חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

פרק רביעי:

משנה א – פתח ההיכל: "פתחו של היכל גובהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות. וארבע דלתות היו לו, שתים בפנים ושתים בחוץ, שנאמר "ושתים דלתות להיכל ולקדש" (יחזקאל מא, כג). החיצונות נפתחות לתוך הפתח לכסות עביו של כותל, והפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות, שכל הבית טוח בזהב, חוץ מאחר הדלתות. רבי יהודה אומר: בתוך הפתח היו עומדות, וכמין איצטרמיטה היו (דלתות עם ציר) ונקפלות לאחוריהן, אלו שתי אמות ומחצה, ואלו שתי אמות ומחצה, חצי אמה מזוזה מכאן, וחצי אמה מזוזה מכאן, שנאמר (ושתים דלתות לדלתות, שתים מוסבות דלתות, שתים לדלת אחת ושתי דלתות לאחרת" (שם כד).

משנה ב - שער ההיכל: "ושני פשפשין היו לו לשער הגדול, אחד בצפון, ואחד בדרום. שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל: "ויאמר אלי יי השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי יי אלהי ישראל בא בו והיה סגור" (יחזקאל מד, ב). נטל את המפתח ופתח את הפשפש, ונכנס להתא, ומהתא להיכל. רבי יהודה אומר: בתוך עביו של כותל היה מהלך, עד שנמצא עומד בין שני השערים, ופתח את החיצונות מבפנים ואת הפנימיות מבחוץ".

משנה ג - התאים בקיר ההיכל: "ושלשים ושמונה תאים היו שם, חמשה עשר בצפון, חמשה עשר בדרום, ושמונה במערב. שבצפון ושבדרום - חמשה על גבי חמשה, וחמשה על גביהם. ושבמערב - שלשה על גבי שלשה, ושנים על גביהם. ושלשה פתחים היו לכל אחד ואחד (מן התאים): אחד לתא מן הימין, ואחד לתא מן השמאל, ואחד לתא שעל גביו. ובקרן מזרחית צפונית היו חמישה פתחים: אחד לתא מן הימין, ואחד לתא שעל גביו, ואחד למסיבה, ואחד לפשפש, ואחד להיכל.

משנה ד – שטח התאים ומבנה קיר ההיכל: "התחתונה, חמש, ורובד שש (בסיס הקומה התחתונה של התאים היה ברוחב חמש אמות, ותקרת התא ברוחב שש). והאמצעית, שש, ורובד שבע. והעליונה, שבע, שנאמר: "היציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה רחבה והשלישית שבע באמה רחבה" (מלכים א, ו, ו). כלומר, הקיר היה משופע, והתרחב בחצי אמה, והרובד של התא התחתון שימש כרצפת התא התחתון).

משנה ה – מבנים בתאי ההיכל: "ומסיבה (גרם שאפשר להסתובב בו) היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית, שבה היו עולים לגגות התאים. היה עולה במסיבה ופניו למערב. הלך על כל פני הצפון, עד שהוא מגיע למערב. הגיע למערב, והפך פניו לדרום, הלך כל פני מערב עד שהוא מגיע לדרום. הגיע לדרום, והפך פניו למזרח, היה מהלך בדרום, עד שהוא מגיע לפתחה של עליה, שפתחה של עליה פתוח לדרום. ובפתחה של עליה היו שני כלונסות של ארז, שבהן היו עולים לגגה של עליה. וראשי פספסין מבדילים בעליה בין הקדש לבין קדש הקדשים. ולולין היו פתוחין בעליה לבית קדש הקדשים, שבהן היו משלשלין את האומנים בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהן מבית קדשי הקדשים".

משנה ו – גובה ההיכל: "וההיכל מאה על מאה, על רום מאה: האוטם שש אמות, וגבהו ארבעים אמה, אמה כיור, ואמתים בית דלפה, ואמה תקרה, ואמה מעזיבה, וגובה של עליה ארבעים אמה, ואמה כיור, ואמתים בית דלפה, ואמה תקרה, ואמה מעזיבה, ושלש אמות מעקה, ואמה כלה עורב. רבי יהודה אומר: לא היה כלה עורב עולה מן המדה, אלא ארבע אמות היה מעקה.

משנה ז – רוחב ואורך ההיכל: "מהמזרח למערב מאה אמה: כותל האולם חמש, והאולם אחת עשרה, כותל ההיכל שש, ותוכו ארבעים אמה, אמה טרקסין, ועשרים אמה בית קדש הקדשים, כותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש. מן הצפון לדרום שבעים אמה: כותל המסיבה חמש, והמסיבה שלש, כותל התא חמש, והתא שש, כותל ההיכל שש, ותוכו עשרים אמה, כותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש, ובית הורדת המים שלש אמות, והכותל חמש אמות. האולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון, וחמש עשרה אמה מן הדרום, והוא היה נקרא בית החליפות, ששם גונזים את הסכינים. וההיכל צר מאחריו, ורחב מלפניו, ודומה לארי, שנאמר "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד" (ישעיהו כט, א), מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו"

פרק חמישי

משנה א – אורך העזרה: "כל העזרה היתה אורך מאה ושמונים ושבע על רחב מאה ושלשים וחמש. מן המזרח למערב מאה ושמונים ושבע: מקום דריסת ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת הכהנים אחת עשרה אמה, המזבח שלשים ושתים, בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה, ההיכל מאה אמה, ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת (קודש הקודשים)".

משנה ב – רוחב העזרה: "מן הצפון לדרום מאה ושלשים וחמש: הכבש והמזבח ששים ושתים. מן המזבח לטבעות שמונה אמות, מקום הטבעות עשרים וארבע, מן הטבעות לשלחנות ארבע, מן השלחנות ולננסין (עמודים נמוכים) ארבע.מן הננסין לכותל העזרה שמונה אמות. והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסין.

משנה ג – לשכות העזרה: "שש לשכות היו בעזרה: שלש בצפון, ושלש בדרום.שבצפון: א. לשכת המלח. ב. לשכת הפרוה. ג. לשכת המדיחים. לשכת המלח, שם היו נותנין מלח לקרבן. לשכת הפרוה, שם היו מולחין עורות קדשים, ועל גגה היה בית הטבילה לכהן גדול ביום הכפורים. לשכת המדיחין, ששם היו מדיחין קרבי הקדשים.ומשם מסיבה עולה לגג בית הפרוה.

משנה ד – המשך: "שבדרום: ד. לשכת העץ. ה. לשכת הגולה. ו. לשכת הגזית. לשכת העץ, אמר רבי אליעזר בן יעקב: שכחתי מה היתה משמשת, אבא שאול אומר: לשכת כהן גדול, והיא היתה אחורי שתיהן, וגג שלשתן שוה. לשכת הגולה, שם היה בור קבוע, והגלגל נתון עליו, ומשם מספיקים מים לכל העזרה. לשכת הגזית, שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל יושבת ודנה את הכהונה. וכהן שנמצא בו פסול, לובש שחורים ומתעטף שחורים, ויוצא והולך לו. ושלא נמצא בו פסול, לובש לבנים ומתעטף לבנים, נכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. ויום טוב היו עושים, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן הכהן. וכך היו אומרים: "ברוך המקום ברוך הוא, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. וברוך הוא, שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי הקדשים".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

משנה א – מידות המזבח החיצון: "המזבח היה שלשים ושתים על שלשים ושתים. עלה אמה (בגובה) וכנס אמה (ברוחב) - זה היסוד. נמצא שלשים על שלשים. עלה חמש וכנס אמה - זה הסובב. נמצא עשרים ושמונה על עשרים ושמונה. מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה, נמצא עשרים ושש על עשרים ושש. מקום הילוך רגלי הכהנים, אמה מזה ואמה מזה, נמצא עשרים וארבע על עשרים וארבע - מקום מערכה. אמר רבי יוסי, מתחילה לא היה אלא עשרים ושמונה על עשרים ושמונה, כונס ועולה במדה זו, עד שנמצא מקום המערכה עשרים על עשרים. וכשעלו בני הגולה, הוסיפו עליו ארבע אמות מן הדרום וארבע אמות מן המערב, כמין גמא (אות יוונית בצורת רי"ש), שנאמר (יחזקאל מג) "והאריאל שתים עשרה ארך בשתים עשרה רחב רבוע" (יחזקאל מג, טז) יכול שאינו אלא שתים עשרה על שתים עשרה, כשהוא אומר "אל ארבעת רבעיו", מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח. וחוט של סיקרא (צבע אדום) חוגרו באמצע, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים. והיסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב, ואוכל (מחסר, מפחית) בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת.

משנה ב – הנקבים במזבח: "ובקרן מערבית-דרומית היו שני נקבים (צינורות חלולים), כמין שני חוטמין דקין, שהדמים הניתנין על יסוד מערבי (לדם החטאת) ועל יסוד דרומי (לדם שאר הקורבנות), יורדין בהן ומתערבין באמה (אמת מים), ויוצאין לנחל קדרון".

משנה ג – מערכת ניקוז פסולת דם ושומן - "למטה ברצפה באותו הקרן, מקום היה שם אמה על אמה, וטבלא של שיש, וטבעת היתה קבועה בה, שבו יורדין לשית ומנקין אותו. וכבש היה לדרומו של מזבח, שלשים ושתים על רחב שש עשרה, ורבובה (מקום לשומן=רבב) היתה לו במערבו, ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף".

משנה ד – אבני המזבח: "אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם. וחופרין למטה מהבתולה (עומק האדמה), ומביאים משם אבנים שלמות, שלא הונף עליהם ברזל, שהברזל פוסל בנגיעה, ובפגימה לכל דבר. נפגמה אחת מהן, היא פסולה וכולן כשרות. ומלבנים (מנקים עד למראה לבן) אותן פעמיים בשנה, אחת בפסח ואחת בחג. וההיכל, פעם אחת בפסח. רבי אומר: כל ערב שבת מלבנים אותן במפה מפני הדמים. לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל, שמא יגע ויפסול, שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך".

משנה ה – בית המטבחים ואביזריו – "וטבעות (לתפיסת הבהמה בשעת השחיטה) היו לצפונו של מזבח, ששה סדרים של ארבע ארבע. ויש אומרים: ארבע של שש שש, שעליהן שוחטין את הקדשים. בית המטבחים היה לצפונו של מזבח, ועליו שמונה עמודים ננסין, ורביעין של ארז על גביהן, ואונקליות של ברזל היו קבועין בהם, ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד, שבהם תולין, ומפשיטין על שלחנות של שיש שבין העמודים".

משנה ו – הכיור והמעלות: "הכיור היה בין האולם ולמזבח, ומשוך כלפי הדרום. בין האולם ולמזבח, עשרים ושתים אמה. ושתים עשרה מעלות היו שם. רום מעלה (גובה המדרגה) חצי אמה, ושלחה (רוחב המדרגה) אמה. אמה אמה ורובד שלש, ואמה אמה ורובד שלש. והעליונה, אמה אמה ורובד ארבע. רבי יהודה אומר: העליונה, אמה אמה ורובד חמש".

משנה ז – פתח האולם: "פתחו של אולם, גבהו ארבעים אמה, ורחבו עשרים אמה, וחמש מלתראות של מילת (קורות עץ) היו על גביו. התחתונה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה. שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה. נמצאת העליונה שלשים אמה ונדבך (שורה) של אבנים היה בין כל אחת ואחת."

משנה ח – מבנים וקישוטים בהיכל ובאולם -  "וכלונסות של ארז היו קבועין מכתלו של היכל לכתלו של אולם, כדי שלא יבעט (קיר מחוזק למניעת התמוטטות), ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם, שבהן פרחי כהונה עולין ורואין את העטרות, שנאמר "והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה'" (זכריה ו, יד). גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה על גבי כלונסות. כל מי שהוא מתנדב עלה, או גרגיר, או אשכול, מביא ותולה בה. אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: מעשה היה, ונמנו עליה שלש מאות כהנים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

משנה א – שטח הר הבית: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מיעוטו מן המערב. מקום שהיה רוב מדתו, שם היה רוב תשמישו (בית המקדש עצמו ניצב ברובו בשטח הדרומי).

משנה ב – סדרי כניסה ויציאה מהר הבית: "כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר, שהוא מקיף לשמאל. מה לך מקיף לשמאל? 'שאני אבל', 'השוכן בבית הזה ינחמך'. 'שאני מנודה', 'השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך', דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יוסי: עשיתם כאלו עברו עליו את הדין. אלא השוכן בבית הזה יתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך".

משנה ג – סורגים, מעלות, פתחים ושערים בהר הבית: "לפנים ממנו, סורג גבוה עשרה טפחים. ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון. חזרו וגדרום, וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות. לפנים ממנו, החיל עשר אמות. ושתים עשרה מעלות היו שם. רום המעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה. כל המעלות שהיו שם, רום מעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה, חוץ משל אולם. כל הפתחים והשערים שהיו שם, גבהן עשרים אמה, ורחבן עשר אמות, חוץ משל אולם. כל הפתחים שהיו שם, היו להן דלתות, חוץ משל אולם. כל השערים שהיו שם, היו להן שקופות (משקוף), חוץ משער טדי, שהיו שם שתי אבנים מוטות זו על גב זו. כל השערים שהיו שם, נשתנו להיות של זהב, חוץ משער ניקנור, מפני שנעשה בהן נס. ויש אומרים, מפני שנחשתן מצהיב"

משנה ד – כותלי הר הבית: "כל הכתלים שהיו שם, היו גבוהים, חוץ מכותל המזרחי, שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה, ומתכוין ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם.

משנה ה - עזרת הנשים ולשכותיה: "עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רחב מאה ושלשים וחמש. וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה, שלארבעים ארבעים אמה, ולא היו מקורות . וכך הם עתידים להיות, שנאמר (יחזקאל מו) "ויוציאני אל החצר החיצונה ויעבירני אל ארבעת מקצועי החצר והנה חצר במקצוע החצר, חצר במקצוע החצר, בארבעת מקצעות החצר חצרות קטורות". ואין קטורות אלא שאינן מקורות. ומה היו משמשות? א. דרומית מזרחית, היא היתה לשכת הנזירים, ששם הנזירין מבשלין את שלמיהן, ומגלחין את שערן, ומשלחים תחת הדור. ב. מזרחית צפונית, היא היתה לשכת העצים, ששם הכהנים בעלי מומין מתליעין העצים. וכל עץ שנמצא בו תולעת, פסול מעל גבי המזבח. ג. צפונית מערבית, היא היתה לשכת מצורעים .ד. מערבית דרומית, אמר רבי אליעזר בן יעקב: שכחתי מה היתה משמשת. אבא שאול אומר: שם היו נותנין יין ושמן, היא היתה נקראת לשכת בית שמניה. וחלקה (פרוצה) היתה בראשונה, והקיפוה כצוצרה (גזוזטרה, מרפסת), שהנשים רואות מלמעלן, והאנשים מלמטן, כדי שלא יהו מעורבין. וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל, כנגד חמש עשרה מעלות שבתהלים, שעליהן הלוים אומרים בשיר. לא היו טרוטות, אלא מוקפות כחצי גורן עגולה"

משנה ו – עזרת ישראל ועזרת הכוהנים: "ולשכות היו תחת עזרת ישראל, ופתוחות לעזרת הנשים, ששם הלוים נותנים כנורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר. עזרת ישראל היתה אורך מאה אמה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה. וכן עזרת כהנים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה. וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים. רבי אליעזר בן יעקבאומר: מעלה היתה שם, וגבוהה אמה, והדוכן נתון עליה, ובה שלש מעלות של חצי חצי אמה. נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה. כל העזרה היתה אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש. ושלש עשרה השתחויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר: כנגד שלשה עשר שערים. שערים דרומיים סמוכים למערב: א.שער העליון ב. שער הדלק ג. שער הבכורות ד. שער המים. ולמה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג. רבי אליעזר בן יעקב אומר, ובו המים מפכים, ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית. ולעומתן בצפון סמוכים למערב: ה.שער יכניה ו. שער הקרבן ז. שער הנשים ח. שער השיר. ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו. שבמזרח, ט. שער ניקנור. י-יא. ושני פשפשים היו לו, אחד מימינו ואחד משמאלו. יב-יג. ושנים במערב, לא היה להם שם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

משנה א – נקודות השמירה במקדש: "בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש: בבית אבטינס, ובבית הניצוץ, ובבית המוקד. והלוים בעשרים ואחד מקום: חמשה, על חמשה שערי הר הבית. ארבעה, על ארבע פנותיו מתוכו. חמשה, על חמשה שערי העזרה. ארבעה, על ארבע פנותיה מבחוץ, ואחד בלשכת הקרבן, ואחד בלשכת הפרוכת, ואחד לאחורי בית הכפורת".

משנה ב – אחראי השמירה: "איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שאינו עומד, אומר לו איש הר הבית, שלום עליך. ניכר שהוא ישן, חובטו במקלו. ורשות היה לו לשרוף את כסותו. והם אומרים מה קול בעזרה? קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין, שישן לו על משמרו. רבי אליעזר בן יעקב אומר, פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן, ושרפו את כסותו.

משנה ג – שערי הר הבית: "חמשה שערים היו להר הבית. שני שערי חולדה מן הדרום משמשין כניסה ויציאה. קיפונוס מן המערב, משמש כניסה ויציאה. טדי מן הצפון, לא היה משמש כלום. שער המזרחי, עליו שושן הבירה צורה, שבו כהן גדול השורף את הפרה, ופרה וכל מסעדיה (העוזרים בעשייתה) יוצאים להר המשחה (הזיתים) 

משנה ד – שערי העזרה: "שבעה שערים היו בעזרה, שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח. שבדרום, שער הדלק. שני לו, שער הבכורות. שלישי לו, שער המים. שבמזרח, שער נקנור, ושתי לשכות היו לו, אחת מימינו ואחת משמאלו, אחת לשכת פנחס המלביש, ואחת לשכת עושי חביתין".

משנה ה – המשך: "ושבצפון, שער הניצוץ. וכמין אכסדרה (שדרת עמודים מקורה) היה, ועליה בנויה על גביו, שהכהנים שומרים מלמעלן והלוים מלמטן, ופתח היה לו לחיל. שני לו, שער הקרבן. שלישי לו, בית המוקד.

משנה ו – לשכות בית המוקד: "וארבע לשכות היו בבית המוקד כקיטונות (חדרים) פתוחות לטרקלין, שתים בקדש ושתים בחול, וראשי פיספסין מבדילין בין קדש לחול. ומה היו משמשות, מערבית דרומית, היא היתה לשכת טלאי קרבן. דרומית מזרחית, היא היתה לשכת עושי לחם הפנים. מזרחית צפונית, בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון. צפונית מערבית, בה יורדים לבית הטבילה".

משנה ז – שערי בית המוקד: "שנים שערים היו לבית המוקד, אחד פתוח לחיל ואחד פתוח לעזרה. אמר רבי יהודה, זה שהיה פתוח לעזרה, פשפש קטן היה לו, שבו נכנסין לבלוש (לחפש) את העזרה.

משנה ח – בית המוקד: "בית המוקד, כיפה, ובית גדול היה, מוקף רובדין של אבן, וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם, ופרחי כהונה איש כסתו בארץ".

משנה ט – סדרי בית המוקד: "ומקום היה שם אמה על אמה, וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה, ושלשלת שהמפתחות היו תלויות בה. הגיע זמן הנעילה, הגביה את הטבלא בטבעת ונטל את המפתחות מן השלשלת, ונעל הכהן מבפנים, ובן לוי ישן לו מבחוץ. גמר מלנעול, החזיר את המפתחות לשלשלת ואת הטבלא למקומה, נתן כסותו עליה, ישן לו. אירע קרי באחד מהם (הכוהנים הישנים שם), יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה, והנרות דולקים מכאן ומכאן, עד שהוא מגיע לבית הטבילה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: במסיבה ההולכת תחת החיל, יוצא והולך לו בטדי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

פרק חמישי

משנה א: "אמר להם הממונה (לכוהנים): 'ברכו ברכה אחת', והם ברכו, קראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ברכו את העם שלש ברכות, אמת ויציב ועבודה, וברכת כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא".

משנה ב: "אמר להם: 'חדשים לקטרת בואו והפיסו', זכה מי שזכה. אמר להם: 'חרשים עם ישנים בואו והפיסו, מי מעלה אברים מן הכבש למזבח?' רבי אליעזר בן יעקב אומר: המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן על גבי המזבח".

משנה ג: "מסרום לחזנים, היו מפשיטין אותם את בגדיהם, ולא היו מניחין עליהם אלא מכנסים בלבד, וחלונות היו שם וכתוב עליהם תשמיש הכלים".

משנה ד: "מי שזכה בקטרת היה נוטל את הכף, והכף דומה לתרקב גדול של זהב מחזקת שלשה קבין והבזך היה בתוכו, מלא וגדוש קטורת. וכסוי היה לו, וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן"

משנה ה: "מי שזכה במחתה, נטל מחתת הכסף, ועלה לראש המזבח, ופנה את הגחלים הילך והילך  וחתה. ירד ועירן לתוך של זהב. נתפזר ממנה כקב גחלים, והיה מכבדן לאמה. ובשבת היה כופה עליהן פסכתר. ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך (חמש עשרה סאה), ושתי שרשרות היו בה, אחת שהוא מושך בה ויורד, ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל. ושלשה דברים היתה משמשת, כופין אותה על גב גחלים ועל השרץ בשבת, ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח.

משנה ו: "הגיעו בין האולם ולמזבח, נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח. אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה. ושלשה דברים היתה משמשת, כהן ששומע את קולה, יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות, והוא רץ ובא. ובן לוי שהוא שומע את קולה, יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר, והוא רץ ובא. וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח.

 

פרק שישי

משנה א: "החלו עולים במעלות האולם, מי שזכו בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימים לפניהם. מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני (הכלי לדישון המזבח, ראו פרק ג) והשתחוה ויצא. מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מערביים דולקין, מדשן (מנקה את האפר והלכלוך) את המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים. מצאו שכבה, מדשנו ומדליקו ממזבח העולה. נטל את הכוז (הכלי לדישון המנורה) ממעלה שניה והשתחוה ויצא".

משנה ב: "מי שזכה במחתה, צבר את הגחלים על גבי המזבח, ורדדן (השטיח) בשולי המחתה והשתחוה ויצא".

משנה ג: "מי שזכה בקטרת, היה נוטל את הבזך מתוך הכף, ונותנו לאוהבו או לקרובו. נתפזר ממנו לתוכו (מן הבזך לכף), נותנו לו בחפניו, ומלמדים אותו הוי זהיר שמא תתחיל מפניך שלא תכוה. התחיל מרדדן ויוצא. לא היה המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו: 'הקטר', ואם היה כהן גדול, הממונה אומר לו: 'אישי כהן גדול, הקטר!' פרשו העם והקטיר והשתחוה ויצא".

פרק שביעי

משנה א: "בזמן שכהן גדול נכנס להשתחות (בהיכל), שלשה אוחזין בו, אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות (החושן). וכיון ששמע הממונה קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא, הגביה לו את הפרוכת, נכנס (יוצא) והשתחוה ויצא נכנסו אחיו הכהנים השתחוו ויצאו".

משנה ב: "באו ועמדו על מעלות האולם. עמדו הראשונים לדרום, אחיהם הכהנים וחמשה כלים בידם: הטני ביד אחד, והכוז ביד אחד, והמחתה ביד אחד, והבזך ביד אחד, וכף וכסויו ביד אחד, וברכו את העם ברכה אחת, אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת (כלומר, אומרים את אותו הנוסח ברצף בלי הפסקות לאמירת אמן). במקדש היו אומרים את השם ככתבו (שם הוי"ה) ובמדינה בכנויו (שם אדנות). במדינה הכהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם, ובמקדש על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. רבי יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ שנאמר" וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט, כב)".

משנה ג: "בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר, היה עולה בכבש, והסגן בימינו. הגיע למחצית הכבש, אחז הסגן בימינו והעלהו והושיט לו הראשון הראש והרגל, וסמך עליהן וזרקן. הושיט השני לראשון שתי הידים, נותנן לכהן גדול וסמך עליהן וזרקן. נשמט השני והלך לו, וכך היו מושיטין לו שאר כל האברין. והוא סומך עליהן וזורקן ובזמן שהוא רוצה הוא סומך ואחרים זורקין. בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל? מקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית. נתנו לו יין לנסך - הסגן עומד על הקרן, והסודרים בידו. שני כהנים עומדין על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידם. תקעו והריעו ותקעו, באו ועמדו אצל בן ארזא, אחד מימינו ואחד משמאלו. שחה לנסך והניף הסגן בסודרים, והקיש בן ארזא בצלצל, ודברו הלוים בשיר. הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם. על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה. זהו סדר התמיד לעבודת בית אלהינו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן".

משנה ד: "השיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון היו אומרים "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהילים כד). בשני היו אומרים "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" (תהילים מח). בשלישי היו אומרים "אלקים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (תהילים פב). ברביעי היו אומרים" אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (תהילים צד). בחמישי היו אומרים:" הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב" (תהילים פא). בששי היו אומרים" ה' מלך גאות לבש לבש וגומר" (תהילים צג). בשבת היו אומרים " מזמור שיר ליום השבת" (תהילים צב), מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

התלמוד מתאר שיחות בענייני מחשבה של אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר מוקדון כבש שטחים רחבים בעולם העתיק, והעמיק להכיר את התרבויות שבא עמן במגע, ואף היה לו כפי הנראה ידע בפילוסופיה, ובתלמוד מבקשים להציג את דמותו לאור זה.  התלמוד מתאר שאלות שאלכסנדר שואל את זקני הנגב, פולמוס שיש לו עם הנשים באפריקה, ושיחה עם השליחים שבעולם הבא.

שיחה עם זקני הנגב - אלכסנדר מוקדון שואל את זקני הנגב עשר שאלות: א.האם מרחק השמיים מן הארץ גדול מן המרחק של המזרח למערב. ב. מי נברא בתחילה השמיים או הארץ. ג. מי נברא בתחילה: האור או החושך. ד. מי נקרא חכם.ה. מי נקרא גיבור. ו. מי נקרא עשיר. ז. מה לעשות כדי לחיות. ח.מה לעשות כדי למות. ט. כיצד להיות מקובל על הבריות. י. האם עדיף לגור בים או ביבשה. לחלק מן השאלות הללו עונים החכמים בתשובות כנות, וחלק מן השאלות נראות כשאלות חקרניות שאינן נשאלות לשם העניין אלא כדי לאתגר את החכמים.  

התשובות:א. עניין זה תלוי בדעות שונות שיש בדבר. מצד אחד המרחק נמדד לפי מיקום השמש במזרח או במערב כנגד מיקומה באמצע השמיים בחצי היום, ואפשר לבחון זאת על פי מראה השמש. מראה השמש במרכז הכיפה, ואי אפשר להסתכל בה בלי להסתנוור, אבל מצד שני הכתוב בספר תהילים: "כי כגבוה שמיים על הארץ גבר חסדו על יראיו, כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו" (תהלים קג, יא-יב), מלמד שמרחק זה שווה. ב. לפי הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א) השמיים נבראו בתחילה. ג. חכמים משיבים לו שאין לשאלה זו פתרון, למרות שהכתוב אומר בפירוש "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" (שם,ב), מפני שהם חוששים שמא יתחיל לשאול שאלות שאין כל אפשרות לענות עליהן כמו מה היה קודם בריאת העולם, ומה יהיה אחרי בריאת העולם. ד. החכם הוא הרואה את הנולד. ה. הגיבור הוא הכובש את יצרו. ו. העשיר הוא השמח בחלקו. ז. הרוצה לחיות ימית את עצמו (לא יהנה מן העולם הזה). ח. הרוצה למות יחיה את עצמו (יהנה מן העולם הזה). ט.חכמים סבורים שאדם נעשה מקובל אם הוא שונא את המלך ואת השלטון, אבל אלכסנדר חולק על דבריהם והוא סבור כי מי שמקבל את המלך ואת השלטון ומתנהג כאזרח ישר ייעשה מקובל על הבריות. י. עדיפים המגורים ביבשה מפני שליורדי הים אין יישוב הדעת.  

בהמשך השיחה שואל אלכסנדר מוקדון את זקני הנגב מי מהם הוא החכם הגדול ביותר, והם משיבים שהם מחליטים את כל ההחלטות ביחד ומציעים פתרונות משותפים לבעיות, ולכן חוכמת כולם שווה. אלכסנדר מנסה להבין מדוע היהודים עומדים כנגד היוונים ואינם מקבלים את ההלניזם, והם משיבים שהם סבורים שהשטן מנצח בדבר זה, וכאשר אלכסנדר גוער ומזהיר שהוא עשוי להורגם על דבריהם, הם מזכירים לו שלא יאה למלך לחזור בו מהבטחתו שלא לפגוע לרעה באלו הדנים עמו. אלכסנדר מוקדון מעניק להם לבושי כבוד של ארגמן, ותכשיטי זהב על צווארם. אלכסנדר מוקדון מבקש עצה ללכת לאפריקה, והחכמים מציעים לו לקחת חמורים המסוגלים לצלוח את המסע לאפריקה דרך הרי החושך, ולקשור צרורות חבלים כדי לסמן את תוואי הדרך ולדעת כיצד לחזור חזרה.

מסע אל הנשים באפריקה – אלכסנדר מוקדון מגיע למקום שיש בו נשים, וכשהוא רוצה לכבוש את המקום הן מזהירות אותו כי תוצאות הקרב יהיו בכל מקרה לרעתו, מפני שאם יכבוש את המקום יאמרו שעשה זאת על ידי שהרג נשים, ואם יהרג בקרב יזכר כאותו מצביא ומלך שהרגוהו נשים במלחמה. כשאלכסנדר מבקש לאכול לחם, הנשים מגישות לפניו לחם העשוי זהב, והוא שואל אותן מדוע הן מגישות לו לחם שאי אפשר לאכול, והן משיבות בחזרה שאם היה רוצה לאכול לחם יכול היה לעשות זאת במקומו ולא להרחיק עד לאפריקה. כשיצא ממקום זה כתב על שער המקום שעד לאותו מפגש היה שוטה, ונעשה חכם בגלל המפגש עם נשות המקום, מפני שלמד מהן עצה טובה.

מסע לגן עדן - כשיצא שוב לדרכו ניקה שני דגים מלוחים במים, והדגים נספגו בריח טוב, והוא סבור היה שמדובר בפתח של גן עדן. יש האומרים כי שטף במים הללו את פניו, ויש המספרים שהמשיך לאורך הנהר עד שהגיע לפתח גן העדן, ודרש שיפתחו לו את השער, אבל הם סירבו להכניסו, על אף שהסביר כי הוא מלך חשוב. הוא ביקש שיתנו לו איזה דבר מגן העדן, והם נתנו לו גולגולת אחת, וכששקל אותה היא הכריעה את כל הכסף והזהב שהיה ברשותו. כששאל לפשר העניין הסבירו לו החכמים שעין האדם אינה שובעת לעולם, ולכן יש לכסותה בעפר, ולאחר שעשה כן, הכסף והזהב הכריעו את משקל הגולגולת. אגב זה מביאים מדרש של התנא דבי אליהו לפיו הגיהנום נמצא למעלה מן הרקיע או מאחורי הרי החושך.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

שחיטת התמיד - "לא היו כופתין (קשירת ארבע רגליים) את הטלה אלא מעקידין אותו (קשירת רגל אחורית לרגל קדמית). מי שזכו באברים - אוחזין בו, וכך היה עקידתו: ראשו לדרום ופניו למערב, והשוחט עומד במזרח ופניו למערב. של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה. של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שנייה. שחט השוחט וקבל המקבל. בא לו לקרן מזרחית צפונית (של המזבח) ונותן מזרחה צפונה, מערבית דרומית ונותן מערבה דרומה. שירי הדם היה שופך אל יסוד דרומית".

הפשטת התמיד – במשנה נאמר: א. "לא היה שובר בו את הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו (ברכו) ותולה בו. היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה. ב. הגיע לחזה, חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו. ג. חתך את הכרעים ונתנן למי שזכה בהן. מרק את ההפשט, קרע את הלב והוציא את דמו. ד. חתך את הידים ונתנן למי שזכה בהן. ה. עלה לרגל הימנית חתכה ונתנה למי שזכה בה, וב' ביצים עמה. ו. קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו, נטל את הפדר ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלה, נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן, והכרס מדיחין אותה בבית המדיחין, ומדיחין אותה כל צרכה. והקרביים מדיחין אותן שלש פעמים במעוטן (לכל הפחות) על שולחנות של שיש שבין העמודים. נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד, ואצבע הכבד מן הכבד ולא היה מזיזה ממקומה. נוקב את החזה ונתנה למי שזכה בה. ז. עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד עד השדרה ולא היה נוגע בשדרה עד שמגיע לבין ב' צלעות דקות, חתכה ונתנה למי שזכה בה, והכבד תלויה בה. ח. בא לו לגרה (צואר), הניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, חתכה ונתנה למי שזכה בה, הקנה והלב והריאה תלוים בה. ט. בא לו לדופן השמאלית, הניח בה שתי צלעות דקות מלמעלן ושתי צלעות דקות מלמטן. כך היה מניח בחבירתה, נמצא מניח שתים מלמעלן, שתים שתים מלמטן, חתכה ונתנה למי שזכה בה, והשדרה עמה והטחול תלוי בה, והיא היתה גדולה, אלא של ימין קורין גדולה שהכבד תלויה בה. י. בא לו לעוקץ, חתכו ונתנו למי שזכה בו, האליה ואצבע הכבד וב' כליות עמו. יא. נטל את הרגל השמאלית, חתכה ונתנה למי שזכה בה, נמצאו כולן עומדים בשורה והאברים בידם".

מקריבי האיברים – במשנה נאמר: "הראשון - בראש וברגל, הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו, קרניו בין אצבעותיו, בית שחיטתו מלמעלן, והפדר נתון עליה, הרגל של ימין בשמאלו ובית עורן לחוץ. השני - בשתי ידים של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ. השלישי - בעוקץ וברגל, העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי כליות עמו, הרגל של שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ. הרביעי - בחזה ובגרה, החזה בימינו והגרה בשמאלו, וצלעותיו בין שני אצבעותיו. החמישי - בשתי דפנות של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ. הששי - רבים הנתונים בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה. השביעי – בסולת, השמיני – בחביתים, התשיעי – ביין. הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע".

כפיתת התמיד - האמוראים רב הינא ורב חסדא נחלקו מדוע אין כופתים את התמיד, האם משום שיש בכך ביזיון לקודשים או מפני שזה היה מנהג הגויים ואסור לחקות את מנהגי הגויים. ההבדל בין הדעות בא לידי ביטוי במקרה שכפת את התמיד בבגדי משי או בחוט של זהב שאין בדבר משום ביזיון לקודשים אבל יש עדיין איסור משום הליכה אחר חוקות הגויים.

שולחנות המקדש - בתלמוד מעירים על הביטוי "שולחנות של שיש" מן המשנה במסכת שקלים (ו, ד) שיש גם שולחנות של זהב במקדש, ובעיקרו של דבר השימוש בשולחנות השיש נועד לדברים רותחים כמו לחם הפנים.  

מקום שחיטת תמיד של שחר – במשנה נאמר: "של שחר היה נשחט על קרן מזרחית צפונית". המקור להלכה זו הוא הכתוב "שנים ליום עולת תמיד" (במדבר כח, ג). כתוב זה אינו מלמד על חובת היום הנלמדת מהפסוק הבא: "את הכבש אחד תעשה בבוקר", אלא על החובה להקריב את התמיד כנגד היום בקרן שבה זורחת השמש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דברי הממונה על הכוהנים בבית המקדש בתחילת יום העבודה במקדש - "אמר להן הממונה: בואו והפיסו, מי השוחט, ומי הזורק, מי מדשן מזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, מי מעלה אברים לכבש: הראש והרגל של ימין ושתי הידים, העוקץ והרגל של שמאל, החזה והגרה ושתי דפנות, הקרביים והסולת והחביתין והיין. הפיסו, זכה מי שזכה. אמר להן: צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה, אם הגיע, הרואה אומר: 'ברקאי'. מתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון? והוא אומר: 'הן'. אמר להן: צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים, והרי לשכת הטלאים נתונה במקצוע צפונית מערבית.

הכנות לפני העבודה - ארבע לשכות היו שם: אחת לשכת הטלאים ואחת לשכת החותמות ואחת לשכת בית המוקד ואחת לשכה שעושין בה לחם הפנים. נכנסו ללשכת הכלים, הוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב. השקו את התמיד בכוס של זהב, אף על פי שהוא מבוקר מבערב, מבקרין אותו לאור אבוקות. מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ובדישון המנורה היו מקדימין, וד' כלים בידם: הטני והכוז ושני מפתחות. הטני דומה לתרקב של זהב (כלי ליבש), מחזיק קביים וחצי, והכוז דומה לקיתון (מיכל לנוזלים) גדול של זהב. ושתי מפתחות, אחד שהיא יורד באמת השחי (שמכניס את היד לצד הפנימי עד לבית השחי) ואחד שהוא פותח כיון (ישר).

פתיחת פתחי ההיכל- בא לו לפשפש הצפוני, שני פשפשין היו לו לשער הגדול, אחת בצפון ואחת בדרום, שבדרום לא נכנס בו אדם עליו הוא מפורש ע"י יחזקאל שנאמרויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש אל יבא בו כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור" (יחזקאל מד, ב). נטל את המפתח ופתח את הפשפש, ונכנס להתא, ומהתא להיכל עד שמגיע לשער הגדול. הגיע לשער הגדול, העביר את הנגר ואת הפותחות ופתחו. לא היה שוחט השוחט עד ששומע שער גדול שנפתח.

יריחו והקולות והריחות של המקדש – א. מיריחו היו שומעין קול שער גדול שנפתח. ב. מיריחו היו שומעין קול מגריפה. ג. מיריחו היו שומעין קול בן ארזה מקיש בצלצל. ד. מיריחו היו שומעין קול החליל. ה. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז (שם של כהן). ו. מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. ז. מיריחו היו שומעין קול השיר. ח. מיריחו היה שומע קול השופר, ויש אומרים: אף קולו של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכיפורים. ט. מיריחו היו מריחין ריח פיטום הקטורת. אמר רבי אלעזר בן דגלאי: עזים היו לאבא בערי המכוור, והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת.

