תלמוד

"מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל...”

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיבוד עבודה זרה, ובבית מרחץ שיש בו עבודה זרה.

איבוד עבודה זרה - במשנה נאמר: "רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אף הוא נעשה זבל שנאמר (דברים יג, יחלא ידבק בידך מאומה מן החרם". בתוספתא (עבודה זרה ג, יט) מביא רבי יוסי תימוכים לדעתו ממה שנאמר על עגל הזהב בספר דברים (ט, כא): "את העגל לקחתי ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר, ואשליך את עפרו אל הנהר היורד מן ההר", אך חכמים סבורים כי מטרת הטחינה והשלכת העפר למים הייתה לבדוק את עם ישראל כפי שבודקים סוטה אם זינתה במים המעורבבים בעפר, וכך גם רומז הכתוב בספר שמות "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שמות לב, כ). בספר דברי הימים מסופר על מעכה אמו של אסא מלך יהודה ש"הסירה מגבירה אשר עשתה לאשרה מפלצת, ויכרת אסא את מפלצתה וידק וישרף בנחל קדרון" (דברי הימים ב, טו, טז), ומכאן שאפשר להטיל את אפר השריפה למים, אך התלמוד מסביר כי יש מקומות בנחל קדרון שבהם לא גדלים צמחים ומותר לזרוק שם את האפר, אך במקום בו גדלים צמחים אסור לזרוק את האפר כדי שלא יהפוך לזבל דישון עבור הצמחים, כמו בהלכות מעילה שם אוסרים להשתמש בהקדש שנסחף לנחל קדרון בלי לפדותו מידי ההקדש. חיזוק אחר לטענת רבי יוסי הוא מחזקיהו המלך עליו נאמר "וכתת נחש נחשת אשר עשה משה" (מלכים ב, יח, ד), אך גם כאן הנחש לא היה עבודה זרה, מפני שהיה שייך למשה, ואין אדם אוסר בעבודה זרה דבר שאינו שלו, אך חזקיהו נאלץ לכתותו כי אנשים טעו אחרי הנחש ועבדו לו עבודה זרה. מקור נוסף הוא מה שעשה דוד המלך באלילי עבודה זרה של הפלישתים לאחר שניצח במלחמה: "ויעזבו שם את עצביהם, וישאם דוד ואנשיו" (שמואל ב, ה, כא), ), ויש המסבירים כי דוד זרה אותם לרוח כמשמעות הלשון לשאת בנביא (ישעיהו מא, טז). עם זאת, בספר דברי הימים מתואר תיאור שונה של האירוע לפיו דוד המלך שרף את הפסלים באש "ויאמר דוד וישרפו באש" (דברי הימים א, יד, יב) וכפי הנראה דוד המלך הורה בתחילה לשרוף את הפסלים באש, ולאחר מכן בא לשם אתי הגתי (איש צבא דוד שהיה גוי) וביטל את העבודה הזרה, ואחרי זה לא היה צורך לשורפם ונשאו אותם כדי להשתמש בהם. איתי הגיתי ביטל גם איסור עבודה זרה מהכתר שהיה מונח על האליל מלכם: "ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב" (שמואל ב, יב, ל). למרות כובד משקלו הכתר הלם את ראשו של דוד, אולי מפני שהכתב עצמו רכב על מגנט שהחזיק אותו באוויר ("אבן שואבת"). מסופר כי דוד היה מניח אותו לצד התפילין של ראש, ובבית דוד הייתה מסורת כי רק מי שהכתר הולם אותו ראוי למלכות בית דוד, ואדוניה בן חגית סבור היה שהכתר הולם אותו, אך הוא לא הצליח לשימו עליו.    

מרחץ עם עבודה זרה - במשנה נאמר: "שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי אמר ליה כתוב בתורתכם "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, ח) מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אין משיבין במרחץ, וכשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי, אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ. דבר אחר: אם נותנים לך ממון הרבה אי אתה נכנס לעבודת כוכבים שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, זו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה, לא נאמר אלא אלהיהם את שנוהג בו משום אלוה אסור את שאינו נוהג בו משום אלוה מותר". בתלמוד מוסבר כי רבן גמליאל לא רצה להשיב בבית המרחץ, מפני שאסור להרהר בדברי תורה או לדבר בדברי תורה בשעה שאדם נמצא במרחץ, ואפילו אם מדבר בלשון חול ולא בלשון קודש. במשנה יש כמה תשובות לשאלתו של פרוקלוס מדוע מותר להתרחץ במרחץ אפרודיטי, והאמוראים סבורים שחלק מהתשובות אינן משקפות את האמת אלא נאמרו לשם אפולוגטיקה (תשובה גנובה). יש המסבירים כי התשובה "עומדת על פי הביב וכל אדם משתין בפניה" אינה תשובה טובה, מפני שגם בעל פעור עבודתו היא שעושים את הצרכים לפניו ואין זה מבטל את חשיבותו, אך ייתכן שיש הבדל בין אפרודיטי שאין עבודתה בכך, לבעל פעור שעבודתו בכך. עוד מסבירים שלהשתין בפני עבודה זרה ואפילו לזרוק צואה אינו מבטלה, אך ייתכן ששם מדובר על אדם העושה כן לפי שעה מפני כעסו על הפסל, ואילו כאן משתינים בפניה בכל שעה ושעה ומזלזלים בה. יש המסבירים כי התשובה "אני לא באתי בגבולה והיא באה בגבולי" אינה תשובה טובה, מאחר שמותר לאדם ליהנות מעבודה זרה שהוא בא בגבולה כמו מרחץ הפתוח לציבור או גינה ציבורית, אם הוא אינו חייב להכיר על ידי כך טובה לעובדי עבודה זרה. אך במקרה זה ברור כי אפילו שאין רבן גמליאל צריך להכיר טובה, כל שאר האנשים הבאים למרחץ צריכים להכיר טובה, ולכן יש הבדל אם הם באו בגבולה או היא באה בגבולם. תשובה אחרת היא "אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ", ואף כאן ההנחה היא שאין הקדש לעבודה זרה ואין אוסרים עבודה זרה על ידי הקדש, אך ייתכן שבכל זאת יש הבדל אם המרחץ הוא נוי לאפרודיטי מפני שאז המרחץ נאסר כנוי עבודה זרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכלים העשויים לעבודה זרה.

