תלמוד

"מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל...”

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באנינות לילה.

בדף הקודם עסקו בפתרון הסתירה של שיטת רבי שמעון.  במשנה במסכת  פסחים (ח, ח) נאמר: "אונן טובל ואוכל את  פסחו לערב,  אבל לא  בקדשים", ואילו בברייתא נאמר: "אונן  אינו משלח  את קרבנותיו...מרבה אני בכור, מעשר ופסח". בדף הקודם הציעו כי במשנה עוסקים בקורבן הפסח שהאונן אוכלו בערב, ובברייתא מדובר על שלמים הבאים מחמת הפסח שאינם נחשבים כפסח עצמו. בדף זה מציעים האמוראים הצעות אחרות ליישוב הסתירה: רב מרי סבור שהשאלה היא מועד המיתה: אם המת נפטר בשלושה עשר בניסן ונקבר בארבעה עשרה בניסן – האונן המתאבל עליו אוכל את פסחו בלילה, מפני שחובת האנינות בלילה שאחרי יום הקבורה חלה רק מדברי חכמים, ויש לדחותה מפני הפסח. אם המת נפטר בארבעה עשר ונקבר בארבעה עשר – האנינות של יום המיתה ממשיכה גם ללילה, ואינו אוכל מקרבן הפסח. הצעה זו נראית קשה מאחר שבמדרש ההלכה נראה כי רבי שמעון אינו מבחין בין יום קבורה ליום מיתה, ולשיטתו אנינות לילה היא חובה מדברי חכמים.

לפי אביי יש להבחין מתי אירעה המיתה ואימתי התחייב בקרבן הפסח. המשנה במסכת פסחים עוסקת במי שנפטר לאחר חצות יום ארבעה עשרה בניסן, והאונן היה ראוי להקריב פסח בחצות היום, ולכן לא חלה עליו אנינות. הברייתא עוסקת במי שנפטר לפני חצות היום, וברגע שהפך לאונן עוד לא היה ראוי לקרבן פסח, ונדחה מהקרבן לגמרי. אגב זה דנים על חובת ההיטמאות בערב פסח לאחד מקרובי המשפחה שמתאבלים עליהם. מצד אחד נאמר על הכוהנים כי הם חייבים להיטמא לקרובי משפחה: "לאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא, ג), ולמדו מכאן שמצוה להיטמא אפילו בעל כורחו ואפילו בערב הפסח. אמנם, מצד שני נאמר על הנזיר: "לאביו ולאמו ולאחיו ולאחותו לא יטמא במותם" (במדבר ו, ז), שאינו נטמא לקרובי משפחתו בשום מקרה אלא אם מדובר במת מצווה, והשאלה הכללית היא האם אדם מישראל שנטמא לו מת בערב הפסח עושה כדין הכהן או כדין הנזיר. גם בהקשר זה אביי סבור שיש להבחין בזמן הפטירה: אם קרוב המשפחה נפטר לפני חצות יום ארבעה עשר - נטמא לו, אך לאחר חצות היום – אינו נטמא לו הואיל ומשעה זו הרי הוא ראוי לפסח.

רבא סבור ליישב את הסתירה בדברי שמעון על ידי שהוא מבחין בין מי שכבר שחטו וזרקו עליו את קרבן הפסח שאוכל בקרבן הפסח, למי שעוד לא שחטו וזרקו עליו, ומאחר שאכילת קרבן הפסח מעכבת את מצוות קרבן הפסח, וכבר נעשתה מצוות השחיטה ומצוות הזריקה, לא החמירו עליו שלא לאוכלו בלילה בגלל האנינות.

בהקשר זה דנים בדברי הברייתא: "יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים, ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמו. אחד זה ואחד זה טובל ואוכל קדשים לערב". ברייתא זו עוסקת באכילת קודשים בערב של אונן ביום שמועה – היום שבו אדם שומע שמת לו מת, וביום ליקוט עצמות – היום שבו אדם אוסף את עצמות המת למערת קבורה לאחר שנה. התלמוד שם לב לחוסר הבהירות שבדברי הברייתא, שמצד אחד יוצרת אבחנה בין יום קבורה החמור יותר מיום ליקוט עצמות, ומצד שני סבורה שבכל מקרה רשאי לאכול קודשים לערב. רב חסדא סבור כי הברייתא מורכבת משיטות תנאים חולקות: "עד מתי מתאונן עליו? כל אותו היום בלי לילו. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, ואם נקבר – תופס לילו". הגרסה של מחלוקת זו אינה ברורה אלא שלמסקנת הדיון נחלקו התנאים אם אדם חייב באנינות לילה גם לאחר יום שבו נערכה הקבורה – וכך גם ליישב את הברייתא: תחילתה כדעת רבי שאונן שאינו אוכל בלילה שלאחר יום קבורה, וסוף הברייתא היא כדעת חכמים שאפילו ביום קבורה אוכל קודשים בערב.  רבה בר רב הונא סבור כי הברייתא עוסקת בשני סוגי שמועות – אם שמע שמועה על מתו, ליקט עצמות את קבר את מתו סמוך לשקיעת החמה של יום ארבעה עשר בניסן, אוכל את הפסח בערב. אך אם קבר את המת, שמע שמועה או ליקט עצמות לאחר שקיעת החמה של  חמישה עשר בניסן – אינו אוכל את הפסח באותו ערב. רב אשי סבור כי אפשר לתרץ כי הברייתא מקבלת את האבחנה בין יום קבורה ליום ליקוט ויום שמועה, אלא שדוחים את דבריו בנימוק לשוני, שהביטוי "אחד זה ואחד זה" נראה כמתייחס ליום קבורה שלא נזכר בפירוש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחלוקת הקודשים לכוהנים.

במשנה נאמר: "טבול יום ומחוסר כיפורים - אינן חולקין בקדשים לאכול לערב. אונן (אבל) נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב. בעלי מומין, בין בעלי מומין עוברין, בין בעלי מומין קבועין - חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין. כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר, וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות. אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים - אינו חולק בבשר שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג)". בכל קרבן חלק מסוים ניתן לכוהנים: בשלמים – שוק הימין והחזה (שם), בעולה – עור העולה (שם, ז-ח), ובחטאת – בשר החטאת (שם ו, יט). המשנה עוסקת בחלק של מי שאינם ראויים לעבודת המקדש, או אינם ראויים לאכילת הקרבנות בשעה זו, ולכן אינם חולקים עם אחיהם הכוהנים את חלק הכהונה. המקור הכללי להלכה שבמשנה הוא הפסוק בקרבן חטאת: "הכהן המחטא אותה יאכלנה" (שם). הביטוי "המחטא" מלמד כי רק הראוי לחיטוי (זריקת הדם) מקבל חלק מהקרבן, והביטוי "יאכלנה" מלמד שיש להבחין גם בין הראוי לאכילה למי שאינו ראוי לאכילה. עם זאת הכתוב "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (שם כב) מלמד שיש לרבות בעל מום שאינו אוי לחיטוי אך ראוי לאכול בקודשים (לפי ויקרא כא, כב), ואין לרבות טבול יום הראוי לאכול בקודשים רק לאחר שיטבול ותעריב שמשו (שקיעה).  

מהמשנה עולה כי על מנת לקבל חלק בקודשים צריך הכהן להיות ראוי לעבודה וראוי לאכילה. התלמוד דן במקרים שבהם התנאים הללו מתמלאים בחלקם: בעל מום טמא –רשאי לאכול מצד המום שיש בו אך אינו רשאי לאכול מצד טומאתו – ויש לשאול האם חולק בקודשים, או מאחר שאינו ראוי לאכול בשעה זו – אינו חולק. עוד דנים על טמא בקרבנות ציבור – מותר לעשות קרבנות ציבור בטומאה, ולכן כהן  טמא נחשב ל"מחטא" הראוי לעבודה, אך אינו ראוי לאכילה בקרבנות. בשני המקרים הללו מוכיחים ממשנה במסכת הוריות (ג, ה): "כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב", ומכאן עולה כי התנאי העיקרי לחלוקה הוא שיהא הכהן ראוי לאכול, ומאחר שכהן גדול אינו רשאי לאכול אינו מקבל גם חלק בקודשים.

נגיעה ואכילה של אונן בקודשים - במשנה נאמר: "אונן [=אבל] נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב". התלמוד דן על המשנה שלנו ביחס למשנה במסכת חגיגה (ג, ג): "אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה", ממנה עולה שלפני טבילה אסור לאונן לנגוע בקודשים. אם האונן טבל בזמן האבלות – אין לכך משמעות ואנינותו חוזרת עליו ואסור לאכול בקודשים או בתרומה אפילו כאשר טבל. לאחר זמן האבלות מניחים כי הסיח דעתו ולא נזהר מטומאת המת ולכן צריך להיטהר מטומאת המת בהזאת מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי כטמא מת. אם נזהר מטומאת מת ולא נזהר משאר טומאות כמו טומאת שרץ – צריך טבילה והערב שמש. ההנחה בעניין זה היא שאדם עשוי לשמור על טומאה מסוג אחד ולא לשמור על טומאה מסוג אחר: לשמור על טומאה המחייבת הערב שמש (שקיעה), ולא לשמור על טומאה שאין בה הערב שמש; או לשמור על טומאה של דבר המטמא אחרים, ולא לשמור על טומאה הפוסלת אותו עצמו (לפי התוספתא בטהרות (ח, יג) הדנה על מגריפה בתוך סל שהוא שומרה מלטמא את האוכלים שבסל, ולא שומרה מלהיפסל בעצמה); ולפי הנחה זו הקפדה על הטומאה משתנה לפי דרגת החומרה של הטומאה, ואף כאן המשנה במסכת חגיגה מחמירה על אונן לטבול לאכילת קודשים, ואילו משנתנו מלמדת שאין להחמיר על אונן מלגעת בקודשים. ואבחנה דומה מצויה גם בעניין האוכל שלישי של תרומה (תרומה שנגעה בשני לטומאה ונפסלה) שאסור לאכול תרומה אך מותר לגעת בתרומה.     

אכילת קודשים של אונן - במשנה נאמר שהאונן אינו חולק לאכול לערב (כלומר, אין לו חלק שלו), אך אפשר לדייק מכאן שהוא רשאי לאכול מחלק הקודשים של אחרים. עם זאת, במשנה במסכת פסחים (ח, ח) נאמר: "אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים", ומכאן שאינו אוכל קודשים אפילו של אחרים. האמוראים דנים בפתרון לסתירה זו. לפי הצעה אחת במשנה מדובר על ליל הפסח, ומותר לאכול קודשים אגב אכילת הפסח, ואילו המשנה במסכת פסחים האוסרת לאכול בקודשים מדברת על שאר ימות השנה. לפי הסבר אחר, המשנה במסכת פסחים עוסקת בקבורה ביום המיתה – אז האונן אסור לאכול מן הקודשים (ומותר בפסח מפני שלא גזרו במקום של מצווה שיש עליה עונש כרת), ועוד אסרו לאכול מן הקודשים אפילו בלילה שלאחר יום זה. במשנה שלנו המתירה לאכול בלילה מן הקודשים, מדובר בלילה של יום קבורה שלא היה גם יום המיתה, שלילה זה אינו נתפס בדיני האבלות של היום שלפניו, ורשאי לאכול מן הקודשים

אנינות לילה – התנאים נחלקו במדרש ההלכה אם אנינות לילה היא חובה מדברי תורה או מדברי חכמים: "אנינות לילה מדברי תורה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אונן אינו מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. תדע, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים". בתורה נאמר: "ואם זבח שלמים קרבנו" (ויקרא ג, א), ומכאן למד רבי שמעון במדרש ההלכה שרק אדם שלם מביא קרבן, והאונן אינו רשאי להביא קרבן בעת שהוא שרוי בצער ואינו שלם, ואינו רשאי לשלח את כל קרבנותיו ביום, ובכלל זה: התודה (הנאכלת בשמחה), העולה (הבאה בנדבה), בכור ומעשר (שאינם באים על חטא), חטאת ואשם (הנחשבים כזבח), וגם לא עופות ומנחות, יין, עצים ולבונה ("שלמים קרבנו"), ואף לא לאוכלם בלילה. לגבי הפסח שעיקר מצוות עשייתו היא אכילתו בלילה התירו לאונן להביא את קרבנו גם ביום ולאוכלו בלילה, ולא החמירו באנינות לילה מאחר שיש עונש כרת על מי שלא עשה את קרבן הפסח כהלכתו. אבל החמירו שלא מביא שלמים הבאים מחמת פסח – אפילו שאלו באים רק בגלל הפסח. ויש המסבירים כי רבי שמעון מבחין בין אנינות לילה לאחר מיתה וקבורה, לאנינות לילה לאחר קבורה. אם המיתה והקבורה אירעו ביום ארבעה עשר בניסן, האונן אינו עושה את הפסח אפילו בלילה, מפני שאנינות לילה של יום מיתה וקבורה היא מדברי תורה. אך אם המיתה אירעה בשלושה עשר בניסן והקבורה בארבעה עשר, האונן עושה את הפסח בלילה, מאחר שלילה לאחר יום הקבורה הוא מדברי חכמים ולא מדין תורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במגע חטאת, חובת כיבוס, ודינים  שווים לכל הקודשים.

מגע בחטאת - בתורה נאמר על החטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ), ומכאן למדו שכל דבר הנוגע ובולע מבשר החטאת, מתקדש להיות כמוה, ואם פסולה היא- הנוגע בה פסול, ואם כשירה – הנוגע בה יאכל כמותה ובקדושתה. בדף הקודם הוסבר כי דין זה חל בכל הקודשים, כפי שלומדים מהכתוב "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז) המלמד כי בכל אחד מן הקרבנות יש דין השווה לכל שאר הקרבנות:

עולה חייבת שחיטה בסכין לפי פרשת העקידה (בראשית כב, י-יג), וכן כל הקודשים; מנחה נאכלת לזכרי כהונה וכן כל הקודשים; החטאתמתקדשת בבלוע (הדין האמור למעלה) וכן כל הקודשים; אשם בא מבהמת זכר ולכן אין לו שפיר ושליא, וכיוצא בזה גם בשאר בהמות הקודשים אין העובר מתקדש בעודו במעי אמו; מילואים (אילי מילואים שהוקרבו במשכן בשבעת ימי המילואים לפני חנוכת המשכן) והלחם שעימם היו נאכלים לכוהנים, ונצטוו לשרוף את הנותר אך לא בעלי חיים, וכן בכל הקודשים שורפים את הבשר והלחם, ולא בעל חיים שהקדיש לאחריות של הקורבן; שלמיםשנכתב בהם דין פיגול, שכדי שיחול צריך שיהיה מפגל, עבודת הדם, הפוסל את הבשר הנאסר באכילה שהוא המתפגל, וכן בכל הקודשים.

במשנת רבי עקיבא למדו את דין נגיעה ובליעה מהכתוב בקרבן מנחה – "כל אשר יגע בהם יקדש" (ויקרא ו, יא). לפי המסורת של רבי עקיבא הכתוב חזר על דין נגיעה ובליעה גם במנחה שהיא רכה ובולעת היטב ("רכיכא"), וגם בחטאת שיש בבשרה שומן ולכן היא מחלחלת היטב למה שנוגע בה ("קריר"). מסורת זו לומדת מהחטאת שכל שאר הקרבנות אף הם נעשים ביום, באים מבהמות חולין, ונעשים בידו הימנית של הכהן. ומעירים כי  ייתכן שעיקר הלימוד מחטאת שהיא באה מחולין לפי הכתוב "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, יא), אך הדינים האחרים נלמדים מכתובים אחרים: יום – מהכתוב "ביום צותו" (שם ז, לח), והיד הימנית – מהכתוב על מצורע: "וטבל הכהן אצבעו הימנית "(שם יד, טז).  ועוד היא סבורה שקרבן אשם– מלמד שכשם עצמותיו מותרות בשימוש ואין בהן קדושה, כך הוא גם בשאר הקרבנות.    

חובת כיבוס – אם דם חטאת ניתז על הבגד, ודם העולה ניתז על דם החטאת - הבגד טעון כיבוס, מאחר שנספג בו דם חטאת. אם דם החטאת ניתז למעלה על דם העולה שנבלע בבגד – אין חובת הכיבוס בגלל שדם החטאת לא נבלע, אלא רק נגע בדם העולה שעל הבגד. טבח מתלכלך בדם ואינו מקפיד על דם בבגדו, ומוכר רבב (שומן) אינו מקפיד על השומן בבגדו, ולפיכך אם נפל על הבגד של טבח דם – אין הדם שעל הבגד חוצץ, ואם נפל על הבגד של מוכר רבב – אין השומן שעל הבגד חוצץ בפי הדם וטעון כיבוס. ואם היה גם טבח וגם מוכר רבב – ואינו מקפיד עליהם, ונפלו שניהם על בגדו – הרי זו בעיה שלא הכריעו בה ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במריקה ושטיפה ובמגע בקודשים.

במשנה נאמר: "רבי טרפון אומר: בישל מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל. וחכמים אומרים: עד זמן אכילה. מריקה ושטיפה - מריקה כמריקת הכוס, ושטיפה כשטיפת הכוס. מריקה ושטיפה בצונן, השפוד והאסכלא (רשת) - מגעילן בחמין". זמן מריקה ושטיפה – במשנה נחלקו התנאים בזמן זה. רבי טרפון סבור כי מבשלים בכלי בכל ימי הרגל בלא מריקה ושטיפה ואין צריך לחשוש שמא הוא אוכל מבשר קודשים שנותר לאחר זמן אכילתו. דבר זה נלמד מהכתוב על קרבן פסח: "ופנית בבקר והלכת לאהלך" (דברים טז, ז), שכל ימי החג נחשבים כיום אחד, והבוקר הוא למחרת הרגל. ומאחר זמן אכילת השלמים הוא שני ימים לפני שנעשו נותר כל יום מימי הרגל שהוא מבשל בכלי, מה שהוא מבשל כעת מפליט את מה שנתבשל ביום הקודם ("נעשה גיעול לחבירו"), ורק לאחר מכן צריך הכלי שטיפה ומריקה. חכמים סבורים שזמן מריקה ושטיפה הוא זמן אכילה, כל זמן שמותר לאכול מהחטאת, ולמדו דבר זה מהכתוב "ומרק ושטף במים.כ ל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו, כא-כב).

מריקה ושטיפה – בברייתא נחלקו התנאים: "מריקה ושטיפה בצונן, דברי רבי. וחכמים אומרים: מריקה בחמין ושטיפה בצונן". חכמים סבורים כי מריקה ושטיפה הם למעשה כמו הגעלה בחמין לכלי שבישלו בו גויים כדי לפלוט את האיסור הבלוע בו, והאבחנה בכתוב היא בין מריקה שהיא בחמין, לבין שטיפת הכלי במים צוננים לאחר מכן (וכך היא מסורת הכשרת הכלים בימי הגאונים). ולדעת רבי מריקה ושטיפה הן הדחה של פנים הכלי ושטיפה של הכלי מבחוץ לאחר הגעלה, ואף שהכוונה היא למעשה אחד, הכתוב הבחין ביניהם בגלל שזה בפנים וזה בחוץ.  

מגע בקודשים - במשנה נאמר: "בישל בו קדשים וחולין, או קדשי קדשים וקדשים קלים - אם יש בהן בנותן טעם - הרי הקלים נאכלין כחמורין שבהן ואינן טעונין מריקה ושטיפה, ואינן פוסלים במגע". בתורה נאמר על חטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ), והמשנה עוסקת בכלי שבישל בו תערובת חולין וקודשים, או קודשים קלים וקודשי קודשים, ויש להחמיר והגביל את האכילה בזמן ובמקום כדינו של קודש הקודשים. יש הסוברים כי משנה זו היא כדעת רבי שמעון במשנה בדף הקודם שקודשים קלים אינם טעונים בכלל מריקה ושטיפה, ויש הסוברים כי קודשים קלים טעונים אף הם מריקה ושטיפה, אלא שהמשנה הזכירה סוגי תערובות שונים, חולין שלא מבטלים קודשים, על אף שמדובר בתערובת מי בשאינו מינו, ותערובת קודשים בקודשים קלים, ואף על פי כן אינו בטלים. 

במשנה נאמר: "רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה, לא כל הרקיקין ולא כל החתיכות אסורין אינו אסור אלא במקום שבלע". התורה הדגישה בכתוב "כל אשר יגע בבשרה יקדש", שרק מה שנוגע ובולע מבשר החטאת מתקדש, אבל חלקים שלא נגעו בבשר בכלל, או שהבשר לא נבלע בהם, או חלקים שנבלע בהם דבר שאינו בשר כמו גידים, עצמות, קרניים או טלפיים – אינם מתקדשים.  התלמוד דן בהקשר זה על הכלל "עשה דוחה לא תעשה". הכתוב "יקדש" מלמד שדין הדבר הנוגע בבשר החטאת כדין החטאת, שאם מותר לאוכלה – אוכל, ואם נפסלה כנותר – נוהג בה כדין נותר החטאת. התלמוד מסביר כי על אף שיש מצוות עשה לאכול קודשים אין היא דוחה את מצוות לא תעשה של אכילת חטאת פסולה ("לא תאכל" שם כג), כפי שאין מצוות עשה של אכילת קודשים דוחה את איסור "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו) של קרבן הפסח, מפני שאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש. ויש המסבירים כי הביטוי "יקדש" הוא מצוות עשה, ואין אכילת קודשים דוחה את מצוות עשה של "יקדש", ואת איסור לא תעשה של אכילת חטאת פסולה.

לא רק החטאת מקדשת את מה שנגע בה ובלע ממנה, ושאר כל הקודשים, בין קודשים קלים ובין קודשי קודשים, מאף הם מקדשים דבר הנוגע בהם ובולע מהם. ולמדו דבר זה מהכתוב "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז), המשווה את דין כל הקרבנות. ומסבירים כי כל אחד מהפרטים בכתוב מלמד על שאר הקרבנות: לפי סיפור העקידה שחיטת עולה היא בסכין, ולמדו מכאן שאת כל הקודשים חייב לשחוט בסכין. המנחה נאכלת רק לזכרי כהונה, וכן הוא בכל הקודשים , ויש הלומדים אכילה לזכרי כהונה  ממה שנאמר לגבי חטאת - "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (שם ו, כג), לגבי אשם -  "כל זכר בכהנים יאכלנו" (שם ז, ז), ולגבי שלמי ציבור – "בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו" (במדבר יח, י).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשטיפה ומריקה של כלי שהתבשלו בו קודשים.

