חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגניבת דעת, ובמכירת בשר לא-כשר לגוי.

במשנה נאמר: "שולח אדם ירך לגוי שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר". התלמוד דן על שיקולים אחדים בעניין זה. שיקול אחד הוא מצב הירך - אם הירך חתוכה נראה שהוציאו את הגיד מתוכה, אבל אם היא שלמה יודעים שהגיד עודנו בתוכה. שיקול אחר הוא האם באותו מקום מכריזים היהודים קונים בשר מגוי, מפני שאם מוכרים בשר לא-כשר לגוי מכריזים שעשו כן, והיהודים שבאותו מקום יודעים כך להיזהר שלא לקנות בשר זה. התלמוד מסביר את המשנה בהתאם לשיקולים הללו. לפי אפשרות אחת המשנה עוסקת במקום שמכריזים על טריפה, ואין לחשוש שהגוי ימכור ליהודי ירך חתוכה, מפני שיהודי מזהה שהגוי חתך את הירך ולא הוציא את הגיד ממנה כראוי. אפשרות אחרת היא שהמשנה עוסקת במקום שאין מכריזים על מכירת בשר טריפה לגוי, ולכן יהודים נמנעים מלקנות בשר מן הגוי, ומסיבה זו מותר לשלוח ירך שלמה לגוי. הסיבה שאסור לשלוח לגוי ירך חתוכה היא גזירת חכמים מפני החשש שיהודי אחר יהיה נוכח במקום ויחשוב שמדובר על ירך כשרה לאכילה, ויקנה אותה מן הגוי. סיבה אחרת היא כדי שלא להטעות את הגוי ולגרום לו לחשוב שהוא מקבל חתיכה יפה ממה שקיבל בפועל, ויהיה בדבר גניבת דעת.  

אגב זה התלמוד דן על פירוש התוספתא במסכת חולין (ז, ג): "השולח ירך לחבירו, שלימה - אינו צריך שיטול הימנה גיד הנשה, חתוכה - צריך ליטול הימנה גיד הנשה. ובגוי, בין חתוכה ובין שלימה - אין צריך ליטול הימנה גיד הנשה. ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטרפות לגוי: אחד, מפני שמתעהו, ואחד, שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר. ולא יאמר אדם לגוי 'קח לי בדינר זה בשר', מפני שני דברים: אחד מפני האנסין (הגוי יקח את הכסף לעצמו במקום לקנו בו בשר), ואחד, שמא מוכרין לו נבלות וטרפות". התוספתא עוסקת בשלושה דינים ביחס לגוי: היתר למכור לגוי ירך חתוכה או שלימה, איסור למכור נבילות וטריפות, ואיסור לשלוח גוי לקנות בשר.

האמוראים נחלקו כיצד לפרש את ההלכה ביחס לחובת ההכרזה. לפי אביי ההיתר למכור לגוי ירך חתוכה או שלימה נאמר במקום שאין מכריזים על מכירת טריפה לגוי, ואף יהודי לא יבוא לקנות ירך זאת; האיסור למכור נבילות וטריפות הוא במקום שמכריזים ועשוי לטעות ולקנות בשר טריפה מגוי; והאיסור לשלוח גוי הוא במקום שאין מכריזים, ועשויים למכור לגוי בשר נבילות וטריפות. לפי רבא ההלכות נאמרו במקום שמכריזים, אלא שיש הבדל בין מקרה שבו הכריזו בפועל שמכרו טריפה לגוי, אז היהודים נמנעים מלקנות, לבין מקרה שלא הכריזו בפועל, ואז יש חשש שמא ימכור לישראל. ולפי רב אשי ההלכות נאמרו במקום שאין מכריזים, והחשש במכירת נבלות וטריפות לגוי הוא שיהודי אחר יהיה נוכח במקום ויחשוב שמדובר על בשר כשר.

אגב הדברים דנים בהרחבה על גניבת דעת – בתוספתא בבא בתרא (ו, ג-טו) נאמר: "לא ילך אדם לבית האבל, ובידו לגין המתקשקש (של יין), ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו (את האבל הסבור שהוא מלא ביין). ואם יש שם חבר עיר – מותר", "לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה. מפני שני דברים: אחד, מפני שמתעהו, ואחד, מפני הסכנה". "ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה". התוספתא דנה גם בהתנהגות של חנופה: "רבי מאיר אומר: אל יסרהב (ישכנע)אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אלא אם כן הודיעו (שהוא פותח את החביות של החנווני), ולא יאמר לו: 'סוך שמן מפך ריקן', ואם בשביל כבודו – מותר". כללי האירוח מחייבים את האורחים שלא להתנהג כאילו הם עצמם המארח: "ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית". בסוגיה מסופר כי האמורא שמואל הקפיד שלא לומר לגוי דבר שיש בו גניבת דעת, ומכאן למדו איסור לגנוב את דעת הבריות.

בהקשר זה התוספתא מספרת על מה שעשוי להתרחש כאשר יחסים חברתיים מושתתים על גניבת דעת או על התנהגות משוחררת מדי: "ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, והלך וזימן עליה אורחין ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו". "ומעשה באחד שזמן שלושה אורחין בשני בצורת, ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים. בא בנו של בעל הבית, נטל אחד מהן, חלקו ונתנו לו, וכן שני וכן שלישי. בא אביו של תינוק, מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו, חבטו בקרקע ומת. כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה, אף הוא עלה לגג ונפל ומת. אמר רבי אליעזר בן יעקב: על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל".

הטעיה עצמית - מידע חלקי מטעה אינו נחשב לגניבת דעת, מפני שהשומע מטעה את עצמו. מטעם זה במקום שמכריזים על מכירת בשר לא כשר לגויים, נוסח ההכרזה איננו שמכרו בשר טריפה לגוי כדי שהגוי לא ימנע מלקנות בשר שאינו ראוי לישראל, אלא רק צריך להכריז שמוכרים לו בשר. מקרה זה אינו נחשב כגניבת דעת, מפני שהטעות היא של הגוי המסיק שמדובר בבשר כשר. בתלמוד מסופר על תלמיד חכם שסבור היה כי חכמים באו לקבל את פניו, ואחד מהם הודה שלא באו לקבל את פניו אך היו עושים זאת לו היו יודעים שבא לפניהם. כאשר הלך שאל החכם האחר, מדוע אמר לו את הדברים וגרם לו לחולשת-דעת, ואין חובה לומר לאדם על דבר שאין בו הטעיה מכוונת אלא הטעיה שהוא מטעה את עצמו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור חלב ודם.

בתורה נאמר על הקרבת חלבי השלמים: "ואת החלב המכסה את הקרב, ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן, אשר על הכסלים" (ויקרא ג,ג-ד). החלב "שעל הקרב" הוא השומן שעל ההמסס ובית הכוסות (חלקים ממעי הבהמה), החלב שעל הכסלים הוא "תרבא דקליבוסתא" (חלב שעל העצם שבסוף חוליות השדרה), ועל אכילתם נענש בכרת. החלב הנמצא במקום יציאת המעיים הדקים מהקיבה צריך גרירה ונקרא בלשון חכמים "חלב שעל הדקין".

התלמוד דן על דינים שונים של חלב: חלב החפוי בבשר - החלב האסור באכילה הוא החלב שעל הכסלים ושעל הכליות, ולא החלב שבתוך הכליות או בתוך הכסלים (השרירים בין הצלעות לירכיים). לפיכך חלב שהבשר חופה אותו מכל צדדיו – מותר, שהרי אינו מצוי על הכסלים. עם זאת, חלב המצוי תחת המותניים, ומתגלה בשעת תנועת הבהמה ממקום למקום, כשאיבריה נמתחים ונפרדים זה מזה ("פרוקי מיפרקא") – אסור, ואין צורך להיות טבח המכיר את מבנה גוף הבהמה כדי להבין את כוונת הדברים. חוטים של חלב – בעצם הזנב יש הסתעפות של חלב דק כמו חוטים האסור באכילה. מצד ימין יש שלושה חוטים המתפצלים כל אחד לשניים, ומצד שמאל שני חוטים המתפצלים כל אחד לשלושה, ויש לשלוף את כל החוטים הללו ממקומם, ורצוי לעשות זאת בעוד הבשר חם לאחר השחיטה כדי להקל על שליפתם. חוטי החלב שבטחול, בזנב ובכליות אסורים. קרומים של חלב – קרומי החלב שעל הטחול, הכליה והזנב אסורים משום חלב. ומבחינים בין החלב שעל חלקו העבה של הטחול (דד) האסור מן התורה וחייבים עליה כרת, בניגוד לחלב שעל שאר הטחול האסור אבל אין חייבים עליו. וכיוצא בזה בקרום הכליה, שחייב על אכילת הקרום העליון שבכליה אבל לא הקרום התחתון.     

איסור אכילת דם – לפי התורה אסור לאכול דם-בהמה, ואף הדם שבאיבריה אסור ויש להכשיר את הבהמה על ידי מליחתה במלח הסופג ושואב את הדם האסור. חוטי דם - ורידים שביד (כתף הבהמה) והורידים שבלוע אסורים מפני הדם שיש בהם, אלא אם חתך את הכתף והמליחה.  קרומי דם – דם האשכים של הבהמה ("ביעי"=ביצים) ומוח הבהמה ("מוקרא") – אסור משום דם ללא מליחה. אגב זה מעירים כי אם הביצים של הזכר ("ביעי דחושילתא") המצויות בכיס האשכים נמעכו וקשורות רק בחוטים לבהמה – נחלקו האמוראים אם יש לראותן כאיבר מן החי מאחר שלא יבריאו עוד והסיבה שאינן מסריחות היא רק מפני שאינן חשופות לאוויר, או שיש לראותן כחלק מגוף הבהמה מאחר שאינן מסריחות ונמקות, ואינן מבריאות מפני שהן כחושות. ומעיקר הדין הביצים הללו מותרות באכילה, אך נהגו שלא לאוכלם. ביצי הגדי בשלושים הימים לאחר לידת הגדר אין כמות דם משמעותית בקרום ביציו, אך לאחר זמן זה יש לבחון אם יש בהן גידים אדומים של דם ("שורייקי") והאיבר עשוי להוציא זרע. מליחת אומצה, ביצי בהמה וורידים– אם חתך ומלח, מותר לבשל בהן בקדירה, אם תלה בשיפוד – זב הדם, ואם צלה על גחלים – נחלקו רב אחא ורבינא אם הגחלים שואבים את הדם, או מצמיתים אותו שיישאר בפנים הבשר, והלכה כרב אחא להקל. צליית דם ראש בהמה -  בית השחיטה צריך להיות כלפי מטה כדי שהדם יזוב, ואם בית השחיטה בצדדים – הדם נקרש במקומו ואסור, ויש אומרים שאם נעץ שם איזה דבר – מותר. אם הניח את חוטמו למטה והניח בנקב החוטם דבר כדי שיישאר פתוח ויזוב משם הד – מותר.   

נאמנות הטבח – במשנה נאמר: "ואין הטבחין נאמנין על גיד הנשה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: נאמנין עליו ועל החלב". המחלוקת במשנה לא תלויה רק באמינות האובייקטיבית של הטבחים אלא גם בדרישת ההלכה בניקור גיד הנשה, ויש בדבר מחלוקת תנאים בתוספתא חולין (ז, ד): "גיד הנשה – מחטט אחריו בכל מקום שהוא, וחותך שמנו מעיקרו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: גוממו עם השופי". התלמוד מסביר שבזמן הזה כל הטבחים נאמנים על גיד הנשה. הסיבה היא שבתחילה סברו שאין הטבחים נאמנים במלאכתם בגלל שיש חובה לחטט אחרי גיד הנשה בכל מקום שהוא כדעת רבי מאיר, אבל לאחר זמן כבר לא הקפידו על דרישה זו אלא נהגו כרבי יהודה ולכן כל הטבחים נעשו נאמנים. ולפי הסבר אחר, הטבחים אינם נאמנים כאשר הם נוהגים כרבי מאיר אבל מודעים לדעת רבי יהודה המקלה, ונעשו נאמנים רק לאחר ששכחו לגמרי את דעת רבי יהודה ואינם יודעים שיש דרך אחרת קלה יותר לנקר את גיד הנשה.   

טבח שלא עשה את מלאכת הניקור כראוי – טבח שתפקידו להוציא את החלב, ומצאו אחר כך בבהמה חלב בשיעור שעורה מעבירים אותו מתפקידו. ואם מצאו חלב בשיעור כזית אפילו במקומות שונים בגוף הבהמה – מכים אותו על שהאכיל אנשים מאכל אסור שעונשו כרת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגיד הנשה ובדברי אגדה שונים.

מאבק יעקב במלאך – בתורה נאמר: "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב, כט). המלאך התחנן ובכה ליעקב שישלח אותו, והמלאך רמז לו על צורת השלטון של עם ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, שיהיו שני מיני שרים – אלהים ואנשים - "ראש גולה שבבל ונשיא שבארץ ישראל".

חלום שר המשקים - מדרש האגדה דן על פתרון חלומו של שר המשקים: "ובגפן שלשה שריגם והיא כפרחת עלתה נצה הבשילו אשכלתיה ענבים"(בראשית מ, י). התלמוד מציע פירושים רבים לתיאור צמיחת הגפן כנבואה על עתידו של עם ישראל. רבי אליעזר ממשיל את פריחת הגפן לאבות, לאמהות ולשבטים. רבי יהושע סובר שהנבואה צריכה להתייחס לעתיד ולכן הוא ממשיל את פריחת הגפן למשה, אהרון ומרים, הסנהדרין והצדיקים שבכל דור. רבי אלעזר המודעי ממשיל את הגפן לירושלים שיש בה מקדש, מלך, כהן גדול, פרחי כהונה והקרבת נסכים. רבי יהושע בן לוי סובר שהכוונה היא למתנות שנתנו לעם ישראל: התורה, הבאר, עמוד הענן והמן, פירות ארץ ישראל ויין ענבים שמביאים כביכורים וכנסכים למקדש. האמוראים מציעים עוד הסברים: רב סובר שהכוונה בשלושה שריגים היא למנהיגי ארץ ישראל ומנהיגי בבל בתקופתם, ורבא סובר שהכוונה היא לשרי הגויים המלמדים זכות על עם ישראל. רבי ירמיה בר אבא (וכך היה גם דורש רב באגדה)סובר שהכתוב מתייחס לגאולת עם ישראל ממצרים, והפרטים בתיאור צמיחת הגפן הם השלבים השונים של הגאולה והעונש של מצרים.

גיד הנשה בעוף – במשנה נאמר: "ואינו נוהג בעוף". על גיד הנשה נאמר: "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב), ומאחר ולעוף אין בליטת בשר גדולה ועגולה סביב הירך ("כף) אין איסור זה נוהג בו. בעוף שיש לו בליטה עגולה יש לדון אם הולכים אחר מין העוף או אחר העוף המסוים הזה, ושאלה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו").   

גיד הנשה בעובר -  במשנה נאמר : "ונוהג בשליל. רבי יהודה אומר: אינו נוהג בשליל וחלבו מותר". בתוספתא חולין (ז, ב) מובאת המחלוקת בשלמותה: "נוהג בשליל וחלבו אסור, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אינו נוהג בשליל וחלבו מותר". התלמוד מסביר שלמעשה המחלוקת על גיד הנשה ועל החלב של השליל היא על עובר בן תשעה שנמצא חי במעי אמו לאחר שנשחטה, ונחלקו האם יש בו את האיסורים הללו או שכולו נחשב כחלק מבשר האם ואין בו איסורים לעצמו. חלב גיד הנשה– מחלוקת אחרת של התנאים בתוספתא (שם ד) היא על השומן של גיד הנשה: " גיד הנשה - מחטט אחריו בכל מקום שהוא, וחותך שמנו מעיקרו, דברי רבי מאיר. רבי יהודהאומר: גוממו עם השופי". לדעת רבי מאיר מן התורה שומן הגיד מותר וישראל נהגו בו אישור בגלל קדושתם, ולכן יש לחתוך את השומן משורשו ולחטט אחריו. ואילו לדעת רבי יהודה שומן גיד הנשה מותר, ולכן גודע את גיד הנשה בהסרת המקום שמעל הירך ביישור מקום זה עד שיהא חלק ("בשופי") ואינו צריך לחטט אחריו.      

חוטין וקנוקנות של גיד הנשה ושל חלב –  האמוראים נחלקו מה נאסר בגיד הנשה: "אמר רב: לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו, עולא אמר: עץ הוא, והתורה חייבה עליו". רב סבור שאיסור גיד הנשה אינו של הגידר עצמו אלא של הקנוקנות, הגידים הרכים המתפשטים מגיד הנשה שיש בהם טעם. עולא סובר שאיסור גיד הנשה הוא של הגיד עצמו אף על פי שאין בו טעם כפי שלעץ אין טעם. התלמוד מסביר שיש ללכת אחרי עולא, כפי שבחלב אין חייבים על אכילת החוטים אלא על אכילת החלב עצמו. אגב הדיון על חלב מעירים על דין החלב הכליות - התנאים רבי חייא ורבי יהודה הנשיא נחלקו אם יש לאסור את הלובן שבכליה, כלומר חוטי החלב המצויים בכליה,. האמוראים נחלקו מה יש לעשות: רבה ורבי יוחנן היו מחטטים אחר החלב הלבן שבכליה, ורב אסי רק חתך את החלב הגלוי אבל לא חתך את החלב שבכליה. ומסתבר שיש ללכת אחר דעת רב אסי מפני ששכל חלב שהבשר חופה אותו – אינו נקרא חלב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברי אגדה על גיד הנשה ועל יעקב אבינו.

ירך ימין וירך שמאל - במשנה נאמר: "גיד הנשה נוהג...בירך של ימין ובירך של שמאל". בתוספתא (חולין ז, א) מובאת דעה חולקת: "רבי יהודה אומר: אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת את של ימין". האמוראים מסבירים את טעם המחלוקת כפירוש שונה של התורה: "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו...על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך" (בראשית לב, כו-לג). לפי דעת חכמים במשנה "הירך" היא המקום שבו התפשט גיד הנשה בבשר הירך, והנאבק ביעקב תפס הן את ירך ימין והן את ירך שמאל מפני שבא מאחורי יעקב ותפסו בשתי הירכיים, ולפי זה התיאור "בהאבקו עמו" הוא של האבק שעלה כתוצאה מהעימות האלים. לפי רבי יהודה "הירך" היא הירך האחת הימנית, והתיאור "בהאבקו עמו" מתאר את יעקב כאדם הנאבק עם מישהו הנמצא בימינו, ואוחז בירכו הימנית, והתלמוד מסביר כי יעקב עמד לשמאלו, אם מפני שנדמה היה לו שמדובר בגוי העלול לתקוף אותו, ולכן עמד משמאלו כך שיגן על עצמו בקלות, ואם מפני שנדמה היה לו כתלמיד חכם, ולכן עמד מצד שמאלו כדי לכבדו, ולא ידע שמלאך זה עשוי לפגוע בירכו.

במדרש האגדה מעירים על מאבקו של יעקב אבינו באיש-מלאך: "ויותר יעקב לבדו" (שם כה) – יעקב נשאר לבדו מפני שאסף את הדברים הקטנים שנותרו בצד השני של הנחל. צדיקים נזהרים שלא לקחת דברים בגזילה, ולכן אינם מזלזלים אפילו בדברים קטנים השייכים להם. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (שם) – תלמיד חכם אינו יוצא יחיד בלילה, ומאחר שיעקב יצא יחידי בלילה הוא ניזוק. "ויזרח לו השמש" (שם לב) – השמש זרחה בעבור יעקב כפי ששקעה עבורו כאשר יצא מביתו לחרן.   "ויאמר שלחני כי עלה השחר" (שם כז) – האיש הנאבק ביעקב הוא מלאך, והוא מבקש מיעקב לשחררו מפני שהגיע זמנו לשיר שירה לפני הקב"ה.

אגב הדברים מובא מדרש אגדה על עוד פגישה של מלאכים ביעקב – בחלום על סולם יעקב: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח, י) – יעקב כבר מגיע לחרן, אך אז הוא מבין שעבר על המקום שבו התפללו אבותיו, ולכן הוא שב לאותו מקום, והקב"ה מבקש שיישן במקום זה, ולכן השמש שוקעת מיד. "ויקח מאבני המקום" (בראשית כח, יא), "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו" (שם, יח) – האבנים התקבצו והפכו לאבן אחת. "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (שם יב) – בסולם עלו שני מלאכים וירדו שניים, ומאחר שגופו של מלאך בגודל של אלפיים פרסות, רוחב הסולם כולו היה שמונת אלפים פרסות. "והנה ה' נצב עליו" (שם יג) – ה' שמר על יעקב מפני המלאכים, שראו את יעקב וקנאו בו מאחר שדיוקנו מופיע גם למעלה בשמיים. "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (שם) – יעקב שכב על פיסת אדמה קטנה, אך למעשה הקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל למקום אחד, כרמז לכך שבני ישראל עתידים לכבוש את האדמה הזו בזכות יעקב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגיד הנשה בקודשים.

במשנה נאמר: "גיד הנשה נוהג...בחולין ובמוקדשין". הכלל בהלכה הוא ש"אין איסור חל על איסור", אלא במקרים יוצאי דופן: כאשר האיסורים חלים בבת אחת, כאשר האיסור המאוחר כולל עוד אנשים בכלל האיסור, או כאשר האיסור המאוחר מוסיף ומרחיב את האיסור לעוד תחומים. איסור גיד הנשה ואיסור קודשים עשויים לחול בבת אחת אם מדובר על ולד של בהמת קודשים הקדוש כבר מבטן אמו. עם זאת, איסור הקודשים עשוי להיות קודם, במקרה שבו הגידים שבאיברי העובר מאחרים להתפתח. אפשרות אחרת היא שאיסור גיד הנשה חל על איסור קודשים מפני שהאיסור נוהג גם בבני נח (בני יעקב שנאסרו בגיד הנשה), אבל גם כאן מדובר על שיטת רבי יהודה לגבי בהמה טמאה שיש באכילתה מצוות לא-תעשה, ואיסור גיד הנשה חל עליה, וייתכן שבקודשים שיש באכילתם כרת,  איסור גיד הנשה אינו חל מאחר שחומרתו פחותה. אפשרות שלישית היא שולדות קודשים מתקדשים רק בהוויתם – ביציאתם מן הרחם ולא בעודם ברחם, או בבהמה היולדת בכור המתקדש רק ביציאתו מהרחם, ובאמת איסור גיד הנשה ואיסור אכילת קודשים חלים כאחד.

גיד הנשה בקודשים שאינם נאכלים (הקרבים על המזבח) – בעניין זה יש מסורות שונות האם איסור גיד הנשה נוהג בקודשים שאינם נאכלים (עולה הקריבה בשלמותה). לדעת רבי חייא בר יוסף איסור גיד הנשה אינו נוהג בקודשים הללו, ולדעת רבי יוחנן איסור גיד הנשה נוהג בהם. יש אמוראים הסבורים שאין כאן מחלוקת, ומציעים אבחנות שונות: האיסור נוהג לעניין מלקות של מי שאוכל את גיד הנשה, אבל אינו נוהג לעניין מי שמקריבו על המזבח. אבחנה אחרת קובעת שהאיסור אינו נוהג עד כדי כך שאין חובה לחלוץ ולנקר את גיד הנשה לפני ההקרבה, אבל האיסור נוהג לעניין הקרבתו על המזבח בפני עצמו.  

הקרבת גיד הנשה על המזבח - לפי הצעה שלישית האמוראים אכן נחלקו על הקרבת גיד הנשה, בדומה למחלוקת תנאים בביאור הכתובים המתארים את מצוות ההקרבה על המזבח. בספר ויקרא נאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט), ובספר דברים נאמר: "ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלקיך" (דברים יב, כז). חכמים מסבירים כי האבחנה היא בין מה שנמצא על המזבח למה שפקע ונפל מהמזבח. הכתוב "והקטיר... הכל" מצווה להקטיר את הבהמה יחד עם כל האיברים הנמצאים על המזבח – העצמות, הגידים, הקרנים והטלפים – ואפילו כאשר איברים אלו כבר נותחו ואינם מחוברים לבהמה, והכתוב על "הבשר והדם" מלמד שאם האיברים פקעו, אין מחזירים אלא את הבשר והדם להקרבה על המזבח. ולדעת רבי יהודה הנשיא האבחנה היא בין איברים המחוברים לגוף הבהמה שמקריבים אותם יחד עם הבהמה, לאיברים שפרשו מגוף הבהמה שאפילו אם נמצאים על המזבח – אינם קרבים. הבדל מעשי בין הדעות הוא האם מקריבים גיד הנשה המחובר לגוף הבהמה, שלדעת חכמים ההגדרה של ההקרבה היא להקריב חלב ודם, אבל גיד הנשה שלא נזכר בפירוש כחלק מחובת ההקרבה ואינו נאכל לישראל, אינו קרב לפי הכתוב בספר יחזקאל "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טז) המלמד שרק דבר המותר באכילה לישראל קרב על המזבח. ולדעת רבי יהודה הכתוב מרבה בפירוש הקרבה של כל דבר המחובר לבהמה ובכלל זה גיד הנשה כפי שמקריבים את החלב והדם האסורים באכילה לישראל.

בעניין זה של הקרבת גיד הנשה מוצאים מחלוקת אמוראים מפורשת: רב הונא סובר שגיד הנשה של עולה (קודשים שאינם נאכלים) חולצו לתפוח (אפר במרכז המזבח), ואסור להקריב דבר האסור באכילה לישראל לפי הכתוב ביחזקאל (שם).רב חסדא סובר שהאיסור של אכילת גיד הנשה הוא לבני ישראל כדברי הכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ואין איסור על "אכילת מזבח" (הקרבה על המזבח). בעניין זה מוצאים גם ברייתות שונות: מצד אחד, "גיד הנשה של שלמים – מכבדו לאמה (לא מקריב אלא זורק לאמת המים של הפסולת במקדש), של עולה- מעלהו", ומצד שני, "של עולה – חולצו לתפוח". ואף רב הונא מסכים שגיד הנשה עולה למזבח מפני שכך היא דרך ההקרבה לפני המלך, ואין זה ראוי להקריב לפניו ירך חתוכה ופגומה.

גיד הנשה בירך ימין ובירך שמאל – במשנה נאמר: "גיד הנשה נוהג...ובירך של ימין ובירך של שמאל". בתוספתא חולין (ז, א) מובאת עמדתו החולקת של רבי יהודה: "רבי יהודה אומר: אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת – את של ימין". התלמוד דן האם הביטוי "הדעת מכרעת" משמעו שלפי התורה הכוונה היא לירך ימין, או שיש ספק בדבר אבל סביר יותר ונוטים לפרש שמדובר בירך ימין.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברי אגדה על ענווה.

דמותו של אברהם – הסוגיה דנה בדמותו של אברהם אבינו. אברהם אבינו מתייחס לעצמו בצניעות ובענווה: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז). מלך סדום מציע לאברהם חלוקה בשלל של המלכים שניצח במלחמה, ומוצאים כי אברהם נמנע מלקבל שכר בגלל שהוא אינו רוצה להיות חייב למלך סדום, ומצד שני הוא גם רגיש כלפי מי שאינו נוהג באותה אמת-מידה כמותו "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם. בלעדי רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם" (בראשית יד, כג-כד). במדרש האגדה הביטויים הללו רומזים למצוות עתידיות שמקבל עם ישראל בשכר הנהגת אברהם: עפר – עפר של מי סוטה, אפר – אפר פרה אדומה, חוט – חוט של תכלת, ושרוך נעל – רצועה של תפילין".  

ענווה וגאווה - תכונת הענווה והביטול העצמי היא אחת מן התכונות החשובות של מנהיגי-ישראל: אברהם אבינו – "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), משה ואהרון – "ונחנו מה" (שמות טז, ז), דוד המלך – "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, כז), ואף בעניין זה מסבירים כי הביטוי "מה" מלמד שמשה ואהרון היו גדולים בענוותם מאברהם. במדרש האגדה על הכתוב " לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז), מוסבר שתכונת הענווה מצויה אצל כל ישראל שממעטים את עצמם. לעומת זאת, מלכי הגויים העולים לגדולה מגיעים לגאווה ושחצנות, דבר הבא לידי ביטוי בהתנהגות או בצורת ההתבטאות שלהם: נמרוד – "הבה נבנה לנו עיר" (בראשית יא, ד), פרעה – "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה, ב), סנחריב –  "מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי" (מלכים ב, יח, לה). נבוכדנצר - "אעלה על במתי אב אדמה לעליון" (ישעיהו יד, יד). חירם מלך צור – "מושב אלהים ישבתי בלב ימים" (יחזקאל כח, ב).

מידת הענווה – במדרש מסבירים כי העולם מתקיים בגלל הענווה של משה ואהרון, ובעצם העולם מתקיים בזכות כל מעשה שיש בו ריסון עצמי (בדומה למשה ואהרון שלא כעסו כשעם ישראל התלונן עליהם) , כמו מי שבולם את עצמו מלצעוק בשעת מריבה או מי ששם את עצמו כאילו אינו. גם בדבר זה יש למצוא דרך ביניים, שמצד אחד אדם ישתוק וישים את עצמו כאילם, כדי שלא לכעוס, אך מצד שני להמשיך ולדבר בדברי תורה, ולא להגיס את דעתו בלבו (דעת גסה=שחצנות וחסר רגישות) בגלל שלמד הרבה תורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיסוי הדם.

הדם החייב בכיסוי - במשנה נאמר: "דם הניתז ושעל הסכין – חייב לכסות. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא – פטור מלכסות". בתורה נאמר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). הביטוי" וכסהו" מלמד שיש לכסות את כל הדם, אלא שנחלקו התנאים במשמעות הביטוי "דמו" – לדעת חכמים יש לכסות את כל דמו, ובכלל זה הדם הניתז, הדם שעל כנפי העוף ("אגפיים") והדם שעל סכין השחיטה. לדעת רבי יהודה די לכסות את מקצת דמו, ואם נתכסה חלק מן הדם – פטור מלכסות את שאר הדם. דעה שלישית היא של רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא (חולין ו, ח): "במה דברים אמורים (שחייב לכסות את הדם שניתז), שלא כסה דם הנפש, אבל כסה דם הנפש – פטור מלכסות", ולדעתו "דמו" בכתוב מתייחס לדם המיוחד שבו יוצאת נפש החיה או העוף.  

חומרי הכיסוי של הדם - במשנה נאמר: "במה מכסין ובמה אין מכסין? מכסין בזבל הדק, ובחול הדק, בסיד ובחרסית, ובלבנה ובמגופה שכתשן, אבל אין מכסין, לא בזבל הגס, ולא בחול הגס, ולא בלבנה ובמגופה שלא כתשן. ולא יכפה עליו את הכלי כלל. אמר רבן שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל בו צמחים - מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים - אין מכסין בו". בתורה נאמר: "וכסהו בעפר", ובמדרש ההלכה מוסבר כי מצד אחד נאמר "וכסהו" ומצד שני נאמר "בעפר" ולכן יש לרבות מצד אחד דברים שיש בהם כיסוי, ולמעט דברים שאינם דומים לעפר. אחד האמוראים מציע לדרוש את הכתוב בדרך המדרשית של "כלל הצריך לפרט", כאילו המילה "בעפר" היא ביטוי המבהיר שיש לכסות בדבר שהדם נספג ונבלע בו כמו עפר, ולא לכסות באבנים או בשאר חומרים גסים שאינם בולעים את הדם היטב.

כיסוי בחול הדק ובחול הגס - יש הסבורים כי ההגדרה של חול דק היא שלילית: חול שהיוצר אינו צריך לכתוש לפני שהוא משתמש בו ליצירת כלים, ויש הסבורים כי ההגדרה נאמרה ביחס לחול הגס, והיא הגדרה חיובית: חול הצריך כתישה לפני שהיוצר עושה בו שימוש. ההבדל המעשי של הגדרה חיובית מול ההגדרה השלילית נוגע לחול שצריך פריכה ביד אבל יש גם הכותשים אותו, שמצד אחד אפשר להחשיבו לחול דק שאינו צריך כתישה, ומצד שני לחול גס הצריך כתישה.

כיסוי בדבר שאינו מצמיח – במשנה נאמר משמו של רבן שמעון בן גמליאל כי מכסים רק בחומר שצמחים עשויים לצמוח בו. רב נחמן בר רב חסדא דרש לפני הרבים הלכה דומה: "אין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח", ורב נחמן בר יצחק הגן על דרשה זו כנגד דברי רבא, והוכיח זאת מדברי הברייתא: "היה מהלך במדבר, ואין לו אפר לכסות - שוחק דינר זהב ומכסה, היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות - שורף טליתו ומכסה", ומכאן שאין להשתמש בחול המדבר שאין צומחים בו צמחים.

התלמוד דן על כיסוי בזהב– המקור לכך הוא הכתוב: "ועפרות זהב לו" (איוב כח, ו) ממנו למדים שאף הזהב נקרא בשם עפר ואפשר לכסות בו. כיסוי באפר טלית – נחלקו התנאים בדבר: "אין מכסים אלא בעפר, דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים: מצינו אפר שקרוי עפר, שנאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" (במדבר יט, יז). בית שמאי סבורים שפרה אדומה שנשרפה נקראת עפר שריפה, ולכיסוי הדם יש צורך בעפר אדמה רגיל, ובית הלל חולקים וסוברים שהכתוב מלמד שלפעמים גם אפר נקרא בשם עפר ומותר לכסותו בו את הדם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיסוי הדם.

במשנה נאמר: "שחט ולא כסה, וראהו אחר - חייב לכסות, כסהו ונתגלה - פטור מלכסות. כסהו הרוח - חייב לכסות".

מי חייב לכסות – בתורה נאמר: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת" (ויקרא יז, יג). הביטוי "ושפך את דמו וכסהו" מלמד שמי ששפך את הדם חייב לכסות, אך הכתוב שאחרי זה מזהיר את כל בני ישראל "ואמר לבני ישראל", ומכאן שאם אדם אחר ראה שלא כיסו את הדם הוא חייב לכסות.

שכר מצוות הכיסוי – בתלמוד מסופר: "מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים". רבן גמליאל קנס את מי שעשה את המצווה בעשרה זהובים, מפני שלקח לחבירו מצווה שהייתה עליו. אגב הדברים מסופר על ויכוח של אחד המינים עם רבי יהודה הנשיא. הויכוח התמשך, והמין הגיע לביתו של רבי לפני ברכת המזון, ורבי הציע למין לאכול מסעודתו, ולאחר מכן שאל את המין אם הוא רוצה לברך על כוס של ברכת המזון לאחר הסעודה או לקבל ארבעים זהובים, ומכאן שכל ברכה מארבע הברכות של ברכת המזון שווה אף היא עשרה זהובים. משפחת המין הזה הייתה משפחה חשובה של אצילים רומאים בשם בר לויאנוס.

כיסוי הדם ביד - סמיכות הלשונות בכתוב "ושפך...וכסהו" מלמדת שיש לכסות ביד ששפך בה את הדם, ולא לכסות ברגל, ומכאן למדו שלא יכסה ברגל, כדי שלא יראה שהמצוות בזויות עליו.

דם מכוסה שהתגלה – במשנה נאמר: "כסהו ונתגלה - פטור מלכסות". התלמוד מסביר כי הלכה זו אינה כמו במצוות השבת אבידה, שם המצווה היא להשיב אבידה לבעליה אפילו אם הלכה לאיבוד לאחר שהשיבה, ואילו כאן התורה מצווה לכסות פעם אחת כפי שמלמד הביטוי "וכסהו", ואין צורך לחזור ולכסות דם שהתגלה.  

רוח המכסה את הדם – במשנה נאמר: "כסהו הרוח – חייב לכסות". האמוראים מסבירים שהחובה לכסות היא כאשר הדם חזר והתגלה, אך אם הדם נותר מכוסה – אין צורך לכסותו. כיוצא בזה, דם שנבלע בקרקע ורישומו ניכר – חייב לכסות, מאחר שלא התכסה לחלוטין. ומעירים כי מכאן אפשר להוכיח ש"אין דיחוי אצל מצוות", כלומר, המצוות אינן נדחות מהחובה אם אי אפשר לקיימן בזמן מסוים, ולכן חייב לכסות את הדם לאחר שהתגלה אפילו שאי אפשר היה לקיים את המצווה כאשר הרוח כיסתה את הדם.

כיסוי דם בתערובת - במשנה נאמר: "דם שנתערב במים - אם יש בו מראית דם - חייב לכסות. נתערב ביין רואין אותו (את היין) כאילו הוא מים. נתערב בדם הבהמה או בדם החיה - רואין אותו כאילו הן מים. רבי יהודהאומר: אין דם מבטל דם". משנה דומה שנויה במסכת זבחים (ח, ו) לגבי תערובות דם של הקורבנות: "דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם – כשר; נתערב ביין - רואין אותו כאילו הוא מים; נתערב בדם בהמה או בדם החיה - רואין אותו כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם". הסוגיה מעירה שיש בכל זאת הבדל בין תערובת הדם בקורבנות לתערובת הדם של כיסוי הדם: בקורבנות – מבחינים בין מים שנפלו לדם ודיללו את מראהו, אז הולכים אחר מראית הדם, לבין דם הנופל למים – שכל טיפת דם מתבטלת ברגע שנפלה למים ("ראשון ראשון בטל"), אפילו אם לאחר זמן מראה הדם ניכר במים. בכיסוי הדם, לעומת זאת, הכלל הוא "אין דיחוי אצל מצוות", ואין זה משנה שהדם בטל בשלב מסוים במים, ויש ללכת רק אחר מראה הדם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת חרש שוטה וקטן, ובכיסוי הדם של שחיטה מרובה.

במשנה נאמר: "חרש שוטה וקטן ששחטו, ואחרים רואים אותם – חייב לכסות. בינן לבין עצמן – פטור מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו, ואחרים רואים אותן – אסור לשחוט אחריהם. בינן לבין עצמן – רבי מאירמתיר לשחוט אחריהם, וחכמים אוסרים, ומודים שאם שחט, שאינו סופג את הארבעים". השאלה העומדת במחלוקת היא האם שחיטה של חרש שוטה וקטן בינן לבין עצמן נחשבת לשחיטה שיש חובה לכסות את דמה, ושאסור לשחוט אחריה אותו ואת בנו. חכמים מחמירים על שחיטת חרש שוטה וקטן שתהא נחשבת לשחיטה ביחס לאיסור אותו ואת בנו, והסוגיה מסבירה כי חכמים חולקים גם בתחילה המשנה על איסור כיסוי הדם, ומחייבים שחיטה של חרש שוטה וקטן בכיסוי הדם.

דעת רבי מאיר – רבי מאיר סובר ששחיטת חרש שוטה וקטן אינה שחיטה מפני שרוב מעשי השחיטה שהם עושים מקולקלים ואינם שוחטים כהלכה, ויש לחייב על שחיטתם משום נבלה. התלמוד דן על שיטת רבי מאיר כאן ביחס לשיטתו הכללית והעקרונית שיש חשיבות למיעוט. חשיבות המיעוט באה לידי ביטוי בשיטת רבי מאיר במשנה: "תינוק שנמצא ביד העיסה ובצק בידו, רבי מאיר מטהר, וחכמים מטמאים, מפני שדרכו של תינוק לטפח". העיסה היא טהורה ורוב התינוקות נוגעים ומרטיבים את העיסה בידיהם ומטמאים אותה, אבל מאחר שיש מיעוט שאינו מטהר, למיעוט זה יש חשיבות, ויש לצרפו לחזקה המוקדמת של טהרת העיסה, ולטהר את העיסה לדעת רבי מאיר. רבי מאיר חושש למיעוט במקרה זה למיעוט מפני שהמיעוט מסייע לחזקת הטהרה נשארת גם בספק טומאה, אבל בעניין שחיטה נוטים להחמיר על הבהמה המצויה בחזקת איסור, והרוב אף הוא לאיסור, ואם כן יש כאן חזקת איסור ורוב מעשים מקולקלים כנגד מיעוט השוחטים כהלכה. רבי יהודה הורה הלכה בעניין בתחילה כדעת חכמים, אבל לבסוף הורה כדעת רבי מאיר ששחיטת חרש שוטה וקטן אינה שחיטה.

כיסוי הדם לבעלי חיים מרובים - במשנה נאמר: "שחט מאה חיות במקום אחד - כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד - כסוי אחד לכולן. חיה ועוף במקום אחד - כסוי אחד לכולן. רבי יהודהאומר: שחט חיה – יכסנה, ואחר כך ישחוט את העוף". בתורה נאמר: "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת" (ויקרא יז,יג-יד). הביטוי "חיה" מציין חיה אחת או את מין החיות, והביטוי "עוף" מציין עוף אחד או את מין העופות. רבי יהודה סובר שהביטוי "או" מלמד שיש להבחין בין כיסוי הדם של שחיטת החיה לכיסוי דם העופות, ואילו לדעת חכמים "או" מלמד שחובת כיסוי הדם חלה על כל אחד מהם בנפרד, והביטוי "כי נפש כל בשר" מלמד שכל בעלי החיים בכלל כיסוי הדם. האמוראים מסבירים שגם לדעת רבי יהודה מברכים ברכה אחת על כיסוי הדם, ואף על פי שבשעה שעסוק בכיסוי הדם מפסיק את השחיטה שעוסק בה, לא התחייב מחדש בברכה, הואיל ויכול היה לעסוק בשני הדברים בו-זמנית, ולשחוט ביד אחת ולכסות בידו האחרת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה שאינה ראויה.

במשנה נאמר: "השוחט ונמצאת טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים, וקודשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים – רבי מאירמחייב (בכיסוי הדם), וחכמים פוטרים. השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר – פטור מלכסות". התלמוד דן ביחס בין משנתנו למשנה בפרק הקודם העוסקת באיסור "אותו ואת בנו": "השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה – רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבים. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר – פטור משום אותו ואת בנו". רבי מאיר סובר ששחיטה שאינה ראויה נחשבת שחיטה, ורבי שמעון סובר ששחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה, והתלמוד מעיר על סידור ועריכת המשנה של רבי יהודה הנשיא במשניות הללו: "ראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו, ושנאו בלשון חכמים (כלומר לא ציין את שמו אלא רק כדעה כללית בשמם של חכמים), וראה רבי דבריו של רבי שמעון בכיסוי הדם, ושנאו בלשון חכמים".

שיטות רבי מאיר ורבי שמעון - לדעת רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. באותו ואת בנו רבי לומד גזירה שווה משחיטת חוץ - "איש אשר ישחט מחוץ למחנה" (ויקרא יז, ג) לאיסור אותו ואת בנו "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (שם כב, כח), וכשם שחייב על שחיטת קודשים בחוץ האסורים בהנאה, כך גם חייב על אותו ואת בנו בשחיטה שאינה ראויה. כיוצא בזה רבי מאיר לומד מהכתוב "דם שפך" (ויקרא יז, ד) בשחוטי חוץ לביטוי זהה בכיסוי הדם "ושפך את דמו" (שם יג), ששחיטה שאינה ראויה חייבת בכיסוי הדם. לדעת רבי שמעון יש ללמוד מהכתוב "טבח טבח והכן" (בראשית מג, טז) שרק שחיטה ("טבח") הראויה לאכילה ("והכן") היא שחיטה, ואין ללמוד משחוטי חוץ מפני שאין ללמוד חולין מקודשים. ובעניין כיסוי הדם לומד רבי שמעון מהכתוב "אשר יאכל" שרק עוף וחיה הנאכלים וראויים לאכילה נחשבים כשחיטה החייבת בכיסוי הדם. רבי יהודה הנשיא סבור שיש ללכת אחר שיטת רבי מאיר בעניין אותו ואת בנו, מפני שאיסור זה חל גם בקודשים, ולכן יש ללמוד משחיטת חוץ. יחד עם זאת יש ללכת אחר שיטת רבי שמעון בעניין כיסוי הדם, מפני שהכתוב אשר יאכל מלמד שהשחיטה היא לאכילה ולא שחיטת טריפה או שחיטת עוף טמא.

שחיטה שאינה ראויה בעוד היבטים – לשחיטה יש משמעות בכמה היבטים: להתיר את הבהמה לאכילה, לעניין מצוות כמו אותו ואת בנו וכיסוי הדם, לטהר מידי טומאת נבילה. המחלוקת של רבי מאיר ורבי שמעון היא על תחום המצוות, אבל בעניין היתר האכילה והטהרה מיד נבילה הדעות אינן חתוכות. רבי מאיר סבור שהשחיטה אינה מתירה לאכילה. לשאלה זו אין משמעות לשיטת רבי מאיר עצמו מפני ששחיטה של טריפה שאינה ראויה לאכילה אסורה מצד עצמה, אך היא משמעותית לדעת רבי יהודה הנשיא הסובר שאם שחט אם ומצא ברחמה בן תשעה חי מותר באכילה ("בן פקועה"), אבל אם האם הייתה טריפה והשחיטה הייתה לא ראויה – אין להתיר את העובר באכילה. כמו כן רבי שמעון סובר שאפילו שחיטה שאינה ראויה מטהרת מיד נבילה, ולא רק במקרה של שחיטת טריפה, אלא אפילו במקרה של שחיטת חולין בעזרה שנמצאה טריפה, שאף על פי שאין זו שחיטה לעניין איסור הנאה מן החולין הללו (תוספתא חולין ב, יד), השחיטה מטהרת מידי טומאת נבילה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיסוי הדם.

בתורה נאמר: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). במשנה נאמר: "כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו – אין מכסין את דמו".