מי שזכה - מי שזכה בתמיד משכו והולך בבית המטבחיים, ומי שזכו באברים - הולכין עמו. בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח ועליו שמונה עמודים ננסים, ורבעים (חתיכות עץ רבועות) של ארז על גביהן, ואנקלאות של ברזל היו קבועין בהן, ושלושה סדרים לכל אחד ואחד, שבהן תולין ומפשיטין על שולחנות של שיש שבין העמודים. מי שזכה בדישון מזבח הפנימי, נכנס, ונטל את הטני והניחו לפניו, והיה חופן ונותן לתוכו. ובאחרונה (כשנותר מעט דשן) כיבד (טאטא) את השאר לתוכו, והניחו ויצא. מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שתי נרות מזרחית מערבית דולקין, מדשן את השאר, ומניח את אלו דולקין במקומן. מצאן שכבו - מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואחר כך מדשן את השאר. ואבן היתה לפני המנורה ובה שלוש מעלות, שעליה כהן עומד ומטיב את הנרות, ומניח את הכוז על מעלה שניה ויצא". 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "ראוהו אחיו שירד, והם רצים ובאים, מהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור. נטלו את המגרפות ואת הצינורות ועלו לראש המזבח. האברים והפדרים שלא נתעכלו מבערב - סולקין אותן על צדי המזבח. אם אין צדדים מחזיקין - סודרים אותם בסובב על הכבש, החלו מעלין באפר על גב תפוח. תפוח היה באמצע המזבח, פעמים שהיו עליו כשלש מאות כור, וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח. ומימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן. החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה. וכי כל העצים כשרין למערכה הן? כל העצים כשרין למערכה חוץ משל גפן ושל זית, אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, של אגוז ושל עץ שמן. סידר את המערכה גדולה מזרחה, וחזיתה מזרחה, וראשי גזירין הפנימים היו נוגעין בתפוח. וריוח היה בין הגזירים שהיו מציתים את האליתא (קיסמים דקים) משם. בררו משם עצי תאנה יפים. סידר את המערכה שניה לקטורת כנגד מערבית דרומית, משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות, בעומד (אומדן) חמש סאין גחלים, ובשבת בעומד שמונה סאין גחלים ששם היו נותנים שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. האברים והפדרים שלא (היו) נתעכלו מבערב - מחזירין אותן למערכה והציתו שתי מערכות באש, רדו ובאו להם ללשכת הגזית".  

לשון גוזמא - במשנה נאמר: "תפוח היה באמצע המזבח, פעמים שהיו עליו כשלוש מאות כור". מקור זה מלמד לדברי האמוראים בסוגיה כי חכמים מתארים דברים בלשון של הגזמה ("גוזמא"). בכמה מקומות במשנה מוצאים לשון הגזמה והפרזה, כמו במשנה במסכת מידות (ג, ח) המתארת את הגפן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה על גבי כלונסות. כל מי שהוא מתנדב עלה, או גרגיר, או אשכול, מביא ותולה בה. אמר רבי אליעזר ברבי צדוק, מעשה היה, ונמנו עליה שלש מאות כהנים".או במשנה במסכת שקלים (ח, ה) המתארת את הפרוכת: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן: פרוכת עביה טפח על שבעים ושנים נימין נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין, ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה, ומשמונים ושתים ריבוא נעשית, ושתים עושין בכל שנה ושנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה". בכל המקורות הללו נזכר המספר שלוש מאות בנוגע לאחד מהכלים של המקדש. האמורא רבא סבור כי לשון הגזמה מצויה גם במשנה בפרק הבא של מסכת תמיד (ג, ד) :השקו את התמיד בכוס של זהב", אבל יש הסבורים כי אין הגזמה בשימוש בכלי זהב, מאחר שבמקדש הכלל הוא ש"אין עניות במקום עשירות", כלומר, נוהגים מנהגי עשירות, ולפיכך היו משקים מכוס של זהב את כבש עולת התמיד.

לשון גוזמא איננה ייחודית למשנה, ואפשר למצוא גם בלשון התורה ובלשון הנביאים לשונות על דרך ההפלגה והדימוי. בתורה נאמר: "ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים א, כח) וברור כי אין הכוונה לערים המצויות בשמיים, אלא ללשון הגזמה ששמה התורה בפי המרגלים המספרים על הערים בארץ ישראל. בספר מלכים מסופר על המלכת שלמה: "והעם מחללים בחלילים, ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ בקולם" (מלכים א, א, מ), ואף שם בוודאי מדובר על דימוי שיש בו הגזמה, והארץ לא נבקעה ממש מקול החלילים והשמחה, אלא רק לציין כי הייתה שמחה גדולה ביותר.  

עצי המערכהבמשנה נאמר: "כל העצים כשרין למערכה חוץ משל גפן ושל זית, אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, של אגוז ושל עץ שמן". האמוראים נחלקו מדוע עצי גפן ועצי זית אינם כשרים להדלקה על המערכה. רב פפא סבור שהעצים הללו אינם חלקים אלא קשורים ולפיכך בשעת שריפתם העצים הללו יוצרים עשן רב, ורב אחא בר יעקבסבור כי עצים אלו חשובים ליישוב ארץ ישראל ולכן אסור להשתמש בהם אפילו לצורך המקדש. התלמוד דן במחלוקת לאור מקורות שונים. במדרש ההלכה על הכתוב "על העצים אשר על האש" (ויקרא א, ח) נאמר כי העצים צריכים להיות ניתוכים לאש כשיפוד חלק, כדברי האומר שהטעם הוא משום הקשרים. מקור אחר מתאר מחלוקת תנאים על השאלה מהם העצים הפסולים למערכה: "כל העצים כשרים חוץ מן זית וגפן אבל באלו היו רגילין במרביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן, רבי אליעזר מוסיף אף של מייש ושל אלון ושל דקל ושל חרוב ושל שקמה". לשיטת רב פפא המחלוקת היא על עצים שיש בהם קשרים בצדם הפנימי ואין בהם קשרים בצד החיצוני, אם יש לפוסלם לעצי המערכה. ולשיטת רב אחא בר יעקב המחלוקת איננה על עצים העושים פירות, שלדברי הכל יש בשריפתם חשש לפגיעה ביישוב ארץ ישראל, אלא נחלקו על עצים שאינם עושים פירות אם יש לחשוש גם שם ליישוב ארץ ישראל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה במסכת מידות (א,ב) שנינו: "איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקות לפניו, וכל משמר שאינו עומד ואומר לו: 'איש הר הבית, שלום עליך' - ניכר שהוא ישן, חובטו במקלו, ורשות היתה לו לשרוף את כסותו, והם אומרים: 'מה קול בעזרה? קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמר. ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעם אחת מצאו את אחי אמי ישן ושרפו את כסותו". רבי יוחנן משבח בתלמוד את הראשונים שהיו עושים דין אפילו על אונס שינה. התלמוד מקשר לכך דיון בחשיבותה של התוכחה: התוכחה מביאה נחת רוח, טובה וברכה ומסלקת את הרעה מן העולם, כדברי ספר משלי (כד, כה). כמו כן אפשר לשבח את מי שמוכיח את חבירו לשם שמיים, שזוכה לחלקו של הקדושה ברוך ומושכים עליו של חוט של חסד, לפי הכתוב בספר משלי "מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון" (משלי כח, כג).

במשנה נאמר: "מי שהוא רוצה לתרום את המזבח, משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה.  ובאיזו שעה הממונה בא? לא כל העיתים שוות, פעמים שהוא בא מקריאת הגבר, או סמוך לו מלאחריו או מלפניו.  הממונה בא ודפק עליהם, והן פותחין לו.  אמר להן, מי שטבל יבוא ויפיס; הפיסו, זכה מי שזכה". במשנה עצמה אין זה ברור האם די להשכים כדי לתרום את המזבח או שיש צורך גם בפיס. אביי סבור כי ההשכמה הייתה מספיקה קודם תקנת חכמים לעשות פייס על עבודות הכהונה, כמתואר במשנה במסכת יומא (ב, א-ב). ואילו רבא סבור כי אין סתירה בין הדברים, וכדי להשתתף בפיס צריך היה להשכים מוקדם בבוקר.

במשנה נאמר: "נטל את המפתח, ופתח את הפשפש, ונכנס מבית המוקד לעזרה, ונכנסו הכהנים אחריו, ושתי אבוקות של אור בידם. נחלקו לשתי כיתות, אלו מהלכין באכסדרה דרך מזרח ואלו מהלכין באכסדרה דרך מערב. היו בודקין והולכים עד שמגיעים למקום עושה חביתים. הגיעו אלו ואלו אמרו: שלום, הכל שלום. העמידו עושה חביתים עשות חביתים. מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום והם אומרים: הוי זהיר שלא תגע בכלי ער שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור, והרי המחתה נתונה במקצוע בין הכבש למזבח במערבו של כבש. אין אדם נכנס עמו ולא נר בידו אלא מהלך לאור המערכה. לא היו רואין אותו ולא היו שומעין את קולו, עד שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והן אומרים: הגיע עת קידש ידיו ורגליו מן הכיור. נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח, פינה את הגחלים הילך, חותה את המאוכלות הפנימיות, ירד, הגיע לרצפה, הפך פניו לצפון הולך במזרחו של כבש כעשר אמות, צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, מקום שנותנים מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה".

אכסדראות ומבני עץ במקדש - התלמוד מעיר כי אין עושים אכסדראות (שדרת עמודים) עשויה עץ בעזרה מפני שהכתוב "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך" (דברים טז, כא) אוסר אפילו על אכסדראות בנויות שיש בהן תמיכה בקורות עץ.

סדר קדימות העבודה – תמיד של שחר קודם לכל עבודות המקדש, לפי הכתוב "וערך עליה העולה" (ויקרא ו, ה), הקובע כי העולה ראשונה לכל העבודות. התיאור במשנה של מעשה החביתין היא לא של הקרבת החביתין עצמם, אלא של החמת המים לרביכת החביתין, ורתיחת המים ארכה זמן רב ולכן היה צורך לעשותה מיד בתחילת יום העבודה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש: בית אבטינס, בית הניצוץ, בית המוקד. בבית אבטינס ובבית הניצוץ היו עליות, הרובים שומרים שם. בית המוקד – כיפה, ובית הגדול היה, מוקף רובדין של אבן, זקני בית אב ישנים שם, ומפתחות העזרה בידם. פרחי כהונה איש בארץ, לא היו ישנים בבגדי קדש אלא היו פושטין ומניחין אותן תחת ראשיהם ומתכסין בכסות עצמן. אירע קרי לאחד מהן יוצא והולך לו במסיבה ההולכת לו תחת הבירה, ונרות דולקין מכאן ומכאן עד שהוא מגיע לבית הטבילה ומדורה היתה שם, ובית הכסא של כבוד זה היה כבודו מצאו נעול יודע שיש שם אדם פתוח בידוע שאין שם אדם".

מקומות השמירה של הלויים במקדש - במשנה במסכת מדות (א, א) נאמר: " בשלשה מקומות הכהנים שומרים: בבית המקדש בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד, והלוים בכ"א מקומות: ה' על ה' שערי הר הבית, ד' על ד' פנותיו מבפנים, ה' על ה' שערי עזרה, וד' על ד' פנותיו מבחוץ, אחד בלשכת הקרבן, ואחד בלשכת הפרוכת, ואחד אחורי בית הכפורת". המקור לדברי המשנה הוא הכתוב בספר דברי הימים המתאר את חלוקת השומרים בימי דוד המלך לצורך בית המקדש: "למזרח הלוים ששה, לצפונה לוים  ארבעה, לנגבה לוים ארבעה, ולאספים שנים שנים, לפרבר למערב ארבעה, למסלה שנים לפרבר" (שם א, כו, א). בכתוב זה מתוארים עשרים וארבעה מקומות שומרים. לפי הסבר אחד בתלמוד כוונת הכתוב היא לתאר את כל השומרים, והכוהנים נקראים בכתוב לויים, כפי שמוצאים גם בספר יחזקאל (מד, טו). יש הסבורים כי כתוב זה מתאר את עשרים ואחד השומרים הלויים, והחזרה בכתוב "ולאספים שנים שנים" אין כוונתה לארבעה אלא לשני שומרים, ובפרבר שהיה מצוי מבחוץ היה מצטרף אדם נוסף שלא נמנה עם השומרים כדי שהשומר לא יהא לבדו.

שמירה מבחוץ ומבפנים – במשנה (שם) נאמר כי בשערי הר הבית שמרו מבפנים לחומת הר הבית מאחר שאם התעייף רשאי לשבת שם, אבל בשערי העזרה השמירה הייתה מחוץ לחומת העזרה מפני שאסור לשבת בעזרה, וכדי שיהא מותר לשומר לשבת כשהוא מתעייף – הציבו את השמירה מחוץ לחומת העזרה. מספר שערי העזרה – בעניין זה יש סתירה בין המשניות במסכת מדות. במשנה המופיעה למעלה נאמר כי היו שומרים בחמישה שערי העזרה, ואילו במשנה אחרת (שם א, ד) נאמר: "שבעה שערים היו בעזרה: שלושה בצפון, ושלושה בדרום ואחד במזרח". האמוראים מציעים הסברים שונים לסתירה זו. אביי סבור כי אכן היו שבעה שערים אלא שבשני שערים לא היה צורך בשמירה, ואילו רבא סבור כי יש בדבר זה מחלוקת תנאים – יש הסבורים כמשנה א' שיש שם חמישה שערים, יש הסבורים כמשנה ד' שיש שם שבעה שערים, ולפי דעת רבי נתן במשנה במסכת שקלים (ה, ב) יש בעזרה שמונה שערים: "אין פוחתין משלושה עשר גזברין...רבי נתן אומר: אין פוחתין משלושה עשר גזברין כנגד שלושה עשר שערים", ואם מניחים כי להר הבית היו חמישה שערים, הרי שלעזרה היו שמונה שערים.

בגדי הכוהנים – במשנה נאמר: "לא היו ישנים בבגדי קדש, אלא היו פושטין ומניחין אותן תחת ראשיהם ומתכסין בכסות עצמן". התלמוד דן האם לפי שיטת המשנה מותר לכהן להשתמש וליהנות מבגדי הכהונה, ומדוע אין חוששים לאיסור כלאיים של צמר ופשתים שיש בבגדי הכהונה: א. הנאה מבגדי כהונה- במשנה עצמה נראה כי יש סתירה בדבר זה, שכן מצד אחד אסור ליהנות מבגדי כהונה ואין ישנים בהם וכפי הנראה גם אין מהלכים בהם שלא בשעת עבודה, ומצד שני מניחים את הבגדים מתחת לראשים בשעת השינה, והתלמוד מתרץ ומסביר כי למעשה לא היו ישנים עם הבגדים מתחת לראשיהם אלא היו שמים את הבגדים מן הצד כנגד ראשיהם. דיוןן  בתוספתא במסכת כלאיים (ה, כז): "בגדי כהונה היוצא בהן למדינה – אסור, ובמקדש, בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה, מותר, מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן". התלמוד שואל בהקשר זה על המעשה המתואר במגילת תענית (סכוליון) על שמעון הצדיק שיצא בבגדי כהונה לקראת אלכסנדר מוקדון, ומסבירים כי לא יצא בבגדי כהונה של ממש, או שעשה זאת מפני שסבור היה כי הדבר דרוש באותה שעה, אפילו שעובר על דברי תורה.  

ב. איסור כלאיים בבגדי הכהונה – יש הסבורים כי לפי השיטה שאבנטו של כהן הדיוט שלא כתוב בתורה ממה הוא עשוי הוא כמו אבנטו של הכהן הגדול הארוג מתכלת (צמר) ושש (פשתן) ולכן יש בו כלאיים, ולכן אסור לשכב על הבגדים עצמם מפני שחכמים אסרו להשתמש בכלאיים במצע שמא אחד החוטים יכרך על בשרו של הישן, והמנהג של הקהל הקדוש בירושלים היה לאסור אפילו כשמפריד במצעים אחרים בינו לבין הכלאיים. יש המסבירים כי הכוונה במשנה היא שמותר לישון על הבגדים האחרים של הכהן העשויים משש בלבד ואין בהם כלאיים, ויש הסבורים כי בגדי הכהונה היו קשים ולכן אין איסור ליהנות בשימוש בהם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "בשלושה מקומות שומרים בבית המקדש: בית אבטינס, בית הניצוץ, בית המוקד. בבית האבטינס, ובבית הניצוץ היו עליות – שומרים שם, בית המוקד – כיפה, ובית הגדול היה, מוקף רובדין של אבן – זקני בית אב ישנים שם, ומפתחות העזרה בידם. פרחי כהונה, איש כסתו בארץ. לא היו ישנים בבגדי קודש, אלא היו פושטין ומניחין אותו תחת ראשיהם, ומתכסין בכסות עצמן".

מקור חובת השמירה – במשנה מסכת מידות (א, א) מפרטים את אופן השמירה: "בשלושה מקומות הכוהנים שומרים בבית המקדש (אלו המפורטים במשנה שלנו), והלויים בעשרים ואחד מקום". האמוראים מסבירים כיצד למדו את חובת השמירה של הלוויים ושל הכוהנים מן המקראות. אביי סבור שיש ללמוד מהכתוב: "והחנים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה, משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל" (במדבר ג, לח). הכתוב מבחין בין החונים לבין השומרים, ועל יסוד זה מבהירים כי יש חובת שמירה ללויים החונים לפני המשכן המצויים במקומות שונים בדוגמת משה המצוי במקום לעצמו, ונוסף על זה יש חובת שמירה לאהרון ולבניו – שלושה כוהנים - השומרים על המקדש בשלושה מקומות שונים. רב אשי לומד מהחזרה על הביטוי "שומרים משמרת המקדש למשמרת", ושלוש לשונות שמירה מרמזות כי יש שלוש שמירות נרדפות לכוהנים.

בית הניצוץ -  במשנה מקבילה במסכת מדות (שם, א, ה) מפרטים על בית הניצוץ: "שבצפון שער הניצוץ, כמין אכסדרה היה (מבנה מקורה על גבי עמודים), ועלייה בנויה על גבה, שהכוהנים שומרים מלמעלה והלויים מלמטה". ממשנה זו אפשר להוכיח כי בית הניצוץ היה עליה ולא רק לשכה במפלס מוגבה. עוד אפשר לראות מכאן שבמקום אחד היו שומרים הלויים בלשכה התחתונה, והכוהנים בעליה העליונה. המקור לשמירה כפולה במקום אחד הוא הכתוב בעניין הלויים: "וגם את אחיך מטה לוי...וילוו עליך וישרתוך...ונלוו עליך ושמרו לכל כליו ולכל עבודתו את משמרת אוהל מועד" (במדבר יח, ג-ד).  כתוב זה מלמד כי הלויים מלווים את הכוהנים בעבודה הנחשבת מצד אחד כעבודת הכוהנים ומצד שני כעבודת הלויים עצמם, וכדי שתהא עבודה זו עבודת ליווי מצד אחד ועבודה עצמאית מצד שני, הלויים שומרים למטה מתחת לבית הניצוץ והכוהנים שומרים בעליית בית הניצוץ.

בית המוקד – במשנה המקבילה במסכת מדות (שם א, ז) נאמר: "שני שערים היו בבית המוקד, אחד פתוח לחיל ואחד פתוח לעזרה". עם זאת מן המשנה שלנו עולה כי היה רק שומר אחד בבית המוקד, והאמוראים מציעים הסבר מדוע אין צורך בשני שומרים: לדעת רב יהודה בפתח הכניסה שמצד העזרה היה פשפש (דלת כניסה, פתח) קטן, שדרכו היו נכנסים לעזרה לבדוק (לבלוש) אם הכל מסודר כראוי (פשפש משמעו בדיקה). אביי סבור כי די היה בשומר אחד לשני השערים של בית המוקד, מפני שהשומר יכול היה להסתכל מצד של שער אחד לצד השער השני, ולא היה צורך בעוד שומר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

משנה ו -  "אמר רבי יהושע, זה הוא שאמרו, כשהוא חי קולו אחד, וכשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה? שתי קרניו - שתי חצוצרות. שתי שוקיו - שני חלילין. עורו לתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו לכינורות. ויש אומרים, אף צמרו לתכלת. רבי שמעון בן עקשיא אומר, זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין, דעתן מיטרפת עליהן, שנאמר (איוב יב) "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח". אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין, דעתן מתישבת עליהן, שנאמר (שם) "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".

בדף הקודם עסקה המשנה באישה שהביאה תערובת של קן נדבה של עולות עם קן חובה של עולה וחטאת, ואין יודעים כיצד הקריב הכהן את ארבעת הגוזלים, וגם אין יודעים מאיזה מין התחייבה להקריב את הנדר (תורים או בני יונה). במקרים הללו נולדים ספיקות מרובים, והאישה צריכה להביא לנדרה ולחובתה יותר ממה שהיה בתחילה. במשנה מתוארים המקרים בסדר עולה של סיבוך ושל גודל הקורבן שיש להקריב, החל מגוזל אחד במקרה הפשוט ועד לשבעה גוזלים במקרה הסבוך ביותר. רבי יהושע אומר כי כאשר אין טעות הדין קרב העוף כדינו, אבל כאשר מחמת הטעויות חלק מן הגוזלים פסולים להקרבה ("מת"), יש לשנות שבעה ספיקות ולקבוע לכל אחד את דינו. רבי יהושע משווה את האישה המביאה קורבנות רבים בעקבות טעויות, לכבש שאפשר לייצר ממנו כלי נגינה מסוגים שונים. אגב אזכור המוות מזכירה המשנה את ההבדל בין זקני עם הארץ לזקני תלמידי חכמים.

מסכת תמיד - במשנה נאמר: "בשלושה מקומות הכוהנים שומרים בבית המקדש: בית אבטינס, בית הניצוץ, בית המוקד. בבית אבטינס ובבית הניצוץ היו עליות – הרובים (ילדי כוהנים) שומרים שם, בית המוקד – כיפה ובית הגדול היה, מוקף רובדין של אבן – זקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם. פרחי כהונה, איש כסתו בארץ. לא היו ישנים בבגדי קודשי אלא היו פושטים ומניחין אותן תחת ראשיהם, ומתכסים בכסות עצמן". השמירה במקדש נועדה למנוע את כניסתם של זרים למקדש, ולכבד את המקדש. במקדש שומרים בשלושה מקומות: לשכת בית אבטינס שבה היה נעשה פיטום הקטורת, בצפון העזרה או בדרומה. בית הניצוץ שהייתה בו מדורה קטנה לצורך הדלקת אש המערכה, ובית המוקד המתואר במשנה כמקום הלינה של הכוהנים. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

משנה א' - גוזלים הפורחים מקן לקן: "קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר, או שפרח לבין המתות, או שמת אחד מהן - יקח זוג לשני. פרח לבין הקריבות - פסול ופוסל אחד כנגדו, שהגוזל הפורח, פסול ופוסל אחד כנגדו".

קן סתומה היא קן שלא הוגדר איזו מהגוזלים תקרב לחטאת ואיזו לעולה. אם אחד הגוזלות עף ונעלם באוויר, או פרח לבין תערובות קורבנות העוף שאסור להקריבם, או שמת אחד מן הגוזלים שבקן – יש לקנות בן זוג לגוזל הנותר, ולהקריב את שניהם. אם גוזל של קן אחד עף לקינים אחרות הכשרות להקרבה – ואין יודעים היכן הוא כעת – יש להקריב רק את מניין הגוזלים שהיו בה לפני שהתערב בה הגוזל, אבל אינו יכול להקריב גוזל נוסף בתערובת ("פסול"), מאחר שייתכן כי גוזל זה אינו הגוזל שפרח אלא גוזל של קן זה, ובהקרבת שאר הגוזלים כבר נקבע דינו לחטאת או לעולה. כמו כן יש לפסול גם את אחד הגוזלים להקרבה בקן הסתומה שפרח ממנה ("פוסל אחד כנגדו"), מפני שייתכן שקרב עם הגוזלים שבקן שאליה פרח לעולה או לחטאת, וקבע את דינו של בן זוגו בקן שממנה פרח לחטאת או לעולה בהתאמה.

משנה ב' - הדגמה למשנה א', והרחבה לגוזלים הפורחים וחוזרים לקן: "כיצד? שתי נשים, לזו שתי קנים ולזו שתי קנים, פרח מזו לזו - פוסל אחד בהליכתו. חזר - פוסל אחד בחזירתו. פרח וחזר, פרח וחזר - לא הפסיד כלום, שאפילו הן מעורבות, אין פחות משתים".

המשנה מדגימה את הכלל שבסוף המשנה הקודמת "פסול ופוסל אחד כנגדו" בשתי נשים שהביאו כל אחת שתי קינים ובכל קן שני גוזלות, ופרח גוזל אחד מהקינים של אישה אחת לקינים של האישה האחרת. האישה שיש ברשותה כעת שלושה גוזלים רשאית להקריב רק שני גוזלות, אחד לחטאת ואחד לעולה, ואינה יכולה להקריב את השלישי, שמא בן זוגו קרב והוגדר כעולה או כחטאת, ואף דינו הוגדר ונקבע כתוצאה מזה כעולה או כחטאת, ומאחר שאין יודעים מהו – יש לפוסלו להקרבה. בדומה לכך האישה שיש ברשותה כעת חמישה גוזלים – רשאית להקריב ארבעה מהם כדי שלא להקריב ולקבוע את דינו של בן זוגו שבקן שממנה פרח. המשנה גם מרחיבה את המקרה למציאות שבה הגוזלים המשיכו לעוף מקן לקן. מקרה אחד הוא כאשר גוזל שפרח לקן חזר לקן הראשון, ושוב השתוו מניין הקינים של שתי הנשים ויש לכל אחת ארבעה גוזלים, אבל כל אחת מהן אינה מקריבה אלא שניים, אחד לחטאת ואחד לעולה, מאחר אין יודעים אם זה שפרח היה זה שחזר או אחר, ולפיכך יש לנקוט בכלל שבמשנה הקודמת של "פסול ופוסל כנגדו", ולפסול אחד בקן שאליה פרח ואחד בקן שממנה פרח. אם הגוזלים המשיכו לפרוח ולחזור וחזר המצב שלכל אחת משתי הנשים יש ארבעה גוזלים – אפילו אם הקינים מעורבות לגמרי יש ללכת אחר הכלל של הפרק הקודם (משנה ג), שאם יש לכל אישה כמות שווה של קיני חובה והללו התערבו זו בזו – מחצה כשר ומחצה פסול, ומקרה זה אינו מפסיד את האישה יותר ממחצית הגוזלים שהיו ברשותה בתחילה ("לא הפסיד כלום, שאפילו הן מעורבות, אין פחות משתיים").    

משנה ג' - גוזלים הפורחים וחוזרים מקן לקן במקרה שלכל אישה יש מניין קינים שונה: "לזו אחת, לזו שתים, לזו שלש, לזו ארבע, לזו חמש, לזו שש, לזו שבע, פרח מן הראשונה לשניה, לשלישית, לרביעית, לחמישית, לשישית, לשביעית, חזר - פוסל אחד בהליכתו ואחד בחזירתו: הראשונה והשניה - אין להם כלום, השלישית - יש לה אחת, הרביעית - יש לה שתים, החמישית - יש לה שלש, השישית -יש לה ארבע, השביעית - יש לה שש. פרח וחזר - פוסל אחד בהליכתו, ואחד בחזירתו: השלישית והרביעית אין להם כלום, החמישית יש לה אחת, הששית יש לה שתים, השביעית יש לה חמש. פרח וחזר - פוסל אחד בהליכתו, ואחד בחזירתו: החמישית והששית אין להם כלום, השביעית יש לה ארבע. ויש אומרים, השביעית לא הפסידה כלום. ואם פרח מבין המתות לכולם - הרי כולם ימותו".

משנה זו מדגימה מקרה מסובך יותר של פריחת גוזלים מקן לקן המבוססים ביסודם על אותו כלל שבמשנה א': "פסול ופוסל אחד כנגדו". המשנה מתארת מקרה שבו גוזל פרח מקן אחת של שני גוזלים לשתי קינים של ארבעה גוזלים וכן הלאה ואחר כך גם מתארת את חזרתו של אחד הגוזלים שבקינים האחרות עד לחזרה של יחסי הגודל הראשונים בין הקינים, אלא שאין יודעים היכן מצוי כעת כל אחד מן הגוזלות שפרחו. בכל פעם שגוזל פורח מקן ("בהליכתו") – יש לפסול להקרבה שני גוזלים: את הגוזל הפורח ("פסול"), ואת אחד הגוזלים האחרים שבקן ("פוסל אחד כנגדו"). הפורח פסול מפני שייתכן שיקריבו את בן זוגו, והוא יקבע לעולה או לחטאת, והגוזל האחר שבקן פסול, מפני שאין יודעים אם היה זה בן זוגו שפרח, וייתכן שיקריבו בן זוג זה יחד עם גוזלים של קן אחרת לעולה או לחטאת, ושוב אי אפשר לדעת לשם מה להקריב את הגוזל הנותר בקן. גם כשגוזל חוזר לקן ("בחזירתו") והקן שבה למספר הגוזלים שהיו בה מתחילה – המצב לא חוזר לקדמותו, מאחר שביחס לקן שממנה פרח הריהו פסול ופוסל בקן זו אחד כנגדו. כאשר מסכמים את מספר הפעמים שבהם פרח וחזר גוזל לקן, ומחסירים בכל פריחה מן הקן שני גוזלות (הפורח ושכנגדו), מגיעים לכך שהקן מחסירה ממספר הקינים שיש בה עד שהיא עשויה אף להיות פסולה להקרבה לחלוטין. אם תהליך זה ממשיך שלוש פעמים (פרח וחזר לכל קן) עד שחלק מן הקינים נפסלות, נותרים לבסוף רק בקן הגדולה של שבעת הקינים (ארבעה עשר גוזלות) – ארבעה קינים כשרים להקרבה, אבל יש אומרים שאפשר יהיה להקריב את כל שבעת הקינים, מפני שהגוזל הפורח פוסל במקום שפרח ממנו כדי שלא ייקבע הגוזל שפרח לעולה או לחטאת, אבל במקרה זה שאין מקריבים את שאר הקינים, אין הגוזלים שפרחו מן האישה השביעית נקבעים לעולה או לחטאת, ולפיכך הם אינם משפיעים על שבעת הקינים האחרות, ואפשר להקריב את כולן.

משנה ד' - תערובת פריחת גוזלים מקן סתומה לקן מפורשת ולהיפך: "קן סתומה וקן מפורשת, פרח מן הסתומה למפורשת, יקח זוג לשני. חזר, או שפרח מן המפורשת ראשון (לסתומה) - הרי כולן ימותו".

קן סתומה היא קן שלא הגדירו איזה מן העופות לעולה ואיזה לחטאת, וקן מפורשת היא קן שהקדיש את הגוזלים והגדיר איזה מהם לעולה ואיזה לחטאת. אם פרח גוזל מן הסתומה למפורשת – הקן המפורשת מתה מפני שאין יודעים מי מתוכה צריך להיות קרב לעולה ומי לחטאת, וקונה בן זוג לגוזל השני שנותר בקן הסתומה. אם הגוזל חזר או אם פרח מהמפורשת עולה או חטאת לסתומה – הרי זה כחטאת או עולה שנתערבה בחובה – והדין הוא שאין מקריב אלא כמניין חטאות או עולות שבחובה (פרק א, משנה ב), וכוונת המשנה "הרי כולן ימותו" היא שכל שאר הגוזלים דינן למות.

משנה ה' - תערובת פריחת גוזלים מקן סתומה, חטאת העוף ועולת העוף: "חטאת מכאן ועולה מכאן וסתומה באמצע, פרח מן האמצע לצדדין, אחד הילך ואחד הילך - לא הפסיד כלום, אלא יאמר: 'זה שהלך אצל חטאות, חטאת. וזה שהלך אצל עולות – עולה'. חזר לאמצע - האמצעיים ימותו, אלו יקרבו חטאות, ואלו יקרבו עולות. חזר ופרח מן האמצע לצדדין - הרי כולן ימותו".

המשנה מתארת מציאות של קן סתומה (ראו בפסקה הקודמת) שיש מצידה האחד חטאת ומצידה האחר עולה. אם פרחו גוזלים מהקן הסתומה לחטאות ולעולות, הגוזלים שפרחו לחטאות יקרבו כחטאת, והללו שפרחו לעולות יקרבו כעולות. אם חזר גוזל של החטאות וכן חזר גוזל של העולות לקן הסתומה –והתערבו בה שוב אינו יכול להקריב אף אחד מן הגוזלים שבקן הסתומה מפני שעלול להקריב את החטאת לעולה, ואת העולה לחטאת, ויש להמיתם, אם כי רשאי להקריב את מה שהיה בצדדים – החטאות לחטאת, והעולות לעולה. אם חזר ופרח מן האמצע שאינו קרב לצדדים – הרי זה כתערובת חטאת בעולה, ואינה קריבה, אלא כל התערובת דינה למות.   

משנה ו' - תורים ובני יונה: "אין מביאין תורין כנגד בני יונה, ולא בני יונה כנגד תורין. כיצד, האשה שהביאה חטאתה תור, ועולתה בן יונה, תכפול ותביא עולתה תור. עולתה תור, וחטאתה בן יונה, תכפול ותביא עולתה בן יונה. בן עזאיאומר, הולכין אחר הראשון. האשה שהביאה חטאתה ומתה, יביאו היורשין עולתה. עולתה ומתה, לא יביאו היורשין חטאתה". המשנה עוסקת בחובה של קורבנות העוף. בתורה נאמר: "שתי תורים או שני בני יונה לה', אחד לחטאת ואחד לעולה" (ויקרא ה, ז), ומכאן שבקיני חובה יש להביא את מין העולה ממין החטאת, ולכן ראוי להביא תור עם תור, ובן יונה עם בן יונה. ואם האישה לא עשתה כן – היא צריכה להכפיל ולהביא כפי שעשתה, אלא שנחלקו התנאים אם יש ללכת אחר החטאת, וצריכה להביא כפי החטאת, או, לדעת בן עזאי, ללכת אחר המין הראשון שהופרש, בין אם היה זה לחטאת ובין אם היה זה לעולה. ובסוף המשנה מעירים כי היורשים של קורבן חובה של עולה – מקריבים את העולה במקום האישה היולדת שמתה, ואילו היורשים של קורבן חטאת – אין חייבים להקריב את החטאת במקומה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

משנה א' - גוזלים הפורחים מקן לקן: "קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר, או שפרח לבין המתות, או שמת אחד מהן - יקח זוג לשני. פרח לבין הקריבות - פסול ופוסל אחד כנגדו, שהגוזל הפורח, פסול ופוסל אחד כנגדו".

קן סתומה היא קן שלא הוגדר איזו מהגוזלים תקרב לחטאת ואיזו לעולה. אם אחד הגוזלות עף ונעלם באוויר, או פרח לבין תערובות קורבנות העוף שאסור להקריבם, או שמת אחד מן הגוזלים שבקן – יש לקנות בן זוג לגוזל הנותר, ולהקריב את שניהם. אם גוזל של קן אחד עף לקינים אחרות הכשרות להקרבה – ואין יודעים היכן הוא כעת – יש להקריב רק את מניין הגוזלים שהיו בה לפני שהתערב בה הגוזל, אבל אינו יכול להקריב גוזל נוסף בתערובת ("פסול"), מאחר שייתכן כי גוזל זה אינו הגוזל שפרח אלא גוזל של קן זה, ובהקרבת שאר הגוזלים כבר נקבע דינו לחטאת או לעולה. כמו כן יש לפסול גם את אחד הגוזלים להקרבה בקן הסתומה שפרח ממנה ("פוסל אחד כנגדו"), מפני שייתכן שקרב עם הגוזלים שבקן שאליה פרח לעולה או לחטאת, וקבע את דינו של בן זוגו בקן שממנה פרח לחטאת או לעולה בהתאמה.

משנה ב' - הדגמה למשנה א', והרחבה לגוזלים הפורחים וחוזרים לקן: "כיצד? שתי נשים, לזו שתי קנים ולזו שתי קנים, פרח מזו לזו - פוסל אחד בהליכתו. חזר - פוסל אחד בחזירתו. פרח וחזר, פרח וחזר - לא הפסיד כלום, שאפילו הן מעורבות, אין פחות משתים".

המשנה מדגימה את הכלל שבסוף המשנה הקודמת "פסול ופוסל אחד כנגדו" בשתי נשים שהביאו כל אחת שתי קינים ובכל קן שני גוזלות, ופרח גוזל אחד מהקינים של אישה אחת לקינים של האישה האחרת. האישה שיש ברשותה כעת שלושה גוזלים רשאית להקריב רק שני גוזלות, אחד לחטאת ואחד לעולה, ואינה יכולה להקריב את השלישי, שמא בן זוגו קרב והוגדר כעולה או כחטאת, ואף דינו הוגדר ונקבע כתוצאה מזה כעולה או כחטאת, ומאחר שאין יודעים מהו – יש לפוסלו להקרבה. בדומה לכך האישה שיש ברשותה כעת חמישה גוזלים – רשאית להקריב ארבעה מהם כדי שלא להקריב ולקבוע את דינו של בן זוגו שבקן שממנה פרח. המשנה גם מרחיבה את המקרה למציאות שבה הגוזלים המשיכו לעוף מקן לקן. מקרה אחד הוא כאשר גוזל שפרח לקן חזר לקן הראשון, ושוב השתוו מניין הקינים של שתי הנשים ויש לכל אחת ארבעה גוזלים, אבל כל אחת מהן אינה מקריבה אלא שניים, אחד לחטאת ואחד לעולה, מאחר אין יודעים אם זה שפרח היה זה שחזר או אחר, ולפיכך יש לנקוט בכלל שבמשנה הקודמת של "פסול ופוסל כנגדו", ולפסול אחד בקן שאליה פרח ואחד בקן שממנה פרח. אם הגוזלים המשיכו לפרוח ולחזור וחזר המצב שלכל אחת משתי הנשים יש ארבעה גוזלים – אפילו אם הקינים מעורבות לגמרי יש ללכת אחר הכלל של הפרק הקודם (משנה ג), שאם יש לכל אישה כמות שווה של קיני חובה והללו התערבו זו בזו – מחצה כשר ומחצה פסול, ומקרה זה אינו מפסיד את האישה יותר ממחצית הגוזלים שהיו ברשותה בתחילה ("לא הפסיד כלום, שאפילו הן מעורבות, אין פחות משתיים").    

משנה ג' - גוזלים הפורחים וחוזרים מקן לקן במקרה שלכל אישה יש מניין קינים שונה: "לזו אחת, לזו שתים, לזו שלש, לזו ארבע, לזו חמש, לזו שש, לזו שבע, פרח מן הראשונה לשניה, לשלישית, לרביעית, לחמישית, לשישית, לשביעית, חזר - פוסל אחד בהליכתו ואחד בחזירתו: הראשונה והשניה - אין להם כלום, השלישית - יש לה אחת, הרביעית - יש לה שתים, החמישית - יש לה שלש, השישית -יש לה ארבע, השביעית - יש לה שש. פרח וחזר - פוסל אחד בהליכתו, ואחד בחזירתו: השלישית והרביעית אין להם כלום, החמישית יש לה אחת, הששית יש לה שתים, השביעית יש לה חמש. פרח וחזר - פוסל אחד בהליכתו, ואחד בחזירתו: החמישית והששית אין להם כלום, השביעית יש לה ארבע. ויש אומרים, השביעית לא הפסידה כלום. ואם פרח מבין המתות לכולם - הרי כולם ימותו".