בדף הקודם עסקו בשבירת כלי חרס האמורה בתורה: "אשר תבשל בו ישבר" (ויקרא ו, כא. בהקשר זה עלה גם דינו של תנור שמרחו בדפנותיו שומן בשר: "אין טשין את התנור באליה, ואם טש – כל הפת כולה אסורה, עד שיסיק את התנור". יש שרצו להחמיר על תנור שיהיה אסור ככלי חרס, ואסור יהיה לאכול בו אפילו לאחר היסק, אך דחו את דבריהם, והסבירו כי התנור בדרך כלל עשוי מתכת ולכן אפשר להכשירו בניגוד לכלי חרס שאינם פולטים את מה שנבלע בתוכם. לפי הסבר אחר, מדובר על התנור וכלי העשויים חרס, אלא שאת התנור מסיקים כרגיל באש מבפנים, בניגוד לכלי חרס שהיסקו הרגיל הוא מבחוץ (מחממים אותו באש רק מבחוץ) ומפני זה אדם חס על כלי החרס שלא יישבר בתהליך ההכשרה, ולא יבוא להכשירו כראוי אפילו אם מסיק אש בתוכו.

אגב זה מעירים על התנור ועל כלי החרס בבית המקדש. בבית המקדש התנור לא היה עשוי חרס אלא מתכת. גם לתנור חרס יש תקנה בהיסק, אך במקדש היו אופים בתנור את שתי הלחם ואת לחם הפנים, ולכן דינו ככלי שרת המקדש את מה שעושים בו, ואין לעשות כלי שרת מחרס שהוא חומר פשוט מדי. עוד מעירים כי אפילו שאפשר היה להכשיר את כלי החרס במקדש על ידי שישרוף אותם שוב בכבשונות (תנורים גדולים לעשיית כלי חרס) לא היו עושים כבשונות בירושלים, בגלל העשן הרב שהם מוציאים, ואפילו שגם בשבירת כלי חרס יש שברים רבים – נעשה נס בעזרה וכלי החרס היו נבלעים במקומם, לא היה צורך באשפה בעזרה. 

הסוגיה מספרת על סגנון הלימוד של רמי בר חמא שהיה מפורסם בחריפותו והיה מחפש אחר ההיגיון של ההלכה, ומוצא סברה שעשויה לסתור מקורות אחדים. כנגד זה עמד סגנון הלימוד של רב ששת שהיה מוכיח את דבריו מן המקורות, ולכן היה קשה לפרוך את דבריו. בסוגיה מסופר על תלמיד של רמי בר חמא בשם רב יצחק בר יהודה שביקש ללמוד אצל רב ששת, ורמי בר חמא ביקר אותו על רצונו להידמות לאדם גדול רק על ידי קרבה אליו. התלמיד שאל את רמי בר חמא על חובת מריקה ושטיפה של דם חטאת שהתבשל במקצת הכלי – והאם יש להשוות את דינו לדין בגד שחייב לכבסו רק במקום שבו הזה עליו מדם החטאת. מסקנת הדברים מבוססת אף היא על המקורות. הכתוב עצמו סבור שכלי טעון מריקה ושטיפה "ואם בכלי נחשת בשלה" (ויקרא ו, כא) אפילו אם בישל במקצת הכלי, ואפשר גם לנמק זאת בטענה שמריקה ושטיפה של כלים חמורה יותר מכיבוס בגדים שכן היא נוהגת בקודשי קודשים ובקודשים קלים, בניגוד לכיבוס בגד שהוא חובה רק של דם קודשי קודשים.  אך עוד אפשר כי יש סברה בדבר, שהרי דם הזאה אינו מפעפע בבגד, בניגוד לדם בכלי שהבישול גורם לדם לפעפע בכל דפנות הכלי.

אילו קודשים חייבים מריקה ושטיפה - במשנה נאמר: "אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. רבי שמעון אומר: קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה". בתורה נאמר: "כל זכר בכהנים יאכל אותה קדש קדשים היא" (ויקרא ו, כג). רבי יהודה סבור שכל הקודשים טעונים מריקה ושטיפה, והביטוי "אותה" ממעט תרומה ממריקה ושטיפה. רבי שמעון סבור שהביטוי "אותה" ממעט חטאת שנפסלה, והביטוי "קודש קודשים" ממעט קודשים קלים ממריקה ושטיפה. התלמוד מעיר כי בתוספתא מסכת תרומות (ח, טז) נאמר: "קדרה שבישל בה...תרומה – לא יבשל בה חולים, ואם בישל – בנותן טעם", ונמצא שתרומה צריכה הגעלה כדי לפלוט את טעם התרומה שיש בה על מנת להכשירה. והאמוראים מסבירים כי ההגעלה אינה זהה לשטיפה ומריקה. לפי הסבר אחד בהגעלה מגעיל רק את מקום הבישול ולא את כל הכלי כמריקה ושטיפה. לפי הסבר אחר מריקה ושטיפה נעשית במים כדברי הכתוב, ולא בנוזלים אחרים. לפי עוד הסבר מריקה ושטיפה היא בצונן, ולפי הסבר אחר מריקה אף היא במים חמים, אלא שמוסיף לה שטיפה נוספת, ובהגעלה רק ממרק במים חמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיבוס, מריקה ושטיפה ושבירה.

במשנה נאמר: "בגד שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומכבסו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים, קורעו, נכנס ומכבסו במקום קדוש. כלי חרס שיצא חוץ לקלעים - נכנס ושוברו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים, נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש. כלי נחשת שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים, פוחתו ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש". בתורה נאמר: "אשר יזה מדמה על הבגד...תכבס במקום קדש. וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר. ואם בכלי נחשת בשלה, ומרק ושטף במים" (ויקרא ו, כ-כא). במשנה הקודמת נאמר כי כל אחת מהפעולות הללו – כיבוס, שבירה, מריקה ושטיפה – חייבות להיעשות בעזרה המוגדרת מקום קדוש (ולא רק הכיבוס כפשט הכתוב). המשנה הזו עוסקת במקרה שבו הבגד או הכלי נטמאו ואסור להכניסם לעזרה, ולפיכך  צריך לתקן את הטומאה שיש בהם: הבגד בקריעה, כלי חרס בשבירה, וכלי נחושת בעשיית פחת.

התלמוד מעיר על בעיה בדברי המשנה, שכן בכל המקרים האמורים במשנה – אין הבגד נקרא עוד בגד משעה שקורעו, אין כלי חרס נקרא כלי משעה ששוברו, ואין כלי נחושת נקרא כלי משעה שפוחתו, ושוב אינם בכלל חובת כיבוס, שבירה ומריקה ושטיפה. לפיכך מבואר בסוגיה כי מדובר על מצבים שבהם הכלי או הבגד נטהר מצד אחד ולכן אפשר להכניסו לעזרה, אך מצד שני עודנו נחשב לכלי או בגד הטעון כיבוס, שבירה, מריקה ושטיפה: בגד - מדין תורה הבגד נטהר משעה שקרעו, אך חכמים גזרו כי גם בגד בשיעור מעפורת (סודר קטן) יטמא כבגד, ולאחר שקרעו עד למידת שיעור זה חייב להכניסו ולכבסו בקודש. כלי חרס - הניקב בשיעור שורש קטן, ואינו ראוי לייעודו בעשיית מלאכה, אך נחשב ככלי לצרכים אחרים, יש לטהרו במקום קדוש בעזרה. כלי נחושת - שבישל בו בשר חטאת, יש לפוחתו, ולאחר שפוחתו שוב מרקעו ומחברו, ואז הוא חוזר להיות כלי ומורקו ושוטפו בקודש.

התלמוד דן על שתי שאלות העולות מן הפתרונות שהציעו לכיבוס. שאלה אחת כללית היא על דין כיבוס בעזרה -  במשנה במסכת נדה (ט, ו) מציעים לכבס כתמי דם ולבחון אם הם דם נדה על ידי כיבוס בשבעה חומרים בזה אחר זה. שיטת כיבוס זו מתאימה גם לדם חטאת ולמראות נגעים, ואך אותם היו מכבסים בדרך דומה. אלא שאחד מחומרי הכיבוס הנזכרים שם הוא מי רגלים, ובבית המקדש אסור היה להכניס מי רגלים מפני כבודו של המקדש. ובאמת היה צריך שלא להכניס מי רגלים לבדם אלא לערבם עם רוק תפל בעת הכיבוס כפי הצעת המשנה בנדה (ט, י). מעיל כהן גדול – התלמוד דן על מעיל שנטמא. בתורה נאמר על מעיל של הכהן הגדול: "לא יקרע" (שמות כח, לב), ולכן אי אפשר לקרוע אותו כדי לכבסו, והדרך היחידה לעשות זאת היא להכניס לעזרה בחתיכות קטנות משלוש על שלוש אצבעות, ולכבס את אותה חתיכה, כך שבשום שלב אין בו בגד בשיעור של בגד שיש בו טומאה. ואף שבבגדים עבים כמו מעילו של הכהן הגדול אין טומאה בשלוש על שלוש אצבעות (לפי המשנה במסכת כלים כח, ח), במעיל יש להחשיב אגב המעיל את כל החתיכות של המעיל שהן בשיעור זה.

במשנה נאמר: "אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכה רותח, אחד קדשי הקדשים ואחד קדשים קלים - טעונין מריקה ושטיפה. רבי שמעון אומר: קדשים קלים - אין טעונין מריקה ושטיפה". התורה מבחינה בין כלי חרס הטעונים שבירה לכלי נחושת (מתכת) הטעונים מריקה ושטיפה. פשט המשנה עוסק בדין מריקה ושטיפה שבכלי נחושת, אך במדרש ההלכה המשמש מקור למשנה לומדים דבר זה מדין שבירת כלי חרס, שטעונים שבירה בין בבישול רגיל ("אשר תבשל" לפי ויקרא ו, כ), ובין בעירוי נוזלים רותחים ("אשר תבשל בו"). האיסור על עירוי מלמד כי בליעה של הכלי אסורה אפילו כשאינה נעשית בדרך בישול, שכן כלי החרס בולע לגמרי את החטאת ותקנתו רק בשבירה, אלא שבתלמוד דנים על הגדרת בישול בשבירת כלי חרס – אם הכוונה היא לבישול שיש בו בליעה של הכלי או אפילו בישול שאין בו בליעה, ובפרט, אם תלה את בשר החטאת באויר התנור (והרוטב אינו נופל על התנור) על מנת לצלותו שם. בהקשר זה דנים על התנור במקדש שהיה עשוי מתכת, ויש המבקשים להוכיח כי אם היה מותר לבשל בלי בליעה בכלי חרס, היו עושים תנור זה מחרס. אלא שיש לדחות הוכחה זאת, מאחר שהיו שיירי מנחות הנאכלים לכוהנים שהיו נאפים בתנור עצמו, ולא בחללו, והשמן שלהם היה מתבשל ונבלע בתנור, ולכן יש לעשותו ממתכת.

אגב הדברים דנים על תנור שיש שומן בשר בדפנותיו - בברייתא נאמר: "אין טשין (מורחים) את התנור באליה (שומן בשר), ואם טש – כל הפת כולה אסורה, עד שיסיק את התנור". על הפת עצמה מחמירים יותר ואין לה כל תקנה: "אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש – כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה (שיבוא לאכול עם בשר)". חומרה זו קיימת גם לגבי כלי חרס בפסח: "קדירות בפסח ישברו", ומסבירים כי ייתכן שהיסק בתנור מועיל מאחר שמדובר בתנור של מתכת, או שיש להבחין בין קדירות העומדות על גבי האש, ואין החום מבער את החמץ שבצד הפנימי לתנור שהיסקו מבפנים, והאש שורפת את השומן שבדפנות. ומעירים כי מאחר שאדם חושש שכלי החרס יישברו, אין להתיר לו לעשות היסק בתוך כלי החרס, כי לא יעשה את ההיסק כראוי, ולא ישרוף את האיסור הבלוע בדפנות כפי שצריך. וכיוצא בזה כל חרס, כמו רעף של חרס המשמש כתבנית אפיה, חוששים שלא יעשה היסק ראוי מבפנים, ואין להתיר שימוש בו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיבוס בגדים מדם החטאת.

במשנה נאמר: "ניתז על העור עד שלא הופשט (מבשר הבהמה) - אינו טעון כיבוס, משהופשט - טעון כיבוס, דברי רבי יהודה. רבי אלעזר אומר: אף משהופשט - אינו טעון כיבוס, אלא מקום הדם ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה, וראוי לכיבוס". בתורה נאמר: "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס..." (ויקרא ו, כ). ריבוי הכתוב "יזה...אשר יזה" מרבה כל מיני בגדים, אך נחלקו התנאים אם מדובר בבגד הראוי לקבל טומאה (רבי יהודה), או בגד המקבל טומאה (רבי אלעזר), והאמוראים מסבירים כי ההבדל בא לידי ביטוי במקרים הללו: מטלית פחותה משלוש אצבעות שאינה מקבלת טומאה אך ראויה לקבל טומאה אם יחשוב להשתמש בה; בגד שחישב עליה לצורה (רצה לקשט בגד בציור וטרם עשה כן) שאינו מקבל טומאה אך הוא ראוי לקבל טומאה, אם יבטל מחשבה זו; עוצבא שחשב לקצעה (שטיח שחשב לקצוץ אותה בחיתוך מדויק) שראויה לקבל טומאה, או שאינה מקבלת טומאה עד שיקציענה (ראו תוספתא כלים בבא בתרא ד, י). 

במשנה נאמר: "אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם, ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה, וראוי לכיבוס". במשנה יש שלושה תנאים של כיבוס: מקום הדם – לפי הכתוב "אשר יזה" שרק מקום הזאת הדם צריך כיבוס. ראוי לקבל טומאה - המשנה מכריעה כדברי רבי יהודה שדבר הראוי לקבל טומאה טעון כיבוס, ולא כדברי רבי אלעזר שדבר מקבל טומאה בפועל. ראוי לכיבוס – כלי שאינו ראוי לכיבוס צריך גרידה (גירוד) של הדם.

במשנה נאמר: "אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כיבוס". כיבוס עור – מהמשנה נראה כי עור הוא דבר שאפשר לכבסו, והתלמוד דן על כיבוס עור בהלכות כיבוס דם חטאת, הלכות נגע צרעת והלכות שבת. על נגע צרעת הבגד נאמר: "והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס" (ויקרא יג, נח), ומהכתוב עולה שמכבסים את העור. לעומת זאת מן המשנה במסכת שבת (כא, ב) נראה שמותר לכבס עור בשבת מפני שאין בעור כיבוס: "היתה עליו (על הכר) לשלשת – מקנחה בסמרטוט, היתה על של עור – נותן עליה מים עד שתכלה". מקור אחר בהלכות כיבוס דם חטאת מלמד שנחלקו תנאים אם יש כיבוס של עור: "הבגד והשק – מכבסו, הכלי והעור – מגרדו, אחרים אומרים: הבגד והשק והעור – מכבסו והכלי – מגרדו". אפשרות הסבר אחת היא שיש הבדל בין עור רך לבין עור קשה – הכיבוס האמור בנגע צרעת הוא של עור שהתרכך מחמת הצרעת, וגם המשנה שלנו עוסקת בעור רך שיש בו כיבוס. ולגבי עור קשה נחלקו התנאים אם יש בו כיבוס, אלא שהסבר זה אינו מתאים למשנה במסכת שבת העוסקת בכרים וכסתות העשויים מעור רך ומתירה לתת עליהם מים. לפי הסבר אחר גם בעורך רך שהכל מסכימים שיש בו כיבוס, הגדרת הכיבוס אינה רק שטיפה במים אלא גם כסכוס (שפשוף חלקי הבגד זה על זה), אלא שבגד אחר שיש עליו לכלוך אף שרייתו במים נחשבת לכיבוס, ולכן הזורק סודר למים בשבת חייב על לא תעשה כל מלאכה. ולפי זה מובן גם מעשה ברב חייא בר אשי שהיה משכשך את נעלי העור של האמורא רב במים בשבת, שבנעלי עור אין כיבוס בלי שפשוף העור עד שירד הלכלוך לגמרי מעליו. ומסופר כי רבא דרש ברבים שמותר לכבס מנעל בשבת, ולאחר מכן חזר ופרסם על ידי המתורגמן ברבים: "דברים שאמרתי לפניכם – טעות הם בידי, ברם כך אמרו: שכשוך – מותר, כיבוס – אסור".

במשנה נאמר: "והכיבוס במקום קדוש, ושבירת כלי חרס במקום קדוש, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת במקום קדוש. זה חומר בחטאת מקדשי קדשים". ההלכות במשנה דורשות את הכתוב: "תכבס במקום קדש, וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר, ואם בכלי נחשת בשלה, ומרק ושטף במים" (ויקרא ו, כ-כא), שחובה לעשות את כל הדברים האמורים בכתוב במקום קדוש. המשנה סבורה ש"זה חומר בחטאת מקדשי קדשים", והחטאת חמורה מקודשי קודשים אחרים בכך שדמה טעון כיבוס, אלא שיש לה עוד צדדי חומרה רבים, כגון: מתן דמה בחוד הקרן ובאצבע, והמשנה מנתה רק חומרה אחת מבין חומרות רבות. ואגב זה מעירים כי יש חומרות אחדות שאינן בכל החטאות: דמן של חטאות החיצונות אינו נכנס לקודש הקודשים, חטאת של שמיעת הקול אינה מכפרת על חייבי כריתות. ובדברים אחרים יש דעות המשוות את חומרת החטאת לקורבנות אחרים: לפי רבי עקיבא דמי כל הקרבנות שנכנסו להיכל פסולים, כדין חטאת שנכנס דמה להיכל. ל]י רבי ישמעאל כל הדמים טעונים מתן ארבע מתנות על ארבע קרנות, כדין חטאת הטעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדם שאינו טעון כיבוס.

במשנה נאמר: "חטאת פסולה - אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר ובין שלא היתה לה שעת הכושר. איזו היא שהיתה לה שעת הכושר? שלנה, ושנטמאה, ושיצאת. ואיזו היא שלא היתה לה שעת הכושר? שנשחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה, ושקיבלו פסולין (וזרקו) את דמה". דברי המשנה שנויים במחלוקת במדרש ההלכה. בתורה נאמר: "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדש. וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר, ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים" (ויקרא ו, כ-כא). לפי המשנה "דמה" הוא דם הכשרה ולא דם הפסולה, ורבי שמעון מוסיף במדרש ההלכה כי הכתוב "כל זכר בכהנים יאכל אתה" (שם כב) מלמד שאינה טעונה כיבוס אפילו כאשר הייתה לה שעת הכושר. רבי עקיבא סובר שהביטוי "אותה" מלמד תרומה שהתבשלה אינה טעונה מריקה ושטיפה, אך אם הייתה לחטאת שעת הכושר ונפסלה – דמה טעון כיבוס, ורק אם לא היתה לה שעת כושר – אין דמה טעון כיבוס. ורבי שמעון לומד מכתוב זה שאין צורך למעט תרומה מפני שדינה כדין קודשים קלים שאינם טעונים מריקה ושטיפה (כמבואר בדף צו,ב). 

בתלמוד דנים על ההגדרה של הזאת דם על בגד: ניתז מבגד לבגד – האמורא לוי שואל האם דם הניתז לבגד אחד וטעון כיבוס, נחשב כדם הטעון כיבוס גם כשהוא ניתז לבגד שני. רבי יהודה הנשיא סבור כי השאלה ראויה, אלא שהתשובה עליה אף היא ברורה: אם הדם הניתז על הבגד ראוי להזאה ומותר לאוספו ולהזות שוב, הרי גם כשהוא ניתז על בגד שני הוא דם הראוי להזאה וטעון כיבוס. ואם דם זה פסול להזאה, הרי מאחר שהיתה לו שעת הכושר שהיה ראוי להזאה, גם עכשיו טעון כיבוס, כדעת רבי עקיבא החולקת על דברי המשנה, שכל חטאת שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה – דמה טעון כיבוס. ניתז על בגד טמא–  המגע בבגד והטומאה הפוסלת את הדם להזאה אירעו בבת אחת, והשאלה היא אם יש להשוות מקרה זה לדם שנטמא ונפסל להזאה ואחר כך נספג בבגד שאינו טעון כיבוס (לשיטת המשנה). התלמוד דן בנוגע לשאלה זו על הזאת מי חטאת של פרה אדומה: "רבי אלעזר אומר: מי חטאת שנטמאו – מטהרין, שהרי נדה מזין עליה", כלומר, מי החטאת אמנם נטמאים כשהם נוגעים באישה הנדה, אך עדיין מטהרים אותה מטומאת המת שעליה. רבי אלעזר לומד את שיטתו בעניין זה מדעת רבי עקיבא רבו. במשנה במסכת פרה (י, ה) רבי עקיבא מטמא מי חטאת שהעבירם בלגין (כלי) מעל תנור טמא כדי שלא יבוא להניחם במקום הטומאה, אך בתוספתא (פרה י, ו) נאמר: "מודה רבה עקיבא בהזאה שהעבירה על כלי חרס טמא...שהיא טהורה, שאין לך דבר שמטמא למעלה כלמטה אלא כזית מן המת". כלומר, רבי עקיבא מודה במקרה שהזה את מי החטאת מעל מקום הטומאה וכבר יצאו מידו, שוב אין הם נטמאים, שאין לגזור לאחר שכבר יצאו מידו. על יסוד הדברים הללו סובר רבי אלעזר שאפשר ללמוד את דין הטומאה של מי חטאת שנטמאו בדרכם להזאה (טומאה קדומה) ולהשוותו לטומאה של מי חטאת שנטמאו בבת אחת עם המגע בנדה (טומאה באותה שעה), ומכאן שגם דינו של דם שנטמא בשעת מגע בבגד (בבת אחת) כדינו של דם שנטמא קודם לכן (בזה אחר זה), ואינו טעון כיבוס. ויש המסבירים כי דעת רבי אלעזר אינה קשורה לעניין זה, והוא סובר שההזאה על הנדה מצטרפת לשיעור ההזאות שיבואו אחריה, והיא מטהרת יחד איתן, אך ההזאה עצמה טמאה.       

במשנה נאמר: "ניתז מן הצואר על הבגד - אינו טעון כיבוס. מן הקרן ומן היסוד - אינו טעון כיבוס. נשפך על הרצפה ואספו - אין טעון כיבוס. אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה". בתורה נאמר "אשר יזה מדמה", ומכאן למדו שרק דם הראוי להזאה ומתקבל בכלי טעון כיבוס, ולפיכך דם מהצואר שלא התקבל בכלי, דם שניתז מהקרן ומהיסוד וכבר הוזה על המזבח (יזה=לשון עתיד), ודם שנשפך על הרצפה – אינם טעונים כיבוס. דם הראוי להזאה -  בתורה נאמר: על מי חטאת של פרה אדומה "וטבל במים" (במדבר יט, יח) בה"א הידיעה, במים שהיו בכלי שיש בו שיעור הראוי להזאה (כדברי רבי חלפתא בר שאול בברייתא). גם בדיני קבלת הדם נאמר: "וטבל הכהן את אצבעו בדם, והזה מן הדם" (ויקרא ד, ו), ומכאן שיש לתת דם בשיעור הראוי לטבילת האצבע בדם, ולהזאת הדם, ולומדים מכאן שאין לספוג מהדם שבדפנות הכלי. דם שבאצבע – לפי מדרש הכתוב נראה כי אין להזות את שיירי הדם שנותרו על האצבע מהטבילה הקודמת, אלא לטבול לפני כל הזאה את האצבע בדם הראוי להזאה. ודנים האם השיריים שבאצבע פסולים להזאה משעה שיצאה ההזאה מידו, או שאינם פסולים להזייה, וכל עוד לא גמר להזות את הדם יכול להזות מהדם שבאצבע. ובכל מקרה בשעה שגמר להזות כל הזאה מקנח את אצבעו בשפת המזרק (לפי עזרא א, י), ובשעה שגמר להזות את כל ההזאות מקנח את ידו בגופה של הפרה האדומה כדי שישרוף את כל הפרה לפי הכתוב "ושרף את הפרה לעיני את עורה ואת בשרה ואת פרשה ואת דמה" (במדבר יט, ה).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיבוס, מירוק ושטיפת דם חטאת.