כיסוי הדם במוקדשין – לפי המשנה אין חובת כיסוי הדם במוקדשין, והתלמוד דן בפירוש הדברים. לפי הסברו של רב יוסף, המשנה עוסקת בעופות שהקדיש לבדק הבית על מנת להשתמש בכסף הפדיון שלהם לבדק הבית, אך במקום זה שחט את העופות שלא כהלכה. רבי יהודה הנשיא במשנה מסתמך על שיטת רבי מאיר הסובר שקודשי בדק הבית נפדים בהעמדה והערכה, לפי הכתוב: "ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריב ממנה קרבן לה', והעמיד את הבהמה...והעריך הכהן" (ויקרא כז, יא-יב), ומאחר שאי אפשר להעמיד עופות שחוטים ולהעריכם - אי אפשר לפדותם מיד ההקדש. כמו כן, הוא מסתמך שיטת רבי שמעון, ששחיטה שאינה ראויה – אינה שחיטה, ומאחר שלא ניתן לפדותם לאחר שחיטה, שחיטתם אינה ראויה, ואינה מחייבת בכיסוי הדם. לפי הסבר אחר, המשנה עוסקת בקודשי מזבח של קורבנות מן העוף, ולומדים שאין מצוות כיסוי הדם מהכתוב "ושפך וכסה" שאין מצווה אלא בדם שיש בו שפיכה על המזבח וכיסוי, ולא בדם שצריך גרירה מעל המזבח. מר בר רב אשי לומד מהכתוב "חיה או עוף", שהכתוב עוסק בחיה שכלל אינה קריבה בקודשים, ומכאן שגם העוף הנזכר בכתוב אינו חייב בכיסוי הדם. רבא מסביר שאין ללמוד מהאזכור של חיה בכתוב שכמו במקומות אחרים גם כאן יש לכלול את הבהמה בכלל החיה לעניין כיסוי הדם. הסיבה היא ההשוואה של דם הבהמה למים: "וזבחת מבקרך ומצאנך...רק חזק לבלתי אכול הדם...על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כא- כד). השוואה זו מלמדת שכשם שמים אינם צריכים כיסוי כך גם דם בהמה. ומעירים בהקשר זה שדם בהמה אינו ממש כמו מים, ואין טובלים בו, כפי שאפשר להוכיח מהכתובים המתארים את המקווה (ויקרא יא, לו).

אשר יצוד – במדרש ההלכה מסבירים כי חובת כיסוי הדם חלה הן על חיות הניצודות, והן על אווזים ותרנגולים שאין צורך לצוד, אך הכתוב השתמש בביטויי ציד, ללמד שאדם צריך לטרוח ולהכין את סעודתו כפי שצייד צד את סעודתו, ולא להשתמש בבשר המזומן לו בביתו. רעיון זה בא לידי ביטוי גם במדרש הלכה על הכתוב "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך...בכל אות נפשך תאכל בשר...וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כ-כא), מהם למדו, שאדם צריך לאכול בשר רק כשיש לו תיאבון מיוחד לאכילת בשר, ועליו לקחת מבקרו ומצאנו ולא לקנותם בשוק, ולא לשחוט את כל צאנו ובקרו אלא רק חלק מבקרו וצאנו.  

על יסוד הדברים הללו התלמוד דן בהתנהגות הכלכלית של אדם במשק ביתו. ההנחה היא שאדם צריך להוציא הוצאות לפי מצבו הכלכלי: "מי שיש לו מנה – יקח ליטרא ירק, עשרה מנה – דגים, חמישים מנה – בשר, מאה מנה – קדירה בכל יום". האמוראים מסבירים כי למעשה יש בדבר זה שינויים בין בני דורות שונים בהתאם לרווחתם הכלכלית. חכמים שונים מספרים על המנהג הרווח במקומם, לקנות מיד כשלאדם יש כסף, ואפילו ללוות כסף כדי לאכול כראוי,  ומסופר כי בזמן התלמוד נהגו לקנות בשר בערב שבת. עיסוק ונכסים – העצה של כמה מן החכמים היא לא לעסוק בחקלאות אלא בגידול כבשים (עתודים, בהמה דקה), ואפילו למכור את השדה כדי לקנות עתודים, ובדרך זו גם יכול להתפרנס מייצור עצמי של גבינות וחלב. פזרנות – התלמוד מזהיר מפזרנות-יתר העלולה להפסיד את האדם מכספים שבאו לו בירושה, ומסבירים כי חיי פזרנות ראוותניים כמו הלבשה בבגדי פשתן רומאי המתקלקל בקלות, שימוש בכלי זכוכית לבנה הנשברת בקלות, או שכירת פועלים לחרישה בשוורים בשדה בלי להשגיח שאינם גורמים לשוורים נזק, עשויה להפסיד את האדם מנכסיו. כלכלת הבית – אדם רשאי לספק את צרכיו לפני הצרכים של ביתו, וכדאי לו להרגילם לתנאי חיים מסוימים, ולא לחנכם לשתיית יין ואכילת בשר מרובים. מצד שני, אדם צריך להשתדל לכבד את אשתו ובניו כראוי, אפילו אם צריך לשם כך להוציא יותר ממה שיש לו בשעה נתונה, מפני שהם תלויים בו כלכלית ואינם יכולים לספק את צרכיהם בכוחות עצמם, וכדי לאזן את חשבונותיו, עליו לקנות בגדים לפי יכולתו הכלכלית, ואף לחסוך בקניית אוכל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באותו ואת בנו, ובכיסוי הדם.

זמנים להודעה על חשש איסור אותו ואת בנו - במשנה נאמר: "בארבעה פרקים (זמנים) בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: 'אמה מכרתי לשחוט', 'בתה מכרתי לשחוט' ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי: אף ערב יום הכפורים בגליל. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין לו ריוח (זמן) אבל יש לו ריוח - אין צריך להודיעו. ומודה רבי יהודהבמוכר את האם לחתן, ואת הבת לכלה שצריך להודיעו, בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד". המשנה עוסקת בזמנים שבהם מוכרים בהמות לשחיטה, ולכן יש להזהיר את הקונה שלא יבוא לעבור על איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח), ולהודיע לו שמכר את האם או את הבת. במדרש ההלכה לומדים את החובה להודיע בזמנים הללו מהביטוי "יום אחד" – הרומז ליום מיוחד, ומכאן שיש ימים מיוחדים שבהם אסור לשחוט את הבהמה, מפני שגם אחרים קונים בהמה לשחיטה ביום טוב, ואם המוכר לא יודיע שמכר את האם או הבת, הקונה עלול לעבור על איסור שחיטת "אותו ואת בנו".  עם זאת, בברייתא שבגמרא נאמר כי אם המוכר לא עשה כהלכה ולא הודיע לקונה – הקונה אינו חייב להימנע מלשחוט.

קניין על מכירת בהמה- במשנה נאמר: "בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר - כופין אותו לשחוט. לפיכך, אם מת - מת ללוקח, אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת - מת למוכר". ההנחה בתלמוד היא שהמשנה עוסקת בהסכם מכירה במסגרת קניין מוסכם ומוסדר. בארבעת הזמנים המיוחדים מכריחים את הטבח שמכר את בהמתו לשחוט את הבהמה, ואילו בשאר השנה אי אפשר לכפות את הטבח לשחוט את הבהמה, אבל לא ברור מה טיבו של הסכם כזה שאפשר לכפות לקיימו בזמנים מיוחדים ואי אפשר לכפות לקיימו בשאר הזמנים. יש המסבירים כי הקניין נעשה במשיכה, אך יש לדחות הסבר זה מפני שקניין זה מחייב תמיד וגם בשאר השנה. לפי ר' שמואל בר רב יצחקהכוונה היא לקניין שעושים אנשים אחרים עבור השוחט, שאם הקנו לו באחד מארבעה פרקים הללו – הדבר נחשב לזכות שיהיה לו בשר לחג, והכלל הוא ש"זכין לאדם שלא בפניו", כלומר, מותר לזכות בקניין עבור אדם שאינו נמצא במקום ואינו יודע שקונים עבורו איזה דבר. בשאר השנה – אין הדבר נחשב לזכות אלא לחובה שמחייבים אדם להוציא הוצאות שאינו רוצה בהם, ויש להשתמש בכלל המשלים "אין חבין לאדם שלא בפניו", שאין לקנות לאדם דבר בלי ידיעתו אם על ידי זה מחייבו בתשלום. לפי ר' יוחנן יש הבדל בין ארבעת הזמנים המיוחדים שבמשנה לשאר השנה. בימים הללו נוהגים כדין תורה ש"מעות קונות", ומיד בשעת התשלום הבהמה נקנית לקונה, ולכן כל הפסד של הבהמה הוא הפסד של הקונה. בשאר השנה – גזרו חכמים שהמעות לא יקנו אלא יחד עם משיכת הסחורה בידי הקונה, כדי למנוע מצב של הפסד לקונה שכבר שילם על סחורתו אך השתהה מלקחת את הסחורה לרשותו. אם בזמן זה הסחורה נשרפה במחסן של המוכר ("חיטיך נשרפו בעלייה") הקונה עשוי להפסיד הן את התשלום והן את הסחורה, ולכן קבעו כי העברת הבעלות אינה רק התשלום, אלא העברת האחריות על הסחורה בשעת העברת הסחורה עצמה.

יום ולילה של "יום אחד" - במשנה נאמר: "יום אחד" האמור באותו ואת בנו - היום הולך אחר הלילה. את זו דרש רבי שמעון בן זומא: נאמר במעשה בראשית "יום אחד" (בראשית א, ה), ונאמר באותו ואת בנו "יום אחד" מה יום אחד האמור במעשה בראשית, היום הולך אחר הלילה, אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה". ההגדרה של יום אחד היא יום לילה שאחריו יום. הגדרה זו עומדת בניגוד לחלוקת היום בהלכות קודשים, שם הלילה הולך אחר היום, ומקריבים בלילה את האיברים שלא הקריבו ביום, ולכן יש צורך להבהיר שאיסור אותו ואת בנו אינו חלק מהלכות קודשים, אלא איסור כללי יותר שחל בהגדרה הטבעית של יום ולילה בבריאת העולם.  

כיסוי הדם בקודשים - במשנה נאמר: "כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין, ונוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק, ואין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסין את דמו". על כיסוי הדם נאמר בתורה: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). התלמוד מסביר שמצוות כיסוי הדם אינה חלה בקודשים (בקורבנות מן העוף, שהרי חיה אינה קריבה במקדש), מפני שאין אפשרות לבצעה כראוי בבית המקדש: בתורה נאמר "וכסהו בעפר" ומכאן שהכיסוי צריך להיות מכל צדדיו של הדם, והשוחט חיה או עוף צריך לתת עפר הן על המקום שהדם יישפך עליו בשחיטה, והן לכסות את הדם בעפר לאחר השחיטה. במקדש אי אפשר לעשות זאת מפני שאסור לשפוך עפר על רצפת המקדש, וזאת משום שבניין המקדש נעשה בדיוק כדברי הנבואה: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דברי הימים א, כח, יט) ואין להוסיף עליו דבר שאינו חלק מהנבואה, והן מפני שאסור להניח דבר שיחצוץ בין רגלי הכוהנים לרצפת המקדש. התלמוד דוחה הצעות אחרות: לכסות רק מלמעלה כפי ששוחטים בהמה ועליה חיה בלי לשפוך במקום עפר, מפני ששם אפשר היה באופן עקרוני לשפוך קודם עפר, ואילו כאן אסור בגלל תבנית בית המקדש. לפי הצעה אחרת, צריך לכסות את הדם במקדש כפי שגוררים דם שעל הסכין או דם הניתז ומכסים אותו, אך למעשה המצווה היא לכסות דם שנשפך, ולא לגרור את הדם שעל הסכין ולכסותו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באותו ואת בנו.

שחיטה שאינה ראויה- במשנה נאמר: "השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו". רבי שמעון פוטר מאיסור אותו ואת בנו כאשר השחיטה אינה ראויה.

התלמוד דן במקרים של פרת חטאת ועגלה ערופה שהובאו במשנה. יש הסוברים כי צריך למחוק מן המשנה את המקרה של פרת חטאת מפני שלדעת רבי שמעון שחיטתה ראויה, מאחר שאפשר לפדות פרה אדומה לאחר שנשחטה, אפילו כשהיא כבר על גבי המערכה שעליה תישרף, ולכן יש בה טומאת אוכלים, ושחיטתה נחשבת לשחיטה ראויה. וכיוצא בזה, לגבי עגלה ערופה – יש האומרים שיש למוחקה מן המשנה, מפני שגם שחיטתה ראויה שהרי אינה אסורה בהנאה כל עוד לא נערפה. ואולם יש האומרים שאינה שחיטה ראויה, מפני שאסורה בהנאה כבר משעת לקיחתה בעודה חיה (בדומה לציפור מצורע האסורה משעת לקיחה).  

קדימות בשחיטת אותו ואת בנו - במשנה נאמר: "שניים שלקחו פרה ובנה, איזה שלקח ראשון - ישחוט ראשון, ואם קדם השני – זכה". משנה זו אינה עוסקת באיסור אותו ואת בנו אלא בזכות של כל אחד מן הצדדים להקדים את השחיטה. בתוספתא חולין (ה, ה) נאמר: "אם קדם השני – הרי זה זריז ונשכר", כלומר, מי שהזדרז שלא לעבור על איסור אותו ואת בנו, יוצא נשכר באכילת בשר כבר באותו היום.

מניין המלקות בשחיטת אותו ואת בנו - במשנה נאמר: "שחט פרה ואחר כך שני בניה – סופג שמונים. שחט שני בניה ואחר כך שחטה – סופג את הארבעים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה – סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה, ואחר כך שחט בתה – סופג את הארבעים, סומכוסאומר משום רבי מאיר: סופג שמונים". בתורה נאמר "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח). הכתוב השתמש בלשון רבים ולא בלשון יחיד ("לא תשחוט"), וגם לא בלשון כללית לנסתרים ("לא ישחטו"). לשון הרבים מלמדת שהאיסור חל אפילו על יותר משוחט אחד, ולשון הנוכחים מלמדת שהאיסור חל הן על מי ששוחט אותו ואת בנו, והן על מי ששוחט את בנו ואחר כך אותו.

שיטת סומכוס –מניין המלקות על עבירות כפולות נקבע לפי מספר שיקולים חשובים: האם העבירה נעשתה בשני גופים שונים, האם נעשתה בבת אחת ובהתראה אחת, והאם ההתראה היא וודאית למי שעומד לעבור על האיסור בוודאות או שחייב גם על התראת-ספק שאין יודעים אם עובר על האיסור (כמו אדם שמתרים בו שלא לקלל או להכות לספק אביו). התלמוד דן האם לדעת סומכוס חייב בעונש של עבירה כפולה במשנה מפני שעבר עבירה בשחיטת שתי פרות שונות (גופים מוחלקין) או שיהיה חייב גם כאשר אכל שני כזיתים של חלב בהעלם אחד – שאין כאן גופין מוחלקים אלא גוף אחד של זיתים. התלמוד דן במקורות שונים בעניין זה, אך אין מהם הוכחה לגבי שאלה זו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באותו ואת בנו בקודשים ובעבודה זרה.

אותו ואת בנו בשחיטת קודשים - במשנה נאמר: "השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו". התלמוד מסביר כי לדעת רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. יש הרוצים לטעון כי לפי זה אין איסור אותו ואת בנו נוהג בקודשים, שהרי שחיטת קודשים אינה שחיטה ראויה, ואינו עובר בה על איסור "אותו ואת בנו לא תשחטוביום אחד" (ויקרא כב, כח).

גישה זו כפי שמסבירה הסוגיה קיצונית מדי, שכן בברייתא מוצאים שלדעת רבי שמעון איסור "מחוסר זמן" בקודשים (דבר הראוי להיות קרב לאחר זמן) אסור באיסור לא תעשה של שחיטת קודשים בחוץ, אך אינו חייב עליו כרת כשאר מקריב קודשים בחוץ. אחד מאיסורי "מחוסר זמן" הוא איסור אותו ואת בנו האוסר להקריב בהמה ובנה באותו היום, ורבי שמעון סובר שאם הקריב קודשים בפנים המקדש ולאחר מכן שחט את בנה של הבהמה מחוץ למקדש – חייב באיסור לא תעשה של שחיטת קודשים בחוץ ולא בכרת מפני שמדובר בבהמה הראויה לבוא לאחר זמן, ומכאן שהוא סובר שאותו ואת בנו חל בקודשים.

יש המסבירים כי לדעת רבי שמעון אין איסור מלקות על אותו ואת בנו בקודשים, מפני שהבשר מותר באכילה רק לאחר זריקת הדם ולא לאחר השחיטה, ולכן, כאשר מתאים את השוחט שהוא עומד לעבור על איסור אותו ואת בנו, זו התראת ספק, שאולי לא יזרוק את הדם, והבשר לא יהיה מותר באכילה. מטעם זה השוחט חולין ואחר כך שחט את הבן לקורבן שלמים – פטור, מפני שיש כאן התראת ספק, שאולי לא יזרוק את הדם של השלמים, והשחיטה לא תכשיר את הבשר לאכילה. האמוראים נחלקו בדין מי שהקריב עולה וחולין - שחיטת העולה נועדה רק להקרבה על מזבח, ויש הסוברים שאינה בכלל שחיטה ראויה לדעת רבי שמעון, אבל יש הסוברים כי אף לרבי שמעון הדבר נחשב כשחיטה ראויה, מאחר שהמזבח עצמו נחשב כאוכל מבשר העולה, לפי הכתוב "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" (ויקרא ז, יח).   

אותו ואת בנו והשוחט לעבודה זרה – במשנה נאמר: "השוחט לעבודה זרה...רבי שמעוןפוטר וחכמים מחייבים". שחיטה לעבודה זרה חמורה מאיסור אותו ואת בנו, ונחלקו האמוראים באיזה מקרה מדובר במשנה. לדעת ריש לקיש מדובר על מי ששחט שה ראשון לעבודה זרה, ואת השני לשולחנו (לעצמו), אבל אם שחט את השני לעבודה זרה – פטור על איסור אותו ואת בנו מפני שיש להענישו בעונש על איסור עבודה זרה החמור יותר ("קים ליה בדרבה מיניה"). רבי יוחנן סובר שאין צורך לומר הלכה זו ש"אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה", וכי במשנה מדובר על מי שלא התרו בו על איסור עבודה זרה אלא רק על איסור אותו ואת בנו. מחלוקת זהה בין האמוראים מוצאים גם לגבי מי שעשה עבירה שיש עליה עונש מיתה או מלקות וגם עונש ממון, והתרו בו על עונש הממון ולא על עונש המיתה או המלקות, שלדעת רבי יוחנן חייב בעונש הממון, שהרי לא התרו בו על עונשים אחרים. ולדעת ריש לקיש אינו לוקה, מפני שלו היו מתרים בו על עונש המיתה או המלקות לא היה נענש בעונש הממון, וגם כעת שהתרו בו אינו לוקה, ולא ההתראה קובעת אלא עצם העובדה שעשה עבירה שיש בה עונש חמור עם עבירה שיש בה עונש קל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכוי, ובאותו ואת בנו ביחס לאיסורים אחרים.

כוי – התנאים נחלקו בזיהוי הכוי: "כוי זה איל הבר, ויש אומרים: זה הבא מן התייש ומן הצבייה. רבי יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה, היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים".

התלמוד דן על עוד בעלי חיים שיש קושי בזיהוים: שור הבר – נחלקו התנאים במשנה (כלאים ח, ו):"שור הבר מין בהמה הוא, רבי יוסי אומר: מין חיה". שאלה זו קשורה גם בזיהוי התאו שבתורה: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים שה עזים, איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. וכל בהמה מפרסת פרסה...אותה תאכלו" (דברים יד, ד-ה). בתורה נזכרו עשרה מיני בעלי חיים – שלושה מינים של בהמות, ושבעה מינים של חיות, והתאו נזכר יחד עם שאר החיות. ואולם, יש הסוברים שיש ללכת בעניין זה אחר התרגום לארמית, המתרגם את המילה "תאו" כתורבלא (שור בר), ולכן הכוונה היא לשור ולמין בהמה. עז הבר (עיזי באלא) – האמוראים דנים האם עז הבר היא בכלל מין העז הנזכר בכתוב ומותר להקריבה על המזבח, או שהיא בכלל מינים אחרים כמו אקו וזמר, או שהכתוב כלל בסוף את כל מיני החיות ("כל בהמה") ללמד שיש להוסיף על הפרטים של מיני החיות השונים עוד חיות. בפועל התירו לאכול את החלב של עז הבר, ומכאו שראו בה מין חיה ולא מין בהמה.

איסור אותו ואת בנו ואיסור קודשים בחוץ – במשנה נאמר: "קודשים בחוץ – הראשון חייב כרת, ושניהם פסולים, ושניהם סופגים את הארבעים...קודשים בפנים – הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול". המשנה מפרטת מקרים שונים של שחיטה של אותו ואת בנו יחד עם איסור שחיטת קודשים מחוץ למקדש. לגבי כל מקרה בוחנים האם עובר רק על איסור שחיטת קודשים בחוץ וחייב כרת ומלקות והבהמה פסולה להקרבה, או שעובר גם על איסור אותו ואת בנו, וחייב ארבעים מלקות.

אותו ואת בנו ומחוסר-זמן - בהמה שאסור לשוחטה בגלל איסור "אותו ואת בנו" אסורה גם כקורבן מחוסר-זמן, איסור להקריב קורבן שלא הגיע זמנו להיות קרב הנלמד מן הכתוב: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה" (ויקרא כב, כז). המשנה לא מנתה את הלאו של "לא ירצה" בכלל הלאוים של המשנה, מפני שהיא מנתה את האיסור היסודי יותר של אותו ואת בנו. יש האומרים כי אין איסור לא ירצה איסור לא-תעשה אלא לאו הבא מכלל עשה הנחשב למצוות עשה, שהרי אפשר להמתין ליום השמיני עד שירצה הקורבן, ואף כאן אפשר להמתין עד שיעבור יום אחד ואז לשחוט אותו או את בנו.  

שיטת רבי שמעון – במשנה הבאה נאמר: "השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין". לדעת רבי שמעון אם השחיטה אינה ראויה - אין עוברים על איסור אותו ואת בנו, והתלמוד מסביר כי עמדת רבי שמעון משפיעה גם על ההלכות של שחיטת קודשים בחוץ ובפנים. לפי רבי שמעון, שחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת לשחיטה אלא להריגת הבהמה, ולכן השחיטה הראשונה כלל אינה שחיטה, ועל השחיטה השנייה - צריך היה להעניש בכרת את מי ששוחט בהמת קודשים בחוץ, ולפטור ממלקות על איסור אותו ואת בנו את השוחט חולין בפנים או את השוחט קודשים בפנים, בניגוד לדברי המשנה. יש חידוש מסוים בהעמדת דברי רבי שמעון באופן זה, שכן אפשר היה לחשוב כי שחיטת קודשים בפנים היא שחיטה ראויה המתירה את הבשר להקרבה, אך למעשה, מאחר שעוד לא זרק את הדם אין רואים בה שחיטה ראויה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחשש לזרע האב.

בדף הקודם נחלקו התנאים האם איסור "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח) חל על נקבה שבנה כרוך אחריה (חכמים), או על זכרים ועל נקבות (חנניה). התלמוד מסביר כי שורש המחלוקת הוא השאלה האם "חוששים לזרע האב", כלומר, האם לאב יש חלק בייחוס הוולד כמו לאם. לשאלה זו יש השלכה בעוד נושאים רבים בהלכה כמו: הרבעת כלאי בהמה, כיסוי הדם, ומתנות הזרוע, הלחיים והקיבה, והתלמוד דן בהם בפירוט בדף זה.  

כלאים בבהמה – במשנה (כלאים ח, ד) נאמר: "רבי יהודהאומר: הנולדין מן הסוס (סוסה), אף על פי שאביהן חמור – מותרים זה בזה, אבל הנולדים מן החמור (אתון) עם הנולדין מן הסוס (סוסה) – אסורין". התלמוד דן האם לדעת רבי יהודה יש כאן מסקנה מוחלטת שאין חוששים לזרע האב, ולפיכך יש ללכת רק אחר האם ולהתיר הרבעת כלאיים של פרדה שאביה סוס עם פרדה שאביה חמור. אפשרות אחרת היא שרבי יהודה מסופק האם יש חשיבות לזרע האב בקביעת זהות הוולד, ולכן ההיתר במשנה מוגבל לפרדה שאביה חמור עם פרדה שאביה חמור, אז אומרים שצד החמור שבפרדה משתמש בצד החמור שיש בפרדה האחרת, ולא בצד הסוס שיש בה, אך במקרה של פרדה שאביה חמור עם פרדה שאביה סוס, או של פרדה שהרביעה עם חיה ממין האם – חוששים לזרע האב. מסקנת הסוגיה היא שרבי יהודה מסתפק בדבר, ואף לשיטתו אסור להרביע פרד כלאיים עם המין של האם ("פרי עם האם"). חכמים חולקים על דברי רבי יהודה ולדעתם "חוששים לזרע האב", ומטעם זה אין זה משנה אם האב הוא חמור או סוס, "כל מיני פרדות אחת הן", וכל הפרדים נחשבים למין אחד והם מותרים בהרבעה זה בזה.

סימנים– אגב הדיון דנים אם זהות הוולד עשויה להיקבע על ידי סימנים חיצוניים. שאלה זו רלבנטית כאשר אין יודעים את מין האם (ומניחים שאין לחשוש לזרע האב), אז אפשר לקבוע האם הפרדים דומים זה לזה בעזרת בדיקת הסימנים המבחינים בין החמור לבין הסוס: קול - החמור נוער בקול עבה, והסוס צוהל בקול דק. אוזניים – לסוס אוזניים קצרות, ולחמור אוזניים ארוכות. זנב – לסוס זנב ארוך ולחמור זנב קצר, ואם הם דומים בסימנים הללו, כנראה שהמין של האם משותף לכל הפרדים.

כוי - החשש לזהות האב עולה גם בעניין כוי. כוי, לפי אחת הדעות (ראו בדף הבא), הוא כלאיים של חיה ובהמה, ולכן יש לשאול מה מעמדו בהלכות שנאמרו רק לגבי חיה או רק לגבי בהמה:

א.      אותו ואת בנו – בתוספתא חולין (ה, א) נחלקו התנאים: "אותו ואת בנו - נוהג בכלאים ובכוי. רבי אליעזראומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - אותו ואת בנו נוהג בו, כוי - אין אותו ואת בנו נוהג בו". איסור אותו ואת בנו נאמר על "שור" או על "שה" (כבשים או עזים) ולא על חיות.

ב.      מתנות הזרוע והלחיים והקבה – בתוספתא חולין (ט, א) נחלקו במחלוקת דומה: "הזרוע והלחיים והקבה - נוהגים בכוי ובכלאים, רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות, מן הכוי - פטור מן המתנות". חובת מתנות אלו נאמרה רק בשור או בשה: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם...אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג).

ג.       כיסוי הדם – במשנה (חולין ו, א)  נאמר: "כוי - אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסין את דמו". כיסוי הדם הוא רק של "חיה או עוף" (ויקרא יז, יג), והמשנה קובעת שהכוי אינו בכלל זה.      

לאחר משא ומתן במקורות הללו, מסקנת הסוגיה היא שהן רבי אליעזר והן חכמים מסופקים אם יש לחשוש לזרע האב, ועיקר המחלוקת היא האם המצוות הללו נאמרו על "שה" ועל "צבי", או גם על "מקצת שה" או "מקצת צבי", ובכלל זה כוי שמקצתו חיה ומקצתו בהמה.

הסבר המחלוקת באופן זה נוגע גם לביאור המקרים עליהם מדובר במקורות השונים:

לגבי חובת המתנות – יש להעמיד את המחלוקת בכוי הנולד מצבי הבא על תיישה. לדעת חכמים יש ספק אם אין חוששים לזרע האב, ומדובר על שה גמור החייב בכל המתנות, או שחוששים לזרע האב – ויש כאן רק מקצת שה מצד אמו, וחייב בחלק מהמתנות. ולדעת רבי אליעזר אין אומרים שה ואפילו מקצת שה, ולכן פטור מכל המתנות. לו היו מעמידים את המחלוקת בתיש הבא על הצביה, יכול היה הבעלים של הכוי לטעון כנגד הכהן שעליו להביא ראיה שחוששים לזרע האב – וכל עוד לא הביא ראיה פטור לגמרי ממתנות.  

לגבי כיסוי הדם – מדובר במשנה על כוי הנולד מצבי הבא על התיישה. ולדעת חכמים יש כאן ספק דומה: שמא אין חוששים לזרע האב – ודמו פטור מכיסוי לגמרי, ושמא חוששים לזרע האב – ויש בו מקצת צבי וחייב בכיסוי, ולכן אין לשחוט כוי ביום טוב הצריך כיסוי דם מספק.

לגבי אותו ואת בנו - מצב הדברים המעשי בו עוסקת המחלוקת מסובך יותר. מן הדיון שבדף זה עולה כי יש ללכת אחר האם ולבחון אם היא "שה" או לא (צביה או תיישה), והמחלוקת של רבי אליעזר וחכמים היא על מקרה שבו האם עצמה היא "מקצת שה", כלומר, בת של תיש הבא על הצביה, או בבת של צבי הבא על התישה, והאם מותר לשחוט את אותה הבת ואת בנה באותו היום.

דף הבא מציעים עוד הסבר לפיו המחלוקת מורכבת משתי שאלות: שאלה אחת היא האם האיסור חל על "מקצת שה" או רק על "שה", ושאלה אחרת, לפי ההנחה המקובלת שמספק חוששים לזרע האב, מה מידת ההשפעה של החשש לזרע האב. לפי הסבר זה המחלוקת היא על דרגת העונש של השוחט אותו ואת בנו בשני מקרים שונים: בתיש הבא על הצביה – כאשר האב הוא "שה" והאם היא חיה, ובגלל החשש לזרע האב, השוחט אותו ואת בנו ביום אחד – לדעת חכמים עובר על האיסור, שכן אפילו מקצת שה אסור. ולדעת רבי אליעזר, אין אומרים מקצת שה, ואין כאן איסור. מקרה שני הוא בצבי הבא על התישה – כאשר האם היא "שה" והאב הוא חיה - שלדעת חכמים חייב מלקות, שאפילו מקצת שה אסור, ולדעת רבי אליעזר חוששים לזרע האב ושוב אין כאן שה גמור, ואין אומרים כי חייב מלקות על מקצת שה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור אותו ואת בנו.

בתורה נאמר: " ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).

איסור אותו ואת בנו בקודשים - במשנה נאמר: "אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין". התלמוד דן במקור להלכה הקובעת כי איסור שחיטה הוא גם במוקדשין. התלמוד מסביר כי איסור "אותו ואת בנו" פותח בו"ו החיבור כדי לחברו לאיסור הנזכר בפסוק שלפניו, האוסר להקריב בהמה  לאחר שנולדה: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' (שם כז), ומכאן שאף איסור "אותו ואת בנו" חל בקודשים. יחד עם זאת, האיסור אינו חל רק בקודשים, מפני שהכתוב חזר לציין בפסוק זה את השור, ואינו מזכירו רק בכינוי החוזר אל הפסוק הקודם, ומכאן שאין מדובר בשור שנזכר בעניין הקודם אלא גם בשור של חולין.

הכתוב דן במדרשי הלכה על הכתוב, ובמיוחד בכינוי הגוף "אותו", כינוי השייכות "בנו", ומילת הברירה "או".

כלאים באותו ואת בנו – מן הכתוב "שה כבשים או שה עזים" (דברים יד, ד) לומדים בבניין אב שבכל מקום שבו כתובה המילה "שה" בתורה היא מציינת מין ייחודי ולא כלאיים, ומכאן למדו שבהקרבת קודשים אין מקריבים כלאיים. עם זאת, איסור "אותו ואת בנו" שונה בעניין זה, ואף על פי שהמילה "שה" כתובה בתורה, ההלכה היא ש"נוהג בכלאים ובכוי" (כוי=בעל חיים שאין יודעים אם הוא בהמה או חיה). התלמוד מסביר כי המילה "או"שבכתוב מלמדת שיש לרבות גם כלאיים בכלל האיסור.

חילוק איסורים של שור ובנו או שה ובנו – אפשר היה לחשוב שעובר על האיסור רק כאשר שוחט את כל הבהמות הנזכרות בכתוב: שור ובנו ושה ובנו, ולכן נאמר בכתוב "בנו" ללמד שעובר על האיסור כאשר שוחט אחד מהם עם בנו. כמו כן, אפשר היה לחשוב שהאיסור הוא רק כאשר שוחט שור יחד עם שה ובנו, ולכן הכתוב מציין את המילה "אותו", המלמדת שדי בשה ובנו לעבור על האיסור. יש הסבורים (ראו בפסקה הבאה את שיטת חנניה) שאין צורך בדרשה מיוחדת כדי לחלק בין פרטים שונים הנזכרים בכתוב על מנת לייחד לכל אחד מהם איסור בפני עצמו, מפני שכך היא דרך הפירוש הרגילה של מקראות שיש בהם חלק כולל. התלמוד מסביר כי יש בעניין זה של חילוק איסורים מחלוקת תנאים על איסור מקלל אביו ואמו: "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, אביו ואמו קלל" (ויקרא כ, ט) אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו, ואמו שלא אביו מנין? תלמוד לומר "אביו ואמו קלל" - אביו קלל, אמו קלל, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: משמע שניהם כאחד, ומשמע אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב יחדו". לדעת רבי יאשיה יש לציין בפירוש כי האיסור חל על כל אחד בפני עצמו ועל שניהם יחד, ולדעת רבי יאשיה הכתוב עצמו מתפרש באופן דו-משמעי, ואם רוצים שתהיה לו משמעות אחת יש לציין את הדבר בפירוש בכתוב.   

איסור אותו ואת בנו בזכרים ובנקבות – נחלקו התנאים בדבר: "אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, חנניה אומר: נוהג בין בזכרים ובין בנקבות". תנא קמא (חכמים) לומד ממצוות שילוח הקן, שם נאמר "והאם רובצת על האפרוחים" (דברים כב, ו), שכשם שחייב לשלח את האם, כך גם כאן האיסור הוא רק על נקבות. תנא קמא לומד מהביטוי "אותו" בגוף יחיד שמדובר על אחד ההורים בלבד, ואף על פי שיש הבדל בין מצוות שילוח הקן הנוהגת רק כשמוצא באקראי אם על הבנים ולא כשהם מזומנים בכוונה לאותו מקום, ואילו איסור אותו ואת בנו חל על כל בהמה, מאחר שמדובר על הורה אחד בלבד, יש להעדיף את הנקבה כפי שמוצאים במצוות שילוח הקן. ואף על פי שהצורה של "אותו" היא צורת זכר, יש ללמוד מהכתוב "בנו" שמדובר על נקבה שבנה כרוך אחריה ולא על זכר שבנו אינו כרוך אחריו. חנניה לעומת זאת דורש את המילים הללו כמשלימות ולא כסותרות: המילה "בנו" כמציינת שהאיסור הוא על נקבה שבנה כרוך אחריה, והמילה "אותו" מציינת שהאיסור הוא על זכרים, ולכן האיסור הוא על זכרים ונקבות. ולפי עמדה זו אין צורך במילה "אותו" לחלק איסורים מפני שיש ללמוד כדעת רבי יונתן, שיש איסור על כל אחד בפני עצמו, עד שהכתוב מפרש אחרת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני שליה.

אכילת שליה - במשנה נאמר: "השוחט את הבהמה ומצא בה שליא – נפש היפה תאכלנה, ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. חישב עליה (לאכילה) – מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות" לפי דרשת הכתוב "כל בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו) מותר לאכול כל דבר המצוי בבהמה, ובכלל זה גם השליה המצויה ברחם הבהמה. עם זאת, השליה אינה נאכלת כרגיל על ידי אנשים, ורק "נפש היפה", כינוי בלשון סגי-נהור למי אינו נגעל מדברים, עשוי לאוכלה. בגלל שהשליה אינה אוכל לרוב בני האדם, לאחר שחיטת הבהמה השליה אינה נטמאת בטומאת אוכלים, ואם הבהמה מתה - השליה אינה נחשבת כחלק מן הבהמה ואינה טמאה בטומאת נבילות.

עור ששלקו – עור שנשלק ובושל במים מטמא טומאת אוכלים, לפי דברי הברייתא המשווה את העור לשליא שחשב עליה למאכל: "עור ששלקו והשליא שחישב עליה – מטמאין טומאת אוכלים"; ואינו מטמא טומאת נבילות, לפי הכתוב "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט), המלמד שהעור, העצמות, הגידים, הקרניים והטלפיים אינם חלק מבשר הנבילה, ואפילו אם יצקם לקדירה ובישלם בישול מרובה בתבלינים. רבי יצחק בר נפחא שואל האם עור חמור ששלקו מטמא טומאת אוכלים מפני שהוכשר לאכילה בבישול, או שעור חמור הוא מאוס לאכילה ואינו מטמא טומאת אוכלים אפילו לאחר בישול.

שליה שיוצאת מהרחם - במשנה נאמר: "שליא שיצתה מקצתה – אסורה באכילה; סימן ולד באישה וסימן ולד בבהמה". המשנה עוסקת בשליא שחלק ממנה יצא מרחם הבהמה לפני השחיטה, ואסרוה באכילה מפני החשש שראשו של העובר יצא יחד עם השליא ולא הותרה בשחיטה. האמוראים נחלקו כיצד לבאר את המשנה: "אמר רבי אלעזר: לא שנו אלא שאינה קשורה בולד, אבל קשורה בולד – אין חוששים לולד אחר. ורבי יוחנן אמר: אנו אין לנו אלא שליא בלא ולד, אבל יש עמה ולד - בין קשורה בולד, בין אין קשורה בולד – אין חוששים לולד אחר". לדעת רבי אלעזר יש לבחון שיקול שלא נזכר בפירוש במשנה - האם השליה קשורה ומחוברת לוולד. אם השליה אינה קשורה לוולד – אכן יש לחשוש שהשליה היא של וולד אחר שנימוח בתוכה, אבל אם השליה מחוברת לוולד – אין חוששים שמדובר בשליה של וולד אחר. רבי יוחנן מקל עוד יותר ולדעתו יש להתחשב בשיקול נוסף – האם כאשר השליה שיצאה מקצתה יש עוד וולד ברחם. אם אין כעת וולד ברחם, ואפשר לשער כי הוולד נספג בשליה, אבל אם יש עובר ברחם – מניחים כי השליה אינה של וולד אחר, אלא של עובר זה עצמו.     

שליה לבכורה - "המבכרת שהפילה שליא – ישליכנה לכלבים, ובמוקדשים – תיקבר, ואין קוברין אותה בפרשת דרכים, ואין תולים אותה באילן מפני דרכי האמורי". הטעם שאין חוששים שבשליה היה בכור ממין זכר הוא שמתוך רוב הבהמות היולדות בהמה ראויה לבכורה רק חצי יולדות זכרים, ומכאן שמיעוט הלידות הוא של זכרים, ואין להחמיר עליהם אלא רשאי להשליכם לכלבים. בשאר הקודשים – שליה של בהמה שהוקדשה אסורה בהנאה, בין אם הוולד זכר או נקבה, ולכן צריכה קבורה.

דרכי האמורי – הגויים היו נוהגים לקבור את השליה בצומת דרכים או לתלותה באילן. המשנה אוסרת לעשות דברים אלו מפני "דרכי האמורי", האיסור לחקות את מעשי הגויים כאשר יש בהם ביטוי לאמונה טפילה. בסוגיה מוסבר כי כל מעשה שיש בו משום רפואה (אפשר למצוא לו סיבה והיגיון רפואיים) – אין לאוסרו באיסור דרכי האמורי. התלמוד מסביר כי הרפואה עשויה להיות סיוע בצמיחה ובגידול האילן, ולכן מותר להעמיס אבנים על אילן שפירותיו נושרים, כדי שהכובד יסייע לו להשיר את פירותיו ולצמוח מחדש. ואולם, אפשר להרחיב רעיון זה של רפואה גם לעוד היבטים, ומותר לצבוע את האילן בצבע אדום, למרות שכך נהגו הגויים, כדי שאנשים ידעו להתפלל על האילן ולבקש עליו רחמים שיצמח ויגדל כראוי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בצומת הגידין.

במשנה נאמר: "בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה (ברך) ולמטה – כשרה, מן הארכובה ולמעלה – פסולה, וכן שניטל צומת הגידין". רגל הבהמה האחורית בנויה משלוש עצמות: עצם תחתונה (רגל), עצם אמצעית (שוק) ועצם עליונה (קולית). צומת הגידין היא מקום שבו מתחברים הגידים יחד בתחתית העצם האמצעית. הארכובה היא המפרק המחבר את העצמות זו לזו, והאמוראים דנים על מקומה המדויק של הארכובה שבמשנה: לפי רבי חייא הכוונה היא לארכובה שבראש העצם התחתונה, שהקצבים היו חותכים אותה יחד עם עצם הראש שעל גבה (עצם קטנה בשם ערקומא). ולפי רבי יוחנןהכוונה היא לארכובה שבין העצם העליונה לאמצעית, ואצל הגמל אפשר לראות בליטה ניכרת במקום זה.

התלמוד דן על בעיה המתעוררת בשיטת רבי חייא, שכן לשיטתו אם נחתכה הארכובה בתחתית העצם האמצעית, וודאי שניטלה עמה צומת הגידין, ואין צורך לציין מקרה זה במשנה. יש המתרצים קושי זה ומסבירים כי לפי דעת רבי חייא ההגדרה של למעלה מן הארכובה ולמטה מן הארכובה אינה מתייחסת לנקודה אחת שיש למעלה ולמטה ממנה בעצמות סמוכות זו לזו, אלא למטה מהארכובה היא למטה מצומת הגידין בעצם התחתונה, ולמעלה מהארכובה היא חתך במפרק של העצם האמצעית והעליונה באותו מקום הניכר אצל הגמל. המשנה מתייחסת גם למקרה-ביניים של בהמה שנחתכה בתחתית העצם האמצעית בצומת הגידין אז הבהמה פסולה, אבל אם נחתכה בעצם האמצעית עצמה – הבהמה כשרה. ההנחה בעניין זה היא שהחיתוך בסמוך לגוף הבהמה אינו מסוכן יותר לבהמה, אלא יש מקומות שונים בגוף הבהמה, ופעמים שחתך למעלהמטריף יותר מאשר חתך למטה, ופעמים שחתך למטה (כמו צומת הגידין) מטריף את הבהמה יותר מאשר חתך גבוה למעלה.

מקום צומת הגידין – הגידים הם רקמות חיבור סיביות המחברות את הבשר לעצם, וצומת הגידים הוא מקום שבו הגידים צומתים ומתלכדים בו לסיב אחד, ונחלקו האמוראים במקומו המדויק: יש מסורות חלוקות בשמו של רב אשי אם מקום צומת הגידים במקום שהגידים צמודים לעצם, או במקום שהגידים נפרדים מהעצם. יש הסוברים שצומת הגידים היא על עצם קטנה שבין העצם האמצעית לעצם התחתונה (ערקומא), ויש הסוברים שהכוונה היא למקום שאותו חותכים הקצבים, שהוא המקום שבו הגידים צומתים.

עד היכן צומת הגידים – צומת הגידים היא עד אותו מקום שהגידים מתפשטים אליו, ומתפצלים ונבלעים בבשר. בבהמה גסה מדובר על ארבעה טפחים, ובבהמה דקה – יש לבחון אם הגידים הם בולטים, קשים, עבים ולבנים או שקופים אז הם נחשבים כצומת הגידין, ואילו גידים מובלעים, רכים, דקים ובצבעים אחרים – אינם חלק מצומת הגידים.

הגדרת רוב צומת הגידין – בצומת הגידין של בהמה יש שני גידים דקים ואחד עבה, ונחלקו אמוראים על הגדרת רוב צומת הגידים: א. חיתוך רוב מניין ורוב בניין הגידים – לפי רב זביד מחמירים בכל היבט של הגדרת רוב, שאם נחתך הגיד העבה – נחתך רוב בניין של הגיד (הגיד המחזיק את שאר הגידים), ואם נחתכו הגידים הדקים – נחתך רוב מניין של הגידים. לפי מר בר רב אשי מקלים, שאם נחתך הגיד עבה - עדיין יש רוב מניין (שני גידים דקים), ואם נחתכו הדקים - עדיין יש רוב בניין (גיד עבה), והבהמה טריפה רק כאשר יש רוב בניין ורוב מניין, כגון שנחתך הגיד העבה ואחד מן הדקים.  ב. חיתוך רוב הגיד יש מסורות שונות על מחלוקת האמוראים בדבר זה: לפי מסורת אחת רבסובר שגיד אחד הנחתך ברובו פסול, אפילו כאשר יש שני גידים שלמים, ושמואל חולק וסובר שמאחר שיש שני גידים – אין זה נחשב כחיתוך הרוב. ולפי מסורת אחרת, רבסובר שצריך רוב של כל אחד משלושת הגידים, ושמואל סובר שכל עוד נשאר שיעור גיד בעובי חוט הסרבל בכל אחד מן הגידים יש מיעוט שלא נחתך בגידים, ואינם נחשבים חתוכים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בבן-פקועה.

בן-פקועה– במשנה נאמר: "מצא בן תשעה חי - טעון שחיטה, וחייב באותו ואת בנו דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שחיטת אמו מטהרתו. רבי שמעון שזורי אומר: אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה - שחיטת אמו מטהרתו. קרעה ומצא בה בן תשעה חי - טעון שחיטה, לפי שלא נשחטה אמו". במשנה מדובר על עובר חי שיצא מהרחם לאחר שחיטת אמו, הנקרא גם "בן פקועה", והמחלוקת של רבי מאיר וחכמים היא האם יש חובה לשוחטו בפני עצמו. המחלוקת בין חכמים לרבי שמעון שזורי היא במקרה שהעובר הפריס על גבי קרקע (הניח את פרסותיו על הקרקע), שלדעת חכמים שחיטת אמו מטהרתו כל עוד הוא ברחם בגלל גזירה שאם יצא יאמרו שמותר לאכול כל בהמה בלי שחיטה, ולדעת רבי שמעון שזורי מותר באכילה אפילו לאחר שיצא מרחם אמו.