במשנה נאמר: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון - יוליכם לים המלח. רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין אסורין שעל המבוזין מותרין". צורת דרקון - בתוספתא (עבודה זרה ה, ב) נאמר: "איזהו צורת דרקון? פירש רבי שמעון בן אלעזר: כל שיש לו ציצין בין פרקיו", ורב אסי סבור כי מדובר בפרקי הצוואר.  מכובדים- מבוזים – נחלקו האמוראים מה נחשב למכובד ובזוי בכלים. רב סבור כי מדובר בכלי אוכל, אלא שהצורות המצויות מחוץ למים שבסיר הן מכובדות, והצורות המצויות בתוך המים מבוזות. ושמואל סבור בעקבות דברי התוספתא (שם ה, א) כי מדובר בכלים מסוגים שונים: נזמים, טבעות, ושירין (שרשרות) הם כלים מכובדים, וכלי אוכל כמו יורה, קומקום, מיחם סדינים או מטפחות הם כלים בזויים. רב ששת מנסח כלל על יסוד ברייתות שונות: "כל המזלות מותרין חוץ ממזל חמה ולבנה, וכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם, וכל הצורות מותרות חוץ מצורת דרקון". התלמוד דן ביחס של הכלל למשנה. אביי סבור כי הרישא והסיפא של הכלל עוסקות במי שמוצא כלים (צורות חמה, לבנה ודרקון אסורים) והמציעתא מדברת על מי שעושה כלים (ולכן פרצוף אדם אסור, ראו בפסקה הבאה). רבא סבור כי הכלל עוסק במוצא כלים, והברייתא הוסיפה כי גם כלי שיש עליו פרצוף אדם אסור, מפני צורות של בני אדם (בעיקר דמות מניקה ודמותו של האל סרפיס שסל על ראשו) היו נעשות לשם עבודה זרה.

לא תעשון אתי - התורה אוסרת לעשות עבודה זרה על מנת לעבוד לה כדברי הכתוב: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" (שמות כ, ג), ואיסור זה חל על כל דבר המצוי בעולם, ובכלל זה חמה, לבנה, כוכבים ומזלות, מלאכי השרת ואפילו יצור קטן כמו שלשול. מלבד זה התורה אוסרת לעשות עבודה זרה אפילו אם אדם אינו מאמין בה או עובד לה כדברי הכתוב: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, יט), אך  איסור זה אינו חל על כל דבר, אלא על עשיית "דמות שמשי המשמשים לפני", כלומר, על דמויות במרום (או במדור העליון) כמו השמש, הירח, כוכבים ומזלות, או מלאכים שיש להם ארבע פנים כדמות המלאכים במרכבה של יחזקאל. יש המציעים כי האיסור חל רק על דברים שאפשר לעשותם בקנה מידה תואם לגודלם במציאות, כמו בניית בית המקדש (ההיכל, האולם, החצר, העזרה) או עשיית כלי המקדש (שולחן, מנורה), ומותר לעשותם רק אם אינו בונה בגודל של בית המקדש, ואינו עושה כצורת המנורה שהייתה במקדש ולא עושה שבעה קנים אלא חמישה, שישה או שמונה. אך למסקנה גם אסור לעשות דברים שאין אפשרות לעשות אותם בגודלם הטבעי, ואסור לעשות ירח או חמה.

בהקשר זה של איסור עשיית פסלים התלמוד דן במשנה במסכת ראש השנה (ב, ח): "דמות צורות לבנות (ירחים) היה לו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלא בכותל שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להן כזה ראיתם או כזה ראיתם", ומסבירים בסוגיה כי רבן גמליאל לא עשה את הירחים לעצמו אלא אחרים עשו לו אותם.. עוד מסבירים כי לא היה מקום לחשוד ברבן גמליאל שהוא עושה כן לשם עבודה זרה מאחר שהרבה אנשים מצויים אצלו, ובמקום שרבים מצויים אין לחשוד שעשו את הדבר לשם עבודה זרה. מטעם זה מותר לעשות צורות בולטות בבית כנסת, כפי שמסופר בתלמוד על בית כנסת בנהרדעא שהיו הכל מתפללים בו למרות שהייתה שם אנדרטה, אך אסור לאדם להחזיק טבעת בולטת עם צורות אסורות שכן עלולים לחשוד בו שהוא עובד לעבודה זרה. יש המסבירים כי לא היה שם איסור מאחר שהצורות היו עשויות כך שאפשר לפרקן, ויש הסוברים כי מותר לעשות צורות לצורך לימוד לפי דברי הכתוב "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" (דברים יח, ט), ומכאן שמותר לעשות צורות כדי להתלמד ולהבין דברים, ולדעת כיצד להורות הלכה.

ביטול גוי – התלמוד מספר כי עובד כוכבים יכול לבטל עבודת כוכבים של חבירו, אם הוא יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה, ואפשר להכריח את הגוי לבטל בעל כורחו. ובהקשר זה מסופר כי רבי אלעזר הקפר מצא כלי שעליו צורת דרקון ומצא גוי אחד וסטר לו כדי שיבטל מן הדבר שם עבודה זרה. ואף שבדרך כלל אדם מתייאש מדבר שהלך לאיבוד, עובד הכוכבים שהחפץ שייך לו אינו מתייאש מן האיסור שבחפץ, ואומר לעצמו שבוודאי ימצא אותה עובד כוכבים אחר ויעבוד אותה, ואם ישראל ימצא אותה בוודאי ימכור לעובד כוכבים שימשיך לעובדה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשברי עבודת כוכבים.