במשנה נאמר: "דם חטאת שנתז על הבגד - הרי זה טעון כיבוס, אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר "במקום קדוש תאכל" (ויקרא ו, יט), אחד הנאכלות ואחד הפנימיות - טעונות כיבוס שנאמר "תורת החטאת" (שם יח) - תורה אחת לכל החטאות". בתורה נאמר: "זאת תורת החטאת, במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, הכהן המחטא אתה יאכלנה, במקום קדש תאכל...כל אשר יגע בבשרה יקדש, ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדש. וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר, ואם בכלי נחשת בשלה, ומרק ושטף במים" (ויקרא ו, יח-כא). לפי התורה חייב לכבס בגדים שהתלכלכו בדם החטאת, וחייב למרק ולשטוף כלים שבישל בהם חטאת.

התלמוד דן במדרש ההלכה של הכתובים הללו. ריש לקיש מסביר שהכתוב מדבר על חטאת נשחטת ("במקום אשר תשחט") ונאכלת ("במקום קדש תאכל"), ולכן מדובר על חטאות הנאכלות, ולא על חטאת העוף שאינה נשחטת אלא נמלקת, ולא על חטאת פנימית שאינה נאכלת אלא מזה מדמה בהיכל ובשרה נשרף. יחד עם זאת, הפסוק "זאת תורת החטאת" מלמד שיש לנהוג תורה אחת לכל סוגי החטאת, ולמעט סוג אחד של חטאת ("זאת"), ולכו יש לרבות את החטאות הפנימיות הדומות בצדדים רבים לחטאות הנאכלות (בשתיהן מדובר על בהמה הנשחטת בצפון העזרה, דמה מתקבל בכלי, שמים אותה על חוד קרן המזבח באצבעו של הכהן, ובשתיהן מקריב את האימורים על אש המזבח) ולכלול אף אותן בדין כיבוס, מריקה ושטיפה, ולמעט את חטאת העוף שאינה דומה אלא במעט לחטאת הנאכלת (אכילה, מזבח החיצון) שאינה בדין כיבוס, מריקה ושטיפה. רב יוסף מסביר כי לומדים דבר זה מהביטוי "יאכלנה" המדבר על סוג חטאת אחד הנאכלת ואסורה בכיבוס מריקה ושטיפה, וממעט את חטאת העוף הנאכלת שאינה בכלל זה. רבה סבור כי הכתוב "אשר יזה מדמה" מלמד כי הכתוב על כיבוס עוסק בחטאות הפנימיות שיש להזותן על המזבח הפנימי (ויקרא ד, ה), ולא על חטאת חיצונית שנותנים את דמה ולא מזים אותו, ולפי זה יש ללמוד גם כן מהכתוב "זאת תורת החטאת" שיש לנהוג תורה אחת בחטאת הנאכלת הדומה בצדדים רבים לחטאת פנימית, ולמעט על פי הביטוי "זאת" את חטאת העוף שיש לה רק צד דמיון מועט לחטאת הפנימית.    

אגב הדיון בחטאת העוף וחטאת הפנימית דן האמורא רבי אבין בשאלות נוספות על חטאת העוף:

דם חטאת העוף שנכנס לפנים ההיכל - בתורה נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש באש תשרף" (שם, כג), אך הזאת דם חטאת העוף נעשית ישר מגוף העוף בלי שהדם מתקבל קודם בכלי שרת, ולכן יש לשאול האם הדבר נחשב בכלל "אשר יובא מדמה" והצוואר נחשב לעניין זה כמו כלי שרת והדם נפסל בכניסה להיכל, או שצוואר העוף נחשב כמו בשר ולא ככלי שרת, ולפיכך אין להחשיב דם זה כנכנס כניסה ראויה להיכל, ואין הדם נפסל. בעניין זה דנים על דברי התוספתא (זבחים ו, ב): "פירכסה ויצאה לדרום וחזרה – כשרה... פירכסה ונכנסה לפנים וחזרה – כשרה". המקרה הראשון הוא של חטאת בהמה שיצאה מחוץ למקום שחיטת החטאת בצפון, והמקרה השני הוא של חטאת העוף שפרכסה לאחר מליקה ונכנסה לפנים ההיכל, אך אין מכאן הוכחה שאם הכניס אותה בעצמו הוא פוסלה, מפני שהשימוש בלשון "יצאה" ו"נכנסה" אינו בא ללמד כי רק מה שעשתה הבהמה מעצמה כשר ומה שעשה האדם פסול, אלא ללמד שאפילו אם יצאה מאליה ולא חזרה – הרי היא פסולה.

דם חטאת העוף שנשפך על רצפת העזרה - במשנה (זבחים ב, א; ג,ב) נאמר שדם בהמה שנשפך על הרצפה קודם שהתקבל בכלי פסול, אך אם נשפך לאחר שהתקבל בכלי – כשר. בעניין חטאת העוף יש לברר אם התורה לא הצריכה כלי שרת, מפני שהצוואר עצמו נחשב ככלי שרת, ולכן מותר תמיד לאסוף את הדם מהרצפה, או שאסור לשים את הדם בכלי שרת אלא להזות ישירות מגוף העוף על המזבח, ולכן גם הרצפה פוסלת את הדם. ומעירים כי אם דם חטאת העוף נפסל בקבלה בכלי שרת, מובן מדוע נאמר במשנה שדם זה אינו טעון כיבוס, מפני שהבגד הוא ככלי שרת, וכבר באויר הדם נפסל ואינו ראוי להזאה ולכן אינו טעון כיבוס. ולפי זה מיעוט הכתוב "זאת" הממעט את דם חטאת העוף מדין כיבוס נצרך למקרה שבו לא נפסל הדם באויר ונעשה לא ראוי להזאה, אלא במקרה שבו הדביק את הבגד (כלי השרת) בצוואר העוף, ועודנו ראוי להזאה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקורבן תדיר, ובנדבת שמן ויין. 

במשנה נאמר: "כשם שקודמין בהקרבתן קודמין באכילתן: שלמים של אמש, ושלמים של יום - של אמש קודמין לשל יום. שלמים של אמש, חטאת ואשם של היום - שלמים של אמש קודמין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חטאת קודמת מפני שהיא קדשי קדשים".

תדיר ומקודש - במשניות בדפים הקודמים נאמר: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו...כל המקודש מחבירו קודם את חבירו". המשנה מתארת עקרונות הכרעה בנוגע לסדרי קדימות של קודשים שונים העומדים להקרבה. בדף זה דנים במקרה של התנגשות בין העקרונות שבמשנה: "תדיר ומקודש – איזה מהם קודם". הסוגיה מעירה על הקושי לפתור בעיה, מפני שבכל מקרה שבו דנים בו קדושת הזמן עשויה להשפיע גם על חשיבותו של הקרבן התדיר, וקשה למצוא מקרה שבו אפשר להעמיד דבר שהוא רק תדיר מול דבר שהוא רק מקודש, הן בעניין קדימות קורבנות: תמיד מול מוסף שבת, מוסף מול מוסף ראש חודש, מוסף ראש חודש מול מוסף ראש השנה; והן לגבי קדימות בברכות או תפילות: ברכת היום מול ברכת היין בקידוש, או מנחה מול מוסף. אגב כך דנים גם בהגדרה של המושג תדיר והאם הוא זהה למושג מצוי. יש המבקשים להוכיח מסדר הקדימות אכילת הקודשים במשנה שלנו: "שלמים של אמש, חטאת ואשם של יום – שלמים של אמש קודמים", שחטאת ואשם קודמים לשלמים של אותו יום, אך ייתכן כי השלמים אינם תדירים, אלא מצויים ושכיחים יותר, אך אין לה זמן קבוע שבו מקריבים אותו. ואולם יש הסוברים כי אפשר להוכיח מדברי מדרש ההלכה הסובר שמצוות מילה תדירה יותר ממצוות פסח, שתדירות היא לא רק קביעות אלא גם שכיחות, והמילה מצויה יותר ממצוות הפסח, אלא שגם בעניין זה אפשר להסביר כי המילה היא תדירה במובן זה שבעשייתה מקיים מצוות רבות, ואין מכאן הוכחה מה ההגדרה של תדיר.

שחט שאינו תדיר לפני תדיר – בעיה אחרת העולה בסוגיה היא כאשר עומדים קרבן תדיר ושאינו תדיר – ושחט קודם את הקרבן שאינו תדיר, והשאלה היא האם מקריב אותו לפני הקרבן התדיר, או נותן לכהן שימרס את דמו של הקורבן כדי שלא יעמוד ויקרש, ובינתיים שוחט ומקריב את הקרבן התדיר. גם במקרה זה יש המבקשים להוכיח מהמשנה שרק שלמים של אמש קודמים באכילתם לחטאת ואשם של היום, אך אם שחט את השלמים של היום לפני החטאת והאשם – לא יקריבם, אלא יקריב חטאת ואשם קודם, אך אין מכאן ראיה מפני שבמקרה זה כבר שחט את שניהם (את השלמים ואת החטאת והאשם), ואילו השאלה שלנו הייתה מה עושה כאשר שחט רק את אחד מהם. מטעם זה גם אי אפשר להוכיח מכך שבקידוש היום – ברכת היין קודמת לברכת היום, ותפילת מנחה קודמת לתפילת מוסף, כי מאחר שמחויב בשתיהן, ובכל המקרים הללו נחשב הדבר כאילו היו לפניו שני קרבנות שחוטים, שהוא צריך להכריע בין שניים שאין הבדל במעמדם. הוכחה אחרת היא המשנה במסכת פסחים (ה, ג) "שחטו קודם חצות פסול...קודם לתמיד – כשר, ויהא ממרס בדמו עד שיזרוק הדם (של התמיד)", אלא שיש המדייקים מלשון המשנה שכבר שחט את התמיד, ושניהם עומדים שחוטים, ואין זה ראיה לשאלה שנשאלה בסוגיה.

במשנה נאמר: "אמר רבי שמעון: אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה, אין צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע. אם ראית שמן שהוא ניתן על גבי האישים אין צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, שאין מתנדבין שמן. רבי טרפון אומר מתנדבין שמן". במשנה נחלקו התנאים רבי שמעון ורבי טרפון אם מותר להביא כנדבה שמן, ומחלוקת זו קשורה למחלוקת אחרת במסכת מנחות (יג, ה): "מתנדבים יין, ואין מתנדבים שמן, דברי רבי עקיבא. רבי טרפון אומר, מתנדבים שמן".

נדבת שמן – התלמוד דן האם לדעת רבי טרפון הסובר שמותר לנדב שמן למקדש יש להקריב את השמן כולו לאישים שעל המזבח, או שמקריב קומץ טיפת שמן על המזבח, ושאר שיירי השמן נאכלים. האמוראים נחלקו בהקשר זה כיצד להבין את דברי רבי שמעון במשנה, והאם אפשר להסיק מדבריו שאף רבי טרפון מודה שהשמן היחיד המתחלק בעזרה הוא מותר רקיקי מנחות ולוג שמן של מצורע ולא שמן נדבה, או שהשמן היחיד הנשרף על האישים הוא שמן מנחת כוהנים או כהן משיח ואילו שמן נדבה נקמץ ושיירים נאכלים. יש המבקשים לטעון כי עניין זה שנוי במחלוקת תנאים בברייתא על כמות שמן הנדבה: "שמן – לא יפחות מלוג, רבי אומר: שלושת לוגין". ומבארים כי המחלוקת היא על הכתוב: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ויקרא ב, א). עם כל מנחה היו מביאים גם לוג שמן (ויקרא יד, י) – וממנה יש לדון גם על נדבת שמן שתהיה בשיעור לוג, תהא נקמצת ושייריה נאכלים כמנחה. ויש הסוברים שלומדים מקרבן מנחה שאפשר לנדב שמן, אך יש לדון בה כמו כנדבת נסכים של יין הבאים בשיעור שלושה לוגים (רבע הין), וכפי שנדבת יין הולכת לספלי היין שהיו על המזבח כך גם מקריב את כל השמן על האש.     

נדבת יין – יין בא כנדבה בפני עצמו. לפי רבי עקיבא היין בא בספלים שהיו למעלה בקרן הדרומית מערבית של המזבח. באחד הספלים היו מנסכים את היין הבא עם הקורבנות, ומשם היה היין יורד לקרקע שתחת המזבח באותה קרן. האמורא שמואל סובר שהיו מזלפים מיין הנדבה על האישים שעל המזבח, לפי הכתוב "ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחח לה'"(במדבר טו, ד). ואפילו שהיה מכבה מעט את האש על ידי זילוף היין ואסור לעשות כן בגלל הכתוב "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ז), אין זה אלא כיבוי מקצת האש, שהרי יש שם עוד גחלים בוערות, ויש בדבר מצווה, ואין בכך איסור מאחר ששמואל סבור כרבי שמעון שהעושה דבר שאינו מתכוון לו – מותר. רבי עקיבא לעומת זאת סובר כדעת רבי יהודה שדבר שאין מתכוון – אסור, ולכן לא היו מזלפים על האש כדי שלא תכבה, ואפילו שמואל מודה שבהלכות שבת הלכה כרבי יהודה האוסר מלאכה שאינה צריכה לגופה – שעושה את המלאכה לתכלית שונה מהתכלית הרגילה של המלאכה, ולכן אין לכבות גחלת של עץ ברשות הרבים, שיש בה מלאכת כיבוי מן התורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסדרי קדימות של קרבנות.

במשנה נאמר: "כל המקודש מחבירו קודם את חבירו:...המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח, ויש בו קודש קודשים, דמיו ואימוריו. העופות קודמין למנחות מפני שהן מיני דמים. מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה מפני שהוא בא על חטא. חטאת העוף קודמת לעולת העוף". לפי סדר ההקרבה שבמשנה קודם מקריבים קרבנות מן החי, בהמות ולאחר מכן עופות, ולבסוף קרבנות מן הצומח. בתלמוד דן במקרה שבו בא להקריב חטאת העוף, עולת בהמה ומעשר – שמצד אחד צריך להקדים מעשר לעוף, ומצד שני חטאת העוף קודמת אפילו לעולת בהמה (ראו בהמשך), והמסקנה היא שעולת הבהמה מגביה את חטאת העוף מעל המעשר ולכן מקריבים קודם את חטאת העוף, אחר כך את עולת הבהמה ולבסוף את המעשר.

העופות קודמים למנחות - אפילו שהמנחות נעשות בקרבן ציבור והעופות אינן נעשות בציבור, מפני שבעופות יש "מיני דמים" - הזאה או מיצוי הדם של העוף במזבח.

מנחת החוטא קודמת למנחת נדבה - אפילו שמנחת נדבה קריבה יחד עם שמן ולבונה, ומנחת החוטא קריבה לבדה, מפני שמנחת החוטא מכפרת על חטא. בעניין זה דנים במנחת סוטה הבאה לברר את עוון הסוטה, אם היא קודמת למנחת נדבה, מפני שאף היא באה על חטא, אף כי אינה מכפרת על החטא ממש. בתוספתא זבחים (י, ד) נאמר כי מנחת חיטים קודמת למנחת שעורים, ועל יסוד זה אפשר גם לומר כי מנחת חוטא העשויה לחיטים תקדם למנחת סוטה, ואפשר היה אף לומר כי מטעם זה תהא מנחת חוטא קודמת למנחת סוטה, ומנחת נדבה אף היא תקדם למנחת סוטה, אך אין מכאן הוכחה מוחלטת.

חטאת העוף קודמת לעולת העוף – חוטא עני חייב להביא חטאת בהמה, ואם אין לו כסף מביא חטאת העוף ועולת העוף: "והקריב את אשר לחטאת ראשונה...ואת השני יעשה עולה" (ויקרא ה, ח-י). תחילת הכתוב מלמדת שחטאת העוף קודמת לעולת העוף, וסוף הכתוב מלמד בניין אב שבכל מקום החטאת קודמת לעולה, ואפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה. במדרש ההלכה מוסבר כי בעניין יולדת עניה המביאה עולת עוף וחטאת העוף הזכיר הכתוב "אחד לעולה ואחד לחטאת" (ויקרא יב, ח), אך "למקראה הקדימה הכתוב" (כלומר, הסדר הוא רק בקריאה) ולמעשה מקריבים את חטאת העוף קודם לעולת העוף. בקרבנות הבאים לכפר על חטא, חוטא עני רשאי להביא שני קרבנות של עולה וחטאת מן העוף במקום קרבן אחד של חטאת מן הבהמה, ואילו ביולדת אין זה כמו בשאר המקומות, שהרי גם יולדת עשירה מקריבה כבש לעולה ועוף לחטאת, ויולדת עניה מקריבה עוף לעולה ועוף לחטאת, ולכן מזכירים ראשונה בכתוב את העולה שהתחלפה ולא את החטאת שנשארה כפי שהייתה ביולדת עשירה.

קרבנות ממינים שונים – בתוספתא זבחים (י, ה) נאמר: "פרים קודמים לאילים, ואילים קודמים לכבשים, כבשים לשעירים". הכוונה היא למי שהתנדב את אחת הבהמות לקרבן עולה, והסיבה לסדר זה היא ששיעור היין לניסוך של פר הוא שלושה עשרונים, באיל שני עשרונים, ובכבש עשרון. כמו כן הכבשים קודמים לשעירים למרות שנסכיהם שווים במידתם, מפני שלכבשים יש אליה הקריבה למזבח עם האימורים (בשלמים וחטאת) מה שאין כן בשעירים. קרבנות ממינים שונים נידונים במשנה במסכת הוריות (ג, ו) שם נאמר: "פר כהן משיח (חטאת) קודם לפר העלם דבר של צבור (חטאת), פר העלם דבר של צבור (חטאת) קודם לפר עבודה זרה (עולה, לפי במדבר טו, כד), פר עבודה זרה (עולה) קודם לשעיר עבודה זרה (חטאת)". במין אחד קודמת החטאת לעולה לפי הכלל שהוזכר למעלה שיש להקדים חטאת, אך בשני מיני בהמות שונים ההלכה היא שפר עבודה זרה קודם לשעיר עבודה זרה. אך מסבירים כי כאן יש טעם מיוחד, אם מפני שבתורה נאמר: "ושעיר עזים אחד לחטת" (ויקרא טו, כד) וחסרונה של האות אל"ף מלמד שאין היא כשאר החטאות, ויש להקדים לה את פר העולה. ואם מפני שבכתוב נאמר "ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה....ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים לחטת" (שם), והמילה כמשפט מלמדת שיש לעשות את הקרבנות כסדר כתיבתם במקרא. ומסיבה זו עצמה גם את קרבנות המוספים של חג הסוכות עושים "כמשפטם" (במדבר כט, לג), לפי סדר כתיבתם בתורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתדיר ובמקודש מחבירו.

במשנה נאמר: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו: התמידין קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראשי חודשים. מוספי ראשי חודשים קודמין למוספי ראש השנה, שנאמר: "מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה (במדבר כח, כג)". האמוראים דנים ביחס בין הכלל במשנה לכתוב המשמש כמקור להלכה שבמשנה: "מלבד עולת הבוקר" האמור במוספי היום הראשון של פסח. אביי מסביר שייתור הכתוב ("אשר לעולת תמיד") מלמד על כל קרבן התדיר מחבירו. רבי אילעא מסביר שכתוב זה מלמד על הקדמת התמיד למוסף, אבל הקדמת מוספים למוספים אחרים התדירים פחות מהם נלמדים מהפסוק הבא: "כאלה תעשו ליום שבעת ימים" (שם כד) המלמד שיש לעשות את דינם כדין המוספים הנזכרים ביום הראשון בגלל ייתור המילה "כאלה" (שאפשר היה לכתוב "אלה"), ואת עצם החיוב לעשות מוספים בכל שבעת ימי הפסח לומדים מהביטוי "תעשו" שכל הימים שווים בעשייה אחת.

בהמשך המשנה נאמר: "כל המקודש מחבירו קודם את חבירו: דם החטאת קודם לדם העולה, מפני שהוא מרצה. איברי עולה קודמין לאימורי חטאת, מפני שהוא כליל לאישים. חטאת קודמת לאשם, מפני שדמה ניתן לד' קרנות על היסוד. אשם קודם לתודה ואיל נזיר, מפני שהוא קדשי קדשים. תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים, מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם. השלמים קודמין לבכור, מפני שהן טעונין מתן ד' [וסמיכה] ונסכים ותנופות חזה ושוק. הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים. המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח ויש בו קודש קדשים, דמו ואימוריו. העופות קודמין למנחות, מפני שהן מיני דמים. מנחת חוטא קודם למנחת נדבה, מפני שהוא בא על חטא. חטאת העוף קודמת לעולת העוף, וכן בהקדישה". בפרשת חינוך הלוויים לעבודת המקדש נאמר: "ולקחו פר בן בקר...ופר שני בן בקר תקח לחטאת...ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה" (במדבר ח, ח-יב), ומסבירים כי דם החטאת קודמם לדם העולה מפני שהחטאת מכפרת, אך לשאר מעשיה העולה קודמת ולכן החטאת נקראת "פר שני...תקח לחטאת" (שם). חטאת הלויים לא באה לכפרה אלא לחינוך הלויים ולכן היא דומה לעולה, ואף על פי שלא נועדה לרצות ולכפר הקדימו את זריקת דמה לפני העולה, ולכן יש גם להקדים את כל מתנות דם החטאת, אפילו שרק מתנת דם אחת מעכבת את הכפרה, לדם העולה. ויש המסבירים כי מאחר שהתחילו לתת את המתנות ממשיכים לתתן "הואיל והתחיל במתנות גומר".  

המשנה קבעה סדרי קדימות לפי עקרונות  של  חשיבות. התלמוד דן במקרים שבהם נוצרת התנגשות בין עקרונות שלא נידונו במשנה: דם חטאת (מרצה) ואיברי עולה (כליל), דם עולה (כליל) ואימורי חטאת (מכפר). דיון אחר הוא במקרה שלא נזכר במשנה  אך ייתכן ואפשר  להסיקו מן המשנה: דם עולה מול דם אשם. במקרה זה השאלה היא אם דין האשם כדין חטאת מפני שגם האשם נועד לכפרה, והאם האזכור של החטאת במקרים שבמשנה מלמד שאין האשם בכלל זה. ולמסקנת הסוגיה אין להוכיח מהמשנה מה הדין  במקרים  הללו. 