צאצאיו של בן פקועהא. צאצא של בן פקועה ובהמה רגילה – אסור באכילה, מפני שאין יודעים אם צריך שחיטה כאמו או אינו טעון שחיטה כאביו. ב. קלוט בן פקועה – עובר שיש לו פרסות קלוטות (שאינן שסועות אך הוא נולד ממין שפרסותיו שסועות הכשר לאכילה) שנולד לבן פקועה – מותר באכילה בלי שחיטה, מפני שאנשים זוכרים שמדובר במקרה תמוה וחריג מהרגיל, ולכן אין לחשוש שיבואו להתיר בגלל זה בהמה רגילה בלי שחיטה. ויש האומרים כי הלכה זאת נאמרה דווקא כאשר יש שני דברים תמוהים בבהמה זו, כמו קלוט בן קלוטה בן פקועה. פסק ההלכה בעניין בן פקועה  – נחלקו האמוראים לגבי דעת רבי שמעון שזורי: שאלת אחת היא האם צאצאיו של פקועה אינם צריכים שחיטה - לדעת רבי חנינא בנו ובן בנו של בן פקועה מותרים בלא שחיטה עד סוף כל הדורות, ולדעת רבי יוחנןבן פקועה עצמו מותר בלא שחיטה אבל בנו חייב שחיטה. שאלה כללית יותר היא האם יש לפסוק הלכה כדעת רבי שמעון שזורי בכל מקום בו שנויה שיטתו במשנה (גיטין ו, ה;  דמאי ד, א), ובכלל זה גם המשנה על בן פקועה, או שיש לפסוק כמותו רק במקומות אחרים, אך לא בעניין בן פקועה, ולמעשה הורה רב אשי שיש לשחוט בן פקועה.        

טומאת אוכלים בבן פקועה - בתוספתא חולין (ד, ז) נחלקו התנאים: "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: (בן פקועה) מטמא טומאת אוכלים וצריך הכשר, וחכמים אומרים: אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי, וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין". דעת רבי יוסי הגלילי היא שיש להתייחס אל בן הפקועה כאל אוכל, כפי שנאמר בברייתא: "עבר (בן הפקועה) בנהר – הוכשר, הלך לבית הקברות נטמא". רבי יוסי הגלילי סובר שאוכל מן החי עשוי להיטמא בטומאת אוכלים עוד לפני שמת, כדעת בית שמאי במשנה במסכת עוקצין (ג, ח): "דגים מאימתי מקבלין טומאה? בית שמאי אומרים: משיצודו, ובית הלל אומרים: משימותו.רבי עקיבא אומר: משעה שאין יכולין לחיות". ההבדל בין רבי עקיבא לבית הלל הוא כאשר הדג מפרפר וימות אפילו אם יחזור למים. אגב הדברים דנים על טומאת אוכלים בדגים שנולדו בהם סימני טריפה – אם הדגים נעשו טריפה באחת הטריפות הפוסלות בהמה לאכילה אך אינן פוסלות דגים מאכילה, יש לדון האם הטריפה פוגעת בבהמה שיש בה חיות רבה, וכל שכן בדגים שחיותם מועטה ביותר, או שאולי הטריפה אוסרת את השחיטה, ובדגים שאין בהם שחיטה אין דיני טריפה, ושאלה זו נותרת ללא הכרעה ("תיקו").       

חלב של עובר – נחלקו האמוראים על איסור חלב בעובר בהמה, ויש מסורות שונות על מה נסובה המחלוקת: לפי מסורת אחת נחלקו על בהמה שהטילה נפל - "רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה, ורבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו כחלב חיה". רבי יוחנן סובר שמאחר שהנפל יצא לאוויר העולם הרי הוא נחשב כבהמה בפני עצמה שיש בה איסור חלב, ולדעת ריש לקיש כל עוד לא נגמרו חודשי ההריון, אינו נחשב כבהמה אלא לחיה שאין בה איסור חלב. לפי מסורת אחרת אין מחלוקת כי עובר שלא נגמרו חודשי הריונו חלבו מותר, ונחלקו על מי שתלש חלב מאיבריו של בן תשעה חודשים המצוי ברחם האם. לדעת רבי יוחנן החלב אסור כחלב בהמה מאחר שנגמרו חודשי ההריון, ולדעת ריש לקיש אין די בחודשי ההריון, ויש צורך שייצא לאוויר העולם ("חודשים ואווירא גרמי"). בהקשר זה דנים על הקרבת חלב על גבי המזבח, מפני שהחלב האסור באכילה הוא החלב שהתורה ציותה להקריבו. לפי מדרש ההלכה יש ללמוד מקורבן אשם הבא רק מזכרים, שכשם שבזכר אין שליל (עובר), כך גם בכל הקורבנות אין להקריב את החלב ואת שתי הכליות של השליל. ריש לקיש מוכיח מכאן שחלב השליל אינו כחלב בהמה ולכן אין מקריבים אותו, ולדעת רבי יוחנן, על אף שהחלב אסור, יש צורך למעטו מהקרבה מפני שלא מלאו לעובר שבעה ימים (ראו ויקרא כב, כז).    

בן פקועה שאמו טריפה – נחלקו האמוראים האם מחלוקת התנאים רבי מאיר וחכמים (רבי יהודה) רלבנטית גם לבהמה טריפה ששחטה ומצא בה בן תשעה חודשים חי: רבי אמיסובר שלדברי האוסר (רבי מאיר) – מתיר, לדברי המתיר (חכמים) – אוסר. ורבא סובר שלדברי המתיר – גם מותר". לדעת רבי אמי שחיטת האם הטריפה לא מתירה אותה באכילה, ולכן גם אינה מתירה את העובר, ולדעת רבא הכתוב הכשיר לשחוט ולהכשיר את העובר בשחיטת הקנה והוושט של האם, או אם רוצה, לשחוט את העובר עצמו בסימניו, ומאחר שבמקרה זה אינו יכול לשחוט את האם, רשאי עדיין לשחוט את הולד ("ארבעה סימנים הכשיר הכתוב"). הסוגיה דנה על ניסוח אחר של אותו רעיון בהלכה: "השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי – טעון שחיטה, וחייב בזרוע והלחיים והקבה, ואם מת – טהור מלטמא במשא (כנבילה)". יש המסבירים את המשפט האחרון "אם מת – טהור מלטמא במשא" כעוסק בעובר שנמצא מת בבטן – אז טהור מטומאת נבילה בגלל שחיטת אמו (לכל הדעות). ולפי מסורת אחרת מדובר על מי ששחט את הטריפה והוציא את העובר ושחטו ואחר כך מת העובר, וההלכה היא שנטהר מטומאת נבילה, הואיל והכתוב הכשיר בבן תשעה הן את שחיטת סימני האם והן את שחיטת סימניו שלו, וכך היא גם המסורת לפי רבי יוחנן, ולא ידוע אם ריש לקיש חלק עליו בעניין זה או הודה לו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה או חיתוך של עובר ברחם אמו.

במשנה נאמר: "בהמה המקשה לילד, והוציא עובר את ידו, וחתכה, ואחר כך שחט את אמו – הבשר טהור. שחט את אמו ואחר כך חתכה (את היד) – הבשר מגע נבלה (הבשר נטמא ביד החתוכה שדינה כנבילה), דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: מגע טריפה שחוטה". האמוראים נחלקו האם מחלוקת התנאים שבמשנה נוגעת לעוד דברים: איבר מדולדל של בהמה – "ריש לקיש: כמחלוקת בעוברין כך מחלוקת באיברין, ורבי יוחנן אמר: מחלוקת באיבר של עובר, אבל באיבר של בהמה – דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול (כלומר, השחיטה מתירה את האיבר באכילה ואינו נחשב כאילו נפל מן הבהמה). איבר של עובר מת – "רב חסדא: המחלוקת היא על איבר של עובר חי, אך איבר של עובר בהמה מת – השחיטה עושה ניפול (כלומר, השחיטה אינה מתירה את האיבר). רבה אמר: כמחלוקת בזה, כך מחלוקת בזה".   

מיתה ושחיטה עושות ניפול - הכלל לגבי איבר מדולדל של בהמה הוא: "מיתה - עושה ניפול, שחיטה – אינה עושה ניפול", כלומר, אם הבהמה מתה, האיבר המדולדל נחשב כאילו נפל מן הבהמה והוא טמא כאיבר מן החי, ואם הבהמה נשחטה – האיבר המדולדל מותר אגב שחיטת הבהמה. המקור לאבחנה בין מיתה לשחיטה הוא בפרשת טומאת שרצים: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא...וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא...וכי יפול מנבלתם...וכי יותן מים על זרע, ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לא-לח). הכתוב עוסק בנבלת שרצים ומשתמש בשני מונחים שונים: המונח "נבלתם" מציין שמדובר בשרצים מתים, והמונח "מותם" מלמד שהשרצים טמאים כל עוד הם לחים כפי שהיו בשעת המיתה, וכאשר התייבשו לאחר זמן שוב אינם טמאים,. האזכור הנוסף של "יפול עליו מהם במותם" אין בו צורך לעניין השרצים, והוא בא ללמד שאיבר מדולדל של בהמה נחשב כאילו נפל ממנה כאשר הבהמה מתה ("כל אשר יפול...במותם") ואיבר זה מטמא כאיבר מן החי, ומכאן אפשר גם להסיק כי השחיטה אינה עושה ניפול, ואף על פי שהאיבר מדולדל לעניין שחיטה הוא חלק מגופה ואינו מטמא טומאת נבילה. בעניין זה מוצאים מסורות שונות של האמוראים משמו של רב האם לוקים על אכילת איבר מדולדל כאיסור איבר מן החי, ולמעשה גם כאן ההבדל הוא בין איבר מדולדל של בהמה שמתה שלוקה עליו משום אכילת איבר מן החי, או על בהמה שנשחטה, והאיבר מותר באכילה ואינו לוקה על אכילתו.   

שחיטת עובר שלא נגמרו חודשי הריונו - במשנה נאמר: "בן שמונה חי – אין שחיטתו מטהרתו, לפי שאין במינו שחיטה". העובר שלא נשלם עיבורו נחשב כחלק מאמו – ולכן אינו נטהר מטומאת נבילה כאשר שוחטים אותו, ואינו מותר אלא אגב שחיטת אמו. לפי המשנה דבר זה נחשב כאילו "אין במינו שחיטה", אך בתלמוד מובאת שיטה לפי במקרה זה "יש במינו שחיטה אגב אמו". לפי שיטה זו אפשר להקשות שחיטת טריפה, שאף על פי שיש במינה שחיטה לא הייתה צריכה להיטהר מטומאת נבילה, ולפיכך אין ללמוד ששחיטת טריפה מטהרת מטומאת נבילה משיקולי קל וחומר, אלא מהכתוב "וכי ימות מן הבהמה...וטמא עד הערב" (שם לט), שלא כל בהמה מתה מטמאת בנבילה ("מן הבהמה"), וטריפה שנשחטה אינה מטמאת כנבילה.  

שחיטת בהמה שיש בה עובר – במשנה נאמר: "השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או מת, או בן תשעה מת - קורעו ומוציא את דמו (מותר בשחיטה אגב אמו ודמו אסור באכילה כדם האם). מצא בן תשעה חי - טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: שחיטת אמו מטהרתו. רבי שמעון שזורי אומר: אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה - שחיטת אמו מטהרתו. קרעה ומצא בה בן תשעה חי - טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו". רבי מאיר וחכמים נחלקו האם שחיטת האם מועילה לעובר, או שהוא צריך שחיטה לעצמו. בתוספתא (חולין ז, ב) מוצאים מחלוקת על שאלה קרובה האם העובר נחשב כבהמה לעצמה לעניין איסור אכילת גיד הנשה ואכילת חבל של שליל (עובר בהמה): "גיד הנשה - נוהג בשליל וחלבו אסור, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אינו נוהג בשליל וחלבו מותר". רבי אושעיא סבור שהמחלוקת היא ביסודה על עסקי אכילה, כמו שחיטה, חלב וגיד הנשה, אך לעניין איסורים אחרים שיש בבהמות כמו הרבעת כלאיים או חרישה בכלאיים דינו כבהמה לעצמה. דם עובר שנשחט – האמוראים נחלקו האם מחלוקת התנאים רבי מאיר וחכמים (רבי יהודה) היא גם על איסור אכילת דם: "אמר רבי שמעון בן לקיש: לדברי המתיר בחלבו – מתיר בדמו, לדברי האוסר בחלבו – אוסר בדמו, ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המתיר בחלבו – אוסר בדמו". במשנה עצמה נאמר על שחיטת עובר שלא נגמר הריונו "קורעו ומוציא את דמו", ומכאן שאפילו עובר שאינו טעון שחיטה וחלבו מותר – דמו אסור, כדעת רבי יוחנן. ריש לקיש דוחה הוכחה זו מפני שאף לשיטת רבי יהודה המתיר את חלבו – אין הכוונה שהדם מותר לגמרי, אלא רק שאינו אסור בעונש כרת כפי שחייבים כרת על דם הנפש ועל דם התמצית. רבי יהודה סובר שלפי הכתוב "אשר יאכל כל דם...והכרתי אותה" (ויקרא יז, י) יש עונש כרת הן על דם הנפש היוצא בשעת השחיטה ("דם") והן על דם התמצית המתמצה מן הבהמה לאחר שיצא דם הנפש ("כל דם") אך בעובר שלא נשחט בעצמו דם הנפש כלל לא יצא, וממילא אין איסור כרת על דם התמצית אלא רק איסור אכילה.     

בן פקועה בפדיון פטר חמור – בתורה נאמר "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, יג), ושואלים האם אפשר לקיים את המצווה בעובר כבשה שפקעו את רחמה והוציאו משם שה שנגמרו חודשי הריונו ("בן פקועה"), ונחלקו אמוראים בדבר: "מר זוטרא אמר: אין פודים, ורב אשי אמר: פודים". שאלה זו נשאלת לדעת חכמים הסוברים ששחיטת אמו מטהרתו לאכילה, והשאלה האם יש לראות את בן הפקועה בשר המונח בסל ואין פודים בבהמה שחוטה, או מאחר שבן פקועה זה מסוגל לרוץ כמו כל שה בשדה - כשר אף לפדיון פטר חמור. מר זוטרא לומד גזירה שווה לביטוי "שה" הנזכר בקורבן הפסח: "שה תמים זכר בן שנה" (שם יב, ה), שכשם שקורבן פסח אינו בא מיוצא דופן כך גם שה לפטר חמור אינו בא מיוצא דופן. רב אשי סובר שיש ללמוד מהכתוב "ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו" (שם יג, יג), שהחזרה על הביטוי "תפדה" מלמדת שאפשר לפדות גם בבן פקועה.   

בן פקועה לעניין טומאה – עובר חי הנמצא ברחם אמו מותר בשחיטתה לאכילה לדעת חכמים, ודינו כאוכל המקבל טומאה, ויש לשאול האם יש למנות את דרגות הטומאה של האם והעובר יחד או של כל אחד בנפרד. הכוונה היא במקרה שהאם טמאה ממגע של אב הטומאה, ודינה כראשון לטומאה, האם גם העובר נחשב כראשון לטומאה כחלק מאמו, או שהוא נחשב לשני לטומאה מפני שנגע בבשר אמו, ונחלקו אמוראים בדבר: "רבי יוחנן אמר: מונים בו ראשון ושני, ריש לקיש אומר: אין מונים בו ראשון ושני, נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו". שאלה זו חשובה גם להכשר לקבל טומאה, והאם דם השחיטה של האם מכשיר את העובר לטומאה, או שדי בשחיטה עצמה להכשיר את העובר לטומאה, כמחלוקת רבי שמעון וחכמים במשנה (חולין ג, ה).  

שחיטת עובר ברחם האם לאחר שנגמר הריונו – רב הושעיא שואל על מי שהושיט את ידו למעי הבהמה ושחט בן תשעה חודשים חי ברחם אמו, והשאלה היא האם מחלוקת רבי מאיר וחכמים על בן פקועה היא רק על עובר חי שאמו נשחטה ויצא לאוויר העולם או אפילו על עובר בעודו בבטן אמו, והאם גם לדעת חכמים אין חובה לשחוט בן פקועה, אך למעשה "ארבעה סימנים" הכשיר הכתוב, שחיטת קנה וושט של האם או של העובר, ורשאי לשחוט את העובר אגב אמו, או לשוחטו בעצמו. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה ומיתה של בהמה המטהרות מטומאת נבילה.

במשנה נאמר: "בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה, ואחר כך שחט את אמו - הבשר טהור, שחט את אמו ואחר כך חתכה (את היד) - הבשר מגע נבלה, דברי רבי מאיר, וחכמיםאומרים: מגע טרפה שחוטה". המשנה עוסקת בטומאה של בשר העובר. אם היד נחתכה לפני שחיטת האם, היד אינה מטמאת את בשר העובר מפני שהייתה מחוברת אליו כשהאם הייתה בחיים, ובעל חיים אינו נטמא בחייו אלא רק לאחר מותו. אם היד נחתכה לאחר שחיטת האם המתירה את בשר העובר באכילה – נחלקו התנאים: לפי רבי מאיר היד שיצאה מהרחם טמאה בטומאת איבר מן החי המטמא כמו נבילה, והבשר של העובר הנוגע בה טמא בטומאת נבילה, ולפי חכמים שחיטת הבהמה מטהרת את האיבר היוצא מטומאת נבילה אך הוא עדיין מטמא את בשר הבהמה כטריפה שחוטה המטמאת קודשים.

בהמשך המשנה דנים התנאים על ההשוואה בין שחיטת בהמה לטהר איבר לשחיטה של טריפה המטהרת מטומאת נבילה: "מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. אמר להם רבי מאיר: לא, אם טיהרה שחיטת טרפה אותה (מפני שהיא) דבר שגופה, תטהר את האבר (שיצא לחוץ), דבר שאינו גופה. מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה? בהמה טמאה אסורה באכילה, אף טרפה אסורה באכילה. מה בהמה טמאה - אין שחיטתה מטהרתה, אף טרפה לא תטהרנה שחיטה. לא, אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר, תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר. טול לך מה שהבאת (הטענה על שעת הכושר), הרי שנולדה טרפה מן הבטן (שיש לה שעת הכושר) מנין? לא, אם אמרת בבהמה טמאה, שכן אין במינה שחיטה, תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה? בן שמנה חי - אין שחיטתו מטהרתו, לפי שאין במינו שחיטה".

המשנה מעלה שיקולים אחדים לגבי שחיטה המטהרת מטומאה: גוף - בשחיטת טריפה הטהרה היא של גוף הבהמה, בעוד שבשחיטת בהמה שעובר ברחמה הטהרה היא לעובר שאינו נחשב לגופה.איסור אכילה – שחיטת טריפה אינה מתירה את הטריפה באכילה, כפי ששחיטת בהמה טמאה אינה מתירה אותה באכילה. שעת הכושר – יש שני סוגי שחיטת טריפה: טריפה שהייתה לה שעת כושר לאכילה לפני שהייתה טריפה, או טריפה מבטן שלא הייתה שעת הכושר לשחיטה, כמו בהמה טמאה שלא הייתה לה שעת הכושר לשחיטה. יש במינה שחיטה – דין שחיטה נאמר לכל המינים של הבקר והצאן, ויש אם כן במינה של הטריפה שחיטה, בניגוד לבהמה טמאה שדין שחיטה כלל אינו שייך בה ואין במינה שחיטה.  

בברייתות שבסוגיה מפתחים את הדיון שבמשנה, ומסבירים כי לדעת חכמים שחיטת האם מטהרת את האיבר מטומאת נבילה אך אינה מועילה להתירו באכילה, כפי ששחיטת הטריפה אינה מתירה טריפה באכילה אך מתירה מטומאת נבילה. עוד מסבירים כי למרות שיש הבדל בין שחיטת הטריפה המטהרת את גופה של הבהמה לבין שחיטת האם המטהרת את העובר שאינו חלק מגופה, אין בכך כדי לפרוך את ההשוואה, מפני שבמשנה בתחילת פרק זה נאמר: "החותך מעובר שבמעיה (ואחר כך שחטה) – מותר (העובר) באכילה. מן הטחול ומן הכליות – אסור באכילה. זה הכלל: דבר שגופה – אסור, ושאינה גופה – מותר", ומכאן ששחיטת הבהמה מתירה את העובר שאינו חלק גופה אפילו יותר מאשר את גופה.

איבר המדולדל – האמוראים נחלקו האם מחלוקת התנאים במשנה היא רק על טומאת העובר או גם על איבר מדולדל שנחתך ומחובר בחלקו בבהמה. לדעת ריש לקיש "כמחלוקת בעוברין כך מחלוקת באיברין", ולפיכך, לדעת רבי מאיר האיבר המדולדל מטמא את הגוף בטומאת נבילה, ולדעת חכמים מטמא כמגע בטריפה שחוטה. ולדעת רבי יוחנן מחלוקת התנאים היא על טומאת איבר של עובר, ואילו באיבר של בהמה מוסכם על הכל ש"שחיטה אינה עושה ניפול", כלומר, שחיטת הבהמה אינה מחשיבה את האיבר המדולדל כאילו נפל מן הבהמה, והרי הוא כשאר גופה של הבהמה המותר בשחיטה.

התלמוד דן בשחיטה ומיתה עושות ניפול של איבר ובשר בהמה מדולדלים – במשנה (חולין ט, ז) נאמר: "האבר (גידים, בשר ועצמות) והבשר המדולדלין בבהמה, מטמאין טומאת אוכלין במקומן, וצריכין הכשר (נתינת משקה המכשיר את האוכל לקבל טומאה). נשחטה בהמה - הוכשרו בדמיה (דם השחיטה), דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו. מתה הבהמה - הבשר צריך הכשר (כבשר מן החי), והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבלה, דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר." המשנה עוסקת בטומאת אבר ובשר מדולדלים לפני השחיטה, לאחר השחיטה ולאחר מיתת הבהמה. ממשנה זו אפשר להסיק מצד אחד ש"מיתה עושה ניפול" - כאשר מתה הבהמה האבר שהיה מחובר בה נחשב כאילו נפל ממנה, ולכן איבר זה טמא כאיבר מן החי ולא טמא בטומאת נבילה כשאר הבהמה. מצד שני אפשר להסיק ש"שחיטה אינה עושה ניפול" והאיבר או הבשר המדולדלים אינם טמאים כאיבר מן החי ולכן הם צריכים הכשר לקבל טומאה או הוכשרו בשחיטה עצמה. התלמוד מסביר כי הכלל של "שחיטה אינה עושה ניפול" אכן יוצא מדברי המשנה, אך במשנה עצמה אפשר לפרש רעיון זה לפי פירוש מצומצם יחסית, ולהסביר כי הביטוי "הוכשרו" בלשון רבים מציין שלאחר השחיטה הבשר המדולדל הוכשר לקבל טומאה, וגם הבשר המדולדל שעל האבר הוכשר לקבל טומאה, והחידוש במשנה הוא שהבשר אינו נחשב לטמא כדינו של חלק מן האיבר שהיה בו. רבי יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן חוזר על הכלל של "שחיטה אינה עושה ניפול", ומסבירים כי החידוש בדבריו הוא שכל האיבר המדולדל הוכשר לקבל טומאה, ולא רק הבשר שפרש מאיבר זה, ואין אומרים כי האבר טמא בטומאת אבר מן החי. חידוש זה נזכר כבר בדבריו של רבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן בנוגע לחובת הפרישה מאכילת איבר ובשר מדולדלים. לפי הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) יש לאסור אכילת אבר ובשר מדולדלים לאחר שחיטה מפני איסור אבר מן החי, אך למעשה רבה בר בר חנה מסביר שאין מדובר על איסור תורה אלא מצוות פרישה מדברי חכמים, מאחר שבאופן עקרוני "השחיטה אינה עושה ניפול", והאיבר המדולדל אינו נחשב מדין תורה לאיבר מן החי שפרש מן הבהמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאה בלועה של עובר אישה שמת, ובטומאת בית הסתרים של עובר בהמה שמת.  

במשנה נאמר: "האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה (מיילדת)את ידה ונגעה בו - החיה טמאה טומאת שבעה (טומאת מת) והאשה טהורה עד שיצא הולד". בדף הקודם הוסבר כי טומאה או טהרה בלועה אינן מושפעות מהטהרה והטומאה שמחוץ לגוף, לפי המשנה במסכת מקוואות (י, ח): "בלע טבעת טמאה - טובל ואוכל בתרומתו,  הקיאה - טמאה וטמאתו. בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת, והזה ושנה וטבל והקיאה - הרי היא כמה שהיתה". האמורא רבה מחדש שאין טהרה או טומאה אפילו כאשר בלע שתי טבעות – אחת טמאה ואחת טהורה והן נוגעות זו בזו. התלמוד מסביר כי במקרה של המשנה העובר והחיה אינן כמו שתי טבעות הנחשבות לטומאה בלועה, מפני שהעובר מטמא ברחם אמו מדין תורה או מדברי סופרים.  

טומאת העובר המת ברחמה של היולדת - בעניין זה יש מחלוקת תנאים האם עובר במעי אישה טמא בטומאת מת: רבי ישמעאל לומד מהכתוב בפרשת טומאת מת: "וכל אשר יגע על פני השדה" (במדבר יט, טז), שמי שאינו מת "על פני השדה" כמו עובר שמת ברחם, אינו טמא בטומאת המת מדין תורה. עם זאת, גם לדעת רבי ישמעאל גזרו על העובר המת שיטמא את המיילדת הנוגעת בו טומאת מת מדברי סופרים, מפני שהוא עשוי להוציא את ראשו מחוץ לפרוזדור (תעלת הרחם) ולהיות ילוד, ומאחר שהמיילדת טרודה ואינה שמה לב שהוציא את ראשו, גזרו עליה שתיטמא כשהיא נוגעת בעובר בעודו ברחם. האישה מרגישה בעצמה אם העובר יצא מחוץ לרחמה, ולכן אינה נטמאת כשהעובר ברחם, אלא רק כאשר הוא יוצא מרחמה. רבי עקיבא סובר שיש ללמוד מהכתוב "הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות" (שם, יג), שעובר המת ברחם האישה ("מת בנפש האדם") מטמא טומאת מת. רבי עקיבא לומד מהכתוב "על פני השדה" שגם גולל ודופק המונחים על פתח מערת הקבורה מטמאים את הנוגע בהם בטומאת מת, ורבי ישמעאל לומד דבר זה מהלכה למשה מסיני. וכיוצא בזה, רבי ישמעאל לומד מהכתוב "הנוגע במת בנפש האדם" שרביעית דם של מת הנחשבת לנפש האדם מטמאת טומאת מת, ורבי עקיבא לומד דבר זה מהכתוב "ועל כל נפשות מת לא יבוא" (ויקרא כא, יא) שאפילו רביעית דם של כמה מתים מטמאת באוהל, וכל שכן רביעית דם של מת אחד.    

טומאת עובר בהמה שמת - במשנה נאמר: "בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה, ואחר כך שחט את אמו - הבשר טהור. שחט את אמו ואחר כך חתכה - הבשר מגע נבלה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה". המשנה עוסקת בטומאה של בשר העובר הנוגע ביד שנחתכה. אם היד נחתכה לפני שחיטת האם, בשר העובר אינו נטמא במגע של היד מפני שהיד הייתה מחוברת אליו בעוד האם הייתה בחיים, ובעל חיים אינו נטמא בחיים. אם היד נחתכה לאחר שחיטת האם המתירה את בשר העובר באכילה – נחלקו התנאים: לפי רבי מאיר היד שיצאה מהרחם טמאה בטומאת איבר מן החי המטמא כמו נבילה, והבשר של העובר הנוגע ביד טמא בטומאת נבילה לפי רבי מאיר, ולפי חכמים שחיטת הבהמה מטהרת את האיבר היוצא מטומאת נבילה והאיבר היוצא נחשב כטריפה שחוטה, והבשר של העובר הנוגע באיבר זה נחשב כמי שנגע בטריפה שנשחטה. בהמשך המשנה דנים התנאים באריכות בהשוואה של טריפה לאיבר שיצא מחוץ לרחם.

טומאת בית הסתרים - התלמוד דן על הטומאה שבמשנה מצד הכלל הקובע שטומאה בבית הסתרים המצויה במקום שאינו גלוי לעין אינה מטמאת. גם במשנה מדובר על טומאת בית הסתרים, שהרי האיבר נוגע בבשר העובר ונקודת החיבור אינה גלויה בשעה שהם מחוברים, ויש להבין אפוא מדוע דיני טומאה חלים במשנה.

התלמוד דן בהקשר זה על דיני מדרס הזב. במשנה במסכת כלים (כז, י) נאמר: "שלושה על שלושה שנחלק, טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס, דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי: וכי באיזה מדרס נגע זה? אלא שאם נגע בו זב, שיהא טמא מגע זב". טומאת מדרס הזב היא של כל דבר שזב שוכב, יושב או רוכב על גביו, המטמא אדם או כלי הנוגעים בהם. השיעור המינימלי של מדרס הזב הוא אריג של שלושה על שלושה טפחים, ונחלקו התנאים במשנה על אריג שנחלק לשניים ונשאר בו שיעור של אריג של שלוש על שלוש אצבעות, שיעור הבגד הקטן ביותר הנטמא בטומאת המת מפני שהוא ראוי לשימוש לעניים. לדעת רבי מאיר אריג בשיעור זה אינו ראוי יותר לישיבה ולכן אינו מטמא כלים ואדם כמדרס הזב, אך מאחר שנגע בבד שהיה טמא בטומאת מדרס בעודם מחוברים, הוא עודנו טמא בטומאה של דבר הנוגע במדרס, אפילו שהמגע עצמו היה טומאה בבית הסתרים בשעה שהיו מחוברים. ולדעת רבי יוסי ברגע שנחלק האריג לשניים - בטלה ממנו לגמרי טומאת מדרס, וממילא אין כאן עוד טומאה של מגע במדרס, והטומאה היחידה שיש כאן היא של מגע הזב, שאם נגע בו הזב בגופו ולא רק דרך עליו, טמא משום מגע זב.

האמורא עולא מסביר שלמעשה המחלוקת היא על בגד שלושה על שלושה טפחים שנחלק לשניים, ואין באף אחד מחלקיו שיעור טומאת מדרס, אך הכל מסכימים שחתיכה של שלוש אצבעות על שלוש אצבעות שנחתכה מבגד שלם – מקבלת טומאה מפני ש"בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן". מדברי עולא יוצא שגם כאשר חותכים את ידו של העובר משאר אבריו, בשעת חיתוך היד מהבשר הבשר מקבל טומאה מהאיבר, ואפילו שהחיבור של הטומאה אירע בבית הסתרים, בשעת הפרישה מגע זה מטמא. האמורא רבינא סובר שלמעשה אין להשוות בין טומאת בגד שנחלק לטומאת עובר. הבגד אינו עומד לחיתוך ולכן מקום החיבור שבין חלקיו נחשב לבית הסתרים, ואילו העובר עצמו עומד להיחתך ודבר העומד להיחתך נחשב כבר חתוך מעיקרו, ולכן העובר והאיבר נחשבים כשני דברים נפרדים הנוגעים בזה בזה, ואין כאן טומאת בית הסתרים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנבלת חיה טהורה, ובטומאה וטהרה בלועה.

במשנה נאמר: "בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו, בין בבהמה טמאה, בין בבהמה טהורה – טהור. רבי יוסי הגלילי אומר: בטמאה – טמא, ובטהורה – טהור". המחלוקת במשנה היא על טומאת נבילה של עובר בהמה טמאה או טהורה. לדעת תנא קמא השחיטה מועילה להתיר את אכילת העובר החי ברחם אמו, וכל שכן שהיא מתירה לטהר את העובר המת מטומאת נבילה, בין בבהמה טמאה ובין בבהמה טהורה. ולדעת רבי יוסי הגלילי יש ללמוד מהכתוב "נפש כי תגע בכל טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא" (שם ה, ב). הכתוב לא הזכיר את טומאת נבילה של בהמה טהורה, לא מפני שזו איננה טמאה, אלא מפני שהעובר שלה אינו מטמא בטומאת נבילה.

נבלת חיה טהורה – בכתוב לא נזכרת טומאת נבילה של חיה הטהורה, והתנאים דנים על שיטתו של רבי ישמעאל בדבר זה. רבי ינאי מנסה להוכיח מכתוב מסוים, אך רבי יונתן מציג הוכחה של רבי ישמעאל, ורבי ינאי מצטער שלא למד את הדברים מרבי ישמעאל: "חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל". ההוכחה של רבי ישמעאל היא מהעובדה שהמונחים של בהמה וחיה אינם מציינים מין מסוים של בעל חיים, ולכן התורה משתמשת בהם לחילופין: לפעמים החיה היא בכלל הבהמה - "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים... איל וצבי ויחמור (חיות)" (דברים יד, ד) ולפעמים הבהמה היא בכלל החיה – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, כל מפרסת פרסה" (ויקרא יא, ב). הזהות בין בהמה וחיה חשובה בנושאים רבים בהלכה: חיה טהורה בכלל בהמה טהורה - סימני הבהמה הטהורה נזכרים בפירוש בתורה, וסימני החיה הטהורה זהים להם.חיה טמאה בכלל בהמה טמאה – אסור להרביע מינים שונים לפי הכתוב "בהמתך לא תרביע כלאים" (ויקרא יט, יט), ואין הבדל בין בהמה טמאה לבין חיה טמאה בעניין זה. בהמה טמאה בכלל חיה טמאה – בפרשת קורבן עולה ויורד של מי שנטמא ונעלם הדבר ממנו ואכל קודש או נכנס למקדש נאמר: "נפש אשר תגע...או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה...והוא טמא ואשם" (ויקרא ה, ב). בכתוב נאמר כבר "חיה טמאה" ולכן אין צורך לחזור על הביטוי "בהמה טמאה", והסיבה שחוזרים על הביטוי היא בגלל היקש לביטוי זהה בפרשת טמא שאכל את הקודש: "ונפש כי תגע...או בבהמה טמאה, ואכל מבשר זבח השלמים...ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כא). ההיקש מלמד שאף בקורבן עולה ויורד אין מדובר רק על מגע בטומאה כפשט הכתוב אלא גם על אכילת הקודש. בהמה טהורה בכלל חיה טהורה – במשנה במסכת נידה (ג, ב) נאמר: "המפלת כמין בהמה, חיה ועוף, בין טהורין בין טמאים, אם זכר – תשב לזכר, ואם נקבה – תשב לנקבה. אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שאין בו מצורת אדם – אינו ולד". רבי מאיר לומד מהמקראות בפרשת בראשית שלשון יצירה נאמרה על החיה ועל האדם, ובגלל שהבהמה בכלל החיה, גם הפלה של נפל שצורתו כעין בהמה, נחשבת כלידה לעניין זה.        

טומאת מת של עובר-אישה - במשנה נאמר: "האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה (המיילדת) את ידה ונגעה בו - החיה טמאה טומאת שבעה (טומאת מת), והאשה טהורה עד שיצא הולד". אגב המשנה העוסקת בטומאת העובר ברחם אמו, דנה הסוגיה בהיבט כללי יותר של טומאה בלועה וטהרה בלועה. טומאה בלועה – בתורה נאמר "והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, מ). מי שאכל נבילה ביום טהור לאחר טבילה כבר בלילה, אף על פי שהאוכל שאכל, ובמיוחד אם אכל לפני שקיעת החמה, עוד לא התעכל לגמרי במעיו, ומכאן שטומאה בלועה אינה מטמאת. אגב זה מעירים כי האמוראים רב יוחנן ובר פדא נחלקו על השיעור של פסילת דבר מטומאה, והאם דבר שאינו ראוי למאכל לגר עדיין מטמא. ואף על פי שמזון שהתעכל אינו נאכל על ידי אחרים, אין זו שאלה מעשית אלא מהותית, האם הגר היה אוכל את המאכל אילולא היה יודע שמדובר במזון שהתעכל. טהרה בלועה – לפי המשנה במסכת אהלות (ז, א) טומאה רצוצה (שאין מעליה אוהל בשיעור טפח על טפח) יוצאת ממקומה ומטמאת את האוהל כולו. הלכה זו נוגעת גם לכלי חרס המוקף צמיד פתיל המצוי באוהל, וכאשר יש בכלי דבר המטמא בטומאת מת, הטומאה יוצאת מתוכו ומתפשטת באוהל כולו. יחד עם זאת, כאשר טומאת המת מצויה באוהל עצמו, והכלי מוקף בצמיד פתיל, הכלי מציל את מה שבתוך הכלי שלא להיטמא בטומאת המת. מכאן אפשר ללמוד גם על טהרה בלועה באדם בקל וחומר: כלי חרס מטמא בטומאה בלועה אך מציל על טהרה בלועה, וטומאה בלועה אינה מטמאת את האדם (כאמור למעלה), וכל שכן שהאדם מציל את הטהרה הבלועה שבתוכו. ואף על פי שיש צד קל בכלי חרס שאינו מטמא בגבו, יש בו גם צד חמור, שמטמא בדבר המצוי בחלל אווירו.  

בלוע למעלה, בלוע למטה – גם כאן לומדים בקל וחומר: האדם עשוי לבלוע דבר מלמעלה דרך הוושט או מלמטה דרך פי הטבעת, ואף על פי שסדר העיכול הרגיל הוא של הוושט ואחר כך המעיים, עיקר מערכת העיכול היא במעיים, ולכן אם הטומאה או הטהרה שנכנסת דרך הוושט אינה מושפעת ממה שקורה מחוץ לה, כל שכן שטומאה או טהרה הנכנסת דרך פי הטבעת נחשבת לבלועה. בלוע בבהמה – קל וחומר: האדם מטמא בחיים (טומאת זב, מצורע), ומציל בטומאה בלועה או בטהרה בלועה, וכל שכן שהבהמה המטמאת רק כשהיא נבילה במותה, מצילה בטומאה או בטהרה בלועה. ואף על פי שהכלים שעל בהמה טמאים מיד בכניסתה לבית המנוגע (בית טמא מחמת נגעים בכותלי הבית), גם הכלים שעל גבי האדם נטמאים מיד בכניסה לבית המנוגע, ורק הבגדים שאדם לבוש בהם אינם טמאים אלא לאחר שישהה בבית זמן של אכילת פרס פת חיטים, כשהוא מיסב ואוכל יחד עם תוספת לליפות הפת.

ההלכה של טומאה וטהרה בלועה שנויה בפירוש במשנה במסכת מקוואות (י, ח): "בלע טבעת טמאה - טובל ואוכל בתרומתו. הקיאה - טמאה וטמאתו. בלע טבעת טהורה, ונכנס לאהל המת והזה ושנה וטבל והקיאה - הרי היא כמה שהיתה". האמורא רבהמוסיף  להדגיש שאפילו אם בלע טבעת אחת טמאה וטבעת אחת טהורה – הטמאה הבלועה אינה מטמאת את הטהורה הבלועה, ואין דיני טומאה וטהרה חלים עליהם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעובר בהמה לעניין קדושת בכור ולעניין טומאת נבילה.  

קדושת בכור של עובר - במשנה נאמר: "המבכרת המקשה לילד - מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. יצא רובו - הרי זה יקבר, ונפטרת מן הבכורה (בלידה הבאה)". בדף הקודם נחלקו האמוראים על השעה שבה חלה קדושת בכור: לפי רב הונא בשעה שרוב העובר יצא מהרחם קדושת הבכור חלה למפרע מרגע הלידה, ולפי רבה היא חלה מאותו הרגע שבו יצא רוב העובר מהרחם.  המשנה מבחינה בין איברי העובר שאין בהם קדושה ולכן רשאי להשליכם לאכילה לפני הכלבים, לבין רוב העובר הקדוש בקדושת בכור שדינו בקבורה כדין קודשים פסולים שאסורים בהנאה. התלמוד מוסיף שלפי דעת רב הונא הסובר כי קדושת הבכור חלה למפרע יש להבחין אבחנה קרובה בין מי שחותך איבר אחר איבר ומשליך כל איבר בתורו לכלבים לבין מי שחותך איברים ומניחם יחד. החותך איבר אחר איבר רשאי לעשות כן מפני שאין קדושה בכל פעם במה שהוא משליך לכלבים, ואילו החותך איברים ומניחם, הריהם מתקדשים בקדושת בכור למפרע, ושוב אסור להשליכם לכלבים אלא לקוברם כפי שעושים בעובר שיצא רובו.    

התלמוד דן בבעיות שונות של הגדרת קדושת הבכור ברחם. הגדרת רוב – במשנה נאמר: "יצא רובו – הרי זה יקבר". האמורא רבא שואל האם יש ללכת אחר רוב האיבר או אחר רוב העובר. שאלה זאת באה לידי ביטוי בשני מצבים: א. רוב במיעוט איבר - כאשר יצא מיעוט מן האיבר המשלים לכדי רובו של העובר, ויש לקבוע כלפי מה מודדים את הרוב ב. חציו ברוב איבר - אשר יצא חצי מהעובר ויצא רוב האיבר המשלים לחצי העובר, ויש לקבוע האם לרוב האיבר יש משמעות אפילו כשהוא נמצא בפני עצמו. שאלה זו נוגעת גם לפירוש המשנה, שכן המשנה לא באה ללמד על דין "רובו ככולו" המקובל וידוע ממקורות רבים. למסקנת הסוגיה המשנה עוסקת במקרה של רוב במיעוט איבר, והחידוש הוא שבמקרה כזה – יש ללכת אחר רוב מסדר גבוה יותר של העובר ולא מסדר נמוך יותר של האיבר. הגדרת יציאה מהרחם – האמורא רבאשואל על בכור שנכרך בסיב, בטלית, בשליה של בהמה אחרת, נכרך לאחר שיצא דרך רגליו, נבלע על ידי חולדה שהחזירה לרחם ושוב יצא מהרחם, הדביק שני רחמים ויצא העובר מרחם אחד לרחם אחר, וכל השאלות הללו אינן באות לידי הכרעה ("תיקו"). הגדרת רחם – האמורא רב אחא שואל על דפנות רחם שהתרחבו ונפתחו, והעובר מצוי באויר הרחם ולא נוגע בדפנות הרחם. האמורא מר בר רב אשי שואל על רחם שנעקר ממקומו, והעובר עבר ברחם כאשר זה לא היה במקומו. האמורא רבי זירא שואל על רחם שרוב דפנותיו נשארו במקומם, אך העובר יצא במקום שאינו חלק מדופן הרחם ("עומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך פרוץ") או רחם שרוב דפנותיו נחתכו, אך יצא ממקום שיש בו דופן ("פרוץ מרובה על העומד ויצא דרך עומד"), והאמורא רבי ירמיה שואל על בעיה חמורה יותר של כותלי רחם שנגממו (נחתכו) לגמרי.

טומאת נבילה של עובר בהמה טמאה או טהורה - במשנה נאמר: "בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו, בין בבהמה טמאה, בין בבהמה טהורה – טהור. רבי יוסי הגלילי אומר: בטמאה – טמא, ובטהורה – טהור". המשנה עוסקת בטומאת נבילה של בהמה טהורה או טמאה. טומאת נבילה נזכרת בתורה בכמה מקומות בספר ויקרא. בקורבן עולה ויורד: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא, או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא, ונעלם ממנו, והוא טמא ואשם" (ויקרא ה, ב). בפרשת אכילת קודשים בטומאה: "ונפש כי תגע בכל טמא, בטמאת אדם או בבהמה טמאה, או בכל שקץ טמא, ואכל מבשר זבח השלמים...ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם ז, כא). בפרשת מאכלות אסורות: "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע, טמאים הם לכם. כל הנגע בנבלתם יטמא עד הערב" (שם יא, כז), ובהמשך הפרשה: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (שם יא, לט).

טומאת נבילה נזכרת לגבי בהמה טמאה וחיה טמאה (שם ה, ב), ולגבי בהמה טהורה (יא, לט). בתלמוד מסופר על שיחה בין רבי ינאי לרבי יונתן תלמידו של רבי ישמעאל. רבי ינאי מבקש ללמוד שהחיה הטהורה טמאה בטומאת נבילה מהכתוב "וכל הולך על כפיו בכל החיה" (שם יא, כז), אך כתוב זה מלמד על עובר בהמה טמאה (ראו בפסקה הבאה), ורבי יונתן מסביר שלדעת רבי ישמעאל יש ללמוד את טומאת הנבילה של החיה הטהורה מטומאת הבהמה הטהורה, מפני שהכתוב מחליף במקראות רבים את המונחים של חיה ובהמה זה בזה, ולכן "בהמה בכלל חיה, חיה בכלל בהמה".  

התלמוד דן בטעם של התנאים במחלוקת שבמשנה. רב חסדא מסביר כי לדעת תנא קמא עובר של בהמה טהורה טהור מטומאת נבילה בשל קל וחומר: אם העובר מותר באכילה כאשר היה חי ברחם בשעת שחיטת אמו, כל שכן שהשחיטה מועילה לו בתוך רחמה לדבר קל יותר של טהרה מיד טומאת נבילה (איסור אכילה חמור מטומאה). גם עובר בהמה טמאה טהור מטומאת נבילה, בגלל ההיקש של הכתוב "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה" (ויקרא יא, לט), שחלקו הראשון של הכתוב "וכי ימות מן הבהמה" מדבר על בהמה טמאה, וחלקו השני "אשר היא לכם לאכלה" על בהמה טהורה. התלמוד דן על המקור של שיטת רבי יוסי הגלילי המבחין בין עובר בהמה טהורה לעובר בהמה טמאה. לפי רבי יצחק לומדים מהכתוב "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע...כל הנוגע בנבלתם יטמא..." (שם כז). דרשת הכתוב מבהירה כי מדובר על עובר המצוי בתוך גופה של חיה "הולך על כפיו...בכל החיה". קבוצת "הולך על כפיו" מציינת חיות שאין להם פרסה אלא כפות רגליים כמו בעלי החיים הטמאים ("מהלכי כפיים"), ו"הולך על ארבע" היא חיה טמאה שיש לה ארבע פרסות. על דרשה זו מקשים משני צדדים. מצד אחד לפי הדרשה יש לטמא (עובר שיש לו פרסות שאינן שסועות כמו קלוט במעי פרה או קלוט במעי קלוטה. ומצד שני אין לטמא פרה במעי גמל, ואפילו לא לטמא חזיר במעי חזירה (שכן החזיר מפריס פרסה שסועה). לפי רב נחמן בר יצחק לומדים מהכתוב: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא, או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא, ונעלם ממנו, והוא טמא ואשם" (ויקרא ה, ב). כתוב זה לא מזכיר את נבלת הבהמה הטהורה, למרות שגם היא טמאה בטומאת נבילה כפי שמוכיח הכתוב "אשר היא לכם לאכלה" (יא, לט), ומכאן שההבדל בין בהמה טמאה הנזכרת בכתוב לבהמה טהורה שאינה נזכרת בכתוב בא לידי ביטוי בטומאת הנבילה של העובר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיבר שיצא מחוץ לרחם, ובעובר ברחם.