בדף הקודם הובאה מחלוקת אמוראים על שברי עבודת כוכבים שנשברה מעצמה: "רבי יוחנן אמר: אסורה, וריש לקיש אמר: מותרת", והוסבר כי לדעת רבי יוחנן יש להשתמש כאן בכלל "אין ספק מוציא מידי וודאי" הקובע כי יש ללכת אחרי עובדה וודאית ולא אחרי עובדה שיש בה ספק, ומאחר שוודאי עבדו אותה עבודה זרה, אך ספק אם ביטל אותה עובד עבודה זרה, יש להחמיר ולאוסרה. ואילו ריש לקיש סבור כי ביטלו אותה מיד מפני שברגע שנשברה שוב אין מאמינים שיש בכוחה לעזור לאדם העובד אותה. אגב זה דנים בכלל "אין ספק מוציא מידי וודאי" בענייני מעשרות (בדף הקודם) ובענייני טהרה. בתוספתא (אהלות טז, יג) נאמר: מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ לידע אם זכר אם נקבה, ובא מעש0ה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוין שם". השפחה רצתה להסתיר את לידת הנפל ולכן זרקה אותו 0לבור, וחכמים טיהרו את הכהן שהסתכל בבור מלהיות טמא בטומאת מת. לפי ההסבר הפשוט חכמים התירו טומאה וודאית מפני הספק שמא החולדה והברדלס גררו את הנפל, בסתירה לכלל "אין ספק מוציא מידי וודאי". ואולם, אפשר לתרץ כי מדובר במקרה שיש בו ספק אם השפחה הפילה נפל או דבר שאינו בגדר וולד ("ספק וספק")  או להניח שוודאי ילדה נפל, אך ברדלס וחולדה וודאי מצויים שם וגררו משם את המת ("וודאי וודאי"). 

התלמוד דן בהוכחות ממקורות שונים לדבריו של רבי יוחנן: כלים שבורים – "במשנה נאמר: "מצא תבנית יד או תבנית רגל – הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד", אך אין להוכיח מכאן שעבודה זרה שהשתברה מעצמה אסורה, מפני כבר הוסבר בדף הקודם שמדובר ביד או רגל העומדים על בסיס מיוחד, ואינם שבורים לגמרי. ביטול – במשנה (ד, ד) נאמר: "גוי מבטל עבודת כוכבים – שלו ושל חברו, וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים". התלמוד מבקש להוכיח מכאן שישראל אינו יכול לבטל עבודה זרה של גוי, מפני שאף אם יבטלה בפועל דינה תמיד יהיה כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה האסורה לדעת רבי יוחנן. ואולם, אביי סבור שאין להוכיח מכאן על עבודה זרה שנשתברה, מפני שמדובר במשנה על מי שפחס ומעך עבודה זרה אך לא שברה. רבא מסביר כי מצד הדין עבודה זרה בטלה אפילו כאשר פוחס אותה ומשנה את צורתה ולא שובר ממנה דבר, אך גזרו שישראל לא יבטל עבודה זרה של עובד כוכבים, כדי שלא יבוא להרימה ולקנותה לעצמו קודם, ואז כבר לא יכול לבטלה מפני שעבודת כוכבים ביד ישראל – אינה בטלה לעולם.

התלמוד מסביר כי אפשר להסביר מקורות רבים לפי העיקרון שהציג רבא על החשש שמא אי אפשר יהיה לבטל לעולם, ולא בגלל איסור על שברי עבודת כוכבים שנשתברה מאליה: חיפוי דרכים – בתוספתא (עבודה זרה ו, יד) נאמר: "עכו"ם שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות – מותרות, וישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות אסורות". שיוף והקצעה – בתוספתא (שם,ט) "עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים, לצרכו - היא ושיפוייה מותרין (שביטל אותה ולא נהג בה כבוד), לצרכה - היא אסורה ושיפוייה מותרין, וישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצרכו בין לצרכה היא ושיפוייה אסורין". ביטול עבודה זרה - רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף היא נעשה זבל, וכתיב 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם' (דברים יג, יט)". צורה חתוכה– "רבי יוסי בן יסיאן אומר מצא צורת דרקון וראשו חתוך, ספק עובד כוכבים חתכו, ספק ישראל חתכו - מותר ודאי ישראל חתכו – אסור". שיקול אחר עולה לגבי נבייה(עלווה, שלכת) - במשנה (ג, ח) נאמר: "רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים (לגדל מתחת לעץ של עבודה זרה) מפני שהנבייה נושרת עליהן", ומסבירים כי הנבייה אינה נחשבת כשבירה של עבודה זרה, מאחר שעיקר עבודת כוכבים עוד קיימת, ואי אפשר לבטל עבודת כוכבים בדרך גדילתה הטבעית, אלא בדרך מיוחדת.

ריק לקיש מוכיח את דבריו מן המשנה במסכת מעילה (ג, ח): "קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין, בראשה של אשרה - יתיז בקנה". יתיז בקנה פירושו שישבור את הקן בקנה שבידו ויוכל ליהנות מן העצים של עץ האשירה, ומכאן שמותר להשתמש בעצים של עבודה זרה שנשברה מאליה. ואולם התלמוד מסביר כי המשנה אינה מדברת על ציפור ששברה עצים מן העץ וקיננה בו, אלא בנתה לעצמה קן העשוי עצים אחרים על עץ זה, ומסיבה זאת אין איסור מעילה בעץ זה. ויש המסבירים כי המשנה אינה עוסקת בהנאה מן העצים אלא במעילה בגידולים הבאים לאחר שהקדיש את העץ, והשאלה היא האם יש איסור מעילה בגידולים. ולפי עוד הסבר המשנה אינה עוסקת בהנאה מן העצים, אלא בהנאה מן האפרוחים, ואם האפרוחים אינם זקוקים עוד לעץ, הרי מותר להשתמש בהם בין בהקדש ובין בעבודה זרה.   