חטאת קודמת לאשם, מפני שדמה ניתן לד' קרנות על היסוד -  לאשם יש אמנם צד ייחוד מפני שהוא חייב לבוא בשווי שני שקלים (ויקרא ה, טו), אך אינו קודם לחטאת שדמה ניתן בארבע מתנות על כל קרנות המזבח. אשם קודם לתודה ואיל נזיר, מפני שהוא קדשי קדשים – תודה ואיל נזיר הם קודשים קלים הקריבים יחד עם לחמים ממינים שונים, אך האשם חשוב מהם מפני שהוא קודש קודשים. תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים, מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם – שלמים הם קרבנות ציבור וקרבנות יחיד, אך תודה ואיל נזיר עדיפים מפני שהם נאכלים ליום אחד ולא לשני ימים ולילה אחד כשלמים, ונמצא שמחמירים להקפיד על זמנם. ולמסקנת הסוגיה קרבן התודה קודם לאיל נזיר, מפני שמביא עמה ארבעה סוגים של לחם, ואילו באיל נזיר מביא רק שני סוגי לחם.    השלמים קודמין לבכור, מפני שהן טעונין מתן ד' וסמיכה ונסכים ותנופות חזה ושוק – קדושת הבכור היא מרחם אמו, והוא נאכל לכוהנים, אך יש בשלמים מצוות יתירות רבות יותר מהבכור.  הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים -  במעשר בהמה מקדש את הבהמה העשירית שעוברת תחת ידו, אך אם טעה מקדש גם את מספר תשע ומספר אחת עשרה, אך קדושת הרחם של הבכור חשובה יותר. המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח ויש בו קודש קדשים, דמו ואימוריו – העופות הם קודשי קודשים, אך מקדים את המעשר שהוא מין זבח לעופות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכלי קודש ובבגדי כהונה.

במשנה נאמר: "כלי הלח מקדשין את הלח, ומדות יבש מקדשות את היבש. אין כלי הלח מקדשת את היבש, ולא יבש מקדש את הלח. כלי הקודש שניקבו, אם עושין בהן מעין מלאכתן שהיו עושין והן שלימים - מקדשין ואם לאו - אין מקדשין. וכולן אין מקדשין אלא בקודש". המשנה מבחינה בין כלי שרת המיועדים לנוזלים ("לח"), וכלי שרת המיועדים למוצקים יבשים. בתלמוד מעירים כי היו כלי קודש שהיו מיועדים הן ללח והן ליבש – כמו המזרקות שהשתמשו בהם לדם הקודשים, ולסולת יבשה כדברי הכתוב "מזרק אחד כסף, שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה" (במדבר ז, יג). ואף שהמנחה מעורבת מסולת ושמן, היא אינה נחשבת כלח לגמרי, והכלי היה מקדש גם את החלקים שנשארו יבשים בסולת וגם את השמן, מה גם שהמנחה יבשה יותר מהדם. התלמוד קובע תנאים לקידוש בכלי שרת: כלים שלמים - כלי שרת מקדשים רק כאשר הכלי שלם. כליםמלאים – הביטוי "מלאים" כתוב בתורה (שם) אך אם היה בדעתו להוסיף על מה שבכלי - "ראשון ראשון קודש". בפנים, בתוך הכלי -  יש מסורות שונות אם הדבר המתקדש צריך להיות ממש בתוך הכלי, או די שהוא נמצא בפנים המקדש, אפילו שהחומר גדוש ועולה מעל שפת הכלי ("בירוצי מידות"). מקדש ליפסל – התלמוד מסביר כי יש דברים שאינם מתקדשים לקורבן, אך הם נחשבים כקודשים ונפסלים במגע של טבול יום. התלמוד מסביר שאם קידש דבר לח בכלי יבש – הכלי מקדש ליפסל אך לא ליקרב. וכיוצא בזה, אם קידש בכלי שרת מדומע (תערובת תרומה), ערלה או כלאים הכרם אינו מתקדש ליקרב אך מתקדש ליפסל.  תיקון כלי שרת - בתוספתא מנחות (ט, כב- כג) נאמר: "כלי קדש שניקבו - אין מתיכין אותן, ואין מתיכין לתוכן אבר (עופרת). נפגמו - אין מתקנין אותן, סכין שנפגם - אין משחיזין את פגימתה, נשמטה - אין מחזירין אותה. אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה".  

אגב הדיון על כלי הקודש, דנים על בגדי כהונה ועל תפקידם. בגדי הכהונה נעשים מאריגה אחת, ולא מחיבור אריגים שונים: "בגדי כהונה אין עושין אותם מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר "מעשה אורג" (שמות כח, לג)". המעיל של הכהן הגדול היה עשוי כולו תכלת: "ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת" (שמות לט, כב). השוליים של המעיל היו נעשים באריגה מורכבת יותר: "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר" (שם כד), לפי חכמים היו כל סוגי החוטים הללו שזורים והיה עושה אותן כרימונים שעוד לא נפתח הכתר שבראשם, שדמו לחרוט של כובעי הילדים, ונחלקו התנאים אם היה תולה שבעים ושניים פעמונים (זגים וענבלים) - שלושים וששה מכל צד של השוליים, או שלושים וששה - שמונה עשרה בכל צד משולי הבגד.    

בגדי כהונה שהתלכלכו - "נתגעלו (התלכלכו) - אין מכבסין לא בנתר ולא באהל". ומעירים כי אם התלכלכו ודי להם בכיבוס במים – מותר לכבסם בנתר ואהל, אך אם התלכלכו וצריכים נתר ואהל (חומרי סבון המורידים את הלכלוך מהבגד) – אין מכבסים אותם אפילו במים. ויש אומרים שאין מכבסים בגדי כהונה מפני שבבית המקדש נוהגים כמנהג עשירים, שאין מכבסים בגד מלוכלך, ואין לנהוג מנהג עניות במקום עשירות.

כפרת בגדי הכהונה - פרשת קורבנות (ויקרא) סמוכה בתורה לפרשת בגדי כהונה (ויקהל-פקודי), ולכל אחד מבגדי הכהונה יש תפקיד לכפר על עבירה אחרת: כתונת – מכפרת על שפיכות דם שיודעים מיהו הרוצח, מכנסים – על גילוי עריות, מצנפת – על גסי הרוח. אבנט – על הרהור הלב. חושן – על הדינים. אפוד – על עבודת כוכבים, מעיל – על לשון הרע שנאמרה בגלוי, ציץ – על עזות פנים. ויש דברים שאינם מתכפרים בקרבנות רגילים או בבגדי כהונה, כמו עגלה ערופה - המכפרת על שפיכות דמים כאשר אין יודעים מי הרוצח, והקטורת - המכפרת על לשון הרע שנאמרה בצנעה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיברים שפקעו מעל המזבח.

במשנה נאמר: "וכולן שפקעו מעל גבי המזבח - לא יחזיר, וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח - לא יחזיר. איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות - יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות - לא יחזיר ואין מועלין בהם".. בדף הקודם הוסבר כי במשנה מדובר על איברים שהתקשו בשריפת האש ("שרירי"), אך אינם שרופים לגמרי, והחל מחצות הלילה, אם פקעו וירדו מעל המזבח, אין מחזירים אותם להקטרה על המזבח, מאחר שהם נחשבים כאילו הם מעוכלים.

האמוראים בדף זה דנים במקרים סבוכים שבהם לא ברור מה גבול הזמן של העלאת איברים שפקעו: איברים קשים שפירשו קודם חצות, והחזירן אחר חצות - לעניין מעילה: "אמר רבי חייא בר אבא: לא נהנין ולא מועלין...תנא בר קפרא:...יוצאין מידי מעילה"; לעניין עיכול – רב יוסף סובר שהאיברים אינם חייבים להיות על המזבח אלא בכל מקום יש לבדוק את מצבם, ואם הם קשים ועבר כבר זמן חצות יש להחשיבם כמעוכלים שאין להחזירם למזבח. איברים שמנים שפירשו קודם חצות, והחזירן אחר חצות - האמוראים נחלקו בגבול הזמן: "רבה אמר: חצות שני עוכלתן,רב חסדא אמר: עמוד השחר עוכלתן". רבה סבור שיש להמתין לחצות הלילה הבא, ורב חסדא סובר שהואיל ועמוד השחר הוא הזמן הקובע לעניין פסול לינה של איברים, לפי הכתוב "לא ילין חלב חגי עד בקר" (שמות כג, יח), הוא גם הזמן הקובע לעניין עיכול. פירשו קודם חצות והחזירן אחר עמוד השחר"רבהאמר: חצות שני עוכלתן, רב חסדא אמר: אין בהן עיכול לעולם". רבה סבור שחצות הלילה הבא היא הקובעת אם האיברים נחשבים כמעוכלים, ורב חסדא סבור שמאחר שלא היו בשעת עיכול על המזבח, מותר להעלותם למזבח בכל זמן שירצה, ואין גבול מסוים.

פסול לינה על ראש המזבח – במשנה נאמר: "ואלו אם עלו לא ירדו: הלן, והיוצא והטמא..." (פד, א), ומכאן שדבר שנפסל פסול לינה בעזרה עולה למזבח, וכל שכן שדבר שנפסל פסול לינה על המזבח מוקרב על המזבח. השאלה היא על איברים שלנו על המזבח וירדו מהמזבח, ונחלקו אמוראים בדבר: "איברים שלנו בעזרה – מקטר והולך כל הלילה, בראש של מזבח – מקטר והולך לעולם, ירדו – רבה אמר: יעלו, רבא אמר: לא יעלו". השאלה היא האם יש לדמות את המזבח לשולחן, וכשם שלחם הפנים על השולחן אינו נפסל בלינה: "אפילו הן על השולחן ימים רבים – אין בכך כלום" (משנה מנחות יא, ח) כך גם איברים שעל המזבח אינם נפסלים בלינה. או שיש לדמות את המזבח לעזרה שיש בה פסול לינה לכל המצוי בה.   

במשנה נאמר: "כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו, כך הכבש מקדש. כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן כך הכלים מקדשין". מזבח מקדש לפי הכתוב "כל הנגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז). הכבש מקדש לפי הכתוב "ומשחת את המזבח" (ויקרא ב, יב), והמילה 'את' מרבה את כל מה שיחד עם המזבח (ראו דף סב). כלי שרת מקדש לפי הכתוב "כל הנוגע בהם יקדש" (שמות ל, כט). כלי שרת מקדש – האמוראים דנים בשאלה האם כלי שרת מקדש קרבנות שנפסלו להקרבה להקריבם לכתחילה, אך מסקנת הדברים היא שכלי שרת מקדש קרבנות פסולים להקרבה בדיעבד, ולכתחילה אין להקריב קורבן שקיבלו פסולים את דמו אפילו שהתקדש בכלי שרת. אויר מזבח – התלמוד דן אם אוויר המזבח נחשב כמו המזבח עצמו. שאלה זו חשובה לאיברים שנפסלו מהקרבה, שכל עוד הם מצויים באוויר המזבח אפשר להחשיבם כמצויים על המזבח, או שיש לראותם כאיברים שירדו מהמזבח ושוב אינם עולים. דיון אחד הקשור בכך הוא רווח האוויר שהיה בין הכבש לבין המזבח. תפקידו של המרווח הוא שהקרבנות ייחשבו כנזרקים מהכבש אל המזבח ולא כנישאים על פני המזבח. ואולם, הרווח היה קטן למדי, ורוב האיבר הנישא אל המזבח היה מצוי ברובו על הכבש או על המזבח ולא באוויר. מכאן גם אפשר לללמוד שאם העלה על המזבח אבר המחובר לאבר אחר שפקע מעל המזבח, הם נחשבים שניהם כמצויים על המזבח כל עוד הם מחוברים זה לזה. דיון נוסף הוא על פסול עולת העוף ופסול חטאת העוף. עולת העוף נעשית בחלקו העליון של המזבח, והכהן העושה אותה עולה על גבי הסובב. אם אויר הסובב נחשב כאוויר המזבח וכמזבח, עולת העוף לעולם אינה נפסלת פסול שיש בו כדי להורידה מהמזבח, שהרי היא מצויה כל הזמן על המזבח. אולם אפשר לומר כי פסל את עולת העוף במחשבת פיגול, שחושב למלוק את העולה ולהורידה למחרת מהמזבח, או חושב להורידה לפני עמוד השחר (לפי האומר שאין פסול לינה כשהקורבן על המזבח) ופסול זה עיקרו במחשבה ולא במעשה בפועל, ואין מכאן הוכחה. חטאת העוף נעשית למטה על המזבח, ואפילו אם עשאה למעלה על המזבח ונפסלה (שעשאה שלא לשמה) – מזה תחילה מדמה על החצי התחתון. וכיוצא בזה, כל דמי קרבנות פסולים שעלו חייב לזרוק מדמם, ואי אפשר לומר שאינו זורק את הדם אלא נוגע במזבח, מפני שהדבר נחשב כמיצוי ולא כהזאה של חטאת העוף, או כשפיכת הדם ולא כזריקת הדם, ולכן וודאי שאויר המזבח נחשב כאויר עצמו. ואם תלה את האיברים הפסולים על קנה בראש המזבח – יש לדון אם הדבר נחשב כמזבח עצמו, ושאלה זו לא הוכרעה ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיברים שאינם ראויים להקרבה, ובאיברים שפקעו מהמזבח.

במשנה נאמר: "ואלו אם עלו ירדו: בשר קדשי קדשים, ובשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, והקטורת (שאינם ראויים למזבח). הצמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תישים, והעצמות, והגידים, והקרנים, והטלפים - בזמן שהם מחוברים (לבהמה) יעלו, שנאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט), פירשו - לא יעלו, שנאמר: "ועשית עולותיך הבשר והדם" (דברים יב, כז)". המשנה עוסקת בדברים שאינם ראויים למזבח, או מפני שהם נאכלים ואינם צריכים הקטרה, או מפני שהם חלקי בהמה שאינם קרבים. בברייתא מוסבר כי נחלקו חכמים ורבי יהודה הנשיא בפירוש הכתובים האמורים במשנה. לדעת חכמים האיברים שאינם קרבים שפירשו מבהמה עולים על המזבח, והכתוב ממעט עיכולי גידים ועצמות שפקעו מעל המזבח, שאין צריך להחזירם. ולדעת רבי הכתוב מרבה עצמות וגידים מחוברים, וממעט עצמות וגידים שפירשו מהבשר, ואפילו אם עדיין הם על ראש המזבח – ירדו, וכפי הנראה המשנה היא כדעת רבי יהודה הנשיא(והדבר תלוי בפירוש המשנה עצמה).  

זמן פרישה מהבשר – האמוראים דנים בפרישה של אברים שאינם ראויים להקטרה. בקודשי קודשים יש איסור מעילה לפני זריקת הדם, ומשנזרק הדם אין מועלים אלא במה שראוי למזבח (בחטאת ואשם - האימורים, ובעולה – הבהמה כולה), והשאר מותר לכוהנים ואין בו מעילה. כמו כן, הזריקה מועילה להתיר את עור העולה לכוהנים לפי הכתוב "עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (ויקרא ז, ח), ולמדו גזירה שווה מהביטוי "לו יהיה" המיותר בכתוב, לביטוי זהה: "הכהן אשר יכפר לו יהיה" (שם, ז) שבקורבן אשם – ויש להשוות את דיני בשר האשם ועצמותיו המותרים באכילה ובשימוש לאחר זריקת הדם, ויש להתיר שימוש בעצמות עולה שאינן מחוברות לבשר ופירשו לפני זריקת הדם, מאחר שזריקת הדם מתירה לעשות בהם כל שימוש ואפילו לעשות מהם קת של סכין. אם פירשו לאחר זריקת הדם, אין הם מותרים עם הדם, והואיל ובשעה שנזרק הדם היו מחוברים לבשר, הרי הם ראויים ליקרב עם האימורים ואינם יורדים מהמזבח. ונחלקו האמוראים באיברים שפירשו לאחר זריקה – אם מועלים בהם לעולם מאחר שלא הותרו בזריקה, או לא נהנים מהם בגלל איסור הנאה מדברי חכמים אך גם לא מועלים, מפני שמדין תורה הותרו בזריקת הדם.     

פקעו מעל המזבח - במשנה נאמר: "וכולן שפקעו (נפלו) מעל גבי המזבח - לא יחזיר, וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח - לא יחזיר. איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות – יחזיר ומועלין בהן. לאחר חצות - לא יחזיר ואין מועלין בהם. כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש מקדש כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן כך הכלים מקדשין". בתורה נאמר: "זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר... והרים את הדשן...והאש על המזבח...ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים". ההקטרה היא של איברי העולה, והרמת הדשן היא של כל מה ששלטה בו האש, ובכלל זה גם דבר שלא נשרף לגמרי כמו איברים קשים (שרירים) שהתייבשו אך לא נעשו אפר.

זמן תרומת הדשן – המשנה קובעת שהזמן שלפני חצות הלילה הוא הזמן הקבוע של הקטרת האיברים. התלמוד דן בהקשר זה כיצד מחלקים את זמני הלילה, ושומרים על המצווה להקטיר כל הלילה בלי שתפריע למצווה להרים תרומת הדשן מוקדם בבוקר. לפי האמורא רב יש לחלק את הלילה "חציו להקטרה, וחציו להרמה (תרומת הדשן)". התלמוד דן בהקשר זה במשנה במסכת יומא (א, ח): "בכל יום תורם את המזבח מקרות הגבר או סמוך לו (זמן הכרזת הכרוז בבית המקדש בעמוד השחר), ביום הכיפורים – בחצות, ברגלים – באשמורת הראשונה". משנה זו מלמדת כי אין זמן קבוע לתרומת הדשן, וכי אפשר לשנות את הזמן מטעמים שונים, כמו חולשת הכהן הגדול ביום הכיפורים, או ברגלים כאשר יש קורבנות רבים, ורבים באים לעזרה בשעת האשמורת לראות את עבודת המקדש. מסיבה זו רבי יוחנן מציע שהכתוב "כל הלילה עד הבקר" אינו כפל מילים, אלא יש לחלק את הלילה כך שחלקו יהא להקטרה וחלקו יהא לתרומה, ולהרים את הדשן עד "בקרו של בוקר", כלומר, זמן מוקדם יותר מעלות השחר, בלא שהכתוב נותן שיעור מדוייק לנקודת זמן זו, ולפיכך אין היא חייבת להיות בחצות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברים העולים למזבח.

שחיטה בלילה - במשנה נאמר: "רבי יהודה אומר: שנשחט בלילה....אם עלתה  - תרד. רבי שמעון אומר: לא תרד". המחלוקת היא על האם בהמה שנשחטה בלילה שאינו זמן שחיטה במקדש, ובכל זאת עלתה למזבח – דינה לרדת מהמזבח או דינה כשאר הקרבנות שאם כבר עלתה אינה יורדת. בהקשר זה דנים על שחיטה בלילה לעניין איסור הקרבה בחוץ. מצד אחד מוצאים כי "השוחט בהמה בלילה בפנים, והעלה בחוץ (הקריב מחוץ למקדש) – חייב", ומצד שני מוצאים כי "שוחט עוף בפנים ומעלה בחוץ – פטור". ההבדל בין המקרים הוא שבמקדש המליקה מכשירה את העוף ולא השחיטה, ולכן השחיטה בפנים המקדש נחשבת כהריגת העוף ומעשה זה אינו מחשיב את העוף כראוי להקרבה, ולפיכך גם אינו חייב על העוף כאשר העלהו בחוץ. לעומת זאת שחיטה בלילה במקדש אמנם אינה מכשירה את הקרבן, אך אינה פוגעת בשחיטת הקודשים יותר מאשר ההקרבה בחוץ.  

אימורים לפני זריקת דם - בהמשך המשנה נאמר:  "אלו אם אלו לא ירדו...ואלו שלא היה פסולן בקודש...". התלמוד דן על אימורים שהעלה אותם למזבח לפני זריקת דמם. קודשי קודשים שאימוריהם (החלבים) מוקדשים למזבח עוד לפני זריקת הדם, וודאי שאינם יורדים מהמזבח, מפני שאפילו כאשר נשפך הדם או יצא חוץ לקלעים ואין לו עוד דם לזרוק – אין הקרבן יורד, וכל שכן במקרה שיש לו עוד דם לזרוק. בקודשים קלים – יש לדון אם זריקת הדם מקדשת את הקורבן, ולמסקנת הדברים אינם יורדים מהמזבח מפני שנעשו לחמו של מזבח, אך אין בהם דין מעילה לפני זריקת הדם בפועל.  

בהמה חיה על המזבח - במשנה נאמר: "וכולן שעלו חיים לראש המזבח – ירדו. עולה שעלתה חיה לראש המזבח – תרד". בהמות חיות – בוודאי יורדות מהמזבח ונשחטות כדינן ואחר כך מוקרבות, והמשנה מחדשת שאפילו בהמות בעלי מומים כמו דוקין שבעין שעלו למזבח חיים – יורדות מהמזבח. הפשט וניתוח - במשנה נאמר: "שחטה בראש המזבח – יפשיט וינתחנה במקומה". בתורה נאמר: "והפשיט את העלה ונתח אתה" (ויקרא א, ו) ומכאן למדו שמנתח רק בהמה כשרה ולא בהמה פסולה. לפי הסבר אחד המשנה עוסקת בבהמה כשרה, והחידוש הוא שמותר להפשיט ולנתח על ראש המזבח. ולפי הסבר אחר מדובר על בהמה שהייתה כשרה פעם ונפסלה, ומאחר שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת – מותר להפשיטה ולנתחה על ראש המזבח, והחידוש הוא שמוריד את הקרביים למטה על מנת להדיחם מהפרש שיש בהם כי אסור להקריב דבר מאוס לפני מלך בשר ודם (לפי מלאכי א, ח), ולאחר שהורידם מהמזבח שוב אינם עולים על המזבח. ואף שאפשר לחשוש כי אחד הכוהנים עלול לחשוב שרחצו והדיחו אותם על מנת להקריבם, עדיף לעשות כך ולא לגרום לקודשים להיות מוטלים כנבילה שפרשה מצוי בתוכה. 

בעל מום ונרבע - במשנה נאמר: "רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומים, רבי חנינא סגן הכוהנים אומר: דוחה (כלאחר יד) היה אבא את בעלי מומים מעל גבי המזבח". רבי עקיבא מכשיר מומים כמו דוקין בעין (מומים בעין) הכשרים בעופות, אם מום זה בא לאחר שכבר הקדישם. ורבי עקיבא פוסל בעלת מום כמו עולה הבאה מבהמות נקבה, שכן דבר זה נחשב למום בעולה הבאה מהזכרים, ונחשב כאילו המום קודש להקדש. ומוכיחים מכאן שאין להכשיר פסול נרבע בעופות, שהרי רבי עקיבא ציין רק בעלי מומים הכשרים בעופות. ואפילו שעוף רק נרבע לאדם ואינו רובע את האדם, אין זה חובה שיהו שניהם, אלא יש לפוסלו על שנעברה בו עבירה כנרבע.