איבר שיצא מחוץ לרחם - במשנה נאמר: "בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו – מותר באכילה. הוציא את ראשו, אף על פי שהחזירו – הרי זה כילוד".  בדף הקודם נחלקו האמוראים על דינו של האיבר שיצא מחוץ לרחם והחזירו, ואחר כך שחט את האם – לפי האמורא רב האיבר אסור באכילה מפני שיצא מחוץ למחיצתו, וכל בשר היוצא מחוץ למקומו הראוי, ובכלל זה מחיצת הרחם – אסור באכילה, כשם שבשר טריפה הנמצא בשדה אסור באכילה. ולפי רבי יוחנן האיבר מותר באכילה מפני שאיסור של דבר היוצא מחוץ למחיצה נאמר רק על בשר חטאת במקדש.

התלמוד דן בשלוש בעיות בהגדרת איבר שיצא מחוץ לרחם: א. איבר שיצא בעזרה – רב חנניאשואל על מקרה שבו האיבר יצא מחוץ לרחם אך האם נמצאת בעזרה, ולכן האיבר נשאר בתחומי מחיצה אחרת. מסקנת הדברים היא שיש ללכת אחר המחיצה הקרובה ביותר, וכשם שמותר לאכול קודשים קלים בין חומות העיר ירושלים, ואסור להוציאם אל מחוץ לעיר, כך גם מחיצת העובר היא אמו. ב. עובר שהוציא את ידו בזמן השחיטהאילפא שואל על עובר המוציא את ידו בין שחיטת הקנה לשחיטת הוושט. האיבר עצמו אסור באכילה כאיבר שיצא מחוץ למחיצה, והשאלה היא האם האיבר טמא בטומאת נבילה של איבר מן החי או שהשחיטה מטהרת את האיבר מטומאת נבילה. מסקנת הדברים היא שיש ללמוד בקל וחומר שהשחיטה בסימן השני מצטרפת לסימן הראשון להכשיר את העובר לאכילה, וקל וחומר שהסימן האחד מצטרף לסימן השני לטהר את האיבר מטומאת נבילה. ג. זרעו של עובר שהוציא את ידו -  רבי ירמיה שואל האם יש לאסור באכילה את זרעו של עובר שהוציא את ידו מחוץ לרחם של אמו. בעניין זה יש שתי הנחות יסוד: האחת היא שחוששים לזרע האב, ויש לייחס עובר אחר האב ולא רק אחר האם. הנחה אחרת היא שאין "איבר מוליד איבר", האיבר החיצוני של האב אינו מוליד איבר מקביל לו (שהרי עור או קיטע אינם בהכרח מולידים ילדים שיש להם בעיה זהה) אלא הזרע מתערבב ונבלל, ולכן האיבר שגדל בולד אינו תוצאה ישירה של האיבר של האב. התלמוד מסביר ששאלה זו אינה רלבנטית ל"בן פקועה", עובר שנשחט תחת אמו שאינו צריך שחיטה, שכן במקרה זה ההשפעה של האב היא ברורה, ובין אם האם היא בהמה רגילה ובין אם אף היא בת פקועה – האיבר של האב שיצא מחוץ למחיצה (כשהיה עובר) משפיע על כל האיברים של הולד, ולכן הולד כולו אסור. כמו כן, השאלה אינה רלבנטית לאיסורי אכילה, והאם יש להתיר את איסור יוצא מחוץ לרחם יחד עם איסור חלב ודם של האב והאם. הסיבה היא שהאיסורים הללו אינם עוברים לולד, מפני שהכלל הוא שדבר הבא מכוחו של איסור אין אומרים שהוא עצמו אסור, ולמרות שיש איסור באיבר שיצא ממחיצתו, זרעו של עובר שהוציא ידו ממעי אמו - מותר. בעייתו של רבי ירמיה צריכה להתפרש, אם כן, לא על זרע העובר, אלא על דין החלב של עובר ממין נקבה שהוציא את ידו ממעי אמו. השאלה במקרה זה היא האם מאחר שחלב זה פורש מגוף החי, הוא מותר, או שאולי יש הבדל בין איסור איבר מן החי שאפשר לתקנו בשחיטה, לאיסור יוצא בחלב של עובר, שלאיבר שיצא אין תקנה בשחיטה, ובעיה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו").   

עובר חתוך ברחם - במשנה נאמר: " חותך מעובר שבמעיה – מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות – אסור באכילה. זה הכלל: דבר שגופה – אסור, ושאינה גופה - מותר". התלמוד דן במקור לאבחנה בין העובר לשאר האיברים שבגוף. בתורה נאמר: "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו). הביטוי "אותה תאכלו" מלמד שהבהמה מותרת כשהיא שלימה ולא חסרה, ואם חתך את הטחול או את הכליות הם איבר מן החי ואינם מותרים בשחיטה. הביטוי "פרסות" מלמד שאם מצא בתוך הבהמה דבר הדומה ליונה ולא לבהמה – העובר אסור באכילה. דומה לבהמה. הביטוי "פרסה...אותה תאכלו" מלמד שקלוט (עובר שיש לו פרסות שאינן שסועות) ברחם הפרה – מותר. התלמוד דן במקור לכך שהעובר ברחם מותר באכילה. יש הלומדים דבר זה מריבוי הלשון "וכל בהמה", אך יש הלומדים הלכה זאת מהביטוי "בהמה... בבהמה" המלמד על עובר המצוי ברחם (בהמה בתוך בהמה).

יש המקשים על הדרשה של "בהמה...בבהמה" מפרשת תמורה בתורה: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י). לפי הכתוב "בהמה בבהמה" צריך היה גם העובר להיות תמורה, אך במשנה במסכת תמורה (א, ג) נאמר: "אין ממירים איברים בעוברים, ולא עוברים באיברים, ולא עוברים ואיברים בשלמים, ולא שלמים בהם. רבי יוסי אומר: ממירים אברים בשלמים, ושלמים בהן. אמר רבי יוסי: והלא במוקדשין הוא אומר: 'רגלה של זו עולה' - כולה עולה, אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו, תהא כולה תמורה תחתיה". אפשר אמנם לתרץ כי האיסור להמיר בעוברים הוא כדעת רבי שמעון החולק בדבר זה על שאר התנאים. ראיה אחת לכך שהמשנה היא כדעת רבי שמעון, היא דברי רבי יוסי המשווה הקדש של רגל בהמה לעולה לתמורה של איבר או עובר. השוואה זו בנויה על הנחה משותפת של רבי יוסי ושל רבי שמעון שהמקדיש בלשון זו – הבהמה כולה מוקדשת, בעוד שרבי מאיר ורבי יהודה חולקים על כך, וסבורים שאינה מקודשת. ואולם, ראיה זו אינה מוחלטת, שהרי במשנה נזכר רק רבי יוסי ולא רבי שמעון, ונראה כי לדעת הכל אין ממירים עוברים.    

קדושת בכור של עובר – במשנה נאמר: "המבכרת המקשה לילד - מחתך אבר אבר (כדי להצילה ממוות) ומשליך לכלבים (ואין קדושת בכור עד שיצא רובו מהרחם). יצא רובו - הרי זה יקבר, ונפטרת מן הבכורה". האמוראים דנים על שני מצבים: א. יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחררב הונאאמר: קדוש, רבה אמר: אינו קדוש". ב. יצא שליש דרך דופן ושני שליש דרך רחםרב הונא אמר: אינו קדוש, רבה אמר: קדוש". ההסבר למחלוקת בשני הנושאים הוא משותף, אלא שלפעמים יש בדבר להקל ולפעמים להחמיר. רב הונא סובר שקדושת בכור חלה למפרע מרגע הלידה לאחר שיצא רובו של הולד מרחם אמו. כפועל יוצא מהסבר זה, המכירה לגוי מתבררת כחסרת-תוקף, מפני שאי אפשר למכור בכור השייך לכהן לגוי. וכיוצא בזה, כאשר יצא שליש דרך הדופן ושני שליש דרך הרחם – השליש הראשון היה דרך הדופן (בניתוח קיסרי) ולכן, בשעה שיצאה רוב הבהמה (שליש ראשון וקצת מהשליש האמצעי) מרחם האם – היא לא התקדשה ואין כאן קדושת בכור. לדעת רבה הקדושה של הבכור היא משעה שיצא מרחם הא, ולפיכך, המכירה לגוי שהיתה קודם לכן תקפה ומפקיעה את קדושת הבכור. ומצד שני, מאחר שהולכים אחר רגע הלידה, ורוב הבהמה יצאה מהרחם ולא מהדופן של האם, התקדשה בקדושת בכור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיבר שיצאה מחוץ לרחם הבהמה.

במשנה נאמר: "בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו, והחזירו - מותר באכילה. הוציא את ראשו, אף על פי שהחזירו - הרי זה כילוד. חותך מעובר שבמעיה - מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות - אסור באכילה. זה הכלל: דבר שגופה (טחול וכליות) – אסור, ושאינה גופה (עובר) – מותר". המשנה עוסקת בעובר-בהמה הנשחט יחד עם אמו, ובאיזה שלב של הלידה נחשב העובר כמי שיצא מגוף אמו ושחיטת האם אינה מתירתו לאכילה. המשנה עוסקת בשלושה מקרים: עובר שהוציא את  ידו (היד יוצאת ראשונה בלידת בהמה), עובר שהוציא את ראשו, ועובר שלא הוציאו איבר מגופו אך חתכו אותו בעודו בבטן כדי לסייע לאם בלידה.

דינו של איבר שיצא מחוץ לרחם וחזר לרחם – במשנה נאמר: "והוציא העובר את ידו והחזירו – מותר באכילה", והאמוראים דנים האם גם האיבר שיצא מרחם הבהמה אסור באכילה או מותר באכילה, ויש בדבר מסורות שונות כיצד להסביר את המחלוקת. לפי מסורת אחת יש בדבר מחלוקת בין האמורא רב (ושמואל) לבין עולא בשמו של רבי יוחנן. לפי האמורא רב, האיבר שיצא (היד במקרה זה) אסור באכילה, בגלל הכתוב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" (שמות כב, ל). הפסוק אוסר על אכילת בהמה שנמצאה בשדה ויש בה סימנים כי נטרפה בידי חיה טורפת, ולומדים מהכתוב כי כל בשר שיצא "חוץ למחיצתו" (מקומו הראוי) – אסור, ולכן בשר קודשים שיצא מחוץ למקומו (חטאת מחוץ לעזרה, שלמים מחוץ לירושלים) – אסור. וכיוצא בזה, גם האיבר של העובר היוצא מחוץ למחיצת רחמה של האם נחשב כבשר היוצא מחוץ למחיצה האסור באכילה. לפי רבי יוחנן האיבר שיצא וחזר מותר באכילה בשחיטת האם. הכתוב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" אמנם מציין איסור כללי לכל בשר היוצא מחוץ למחיצה, אך מדבריו של משה לאהרון ולבניו על ששרפו את החטאת ולא אכלוה (ויקרא י, יז-כ), למדים שאיסור אכילת בשר מחוץ למחיצה נאמר על חטאת.  

לפי מסורת אחרת של ארץ ישראל השאלה אינה על היקף האיסור של בשר היוצא מחוץ למחיצה, אלא האם יש לידה לאיברים: רב סובר שיש לידה לאיברים, ולכן איבר שיצא מחוץ לרחם כאילו נולד ואינו נחשב חלק מן האם, ורבי יוחנן סובר שאין לידה לאיברים. ההבדל המעשי בין המסורות, הוא לפי המסורת של "בשר היוצא חוץ למחיצתו", האיבר שיצא אסור, אך מיעוט האיבר שנשאר בפנים הרחם – מותר, ולפי המסורת של "לידה לאיברים", האיבר שיצא רובו נחשב כאילו נולד כולו, ואף המיעוט הנשאר בפנים – אסור. גם לדעת האומר "אין לידה לאיברים" לא ברור האם איבר שיצא בחלקו וחזר, ושוב יצא עד שרובו יצא נחשב כאילו יצא רובו וכאילו נולד, או שאולי נחשב כאילו יצא ממקומו, ולא ברור מה הדין באיבר שלא יצא בבת אחת אלא כל פעם יצא מעט מן האיבר ונחתך.

התלמוד דן על מקורות שונים של הוכחה. במשנה נאמר: "בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו – מותר באכילה", אך לא ברור אם הכוונה היא שגם האיבר עצמו מותר באכילה כפשט הדברים, או שהמשנה מתירה את אכילת העובר אבל לא את האיבר עצמו. בעיה דומה עולה גם לגבי ההלכה שבתוספתא (חולין ד, ג): "הוציא עובר את ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו - מותר באכילה". מקור נוסף שדנים בו הוא מסורת של האמורא אבימי על הכתוב "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות...בבהמה אותה תאכלו" (ויקרא יא, ג). הלשון "בבהמה" מלמדת שמדובר על עובר ברחם הבהמה (מילת היחס ב'), ובמדרש ההלכה דורשים את לשון היחיד "פרסה" ולשון הרבים "פרסות", ללמד שאין זה משנה מה מספר הפרסות שיוצאות מחוץ לרחם, ובכל מקרה מותר לאכול את הבהמה. התלמוד דוחה את ההוכחות מכל המקורות הללו, מפני שבכל המקומות אפשר שהיתר האכילה אינו נוגע לאיבר היוצא מהרחם האסור באכילה, אלא למקום החתך של אותו איבר בגוף העובר, וההבדל הוא בין איבר שחזר למקומו – אז מותר לאכול את מקום החיתוך של האיבר שבגוף העובר, בעוד שאם האיבר יצא מחוץ למקומו – אז אוסרים גם את מקום החתך שבגוף.

אגב המשא ומתן שבסוגיה התלמוד דן בעוד שתי סוגיות: ראש שיצא מחוץ לרחם – במשנה נאמר: "הוציא את ראשו, אף על פי שהחזירו – הרי זה כילוד". יציאת הראש של הבהמה נחשבת כלידה הן אצל האדם והן אצל הבהמה, כפי שמוצאים בכמה מקורות. במסכת בכורות (ח, א) נאמר: "איזהו בכור לנחלה (ירושה פי שניים) ואינו בכור לכהנים (פדיון הבכור)? הבא אחר נפלים, אף על פי שיצא ראשו חי, או בן תשעה חודשים שיצא ראשו מת", ומכאן שאם יצא ראשו חי – מי שיצא אחריו אינו נחשב בכור לנחלה ולא בכור לכוהנים. דין זה נאמר גם על אדם במשנה במסכת חולין (ד, ז): "שליא שיצתה מקצתה – אסורה באכילה, כסימן ולד באישה כך סימן ולד בבהמה". וייתכן כי הסיבה לחזרה על דין זה היא בגלל ההבדלים המהותיים בין לידת אישה ולידה בהמה. בבהמה - פתח הרחם גלוי ולכן הראש בולט מיד ביציאתו, בעוד שירכיה של האישה מסתירים על פתח הלידה, והם כעין פרוזדור המחפה על הראש, שאינו ניכר מיד ביציאתו. הבדל אחר נוגע לחשיבות של הראש, ובעוד שאצל האדם הראש נתפס כאיבר המרכזי שבו מצוי פרצוף הפנים, ללידת הראש יש משמעות שונה מזו של שאר בעלי החיים. קלוט בן פרה – עובר שיש לו פרסה אחת במקום שתי פרסות שסועות אסור לאכילה מפני שאין לו סימני בהמה טהורה כשיצא לאויר העולם, אך אם נשחט כשהוא ברחם אמו – מתירים אותו, ודין זה נרמז הן במדרש ההלכה של אבימי על הכתוב (ראו למעלה), והן בכלל של המשנה "זה הכלל: דבר שאינו גופה – מותר".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשרצים ובתולעים האסורים באכילה.

בתורה נאמר: "את זה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים, אותם תאכלו. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת, בימים ובנחלים, מכל שרץ המים, ומכל נפש החיה אשר במים, שקץ הם לכם" (ויקרא יא, ט-י). התלמוד דן בשרצי המים בכלים, שרצי המים בשיחים ובמערות ושרצי המים בחריצים ובנעיצים, דרך מדרשי ההלכה שעל הכתובים.

שרצים הגדלים במים בכלים – בדף הקודם נאמר כי הכתוב התיר שרצי מים שבכלים "במפורש ובסתם", כלומר, הכתוב מציין את היתר גם בפירוש וגם באופן סתמי כהשתמעות של הכתוב, והאמוראים רב אחא ורבינא נחלקו בדבר: לפי הסבר אחד, הציווי על אכילה ("את זה תאכלו מכל שרץ המים") הוא ההיתר המפורש, מפני שהוא מלמד ששרצי המים שבימים ובנחלים צריכים סנפיר וקשקשת ומכאן שמים שבכלים מותרים אפילו אם יש בהם שרצים שאין להם סנפיר וקשקשת. ולפי הסבר אחר, ההיתר בכתוב זה אינו נחשב מפורש מפני שהשתמעות זו אינה הכרחית, ואפשר היה להסיק שהמים שבכלים אסורים אפילו כשיש לשרצים שבמים סנפיר וקשקשת. ההיתר המפורש נלמד אפוא מהציווי השלילי של הכתוב ("וכל אשר אין לו...שקץ הם לכם"), ושרצי המים שבכלים מותרים מפני שאינם דומים לדוגמה המפורשת של "ימים ונחלים" שבכתוב.  

שרצים בבורות שיחים ומערות מול שרצים בחריצים ונעיצים – התלמוד דן בשני מדרשי הלכה העוסקים בהיקף איסור שרצי המים. לפי מדרש הלכה אחד יש לדרוש את הכתוב בדרך המדרש של "כלל ופרט וכלל – אי אתה דורש אלא כעין הפרט". כדי להשתמש בדרך מדרשית זו, יש לארגן מחדש את מבנה הכתוב, ולהטיל את הפרט ("ימים ונחלים") בין הכללים הסמוכים זה לזה –"שרץ המים", "אשר במים" - כאילו היה כתוב ביניהם, ואז אפשר לדרוש את הכתוב בכלל ופרט וכלל. הדרשה עצמה היא "כעין הפרט, וכפי שהפרט הוא "ימים ונחלים" שהם מים נובעים, כך גם, יש לאסור שרצים במים האגורים בחריצים ובנעיצים –  מאגרים של מי נביעה זורמים - אך אין לאסור שרצים שבמי בורות, שיחין ומערות – שהנם מאגרים של מים עומדים. מדרש הלכה של התנא דבי רבי ישמעאל דורש את הכתוב בדרך של ריבוי ומיעוט וריבוי. בדרך זו אין רואים את הפרט כפירוש של הכלל, אלא מוסיפים או שוללים מצבים שאינם כתובים בכתוב, בגלל השימוש של הכתוב בביטוי מצמצם או מרחיב. לפי זה המילה "מים" היא ריבוי, "ימים ונחלים" הוא מיעוט, והמילה "מים" האחרת היא גם ריבוי. המיעוט הוא של בורות שיחין ומערות שאינם בכלל איסור שרצים, וההנחה היא שיש למעט אותם מאיסור שרצים, בדומה למיעוט של איסור שרצים ממים שבכלים.    

שרץ השורץ על הארץ – בתורה נאמר: "וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא, לא יאכל" (ויקרא יא, מא). פרישה של השרץ - שרצים הנולדים בכלים – מותרים, אך אם פרשו מהכלי – הם נחשבים כשרץ השורץ על הארץ  ואסורים. פרש לדפנות הכלי – אין זה נחשב שפרשו ממקומם, מפני שכך היא דרכם, כפי ששרצים בבורות שיחין ומערות עשויים להידבק אל דופן המערה והבור, והרי הם מותרים. סינון שרצים – בברייתא נאמר: "כל השרץ השורץ על הארץ – לרבות יבחושין שסיננם", ומכאן ששרצים שעברו תהליך סינון נחשבים לשרצים שפרשו ממקומם. ולפיכך יש להיזהר מסינון-מים בעזרת קיסמים, מפני שהשרץ עשוי להיתפס במסננת הקיסמים, וליפול שוב לתוך הכלי של המים. התלמוד דן בהגדרת הפרישה במצבים שונים: פרשה ומתה – פרשה מהפרי ומתה לפני שרחשה על הארץ; פרשה מקצתה  וחלקה נשאר בפרי; פרשה לאויר העולם - ולא נפלה על הארץ, פרשה לחלק העליון של התמרה; פרשה לגרעין התמרה; או יצאה מתמרה לתמרה  האם הדבר נחשב לפרישה, וכל השאלות הללו לא באות לכלל הכרעה ("תיקו").

תולעים בעץ או בפרי המחובר לקרקע – במדרשי ההלכה מוצאים שתי דרשות על על הכתוב "השרץ השורץ על הארץ" (שם). מצד אחד הביטוי "על הארץ" נדרש "להוציא את הזיזין (זחלי חיפושית) שבעדשים, ואת היתושים שבכליסים (קטניות), ותולעת שבתמרים ובגרוגרות", ומצד שני "לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים". יש הסבורים כי האבחנה במדרשים היא בין פרי המחובר לקרקע ("באיביה") הנחשב "על הארץ" לבין פרי תלוש (שמואל), אך בסוגיה נראה כי דוחים הסבר זה ומציעים כי ההבדל הוא בין הפרי המחובר לקרקע שתולעת הגדלה בו – מותרת, לתולעים הגדלות בגזע העץ שהוא דבר המצוי "על הארץ".   

תולעים של בעלי חיים – א. קוקיאני - יש מסורות שונות לגבי תולעים החיות באיברים הפנימיים ("קוקיאני"). לפי מסורת אחת יש לאסור את התולעים הללו מפני שהן באות מחוץ לבהמה (ונחשבות כשרץ השורץ על הארץ), והן אינן נכנסות דרך האכילה למערכת העיכול אלא דרך הנקבים בחוטמה של החיה. ולפי מסורת אחרת התולעים הללו מותרות מפני שהן נוצרות בגופו של בעל החיים. ב. דרני – תולעים הגדלות בבשר הבהמה אסורות, אך הגדלות בבשר הדגים מותרות. ההבדל הוא שתולעים בבשר הבהמה הן חלק מבהמה האסורה באיסור אבר מן החי, אך בעוד שהשחיטה מכשירה את בשר הבהמה היא איננה מכשירה את התולעים. הדגים לעומת זאת מותרים באסיפה, ואין בהם איסור אבר מן החי, ולכן גם התולעים הגדלות בתוכם נוצרות בהיתר, ומותר לאוכלם. בהקשר זה מסופר שרבינא אמר לאמו שאם תסתיר את התולעים שבדגים הוא יהיה מוכן לאוכלם.

שרץ הארץ – בתורה נאמר: "כל הולך על גחון, וכל הולך על ארבע, עד כל מרבה רגלים, לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום". במדרש ההלכה מזהים את החיות המסוימות ואת המינים שבכתוב: הולך על גחון – נחש, כל הולך על גחון – שלשול וכל הדומה לשלשול, על ארבע – עקרב, כל הולך על ארבע – חיפושית ודומה לחיפושית, מרבה רגלים – נדל, כל – הדומה והדומה לדומה. לויתן – לפי התיאורים של הלויתן בספר איוב: "גאוה אפיקי מגנים" (איוב מא, ז) ו"תחתיו חדודי חרש" (שם, כב) מדובר על חיה שיש לה קשקשים (מגנים), וסנפיר (חדודי חרש), ולכן מדובר על דג טהור לאכילה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסימני חגבים, בסימני דגים כשרים ובשרץ המים.  

סימני החגבים - בתורה נאמר: " אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא [לו] כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו" (ויקרא יא, כא-כב).

בדף הקודם הובאו שני מדרשי הלכה על סימני החגבים – מדרש הלכה של התנא דבי רב (ספרא – המדרש לספר ויקרא הנקרא גם "תורת כהנים"), ומדרש הלכה של התנא דבי רבי ישמעאל. ההנחה המשותפת לשני המדרשים היא סימני החגב - סימן אחד הכתוב בתורה: "אשר לו כרעים ממעל לרגליו", סימנים אחדים הנלמדים בבניין אב: "ארבע רגליים, ארבע כנפיים, קרצולים, וכנפיו חופים את רובו", ובנוסף, לימוד מדרשת המילה "חגב" שיהא מדובר במין הנקרא חגב (ולא מין צרצר). ההבדל בין המדרשים נגע לזיהוי המינים השונים של השרצים הנזכרים בכתוב, אך למעשה הבדל זה נוגע למקומו של כל אחד מהתנאים. הבדל אחר הוא דרך הלימוד של הצד השווה בבניין אב מהמינים הפרטיים הנזכרים בכתוב, והבדל זה בדרשה אף גוזר הבדל מעשי בנוגע לחגב שראשו ארוך, שלתנא דבי רב הריהו אסור לאכילה, ולתנא דבי רבי ישמעאל מותר באכילה.  

בדף זה מסבירים את המחלוקת בדרך המדרשית של "כלל ופרט". התנא דבי רב מחלק את הכתוב כך: "אשר לו כרעים" – כלל, "ארבה, סלעם, חרגול, חגב, למינהו" – פרט", ומכאן הוא לומד במידת "כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט", ולכן רק דבר שדומה לכל אחד מהפרטים המצויינים בפירוש בתורה – כשר, ומאחר שלכל המפורשים בכתוב יש ראש קצר, נמצא שחגב שראשו ארוך אסור באכילה. התנא דבי רבי ישמעאל מחלק את הכתוב באופן שונה: "אשר לו כרעים" – כלל, "ארבה, סלעם, חרגול, חגב" – פרט, "למינהו" – כלל, ומכאן הוא לומד במידת "כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט", ולכן יש לרבות כל דבר שיש לו ארבעה סימנים כאחד הפרטים המפורשים בכתוב, אף על פי שיש לו צד אחד ייחודי לעצמו, כגון שראשו ארוך. התלמוד מעיר בנוגע ללימוד בדרך זו, כי הכלל הראשון הוא "כרעים ממעל לרגליו", והכלל האחרון "למינהו" הוא ארבעה סימנים, ואף על פי שהכלל הראשון שבכתוב אינו דומה לכלל האחרון שבכתוב, המבנה של הכתוב פתוח בדבר כללי וחותם בדבר כללים, ולכן אפשר ללמוד כאן בדרך של "כלל ופרט וכלל".

בדף הקודם הוסבר כי עבור הדרשה (של בניין אב אך הדבר נכון גם לכלל ופרט וכלל) אין צורך בכל הפרטים המנויים בכתוב, שהרי אפשר היה לצמצם את מניין הפרטים ברשימה לארבה וחרגול ולהסיק מהם על הסלעם שדומה לכל אחד מהם רק בצד אחד. יחד עם זאת, אין להסיק מדבר זה כי אפשר לוותר על אחד מארבעת הסימנים שנאמרו בתורה, ולהסתפק בכך ששרץ זה נקרא מין חגב, וכל שאפשר לומר הוא רק שיש תכונות אחדות שאינן חשובות לקביעת הכשרות, כמו אורך הראש, ואפילו אם יש לחגב ראש ארוך – הריהו כשר.   

סנפיר וקשקשת בדגים- במשנה נאמר: "ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. רבי יהודה אומר: שני קשקשין וסנפיר אחד. ואלו הן קשקשין – הקבועין בו, וסנפירים – הפורח בהן". הסנפירים הם בליטות גרמיות המסייעות לדג לנוע במים ("לפרוח"), והקשקשים הם חיפוי שטוח על עור הדג. קשקשים שיצמחו בהווה או בעתיד - בתוספתא חולין (ג, כז) נאמר: "אין לו (קשקשים) עכשיו, ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיאן – הרי זה מותר. יש לו עכשיו, ועתיד להשירן בשעה שעולה מן המים, כגון אקונס, ואפונס, כספתיאס ואכספטיאס, ואטונס - הרי זה מותר". הקשקשת כסימן לסנפיר - במשנה במסכת נידה (ו, ט) נאמר: "כל שיש לו קשקשת -- יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. יש לו קשקשת ויש לו סנפיר - דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת - דג טמא". המשנה קובעת כי רק הקשקשת היא סימן הכרחי מאחר שלכל בעל קשקשת יש גם סנפיר. הסיבה שהזכירו בתורה את שני הסימנים ולא את הקשקשת בלבד, היא שהתורה עצמה אינה מסבירה מהו סנפיר ומהי קשקשת, וכדי שלא יחשבו שהקשקשת היא סנפיר, ויבואו להכשיר דג שיש לו רק סנפיר ואין לו קשקשת, יש להזכיר את שניהם. התלמוד מעיר כי אפשר היה לשער כי הקשקשת מצויה על עור הדג, מפני שהיא מוזכרת בתיאור גולית הפלישתי כסוג של בגד: "ושריון קשקשים הוא לבוש" (שמואל א יז, ה), אך התורה הזכירה בכל זאת את שני הסימנים בגלל הכתוב "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב, כא) שאפשר להרחיב בפרטים, כדי ללמד על דברים נוספים שאינם מעיקרו של הכתוב.  

שרץ המים – בתורה נאמר: "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים – אותם תאכלו. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת, בימים ובנחלים, מכל שרץ המים, ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם" (ויקרא יא, ט-י). התורה חוזרת על הציווי כמשפט חיוב וכמשפט שלילה, ובמדרש ההלכה מוסבר כי יש כאן שתי מצוות: מצוות עשה לאכול את מי שיש לו סנפיר וקשקשת, ומצוות לא תעשה שלא לאכול את מי שאין לו סנפיר וקשקשת. שרץ המים בכלים, ושרץ במים בבורות, שיחין ומערות – במדרש ההלכה דנים בשתיית מים שיש בהם שרצים.  התלמוד מסביר כי מותר לשתות מים שבכלים למרות השרצים המצויים במים. היתר זה מבוסס על דבר המפורש בכתוב, ודבר שנאמר בכתוב באופן סתמי ויש להוציאו ולהסיקו מהכתוב, ובדף הבא נחלקו האמוראים מהו ההיתר המפורש ומהו ההיתר הסתום. על יסוד הכתוב "תאכלו מכל אשר במים" (ויקרא יא, ט) למדו כי מותר לשתות כל מים הדומים למים שבכלים, ואין להימנע מלשתות מים האגורים בבורות, שיחים ומערות העצורים ואגורים במקום אחד, אך אסור לשתות מים המצויים בחריצים ובנעיצים הנובעים וזורמים במקומם, מפני שמים אלו אינם דומים ל"ימים ונחלים" המפורשים בכתוב (ובדף הבא מוסבר כיצד ללמוד דבר זה בדרך המדרש של כלל ופרט וכלל).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעוף דורס ובחגבים.

עוף דורס - במשנה נאמר: "וסימני העוף לא נאמרו (מן התורה), אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס – טמא. כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק וקורקבנו נקלף – טהור. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו – טמא". בתוספתא חולין (ג, כב) מסבירים את ההלכה בפירוט: "רבן גמליאל אומר: דורס ואוכל - בידוע שהוא טמא. יש לו אצבע יתירה, וזפק, וקרקבנו נקלף - בידוע שהוא טהור. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: מותחין לו חוט של משיחה, אם חולק את רגליו, שתים לכאן ושתים לכאן – טמא, שלש לכאן ואחת לכאן טהור. רבי שמעון בן אלעזראומר: כל עוף הקולט מן האויר – טמא. אחרים אומרים: שכן עם טמאים – טמא, עם טהורים – טהור". התלמוד דן על דעות התנאים שלא נזכרו במשנה. לדעת רבי שמעון בן אלעזר כל עוף הקולט מאכל בעודו במעופו באויר – טמא. התלמוד מעיר כי יש עופות כשרים הקולטים מאכל מן האוויר ("ציפרתא"), ולכן הכוונה היא לעוף הקולט מאכל ואוכל אותו מיד בשעת מעופו. לדעת אחרים יש לבחון את התנהגות העופות ולמצוא מי להקת העופות שעמה עוף זה מצוי. התלמוד מעיר שלדעת רבי אליעזר די בכך שעופות מתרועעים יחד כדי לקבוע שהזרזיר הוא בן מינו של העורב, אך לדעת אחרים צריך שיהיה גם עוף זה דומה במראה.  

חגבים – במשנה נאמר: "ובחגבים – כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים (רגליים לניתור), וכנפיו חופים את רובו. רבי יוסי אומר: ושמו חגב". התלמוד מעיר כי יש לבחון את החגב לאחר שהגיע לשלב של בגרות מלאה. אם אין לחגב כנפיים או כרעיים מפני שטרם הגיע לבגרות והוא עודנו בגדר זחל ("אסקרין"), אך אלו עתידים לגדול לאחר זמן – מותר באכילה, לפי הכתוב "אשר לא כרעים" שהכתיב הוא "לא" והקרי הוא "לו", ומכאן שאפילו אם אין את הסימנים הדרושים בשעת הבדיקה, יש ללכת אחרי העתיד. הכנפים צריכות לחוף את רוב החגב, אך יש מסורות שונות אם הכוונה היא לרוב אורך החגב או לרוב היקף גופו של החגב, ולכן דורשים שהכנפיים יחופו את זה ואת זה.  

דרשת המקראות בחגבים - בתורה נאמר: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, אשר לא (לו) כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. את אלה מהם תאכלו: את הארבה למינו, ואת הסלעם למינהו, ואת החרגל למינהו, ואת החגב למינהו" (ויקרא יא, כא-כב).

בסוגיה דנים על שני מדרשי הלכה המבארים את הכתובים. לפי התנא מבית מדרשו של רב (בעל מדרש תורת כוהנים) הארבה הוא הגובאי, וציפורת הכרמים היא "מינו";  הסלעם הוא רשון, "ומינהו" הוא יוחנא הירושלמית;  החרגול הוא ניפול, ו"מינהו" הוא ערצוביא; והחגב הוא גדיאן, ו"מינהו" הוא הרזבנית. לפי התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, הכתוב מזכיר "למינו" ו"למינהו" ככללי כללות, ואת המינים המפורשים כפרטי פרטות. הזיהוי של המינים הפרטיים שונה מהזיהוי של התנא דבי רב: ארבה – גובאי, ו"מינו" הוא ציפורת הכרמים (כתנא דבי רב);  סלעם הוא ניפול, ו"למינהו" הוא אושכף;  חרגול הוא רשון, ו"למינהו" הוא הכרספת והשחלנית. ההכללה מתבססת על הסימנים של מיני החגב: לארבה אין גבחת (מצח קדמי חלק) ואין זנב, לסלעם יש גבחת אבל אין זנב, ולחרגול יש גבחת ויש זנב. הצד השווה בין המינים השונים אינו קשור אפוא לראש או לזנב אלא לסימנים: ארבע רגליים, ארבע כנפיים, קרצולים וכנפיו חופים את רובו, אך אין די בסימנים הללו, מפני שגם לצרצר יש סימנים דומים, ולכן נאמר גם "החגב" כדי לציין ששמה של החיה הוא חגב ולא מין אחר כמו הצרצר, והביטוי "למינהו" מציין כי מלבד השם, יש צורך גם בסימנים עצמם.

רב אחאי מסביר את הדרשה בבניין אב מארבה, סלעם וחרגול באופן מורכב יותר. דרשת בניין אב היא צד שווה כללי של המינים הפרטיים הנזכרים בתורה. כדי לדרוש דרשת בניין אב יש להתעלם מתכונות פרטיות שיש בכל אחד מן המינים, ולייצר הגדרה כללית רחבה של המינים הללו, אך לפעמים מתגלה כי גם ברמה הכללית  יותר יש תכונה פרטית משותפת, ושוב אי אפשר ללמוד מהקבוצה על הגדרה רחבה יותר. במקרה שלנו הלימוד הראשוני בבניין אב הוא מסלעם, ארבה וחרגול, אך לכל הללו צד משותף ייחודי שאין ראשם ארוך. מטעם זה יש לצמצם את הלימוד בצד השווה לארבה וחרגול לארבעה סימנים, ולהסיק כי התכונות הפרטיות שלהם אינן חשובות ביחס לסלעם, וכפי שלסלעם יש גבחת כך גם לחרגול יש גבחת, וכפי שלסלעם אין זנב כך גם לארבה אין זנב, ומאחר שאין בסלעם דבר שהוא מוסיף ללימוד הכללי, אין הוא יוצר עם הארבה והחרגול קבוצה של אלו שאין ראשם ארוך, ואפשר ללמוד מכתוב מיותר זה שרק ארבעת הסימנים המעכבים חשובים, ואלו שראשם ארוך אף הם בכלל זה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכשרות הביצים והאפרוחים של עופות.

סימני ביצים של עופות טמאים ועופות טהורים – בתוספתא חולין (ג, כב) נאמר: "אלו הן סימני ביצים: כל שכודרת ועגולגולת (ראש כדורי), ראשה אחד כד (עגול) וראשה אחד חד – טהורה, שני ראשיה כדין, או שני ראשיה חדין – טמאין. חלבון (החלק הלבן) מבחוץ וחלמון מבפנים – טהורה, חלמון מבחוץ, וחלבון מבפנים – טמאה. חלמון וחלבון מעורבין זה בזה - בידוע שהיא ביצת השרץ". סימני הזיהוי של ביצים הם צורת הביצה מבחוץ, ומבנה החלמון והחלבון, אך התלמוד מסביר כי סימני הזיהוי הללו אינם סימנים מן התורה, ואדם עשוי לטעות ולחשוב כי ביצה של עורב היא ביצה של יונה, ולכן אין להסתמך על בדיקת הסימנים הללו.

קנייה ומכירה של ביצים לגוי - בהלכה אחרת בתוספתא (שם ג, כד) נאמר: "לוקחין (קונים) ביצים מן הגוים בכל מקום, ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות", והתלמוד מסביר שבמקרה זה סומכים על הבדיקה של הביצים – בצורתן ובמבנה שלהן -  אם הגוי גם אומר בפירוש כי הביצה היא של עוף טהור. הלכה אחרת בתוספתא (שם כג) דנה במקרה שהביצים חתוכות ואי אפשר לבדוק את צורתן מבחוץ והביצה והחלמון מעורבים זה בזה (ביצים טרופות): "אין מוכרים ביצת טריפה לגוי אלא אם כן טרופה בקערה, לפיכך אין לוקחים מהם ביצים טרופות בקערה".

ביצת השרץ –אם החלבון והחלמון מעורבים זה בזה עוד לפני שעירבם וטרפם בקערה, הרי זה ביצת השרץ. ביצת השרץ עשויה להיות של אחד משמונה השרצים המטמאים מן התורה, ואם נוצרה כבר רקמה של השרץ בביצה, וניקב את הביצה ונגע בה – נטמא. אם נוצרה רקמה ואכל את הביצה לוקה על אכילתה לפי הכתוב "כל השרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא), ומכאן גם למדו חכמים לאסור מדרבנן אכילת אפרוחים של יונים טהורות שלא נפתחו עיניהם לאחר שבקעו מהביצה, הנחשבים כשרץ השורץ על הארץ.   

דם בביצים – בתוספתא תרומות (ט, ה) נאמר: "גיעולי ביצים (ביצים טהורות וטמאות שהתבשלו יחד) – מותרות, ביצים מוזרות (שלא הופרו על ידי זכר) - נפש יפה (מי שאינו רגיש לאכילת ביצים כאלו) תאכלם. נמצא עליה קורט דם - זורק את הדם ואוכל את השאר". ההלכה עוסקת בדם הנמצא על הקשר של הביצה, שכבת החיבור השומנית הקושרת את החלבון לחלמון. הסוגיה עוסקת במסורות שונות על מקום מציאת הדם. לפי מסורת אחת ההלכה התוספתא המתירה לזרוק את הדם מדברת על דם הנמצא על החלבון, אך אם הדם נמצא על החלמון – כל הביצה אסורה, מפני שיש להניח כי הקלקול פשט בכל הביצה. אך יש מסורות אחרות לפיהן, ההלכה מתירה בדם הנמצא על החלמון, ובדם הנמצא על החלבון – כל הביצה אסורה.  

המקור לאיסור ביצה של עוף טמא –התלמוד מבקש להוכיח מהלשון "בת יענה" הכתובה בתורה "ואת בת היענה" (ויקרא יא, טז; דברים יד, טו) שאסור לאכול גם ביצה של עוף טמא. ואולם, לשון זו מופיעה גם בנביא: "ואבל כבנות יענה" (מיכה א, ח), "ושכנו שם בנות יענה" (ישעיהו יג, כא), "תנים ובנות יענה" (שם מג, כ), בעוד שבכתובים מוצאים את הביטוי "כיענים במדבר", ומכאן שאפשר לקרוא לה "יענה", ויש שני שמות חלופיים לעוף זה. ההוכחה היא אפוא מהלכות כתיבת ספר תורה, המתירה לכתוב את השם "בת יענה" בשתי תיבות, ואף אינה מחייבת ששתי התיבות יופיעו באותה שורה (כפי שמחייבים במילה שיש בה שתי תיבות כמו שמו של המלך "כדר לעמר"), ומכאן שאפשר להפריד בין ה"בת" ל"יענה", וביצת עוף טמא אסורה באכילה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעופות כשרים וטמאים לאכילה.

בתורה כתובות שתי רשימות זהות בעיקרן של העופות הטמאים. בספר ויקרא נאמר: "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא יאכלו שקץ הם. את הנשר, ואת הפרס ואת העזניה. ואת הדאה ואת האיה למינה. את כל עורב למינו. ואת בת היענה, ואת התחמס, ואת השחף, ואת הנץ למינהו. ואת הכוס, ואת השלך, ואת הינשוף, ואת התנשמת ואת הקאת ואת הרחם. ואת החסידה, האנפה למינה, ואת הדוכיפת, ואת העטלף". (יא, יג-יט). בספר דברים נאמר: "כל צפור טהורה תאכלו. וזה אשר לא תאכלו מהם: הנשר והפרס והעזניה. והראה ואת האיה, והדיה למינה. ואת כל עורב למינו. ואת בת היענה, ואת התחמס, ואת השחף, ואת הנץ למינהו. את הכוס, ואת הינשוף והתנשמת. והקאת ואת הרחמה ואת השלך. והחסידה, והאנפה למינה, והדוכיפת והעטלף". התלמוד דן בזיהוי העופות שברשימה, בהבדלים שבין הרשימות, שיטת האזכור ברשימה מול שימוש בסימנים כלליים, ובמסורת על זיהוי עופות כשרים.

זיהוי העופות ברשימהשלך - הוא עוף השולה דגים מן הים, ומסופר כי רבי יוחנן היה רואה עוף זה וקורא עליו את הכתוב "משפטיך תהום רבה" המציין כי האל משגיח על כל הבריות ונותן לעוף את מאכלו מתוך תהום המים. דוכיפת היא עוף שיש לו ציצית בראשו, והיא נקראת כך מפני שהכרבולת של השיער נראית קשורה (דוכיפת קיצור להודו כפות). תנשמת – שם זה מופיע הן ברשימת העופות הטמאים והן ברשימת השרצים, ובכל מקום יש לפרש לפי ההקשר והעניין: ברשימת העופות הטמאים מדובר על עוף (ויקרא יא, יח) שיש המזהים אותו עם הקיפוף, ובעניין השרצים הכוונה היא לאחד משמונה שרצים (שם ל) שיש המזהים עם הקורפדאי, והשם המשותף מציין כפי הנראה בעל חיים נושף וצעקני ("באות"). קאת – הוא עוף הנקרא קוק. אביי מספר כי קואי וקוקאי אסורים, ואילו קוקאתא – מותר, אך בארץ ישראל היו קוראים לו תחוותא והיו מלקים את מי שאוכלו. רחם הוא עוף הנקרא שרקרק על שם הקול שהוא מפיק, והשמות אלו נדרשים גם באגדה: הרחם מביא רחמים לעולם, ושרקרק מפני שהוא נוחת על הקרקע ושורק כאשר המשיח בא (לפי זכריה י, ח), אם כי הוא עשוי גם לבדות ולהמציא שריקה כדי להטעות את הבריות. עורב – בתורה נאמר: "את כל עורב למינו", ומכאן למדו שהעורב הרגיל הוא העורב השחור, אך יש לרבות ולהוסיף עליו גם עורב לבן הנקרא עורב העמקי, מפני שהמראה הלבן עמוק מהמראה השחור ("כל עורב"), ולהוסיף גם עורב הבא בראשי יונים, שראשו דומה ליונה ("למינו"). הנץ – בתורה נאמר: "הנץ למינהו" ומכאן שיש להוסיף גם את בר חיריא, או בשמו האחר השורינקא. החסידה והאנפה – החסידה היא דיה לבנה, והאנפה היא דיה רגזנית, ומדרש האגדה דורש את שמותיהן: החסידה נקראת כך מפני שהיא עושה חסד עם בנות מינה, נקראת כך מפני שהיא כועסת (נואפת) על בנות מינה.