במשנה נאמר: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון - יוליכם לים המלח. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שעל המכובדין - אסורין, שעל המבוזין - מותרין". עובדי עבודת כוכבים עובדים כל דבר שמצוי להם לעובדו – כוכבים, מלאכים ואפילו תולעים. ואולם, בנוגע לכלים - הסוגיה מסבירה כי הגוי עובד צורות של חמה, לבנה או דרקון כאשר אלו מצוירות על הכלים, אך אינו עובד שאר צורות המצוירות על כלי מפני שאלו נעשות לנוי ולא לשם עבודה זרה. התלמוד דן בהקשר זה ביחס בין איסור לעשות עבודה זרה לאיסור להשתמש בכלים שנמצאו. הכתוב: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, יט) מלמד שאסור לעשות כל צורה לעבודה זרה – ובכלל זה "דמות שמשי המשמשין לפני במקום" (חמה, לבנה, כוכבים ומזלות), או דמות פרצוף אדם. התלמוד דן בהקשר זה על דברי רב ששת: "כל המזלות מותרים – חוץ ממזל חמה ולבנה, כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם, כל הצורות מותרות חוץ מצורת דרקון". יש המסבירים כי רב ששת עסק במוצא כלים, מלבד האיסור על פרצוף אדם המדבר על עשיית פרצוף אדם. ויש המסבירים כי דבריו בעניין פרצוף אדם נאמרו לשיטתו של רבי יהודה בתוספתא (עבודה זרה ה, א) האוסר להשתמש בצלמים שיש עליהם דמות של אישה מניקה (כנראה איסיס) ושל האליל סרפיס – אליליו יווניים-מצריים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בצלמים, בשברי צלמים ובשברי עבודת כוכבים שנשתברה מאליה.

במשנה נאמר: "כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר". האמוראים דנים בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים. לפי הסבר אחד רבי מאיר חי במקום בו היו עובדים את הצלמים פעם בשנה, וחשש כי גם במקומות אחרים יש העובדים את הצלמים, ולכן גזר לאסור את כל הצלמים לפי שיטתו הכללי שיש לחשוש למיעוט. יש הסבורים כי מדובר על אנדרטאות של מלכים, או צלמים העומדים בפתח המדינה, שיש להם חשיבות יתירה ואנשים עשויים לפעמים לעבוד להם עבודה זרה. עוד מסבירים כי המחלוקת במשנה היא רק על צלמים המצויים בכרכים, שכן לפעמים עושים את הצלמים לנוי ולא לשם עבודה זרה, אך בכפרים עושים את הצלמים לעבודה זרה, והכל מסכימים כי הם אסורים. 

חכמים מסבירים כי הצלמים שיש בידם מקל, צפור וכדור נחשבים כעבודה זרה, מפני שהצלם מסמל את השלטון של האליל, הרודה במקל, מעל העולם כדמות ציפור, או שולט על כדור הארץ. בברייתא מוסבר כי לאחד זמן הוסיפו לאסור גם צלמים המחזיקים בידם חפצים אחרים, כמו סייף המסמל את כוחו של האליל, עטרה המסמלת את מלכותו, וטבעת חותם המסמלת את שלטונו על בני האדם. רבן שמעון בן גמליאל סבור שדי בכך שהצלם מחזיק בידו צרור אבנים או קיסם עץ כסמל של עבודה זרה, אך דנים מה דינו של צלם המחזיק בידו צואה, ואם הכוונה היא שכל העולם נחשב בפניו כצואה, או שהוא עצמו נחשב כצואה בעיני אנשים, ולא הכריעו בעיה זו.

במשנה נאמר: "המוצא שברי צלמים - הרי אלו מותרין. מצא תבנית יד או תבנית רגל - הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד". האמורא שמואל מסביר כי שברי עבודה זרה אף הם מותרים, ותבנית יד או תבנית רגל הם שברים העומדים עדיין על בסיסם, ולכן ממשיכים לעבוד להם כי לא נשברו לחלוטין. האמוראים נחלקו מה בדינו של עבודת כוכבים שנשתברה מאליה (בלי שאדם שבר אותה): "רבי יוחנן אמר: אסורה, רבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת". התלמוד מסביר כי לדעת רבי יוחנן עובד עבודת כוכבים לא חדל מלהאמין באליל, ולא ביטל את הצלם מלהיות עבודה זרה, ואילו לדעת ריש לקיש כנראה שביטל את עבודה זרה, שאם אינה יכולה להגן על עצמה גם לא תציל את האדם כשיצטרך לעזרתה.

האמוראים דנים בהקשר זה על מעמדו של האליל הפלשתי דגון שנהגו בו כבוד גם לאחר שנשבר: "וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות...על כן לא ידרכו כהני דגון על מפתן בית דגון" (שמועל א, ה, ד), אך ייתכן כי דגון עצמו בטל מלהיות עבודה זרה, והאמינו שכוחו עבד למפתן הדלת. במרכז ההוכחות של ריש לקיש ורבי יוחנן עומדים דברי המשנה "המוצא שברי צלמים – הרי אלו מותרין" ויחסה אל המחלוקת במשנה הקודמת על צלמים. מצד אחד אפשר להסיק מן המשנה כי שברי עבודת כוכבים אסורים, כדעת רבי יוחנן, ומצד שני אפשר לדייק מן המשנה כי הצלמים עצמם אסורים כדעת רבי מאיר במשנה הקודמת, ואילו לדעת חכמים שברי עבודה זרה אף הם יהיו מותרים כדעת ריש לקיש. רבי יוחנן מסביר כי ההשוואה בין שברי עבודה זרה ושברי צלמים אינה נכונה. לגבי הצלמים יש ספק אם אכן נעבדו, וכאשר נשברו ייתכן שעובד עבודה זרה ביטל אותם. ואילו בעניין שברי עבודה זרה, וודאי נעבדו עבודה זרה, ויש רק ספק אם עובד עבודה זרה ביטל אותם. האבחנה של רבי יוחנן קשורה לכלל "אין ספק מוציא מידי ודאי" שאם יש עובדה וודאית ועובדה המוטלת בספק – יש להאמין וללכת אחרי המצב הוודאי הידוע ולא ללכת אחרי הספק. התלמוד דן במעמדו של העיקרון "אין ספק מוציא מידי ודאי" במקורות שונים דיון אחד הוא על התוספתא (טהרות ה, ט): "חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן – הרי הן בחזקת מתוקנים (שהפריש מהם מעשרות)". אפשר לנתח את המקרה הזה כמקרה של ספק המוציא מידי ודאי, שכן פירות אלו היו וודאי טבל, ומניחים כי עישר אותם אף שיש בדבר ספק. ואולם, אפשר גם כי במקרה זה וודאי היו טבולים אך מניחים ש"חבר אינו מניח תחת ידו דבר שאינו מתוקן" ולכן אין ספק כי עישר את הפירות מיד כשהיו בידו. אפשרות אחרת היא להסביר כי במקרה זה יש ספק אם הם טבולים למעשר וחייבים במעשר, מפני שהרבה אנשים נהגו להאכיל את הבהמה בתבואה המעורבת עם המוץ כדי שלא להתחייב במעשרות (אדם חייב במעשרות רק כאשר נגמרה מלאכת העיבוד הראשונה של הפירות), וייתכן כי אף כאן מדובר בפירות שספק אם התחייבו במעשרות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסימני דגים טהורים וטמאים.