היורד מהמזבח – במשנה נאמר: "כשם שאם אלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו... והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהם מחוברים יעלו...פירשו – לא יעלו". יש הסוברים כי אם האש שעל המזבח משלה (תפסה ואחזה) בדברים שירדו מהמזבח או בעצמות וגידים שפירשו – מעלים שוב על המזבח. ויש הסוברים שהלכה זו נאמרה רק על דברים שירדו מהמזבח, אך גידים ועצמות שאינם בני הקטרה – אין חשיבות לשאלה אם אחזה בהם האש שעל המזבח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדבר הראוי למזבח.

במשנה נאמר: "המזבח מקדש את הראוי לו. רבי יהושע אומר: כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד....רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח – אם עלה לא ירד. אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים, שרבן גמליאל אומר: לא ירדו, ורבי יהושע אומר: ירדו. רבי שמעון אומר: הזבח כשר ונסכים פסולים". ובגמרא הובאו עוד דעות: "רבי יוסי הגלילי: כבשים ראויין (זבחי בהמה)...רבי עקיבאאומר: עולה ראויה (זבחי בעלי חיים)...". הסוגיה מציגה מקרים המבחינים בין דעות התנאים: עולת העוף, קמצים של מנחה שקדשו בכלי, מנחה (של סולת) הבאה בפני עצמה או עם הזבח, נסכים (יין) הבאים בפני עצמן או עם הזבח. בדרך כלל מנחת נסכים באה יחד עם קרבן עולה ושלמים ועם הנסכים, וקריבה כליל על גבי המזבח, ולכן היא ראויה למזבח, בניגוד לשאר המנחות שקומץ מן המנחה קרב על המזבח, והכוהנים אוכלים את שיירי המנחה, ולכן אינה נחשבת ראויה למזבח. התלמוד מעיר כי מנחה הבאה בפני עצמה היא כאשר מתנדב מנחת נסכים, ומביאה בפני עצמה, אך דינה כדין מנחת הבאה עם הזבח, והיא ראויה למזבח. כיוצא בזה, מנחה ונסכים הבאים עם הזבח יכולים גם לבוא בלילה או למחרת הקרבת הזבח, ואף על פי כן הכתוב אומר "מנחתם ונסכיהם" (במדבר כט, יח), והם נחשבים כמנחה וכנסכים של הזבח, ואם עלו – לא ירדו, לרוב הדעות.    

במשנה נאמר: "אלו אם עלו לא ירדו: הלן (דם, אימורים ואיברי עולה שעבר עליהם לילה מחוץ למזבח), והיוצא (מחוץ לעזרה) והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו, וחוץ למקומו, ושקבלו פסולין וזרקו את דמו. רבי יהודה אומר: שנשחט בלילה, ונשפך דמה, ויצא דמה חוץ לקלעים - אם עלתה תרד. רבי שמעון אומר: לא תרד, שרבי שמעון אומר: כל שפסולו בקדש - הקדש מקבלו, לא היה פסולו בקדש - אין הקדש מקבלו. ואלו שלא היו פסולן בקדש: הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאים, והטרפה, והיוצא דופן, ובעלי מומין. רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין. רבי חנינא סגן הכהניםאומר: דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח. כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו. וכולן שעלו חיים לראש המזבח – ירדו. עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד, שחטה בראש המזבח - יפשיט וינתחה במקומה".

התלמוד מסביר את מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון כמחלוקת על פירוש הכתוב: "זאת תורת העולה היא העולה על המזבח" (ויקרא ו, ב). כתוב זה מלמד שהמזבח מקדש את הראוי לו. אלא שרבי יהודה לומד מכינוי הרמז ("זאת") כינוי הגוף ("היא") וה"א הידיעה ("העלה") שיש למעט מקרים שבהם פסל את הזבח, ששחט בלילה, נשפך הדם, או יצא הדם חוץ לקלעים. לעומתו רבי שמעון סובר שהביטוי "זאת תורת העולה" מלמד שיש תורה אחת ואחידה לכל העולים על המזבח, והמיעוט נוגע לכל מה שלא היה פסולו בקודש, אלא נפסל קודם עוד שהיה בקודש. רבי יהודה סובר שאין צורך בריבוי הכתוב לכל הפסולים שעלו ולא ירדו, והטעם שאינם יורדים היא שיש בהם צד כשרות במקרים אחרים: לן - כשר בבשר שלמים הנאכל לשני ימים ולילה אחד, יוצא - כשר בבמה, טמא -מותר בקרבנות ציבור, חוץ לזמנו – מרצה לפיגולו (חייב בפיגול רק אם לא היה שום פסול אחר, ונמצא שזה צד הכשרות שבו), חוץ למקומו - הוקש לחוץ לזמנו, קבלו או זרקו פסולים את הדם – פסולים בטומאה הכשרים בטומאה של ציבור, ולא בעלי מום או זרים. ומסבירים כי לומדים כי דבר שיש לו הכשר מלמד על אותו דבר כשהוא לא בהכשרו בגלל שהכתוב מרבה תורה אחת לכשרים ולפסולים ומכאן שיש להם צד משותף.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקידוש המזבח, ובכפרה בחטאת הנעשית בפנים ההיכל.

במשנה נאמר: "נכנס (עם דם חטאת החיצונה) לכפר (בהיכל), אף על פי שלא כפר – פסול, דברי רבי אליעזר. רבי שמעוןאומר: עד שיכפר. רבי יהודה אומר: אם הכניס שוגג – כשר. כל הדמים פסולים שנתנו על גבי המזבח – לא הרצה הציץ אלא על הטמא, שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא". המשנה עוסקת בדם חטאת החיצונה עליה נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תישרף" (ויקרא ו, כג), ונחלקו התנאים בפירוש הכתוב: "לכפר בקודש" – אם מדובר במי שכבר זרק את הדמים על מנת לכפר. רבי אליעזר למד מהכתוב  "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש" (שם טז, יז), שהפסול הוא רק כאשר בא לכפר אפילו שעוד לא זרק את הדם לכפר. ורבי שמעון לומד מהכתוב "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש" (שם כז), שכוונת הלשון "לכפר" היא לאחר שכבר כיפר. ולמעשה אין זה מחלוקת לשונית אלא ממה יש ללמוד: שרבי אליעזר לומד על חטאת החיצונה מאדם האסור להיכנס אפילו בהיכל ולא מפר ושעיר בקודש הקודשים, ורבי שמעון לומד מבהמה ולא מאדם.

התלמוד דן על עת רבי יהודה: "אם הכניס בשוגג – כשר", ביחס למחלוקת התנאים - האם הוא סובר שכשר בשוגג אך במזיד פסול אפילו לפני שכיפר או דווקא לאחר שכיפר, ויש לדעת מה דעתו בקשר לפירוש הביטוי "לכפר בקודש". התלמוד מסיק את הדברים ממחלוקת התנאים על הכתוב "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת" (שם): "למדנו לפר ושעיר של יום הכיפורים שנשרפין בבית הדשן, מטמאים בגדים, שאר נשרפים מניין? תלמוד לומר: 'חטאת', 'חטאת', דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר:...מה תלמוד לומר "לכפר" לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים". רבי יהודה לומד את טומאת בגדים מהכפילות של המילה "חטאת", והמילה "לכפר" מלמדת גזירה שווה לחטאת, שמביא מדמה לקודש (ויקרא ו) כדעת רבי שמעון, ולפיכך הדם נפסל רק כאשר כיפר בדם חטאת חיצונה בהיכל. 

הראוי למזבח ולאישים- במשנה נאמר: המזבח מקדש את הראוי לו. רבי יהושע אומר: כל הראוי לאישים, אם עלה - לא ירד שנאמר "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו, ב), מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי לאישים אם עלה לא ירד. רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח", מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלתה לא תרד. אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ורבי יהושע אומר ירדו. רבי שמעון אומר: הזבח כשר ונסכים פסולין, הנסכים כשירים והזבח פסול, אפי' זה וזה פסולין -הזבח לא ירד והנסכים ירדו". דבר הראוי למזבח הוא דבר שאינו חסר עוד מעשה בגופן כדי לעשותו ראוי להקרבה. מטעם זה אימורים של קודשים קלים שהעלם למזבח לפני זריקת דמם – אינם יורדים מעל המזבח מאחר שזריקת הדם אינו מעשה בגופם, ואילו קמצים שלא קידשו בכלי שרת, אינם ראויים עוד למזבח, שהרי חסרים הם עוד את מעשה קידוש בכלי בגופם. דברים הפוקעים ונופלים מהמזבח – אף הם צריכים להיות מוחזרים על המזבח לפי הכתוב "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" (שם, ג), ולכן עיכולי קרבן עולה שהאש החלה לאכול מהם חוזרים לעלות אל המזבח, אך עיכולי קטורת שנפלו ממזבח הזהב אינם חוזרים להקטרה, שדין זה רק במזבח החיצון ולא במזבח הפנימי.
  
המחלוקת במשנה היא על פירוש הכתוב "היא העולה על מוקדה על המזבח" – אם הכתוב עוסק רק בדבר העולה על המוקד, או גם בדבר העולה על המזבח עצמו. הדיון כרוך גם בביאור כתוב אחר: "כל הנוגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז). לדעת רבי יהושע כל אחד מהפסוקים מלמד על דבר אחר. הכתוב בספר ויקרא מלמד על דבר שהיתה לו שעת הכשר, והכתוב בספר שמות מלמד שהמזבח מקדש דבר שלא הייתה לו שעת הכושר והיה פסול מעיקרו. רבן גמליאל לומד מהכתוב בשמות שהמזבח מקדש כל דבר העולה על המזבח, ואין הבדל בין דבר שהיתה לו שעת הכושר לדבר שלא היתה לו שעת הכושר. ורבי שמעון לומד שהדוגמה של עולה היא לכל קורבן הבא בפני עצמו, ולכן נסכים הבאים בגלל הזבח ולא כקרבן בפנים עצמם – אין להחשיבם בכלל אלו שלא ירדו מעל המזבח.

בסוגיה מופיעות עוד דעות תנאים: רבי יוסי הגלילי לומד מהכתוב "כל הנוגע במזבח יקדש...וזה אשר תעלה על המזבח כבשים" (שם) שזבחי בהמה עולים ולא יורדים. רבי עקיבא לומד מהכתוב "היא העולה על המזבח" שכל זבחי בעלי חיים עולים, ונחלקו על עולת העוף פסולה שעלתה – שלדעת רבי יוסי הגלילי אינה בכלל זבחי בהמה, ולדעת רבי עקיבא היא בגדר זבחי בעלי חיים. ושניהם מסכימים שמנחות ונסכים עולים ויורדים מהמזבח, אך נחלקו על התנאים במשנתנו על קמצים שקידשו בכלי, שלדעת התנאים במשנה ראויים הם למזבח ולאישים, ולדעת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא אלו אינם בעלי חיים, ולכן אינם בגדר קורבן על המזבח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדם שניתן בפנים.

במשנה נאמר: "הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ – ישפכו לאמה". דם הניתנים בפנים של חטאות פנימיות שדמן ניתן בהיכל על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ובפר ושעיר של יום הכיפורים בין בדי ארון הקודש בקודש הקודשים. בתורה נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" (ויקרא ו, כג), בניגוד לפתרון שהציע רבי אליעזר במשנה הקודמת למתן דמים מעורבים של מעלה ודמים שלמטה ("פתרון המכונה "רואים"), כאן מוסכם על הכל שאין פתרון מוחלט למתן הדמים בכל סוגי הקרבנות, מפני שמצד אחד יש מצווה להקדים דמים שבפנים לדמים שבחוץ, ומצד שני אם אכן עשה כמצווה ונתן דם חטאת או דם אשם בפנים, הרי הם פסולים על המזבח החיצון כדברי הכתוב, ושוב אין לדמים המעורבים תקנה.

בהמשך המשנה נאמר: "נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים – כשר. בפנים וחזר ונתן בחוץ – רבי עקיבא פוסל, וחכמיםמכשירים. שרבי עקיבא אומר: כל דמים שנכנסו לכפר בהיכל – פסולים, וחכמים אומרים: חטאת בלבד. רבי אליעזר אומר: אף האשם שנאמר "כחטאת כאשם" (ויקרא ו, ה)". המשנה עוסקת במי שנתן את הדמים שלא כדין, ונחלקו התנאים רבי עקיבא וחכמים אם הפסול חל על כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל או רק על חטאת. הסוגיה מסבירה שהמחלוקת היא כיצד לפרש את הכתוב: "וכל חטאת...באש תשרף" (שם, כג) – על חטאת או על כל הקרבנות. לפי הסבר אחד המחלוקת הפרשנית היא הבנת ההקשר שבו נאמרו הדברים – והאם הכתובים העוסקים בחטאת מבקשים לצמצם את האיסור לחטאת או מתארים דין כללי השווה בכל הקרבנות (כאו מריקה ושטיפה של בגד וכלי בפסוק כא). הסוגיה ממשיהל את ההקשר לרב המורה על תלמידו למזוג לו מים חמים או קרים, ולא ברור כיצד הוראה זו שונה ממה שעשה התלמיד עד לאותה הוראה, ומאחר שההקשר אינו מבהיר תמיד על מה מדובר, הסוגיה דוחה הסבר זה, ומציעה כי המחלוקת היא על ריבוי הכתוב. רבי עקיבא סובר שהביטוי "וכל חטאת" מרבה את כל הקודשים (ו"ו החיבור, והמילה "כל"), אך רבי יוסי הגלילי סובר ש"אפילו אתה מרבה כל היום כולו איני שומע לך", ולמעשה הכתוב עוסק רק בחטאות או אפילו רק חטאת הפנימיות, וחטאת החיצונה נלמדת מריבוי כתוב זה עצמו (אם רבי יוסי הגלילי משיב לדברי רבי עקיבא) או מהכתוב על בני אהרון: "הן לא הובא דמה אל הקודש פנימה" (ויקרא י, ה).

בתורה נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תישרף" (ויקרא ו, כג), והתלמוד דן על נושאים שונים הקשורים בכתוב זה. במשנה נאמר: "חטאת שקבל דמה בשני כוסות, יצא אחד מהן לחוץ – הפנימי כשר. נכנס אחד מהם לפנים, רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון וחכמים פוסלים. אמר רבי יוסי הגלילי: מה אם במקום שהמחשבה פוסלת, בחוץ – לא עשה את המשויר כיוצא (הדם המשויר שלא יצא החוצה כשר), מקום שאין המחשבה פוסלת, בפנים, אינו דין שלא נעשה את המשויר כנכנס". חכמים ורבי יוסי הגלילי נחלקו על דם חטאת שניתן בתחילה בפנים. במדרש ההלכה מרחיבים את הדיון במחלוקת, ומתוארת דינמיקה קבועה של  לימוד קל וחומר ומדרש הכתובים: רבי יוסי הגלילי מבקש ללמוד את הדברים בקל וחומר על ידי השוואה של הלכות פיגול (מחשבת חוץ לזמנו) לפסול יוצא לחוץ, והוא עושה כן על ידי גזירת מסקנה מהנחות ידועות. לאחר שחכמים מוכיחים שלא כדבריו על פי דרשת הכתובים, הוא גוזר קל וחומר המבוסס על מסקנת אותו כתוב שדרשו חכמים, אך מנוגד לאחת ההנחות שהיו קבועות בקל וחומר הקודם, ושוב חכמים מתקנים את דבריו על פי מדרשו  של כתוב אחר. מסקנת הדברים לפי הכתוב בשלמותו היא אפוא: דם שחלקו בפנים - האיסור חל אפילו על חלק מדם החטאת שניתן בפנים, לפי הכתוב "אשר יבוא מדמה" – אפילו מקצת דמה. דם נכנס ודם יוצא – דם הנכנס פנימה פוסל את שאר הדם, ודם היוצא לחוץ אינו פוסל את שאר הדם, לפי הכתוב "אשר יובא", שרק הנכנס פוסל. פסול מחשבת חוץ למקומו – מחשבת חוץ למקומו היא רק במקום המוגדר כחוץ לשלושה דברים: זריקת הדם, אכילת הבשר והקטרת האימורים שהיה מותר להקריבם בחוץ בשעת הבמות, ואין פסול מחשבת חוץ למקומו בהיכל שמעולם לא הקריבו שם בשר ואימורים, ולמדו שאיסור זה אינו בפנים מהכתוב בפרשת קדושים: "ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה" (שם יט, ז), ושהוא רק בחוץ מהכתוב בפרשת צו "ביום השלישי לא ירצה...פגול יהיה" (ויקרא ז, יח). בשר היוצא לחוץ או נכנס לפנים – בשר היוצא מחוץ למקום אכילתו פסול מאכילה, מפני שנאמר "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) ולמדו שכל בשר היוצא מחוץ למקום המוגדר לאכילתו  נחשב לטריפה שאסור לאוכלה. עם זאת, בשר הנכנס לפנים ההיכל – כשר, מפני שהאיסור חל רק על "דמה" (שם ו, כג) ולא על בשר.

הסוגיה עוסקת בהגדרת הכתוב "אל הקודש פנימה" - בדברי משה לבני אהרון נאמר: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף...מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש....הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה" (ויקרא י, יח). מקום האיסור - על יסוד כתוב זה מדייקים כי האיסור חל הן בהיכל ("אל הקודש") והן בקודש הקודשים ("פנימה"). התלמוד מסביר כי לפעמים הכתוב חוזר על פרט מסוים הנראה ככפילות שלא לצורך, אפילו שאפשר ללמוד את הדברים בקל וחומר, כמו בכתוב "תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י). תושב הוא עבד הקנוי קניין עולם, ושכיר הוא עבד הקנוי לשנים היוצא בשנה השביעית, וברור כי אם קנוי קניין עולם אינו אוכל כל שכן שהקנוי קניין שנים אינו אוכל. רבא מסביר שיש צורך להזכיר את שני העבדים, מפני שלו היה נזכר רק אחד מהם, אפשר היה לפרש את הכתוב אחרת, הואיל ומשמעות המילה שכיר והמילה תושב אינה קבועה אלא משתנה לפי ההקשר שבכתוב, ולכן יש צורך לציינם בפירוש. אביי סובר שאפשר היה להשתמש במילה "נרצע" שהיא חד משמעית (קנוי קניין עולם), ובאמת הכתוב לפעמים מציין דבר שאפשר ללומדו בקל וחומר, מפני שמדובר בשני דברים שונים שאין ביניהם קשר. אך הדבר שונה בכתוב "אל הקודש פנימה", שכן כל כניסה אל קודש הקודשים עוברת קודם בהיכל, ולכן הכתוב מלמד על דרך משופש – דרך עקיפין שנכנסת ישר אל קודש הקודשים, או שהמכניס דם להיכל, אך רוצה וחושב להכניסו לקודש הקודשים, אינו פוסל את הדם עד שייכנס בפועל לקודש הקודשים. על אילו קרבנות חל האיסור – חטאות הפנימיות כוללות חטאות שדמן נעשה בהיכל (פר העלם דבר של ציבור, ושעיר עבודה זרה), וחטאות שדמן נעשה בהיכל ובקודש הקודשים (פר ושעיר של יום הכיפורים). התלמוד דן במקרה שהכניס חטאות פנימיות שבהיכל אל קודש הקודשים, והשאלה היא אם מאחר שמותר להכניסם אל הקודש שוב אין איסור להכניסם פנימה אל קודש הקודשים, או מאחר שאין זה מקומם יש לפוסלם. ובאופן דומה יש לשאול על חטאות הנעשות בקודש הקודשים, שתחילתן בהזאת דמים על הבדים של הארון, הזאה על הפרוכת והזאה על מזבח הזהב, ודנים אם לאחר שעשה מצוותם במקום הפנימי יצא ושוב נכנס פנימה, פסל את הדם. ולא הכריעו בשאלות הללו ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת של דמים למעלה ודמים שלמטה.    

במשנה נאמר: "הניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה, רבי אליעזר אומר: יתן למעלה, ורואה אני את התחתונים מלמעלן כאילו הם מים, ויחזור ויתן למטה, וחכמים אומרים: ישפך לאמה. ואם לא נמלך ונתן – כשר". בתוספתא זבחים (ח, כ) נאמר: "אמר רבי יהודה: לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על דם חטאת שנתערב בדם עולה – שיקרב, ברובע ונרבע – שלא יקרב. על מה נחלקו? על דם תמימה שנתערב בדם בעלת מום, שרבי אליעזר אומר: יקרב, בין בבלול בין בכוסות, וחכמים אומרים: לא יקרב".  רבי יהודה חולק על המשנה, שלדעת המשנה חכמים אינם מתירים לתת דמים תחתונים למעלה, ולדעת רבי יהודה חכמים מתירים ו"רואים כאילו הם מים". ולדעת המשנה רבי אליעזר מודה שתערובת עם דם בעלי מומים נשפכת לאמה, ולדעת רבי יהודה, רבי אליעזר סבור שיקרב. רבי יהודה אף סובר שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא על תערובת בלולה של כל הדמים ועל תערובת של כוסות  שונות שבכל אחת יש דם, אך יש אמוראים הסבורים כי נחלקו רק על תערובת כוסות ואינו יודע איזו כוס של דמים למעלה ואיזו מהן של דמים למטה (כדי ליישב את הדברים עם המשנה במסכת פרה ממנה עולה כי לדעת רבי אליעזר אין בילה בתערובת בנוזלים, ראו בדף הקודם).

מקום עולה ומקום שיריים - המחלוקת במשנה היא על תערובת דמים הניתנים למעלה ודמים הניתנים למטה – שלחכמים אין לה תקנה ונשפכת לאמה, ולרבי אליעזר נותן את הדמים למעלה ולמטה. ונחלקו אמוראים אם מחלוקת התנאים היא רק על "תחילת חטאת" – הדם של העולה הניתן במתנות על המזבח, או גם על "סוף חטאת" – שירי הדם הנשפכים על גג יסוד המזבח בקרן דרומית-מערבית. אביי סבור שיש ללמוד מהכתוב "ישפך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, כה) שמקום שפיכת השיריים הוא מקום דמי העולה וגם חכמים מודים שהתערובת של הדמים כשרה. רבי יוחנן סובר שעדיין יש מחלוקת, מאחר שהמקום המדויק של הדמים הוא על קיר המזבח, ושל השיריים על גג היסוד הבולט אמה מן המזבח – אין זה אותו מקום ממש, ולפיכך ישפך לאמה.

