאים למכור את סחורתם גם לא בעירם, בכל זמן ובכל אופן. גם במקרה זה גובר האינטרס הציבורי שיש בהצלחת ההשתכרות של תלמידי החכמים באופן שיוכלו לעסוק בתורה, על פני הדאגה לרווחתם של סוחרי העיר. יתר על כן, מובא בגמרא סיפור שממנו עולה שבמצבים מסויימים כשיש לתלמיד חכם סחורה למכור, בידי ראשי ועסקני העיר כח לתת בלעדיות לאותו תלמיד חכם.

                                    רקע:   
 
פתיחה לפרק
לא יחפור
 

עיון:  

מקורות תנאים:
משנה, תוספתא
  

תחרות חופשית
מול פשיטת רגל
  

סיכום הלכתי  

לדף הסוגיה האהובה