ההבדלים בין הרשימות בתורה – הבדל אחד הוא במניין: ברשימת העופות שבספר ויקרא מוצאים עשרים עופות טמאים, וברשימת העופות הטמאים שבספר דברים מוצאים עשרים ואחד עופות טמאים. הבדל אחר הוא בשמות העופות. בספר ויקרא מוצאים את הראה ואת האיה, ובספר דברים מוצאים שמות קרובים אך שונים: דאה ודיה. אמוראים נחלקו כיצד ליישב את הדברים: יש הסוברים כי לפי המסורת יש עשרים וארבעה עופות טמאים, וחשבון זה בנוי על דעת אביי שיש להחשיב את הדאה והראה כעוף אחד, ואת הדיה והאיה לעוף אחד, ולקבל בשתי הרשימות מניין זהה של עשרים עופות. לצד הצמצום ברשימת השמות, יש להרחיב את רשימת המינים, ולהוסיף את ארבעת הביטויים "למינה" (איה \ דיה), "למינו" (עורב), "למינהו" (נץ) ו"למינה" (אנפה), וכך מתקבלים בסך הכל עשרים וארבעה עופות טמאים. רבי אבהו חולק על הזיהוי ברשימת השמות, וגם על המסורת של מניין העופות, ולדעתו הדאה, הראה, האיה והדיה הם למעשה שמות שונים של עוף אחד, והרשימה כוללת רק עשרים ושלושה עופות טמאים.  

אגב הדברים דנים על ההוכחות של האמוראים לזיהוי השמות השונים ברשימה. ההנחה היא שהרשימה בספר דברים חוזרת על הרשימה בספר ויקרא, אלא שלדעת אביי הרשימה בספר דברים נועדה לפרש את האמור בספר ויקרא ולא להרחיבה כמטרת החזרה ברשימת הבהמות (דברים יד, ז). ההוכחה לכך היא שאם באמת הייתה הרשימה מרחיבה, צריך היה לכתוב ברשימה שבספר דברים את הראה לצד הדאה, וכך היינו יודעים שמדובר על שני עופות שונים, אך למעשה הללו לא נכתבו זה לצד זה, כדי ללמדנו שמדובר על עופות זהים. שיקול זהה תקף גם לגבי איה ודיה, לו הייתה הרשימה שבספר דברים מרחיבה את הרשימה שבספר ויקרא, והדיה והאיה אינם עופות זהים, לא היה צורך לציין את הביטוי "למינה" גם על דיה וגם על איה, ודי היה לציינו פעם אחת בספר דברים כדי להרחיב את הדיה גם לבני מינה, ובכלל זה האיה. הסיבה שהתורה חוזרת ומפרשת את השמות הללו היא לפי נימוקו של רבי יהודה הנשיא "שלא יהיה מקום לבעל דין לחלוק, שלא תהא אתה קורא איה והוא קורא דיה...לכך כתב "והראה ואת האיה והדיה למינה". רבי אבהו מניח עוד הנחה היסודית המבוססת על ספר איוב, שהראה והאיה הן עופות זהים, ואת שאר השלבי ההוכחה הוא משאיר כפי שהיו בהוכחה של אביי: אם הרשימה שבספר דברים אכן נועדה להרחיב, לא ברור מדוע היא לא חוזרת ומזכירה את הראה והדאה יחדיו לציין שמדובר בעופות שונים, ומכאן שהם עופות זהים, והדאה זהה גם לאיה. השלב השני בהוכחה אף הוא זהה להוכחה של אביי: אם הרשימה בדברים מרחיבה, לא ברור מדוע יש צורך לכתוב את הביטוי "למינה" רק על דיה, ומכאן יוצא שכל העופות הללו זהים זה לזה.    

שיטת המנייה בתורה – בברייתא נאמר: "רביאומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורה. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין, לפיכך מנה הכתוב בטמאין". רבי מסביר כי התורה מציינת רשימה מנויה של בעלי חיים כאשר המניין שברשימה קטן יותר מאשר שאר הדברים שאינם כלולים ברשימה, ולפי זה ברור מדוע לפעמים מונים חיות כשרות (הבהמה הכשרה), ולפעמים בעלי חיים טמאים (העופות הטמאים), כך שהתלמיד יוכל לשנן את הדברים בדרך הקצרה והתמציתית ביותר. במקורות אחרים מרחיבים מצד אחד את הרשימה של העופות הטמאים: "איסי בן יהודהאומר: מאה עופות טמאים יש במזרח, וכולן מין איה הן". ומרחיבים את רשימת בעלי החיים הכשרים: "שבע מאות מיני דגים הן, ושמונה מאות מיני חגבים הן, ולעופות הטהורים אין מספר".  

מסורת ומנהג באכילת עוףמסורת - "עוף טהור נאכל במסורת. נאמן הצייד לומר: עוף זה טהור מסר לי רבי". הרב הנזכר אינו תלמיד חכם הבקי בשמות העופות אך אינו מכיר ומזהה את העופות במציאות, אלא רב שהוא צייד המלמד את הצייד לדעת ולזהות את המינים השונים של העופות, ואם הצייד הבקי בהן ובשמותיהם השונים מוסר במסורת את הדברים – אפשר לאכול את העוף הטהור. מנהג – המנהג המעשי קובע כי שקנאי ובטנאי (מיני עופות) נאכלים במקום שנהגו לאוכלם מפני שאין באותו מקום פרס ועוזנייה ולא יבוא לטעות ולהבדיל ביניהם, אך אינם נאכלים במקום שיש בו פרס ועוזנייה, לא נהגו לאוכלם, כדי שלא יבוא להתבלבל בין מיני העופות הללו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכשרות העוף.

עוף הבא בסימן אחד – בדף הקודם עסקו בסימני העוף: אצבע יתירה, זפק, קורקבן נקלף ואינו דורס, ובעוף שיש לו רק סימן אחד של טהרה. בדף זה ממשיכים לדון בדבר זה, ויש בדבר מחלוקת אמוראים: "אמר רב נחמן: היה בקי בהן ובשמותיהן, עוף הבא בסימן אחד – טהור, לא היה בקי בהן ובשמותיהן, בסימן אחד – טמא, בשני סימנים – טהור, והוא שיכיר עורב וכל מין עורב... אמר אמימר: הלכתא עוף הבא בסימן אחד – טהור, והוא שאינו דורס". לדעת רב נחמן מי שמכיר את רשימת העופות הטמאים שבתורה, רשאי לאכול עוף שיש לו סימן אחד של טהרה, מאחר שהוא יודע שלא מדובר על פרס או עוזנייה הטמאים גם בסימן אחד של טהרה. אמימר חולק על רב נחמן, והוא סובר שפרס ועוזנייה אינם חיים ביישוב עם בני האדם, ולפיכך אין לחשוש שמדובר על פרס או על אוזנייה (שאף הם אינם דורסים), אפילו אם אינו מכיר היטב את העופות הטמאים.

עורב ומינו – בתורה נאמר: "את כל עורב למינו" (ויקרא יא, טו), "ואת כל עורב למינו" (דברים יד, יד), ונחלקו התנאים מה לומדים מהמילה "למינו". לפי מסורת אחת המחלוקת היא על הזרזיר: "רבי אליעזר אומר: להביא את הזרזיר. אמרו לו לרבי אליעזר: והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין אותן מפני שיש להן זפק. אמר להן: אף הן עתידין ליתן את הדין. דבר אחר...להביא סנונית לבנה, דברי רבי אליעזר. אמרו לו: והלא אנשי גלילי העליון אוכלין אותו מפני שקורקבנו נקלף. אמר להם: אף הם עתידים ליתן את הדין". הסנונית הלבנה – האמוראים נחלקו כיצד לפרש את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, ומה פסק ההלכה: לפי אמימר אין מחלוקת שסנונית הבתים הלבנה מותרת לאכילה, והתנאים נחלקו על סנונית שכריסה ירוקה-צהובה, ויש לפסוק הלכה כרבי אליעזר. מר זוטרא סובר שאין מחלוקת כי ירוקת החזה אסורה לאכילה, ונחלקו על לבנת החזה, והלכה כדברי חכמים שמותרת באכילה. ומעירים כי הסנונית הלבנה נקראת גם עוף המסרט, והיא כשרה לטהרת מצורע.  

יונה ומינה – התלמוד דן במשפחת היוניים: התסיל נחשב לבני היונה, וההבדל בינו לבין היונה שהיונה מוצצת (יונקת) בלגימה את המים הדרושים לה, והתסיל מקיא חלק מן המים בחזרה. תורין של רחבה הם תורים שיש להם ציצית בראש ("כופשני צוצייני") והם נחשבים לתורים הכשרים להקרבה על המזבח. התלמוד דן על הקרבת קורבנות של דברים ששמם שונה מעט מהשם בו הם נקראים בתורה: "אזוב" (במדבר יט, ו) – ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלי, ולא מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי". אביימסביר שהתורים הצוציניים לא היו נקראים כך קודם מתן תורה, ולכן, עכשיו שיש להם שם לווי הם כשרים להקרבה, ורק דבר שהיו בו כמה מינים בעלי שם לווי קודם מתן תורה, והתורה לא הזכירה את שם הלווי, פסול כשיש לו שם לווי. רבא סובר שהתורים הללו נקראים במקומם בשם תורים (בלי שם הלווי צוצייני), ויש להכשירם להקרבה.    

כשרות של עופות שונים – התלמוד דן בעופות שיש ספק לגבי כשרותם: כרזי דבי חילפי (חגבים שבשיחי הבר) – מותרים, כרזי דבי כרבי – אסורים, ונחשבים לשרץ העוף. צרדא – מותר, ברדא – אסור, מרדא – ספק. המרדא נזכר ברשימתו של רב אסי המונה שמונה עופות שיש לגביהם ספק – חובא, חוגא, סוגא, הרנוגא, תושלמי, ומרדא, כוחילנא ובר-נפחא - מפני שהקורקבן שלהם אינו נקלף ביד, ורק לאחר שהונח בשמש אפשר לקולפו בסכין.

עוד דיון הוא על הבדלים קטנים בין מינים קרובים של עופות, שיש להם משמעות לכשרות העוף. כדי שאפשר יהיה להבדיל בין המינים הללו התלמוד משתמש בסימנים המסייעים לזכור את ההבדלים בין המינים הללו. לגבי תרנגול האגם נחלקו האמוראים – אביי סובר שהוא המרדא הנזכר בשמונה הספיקות. רב פפא סובר שיש להבחין בין תרנגול האגם האסור באכילה תרנגולת האגם המותר באכילה, כפי שמבחינים בין גר עמוני שאי אפשר לגיירו לגיורת עמונית שמותר לגיירה. מרימר דרש לפני הציבור שיש לאסור גם את תרנגולת האגם הנקראת גם בשם "גירותא" מפני שראו כי היא דורסת בעלי חיים ואוכלתם. אבחנה אחרת היא בין עוף הנקרא שבור אנדרפטא – המותר, לעוף בשם קרוב פירוז אדנרפטא – אסור. הסימן להבדל הוא שאחד ממלכי פרס בשם פירוז הוא רשע. בוניא- מותר, פרוא – אסור, וסימן לכך הוא מכשף בשם פרואה. עוף בשם מרדו זגיד ואכיל – מותר, ועוף בשם מרדו סגיד ואכיל – אסור, וסימן לדבר הוא האיסור להשתחווות לאל אחר ("סגיד"). שתיא חמרא – אסור, מזגא חמרא – אסור, מפני שאסור לכוהנים לשתות יין לפני עבודת המקדש. בת מזגא חמרא – מותר, מפני שכוח הבן יפה מכוח האב. שקיטנא (שקיטן), אריכי שקי וסומקי (שוקיים ארוכים ואדומים) – מותר, גוצי וסומקי – אסור, וסימן לדבר הוא הננס הפסול לעבודה במקדש. אריכי שקי וירוקי (ארוכי שוקיים וירוקים) – אסורים, וסימן לדבר הוא המעיים הירוקים הנחשבים לטריפה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסימני העופות הטמאים לאכילה.

במשנה נאמר: "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף – טהור". סימני העוף אינם כתובים בתורה בפירוש, אך נזכרות שתי רשימות מפורטות של עופות טמאים: בספר ויקרא נאמר: "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא יאכלו שקץ הם. את הנשר, ואת הפרס ואת העזניה. ואת הדאה ואת האיה למינה. את כל עורב למינו. ואת בת היענה, ואת התחמס, ואת השחף, ואת הנץ למינהו. ואת הכוס, ואת השלך, ואת הינשוף, ואת התנשמת ואת הקאת ואת הרחם. ואת החסידה, האנפה למינה, ואת הדוכיפת, ואת העטלף". (יא, יג-יט). בספר דברים הרשימה זהה בעיקרה: "כל צפור טהורה תאכלו. וזה אשר לא תאכלו מהם: הנשר והפרס והעזניה. והראה ואת האיה, והדיה למינה. ואת כל עורב למינו. ואת בת היענה, ואת התחמס, ואת השחף, ואת הנץ למינהו. את הכוס, ואת הינשוף והתנשמת. והקאת ואת הרחמה ואת השלך. והחסידה, והאנפה למינה, והדוכיפת והעטלף".

על יסוד העופות הנזכרים ברשימה גיבשו חכמים את סימני העוף הטמא – "לא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים". לפי מסורת חכמים יש עשרים וארבעה עופות, והסימנים מצויים בכולם או בחלקם ברשימת העופות הטמאים שבמקרא: לנשר – אין אף סימן טהרה; לפרס או לעזנייה יש סימן טהרה אחד (שונה לכל אחד); לעורב – יש שני סימני טהרה (אצבע יתירה וזפק), ובעשרים מן העופות – יש שלושה סימני טהרה (כנראה: אצבע יתירה, זפק וקורקבן נקלף). הנשר המופיע ברשימה הוא הבסיס ליצירת הסימנים, וכל עוף שאין לו אצבע יתירה (אצבע אחורית ברגל), אין לו זפק (כיס הוושט), וקורקבנו אינו נקלף, והעוף דורס על ידי נעיצת טפריו בבעלי חיים – טמא לאכילה.

עוף הבא בסימן אחד – התלמוד דן על עוף שיש לו סימן אחד של טהרה. לפי רבי חייא עוף שיש לו סימן אחד של טהרה – כשר לאכילה, מפני שרק עופות כמו הנשר שיש להם את כל סימני הטומאה – אסורים לאכילה. התלמוד דן מדוע אין לומדים משאר העופות הטמאים ברשימה לאסור באכילה עוף שיש לו סימן אחד של טהרה בדומה לעופות הללו.  התלמוד מסביר שלו היו לומדים משאר העופות לא היה צריך לכתוב בתורה את הנשר בפירוש, מפני שאפשר היה ללמוד בקל וחומר כי אם אוסרים את שאר העופות הטמאים שיש בהם סימני טהרה וסימני טומאה, כל שכן שהנשר שאין בו אף סימן טהרה – אסור באכילה.

עוד מוסבר שאלמלא נכתב הנשר, אפשר היה ללמוד מפרס או מעזנייה, שכל שיש לו סימן אחד טמא – טמא לאכילה. לפי המסורת, אין יודעים מהו סימן הטהרה שיש בפרס או בעוזנייה, אך יודעים שאין מדובר באותו סימן, ויודעים שבאחד מהם סימן הטהרה שונה משאר העופות הטמאים. מטעם זה אין להניח כי אחד מהם - הפרס או העוזנייה - יוצרים קבוצה משותפת של סימנים עם אחד העופות האחרים, ולפיכך גם לא חלה עליהם המגבלה של "שני כתובים הבאים כאחד – אין מלמדים" (אי אפשר ללמוד הלכה כללית מדבר החוזר ומתבאר בתורה יותר מפעם אחת, מפני שאם חזרו עליו, לא היה די בפעם אחת, ויש לראותו כיוצא דופן מכלל), ומובן מכאן גם מדוע יש צורך לכתוב את הנשר בפירוש, כדי שלא ילמדו מהפרס או מהעוזנייה.

עוד מסבירים כי אין ללמוד מהאזכור של תורים הכשרים לאכילה במקרא, שכל עוף שיש לו רגל יתירה, זפק, קורקבן נקלף ואינו דורס – כשר לאכילה, וכל עוף שאין לו ארבעה סימני טהרה – אסור באכילה. הסיבה היא שהתורים נזכרים בתורה ללמד שהם כשרים להקרבת קורבן, ומצוות הקורבן היא בעופות הללו, ולא כדי ללמד שרק הם כשרים באכילה. ובדף הבא ממשיכים לדון בשאלה זו של עוף הבא בסימן אחד של טהרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשאלות יסוד באמונה ובמחשבה.

הסוגיה מתארת שיחות של הקיסר ושל בת הקיסר עם רבי יהושע בן חנניה על דמותו המופשטת של האל ויחסו של האדם לאל מופשט. הקיסר מבקש להבין על תפיסת האל בקרב היהודים, ולכן הוא שואל שאלות בכמה תחומים: ההאנשה של האל במקרא – והתיאור של האל כאריה במקרא (ראו בדף הקודם). דמותו של האל - הקיסר מבקש להתייחס אל האל כאל יצור גשמי, ומבקש לראות את האל; ויחס האדם אל האל – ולשם כך הוא מבקש לערוך מנחת לחם לפני האל. רבי יהושע בן חנניה מסביר לקיסר כי המשל אינו גורם לאל להיות אנושי, מפני שהמשל מתייחס לאריה מיוחד שאינו מצוי בחברת בני האדם. כמו כן, אי אפשר לחזות באל כפי שאי אפשר להסתכל בשמש באמצע הקיץ מבלי להסתנוור והאל היהודי אינו דמות גשמית שאפשר לצפות בה. וכיוצא בזה, אי אפשר לערוך לחם לפני האל, מפני שאיתני הטבע – הרוח, הגשם והים – אוספים אליהם כל קורבן אנושי, והם כמו משרתים שתפקידם לנקות ולסדר את העולם לפני האל. בתו של הקיסר אף היא ממשיכה שיחה ברוח זו, ואף היא שואלת על פירוש המקרא ועל כוחו של האל, ובהתאם לתיאור של האל כנגר במקרא היא מבקשת שיכין לה פלך לאריגה ("מסתוריתא"). לאחר זמן ראה רבי יהושע בן חנניה שבת הקיסר יושבת בשוק של רומא עובדת בפלך עם פקעות צמר כמנהג חולי הצרעת שהיו מועסקים בטוויית חוטים, והיא ביקשה שיקח ממנה את מה שביקשה, אך הוא השיב לה כי אין לוקחים משמיים את מה שבני האדם ביקשו וקיבלו.

מעשה בראשית– הסוגיה דנה בפירושי המקראות של פרשת הבריאה שבספר בראשית. בריאה בצביונה  –הכתוב "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"  (בראשית ב, א) מלמד שהבריאה כולה נבראה בשלמותה (צבאם כמו צביונם=יופים או עמידתם), במלוא צורתם הגופנית והשכלית של הבריות. דוגמה אחת לכך היא השור שאדם הראשון הקריב לפי המסורת שלא נולד מפרה אלא נולד כאשר יש לו כבר קרניים. בהקשר הכללי של סימני הבהמה מסבירים כי השור הוא כרגיל בעל כרס, יש לו פרסות גדולות, ראש וזנב גדולים, ולכן אדם המתחייב למכור שור לחבירו חייב להביא לו שור גדול כעין זה. דשא למינהו – בתורה מתוארת הבריאה של העצים והעשבים: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו" (שם א, יא), ואחר כך מתואר מה שאירע במציאות: "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו" (שם, יב). במדרש מסבירים כי הקב"ה לא ציווה על הדשא לצאת "למינהו", אך בפועל העשבים הוציאו כל עשב ועשב לפי מינו הפרטי, מפני שאם אלוקים מצווה לאילנות הגדלים כל אחד בפני עצמו שיגדלו כל אחד למינהו, גם הדשאים שדרכם להיות מעורבבים, צריכים לצאת כל אחד למינו כדי למנוע ערבוביה של מינים שונים. למדרש זה יש גם משמעות הלכתית בדיני כלאיים, שכן לא ברור האם הרכבה של דשא בדשא אחר נחשבת ככלאיים, או שאולי ואחר שבתורה נאמר שיצאו העשבים "למינהו", אפשר לראות זאת כהסכמה משמיים שכך ראוי להיות, כפי שעולה מהכתוב "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד, לא), ושאלה זאת נותרת ללא הכרעה ("תיקו"). המאורות – בתורה נאמר: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול ואת המאור הקטן... (שם, טז). סוף הכתוב סותר את תחילת הכתוב, שכן בתחילה השמש והירח נקראים מאורות גדולים, ואחר כך מבחינים בין המאור הגדול למאור הקטן. במדרש מסבירים כי למעשה בשלב הראשון המאורות היו שווים בגודלם, ולאחר שהלבנה התלוננה על דבר זה, הקב"ה הורה עליה למעט את עצמה, וכדי לנחמה על הקטנת צורתה משתמשים בה לחישוב מועדי השנה, קוראים לצדיקים על שמה ובכל ראש חודש מביאים שעיר חטאת למקדש לכפר על מיעוט הלבנה.צמיחת הדשא– עוד סתירה שדנים בה היא זמן צמיחת הדשא. על הבריאה ביום השלישי נאמר בתורה: "ותוצא הארץ דשא", ואילו בפרשת הבריאה בפרק ב' נאמר על הבריאה לפני אדם הראשון: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" (שם ב, ה), ומסבירים כי למעשה הדשאים "עמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים", וכי חלק מתפקידו של האדם בעולם הוא להתפלל.    

תורה מן השמים – הסוגיה דנה בכתובים שונים המוכיחים כי התורה היא מן השמיים. הוכחה אחת היא מידענותו של משה רבינו בפרטים של רשימת בעלי החיים הטמאים והטהורים ("השסועה", לפי דברים יד, ז), המוכיחה על ידיעותיו בזיאולוגיה ועל היכרות רחבה עם ממלכת בעלי החיים, למרות שלא היה צייד או רובה קשת ("קניגי או בליסטרי"), וידע זה היה בחלקו ידע שקיבל משמיים על חיות שלא ראה בעיניו. אגב הדברים מוסבר כי יש מקראות שונים שיש בהם פרטים רבים שאין בהם צורך ונראה שלא היו צריכים להיכתב, אך למעשה יש סיבה בגללה נכתבו: "הרבה מקראות שראויים לשרוף...והן הן גופי תורה". התלמוד מתמקד בעיקר בתיאור של חילופי שטחים, שמות של מקומות, ועמים שונים ותפוצתם הגיאוגרפית. כך למשל, תיאורים היסטוריים של מלחמות בין עמים שונים כמו "העוים" (דברים ב, כג), או "סיחון מלך האמורי...והוא נלחם במלך מואב" (במדבר כא, כו) נועדו להצדיק את הכיבוש של עם ישראל בשלב מאוחר יותר; שמות מקומות בפי עמים שונים: "צידונים יקראו לחרמון שריון, והאמורי יקרא לו שניר", נועדו לשבח את ארץ ישראל כארץ החביבה גם בעיני אומות העולם; ומקום יישובם של בני העם המצרי: "ואת העם העביר אותו לערים" (בראשית מז,כא) נועד להגן על אחיו של יוסף מפני טענה שהם באו מהגלות, בעוד ששאר היושבים במצרים חיים בה כבר זמן רב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסימני כשרות הבהמה והחיה.

במשנה נאמר: "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל העוף הדורס – טמא; כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף – טהור. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו – טמא". סימני הבהמה הכשרה כתובים בתורה: "כל מפרסת פרסה, ושוסעת שסע פרסות מעלה גרה בבהמה אותה תאכלו". בתוספתא חולין (ג, כ) מוסיפים עוד סימן אחד שאינו כתוב בתורה: "כל בהמה שאין לה שיניים למעלה – בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה". שיניים למעלה הם השיניים החותכות שבקדמת הפה. כלל זה מתאר היטב את לבעלי החיים הטמאים לאכילה הנזכרים בתורה: גמל, שפן, ארנבת וחזיר. הגמל, השפן והארנבת מעלים גרה, אך לשפן ולארנבת יש שיניים למעלה, ולגמל אין אמנם שיניים אך יש לו ניבים למעלה, והחזיר מפריס פרסה ואין לו שיניים למעלה. הכלל נועד למקרה שבו אי אפשר לבדוק את הסימנים האחרים, אך אפשר לבדוק את השיניים, והבדיקה בשיניים יעילה כאשר הבודק יודע שלא מדובר בבן-גמל שעוד לא צמחו ניביו.   

בדיקה חלקית - התלמוד דן בעוד מצבים שבהם אי אפשר לבדוק את אחד הסימנים. רב חסדא דן בשלושה מצבים כאלה: פרסות חתוכות – "היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות - בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה - בידוע שהיא טהורה, אם לאו - בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר בן-גמל". פה גמום (חתוך)– "היה מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה אם לאו בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר חזיר". לצד הסימנים הכתובים בתורה וסימן השיניים, יש להוסיף סימן אחר כאשר אי אפשר לבדוק את הסימנים הללו: פה גמום ופרסות חתוכות – "היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה, אם מהלך שתי וערב (רקמות  השריר הירך פונים לכיוונים שונים) - בידוע שהיא טהורה, ואם לאו - בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר ערוד". הבדיקה של הבשר נעשית בחלק העליון של הירך מתחת לעצם האליה שבקצה השדרה ("כנפי העוקץ").  

ההנחה של רב חסדא היא שהבדיקה יעילה, כאשר הבודק יודע לזהות מקרים חריגים: בן גמל, חזיר או ערוד, שבהם הבדיקה מעלה כי הבהמה כשרה, ולכן יש צורך בזיהוי עצמאי שאינו תלוי בבדיקה. ההנחה ביסוד הדברים היא שאין עוד מיני בעלי חיים הדומים למקרים החריגים, והיא מתבססת על הכתוב בתורה. על הגמל נאמר: "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא" (ויקרא יא, ד), ועל החזיר נאמר: "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא" (שם, ז), והביטוי המדגיש "הוא" מלמד ש"השליט בעולמו" (הקב"ה) מכיר את כל בעלי החיים, וציין את הגמל והחזיר כחריגים יחידים שיש בהם סימנים אחדים של כשרות, אך למעשה הם אינם כשרים מפני שאין בהם סימנים אחרים של כשרות.   

סימני חיה – במשנה נאמר: "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה". סימני החיה הם כמו סימני הבהמה, אך חלב החיה מותר באכילה, ולכן יש צורך בסימנים מיוחדים לחיה המבחינים אותה מן הבהמה. בתוספתא חולין (שם, כא) נאמר: "אלו הן סימני חיה שחלבה מותר: כל שיש לה קרנים וטלפים. רבי דוסא אומר: יש לה קרנים – אי אתה צריך לחזור על טלפים, יש לה טלפים – צריך אתה לחזור על קרנים, וקרש, אף על פי שאין אלא קרן אחת – מותר". התלמוד מסביר כי למעשה גם לעז ולשור יש קרניים, ולכן האבחנה היא בין סימנים של שני סוגים עיקריים של קרניים – קרני הפרים החלולות העשויות מחומר קרני וקרני האיילים העשויות עצם: אם הקרניים מפוצלות – אין כאן מקום לדיון, ובוודאי מדובר בחיה. אם הקרניים אינן מתפצלות לעוד קרניים – צריך שיהיו בהם שלושה סימנים כדי לדעת בוודאות שמדובר בחיה: הקרניים צריכות להיות כרוכות (שכבות זו על גבי זו), חדורות (מעוגלות) וחרוקות (מחורצות), ומאחר שקרני העז אינן כרוכות, וקרני השור אינן חרוקות, הן אינן נחשבות למין חיה אלא למין בהמה. אם החריצים אינם מובלעים וסמוכים זה לזה – יש כאן ספק אם מדובר על חיה או על בהמה. ספק זה עלה בנוגע לעיזא כרכוז בבית ראש הגולה, ונחלקו אמוראים בדבר: רבי שמואל ברבי אבהו התיר את חלבה באכילה, ורבינו אחראי אסר את חלבה באכילה, והלכה היא כרבי שמואל ברבי אבהו, אך יש להתחשב בדעת רבינו אחאי מפני מעלתו – "שמאי עיני גולה הוא".

חיות פנטסטיות – יש המזהים את ה"קרש שאין לו אלא קרן אחת" (חד-קרן) עם הצבי הגר במקום הנקרא "בי עילאי" (בית העליונים), חיה עצומת ממדים באורך שש-עשרה אמות. אגב הדברים מובא הטגריס (מהיר כחץ) הוא אריה הגר ב"בבי עילאי", שאורך פניו מאוזן לאוזן הוא תשע אמות. ומסבירים כי כאשר מקרא ממשיל את הקב"ה לאריה: "אריה שאג מי לא ירא" (עמוס ג, ח) אין הכוונה לאריה שאדם מסוגל לצודו, אלא לאריה שאין בריה שולטת בו, וקול נהמתו עשוי לגרום לנשים להפיל את עוברן, להפיל חומה ולגרום לבריות להשיר את שיניהם מחמת פחד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנושאים שונים בהלכות טריפה.

ביצים של תרנגולת טריפה – התלמוד דן בדברי האמורא אמימר על ביצים שהיו במעי תרנגולת טריפה. לפי הסברו של רב אחא סבור יש ללכת אחר המסורת שטריפה יכולה ללדת, ולפרש את דברי אמימר באופן זה: ביצים שנוצרו במעיה של התרנגולת קודם שנעשתה טריפה ("שיחלא קמא") – אסורים, כדבר היוצא מן הטריפה. ואילו ביצים שנוצרו לאחר שנעשתה טריפה – שהזכר שותף בהפריה של הביצה, נחשבות כדבר שאיסור והיתר גרמו לו במידה שווה ("זה וזה גורם")– והוא מותר. ולפי רבינא אין לקבל את המסורת שטריפה יכולה ללדת, וההלכה של אמימר עוסקת בספק טריפה: אם הביצים נוצרו במעיה לפני שנעשתה ספק טריפה – ממתינים לראות אם תטען ביצים אחרות, ואם טענה עוד ביצים – אינה נחשבת לטריפה, שכן טריפה אינה יולדת.

התלמוד דן בדברי אמימר והפירושים השונים לדבריו לאור מקורות שונים. מקור אחד הוא המשנה במסכת תמורה (ה, ו): "ולד טרפה, רבי אליעזר אומר: לא יקרב לגבי מזבח, ורבי יהושע אומר: יקרב. מקור אחר שיש לדון בו הוא המשנה במסכת עדויות (ה, א) נאמר: "ושוין (בית שמאי ובית הלל) בביצת טריפה שאסורה מפני שגדלה באיסור". לפי רב אחא המחלוקת במשנה במסכת תמורה היא על בהמה שנטרפה ואחר כך התעברה, ומאחר שולד הטריפה נוצר מאביו ומאמו, השאלה היא מה דינו של דבר שאיסור והיתר גורמים לו ביחד, שלדעת רבי אליעזר "זה וזה גורם – אסור", ולדעת רבי יהושע "זה וזה גורם – מותר". אמימר סובר בעניין זה כרבי יהושע, ולכן מותר לאכול מביצים שהתעברה בהם לאחר שנעשתה טריפה. ומעירים כי רבי יהושע עסק בהקרבת קודשים מפני שבדרך זו מודגש כוח ההיתר המפליג של העיקרון של זה וזה גורם. לפי הסבר זה, המשנה במסכת עדויות עוסקת בביצים שלא נוצרו מהפריה לזכר אלא מהיווצרות של ביצה בגוף התרנגולת כתוצאה מהתחממות באדמה ("ספנא מארעא"), ומאחר שהתרנגולת היא הגורם היחיד לעובר – הביצה אסורה לדברי הכל. לפי רבינא המחלוקת במשנה במסכת תמורה עוסקת בבהמה שהתעברה ואחר כך נטרפה, והשאלה היא האם דין העובר כדין האם, שלדעת רבי אליעזר עובר הוא כירך אמו, ולדעת רבי יהושע אין דין העובר כדין ירך אמו. במשנה במסכת עדויות מדובר על ביצים שנוצרו מהפריה לזכר קודם שנעשתה ספק טריפה ("שיחלא קמא"), ומאחר שיש לראות אותם כחלק מגופה של התרנגולת יש לנהוג בהם איסור אף לדברי רבי יהושע (ויש להסביר כי "גדלה באיסור" פירושו שגמרה את גידולה באיסור ספק טריפה). והתלמוד מסכם שההלכה בספק טריפה היא להמתין בזכר שנים עשר חודש, ולאחר שהמתין זמן זה ובעל החיים עוד חי – יצא מכלל ספק טריפה. ובנקבה – ממתין עד שיולדת, ואם ילדה כבר אינה ספק טריפה.  

אגב הדברים דנים בזמן החיים של יצורים שונים- רב הונא סובר שבריה שאין לה עצמות – אינה חיה יותר משנים עשר חודשים. לכלל זה יש משמעות בהלכות אכילת תולעים. בתורה נאמר: "כשרץ השורץ על הארץ", ומכאן שאסור לאכול פרי שנולדו בו תולעים כשהוא צומח על גבי הקרקע ("קישות שהתליע באיביה – אסורה"), אך מותר לאכול תמרים השמורים בכד לאחר שנים עשר חודשים, מפני שהתולעים אינן מתקיימות לאחר שנים עשר חודשים כבריה שאין לה עצמות. יתוש וזבוב– האמורא רב סובר שהיתוש אינו חי יותר מיום אחד, והזבוב אינו חי יותר משנה. בעניין זה מסבירים כי בשיחתם של אנשים מוצאים כי הם מתארים את היתוש כמי שחי שבע שנים, אך יש להבין זאת כדימוי, כפי שאנשים נהגו לומר שעקיצת היתוש כואבת כמכה של ברזל במשקל רב, שאין מתכוונים לכך במובן המילולי אלא רק שעקיצתו כואבת ביותר.    

יתר כנטול -  במשנה במסכת בכורות (ו, ז) נאמר: "בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלש - הרי זה מום". רב הונא סובר שדין זה נאמר רק על רגלה הקדמית של הבהמה, אך אם הרגל האחורית חסרה או יתרה – הבהמה טריפה, מפני שכל דבר מיותר בגוף הבהמה נחשב כאילו הוא נטול ואינו חלק מגופה. יתר במעייםא. מעי עיוור כפול – רבינא פסק שכפילות באיבר זה היא טריפה, אלא אם יש מעבר בין מעי אחד לאחר. ב. שפופרת (גובתא) – יש מי שרצה לומר כי כל צינור חיבור המחבר בין חלקים של מערכת העיכול של הבהמה - הבהמה טריפה, אך חכמים מוצאים כי צורה לא שגרתית מצויה בטבע, ולחיות הבר יש עוד מעי קצר המחבר את בית הכוסות להמסס. על סמך רעיון זה יש מהחכמים המבקש להכשיר גם שפופרת המחברת מבית הכוסות לכרס, אך נאמר לו כי ההלכה בדברים אלה אינה ארוגים מיריעה אחת, ומה שנאמר על מקרה מסוים – אינו יכול לעבור רק על סמך דמיון למקרה אחר. ג. שני בני מעיים – בתלמוד מסופר על ראש הקצבים בעיר ציפורי שהעיד כי על בני מעים היוצאים כאחד בבהמה בשני מקומות – שהבהמה טריפה, אבל אם יוצאים במקום אחד ונגמרים עד מרחק אצבע – הבהמה כשרה. האמוראים נחלקו בפירוש הביטוי "וכלים עד כאצבע" בהלכה זו - האם הכוונה שהצינורות אינם מתרחקים יותר ממרחק של אצבע אחת ומיד נפגשים זה בזה, או שהם נפרדים ואינם נפגשים אלא במרחק אצבע לפני החלחולת למטה.         

נוצה - במשנה נאמר:"רבי יהודה אומר: אם ניטלה הנוצה פסולה". התלמוד דן ביחס של רבי יהודה לדברי רבי ישמעאל במשנה במסכת טהרות (א, ב): "רבי ישמעאל אומר: הנוצה מצטרפת", כלומר, הנוצא היא חלק מהבשר לעניין טומאת אוכלים, וממילא גם לעניין פיגול אכילת הבשר עם העור נחשבת כמחשבה על אכילה. יש האומרים כי למעשה רבי יהודה ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד, ויש הסוברים שיש הבדל בין טריפה שם הדבר הקובע הוא האם הנוצה מגינה על העוף, ולא השאלה האם היא ראויה לאכילה, ולכן יש הבדל בין דעת רבי יהודה ודעת רבי ישמעאל.

רעלנים בגוף הבהמה - במשנה נאמר: "אחוזת הדם, והמעושנת, והמצוננת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת תרנגולים, או ששתת מים הרעים – כשרה. אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות". בתוספתא חולין (ג, יט) מוסיפים עוד דברים שאינם מסוכנים: "הלעיטה תיעה (שורש של ירק מר), חלתית ופלפלין, אכלה סם המוות – כשרה". התלמוד מסביר שאין סתירה בין המשנה לתוספתא בעניין סם המוות – סם המוות האמור במשנה הוא סם המוות ההורג אדם ולכן אסור משום סכנת נפשות, וסם המוות שבתוספתא הורג רק בהמה. עוד מעירים כי התוספתא עוסקת באכילת עלי חלתית שאינה מזיקה, אך לדעת שמואל אכילת חתיכות קטנות של חלתית (קרטין) מנקבת את המעיים ומטריפה את הבהמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכשרות העוף.

רגל שבורה של עוף - במשנה נאמר: "ואלו כשרות בעוף...נשתברו רגליה". במשנה בפרק הבא (ד, ו) נאמר: "בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה (הברך) ולמטה – כשרה, מן הארכובה ולמעלה – פסולה, וכן שניטל צומת הגידין". צומת הגידין היא המקום שבו מתחברים הגידים בעצם השוק של הבהמה, והאמורא רב סובר שדין זה נאמר גם בעוף. ומסופר בתלמוד כי האמורא רבא היה בודק את צומת הגידין של עופות שנשברו רגליהם.  

פגיעה בכנפיים של העוף – במשנה נאמר: "ואלו כשרות בעוף...נשתברו גפיה". המשנה עוסקת בעוף שכנפיה שבורות, והאמוראים נחלקו על שמוטת גף בעוףרב סובר שהיא טריפה, מפני שיש לחשוש שהפגיעה בחיבור הכנף לצלעות ניקבה את הריאה. ושמואל ורבי יוחנן סוברים שיש לבדוק את ריאת העוף. מחלוקת אמוראים כללית יותר בעניין זה היא על ריאת העוף: "חזקיה אמר: אין ריאה לעוף, ורבי יוחנן אמר: יש לו, וישנה כעלה של וורד בין אגפים". התלמוד מתקשה בהבנת דברי חזקיה, שכן ברור כי במציאות יש ריאה לעוף, וברור כי זה אחת הטריפות שבעוף, הן מפני שמוצאים טריפה כזו בבהמה, וכל טריפה בבהמה היא טריפה בעוף, והן מפני שנפילה או שריפה של עוף המטריפים את העוף פוגעים בעיקר בריאה. יש המסבירים כי לדעת חזקיה הריאה של העוף מוגנת על ידי רוב הצלעות של העוף, ולכן אין לחשוש לפגיעה בריאה, אך הסבר זה אינו מתאים לניסוח המחלוקת, ומסופר כי בארץ ישראל אמרו שמדבריו של חזקיה ניכר שאינו בקי בתרנגולים, ולא הכיר היטב את התפקוד של הריאה בעוף.

שמוטת ירך בעוף – שמוטת ירך היא עצם קולית הירך שניתקה ממקום חיבורה לגוף (והגידים המחזיקים אותה רקובים), ומוצאים כי האמוראים נחלקו על מסורת ההלכה בעניין זה, וכפי הנראה נהגו בפומבדיתא להחמיר, וכך פסק להם רב, ובמקומות אחרים נהגו להקל, וכך הורה להם רב ("נהרא נהרא ופשטיה"=נהר נהר והילוכו). מהדיונים של רבי אבא בעניין זה עם כמה אמוראים (רבי ירמיה בר אבא, רב הונא, רבי זירא) על דעת רב עולה כי יש להבחין בין עוף שנחתכו רגליו שיש לאסור כטריפה (ראו בפסקת הפתיחה) לבין שמוטת ירך הכשרה, והבדל זה קשור לכך שבהלכות טריפות יש הבדלים קטנים בין פגיעות שונות הנחשבות לטריפה לפגיעות שאינן טריפה: "חותכה מכאן וחיה, חותכה מכאן וחיתה". בתלמוד מסופר אמנם על אמוראים אחדים הסוברים ששמוטת העוף טריפה, ואף רבי יוחנן רצה לאסור, אלמלא חבריו בארץ ישראל נהגו להתיר כדעת רבי: "שמוטת ירך בעוף כשרה, ותרנגולת היתה לו לרבי חנינא שנשמטה ירך שלה והביאה לפני רבי והתירה לו ומלחה רבי חנינא, והוה מורי בה הלכה לתלמידים, זה התיר לי רבי זה התיר לי רבי". למרות זאת, מסקנת הדברים היא שיש לאסור: "הלכה רווחת בישראל: שמוטת הגף בעוף – טריפה".       

בהקשר זה עוסקת הסוגיה בטיפול רפואי בטריפות. בתלמוד מסופר על מקרים שונים שטופלו באמצעות התקנת תותב או טיפול: נקב בקנה של רחל (כבשה) שעשו לה קרומין בקנה כדי שתוכל לנשום באופן סדור, תרנגולת שמוטת ירך שהתקינו לה במקום הירך שפופרת של קנה, אלא שכפי הנראה הטיפולים הללו לא האריכו את החיים של בעלי החיים הללו ליותר משנים-עשר חודש. בהקשר זה מסופר כי רבי שמעון בן חלפתא היה אחד החכמים שעסק ברפואה, והוא אף עשה ניסויים שונים בעוף כדי להפריך את דברי רבי יהודה במשנה: "רבי יהודה אומר: אם ניטלה הנוצה – פסולה", ועל ידי חימום באמצעים שונים הצליח להצמיח את כנפיה של תרנגולת שניטלה נוצתה אף יותר מהכנפיים שהיו לה בתחילה.

ניסוי והשערה בחקר הנמלים - התלמוד מספר בהקשר זה על התפיסה המדעית של רבי שמעון בן חלפתא המכונה בסוגיה "עסקן בדברים". אחד הדברים שהעסיקו את רבי שמעון בן חלפתא מלבד טיפול רפואי בעופות חולים, היה ממלכת הנמלים. הוא ביקש לבחון האם קן הנמלים מאורגן במבנה היררכי של מלכה ונתינים, ולשם כך הוא סימן את אחת הנמלים הפועלות, ומצא שאותה נמלה מובילה את שאר הנמלים אל מקום שיצר בו צל מהשמש. לאחר ששינה את תנאי המקום וחשף את המקום לשמש, הוא מצא כי שאר הנמלים הורגות את הנמלה האחת שהובילה לשם מפני שהובילה אותן לשמש, ומכאן הוא הסיק שהנמלים חיות בשלטון מבוזר ואינן נשמעות לפקודה הבאה מסמכות אחת. על מסקנה זו יש מערערים, מפני שאפשר לשער בעניין זה השערות אחרות: ייתכן שהמלכה היתה יחד עם שאר הנמלים, ייתכן שתפקודה של כל נמלה מתאים למעמדה בהיררכיה, והנמלים אינן פועלות באופן עצמאי אלא לפי הגדרת תפקידן במבנה החברתי של הנמלים, וייתכן שבאותה השעה המלכה מתה. ובגלל שקשה להכריע בין ההשערות הללו יש כפי הנראה לסמוך על דברי שלמה בספר משלי: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה" (משלי ו, ו).  

סימני הטריפה – התלמוד דן על סימנים שבעל חיים הוא טריפה. בתוספתא חולין (ג, יט) נחלקו התנאים: "סימן לטריפה- כל שאינה יולדת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: משבחת והולכת – בידוע שהיא כשרה. מתנוונת והולכת – בידוע שהיא טרפה. רבי אומר: סימן לטריפה – שלושים יום (מתה לאחר שלושים יום). אמרו לו: והלא הרבה מתקיימות שתים-שלוש שנים". עוד דעות תנאים מוצאים בהגדרת נקב בגולגולת בתוספתא אהלות ( ב, ו): "ובגולגולת עד שיש בה נקב אחד ארוך, אפילו נקבים הרבה מצטרפים למלוא מקדח. אמר רבי יוסי בן המשולם: מעשה בענבול באחד שנפחתה גולגולתו ועשו לו חידוק של קרויה (כיסוי בקליפה של דלעת), וחיה. אמר לו רבי שמעון בן אלעזר: משום ראיה? ימות החמה היה, וכיון שעברו עליו ימות הצנה – מיד מת". רב הונא סובר כרבי שמעון בן אלעזר ומגדיר מחדש את ימות החמה עד ימות הצנה בחודשים: "אמר רב הונא: סימן לטריפה – שנים-עשר חודש". ההלכה היא שהטריפה יולדת ומשבחת, ולפיכך אין סימנים מיוחדים לכך שבעל חיים טריפה (אם כי בדף נאמר כי גם לדעה זו אינה משבחת באיבר שבו נטרפה).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעופות כשרים ועופות טריפה.

במשנה נאמר: "ואלו טרפות בעוף: נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת, הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה, ניקב הקורקבן, ניקבו הדקין (המעיים), נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, אם ירוקים – פסולים, אם אדומים – כשרים. דרסה וטרפה בכותל, או שריצצתה בהמה, ומפרכסת, ושהתה מעת לעת ושחטה – כשרה". רשימת הטריפות של הבהמה שנידונה בדפים הקודמים רלבנטית גם בעופות, והמשנה דנה בטריפות המיוחדות לעוף. ובכל המקרים של המשנה שבהם העוף כשר (דרסה וטרפה, ריצצתה בהמה, מפרכסת) יש צורך בבדיקה נוספת שלא אירע פגם באחד האיברים.  