בהקשר זה דנים בכלל "אין עולים מבטלים זה את זה" הקובע כי בתערובת של קודשים מסוגים שונים אין ביטול אלא כל דבר נחשב בפני עצמו. האמוראים נחלקו מה המקור לכלל זה בתורה: יש הלומדים את העקרון מהכתוב "קדש הם" (במדבר יח, יד), שאפילו בכורות המתערבים בדמים של קרבנות אחרים – קרבים. יש הלומדים זאת מהכתוב "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח) – שהכהן הגדול מערב את דם הפר ואת דם השעיר של יום הכיפורים, ומזה משניהם על מזבח הזהב, ואף שדם הפר מרובה מדם השעיר, נחשב דם השעיר לעצמו. ויש הלומדים מהכתוב: "והקריבו בני אהרן את הדם, וזרקו את הדם" (ויקרא א, ה). הביטוי "הדם" בכתוב מיותר, ואפשר ללמוד ממנו כי הדם נשאר במהותו גם כאשר התערב בדם אחר. ונתנו טעם מדוע אין לקבל את המדרשות האחרים: המקרא "קדש הם" עשוי ללמד שתמורת בכור אינה קריבה ("הם" ולא תמורה, או שלמדו על תמורת בכור מהכתוב "אם שור אם שה לה' הוא" (ויקרא כז, כו). מהמקרא "מדם הפר ומדם השעיר" אפשר ללמוד שאין מערבים את דם הפר ודם השעיר, אלא נותן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו על קרנות המזבח הפנימי. והביטוי "הדם" מסתמך על דרשה של כפילות ולא הכל לומדים מדבר זה.

בתוספתא זבחים (ח, כא) נאמר: "נתן למעלה ולא נמלך – אלו ואלו מודים שיחזור ויתן למטה, אלו ואלו עולים לו". לפי מסקנת הדברים בדף הקודם מדובר בתערובת של דמים עליונים עם דמים תחתונים, כאשר ידוע שרוב הדמים הם דמים עליונים, ואם נתן למעלה יותר מכדי שיעור הדמים התחתונים, בוודאי נתן חלק מהדמים העליונים במקומם למעלה. עם זאת אין הכל מסכימים שחלק התערובת שנתן למטה כשר. לדעת רבי אליעזר התערובת אינה נחשבת בלולה ("אין בילה"), וייתכן שנתן את כל הדמים התחתונים למעלה, ואילו לדעת חכמים התערובת נחשבת בלולה, ואם נתן למעלה – יש להתיר לו לתת למטה, ולהכשיר את הדמים הבאים למטה. ואולם, אפשר כי המחלוקת היא רק על תערובת כוסות ולא על תערובת בלולה, ואין לה קשר לשאלה מעמדה של הבילה. לפי זה אפשר גם להציע כי התערובת של עליונים בתחתונים איננה תערובת של חטאת ועולה, אלא של חטאת ושל שירי חטאת. חכמי ארץ ישראל מסבירים כי התערובת היא של חטאת חיצונה עם שירי חטאת פנימית (או חטאת חיצונה עם שירי חטאת חיצונה אלא שמקרה זה אין בו חידוש כמו בשירי חטאת פנימית). דם החטאת החיצונה נעשה בארבע פינות המזבח החיצון למעלה מחוט הסקרא, ושירי החטאת החיצונה נשפכים ביסוד הדרומי. דם החטאת הפנימית נזרק על מזבח הזהב, ושירי חטאת פנימית נשפכים על יסוד מערבי, ויש הסוברים (ראו דף נג, ב) ששיריים הן של חיצונה והן של פנימית הן על יסוד מערבי (רבי ישמעאל) או תמיד על יסוד דרומי (רבי שמעון). לדעת חכמים אין לתת לכתחילה תערובת זו למעלה מפני שמקומם של שירי חטאת הפנימית הוא למטה. אך אם נתן כבר למעלה, החסרון שיש בשיריים על ידי שנתנם למעלה אינו מעכב, ואפילו חכמים מודים לרבי אליעזר שנותן את שאר הדם למטה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בבילה של נוזלים בתערובת.

במשנה נאמר: "דם תמימים בדם בעלי מומין - ישפך לאמה. כוס בכוסות, רבי אליעזר אומר: אם קרב כוס אחד יקרבו כל הכוסות. וחכמים אומרים: אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן - ישפך לאמה". משנה זו מקבילה למשנה הקודמת: ""אברים באברים בעלי מומים, רבי אליעזר אומר: אם קרב ראש של אחד מהן – יקרבו כל הראשים...וחכמים אומרים: אפילו קרבו כולן חוץ מאחד שבהן – יצא לבית השריפה", אלא שהמשנה מוסיפה כי רבי אליעזר מכשיר אפילו כאשר עוד לא נעשתה הכפרה בזריקת הדם, ולא רק בהקטרת האברים הנעשית לאחר זריקת הדם. התלמוד מסביר כי רבי אליעזר מכשיר להקריב בכל פעם שתי כוסות, כדי שאחת מהן תהיה בוודאי של דם בהמות כשרות להקרבה.

בהמשך המשנה נאמר: "הניתנין למטה (דמי קרבנות עולה, אשם ושלמים שדמם ניתן למטה מחוט הסיקרא במזבח) שנתערבו בניתנין למעלה (חטאת למעלה מחוט הסיקרא), רבי אליעזר אומר: יתן למעלה, ורואה אני את התחתונים מלמעלן כאילו הם מים (ובטלים בדם), ויחזור ויתן למטה, וחכמים אומרים: ישפך לאמה, ואם לא נמלך ונתן כשר". התלמוד דן בבלילה של תערובת נוזלים – והאם יש בילה או אין בילה, וכיצד יש לפרש את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים במשנה. המחלוקת על מעמדה של בלילת נוזלים נשנית במסכת פרה (ט, א): צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהו, רבי אליעזר אומר: יזה שתי הזאות, וחכמים פוסלין". במשנה מדובר על צלוחית שיש בה מי הזאה לטהרת טמא מת, ונפלו לתוכה מים שאינם מקודשים. דעת חכמים בנויה על שלוש הנחות-יסוד: יש בילה - המים נחשבים כבלולים ממי חטאת ומים רגילים – ולכן אי אפשר להכשיר אף אחת מן ההזאות, מפני שבכל הזאה יש גם מן המים האחרים. שיעור הזאה - כל הזאה צריכה להיעשות בשלמות כשיעור הזאה, צירוף הזאות - אי אפשר לצרף שתי הזאות ולהחשיבן כהזאה אחת. ונחלקו האמוראים בביאור הצורך בשתי הזאות לשיטת רבי אליעזר: ריש לקיש מסביר שיש בילה, ויש צורך בשיעור מינימלי של הזאה, והמקרה שבמשנה עוסק במי חטאת בשיעור הזאה שהתערבו במים פסולים בשיעור דומה ("אחת באחת"), וכשמזה שתי הזאות שיש בכל אחת שיעור הזאה הזה בוודאי את מי חטאת, ולכן יש צורך בלפחות שתי הזאות. התלמוד מקשה על דעת ריש לקיש שיש צורך בשיעור הזאה  מההלכה בתוספתא פרה (ט, ה): "רבי אומר: לדברי רבי אליעזר: הזאה כל שהוא מטהרת, הזאה אין צריכה שיעור, הזאה מחצה כשר ומחצה פסול". רבא סובר שיש בילה, והזאה אינה צריכה שיעור, ומן הדין לא היה צריך לחייב בשתי הזאות, אבל קנסו  חכמים להזות את כל המים כדי שלא יבוא לערב מים עם מי החטאת. רב אשי סובר שאין בילה, ואין די בהזאה אחת מפני שאולי אין בהזאה כלום ממי החטאת, ולכן יש להזות שתי הזאות.

התלמוד דן על הסברו של רב אשי על בילה לפי התוספתא במסכת זבחים (ח, כא): "הניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה, רבי אליעזר אומר יתן למעלה והתחתונים עלו לו. נתן למטה ולא נמלך רבי אליעזר אומר: יחזור ויתן למעלה והתחתונים עלו לו. נתנן למעלה ולא נמלך [אלו ואלו מודים שיחזור] ויתן למטה ואלו ואלו עלו לו " (תוספתא זבחים ח, כא). אם מקבלים שלשיטת רבי אליעזר אין בילה – לא ברור מדוע יוצא ידי חובת הדמים, שהרי כלל לא התערבבו זה בזה, ויש לחשוש שנותן את העליונים למטה ואת התחתונים למעלה. אלא שהתלמוד מתרץ שבאמת אין בילה, ומדובר על תערובת שיחסיה ידועים, וכדי לצאת בוודאות ידי חובת הדמים העליונים, נותן למעלה קצת יותר משיעור הדמים התחתונים. לפי הסבר זה, המשפט "והתחתונים עלו לו" אינה שיוצא ידי חובת הדמים התחתונים שהרי יש אפשרות שנתן את כל הדמים התחתונים למעלה, וכוונת הדברים היא שיוצא ידי חובת שפיכת שיריים של דם העליונים למטה. כמו כן, לפי ביאור זה, בהלכה האחרונה שבתוספתא – הכל מסכימים שיוצא ידי חובת דמים העליונים, ונחלקו על דמים התחתונים: חכמים סבורים שיוצא ידי חובת דמים התחתונים מפני שיש בילה, ולדעת רבי אליעזר אינו יוצא ידי חובת הדמים התחתונים, מפני שאין בילה, וייתכן שזרק את כל הדמים התחתונים למעלה.

הגדרת בלילתה של תערובת נוזלים תלויה גם בביאור המשך המשנה: "הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנה אחת - ינתנו במתנה אחת (מהן), מתן ארבע במתן ארבע - ינתנו במתן ארבע. מתן ארבע במתנה אחת - רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע, רבי יהושע אומר: ינתנו במתנה אחת. אמר לו רבי אליעזר הרי הוא עובר על בל תגרע! אמר לו רבי יהושע: הרי הוא עובר על בל תוסיף!" אם מניחים כי אין בילה, יש לחשוש שאין בכל חלק ממנה מכל הדמים, ואז אין די במתנה אחת לכל הניתנים במתנה אחת, ואין די בארבע מתנות לכל הקורבנות שחייבים בארבע מתנות או לקרבנות של מתנה אחת. התלמוד מציע כי מדובר על תערובת ששיעור היחסים שיש בה מדוד ומדויק: "אחת באחת", "ארבע בארבע", או "ארבע באחת", (יחס ידוע בין סוגי הדמים), ונותן מתנה לכל אחד מן הקרבנות, כך שכל הדם המעורב נזרק על המזבח, כדי שלא יתן מדמו של אחד מהם. אך למעשה דוחים את ההצעה מפני שאחרת קשה להבין מדוע יש כאן איסור בל תוסיף, אם זורק בדיוק את הדם של כל הקרבנות הידועים בתערובת. ומציעים כי למעשה רבי אליעזר מקבל שאין בילה לפי המשנה במסכת פרה, ומחלוקות רבי אליעזר וחכמים במשנה ובתוספתא זבחים כלל לא דנות על בילה, אלא על כוסות דם שהתערבו זו בזו, והדם עצמו לא התערב, ונחלקו אם רואים את הדם שניתן שלא במקומו כאילו הוא מים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני תערובות.

במשנה נאמר: ""דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם – כשר, נתערב ביין – רואים אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם בהמה או בדם החיה – רואים אותו כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר:  אין דם מבטל דם". רבי יהודה סובר שמין במינו אינו בטל. התלמוד מעיר כי למעשה מדובר בשיטת רבן גמליאל: "רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל: אין דם מבטל דם, אין רוק מבטל רוק, אין מי רגלים מבטלים מי רגלים". בעניין זה דנים בעוד מקורות על תערובות מין במינו: מי רגליים- בתוספתא (תרומות י, ג) נאמר: "חרסן (שבר כלי חרס למי רגלים) של זב וזבה, פעם ראשון ושני – טמא, פעם שלישי – טהור. במה דברים אמורים? שנתן לתוכו מים, אבל לא נתן לתוכו מים –אפילו פעם עשירי טמא. רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלישי, אף על פי שלא נתן לתוכו מים – טהור". מי ההדחה פולטים ומבטלים ברוב את מי הרגליים שבכלי, אבל אם לא הדיח והמשיך להשתמש במי רגלים של אדם טהור – מי הרגלים אינם בטלים במי רגלים אלא רק במים שאינם מינם. רוק  - בתוספתא במסכת טהרות (ד, יא) נאמר: "פשתן שטוואתו נדה – מסיטו טהור, ואם היה לח – מסיטו טמא, משום משקה פיה. רבי יהודה אומר: אף הרוטבו במים – טמא משום משקה פיה". רוק הנדה מטמא במשא, והמים שמרטיב בהם את הפשתן אינם מבטלים את מי הרוק הספוג בפשתן, ואפילו שאינם מי במינו, מפני שרוק נספג ונדבק בפשתן, ואין ההדחה במים מבטלתו.

התלמוד מעיר כי למעשה יש להתייחס לשלושה היבטים בכל תערובת ולקבוע בעזרתם את מעמדה של תערובת איסור בהיתר: הטעם ("טעמא"), כמות יחסית ("רובא"), ומראה ("חזותא"). האמורא רבא מסביר כי הולכים אחר כל אחד מהם במקרה נבדל. כאשר התערובת היא מין במינו ואין להבחין בטעם – הולכים אחר הרוב, כאשר התערובת היא מין בשאינו מינו – הולכים אחר הטעם, וכאשר יש חשיבות למראה – הולכים אחר המראה.

בדף הקודם נאמר משמו של ריש לקיש כי איסורים מבטלים זה את זה, ואפילו שיש בתערובת סוגים שונים של איסורים הם אינם נחשבים לאיסור אחד, ואם יש רוב של איסור מסוג אחד הרי הוא מבטל את מיעוטו של האיסור האחר. בדף זה מובאת עמדה חולקת של רבי אלעזר הסובר שאיסורים אינם מבטלים זה את זה, כשם שמצוות שונות בתערובת אינן מבטלות זו את זו, כפי שמסופר על הלל הזקן שהיה כורך פסח  מצה ומרור ואוכל בבת אחת, ולא חשש שטעם המרור יבטל את טעם המצה.

במשנה נאמר: "נתערב בדם פסולים – ישפך לאמה, בדם התמצית – ישפך לאמה. רבי אליעזר מכשיר. אם לא נמלך ונתן – כשר". האמוראים דנים מהי מחלוקת התנאים במשנה. רב זביד סובר שנחלקו אם לזרוק דם זה אפילו אם היה שם רוב של דם כשר, אוא שיש לחשוש שמתוך כך יבואו לזרוק גם תערובת שיש בה רוב של דם פסולים, והדבר קשור במחלוקת עקרונית אם יש לגזור גזירה במקדש אפילו שהגזירה כרוכה באיבוד קודשים. רב פפא סובר שרבי אליעזר חולק רק על תערובת דם התמצית ולא על תערובת בדם פסולים. דם הנפש הוא דם הבהמה העולה לקורבן על המזבח, ולא מצוי שדם תמצית מועט יבטל את דם הנפש, אך לפי תנא קמא במשנה יש לחשוש שבתערובת יהיה פעם אחת דם תמצית רב על דם הנפש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת נוזלים בזבחים, איסורי אכילה ובמקוואות. 

במשנה נאמר: "דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם – כשר" תערובת נוזלים נקראת בהלכה תערובת לח בלח והמשנה עוסקת בכללי ביטול של תערובת זו. התלמוד מסביר שהמשנה עוסקת במים שהתערבו עם דם, ואם אין בתערובת מראית דם שוב אין הוא קרוי דם ופסול לזריקה. ואולם, אם הדם נפל למים – הכלל הוא "ראשון ראשון בטל" - כל חלק מן הדם מתבטל מיד בנפילתו למים, והתערובת פסולה לזריקה כאילו הייתה כולה מים. במצוות כיסוי הדם אין מבחינים בין מים שנפלו לדם או דם שנפל למים, ובכל מקרה בו יש מראה של דם – חייבים לכסות את הדם, ואין המים הבאים לאחר מכן דוחים את האדם מחיוב מצוות כיסוי הדם שיש עליו לפי ש"אין דיחוי במצוות".

תערובת של איסורים – "אמר ריש לקיש: הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה (לח בלח) ואכלן – פטור (מעונש על אכילתם), אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו". המקרה המתואר הוא כאשר כל איסור הוא בשיעור כזית, וכשלועס אותם יחד חלק מכל איסור מתערב עם איסור אחר, ואין כמות מספיקה של איסור אחד. מהלכה זו אפשר ללמוד שלוש הלכות: "איסורים מבטלים זה את זה" – האיסורים אינם מצטרפים לכדי שיעור אחד, ולכן בכל אחד מחלקי התערובת יש רוב של איסור אחד המבטל את מיעוט האיסורים האחרים (ובדף הבא מובאת עמדתו החולקת של רבי אלעזר). "נותן טעם ברוב" – האיסורים נותנים טעם זה בזה, אין מחמירים כאן ללכת אחר הטעם, ומכאן שהליכה אחר הטעם היא רק מדברי חכמים. "התראת ספק אין שמה התראה" – מאחר שאין אפשרות לקבוע מהו האיסור הדומיננטי בתערובת אי אפשר להתרות במי שעומד לאוכלה על איסור וודאי שהוא עומד לעשות, והתראה על ספק איסור אינה התראה המחייבת עובר עבירה בעונש. התלמוד מבקש לסייג את המסקנות הללו לפי המשנה במסכת חלה (ג, ז): "עשה עיסה מן חיטין ומן אורז, אם יש בה טעם דגן – חייבת בחלה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח", ומכאן שהטעם קובע אפילו כאשר רוב העיסה הוא אורז, ואין זה מדברי חכמים מפני שיוצא ידי חובת מצוות מצה בפסח. התלמוד מציע אפוא כי בתערובת של מין בשאינו מינו יש לקבוע את זהות התערובת לפי הטעם, ואילו בתערובת של מין במינו שאי אפשר להבחין בטעמו של כל רכיב בתערובת – יש לקבוע את זהות התערובת כולה לפי המרכיב העיקרי המצוי ברוב התערובת ("מין במינו בטעמא, מין בשאינו מינו ברובא").   

בהקשר זה דנים באבחנה בין תערובת מין במינו לתערובת מין בשאינו מינו לפי המשנה: "דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם – כשר, נתערב ביין – רואים אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם בהמה או בדם החיה – רואים אותו כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר:  אין דם מבטל דם". במשנה יש סוגים שונים של תערובת: דם בדם היא תערובת מין במינו, דם במים היא תערובת של מין בשאינו מינו, ותערובת דם ביין היא תערובת של מינים שונים שטעמם שונה אך דומים במראם זה לזה, ומחמירים עליה כתערובת של מין בשאינו מינו ("רואים אותו כאילו הוא מים"). חומרה זו נתונה במחלוקת כפי שמלמדת התוספתא במסכת מקוואות (ז, ד): "דלי שיש בו יין לבן או חלב והטבילו – הולכים אחר הרוב. רבי יהודהאומר: רואים אותו כאילו הוא יין אדום, אם דיהה מראהו – כשר, ואם לאו – פסול". רבי יהודה סובר שיש לבחון את מידת השינוי לפי מבחן משוער של כמות הנוזל שבמים ("רואים"), ולהחמיר על תערובת מין במינו כתערובת מין בשאינו מינו.

התלמוד משווה את הדברים גם למשנה במסכת מקוואות (י, ט): "דלי שהוא מלא רוקין והטבילו – כאילו לא טבל, מי רגלים – רואים אותן כאילו הן מים, מלא מי חטאת – עד שירבו המים על מי חטאת". משנה זו עוסקת בהשקה של מי המקווה לטהר את הדלי, והשאלה היא אם הנוזל שבדלי חוצץ את מי המקווה. מדברי המשנה עולה כי לפעמים הולכים אחר הרוב (מי חטאת), ולפעמים משתמשים בעקרון של "רואים" (מי רגליים). כמו כן משנה זו מצביעה על כך שהעקרון של "רואים" אינו אחיד: בתוספתא עקרון זה מחמיר על תערובת מים ביין לבן להיחשב כמין בשאינו מינו גם לעניין המראה, ובמשנה עקרון זה מקל לראות מי רגלים כמים שאינם חוצצים בפני מי המקווה, ונחלקו האמוראים כיצד להסביר את הדברים. אביי מסביר שרבי יהודה עצמו סובר שיש ללכת אחר הרוב, ודבריו במסכת מקוואות נסמכים על דעת רבו רבן גמליאל המחמיר שמין במינו אינו בטל (ואלו דברי רבי יהודה במשנה שדם בדם אינו בטל) ולכן יש להחמיר על תערובת יין לבן במים שיש בה צד של מין במינו מבחינת מראה התערובת ולראותה כתערובת של מין בשאינו מינו. רבא סבור כי המשנה במקוואות אינה סותרת את דברי רבי יהודה בתוספתא מקוואות, מאחר שבמשנה מדובר על ביטול מי חטאת ברוב מפני שמי חטאת הם כמו מים רגילים, אלא שמאחר שחס על מי החטאת חששו שלא יטבול את הכלי כראוי, והחמירו שיטביל את הכלי עד שיהיה רוב של מי המקווה על מי החטאת, ולמעשה זו חומרה ולא הקלה בדינם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת איברי זבחים.

במשנה נאמר: "איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה, רבי אליעזר אומר: יתן למעלה, ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאילו הן עצים. וחכמים אומרים: תעובר צורתן (ישתנה מראיהם בלינה וייפסלו כנותר) ויצאו לבית השריפה". בתורה נאמר: "כי כל שאר וכל דבר לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" (ויקרא ב, יא- יב). כתוב זה מלמד על שני איסורים: הקטרת שאור ודבש, ואיסור כללי להקריב כל דבר שחלק ממנו עולה כאשה לה', ובכלל זה בשר חטאת שהאימורים שלו קרבים על המזבח. האיסור האחרון נקרא "כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו". מחלוקת התנאים במשנה היא על איברי חטאת הראויים לאכילת הכוהנים. רבי אליעזר סובר כי איסור זה חל רק כאשר ההקטרה נעשית לריח ניחוח ככתוב בהמשך הפסוק, אך כאשר מעלה לשם מטרה אחרת, ומקטיר את איברי העולה לשם עצים – אין בעיה להקטירם אפילו שכבר הקטיר חלק מהם על המזבח. הכתוב "אותם" מבהיר כי מרגע שהעלה את השאור ואת הדבש על הכבש – נחשבת העלאתם כהעלאה על המזבח עצמו, ואינם יורדים. חכמים סבורים כי ההיתר להקטיר לשם עצים חל רק על שאור ודבש הנזכרים בכתוב ("אותם"), אך כל דבר אחר שחלק ממנו הוקטר, שוב אינו מוקטר אפילו לשם עצים.