במשנה נאמר: "ואלו מותרין באכילה: וטרית שאינה טרופה (חתוכה), וציר שיש בה דגה, ועלה של חילתית, וזיתי גלוסקאות המגולגלין. רבי יוסי אומר: השלחין (זיתים רכים) אסורין. החגבים הבאים מן הסלולה – אסורין, מן ההפתק – מותרין וכן לתרומה".בתוספתא (עבודה זרה ד, יא) מוסבר מהי טרית טרופה: "איזו היא טרית שאינה טרופה? כל שראש ושדרה ניכר, ואיזו ציר שיש בו דגה? כל שכילבית אחת או שתי כילביות שוטטות בו". זיהוי דג טרוף - לפי התורה סימן הזיהוי של דג כשר הוא סנפיר וקשקשת, אך אפשר לזהות דגי גרם כשרים לפי הראש והשדרה – והאמוראים נחלקו בדבר: רב הונא סובר שצריך להכיר את הראש והשדרה, ורב נחמן סבור שדי באחד מהם,  בעניין זה הכל מסכימים שאם זיהו רק את הראש או רק את השדרה של הדג – אסור לאכול את גוף הדג, ונחלקו על ציר הדגים, אם יש להתירו בסימן אחד או שצריך שני סימנים, וההלכה היא שצריך להכיר את הראש והשדרה של כל אחד מן הדגים אם רוצה לאוכלם. התלמוד מסביר כי הסימנים של סנפיר וקשקשת נועדו לדגים שאי אפשר לזהותם לפי ראשם, מפני הדמיון לדגים טמאים (ארא, פלמורא=מיני טונה). בתוספתא (שם) מתירים לאכול חתיכות דג בגרב (חבית), אם נראה מצורת חיתוכן שכל החתיכות נעשו מחיתוך של דג אחד. ונחלקו האמוראים בקשקשים שנשרו בספינה, אם מותר לאכול את הדגים שהיו בה, או שהקשקשים מצויים בספינת הדיג ואין הם מעידים על כשרות הדג. ואף כאן מסבירים כי אין מחלוקת שאסור לאכול את הדגים עצמם, ורק נחלקו על ציר הדגים שהוא קל יותר מפני שיש בו תערובת של עוד דברים. ציר דגה – אם החביות פתוחות די בכילבית אחת להכשיר את כל החביות, ואם החביות סתומות – רק החבית שיש בה כילבית מותרת. ההנחה היא שהכילבית נודדת יחד עם להקת הדגים, ואם היא מצויה עם הדג סימן שהגיעה מתוך הלהקה. ואף שטעמה של הלכה זו אינו ברור לגמרי, ראוי לסמוך על החכמים רב, שמואל ורבי יוחנן כאילו נכתב הדבר בתורה.     

קרבי דגים וביצי דגים – בברייתא נאמר: "קירבי דגים (מעי) ועוברן (ביצי דגים) – אין נקחין אלא מן המומחה". דג טמא משריץ ולדות ואילו דג טהור מטיל ביצים, ולכן יש המוחקים מלשון ברייתא זו את המילה "עוברן" שכן אין שלב של עיבור בדג, ולפי זה צריך מומחה במקרה שאי אפשר לזהות את הדג לפי סימני סנפיר וקשקשת על מנת שיבדוק את צורת שלפוחית השחיה של הדג ויקבע אם הוא טמא או טהור. יש הסוברים לעומת זאת כי כל הדגים מטילים ביצים, אלא שבדגים טמאים הולד מתפתח ובוקע מן הביצה בגוף הנקבה, ולאחר מכן הוולדות יוצאים כבר כדגים קטנים ("משריץ מבפנים"), ואילו בדגים טהורים הנקבה מטילה ביצים, והדגים בוקעים לאחר זמן ("משריץ מבחוץ"). במקרה זה המומחה צריך לזהות את סימני הביצים לפי הסימנים של ביצת עוף בתוספתא חולין (ג, כג): כל שכודרת (כדור) ועגולגלת – ראשה אחד כד וראשה אחד חד – טהורה, שני ראשיה חדין ושני ראשיה כדין – טמאה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים – טמאה, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים - טהורה. חלבון וחלמון מעורבין זה בזה – זו היא ביצת השרץ". אם אין במקום מומחה  והיהודי אומר שהוציא את הביצים מקרביים של דג טהור, ויש האומרים שצריך גם להיות בקי בסימני הדגים עצמם.

עלה של חילתית – במשנה הקודמת נאמר כי אסור לאכול את החילתית עצמה מפני שחותכים אותה בסכין לא כשרה, אך את העלים לא היו מערבים יחד עם החלתית, ואין לחשוש לפירורי החלתית ("קרטין") שנדבקו אל העלה, אך לא נחתכו בסכין. זיתי גלוסקאות המגולגלין – זיתים שהתרככו הרבה בכלי, אין חוששים ששם הגוי יין על מנת לרככם, והם כנראה הפכו רכים בגלל השמן. זיתי שלחין שאוחז את הזית בידו והגרעין נשמט מאליו – אסור מפני שכנראה שרה אותם ביין. החגבין – בתוספתא (עבודה זרה ד, יב) דנים בעוד דברים שמזלף עליהם יין – "החגבין והקפריסין והקפלוטות הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרין הנמכרין בקטלוזא לפני חנוני אסורין מפני שמזלף יין עליהן וכן יין תפוחים של עובדי כוכבים הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה מותרין הנמכר בקטלוזא אסור מפני שמערבין בו יין".  ת"ר פעם א' חש רבי במעיו אמר כלום יש אדם שיודע יין תפוחים של עובדי כוכבים אסור או מותר אמר לפניו ר' ישמעאל ב"ר יוסי פעם אחת חש אבא במעיו והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של ע' שנה ושתה ונתרפא אמר לו כל כך היה בידך ואתה מצערני בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע' שנה ושתה ונתרפא אמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים:

וכן לתרומה:

מאי וכן לתרומה אמר רב ששת וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין לפניו הוא דאסור אבל הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה מותר אירתותי מירתת סבר שמעי ביה רבנן ומפסדו לי' מינאי:

 

פרק שלישי - כל הצלמים

מתניתין כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור רבן שמעון בן גמליאל אומר אף כל שיש בידו כל דבר:

גמ' אי דנעבדין פעם אחת בשנה מאי טעמא דרבנן א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן במקומו של ר"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ובעומדין על פתח מדינה שנינו

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במאכלי גויים האסורים באכילה ומותרים באכילה.