משנה זו מדגימה מקרה מסובך יותר של פריחת גוזלים מקן לקן המבוססים ביסודם על אותו כלל שבמשנה א': "פסול ופוסל אחד כנגדו". המשנה מתארת מקרה שבו גוזל פרח מקן אחת של שני גוזלים לשתי קינים של ארבעה גוזלים וכן הלאה ואחר כך גם מתארת את חזרתו של אחד הגוזלים שבקינים האחרות עד לחזרה של יחסי הגודל הראשונים בין הקינים, אלא שאין יודעים היכן מצוי כעת כל אחד מן הגוזלות שפרחו. בכל פעם שגוזל פורח מקן ("בהליכתו") – יש לפסול להקרבה שני גוזלים: את הגוזל הפורח ("פסול"), ואת אחד הגוזלים האחרים שבקן ("פוסל אחד כנגדו"). הפורח פסול מפני שייתכן שיקריבו את בן זוגו, והוא יקבע לעולה או לחטאת, והגוזל האחר שבקן פסול, מפני שאין יודעים אם היה זה בן זוגו שפרח, וייתכן שיקריבו בן זוג זה יחד עם גוזלים של קן אחרת לעולה או לחטאת, ושוב אי אפשר לדעת לשם מה להקריב את הגוזל הנותר בקן. גם כשגוזל חוזר לקן ("בחזירתו") והקן שבה למספר הגוזלים שהיו בה מתחילה – המצב לא חוזר לקדמותו, מאחר שביחס לקן שממנה פרח הריהו פסול ופוסל בקן זו אחד כנגדו. כאשר מסכמים את מספר הפעמים שבהם פרח וחזר גוזל לקן, ומחסירים בכל פריחה מן הקן שני גוזלות (הפורח ושכנגדו), מגיעים לכך שהקן מחסירה ממספר הקינים שיש בה עד שהיא עשויה אף להיות פסולה להקרבה לחלוטין. אם תהליך זה ממשיך שלוש פעמים (פרח וחזר לכל קן) עד שחלק מן הקינים נפסלות, נותרים לבסוף רק בקן הגדולה של שבעת הקינים (ארבעה עשר גוזלות) – ארבעה קינים כשרים להקרבה, אבל יש אומרים שאפשר יהיה להקריב את כל שבעת הקינים, מפני שהגוזל הפורח פוסל במקום שפרח ממנו כדי שלא ייקבע הגוזל שפרח לעולה או לחטאת, אבל במקרה זה שאין מקריבים את שאר הקינים, אין הגוזלים שפרחו מן האישה השביעית נקבעים לעולה או לחטאת, ולפיכך הם אינם משפיעים על שבעת הקינים האחרות, ואפשר להקריב את כולן.

משנה ד' - תערובת פריחת גוזלים מקן סתומה לקן מפורשת ולהיפך: "קן סתומה וקן מפורשת, פרח מן הסתומה למפורשת, יקח זוג לשני. חזר, או שפרח מן המפורשת ראשון (לסתומה) - הרי כולן ימותו".

קן סתומה היא קן שלא הגדירו איזה מן העופות לעולה ואיזה לחטאת, וקן מפורשת היא קן שהקדיש את הגוזלים והגדיר איזה מהם לעולה ואיזה לחטאת. אם פרח גוזל מן הסתומה למפורשת – הקן המפורשת מתה מפני שאין יודעים מי מתוכה צריך להיות קרב לעולה ומי לחטאת, וקונה בן זוג לגוזל השני שנותר בקן הסתומה. אם הגוזל חזר או אם פרח מהמפורשת עולה או חטאת לסתומה – הרי זה כחטאת או עולה שנתערבה בחובה – והדין הוא שאין מקריב אלא כמניין חטאות או עולות שבחובה (פרק א, משנה ב), וכוונת המשנה "הרי כולן ימותו" היא שכל שאר הגוזלים דינן למות.

משנה ה' - תערובת פריחת גוזלים מקן סתומה, חטאת העוף ועולת העוף: "חטאת מכאן ועולה מכאן וסתומה באמצע, פרח מן האמצע לצדדין, אחד הילך ואחד הילך - לא הפסיד כלום, אלא יאמר: 'זה שהלך אצל חטאות, חטאת. וזה שהלך אצל עולות – עולה'. חזר לאמצע - האמצעיים ימותו, אלו יקרבו חטאות, ואלו יקרבו עולות. חזר ופרח מן האמצע לצדדין - הרי כולן ימותו".

המשנה מתארת מציאות של קן סתומה (ראו בפסקה הקודמת) שיש מצידה האחד חטאת ומצידה האחר עולה. אם פרחו גוזלים מהקן הסתומה לחטאות ולעולות, הגוזלים שפרחו לחטאות יקרבו כחטאת, והללו שפרחו לעולות יקרבו כעולות. אם חזר גוזל של החטאות וכן חזר גוזל של העולות לקן הסתומה –והתערבו בה שוב אינו יכול להקריב אף אחד מן הגוזלים שבקן הסתומה מפני שעלול להקריב את החטאת לעולה, ואת העולה לחטאת, ויש להמיתם, אם כי רשאי להקריב את מה שהיה בצדדים – החטאות לחטאת, והעולות לעולה. אם חזר ופרח מן האמצע שאינו קרב לצדדים – הרי זה כתערובת חטאת בעולה, ואינה קריבה, אלא כל התערובת דינה למות.   

משנה ו' - תורים ובני יונה: "אין מביאין תורין כנגד בני יונה, ולא בני יונה כנגד תורין. כיצד, האשה שהביאה חטאתה תור, ועולתה בן יונה, תכפול ותביא עולתה תור. עולתה תור, וחטאתה בן יונה, תכפול ותביא עולתה בן יונה. בן עזאיאומר, הולכין אחר הראשון. האשה שהביאה חטאתה ומתה, יביאו היורשין עולתה. עולתה ומתה, לא יביאו היורשין חטאתה". המשנה עוסקת בחובה של קורבנות העוף. בתורה נאמר: "שתי תורים או שני בני יונה לה', אחד לחטאת ואחד לעולה" (ויקרא ה, ז), ומכאן שבקיני חובה יש להביא את מין העולה ממין החטאת, ולכן ראוי להביא תור עם תור, ובן יונה עם בן יונה. ואם האישה לא עשתה כן – היא צריכה להכפיל ולהביא כפי שעשתה, אלא שנחלקו התנאים אם יש ללכת אחר החטאת, וצריכה להביא כפי החטאת, או, לדעת בן עזאי, ללכת אחר המין הראשון שהופרש, בין אם היה זה לחטאת ובין אם היה זה לעולה. ובסוף המשנה מעירים כי היורשים של קורבן חובה של עולה – מקריבים את העולה במקום האישה היולדת שמתה, ואילו היורשים של קורבן חטאת – אין חייבים להקריב את החטאת במקומה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

משנה א - סדר קנים: "חטאת העוף נעשית למטה, וחטאת בהמה למעלה. עולת העוף נעשית למעלה, ועולת הבהמה למטה. אם שינה בזה ובזה, פסול. סדר קנים כך הוא: החובה, אחד חטאת ואחד עולה. בנדרים ונדבות, כולן עולות. איזהו נדר, האומר הרי עלי עולה. ואיזהו נדבה, האומר הרי זו עולה. מה בין נדרים לנדבות, אלא שהנדרים, מתו או נגנבו, חייבים באחריותם. ונדבות, מתו או נגנבו, אין חייבים באחריותן".

משנה זו עוסקת בהצגת ההלכות שביסוד מסכת קינים. אבחנה חשובה אחת היא בין חטאת העוף לבין עולת העוף – מליקת חטאת העוף נעשית על ידי הכהן העומד על רצפת העזרה ומדה מדמה על חלקו התחתון של המזבח בקרן הדרום-מערבית. מליקת עולת העוף נעשית בחלקו העליון של המזבח, כאשר הכהן עולה לסובב המקיף את המזבח, וממצה את דמה על קרן דרומית מזרחית. באמצע גובה המזבח היה קו בצבע אדום ("חוט הסיקרא") שנועד להבדיל בין חלקו העליון וחלקו התחתון, ואם היזה את חטאת העוף למעלה מגובה זה – פסלה, וכן אם מיצה את דם עולת העוף למטה מגובה זה – פסלה. אבחנה חשובה אחרת היא בין חובה מצד אחד לבין נדר ונדבה מצד שני. החובה היא קן של שני ציפורים של חטאת ושל עולה שמביא מי שחייב בקורבן העוף (יולדת, זב, זבה, מצורע ונזיר), ואילו הנדר או הנדבה קריבים תמיד כעולות, מאחר שאדם אינו מפריש חטאת לנדר או לנדבה שהרי היא באה על חטא או לפי מצוות התורה. אבחנה שלישית במשנה היא בין נדרים שהתחייב להפרישם ולהקריבם אפילו אם מתו או נגנבו, לבין נדבות שאינו חייב באחריותן אם מתו או נגנב, מפני שלא התחייב אלא לבעל חיים מסוים.   

משנה ב - תערובות חטאת, עולה וחובה: "חטאת שנתערבה בעולה, ועולה בחטאת, אפילו אחד בריבוא, ימותו כולם. חטאת שנתערבה בחובה, אין כשר אלא כמנין חטאות שבחובה. וכן עולה שנתערבה בחובה, אין כשר אלא כמנין עולות שבחובה. בין שהחובה מרובה והנדבה מועטת, בין שהנדבה מרובה והחובה מועטת, בין ששתיהן שוות".

משנה זו עוסקת בתערובות של חטאת, עולה וחובה. כאשר העולה והחטאת התערבו זו בזו – אין אפשרות להקריב אף אחד מן הגוזלים בתערובת, מפני שאינו יכול להקריב גוזל מסוים למעלה, שמא גוזל זה הוא חטאת (שהרי חטאת העוף למעלה פסולה, לפי משנה א'), וכיוצא בזה, אינו יכול להקריבו למטה, שמא מדובר בעולה, וזאת אפילו אם יש סיכוי קטן של אחד מעשרת אלפים שמדובר בחטאת או בעולה. במקרה של תערובת עולה או חטאת בחובה, ההלכה מתחשבת בשיקולי הסתברות, ומגדירה מהו הסיכוי המקסימלי שיקריב גוזל של חטאת לעולה או עולה לחטאת. המשנה סבורה כי רשאים להקריב רק כמספר הקורבנות המוגדרים שנפלו לתערובת החובה שלא הוגדרה במיוחד לחטאת או לעולה. הטעם הוא שאם יוסיף להקריב מעבר לכך, עלול להקריב גוזל שהוגדר כבר כחטאת או הוגדר כבר כעולה (ההגדרה של הגוזל עשויה להתרחש באופן אוטומטי בשעת ההקרבה של הגוזל הראשון של אותו קן לעולה או לחטאת). לעניין זה קובעת המשנה שקביעה זו נכונה לגבי כל שיעור יחסים בין העולות המוגדרים לבין קורבנות החובה שאינם מוגדרים.

משנה ג - תערובת של חובה בחובה: "במה דברים אמורים, בחובה ובנדבה. אבל בחובה שנתערבה זו בזו, אחת לזו ואחת לזו, שתים לזו ושתים לזו, שלש לזו ושלש לזו, מחצה כשר ומחצה פסול. אחת לזו ושתים לזו, ושלש לזו, ועשר לזו, ומאה לזו, המועט כשר, בין משם אחד, בין משני שמות, בין מאשה אחת, בין משתי נשים".

משנה זו עוסקת בתערובת של חובה בחובה. חובה היא קן של גוזלות שמביא אדם כקורבן חובה, אבל טרם  הגדיר איזה מהגוזלים יקריב לעולה ואיזה לחטאת. בשעת ההקרבה של אחד הגוזלים לחטאת או לעולה, נקבע מעמדו של השני לעולה או לחטאת בהתאמה. נשים היו מקריבות מספר קינים יחד, והמשנה מתארת שני מקרים: מקרה אחד הוא כאשר כל אחת מן הנשים הביאה מספר קינים בגודל שווה והללו התערבו זו בזו ("אחת לזו ואחת לזו, שתיים לזו ושתיים לזו"), ומקרה אחר בו נשים הביאו מספר קינים בגודל שונה והללו התערבו זו בזו ("אחת לזו ושתים לזו, ושלוש לזו, ועשר לזו, ומאה לזו"). במקרה הראשון ההלכה היא שרשאים להקריב רק מחצית מן הגוזלים של התערובת (רבע לעולה ורבע לחטאת), מפני שיש סיכוי שכבר הקריב את כל החטאות (או כל העולות) של אחת הנשים, ובכך קבע את מעמדם של כל הגוזלים האחרים של אותה אישה, ואם מקריב גוזל נוסף לעולה או לחטאת ייתכן שגוזל זה שייך אף הוא לאישה זו, ונמצא מוסיף על החטאות ועל העולות של אותה אישה שלא כדין. במקרה השני ההלכה היא "המועט כשר", כלומר, אפשר להקריב גוזלים כפי מניין הקן הקטן ביותר, ואפילו אם כל החטאות (או העולות) יהיו של אותה אישה שהביאה את מניין הקינים הקטן – הריהן כשרות. אבל אם יוסיף להקריב גוזל נוסף על מניין זה, יש סיכוי שגוזל זה שייך לאותה אישה שהביאה את מניין הקינים הקטן (ומה שהקריב קודם לא היה כולו שלה), ולכן גוזל זה כבר הוגדר כחטאת או כעולה, ונמצא מוסיף על החטאות או על העולות של אישה זו.       

משנה ד - סוג הקורבן ומניין הנשים, רבי יוסי וחכמים: "כיצד משם (הגדרה, סוג) אחד? לידה ולידה, זיבה וזיבה, משם אחד. משני שמות, לידה וזיבה. כיצד שתי נשים? על זו לידה ועל זו לידה, על זו זיבה ועל זו זיבה, משם אחד. משני שמות, על זו לידה ועל זו זיבה. רבי יוסי אומר: שתי נשים שלקחו קניהן בערוב, או שנתנו דמי קניהן לכהן, לאיזו שירצה כהן יקריב חטאת, ולאיזו שירצה כהן יקריב עולה, בין משם אחד, בין משני שמות". משנה זו מפתחת ומסבירה את ההלכה שבסוף המשנה הקודמת. הקביעה היא שאין להבדיל בין תערובת חובה בחובה של אישה אחת לבין מספר נשים המביאות קורבן, וכיוצא בזה, אין להבדיל בין קורבן חובה של חיוב מסוג אחד ("לידה ולידה, זיבה וזיבה") לבין תערובת של סוגי חיוב שונים ("לידה וזיבה"). רבי יוסי סבור שלמעשה גם כאשר מספר נשים מביאות קורבנות על סוגי חיוב שונים, הנוהג של הנשים המקריבות במקדש היה לקנות את הקינים בתערובת, או לשלם לכהן שיעשה כפי רצונו, ולא היו מתחשבים בסוג החובה.  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דברים שבלב - במשנה נאמר: "אמר לו (המשלח לשליח): הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא (תיבה), והביא לו, אף על פי שאמר בעל הבית: 'לא היה בלבי אלא מזה', והביא מזה – בעל הבית מעל, אבל אם אמר לו: 'הבא לי מן החלון', והביא לו מן הדלוסקמא, או 'מן הדלוסקמא' והביא לו מן החלון - השליח מעל". התלמוד מסביר ש"דברים שבלב אינם דברים", כלומר, הדברים שאדם אומר לעצמו בליבו אינן נחשבות לדיבור החיצוני שאדם מדבר, ולכן אין הולכים אחר כוונת הלב אלא אחר משמעות המילים.   

שליחות של חרש, שוטה וקטן ושליחות פיקח - במשנה נאמר: "שלח ביד חרש שוטה וקטן, אם עשו שליחותו – בעל הבית מעל, לא עשו שליחותו - חנווני מעל. שלח ביד פקח, ונזכר (הן בעל הבית והן השליח נזכרו שמדובר בהקדש) עד שלא הגיע אצל חנווני - חנווני מעל לכשיוציא, כיצד יעשה? נוטל פרוטה או כלי ואומר: 'פרוטה של הקדש בכל מקום שהוא, מחולל על זה' שההקדש נפדה בכסף ובשוה כסף". הכלל היסודי הוא שחרש שוטה וקטן אינם בני דעת, ולכן אינם בני שליחות, ומעשיהם אינם נחשבים ומיוחסים לשליח. עם זאת במשנה שלנו נחשב כאילו הדבר נעשה מדעתו של המשלח, מאחר שנתקיימו דבריו, והאמוראים מסבירים זאת בדרכים שונות: לדעת רבי אלעזר יש להשוות את הדברים לכלי גדול של זיתים (מעטן) שבו נטמאים הזיתים בטומאת משקה (משנה טהרות ט, א), שכיוון שנוח לו לאדם במעשה מסוים – נחשב כאילו הדבר נעשה מרצונו ודעתו. ולדעת רבי יוחנן אפשר לראות את החרש השוטה והקטן כקוף או כפיל שאם הוליכם להניח עירוב – הרי זה עירוב, מפני שבסופו של דבר נעשה רצונו של האדם.   

שליח שלא עשה כדברי המשלח - במשנה נאמר: "נתן לו פרוטה, אמר לו: 'הבא לי בחציה נרות, ובחציה פתילות', והלך והביא לו בכולה פתילות או בכולה נרות, או שאמר לו: 'הבא לי בכולה נרות או בכולה פתילות', והלך והביא בחציה נרות ובחציה פתילות - שניהם לא מעלו. אבל אם אמר לו: 'הבא לי בחציה נרות ממקום פלוני, ובחציה פתילות ממקום פלוני' והלך והביא לו נרות ממקום פתילות, ופתילות ממקום נרות - השליח מעל. נתן לו שתי פרוטות, ואמר לו: 'לך והבא לי אתרוג והלך והביא לו באחת אתרוג ובאחת רימון - שניהם מעלו. רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, שהוא אומר לו: 'אתרוג גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע'. נתן לו דינר זהב ואמר לו 'לך והבא לי חלוק', והלך והביא לו בשלשה חלוק ובשלשה טלית - שניהם מעלו, רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, שהוא אומר לו 'חלוק גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע'. המשנה עוסקת במעילה של שליח בפחות מפרוטה (המקרים של פתילות ונרות), ובמחלוקת התנאים על שליח שהוסיף על דברי בעל הבית.

מחלוקת רבי יהודה וחכמים – בתוספתא מעילה (ב, י) נאמר: "מודה רבי יהודה בקטנית ששניהם מעלו, שהקטנית בפרוטה וקטנית בדינר". התלמוד מסביר כי מדובר על מקום שמוכרים קטנית לפי מספר הכלים, והמחיר של הקטנית הוא קבוע ובלתי משתנה. אם השליח קנה בחצי דינר קטנית ובחצי דינר דבר אחר – מודה רבי יהודה ששניהם מעלו: השליח מעל מפני שקנה בחצי דינר דבר שלא כדעת בעל הבית, ובעל הבית מעל מפני שקנה השליח עבורו בחצי דינר קטנית. המחלוקת במשנה היא במקרה שבו קנה השליח חלוק ששוויו כשווי הכסף שנתן בידו בעל הבית במחצית מסכום זה, ובמחצית האחרת הוסיף וקנה דבר נוסף לבעל הבית. לדעת תנא קמא השליח עשה כרצונו של בעל הבית, ולכן בעל הבית מעל, ואילו לדעת רבי יהודה השליח אמנם קנה בשווי הרצוי אבל אילו היה משתמש בכל הכסף שנתן לו המשלח, בוודאי היה קונה חלוק שערכו רב עוד יותר. לפי זה כוונת הביטוי "והבאת לי קטן ורע" איננה לקביעה מוחלטת לגבי החלוק, אלא שהחלוק עשוי היה להיות מאיכות גבוהה יותר לו היה השליח משתמש בכל הכסף שנתן לו בעל הבית. התלמוד מסביר כי לפי העמדת המחלוקת באופן זה, אי אפשר להסיק מן המשנה מה דינו של שליח לקניין שבמקום לקנות שדה בגודל כור קנה שדה בגודל לתך (חצי כור), והאם גם הוא נחשב כמי שעשה את שליחותו., מפני שהמשנה עוסקת בהבדל הנובע מתנודות במחירים, ולא שינוי בטיב ואיכות המוצרים, או שינוי של גדלים וכמויות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מעילה של אדם ושל חבירו - במשנה נאמר: "נטל אבן או קורה של הקדש - הרי זה לא מעל, נתנה לחברו - הוא מעל וחברו לא מעל. בנאה בתוך ביתו - הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. נטל פרוטה של הקדש – הרי זה לא מעל, נתנה לחברו - הוא מעל, וחברו לא מעל. נתנה לבלן אף על פי שלא רחץ – מעל, שהוא אומר לו: 'הרי המרחץ פתוח לפניך, הכנס ורחוץ'. אכילתו ואכילת חברו, הנייתו והניית חברו, אכילתו והניית חברו, הנייתו ואכילת חברו - מצטרפין זה עם זה ואפילו לזמן מרובה".

אבן או קורה – בגמרא מוסבר כי במשנה מדובר על גזבר המקדש, שהאבנים והקורות מסורים להיות בחזקתו, ולכן אינו מועל באבן או קורה שנטל, אבל כשנותן לחבירו – מעל מפני שהוציאם מרשות ההקדש. מעילה בבנייה– בגמרא מסבירים כי במשנה מדובר על אבן שהניחה על הארובה ולכן לא עשה בה שום שינוי כשבנאה בבניין, ואינו חייב עד שידור בבית בשווי שווה פרוטה, מפני שההנאה האסורה במעילה היא "הנאה הנראית לעיניים", כמו מגורים בבית תחת האבן או תחת הקורה של ההקדש.

מעילת שליח ששינה בשליחותו מדברי בעל הבית - במשנה נאמר: "השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו - השליח מעל. כיצד? אמר לו: 'תן בשר לאורחים', ונתן להם כבד, 'כבד', ונתן להם בשר - השליח מעל. אמר לו: 'תן להם חתיכה חתיכה', והוא אומר: 'טלו שתים' והם נטלו שלוש - כולם מעלו". הכלל הרגיל בהלכה הוא "אין שליח לדבר עבירה", כלומר, השליחות אינו מיוחסת למשלח אלא לשליח עצמו העושה עבירה. יוצאת מכלל זה מעילה, שבה מעשה השליח מיוחס לבעל הבית ששלחו למעול. הטעם לכך יסודו בכתובים, אבל ההיגיון הוא שדין מעילה הוא מעשה הנעשה בשוגג, ולכן השליח אינו יודע על המעילה ולכן הוא נחשב כמו בעל הבית למעילה. אם השליח חרג מן השליחות ולא עשה כרצון בעל הבית, שוב אין הוא נחשב כשליחו של בעל הבית אלא כישות עצמאית, ואז המעילה היא שלו ולא של בעל הבית. המשנה מגדירה מה נחשב לחריגה יסודית ומהותית מן השליחות ומה נחשב לקיום של עיקר השליחות למרות שיש בו חריגה שולית מן השליחות.

התלמוד דן על פירוש הדברים שנאמרו לשליח לאור המשנה במסכת נדרים (ז, א): "הנודר מן הירק – מותר בדלועין, ורבי עקיבא אוסר. אמרו לו לרבי עקיבא: והלא אומר אדם לשלוחו: קח לי ירק, והוא אומר: לא מצאתי אלא דלועין .אמר להם: כן הדבר, או שמא אומר הוא לו: לא מצאתי אלא קטנית? אלא שהדלועין בכלל ירק, וקטנית אינו בכלל ירק". רבי עקיבא סבור כי השליח שנשלח לקנות ירק חוזר להתייעץ (נמלך) במשלח האם לקנות דלועים, ולעומת זאת במשנה אין אזכור של היוועצות עם המשלח, אבל אביי מסביר כי אף המשנה מודה לשיטת רבי עקיבא שיש לשאול את המשלח על כוונת דבריו על מנת לוודא את מטרת השליחות, ובמשנה מדובר על מקרה שהשליח לא בירר עם המשלח אם כוונתו לכבד או לבשר אלא עשה מדעת עצמו – ולפיכך הוא אינו עושה את שליחותו של בעל הבית ודין המעילה חל עליו.

דברי רבי עקיבא במסכת נדרים אינם מוסכמים על כל הדעות, ונחלק עליו רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא נדרים (ג, ה) לגבי בשר: "הנודר מן הבשר – אסור בכל מיני בשר, ואסור בראש, וברגלים, ובקנה, ובכבד, ובלב, ואסור בבשר עופות, ומותר בבשר דגים וחגבים. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בראש וברגלים, ובקנה ובכבד ובעופות ובדגים ובחגבים, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים לאו בשר הן, ואוכליהן איננו אדם". רבן שמעון בן גמליאל סבור שאין הכבד נחשב כבשר לעניין הנדרים, אפילו אם השליח נמלך עליהם ושואל את המשלח, שלא כדעת רבי עקיבא. לדעת תנא קמא יש להבחין בין בשר עופות הנקרא בפי האנשים בשר ונאכל אפילו כשאדם חולה מלבד ביום הקזת הדם, לבין בשר דגים שאינו נאכל כשאדם חולה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מעילה חטא או שינוי- בפרשת מעילה נאמר: "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקודשי ה'" (ויקרא ה, טו). הביטוי מעילה הוא כעין הכתוב בפרשת סוטה "ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב), וכשם שדין הסוטה חל אפילו כשלא פגם בה, כך גם מעילה בהקדש היא אפילו כשנהנה ולא פגם בהקדש, כמו אישה שהניחה על אצבעה טבעת זהב של הקדש. הביטוי "מעילה" נזכר גם לגבי עבודה זרה (דברי הימים א, ה, כה), ללמד שבדומה לעבודה זרה שיש בה שינוי מרשות שמיים לרשות עבודה זרה, כך גם מעילה היא שינוי ממלאכת קודש למלאכת חול, כמו קרדום של הקדש שחופר בו עד שפוגמו. השוואה אחרת היא של המילה "חטא" למילה "חטא" שבתרומה (במדבר יח, לב) והיא מלמדת שהמזיק לתרומה שלא באכילה אינו מוסיף חומש על הקרן, וכך גם הקדש הראוי לאכילה – חייב, אבל כאשר מזיק להקדש – פטור ממעילה.

מעילה בזהב - במשנה נאמר: "ושאין בו פגם – כיוון שנהנה מעל. כיצד? נתנה קטלא בצוארה, טבעת בידה, שתה בכוס של זהב, כיון שנהנה – מעל, לבש בחלוק, כסה בטלית, ביקע בקרדום - לא מעל עד שיפגום". במשנה שתייה בכוס של זהב היא דבר שאין בו פגם, וחייב על השימוש וההנאה בזהב ההקדש. ההנחה היא שלזהב יש פגימה לאחר זמן רב, אבל השימוש הרגיל בו אינו פוגם אותו באופן הנראה לעין, ואף שלאחר זמן נחסר חלק ממשקל הזהב, ואפשר לייחס את אובדן המשקל והערך לכך שלא תמיד שומרים שמירה ראויה על תכשיטי זהב וחלקם הולכים לאיבוד.

צירוף פגם והנאה, מועל אחר מועל -  במשנה נאמר: "נהנה כבחצי פרוטה, ופגם כחצי פרוטה, או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר - לא מעל עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגם בשוה פרוטה בדבר אחד. אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד. כיצד? רכב על גבי בהמה ובא חברו ורכב, ובא חברו ורכב - כולן מעלו. שתה בכוס של זהב, ובא חברו ושתה, ובא חברו ושתה - כולן מעלו. תלש מן החטאת, ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש - כולן מעלו. רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל". בתוספתא מעילה (ב, ו) מובאת מחלוקת תנאים בעניין מועל אחר מועל: "אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד, רבי נחמיה אומר: בהמה וכלי שרת". המחלוקת היא על פירוש הכתוב "והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו" (ויקרא ה, טו-טז), שדווקא בבהמה כעין איל האשם יש מעילה אחר מעילה. ואילו לדעת רבי נחמיה הסבור כמשנתנו יש מעילה בבהמה, ויש להוסיף גם את כלי השרת, מאחר שכלי זה מביא לידי מעילה את כל מה שהתקדש בתוכו, וקל וחומר שבכלי זה עצמו תהא מעילה אחר מעילה.  

מחלוקת רבי ותנא קמא – האמוראים מסבירים את ההבדל בין הדעות השונות במשנה לגבי מועל אחר מועל. רבאסבור כי ההבדל בא לידי ביטוי בהקדש של עצים. לדעת תנא קמא העצים נחשבים לקודשי בדק הבית שיש בהם פגם, ומשום כך אין בהם מעילה אחר מעילה, ואילו רבי סבור שדין העצים כדין קודשי מזבח, שאין בהם פגם, ועל כן יש בהם מעילה אחר מעילה. ואילו רב פפאסבור כי ההבדל בין השיטות הוא במקרה של קודשי מזבח שנעשו בעלי מומים ושחטם, שלדעת רבי יקברו כפסולי המוקדשים ללא פדיון, ולכן קדושתם היא קדושת הגוף, ויש בהם מעילה אחר מעילה, ולשיטת חכמם אפשר לפדותם, וקדושתם קדושת דמים, ואין בהם מעילה אחר מעילה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

צירוף ערלה וכלאי הכרם- במשנה נאמר: "הערלה וכלאי הכרם - מצטרפין זה עם זה (לשיעור אחד ממאתיים בתערובת), רבי שמעון אומר: אין מצטרפין". רבי שמעון סבור כי יש עונש מלקות אפילו על אכילת שיעור כל שהוא של כל אחד מן האיסורים הללו ואין צורך לצרפם, והצירוף משמעותי לעניין הבאת קורבן של מי שאכל את האיסורים הללו בשוגג, החייב רק כשאכל שיעור כזית.  

צירוף לטומאת בגדים- במשנה נאמר: "הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ (מחצלת) - כולן מצטרפין זה עם זה. אמר רבי שמעון: מה טעם? מפני שהן ראוין ליטמא במושב". שיעור הטומאה של בגד הוא שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, של שק ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, של העור חמישה טפחים על חמישה טפחים, ושל המפץ שישה על שישה טפחים. אף על פי שהשיעורים הללו שונים זה מזה כולם מצטרפים לטומאת בגד ומדרס, ומקבלים טומאה כפי השיעור של הבגד הקל שביניהם. הסיבה שיש לצרפם זה לזה למרות שמדובר בשיעורים שונים, היא שכל הדברים הללו ראויים להיות טמאים בטומאת מושב של הזב, ולכן הם מצטרפים גם לטומאות אחרות. אם עשה מהדברים המפורטים במשנה דבר העשוי למשכב - שיעורו בשלושה טפחים, אם חשב עליו למושב – שיעורו בטפח, ואם חשב עליו לצורך אחיזה כדרך האורגים השמים בד על ידיהם בשעה שהם אורגים בנול, או כדרך קוצצי תנאים המכסים את ידיהם בבד כדי שלא יתלכלכו – מטמא בכל שהוא.

הגדרת מעילה בהקדש- במשנה נאמר: "הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה, אף על פי שלא פגם – מעל, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים: כל דבר שיש בו פגם - לא מעל עד שיפגום, ושאין בו פגם - כיון שנהנה מעל. כיצד? נתנה קטלא (שרשרת) בצוארה, טבעת בידה, שתה בכוס של זהב, כיון שנהנה – מעל. לבש בחלוק, כיסה בטלית, ביקע בקרדום - לא מעל עד שיפגום. הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה - לא מעל עד שיפגום, כשהיא מתה, כיון שנהנה – מעל". ההגדרה של מעילה לפי חכמים היא בהתאם לסוג הדבר: אם מדובר בדבר שאין פגם בשימוש בו – המעילה היא בהנאה שיש בשימוש עצמו, אבל אם מדובר בדבר שיש פגם בשימוש בו – המעילה היא רק בפגם. גם רבי עקיבא מסכים באופן עקרוני עם דבר זה, אלא שהוא חולק על חכמים בל דבר שאינו נפגם מיד עם השימוש בו כמו לבוש אמצעי בין הלבוש התחתון שעל הגוף ללבוש העליון הנפגמים בקלות, שלדעת רבי עקיבא מועלים בו כדבר שאין בו פגם, מפני שהפגם עשוי להתרחש רק בעתיד, ולדעת חכמים אין מועלים בו מפני שהשימוש בו אינו פוגם אותו באותה שעה. מחלוקת אחרת היא על דבר ששומרים אותו שלא יפגם כמו מלמלה, שלדעת רבי עקיבא אין להחשיבו כדבר שיש בו פגם ולפיכך מועל בשווה פרוטה, ולדעת חכמים מוגדר כדבר שיש בו פגם לכשיבוא, ולפיכך אינו מועל אלא אם פגם בהם.

בתורה נאמר: "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקודשי ה'" (ויקרא ה, טו-טז). במדרש ההלכה דנים על היחס בין לשון מעילה לבין לשון החטא הנזכרות בכתוב. המעילה מציינת שינוי כפי שעולה מן הכתוב בפרשת סוטה: "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב), ומכן הכתוב בעבודה זרה בספר דברי הימים: "וימעלו באלקי אבותיהם, ויזנו אחרי הבעלים" (דברי הימים א, ה, כה). מצד שני המעילה נקראת בכתוב חטא, ויש להשוות את הדברים לאמור באכילת תרומה "ולא תשאו עליו חטאו בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח, לב).

ההשוואה של מעילה לתרומה קשורה להגדרת החטא הזהה בשני התחומים: יש ליהנות מן המעילה כשם שנהנה מאכילת תרומה, ההנאה פוגמת את המעילה ובאה עמה ביחד כשם שההנאה פוגמת את התרומה יחד עם אכילתה, ההנאה היא בדבר התלוש מן הקרקע, והשליח רשאי לתרום את תרומת בעל הבית, ומפאת זה גם בעל הבית נחשב כמי שמעל כששלח שליח למעול בהקדש. עם זאת, בכמה דברים נבדלת המעילה מן התרומה, ויש לקבוע לה הגדרה לעצמה כפי שמדגישה הכפילות והחזרה בכתוב "תמעול מעל". דין המעילה הוא אפילו בדבר שאין בו פגם, אפילו כשמצרפים הנאה ואכילה מן המעילה שלו ושל חבירו, אפילו כשמצרפים מעילות שאין בהן פרוטה במשך זמן רב, ואפילו כאשר משתמש בכספי הקדש לצורך קניית קורבן קודשים שצריך לקנות מכספו הפרטי, בניגוד לתרומה שחייב עליה רק באכילה ולא בהנאה אחרת, שאין מצרפים את אכילתו ואכילת חבירו, ואין מצרפים שתי אכילות של תרומה אלא אם אירעו מיד בזו אחר זו ולא במשך זמן רב, ואינו חייב על אכילת תרומה אלא אם יצאה לחולין מידי הכהן בשעת אכילתה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "דם השרץ והבשר מצטרפין זה עם זה. כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שוין – מצטרפין, טומאתו ולא שיעורו, שיעורו ולא טומאתו, לא טומאתו ולא שיעורו - אין מצטרפין". הטומאה מוגדרת לפי מספר היבטים: דרגת הטומאה: ראשון, שני ושלישי לטומאה, משך זמן הטומאה: טומאת ערב, טומאת שבעה, או סוג הטומאה: טומאת מגע, היסט או משא. שיעור הטומאה הוא הכמות המינימלית של הדבר המטמא: שרץ בכעדשה, נבילה בכזית, ושיעורים שונים של אדם מת. הכלל של רבי יהושע הוא שצירוף של שני חצאי זיתים הוא בדברים שיש להם שני היבטים משותפים: הטומאה ושיעור הטומאה, ואין די בהיבט משותף אחד.   

דם שרצים מטמא – התלמוד דן על המקור בתורה לטומאת דם שרצים. בעניין זה מסופר כי רבי מתיא בן חרש שאל את רבי שמעון מה המקור בתורה לטומאת דם שרצים, ורבי שמעון בר יוחאי השיב שיש ללמוד הלכה זו מהכתוב "וזה לכם הטמא" (ויקא יא, כט), ותלמידיו של רבי מתיא בן חרש סבורים היו שיש לשבח את רבי שמעון על חוכמתו, אבל רבם מתיא בן חרש סבור היה שמדובר על תלמוד ערוך (מסודר) ששמע רבי שמען מרבי אלעזר בר רבי יוסי. התלמוד מספר כי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר ברבי יוסי הלכו יחד לרומי לבטל את גזירות המלכות על שבת, ברית מילה ונידה, לאחר ניסיונות שלא עלו יפה של רבי ראובן בר איסטרובלי. בדרך לשם נשאלו על טומאת דם השרץ, ורבי אלעזר ברבי יוסי השיב בשקט ובעקימת פה כי יש ללמוד מהכתוב "וזה לכם הטמא". רבי שמעון אמר כי בוודאי מדובר בתלמיד חכם, אבל אף על פי כן יש להענישו על שפסק הלכה במקום רבו ולא יחזור לאביו על אף שהתחייב לאביו שלא להענישו בדרך. בסופו של דבר הצליחו לבטל את הגזירות לא על ידי טיעונים משכנעים אלא על ידי מעשה ניסים: בת הקיסר נעשתה חולה כשאחז בה שד בשם בן תמליון, ורבי שמעון שהיה מלומד ומורגל בניסים, הוציא את הדיבוק מגופה, וכשכר על מעשיו ביטל את הגזירה.  

צירוף פיגול ונותר, שרץ ונבילה, נבילה ובשר המת - במשנה נאמר: "הפיגול והנותר – אין מצטרפים, מפני שהן שני שמות. השרץ והנבילה, וכן הנבילה ובשר המת – אין מצטרפים זה עם זה אפילו בקל שבשניהן (כלומר אינם מצטרפים לטמא בטומאה הקלה שבין הטומאות)". המשנה עוסקת בצירוף פיגול ונותר לעניין טומאת ידיים שהיא מדברי סופרים, ואולם לעניין אכילה משניהם בשיעור כזית – הריהם מצטרפים, מפני שאיסור האכילה הוא מן התורה לפי הכתוב "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא" (שמות כט, לד) ומכאן שיש איסור לא תעשה באכילה של כל קודש שנפסל, ובכלל זה גם פיגול.

טומאת אוכלים ומשקים - במשנה נאמר: "האוכל שנטמא באב הטומאה, ושנטמא בולד הטומאה (ראשון לטומאה) – מצטרפים זה עם זה (לשיעור כביצה) לטמא בקל שבשניהם. כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לפסול הגויה (גוף האדם) – כבחצי פרס, כבמזון שתי סעודות לעירוב, וכביצה לטמא טומאת אוכלים, וכגרוגרת להוצאת שבת, וככותבת ביום הכיפורים. כל המשקין מצטרפים זו עם זו, לפסול את הגויה – ברביעית, וכמלוא לוגמא ביום הכיפורים". בתוספתא טהרות (א, א) מובא נימוקו של רבי שמעון לצירוף הראשון לטומאה עם השני לטומאה: "רבי שמעון אומר: מה טעם? שאפשר לשני שיעשה ראשון". כוונת הדברים אינה שהשני נעשה לראשון לטומאה מפני שדרגת הטומאה תמיד יורדת, אלא לכך שיש ביניהם קשר סיבתי, והשני הוא תמיד מכוח ראשון לטומאה (רבא), או שהראשון והשני לטומאה נלמדים מכתוב אחד, ולפיכך יש לראותם כטומאות הגרות ב"ביקתה אחת" (רב אשי).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "כל הנבילות מצטרפין זו עם זו, וכל השקצים מצטרפין זה עם זה". נבילה אסורה באכילה לפי הכתוב "לא תאכלו כל נבלה" (דברים, יד כא), ומטמאת את הנוגע בה עד הערב, לפי הכתוב "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם, הנגע בנבלתם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כז), העוסק בנבילת בהמה האסורה באכילה, ולפי הכתוב "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט) העוסק בבהמה הכשרה לאכילה. שקצים אסורים באכילה וטמאים, לפי הכתוב "לא תאכלום כי שקץ הם...אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם" (שם, מב-מג).

נבילות מצטרפות - האמוראים נחלקו באיזה תחום בהלכה הנבילות מצטרפות זו לזו: לדעת רבנבילת בהמה טהורה (כשרה לאכילה) ונבילת בהמה טמאה (האסורה באכילה) מצטרפות זו לזו לשיעור המינימלי של טומאת נבילות, אבל לא לשיעור המינימלי של איסור אכילת נבילות. לדעת לוי מצטרפות הן לאכילה והן לטומאה, ולדעת רב אסיהטהורים והטמאים אינם מצטרפים, אבל לא ברור אם דעתו כרב שאינם מצטרפים לאכילה אבל אכן מצטרפים לטומאה, או שאינם מצטרפים לא לאכילה ולא לטומאה.