בתוספתא זבחים (ח, טו) נשנית הלכה אחרת מזו שבמשנה: "אמר רבי יהודה: לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה – שיקרבו, ברובע ונרבע – שלא יקרבו. על מה נחלקו? על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום, שרבי אליעזר אומר: יקרבו, ורואה אני למעלה כאילו הן עצים. וחכמים אומרים: לא יקרבו". הכל מסכימים שרובע ונרבע אינם ראויים להקרבה מאחר ששימוש זה הוא מכוער וממאיס אום מהקרבה. כמו כן מוסכם כי איברי חטאת  באיברי עולה כשרים להקרבה מפני שרואים את איברי העולה כעצים. באיברי עולה תמימה באיברי בעל מום האמוראים מציעים כמה הסברים למחלוקת –  לפי הסבר אחד נחלקו על תערובת עם בעל מום שאינו ניכר כמו קרום על העין, ונחלקו אם מותר להקריב בעל מום כזה, אלא שדוחים הסבר זה מאחר שברור כי לכתחילה אין להקריב שום בעל מום. לפי הסבר אחר מדובר על איברים בתערובת שכבר על על כבש המזבח והתקדשו לקרבן, אלא שלפי זה אין ההיתר חל רק על תערובת, אלא גם על בעלי מום בפני עצמם, ויש לדחות גם הצעה זו. למסקנה נחלקו בפירוש הכתוב: "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה). כתוב זה עוסק בבעלי מומים, אך רבי אליעזר סובר כי רק כאשר בעלי המום בפני עצמם ("מום בם") אסור להקריבם ולא כשהם בתערובת, ואילו חכמים סבורים כי כתוב זה מלמד כי לאחר שעבר מהם המום מותר להקריבם. לפי הסבר זה הנימוק בתוספתא "רואה אני למעלה כאילו הן עצים" אינו הנימוק העיקרי, שהרי הדבר כתוב בתורה לשיטת רבי אליעזר, אלא נאמר כתגובה לדברי חכמים, שיש להתיר תערובת תמימה בבעלת מום כפי שמתירים בשר חטאת שהתערב עם בשר עולה, אלא שלדעת חכמים אין כאן דמיון, שהרי בעל מום מאוס להקרבה, שלא כמו חטאת הפסולה להקרבה, אך אינה מאוסה.

במשנה נאמר: "אברים באברים בעלי מומים, רבי אליעזר אומר: אם קרב ראש אחד מהן – יקרבו כל הראשים. כרעים של אחד מהם – יקרבו כל הכרעים, וחכמים אומרים: אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהן – יצא לבית השריפה". בתלמוד מוסבר כי רבי אליעזר מתיר להקריב רק בתנאי שמקריב את שאר האיברים שניים שניים כך שאחד מן השניים הוא בוודאי כשר, ואפשר לתלות את האיסור בעוד אחד (והרמב"ם סובר שהכוונה היא למה שקרב בתחילה, שיש להקריב שני איברים, ומניחים כי הראש של בעל המום היא אחד מן המוקרבים). ורבי אליעזר אינו חולק על דברי חכמים "אפילו קרבו כולם חוץ מאחד", אלא רק במקרה שנותר זוג אחד, ואז אפשר להקריבם יחד, אך אם נשאר רק ראש אחד, אף רבי אליעזר מסכים שיצא לבית השריפה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהבאת קודשים לבית הפסול.

במשנה נאמר: "אשם שנתערב בשלמים, רבי שמעון אומר: שניהם ישחטו בצפון, ויאכלו כחמור שבהן. אמרו לו: אין מביאין קדשים לבית הפסול. נתערבו חתיכות בחתיכות, קדשי קדשים בקדשים קלים, הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים ולילה - יאכלו כחמור שבהן". אשם נשחט בצפון, נאכל בעזרה לזכרי כהונה ובמשך יום ולילה, והשלמים נשחטים בעזרה, נאכלים בכל ירושלים במשך שני ימים ולילה אחד. המחלוקת במשנה היא אם מביאים קודשים לבית הפסול, כלומר, האם ראוי לצמצם ולהגביל את הזמן, המקום או מספר האנשים המותרים באכילת הקרבנות. 

האמוראים דנים האם לדעת רבי שמעון מותר להביא קודשים לבית הפסול אפילו לכתחילה או רק בדיעבד, ולשם כך דנים במקורות שונים. במשנה במסכת זבחים (ו, א) נאמר: "וכולן (כל הזבחים) רשאין כהנים לשנות באכילתן לאכלן צלויין, שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה דברי ר' ישמעאל" (זבחים י, ו), ואפילו שמגביל את זמן אכילת התרומה לזמן אכילת הקורבן. רעיון זה מופיע גם בתוספתא מסכת שביעית (ו, כט) נאמר: "שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעטין באכילתה"; ובמקורות אחרים אף מופיעה מחלוקת מפורשת בנושא זה - במשנה במעשר שני (ג, ב) נאמר: "אין לוקחים תרומה בכסף מעשר מפני שממעט באכילתה, ורבי שמעון מתיר", ובמשנה במסכת שביעית (ח, ז) נאמר: "אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאו קדשים לבית הפסול ורבי שמעון מתיר". ואולם, ייתכן כי המקורות הללו אינם מלמדים שלדעת רבי שמעון מותר למעט באכילתה לכתחילה (להביא קודשים לבית הפסול), מפני שעשויים להקל בתרומה מדברי חכמים, או שמדובר על פתרון במקרים של תערובת, ולא שמותר לעשות כן לכתחילה.   

בהקשר זה דנים במיוחד בשיטת רבי שמעון בספק מצורע המקריב אשם ולוג שמן ביום השמיני לטהרתו: "רבי שמעון אומר: למחרת מביא אשמו ולוגו עמו, ואומר: אם של מצורע - הרי זה אשמו וזה לוגו, ואם לאו - אשם זה של שלמי נדבה, ואותו אשם טעון שחיטה בצפון ומתן בהונות (כאשם), וסמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק (כשלמים), ונאכל ליום ולילה (לפי תוספתא נזיר ו, א). האדם מתנה תנאי על הקורבן שיהא לשלמים של נדבה אם הוא פטור מלהביא אשם מצורע, ומכאן שלרבי שמעון מותר במקרה של ספק להביא קודשים לבית הפסול. מקרה זה מעלה שורה של בעיות הקשורות להקרבת לוג השמן. בעיה אחת היא שלדעת רבי שמעון במשנה זבחים (י, ח) אין מתנדבים מנחת שמן. בעיה אחרת היא שהשמן הוא מצד אחד נדבה ולכן יש לקמוץ ולהקטיר ממנו על המזבח כדי להתירו, ומצד שני יש להזות מהשמן שבע הזאות על המצורע. כדי לעשות זאת, יש לקמוץ ולהקטיר קצת מהשמן כדין מנחת נדבה, ולמלא את השמן החסר לפי המשנה בנגעים (יד, ו): "חסר הלוג עד שלא יצק - ימלאנו" כדי שיזה מלוג שמן. פתרון זה עשוי להוביל לבעיה נוספת, מצד אחד אסור להקטיר את השמן על המזבח לאחר שבע ההזאות על המצורע, מפני שאסור להקטיר קומץ מנחה שמנחתו חסרה בין קמיצה להקטרה. ומצד שני אסור להקטיר לפני שבע ההזאות, מפני שכל דבר שחלק ממנו קרב למזבח אסור להקטיר אותו עצמו ("כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו"), והזאת השמן נחשבת כהקרבה. התלמוד מציע להקטיר לפני שבע ההזאות את קומץ השמן לשם קורבן עצים, ומאחר שקורבן זה לא נעשה לריח ניחוח – אין בעיה להקריב אותו עצמו. פתרון זה אף הוא מוביל לבעיה נוספת, שכן לאחר שקמץ שמן, מוסיף שמן חדש להשלים את לוג השמן, והשמן הנוסף עצמו צריך קמיצה. הפתרון הוא שלאחר שמזה את שבע ההזאות, עושה תנאי שאם אין הוא מצורע אותו שמן מתחלל על מעות ונעשה חולין, ואין בעיה להכניס שמן זה כחולין לעזרה, מפני שהדבר נעשה מאליו. התלמוד מעיר כי במקרה זה מקלים לעשות את הדברים הללו מפני שכפרת האדם תלויה בתנאים הללו, ו"תקוני גברא שני", ולכן אין ללמוד מכאן על דעתו הכללית של רבי שמעון.

התלמוד דן בשיטת חכמים כנגד שיטתם במשנה במסכת שביעית במשנה שלנו חכמים מצד אחד סבורים שאין להביא קודשים לבית הפסול באשם ושלמים שהתערבו, מאחר שיש תקנה לרעותם עד שיפול בהם מום, ולקנות בדמיהם קורבנות חדשים. ומצד שני כאשר אין תקנה בפדיון, כמו במקרה של חתיכה שהתערבה עם חתיכות בסוף המשנה הם מסכימים עם דעת רבי שמעון ש"יאכלו כחמור שבהן". האמוראים נחלקו אם גם במקרה המתואר במסכת שביעית יש תקנה לסחוט את השמן מירק השביעית, או שאין כאן פתרון, מפני שאם יסחט את כל השמן יפסיד את הירק ואסור להפסיד פירות שביעית, ואם יסחט מעט מדי – השמן יהיה מעורב בירק. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת זבחים.

במשנה נאמר: "כל הזבחים שנתערבו... קודשים בקודשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. קודשים בקודשים מין בשאינו מינו – ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה ומדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו". התלמוד מסביר כי הפתרון של תערובת מין במינו להקריב לשם מי שהוא אין בו די, מאחר שהבעלים חייב לסמוך על ראש הקרבן את ידיו אבל אינו יכול לדעת איזה קורבן בתערובת הוא שלו. רב יוסף סבור כי מדובר בקרבן של אישה שאינה חייבת לסמוך על ראש הקורבן. אביי ורבא דנים בהקשר זה על דברי התוספתא בזבחים (ח, כב): "קרבן יחיד שנתערבו בקרבן יחיד, וקרבן ציבור שנתערב בקרבן ציבור, וקרבן יחיד וקרבן ציבור שנתערבו זה בזה – נותן ארבע מתנות מכל אחד ואחד, ואם נתן מתנה מכל אחד – יצא, ואם נתן ארבע מכולן – יצא. במה דברים אמורים? שנתערבו חיים, אבל נתערבו שחוטים, נותן ארבע מתנות מכולן, ואם נתן מתנה אחת מכולן - יצא". אביי סבור כי קרבנות יחיד דומים לקרבנות ציבור, וכשם שקרבן הציבור הוא קרבן של גברים, כך גם קרבן היחיד הוא קרבן של גברים החייב סמיכה, ויש להקשות מכאן על רב יוסף. אך רבא סבור כי נוסח התוספתא משובש, והתוספתא מדברת על קרבנות שנתערבו כשהם שחוטים – אך נבדלים בכוסות דם כמו בהמות חיות הנבדלות לעצמן או שדמם נבלל יחד, ואין מכאן הוכחה לעניין סמיכה, שכן מדובר על קרבנות שהתערבו לאחר סמיכה. בנקשר זה מובאת דעתו של רבי יהודה הנשיא: "רבי אומר: רואים את המתנה: אם יש בה כדי לזה וכדי לזה – כשרה, ואם לא – פסולה". לפי רבי צריך שיהא בדם שיעור נתינה לכל אחד מן הקרבנות, בניגוד לדעתו על הזאת מי חטאת, שלדעת רבי אליעזר אין צורך להזות אלא בשיעור כל שהוא.

במשנה נאמר: "נתערבו בבכור ובמעשר – ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו כבכור וכמעשר". בכור תם שהוקרב במקדש נאכל לכוהנים ולמשפחותיהם לפי הכתוב "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה" (במדבר יח, יז) ומעשר בהמה תם נאכל לבעלים. אסור לפדות בכור בעל מום או מעשר בעל מום לפי הכתוב "לא תפדה" (במדבר יח, יז) על בכור והכתוב "לא יגאל" (ויקרא כז, לב) במעשר. ואם עשה כן – אין הקדושה שבהם מתחללת על המעות, וגם אינו רשאי לשוחטם באטליז (שוק הבשר), ולמכור את בשרם במשקל, כדי שלא לזלזל בקודשים. לדעת בית שמאי הכוהנים הטמאים אסורים באכילת בכור בעל מום, לפי הכתוב "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" (דברים טו, כב). המשנה קובעת שגם הזבחים שהתערבו עמם – דינם כבכור וכמעשר, שאינם נפדים, נמכרים, נשחטים באטליז ובמשקל, או נאכלים לטמאים לבית שמאי. רמי בר חמא דן האם האיסורים הללו חלים גם על תמורת בכור, ורבא משיב כי "תמורתם כיוצא בהן". עוד הוא שואל על התפסת בכור בעל מום לבדק הבית, על מנת שיהיה קדוש בקדושת דמים, והאם מאחר שההקדש עשוי להרוויח מפדיית הבכור מתירים לפדותו מידי ההקדש, או שיש כאן זלזול בקדושת הבכור. בהקשר זה מעירים כי אין להוכיח דבר זה מהמשנה שלנו, מפני שבמשנה מדובר על שני גופים: בכור וקרבן אחר שאינם קדושים בקדושה דומה, למקרה שבו התפיס בכור לבדק הבית, שיש על בהמה אחת קדושת בכור וקדושת בדק הבית. ולמעשה מסבירים כי התורה אמרה שאסור לפדות את הבכור, ולכן ברור כי אין שומעים לאדם המבקש לפדות בכור שהוקדש לבדק הבית, מפני שגם הכהן הבעלים של הבכור הקדישו רק למה שיש לו זכות קניין בו ולא לפדיון.

במשנה נאמר: "הכל יכולים להתערב, חוץ מן החטאת והאשם". האבחנה בין קרבנות היא במין הקרבן: זכר או נקבה, סוג הקורבן: עזים, כבשים, אילים או פרים, וגיל הקורבן: בן שנה, שנתיים או אף יותר. קרבן החטאת בא תמיד נקבה מלבד שעיר הנשיא הבא מהזכר. קרבן האשם בא תמיד זכר הבא מכבשים או מאילים, אך אפשר להבחין בין שעיר נשיא מפני שלעז יש שיער ישר לקורבן אשם הבא מכבשים או אילים, שהצמר שלהם מקורזל. קורבן הפסח בא בן שנה וקורבן אשם בא בן שתי שנים, אך לא תמיד אפשר להבחין בגיל הקורבן, ויש גם קורבנות אשם, אשם נזיר ואשם מצורע, הבאים בני שנה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני תערובות.

במשנה נאמר: כל הזבחים שנתערבו...אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן". התלמוד דן במקרים שבהם חלק מן התערובת אבדה, פרשה למקום אחר, התערבה בעוד תערובות, או שאדם נטל חלק מן התערובת. בכל המקרים הללו יש לדון בשתי הנחות: האם מה שיצא או נפל מן התערובת הוא האיסור ("הך דנפל – דאיסורא נפל"), והאם האיסור מצוי תמיד יחד עם הרוב ("איסורא ברובא איתיה"). התלמוד מתמקד בתערובת עבודה זרה ותערובת של תרומה, ומברר אם יש משמעות לחומרת האיסור בעניין זה.  

טבעת עבודה זרה – "אמר רב נחמן: טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות, ונפלה אחת מהן לים הגדול – הותרו כולן". ההנחה של רב נחמן היא שהטבעת שנפלה היא טבעת האיסור של עבודה זרה. הנחה זו אינה מתיישבת עם דברי המשנה: "אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן", שהרי מרגע שאחת מתה, יש להניח שהמתה הייתה הבהמה האסורה. ההלכה של רב נחמן מבוססת על דברי רבי אליעזר במשנה הבאה: "רבי אליעזר אומר: אם קרב הראש של אחד מהן – יקרבו כל הראשים כולן". רבי אליעזר מדבר על תערובת איברי בהמה בעלת מום עם בהמה כשרה להקרבה, ומניח כי הקריב את הראש של הבהמה האסורה – ולכן יש להתיר להקריב את שאר הראשים. היתר זה של רבי אליעזר הוא רק כאשר מקריב כל פעם שני ראשים, ולא אחד אחד, כדי שלא יקריב לבד את הראש הפסול, ולכן גם כאן מדובר שמוכר כל פעם שתי טבעות, ואחת מהן בוודאי אינה של עבודה זרה. חבית של תרומה – הלכה דומה נאמרת משמו של ריש לקיש: "חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות, ונפלה אחת מהן לים המלח, הותרו כולן". גם כאן ההנחה היא שהחבית שנפלה היא החבית האסורה. התלמוד מסביר כי יש צורך לומר את החידוש הן בטבעת עבודה זרה והן בחבית תרומה. החידוש בתרומה הוא שמתירים אותה למרות שיש דרך נוספת להתירה על ידי מכירתה לכוהנים, שלא כעבודה זרה שאין לה היתר לעולם. החידוש בעבודה זרה הוא שנפילת טבעת אינה ניכרת, בניגוד לחבית תרומה, ואף על פי כן יש להתיר את התערובת. האמוראים נחלקו מה דינה של תאינה – רבה סובר שאם הייתה תערובת תאנים נפילתה של תאנה אחת אינה ניכרת ואינה מתירה את שאר התאנים, ורב יוסף סובר שמאחר שהתאנה אוסרת את התערובת בנפילתה, כך היא גם מתירה אותה כאשר היא נופלת למקום אחר ועולה מן התערובת. 

תערובת ספק ספיקא האמוראים רב ושמואל נחלקו: "אמררב: טבעת של עבודה זרה שנתערב במאה טבעות, ופרשו ארבעים למקום אחד, וששים למקום אחר. אם פרשו ארבעים כולן  למקום אחד – אין אוסרות, שישים למקום אחד – אוסרות... (שמואל) אמר לי: הנח לעבודה זרה, שספיקה וספק ספיקה אסורה עד סוף העולם". התלמוד מסביר כי לדעת רב  אין מדובר על פרישה של טבעת אחת משישים הטבעות, מפני שגם אז אפשר להניח כי האיסור מצוי עם חמישים ותשע הטבעות האחרות, ולכן מדובר שפרשו יחד למקום אחר. שמואל סבור כי רק באיסור עבודה זרה החמירו שהתערובת החדשה (ספק ספיקא) אסורה, ובשאר האיסורים לא החמירו על תערובת זו. התלמוד מסביר כי למעשה יש מחלוקת תנאים על ספק ספיקא בשאר איסורים. בתוספתא מסכת תרומות (ה, י) נאמר: "רבי יהודה אומר: רימוני באדן אוסרים בכל שהוא. כיצד? נפל אחד מהן לתוך ריבוא, ומריבוא לריבוא – אסורין. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: לריבוא אסורים, ומריבוא לשלשה, ומשלשה למקום אחר – מותר". רבי יהודה סובר שספק ספיקא אסור בכל האיסורים, ורבי שמעון סובר שספק ספיקא מותר גם בעבודה זרה כדברי הברייתא: "כוס של עבודה זרה שנפל לאוצר מלא כוסות, כולן אסורין. פירש אחד מהן לריבוא, ומריבוא לריבוא – מותרין". שמואל סבור בעניין כרבי יהודה שספק ספיקא אסור, אלא שלדעתו יש להחמיר חומרה זו רק בעבודה זרה ולא בשאר איסורים. ומעירים כי כאשר נופל מריבוא לשלשה הכוונה היא לתערובת של שלושה יחד עם האיסור, שלוקח תמיד שניים המותרים.

פתיחת חבית – התלמוד דן על עוד הלכות: "אמר רבי אלעזר: "חבית של תרומה שנפלה במאה חביות – פותח אחד מהן ונוטל הימנה כדי דימועה ושותה...אמר רבי אושעיא: חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמישים חביות, ונפתחו מאה מהן – נוטל הימנה כדי דימועה ושותה, ושאר (חמישים החביות) – אסורים עד שיפתחו". חבית סתומה אינה בטלה מפני שהיא חשובה (ראו דף עב, ב), וכאשר פותח אותה אינה נחשבת לדבר בפני עצמו, ונוהג בה דין ביטול רגיל של תרומה, ולפיכך נוטל מכל אחת מן החביות יין בשיעור של אחד ממאה, שהיא הכמות היחסית של התרומה שהתערבה ("כדי דימועה") ונותן לכהן, ואת שאר היין שבחבית שותה בעצמו. אם פתח מאה חביות, ולא פתח את שאר החביות אין מניחים כי האיסור היה מצוי ברוב, אלא כל חבית שלא נפתחה – אסורה כל עוד לא לקח ממנה יין ונתן לכהן.

במשנה נאמר: "ברובע ונרבע, במוקצה ונעבד, באתנן ומחיר, בכלאים ובטריפה, ביוצא דופן – ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין (יקנה לפי שווי הבהמה המשובחת שהייתה בתערובת)". במשנה מדובר על תערובת של זבחים בבהמות שונות האסורות בהקרבה על המזבח, ואי אפשר לדעת מה הקרבן האסור ומה הבהמה האסורה. התלמוד מסביר שבמשנה מדובר על תערובות שאי אפשר לזהות ולדעת מהי הבהמה האסורה ומה הבהמה המותרת, מלבד טריפה שאפשר לדעת עליה. אלא שבעניין זה לא ברור מדוע אם הוא מזהה את הטריפה הוא אינו נוטל אותה מתוך התערובת.  לפי בית מדרשו של רבי ינאי מדובר על תערובת נקובת הקוץ (שאינה טריפה) עם דרוסת זאב (טריפה) שאי אפשר להבחין ביניהן. לפי ריש לקיש מדובר על תערובת של בהמה כשרה עם בהמה שנפלה ממקום גבוה (נפולה), שאין דרך להבחין ביניהם מבחוץ אלא רק על ידי בדיקה פנימית לאחר השחיטה. ולפי רבי ירמיה מדובר על ולד טריפה שאינו קרב על המזבח, אך אין בו שום סימני טריפה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת זבחים.

במשנה נאמר: ""כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל, אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן. נתערבו בשור שנעבדה בו עבירה, או בשור שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, ברובע ונרבע , באתנן ומחיר, בכלאים ובטריפה, ביוצא דופן – ירעו עד שיתסאבו וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. נתערבו בחולין תמימים – ימכרו החולין לצורכי אותו המין. קודשים בקודשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. קודשים בקודשים מין בשאינו מינו – ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו. נתערבו בבכור ובמעשר – ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור וכמעשר. הכל יכולים להתערב, חוץ מן החטאת והאשם". המשנה עוסקת בתערובת זבחים עם דברים האסורים בהנאה להדיוט ואסורים בהקרבה על המזבח והואיל ואי אפשר להקריבם או למוכרם להדיוט – הבהמות כולן ימותו. בתערובת של זבחים עם בהמות האסורות להקרבה על המזבח אך אינן אסורות למכירה להדיוט – פודה את הבהמות מיד ההקדש כשהן נעשות בעלות מום, וקונה בכסף בהמה משובחת ומקריב אותו לשם הקורבן שהתערב. בדף הקודם דנו מדוע יש לאסור את התערובת כולה אפילו ביחס של "אחד בריבוא", ואין היא בטלה ברוב כשאר תערובת איסור והיתר. יש הסבורים כי הטעם קשור ל"דבר שדרכו לימנות" (להיספר כדבר בפני עצמו) שאינו מתבטל לעולם בתערובת, כדברי המשנה והתוספתא במסכת תרומות. אלא שבעניין זה נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן על נוסח המשנה בתרומות, אם מדובר שם רק על דברים מסוימים שדרכם להימנות או דברים שרגילים למנותם.