דרך הבדיקה של מכת חולדה – בבדיקה בוחנים האם המכה של החולדה ניקבה את קרומי המוח. הבודק מכניס את ידו לפנים המוח מצד הגוף, ולוחץ את חומר המוח ובוחן האם המוח מבצבץ מהנקב. שיטה זו מועילה אפילו אם מניחים שעוף טרף כאשר הקרום התחתון של המוח לא נפגע, והקרום העליון ניקב, מפני שהקרום התחתון הוא רך, ובשעת הבדיקה הקרום נפקע והחומר שיש בו יוצא דרך הקרום העליון. כלי הבדיקה – בעניין זה מוצאים מחלוקות תנאים ואמוראים. מחלוקת התנאים היא של רבי יהודה ורבי נחמיה, אחד בדק ביד ואחד בדק במחט. המחלוקת היא האם המחט היא אגרסיבית מדי ועשויה לגרום לנקב במהלך הבדיקה, ומפסידה את הבעלים של העוף ו"מכלה ממונם של ישראל", ומצד שני, שמא הבדיקה ביד עדינה מדי ולא תגלה את הנקב, ובדיקה בדרך זאת גורמת שעם ישראל יאכלו נבלות. בעניין זה מוצאים גם דעות אמוראים שונות: רב ושמואל היו בודקים ביד, אך ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו בדבר: "רבי שמעון בן לקיש: בודקין לחולדה ביד אבל לא במסמר, ורבי יוחנן אמר: אף במסמר". ומסופר על עוד דרכי בדיקה: רב שיזבי שבדק באור השמש אם יש נקב בקרום, רב יימר היה בודק על ידי שפיכת מים לגולגולת ולראות אם הם חוזרים ונוזלים בנקב, ורב אחא בר יעקב היה בודק על ידי בדיקת שטח המוח בעזרת קש חיטה. בעניין זה מוצאים אף שיטה כי אי אפשר לבדוק את הנקב מפני שהשיניים של החולדה דקות ועקומות, והנקב אינו מפולש בגולגולת, אך שיטה זו מתבררת כטעות.עוף המים – בעוף המים או באווזים מתורבתים שיש להם קרום רך, אין צריך נקב בקרום המוח, ואם נשברה עצם הגולגולת - הרי זו טריפה.        

עוף שנכווה באש – במשנה נאמר: "נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, אם ירוקים – פסולים, אם אדומים – כשרים". שינוי בצבע בני-המעיים מצביע על איברים העשויים להינקב. מידת השינוי – שיעור השינוי הוא כשיעור נקב במשהו. שינוי צבע באיברים שלצד בני המעיים – הולכים לפי הצבע הרגיל של האיבר. צבע הקורקבן, הלב והכבד הוא כרגיך אדום, ולכן אם נשתנה מראיהם מאדום לירוק – העוף טריפה. הכבד צריך להשתנות לירוק בצד הצמוד לבני המעיים – ואז יודעים שהעוף נפל לאש ובני המעיים נפגעו והעוף טריפה. המעיים הדקים צבעם בדרך כלל ירוק, ואם נשתנה מראם מירוק לאדום – הבהמה טריפה. שליקה– כאשר בני המעיים לא נשרפים אלא העוף שואף עשן והשתנה מראה האיבר, לאחר שליקה במים עשויים לגלות שצבע האיבר חוזר לכפי שהיה – והעוף כשר. כאשר הצבע החיצוני לא משתנה, אך לאחר שליקה מוצאים כי חל שינוי בצבע – העוף טריפה, אבל חכמים לא חייבו לבחון את צבע האיברים בשליקה, כדי שלא להחזיק פגם בדבר שאין בו סימן חיצוני של טריפה.  

כשרות העוף - במשנה נאמר: "ואלו כשרות בעוף: ניקבה הגרגרת או שנסדקה, הכתה חולדה על ראשה מקום שאינו עושה אותה – טרפה, ניקב הזפק, רבי אומר: אפילו ניטל. יצאו בני מעיה ולא ניקבו, נשתברו גפיה, נשתברו רגליה, נמרטו כנפיה, רבי יהודה אומר: אם נטלה הנוצה פסולה". מקום הזפק והושט – הזפק הוא התרחבות בצורת כיס של הוושט, ותפקידו לרכך את הגרעינים הקשים במעבר לקורקבן. החלק העליון של הזפק הנמתח בעת שמותחים את הוושט נחשב כחלק מהוושט, ואסור בנקב בשיעור משהו. זפק וטרפחת (רחם) – בברייתא מסופר: "מעשה ברבי סימאי ורבי צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד, ושבתו באונו, והורו בטרפחת כרבי בזפק", אך לא ברור אם היתה כאן הוראה כפולה: לאסור בהמה שיש לה רחם שניטלה, ולהתיר זפק כדעת רבי במשנה, או להתיר את הרחם כפי שרבי התיר את הזפק, אך לא מפני שהם סוברים כרבי, ושאלה זו נותרת ללא הכרעה ("תיקו").    

מעיים שיצאו מהבטן - במשנה נאמר: "ואלו כשרות בעוף: יצאו בני מעיה". אם המעיים לא חזרו כמו שהם לחלל הבטן אלא התהפכו – העוף טריפה, מפני שהקב"ה ברא את האיברים של האדם (ושל בעלי החיים) ככונניות, איברים היושבים כל אחד במקומו, והיפוך בסדר זה משנה את התפקוד הרגיל של בעל החיים. בסוגיה מסופר על גוי אחד שראה אחד שנפל מהגג ומעיו יצאו ממקומם. הגוי העמיד את בנו של הנופל, ועשה כאילו הוא שוחט אותו, וכאשר האב ראה דבר זה הוא נמתח, ואפשר היה להחזיר את המעיים למקומם, ולתפור את הכרס ולרפאו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעד ועד בכלל, ובבהמות כשרות לאכילה.

עד ועד בכלל - במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...ואלו כשרות בבהמה: ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר? רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כאיסר האיטלקי". הביטוי "עד כאיסר" מעלה את השאלה האם הרצף שעד לגבול כולל את נקודת הגבול עצמה – "עד, ועד בכלל", או "עד, ולא עד בכלל", ובעניין שלנו קובע רב נחמן שאם נחסרה עד לשיעור איסר האיטלקי – כשירה, אך איסר האיטלקי - טריפה, ומכאן שהגבול אינו חלק מהרצף שקדם לו. שאלה זו עולה בנוגע למספר ביטויים של המילה "עד" במשניות במסכת כלים: מה נחשב לחלק של מיטה טמאה: "חבל היוצא מן המטה, עד חמשה טפחים טהור. מחמישה ועד עשרה - טמא" (יט, ב),  מה נחשב לכלי שיש בו בית קיבול: "הדקין שבכלי חרס, הן וקרקרותיהן (התחתיות), ודופנותיהן יושבים שלא מסומכים - שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג" (שם ב, ב)); ושיעור מינימלי של שימוש בשברי כלים: "מלוג עד סאה – ברביעית. מסאה עד סאתיים – בחצי לוג" (שם) ואולם, ממקורות אלו אין הוכחה שלמה לגבי השאלה הכללית, מפני שבמקורות משלימים בברייתא מוצאים שבענייני טומאה חכמים מחמירים, ולכן אין כאן כלל קבוע אם הגבול הוא חלק מסדרת מספרים נמוכה יותר ("למטה") או גבוהה יותר ("למעלה"), ואפילו בעניין אחד מחמירים שהגבול יצטרף למעלה או למטה לפי הדבר החמור יותר. באופן כללי יותר מעירים כי חכמים מחמירים לגבי שיעורים ומידות שקבעו מדבריהם, חוץ מאשר בגודל גריס של כתמי דם נידה שם מקלים.

במשנה נאמר: "ואלו כשרות בבהמה... ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי התחתון, ניטלה האם שלה". טחול – רב עוירא סובר שטחול שניקב – הבהמה טריפה, ובארץ ישראל הסבירו שהלכה כמותו דווקא בנקב שבצד העבה אבל בחלק הדק התחתון – הבהמה כשרה, ואם ניקב נקב שאינו מפולש אך נותרה שכבה בעובי דינר זהב שלא ניקבה – הבהמה כשרה.  כליה - רכיש בר פפא מוסר משמו של רבשאם הכליה לקתה, והחולי התפשט עד המקום הלבן שבתוך הכליה שמתחת למותניים – הרי זו טריפה. כליה שהקטינה (התכווצה) – בבהמה דקה – הבהמה טריפה אם הכליה התכווצה לשיעור פול, ובבהמה גסה – עד כענבה בינונית. כליה וריאה – היו שביקשו לנסח כללים לגבי היחס בין טריפה שבריאה לטריפה שבכליה, וכל דבר שאינו מטריף את הריאה בוודאי אינו מטריף את הכליה. בפועל מוצאים שנקב פסול בריאה וכשר בכליה, מוגלה – כשרה בריאה ופסולה בכליה, ומים זכים וצלולים שאינם מסריחים המצויים בריאה או בכליה – כשרים כאן וכאן, ואין אפוא כלל שאפשר להשוות בעזרתו טריפות באיברים שונים.לחי – במשנה מדובר על לחי שניטלה אך יכולה לאכול ולחיות על ידי לעיטה ותחיבה של אוכל לוושט, אך אם אינה מסוגלת עוד לאכול בהאבסה חיצונית – טריפה.  

חרותה – במשנה נאמר: "ואלו כשרות בבהמה...וחרותה בידי שמיים – כשרה". חרותה היא בהמה שריאתה הצטמקה והתכווצה, ואם הדבר אירע בידי שמיים – הבהמה כשרה. בתוספתא חולין (ג, יא) נאמר: "איזוהי חרותה? כל שצמקה ריאה שלה בידי שמיים – כשרה, ביד אדם - טריפה. רבי שמעון בן אלעזראומר: אף ביד כל הבריות". רבי שמעון בן אלעזר מחמיר שגם בהמה שצמקה ביד הבריות הריהי טריפה. ומספרים כי בבית המדרש אמרו לרבה בר בר חנה כי אפשר לבדוק אם הריאה צמקה ביד שמיים או ביד אדם, שמניחים אותה בכלי שיש בו מים, ובודקים אם היא חוזרת ומתנפחת, שאם הצטמקה ביד שמיים – מתרחבת, ואם ביד אדם – אינה מתרחבת, ויש להתאים את הבדיקה לעונת השנה, ולהשתמש במים קרים ובכלים לבנים (שאינם בולעים חום) בימות הקיץ, ובמים פושרים וכלי כהים בימות החורף.       

גלודה – במשנה נאמר: "הגלודה - רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלים". גלודה היא בהמה שאין לה עור. בתוספתא חולין (ג, ו) נאמר: "אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו רבי מאיר וחכמים על הגלודה שפסולה, וכבר העיד רבי אושעיא בנו של רבי יהודה הבשם לפני רבי עקיבא על הגלודה שפסולה, ואם נשתייר בו סלע – כשירה". התלמוד מסביר שכוונת דברי רבי שמעון בן אלעזר היא שרבי מאיר חזר בו מדעתו, ולא חלק על חכמים אלא הודה להם שהגלודה פסולה. נשתייר בה סלע - התלמוד דן על בהמה גלודה שנשאר עלה בשרה עור בשטח מטבע שגודלו סלע, והאמוראים נחלקו היכן המקום שבו נשאר עור כדי שהבהמה תהיה כשרה: "...שמואל: ברוחב כסלע על פני השדרה כולה, רבה בר בר חנה אמר: ראשי פרקים (מפרקי החוליות, השוק והירך). רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי אמר: מקום טיבורו (אמצע הבטן)... אמררב: כל העור כולו מציל בגלודה, חוץ מעור בית הפרסות, ורבי יוחנןאמר: אפילו עור בית הפרסות מציל". התלמוד דן במספר שאלות על דעות האמוראים. על דעת שמואל שואלים אם העור נמצא על פני השדרה כולה לכל אורכה בשיעור סלע, או רק קטע רצועה ארוך וצר המצטרף לכדי סלע, ומסיקים כי העור צריך להיות על פני כל השדרה. על דעת שמואל, רבה בר בר חנה ורבי אלעזר ברבי ינאי שואלים מה הדין במקרה שהעור ניטל במקומות הקריטיים ושאר העור שעל הבשר קיים, ושאלה זו נותרת ללא הכרעה ("תיקו"). על דעת רבי יוחנן שואלים ממשנה במסכת חולין (חולין ט, ב): "ואלו שעורותיהן כבשרן: עור הפרסות", אך רבי יוחנן משיב כי אין להקניטו ולצערו, שהרי הוא סובר שמשנה זו היא כדעת יחיד של רבי שמעון, ומביא הוכחה לכך מהתוספתא במסכת זבחים (ב, ג).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכשרות הבהמות.

בדיקת הדרוסה – בדף הקודם נאמר כי בדריסת בהמה יש צורך בשתי בדיקות: "דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים...אפילו בסימנים". בבדיקה בוחנים האם הבשר שכנגד המעיים או כנגד הסימנים האדים. שיעור הדריסה בסימנים - שיעור הנקב של הוושט הוא במשהו, ושיעור הנקב של הקנה הוא בכאיסר, אך אם הבהמה נדרסה והאדים אחד הסימנים במשהו, בין הקנה ובין הוושט – הבהמה טריפה. בדיקת כנגד בני-מעיים – בתלמוד מסופר על מסורת בשמו של רב כי הבדיקה אינה רק מכף הרגל הקדמית של הבהמה ועד הירך (כנגד המעיים) אלא מכף המוח (הגולגולת) ועד הירך. ומסופר על היכרותם של ריש לקיש ורבי יוחנן עם רב. ריש לקיש מספר כי לא הכיר את רב כשלמד בארץ ישראל, ורבי יוחנן מספר כי הוא היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא ותלמידו של רבי חייא, ובכל אותם השנים הוא היה נחשב לאדם חשוב והיה לו מקום ישיבה לפני רבותיו, ורבי יוחנן שהיה אז מקטני התלמידים עמד. ריש לקיש נזכר אמנם בשמועה ששמע בשמו של רב שבהמה שמוטה ושחוטה – כשרה, מפני שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה, כלומר, אם יש ספק מתי הסימן נשמט ממקומו, יש להניח שהדבר אירע לאחר השחיטה, מפני שאי אפשר לשחוט בהמה שנשמטו סימניה ממקומם. רבי יוחנן סובר שגם במקרה זה יש לבדוק ולהשוות את הדברים לחתך אחר, ולבחון האם ייתכן שקודם נשמט הסימן ואחר כך שחט את הבהמה. רב נחמן מעיר שאפשר שהסימנים ישמטו ממקומם, ויתפוס אותם במקומם, ואז אפשר כי בהמה שמוטה תיעשה שחוטה.

רשימת הטריפות- במשנה נאמר: "זה הכלל: כל שאין כמוה חיה – טריפה". כלל זה בא להוסיף עוד שבע שמועות (מסורות) אמוראים על טריפות שונות. בתלמוד מסופר על ציידים תלמידי חכמים שהיו פוגעים בגיד הנשה או בכליה והבהמה הייתה מתה, אך כשבאו לפני תלמידי חכמים קבעו שרשימת הטריפות היא מוגדרת ואי אפשר להוסיף עליה עוד טריפות: "וכי להוסיף על הטריפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים". התלמוד מסביר כי למרות שיש עוד חבלות רפואיות שמהן הבהמה עלולה למות, ההנחה היא שלפצעים הללו יש רפואה, ואפשר למצוא סם שירפא את הפגיעה והבהמה תמשיך לחיות.

במשנה נאמר: "ואלו כשרות בבהמה: ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר? רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כאיסר האיטלקי. נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח, ניקב הלב ולא לבית חללו, נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית, המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה, ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי התחתון, ניטלה האם שלה (הרחם), וחרותה (ריאות מצומקות) בידי שמים, הגלודה (התקלף העור) - רבי מאיר מכשיר, וחכמים פוסלין".

ראש ירך שיצא ממקומו - האמוראים נחלקו על מקרה של ראש צלע ירך שיצא ממקומו בשקע שבעצם האליה – אם הבהמה טריפה או כשרה: אמר רב מתנא...: טריפה, ורבא אמר: כשירה". למעשה מחלוקת אמוראים קדומה יותר בעניין זה היא של רבי יוחנן וריש לקיש, והיא תלויה בפירוש המשנה. במשנה הקודמת נאמר: "ואלו טרפות בבהמה...זה הכלל: כל שאין כמוה חיה – טריפה", ובמשנה שלנו נאמר: "ואלו כשרות בבהמה". השאלה היא כיצד להבין את היחס בין הביטוי "ואלו" המציין רשימה מסוימת ומוגדרת, לבין הביטוי "זה הכלל" המציין הכללה הנוגעת לעוד מקרים הדומים לרשימה אך לא נמנו בה בפירוש. רבי יוחנן סובר שהכלל עשוי לחול על טריפות כמו ראש ירך שיצא ממקומו מפני שמקרה זה דומה לאיברים שניטלו המצויים ברשימת הטריפות, והביטוי "אלו טרפות" מלמד שהרשימה של הטריפות אינה כוללת אלא את הרשימה, ואין להכליל ברשימה את הירך שיצאה ממקומה, על אף שהיא דומה למקרים האחרים. ריש לקיש סובר לעומת זאת שצלע ירך שיצא ממקומו אינה דומה לאף אחד ממיני הטריפות – הנקובים, הפסוקים והנטולים – ולכן אין להכלילה בכלל, אך הביטוי "אלו כשרות" מלמד כי הרשימה המנויה ברשימת הבהמות הכשרות לאכילה היא ייחודית, ויש להוציא מכלל זה את צלע הירך שיצאה ממקומה שהיא טריפה. ולהלכה, צלע הירך שיצא ממקומה כשירה אפילו אם נפסק הגיד המחבר,  אלא אם הגיד נרקב והתעכל לגמרי.  

איסר האיטלקי - במשנה נאמר: "עד כמה תחסר (הגרגרת=הקנה)? רבן שמעון בן גמליאל אומר: כאיסר האיטלקי". מטבע האיסר הרומי לא היה ידוע בבבל, והאמורא זעירי ממליץ להם להשתמש בדינר כורדי המצוי במטבעות של העיר פומבדיתא. ומסופר על רבי יוחנן שבא לפני חלפן הכספים וביקש מטבע דינר זה לשער בו את גודל החסרון של טריפה, והחלפן ביקש לעמוד מפניו, אך רבי יוחנן לא רצה להפריעו ממלאכתו, מפני שבעלי מלאכה אינם רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שהם עסוקים במלאכה, חוץ מאשר בעל המלאכה שהיו עומדים לקראת עולי הרגל שהיו באים עם ביכורים לירושלים, מפני שמצוות הביכורים חביבה בשעתה, ורוצים לנהוג בעולי הרגל מנהג כבוד כדי שיבואו בכל שנה, ולא יימנעו מלהביא ביכורים מפני טורח הדרך, ויבואו להיכשל לעתיד לבוא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדרוסה.

במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...דרוסת הזאב. רבי יהודה אומר: דרוסת הזאב בדקה, דרוסת הארי בגסה. דרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הגס בעוף הגס". דרוסת חתול או חולדה – האמורא רב מבדיל בין סוגים שונים של בעלי חיים: בעופות – החתול והחולדה נחשבים לדורסים, בגדיים וטלאים – החתול דורס והחולדה אינה דורסת, ובכבשים גדולים – לא החתול ולא החולדה נחשבים לדורסים. עוף דורס – במשנה נאמר: "דרוסת הנץ", והתלמוד מסביר כי הנץ מיוחד בכך שהוא דורס בעל חיים שווה לו בגודלו, ואילו שאר העופות הטמאים דורסים רק חיה קטנה מהם. ולפי הסבר אחר, הנץ דורס חיה גדולה ממנו, ושאר העופות הטמאים דורסים חיה השווה להם. דרוסת השועל – יש מסורות שונות על מה שהכריעו חכמים במעשה שאירע עם שועל דורס במרחץ של בית היני, אך מכאן אין להוכיח אם השועל דורס או אינו דורס, שכן אין יודעים אם חכמים התירו או אסרו, ואם אירע הדבר בשועל או בכלב או בחתול. דרוסת הכלב – הכלב אינו דורס חיות אחרות ולכן "אין דרוסה לכלב". תנאים שונים של הדריסה - הדריסה היא ביד של החיה (רגל קדמית) ולא ברגליה האחוריות. הדריסה היא בציפורן ולא בשיניים, הדריסה היא מדעת בעל החיים, והדריסה היא בחייה של החיה ולא לאחר מותה, ואם בעל חיים דרס וחתכו את ידו והמיתוהו לפני ששלף את ציפורניו, לא זיהם בציפורניו את בעל החיים הדרוס, ואין זו דריסה.  

ספק דרוסה – נחלקו האמוראים: "רב אמר: אין חוששים לספק דרוסה, ושמואל אמר: חוששים לספק דרוסה". ספק דרוסה הוא חיה דורסת המצויה במקום בעלי החיים הנדרסים, אך היא שותקת והן מקרקרות, ולא ברור אם עושות כן מפני שהן חוששות מפני החיה הדורסת, או שכבר עשתה מעשה ודרסה אחת מהן. כאשר יש ספק אחר, כגון, האם הדורס אכן נכנס למקום, אם היה זה כלב שאינו דורס או חתול הדורס, או אם יש ספק לגבי ההתנהגות של בעלי החיים: כגון שהדורס נכנס וישב בשלום עם שאר בעלי החיים, או אם מוצאים כי ראשה של אחת החיות קטוע והדורס אינו כועס, או שהם מאיימים ונוהמים זה על זה – אין זה ספק מפני שאפשר להניח שלא דרסה.

אריה שנכנס לבין השוורים - התלמוד דן במקרה מיוחד של אריה שנכנס לבין השוורים ונמצאה ציפורן נעוצה בגבו של אחד השוורים. השיקולים במקרה זה הם מורכבים. מצד אחד רוב האריות דורסים בעלי חיים, אך מצד שני הציפורן של הדורס אינה אמורה לצאת ממקומה. גם מבחינת השור אפשר לומר שהשור התחכך בקיר כמנהג רוב השוורים, אך מצד שני ציפורן התקועה בקיר אינה נכנסת כרגיל לגבו של שור המתחכך בקיר. אם הולכים אחר דעת רב שאין חוששים לספק דרוסה, גם במקרה זה יש להניח כי מאחר שהשיקולים נוטים לכאן ולכאן, יש להעמיד את השור על חזקתו – שאינו דרוס. אביי מעיר כי חלק מההנחות שביסוד השיקולים הללו משתנות בהתאם למצב: הציפורן יוצאת ממקומה בקלות כאשר היא יבשה, וכשהיא לחה מקום הציפורן כולו עשוי לצאת, ואם מוצאים יותר מציפורן אחת בגב השור בשורה אחת של – סביר להניח כי מדובר בטפריו של האריה.   

ההלכה בספק דרוסה – האמוראים דנים כיצד יש לפסוק הלכה למעשה: "אמראמימר: חוששים לספק דרוסה". אמימר מסביר לרב אשי שהוא אינו סובר כדעת רב, או לפי גירסה אחרת, אמימר סובר שרב חזר בו משיטתו והוא סובר כשמואל. בתלמוד מסופר על סל של עופות שהיה ספק אם נדרסו, ובאו לרב, וזה הורה להם לשאול את שמואל, ושמואל חנק את העופות וזרקם לנהר, אך ייתכן שרב לא הודה לשמואל, אלא סבור היה שיש לפסוק במקומו של שמואל כשיטת שמואל. הסיבה ששמואל חנק את העופות וזרקם לנהר, ולא עזבם לנפשם היא שחשש כי ישובו ויקנו אותם, ויבואו לידי תקלה, ואסור למוכרם לגוי שעשוי למוכרם לישראל, וכדי לפרסם את הדבר לא זרק את העופות לאשפה או לכלבים. רב אשיפסק בעניין אווז שנכנס לקנים ויצא כשצווארו מנטף דם, שיש להקל בו, וכשם שאי אפשר לדעת אם כלב או חתול נכנס למקום ודרס, אך מניחים שמדובר בכלב, גם בעניין זה יש להניח שלא נדרס על ידי חתול אלא נפצע באחד הקנים.  

התלמוד דן בעוד הלכות שנשאלה שאלה או נאמרה הלכה בעניינן על ידי חכמים שונים: בדיקת הדרוסה – הדריסה עשויה לפגוע באיברים פנימיים ולכן יש צורך בבדיקה מקיפה של החלל הפנימי של הבהמה: "דרוסה שאמרו – צריכה בדיקה כנגד בני מעיים", "דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו, ואפילו בסימנים". דבר נוסף חשוב בבדיקה הוא לבחון את הרושם של הדריסה ואם המקום מאדים בגלל הצטברות דם: "בדרוסה - משיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנים - עד שיאדימו סימנים עצמם". סימנים - שנדלדלו ורוב הקנה או רוב הוושט נעקרו ממקומם בלחי או בצוואר –  טריפה. המסמסה (מסמוס איברים) – אם התמסמס הבשר והרקיב עד שרופא יכול לגרדו ולהגיע לבשר חי – האיזור הרקוב נחשב כאילו הוא אינו חלק מהבהמה, ואם ניטל איבר חיוני – הבהמה טריפה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנפילה או דריסה של בעל-חיים.

נפילה וריסוק איברים - במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...נפלה מן הגג". בדף הקודם הרחיבו את דין המשנה גם לעוף שנפל, ועסקו במשטחים שונים של נפילה. בדף זה מנסחים כלל לפיו נפילה על דבר שמחליקים עליו אינו מרסק את האיברים, ועל דבר שמחליקים עליו – יש בו משום ריסוק איברים. דבוק – נחלקו האמוראים על עוף שנפל כשהוא דבוק למלכודת: רב אשי מתיר את העוף באכילה, ואמימר אוסר את העוף מפני שהוא טריפה. לפי מסורת אחת המחלוקת היא על עוף שנדבק בשתי כנפיו –, אך אם נדבק בכנף אחת – יכול לרכך את הנפילה בעזרת הכנף האחרת. ולפי מסורת אחרת, המחלוקת היא על עוף שנדבק בכנף אחת – ונחלקו אם אפשר לעוף בכנף אחת או שאי אפשר לפרוח בכנף אחת, והכל מסכימים שבשתי כנפיים – נפילת העוף מרסקת את איבריו. ההלכה היא שאם דבוק בשתי הכנפיים העוף אסור מפני שבוודאי נתרסקו איבריו, ואם דבוק בכנף אחת – מותר.

שבירת צלעות – במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...נשתברו רוב צלעותיה". לבהמה יש עשרים ושתיים צלעות שיש בהן מוח (ומלבדן יש צלעות קטנות כמו שתי צלעות סחוסיות בחזה, וצלע לכיוון הזנב), וכל אחת קבועה בחוליה, ואם נשברו בחצי הקרוב לעמוד השדרה – הבהמה טריפה. רוב צלעות - בברייתא מסבירים כי הגדרת רוב הצלעות נמדדת ביחס לכלל הצלעות וביחס לצדדי הבהמה. כאשר נשברו שש צלעות בכל צד – יש כאן שבירה ברוב הצלעות הכולל, ורוב צלעות של כל צד. אבל גם כאשר נשברו אחת עשרה צלעות מצד אחד, וצלע אחת מהצד האחר – טריפה, מפני שיש כאן רוב ביחס לאחד מהצדדים של הבהמה, ורוב ביחס לכלל הצלעות, אפילו שאין כאן רוב ביחס לשני הצדדים.

עקירת צלעות - התלמוד דן על עקירת צלעות, ונחלקו האמוראים כיצד אומדים את הרוב של הצלעות: "אמר עולא: בן זכאי אמר: נעקרו – ברוב צד אחד, נשתברו – ברוב שני צדדים. רבי יוחנן אמר: בין נעקרו בין נשתברו – ברוב שני צדדים". צלע שנעקרה היא צלע שיצאה ממקום חיבורה בחוליית עמוד השדרה, והתלמוד מסביר כי הצלע יצאה ממקומה אך הגומא שהיא יושבת בתוכה נותרה במקומה ("בוכנא בלא אסיתא"=עלי בלא מכתש). אם הצלע יצאה ממקומה יחד עם החוליה כולה – הבהמה טריפה. האמורא רב סובר שאם נעקרה צלע וחצי מחוליית השדרה עמה – הבהמה טריפה. האמוראים רב כהנא ורב אסי לא ידעו על ההלכה של רב, ושאלו את רב מה הדין במקרה שנעקרה צלע מצד אחד של החוליה וצלע אחרת מצדה האחר של החוליה, ונעקרה מקצת החוליה ("בוכנא ואסיתא"). על שאלה זו משיב האמורא רב שאין מקום לשאלה מעין זו, מאחר שבהמה שנעקרו צלעותיה המקבילות יחד עם חלק מן החוליה נחשבת לנבילה ("גיסטרא") מפני שהבהמה מתה מיד כשאירע לה דבר זה. בסוגיה מוסבר כי מאחר שהאמוראים לא ידעו על חידושו של רב בעניין צלע אחת שנעקרה עם מקצת החוליה, סבורים היו שישאלו אותו על המקרה החמור יותר של שתי צלעות שנעקרו, והניחו שאם רב יקפיד ויכעס על השאלה הפשוטה, כפי שאכן אירע, אפשר יהיה להסיק מכאן גם על השאלה שלא שאלו על אודות צלע אחת שנעקרה.  

התלמוד דן בשלוש הלכות משמו של האמורא שמואל: עקירת צלע בלי חוליה, או חוליה בלי צלע –צלע שנעקרה מעיקרה אפילו בלי חוליה – הבהמה טריפה. בדרך כלל כאשר חוליה נעקרת נעקרת הצלע עמה, אך לעיתים חוליה נעקרת במקום שאין בו צלעות, (בכפלי המותניים) – ונחלקו התנאים: "כמה חסרון בשדרה? בית שמאי אומרים: שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת". מחלוקת זו עוסקת בטומאת מת של מי שחסרות לו חוליות בשדרה, ובית שמאי מחמירים שהוא מטמא עד שלא יהיו לו שתי חוליות בעמוד השדרה. אותה מחלוקת רלבנטית גם לגבי טריפה, ואז בית שמאי מקלים, שאינו טריפה עד שיהיו חסירות לו שתי חוליות. גולגולת שנחבסה (נמעכה) ברובה – ושואלים אם הכוונה שנמעכה ברוב גובהה או ברוב הקיפה, ולא הכריעו בשאלה זו ("תיקו"). בשר החופה רוב הכרס ברובו – הלכה דומה מוצאים במשנה: "כרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה". לפי חכמי ארץ ישראל הכרס החיצונה היא בשר החופה את רוב הכרס, וברור כי מדובר בקרע בכרס. אך לפי שמואל הכרס החיצונה היא מקום בכרס שאין בו מילת (שערות צמריות), ולשיטתו יש לשאול האם בבשר החופה את רוב הכרס – הרוב קרוע או נטול ממקומו.        

דרוסה - במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה... ודרוסת הזאב. רבי יהודה אומר: דרוסת הזאב - בדקה, ודרוסת ארי - בגסה, דרוסת הנץ - בעוף הדק, ודרוסת הגס - בעוף הגס". יש הסבורים כי רבי יהודה בא לפרש את דברי חכמים. חכמים אמרו "דרוסת הזאב" כגבול תחתון וכדי לציין שבעל חיים חלש יותר מזאב כמו חתול כלל אינו מסוגל לדרוס בהמה, ורבי יהודה מוסיף כי יש גם גבול עליון לכוחו של הזאב המסוגל לדרוס רק בהמה דקה. ואולם יש הסבורים כי רבי יהודה חולק על דברי חכמים, ונחלקו האם הזאב מסוגל לדרוס גם בהמה גסה או לדברי רבי יהודה רק בהמה דקה. לפי הסבר זה האמורא רב מחדש עוד הלכה, שרק זאב או מה שכוחו למעלה מהזאב דורס בהמה, אך חתול אינו דורס בהמה. ויש המסבירים כי דברי רב נאמרו לא כחידוש המשנה אלא כחידוד דברי המשנה, מפני שאפשר היה לחשוב שהמשנה נקטה זאב רק מפני שזאב הוא בעל חיים טורף במקרא ולא מפני שההלכה מגבילה את הדריסה לזאב, ולכן יש צורך לומר בפירוש שבאמת בבהמה רק מן הזאב ולמעלה נחשב לדורס.   

איזה בעל חיים דורס – אגב הדיון הקודם על דריסה של בהמה, התלמוד דן על הגדרת הדריסה של בעלי חיים קטנים יותר, ולמעשה יש בדבר זה מחלוקת תנאים: בברייתא נאמר: "דרוסת חתול, נץ ונמיה – עד שתינקב לחלל", כלומר, הדריסה של בעלי חיים קטנים אינה עושה טריפה אלא אם ניקבו נקב של טריפה. לעומת זאת בברייתא אחרת מובאת עמדה אחרת: "בריבי אומר: אין דרוסה אלא במקום שאין מצילין, אבל במקום שיש מצילים – יש דרוסה". כלומר, כאשר יש מי שמנסה להציל את בעל החיים מדריסה – הדורס מתנגד יותר ומפעיל יותר כוח בדריסה. רב חסדאממשיך את שיטת התנא ומרחיב את הדריסה גם בבעל חיים קטן הדורס בעל חיים קטן אחר: "דרוסת חתול ונמייה – בגדיים וטלאים, דרוסת חולדה – בעופות". אגב זה מספרים על חתול שדרס תרנגולת, ומצאו על כף ידו חמישה כתמי דם קטנים, ומסבירים מעשה זה בהתאם למחלוקת התנאים. לפי התנא בריבי התרנגולת מנסה להציל את עצמה, והצלה עצמית היא כמו אחרים הבאים להציל מדריסה, והחתול מזהה את התנגדותה של התרנגולת, והוא מתגבר עליה ולבסוף דורסה. ולפי חכמים החתול אמנם שרט את התרנגולת בכפו ויצא ממנה דם, אך הוא לא שורף את בשרה בציפורניו ואין הדבר נחשב לדריסה בהלכה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטריפה של נפילת בהמה.

המסס ובית הכוסות - במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ (לחלל הבטן)". בתוספתא חולין (ג, יא) דנים בנקבים של מחט: "מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד – כשרה, משני צדדים – טרפה. נמצא עליה (על המחט) קורט דם - בידוע שלפני שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם - בידוע שלאחר שחיטה. הגליד פי המכה (חור הנקב) - בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה. לא הגליד פי המכה - המוציא מחבירו עליו הראיה". גם בנקב רגיל יש דם במקום המכה, אך הנקב אינו משאיר סימני דם, אלא אם יש גוף כמו מחט שהדם נדבק בה. בתלמוד מסופר כי אביי רדף אחר עליית הגג של רב עוירא כדי לשמוע מפיו על מעשה ברבי יהודה הנשיא שהטריף בהמה שמצאו אצלה מחט בדופן הפנימי של בית הכוסות. רבי הפך את בית הכוסות וראה שיש על המחט קורט דם, והניח כי דם זה נוצר מחמת פצע או מכה של חוד המחט, אך אביי לא מתרשם ממסורת זו מפני שלדעתו היא כבר כלולה בדין המשנה: "בית הכוסות שניקבו לחוץ".  

במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: נפלה מן הגג". בתלמוד דנים על חשש לריסוק איברים פנימיים של הבהמה. בהמה שהיתה למעלה ובא ומצאה למטה – אין לחשוש לריסוק איברים, אבל לא ברור אם הסיבה היא מפני שהיה לה כפי הנראה דבר לאחוז בו בירידתה למטה, או שהבהמה אומדת את עצמה שלא תמות בנפילה זו, ולכן בהמה שירדה בארובת הגג ולא אמדה את עצמה היטב, מפני שרצתה לאכול שעורים קלופות, נחשבת לטריפה. זכרים המנגחים זה את זה – אין לחשוש לריסוק איברים, מפני שהם נותנים מכות כואבות זה לזה, אך אינם פוגעים באיברים זה של זה. אם נפלו על האדמה במאבקם - יש לחשוש לריסוק איברים. אילים שהשליכו גנבים מעבר לגדר – אין חוששים משום ריסוק איברים, מפני שהגנבים רוצים שהאיילים ירוצו אחריהם, ולכן זורקים את האיילים על המותניים. אם הגנב החזיר את האיילים מעבר לגדר לדיר, מפני הפחד שיתפס – יש לחשוש לריסוק איברים, אך אם החזירם מפני שחזר בתשובה ורוצה להחזירה בשלמות – אין חוששים לריסוק איברים. מכה על הבהמה – מכה על הראש שהלכה על הזנב, על הזנב והמכה פגעה לאורך השדרה – אין חוששים שנפסק עמוד השדרה, אך אם במקל יש בליטות, או שראש המקל פגע באמצע הגב, או שהכה את הבהמה לרוחב עמוד השדרה – יש לחשוש שנפסק חוט השדרה.  

ריסוק איברים בלידה – אין חוששים שאיבריו של הוולד התרסקו ונמעכו בבית הרחם בשעת הלידה. התלמוד מחפש ראיות לכך בדיני טומאה ודיני שחיטה ביום טוב. בטומאת זיבה – תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה, ואם איבריו מתעוותים בלידה – אפשר כי הזיבה היא אונס רפואי בגלל מצב האיברים ולא זיבה טמאה. בשחיטת יום טוב – עגל שנולד ביום טוב שוחטים אותו ביום טוב, ואין ממתינים מפני החשש שנמעך בלידה. כיוצא בזה, בכור בעל מום שנולד ביום טוב – אינו נחשב למוקצה בגלל קדושת בכור, אלא המום מחשיבו כמוכן לשחיטה. התלמוד מסביר שלמעשה אין הוכחה מהמקרים הללו מפני שייתכן שהוולד נולד בניתוח קיסרי מדופן האם, ולא נמעך בבית הרחם, או שמדובר על וולד בהמה שנעץ פרסותיו בקרקע ונעמד, שבוודאי לא התרסקו איבריו. ריסוק איברים בבית המטבחיים – אין חוששים שאיברי בהמה המצויה בבית המטבחיים התרסקו לאחר שהפילו אותה על הרצפה לצורך השחיטה, מפני שבהמה מרגישה שעומדים להפילה ונועצת את ציפורניה לפני שהיא מגיעה לארץ, ומרככת את הפגיעה של הנפילה.  

בדיקות לאחר נפילה – אם הבהמה אינה עומדת לאחר הנפילה – יש להמתין מעת לעת (עשרים וארבע שעות), ולאחר השחיטה לבדוק את איבריה. אם הבהמה עומדת – צריכה בדיקה אך אינה צריכה לשהות עשרים וארבע שעות. ונחלקו האמוראים בבהמה שהלכה לאחר הנפילה: "אמררב: הלכה - אינה צריכה בדיקה...רב חייא בר אשי אמר: אחת זו ואחת זו (עמדה או הלכה) – צריכה בדיקה". עוד נחלקו האמוראים מה נחשב לעמידה או הליכה: "אמר רב: פשטה ידה לעמוד, אף על פי שלא עמדה, עקרה רגלה ללכת, אף על פי שלא הלכה. ורב חסדא אמר: "ניערה לעמוד, אף על פי שלא עמדה". ההלכה היא שבהמה הנופלת מן הגג בלי שידעה שהיא עומדת ליפול – ואחרי כן עמדה אך לא הלכה – צריכה בדיקה, אך אין צריכה המתנה של מעת לעת, ואם הלכה – אינה צריכה אפילו בדיקה.

 

אילו איברים צריכים בדיקה – לפי מסורת אחת הבהמה צריכה בדיקה כנגד בני המעיים שמא נקרע או ניקב אחד האיברים, ויש האומרים שצריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו (כולל האיברים של בית החזה והשדרה). הסימנים – הקנה והוושט – אינם צריכים בדיקה מפני שהם קשים ועמידים לפגיעות של נפילה. נפילת עוף על מים – עוף שנחבט על פני המים, ושט מלוא קומתו כנגד כיוון המים ויודעים שאינו נסחף בזרם המים – אינו נחשב כעוף שהתרסקו איבריו. אם המים עומדים במקומם – רואים אם הוא שוחה בכוחות עצמו.

משטחי נפילה – התלמוד דן על חשש לריסוק איברים במשטחים שונים. א. גלימא (בגד) – יש להבחין בין בגד מתוח שמרסק את האיברים לבגד לא מתוח או בגד העף ומעופף ברוח שאינו מתוח היטב. ב. איזלא (רשת) – יש להבחין בין רשת צפופה בקשרים שחוששים לריסוק איברים לבין רשת מרווחת שאין חוששים בה. ג. כיתנא(פשתן) – פשתן הקשור בחבילות – חוששים, ואם נפל על צדדי החבילה – אין חוששים, פשתן שהפרידו את הגבעולים וסירקו את הסיבים – אין חוששים, אך לא סירקו את הסיבים – חוששים. פשתן העשוי אגודות שיש בהם קשרים, או שנפל על נעורת הפשתן (סיבי הגבעולים) – חוששים. אך על הנעורת הדקה – אין חוששים. ד. תימתחא (קליפת דקל) – אין חוששים. ה. קיטמא (אפר) – יש להבחין בין אפר מנופה שנכבש ונעשה קשה, לבין אפר לא מנופה שהוא רך ומרכך את הנפילה. ו. חול – יש להבחין בין חול דק שאין חוששים לחול גס ואבק דרכים שחוששים. ז. תיבנא (תבן) – יש להבחין בין תבן הקשור בחבילה לתבן שאינו קשור בחבילה. ח. גרעינים שונים - בחיטים ובשעורים ובני מינם חוששים. בקטניות – איו חוששים, מלבד רוביא (תלתן, חילבה). אפונה (חימצי) – אין חוששים, וחומוס (חפצי) – חוששים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנקבים של איברי הבהמה.

חלב סותם נקב – חלב הדבוק ברקמות עשוי לסתום נקבים שנוצרו באיברים. בדף הקודם הבחינו בין חלב טהור (כשר באכילה) הנחשב לחלק משומן הבהמה מפני שהוא הדוק לבשר ולכן עשוי לסתום נקב, לבין חלב טמא שאינו כשר לאכילה ואינו סותם נקב.חלב העשוי ככובע – חלב שצורתו ככובע המכסה על רקמות בולטות בקצה החלחולת או לפי מסורת אחרת מכסה על קרום הלב אינו סותם נקב. חלב שעל הקיבה – הקיבה של הבהמה נראית כעין קשת. החלק העגול המקושת נקרא "חימצא", והחלק הישר, היתר, נקרא גם "בר-חימצא", ויש מסורות שונות של חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל איזה חלב נאכל, וממילא גם איזה חלב סותם נקבים. ומנהג בני בבל היה שמקמצים, מקלפים ומסירים מעט מן החלב שעל הקיבה, ומותר לאוכלה.

נקב בבני המעיים – בתוספתא חולין (ג, יא) נאמר: "בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן – כשירה". הליחה היא הרירית המצויה בצד הפנימי של דופן המעיים. גם בדבר זה יש מסורות שונות אם פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל בהלכות טריפה, ולמסקנת הדברים אין הלכה כרשב"ג בהלכות טריפה, ונחלקו האמוראים אם הלכה כמותו בהלכות אבל: "רב חסדא...וכן אמר רבי יוחנן: הלכה, ורב נחמן אמר: אין הלכה", ולמסקנת הדברים הלכה כדברי המקל באבל, ופוסקים כדעת רבן שמעון בן גמליאל שאבל הבא ממקום קרוב ביום השביעי לאבלות – מונה עם שאר האבלים את השבעה ולא מונה לעצמו.

מקיפים (בדיקה על ידי השוואה) – התלמוד דן בשלוש שאלות: א. מקיפים בבני מעיים– אפשר להצמיד מעיים לחלק אחר של המעיים או למעיים אחרים על מנת לבדוק אם הנקב נעשה קודם השחיטה. כדי לבדוק היטב יש למשמש היטב את המעיים, מפני שהמעיים עשויים להשתנות במראה לאחר שמשמשו בהם ידיים של הטבחים לפני שהובאו לבחינה. מקיפים בריאה – אפשר לבדוק נקב בריאה על ידי השוואה לאונה אחרת בערוגה (שורת האונות). יש האוסרים לבדוק מערוגה לערוגה, אך ההלכה היא שבודקים מערוגה לערוגה, אך אסור לבדוק ריאה של בהמה גסה ולהשוותה לריאה של בהמה דקה. מקיפים בקנה – כדי לבדוק את שעת הווצרותו של נקב שבחולית הקנה יש להשוותו לנקב שבאותה חוליה, אבל אין להשוות חוליה אחת לחוליה אחרת. ולהלכה מתירים לבדוק מחוליה לחוליה, אך לא להשוות את מה שבין החוליות לחוליות עצמן.

חלחולת (פי הטבעת) שניקבה–נקב בחלחולת (הצינור המוליך את ההפרשה לפי הטבעת) "במקום הדבק", ברקמות של איזור פי הטבעת, שכשר אפילו אם ניטול כולו ונשתייר בו רוחב אצבע כדי אחיזה, מפני שהירכיים מעמידות את החלחולת במקומה. ונקב שלא במקום הדבק – די בנקב בגודל משהו – והבהמה טריפה.   

מקום הכרס הפנימית – במשנה נאמר: "הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר: הגדולה טפח, והקטנה ברובה". התלמוד דן על מסורות שונות בדבר מקום הכרס הפנימית. מסורות התנאים – לפי עדות של ראש הטבחים בציפור לפני רבי, וכן לפי רבי יהושע בן קרחה הכוונה היא ל"סניא דיבי"= המעי העיוור המצוי בחלקה האחורי של כרס הבהמה. לפי רבי ישמעאל הכוונה היא לפתח הקיבה ("איסתומכא דכרסא"). מסורות האמוראים – רבי יוחנן סובר שיש מקום צר בכרס שאינו יודע איזהו, והאמוראים מסבירים שהכוונה היא למקום שהכרס הולכת ונעשית צרה לכיוון הוושט, ויש אומרים שהכוונה היא למקום שאין בו מילת (שיער צמרי על דפנות הכרס), ובאופן כללי יותר, יש הקוראים לכך "מפרעתה", המקום שהטבחים מגלים כשהם פותחים את בטן הבהמה, וכשיטה זו נהגו אנשי נהרדעא. מסורות אחרות חולקות על כך, והן סבורות שהכוונה היא לטפח הכרס הסמוך לוושט, או שהכרס הפנימית היא כל הכרס, והכרס החיצונה היא הבשר של דופן הבטן החופה את הכרס.