התלמוד דן על שיטת רב אסי לאור מקורות שונים. בברייתא אחת נאמר: "מיתת פרה וחיי גמל (איבר נבילה ובשר בהמה טמאה) – אין מצטרפים זה עם זה". אפשר לדייק מכאן כי בשר של נבילת פרה אינו מצטרף לאיבר מן החי של בהמה טמאה לטומאה או לאכילה, אבל אם היו שתיהן מתות היו מצטרפות כנבילות זו לזו, בניגוד לדעת רב אסי. קושיה אחרת על רב אסי היא מן ההלכה בתוספתא מעילה (א, טו): "חצי זית פרה בחייה, וחצי זית גמל במיתתה - אין מצטרפים. אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל, בין בחייה בין במיתתה – מצטרפים". בהלכה זו יש סתירה לכאורה בין תחילת ההלכה שאין צירוף של חיה עם מתה, לבין סוף ההלכה שיש צירוף בכל מקרה, וכדי לתרץ את הדברים יש לדייק שמצטרפים הטמאה והטהורה במיתתן זו לזו. את הקושיה ממקור זה מתרץ רב אסי שלדעת התנא של הברייתא איסור אכילת נבילה חל על איסור אכילת בשר בהמה טמאה, ומשום כך מצטרפים שני חצאי זיתים לשיעור כזית האסור באכילה, אבל רב אסי עצמו סבור שאין איסור חל על איסור, ולכן איסור נבילה אינו חל על בשר בהמה טמאה, ולכן הבהמה הטמאה אינה מצטרפת לבהמה הטהורה.

שיעור אכילת שרציםרב סבור כי עונש המלקות על אכילת שרצים הוא בשיעור כזית, מפני שהתורה השתמשה בלשון אכילה, והשיעור המינימלי של אכילה הוא כזית. יש מי שסבור כי רב דייק את הדברים מלשון המשנה  הכללית "כל השרצים מצטרפים זה לזה", ומכאן ששרצים חיים ושרצים מתים מצטרפים זה לזה לשיעור אכילה. עם זאת, יש מי שסבור כי לדעת רב שרצים חיים אכן אסורים באכילה בשיעור כזית, אבל בשרצים מתים שיעור האכילה האסורה הוא בכעדשה. הטעם לכך נסמך על דרשת הכתוב: "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא" (ויקרא כ, כה). הכתוב מתאר מצד אחד איסור אכילה ("לא תשקצו") ומצד שני מטמא את השרצים בטומאה ("לטמא"), ומכאן שיש קשר הלכתי בין הנושאים, וכשם שהטומאה מטמאת בגודל כעדשה כך גם איסור האכילה הוא בגודל כעדשה.

רבי יוחנן משבח את ההשוואה בין איסור טומאה לאיסור אכילה שיהו השיעורים של האכילה כשיעור הטומאה, אלא שהוא סבור שיש לצמצם את ההשוואה רק לשרצים "המובדלים", כלומר, לשמונת השרצים המטמאים במותם, ואילו בנוגע לשאר השרצים יש להשוות את דין השרצים לדין איסור האכילה ששל כל התורה, ולחייב במלקות רק כשאוכל בשיעור כזית (ראו משנה אהלות א, ז). 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "קדשי מזבח - מצטרפין זה עם זה למעילה, ולחייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא. קדשי בדק הבית - מצטרפין זה עם זה, אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית - מצטרפין זה עם זה למעילה". קדושת המזבח היא קדושת הגוף של קורבן הקרב על המזבח, וקדושת בדק הבית היא קדושת דמים (שוויו של הדבר) המיועד לבניין בית המקדש. המשנה סבורה שקדושת בדק הבית וקדושת המזבח מצטרפים זה לזה לשיעור מעילה בשווה פרוטה, על אף שאין שבקודשי בדק הבית אין איסורים של אכילה שישנם בקודשי מזבח, כדוגמת פיגול, נותר וטמא.

מעילה מדין תורה – התלמוד דן על המקור בתורה למעילה בקודשי מזבח ובקודשי בדק הבית. בפרשת מעילה נאמר: "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" (ויקרא ה, טו). על יסוד כתוב זה מסיק רבי ינאי שדין מעילה חל רק על קודשים המיוחדים לה', כמו קודשי בדק הבית וקורבן עולה, ולא על קודשי מזבח שיש בהם חלק לכוהנים ולבעלים. התלמוד מסביר כי דברי רבי ינאי לא התכוון לכך שאין דין מעילה בקודשי מזבח אחרים מלבד עולה, שהרי יש מקורות המצביעים על כך שיש דין מעילה מן התורה בחטאת בחייה ובמותה, באימורי קודשים קלים, ובכלל קודשי המזבח לפני שמתו, ורבי ינאי רק סבור היה שהמקור לכך אינו בפרשת מעילה, אלא בכתובים מיוחדים לכל קורבן, בדומה לאימורי קודשים קלים הנלמדים מהכתוב "כל חלב לה'" (שם ג, טז).    

במשנה נאמר: "חמישה דברים בעולה - מצטרפין זה עם זה: הבשר, והחלב, והסולת, והיין, והשמן. וששה בתודה: הבשר, והחלב, והסולת, והיין, והשמן, והלחם". הצירוף האמור במשנה הוא לכמות ושיעור נאותים של דין מעילה (שווה פרוטה), אכילה של פיגול, נותר וטמא (כזית), והקרבה מחוץ לעזרה (כזית). היו מן החכמים שסבורים היו שהנוסח הוא "בעולם" אלא שנוסח זה אינו הולם את העובדה שבקורבן תורה יש להוסיף גם את לחמי התודה, לחמשת הדברים הקרבים בעולה כנוסח המשנה שלנו.  

התלמוד דן במקורות נוספים העוסקים בצירוף. צירוף קורבנות שונים – במשנה נאמר: "כל הפיגולים מצטרפים זה עם זה, וכל הנותרות מצטרפות זה עם זה". כלומר, כל סוגי הקורבנות מצטרפים לפיגול ולנותר, ואפילו עולה ושלמים מצטרפים זה עם זה להשלים את שיעור האיסור. צירוף של בשר ואימורים – בתוספתא מעילה (א, כח) נאמר: "עולה ואימוריה – מצטרפים זה עם זה לכזית, ליזרק עליהן את הדם, להעלותן בחוץ, ולחייב עליהן משום פיגול, נותר וטמא". בשר העולה ואימורי העולה קרבים על המזבח, ולכן מצטרפים להתיר את זריקת הדם, כשיטת רבי יהושע בברייתא: "רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר וכזית חלב - זורק את הדם, כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - אינו זורק את הדם, ובעולה אפילו כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - זורק את הדם, מפני שכולה כליל, ובמנחה אפילו כולה קיימת - לא יזרוק". כלומר, כאשר נשאר מן העולה כחצי זית בשר וחצי זית חלב, זורק את הדם של קורבן העולה על המזבח, שלא כמו בשאר הזבחים, שם אין הבשר והאימורים מצטרפים לכדי שיעור אחד להתיר את זריקת הדם, לפי שדין הבשר להיאכל והאימורים להיות קרבים על המזבח, ולכן גם האוכלם אינו חייב על שיעור של צירוף שניהם יחד בפיגול, נותר וטמא. ואם נשארה רק מנחת הנסכים והקורבן כולו אבד – אין זורקים עליה את דם הקורבן, מפני שהיא איננה הקורבן עצמו.   

צירוף מתנות כהונה - במשנה נאמר: התרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה, והביכורים - מצטרפין זה עם זה לאסור, ולחייב עליהן את החומש". כל הדברים המנויים במשנה – תרומה גדולה הניתנת לכהן, תרומת מעשר הניתנת לכהן מן המעשר הראשון של הלוי, תרומת מעשר של דמאי שהוא תבואה ספק מעושרת, החלה והביכורים – נקראים בשם תרומה, ולכן מצטרפים זה עם זה. השלושה הראשונים נקראים תרומה, החלה נקראת תרומה לפי הכתוב "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" (במדבר טו, כ), והביכורים לפי הכתוב "ותרומת ידך" (דברים יב, יז).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "הקן שבראש האילן של הקדש - לא נהנין ולא מועלין, שבאשירה - יתיז בקנה (יכה במקל ויפיל את הקן לקחתו), המקדיש את החורש - מועלין בכולו". התלמוד דן במשנה לאור מחלוקת האמוראים על עבודת כוכבים שנשתברה מאליה. לדעת רבי יוחנןעבודת כוכבים זו אסורה מפני שלא התבטלה על ידי עובד כוכבים, ואילו לדעת ריש לקיש זו מותרת, מפני שעובד עבודת הכוכבים אומר לעצמו שאם היא איננה מצילה את עצמה משבירה בוודאי שאינה מסוגלת לסייע לו, והוא מפסיק מלהאמין בכוחה ולעובדה כעבודה זרה.

ריש לקיש מבקש להוכיח מן המשנה שעבודת כוכבים שנתשברה מאיליה מותרת, שהרי הקן עשוי מהעצים של העץ שהציפור מקננת עליו, ובכל זאת מותר להשתמש בקן שבאשירה ,אם מכה בקן והוא נופל לאדמה ("יתיז בקנה"). התלמוד דוחה הסבר זה ומציע שני הסברים אחרים לתרץ את שיטת רבי יוחנן עם המשנה: לפי הסבר אחד המשנה אכן עוסקת בקן העשוי מענפי העץ, אלא שמדובר על ענפים שגדלו וצמחו לאחר זמן, והחמירו שיתיז בקנה ולא יטפס על העץ לקחת את הקן. ולפי הסבר אחר בשמו של רבי יוחנן המשנה עוסקת בקן העשוי מעצים של אילנות אחרים, ובאמת הקן עצמה אסורה שמא יקח גם מעצי האשירה, ומה שהתירו הוא להתיז את האפרוחים שבקן כדי לקחתם לעצמו. ההלכה היא שאפרוחים המקננים על אילן הקדש או אילן עבודה זרה מותרים לאחר שכבר בקעו מן הביצים מפני שאין להם צורך דווקא באילן זה, ואילו ביצים או אפרוחים הצריכים עדיין טיפול והזנה של אמם – זקוקים לקן להגנתם, ולפיכך הם נאסרים יחד כהקדש או כעבודה זרה.      

מעילה של גזברים ואומנים בקודשי בדק הבית - במשנה נאמר: "הגזברים שלקחו (קנו) עצים - מועלין בעצים, ואין מועלין לא בשיפויי (נסורת) ולא בנבייה (נשורת, עלים)". הגזברים של בית המקדש מועלים רק בדבר שיש בו צורך לבנייה ולתיקון של בית המקדש. התלמוד מסביר כי המשנה עוסקת במקרה שבו נקנו עצים בכספי הקדש לשימוש באותו יום של הקנייה, ובמקרה זה אין לחשוש שמא יבואו הפועלים למעול בהם, אבל כאשר מדובר בעצים שמיועדים לשימוש בעתיד – בונים את הבניין בחומרי בנייה של חולין, ורק בסיום העבודה מקדישים את הבניין כולו. האמוראים נחלקו בטעם הדבר: יש הסבורים כי אם חומרי הבניין יתקדשו לפני הבנייה, יש לחשוש שהפועלים יבואו להישען עליה בזמן עבודתם, ומאחר שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת שאינם מתעייפים בזמן עבודתם, יש למנוע דבר מצוי מעין זה, ולבנות את הבניין בחול ולהקדישו בסוף הבנייה.

יש הסבורים כי הטעם הוא פורמלי: אין מקדישים את חומרי הבנייה מיד בתחילת העבודה, מפי שהמקדיש את המעות לבניין בדק הבית מעדיף שקדושת המעות תחול על הבניין בשעת סיום המלאכה, ואז המעות יתחללו בקדושת הבניין, ושוב לא תהא במעות קדושה, ורק בדרך זו אפשר יהיה לשלם בהן שכר לאומנים שבנו את הבניין, ולספקים שסיפקו את חומרי הבניין בלי שתהיה מעילה במעות.  בהקשר זה מעירים על המשנה במסכת שקלים (ד, ה): "מותר הקטורת מה היו עושין בו? היו מפרישין ממנו שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין, וחוזרין ונוטלין אותה מתרומה חדשה". המשנה בשקלים מציעה לחלל את קדושת הקטורת על המעות של שכר האומנים, ולשלם לאומנים בקטורת, ואחר כך לקנות מהם את הקטורת בכספי התרומה החדשה. ואף שאפשר היה לנקוט את הפתרון האמור ולחלל את מותר הקטורת על בניין המקדש, ולקנות את הקטורת שיצאה לחולין בכספי התרומה החדשה, אין מציעים פתרון זה מאחר שלא תמיד בונים במקדש בנייה ששוויה כשווי מותר הקטורת, ולכתחילה אין מחללים הקדש בשווי רב על דבר ששוויו מועט.במשנה נאמר: "הקן שבראש האילן של הקדש - לא נהנין ולא מועלין, שבאשירה - יתיז בקנה (יכה במקל ויפיל את הקן לקחתו), המקדיש את החורש - מועלין בכולו". התלמוד דן במשנה לאור מחלוקת האמוראים על עבודת כוכבים שנשתברה מאליה. לדעת רבי יוחנןעבודת כוכבים זו אסורה מפני שלא התבטלה על ידי עובד כוכבים, ואילו לדעת ריש לקיש זו מותרת, מפני שעובד עבודת הכוכבים אומר לעצמו שאם היא איננה מצילה את עצמה משבירה בוודאי שאינה מסוגלת לסייע לו, והוא מפסיק מלהאמין בכוחה ולעובדה כעבודה זרה.

ריש לקיש מבקש להוכיח מן המשנה שעבודת כוכבים שנתשברה מאיליה מותרת, שהרי הקן עשוי מהעצים של העץ שהציפור מקננת עליו, ובכל זאת מותר להשתמש בקן שבאשירה ,אם מכה בקן והוא נופל לאדמה ("יתיז בקנה"). התלמוד דוחה הסבר זה ומציע שני הסברים אחרים לתרץ את שיטת רבי יוחנן עם המשנה: לפי הסבר אחד המשנה אכן עוסקת בקן העשוי מענפי העץ, אלא שמדובר על ענפים שגדלו וצמחו לאחר זמן, והחמירו שיתיז בקנה ולא יטפס על העץ לקחת את הקן. ולפי הסבר אחר בשמו של רבי יוחנן המשנה עוסקת בקן העשוי מעצים של אילנות אחרים, ובאמת הקן עצמה אסורה שמא יקח גם מעצי האשירה, ומה שהתירו הוא להתיז את האפרוחים שבקן כדי לקחתם לעצמו. ההלכה היא שאפרוחים המקננים על אילן הקדש או אילן עבודה זרה מותרים לאחר שכבר בקעו מן הביצים מפני שאין להם צורך דווקא באילן זה, ואילו ביצים או אפרוחים הצריכים עדיין טיפול והזנה של אמם – זקוקים לקן להגנתם, ולפיכך הם נאסרים יחד כהקדש או כעבודה זרה.      

מעילה של גזברים ואומנים בקודשי בדק הבית - במשנה נאמר: "הגזברים שלקחו (קנו) עצים - מועלין בעצים, ואין מועלין לא בשיפויי (נסורת) ולא בנבייה (נשורת, עלים)". הגזברים של בית המקדש מועלים רק בדבר שיש בו צורך לבנייה ולתיקון של בית המקדש. התלמוד מסביר כי המשנה עוסקת במקרה שבו נקנו עצים בכספי הקדש לשימוש באותו יום של הקנייה, ובמקרה זה אין לחשוש שמא יבואו הפועלים למעול בהם, אבל כאשר מדובר בעצים שמיועדים לשימוש בעתיד – בונים את הבניין בחומרי בנייה של חולין, ורק בסיום העבודה מקדישים את הבניין כולו. האמוראים נחלקו בטעם הדבר: יש הסבורים כי אם חומרי הבניין יתקדשו לפני הבנייה, יש לחשוש שהפועלים יבואו להישען עליה בזמן עבודתם, ומאחר שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת שאינם מתעייפים בזמן עבודתם, יש למנוע דבר מצוי מעין זה, ולבנות את הבניין בחול ולהקדישו בסוף הבנייה.

יש הסבורים כי הטעם הוא פורמלי: אין מקדישים את חומרי הבנייה מיד בתחילת העבודה, מפי שהמקדיש את המעות לבניין בדק הבית מעדיף שקדושת המעות תחול על הבניין בשעת סיום המלאכה, ואז המעות יתחללו בקדושת הבניין, ושוב לא תהא במעות קדושה, ורק בדרך זו אפשר יהיה לשלם בהן שכר לאומנים שבנו את הבניין, ולספקים שסיפקו את חומרי הבניין בלי שתהיה מעילה במעות.  בהקשר זה מעירים על המשנה במסכת שקלים (ד, ה): "מותר הקטורת מה היו עושין בו? היו מפרישין ממנו שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין, וחוזרין ונוטלין אותה מתרומה חדשה". המשנה בשקלים מציעה לחלל את קדושת הקטורת על המעות של שכר האומנים, ולשלם לאומנים בקטורת, ואחר כך לקנות מהם את הקטורת בכספי התרומה החדשה. ואף שאפשר היה לנקוט את הפתרון האמור ולחלל את מותר הקטורת על בניין המקדש, ולקנות את הקטורת שיצאה לחולין בכספי התרומה החדשה, אין מציעים פתרון זה מאחר שלא תמיד בונים במקדש בנייה ששוויה כשווי מותר הקטורת, ולכתחילה אין מחללים הקדש בשווי רב על דבר ששוויו מועט.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, לבדק הבית ולא למזבח, לא למזבח ולא לבדק הבית - מועלין בה. כיצד (ראוי לבדק הבית ולא למזבח)? הקדיש בור מלא מים, אשפות מלאות זבל, שובך מלא יונים, אילן מלא פירות, שדה מלאה עשבים - מועלין בהם ובמה שבתוכה. אבל אם הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, אשפה ואחר כך נתמלא זבל, שובך ואחר כך נתמלא יונים, אילן ואחר כך נתמלא פירות, שדה ואחר כך נתמלאה עשבים - מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכה. רבי יוסי אומר: המקדיש את השדה והאילן - מועלין בהן ובגידולה, מפני שהן גידולי הקדש". הראוי למזבח הוא בהמות תמימות הקרבות כאחד הקורבנות, הראוי לבדק הבית הוא דבר שאפשר להשתמש בו לבניין בית המקדש אבל לא להקריבו, כמו אבנים טובות. ושאינו ראוי לא לזה ולא לזה הם דברים שאי אפשר להשתמש בהם לא לצורך קורבן ולא לבדק הבית שמוכרים אותם והדמים שלהם מתקדשים למזבח או לבדק הבית.

 ולד מעושרת וולד המוקדשין – במשנה נאמר: "ולד המעושרת (מעשר בהמה) - לא ינוק מן המעושרת, ואחרים מתנדבים כן. ולד המוקדשין - לא ינוק מן המוקדשין, ואחרים מתנדבים כן". ולד של בהמה שנולד לפני שהתקדשה כמעשר בהמה אינו רשאי לינוק ממנה מפני שהולד הוא חולין ואסור לו ליהנות מההקדש. אם כי היו אנשים שהתנו תנאי שהחלב לא יתקדש במעשר בהמה על מנת שבהמה יוכל לינוק ממנה. במעשר בהמה נאמר: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט – העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כז, לב), ובבכור נאמר: "והעברת כל פטר רחם לה'" (שמות יג, יב), ולמדו גזירה שווה של הביטוי "העברה" שכשם שמועלים בבכור כך גם במעשר בהמה. עוד למדו גזירה שווה לכל בהמת מוקדשים שאין הולד יונק ממנה, שכן נאמר על המוקדשים "והיה שבעת ימים תחת אמו" (ויקרא כב, כז), ובבכור נאמר: "שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי" (שמות כב, כט), שחלב המוקדשין אסור בדומה לקדושת הבכור.

אכילת פועלים מן ההקדש – בהמשך המשנה נאמר: "הפועלים לא יאכלו מן גרוגרות הקדש, וכן פרה מכרשיני הקדש". בתורה נאמר: "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד). הביטוי "דישו" מלמד שאסור לחסום את השור רק בתבואה של אדם פרטי אבל לא בתבואה השייכת להקדש. התלמוד מסביר שאסורה גם פעולת הדישה של קטניות בשדה של הקדש, מפני שהאבק של השדה העולה בשעת הדיש מועיל לקטניות ולכן נהנה מן ההקדש, ואסור במעילה.  

אילן, מעין, מים וערבה של הקדש - במשנה נאמר: "שורשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש, ושל הקדש שבאין בשל הדיוט - לא נהנין ולא מועלין. מעין שהוא יוצא מתוך השדה של הקדש - לא נהנין ולא מועלין, יצא חוץ לשדה - נהנין ממנו. המים שבכד של זהב (לניסוך המים) - לא נהנין ולא מועלין. נתנן בצלוחית (כלי שרת) - מועלין בהן. ערבה (שזוקפים בצד המזבח בחג הסוכות) - לא נהנין ולא מועלין. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: נוהגין היו הזקנים שנהנים ממנו בלולביהן".

מעילה בניסוך המים – במשנה נאמר: "המים שבכד של זהב - לא נהנין ולא מועלין. נתנן בצלוחית - מועלין בהן". נחלקו האמוראים האם מועלים בכל המים שבצלוחית: ריש לקיש סבור ששיעור המים הנצרך למצוות ניסוך המים הוא שלושה לוגין (בין ליטר לשני ליטר), ולכן אין מועלים אלא בשלושה הלוגין שבצלוחית. ואילו רבי יוחנן סבור שמועלים בכל המים שבצלוחית.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "דישון מזבח הפנימי, והמנורה - לא נהנין ולא מועלין. המקדיש דישון בתחלה מועלין בה". מקומו של הדשן הוא "אצל המזבח" (ויקרא ו, ג) ואפילו לאחר תרומת הדשן יש בו דין מעילה. לגבי עולת העוף נאמר: "והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן" (ויקרא א, טז). הביטוי "אצל המזבח" מלמד על מקום נתינת המוראה, והביטוי "אל מקום הדשן" בא ללמד על דשן מזבח הפנימי שיהא בו משום מעילה.   

במשנה נאמר: "תורין שלא הגיע זמנן (צעירים לקורבן) ובני יונה שעבר זמנן - לא נהנין ולא מועלין. רבי שמעון אומר: תורין שלא הגיע זמנן - מועלין בהן, בני יונה שעבר זמנן - לא נהנין ולא מועלין בהן". רבי שמעון סבור כי קורבן שהקדיש קודם הזמן שהוא ראוי להקרבה, ששחטו מחוץ למקדש - הרי הוא באיסור לא תעשה של שחיטת חוץ, אבל אין עליו עונש כרת של השוחט בחוץ. חכמים סבורים לעומת זאת כי מחוסר זמן (מי שעוד לא הגיע זמנו להקרבה( הוא כמו בעל מום שחלה עליו קדושה ולכן חייב לפדותו, ולעומת זאת בעופות אין המום פוסל, ואין דין פדיון בבעל מום, ולכן גם דין מחוסר זמן (שלא הגיע זמנן) – אין בהם דין מעילה, אלא רק איסור הנאה.

במשנה נאמר: "חלב המוקדשין וביצי תורין - לא נהנין ולא מועלין. במה דברים אמורים? בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית, הקדיש תרנגולת - מועלין בה ובביצתה, חמורה - מועלין בה ובחלבה". קודשי מזבח הם דברים הראויים להקרבה על המזבח, וקודשי בדק הבית הם דברים שמקדיש את שוויים הממוני לבית המקדש. חלב וביצה אינם קרבים על המזבח ולכן הם אינם נחשבים לקודשי מזבח. בתלמוד מבהירים כי גם בקודשי המזבח יש הבחנה בין קדושת הגוף לבין קדושת דמים. קדושת הגוף היא שדבר מסוים יהא קרב על המזבח, וקדושת דמים למזבח היא שמוכר איזה דבר להקדש ומשתמש בדמים לקניית קורבן למזבח. הגמרא קובעת כי מי שהקדיש קדושת דמים למזבח – דינו כמי שהקדישו לבדק הבית, ולכן אין נהנים מהם ואין מועלים בהם.  

אגב הדיון על חלב וביצים דן התלמוד על ההבדל בין חלב, ביצים ופרש (גללים). הדם נחשב כחלק מגופה של הבהמה, ומטעם זה גם המקיז דם לבהמת קודשים – הדם אסור בהנאה. החלב הוא אמנם חלק מגוף הבהמה אבל הוא אינו חיוני לקיומה והיא מסוגלת לחיות בלעדיו. הפרש אמנם חיוני לקיום הבהמה ואפשר לראותו כחלק מגוף הבהמה, אבל הוא נוצר כתוצאה מספיגה של מאכלים מבחוץ, והוא מתחלף כל הזמן, שלא כמו הדם הנע בסיבוב מחזורי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מעילה בחמש חטאות המתות - "ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה – ימותו, ושעיברה שנתה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום, אם משכיפרו הבעלים - תמות ואינה עושה תמורה ולא נהנין ולא מועלין, ואם עד שלא כיפרו הבעלים - תרעה עד שתסתאב ותמכר ויקחו בדמיה אחרת, ועושה תמורה ומועלין בה".  המשנה דנה בהלכה למשה מסיני של "חטאות המתות". חטאות אלו אינן קרבות על המזבח, אסורות בהנאה, ודינן שמכניסים אותן למקום סגור ומונעים מהן מזון עד שהן מתות. משנה זו שנויה גם במסכת תמורה (ד, א) וגם במסכת מעילה מפני שיש בה דינים השייכים לשתי המסכתות המשנה הזכירה שלוש חטאות  בנפרד מן השתיים האחרות, מפני שבשלוש הללו - ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה - חל דין מיתה בכל מקרה, ואילו השתיים האחרות – חטאת שעברה שנתה ואבדה, וחטאת שאבדה ונמצאה בעלת מום – נזכרות בפני עצמן מפני שלגביהן אין הדין חתוך ומוחלט, ויש לבחון גם את השאלה האם התכפרו כבר הבעלים בחטאת אחרת.

מעילה במעות - במשנה נאמר: "המפריש מעות לנזירותו – לא נהנין ולא מועלין, מפני שהן ראויין לבוא כולם שלמים. מת והיו לו מעות סתומין (לא אמר בפירוש לאיזה קורבן המעות מיועדות) – יפלו לנדבה, מעות מפורשים, דמי חטאת – ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין. דמי עולה – יביאו עולה ומועלין בהן. דמי שלמים – יביא שלמים, ונאכלין ליום אחד, ואין טעונים לחם". הנזיר המשלים את ימי נזירותו חייב שלושה קורבנות: חטאת, עולה ושלמים, אבל אם לא פירש מה מהמעות מיועד לכל קורבן, מאחר שראוי להביא במעות שלמים שאין בהם מעילה אלא לאחר זריקת הדם – אין להם דין מעילה. התלמוד מסביר כי המשנה לא עסקה במפריש מעות לצורך קינים של תורים ובני יונה שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה, מפני שהמפריש מעות לקינו אינו מייעד אותן לדבר שאין בו מעילה (כמו תורים שלא הגיע זמנם להיות קרבים), בניגוד למפריש מעות לנזיר שבכלל זה גם קורבן השלמים שאין בו מעילה בשעה זו.

מעילה בדם ובנסכים - במשנה נאמר: "רבי שמעון אומר: הדם – קל בתחילה וחמור בסופו, נסכים – חומר בתחילתן וקל בסופן. דם, בתחילתו (לפני זריקה על המזבח) - אין מועלין, יצא לנחל קדרון – מועלין. נסכים בתחילתן – מועלין בהן, ירדו לשיתין – אין מועלין בהן". מעילה בדם – בתוספתא מעילה (א, טז) מבואר שיש מחלוקת תנאים על מעילה בדמים: "מועלין בדמים, דברי רבי מאיר ורבי שמעון, וחכמים אומרים: אין מועלין". חכמים לומדים שאין מועלים בדם מהכתוב "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא), אלא שנחלקו האמוראים אם לומדים מהביטוי "ואני נתתיו לכם" המלמד שהדם הוא לכפרת האדם ולא למעילה, או מהביטוי "כי הדם הוא בנפש יכפר" שכשם שלאחר כפרה אין בו מעילה מפני שנעשתה מצוותו  כך גם קודם כפרה אין בו מעילה. התלמוד מעיר כי יש דברים שיש בהם מעילה אפילו לאחר שנעשתה המצווה, כדוגמת תרומת הדשן, איברי שעיר המשתלח, בגדי כהונה של כהן גדול ביום הכיפורים ועגלה ערופה האסורים בהנאה אף לאחר שעשה בהם מצווה, אבל התלמוד מסביר שאין לומדים מהם מפני שהכתובים העוסקים בעגלה ערופה ובתרומת הדשן  ממעטים ומצמצמים את הדין רק לדברים הללו, ולפיכך אי אפשר מנושאים אלו על שאר הדברים.  

מעילה בנסכים – בתוספתא מובאת עמדתו של רבי אלעזר בר רבי צדוק: "רבי אלעזר בר רבי צדוק אומר: לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, אחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין בו ומביאין יין קרוש (של נסכי היין) שהוא דומה לעיגולי דבילה (תאנים מיובשות), ושורפין אותה בקדושה, שנאמר: "בקודש הסך נסך שכר לה'" (במדבר כח, ז) – כשם שניסוכה בקדושה כך שריפתה בקדושה". הביטוי "בקודש" כתוב גם בהמשך הפרשה "ושרפת את הנותר באש ולא יאכל כי קודש הם" (שם כט, לד), ומכאן שיש לנהוג בנסכים כדינו של הנותר ולשורפם. רבי אלעזר ברבי צדוק אינו חולק בעניין זה על המשנה שלאחר ירידתם אין בהם מעילה, אלא שלשיטתו יש בהם מעילה מדברי סופרים, והכתוב משמש כאסמכתא (סמך) לדין מעילה שמקורו בדברי סופרים, ואין זה דין תורה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

כסף המעילה – מועל חייב להביא קורבן אשם מעילות ונוסף לזה קרן וחומש של שווי המעילה, והאמוראים נחלקו מה דינו של הכסף שהביא למעילה: "הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים, ואמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, רבאמר: מה שנהנה יפלו לנדבה (עולה), ולוי אמר: יביא דבר שכולו למזבח (קטורת)". האמורא רבא סבור כי הנהנה  מבשר קודשי קודשים שנטמא, או הנהנה מאימורי  קודשים קלים שכבר העלה להקריבם על המזבח, אינו מועל בהם, ופטור מקורבן מעילות ותשלומי מעילה, מפני שאין בהם עוד קדושה. ואף על פי שיש מצווה לשרוף את הבשר הטמא, ומצווה להפוך במזלג את האימורים כדי שיישרפו יפה על המזבח – מדובר על מצוות שהתורה ציוותה אבל לא מפני שיש בהם עוד קדושה.   

מעילה בקודשים הקרבים על המזבח - במשנה נאמר: "הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים - מועלין בהם משהוקדשו. קדשן בכלי - הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה, וחייבין עליו משום נותר ומשום טמא, ופיגול אין בה. זה הכלל: כל שיש לו מתירין (הקטרה המתירה לאכילת מזבח או אכילת אדם) - אין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא עד שיקריבו מתירין, וכל שאין לו מתירין, כיון שקידש בכלי - חייבין עליו משום נותר וטמא, ופיגול אין בה".

מתירים הם דברים שהקרבתם מתירה לעשות מעשה אחר, כמו לאכול את הקורבן או להקריב חלק אחר ל הקורבן. המשנה מבחינה בין אכילת נותר או אכילה בטומאה של קודשים האסורה בין בדבר שיש לו מתירים משיקרבו המתירים, ובין בדבר שאין לו מתירים, כמו הקומץ והלבונה שהם עצמם מתירים ואין דבר המתיר אותם לבין אכילה של פיגול האסור רק בדבר שיש לו מתירים.

בין איסור פיגול לאיסור טומאה יש מספר הבדלים: הפיגול אסור אפילו אם נודע לו הדבר רק פעם אחת, ואילו בטומאה חייב רק כשידע מתחילה שהוא טמא, ואכל בטומאתו ולאחר מכן נודע לו הדבר שוב. קורבנו של הפיגול הוא קבוע – חטאת כשב או שעירה, ולא קרבן עולה ויורד של האוכל קודשים בטומאה, בהתאם למצבו הכלכלי. הפיגול הוא איסור מוחלט שלא הותר בשום מקרה, ואילו הטומאה הותרה בציבור. על יסוד זה אפשר היה לחשוב כי כשם שהפיגול החמור חל רק במקרים מצומצמים של מה שיש לו מתירים, כך גם הטומאה תחול רק על דבר שיש לו מתירים בדומה לפיגול.

אלא שלמסקנת המדרש הטומאה אסורה בכל סוגי הקודשים. הלימוד הוא מהפסוק בעניין אכילת קודשים בטומאת הגוף: "אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה', וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני ה'" (ויקרא כב, י). כתוב זה מלמד שטומאה חלה על כל סוגי הקודשים ובכלל זה גם אלו שאין להם מתירים. עם זאת האיסור על אכילת קודשים בטומאת הגוף אינו חל מיד משעה שהוקדשו להקדש, אלא רק כאשר הקודשים הם בגדר "אשר יקרב". בדרך כלל המשמעות של "אשר יקרב" היא נגיעה, אבל ברור כי אדם אינו חייב כרת על מגע בלבד, מה גם שכל הפרשה עוסקת באכילה, ולפיכך הכתוב "אשר יקרב" מלמד שטומאה חלה על מה שראוי וכשר להקרבה, ויש לכך ביטוי בשתי דרכים: אם מדובר על דבר שיש לו מתירים – חייבים על אכילתו רק לאחר שקרבו מתיריו, ואם אין לדבר מתירים – חייבים על אכילתו רק לאחר שקדש בכלי. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "חטאת העוף– מועלין בה משהוקדשה, נמלקה – הוכשרה להיפסל בטבול יום  ובמחוסר כיפורים ובלינה. הוזה דמה – חייבין עליו משום פיגול, נותר וטמא, ואין בה מעילה. עולת העוף – מועלין בה משהוקדשה, נמלקה – הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה. מיצה דמה – חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא, ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן. פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים – מועלין בה משהוקדשו, נשחטו – הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים ובלינה, הוזה דמן – חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ומועלין בהן בבית הדשן, עד שיתיך הבשר. העולה – מועלין בה משהוקדשה, נשחטה – הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה, משנזרק דמה - חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ואין מועלין בעורות אבל מועלין בבשר, עד שתצא לבית הדשן. חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור - מועלין בהן משהוקדשו, נשחטו - הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה, נזרק דמן - חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, אין מועלין בבשר אבל מועלין באימוריהן עד שיצאו לבית הדשן. שתי הלחם - מועלין בהן משהוקדשו, קרמו בתנור, הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים (ובלינה), ולישחוט עליהן את הזבח, נזרק דמן של כבשים - חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ואין בהן מעילה. לחם הפנים - מועלין בו משהוקדשה, קרם בתנור - הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ולהסדר על גבי השולחן. קרבו הבזיכין - חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא, ואין בו מעילה. המנחות - מועלין בהן משהוקדשו, קדשו בכלי - הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה, קרב הקומץ - חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא, ואין מועלין בשירים אבל מועלין בקומץ עד שיצא לבית הדשן".

המשנה מתארת אימתי חלים דיני מעילה, פיגול, נותר וטומאה בכל שלב של מעשה הקורבנות, למן ההקדש, דרך מעשה ההקרבה, ועד יציאתם לבית הדשן. המעילה חלה בשעת ההקדש. טומאת הקודשים (המכשירה את הקורבן להיפסל במגע מגע טבול יום שטבל ועוד לא שקעה השמש, או של מחוסר כיפורים שנטהר ועוד לא הקריב את קורבן להשלמת טהרתו), ופסול הלינה חלים בהתאם למעשה המיוחד לכל קורבן: המליקה בעוף, השחיטה בבהמה, ואפיית התנור או קידוש הכלי בקורבנות מן הצומח. איסור אכילת פיגול נותר וטמא שחייבים על אכילתם כרת חל לאחר ההקרבה המיוחדת לכל קורבן: הזאת הדם ומיצוי הדם בעוף, זריקת הדם בבהמה, והקטרת קומץ הסולת במנחה, ובקורבנות  שתי הלחם ולחם הפנים, לאחר הקרבת זריקת דם הכבשים הבאים עם שתי הלחם, ולאחר הקטרת בזיכי הלבונה שעל שולחן לחם הפנים. בחלק מן הקורבנות גם אין דין מעילה לאחר שלב זה (חטאת העוף, שתי הלחם, לחם הפנים), ובחלק מן הקורבנות יש מעילה בחלק מסוים של הקורבן (עולת העוף, פרים ושעירים הנשרפים, העולה, חטאת אשם ושלמי ציבור, והמנחות) עד שיוצאים לבית הדשן, שם כולל למקומות שהיו נותנים בהם את הדשן שעל המזבח והיו שורפים את הקודשים החייבים בשריפה.     

התלמוד דן באפר תפוח שעל גבי המזבח – ונחלקו אמוראים בדבר: "רב אמר: אין מועלין בו, ורבי יוחנן אמר: מועלין בו". בתורה נאמר על מצוות תרומת הדשן: "ולבש הכהן מדו בד...והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג). רב סבור כי לאחר שנעשית מצוות תרומת הדשן שוב אין קדושה באפר ואין מועלים בו, ואילו רבי יוחנן סבור כי הכהן לובש בגדי כהונה משעת תרומת הדשן כשחותה את מה שנשרף בלילה על המערכה, אבל גם לאחר מכן כשהוא גורף וצובר את אפר הדשן בערימה על המזבח, והצורך בבגדי כהונה מלמד שהאפר נשאר בקדושתו גם בצבירתו על המזבח, ויש לעבוד בו בבגדי כהונה כפי שעובדים את עבודת המזבח בשאר הקורבנות. דברי המשנה "עד שתצא לבית הדשן" מתפרשים לדעת רבי יוחנן שיש דין מעילה עד שמוציאים את האפר הצבור לבית הדשן, ולדעת רב די שהאפר יהיה ראוי להוצאה לבית הדשן לאחר שהרים ממנו את תרומת הדשן, אפילו בעודו על המזבח.

התלמוד דן במחלוקת האמוראים לאור המשנה במסכת זבחים (ט, ה-ו): "הצמר שבראשי כבשים, והשער שבזקן תיישים, והעצמות והגידים, והקרניים, והטלפיים, בזמן שהן מחוברין – יעלו...פירשו – לא יעלו.וכולם שפקעו מעל גבי המזבח - לא יחזיר. וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח". התלמוד מסביר שאפילו לדעת רב גחלת שיש בה ממש אינה כאפר והיא נשארת בקדושתה כל עוד היא על המזבח, ואילו לרבי יוחנן גם אפר הנמצא על המזבח הרי הוא בקדושתו, והחידוש במשנה הוא שאפילו הגחלת שיש בה ממש שפקעה מעל המזבח – אין חוזר ומחזירה על המזבח.  