במשנה נאמר: "ואלו דברים של גוים אסורים ואין איסורן איסור הנאה:... וטרית טרופה, וכציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו, והחילק (סוגי דגים), וקורט של חלתית (צמח תבלין), ומלח שלקונדרית – הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה".

דגים – התלמוד דן במספר נושאים: א. סימני טהרה - התלמוד מסביר כי חילק הוא דג סולתנית (אולי סרדינים) שדגים טמאים מעורבים עמה ואי אפשר להבחין ביניהם. בתוספתא (חולין ג, כז) מסבירים כי דגים כמו סולתנית ועפיץ שאין להם סימני טהרה של קשקשים אך הם עתידים לגדלם לאחר זמן – כשרים, וכיוצא בזה דגים המשירים את הקשקשים בשעה שמעלים אותם מן המים (אקונס, אפונס, כטספטייס=דג חרב, אכספטייס אוטנס=טונה) כשרים אף הם מפני שהיו להם סימני טהרה. ב. בית הגידול של הדגים - רבי אבהו תיקן תקנה בעירו קיסריה לקנות מכל אדם קרבי דגים וביצי דגים – מפני שדגים אלו באים מן העיר פילוסיון שבדלתא של הנילוס ומאספמיא (ספרד או פרובינציה רומית), ואין דגים טמאים מצויים שם. אביי התיר לאכול דג בשם תחנתא מנהר הבב מפני שדגים טמאים אינם גדלים שם בקרקעית הנהר ("טינא"), אך לאחר זמן השתנה תוואי הנהרות גוזא וגמדא שנשפכו לתוך נהר זה, והביאו עמם דגים טמאים. ההנחה הכללית היא שלדגים טמאים אין עמוד שדרה אז הם אינם מצויים במקום שהמים זורמים, ואין להם קשקשים להגן עליהם אז הם אינם מצויים במקום שמליחות המים גבוהה, אך אם רואים שהם בכל זאת מצויים באותו מקום יש לאסור את הדגים העולים ממקום זה. ג. מסורת ובדיקת סימנים – בתלמוד מוסבר כי לחכמים היו מסורות כי חמור הים (קוד), ושפר נונא – כשרים לאכילה, ושור הים (באטי=דג סחוס) וקדש נונא – אינם כשרים. בתלמוד מסופר על שיטות הבדיקה של אמוראים להבחנה בסימני הטהרה של הדגים: להניח דג בסל ולהבחין בקשקשים שנשרו על דפנות הסל, להסתכל באור היום על קשקשים דקים ("צימחי"), להכניס את הדג בכלי לבן ולהבחין בצבע הקשקשים, ולשמוע כיצד אנשים מכנים את שם הדג, ולפי זה לדעת האם יש לחשוש לכך שהוא טמא.

קורט של חלתית – חלתית היא צמח המשמש לרפואה ולתבלין, אך יש בו גם רעלנים מסוכנים. בתלמוד מוסבר שהגויים היו חותכים את החלתית בסכין, ובגלל חריפותה של החלתית היא משבחת את הטעם של השמנונית שעל הסכין, והסכין חוזרת ומשביחה את טעם החלתית. נאמנות על מכירה של מזון כשר ותשמישי מצווה – החכמים דנו הרבה בנאמנות של אנשים מבני המשפחה או העבדים של אדם נאמן. הסוגיה מסבירה בעקבות דברי התוספתא במסכת דמאי (ב, יז) שמותר לקנות חילתית מעבדו של "חבר" המקפיד הקפדה יתירה בעניינים של טהרה וכשרות המזון, מפני שאף לאחר מותו של החבר עבדו ממשיך להקפיד על כשרות המאכל. כמו כן מותר לקנות תכלת מאשת חבר אפילו לאחר מות בעלה, מפני ש"אשת חבר כחבר" ואף היא אינה מזייפת ומחליפה את התכלת בצבעים זולים. בתוספתא (שם) נאמר כי בת עם הארץ המתחתנת עם חבר או עבד הנמכר לחבר – צריכים לקבל על עצמם את דיני החברות, אבל אשת חבר שנישאת לעם הארץ או עבד הנמכר לעם הארץ – נחלקו תנאים אם נאמנים כשהיו (רבי מאיר) או שצריכים לקבל שוב את דיני החברות (רבי יהודה). ומסופר שם כי אישה אחת נשאה לחבר והייתה קושרת לו תפילין על ידו, ולאחר מכן נישאה למוכס – וקשרה לו קשרי מוכס (תג סימון למוכס מטעם השלטון).

הפקדה בידי הגוי - האמוראים נחלקו אילו דברים צריכים שמירה כפולה בשני חותמות כשהם מופקדים בידי הגוי (ראו כט, ב; לא, א). השמירה נועדה לגלות אם הגוי החליף את הדברים, ולהרתיע את הגוי מלעשות כן בשל הטרחה הרבה בזיוף החותמות. רב סבור כי חלב, בשר, יין, תכלת (חבי"ת) – שהם דברים יקרים ויש חשש שהגוי יבקש לזייפם ולהחליפם, צריכים שמירה כפולה של חותם בתוך חותם, ולעומת זאת חלתית, מורייס, פת, גבינה – אינם צריכים שמירה כפולה ודי להם בחותם אחד שהגוי לא יתאמץ להחליף אם אין רווח גדול מזיוף כזה. שמואל סובר כי בשר יין ותכלת אסורים בחותם אחד, ואילו חילתית, מורייס וגבינה – מותרים בחותם אחד. יש האומרים כי חלב אינו צריך שני חותמות, ודי חתיכת דג שאין בה סימן שהיא כמו בשר.  בתוספתא (עבודה זרה ד, יג) נאמר: אין לוקחים לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדריתף ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן – אם נתארח אצל בעל הבית – מותר". הטעם הוא שבעל הבית מקפיד לאכול כשר ולתת לאחרים ממה שהוא אוכל בעצמו, אך הוא אינו מקפיד בהכרח למכור אוכל כשר.