שיטת רבי יהודה – במשנה נאמר: "רבי יהודה אומר: הגדולה טפח והקטנה ברובה". הסוגיה מסבירה שלדעת רבי יהודה בכרס גדולה די בטפח קרוע, אף על פי שטפח זה אינו רוב הכרס, ובכרס בהמה קטנה – די ברוב הכרס שיש בו כמעט טפח והקרע אינו חייב להיות בשיעור טפח. חור בבטן בגודל מטבע – אם הכרס נקדרה (חוררה) בגודל של מעט יותר ממטבע סלע – רוחב של שלושה גרעיני תמר שיש עליהם שאריות פרי הנכנסים למקום החסר בדוחק – הבהמה טריפה, מפני שאם הקדירה תמתח לאחד הצדדים יהיה שיעור טפח בהיקף החור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנקבים ובחלב הסותם נקבים.

מחט בעובי בית הכוסות – בית הכוסות היא הקיבה השנייה מבין ארבע הקיבות של הבמה מעלת הגרה. המחט מגיעה עם האוכל דרך הוושט, אך היא עשויה להיפלט מאיברי העיכול אל חלל הגוף, ומשם להגיע לבית הכוסות. אם המחט מצויה בצד אחד של עובי הדופן של בית הכוסות – הבהמה כשירה, ואין הבדל בכיוון המחט, אם החור של קוף המחט פונה פנימה לחלל בית הכוסות או כלפי חלל הבטן, מפני שהמאכלים והמשקים דוחקים את המחט, והיא עשויה להגיע מן הוושט או מחלל הגוף, ואין אפוא לשער אם ניקבה מצד לצד. אם לעומת זאת המחט נראית משני צדדים – הבהמה טריפה, מפני שהנקב מפולש. מחט בסימפון הכבד (כלי הדם המוליך אל הכבד) – נחלקו האמוראים: הונא מר בריה דרב אידימטריף, ורב אדא בר מניומי מכשיר, ורבינא מסיק כי במקרה זה יש להכשיר, והמטריפים צריכים לשלם על מה שהטריפו. גרעין תמר או זית במרה – גרעין של תמר המצוי במרה הגיע כפי הנראה דרך הסימפון – הצינור של כלי הדם המוליך אל הכבד, ואף על פי שצינור זה הוא צר, נענועי הגוף סייעו לתמרה לחדור אל המרה, אך גרעין זית שמחודד בקצותיו עשוי לחדור את המרה מבחוץ.

ריאה– "אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה ריאה? שמאירה את העיניים". התלמוד מסביר כי אכילת ריאה מעובדת בסימנים טובה לעיניים, ובשל כך מחירה של ריאה גבוה ממחירו של אווז שלם. ריאה שמשמשה טבח – נחלקו האמוראים האם תולים נקבים ביד הטבח שהתעסק בבהמה לאחר השחיטה: רב אדא בר נתן סובר שתולים את הנקב במשמוש הטבח, ומר זוטרא בריה דרב מרי סובר שלא תולים את הנקב במשמוש הטבח. ולמסקנת ההלכה תולים גם כאן מפני שמוצאים כיוצא בזה גם בזאב שלקח בני מעיים והחזירם כשהם מנוקבים, שתולים ומניחים שהזאב ניקבם ולא היו מנוקבים מתחילה. נקב בגלל תולעת (מורנא) – נחלקו האמוראים רב יוסף בר דוסאי וחכמים אם התולעת פרשה מן הריאה וניקבה את הריאה קודם השחיטה או לאחר השחיטה, ולמסקנת ההלכה התולעת ניקבה את הריאה לאחר השחיטה.  

דעת רבי שמעון על נקב הריאה - במשנה נאמר: "הריאה שניקבה או חסרה. רבי שמעון אומר: עד שתינקב לבית הסמפונות". בתלמוד מסבירים כי הכוונה היא לנקב של הריאה לסימפון הגדול הנכנס לריאה. לעניין ההלכה יש מסורות שונות בשמו של רבי מלוך אם הלכה כרבי שמעון או אין הלכה כרבי שמעון, ולמסקנת הדברים אין הלכה כרבי שמעון.

חלב שעל גבי הקיבה, חלב שעל גב הדקין – אגב הדיון על מסורות מתחלפות התלמוד דן במחלוקת תנאים על איסור חלב: "החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" (ויקרא ג, ג) – רבי ישמעאל אומר :מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף, אף כל קרום ונקלף. רבי עקיבא אומר: מה חלב המכסה את הקרב תותב (נפרש ואינו דבוק לבשר), קרום, ונקלף, אף כל תותב קרום ונקלף. לפי רבי ישמעאל אסור לאכול חלב שעל גבי המעיים הדקים, וחלב שעל גבי הקיבה, ולדעת רבי עקיבא אסור לאכול חלב שעל גבי המעיים הדקים, אך מותר לאכול חלב שעל גבי הקיבה שאינו נתפרש כשמלה על הקיבה. בעניין זה יש מסורות המחליפות את הדעות, אך "הצעה של משנה" (הנוסח הנכון של המשנה) הוא נוסח זה. על אף שרבי ישמעאל אוסר חלב שעל הקיבה, הוא אומר משום אבותיו, שהכוהנים נהגו להתיר לאכול את החלב שעל גבי הקיבה, אף שהוא עצמו חולק על היתר זה. בהקשר זה דנים גם מחלוקת התנאים בפירוש הכתוב "ואני אברכם" (במדבר ו, כד) בברכת הכוהנים. לדעת רבי ישמעאל משמעות הכתוב היא שה' מברך את הכוהנים (רבי ישמעאל הכהן מפרש לטובת הכוהנים), ולדעת רבי עקיבא - ה' מברך את ישראל לאחר ברכת הכוהנים כהסכמה לדבריהם.  

חלב סותם נקב – נחלקו האמוראים איזה חלב סותם נקב שיש תחתיו: "אמר רב: חלב טהור (מותר באכילה) – סותם, טמא – אינו סותם. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה -סותם". ההנחה היא שכל חלב המותר באכילה מהודק ודבוק במקומו על גבי הנקב שתחתיו וסותמו. התלמוד דן אם כלל זה נאמר על כל בעל חיים או רק על הבהמה, ולמסקנה חלב של חיה שאין בה איסור חלב כלל אינו מהודק מספיק לסתום את הנקב, ולכן הכלל מתאים לבהמה. הלכה למעשה האמורא רבא התיר גם נקב שנסתם בחלב טמא האסור באכילה בגלל שהסתמך על רב ששת, ובגלל שסבור היה שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן יש להקל. רבא השתמש בנימוק זה גם בעניין כלי מלא דבש ("בסתקא דדובשא"), שאין לאסור מפני חשש שנחש הטיל בו ארס, מפני שלפי המשנה בתרומות (ח, ד) רק יין, מים וחלב אסורים משום גילוי, ומשום שהתורה חסה על ממונם של ישראל. ואולם, אמוראים אחרים סברו שהנימוק של "התורה חסה על ממונם של ישראל" אינו מתאים במקרה של טריפה האסורה מהתורה, או במקרה של משקה גלוי האסור משום סכנת נפשות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחשש לנקב בריאה, ובמחט הנמצאת בריאה.

דף זה עוסק בריאה הסמוכה לדופן – נחלקו האמוראים אם יש לחשוש לנקב בריאה הדבוקה בסירכא (קרום שומן) לצלעות: לפי רב נחמן אין חוששים לריאה הסמוכה לדופן אך חוששים אם העלתה צמחים (ראו למטה), ולפי אבימי יש לחשוש לנקב בין כך ובין כך. כדי לבדוק את הריאה הסמוכה לדופן יש לפרק בעדינות על ידי סכין את הריאה ממקומה, ולבדוק אם יש מכה בדופן שגרמה להידבקות, או שהריאה עצמה אינה מוציאה אוויר אך יש עליה קרום המכסה נקב. יש האומרים כי אפשר לבדוק במקרה זה גם על ידי מים פושרים, ולראות אם יש בצבוץ של מים מהריאה המנוקבת.

התלמוד דן על המקרים הללו ביחס למקרים דומים: שתי אונות של הריאה שנדבקו זו לזו – אין להן בדיקה להכשירן, ואפילו שיש הסוברים כי גם כאן בדיקה במים פושרים מועילה, אין זה דומה לסירכא של ריאה הסמוכה לדופן מפני ששם ייתכן שהקרום אירע מחמת מכה בדופן, ואילו כאן יש נקב באחת האונות, והקרום המכסה את הנקב נדבק באונה האחרת. ריאה שניקבה ודופן סותמתה –כאשר הסירכא נוצרה בחלק הקדמי של הריאה שבו האונות חתוכות זו מזו, הדופן עשוי לחסום נקב בריאה ולהכשיר את הבהמה. מקום זה סמוך לדופן בית החזה מכל צדדיו מעת גידולה של הבהמה ("רביתא"), והריאה סבוכה בבשר שעל הצלעות ולכן הנקב נסתם באופן מוחלט עם היווצרו. נקובת הדופן – אם הדופן ניקב כנגד הנקב שבריאה הבהמה טריפה, אך מקרה זה לא נשנה במשנה כטריפה בפני עצמה של "נקובת הדופן", מפני שנקב בדופן אינו טריפה אלא אם הריאה עצמה נקובה, והמשנה מתעסקת רק בטריפה של איבר מסוים, ולא באיברים הקשורים אליו.

ריאה שהעלתה צמחים – ריאה שיש אבעבועות או מוגלה באיזור ההידבקות של הריאה לדופן – יש לחשוש לה. יש המכשירים ריאה זו (רבי אלעזר ברבי שמעון, שמואל, רבה בר-בר-חנה), אך התלמידים היו מזדנזין (מפקפקים ותוהים) על כשרות זו. בהקשר זה מספרים על הנהגתם של חכמים שונים ביחס לריאה שהייתה עומדת למכירה בשוק הקצבים. רבי יצחק בר יוסף הציע לרבי ירמיה כסף כדי לקנות ריאה שהעלתה צמחים , אך רבי ירמיה נמנע והתחמק מכך בגלל שרבי יוחנן היה שולח את השואלים על כשרות ריאה זו לרבי יהודה ברבי שמעון שהיה מכשיר, ונמנע מלהכשירה בעצמו. יחד עם זאת מסופר על חכמים אחרים שהיו הולכים בשווקים ונמנעו מלהעיר לקצבים על ריאה שהעלתה צמחים, אפילו כאשר אבעבועות היו מלאות נוזלים בגודל של כדים ("כנדי") או בגודל של סלעים ("טינרי").  

מחט שנמצאת בריאה – נחלקו האמוראים: רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא מכשירים, ורבי שמעון בן לקיש, רבי מני בר פטיש ורבי שמעון בן אליקים מטריפים. המחלוקת היא כפי הנראה בהשערה על מקום חדירת המחט. המכשירים סבורים שהמחט באה מהקנה אל הסמפון הראשי ומשם לתוך הריאה, והמטריפים סבורים שהמחט נכנסה לריאה דרך נקב שחוררה בקרום הריאה החיצוני.  

התלמוד דן על מקרה זה ביחס למקרים דומים: מחט שנמצאה בריאה חתוכה – היו שסברו כי יש להכשיר במקרה כזה, מפני שהמחט נמצאת בריאה, אך יש שהקשו על כך וסוברים שאפילו אם הדבר לא אירע מחמת נקב חיצוני בריאה, אפשר להוכיח מן המשנה כי חיסרון בצד הפנימי של הריאה הוא טריפה. אחד החכמים מסביר כי יש להחמיר במקרה זה, מפני שלדעת החכמים המכשירים מחט בריאה יש טעם להכשיר, שהרי אפשר לבדוק את הריאה ולמצוא אם יש בה נקב, אך כאשר הריאה חתוכה לחתיכות – אי אפשר לבדוק דבר זה, ויש להחמיר. נקב בסמפון– סימפון שיש בו נקב המפולש לתוך סימפון אחר שלצדו – טריפה, מפני שהסמפון אינו חוסם את הנקב שבסימפון שלציד. מחט החודרת מן הסמפון אל בשר הריאה – כשירה, הואיל ובשר הריאה סותם את הנקב שבסמפון. סימפון שניקב לחבירו אינה דומה לנקב שיש במעיים המסובבים ("הדורא דכנתא"). במעיים הללו ההנחה היא שהמעיים סותמים את הנקב שבחלק הפנימי, אך אין לדמות טריפות זו לזו, מפני שאפשר לחתוך בהמה מצד אחד והיא עתידה לחיות, אך אם חותך מצד אחר היא מתה, והשוואה בין המעיים לסימפונות שבריאה אינה מתאימה, ולכן אי אפשר להניח השערה אחת כללית לגבי מצבים דומים. מחט הנמצאת בסמפון הגדול – חכמים המטריפים מחט הנמצאת בריאה אינם מורים במקרה זה להתיר מפני שהמחט נמצאת בריאה, אך גם אינם מורים לאיסור, שהרי ההשערה הסבירה היא שהמחט באה דרך הסמפון ולא דרך מקום אחר בגוף. מחט הנמצאת בכבד – הכבד עצמו נחשב כבשר, ונקב בבשר אינו מטריף ולפיכך יש לבחון את גודל המחט וכיוונה. במחט גדולה אפשר לשער לפי כיוון המחט: אם קוף המחט (החלק שיש בו חור) נמצא לצד הבטן, וחוד המחט לצד הכבד – המחט כפי הנראה ניקבה את הוושט, ועשתה את דרכה עד לכבד, ונקובת הוושט היא טריפה, אך אם קוף המחט נמצא לצד הכבד – יש להניח שבאה דרך סמפון של הכבד (כלי הדם), ולא ניקבה את הוושט. ובמחט קטנה – כיוון המחט משתנה ומתהפך, ולכן צריך להחמיר ולשער שהגיעה לכבד דרך הוושט, ולא דרך אחד מכלי הדם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטריפות של הריאה.

בועות בריאה – בועה שעל גבי הריאה היא שלפוחית של מוגלה, ואם נמצא תחתיה נקב – טריפה. קשה לבחון מתי התפתחה הבועה (לאחר השחיטה או לפני השחיטה), ואי אפשר גם לבדוק זאת באופן עקיף על ידי השוואת בועות זו לזו, מפני שלכל בועה יש התפתחות עצמאית התלויה בגורמים שונים ("אין מקיפין בבועי"). אם שתי בועות סמוכות זו לזו אי אפשר לבדוק אותן, ואם מדובר על בועה אחת הנראית כשתי בועות, יש לנקב את אחד הצדדים של הבועה בקוץ, ולמצות את הנוזל שיש בועה, ולבדוק אם שתי הבועות הן למעשה בועה אחת שנוזל המוגלה שלה נשפך מזו לזו, ואז מדובר על בועה אחת והיא כשרה, או שמדובר על שתי בועות והבהמה טריפה.

אונות הריאה – לריאה יש חמש אונות. האדם העומד אל מול חזה הבהמה רואה שלוש אונות מימין ושתי אונות משמאל. אם אחת האונות חסרה או שהתחלפו האונות מימין לשמאל - הבהמה טריפה. אם היתה אונא יתירה – נחלקו האמוראים: רבא סובר שהבהמה טריפה, ומרימר סבור היה שפוסקים הלכה למעשה להכשירה כנגד דעת רבא כאשר האונא היתירה מצויה בשורה אחת עם שאר האונות, אך אם היא גדילה במקום אחר ובמיוחד בגב הריאה – הבהמה טריפה, אפילו אם האונא היתירה היא בגודל קטן של עלה הדס. בעניין זה יש לזכור כי יש אונא נוספת שאינה חלק מחמש האונות ("אינוניתא") שצורתה כעין עלי הכותרת של הורד, והיא מחוברת לריאות מהצד הפנימי של הריאה הפונה לכיוון הלב ואינה חלק מיותר. סירכא של אונות – סירכא היא קרום כתוצאה מהתפתחות של זיהום, ואם שתי אונות רחוקות נדבקו בסרך שומן זו לזו - הבהמה טריפה, אך אם שתי אונות סמוכות נדבקו זו לזו – אין זה מצביע על נקב אלא כך כפי הנראה הייתה צורת התפתחותה של הבהמה מתחילתה.

ריאה הדומה לאופתא (בקעת עץ) – הבהמה טריפה, אך יש מסורות שונות כיצד להגדיר את הדמיון לעץ: במראה, במישוש ובליטות, בנפיחות, בחלקות או בקלות. צבע הריאה – ריאה בצבע כחול כשרה, ריאה בצבע שחור של דיו – טריפה, ריאה ירוקה בצבע כרתי – כשרה, וריאה אדומה – כשרה. ריאה בצבע כשות צהבהבה, או לכרכום שצבעו כחלמון הביצה – טריפה. מראה הריאה – ריאה שנראית ככבד – כשרה, וריאה הנראית כבשר – טריפה.

מקום אטום בריאה – מקום שאין בו זרימת אוויר בריאה ואינו עולה בנפיחת הריאה, יש לבדוק אם המוגלה והליחה מונעים את כניסת האוויר והבהמה כשרה. אם אין מוגלה יש להניח נוצה או רוק ולראות אם אויר מגיע לאותו מקום, ואם לא- כנראה שיש לקות בריאה ויש שם קרום האוטם את המקום והוא נוצר מחמת מכה, והבהמה טריפה. ריאה שנשפכה כקיתון – ריאה שיש בה הצטברות פנימית של נוזלים (בצקת), ואיבדה את צורתה לגמרי – טריפה, אך אם הסימפונות – הצנורות המסתעפים לריאה עודם קיימים, אינה נחשבת כריאה חסרה שהיא טריפה, מפני שרק חיסרון בצד החיצוני של הריאה מטריף את הבהמה. כדי לבדוק אם הסימפונות עודם קיימים יש לקחת חרס מצופה ולשפוך את הריאה בתוכו, ולראות אם יש חוטים לבנים של הסימפונות הניכרים יחד עם בשר הריאה. ריאה שנימוקה – אם נחסר בשר הריאה מבפנים, אך הקרום החיצוני שלה עוד קיים – הבהמה כשרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטריפות בחוט השדרה, בכבד ובריאה.

חוט השדרה – במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...נשברה השדרה ונפסק חוט שלה...". בדף הקודם הוסבר כי חוט השדרה הוא "עד בין הפרשות", כלומר, עד העצם המוארכת שבמעל הירכיים, שיש בה שלוש התפצלויות של עצבים. "הפרשות" הן ההתפצלויות ו"בין הפרשות" הוא הקטע לאורך חוט השדרה בין התפצלות להתפצלות, והוסבר כי ההתפצלות השלישית הקרובה לזנב – אינה חוט השדרה, ההתפצלות הראשונה – היא חוט השדרה, ואין יודעים מה דינה של ההתפצלות השנייה.  קושי אחר הוא בהבנת הביטוי "עד בין הפרשות", והאם פי הפרשה (לפני תחילת ההתפצלות) או הפרשה עצמה (מקום הפיצול) מוגדרים יחד עם הגבול או מחוץ לגבול חוט השדרה. מקום חוט השדרה בעוף – חוט השדרה מוגדר בעוף עד אזור הכנפיים, אך נחלקו האמוראים היכן בדיוק: "רבי ינאי אומר: למטה מן האגפים, וריש לקיש אמר: עד בין אגפים", ומסופר על בן פזי שבדק עוף עד בין האגפים, וקראו לו מבית הנשיא, ולא ידעו אם עשה כן מפני שלא סבור שיש צורך לבדוק עוד יותר או משום כבוד הנשיא.

ניטל הכבד - במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: ...ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום". במשנה הבאה נאמר: "אלו כשרות בבהמה...ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית", ומסבירים כי יש מחלוקת תנאים מה דינו של כבד שהשתייר ממנו בשיעור פחות מכזית: רבי חייא היה זורק את הכבד מפני שסבור היה כי מדובר בטריפה, ורבי שמעון בר רבי שהיה עשיר לא זרק אותו אלא היה אוכל אותה בטיבול. הכבד והמרה – שיעור כזית הוא במקום החיבור של הכבד למרה, ויש המסבירים כי שיעור כזית הוא מקום החיבור של הכבד ליד הכליה הימנית, ולהלכה נוהגים שיהיו כזית במקום המרה וכזית במקום חיה (מקום חיותו של הכבד). אם הכבד אינו עשוי גוש אחד אלא מתלקט מחתיכות, או עשוי כרצועה צרה וארוכה, או שהכזית מרודד, הרי אלו בעיות שלא הוכרעו ("תיקו"). דלדול כבד –התלמוד מעיר כי גם במקרה של כבד המדלדל ומתערה בטרפש (קרום העוטף את הכבד) אין זה ברור מה בדיוק משמעותו ההלכתית של הדלדול, ולפיכך יש ללכת אחר התנאים של "כזית במקום מרה", ו"כזית במקום חיה".

נקב בריאה – במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...הריאה שניקבה", ויש מסורות שונות היכן מצוי הנקב: "רב שמואל ורב אסי: קרמא עילאה, ואמרי לה: קרמא תתאה".  הקרום העליון הוא לבן והקרום התחתון שבו מונחת הריאה הוא בצבע כותונת אדומה. אם הקרום העליון ניקב אך הקרום התחתון עודנו שלם – הקרום התחתון מגן על הריאה, מפני שאפילו אם נקלף הקרום העליון והריאה נהיתה קשה ונראית כתמרה אדומה – כשרה. אם הקרום התחתון ניקב, והקרום העליון שלם – נחלקו האמוראים רב אחא ורבינא אם הקרום העליון מגן על הנקב שבקרום התחתון. ההלכה היא כדברי רב יוסף שהקרום העליון מגן על הריאה. ריאה שמשמיעה קול – אם יודעים מהיכן יוצא הקול, מניחים שם נוצה, רוק או קש ובודקים אם בועת אוויר מבצבצת החוצה – ואז יודעים שניקבו שני הקרומים והבהמה טריפה, ואם בועת אוויר אינה מבצבצת – כשרה. אם לא יודעים מהיכן יוצא הקול מניחים את הריאה בתוך גיגית של מים פושרים, כדי שלא תתכווץ במים קרים או תתקשה במים חמים, ומנפחים את הריאה, אם בועת אוויר מבצבצת ומבעבעת במים – יודעים שניקבו הקרומים והיא טריפה, ואם אין רואים בועת אוויר – מניחים שהקול הוא מאוויר שנכלא בין הקרום הפנימי לקרום החיצון, ואין בה נקב מפולש והריהי כשרה.   

הלכות שונות בכשרות הריאהא. ריאה גלודה - ריאה שהגלידה ונקלף הקרום העליון מעליה ונעשתה כתמרה אדומה – כשרה. ב. ריאה שהאדימה - אם האדים הקרום הלבן שעל פני הריאה – אינה חוזרת ומבריאה, ואפילו אם רק מקצת הריאה האדימה, בדומה לשמונה שרצים שאם חבל בהם והדם נצרר בעורם, דם זה אינו חוזר ונבלע בגוף. ג. ריאה שיבשה מקצתה – טריפה, ונחלקו התנאים במשנה מסכת בכורות (ו, א) על בשר אוזנו של בכור בהמה טהורה, שאם יבשה הרי זה מום המתיר אותו לאכילה מחוץ למקדש: איזו היא יבשה? שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם רבי יוסי בן המשולם אומר: יבשה כדי שתהא נפרכת בצפורן", אך למעשה יש הבדל בין אוזן החשופה לרוח ולכן חשופה לזיהומים ומחלות, לבין הריאה שאינה חשופה לרוח, ולכן מידת היובש שבה הריאה חדלה מלתפקד שונה מהיובש של האוזן. ד. ריאה לא אחידה בצבע – ריאה שיש בה גלדים גלדים, כתמים כתמים או צבעים שונים – כשרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטריפות בקנה, בריאה, במוח, בלב ובחוט השדרה.

פסוקת הגרגרת – במשנה נאמר: אלו טרפות בבהמה:...פסוקת הגרגרת... ואלו כשרות בבהמה: ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר? רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כאיסר האיטלקי". במשנה מדובר על קנה חתוך ("פסוקת הגרגרת"), על קנה נקוב שיש בו חסרון ועל קנה סדוק. צירוף נקבים - אם הגרגרת ניקבה סביב היקפה בשורה של נקבים קטנים ודקים כעין חורים של נפה – הנקבים הללו מצטרפים, ואם רוב הגרגרת ניקבה בנקבים הללו – הבהמה טריפה. אם הנקבים מחסירים חלק ממשי של הגרגרת – אף הם מצטרפים לשיעור מטבע איסר. נקב בקנה עוף – רוחב גרגרת העוף קטן מגודל מטבע של איסר, ולכן יש לבחון את היחס של הנקבים לחלל הקנה. לשם כך יש לחתוך את האזור המנוקב בנקבים קטנים, להניחו על פי הקנה ולבחון אם הקנה מחפה לפחות את רוב שטח הקנה. נפחתה כדלת – בנקב שנחתך ויש לו סוגר המשמש כדלת - משערים אם יש בנקב שיעור מטבע איסר הנכנס בצד רוחבו לקנה – הבהמה טריפה. נסדקה – אם נסדק כל הקנה לאורכו, ונשאר ממנו כל שהוא למעלה ולמטה – כשרה.  

מקום הקנה ומקום הריאה – כל הצוואר כשר לשחיטה, מהטבעת הגדולה שבקצה הקנה ועד הריאה העליונה, ויש לבדוק את מקום צוואר בהמה כפי שהיא בשעה שאוכלת ורועה בעשב ופושטת צוארה, ולא כאשר היא מתאמצת ומותחת את צוארה יותר מן הרגיל. אם בכל זאת שחט כאשר מתחה את צוארה במקום הקרוב לראיה, הרי זו בעיה שאין לה הכרעה ("תיקו"). אם משך ומתח את הסימנים ושחט בקצה התחתון של הצואר סמוך לריאה – הבהמה טריפה. מקום החזה – אחד ממתנות הכהונה הוא חזה של קורבן השלמים. בתוספתא חולין (ט, יג) מגדירים היכן החזה: "איזהו חזה? זה הרואה את הקרקע למטה – עד הצואר, למעלה – עד הכרס, חותך שתי צלעות (הראשונות מצד הראש) משתי דפנות אילך ואילך, וזהו חזה הניתן לכוהנים". בהלכות טריפות יש להבחין היכן החזה, מפני שאם ניקב הקנה למטה מן החזה – יש לראותו כנקב בריאה ששיעורו בכלשהו, ולא כנקב בקנה ששיעורו בכאיסר.   

נקב במוח - במשנה נאמר: "ניקב קרוב של מוח". למוח יש שני קרומים זה על זה, ויש מסורות שונות בשם רב ושמואל אם הנקב של הקרום העליון מטריף, או שיש צורך שיהא נקב גם בקרום התחתון. הקרום התחתון צמוד למוח עצמו, והוא כעין שק שמונח בו המוח, בדומה לביצי האשכים של הבהמה המונחים בקרום. מקום המוח – כל מה שמצוי בגולגולת (המכונה בסוגיה "קדירה" בגלל דמיונה לקדירת בישול) נחשב כחלק מן המוח. בקצה האחורי של הגולגולת יש שתי בלוטות ("פולין") שמהם המוח נמשך לעמוד השדרה, והם הגבול בין המוח לעמוד השדרה, אך המעמד שלהם בעצמם אינו ברור, אם כי ניתן לשער שהם כמו המוח.

נקב בלב – במשנה נאמר: "ניקב הלב לבית חללו". הלב עשוי משני חלקים שיש מחיצה ביניהם, וכל חלק מתחלק לחדר ועליה, כאשר חלל הלב בצד הימני קטן מחלל הלב שבצד השמאלי. התלמוד שואל אם הנקב שבמשנה הוא בחלל הגדול או הקטן, ולמסקנת הדברים אין הבדל בין החללים, ובשניהם הבהמה טריפה. הקנים בבית החזה –בבית החזה יש שלושה קנים – הקנה שנכנס לריאה, הקנה של הלב, והקנה הממשיך לכבד, ונחלקו האמוראים מה דינם: לפי שיטה אחת קנה הריאה וקנה הכבד דינם ככבד עצמו, שרק אם לא נשאר ממנו כלום – טריפה, ולפי שיטה אחרת קנה הריאה הוא ככבד, וקנה הכבד הוא כריאה. קנה הלב הוא העורק הראשי היוצא מן הלב מחופה בחלב ועובר על גב דופן הריאה, ונחלקו האמוראים בדינו: "רב אמר: במשהו (נקב בגודל כלשהו עושה טריפה), ושמואלאמר: ברובו". ושמואל שמע מאחד התלמידים את דעת רב שנקב בקנה הלב הוא במשהו כמו הלב עצמו, ואם הוא אמר דבר זה הוא אינו יודע כראוי את דיני טריפות.

חוט השדרה – במשנה נאמר: "נשברה השדרה ונפסק החוט שלה". בתוספתא חולין (ג, א) נחלקו האמוראים בשיעור החתך בחוט השדרה: "חוט השדרה שנפסק – ברובו, דברי רבי. רבי יעקב אומר: אפילו ניקב (כלשהו)". האמוראים פסקו הלכה כרבי, למרות שרבי הורה הלכה למעשה כרבי יעקב. בעניין רוב חוט השדרה יש מסורות שונות כיצד לשער את רובו של חוט השדרה: "רב אמר: רוב עורו (הקרום העוטף את מוח השדרה), ואמרי לה: רוב מוחו (המוח שבתוך חוט השדרה)". העור שומר על המוח שבשדרה, ולכן העור חשוב מן המוח, ואם רוב העור עודנו במקומו – "המוח לא מעלה ולא מוריד", אבל אם רוב העור נפסק המוח שבפנים עשוי לצאת החוצה, ולכן היו מן האמוראים שבדקו בתחילה אם רוב עורו קיים, ולאחר מכן אין זה משנה מה אירע למוח.   

עוד פסולים בחוט השדרה – המרכה - אם המוח שבשדרה נהיה רך ונשפך כמים מקיתון – הבהמה טריפה. מסמסה - אם התמסמס וחוט השדרה אינו יכול לעמוד ולהישאר יציב – הבהמה טריפה, אך אם אינו יכול לעמוד מפני כובדו – הרי זו בעיה שלא הוכרעה ("תיקו"). נתמזמז – חוט שדרה שנמעך והתרוקן – הבהמה כשרה. ומסופר על אדם שהיה מטיח את ראשו בקיר בבית המרחץ, וסבורים היו שנפגע בחוט השדרה והתמזמז המוח שבעמוד השדרה, ושוב אי אפשר לו לתפקד תפקוד מיני רגיל ולהוליד ילדים. מקום חוט השדרה – חוט השדרה עובר לאורך גב הבהמה עד לזנבה, אך למעשה בחלק האחורי מעל הירכיים מצויה עצם מוארכת עם שלוש בליטות לאורכה הנקראת "עצם הפרשות". חוט השדרה הוא "עד בין הפרשות", וממנו ממשיכים להתפצל עוד חוטי עצבים דקים יותר בכל אחת מההתפצלויות שלאורכו. בתלמוד מסופר כי רב יהודה נשאל על מקום זה בגדיים, אך התקשה להצביע על המקום המדויק של הפיצול, מפני שבגדי שמן העצם בלועה בבשר, ואצל הגדי הרזה העצמות בולטות מדי, אך הוא ידע על מסורת בשמו של שמואל שחוט השדרה יוצא בשלושה פיצולים (פרשות), ועד הפיצול הראשון – הבהמה טריפה כנקב בחוט השדרה, עד הפיצול השלישי – כשרה, ועד הפיצול האמצעי – המסורת היא "איני יודע". מסורת זו משאירה עוד שאלות פתוחות בנוגע לחלוקה להתפצלות ראשונה, שניה ושלישית: מה דינו של מקום שבין הפרשות ("עד בין הפרשות" אינו אומר אם הדבר כולל את בין הפרשות), ואם בין הפרשות נחשב כחלק מהמקום שלפניו  - מה דינה של הפרשה עצמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנקובת הוושט ובפסוקת הגרגרת.

במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת".

שיעור הנקב בתורבץ הוושט - בדף הקודם נחלקו האמוראים על שיעור הנקב בתורבץ הוושט, מקום החיבור של הוושט בלוע, בסמוך לבית הבליעה: "רב אמר: במשהו, ושמואל אמר: ברובו". לפי הסבר אחד המחלוקת הייתה אם תורבץ הוושט היא מקום השחיטה, אך לפי זה קשה להבין מדוע רבא הטריף בהמה שהתחיל לשוחטה בתורבץ הוושט והמשיך בוושט עצמה, שכן אם פוסקים כרב שתורבץ הוושט הוא מקום השחיטה אין כאן נקב, ואם פוסקים כשמואל שאין זה מקום השחיטה (ויצא אל מחוץ למקום השחיטה) הנקב הוא במשהו ולא ברוב. בגלל סתירה זאת האמורא רבי אבא הורה לרבא לשלם על הטריפה על שהורה שלא כדין. הסיבה לכך היא שאי אפשר לפסוק תמיד לפי הדעה המחמירה: "מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר: "והכסיל בחשך הולך" (קבלת ב, יד), אלא יש ללכת אחר שיטה אחת ולהחזיק בה באופן עקבי. וכאשר יצאה הוראה אחת, כמו בת-קול שהלכה כבית הלל, יש ללכת אחר בית הלל שהיא הדעה שנפסקה להלכה. ולפי הסבר אחר למחלוקת, אין היא תלויה בשאלת מקום השחיטה, ואף לדעת רב תורבץ הוושט אינה מקום השחיטה, ונחלקו רק בשיעור הנקב, בלי קשר לשאלת מקום השחיטה.

מקום השחיטה בוושט – התלמוד מסביר שבחלק העליון של הוושט אפשר לשחוט עד "כדי תפיסת יד", מקום שניתן לאחוז עוד בוושט, ובחלק התחתון של הוושט אפשר לשחוט "עד כדי שישעיר", כלומר, עד הכרס הפנימי ששערות צומחים על דפנותיו בסמוך לוושט, ובשור, אף הטפח של הוושט הסמוך לכרס מצמיח שיער, ויש לשחוט עד מקום זה.

תורבץ הוושט שניטל מהלחי –במשנה הבאה נאמר: "ואלו כשרות בבהמה:...ניטל הלחי התחתון". נטילת הלחי ממקומה אינה עושה את הבהמה לטריפה, אבל סימנים הנעקרים ממקומם עושים את הבהמה לטריפה, ולכן יש לדון מה הדין במקרה שתורבץ הוושט ניטל מהלחי, ולהבחין בין מקרים שונים. אבחנה אחת היא בין סימנים שנעקרו מבשר הלחי ללחי תחתון הנחתך מעל מקום חיבור הסימנים כאשר הסימנים עצמם נשארים מחוברים בלחי. אבחנה אחרת היא בין תורבץ המתקפל ונקלף מבשר הלחי ברובו, שהבהמה יכולה עוד להבריא, לבין תורבץ שרובו התפרק ונעקר ממקומו, ואז נחשב הדבר לסימנים שנדלדלו שאינה יכולה להבריא, ויש להחשיבה כטריפה.        

פסוקת הגרגרת – הגרגרת היא קנה הנשימה. שיעור הפסיקה הוא רוב הגרגרת. יש מסורות שונות בשמו של האמורא רב כיצד לאמוד שיעור זה: "רב אמר: רוב עוביה, ואמרי לה: רוב חללה".  דופן קנה הנשימה עבה יותר מכיוון הגרון, ודק מן הצד האחורי הסמוך לוושט, ונמצא שבדרך כלל כאשר חותכים מהצד העבה מגיע החתך לרוב עובי הגרגרת עוד קודם שמגיע לרוב החלל (בלי דפנות הקנה).

בתלמוד מסופר על האמורא רב שבדק את רוב עוביה של הגרגרת, ולאחר מכן שלח את הבהמה לרבה בר בר חנה שבדק ברוב חללה והכשיר את הבהמה. לאחר מכן קנה רבה בר בר חנה בשר מבהמה זו בשלוש עשרה פרוטות. התלמוד דן על מעשיו של רבה בר-בר-חנה משלושה צדדים: היתר של איסור - חכם אינו רשאי להתיר דבר שחכם אחר אסר, אך כאן לא היה איסור מפורש של רב, אלא רק בדיקה. אכילת בשר שהורה בו חכם – לפי ספר יחזקאל "ולא בא בפי בשר פיגול" (יחזקאל ד, יד) יחזקאל הקפיד שלא לאכול מבשר שהיה בו ספק והורה בו חכם, אך דבר זה נאמר על דבר התלוי בסברה, אך במקרה זה רבה בר בר חנה הסתמך על מסורת שקיבל מרבותיו. חשד – לדיין או לעדים מותר לקנות מדבר שהתירו, אבל מבחינה מוסרית "אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו", כדי שאנשים לא יבואו לחשוד בחכם שהתיר כדי לקבל הנחה מהמוכר, וכל כיוצא בזה. במקרה של רבה בר בר חנה חשש זה לא קיים, מפני שבשר נמכר במשקל ומחירו ידוע, והאיסור נאמר רק על דברים שנמכרים לפי שומא ואומדן ואין להם מחיר קבוע, שם המוכר יכול לשנות את המחיר כדי שהחכם יתיר לו. רב חסדא החמיר שלא לקנות בשר בכור שמצא בו מום מפני שבשר זה נמכר לפי אומדן, אך חתנו רבה הסביר לאשתו, בתו של רב חסדא, שהוא קונה בשר שהתיר לטריפה הנמכר לפי משקל, ולמעשה בכל יום היו נותנים לו חתיכת בשר משובחת.

מתנה והנאה מן הבריות – אגב הדברים מסופר על הקפדה של האמוראים בקבלת מתנה מן הבריות. רב חסדא סבור היה שאחת ההגדרות של תלמיד חכם הוא אדם הרואה טריפה לעצמו, כלומר, אינו חס על ממונו ומסוגל להטריף בהמה השייכת לו, ואינו משנה את האמת אף כשהוא מפסיד בגלל זה ממון. רב חסדא אף דורש כי מבחינה מוסרית תלמיד חכם יהיה בגדר "שונא מתנות יחיה" (משלי טו, כז) - ונזהר שלא ליהנות מדבר האסור עליו. ומסופר על תלמידי חכים שלא היו נוטלים מתנות שהיו מקבלים מבית הנשיא, ואף לא היו הולכים כאשר היו מזמינים אותם. אך היו שהלכו אם הוזמנו, מפני שידעו כי אין זה ממש מתנה, אלא אנשי בית הנשיא מתכבדים בנוכחות החכם יותר ממה שהוא נהנה מן הכבוד שהם חולקים לו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנקובת הוושט.

במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה ונפסקו החוט שלה, ניטל הכבד, ולא נשתייר הימנו כלום. הריאה שניקבה או שחיסרה. רבי שמעון אומר: עד שתינקב לבית הסמפונות. ניקבה הקבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקים, הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודהאומר: הגדולה טפח והקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. נפלה מן הגג, נשתברו רוב צלעותיה, ודרוסת הזאב". המשנה מונה שמונה מינים של טריפה: נקובה, פסוקה, נטולה, חסרה, קרועה, דרוסה, נפולה ושבורה.  

הנקבים במשנה והנקב במרה – המשנה מונה תשע טריפות של נקבים: וושט, מוח, לב, ריאה, קיבה, מרה, דקים (מעיים), כרס פנימית, המסס ובית הכוסות (יחד), כדעת רבי יוסי ברבי יהודה בברייתא הסובר כי נקב במרה הוא אחת מרשימת הטריפות: "ניקבה הקיבה, ניקבו הדקים – טריפה, רבי יוסי ברבי יהודהאומר: אף ניקבה המרה", אך דעת החולקים עליו היא שיש רק שמונה מיני טריפות נקבים. אגב זה מעירים כי המחלוקת היא גם על כתובים בספר איוב המתארים נקב במרה: "ישפך לארץ מררתי, יפלח כליותי ולא יחמול" (איוב טז, יג). לפי הכתוב איוב צריך היה למות מהנקב במרה, אך למעשה הוא המשיך לחיות בגלל ההתחייבות של השטן לה' שלא יקח את נפשו של איוב: "רק את נפשו שמור" (שם ב, ו), ולמעשה מדובר בנס. ההלכה היא כדברי רבי יוסי ברבי יהודה.

כבד – במשנה נאמר: "ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום". יש מסורות חולקות של האמוראים על דעת רבי יוחנן, יש הסוברים כי פסק כדברי המשנה שאם נשתייר מן הכבד – כשירה, ויש הסוברים כי צריך שיישאר כזית. כבד וכיס המרה - אם כיס המרה התלוי בכבד ניקב והכבד לוחץ עליו לכרס וסותם את מקום הנקב – הבהמה כשרה.   

נקובת הוושט בבהמה ונקובת הקורקבן בעוף – לוושט יש עור חיצוני אדום ועור פנימי לבן, והנקב בוושט מטריף את הבהמה רק אם שני העורות הללו ניקבו, אך אם ניקב זה בלא זה – כשרה. הקורקבן הוא חלק ממערכת העיכול של העוף. לעוף אין שיניים, ולכן הוא בולט לתוף הקורקבן גופים שבעזרתם הוא לועס את המזון. גם לקורקבן של העוף יש שתי שכבות: כיס פנימי לבן, ושכבה חיצונית אדומה, ואם ניקב רק אחד מהם – העוף כשר. האמוראים דנים על מקרה שניקבו שני העורות, אך הנקב אינו מפולש, אלא ניקבו זה שלא כנגד זה. למסקנת הדברים יש להבחין בין הוושט הגמיש המשמש לבליעה ולעיסה, והוא מתכווץ או נמתח, ולכן שני העורות שלו אינם דבוקים זה לזה, והם עשויים להזדמן להיות בשווה זה כנגד זה, ולהטריף את הבהמה. הקורקבן לעומת זאת נשאר מצוי במקומו, והנקבים לא יהיו עומדים בשווה, ויש להכשיר עוף זה.

עוד הלכות בנקובת הוושט – כאמור, לוושט יש עור פנימי לבן ועור חיצוני אדום, ואם החליפו ביניהם – הבהמה טריפה. קרום - אם היה נקב בוושט, ואחר כך עלה שם קרום וסתם את הנקב – אין הקרום מועיל להכשיר את הבהמה. בדיקת עור הוושט– כאשר יש ספק אם הבהמה נדרסה על ידי בעל חיים – יש לבדוק את הוושט מצידה הפנימי ולהבחין אם יש טיפת דם הניכרת על העור הלבן, ובדיקה זו אינה ניכרת בצד החיצוני האדום. קוץ בוושט – כל הבהמות אוכלות קוצים, ולכן אם נמצא קוץ בוושט שלא חדר את העור עצמו, אין לחשוש לטריפה. האמורא עולא סובר שאם הקוץ ישב בוושט, אך אין סימן של נקב בצד החיצון, אין לחשוש שהעור הבריא ונסתם בקרום והבהמה טריפה, אלא מניחים שרק העור הפנימי ניקב והבהמה כשרה. בעניין זה מעירים כי עולא אינו מצריך בדיקה בעור הפנימי, וסובר כי בעניין זה אין חזקה על איסור ידוע ("איתחזק איסורא" כמו ספק של מי שאכל חלב או שומן היודע שיש כאן חתיכת איסור), וכיוצא בזה, איזה סיבה להניח כי יש כאן משהו המערער את חזקת הכשרות (ריעותא, כמו במי ששחט בסכין ונמצאה פגומה), ולכן אין לחשוש לטריפה.

תורבץ הוושט – תורבץ הוושט הוא חצר הוושט, חלק הלוע שבו הוושט מחובר אל לחי הבהמה. הוושט עשוי משרירים המתכווצים בעת מעבר המזון, ונחלקו האמוראים כיצד לקבוע את מקום תורבץ הוושט - יש האומרים שהוושט הוא מקום שכאשר חותכים אותו הוא מתכווץ פנימה, ותורבץ הוושט נשאר כפי שהיה לאחר החיתוך, אך יש האומרים כי גם זה חלק מהוושט, ותורבץ הוושט הוא מקום שאם חותכים אותו החתך מתרחב לחוץ לתוך הלוע. ויש האומרים כי מדובר בבית הבליעה, בשטח ששיעורו נע בין אורך גרגר חיטה לאורך גרגר שעורה. בעניין זה יש מסורת על מחלוקת אמוראים על שיעור הנקב בתורבץ הוושט - "רב אמר: במשהו, ושמואל אמר: ברובו". יש המבקשים להסביר כי לדעת רב תורבץ הוושט הוא מקום השחיטה, כמו הוושט עצמו, ולכן גם הנקב הוא בשיעור משהו כמו הנקב בוושט, ולדעת שמואל תורבץ הוושט אינו מקום השחיטה, ולכן הנקב שיש בו מטריף ברוב. האמורא רבא הטריף שור שנשחט ממקום תורבץ הוושט אל מקום הוושט, מפני שרצה מצד אחד להחמיר כשמואל שאין זה מקום שחיטה, ומצד שני להחמיר כרב שנקיבת תורבץ הוושט פוסלת במשהו, אפילו שהשחיטה המשיכה לוושט עצמו. אך האמוראים התנגדו לדעת רבא, מפני שאי אפשר לפסוק כשתי חומרות הסותרות זו את זו ("מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל"), ואף דרשו מרבא לשלם לבני רב עוקבא, בעלי השור, את השווי של השור שהטריף שלא כדין.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ברשימת הטריפות האסורות באכילה.

במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה, ונפסק החוט שלה, ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, הריאה שניקבה או שחסרה. רבי שמעון אומר: עד שתינקב לבית הסמפונות. ניקבה הקבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקין (מעיים), הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר: הגדולה טפח, והקטנה ברובה. המסס (קיבת העלעלים) ובית הכוסות שניקבו לחוץ. נפלה מן הגג, נשתברו רוב צלעותיה, ודרוסת הזאב. רבי יהודהאומר: דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת ארי בגסה. דרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הגס בעוף הגס. זה הכלל כל שאין כמוה חיה – טרפה". איסור טריפה נאמר בפירוש בתורה: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), ובמשנה מפרטים מינים שונים של טריפות.  

טריפה חיה או לא חיה– נחלקו תנאים אם הטריפה חיה או לא חיה, כלומר, האם היא ממשיכה לחיות למרות מחלתה או שהיא עתידה למות כתוצאה מכך. התנא במשנה שלנו מנסח כלל: "זה הכלל: כל שאין כמוה חיה – טריפה", ומכאן שהוא סובר שהטריפה אינה חיה. בעניין זה התנא מוצא רמז לדבריו בכתוב "וזאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב). התורה מצווה לאכול רק חיה שעתידה לחיות, ולכן הטריפה שאינה חיה – אינה נאכלת. לעומת זאת יש הסוברים שהטריפה נחשבת לחיה, ומסתמכים על מדרש הלכה של התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל על הכתוב "בין הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (ויקרא יא, מז), ומכאן שאף חיה שאינה נאכלת עדיין נחשבת בגדר "חיה".

מניין הטריפות - היבט נוסף של המחלוקת אם טריפה חיה או אינה חיה הוא מהו מניין הטריפות. לדעת האומר שטריפה אינה חיה הרשימה של המשנה היא חלקית ("תנא ושייר"), והכלל שבמשנה כולל עוד מיני טריפות הפוגעות בבריאות הבהמה, ואשר כתוצאה מהן היא אינה עתידה לחיות. לעומת זאת, לדעת האומר שטריפה חיה הרשימה של המשנה כוללת את מה שאמור בה, ולמעשה יש בה מניין של שמונה-עשרה טריפות שנאמרו למשה בסיני.

טריפות אחרות – בהקשר זה התלמוד מתאר עוד מיני טריפות המנויות בדברי התנאים ובדברי האמוראים, ודן בשאלה כיצד אפשר לכלול אותן בתוך שמונה עשרה הטריפות שנאמרו למשה בסיני.  

טריפות בדברי התנאים:  נחתכו רגליה – בתוספתא חולין (ג, ג) נאמר: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה – טריפה, רבי שמעון בן אלעזרמכשיר, מפני שיכולה ליכוות ולחיות". רבי שמעון בן אלעזר מכשיר את הבהמה מפני שהיא יכולה לקבל טיפול רפואי בברזל חם שיעצור את הדימום וימנע זיהום. התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל מסכים עם מסקנתו של רבי שמעון בן אלעזר אך אינו זקוק להסבר רפואי זה מפני שלדידו הטריפה חיה. חסרון בשדרה – במשנה במסכת אהלות (ב, ג) נחלקו התנאים: "כמה חסרון בשדרה? בית שמאי אומרים: שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליה אחת". המחלוקת היא על טומאת אדם-מת, אבל אותה מחלוקת קיימת גם לגבי טריפה של חסרון חוליות בשדרה. כדי לכלול טריפה זו כחלק משמונה עשרה הטריפות, מצמצם התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל את הרשימה במשנה, ומחשיב נקב בהמסס ובבית הכוסות  כסוג טריפה אחד.  גלודה – נחלקו התנאים במשנה (חולין ג, ג) בבהמה שהתקלף עורה: "הגלודה - רבי מאיר מכשיר וחכמיםפוסלים", ולפי זה המשנה שלנו היא כדעת רבי מאיר המכשיר את הגלודה, ואינה בכלל הטריפות. חרותא – במשנה (שם) נאמר: "ואלו כשרות בבהמה...וחרותא בידי שמיים". חרותא היא ריאה צמוקה, ובתוספתא (חולין ג, יב) מוסבר: "בידי שמיים – כשרה, בידי אדם – טריפה", ולפי זה יש לומר כי המשנה שלנו כללה את דעתו של רבי יוסי ברבי יהודה הסובר כי נקב במרה הוא אחת הטריפות, אך לפי דעות אחרות יש לכלול את הריאה הצמוקה והיבשה ברשימת הטריפות.

טריפות במסורת האמוראים - שבע שמועות (שב שמעתתא) שקיבלו אמוראים במסורת מרבותיהם: ראש ירך ("בוקא דאטמא") שיצא ממקומו; לקתה בכליה; ניקב הטחול; סימנים שנדלדלו ברובן; נעקרה צלע מעיקרה; גולגולת שנחבסה (נמחצה) ברובה ;חתך בבשר החופה את רוב הכרס ברובו. למעשה כדי לכלול את הטריפות הללו במניין שמונה עשרה הטריפות של התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל יש לארגן מחדש את הרשימה שבמשנה: שמונה הטריפות שהן כתוצאה מנקב (נקובת הוושט, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב, ניקבה ריאה, ניקבה קיבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקין, ניקבה הכרס) יחד עם ניקב הטחול ב"שב שמעתתא" נכללות כמין טריפה אחד;     כל הטריפות שהן כתוצאה מפסיקה (פסוקת הגרגרת, נפסק חוט השדרה) אף הן נחשבות כמין טריפה אחד;  ויש לכלול ברשימה החדשה גם את הגלודה והחרותא כדי להשלימה לשמונה עשרה. ולפי מסורת אחרת של עולא הרשימה שנאמרה למשה מסיני מאורגת לפי סוג הפגיעה בבהמה:  נקובה, ופסוקה, נטולה וחסורה, קרועה ודרוסה, נפולה ושבורה", ויש להוציא מכלל זה את מי שלקתה בכליה שאינה בכלל הטריפות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת חולין לעבודה זרה, או חולין לשם קודשים.

אדם אוסר דבר שאינו שלו - בדף הקודם דנו על מי ששוחט בהמת חבירו לעבודה זרה, ונחלקו האמוראים בדבר: לדעת רב הונא אוסר את הבהמה, ולדעת רב נחמן רב עמרם ורב יצחק אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. התלמוד מבקש להוכיח על השאלה הזו ממקורות שונים, אך ההוכחות הללו אינן הכרחיות, שכן תמיד אפשר שהשוחט שותף בבהמה של חבירו. הסוגיה מסבירה כי למעשה יש בעניין זה של לאסור דבר של חבירו מחלוקת תנאים בעניין יין נסך: "עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל, שלא בפני עבודת כוכבים – אסרו.רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירין אותו, מפני שני דברים: אחד, שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים. ואחד, שיכול לומר לו: לא כל הימנך (כוחך) שתאסר ייני לאונסי (בלי רצוני)". רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק סבורים שאפילו לפי השיטה שאדם אוסר דבר שאינו שלו, הרי זה רק בגוי האוסר את דבריו של ישראל, אבל ישראל אינו אוסר דבר שאינו שלו מפני שמניחים כי הוא מתכוון רק לצערו ולא לשם עבודה זרה, אלא אם מדובר בישראל משומד, או מי שהתרו בו על עבודה זרה הנחשב אף הוא למשומד.  

שחיטה לפי מנהגי הגויים - במשנה נאמר: "אין שוחטין לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות, ולא לתוך כלים, אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים, ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא כל עיקר, אבל עושה גומא בתוך ביתו, בשביל שיכנס הדם לתוכה, ובשוק - לא יעשה כן, שלא יחקה את הצדוקים". שחיטה למים - אסור לשחוט לתוך מי הים מפני שאנשים סבורים כי השחיטה היא תקרובת עבודה זרה לשר הים, אך מותר לשחוט לעוגה של מים עכורים שבבואת האדם אינה נשקפת מהם, ואין חושדים בו שעובד עבודה זרה. שחיטה לגומא הסוגיה מסבירה שהמשנה אוסרת מצד אחד את השחיטה לגומא לחלוטין, אך מתירה לשחוט לגומא בתנאים מסוימים, כפי שמוצאים בתוספתא חולין (ב, יט): "היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט - מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה. ואין שוחט לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר חצרו (שלא תהיה מלוכלכת בדם) כיצד הוא עושה? עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן - משום שנאמר "ובחוקותיהם לא תלכו" (דברים יח, ג), ואם עשה כן - צריך בדיקה אחריו".

שחיטה לשם קודשים - במשנה נאמר: "השוחט לשם עולה, לשם זבחים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, לשם תודה - שחיטתו פסולה, ורבי שמעוןמכשיר. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו, ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה - שחיטתו כשרה. זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב, השוחט לשמו - אסור, ושאינו נידר ונידב, השוחט לשמו – כשר". אדם השוחט בהמת חולין לשם קורבן שהוא רשאי להקריבו בנדר או בנדבה נראה כמקדיש קודשים מחוץ למקדש, ושחיטתו פסולה. אך אם הקריב לשם קורבן שאי אפשר להקריבו בנדר או בנדבה, אין משמעות לדבריו ולכוונתו, ושחיטתו כשרה. האמוראים נחלקו על מי ששוחט בעלי מומים, שידוע שאינם קרבים במקדש: רבי ינאי סובר שאדם יודע שבעלי מומים אינם קרבים, ולכן שחיטתו כשרה. ורבי יוחנן חולק וסובר שלא תמיד אדם יודע על המום בבהמה, והוא סובר שהוא אכן מקדיש את הבהמה לקורבן, ושחיטתו פסולה.

התלמוד דן על מספר נושאים במשנה. א. קורבנות הנדר והנדבה שבמשנה: אשם תלוי – קרב על ספק עבירה שמקריבים עליה קורבן חטאת, והמשנה היא כדעת רבי אלעזר הסובר שאדם רשאי להתנדב אשם תלוי בכל יום, כדי לכפר על ספק שיש לו אם עבר עבירה חמורה של חטאת. פסח – נשחט קרב בכל שנה ביד' בניסן בזמן קבוע, אך אפשר להפרישו כל השנה לצורך הפסח, ולכן הוא כמו קורבן שאפשר לנדור ולנדב. ב. קורבנות החובה שאינם בכלל נדר ונדבה: חטאת– המשנה עוסקת במי שאינו חייב בקורבן חטאת מסוים, אך אם אדם חייב להקריב קורבן חטאת ואומר שהוא מקריב את הבהמה לשם חטאת - שחיטתו פסולה. תמורה – המשנה עוסקת במי שאין לו זבח מסוים שהמיר בו, אך אם יש זבח בביתו שהמיר בו, ואמר כי זבח זה יהיה לשם תמורה – שחיטתו פסולה. ג. הכלל בסוף המשנה – הכלל מוסיף דברים שאינם ברשימה: עולת נזיר – שאדם נודר בצנעה בינו לבין עצמו, ואך היא בכלל דבר הנידר והנידב. עולת יולדת – העולה של היולדת היא קורבן חובה של מי שילדה, ואם אדם שאין לו אישה אמר שהוא שוחט לשם קורבן זה, שחיטתו כשרה. אם לאדם יש אישה, והוא אומר שהשחיטה תהיה לשם עולת אשתו, אפילו אם לא ידוע שאשתו ילדה, יש להניח כי הפילה והוא רוצה שהשחיטה תהא עבור חובת המקדש של אשתו, והשחיטה פסולה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה לעבודה זרה.

שחיטה לשם עבודה זרה וכוחותיה - במשנה נאמר: "השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות – שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר – שחיטתו פסולה". בברייתא נאמר: "השוחט לשום הרים, לשום גבעות, לשום נהרות, לשום מדברות, לשום חמה ולבנה, לשום כוכבים ומזלות, לשום מיכאל השר הגדול, לשום שילשול הקטן – הרי אלו זבחי מתים". התלמיד מבחין בין המשנה העוסקת במי ששוחט לשם הר, שההר עצמו אינו נחשב לעבודה זרה, אך מאחר שנראה כאילו שחט לעבודה זרה שחיטתו פסולה, לבין הברייתא העוסקת במי ששחט לשם הכוח של ההר כפי ששוחט למלאך מיכאל כמהות רוחנית, ולכן דין הבהמה כזבחי מתים של עבודה זרה האסורים בהנאה.

שחיטה לעבודה זרה – התלמוד דן על שחיטה לעבודה זרה: רב הונאסובר שאם "בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה, כיוון ששחט בה סימן אחד – אסרה". בדברי רב הונא יש שני חידושים: חידוש אחד שאפשר לאסור את בהמת חבירו, ואמוראים אחדים – רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק - חולקים על דבריו בעניין זה ולשיטתם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. החידוש האחר הוא שדי בשחיטת סימן אחד כדי לאסור את הבהמה, ואין צריך שחיטה כשרה של שני סימנים, וחידוש זה מתאים לדעת עולא הסובר ש"המשתחוה לבהמת חבירו – לא אסרה, עשה בה מעשה – אסרה", ודי במעשה כלשהו כדי לאסור דבר לעבודה זרה.

בהקשר זה התלמוד דן בברייתא: "השוחט חטאת בשבת, בחוץ (מחוץ לעזרה) לעבודה זרה – חייב שלוש חטאות". ההנחה של הברייתא היא ששלוש העבירות נעשות בו-זמנית, אלא שלפי דברי רב הונא האיסורים הללו אינם נעשים כאחד, מאחר שהגדרת השחיטה בשבת ובשחיטת קודשים מחוץ לעזרה היא בשחיטת שני סימנים, ואילו בעבודה זרה די בשחיטת סימן אחד, ומיד לאחר סימן אחד נאסר הדבר כעבודה זרה, והחיתוך של הסימן הנוסף אינו נחשב לשחיטה ראויה אלא חיתוך של עבודה זרה השקולה מבחינה הלכתית לעפר.רב פפא מציע שמדובר בברייתא על שחיטת חטאת העוף הכשרה למזבח בשחיטת סימן אחד וכך נעשים כל האיסורים הללו כאחד. רב פפא טוען כי  הואיל ורב הונא מסתמך על דעת עולא שדי במעשה כלשהו לאסור את השחיטה, לא מדובר על שחיטת סימן אחד מתחילתו ועד סופו, אלא על עוף שיש לו חצי קנה פגום, וכשמוסיף עוד חתך קטן בקנה נמצא גומר את השחיטה, ואז מתחייב במעשה כלשהו על שלושת האיסורים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשוחט לגוי.

במשנה נאמר: "השוחט לגוי - שחיטתו כשרה, ורבי אליעזר פוסל. אמר רבי אליעזר: אפילו שחטה לאכול לעובד כוכבים מחצר כבד שלה (סרעפת) – פסולה, שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים. אמר רבי יוסי: קל וחומר הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין, אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין - אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט". ביסוד המשנה עומדות שתי הנחות שיש לברר: האם מחשבתו של אדם אחר מלבד השוחט משפיעה על השחיטה, והאם מחשבה לעבודה זרה היא מחשבה הפוסלת את השחיטה. בהתאם לכך הציעו בדף הקודם שני ביאורים למשנה. לפי הסבר אחד, מוסכם כי מחשבתו של הבעלים מפגלת בקודשים, ולפיכך גם בשחיטת חולין אם שמעו שהגוי חושב ואומר שהבהמה תישחט לעבודה זרה – הבהמה נחשבת כתקרובת עבודה זרה אסורה. המחלוקת היא על מקרה ששחטו סתם, והגוי לא אמר מה הוא חושב: לפי תנא קמא, אין יודעים אם חשב על השחיטה לשם עבודה זרה ולכן אין פוסלים. לפי רבי אליעזר מניחים שחשב לעבודה זרה, ולפי רבי יוסי אין הולכים בקודשים אחר מחשבתו של אדם אחר מלבד העובד בבהמה ("זה מחשב וזה עובד"), ואף כאן אין הולכים אחר מחשבתו של הגוי. לפי הסבר שני, המחלוקת היא גם על גוי ששמעו שאמר שבהמה תישחט לעבודה זרה, והשאלה היא האם מחשבת הבעלים פוסלת רק בקודשים הקרבים בפנים המקדש, או גם בקורבנות הקרבים מחוץ למקדש לעבודה זרה. לפי תנא קמא הבעלים מפגלים במקדש אבל מחשבתם אינה מועילה לפסול מחוץ למקדש, לפי רבי אליעזר מחשבת הבעלים מועילה במקדש ומחוץ למקדש, ולפי רבי יוסי אין הולכים אחר מחשבתו של אדם מלבד העובד בבהמה.   

מחשבים מעבודה לעבודה – בתלמוד מובאות שתי מחלוקות אמוראים של ריש לקיש ורבי יוחנן על מחשבה לפסול עבודה אחת בשעה שעסוק בעבודה אחרת – מחשבה מעבודה לעבודה. המקרה הקלאסי של מחשבה מעבודה לעבודה הוא בפיגול, מפני שהפיגול מוגדר כמחשבה שהמקריב חושב בשעת אחת עבודות הקורבן להקריב את הקורבן או לאוכלו שלא בזמנו, והשאלה היא אם יש ללמוד מכאן למקרים דומים של מחשבה מעבודה לעבודה. שחיטה שלא לשמה – " שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה, רבי יוחנן אמר: פסולה. רבי שמעון בן לקיש אמר: כשרה". שחיטה לעבודה זרה – "השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים, ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים, רבי יוחנן אמר פסולה,רבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת". מחלוקת אחת היא על שחיטה שלא לשמה במקדש, ומחלוקת אחרת היא על שחיטה לעבודה זרה, אך ביסוד שתי המחלוקות סברה דומה. רבי יוחנן סובר שמחשבים מעבודה לעבודה, ולומדים ממחשבת פיגול למחשבה שלא לשמה בפנים המקדש, וממחשבה שלא לשמה בפנים למחשבת עבודה זרה מחוץ למקדש. וריש לקיש סובר שאין מחשבים מעבודה לעבודה, ואין לומדים מפיגול למחשבת שלא לשמה, ולא לומדים מפסול שבפנים לפסול שבחוץ.  

לאור מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן התלמוד חוזר ודן על דעת רבי יוסי במשנה. רבי יוסי לומד בקל וחומר: "מקום שמחשבה פוסלת במוקדשים...מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין". התלמוד מסביר שאם חשב בשעת זביחה לשם עבודה זרה בוודאי שהמחשבה פוסלת בחולין, ויש לפרש אפוא כי רבי יוסי סובר שאין המחשבה פוסלת בחולין כאשר המחשבה היא מעבודה לעבודה. לפי הסבר זה יוצא שדברי רבי יוסי מנוגדים הן לדעת רבי יוחנן, שכן לשיטת רבי יוחנן מחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה, והן לדעת ריש לקיש, שהרי לשיטת ריש לקיש מחשבה מעבודה לעבודה אינה פוסלת גם בקודשים. התלמוד מתרץ שריש לקיש חזר בו מדבריו לאחר ששמע את דברי רבי יוחנן, ואף הוא סובר שמחשבה מעבודה לעבודה פסולה. ואת דעת רבי יוחנן מתרצים, שמה שנאמר בשם רבי יוסי שמחשבה אינה פוסלת בחולין מחוץ למקדש (מחשבת עבודה זרה)נאמר על עבודות כמו קבלת והולכת הדם המיוחדות למקדש, אבל בשחיטה ובזריקת הדם, מחשבה פוסלת מעבודה לעבודה אף בחולין.

התלמוד דן בעוד מקורות לאור מחלוקת התנאים במשנה. בתוספתא חולין (ב, יג) נאמר: "השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים - הרי אלו זבחי מתים. שחטה ואחר כך חישב עליה, זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר". התוספתא סבורה כדעת רבי יוחנן שמחשבים מעבודה לעבודה, והתלמוד מברר את היחס למחלוקת התנאים במשנה. יש המסבירים כי המעשה בקיסרי על יהודי ששחטה ואחר כך חשב עליה לעבודת זרה מקביל למחלוקת התנאים במשנה על יהודי ששחטה וגוי חשב עליה לעבודה זרה, ולא אסרו את הבהמה משום כבודם של חכמים (תנא קמא), אבל גם לא התירו את הבהמה משום כבודו של רבי אליעזר. אך יש הסוברים שיש הבדל בין המקרים. לדעת חכמים, אפשר להבחין בין המעשה בקיסרי, שם  היהודי אמר בפירוש את מחשבתו לאחר השחיטה, ושמעו שהוא חושב על הבהמה לעבודה זרה, וסופו של המעשה מעיד על תחילתו, בעוד שבמשנה הגוי לא אמר את מחשבתו (לפי ההסבר הראשון, ראו בפסקת הפתיחה) ולכן חכמים מתירים. הבדל אחר לדעת רבי אליעזר היא שבגוי מניחים שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה, ולכן סוף המעשה מעיד על תחילתו, ואילו ביהודי ייתכן שסוף המעשה לא מעיד על תחילתו.

הוכיח סופו על תחילתו - התלמוד ממשיך לדון בעיקרון של "הוכיח סופו על תחילתו". רבן שמעון בן גמליאל משתמש בעיקרון זה בכמה מחלוקות. גט – במשנה במסכת גיטין (הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט  

       

תניא כוותיה דרבי יוחנן השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים - הרי אלו זבחי מתים. שחטה ואח"כ חישב עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. אמר רב חסדא לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן לא היתר משום כבודו דרבי אליעזר.

 ממאי דלמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא שמענא דחשיב אבל הכא דשמענא דחשיב הוכיח סופו על תחלתו אי נמי ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא גבי עובד כוכבים דסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים אבל ישראל הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן אלא אמר רב שיזבי לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג הי רשב"ג אילימא רשב"ג דגיטין דתנן הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט והוינן בה מעשה לסתור חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט ודלמא שאני התם דקאמר כתבו אלא אמר רבינא משום כבודו דרשב"ג דהכא דתניא הכותב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רבן שמעון בן גמליאל אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין והוינן בה לת"ק אפילו עומד וצווח אמר רבה ואיתימא רבי יוחנן בצווח מעיקרא דכ"ע לא פליגי דלא קנה בשותק ובסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקנה כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדשתיק קננהו והאי דקא צווח מיהדר קא הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והא דלא צווח מעיקרא סבר כי לא אתי לידיה אמאי אצווח.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי הנהו טייעי דאתו לציקוניא יהיב דיכרי לטבחי ישראל אמרו להו דמא ותרבא לדידן משכא ובישרא לדידכו שלחה רב טובי בר רב מתנה לקמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי שלח ליה הכי א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי לר"א יהיב ליה זוזא לטבח ישראל מאי אמר ליה חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה אסור ואי לא א"ל רישיך והר:

 

גמהני תנאי אית להו דר' אליעזר ברבי יוסי דתניא אמר ר' אליעזר ברבי יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין מיהו ת"ק סבר אי שמעיניה דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים לא אמרינן ור"א סבר אע"ג דלא שמעיניה דחשיב סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים אמרינן ואתא רבי יוסי למימר אע"ג דשמעיניה דחשיב זה מחשב וזה עובד לא אמרינן איכא דאמרי בדשמעיניה דחשיב פליגי ת"ק סבר כי אמרינן זה מחשב וזה עובד הני מילי בפנים אבל בחוץ לא חוץ מפנים

לא ילפינן ואתא רבי אליעזר למימר ילפינן חוץ מפנים ואתא רבי יוסי למימר אפילו בפנים נמי זה מחשב וזה עובד לא אמרינן אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים רבי יוחנן אמר פסולה ר"ש בן לקיש אמר מותרת רבי יוחנן אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים ריש לקיש אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים ואזדו לטעמייהו דאתמר שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה רבי יוחנן אמר פסולה ר"ש בן לקיש אמר כשרה רבי יוחנן אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וגמרינן ממחשבת פיגול ר"ש בן לקיש אמר כשרה אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן ממחשבת פיגול וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר"ש בן לקיש משום דחוץ מפנים לא ילפינן אבל פנים מפנים אימא מודי ליה לרבי יוחנן ואי אתמר בהך בההיא קאמר רבי יוחנן אבל בהא אימא מודי ליה לר"ש בן לקיש צריכא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפרכוס.

במשנה נאמר: "השוחט את המסוכנת – רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שתפרכס ביד וברגל. רבי אליעזר אומר: דיה אם זינקה. אמר רבי שמעון: השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם – כשרה, שזינקה, וכמידת רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד שתפרכס או ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנבה, אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה – פסולה, שאינה אלא הוצאת הנפש בלבד. במה דברים אמורים? שהיתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו – כשרה". מסוכנת היא חיה העומדת למות, שמעמידים אותה ואינה עומדת, ולכן יש לבדוק לאחר השחיטה אם מפרכסת ומכאן שהיתה בה חיות גם לפני השחיטה ואינה מסוכנת, או שמוציאה את נפשה מיד עם השחיטה בלי לפרפר, ולכן גם קודם לכן אינה נחשבת לחיה.

פירכוס– לפי מסורת של רב בשם תלמידיו אם הבהמה גועה, מטילה רעי או מכשכשת באוזנה – הרי זה פירכוס. בתוספתא (חולין ב, יא-יב) נחלקו התנאים על הסימנים הללו: "רבי יוסי אומר: היה רבי מאיר אומר: גועה בשעת שחיטה – אין זה פרכוס. רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משמו: אפילו הטילה רעי וכשכשה בזנבה – אין זה פרכוס". ומסבירים כי אם הגעיה היא בקול חזק יש כאן סימן חיות והבהמה כשרה, ואם הגעיה בקול חלש – הבהמה מסוכנת. וברעי, אם שותתת רעי אין זה סימן חיות והיא טריפה, ואם מתרזת בכוח רעי – הרי זה סימן חיות והבהמה כשרה.  לפי שמואל יש לבחון איזה דברים "המיתה עושה": אם הרגל הקדמית של הבהמה היתה מקופלת ופשטה אותה - אין זה פירכוס אלא תגובה לא רצונית של הבהמה בגלל רפיון מתח  בשרירים בשעת המוות. אבל אם הרגל הקדמית הייתה פשוטה וכפפה אותה לאחר השחיטה – מתיחת השריר אינה דבר המתרחש בשעת המיתה, ויש להחשיבה כפרכוס, והבהמה כשירה. (רעיון זה נזכר במשנה בהלכה של "בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה – פסולה", אלא שמדברי המשנה אפשר להבין כי צריכה לכוף, לפשוט ושוב לכוף את ידה). פרכוס בעוף - בתוספתא חולין (ב, יב) מסכמים את האמור במשנה, ומוסיפים על כך את דין העוף: "ועוף, אפילו לא רפרף אלא גפו ולא כשכש אלא זנבו – הרי זה פרכוס".   

זמן הפרכוס – התלמוד דן באיזה שלב של השחיטה צריכה בהמה לפרכס כדי לצאת מגדר מסוכנת, ונחלקו אמוראים בשאלה זו: "אמר רב חסדא: פרכוס שאמרו – ....באמצע שחיטה. רב נחמן בר יצחק אמר: פירכוס שאמרו – בתחילתשחיטה. רבא אמר: פירכוס שאמרו – בסוף שחיטה".  

כל אחד מהאמוראים מוכיח את שיטתו ממקור אחר. רב חסדא מוכיח את דבריו מההלכה במשנה: "בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה – פסולה, שאינה אלא הוצאת הנפש בלבד". אם מדובר בסוף השחיטה לא ברור מדוע פשיטת היד אינה נחשבת כפרכוס אלא רק כהוצאת נפש, ולכן יש להסביר שמדובר באמצע השחיטה, ובשלב זה צריך שיהיה בה סימן חיים חזק יותר. רב נחמן בר יצחק מוכיח את שיטתו מדברי רבי שמעון במשנה: "אמר רבי שמעון: השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם – כשרה, שזינקה, וכמידת רבי אליעזר". במשנה יש שלוש עמדות לגבי דרגת החיים של הבהמה: לשיטת רשב"ג יש צורך בסימן חיים עוצמתי של פרכוס ביד וברגל, עמדת חכמים סבורה שמספיק פרכוס חלקי או ביד או ברגל, ועמדת רבי אליעזר המסתפקת בסימן של חיות כמו זינוק הדם שהוא חלש מהסימנים האחרים. רבי שמעון סובר כרבי אליעזר, ולדעתו הדם על הכתלים מוכיח שהבהמה זינקה, והתלמוד מסביר שסביר יותר לומר שהדבר אירע בתחילת השחיטה ולא בסוף השחיטה. רבא מוכיח את דעתו מהכתוב "שור או עשב כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו" (ויקרא כב, כז). במדרש ההלכה לומדים מהביטוי "כי יולד" שנולד כרגיל ולא יצא בניתוח דרך דופן הרחם, ומהביטוי "תחת אמו" שאין מדובר ביתום שאמו מתה בשעת הלידה. אם האם מתה והיתום יצא בניתוח, אפשר היה למעטו מהכתוב "כי יולד", ואין צורך בכתוב "תחת אמו", ומכאן שמדובר על אם שהיתה בה חיות בסוף הלידה, והוא הדין לשיטת בהמה מסוכנת, שאינה כשרה אלא היתה בה חיות ופרכסה בסוף השחיטה.

שחיטה לגוי ומחשבה של גוי - במשנה נאמר: "השוחט לנוכרי – שחיטתו כשרה, ורבי אליעזר פוסל. אמר רבי אליעזר: אפילו שחטה לאכול לנכרי מחצר כבד שלה (סרעפת) – פסולה, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. אמר רבי יוסי: קל וחומר הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין – אין הכל הולך אחר העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת, בחולין – אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט". יש המסבירים כי המחלוקת היא בשעה שהגוי לא אמר בפירוש מה הוא חושב, והשאלה היא האם מחשבה רגילה וסתמית של גוי היא לעבודה זרה. ויש המסבירים כי המחלוקת היא כאשר הגוי אמר בפירוש שהוא חושב על הבהמה לעבודה זרה, והשאלה היא האם יש בכוחו לפסול את הבהמה במחשבה זו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת בהמה מסוכנת.

במשנה נאמר: "השוחט את המסוכנת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שתפרכס ביד (רגל קדמית) וברגל. רבי אליעזר אומר: דיה אם זינקה. אמר רבי שמעון: השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם – כשרה, שזינקה וכמידת רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד שתפרכס או ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה, אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש בלבד. במה דברים אמורים שהיתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה - אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו – כשרה". מסוכנת היא בהמה העומדת למות והיא מותרת בשחיטה אם היו בה סימני חיים לאחר השחיטה. התנאים נחלקו במשנה מהם סימני החיות של המסוכנת לאחר השחיטה המגלים כי יש בה חיות עוד קודם השחיטה.

מסוכנת – האמוראים דנים בהגדרה של מסוכנת. לפי מסורת של חכמי סורא יש שלוש דעות בדבר: "אמר רב: כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: אפילו אוכלת בקעיות, רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות (כלומר אינה עומדת אך יש בכוחה לאכול). ולפי מסורת של חכמי פומבדיתא: דעת רב חנינא בר שלמיא היא חלק מדעת רב: "כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת בקעיות".

המקור להיתר מסוכנת - התלמוד דן במקור המוכיח הלכה זו, כאשר ההנחה היסודית המתבססת על הכתוב "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב) היא, שמותר לאכול רק בעל חיים "חיה" (שיש בו חיות) ולא בעל חיים שאינו חי, ומאחר שהמסוכנת אינה עתידה לחיות, ולכן יש למצוא הוכחה במקראות  המתירה את שחיטת המסוכנת.

הוכחה אפשרית היא מהיחס של דין המסוכנת לאיסור אכילת נבילה ואכילת טריפה. בתורה נאמר על איסור נבילה: "נבלה לא תאכל" (דברים יד, כא), ועל איסור טריפה "טרפה לא תאכל" (שמות כב, ל). נבילה היא בהמה מתה, כפי שמוכיח הכתוב "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה הנוגע בנבלתה" (ויקרא יא, לט), ונבילה שעתידה למות אינה נקראת נבילה. טריפה היא בעל חיים שנטרף ואיבריו חסרים והיא עתידה כפי הנראה למות בגלל חסרון של איבר חיוני. באופן עקרוני לו המסוכנת הייתה אסורה, הכתוב לא היה צריך לאסור נבילה וטריפה, מפני שדי היה  לאסור את המסוכנת, ועל יסוד זה אפשר היה להסיק בדרך קל וחומר שאם המסוכנת אסורה כל שכן נבילה לאחר מיתה, או טריפה שיש חסרון בגופה. הוכחה זו נדחית מפני שייתכן כי איסור מסוכנת עומד ביסוד איסורי טריפה ונבילה כגורם משותף של שני האיסורים: מסוכנת בהגדרה הכללית היא כל בהמה העומדת למות, ואכילת בהמה זו אסורה במצוות עשה לפי הכתוב "זאת החיה אשר תאכלו". על איסור זה נוסף איסור טריפה. מובנו הראשוני של האיסור בתורה הוא בהמה שנטרפה על ידי בעל חיים ונחסר חלק מגופה, אך אפשר להרחיב הגדרה זו לכל בהמה שבריאותה נפגעה בגלל מחלה ואף היא נחשבת למסוכנת העומדת למות, ואז חל עליה גם איסור לא תעשה של "טרפה לא תאכל". כל בהמה מסוכנת העומדת למות תהפוך לנבילה, ולכן יש להוסיף על האיסורים הללו עוד איסור כאשר הבהמה מתה ממש - "נבלה לא תאכל".

הוכחה אחרת היא מהכתוב "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו" (ויקרא ז, כד) – החלב (שומן) של בהמה אסור באכילה, וכתוב זה מלמד שאיסור חלב חל גם בטריפה או בנבילה. ההוכחה היא כזו: אם בהמה מסוכנת הייתה אסורה די היה לכתוב בפסוק איסור על חלב טריפה, ואפשר היה להסיק בקל וחומר שיש איסור גם בנבילה (שהרי מסוכנת העומדת למות היא מצב משותף לשני האיסורים הללו). יש הדוחים הוכחה זו בטענה שיש צורך לציין הן את נבילה והן את המסוכנת, מפני שיש נבילה שאינה נעשית מסוכנת, כמו בהמה שחותכים לשניים ("גיסטרא") הנעשית לנבילה מיד בשעת החיתוך הממית אותה. דחיה זו אינה מספיקה, מפני שלמעשה כל נבילה היתה מסוכנת ברגע הסמוך למיתתה, ואפילו בהמה שנחתכה נעשתה ברגע שלפני חיתוך רוב גופה למסוכנת העומדת למות, ולכן אפשר להוכיח מן החזר על איסור נבילה ועל איסור טריפה בכתוב שאין איסור במסוכנת. הוכחה קרובה היא מהחזרה על המילה "חלב" באותו כתוב: "חלב נבילה וחלב טריפה". מילה זו מלמדת שדין החלב של נבילה וטריפה הוא כדין הבשר ("אין חלבה חלוק מבשרה"), אך יש מקרה שבו דין החלב שונה מדין הבשר, בבהמה מסוכנת, שבשרה מותר וחלבה אסור.

הוכחה שלישית היא מדברי הנביא יחזקאל: "ואומר אהה ה' אלקים, הנה נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד, יד). ההנחה היא שיחזקאל אינו מתאר את שמירת המצוות והדינים המפורשים בתורה, אלא מתאר את הקפדתו היתירה מעבר למידה הדרושה. ומסבירים כי כוונת הדברים היא שלא בא לידי טומאה בהרהורי עבירה המביאים לידי פליטת שכבת זרע, לא אכל בשר נבילה וטריפה של בשר "כוס כוס", בהמה שמזדרזים לשוחטה בגלל שהיא מסוכנת העומדת למות, ולא אכל בשר פיגול, כלומר בשר-בהמה שחכם הורה להתירה לאחר שהיה ספק על כשרותה או בהמה שלא נתנו את הזרוע, הלחיים והקיבה שלה כמתנות כהונה. ומדברי יחזקאל אלו אפשר להסיק כי אלו חומרות מיוחדות, ואין איסור מפורש בתורה לשחוט מסוכנת העומדת למות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהכשר לקבל טומאה.

במשנה נאמר: "השוחט בהמה, חיה ועוף... רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה". לדעת רבי שמעון השחיטה מכשירה את בעלי החיים לקבל טומאה. בדף הקודם הוסבר כי לדעת רבי שמעון רוב מיני הדמים אינם מכשירים לקבל טומאה: דם של בעל חיים מת, דם מכה של בעל חיים ודם השחיטה, והדם היחיד המכשיר לקבל טומאה הוא "דם חללים" השותת לאחר השחיטה.

בדף זה דנים על דם שניתז בשעת השחיטה - ונחלקו התנאים בדבר: "השוחט והתיז דם על הדלעת – רבי אומר: הוכשר, רבי חייא אומר: תולין. אמר רבי אושעיא: מאחר שרבי אומר הוכשר ורבי חייא אומר תולין, אנו על מי נסמוך, בואו ונסמוך על דברי רבי שמעון, שהיה רבי שמעון אומר: שחיטה מכשרת ולא דם".

האמוראים מציעים שני פירושים לברייתא. לפי רב פפא, המחלוקת היא על דם שחיטה שהתיז על הדלעת אבל הדם התקנח והוסר מהדלעת לפני שהסתיימה השחיטה בשני הסימנים של הקנה והוושט. רבי סובר שתהליך השחיטה מוגדר מתחילת חיתוך הקנה ועד סוף החיתוך של הוושט, ולכן הדם שהיה על הדלעת נחשב כדם שחיטה. ורבי חייא סובר שתהליך השחיטה הוא רק סוף החיתוך של שני הסימנים, ובשעה שהיה הדם על הדלעת הוא נחשב לדם מכה ולא לדם שחיטה, ומשמעות המילה "תולין" בהקשר זה היא שממתינים לראות אם הדם היה על הדלעת בסוף השחיטה. דברי רבי אושעיא שיש לסמוך על רבי שמעון, באים ללמד שהן לדעת רבי חייא והן לדעת רבי שמעון מדובר על דם מכה שאינו מכשיר לקבל טומאה, ולכן דברי רבי שמעון ורבי חייא מהווים רוב כנגד דעת רבי. לפי רב אשי מהלך הדברים מוסבר בדרך אחרת: רבי חייא סובר שיש ספק מתי חלה השחיטה ולכן יש ספק אם דם זה הוא דם מכה או דם שחיטה, ומובן המילה "תולין" בהקשר זה היא כמשמעה בהלכות לגבי תרומה שנטמאה, שאין אוכלים אותה, אך גם אין שורפים, אלא משאירים אותה כפי שהיא. לפי הסבר זה רבי אושעיא תומך את דברי רבי חייא בדברי רבי שמעון, מפני שלדעת רבי שמעון דם זה אינו מכשיר, ובגלל שרבי חייא ורבי שמעון הם רוב כנגד דעת רבי, יש לנהוג בדלעת כספק, ולא לשורפה אבל גם לא לאוכלה.    

הכשר חיבת הקודש – בתורה נאמר: "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים – יטמא...וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו – טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לד-לח). לפי התורה אוכל שבאו עליו מים הוכשר לקבלת טומאה, והכתובים חוזרים ומדגישים עניין זה כדי ללמד שהכשר המים לטומאת מאכלים נצרך הן בטומאת מת המטמא טומאת שבעה, והן בטומאת שרץ שמטמאת בשיעור עדשה. הדברים שבבית המקדש אינם טמאים בגלל המשקים של בית המקדש, שכן דם הקודשים אינו בכלל משקה הנשפך על הארץ שהרי צריך לזורקו על המזבח ולפיכך אינו מכשיר לקבל טומאה, ושאר המשקים של בית המטבחיים שבמקדש טהורים לפי גזירת חכמים ואינם מכשירים לטומאה. הסיבה היא אפוא "חיבת הקודש" – המכשירה לקבלת טומאת אוכלים. המקור לחיבת הקודש בתורה הוא הכתוב: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט). הביטוי "והבשר" החוזר בכתוב זה, מלמד שלא רק מאכלים טמאים במקדש, אלא גם עצים ולבונה הקרבים על המזבח ואינם ברי-אכילה מוכשרים לקבלת טומאה כמאכלים בגלל חיבת הקודש.

צריד של מנחות - האמורא ריש לקיש דן על צריד של מנחות – סולת יבשה שלא נבללה בשמן – שנטמאה. בגלל חיבת הקודש הסולת פסולה לאכילה ולהקרבה ככל מאכל טמא, אך ריש לקיש שואל האם כאשר נטמאה בטומאת ראשון לטומאה מטמאת גם דברים אחרים בטומאת שני לטומאה, או שרק נפסלת בעצמה ואינה מטמאת אחרים. התלמוד מסביר כי מדרבנן יש דברים רבים שלא הוכשרו במשקה אך מתייחסים אליהם בפועל כאילו הוכשרו במים, כמו הכשר בהמה לטומאה בשחיטה (לדעת רבי שמעון), או בצירת ענבים לגת, אך שאלתו של ריש לקיש הייתה האם חיבת הקודש מכשירה אפילו לשרוף את הקודשים הטמאים כדין תורה, ושאלה זו נותרת ללא הכרעה ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת מאכלי חולין ובדם המכשיר לקבל טומאה.

במשנה נאמר: "השוחט בהמה חיה ועוף, ולא יצא מהן דם – כשרים, ונאכלים בידיים מסואבות, לפי שלא הוכשרו בדם. רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה". בדפים הקודמים דנו באכילת חולין שנעשו בטהרה, ובמיוחד במשנה במסכת טהרות (ב, ב) שיש בה מחלוקת תנאים על דרגת הטומאה של אדם האוכל מאכלים בדרגות טומאה שונות. דרגת הטומאה מושפעת משני היבטים חשובים: סוג המאכל (חולין שנעשו על טהרת תרומה, חולין שנעשו על טהרת הקודש) ודרגת הטומאה הנבדלת בתחומים שונים בהלכה: חולין, תרומה או קודשים.

לגבי סוג המאכל מובאות מסורות שונות. מסורת אחת קובעת בשמו של רבי יוחנן: "האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש – נעשה גופו שני לקודש". מסורת אחרת בשמו של רבי יוחנן קובעת כי דין זה תקף גם בחולין שנעשו על טהרת תרומה, שנעשה גופו שני לקודש. זאת ועוד, יש הסבורים (עולא) כי לבד מסוג המאכל, יש להרחיב את הטומאה גם לתחום אחר כמו אכילת תרומה: "האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה - נפסל גופו מלאכול בתרומה".

בצדדים אחדים האמוראים סבורים שיש להגביל את הטומאה. אכילת תרומה ומגע בתרומה - "האוכל שלישי של תרומה עצמה – אסור לאכול ומותר ליגע". אכילת שלישי של תרומה טמאה פוסלת את גוף האדם מאכילה של תרומה אחרת, אך החידוש במימרה זו הוא שפסול זה נוגע לאכילה, אך מותר לגעת בתרומה. חולין שנעשו על טהרת הקודש ואכילת קודש – רבי יצחק סובר ש"האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש - טהור לאכול בקדש, שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד". קביעה זו אינה מקובלת על הכל. דרגת הטומאה של חולין שנעשו על טהרת הקודש שנויה במחלוקת תנאים: "חולין שנעשו על טהרת קודש – הרי הן כחולין. רבי אלעזר ברבי צדוקאומר: הרי הן כתרומה – לטמא שנים ולפסול אחד". המימרה של רבי יצחק מבוססת על דעת רבי אלעזר ברבי צדוק, אך כנגד זה מוצאים עמדה מנוגדת במשנה במסכת טהרות (ב, ו): השני שבחולין – מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה, והשלישי – מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש, בחולין שנעשו על טהרת הקודש".   

אגב הדברים דנים בעיקרון שעלה בדף הקודם: "תרומה – טהרתה, טומאה היא אצל הקודש". עיקרון זה קובע שהקפדה על דיני טהרה בתרומה אינה מספיקה לשמירת הטהרה בדיני קודשים, ומדוע באכילת שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה נעשה גופו של האוכל טמא בטומאת שני לטומאה לאכילת קודשים אך לא לאכילת תרומה. התלמוד מעיר כי אי אפשר לבסס את העיקרון על טומאת מדרס, שמוצגים בנוגע אליה הבדלים בין תרומה לקודש (משנה חגיגה ב, ז), מפני שבטומאת מדרס החשש הוא שאישה נידה תטמא את המדרס בטומאת מושב. גם לגבי פירות מגבילים את העיקרון במקרה של "טומאה בחיבורין". עם הארץ הנאמן לומר שהוא מקפיד על טהרה של תערובת תרומה וקודש ("חיבורין"), למרות שאינו נאמן לומר שהוא מקפיד שעל תרומה טהורה, ואין אומרים שמאחר שאינו נאמן על התרומה צריכה הטומאה לטמא את טהרת הקודש, מפני שנאמנותו בעניין זה קשורה להקפדתו על טהרת הקודש, שאינה מושפעת בעניין זה מקיומה של תרומה בתערובת.  

שיטת רבי שמעון – התלמוד דן בשיטתו השלמה של רבי שמעון בעניין הכשר דם. במשנה נאמר: "רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה". רב אסיסבור שלדעת רבי שמעון השחיטה עצמה מכשירה לקבלת טומאה, אבל דם השחיטה אינו מכשיר לקבל טומאה. בברייתא מוסיפים עוד מיני דמים שאינם מכשירים לדעת רבי שמעון: "רבי שמעון אומר: דם מתה אינו מכשיר",  ו"רבי שמעון אומר: דם מגפתו (פצע) אינו מכשיר", ויש צורך לציין זאת בפירוש, מפני שיש הבדל בין הדמים הללו לדם שחיטה – דם המתה הוא של מיתה ביד מלאך המוות ולא ביד שוחט, ודם מגפה הוא של פציעה ולא מיתה. יחד עם זאת, לדעת רבי שמעון דם חללים, הדם השותת לאחר השחיטה, נחשב למשקה המכשיר לקבל טומאה, לפי הכתוב "ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד).

מציג תוצאות 1 - 60 מתוך 2447
<< לדף הקודםדף:  1 2 3 4 5 6 7 8 9 10לדף הבא >>
סיכומי הפרקים