קרן וחומש של מעילה – המועל משלם קרן וחומש של הסכום הכולל של שווי המעילה, ומקריב אשם מעילות. האמוראים נחלקו מה יעשה עם המעות שמביא על מה שנהנה מבשר קודשי קודשים או אימורי קודשים קלים: "רב אמר: מה שנהנה – יפלו לנדבה (עולת נדבה), ולוי אמר: יביא דבר שכולו למזבח". בעניין זה מוצאים גם מסורות של ברייתות התומכות בכל אחת מן הדעות. לפי ברייתא אחת "מעילה זו להיכן הולכת? הלמידין לפני חכמים אומרים: יביא דבר שכולו למזבח (קטורת)". ואילו לפי ברייתא אחרת: "הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם (שהפריש לקניית הקורבנות הללו), עד שלא קרבה חטאתו – יוסיף (את כסף המעילה) ויביא חטאתו, ועד שלא קרבה אשמו – יוסיף ויביא אשמו. קרב חטאתו – ילכו לים המלח, כבר קרב אשמו – יפלו לנדבה. הנהנה מקודשי קודשים לפני זריקת דמים, ואימורי קודשים קלים לאחר זריקת דמים – מה שנהנה יפלו לנדבה. כל קורבנות המזבח למזבח, קורבנות קודשי בדק הבית – לבדק הבית, קורבנות ציבור – לנדבת ציבור", ומכאן שדמי המעילה באים לנדבה כשיטת רב.  

התלמוד מסביר כי יש סתירה בין ההבחנה של הברייתא של לפני כפרה ואחר כפרה: "עד שלא קרבה חטאתו...יוסיף ויביא חטאתו...משקרבה חטאתו – ילכו לים המלח", למשפט החותם בברייתא: "כל קורבנות המזבח (דמי המעילה של קורבנות) למזבח" שיאנו מבחין בין לפני כפרה ובין לאחר כפרה. התלמוד מסביר כי ההבחנה מבוססת על שיטת רבי שמעות הסבור כי חטאת שהתכפרו בעליה בחטאת אחרת תמות, ולכן גם דמי המעילה שהתכפרו בעליה באחרת הולכים לים המלח., ואילו סוף הברייתא הוא כשיטת חכמים שאין חטאת מתה אלא אם אבדה ונמצאה לאחר שהתכפרו בעליה באחרת, ולכן מלבד במקרה מיוחד זה של אבדה ונמצאה גם לאחר כפרה רשאי להקריב את דמי המעילה למזבח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "חטאת העוף - מועלין בה משהוקדשה, נמלקה - הוכשרה להפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. הוזה דמה - חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא, ואין בה מעילה". בתורה נאמר: "והקריב את אשר לחטאת ראשונה ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא" (ויקרא ה, ח-ט). סדר הקרבת חטאת העוף הוא מליקה ואחר כך הזיית הדם ומיצוי הדם על המזבח, והמשנה דנה במשמעות ההלכתית של השלבים הללו.

נמלקה הוכשרה להיפסל בטבול יום – טבול יום הוא טמא שטבל מטומאתו והוא ממתין עד לשקיעת השמש בערב עד להשלמת הטהרה בשלמותה. דרגת הטומאה של מגע טבול יום בקודשים שנויה במחלוקת תנאים בתוספתא טהרות (א, ד): "אבא שאול אומר: טבול יום תחילה לקודש, רבי מאיר אומר: מטמא את הקודש ופוסל את התרומה, וחכמיםאומרים: כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי (מאכלי) תרומה, כך הוא פוסל משקה קודש ואוכלי קודש". לדעת אבא שאול טבול יום הוא ראשון לטומאה העושה שני לטומאה בקודשים מפני שיש לקודשים דרגה מיוחדת וחמורה של קדושה ולכן החשיבו את נגעית טבול יום כראשון לטומאה. לדעת רבי מאיר טבול יום הוא שני לטומאה, ודרגה זו היא כעין דרגת מאכל שני לטומאה המטמא את הקודש בדרגת שלישי לטומאה, ופוסל את התרומה אבל אינו מטמא אותה ואינה מטמאת אחרים הלאה במגעה. ולדעת חכמים טבול יום פוסל כשלישי לטומאה בין בקודשים ובין בטומאה, ואינו מטמא הלאה מפני שכבר טבל מטומאתו ונחשלה הטומאה שהיתה בו, ולכן פוסל ואינו מטמא. המשנה שלנו היא כדעת חכמים ומשעה שחטאת העוף נמלקה – העוף נחשב לקודשים המוכשרים (עשויים וראויים) להיפסל בטומאת טבול יום, אבל לא להיטמא בה.

הוזה דמה...אין בה מעילה – התלמוד מדייק מלשון המשנה שאין אמנם דין מעילה אבל יש איסור לאכול את חטאת העוף שהוזה דמה. דיוק זה כפי שמסביר התלמוד אינו על סתם חטאת העוף הנחשבת לממונם של הכוהנים והם רשאים לאכול אותה, ויש להעמידו במקרה מיוחד של חטאת העוף שיצאה מחוץ למקום הראוי לאכילה, וזריקת הדם מועילה להפקיע את דין מעילה גם ממה שיצא מחוץ למקומו לדעת רבי עקיבא (במשנה בסוף הפרק הקודם).

מיצוי דם חטאת העוף – האמוראים נחלקו האם לדעת רב מיצוי הדם מעכב את הקרבת חטאת העוף: "אמר רב הונא אמר רב: אינו מעכב, רב אדא בא אהבה אמר רב: מעכב". (ובהמשך הסוגיה מתברר כי יש מחלוקת בעניין זה על שיטת רבי ישמעאל). רב הונא סבור כי  לשון התורה "והנשאר בדם ימצה חטאת הוא" היא במקרה שנשאר דם לאחר ההזאה והביטוי "חטאת הוא" שמשמעו כי כך יש לעשות את הדברים ולא בדרך אחרת, חוזר אל שלב ההזאה ואינו מתייחס למיצוי. לפי שיטה זו מובן מדוע המשנה הזכירה שלבים שונים כגון המליקה והזאת הדם, ולא את מיצוי הדם הכתוב בתורה שהרי שלב זה איננו מעכב. רב אדא בר אהבה סבור כי הביטוי "חטאת הוא" מלמד שהדבר מעכב, ולשיטתו יש לשנות בנוסח המשנה במקום "הוזה דמה" את השלב האחרון של "מיצה דמה" מפני ששלב זה מעכב (ובדומה לכך יש להסביר כי מיצוי הדם במשנה במסכת זבחים ו, ז מתייחס רק לעולת העוף).

בהקשר זה משווים את הביטוי "והנשאר בדם ימצה" לביטוי דומה: "והנותרת מן המנחה לאהרון ובניו" (שם ב, ג), ומסבירים כי יש הבדל בין הדברים: ביטוי "והנשאר" אינו מחייב להשאיר אלא עוסק במציאות שבה השאיר מן הדם, ואילו הביטוי "והנותרת" מיותר בכתוב, שכן אפשר היה לכתוב את הפסוק בלעדיו, ולפיכך יש לדרוש מביטוי זה שחייבים להותיר לאחר הקמיצה מן הסולת, השמן והלבונה, ואסור להקטיר על המזבח מנחה שחסרה לבונתה, סולתה או שמנה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר:" בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים, רבי אליעזר אומר: מועלין בו, ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, רבי עקיבא אומר: אין מועלין בו, וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא (גם לאחר זריקת הדמים). אמר רבי עקיבא: והרי המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, לא כשם שדמה פוטר את בשרה, כך הוא פוטר את בשר חברתה? אם פטר דמה את בשר חברתה מן המעילה, דין הוא שיפטר את בשר עצמה. אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים, רבי אליעזר אומר: אין מועלין בהן, ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, רבי עקיבא אומר: מועלין בהן וחייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא".

האמוראים דנים על שיטת רבי עקיבא לפיה זריקה מועילה גם לבשר שיצא מחוץ לעזרה להוציאו מדין מעילה. יש בעניין זה שלוש שאלות: האם מדובר על יציאה של כל הבהמה או מקצתה, האם מדובר על יציאת הבשר או גם של הדם, והאם ההשוואה של רבי עקיבא לשתי חטאות ששחט את שתיהן וזרק את דמה של אחת והשנייה נעשתה מותר חטאת אכן מתאימה לדין של בשר קודשי קודשים שיצא לפני זריקת דמים.

יציאת כולה או מקצתה – רבי יוחנן סבור כי לדעת רבי עקיבא הזריקה מועילה לקורבן שיצא מקצתו מן העזרה, אבל לא לקורבן שיצא כולו, מפני שביצא מקצתו הזריקה מועילה למה שנשאר בעזרה ומתוך כך גם למה שיצא, והבשר שיצא כולו נפסל לחלוטין וכאילו אינו קיים בעולם. התלמוד דן בהקשר זה על דעת רב אסי. מצד אחד, רב אסי לומד מחבריו בבבל כי דין מחשבת פיגול חל גם על אימורים אבודים או שרופים: "מחשבין על האבוד ועל השרוף", אבל מצד שני רב אסי עצמו סבור כי מחשבת פיגול על הדמים הנשפכים ליסוד המזבח ההולכים לאיבוד – אינה מועילה להחשיבם לפיגול, מפני שיש לראותם כדין האלל (שיירי בשר הדבוקים בעור) שאין בו ממשות ולכן אינו מטמא טומאת אוכלין ואינו מצטרף להשלים שיעור של כזית בשר נבילה (משנה חולין ט, א). מסקנת הסוגיה היא שאין פיגול בדבר האבוד והשרוף, והמשפט "מחשבים על האבוד ועל השרוף" של החברים בגולה משמעו שמחשבים מחשבת פיגול על מה שעוד לא אבד ועוד לא נשרף, אלא מה שעומד לאיבוד או להישרף, והוא מסכים עם רבי יוחנן שאלו שכבר יצאו אל מחוץ לעזרה אינם נחשבים כעומדים לפנינו, והדם אינו מועיל להם.  

יציאת דם או בשר – האמורא רב פפא סבור כי לדעת רבי עקיבא זריקת הדם מועילה לבשר שיצא מחוץ לעזרה אבל לא לדם שיצא מחוץ לעזרה. הוכחה לדבריו יש בברייתא: "שחט בשתיקה ויצא דם (מחוץ לעזרה), אף על פי שחזר וזרקו לא עשה ולא כלום. בקדשי קדשים - מועלין בו, בקדשים קלים - אין מועלין בו".

ההשוואה של זריקת דם על קורבן שיצא לשתי חטאות שנזרק דמה של אחת – במשנה משווה רבי עקיבא את זריקת הדם על מה שיצא מחוץ לעזרה לשתי חטאות שזריקת דמה של אחת מוציאה את האחרת מדין מעילה. בתוספתא (א, ה) מרחיבים ומספרים: "אמר רבי שמעון: כשהלכתי לכפר פאני, מצאני זקן אחד ואמר לי: אומר היה ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא? אמרתי לו: הן, וכשבאתי והרציתי דברים לפני חבירי שבגליל, אמרו לי: הלא פסול הוא, היאך מרצה על הפסול? וכשיצאתי והרציתי דברים לפני רבי עקיבא, אמר לי: בני, אי אתה אומר כן?! והרי המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות מועלין בשתיהן שחטן והרי דמן מונח בכוסות מועלין בשתיהן. נזרק דם של אחד מהם אי אתה מודה שכשם שדמה פוטר את בשרה מן המעילה אף יפטור בשר חבירתה מן המעילה. אם הציל בשר חבירתה מן המעילה אף על פי שהוא פסול דין הוא שיציל את בשרה". כלומר, כשם שיש לראות את החטאות כקורבן אחד, ורשאי היה לזרוק איזו מהן שירצה, ואותה חטאת שנזרק דמה פוטרת את האחרת מדין מעילה, כך גם יש לומר שזריקת הדם פוטרת את הבשר שיצא מחוץ לעזרה מדין מעילה.

בתלמוד דנים האמוראים על ההשוואה של רבי עקיבא. לדעת האמורא רבי אלעזר, יש לסייג את ההשוואה, ולומר כי לשיטת רבי עקיבא החטאת האחת פוטרת את חברתה רק כששחט את שתיהן בבת אחת, אבל לא כששחט בזו אחר זו, שכן זו שנשחטה שנייה, נעשתה למותר חטאת ולא היתה לה שעת היתר אכילה לכוהנים, ולכן לא יצאה מדין מעילה. ריש לקיש סבור כי אי אפשר לקבל את ההשוואה של רבי עקיבא יחד עם ההנחה שיש הבדל בין שחיטה בבת אחת לשחיטה בזו אחר זו, שכן בשני המקרים הקורבן שדמו לא נזרק פסול, ומדוע שיהיה הבדל ביניהם. מכאן מסיק ריש לקיש כי ההשוואה של רבי עקיבא אינה מתאימה ומגדיר את תשובת רבי עקיבא לתלמיד כ"תשובה גנובה". רבי יוחנן משיב לריש לקיש שיש להבחין בין שני קורבנות הנחשבים לגוף אחד לבין קורבנות הנחשבים לשני גופים נפרדים שאין פעולה בקורבן אחד מועילה לחבירו. רבי יוחנן מוכיח את דבריו מנושא שלישי של הקרבת אימורים לפני זריקת הדם: המפריש שתי אשמות ושחט אחת מהן, והקדים להעלות את האימורים של האשם שלא נזרק דמו על המזבח, מוריד את האימורים מעל המזבח, ואילו המקריב אימורים של קורבן אחד לפני שנזרק הדם האימורים נעשו כ"לחמו של המזבח" ואין מורידים אותם מן המזבח, ומכאן ששתי האשמות הללו אינן נחשבות תמיד לגוף אחד, ויש מקום להבחנה זו, כנגד דברי ריש לקיש המבטל אותה מכל וכל. ריש לקיש שותק כשהוא שומע את ההוכחה, ורבי יוחנן אומר כי בהוכחה זו "קצץ את רגליו של התינוק" (כינוי לריש לקיש תלמידו הצעיר).   

מעשה דמים (זריקת דמים) לעניין מעילה - במשנה נאמר: "יש מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר, ובקדשים קלים כולהו להחמיר. כיצד? קדשי קדשים לפני זריקת דמים - מועלין באימוריהן ובבשר לאחר זריקת דמים - מועלין באימוריהן ואין מועלין בבשר, ועל זה ועל זה חייב משום פיגול נותר וטמא, נמצא מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר. ובקדשים קלים כולן להחמיר. כיצד? קדשים קלים לפני זריקת דמים - אין מועלין לא באימורין ולא בבשר, לאחר זריקת דמים - מועלין באימורין ואין מועלין בבשר, על זה ועל זה חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא, נמצא מעשה דמים בקדשים קלים כולן להחמיר". לאחר זריקת הדם בשר קודשי הקודשים הוא ממון הבעלים ואין בו איסור אכילה. התלמוד מדייק כי במשנה עצמה נאמר כי אין דין מעילה לאחר זריקת הדם אבל עדיין יש איסור אכילה, ומכאן שהמשנה עוסקת בדבר שיש בו איסור אכילה, כמו בשר קודשים שיצא אל מחוץ למקומו לפי שנזרק הדם, האסור באכילה אפילו שאין בו מעילה לשיטת רבי עקיבא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "כלל אמר רבי יהושע: כל שהיה לה שעת היתר לכהנים, אין מועלין בה. ושלא היה לה שעת היתר לכהנים, מועלין בה. איזו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים? שלנה, ושנטמאה, ושיצאה. איזו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים? שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, ושקבלו פסולין וזרקו את דמה". בדף הקודם דנו בשאלה מהי שעת ההיתר לכוהנים בדבר רבי יהושע, והציעו שלוש הצעות: שעת היתר אכילה, שעת היתר זריקה או שעת היתר שחיטה, והתברר כי יש מחלוקת אמוראים בדבר: "חזקיה אמר: שעת היתר שחיטה שנינו, ורבי יוחנן אמר: שעת היתר אכילה שנינו". התלמוד ביקש להוכיח מהי שעת ההיתר מן המקרים הנזכרים במשנה, ובדף זה ממשיכים לדון במקורות שונים להוכחה בשאלה זו.

בתוספתא (א, ג) נאמר: "רבי שמעון אומר: יש נותר שמועלין בו, ויש נותר שאין מועלין בו. כיצד? לן לפני זריקה – מועלין, לאחר זריקה – אין מועלין". הלכה זו מוכיחה לכאורה כי הזמן הקובע להפריע ולהוציא מידי מעילה הוא לאחר הזריקה, כשיש היתר אכילה בבשר הקורבן לכוהנים. ואולם, התלמוד מסביר כי הלכה זו אינה מוכיחה שמדובר על היתר אכילה, ואפשר לפרש כי ההלכה מדברת על היתר זריקה, ועוסקת במקרה שלא היתה שהות ביום לזרוק את הדם, מאחר שקיבל את הדם לפני שקיעה, ולאחר שהשמש שקעה הדם נעשה נותר, לא הייתה אפשרות לזריקת הדם ולא היה היתר זריקה ולכן ממשיכים למעול בו. לפי זה כוונת הביטוי "לן לפני זריקה" היא שקודם שהדם נעשה ראוי לזריקה שקעה השמש, ולן לאחר זריקה היא שהדם נעשה ראוי לזריקה לפני שקיעת השמש, אף על פי שלא נזרק בפועל.

הוכחה אחרת היא מן ההלכה בתוספתא (א, ב): "הפיגול בקודשי קודשים - מועלין בו, בקודשים קלים – אין מועלים בו". ההלכה איננה מבחינה בין לפני זריקה ולאחר זריקה, אבל אי אפשר להוכיח על יסוד דיוק זה, שאין חשיבות להיתר הזריקה אלא להיתר האכילה שלאחר הזריקה, מאחר שייתכן כי יש לחלק בין לפני זריקה ולאחר זריקה, אלא שהתוספתא בחרה להציג הבחנה יסודית יותר בין יציאה מיד מעילה לכניסה ליד מעילה. באימורי קודשים קלים הכניסה ליד מעילה נעשית רק בזריקה כתיקנה (שאין בה פיגול), ועד הזריקה אין האימורים בכלל דין מעילה, ואילו בבשר קודשי קודשים אפילו זריקה שלא כתיקנה מוציאה מיד מעילה.     

במשנה נאמר: "בשר קדשי קדשים שיצא (מחוץ למקדש) לפני זריקת דמים, רבי אליעזר אומר: מועלין בו ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא. רבי עקיבא אומר: אין מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא. אמר רבי עקיבא: והרי המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות, לא כשם שדמה פוטר את בשרה, כך הוא פוטר את בשר חברתה. אם פטר דמה את בשר חברתה מן המעילה, דין הוא שיפטר את בשר עצמה. אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים, רבי אליעזר אומר: אין מועלין בהן, ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, רבי עקיבא אומר: מועלין בהן וחייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא".

במשנה הובאו שתי מחלוקות אבל ביסודן מדובר על מחלוקת אחת – האם יש בבשר או באימורים דין מעילה לאחר שיצאו אל מחוץ לעזרה וחזרו ונכנסו לעזרה לפני זריקת הדם. התלמוד מסביר כי הכפילות נועדה להדגיש את העקביות של שיטות התנאים: רבי אליעזר סבור שזריקה שלא כתיקנה בבשר או אימורים שיצאו אל מחוץ לעזרה אינה מוציאה מיד מעילה ואף אינה מביאה לידי מעילה, ואילו רבי עקיבא סבור כי זריקה שלא כתיקנה מביאה לידי מעילה ומוציאה מיד מעילה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

שעת היתר לכוהנים – במשנה ננאמר: "כלל אמר רבי יהושע: היתה לה שעת היתר לכהנים - מועלין בה. איזוהי שהיתה לה שעת היתר לכהנים? שלנה, ושנטמאת, ושיצאת. ואיזוהי שלא היתה לה שעת היתר לכהנים? שנשחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה".

האמוראים דנים מהי "שעת היתר לכוהנים" שבמשנה, ומסופר על בר קפרא האומר לרבי אלעזר בן פדת בן אחותו שיבחן היטב את הדברים לפני שישאל למחרת בבית המדרש על איזו שעת היתר מדובר, שכן יש שלוש אפשרויות לבאר את הביטוי "עת היתר": שעת היתר שחיטה (ראויה להישחט כהלכה אפילו אם נפסלה אחר כך), שעת היתר זריקת הדם (ראויה לזריקת הדם כהלכה אפילו אם נפסלה אחר כך) או שעת היתר אכילה (ראויה לאכילה לאחר זריקת הדם).

בעניין זה מוצאים מחלוקת אמוראים: "חזקיה אמר: היתר שחיטה, ורבי יוחנן אמר: היתר אכילה שנינו". לאור מחלוקת האמוראים הסוגיה דנה על המקרים שבמשנה. רבי זיראסבור כי יש להוכיח מן המשנה שמדובר על היתר זריקה, שלא כדעת חזקיה או רבי יוחנן, מאחר שהמקרה של "לנה" (נעשתה נותר) מוגדר במשנה כיש לה שעת היתר לכוהנים שאין מועלים בה, ואם מדובר על דם הבהמה שלא נזרק, הרי ששעת ההיתר המפקיעה מידי המעילה היא שעת היתר הזריקה. התלמוד דוחה הוכחה זו מאחר שייתכן כי המשנה עוסקת במקרה שהדם כבר נזרק והבשר עצמו נפסל בלינה ומשום שהייתה שעת היתר לאכילה אין מועלין בו, כדעת רבי יוחנן.

הוכחה אחרת מן המשנה היא על יסוד המקרה של קיבלו פסולים את הדם וזרקו את דמה, שאין לה שעת היתר לכוהנים – ומועלין בה. מקרה זה מוכיח שהפסול בהקרבה אירע בשעת קבלת הדם ולפני שאפשר היה לזרוק ומפני זה ישנו דין מעילה, ומכאן שרק היתר הזריקה מפקיע את איסור המעילה. ואולם, האמוראים נחלקו אם אפשר לדייק דיוק זה מן המשנה: רב יוסף סבור כי המשנה שלנו דנה במקרים זהים למקרים השנויים במסכת זבחים (יא, ב) על כיבוס דם החטאת: "חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהייתה לה שעת הכושר ונפסלה...שלנה, ושנטמאת, או שיצאה...בין שלא הייתה לא שעת הכושר ונפסלה...שנשחטה חוץ למקומה, חוץ לזמנה, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה". אלא שלגבי כיבוס החטאת אי אפשר לומר שהפסול אירע בקבלת הדם, ואחר כך זרקו את דמה, מפני שחובת הכיבוס היא רק בדם העומד להזאה ולא בדם שכבר היזו ממנו על המזבח, ולכן חייבים לומר שכשם שהמשנה בזבחים לא ניסחה את דבריה בדיוק, כך גם המשנה שלנו במעילה. רב אסי סבור כי המשנה במסכת מעילה מדויקת, ויש לדייק ממנה שהיתר זריקה מפקיע את דין מעילה, ואילו המשנה בזבחים השתמשה בדוגמה של "קיבלו פסולים" לא מפני כיבוס החטאת, שם אין זה משנה אם קיבלו פסולים או כשרים, אלא ללמד על נושא אחר בהלכה, שפסול המקבל את הדם הופך את כל הדם לשירייים כדין שאריות של דם שנזרק על גבי המזבח, ואם בא כשר וקיבל שוב את הדם בכלי וזרק – אין מעשהו מועיל להכשיר את הדם, מאחר שאין זורקים דם שיריים.

אגב הדברים מובא דיון של ריש לקיש ורבי יוחנן על פסול המקבל את הדם. ריש לקיש שואל את רבי יוחנן האם פסול הזורק את הדם עושה את שאר הדם בזריקתו לשיריים. רבי יוחנן משיב כי "אין לך דבר שיעשה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ומרצין לפיגולן", כלומר, אם חשב מחשבת פיגול או מחשבת פסול, נחשב הדם כשיריים הואיל ובזריקת הדם מרצה הפיגול וקובע את מעמדו של הקורבן לפיגול. עם זאת התלמוד מסביר כי כוונת הלשון "אין לך" איננה להגביל את הדם הנעשה לשיריים רק למחשבת פיגול או פסול, אלא רק בהשוואה לפסולים אחרים של קורבנות ציבור: פסולים להקרבה אינם קרבים בציבור ולכן גם אינם עושים שיריים, ואילו קורבן הנעשה במחשבת פיגול או פסול גם כן אינו קרב בציבור ואף על פי כן עושה בזריקתו את הדם לשיריים. לפי זה המשנה בזבחים הסבורה שפסול עושה שיריים עוסקת בטמא שרשאי להקריב בציבור, ולכן גם זריקתו עושה את הדם לשיריים. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מעילה במחשבת פיגול – במשנה נאמר: "קודשי קודשים...ששחטן חוץ לזמנו וחוץ למקומו – מועלין בהן...איזו היא שלא היה לה שעת היתר לכוהנים? שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה". קורבנות הנפסלים בפיגול (מחשבת חוץ לזמנו) אינם ראויים להקרבה או לאכילה. ההגדרה של פיגול היא מחשבה באחד משלבי הקרבת הקורבן שלא להקריבו בזמנו אלא לאחר זמן, אבל כדי שהקורבן יוגדר כפיגול גם לעניין עונש כרת, צריך לעשות את כל עבודות הקורבן, ואם עוד לא עשה את העבודות הללו ולא ריצה וסיים את העבודות כדי לשוות לקורבן מעמד של פיגול, כגון שעוד לא זרק את הדם כהלכתו, אין בקודשי הקודשים שעת היתר לכוהנים ועוד יש בהם דין מעילה.   

זריקה בפיגול – הסוגיה דנה על דברי רב גידל בשמו של רב: "זריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה בקודשי קודשים, ואינו מביא לידי מעילה בקודשים קלים". רב גידל מוסיף על דברי המשנה ש לאחר זריקת דמו של הקורבן המתירה כרגיל את הבשר לאכילה כוהנים, בקורבן שחשב עליו מחשבת פיגול להקריבו שלא בזמנו - לא יצא מידי דין מעילה, כיוון שאין בו היתר אכילה לכוהנים. כיוצא בזה בקודשים קלים שיש באימורים שלהם החייבים הקרבה דין מעילה לאחר זריקת הדם, זריקת הפיגול אינה נחשבת להביא לידי מעילה, והם אינם קדושים למעילה. לפי שיטה זו מחשבת הפיגול בשעת הזריקה פוסלת את הקורבן, ומטעם זה בקודשים קלים הזריקה הפסולה אינה מביאה לידי מעילה.

דבריו של רב גידל נבחנים לפי המקורות השונים. שאלה אחת שיש לשאול היא האם המקורות סבורים כשיטת רב גידל שקורבן נחשב פיגול רק לאחר זריקת הדם, או שמא יש להוכיח ממקורות אלו שאפילו בשעת המחשבה של השחיטה או הקמיצה במנחות, הקורבן כבר נחשב לפיגול. עם זאת בכמה מקורות מוצאים כי בקודשים קלים מחשבת הפיגול חלה כבר בשעת השחיטה ולא משעת הזריקה. במשנה במסכת מנחות (ז, ג) נאמר: "שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה – קידש הלחם", ומפשט הדברים נראה כי הלחם מתקדש ויש בו דין מעילה במחשבת פיגול בשעת שחיטה ואין צריך להמתין לשעת הזריקה, או, אם מחדדים את הדברים לאור משניות אחרות, כי בשעת הזריקה מתגלה למפרע שהפיגול חל בשעת השחיטה, שלא כדברי רב גידל. התלמוד דוחה הוכחה זו ומסביר כי הלחם מתקדש לא לעניין מעילה אלא מפני שהוא פסול לאכילה וחייב שריפה. שאלה אחרת היא מדברי עולא: "קומץ פיגול שהעלו לגבי מזבח – פקע פיגולו ממנו. אם אחרים מביא לידי פיגול, הוא עצמו לא כל שכן". הקמיצה היא כמו השחיטה, והדבר נחשב לפיגול, אלא שגם כאן מסבירים כי אין הכוונה לפיגול ממש אלא לאיסור בשחיטה המביא לבסוף לידי פיגול בזריקה.

שאלה אחרת שיש לדון בה לגבי שיטת רב גידל היא האם הברייתות (על פי התוספתא מעילה א, ב) מסייעות להוכיח כדבריו. בברייתא אחת נאמר: "הפיגול – לעולם מועלין בו. לן דמה, אף על פי שחזר וזרקו – מועלין בו". לא ברור אם כוונת ההלכה הראשונה: "לעולם מועלין בו" היא לאחר זריקת הדם או לפני זריקת הדם, או שמשפט זה מתייחס לקורבן עולה שיש בו דין מעילה מפני שאין בו לעולם היתר אכילה לכוהנים. כמו כן לא ברור האם ההלכה החותמת "לן דמה (ונעשה נותר) ואחר כך נזרק מועלין בו", מסייעת להוכיח לגבי זריקת פיגול שאינה מוציאה מידי מעילה, שכן יש הבדל עקרוני בין הלנת דם שיש בה צד מעשי שנעשה בפועל, ולכן יש פסול חמור והזריקה אינה מוציאה מידי מעילה, בניגוד לפיגול שאינו נעשה בידיים אלא רק במחשבה וייתכן כי שם הזריקה מוציאה מידי הפיגול.

ברייתא אחרת שיש לדון בה (גם על פי התוספתא שם) היא: "הפיגול בקודשי קודשים מועלין בו, בקודשים קלים – אין מועלים בו". ואף כאן קשה לקבוע אם הרישא מסייעת לדברי רב גידל מאחר שמדובר בה על מי שכבר זרק את הדם ומכאן שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה, או שמדובר במציאות שעוד לא זרק את הדם. כמו כן קשה להוכיח מסוף ההלכה לגבי קודשים קלים, אם היא מסייעת לדברי רב גידל, מאחר שהיא מוכיחה כי החלוקה הרלבנטית היא קודשי קודשים כנגד קודשים קלים, ואין חשיבות לשאלה אם זרק או לא זרק את הדם, או שאולי לא נזכרה חלוקה כזו לגבי קודשי קודשים, מפני שיש  קודשי קודשים שיש לנהוג בהם דין מעילה אף לאחר זריקה כמו קורבן עולה, והברייתא לא נכנסה לדקויות של פרטי הלכה אלו אלא ציינה את ההבדל הכללי בין סוגי הקודשים השונים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "קודשי קודשים ששחטן בדרום – מועלין בהן. שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון, בצפון וקיבל דמן בדרום, שחט ביום וזרק בלילה, בלילה וזרק ביום, או ששחטן חוץ לזמנו וחוץ למקומו – מועלין בהן. כלל אמר רבי יהושע: כל שהיה לה שעת היתר לכוהנים – אין מועלין בה, וכל שלא היה לה שעת היתר לכוהנים – מועלין בה. איזו היא שהיה לה שעת היתר לכוהנים? שלנה, ושנטמאה, ושיצאה. ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר לכוהנים? שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה". קודשי קודשים הריהם בכלל "קודשי ה'" שיש בהם מעילה משעת ההקדש ועד לזריקת הדם המתירה את אכילת בשר הקודשים לכוהנים, והאימורים הקרבים על המזבח = יש בהם מעילה אפילו לאחר זריקת הדם. קודשים קלים שבשרם נאכל על ידי הבעלים אינם בכלל "קודשי ה'" ואין נוהג בבשרם דין מעילה, אבל לאחר שנזרק הדם חל דין מעילה על האימורים.

מעילה במחשבת פיגול - לפי המשנה יש דין מעילה בשחיטה שנעשתה במחשבת חוץ לזמנו (מחשבת פיגול). השחיטה במחשבת פיגול אינה פוסלת את הקורבן כמי שחנק את הקודשים, אלא כשחיטה פסולה שאינה מתירה את הקודשים לכוהנים, ולפיכך יש בה דין מעילה. בסוגיה מוסיף רב גידל בשמו של רב שאם עבר וזרק את דמו של קורבן שנפסל בשחיטה במחשבת פיגול חוץ לזמנו, לא יצא מדין מעילה, כיוון שעדיין אין בבשר היתר אכילה לכוהנים. עוד הוא מוסיף כי זריקת דם הפיגול אינה מביאה לידי מעילה בקודשים קלים, שכן דין מעילה באימורי קודשים קלים חל יחד עם זריקת הדם, ואם הזריקה פסולה, עוד לא חל דין מעילה. התלמוד מסביר כי דברי רב גידל שפיגול אינו מביא לידי מעילה בקודשים קלים נאמרו על מחשבת פיגול בזמן הזריקה הפוסלת את הקורבן, ואכן אז אין דין מעילה יכול לחול, בעוד שבמשנה במסכת מנחות (ז, ג): " שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, קדש הלחם" מחשבת הפיגול הייתה בזמן השחיטה של קורבן התודה, ובשעת הזריקה הייתה מחשבתו ראויה, ולכן זריקת הדם מביאה לידי מעילה בקודשים קלים, והלחם נעשה קדוש ובאים לידי מעילה בלחם זה.   

מעילה בקודשים שמתו –מדברי חכמים יש דין מעילה בקודשים שמתו, בין בחטאת ובין בשאר קודשים. דין החטאת אמור במשנה מסכת מעילה (ה, א): "הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה – לא מעל עד שיפגום, וכשהיא מתה – כיוון שנהנה כל שהוא מעל", והאמוראים הרחיבו את דין מעילה מדברי חכמים אף לשאר קודשים. יחד עם זאת, לא בכל מקרה של קודשים מתים יש דין מעילה, כאמור בתוספתא מעילה (א, ח) נאמר: "חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח – לא נהנים ולא מועלים". חטאות המתות הן חטאות שדינן למות, ואין טעם לגזור עליהם מעילה, מאחר שאנשים בדלים מן החטאות הללו בעודן בחיים, בניגוד לחטאות העומדות לכפרה, שאנשים אינם נבדלים מהם, ולכן גזרו חכמים דין מעילה לאחר שמתו.  

מחלוקת על קורבן פסול שעלה על המזבח – האמוראים נחלקו בדינו של קורבן ששינה מקום שחיטתו ונפסל להקרבה שעלה על המזבח: "רבה אמר: אם עלו – ירדו, ורב יוסף אמר: אם עלו – לא ירדו". האמורא רב יוסף מבקש להוכיח לפי דיוקים אחדים במשניות בפרק השביעי של מסכת זבחים כשיטתו. מן המשנה שם עולה שאסור לשנות את דרך העבודה של קורבנות העוף, ואם שינה פסל את הקורבן לאכילה ולהקרבה. התלמוד דן בשלוש משניות שם: משנה אחת מלמדת ששינוי מקום אינו מביא את הקורבן לטמא בגדים (ז, ג): "וכולן (כל הפסולים לאכילה ולהקרבה), אין מטמאין בגדים בבית הבליעה ומועלין בהן (שכן לא הותרו לכוהנים), חוץ מחטאת העוף שעשה כמעשה חטאת העוף (מליקה והזאה) לשם חטאת".  משנה אחרת (ז,ה) "כל שהיה פסולו בקודש אינה מטמאה בבית הבליעה" מלמדת שהקורבנות הפסולים שאינם מטמאים בגדים בבית הבליעה מוגדרים כ"מה שהיה פסולו בקודש" (נפסל בעבודה במקדש), ומשנה שלישית (ט, ב) מלמדת ש"היה פסולו בקודש – הקודש מקבלו", ולפיכך קורבן שנפסל בשינוי מקום אם עלה לא ירד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מעילה בקודשים פסולים - במשנה נאמר: "קודשי קודשים ששחטן בדרום – מועלין בהן. שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון, בצפון וקיבל דמן בדרום, שחט ביום וזרק בלילה, בלילה וזרק ביום, או ששחטן חוץ לזמנו וחוץ למקומו – מועלין בהן. כלל אמר רבי יהושע: כל שהיה לה שעת היתר לכוהנים – אין מועלין בה, וכל שלא היה לה שעת היתר לכוהנים – מועלין בה. איזו היא שהיה לה שעת היתר לכוהנים? שלנה, ושנטמאה, ושיצאה. ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר לכוהנים? שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה". בתורה נאמר: "נפש כי תמעול מעל בשגגה מקודשי ה'..." (ויקרא ה, טו). קודשי קודשים נחשבים ל"קודשי ה'", ולכן מועלים בהם כל עוד אין לכוהנים היתר לאוכלם, משעת ההקדש ועד לזריקת הדם,  אבל לאחר שזורקים את הדם רשאים הכוהנים לאוכלם ושוב אינם נחשבים ל"קודשי ה'", ואין מועלים בהם. המשנה דנה על דין מעילה של "קודשי ה'" בקודשי קודשים שלא עשאם כדין, אם מפני ששינה מדרך עשייתם הרגילה, ואם מחמת שחשב מחשבה הפוסלתם להקרבה.

המשנה עוסקת בשינוי במקום עבודת הקורבן, זמן הקרבת הקורבן או מחשבת הזמן והמקום של הקורבן, ובכל המקרים הללו יש דין מעילה, בלי הבדל אם התחיל לעשות כהלכה ואחר כך שינה מן ההלכה, או שבתחילה שינה מן ההלכה ואחר כך עשה כהלכה. החידוש במשנה הוא שכל אחד מן המצבים הפסולים המנויים במשנה אינו נחשב כהמתת בהמה בחניקה, ואין דין הבהמה כקודשים שמתו שדין מעילה של התורה אינו חל עליהם, מפני שאפילו כאשר נפסל הקורבן – אין זה פסול מהותי לגבי שינוי במקום הקורבן, כששוחט שלא כהלכה בדרום העזרה, הרי שחיטה מעין זו כשרה בקודשים קלים, לגבי שינוי הזמן כשזורק את הדם בלילה, הלילה אינו נחשב לחלק מזמן הקורבן גם לפסול, ולגבי פיגול, שחשב לאוכלו שלא בזמנו ושלא במקומו, דין הפיגול חל רק כאשר זרק את דם הקורבן כהלכתו, ולפיכך לא יצא הקורבן לגמרי מקדושתו וחל עליו דין מעילה.

קורבן פסול שעלה על המזבח- אגב הדיון במשנה על קודשים שעשאם שלא כראוי ונפסלו מהקרבה על המזבח, דנה הסוגיה על קודשים פסולים שהעלום על המזבח, ונחלקו האמוראים בדבר: "רבה אמר: אם עלו – ירדו, רב יוסף אמר: אם עלו  - לא ירדו". התלמוד דן על הדברים לאור מחלוקת התנאים השנויה במשנה מסכת זבחים (ט, ב): "ואלו אם עלו לא ירדו...רבי יהודה אומר: שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, אם עלתה – תרד. רבי שמעון אומר: לא תרד, שהיה רבי שמעון אומר: כל שפסולו בקודש – הקודש מקבלו, לא היה פסולו בקודש – אין הקודש מקבלו". רבי יהודה סבור כי בכתוב "זאת תורת העולה היא העולה" (ויקרא ו, ב) נאמרו שלושה מיעוטים: "זאת", "היא", "העולה", ללמד שבשלושת אופני הפסול של שחיטה בלילה, נשפך הדם, ויצא הדם חוץ לקלעים – אפילו אם עלו על המזבח ירדו, וכל שכן בפסולים הנזכרים במשנתנו אם עלו ירדו מן המזבח. האמוראים נחלקו אם כן לפי שיטת רבי שמעון: לדעת רב יוסף רבי שמעון סבור שאם עלו לא ירדו, ולדעת רבה רבי שמעון עסק במקרים המתוארים בזבחים של קורבן שנתן את דמו שלא במקומו (למעלה או למטה מחוט הסיקרא), אבל בקורבנות שנשחטו שלא במקום הראוי, אם עלו ירדו.