מלח סלקונדרית – מלח המתובל במיני עשבים, והאנשים המכובדים ברומא נהגו לאוכלו. בתוספתא (שם ד, יב) נחלקו התנאים על כשרות מלח בצבעים שונים: "שחורה אסורה, לבנה מותרת, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: לבנה אסורה, שחורה מותרת. רבי יהודה בן גמליאל אומר משום רבי חנינא בן גמליאל: זו וזו אסורה", והתלמוד מסביר כי כפי הנראה היו מערבים במלח ביצי דגים שחורים או ביצים דגים לבנים, ומסופר על זקן אחד שהיה מחליק את המלח על ידי שומן חזיר.  

מאכלים של גוי המותרים באכילה - במשנה נאמר: "ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו גוי וישראל רואהו, והדבש, והדבדבניות (אשכולות ענבים) אף על פי שמנטפין אין בהן משום הכשר משקה". חלב -  אין לחשוש אפילו אם ישראל אינו רואה את הגוי כל הזמן, אך הגוי חושש שישראל יבוא ויראה, שאז אין הוא מוסיף חלב טמא. דבש - אין חוששים שיערב בו הגוי דבר איסור מפני שהוא מסריח, הדבש נאכל כפי שהוא (חי) ולכן אין בו איסור בישולי גוים, ואף אם שם אותו בכלי שיש בו מאכל טרף – הרי הטעם שהוא נותן בו פגום ומותר. דבדבניות (לשון דבר זב) – אם אדם מעוניין במיץ שבענבים בזמן שהוא בוצר בגת – אותו מיץ הנוטף מן האשכול מכשיר את הדבדבניות לטומאה, כדברי שמאי והלל. אך כאן שהוא אינו רוצה אלא את הענבים ואין לו צורך במשקה – אין המשקה מכשיר את הענבים לטומאה.



אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד חמפ"ג מותר בחותם אחד חלב בשר יין תכלת

אסורין בחותם אחד חילתית מורייס פת גבינה מותרין בחותם אחד פת למאי ניחוש לה אי משום איחלופי קרירא בחמימא מידע ידיע דחיטי בדשערי נמי מידע ידיע אי כי הדדי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ורב מ"ש גבינה דלא טרח ומזייף חלב נמי לא טרח ומזייף אמר רב כהנא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימן היינו בשר תרי גווני בשר ושמואל אומר בי"ת אסור בחותם אחד מח"ג מותר בחותם אחד בשר יין תכלת אסורין בחותם אחד מורייס חילתית גבינה מותרין בחותם אחד לשמואל חתיכת דג שאין בה סימן היינו בשר תרי גווני בשר לא אמרינן ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דא"ר יהושע בן לוי שגר לו בעל הבית לביתו מותר מ"ט בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא וכי משגר ליה ממאי דאכיל משדר ליה:

ומלח סלקונדרית:

מאי מלח סלקונדרית אמר רב יהודה אמר שמואל מלח שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותה תנו רבנן מלח סלקונדרית שחורה אסורה לבנה מותרת דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר לבנה אסורה שחורה מותרת רבי יהודה בן גמליאל משום רבי חנינא בן גמליאל אומר זו וזו אסורה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לדברי האומר לבנה אסורה קירבי דגים לבנים טמאים מעורבין בה לדברי האומר שחורה אסורה קירבי דגים שחורים טמאים מעורבין בה לדברי האומר זו וזו אסורה זה וזה מעורבין בה אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל זקן אחד היה בשכונתנו שהיה מחליק פניה בשומן חזיר:

הרי אלו אסורים:

למעוטי מאי לחזקיה למעוטי בידוע לרבי יוחנן למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי וסתמא כר"מ:

מתני' ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו והדבש והדבדבניות אע"פ שמנטפין אין בהן משום הכשר משקה וכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה ועלה של חילתית וזיתי גלוסקאות המגולגלין ר' יוסי אומר השלחין אסורין החגבים הבאים מן הסלולה אסורין מן ההפתק מותרין וכן לתרומה:

גמ' תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו ואינו חושש היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דיתיב לא חזי ליה ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא מיערב ביה:

והדבש:

דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום בישולי עובדי כוכבים נאכל כמו שהוא חי אי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא ומותר:

והדבדבניות אף על פי שמנטפות אין בהן משום הכשר משקה:

ורמינהי הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר הלל אומר לא הוכשר ואודי ליה הלל לשמאי התם קא בעי ליה למשקה הכא לא קא בעי ליה למשקה:

וטרית שאינה טרופה:

תנו רבנן איזו היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר ואיזו ציר שיש בה דגה כל שכילבית אחת או שתי כילביות

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בבישול עובדי כוכבים.

במשנה נאמר: "ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה:...והשלקות". בדף הקודם הוסבר כי חכמים למדו כי מותר לאכול רק אוכל שלא נשתנה כמו מים, ומצאו לכך סמך בדברי משה לסיחון מלך חשבון: "אוכל בכסף תשברני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי" (דברים ב, כח). בדף זה דנים בהגדרת בישול, אפיה וצליה המותרים, ובסוגי מאכלים שונים.

בישול – לפי מסורת אחת בישול עובד כוכבים תלוי בהגדרת דרך האכילה הרגילה של המאכל: "כל הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים", ולפי מסורת אחרת הדבר קשור לחשיבות המאכל: "כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים". ההבדל בין הדעות מתבטא בדגים קטנים, פטריות ודייסה שאין עולים על שולחן מלכים, אך אי אפשר לאוכלם חיים בלי בישול. אם עובד כוכבים צלה דגים קטנים מלוחים אין איסור בישול עובד כוכבים, ויכול לסמוך עליהם כעירוב תבשילין בין יום טוב לשבת, אך אם עובד הכוכבים ציפה את הדגים הקטנים בקמח ("כסא דהרסנא") – הקמח הוא עיקר המאכל, ומאחר שקמח אינו נאכל חי ועולה על שולחן מלכים – אסור לאוכלם.