מעילה מדברי חכמים– מדין תורה אין מעילה בקודשים שמתו, אבל מדברי חכמים יש בהם מעילה שחייב לשלם את דמי הקרן, אבל פטור מקורבן האשם ודמי החומש כדין מעילה מן התורה. דין זה נזכר במשנה מעילה (ה, א): "הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה – לא מעל עד שיפגום, וכשהיא מתה – כיוון שנהנה כל שהוא מעל". משנה זו מלמדת שיש דין מעילה מדברי חכמים בחטאת המתה מפני שאנשים אינם בדלים ונמנעים ממנה, ועל כך הוסיף האמורא עולא בשם רבי יוחנן כי יש דין מעילה גם בקודשים שמתו למרות שאנשים נמנעים בעצמם מהנאה של נבילות. וכיוצא בזה, בקורבנות שנשחטו שלא במקומם הנזכרים במשנה, מאחר שאין אנשים נבדלים מהם, תיקנו חכמים שיהיו מועלים בהם.       

 

 ואלו אם עלו, לא ירדו.

הלן, והטמא, והיוצא, והנשחט חוץ לזמנו, וחוץ למקומו, ושקיבלו פסולים וזרקו את דמו.

רבי יהודה אומר, שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, אם עלתה, תרד.

רבי שמעון אומר, לא תרד, שהיה רבי שמעון אומר, כל שפסולו בקודש, הקודש מקבלו.

לא היה פסולו בקודש, אין הקודש מקבלו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "רבי שמעון אומר: כבשים קודמין את העזים בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרים מהם? תלמוד לומר:ואם כבש יביא קרבנו לחטאת" (ויקרא ד, לב), מלמד ששניהם שקולין. תורין קודמין לבני יונה בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרים מהן? תלמוד לומר "ובן יונה או תור לחטאת" (ויקרא יב, ו), מלמד ששניהם שקולין. האב קודם לאם בכל מקום, יכול מפני שכיבוד האב קודם על כיבוד האם? תלמוד לומר:איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג), מלמד ששניהם שקולין, אבל אמרו חכמים: האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. וכן בתלמוד תורה: אם זכה הבן לפני הרב, הרב קודם את האב בכל מקום, מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו".

במשנה הקודמת נאמר כי אם הפריש כסף לכבשה לחטאת רשאי לשנות ולקנות בו שעירת עיזים. רבי שמעון במשנה מסביר כי התורה מזכירה בדרך כלל את הכבשים לפני העיזים, אבל אין זה מפני שיש עדיפות לכבשים, מפני שבקורבן החטאת נאמר קודם "והביא קורבנו שעיר עזים..." ואחר כך "ואם כבש...לחטאת". מעין זה מוצאים גם ביחס לקורבנות העוף, שבדרך כלל נזכר התורה לפני היונה, מלבד קורבן יולדת מזכירים את היונה לפני התור;  וכיוצא בזה לגבי כיבוד אב ואם, שבדרך כלל נזכר האב קודם, מלבד ביראת האם הנזכרת תחילה קודם האב.

אגב עניין זה של כבשים ועיזים מספרים: "ארבע צווחות צווחה עזרה: צווחה אחת: 'הוציאו מיכן בני עלי, חפני ופנחס, שטימאו את ההיכל' (שמואל א, ב). צווחה שניה: 'פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים'. אמרו על בן נדבאי שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות בקינוח סעודה. אמרו: כל ימיו לא היה נותר בעזרה. צווחה שלישית: 'שאו שערים ראשיכם ויכנס אלישמע בן פיכאי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה'. צווחה רביעית: 'פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי שמכבד עצמו (מעדן עצמו וכורך משי על ידיו שלא יתלכלכו ידיו) ומבזה קדשי שמים'".

בקשר למעשיו של יששכר איש כפר ברקאי מסופר על העונש שהגיע לו בעקבות ויכוח בין המלך ינאי לאשתו המלכה שלומציון. המלך ינאי סבור היה שהגדי הוא בהמה מובחרת, ואילו המלכה סברה שהכבש מובחר. כדי להכריע ביניהם קראו ליששכר איש כפר ברקאי ששימש ככהן גדול והבין היטב בטיבם של בהמות ושל בשר, ותשובתו הייתה שהכבש עדיף, שהרי אין מקריבים קורבן תמיד מן הגדי אלא מן הכבשים. בשעה שהשיב יששכר איש כפר ברקאי תשובה זו החווה תנועה בידו והמלך ינאי תפס זאת כזלזול בו, והורה לקצוץ את ידו. יששכר שיחד את אנשי המלך שיקצצו את יד שמאלו, וכשהמלך שמע על כך הורה שיקצצו גם את ידו הימנית, ובכך בא על עונשו שלא עבד בידיו בבית המקדש. האמוראים מסבירים כי יששכר צריך היה להשיב להם על פי המקראות שאינם מבחינים בין כבש לגדי: "אם כבש הוא מקריב...אם עז קרבנו" (ויקרא ג, ז, יב), ומן המסורת שבמשנה לפיה הכבשים והעיזים שקולים זה לזה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

חטאת לצורך אדם אחר או לשם חטא אחר - במשנה נאמר: "המפריש חטאתו ומת – לא יביאנו בנו תחתיו. לא יביאנו מחטא אל חטא, אפילו הפריש על חלב שאכל אמש – לא יביאנה על חלב שאכל היום, שנאמר: "קרבנו על חטאתו" (ויקרא ד, כח) – עד שיהא קורבנו לשם חטאתו". בפרשת קורבן חטאת חוזר הביטוי "קורבנו": "והביא את קורבנו" (שם כג), "קורבנו על חטאתו" (שם כח), "יביא קורבנו" (שם לב). החזרה מלמדת שהקורבן הוא של המקריב, ואדם איננו יוצא ידי חובת קורבן בקורבן שאביו הפריש לחטאתו, או במעות שהפריש האב לחטאתו, ואפילו כאשר האב הפריש את הקורבן לכפרה על עבירה בדרגת חומרה זהה לעבירה שעשה הבן (קלה שחייב עליה מלקות, או חמורה שחייב עליה מיתת בית דין). יתר על כן, הבן אינו רשאי להשתמש בקורבן או במעות שהוא עצמו הפריש לחטאת, אפילו אם מדובר על עבירה אחרת באותה דרגת חומרה, ואפילו כאשר מדובר על מעות שקונה בהם קורבן וחייב קורבן מעילה על ששינה את ייעודם ויצאו לחולין – אינו רשאי להביא בהם קורבן לחטא אחר שעשה.

שינוי כסף לקורבן אחר של אותו החטא - במשנה נאמר: "מביאין מהקדש כשבה – שעירה, מהקדש שעירה – כשבה, ומהקדש כשבה ושעירה – תורין ובני יונה, ומהקדש תורין ובני יונה – עשירית האיפה. כיצד? הפריש לכשבה או לשעירה, העני – יביא עוף, העני – יביא עשירית האיפה. הפריש לעשירית האיפה, העשיר – יביא עוף, העשיר – יביא כשבה ושעירה". בחטאת קבועה רשאים להביא כשבה או שעירה, ובקורבן עולה ויורד אפשר להביא כשבה או שעירה, ואם אין לו מביא תורים או בני יונה, ואם אין לו מביא מנחת בשיעור עשירית האיפה.

בפרשת קורבן חטאת חוזר הביטוי "חטאתו" – בקורבן מן הצאן "וכפר עליו הכהן מחטאתו" (שם ה, ו), בקורבן מן העוף "וכפר עליו הכהן מחטאתו" (שם י), ובקורבן מן הצומח (עשירית האיפה מנחה) "על חטאתו" (שם יג). המ"ם בביטוי "מחטאתו" מציינת חלקיות של דבר שלם, ומכאן למדו שאפילו אם הפריש כסף עבור סוג אחד של קורבן – ואחר כך נעשה עני ואינו רוצה להוציא הוצאה מרובה אלא לקנות סוג קורבן ששוויו פחות ולהקריבו – רשאי לעשות כן, ושאר המעות שהיו בידו יוצאות לחולין. הביטוי "על חטאתו" מתאר מצב הפוך שהפריש כסף לקנות בו קורבן עני ואחר כך נעשה עשיר, ורוצה להוסיף על הדמים שהפריש, שאף הוא רשאי לקנות קורבן יקר יותר. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהם יום הכיפורים – חייבים להביא לאחר יום הכיפורים, וחייבי אשמות תלויין – פטורין. מי שבא בידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה – פטור, שכל היום מכפר. האישה שיש עליה חטאת העוף ספק (ספק האם ילדה וחייבת קורבן יולדת) ועבר עליה יום הכיפורים, - חייבת להביא לאחר יום הכיפורים, מפני שהיא מכשרת לאכול בזבחים". התלמוד מסביר כי ההבדל בין חטאות ואשמות ודאים לאשמות תלויים נלמד מהכתוב על יום הכיפורים: "כי ביום הזה יכפר עליכם ...מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל), ומכאן שיום הכיפורים מכפר על חטא שאין מכיר בו אלא המקום ("לפני ה'"): ספק חטא שמקריב עליו אשם תלוי, אבל אינו מכפר על חטאים וודאיים שיודע עליהם, ולכן חייב להביא לאחר יום הכיפורים אשם ודאי או חטאת שהתחייב בהם קודם יום הכיפורים.  

התלמוד דן בהקשר זה על חובת קורבן לאחר יום הכיפורים במצבי ספק אחרים, כגון: ספק יולדת, ספק מצורע, ספק נזיר, ספק סוטה או ספק עגלה ערופה. מצד אחד אפשר לראות במצבים הללו חטא שאין מכיר בו אלא המקום, אך מצד שני הכתוב "ומפשעיהם לכל חטאתם" (שם כא) מדגיש ששעיר המשתלח מכפר על החטאים אבל לא על הטומאות, ובכל המקרים הללו הקורבן הוא חלק מתהליך הטהרה של המקריב: היולדת, המצורע, והנזיר מקריבים כדי להתיר לעצמם אכילת קודשים. התלמוד מסביר כי בסוטה השוכב עמה יודע על החטא ולפיכך אין זה רק חטא שמכיר בו המקום, מה גם שהסוטה אינה מקריבה אלא כדי לברר את העוון ולא כדי לכפר על חטא. כיוצא בזה, בעגלה ערופה – הרוצח יודע את מי הרג, ולפיכך אין זה חטא שמכיר בו רק המקום. ונוסף על זה הכפרה היחידה על ספק רצח היא או בדמו של ההרוג (לפי במדבר לה, לג) או בעגלה ערופה, ולא ביום הכיפורים.

עוד דיון העולה בסוגיה הוא על מי שאינו יודע שחטא חטאים שיש עליהם חובת חטאת קודם יום הכיפורים, ונודע לו הדבר לאחר יום הכיפורים. בחטא זה אמנם אין מכיר אלא המקום, ואף על פי כן, מאחר שבקורבנות החטאת הנזכרים במקרא - של ציבור, של נשיא ושל יחיד - נזכרת ידיעה ("ונודעה החטאת", "או הודע אליו חטאתו") יש ללמוד משם על מקרה זה של מי שלא ידע שחטא, ועבר עליו יום הכיפורים, ונודע לו החטא לאחר יום הכיפורים – שאף הוא חייב להקריב חטאתו, ואין יום הכיפורים פוטרו מקורבן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה. הוא היה נקרא אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יום כיפורים. יום אחד אמר (בבא בן בוטא): 'המעון הזה, אילו היו מניחין לי הייתי מביא, אלא אומרים לי המתין עד שתכנס [לבית] הספק, וחכמים אומרים: אין מביא אשם תלוי אלא על שזדונו כרת ושגגתו חטאת".

מחלוקת התנאים במשנה – התלמוד מסביר שנחלקו מה תפקידו והגדרתו של אשם תלוי ביחס לקורבן חטאת: לדעת רבי אליעזר אשם תלוי מוגדר כקורבן נדבה, וכאשר נודע החטא –מקריב קורבן חטאת לחובה. לדעת חכמים אשם תלוי נזכר יחד עם חטאות ואשמות (ויקרא ד-ה), ולכן יש להגדירו כחטאת ואשם הקרבים כקרבנות חובה. לפי שיטת חכמים תפקידו של אשם תלוי להגן על גופו של המקריב מפני ייסורים ועונשים אחרים שיבואו עליו קודם שיידע במה חטא ויקריב קורבן חטאת לכפרה. התלמוד מסביר כי יש במשנה דעה נוספת של האומרים לבבא בן בוטא: "המתן עד שתיכנס לבית הספק". לפי שיטה זו אשם תלוי הוא קורבן חובה, אבל אפשר להביאו בכל מקרה של ספק עבירה, ואפילו על ספק של אכילת נבלה.

ספק אכילת נבלה - התלמוד מסביר את דרשת הכתובים של חכמים ושל החכמים המשוחחים עם בבא בן בוטא: לדעת חכמים יש ללמוד מהכתוב באשם תלוי "ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם" (ויקרא ה, יז) גזירה שווה למילה מצוות בחטאת "אחת ממצות ה'", ומביא אשם תלוי על עבירה שמביא עליה חטאת בשוגג, וכרת במזיד. ולדעת החכמים המשוחחים עם בבא בן בוטא הביטוי "מכל מצוות ה'" מלמד שכל דבר שאסרה התורה לעשותו, ובכלל זה גם ספק אכילת נבילה, מביא עליו אשם תלוי.

אשם תלוי מול שאר האשמות – בברייתא נאמר: "חמישה אשמות מכפרים כפרה גמורה, אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה". נחלקו האמוראים בפירוש הברייתא: לדעת רב יוסף, אשם תלוי קרב בין על ספק בעבירה ששגגתה בחטאת, ובין על ספק בעבירה שאין בה צורך בכפרה בחטאת (אכילת נבילה), בניגוד לשאר האשמות – גזילות, מעילות, שפחה חרופה, מצורע ונזיר – המכפרים כפרה שלמה שאין אחריה צורך בכפרה אחרת. ולדעת רבינא בחמשת האשמות הכפרה היחידה היא הקרבנות הללו, ואילו באשם תלוי, ייתכן שיקדים יום הכיפורים לבוא ויתכפר בו, ולא יהא לו צורך בקורבן (ראו בפסקה הבאה).  

כפרת יום הכיפורים מול כפרת הקורבנות - במשנה נאמר: "חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים - חייבין להביא לאחר יום הכיפורים, וחייבי אשמות תלויין – פטורין. מי שבא בידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה – פטור, שכל היום מכפר". התלמוד דן במקור להבחנה שבמשנה בין סוגי קרבנות שונים. לדעת רב דימי לומדים זאת מן הכתוב בפרשת יום הכיפורים על השעיר הקרב בקודש: "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז). פשעים הם עבירות שאינו חייב עליהם קורבן, ומכאן שגם חטאים אינם עבירות שחייב עליהם קורבן, ואילו עבירות שחייב עליהם קורבן אינן מתכפרות ביום הכיפורים. לדעת אביי הכתוב בשעיר הנעשה בפנים מוכיח רק לגבי כפרה על עבירות בלתי ידועות שעליהן מכפר שעיר זה, ואילו על כפרת עבירות ידועות יש ללמוד מכפרת שעיר המשתלח: "והתודה עליו כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (שם טז, כא). הכתוב מזכיר עונות, פשעים וחטאים, ואם עוונות ופשעים הם חטאים במזיד, אין צורך לחזור על הביטוי פשעים, וביטוי זה מלמד על הגדרת החטאים, שבדומה לפשעים אינם בעבירות שיש בהם קורבן, אלא רק בעבירות שאין עליהם קורבן, ועבירות שחייב עליהם קורבן אינן מתכפרות ביום הכיפורים, כאמור במשנה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא, אם עד שלא נשחט - יצא וירעה בעדר, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה. רבי אליעזראומר: יקרב, שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר. אם משנשחט נודע לו - ישפך הדם, והבשר יצא לבית השריפה. נזרק הדם והבשר קיים – יאכל, רבי יוסי אומר: אפילו הדם בכוס - יזרק והבשר יאכל. אשם ודאי אינו כן, עד שלא נשחט - יצא וירעה בעדר, משנשחט - הרי זה יקבר, נזרק הדם - הבשר יצא לבית השריפה. שור הנסקל אינו כן, עד שלא נסקל - יצא וירעה בעדר, משנסקל - מותר בהנאה. עגלה ערופה אינו כן, עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר, משנערפה - תקבר במקומה, שעל ספק באה מתחלה, כיפרה ספקה והלכה לה". המשנה עוסקת במי שמקריב קורבן ,ובאחד משלבי ההקרבה מגלה כי אין צורך בקורבן. באשם תלוי הקרב על ספק חטא, נודע למקריב כי חטא (וחייב חטאת) או לא חטא ואינו חייב כלום, ובאשם ודאי נודע לו שחטא. המשנה משווה את דיני האשמות לדינו של שור הנסקל שלא הרג אדם ולעגלה ערופה הבאה על רצח שאין יודעים מי עשאו וגילו את הרוצח.  

מחלוקת התנאים במשנה בנודע קודם שחיטה– רבי מאיר סבור כי קודם השחיטה, בין לאחר שיודע שחטא בוודאות ובין אם יודע שלא חטא – הבהמה נחשבת כבהמת חולין, וכאילו לא הקדיש אותה מתחילה. ולדעת חכמים, בשעה שהקדישה חשב שחטא ולבו היה נוקפו, ולפיכך ההחלטה להקדיש איננה תלויה בחטאיו אלא בכוונת הלב לכפר על מעשיו. לדעת רבי אליעזר רשאי אדם להקריב קורבן אשם תלוי בכל יום, אבל דבריו במשנה זו מתחשבים בביקורת על שיטתו במשנה הבאה, לפיה אשם תלוי אינו קרב תמיד, אלא רק כאשר לאדם יש ספק אם חטא, ולכן גם כאן ניסח את דבריו: "אם אינו בא על חטא זה, הרי הוא בא על חטא אחר".

התלמוד דן במקרה שהפריש שני אשמות (שאם תאבד אחת יקריבו את השנייה, "אחריות"), והתכפר באחת מהן, ונודע לו שחטא או שלא חטא. יש הסבורים כי במקרה זה אין מחלוקת שהשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, מפני שההפרשה של קורבן לאחריות תחת הקורבן הראשון מלמדת שהוא רוצה להקדיש את הקורבן בוודאות.

מקרה נוסף שדנים בו הוא במקרה שבאו עדים והעידו כי חטא, ונתגלה כי עדים אלו היו זוממים, ונחלקו האמוראים בדבר: "אשם תלוי שהוזמו עדיו, רבי אלעזר אומר: הרי היא כמנחת קנאות, רבי יוחנן אמר: ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה". לדעת רבי אלעזר יש לנהוג באשם תלוי כמנחת קנאות של אישה סוטה, וכשם שאם התגלו כי עדי הסתירה של הסוטה הם זוממים ומנחתה יוצאת לחולין, כך גם במקרה שהוזמו עדי אשם תלוי – הבהמה חולין. ולדעת רבי יוחנן מנחת הקנאות לא נועדה לכפרה אלא כחלק מהליך בירור מעשיה של הסוטה, ולכן אין דמיון בין הנושאים, ובאשם תלוי – לבו נוקפו וגומר בלבו להקדיש.  

בהקשר זה יש הסבורים כי המחלוקת במשנה עוסקת במקרה שבו נודע החטא מפני שזיהו את החתיכה שאכל וגילו אם חטא, וכיוצא בזה בשור הנסקל כאשר נוגע כי ההרוג כלל לא נהרג מנגיחת השור ("בא הרוג ברגליו"). לפי הסבר זה המשנה אינה עוסקת בעדים שהוזמו, ורבי מאיר וחכמים מסכימים כי במקרה זה הפריש את הקורבן רק בשל העדים ולא משום שלבו היה נוקפו, ולכן אם נודע שחטא או שלא חטא – מניחים כי סבור היה שיזימו את עדי השקר, וכלל לא התכוון להקדיש מתחילה (כרבי יוחנן).     

יקבר מול יצא לבית השריפה – התלמוד דן בהבדל בין ההלכות הללו: אשם תלוי לאחר שחיטה ואשם ודאי לאחר זריקת הדם דינם לצאת לבית השריפה (להישרף). כנגד זה דינו של אשם ודאי לאחר שחיטה ולפני זריקת הדם להיקבר. התלמוד דן האם התנא ששנה את הדברים שנה אותה כשיטה אחת או שיש כאן שיטות שונות שאינן עקביות בשאלת מעמדו של קורבן שאינו נצרך. למסקנת הסוגיה מדובר על שיטה אחת, אלא שיש הבדל בין המצבים: באשם תלוי גמר לבו והקדישו, ובאשם ודאי לאחר זריקת הדם נראה הדבר כזבח פסול, ולכן דינם כקודשים פסולים הנשרפים בבית השריפה. לעומת זאת באשם ודאי לאחר שחיטה, אין זה נראה כזבח פסול, מפני שעוד לא זרק את הדם, ולכן דינו בקבורה, כבהמת חולין שנשחטה בעזרה שאין בה קדושה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

המשניות בחתימת הפרק עוסקות בספק אכילה של מאכלים האסורים באכילה.  במשניות מתוארים שני מצבים: מצב אחד הוא של שתי חתיכות שאחת מהן מותרת באכילה והאחרת האסורה באכילה (חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, חתיכת חלב וחתיכת חולין). מצב אחר הוא של אכילת שתי חתיכות האסורות באכילה (חתיכת חלב וחתיכת קודש, חתיכת חלב וחתיכת חלב קודש, חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר). בכל משנה דנים בשלושה מקרים שונים: מקרה שאכל חתיכה אחת משתי חתיכות, מקרה שאכל שתי חתיכות, ומקרה של שני אנשים שכל אחד מהם אכל חתיכה אחת. על המקרה האחרון נחלקו התנאים רבי יוסי ורבי שמעון במחלוקת החוזרת בכל המשניות: האם שני אנשים רשאים להביא קורבנות ביחד אפילו כשאינם יודעי מי מהם עשה את החטא, או שקורבנות חטאת ואשם הם קרבנות אישיים שמביא כל אחד לעצמו ואין עושים תנאי בקורבן הבא על חטא. ההנחה היסודית של המשנה היא שעל אכילת חלב או נותר בשגגה חייב חטאת ועל ספק אכילה שלהם בשגגה חייב אשם תלוי; על אכילת קודשים בשגגה חייב אשם מעילות, ולדעת רבי עקיבא גם על ספק מעילות מביא אשם תלוי, ובהתאם לכך משתנה סוג הקורבנות שיש להקריב:       

א.     חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן ואין יודע איזה מהן אכל – פטור, רבי עקיבא מחייב אשם תלוי. אכל את השניה - מביא אשם ודאי, אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה - זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי, דברי רבי עקיבא, רבי שמעון אומר: שניהן מביאין אשם אחד. רבי יוסי אומר: אין שנים מביאין אשם אחד.

ב.     חתיכת חלב וחתיכת חולין, אכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל - מביא אשם תלוי, אכל את השניה - מביא חטאת, אכל אחד את הראשונה, ובא אחר ואכל את השניה - זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי, דברי רבי עקיבא. רבי שמעון אומר: שניהם מביאין חטאת אחת, רבי יוסיאומר: אין שנים מביאין חטאת אחת.

ג.      חתיכת חלב וחתיכת קודש, אכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל - מביא אשם תלוי. אכל את השניה - מביא חטאת ואשם ודאי. אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה - זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי, רבי שמעון אומר: שניהן מביאין חטאת ואשם, רבי יוסי אומר: אין שנים מביאין חטאת ואשם אחד.

ד.     חתיכת חלב וחתיכת חלב קודש, אכל אחת מהן ואין יודע איזו מהן אכל - מביא חטאת. רבי עקיבא אומר: אף אשם תלוי. אכל את השניה - מביא שני חטאות ואשם ודאי, אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה - זה מביא חטאת וזה מביא חטאת. רבי עקיבא אומר: זה וזה מביאין אשם תלוי, רבי שמעון אומר: זה מביא חטאת וזה מביא חטאת, ושניהן מביאין אשם אחד,רבי יוסי אומר: אין שניהן מביאין אשם אחד.

ה.     חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר, אכל אחת מהן ואין יודע איזה מהן אכל - מביא חטאת ואשם תלוי, אכל את השניה - מביא ג' חטאות. אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה - זה מביא חטאת ואשם תלוי, וזה מביא חטאת ואשם תלוי, רבי שמעון אומר: זה מביא חטאת וזה מביא חטאת ושניהן מביאין חטאת אחת, רבי יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא - אין שנים מביאין אותה".

בתלמוד דנים האמוראים רבא ורב נחמן בשלוש שאלות העולות מן המשנה:

שאלה אחת היא על היחס בין שיטת רבי יוסי לבין שיטת תנא קמא בעניין חתיכת חלב וחתיכת חולין. מסקנת התלמוד היא שרבי יוסי סבור אף הוא כתנא קמא (או לפי נוסח אחר: רבי עקיבא) שכל אחד מהשניים האוכלים חתיכה שיש בה איסור מביא אשם תלוי, אלא שלדעת רבי יוסי יש להעיר כי שניים אינם מביאים קורבן חטאת.   

שאלה שנייה היא על המקרה האחרון של אכילת חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר. במקרה זה אכילת החלב והנותר הם איסורי חטאת, ולפיכך בספק – מביא אשם תלוי, אלא שלא ברור מדוע אינו מקריב גם אשם מעילות על אכילת קודשים בשוגג, ומסקנת התלמוד היא שמדובר על חתיכה קטנה ודקה המצטמקת בימות החמה ולכן אין בה שווי של פרוטה ואין בה מעילה.

שאלה שלישית היא על שיטת רבי שמעון במקרה האחרון. רבי שמעון סבור כי כל מאחד מן האוכלים מביא חטאת על אכילת חלב, ושניהם מביאים ביחד חטאת אחת על איסור נותר. ההנחה ביסוד דבריו של רבי שמעון היא שאיסור נותר חל על איסור חלב, והסוגיה מסבירה כי אף על פי שכרגיל אין איסור חל על איסור, בקודשים איסור חל על איסור, לפי הכתוב "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה" (ויקרא ז, כ). הביטוי "אשר לה'" מלמד שאיסור טומאה חל על האימורים של זבח השלמים אף על פי שהם אסורים באכילה כחלקים העולים על המזבח, וחל על החלב האסור בכרת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "רבי עקיבא מחייב על ספק מעילה אשם תלוי, וחכמים פוטרים. ומודה רבי עקיבא שאינו מביא את מעילתו עד שיתודע לו, שיביא עמו אשם ודאי. אמר רבי טרפון: מה לזה מביא שתי אשמות? אלא מביא מעילה וחומשה (את שווי המעילה), ויביא אשם בשני סלעים ויאמר: 'אם ודאי מעלתי - זו מעילתי וזו אשמי, ואם ספק מעלתי - המעות נדבה ואשם תלוי', שממין שהוא מביא על הודע מביא על לא הודע (אשם תלוי זהה לאשם מעילות). אמר רבי עקיבא: נראין דבריו במעילה מעוטה. הרי שיבוא לידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיביא אשם בשתי סלעים, ולא יביא ספק מעילה במאה מנה. מודה רבי עקיבא לרבי טרפון במעילה מעוטה".

המחלוקת במשנה היא על דינו של מי שחטא בספק מעילה. לדעת רבי עקיבא צריך להביא אשם תלוי לכפרה, ואינו חייב להביא את כסף מעילתו עד שיוודע לו בוודאות כי מעל, ואז מביא אשם מעילות ואת כסף המעילה בתוספת חמישית. ולדעת רבי טרפון אדם אינו רשאי להביא שני אשמות אם יכול לעשות תנאי ולא להביא חולין לעזרה. רבי עקיבא מודה כי יש לנהוג כרבי טרפון כאשר סכום המעילה מועט, אבל כאשר מדובר על סכום גבוה מוטב לחוטא להביא אשם תלוי בשווי שני סלעים, ולא להביא את סכום המעילה כולו אלא להמתין עד שיהא הדבר וודאי ואז יביא את האשם ואת המעילה.

השאלה העומדת לדיון היא היחס בין לימוד בגזירה שווה ללימוד בהיקש (השוואה). אשם תלוי דומה דמיון מילולי לקורבן חטאת, ויש ללמוד מזה על זה בגזירה שווה. באשם תלוי נאמר: "מכל מצות ה' אשר לא תעשינה" ובקורבן חטאת: "בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה" (שם ד, כו). מצד שני, פרשת מעילה כתובה בסמוך לפרשת אשם תלוי (הביטוי "ואם נפש" מחבר בין הפרשות), ולכן יש להשוותן בדרך הדרשה של היקש: "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם. ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו, ונתן אותו לכהן, והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו. ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם...והביא איל תמים מן הצאן" (ויקרא ה, טו-יח).

הנחה מוסכמת בדרכי המדרש היא שבין בלימוד בדרך גזירה שווה (השוואה מילונית) ובין בלימוד בדרך היקש (השוואה עניינית) הלימוד אינו נעשה למחצה אלא בשלמות, וכל מה שיש בתחום אחד צריך להיות בתחום עליו למדים. אם מניחים כי יש ללמוד הן בדרך היקש והן בדרך של גזירה שווה נוצרת סתירה: לפי הגזירה שווה אשם תלוי הוא רק בחטא שיש עליו חטאת, ואילו לפי ההיקש המבוסס על הביטוי "ואם נפש" יש ללמוד מאשם מעילות לפרשת אשם תלוי (תחתון מעליון=פרשה הכתובה למטה נלמדת מהפרשה הכתובה למעלה בגליון ספר התורה) ששוויו של אשם תלוי הוא כסף שקלים כמו באשם מעילות, וכיוצא בזה ללמוד מאשם תלוי לאשם מעילות (עליון מתחתון) שמביא אשם תלוי על ספק מעילה.

הפתרון של חכמים לסתירה הוא להניח שהלימוד בגזירה שווה, שאשם תלוי הוא רק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת גובר על הלימוד בדרך ההיקש, ולכן מעילה שאין עליה חטאת - אין חייבים עליה אשם תלוי. רבי עקיבא סבור לעומת זאת כי הלימוד על כסף שקלים באשם אינו נלמד מן ההיקש, מפני שזו חובה כללית של כל האשמות לפי הכתוב "זאת תורת האשם" (ויקרא ז, א), ולכן עיקר ההיקש הוא מאשם תלוי לאשם מעילות, ואם הלימוד מגזירה שווה גובר עליו, לא יהיה שום דבר שאפשר ללומדו מן ההיקש, ולכן יש ללמוד בדרך ההיקש, ולומר כי הגזירה שווה מלמדת על היבטים אחרים ולא על היבט זה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעוף, בין טמאין בין טהורין, דם נחירה, דם עיקור (עקירת הקנה והוושט), דם הקזה שהנשמה יוצאה בו - חייבין עליו. דם הטחול, דם הלב, דם ביצים, דם חגבים, דם התמצית - אין חייבין עליו, רבי יהודה מחייב בדם התמצית".

בתורה נאמר: "וכל דם לא תאכלו, בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה. כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כו-כז). למרות שהכלל הראשון הוא איסור לא-תעשה ואילו הכלל האחרון עוסק בעונש כרת, הכתוב נדרש בדרך של "כלל ופרט וכלל – אין אתה דן אלא כעין הפרט". הפרט בכתוב "עוף ובהמה" מלמד שאיסור דם חל על דבר שיש בו כעין העוף והבהמה, ולפי זה כל מה שאינו דומה לדם עוף ובהמה אינו בכלל איסור דם: דם מהלכי שתיים (בני אדם), דם שרצים, דם ביצים, דם דגים ודם חגבים– אינם בכלל איסור דם.

דם מהלכי שתיים – דם האדם מטמא רק טומאה חמורה של טומאת המת, שלא כדם עוף ובהמה שיש בהם גם טומאת אוכלים שהיא טומאה קלה ואינה מטמאת אדם ואכלים, וגם טומאת נבילה שהיא טומאה חמורה של אב טומאה המטמא אדם וכלים. ההבדל בין דרגות הטומאה הוא שטומאה קלה של אוכלים חלה רק במחשבה ובהכשר, כאשר חשב על הדבר לאוכלו והכשירו לקבלת טומאה בנתינת מים, בעוד שהטומאה החמורה של טומאת מת או נבילה אינה צריכה מחשבה והכשר לקבלת טומאה.

דם שרצים – שרץ מטמא במגע אבל לא במשא, ולכן הוא אינו דומה לעוף ולבהמה לעניין איסור דם. מסקנת הדברים היא שאם התרו במי שאוכל דם שרצים משום אכילת שרץ – חייב על אכילתו מפני שאיסור אכילת שרץ כולל גם את דמו, אבל אם התרו בו משום איסור דם – פטור.

דם ביצים – ביצים אינם דומים לעוף ולבהמה מפני שהביצים אינם נחשבות כמין בשר.  

דם דגים ודם חגבים – דם הדגים ודם החגבים מותרים מפני שאינם דומים לעוף ולבהמה שיש צורך בשחיטתם על מנת שיהו מותרים באכילה, ואילו כאן אין כל צורך בשחיטה, ולכן מותרים לכתחילה אפילו כשאסף וכינס את הדם למקום אחד, וניכר שהוא דם דגים מפני ששם קשקשי דגים בדם. וכאשראינו ניכר שהוא דם דגים – אסור לכתחילה לאוכלו. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "שבת ויום הכיפורים, ועשה מלאכה בין השמשות ואינו יודע באיזה מהן עשה, רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר....רבי שמעון ורבי שמעון שזורי אומרים: לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב, על מה נחלקו? על דבר שהוא משום שני שמות, שרבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. אמר רבי יהודה: אפילו נתכוון ללקוט תאנים וליקט ענבים, ענבים וליקט תאנים, שחורות וליקט לבנות, לבנות וליקט שחורות – רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר. אמר רבי שמעון: תמיהני אם פטר בה רבי יהושע, אם כן למה נאמר "אשר חטא בה" – פרט למתעסק". התנאים נחלקו על מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע.

הגדרת מתעסק – מתעסק הוא מי שעושה דבר אסור בשעה שהוא עוסק בדבר מותר. בכל נושא בהלכה דינו של המתעסק שונה: האוכל חלבים ועריות כשהוא מתעסק בדבר אחר – חייב מפני שנהנה גופו ממעשה זה. העושה מלאכה בשבת כשהוא מתעסק בדבר אחר – פטור, מפני שהתורה אסרה על מלאכת מחשבת, וכאן ואם לא התכוון למלאכה אסורה ולא חשב עליה אין זה מלאכת מחשבת האסורה בתורה. אגב הדיון על מתעסק דנים על עוד מי שלא עשה כמחשבתו: מתעסק שלא עשה באותו דבר שאליו התכוון, שכח מלבו מי שהתכוון בתחילה ובפועל עשה כתכנונו הראשוני, אבל לא חשב שהוא עושה כפי שרצה בתחילה, או מי שהקדים פעולה אחת לאחרת ושינה את סדר העשייה המתוכנן.

המחלוקת במשנה - האמוראים נחלקו כיצד להסביר את המחלוקת במשנה בלי להעמידה במתעסק העושה מלאכה בדבר אחר ממה שהתכוון אליו: לפי שיטה אחת מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע היא ב"שכח מלבו", שחטא בטעות שדבר שנתכוון אליו לכתחילה, אבל נחלקו באיזה מקרה בדיוק: רבי שמעון ורבי שמעון שזורי סבורים שלדעת רבי יהושע אם הדבר שחשב עליו היה משם אחר – פטור, ואם מאותו שם – חייב. ולדעת רבי אליעזר חייב בכל מקרה. ורבי יהודה חולק וסובר כי רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו בין בשם אחד ובין בשני שמות.

לפי שיטה אחרת מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע היא במי שהתכוון להקדים איסור אחד לחבירו. דוגמה לכך היא מי שהיו לפני שתי נרות דולקות והתכוון להדליק נר אחד ולכבות אחר כך נר אחר, ועשה בסדר הפוך שקודם כיבה ואחר כך הדליק בנשימה אחת (שמכוח הנשימה נר אחד כבה ואחזה בנר הכבוי). במקרה זה לא נעשתה מחשבתו באופן שלם, מאחר שלא הקדים את ההדלקה לכיבוי, אבל גם לא נעשה ההיפך ממחשבתו, שכן ההדלקה לא התאחרה לאחר הכיבוי אלא אירעה יחד עמו, ולכן נחשב הדבר כאילו נעשתה מחשבתו, ולא כמתעסק, ועל זה נחלקו: לדעת רבי שמעון ורבי שמעון שזורי נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בהקדמה ואיחור של שני מינים, אבל במין אחד – מודה רבי יהודה שחייב. ואילו לפי רבי יהודה נחלקו גם בזנ, ורבי יהושע פוטר אפילו בהקדמה ואיחור במין אחד.

החותה גחלים בשבת – אגב הדיון על עשיית מלאכה אחת בשעה שעוסק במלאכה אחרת, דנים על מי שחותה גחלים בשבת, ונחלקו התנאים בדבר בתוספתא שבת (ב, ח): "החותה גחלים בשבת – חייב חטאת, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר ברבי צדוק: חייב שתיים, מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות". בהלכה זו יש קושי מפני שאם כוונתו הייתה הן למלאכת הבערה והן למלאכת כיבוי – חייב על שתיהן, ואם לא התכוון להבעיר – אין זה מובן מדוע חייב על שתיהן. האמוראים מציעים מספר הסברים: רבי אלעזר ורבי חנינא סבורים כי התכוון לכבות את הגחלים העליונות כדי להבעיר את התחתונות, והמחלוקת היא האם המקלקל פטור על ההבערה וחייב רק על הכיבוי, או חייב גם על ההבערה. רבי יוחנן סבור כי טעמה של הלכה זו לא נתגלה עד שלא נאמר כי מדובר על נפח המתכוון לכבות את הגחלים העליונות שהוא רוצה להשתמש בהן לפחמים, ואין לו צורך בגחלים התחתונות. בניו של אבין סבורים שהתכוון לכבות ולהבעיר, ונחלקו אם ההבערה היא לאו שעונשו מלקות אבל אין בו חטאת, או שההבערה היא מלאכה שעונשה חטאת כשאר מלאכות שבת. רבא סבור כי המחלוקת היא בהקדמה ואיחור, שרצה להדליק ואחר כך לכבות, אבל בפועל הדליק וכיבה בחתייה אחת. רב אשיסבור כי המחלוקת היא במי שהתכוון לכבות והובערו הגחלים מאליהן בלא שהתכוון, ונחלקו על דבר שאינו מתכוון. וכעין מחלוקת זו נחלקו גם על מי שחותה כדי להתחמם, אם חייב או פטור מאחר שדבר זה נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה (להבערה).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

חטא ואינו יודע במה חטא- במשנה נאמר: "חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן, ואינו יודע איזה מהן אכל; אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן; שגג שבת ויום הכיפורים ועשה מלאכה בין השמשות ואינו יודע באיזה מהן עשה - רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר". המחלוקת במשנה היא על מי שעשה בוודאות עבירה אבל אינו יודע מה הייתה העבירה שעשה. בתלמוד מסבירים כי נחלקו בפירוש הכתוב בקורבן חטאת: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" (ויקרא ד, כג). לדעת רבי אליעזר הביטוי "בה" מלמד שאדם המתעסק בעבירה ועושה דבר שכלל לא התכווון לעשותו – פטור מחטאת, אבל אדם היודע שעשה עבירה חייב חטאת. ואילו לדעת רבי יהושע הביטוי "בה" מלמד שהאדם צריך לדעת במה חטא כדי להיות חייב קורבן חטאת.

בהמשך המשנה מובאות שיטות תנאים שונות המצמצמות את נושא המחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע: "אמר רבי יוסי: לא נחלקו על העושה מלאכה בין השמשות שהוא פטור, שאני אומר מקצת עשה היום ומקצת עשה למחר, על מה נחלקו? על העושה מלאכה בתוך היום ואינו יודע אם בשבת עשה אם ביום הכיפורים עשה, או על העושה ואינו יודע מעין איזו מלאכה עשה, שרבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. אמר רבי יהודה: פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי. רבי שמעון ורבי שמעון שזורי אומרים: לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב, על מה נחלקו על דבר שהוא משום ב' שמות שרבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר".

שיטת רבי יוסי – רבי יוסי סבור שהעושה מלאכה בבין השמשות שבין שבת ויום הכיפורים (לפי לוח השנה בזמן המשנה סמיכות כזו אפשרית) פטור אף לדעת רבי אליעזר, מפני שאין יודעים אם עשה מקצת המלאכה ביום אחד ומקצת מלאכה ביום האחר, ואין אדם מתחייב על מקצת מלאכה. בתלמוד מוסבר כי חכמים טענו כנגד רבי יוסי כי טענתו היא על מלאכה מתמשכת, אבל במלאכה שאינה מתמשכת אלא נעשית במשך קצר, כגון המוציא מרשות לרשות בין השמשות, המלאכה נעשתה באחד הימים, ולפיכך החטא מוגדר ומדויק אפילו שהאדם אינו יודע לומר באיזה יום נעשתה המלאכה. רבי יוסי משיב כי דקדקו אחרי שיטתו אבל לא השיבו תשובה לטענתו, מפני שטיעונו מתאים גם ביחס למלאכה שאינה מתמשכת, שחלקה עשוי להתרחש ביום אחד וחלקה ביום לאחריו. רבי יוסי סבור כי בעניין זה אין מעמד מיוחד לגמר המלאכה, כפי שעולה מדעת רבי אליעזר במשנה במסכת שבת (יג, א): "רבי אליעזראומר: האורג שלושה חוטין בתחילה, ושניים על האריג – חייב". לפי רבי אליעזר אין חייבים על מקצת מלאכה, אפילו בגמר המלאכה, ולכן הוא דורש שיהיה שיעור שלם של מלאכת אריגה: כשמתחיל את האריגה מדובר בשלושה חוטים, וכשמוסיף לאריג קיים - מדובר על שני חוטים, ואין די בחוט אחד בסוך מלאכת האריג מפני שאין זו מלאכת אריגה.

שיטת רבי יהודה – רבי יהודה סבור כי לדעת רבי יהושע החוטא שאינו יודע במה חטא פטור גם מאשם תלוי שמביאים על ספק חטא, לפי הכתוב באשם תלוי: "נפש כי תחטא...ולא ידע" (שם ה, יז), שאינו יודע כלל ולא מי שיודע כי חטא רק שאינו יודע במה. רבי שמעון חולק במדרש ההלכה על רבי יהודה, וסבור כי הן מי שחטא ואינו יודע במה חטא, והן מי שספק חטא וספק לא חטא – חייבים אשם תלוי.

שיטת רבי שמעון ורבי שמעון שזורי – לפי שיטה זו לא נחלקו על מי שהיו לפניו שתי גפנים וליקט מאחת מהן בשבת, ואינו יודע מאיזו אחת, מאחר שכוונתו הייתה לעשות מלאכה בגפן, ונחלקו על מי שהיו לפניו תאנה וגפן וליקט מאחת מהן בשגגה.

המחלוקת במשנה – בהמשך המשנה נאמר: "אמררבי יהודה: אפילו נתכוון ללקוט תאנים וליקט ענבים, ענבים וליקט תאנים, שחורות וליקט לבנות, לבנות וליקט שחורות, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. אמר רבי שמעון: תמיהני אם פטר בה ר' יהושע, אם כן למה נאמר "אשר חטא בה" (שם) - פרט למתעסק". התנאים רבי יהודה ורבי שמעון דנים כיצד להסביר את מחלוקת התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע ביחס להגדרת מתעסק בעבירה. התלמוד מסביר שדין המתעסק משתנה ביחס לתחומים שונים בהלכה: בדיני חלבים ועריות – המתעסק חייב מפני שעיקר החיוב הוא על הנאת הגוף שיש לחוטא. לעומת זאת, בדיני שבת עיקר המלאכה היא המחשבה והכוונה לעשותה, ולכן העושה מלאכה אסורה בשבת בשעה שהוא עוסק במלאכה אחרת – פטור, לפי שאינו מתכוון לעשות את המלאכה. אלא שגם בעניין זה מוצאים דרכים שונות של מתעסק: אופן אחד הוא של מי שהתכוון ללקוט תאנה וליקט תאנה אחרת – והוא פטור מפני שלא נעשתה כוונתו. אופן אחר של מתעסק הוא מי שמתכוון לחתוך פרי תלוש וחתך פרי מחובר לשורשו – ועל דבר זה נחלקו האמוראים: "אביי אמר: חייב (שהתכוון לפעולת החתיכה) ורבא אמר: פטור (שלא התכוון לפעולת חתיכה אסורה). אופן שלישי של מתכוון הוא מי שהתכוון לפעולה מותרת כמו להגביה פרי תלוש ובשעה שעשה כן, חתך פרי מחובר, וכאן לדעת הכל פטור מפני שהוא מתעסק. עוד אופנים של  מתעסק הם המתעסק בדבר מצווה, שמל ילד אחד במקום ילד אחר, ונחלקו התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע עם העיסוק במצווה פוטר מחטאת. עוד מעירים כי במקרים חריגים המלאכה אינה תיקון אלא קלקול כגון עשיית חבורה – ואף על פי כן חייב חטאת, ולכן גם דין המתעסק שונה, והוא חייב על עשיית חבורה כמתעסק.   

בהתאם להגדרות הללו של מתעסק, דנים האמוראים על המחלוקת במשנה: יש הסבורים (שמואל) כי המשנה עוסקת במי ששכח מלבו – כלומר, עשה מלאכה שהתכוון לעשותה אבל באותה שעשאה שכח את כוונתו הראשונה וסבור היה כי כוונתו אחרת, ולבסוף אכן עשה כפי שהתכוון בתחילה, ונחלקו רבי שמעון ורבי יהודה במשנה על מה מדובר במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע: לדעת רבי שמעון מי שרצה ללקט תאנים ושכח וחשב שרצונו בתאנה אחרת, ולבסוף ליקט בטעות את הראשונה – חייב לדברי הכל, ומחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע היא בשני מינים: מי שהתכוון ללקוט ענבים, ושכח וסבור היה שרוצה ללקט תאנים, ולבסוף אכן ליקט ענבים, שלדעת רבי אליעזר נעשתה כוונתו ולכן חייב חטאת, ולדעת רבי יהושע כוונתו הראשונה אינה זהה למחשבה שלו באותה שעה, ולכן פטור מחטאת. רבי יהודה חולק ולדעתו נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בשני האופנים הללו, של מין אחד ושל שני מינים. ויש הסבורים (רבא) כי המחלוקת במשנה היא על הקדמה ואיחור – שרצה לעשות מלאכה אחת מאוחרת ואחרת מוקדמת, וכך יש לפרש את המשנה: לדעת רבי שמעון ורבי שמעון שזורי, נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהקדים ואיחר בשני שמות, כגון שהתכוון קודם ללקוט ענבים, ואחר כך תאנים, ולבסוף עשה להיפך, ובזה פטר רבי יהושע, אבל כשהקדים תאנה לתאנה – חייב אף לרבי יהושע שכן לא שינה ממה שרצה. ולדעת רבי יהודה, גם אם הקדים את המאוחר מאותו שם, כגון תאנה לתאנה, פטור לדעת רבי יהושע, הואיל וכוונתו הייתה לאתנה אחרת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "ספק אכל חלב ספק לא אכל...שומן וחלב לפניו ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל...מביא אשם תלוי". יש הסבורים כי חייב אשם תלוי על אכילת חתיכה אחת שיש ספק אם היא חלב האסור באכילה או שומן המותר באכילה, ויש החולקים וסבורים שחייב אשם תלוי על אכילת חתיכה אחת משתי חתיכות שאין יודעים מי מהן שומן ומי חלב. האמוראים נחלקו כיצד להסביר מדוע מביא אשם תלוי רק אם אכל חתיכה אחת משתי חתיכות: לפי רבא הדבר מבוסס על הכתוב באשם תלוי: "ועשה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה" (ויקרא ה), לפי רבי זירא הסיבה היא שבשתי חתיכות אפשר לברר מי מהחתיכות אסורה, ולפי רב נחמן הסיבה היא שבשתי חתיכות האיסור קבוע וודאי.  

שיטת רבי אליעזר באשם תלוי – התלמוד דן במקורות שונים על חובת אשם תלוי לשיטת רבי אליעזר: א. ייבום – במשנה יבמות (ד, ב) נאמר: "ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון – יוציא והולד כשר, וחייב באשם תלוי". ב. דם נידה בתשמיש– במשנה נידה (ב, ב) נאמר: "נמצא על שלה (נמצא דם על בגד שבדקה בו את גופה לאחר התשמיש) לאחר זמן – טמאין מספק, ופטורין על הקורבן, וחייבים באשם תלוי".ג. כוי – בתוספתא ביכורים (ב, א) נאמר: "כוי - חייבין על חלבו אשם תלוי". המקורות הללו נסמכים על שיטת רבי אליעזר במשנה במסכת כריתות (ו, ג): "רבי אליעזר אומר: מתנדב אשם תלוי בכל יום, ובכל שעה שירצה...אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכיפורים יום אחד. אמר: המעון הזה, אילו היה מניחים לי – הייתי מביא, אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק". לפי שיטת רבי אליעזר אין צורך בשתי חתיכות כדי להתחייב באשם תלוי, ואפילו אם אי אפשר לברר את האיסור מביא אשם תלוי. לפיכך, אם היו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, ואכל אחד חתיכה אחת וחבירו את החתיכה האחרת – שניהם מביאים אשם תלוי, אלא שהשני חייב אשם תלוי שלא מן הדין, מפני שבשעה שאוכל יש שם רק חתיכה אחת, אבל גם אינו פטור לגמרי כדי שלא לקבוע שהראשון חייב חטאת. הפתרון השלם הוא שהמקריב השני ינסח תנאי: שאם אכל הראשון שומן והוא אכל חלב – מביא אשם תלוי לכפרה, ואם אכל את השומן – יהא הקורבן כנדבה.

ידיעה לחטאת ולאשם תלוי – בברייתא נאמר: "אכל ספק חלב ונודע לו, ספק חלב ונודע לו, רביאומר: אומר אני כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת, רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: אין מביא אלא אשם תלוי אחד שנאמר "על שגגתו אשר שגג" (ויקרא ה, יח) אפילו על שגגות הרבה אינו חייב אלא אחת". האמוראים נחלקו כיצד לבאר את שיטת רבי: לדעת רבי זירא, אביי וריש לקיש יש ללמוד מדברי רבי שמביא חטאת על כל אחת ואחת ("כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות"), שהידיעות שבינתיים שהיו של ספק חטא והיה חייב עליהן אשם תלוי, נחשבות לידיעות המחלקות גם לחטאות כשנודע לו לבסוף שחטא בוודאות. ולדעתרבא ורבי יוחנן הידיעות של הספק שבין אכילה לאכילה מחלקות בעניין אשם תלוי מפני שהן ידיעות ספק, אבל אינן מחלקות גם לחטאות כשיודע לבסוף בוודאות שחטא. לפי שיטה זו מובנים דברי רבי "כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת", המשווים את דין האשם לחטאת, וכשם שידיעת וודאי מחלקת לחטאת כך ידיעת ספק מחלקת לאשם תלוי, ואם ידיעת הספק הייתה מחלקת גם לחטאת – צריך היה לתלות את החטאת באשם, ולא להיפך.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "ספק אכל חלב ספק לא אכל, ואפילו אכל ספק יש בו כשיעור וספק אין בו, שומן וחלב לפניו ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל, אשתו ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן שגג, שבת ויום חול ועשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזו מהן עשה - מביא אשם תלוי". המשנה עוסקת בספק עבירה. אם עשה עבירה בשוגג חייב עליה חטאת אבל אם יש לו ספק אם אכן חטא – מביא אשם תלוי. בתורה נאמר: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו. והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן. וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע ונסלח לו" (ויקרא ה, יז-יח).

חתיכה אחת או שתי חתיכות - האמוראים נחלקו כיצד לפרש את המשנה: "רב אסי אמר: חתיכה אחת שנינו, ספק של חלב ספק של שומן. חייא בר רב אמר: חתיכה משתי חתיכות שנינו". לפי רב אסי המקרה הראשון במשנה "ספק אכל חלב ספק לא אכל" עוסק בחתיכה שאין יודעים מהי, והמקרה שאחריו אינו מחדש אלא מוסיף הלכה מובנת מאליה כי מי שאכל אחת משתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואינו יודע איזו אכל – מביא גם כן אשם תלוי. לפי חייא בר רב המקרה הראשון במשנה עוסק בחתיכה אחת משתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, והמשנה עוסקת במקרה זה ביתר פירוט בהמשכה. המחלוקת בפרשנות המשנה היא גם על פרשנות הביטוי "מכל מצות ה'". לדעת רב אסי יש ללכת אחר מסורת הכתיבה והביטוי "מכל מצות ה'" מלמד שיש כאן רק חתיכה אחת שיש ספק לגביה. ואילו לדעת חייא בר רב יש ללכת אחר מסורת הקריאה של הביטוי "מצוות ה'" בלשון רבים, ולכן יש כאן שתי חתיכות שרק אחת מהן אסורה והאחרת מותרת.

שיטת האמורא רב – האמורא רב סבור (כדעת בנו חייא) שחובת אשם תלוי היא כאשר אכל אחת משתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ולא כאשר אכל חתיכה אחת שיש ספק לגביה אם היא של חלב או שומן, והאמוראים נחלקו כיצד לפרש את דבריו: לפי רבא טעמו של רב מבוסס על הכתוב "ועשה אחת מכל מצות ה' בשגגה" (שם) שהשגגה היא ביחס לשתי מצוות כדרך מסורת הקריאה של הכתוב. לפי רבי זירא כאשר אכל אחת משתי חתיכות – אפשר לברר את האיסור ולבחון האם החתיכה שנשארה היא של חלב או של שומן, ועד שיבררו דבר זה מקריב אשם תלוי, אבל בחתיכה אחת שנאכלה – אי אפשר לדעת מהי ואי אפשר לברר אם היה איסור. ולפירב נחמן – כאשר אכל אחת משתי חתיכות האיסור היה קבוע באותו מקום בוודאות, ואילו כאשר אכל חתיכה אחת אין וודאות כי האיסור אכן היה שם, ולפיכך חייב רק בשתי חתיכות.

התלמוד מסביר מהו ההבדל בין הדעות השונות: כאשר היו לפניו שיעור כזית של חתיכה אחת ושיעור חצי זית של חתיכה אחרת – אין כאן שתי חתיכות של כזית ואין זה שתי "מצוות" כדרישת הכתוב, אבל יש כאן עדיין ספק של שתי חתיכות שאפשר לבררו אם ידעו מה אכל ומהי החתיכה שנותרה. עוד הבדל בא לידי ביטוי כאשר היו שתי חתיכות, ובא גוי ואכל את אחת מהן – במקרה זה אין כאן "מצוות" כדרישת הכתוב, ואין כאן שתי חתיכות שאפשר לברר את איסורן, אבל היה כאן איסור וודאי קבוע קודם לאכילת הגוי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "אמררבי עקיבא: שאלתי את רבי אליעזר בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת מהו? חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת? אמר לו: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר: ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, חייב על כל אחת ואחת, שבת שיש בה תוצאות הרבה ומיתות הרבה, אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת? אמרתי לו: אם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו, תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת. אמר לי: הבא על הקטנות יוכיח, שאין בה אלא אזהרה אחת (על האיש ולא על הקטנה) וחייב על כל אחת ואחת. אמרתי לו: אם אמרת בקטנות, שאף על פי שאין בהן עכשיו יש בהן לאחר זמן, תאמר בשבת שאין בה עכשיו ולא לאחר זמן. אמר לי: הבא על הבהמה יוכיח, אמרתי לו: הבהמה כשבת".

הדיון במשנה הוא מהו מספר קורבנות החטאת שחייב עליהם אם עשה מלאכות שבת בהרבה שבתות. התלמוד מסביר כי שאלתו של רבי עקיבא לרבי אליעזר היא למעשה כמה שאלות המנוסחות כשאלה אחת: שאלה אחת היא על ההגדרה של "מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת" - האם העושה תולדות מלאכה רבות שהן כעין אב המלאכה, חייב אחת או על כל אחת ואחת.  שאלה אחרת היא על ההגדרה של "שבתות הרבה" – האם יש להחשיב שבתות שונות שעבר בהן עבירה כחלוקות זו מזו לעניין חטאת והן נחשבות כגופי עבירה שונים, כפי שהבא על מספר נשים חייב חטאות כמספר הנשים שבא עליהן.

גם השאלה המדויקת שיש לשאול על עשיית מלאכה ב"שבתות הרבה" משתנה בהתאם למצבים שונים של תודעת האדם: מצב אחד הוא "שגגת שבת וזדון מלאכות" - כאשר ידע שהמלאכה אסורה אבל לא ידע שהיום שבת, וכך עשה שוב ושוב בשבתות הרבה מבלי שנודע לו בינתיים כי עבר עבירה. במקרה זה השאלה היא האם הימים שבין שבת אחת לשבת הבאה נחשבים כזמן המפריד בין השבתות, מפני שאדם עשוי לדעת בינתיים שעשה את המלאכות בשבת ("ימים שבינתיים הם ידיעה לחלק"). מצב תודעה אחר הוא "זדון שבת ושגגת מלאכות", כאשר ידע ששבת היום אבל לא ידע שהמלאכה אסורה  ואז השאלה היא האם השבתות הם כגופים מחולקים.

האמוראים מסבירים את שיטות רבי עקיבא ורבי אליעזר בהתאם לשאלות השונות שיש בנושא זה: לדעת האמורא רבה, רבי עקיבא סבור שימים שבינתיים נחשבים לידיעה לחלק, ושאל את רבי אליעזר האם שבתות כגופים מחולקים, ורבי עקיבא לא קיבל את דעת רבי אליעזר שהשבתות כגופים מחולקים. לדעת אביי רבי עקיבא שאל את רבי אליעזר על שני הדברים, וקיבל את דבריו בנוגע לימים שבינתיים אבל לא לגבי שבתות כגופים מחולקים. לפי רב חסדא רבי עקיבא סבור כי שבתות הם כגופים מחולקים, והוא שאל את רבי אליעזר על ימים שבינתיים, וקיבל את דבריו. כל האמוראים מסכימים כי בנוגע לשאלה לגבי מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, רבי עקיבא שאל את רבי אליעזר הסבור כי חייב על כל אחת ואחת, ורבי עקיבא לא קיבל את דבריו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליס (שוק הקצבים) של עימאוס (שם מקום) שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו מהו? חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו, אבל שמענו הבא על ה' נשיו נדות בהעלם אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת, שהדברים קל וחומר". התלמוד מסביר כי השאלה של רבי עקיבא הייתה על אדם הבא על אישה שהיא אחותו, אחות אביו ואחות אמו (ולא על שלוש נשים). מציאות כזו תיתכן במי שעבר עבירה ובא על אמו והוליד ממנה שתי בנות, והוליד מאחת הבנות בן, ובן זה בא על אחות אמו, שהיא גם אחות אביו, וגם אחותו, והתלמוד מכנה אדם זה בשם "רשיעא בר רשיעא" =רשע בן רשע.

השאלה היא על היחס בין "שמות"= ההגדרות המובחנות של ההלכה לגבי איסורים, ל"גופים"= טבע המציאות. רבי עקיבא שואל האם "שמות" מחלקים לעבירה. "שמות" הן קטיגוריות שונות של איסורים, והשאלה היא האם שלושה איסורים החלים על אישה אחת – מחלקים את חובת קורבן החטאת לשלושה קורבנות. רבן גמליאל ורבי יהושע אינם עונים לשאלת רבי עקיבא, אלא מעידים כי לפי המסורת מי שעבר עבירה שיש לה שם אחד (נידה) בנשים שונות חייב חטאת על כל אישה, מפני שהאיסור ביחס לכל אישה הוא עבירה בפני עצמה, ומכאן הם סבורים שיש ללמוד קל וחומר למי שעשה עבירות שונות באישה אחת. עם זאת, התלמוד סבור כי בכל זאת יש הבדל בין הדברים: כאשר מדובר על עבירה הנעשית ביחס לנשים שונות "הגופים מחולקין" מבחינת המציאות, ולכן אפשר לראות גם את העבירות כחלוקות זו מזו, ולפיכך מביא על כל עבירה שעשה חטאת לעצמה. ואולם, כאשר מדובר על עבירות רבות באישה אחת, אין כאן אלא גוף אחד, אף על פי שיש כמה איסורים החלים עליה.

בהקשר זה דנים על קריטריון נוסף לחלוקה, בהתאם למספר הפעמים שאדם עושה את אותו איסור מסוים, ונחלקו התנאים בדבר: "בא עליה וחזר ובא עליה, וחזר ובא עליה – חייב על כל אחת ואחת, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת. ומודים חכמים לרבי אליעזר בבא על חמש נשיו נדות בבת אחת, שהוא חייב על כל אחת ואחת, הואיל וגופין מוחלקין". התלמוד דן האם טעמו של רבי אליעזר קשור לכך שעשה שתי פעולות, או מיש לחלקן מפני שאלו אינן פעולות שאפשר להופכן לפעולה אחת (כל ביאה עומדת בפני עצמה). ההבדל המעשי בין הטעמים הללו הוא במקרה שקצר שתי גרוגרות, אלא שקצר אותן בשתי פעולות קצירה, ונחלקו האמוראים בדבר: לפי רבה עשה שתי פעולות, ולפי רב יוסף מאחר שיכול היה לקצור את שתי הגרוגרות בקצירה אחת, חייב רק חטאת אחת. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביום הכיפורים, רבי מאיר אומר: אם היה שבת והוציאו - חייב, אמרו לו: אינו מן השם". הכלל היסודי בהלכה הוא שאין איסור חל על איסור, מלבד כאשר האיסור הוא מוסיף – כלומר, כאשר האיסור החדש מוסיף על האיסור הקודם עוד דברים. במקרה שבמשנה אכילת חלב אסורה לכל אדם מישראל, הטמא מוסיף איסור אכילה של הקודשים, ההקדש מוסיף איסור הנאה, והנותר מוסיף איסור גם לגבוה (להקרבה).   

במשנה נאמר: "יש בא ביאה אחת, וחייב עליה ו' חטאות, כיצד? הבא על בתו - חייב עליה משום בתו, ואחותו, אשת אחיו, ואשת אחי אביו, ואשת איש ונדה". במשנה זו מדובר על אדם הבא על אמו והוליד בת, ולכן איסור הבת והאחות נאסרו בבת אחת, ואיסור חל על איסור בבת אחת. בת זו נישאת לאח והוסיפה איסור על האחים כאשת האח, אחר כך נישאת לאחי אביו ויש בה איסור לגבי שאר האחים של האב, איסור אשת איש מוסיף איסור לכל העולם, ואיסור נידה מוסיף איסור לבעלה.   

במשנה נאמר: "הבא על בת בתו - חייב עליה משום בת בתו, וכלתו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו (ואחות אשתו) ואשת איש ונדה, רבי יוסי אומר: אם עבר זקן (אביו של זה) ונשאה - חייב עליה משום אשת אב, וכן הבא על בת אשתו ועל בת בתה". רבי יוסי סבור כרגיל שאין איסור חל על איסור כפי שלומדים בתוספתא סנהדרין (יב, ו): "כיצד אמר רבי יוסי נידון בזיקה ראשונה (האיסור הראשון)? חמותו ונעשית אשת איש – נידון משום חמותו, אשת איש ונעשת חמותו – נידון משום אשת איש". אלא שכאן מדובר על איסור מוסיף, שהרי נוסף איסור על אחד האחים האחרים לבוא על אשת האב, ולכן רבי יוסי מחייב גם על אשת האב.  

במשנה נאמר: "הבא על חמותו - חייב עליה משום חמותו, וכלתו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, ואחות אשתו, ואשת איש ונדה. וכן הבא על אם חמיו ועל אם חמותו, רבי יוחנן בן נוריאומר: הבא על חמותו - חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו אמרו לו שלשתן שם אחד הן". יש המנמקים את דברי רבי יוחנן בן נורי בכתוב "שארה הנה זמה היא" (ויקרא יח, ז), שהכתוב החשיבן לעבירה אחת, אף על פי שיש כאן שמות שונים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "כמה ישהא באוכלין? כאילו אוכל קליות, דברי רבי מאיר, וחכמיםאומרים: עד שישהא מתחלה ועד סוף, כדי אכילת פרס – חייב". המחלוקת היא על משך זמן האכילה: לדעת רבי מאיר יש להחמיר ולצרף את חצאי הזיתים אפילו אם אוכל אותם בקצב איטי כפי שאוכלים קליות במשך כל היום כולו, ולדעת חכמים  זמן האכילה מוגבל למשך זמן אכילה של פרס (חצי ככר לחם), ואם אכל בהפסקות במשך זמן רב יותר –אין הדבר מוגדר כאכילה.

איסור שתיית יין ושכר בשעת עבודה במקדש – במשנה נאמר: "אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה (בשעת אכילה או שתייה) כדי אכילת פרס – חייב. רבי אליעזר אומר: אם פסק בה או אם נתן בו מים כל שהוא – פטור". בתורה נאמר: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו" (ויקרא י, יט). במדרש ההלכה התנאים מפרשים את הביטוי "יין ושכר" באופנים שונים: לדעת תנא קמא הביטוי "שכר" מציין תכונה של יין, והביטוי "יין" מוסיף כי מלבד יין משכר אסור גם יין בשיעור כל שהוא, אפילו אם הוא עודנו תוסס בגת ואין בו כדי לשכר. לדעת רבי יהודה הביטוי "שכר" אוסר על שתיית כל המשקאות המשכרים, והביטוי "יין" אוסר על יין, אלא ששתיית שכר אסורה רק באיסור לא תעשה, והשותה יין ונכנס למקדש לעבוד חייב מיתה. לדעת רבי אליעזר אסור לשתות יין כדרך שכרות, אבל אם מזג מים למים או הפסיק בשתייה אין הדבר נחשב לשתייה. ההלכה היא כרבי אליעזר, והיו אומרים על רבי אליעזר שהוא הטוב והמאושר שבחכמים, מאחר שהלכה כמותו.

איסור הוראה לאחר שתיית יין – בתורה נאמר: "יין ושכר אל תשת...ולהבדיל בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה" (שם). כתוב זה מללמד שאסור ללמד ולהורות הלכה לאחר שתיית שכר ויין, אלא שנחלקו התנאים: לדעת תנא קמא האיסור הוא על הוראה של תלמוד שיש בו הלכה ולא על משנה שאין מורים הלכה כמותה,  ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה האיסור הוא על הוראת הלכה למעשה ולא על  תלמוד שאין בו מסקנה ישירה להלכה. בהלכות פשוטות שכל תלמיד בבית המדרש הידועות לכל תלמיד בבית המדרש, כטומאת השרץ או טהרת הצפרדע – אין איסור הוראה. בתלמוד מסופר כי האמורא רב היה דורש ביום טוב לקהל, ולא היה ממנה מתורגמן שיתרגם את דבריו לקהל כהלכה למעשה, מפני שלא רצה להורות הלכה ביום טוב שנוהגים לשתות בו יין ושיכר. בתלמוד מסופר כי רב אשי היה נוהג לשתות יותר מרביעית ולפיכך נהג איסור אף ביין שנתן בו מים, ואמר לאחד מתלמידיו לשוב אליו למחרת כדי להתיר נדר.

אי אמרת בשלמא רבי מאיר לחומרא היינו דקתני עד שישהא עד דשהי דיליה כדי אכילת פרס אלא אי אמרת ר' מאיר לקולא וחכ"א אם שהה מיבעי ליה אלא לאו ש"מ ר' מאיר לחומרא ש"מ אמר רבנאי אמר שמואל בחלבים ובנבילה עד שישהא מתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס אוכלים טמאים שקצים ורמשים ומשקין אפילו כל היום כולו בכדי אכילת פרס מאי קאמר אמר רב פפא הכי קאמר אפילו כל היום כולו והוא שאכל כזית בכדי אכילת פרס מיתיבי כל האוכלין מצטרפין לפסול הגוייה בכחצי פרס מאי לאו דאכליה לחצי פרס בכדי אכילת פרס לא דאכל כזית כזית בכדי אכילת פרס מיתיבי כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוייה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס כיצד אכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין יותר מכאן אין מצטרפין לא התירו לאכול פחות מכשיעור לירד ולטבול ירד וטבל ועלה והשלימו מצטרף התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה כל המשקין מצטרפין לפסול את הגוייה ברביעית בכדי אכילת פרס כיצד שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין יותר מכאן אין מצטרפין הותרו לה למגע טמא מת להניק בנה ובנה טהור קתני מיהת אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה בכדי אכילת פרס מצטרף תיובתא דרבנאי תיובתא אמר מר לא התירו לו לאכול פחות מכשיעור לירד ולטבול מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר אכל פחות מכשיעור לא התירו לו לירד ולטבול שאם ירד וטבל ועלה והשלימו מצטרף ואתי למימר אהני לי טבילה קמייתא ואין יודע שאין טבילה אלא באחרונה קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא הכי קתני הותרו לה לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה קתני התירו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור אמאי טהור כיון דיינק חלב איטמי ליה מחלב וכי תימא לא איתכשר נתכשר בטיפה מלוכלכת על פי הדד אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה [שינק בתקיפה אחת לא הניח טיפה מלוכלכת על פי הדד אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דקחזינא לפומיה דינוקא דמלא חלב ועוד מקום חלב מעיין הוא דקתני חלב אשה מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון בהמה אינה מטמא אלא לרצון מאי לאו שלא לרצון דלא ניחא ליה וקתני מטמא אלא אמר רבא היינו טעמא דבנה טהור דספק ינק כשיעור וספק לא ינק ואם תמצא לומר ינק ספק ינקו באכילת פרס ספק ינקו ביותר מכדי אכילת פרס ולרבא מקום חלב מעיין הוא ולא צריך הכשר והתנן האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר תנור תנור טמא וקשיא לן במאי איתכשר ואמר רבי יוחנן בטיפה מלוכלכת ע"פ הדד וכי תימא רבא לא סבר לה כר' יוחנן והתניא נמצאת אתה אומר תשעה משקין בזוב הזיעה וליחה סרוחה וריעי טהורין מכולם דמעת עינו ודם מגפתו

וחלב אשה מטמאין טומאת משקין ברביעית רוקו זובו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה בכל שהוא ואי אמרת מקום חלב מעיין חלב נמי נטמא טומאה חמורה בכל שהוא כזובו ורוקו אלא שמע מינה מקום חלב אשה לאו מעיין הוא אי הכי קשיא הא מתניתא ואמר רבא מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון מי סברת שלא לרצון דאמר דלא ניחא ליה לא מאי שלא לרצון דאמר דדעתיה דתינוק קריבא לגבי חלב אבל אמר לא ניחא ליה טהור:

אכל אוכלין טמאין וכו':

למה לי שהייה דקתני ושהה אמר רב יהודה הכי קתני אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ושתה רביעית יין ושהה באכילתן ובשתייתן כדי אכילת פרס ונכנס למקדש חייב:

ר"א אומר כו':

ת"ר (ויקרא י, ט) יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת"ל ושכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית יין בן מ' יום אם כן מה ת"ל יין לומר לך שמוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרין עליו מגתו ר' יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרין מנין ת"ל ושכר אם כן מה ת"ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ר' אליעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כל שהוא פטור במאי פליגי תנא קמא סבר גמרינן {במדבר ו } שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר ור' אליעזר סבר מאי שכר מידי דהוא משכר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כר' יהודה אמר רב יהודה בר אחותאי הלכה כרבי אליעזר וקרי רב עליה דרבי אלעזר טובינא דחכימי רב אחא דהוצל הוה נידרא עלה דביתהו אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל האידנא ותא למחר דרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות אמר ליה והאמר רב הלכה כר' אלעזר ומר הוא דקא רמי ביה מיא אמר ליה הא לא קשיא הא ברביעית הא ביותר מכדי רביעית

תנו רבנן (ויקרא י, י) "ולהבדיל בין הקודש ובין החול"אלו דמין וערכין חרמין והקדשות"בין הטמא ובין הטהור"אלו טמאות וטהרות; "ולהורות" זו הוראה; "את כל החוקים"אלו מדרשות; "אשר דבר ה'" זו הלכה; "ביד משה"זה תלמוד. יכול אף המשנה? תלמוד לומר"ולהורות".     ר' יוסי בר' יהודה אומר יכול אף תלמוד? ת"ל "ולהורות"

כמאן אזלא הא דתניא יצא שרץ טמא וצפרדע טהור ששתויי יין מורין בהן הוראה נימא רבי יוסי בר' יהודה היא ולא רבנן אפי' תימא רבנן ושאני הכא דזיל קרי בי רב הוא אמר רב הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה והא רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה משום שכרות שאני רב דאורי מורי וניקם דלא לורי כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה:

מתני' יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביוה"כ רבי מאיר אומר אם היה שבת והוציאו חייב אמרו לו אינו מן השם:

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת ... שנים אומרים: 'אכל', והוא אומר: 'לא אכלתי' -  רבי מאיר מחייב. אמר רבי מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אמרו לו: מה אם ירצה לומר 'מזיד הייתי', פטור". המחלוקת במשנה היא האם יש להאמין לאדם עצמו האומר שלא אכל חלב כנגד שני בני אדם האומרים שאכל חלב. לדעת רבי מאיר יש להחשיבם כשני עדים, וכפי שעדים המעידים שעשה עבירה שעונשה מיתה מחייבים אותו, כך גם כאן יש להאמין לעדים המעידים שאכל חלב. לדעת חכמים, יש להאמין לטענת המכחיש, מפני שיכול היה לטעון טענה טובה יותר, ולומר שהוא אכן מודה שאכל חלב אבל אינו חייב בחטאת כי אכלו במזיד, ולכן מאמינים אף לדבריו כשאומר שלא אכל.

התלמוד דן על שיטת חכמים במשנה לאור מקורות אחרים. במשנה במסכת טהרות (ה, ט) נאמר: "אמר לו אחד: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי – פטור. יכול אפילו שניים? אמר רבי מאיר: אם הביאוהו שניים למיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קורבן הקל? וחכמים אומרים: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש". בברייתא אחרת עוסקים במקרה דומה של מי שטימא מקדש וקודשיו בשוגג: "והתודה...והביא את אשמו (ויקרא ה, ו)" – מודה בדברים – חייב, אין מודה בדברים – פטור. אמר לו עד אחד: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי – פטור. יכול אפילו שניים מכחישים? אמר רבי מאיר: אם הביאוהו שניים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קורבן הקל, רבי יהודה אומר: נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש, ומודים חכמים לרבי יהודה בחלבין ובביאת מקדש, אבל בטומאה אינם מודים לו". מן המקורות הללו עולה כי הנימוק של חכמים הוא שאדם נאמן להעיד על עצמו יותר ממאה איש המעידים כנגדו, ולא הנימוק הכתוב במשנתנו, שאדם יכול לטעון טענה חלופית מועילה יותר מבחינה הלכתית ("מיגו") ולכן מאמינים לדבריו גם כשלא טען טענה מעין זו.

ההבדל בין הנימוקים בא לידי ביטוי במקרה שבו אין לאדם אפשרות לטעון טענה חלופית. מציאות כזו נקראת בסוגיה "טומאה חדשה". כאשר אומרים לאדם שהוא נטמא אתמול והוא מכחיש את הדברים ואומר שלא נטמא, הוא יכול להסביר את דבריו ולטעון כי אכן נטמא אבל מיד לאחר מכן טבל במקווה ונטהר מטומאתו. לעומת זאת אם אומרים לאדם שהוא נטמא ממש כעת ("טומאה חדשה"), והוא מכחיש את הדברים, הוא איננו יכול להבהיר את דבריו ולטעון כי נטמא ומיד טבל, שהרי הטומאה אירעה באותה שעה.

עם זאת התלמוד דוחה פרשנות המבחינה בין הנימוקים הללו, ומסביר כי הנימוק "אדם נאמן על עצמו" מבוסס על כוחו של המכחיש להציע טענה חלופית המבהירה את דבריו הראשונים. לפי פירוש זה המשנה שלנו עוסקת במי שמתרץ את דבריו ואומר שהיה מזיד; המשנה במסכת טהרות מוסיפה ומחדשת שאפילו כאשר משנה ממש את דבריו ומבהיר כי כוונתו בלא נטמאתי שלא נשאר נטמא אלא טבל – יש להאמין לדבריו; ובאופן דומה יש להסביר את ההבחנה של חכמים בברייתא: "ומודים חכמים לרבי יהודה בחלבין ובביאת מקדש, אבל בטומאה אינם מודים". בחלבים או ביאת מקדש בטומאה יש לאדם אפשרות לטעון טענה חלופית ולהסביר את דבריו ("מזיד הייתי"), אבל במקרה של מי שנטמא קודם שאכל קודשים, ההשתמעות של הטענה החלופית סותרת את ההשתמעות של הטענה היסודית, ולפיכך אין לקבלה. ביתר פירוט, אדם זה מכחיש כי היה טמא בשעה שאכל את הקודשים, ומפרשים כי כוונת דבריו שלא עמד בטומאתו אלא טבל ואכל את הקודשים, ומאחר שאם אכל בוודאי נגע בקודשים, והוא לא הכחיש שלא נגע בטומאה אלא רק שלא אכל בטומאה – אין לקבל את דבריו. האמוראים פוסקים הלכה כרבי יהודה שאדם נאמן על עצמו, אבל התירו לו לאכול קודשים או טהרות בפני עצמו ולא בפני אחרים.

עוד מסבירים כי רבי מאיר מודה לחכמים כי יש לקבל טענת מיגע במקרים מסוימים: אם שני עדים מעידים שבא על שפחה חרופה והוא מכחיש – נאמן, מפני שיכול לומר שלא שכב עמה עד שכבת זרע, ורק הוא יודע דבר זה. אם שני עדים מעידים שנזיר נטמא בטומאת מת והוא מכחיש – נאמן מפני שיכול לטעון שנשאל אצל חכם להתיר את נזירותו. אם שני עדים מעידים שהוא יודע על עדות של פלוני, והוא אומר שאינו יודע ונשבע על כך – נאמן ופטור מקורבן על שבועת העדות, מפני שייתכן כי ראה את הדבר אבל לא התכוון להעיד עליו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

שפחה וכל העריות - במשנה נאמר: "מה בין שפחה (חרופה) לבין כל העריות, שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן? א. שכל העריות בחטאת, ושפחה באשם. ב. כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן, ובשפחה לא השוה לא האיש לאשה במכות ולא השוה אשה לאיש בקרבן. ג. כל העריות עשה בהן את המערה כגומר וחייב על כל ביאה וביאה זו חומר החמיר בשפחה,שעשה בה את המזיד כשוגג". 