כוונה לבשל – עובד כוכבים שבישל ולא נתכוון לבשל – מה שבישל מותר. אם למשל חרך את ראש הבהמה כדי להעביר את שיער הראש – מותר לאכול אפילו את האוזן שאין עליה שיער, מפני שלא התכוון לבשל. ישראל הטמין דלעת בתנור, ועובד כוכבים הצית את האש כדי לייבש ולחזק יתד, ואגב זה בישל את הדלעת – לא התכוון לבשלה ולכן היא מותרת. וכיוצא בזה אם עובד כוכבים הצית את האור בצמחייה ליד אגם כדי לחשוף את הקרקע, והמית אגב זה חגבים החיים שם, כוונתו היא לייבוש האגם ולא למלאכה, אך מסופר כי פעם אירע מעשה כזה ואסרו את החגבים המתים מפני שלא ידעו איזה חגב כשר לאכילה.     

הגדרת בישול, צלייה – כל דבר שהתבשל או נצלה מעט על ידי ישראל מותר, ולכן אם ישראל הניח בשר על גבי גחלים, והגוי הפך את הבשר – מותר. ואם לא היה מתבשל בלי שהפך הגוי את הבשר – יש בו איסור בישול עובדי כוכבים, אך אם רק זירז את הצלייה וקיצר את זמן הצלייה משעתיים לשעה – החשת זמן הבישול אינה אסורה. ואם הגוי בישל דבר שהיה עוד נא ולא הגיעה למחצית בישולו (מאכל בן דרוסאי שהיה אוכל מאכלים מבושלים רק בחלקם) – אסור משום בישולי עובד כוכבים, אם לא היה הדבר מתבשל לבדו על האש, כגון שלקח הגוי את הבשר הצלוי למחצה ממקום שאינו מתבשל (סל) והניח בתנור. 

בישול, צלייה ואפייה של ישראל וגוי– בברייתא נאמר: "מניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאת עובדת כוכבים ומגיסה עד שתבא מבית המרחץ או מבית הכנסת ואינה חוששת". התלמוד מסביר שאפילו אם עובד כוכבים התחיל לבשל, וישראל הפך את הבשר – הבשר כשר מפני שהוא נגמר בידי ישראל, ובישול אסור רק אם "תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים".  אפייה - אם עובד כוכבים הסיק את התנור ואפה את הפת, וישראל חיתה את הגחלים בתנור – אין איסור מאכל עובדי כוכבים.

התלמוד דן בסוגי מאכלים שונים:

דג מלוח וביצה צלויה – נחלקו האמוראים בדבר: חזקיה ובר קפרא התירו לאוכלם, ורבי יוחנן אסר. בתלמוד מסופר על אנשי ראש גלות בבל (המנהיג המדיני של היהודים בבבל) ששאלו את אחד החכמים על ביצה צלויה, והשיבו להם כי מותר לאכול את הביצה הצלויה כדברי חזקיה ובר קפרא הגוברים על דברי רבי יוחנן. רב זביד התנגד להיתר ואמר שאין לציית לדבריו של אותו חכם שהרי ההלכה כרבי יוחנן, כפי שכתוב בתוספתא (עבודה זרה ד, יא): "הקפריסין (צלף) והקפלוטות (כרישה) והמטליא והחמין והקליות שלהן – מותרין, ביצה צלויה – אסורה. שמן - רבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו". עוד מסופר כי אנשי ראש הגלות התנכלו לרב זביד על שאסר אכילת ביצה צלויה ונתנו לו לשתות חומץ חריף, והוא שתה ומת.

מטליא – (המכונה גם פשליא ושיעתא) היא תערובת זרעי כרפס, פשתן ותלתן המונבטים במים פושרים ומלבלים בזמן קצר באדמה בכלי חרס. תערובת זו הייתה מצויה במצרים וחכמים שונים מעידים על כך, וכאשר היו אוכלים אותה היו מתקררים "משיער הראש ועד צפורני הרגליים" אך יש האומרים שאלו הם דברי גוזמה ולא היו צומחים במהירות כזו, ויש הסוברים שהיתה צומחת מהר על ידי כישוף. כוספן – גפת של תמרים. לפי ברייתא אחת יש להבחין בין "יורה גדולה – אסור, יורה קטנה – מותר", ויורה קטנה היא יורה שאי אפשר להכניס לתוכה את ראשו של דרור, ולכן אין מכניסים בה אוכל טמא, ולפי ברייתא אחרת, אפילו יורה גדולה נותנת טעם פגום במאכל, ומותר לאכול טעם פגום.  שמן שלוק – שמן שלוק אין מערבים חומץ או יין מפני שהוא מסריח. כמו כן השמן אינו עובר עיבוד אלא נאכל כמו שהוא חי, והכלים שמבשלים אותו בהם נותנים בו טעם לפגם – ולכן הוא מותר. תמרים שלוקים – תמרים מתוקים הנאכלים כפי שהם מותרים, תמרים מרים – אסורים, ותמרים שאינם מתוקים או מרים – לוי אוסר. שתיתאה (מאכל מקמח קליות –מאכל של קליות זרעי חיטים ושעורים מותר, מאכל של קליות עדשים שמערבים בהם חומץ יין – אסור, ונחלקו האמוראים על עדשים העשויים במים – רב סובר שהדבר מותר ולא גוזרים משום עדשים שיש בהם חומץ, ואבוה דשמואל ולוי אוסרים מפני שגוזרים משום הדמיון לעדשים שיש בהם חומץ, אך אנשים כעת בשווקים של העיר נהרדעא להוציא סלים של קליות ואין חוששים לדברי האוסרים.

מציג תוצאות 1 - 7 מתוך 2081
<< לדף הקודםדף:  1 2 3 4 5 6 7 8 9 10לדף הבא >>
סיכומי הפרקים
מציג תוצאות 1 - 7 מתוך 12
<< לדף הקודםדף:  1 2לדף הבא >>