המשנה עורכת השוואה בין כל העריות לבין שפחה חרופה. בתורה נאמר: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע, והוא שפחה נחרפת לאיש, והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה, בקרת תהיה, לא יומתו כי לא חפשה. והביא את אשמו לה'..." (ויקרא יט, כ-כא). העונש של האיש הוא קורבן אשם, והעונש של השפחה הוא מלקות. עונש המלקות רמוז בביטוי "בקורת" שמשמעותו הקראת מקראות בשעת ההלקאה (מן השורש ק-ר-א), או דבר שנעשה בבדיקה ותחת בקרה (מן השורש ב-ק-ר). עונש המלקות הוא של האישה בלבד (" בקורת תהיה"). עם זאת, האישה אינה נענשת במלקות אם האיש אינו נענש בקורבן אשם, והאיש אינו נענש באשם אם האישה אינה לוקה. ההוכחה לתלות של האיש באישה היא האופן שבו משלבים המקראות את העונשים של האיש ושל האישה: הכתוב מתחיל בתיאור חטאו של האיש ("איש כי ישכב"), עובר לעונש של האישה ("בקורת תהיה"), ואחר כך חוזר לעונשו של האיש ("והביא את אשמו"). ההשוואה של האיש לאישה היא לגבי עוד נושאים של דיני עריות: אם אחד מהם היה קטן ואינו בר-עונשין בשעת העבירה, או שאחד מהם ישן בשעת העבירה – שניהם פטורים. כמו כן, הביטוי "שכבת זרע" מלמד שבכל דרך של ביאה שלא כדרך הרגילה (שאין בה שכבת זרע) – שניהם פטורים.   

הגדרת שפחה נחרפת – במשנה נאמר: " איזו שפחה? כל שחציה שפחה וחציה בת חורין שנאמרוהפדה לא נפדתה", דברי רבי יהודה, רבי ישמעאל אומר: זו היא שפחה ודאית, רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל עריות מפורשות, ושיור אין לנו אלא חציה שפחה וחציה בת חורין".לפי התלמוד המילה "נחרפת" משמעה שינוי, כפי שמלמד הביטוי "הריפות" (בחילוף ה"א וחי"ת) המציין שעורים כתושות שנכתשו והן רפויות מן הקליפות שלהן, לפי הכתובים: "ותשטח עליו הריפות" (שמואל ב, יז, יט), או "אם תכתוש האויל במכתש בתוך הריפות בעלי" (משלי כז, כב), ואף כאן מדובר על שפחה שנבעלה והשתנתה מכפי שהייתה.  

מחלוקת התנאים במשנה – במדרש ההלכה מובאות שיטות זהות בשמם של תנאים אחרים: דעת רבי יהודה במשנה היא דעת רבי עקיבא, ודעת רבי אליעזר בן יעקב היא דעת רבי אלעזר בן עזריה. המדרש מוסיף שיטה של אחרים הסבורים כי שפחה נחרפת היא שפחה כנענית המאורסת לעבד כנעני. המחלוקת היא כיצד לפרש את הכתוב "והפדה לא נפדתה" ואת הכתוב "לא יומתו כי לא חופשה". לדעת רבי ישמעאל הביטוי "והפדה לא נפדתה" נאמר כדרך שהתורה מדברת בלשון בני אדם המכפילים את דבריהם, ואין ללמוד ממנו על הגדרת השפחה, והביטוי "כי לא חופשה" מציין כי דווקא השפחה איננה חופשיה אך היא מאורסת לעבד עברי חופשי ולא לעבד כנעני הקנוי לבעליו. לדעת רבי עקיבא  ואחרים כרגיל יש לפרש את הביטוי "הפדה לא נפדתה" כלשון בני אדם, אבל מאחר שביטוי זה זהה במשמעו ל"כי לא חופשה", יש ללמוד ממנו רעיון חדש, לפיו כוונת הכתוב הוא למי שנפדתה בחלקה והיא כעת חצי שפחה וחצי בת חורין. לדעת אחרים יש לפרש את הביטוי "הפדה לא נפדתה" כלשון בני אדם, ומאחר שביטוי זה זהה ל"כי לא חופשה" יש ללמוד מהכתוב האחרון רעיון חדש, לפיה השפחה מאורסת לעבד כנעני שאינו חופשי.    

עדות על קורבן חטאת ואשם תלוי – במשנה נאמר: "אמרו לו: 'אכלת חלב' - מביא חטאת. עד אומר: 'אכל' ועד אומר: 'לא אכל', אשה אומרת: 'אכל', ואשה אומרת: 'לא אכל' - מביא אשם תלוי. עד אומר: 'אכל', והוא אומר: 'לא אכלתי' – פטור. שנים אומרים: 'אכל', והוא אומר: 'לא אכלתי', רבי מאיר מחייב, אמר רבי מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אמרו לו: מה אם ירצה לומר 'מזיד הייתי' פטור". לפי התורה מי שיודע על חטאו חייב בחטאת: "או הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד, כה). כתוב זה מציין שאפילו אם הודיעוהו אחרים שעשה חטא – חייב חטאת, ואפילו אם מדובר בעד אחד המעיד עליו והוא אינו מכחיש את דבריו, הדבר נחשב כאילו יודע על חטאו וחייב עליו קורבן חטאת.   

המקרה הראשון במשנה: "אמרו לו: אכלת חלב – מביא חטאת", אינו מספר מהי הטענה של האדם שעליו מעידים, ואינו מבהיר מיהם אותם שאמרו לו. הסוגיה מקשרת את המקרה הזה לאחד משני  המקרים הבאים אחריו במשנה: לפי הסבר אחד "אמרו לו" הם שני עדים המעידים כנגדו והוא מכחיש את דבריהם, ומקרה זה מופיע בסוף המשנה כמחלוקת רבי מאיר וחכמים. לפי הסבר אחר "אמרו לו" מציין עד אחד המעיד כנגדו, כמשמעו של ביטוי זהה במשנה במסכת יבמות (י, א): "האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה, מת בעליך, וניסת, ואחר כך בא בעלה" (וברור כי מדובר על עד אחד מהמשך המשנה שם), והפיתוח המלא של מקרה זה מופיע מיד בהמשך המשנה במקרה שעד אחד מעיד כנגדו והוא מכחיש את דבריו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "אלו מביאין קורבן אחד על עבירות הרבה:...האשה שילדה ולדות הרבה, והפילה בתוך שמונים נקבה, חזרה והפילה בתוך שמונים נקבה, והמפלת תאומים. רבי יהודה אומר: מביאה על הראשון ואינה מביאה על השניה, מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי". לפי התורה אישה היולדת בת צריכה למנות ארבעה עשר ימי טומאה ושישים וששה ימי טהרה, ובמלאת שמונים הימים צריכה להביא קורבן.

מחלוקת חכמים ורבי יהודה – התנאים נחלקו כיצד לחשב את חובת הקורבנות ברצף של לידות (נפלים או תאומים שנולדו בזמנים שונים): לדעת חכמים הולד האחרון גורם לקורבן, והאישה מונה שמונים יום מלידתו, ואם אחרי כן ילדה עוד ולד, והיה זה לפני מלאת ימי הטומאה והטהרה של הולד הקודם – מביאה קורבן אחד על הלידות הללו. לדעת רבי יהודה הולד הראשון גורם לקורבן, ומלידתו היא מונה שמונים יום, והנולד לאחר זמן זה (הנקרא "מלאת"), טעון קורבן נפרד לעצמו, אפילו אם היו הללו תאומים שנולדו שלא בסמיכות זה לזה. לכן, אם ילדה לידה שנייה לפני מלאת ימי הטהרה של הלידה הראשונה מביאה קורבן אחד על שתי הלידות הללו, אבל אם ילדה לידה שלישית אחרי מלאת ימי הטהרה של הלידה הראשונה, מביאה קורבן ללידה זו בפני עצמה.     

שיטת רבי יהודה – התלמוד דן האם שיטת רבי יהודה שלא למנות מן הלידה השנייה אלא מן הלידה הראשונה נאמרה לעניין קורבנות, מפני שאין חשיבות ללידה השנייה מבחינת דיני הקורבנות שהרי אירעה בזמן שאין האישה רשאית להקריב בו קורבן (לפני מלאת שמונים יום); או ששיטה זו נאמרה גם לעניין דיני טומאה וטהרה, ואף כאן יש לשאול האם השיטה מחמירה שאם אירעה לידה שנייה לפני מלאת ימי הטומאה והטהרה של הלידה הראשונה, יש להפסיק את מניין ימי הטהרה של הלידה הראשונה, ולמנות את ימי הטומאה של הלידה השנייה, או שיש בה גם צד להקל, ולאחר שהפסיקה היולדת למנות את ימי הטהרה של הלידה הראשונה מחמת ימי הטומאה של הלידה הראשונה, חוזרת להשלים ולמנות את ימי הטהרה שלא נמנו, ומוסיפה עליהם את ימי הטהרה של הלידה השנייה.  

פתרון לשאלה זו נמצא במדרשי ההלכה על המקראות של יולדת זכר: "ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה" ושל יולדת נקבה: "ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב, ד-ה). המילה "יום" מיותרת בכתוב, שהרי נאמר "ימים", ומדרש ההלכה מסביר כי אחת המילים ("יום" או ימים") מדגישה שכשם שהיום הוא משך אחד של זמן רצוף, כך גם משך הזמן של ימי הטהרה הוא של ימים רצופים, ולא זמנים מפוזרים שיש בהם הפסקה וקיטועין. לשיטת חכמים קביעה זו ברורה מאליה שהרי מונים תמיד מן הולד השני, ולפיכך תמיד ישנו רצף של ימים מן הלידה האחרונה, ולכן יש לפרש כי המדרש הוא כשיטת רבי יהודה, שמונים מלידה ראשונה ואף שיש אפשרות עקרונית למנות את ימי הטהרה בזמנים מפוזרים, המדרש סבור שאין להקל בכך, ומכאן שלשיטת רבי יהודה יש להחמיר לנהוג את ימי הטומאה של הלידה השנייה בימי הטהרה של הלידה השנייה.  

קורבן עולה ויורד- במשנה נאמר: "אלו מביאין קרבן עולה ויורד: על שמיעת קול, ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו, והיולדת, והמצורע". קורבן עולה ויורד הוא קורבן המשתנה בהתאם למצבו הכלכלי של המקריב. הדרגות של העניות והעשירות משתנות בהתאם למקריב ולקורבן אותו מקריבים: היולדת חייבת להקריב בעשירות – כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ובעניות - שני תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת (ויקרא יב, א-ח). המצורע חייב להקריב בעשירות – כבש לעולה וכבשה לחטאת, ובעניות – שני תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש לאשם בין בעניות ובין בעשירות (שם יד, י-כב). על החטאים של שמיעת קול שבועת עדות, טומאת מקדש וקודשיו, וביטוי שפתיים של שבועת שקר – מקריב בעשירות – כשבה או שעירה לחטאת, בדלות – שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, ובדלי דלות (עוני רב) – עשירית האיפה למנחה (שם ה, א-יד).

שווי עשירית האיפה של מנחת דלי דלות - במדרש ההלכה (וכן בתוספתא) סבורים כי מן המקראות עולה שהשווי של עשירית האיפה הוא פרוטה, כפי שאפשר להוכיח מהיחסים של הקורבנות של העני ושל העשיר. ההנחה היסודית היא ששוויו של איל בוגר לאחר שנתו הראשונה הוא "כסף שקלים" (ויקרא ה, טו), או שני שקלים הנקראים סלעים בלשון חכמים, ומכאן שכבש (איל צעיר) בשנתו הראשונה שווה סלע אחד. באחת המשניות בפרק הקודם (א,ז)  נאמר כי השווי הראוי לקן (שני תורים או שני בני יונה) הוא רובע דינר, אחד מששה עשר בסלע, והיולדת הענייה מקריבה שני תורים או שני בני יונה במקום עולה וחטאת, ומכאן ששוווי כל פרידה (תור או בן יונה) הוא שמינית דינר. ברבע דינר יש ארבעים ושמונה פרוטות, ובשמינית דינר יש עשרים וארבע פרוטות, אחד משלושים ושתיים בסלע. אם ממשיכים לחשב את היחסים של עשירות ועניות במתכונת זו של אחד משלושים ושתיים גם לדלות ודלי דלות – הרי שיש לחלק עשרים וארבע פרוטות לשלושים ושתיים, ונמצא כי קורבן דלי דלות של מנחה שוויו שלושת רבעי פרוטה, ומאחר שאין זה דרך ארץ להקריב קורבן בפחות מפרוטה, נמצא שעשירית האיפה שוויה פרוטה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "אלו מביאין על הזדון כשוגג: הבא על שפחה, ונזיר שנטמא, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון. חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה, וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד. אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה: הבא על שפחה ביאות הרבה, ונזיר שנטמא טומאות הרבה, המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. הביא ציפרין ונתנגע לא עלו לו עד שיביא חטאתו, רבי יהודה אומר: עד שיביא אשמו. האשה שילדה ולדות הרבה, והפילה בתוך שמונים נקבה, חזרה והפילה בתוך שמונים נקבה, והמפלת תאומים. רבי יהודה אומר: מביאה על הראשון ואינה מביאה על השניה, מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי". המשנה מונה קרבנות מיוחדים הנבדלים משאר הקורבנות בהיבט מסוים: קרבנות על עבירות שנעשו בשוגג או במזיד (קורבן חטאת הוא כרגיל על השוגג), מספר העבירות אינו משפיע על מספר הקורבנות (בחטאת כל עבירה מחייבת קורבן), וקורבנות של עולה ויורד המשתנים בהתאם למצבו הכלכלי של המקריב (כמפורש בתורה).

זדון כשוגג – א. הבא על השפחה – בתורה נאמר|: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע, והוא שפחה נחרפת לאיש...וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא, ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" (ויקרא יט, כ-כב). פרשת שפחה חרופה עוסקת במי שבא עליה במזיד (כלשון הכתוב "בקורת תהיה", המלמדת על עונש מלקות), ואולם, הביטוי "חטאתו אשר חטא" החוזר בכתוב פעמיים, חוזר ארבע פעמים על עניין החטא: ומכאן למדו שמקריב חטאת אחת על עבירות הרבה, ושאין הבדל בין מזיד לשוגג בעבירה זו. ב. נזיר שנטמא – בתורה נאמר על טומאת הנזיר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום" (במדבר ו, ט) – הביטוי "פתע" מציין הפתעה של שוגג, כפי שנאמר לגבי רוצח בשגגה: "ואם בפתע בלא איבה הדפו" (במדבר לה, כב). הביטוי "פתאום" עשוי לציין אונס, כלשון הכתוב "ויאמר ה' פתאום אל משה" (במדבר יב, ד), מזיד כמו בכתוב "ופתאים עברו ונענשו" (משלי כב, ג), או שוגג כמו בכתוב "פתי יאמין לכל דבר" (שם יד, טו). הכפילות בביטוי "פתע פתאום" מלמדת שמשמעות המילה "פתאום" נבדלת מהמילה "פתע" שמשמעה שוגג, ומשמעה בהקשר של כתוב זה הוא מזיד ואונס, ולפיכך הנזיר חייב אפילו אם נטמא במזיד ובאונס. ג. שבועת העדות – בשבועת העדות לא נאמר הביטוי "ונעלם" כפי שמוצאים בשבועת ביטוי ובמטמא מקדש וקודשיו שבאותה פרשה, ומכאן שאפילו המזיד שלא נעלמה ממנו עבירת שבועת העדות (שמשביעים אותו להעיד כשידע על עדות) וחייב קורבן על עבירתו.  ד. שבועת הפקדון – הביטוי "נפש כי תחטא" (ויקרא ה, כא) מלמד בגזירה שווה לביטוי זהה בשבועת העדות שחייבים על הזדון ועל השוגג.

קורבן אחד על עבירות הרבהא. הבא על השפחה – ראו בפסקה הקודמת את הנימוק בכתובים. האמוראים מסבירים כי אם בא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחד, אין הדבר דומה לשפחה אחת שבא עליה בחמש העלמות, מאחר שיש כאן חמישה גופי עבירה שונים, לפי הכתוב "אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה" (שם יט, כ), המלמד שחייב על כל אישה שהיא שפחה. ב. נזיר שנטמא – התנאים נחלקו על הכתוב "וקדש את ראשו ביום ההוא" (במדבר ו, יא) אימתי מתחיל נזיר שנטמא למנות נזירות מחדש: "ביום הבאת קרבנותיו (היום השמיני לטומאתו), דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ביום תגלחתו (היום השביעי)". המשנה היא כדעת רבי יוסי ברבי יהודה שנזיר עשוי להיטמא ביום השביעי לטהרתו, עוד קודם שהתחייב בקורבן ולכן אינו חייב אלא קורבן אחד. ג. המקנא לאשתו – בתורה נאמר: "זאת תורת הקנאות" (במדבר ה, כט) ומכאן שבעל מביא מנחת סוטה אפילו אם קינא לאשתו שלא תהא מצויה ביחידות עם אנשים רבים, ונמצאה עמם ביחידות ונבדקת במים המאררים. ד. מצורע שנתנגע – כיוצא בזה נאמר "זאת תורת המצורע" (ויקרא יד, ב), ומכאן שאפילו אם יש בו נגעים רבים מביא קורבן אחד על כולם. התנאים נחלקו אימתי יש לקבוע את מצבו הכלכלי של המצורע והאם חייב בקורבן עניות או עשירות המתוארים בתורה: "הכל הולך אחר חטאת, דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר: הכל הולך אחר אשם, רבי אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר ציפורים". המחלוקת היא על פירוש הכתוב "אשר לא תשיג ידו בטהרתו" (שם) אם מדובר על החטאת המכפרת, האשם המכשיר באכילת קודשים, או הציפורים המטהרות את הזב להקריב קודשים. ה. האישה שילדה ולדות הרבה – גם במקרה זה נאמר: "זאת תורת היולדת לזכר ולנקבה" (ויקרא יב, ז), ומכאן שעשויה להביא קורבן אחד על מספר לידות, אבל אם נמלא משך הזמן שלאחר הלידה הראשונה (ארבעים יום לזכר, ושמונים יום לנקבה)  – מקריבה קורבן נפרד על הלידה השנייה לפי הביטוי "זאת" המלמד שכל לידה עומדת לעצמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "המפלת (מפילה נפל) לאור שמונים ואחד, בית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין. אמרו בית הלל לבית שמאי: מה שונה אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד? אם שיוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן. אמרו להם בית שמאי: לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד, שכן יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, תאמר במפלת לאור שמונים ואחד שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן. אמרו להן בית הלל: והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח, שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בהו קרבן וחייבת קרבן. אמרו להן בית שמאי: לא אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינן ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור, תאמר במפלת לאור שמונים (יום) ואחד שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור, והדמים אינן מוכיחים שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאים ופטורה מן הקרבן".

המחלוקת במשנה היא על לידת נפל לאחר שעברו שמונים יום מן הלידה הרגילה, בלילה שלפני היום השמונים ואחד. בתורה נאמר: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת" (ויקרא יב, ו), והשאלה היא האם הלילה נחשב כבר כמו היום של מלאת ימי טהרה (אחר לידת הבת דם האישה טמא במשך ארבעה עשר ימים וטהור במשך שישים וששה ימים, ובסך הכל שמונים). ייתכן כי בעניין לידת נפל לשון הכתוב "או לבת" (במקום לבת") מלמדת כי יש להחשיב הלילה כזמן נוסף

התלמוד דן ביחס בין מחלוקת זו למחוסרי כפרה אחרים הנטמאים אור ליום השמיני: הזב הפולט זיבה אור ליום השמיני להקרבת קרבנותיו, או נזיר הנטמא בטומאת מת אור ליום השמיני, והשאלה היא האם חייב קורבן עצמאי על זמן זה. השאלה המופשטת בעניין זה היא האם יש להחשיב את הלילה כ"מחוסר זמן", מאחר שטרם חלה חובת ההקרבה, או שנחשב כמחויב בקורבן כבר בלילה. מדיון האמוראים בעניין זה עולה כי בעניין הזב השאלה מורכבת יותר מהגדרת מעמדו של הלילה לעניין קורבן. הסיבה היא שזב הרואה פעם אחת נחשב למי שראה שכבת זרע הטמא במשך אותו יום וטובל ונטהר, זב קטן הרואה פעמיים חייב לספור שבעה נקיים לטבול ולהיטהר, וזב גדול הרואה זיבה שלוש פעמים נטמא וחייב קורבן ביום השמיני לטהרתו, ולפיכך יש לשאול מה היחס בין הראיות השונות, ויש כאן חשיבות למספר היבטים: ראשית, הוא האם התחייב קורבן כזב גדול קודם שראה שלוש פעמים ביום השמיני, ונוסף על זה, האם הראיות אירעו כולן אור ליום השמיני, או חלקן אירע ביום השמיני עצמו.  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "שלושים ושש כריתות בתורה... על אלו חייבים על זדונם כרת, ועל שגגתם חטאת, ועל לא הודע שלהן אשם תלוי, חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו, מפני שהוא בעולה ויורד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אף המגדף, שנאמר (במדבר טו) "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה", יצא מגדף, שאינו עושה מעשה".

מטמא מקדש וקודשיו – מי שמטמא את המקדש או את הקודשים חייב בכרת ובחטאת, אבל אינו חייב להביא אשם תלוי על ספק עבירה. התלמוד דן בהקשר זה על חובת אשם תלוי של מי שעבר עליו יום הכיפורים. השאלה העיקרית בעניין זה היא האם אדם שאינו רוצה שיום הכיפורים יכפר עליו בכל זאת מתכפר. מבחינה פרשנית השאלה היא מדוע המשנה שלנו לא ציינה את מי שעבר עליו יום הכיפורים כמי שפטור מאשם תלוי, ונחלקו האמוראים בדבר: לדעת ריש לקיש אדם זה לא נפטר מחובת החטאת אלא כלל איננו חייב בחטאת, ולכן אין להזכירו גם עם הפטורים מאשם תלוי במשנה, שכן אשם תלוי הוא על עבירה שחייבים עליה במזיד חטאת. לדעת רבי יוחנן אדם המבעט ביום הכיפורים שאינו רוצה בכפרה, אכן צריך להביא אשם תלוי. מחלוקת אמוראים אחרת היא על כפרת קורבן חטאת שאינו רוצה בכפרתו, ונחלקו האמוראים בדבר: לדעת אביי החטאת אינה מכפרת, ולדעת רבא מכפרת. רבא חוזר בו בעקבות מדרש ההלכה (ראו בפסקה הבאה) המלמד כי חטאת ואשם מכפרים רק על השבים בתשובה ורוצים שהחטאת תכפר עליהם, ולא על אלו שאינם שבים.

כפרת יום הכיפורים ותשובה - התלמוד דן במדרשי הלכה על כפרת יום הכיפורים למי שאינם שבים בתשובה. במדרש ההלכה על ספר ויקרא )ספרא, תורת כוהנים) מוצאים דרשות סותרות על הכתוב "אך בעשור לחודש השביעי יום הכיפורים הוא" (ויקרא כג, כז). מצד אחד הביטוי "אך" מלמד שיום הכיפורים מכפר רק על השבים בתשובה ולא על מי שאינם שבים בתשובה, ומצד שני הביטוי "יום הכיפורים הוא" מלמד שיום הכיפורים מכפר אפילו על מי שלא התענה, עשה מלאכה ביום הכיפורים ולא קראו מקדש קודש. לדעת אביי במדרש מובאות שיטות תנאים חולקות: לדעת רבי יהודה יום הכיפורים מכפר על השבים בתשובה, ולדעת רבי יהודה הנשיא יום הכיפורים מכפר אפילו על מי שאינם שבים, מלבד עבירות חמורות של פורק עול, מגלה פנים בתורה ומפר ברית בשר, שמכפר רק אם עשה תשובה. לדעת רבאשני המדרשים הם כדעת רבי יהודה הנשיא – ולשיטתו יום הכיפורים מכפר על השבים ועל שאינם שבים בתשובה, ואינו מכפר על מי שעובר בעבירות של יום הכיפורים, כגון: מי שעושה מלאכה בליל יום הכיפורים ומת לפני שיום הכיפורים מכפר עליו בעלות השחר, אוכל אומצת בשר ומיד נחנק ומת, או עושה מלאכה ונחתך מן המעדר ומת מיד, ואין שהות ביום הכיפורים לכפר עליו.  

מגדף – חכמים במשנה אומרים "אף המגדף" ומכאן שהם מתייחסים לדעה קודמת הכתובה במשנה, אלא שדעה זו אינה דעת רבי מאיר הסבור שמטמא מקדש וקודשיו אינו חייב באשם תלוי, ואילו חכמים סבורים שהמגדף פטור מקורבן חטאת, ולכן יש להסביר כי הם מתייחסים לכך שרבי עקיבא השמיט מן המשנה את הידעוני, מפני שאינו עושה מעשה, וחכמים מוסיפים שאף המגדף אינו עושה מעשה ופטור מקורבן חטאת.

מהו איסור מגדף – בתורה נאמר: "והנפש אשר תעשה ביד רמה...את ה' הוא מגדף...הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במדבר טו, כט-לא). התנאים נחלקו מה פירוש הכתוב "את ה' הוא מגדף": "רבי אלעזר בן עזריה אומר: בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר, וחכמים אומרים: לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך (מקלל) השם". מחלוקת זו קשורה למחלוקת תנאים על משמעות המילה "מגדף" כקינוח וגריפה של קערה: "איסי בן יהודה אומר: כאדם האומר לחבירו: 'גירפתה קערה וחיסרתה' (פגעת בקערה), רבי אלעזר בן עזריה אומר: גירפתה הקערה ולא חיסרתה".

האם המגדף חייב חטאת – נחלקו רבי עקיבא וחכמים האם המגדף חייב חטאת: לדעת רבי עקיבא איסור מגדף כתוב בפרשה העוסקת בדין החטאת (במדבר טו), ולכן חייב חטאת בשוגג, ולא רק כרת במזיד.  ולדעת חכמים אינו מביא קורבן חטאת, ועונש הכרת אינו נכתב כדי ללמד שיש גם עונש חטאת, אלא כדי ללמד על כרת בפסח שני: איסור קללה של ה' מופיע עם עונש הכרת של המגדף, ובספר ויקרא איסור מקלל את השם: "איש כי יקלל ונשא חטאו" (כד, טו), ולומדים בגזירה שווה של "ונשא חטאו" לביטוי הדומה "חטאו ישא האיש ההוא" (במדבר ט, יג) שאף מי שלא עשה קורבן פסח חייב כרת. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "שלושים ושש כריתות בתורה... והמפטם את השמן, והמפטם את הקטרת, והסך בשמן המשחה".

הסממנים של פיטום הקטורת - בתורה נאמר: "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה...ועשית אותה קטורת... והקטורת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם...והאיש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו" (שמות ל, לה-לח). הכתוב "סמים, נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה" מלמד כי היו אחד עשר סממנים שנאמרו למשה בסיני: הביטוי "סמים" הראשון בכתוב מציין שני מיני סם, אחריו כתובים שלושה מינים: נטף=צורי העשוי משיח האפרסמון, שחלת=שרף הציפורן, חלבנה=שרף כלך החלבנה, הביטוי "סמים" השני שבכתוב מציין כי יש להכפיל את חמישה מיני הסמים הכתובים קודם (סמים, נטף שחלת, וחלבנה), ולבסוף לבונה זכה, ובסך הכל אחד עשר מינים שונים בקטורת.

התלמוד מסביר כי יש לדרוש את הכתוב בדרך המדרש של "כלל ופרט וכלל - אין אתה דן (את הכלל) אלא כעין הפרט": כשם שנטף שחלת וחלבנה הם חומרים ששריפתם גורמת לעשנן להיתמר למעלה ולהפיק ריח כך גם שאר החומרים שנאמרו בלשון הכללית "סמים" הם חומרים ששריפתם ועשנם מפיקים ריח – "דבר שקיטר ועולה וריחו נודף". התלמוד מסביר כי הכלל הראשון אינה דומה לכלל האחרון, וכיוצא בזה הפרטים אינם דומים זה לזה. הכלל הראשון מציין שני מיני סממנים, ואילו הכלל השני שאינו כתוב בסמוך לו אלא לאחר שלושת המינים – מציין חמישה מיני סממנים. כמו כן הפרטים אינם דומים זה לזה, מפני שחשוב לציין כל אחד מהמינים הללו ואין די באחד מהם: הנטף מופק ממין אילן, השחלת באה מגידולי קרקע, והחלבנה היא דבר שריחו חריף ולא נעים. לבונה זכה אינה כתובה עם שאר המינים מפני שריחה נודף אבל עשנה אינו מיתמר ועולה, והקטורת היא מבחינה מילולית דבר שמוקטר ועשנו עולה.

סממני רקיחת הקטורת – הצורי (נטף), הציפורן (שחלת) החלבנה והלבונה היו כל אחד במשקל שבעים מנה (מנה הוא מאה דינר). מור, קציעה, שיבולת נרד וכרכום במשקל ששה עשר מנה, הקושט היה במשקל שנים עשר מנים, קנמון במשקל תשעה מנים, בורית כרשינה במשקל תשעה קבין, יין קפריסין או יין לבן ישן במשקל שלושה סאים ועוד שלושה קבין, מלח סדומית במשקל רובע הקב, ועוד מיני חומרים במשקל כל שהוא: מעלה עשן (חומר העוזר להעלאת עשן בלי פיזור), ולשיטת רבי נתן גם כיפת הירדן. יש הסבורים שבורית הכרשינה נועדה לשייף את הציפורן כדי ליפותה, ויין הקפריסין לשריית הציפורן כדי שהריח יהא עז יותר. משקלם הכולל של כל הסממנים היה שלושה מאות שישים ושמונה מנים. בכל ימות השנה היו משתמשים במנה אחד, מחציתו להקטרה בבוקר ומחציתו להקטרה בין הערביים, וביום הכיפורים היו משתמשים בשלושה מנים שמהם הכהן הגדול היה נוטל מלוא חופניו ומקטיר בקודש הקודשים.

מותר הקטורת – בכל שנה נותרה קטורת שלא הקטירו במקדש, והיו משתמשים בה לתשלום שכר האומנים העובדים במקדש, לאחר שהיו מחללים את קדושתה על המעות של השכר המגיע לאומנים. לאחר מכן היו קונים מיד האומנים את מותר הקטורת שברשותם בכספי תרומת הלשכה של השנה החדשה. בכל שנה הכינו קטורת חדשה במשקל שמונה מאות שישים ושמונה מנים, ולאחר שבעים שנה בערך מותר הקטורת שנקנה מיד האומנים הצטבר לשיעור מחצית של משקל הקטורת הכולל, ובשנה זו אפשר היה להכין רק מחצית ממשקל הקטורת הרגיל.

איסור פיטום והנאה מן הקטורת – המפטם את הקטורת כדי ללמוד כיצד לעשותה ולמוסרה לציבור – פטור, והמפטם כדי להריחה – חייב כרת, והמריח את הקטורת – מעל בה כשאר הנהנה מן הקודשים אבל אינו חייב כרת. בעניין מעילה ההלכה היא שהנאה מן הקול, הריח או המראה של נכסי הקדש אינה נחשבת למעילה, ואין מעילה בדבר שנעשתה בו המצווה, אבל יש מעילה בריח הקטורת לפני שתעלה תמרת עמוד העשן של הקטורת, מפני שעוד לא נעשית המצווה. לכלל זה יש כמה יוצאי-דופן של דברים שאסורים בהנאה גם לאחר שעשה בהם את המצווה, כמו תרומת הדשן האסורה בהנאה לפי הכתוב "ושמו" (ויקרא ו, יג), בגדי כהונה של הכהן הגדול ביום הכיפורים לפי הכתוב "והניחם שם" ויקרא טז, כג), ועגלה ערופה האסורה בהנאה לאחר עריפתה לפי הכתוב "העגלה הערופה" (דברים כא, ד).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מלקות על פרטים שונים של איסור אחד - התלמוד דן על מקראות שיש בהם פירוט של דברים  שונים בכלל האיסור: איסור אכילת חלב - "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו", איסור אכילת מעשר שני - "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, תירשך ויצהרך" (דברים יב, יז), ואיסור אכילת חדש – "ולחם, קלי (חיטה קלויה) וכרמל (גרגרי חיטה לחים) לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קורבן אלוקיכם" (ויקרא כג, יד). הכתוב מפרט את הדברים האסורים, ולא כולל אותם במילה כללית, ולכן אין מדובר על "לאו שבכללות", לאו כללי שאין לוקים עליו, אלא על שלושה איסורים שונים, ולוקה על אכילת כל אחד מהשלושה (ולגבי חלב יש מחלוקת אם לוקה אחד או לוקה שלושה, ראו בדף הקודם).

גזירה שווה – במשנה נאמר: "שלושים ושש כריתות בתורה...והפיגול". עונשים שונים בתורה נלמדים מגזירה שווה. הכרת בפיגול אינו כתוב בפירוש בתורה, אלא נלמד מגזירה שווה של הביטוי "עונו ישא" לגבי איסור נותר מן הקודשים נאמר: "ואוכליו עונו ישא...ונכרתה" (ויקרא יט, ח), ולגבי פיגול במחשבת חוץ לזמנו נאמר "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" (שם ז, יח). גם איסור הנותר עצמו נלמד מגזירה שווה של הביטוי "קודש", שכן בכתוב "ואוכליו עונו ישא כי קודש ה' חלל" (ויקרא יט, ח) לא נאמר בפירוש שמדובר בנותר, ויש ללמוד זאת מהכתוב "ושרפת את הנותר באש כי קודש הוא" (שמות כט, לד). עוד לימודים חשובים מגזירה שווה הם איסור בתו מאנוסתו, הנלמדת מגזירה שווה מורכבת: מצד אחד איסור בת בנו ובת בתו "כי ערותך הנה" (ויקרא יח, י) הכולל את בתו מאנוסתו, מצד שני איסור בא על חמותו "זימה היא באש ישרפו אתו ואתהן" (שם כ, יד), והשוואת המילים "הנה" ו"זימה" לנאמר בערות אשה ובתה: "שארה הנה זמה היא" (שם יח, יז). עונש הסקילה נלמד בעצמו מגזירה שווה לאוב וידעוני שנאמר בהם "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (ויקרא כ, כז) לביטוי הזהה "דמיהם בם" באותה פרשה לגבי איסורים שונים (שם, יא-טו). האמוראים מסיקים מכאן את המסקנה "לעולם אל תהי גזירה שווה בעיניך" מפני שלמדים ממנה את גופי התורה.

פיטום השמן, סיכת השמן, פיטום הקטורת – בתורה נאמר: "על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו...איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו....והקטורת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם...איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו" (שמות ל, לב-לג, לז-לח). התלמוד לומד גזירה שווה מן המילה "מתכונת" לגבי שמן המשחה למילה הזהה לגבי הקטורת. בקטורת נאמר "לא תעשו לכם", ולכן עשיית קטורת אינה אסורה אלא כשהיא נעשית לצורך אדם פרטי, אבל לא כאשר היא נעשית על מנת ללמוד ולמסור את הקטורת לציבור, ולכן גם המפטם את השמן ללמוד בו למוסרו לציבור – פטור, וחייב רק כשהוא מפטם את השמן לסוך בו. עם זאת יש הבדל בין פיטום שמן המשחה לפיטום הקטורת. בקטורת נאמר "והקטורת אשר תעשה" ולכן אסור פיטום אפילו של מחצית מן הקטורת, כפי שהייתה מוקרבת במקדש, חציה בבוקר וחציה בין הערביים. לעומת זאת, בפיטום השמן נאמר "לא תעשו כמוהו" ומכאן שאסור לפטם כמו השמן עצמו ולא חצי מכמות השמן.      

כמות החומרים בשמן המשחה – בתורה מפורטים המינים השונים של שמן המשחה יחד עם המשקלים שלהם: "ואתה קח לך בשמים ראש, מר דרור חמש מאות, וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים, וקנה בשם חמישים ומאתים, וקדה חמש מאות בשקל הקדש, ושמן זית הין, ועשית אתו שמן משחת קדש" (שמות ל, כג-כה). המשקל הכולל של המינים הוא אלף שבע מאות וחמישים שקלים לפי שקל הקודש (שקל הקודש הוא בין 11 גרם ל14 גרם, ולכן המשקל הכולל הוא בין עשרים לעשרים וחמישה קילוגרם לפי שיטות חישוב שונות). המשקל צריך להיות מדויק, אבל מאחר שקנמן הבשם נשקל פעמיים, מפני ששוקל מחצית אחת של מאתייים וחמישים ולאחריה עוד מחצית במשקל חמישים ומאתיים, יש להוסיף קצת קנמן בשם, ולהכריע את כף המאזניים כדי שיהיו בוודאות לכל הפחות חמש מאות קנמן בשם, ו"הקדוש ברוך הוא יודע בהכרעות", כלומר, אינו מקפיד על המשקל המדויק מאחר שהאדם נדרש להכריע כדי לקבל משקל מדויק לפי דרכי המדידה שיש בידו.

אופן עשיית שמן המשחה – התנאים נחלקו באופן עשיית שמן המשחה: "שמן המשחה שעשה משה במדבר – משלקו העיקרין (מבשל את השורשים בשמן), דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: והלא לסוך העיקרין אינו סיפק (אין מספיק שמן). כיצד עושה? הביאו העיקרין ושלקום במים, והציף עליהם שמן המשחה וקלט את הריח, וקיפחו (הסיר את השמן הצף על גבי המים).  אמר לו רבי יהודה: וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה, והלא ניסים הרבה נעשו בו מתחילתו ועד סופו. תחילתו לא היה אלא שנים עשר לוג (הין), ובו נמשח המשכן וכליו, ואהרון ובניו כל שבעת ימי המילואים, ובו נמשחו כוהנים גדולין ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבוא". ובברייתא מוסיף רבי יהודה שבתהליך הבישול השורשים סופגים שמן, היורה סופגת שמן, והאש שורפת חלק מן השמן, ואף על פי כן היה די שמן לכל הדברים הנזכרים.    

מי נמשח – בתורה נאמר: "והכהן המשיח תחתיו מבניו" (ויקרא ו, טו) ומכאן שמושחים כהן גדול אף על פי שהוא בנו של כהן גדול. לעומת זאת בזמן רגיל אין צורך למשוח מלך בן מלך מפני שהמלוכה עוברת בירושה, לפי הכתוב "למאן יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, כ). עם זאת בזמן שיש מחלוקת בישראל ואין המלך מצוי "בקרב ישראל" יש למשוח את בן המלך למלוכה, כפי שנעשה פעמים רבות בתולדות המלוכה: משיחת שלמה מפני המחלוקת עם אדוניה בן חגית (מלכים א א, ה), משיחת יהואש מפני עתליה שתפסה את המלוכה (מלכים ב, כא, ג), משיחת יהואחז מפני יהויקים אחיו. בדרך כלל אין מושחים את מלכי ישראל, אבל מוצאים כי לפעמים נעשה מעשה סמלי של משיחה כפי שעשו ליהוא בן נמשי שנמשח למלך כדי לבסס את מלכותו כנגד יורם בן אחאב, ולפי הגמרא משחוהו בשמן אפרסמון מפני שלא היה אחד ממלכי יהודה.

כיצד מושחים – בברייתא נאמר: "מושחים את המלכים כמין נזר, ואת הכוהנים כמין כי (אות יוונית בצורת X)". אופן המשיחה המדויק שנוי במחלוקת תנאים: לדעת תנא אחד בתחילה יוצא שמן על הראש ואחר כך נותן שמן בין ריסי העיניים, ולפי ברייתא אחרת בתחילה נותן את השמן בין ריסי העיניים ואחר כך יוצק שמן על הראש. בתורה נאמר: "ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו" (ויקרא ח, יב), והמחלוקת היא האם היציקה עדיפה ולכן הכתוב פתח בה, או שהמשיחה עדיפה כפי שנעשה בכלי השרת של המקדש. 

מציג תוצאות 1 - 60 מתוך 2685
<< לדף הקודםדף:  1 2 3 4 5 6 7 8 9 10לדף הבא >>
סיכומי הפרקים