לפי ריש לקיש כל דבר שדרכו להימנות חשוב בפני עצמו ואינו בטל ברוב, ולכן גם במקרה של המשנה שלנו התערובת אסורה בכל שהוא. ולפי רבי יוחנן – הדבר תלוי בהסברים שונים. לפי כיוון אחד של הסבר, כל דבר שיש בו מניין אסור בכל שהוא בתערובת, אפילו אם התערובת היא של איסור מדברי סופרים. רעיון זה נסמך על דברי המשנה (ד, י) והתוספתא (ה, יא) במסכת תרומות: "ליטרא קציעות שדרסה על פי עיגול ואינו יודע באיזו עיגול דרסה, על פי חבית ואינו יודע באיזו חבית דרסה, על פי כוורת ואינו יודע באיזו כוורת דרסה, רבי מאיר אומר: רבי אליעזר אומר: רואין את העליונות כאילו הן פרודות, והתחתונות מעלות את העליונות. רבי יהושע אומר: אם יש מאה פומין (פיות של חבית) – יעלו (יתבטלו)  ואם לאו הפומין אסורין, והשולים מותרין. רבי יהודה אומר: רבי אליעזר אומר: אם יש שם ק' פומין – יעלו, ואם לאו - הפומין אסורין. רבי יהושע אומר: אפילו יש שם שלשה מאות פומין לא יעלו. דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה מקום בעיגול דרסה או לצפונה או לדרומה דברי הכל יעלו". ליטרא קציעות היא מידת משקל של תאנים המיובשות בשמש על ידי דחיסה לפה (פומין) של כלי הנקרא עיגול. ליטרת הקציעות היא כמות ידועה ומדודה שאפשר לראותה כדבר העומד בפני עצמו, הנחשב לדבר שדרכו להימנות. דעת רבי יהושע לפי נוסחו של רבי יהודה: "אפילו אם יש שם שלושה מאות פומין לא יעלו" קובעת שלמעשה דבר שדרכו לימנות אינו בטל. ולפי כיוון אחר של הסבר אין הדבר קשור לדבר העשוי להימנות אלא לבעלי חיים, ומאחר שבעלי חיים הם חשובים, הם אינם בטלים לעולם בתערובת.  

התלמוד דן בפתרונות אחרים לתערובת הקרבנות: הצעה אחת היא להקריב את אחד הקרבנות על בסיס הכלל "כל דפריש מרובא פריש" [=כל הפורש מן הרוב פורש], שהרי רוב הבהמות בתערובת כשרות. אלא שפתרון זה מחייב למשוך את אחד הקרבנות מן התערובת, ומאחר והאיסור קבוע במקומו, הכלל הנכון הוא "כל קבוע כמחצה על מחצה". כלל זה מתייחס לתערובת של דברים הקבועים במקומם, ומאחר שלא כל חלקי התערובת עשויים להימצא בכל מקום, הבחירה אינה אקראית ואין זו תערובת שהולכים בה אחר הרוב. הצעה אחרת היא לדחוק את כל הבהמות בתערובת כדי שיזוזו ממקומן, ואז ייחשב הדבר כתערובת מתנודדת, שכל חלק בתערובת עשוי להיות באופן אקראי בכל מקום בתערובת, אלא שחכמים גזרו שלא לעשות כן, כדי שלא יבואו להתיר גם במקרה של קבוע שלא נד ממקום למקום. ואין לגזור מטעמים אחרים, כמו החשש שהכוהנים יקחו את כל הבהמות ביחד ואז אין כאן פרישה מן הרוב, אלא פרישה של כל התערובת, מפני שדבר זה אינו מצוי. כמו כן אין לגזור שלאחר שיקחו כל אחת לעצמה, יקריבו את כולן יחד, מפני שדבר זה כלל אינו אסור, מפני שבהמות שפרשו מקומן, אינן חוזרות ונאסרות לאחר שחזרו והתערבו.  

הקרבה בדיעבד – התלמוד דן בדינה של תערובת זבחים אסורה שהקריבה, ונראה כי הדבר תלוי בשאלה האם בעלי חיים שנפסלו פעם אחת להקרבה נפסלו לגמרי, או שאינם נדחים לגמרי ואם הקריבם כראוי – הרי אלו כשרים. מן המשנה במסכת קינים (א, ב): "חטאת שנתערבה בעולה, ועולה שנתערבה בחטאת – אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן. במה דברים אמורים? בכהן נמלך. אבל בכהן שאינו נמלך – עשאם למעלה – מחצה כשר ומחצה פסול, למטה – מחצה כשר ומחצה פסול", עולה  שאם הכהן לא התייעץ עם בית הדין מה עליו לעשות והקריב את התערובת – דנים לפי מה שעשה, ואם אפשר לשער כי חלק ממה שעשה כשר – הרי שבדיעבד הקרבן כשר ומרצה. והתלמוד מעיר בהקשר זה כי יש מחלוקת גם לגבי קרבנות שכבר שחטם – אם הם נדחים מהקרבה. יש הסבורים כי הם נידחים מהקרבה, ולכן שוב אינם כשרים להקרבה (רבא), ויש המסתמכים בעניין זה על שיטת רבי אליעזר: "רבי אליעזר אומר: אם קרב הראש של אחד מהן (תערובת של איבר בעל מום באיבר עולה העומדים להקרבה) – יקרבו כל הראשים", שאיברים של שחוטים אינם נדחים לגמרי, וכשרים בדיעבד. אך שיטה זו היא כפי הנראה שיטת יחיד המסתמכת על דעת חנן המצרי בעניין שעיר יום הכיפורים שנשחט – שאם מת השעיר המשתלח, וכבר שחטו והדם במזרק, יכול להביא שעיר אחר כשעיר המשתלח, ואין דם הקרבן השחוט נדחה מהקרבה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובות קודשים.

במשנה נאמר: "כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל, אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן. נתערבו בשור שנעבדה בו עבירה, או בשור שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, ברובע ונרבע , באתנן ומחיר, בכלאים ובטריפה, ביוצא דופן – ירעו עד שיתסאבו וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. נתערבו בחולין תמימים – ימכרו החולין לצורכי אותו המין. קודשים בקודשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. קודשים בקודשים מין בשאינו מינו – ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו. נתערבו בבכור ובמעשר – ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור וכמעשר. הכל יכולים להתערב, חוץ מן החטאת והאשם". במשנה עוסקים בשני סוגי תערובת: תערובת של דברים האסורים בהנאה להדיוט ואסורים בהקרבה למזבח. סוג זה אסור בכל יחס מספרי של תערובת ודין כל הבהמות למות מפני שאי אפשר להקריבן או להשתמש בהן. בדף הקודם העירו כי תערובת של דברים האסורים להדיוט נזכרת במשנה במסכת עבודה זרה (ה, ט), ובדף זה מוסבר כי החידוש של המשנה הוא שאפילו שיש כאן הפסד כפול להדיוט ולגבוה – התערובת אסורה, והחידוש של המשנה שם הוא שיש לאסור אפילו תערובת חולין ולא רק תערובת קודשים המאוסה לשמיים. סוג אחר של תערובת הוא של דברים האסורים בהקרבה למזבח ומותרים בהנאה להדיוט. תערובת זו נזכרת במשנה במסכת תמורה (ו, א), וחידושה של המשנה הוא שיש תקנה להמתין עד שיפול מום בבהמות הללו בשעת המראה, ולפדותם מידי ההקדש לטובת הדיוט, ואחר כך לקנות בכספי הפדיון קורבנות מסוג זהה. 

התלמוד דן בשיעור התערובת "אפילו אחד בריבוא" – מדוע תערובת של דבר האסור ושל דבר המותר אינה מתבטלת כאשר יש רוב של הדבר המותר. שאלה זו קשורה לדברי המשנה במסכת תרומות (י, ו): "מי שהיו לו חבילי תילתן של כילאי הכרם – ידלקו (יישרפו באש), נתערבו באחרים – כול ידלקו, דברי רבי  מאיר, וחכמים אומרים: יעלו (יתבטלו) באחד ומאתיים". השיטות במשנה זו מובהרות במסכת ערלה (ג, ז): "רבי מאיר אומר: כל שדרכו למנות מקדש (אוסר בתערובת). וחכמים אומרים: אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד. רבי עקיבא אומר: שבעה, ואלו הן: אגוזי פרך (פריכים), ורימוני באדן, וחביות סתומות, וחילפי תרדין, וקילחי כרוב, ודלעת יוונית. רבי עקיבא מוסיף: אף כיכרות של בעל הבית. הראוי לערלה – ערלה (אגוזים, רימונים, חביות יין), הראוי לכלאי הכרם – כלאי הכרם (תרדים כרוב ודלעת)". האמוראים נחלקו בנוסח המשנה בערלה: "רבי יוחנן אמר: את שדרכו למנות שנינו, רבי שמעון בן לקיש אומר: כל שדרכו למנות שנינו". לפי ריש לקיש כל דבר חשוב שראוי למנותו כדבר בפני עצמו אינו מתבטל בתערובת, וכך גם יש להסביר מדוע בעלי חיים חשובים אינם בטלים בתערובת של זבחים. לפי רבי יוחנן רק המנויים במשנה הם חשובים ואינם בטלים, ודברי המשנה מבוססים על דברי המשנה והתוספתא במסכת תרומות (ד, י; ה, יא) שכל דבר שיש בו מניין אינו מתבטל אפילו באיסורים מדברי חכמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובות קודשים.

במשנה נאמר: "כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל, אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן. נתערבו בשור שנעבדה בו עבירה, או בשור שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, ברובע ונרבע , באתנן ומחיר, בכלאים ובטריפה, ביוצא דופן – ירעו עד שיתסאבו וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. נתערבו בחולין תמימים – ימכרו החולין לצורכי אותו המין. קודשים בקודשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. קודשים בקודשים מין בשאינו מינו – ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו. נתערבו בבכור ובמעשר – ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור וכמעשר. הכל יכולים להתערב, חוץ מן החטאת והאשם".

במשנה מדובר על תערובות של זבחים. מקרה אחד הוא של תערובות עם דברים האסורים בהקרבה ובהנאה - זבחים שהתערבו בהם חטאות שדינן למות (חטאת שאין לה בעלים, ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שכיפרו בעליה, חטאת שעברה שנתה) או שור שהמית אדם משעה שנגמר דינו לסקילה. במקרים הללו, מאחר שמדובר בבעלי חיים שאינם בטלים בתערובת מפאת חשיבותם, ומאחר שהם אסורים בהקרבה על המזבח ואסורים בהנאה אפילו להדיוט - אין האיסור יכול להתבטל בהיתר והפתרון היחיד הוא להמיתם (על ידי שכולאם ומניחם למות ברעב אך לא ממש להורגם בידיים כדי שלא להפסיד את הקודשים). מקרה אחר הוא של תערובת שיש בה איסורים שונים האסורים בהקרבה על המזבח אך מותרים להדיוט. במקרה זה מוציא את הבהמות למרעה עד שיהיה בהם מום, ואז מוכר אותם ההקדש להדיוט ומשתמש בכסף לקניית הקרבנות.

איסור תערובת האסורה להדיוט נזכר במשנה במסכת עבודה זרה (ה, ט): "ואלו אסורים ואוסרים בכל שהן: יין נסך ועבודה זרה". בכל אחת מהמשניות יש חידוש. המשנה שלנו מחדשת שאפילו כאשר התערבה הבהמה בבהמות קודשים המיועדות לגבוה – ויש בכך הפסד קודשים – התערובת אסורה ומפסיד את כל הקורבנות הכשרין. והמשנה שם אוסרת תערובת של בהמה אסורה בבהמות חולין, כדי ללמד שאפילו תערובת חולין בחולין שהדבר אינו מאוס לקורבן כמו בקודשים, יש להחמיר לאסור את התערובת בכל שהוא. איסור תערובת דברים האסורים למזבח נזכר אף הוא במשנה במסכת תמורה: "כל האסורים למזבח – אוסרים בכל שהן: רובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן והמחיר, והכלאים והטריפה, ויוצא דופן....וזה וזה מותרים באכילה". בכל אחת מהמשניות יש חידוש: המשנה שלנו מוסיפה כי תערובת אסורה גם כאשר האיסור בהנאה הוא להדיוט כמו שור הנסקל ולא רק למקדש כמו האיסורים שבמשנת תמורה, ומוסיפה גם את דרך התיקון של דברים שאינם אסורים בהנאה "ירעו עד שיסתאבו וימכרו". המשנה בתמורה מחדשת שלא רק איסורי הנאה להדיוט הם "אחד בריבוא", אלא גם בתערובת עם דברים האסורים למזבח היחס המספרי הוא "בכל שהן".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במליקת טריפה.

במשנה נאמר: "מלק ונמצאת טריפה, רבי מאיר אומר: אינו מטמא בבית הבליעה, רבי יהודה אומר: מטמא". בתורה נאמר: "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה...וטמא עד הערב" (ויקרא יז, טו) ו"נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (שם כב, ח), ולפי המסורת כתובים אלו עוסקים בטומאת נבלת עוף המטמאת בבית הבליעה. טומאת נבלת בהמה חלה רק על בשר (ויקרא יא, מ), אך חֶלֶב האסור באכילה אינו טמא בטומאת נבלה: "וחלב נבלה וחלה טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" (שם ז, כד). התלמוד דן בכמה עניינים בנוגע לביטוי "נבלה וטרפה". עניין אחד הוא כיצד להסביר את השימוש בביטוי הכפול של נבילה וטריפה, למרות שאפשר היה להחשיב את הטריפה העומדת למות כנבילה. עוד היבט חשוב הוא הגבלת משמעות של "נבילה וטריפה" רק לעופות כשרים או לבהמות כשרות, מפני שאין איסור נבילה או טריפה בעופות ובהמות לא כשרות. 

הסוגיה דנה במדרש הכתובים לפי שיטות התנאים שבמשנה. רבי יהודה לומד מהמילה "טרפה" בנבלת העוף (ויקרא יז, טו) שטריפה שחוטה מטמאת אף היא. המילה "נבלה" בכתוב "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (שם כב, ח) מלמדת שעוף טמא (לא כשר) אינו מטמא טומאת נבלה, מאחר טומאת הנבלה חלה רק דבר שיש בו איסור אכילת נבילה. והמילה "טרפה" באותו כתוב מלמדת ששחיטה של עוף חולין בפנים המקדש מטהרת את העוף מטומאתו. בהקשר זה דנים האמוראים על משמעות הביטוי "חלב טרפה" (ויקרא ז, כד), בהשוואה למילה "טרפה" הכתובה בנבלת העוף. בעניין זה מציעים הצעות שונות: חלב טרפה שחוטה, חלב חיה או חלב בהמה טמאה. אבל כל האפשרויות הללו נדחות בסופו של דבר: טרפה שחוטה אינה טמאה לפי הכתוב "וכי ימות מן הבהמה" (שם יא, לט), חלב חיה מותר באכילה, והכתוב כאן אומר בפירוש "ואכל לא תאכלוהו", וחלב בהמה טמאה אינו מותר בשום שעה בניגוד לטריפה שהייתה מותרת באכילה לפני שהפכה טריפה. ההצעה המתקבלת היא שהכתוב מבקש ללמד שאיסור טריפה ואיסור נבילה חלים על איסור חלב. רבי מאיר לומד מהמילה "טריפה" הכתובה בנבלת העוף (יז, טו) ששחיטת עוף חולין בפנים מוציאה מטומאת נבלה. הביטוי "טרפה" האחר (כב, ח) מלמד שעוף טמא אינו טמא בטומאת נבלות. והביטוי "נבילה" (שם) באותו כתוב מלמד ששיעור אכילה הוא בכזית. ואף על פי שלשון אכילה נזכרה כבר במקרא הראשון (יז, טו), הכתוב חזר על הדברים כדי ללמד כי שיעור אכילה הוא בכדי אכילת פרס כמו בשאר התורה, ואין לחדש חידוש מיוחד בטומאת אכילה שתהיה אפילו ביותר מכדי אכילת פרס.

האמוראים נחלקו אם להרחיב את שיטת רבי מאיר בעניין טהרה בכמה היבטים: מצב הבהמה - "אמר רבי יוחנן: לא טיהר רבי מאיר אלא בתמימין, אבל בבעלי מומים לא. ורבי אלעזר אמר: אפילו בבעלי מומים". סוג העוף- יש הסבורים כי רבי מאיר מטהר גם אווזים ותרנגולים שנמלקו, שכלל אינם קרבים אל המזבח. סוג ההמתה – גם עריפה של בהמה מאחורי צווארה נחשבת כדבר המטהר אותה, מפני שהיו עורפים עגלה בנחל איתן על חלל שלא נודע מי הרוצח, ובמקראות שם נאמר שעריפת העגלה נועדה לכפר על הדם, ומכאן שיש בה צד של קודשים, ולכן מטהרת מידי טומאת נבילה. עגלה ערופה אסורה בהנאה מרגע שירדה לנחל אף על פי שלא נערפה, ולכן אם מתה או נשחטה אחר ירידתה – הרי זו אסורה בהנאה, אבל יש הבדל בין מתה ושחוטה - שהשחיטה מצילה מידי טומאת נבילה. ואילו המתה בשרה מטמא בטומאת נבילה, אך אף על פי שאסורה בהנאה – למדו מריבוי הכתוב "ואכל לא תאכלוהו" שחלבה אינו מטמא כחלב נבילה וכחלב טריפה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במליקה פסולה ובמליקת טריפה.

במשנה נאמר: "כל הפסולין שמלקו – מליקתן פסולה ואינו מטמא בבית הבליעה. מלק בשמאל או בלילה, שחט חולין בפנים וקודשים בחוץ - אינן מטמאות בבית הבליעה. מלק בסכין, מלק חולין בפנים וקדשים בחוץ... – מטמא בבית הבליעה. זה הכלל: כל שפסולו בקודש – אינו מטמא בבית הבליעה, לא היה פסולו בקודש – מטמא בבית הבליעה". עבודת המליקה מיוחדת לקרבנות העוף שבמקדש, ואינה דרך ההמתה הרגילה של העופות מחוץ למקדש, ולכן רק במקדש היא מוציאה את העוף מידי איסור נבילה, ולפיכך אין העוף מטמא כנבילת עוף בבית הבליעה של מי שאוכל עוף שהתנבל. המשנה עוסקת במקרים שבהם המליקה לא נעשתה כמצוותה, ודנה במקרים שונים של פסול במליקה, ומתי המליקה נחשבת כדרך המתה העושה את העוף לנבילה המטמאה את בית הבליעה. בדף הקודם נחלקו האמוראים על מליקה של זר שלא נזכרה במשנה: "אמר רב: זר וסכין מטמאים בבית הבליעה...ורבי יוחנן אמר: זר - אין מטמא בבית הבליעה". בדף זה מובאת מסורת משמו של רבי יצחק: "שמעתי שתים: אחת קמיצת זר, ואחת מליקת זר, אחת תרד (מעל המזבח), ואחת לא תרד".

ההנחה היסודית בדיון היא שקורבן פסול אינו יורד מהמזבח מפני שיש לו צד כשרות במקרה אחר. ביחס לקמיצה ולמליקה הנעשות בזר – הדבר תלוי בשאלה אם היו מקריבים מנחות וקרבנות העוף בבמה (לפני שהיה מקדש ועבודה בכוהנים), ויש הלומדים מהכתוב "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד, ה) שטרם הקמת המשכן כלל לא היו מקריבים מנחות ועופות בבמה. ואולם, יש האומרים כי היו מקריבים מנחות ועופות בבמה, אך לא היו מקדשים את המנחה בכלי שרת בבמה, ומאחר שאין עבודה זו זהה לגמרי לקמיצה במקדש הנעשית בכלי שרת – אין מכשירים קמיצה בזר במקדש ולפיכך יש להורידה מעל גבי המזבח, ואילו מליקה של עוף בזר אם עלתה למזבח – לא תרד. 

בתורה נאמר בעניין נבלת העוף: "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה...וטמא עד הערב" (ויקרא יז, טו); הכתוב משווה את הנבלה לטריפה – ואגב זה מלמד על מליקה במקדש. לפי הסבר אחד הטריפה אינה מתירה איסורים אחרים ומכאן יש ללמוד שטומאת נבילה חלה רק כאשר היא אינה מתירה איסורים אחרים. מליקה במקדש מתירה את העוף למזבח מאיסורו (ואפילו כאשר מלקו פסולים מקריבים אותה), ולכן אינה טמאה בטומאת נבלת העוף. לעומת זאת דברים שאינם מתירים את האיסור כמו שחיטת קודשים מחוץ למקדש, או מליקת חולין בפנים המקדש או מחוץ למקדש – מטמאים בבית הבליעה. לפי כיוון אחר איסור הטריפה חל "בפנים כבחוץ" - גם במקדש וגם מחוץ למקדש – ולכן גם טומאת נבלות חלה רק על דבר ששווה "בפנים כבחוץ". התלמוד מסביר בעניין זה שדבר השווה בפנים כבחוץ נמדד בשני מישורים: דבר הנעשה כהכשירו (לפי מצוותו) ודבר שאינו נעשה כהכשירו. מליקת עוף במקדש אינה שווה בפנים כבחוץ – מפני שמליקה אסורה מחוץ למקדש, ולכן דבר הנעשה בהכשירו טהור מטומאת נבילה, והדבר שאינו נעשה כהכשירו טמא בטומאת נבילה. ואולם, בכל שאר המקרים הנעשים שלא בהכשרו של העוף – יש לטהרם מטומאת נבילה: שחיטת חולין בפנים המקדש אסורה ואינה שווה בפנים כבחוץ לשחיטת חולין בחוץ המותרת, ולכן יש לטהרה מטומאת נבילה. שחיטת עוף קודשים במקדש או מחוץ למקדש שתיהן פסולות, אך אי אפשר לראותן כשוות בפנים כבחוץ. על שחיטת עוף קודשים מחוץ למקדש חייב כרת, ומעשה זה מועיל לטהר מטומאת נבילה. על שחיטת עוף קודשים במקדש אינו חייב כרת, ולפיכך אינה שווה לשחיטת עוף קודשים בחוץ, ויש לטהרה  מטומאת נבילה.

במשנה נאמר: "מלק ונמצאת טריפה, רבי מאיר אומר: אינו מטמא בבית הבליעה, רבי יהודה אומר: מטמא. אמר רבי מאיר: קל וחומר, אם נבלת בהמה שמטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה, נבלת העוף שאינו מטמא במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתו מטהרת טריפתו מטומאתו. מה מצינו בשחיטתו שהיא מכשרתה לאכילה ומטהרת טריפתו מטומאתו, אף מליקתו שהיא מכשרתו באכילה תטהר טריפתו מידי טומאתו. רבי יוסי אומר: דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה". רבי מאיר למד שמליקת עוף טריפה מוציאה מטומאת נבלת העוף מהכתוב "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו) המשווה את העוף לבהמה. ואף שנבלת בהמה מטמאת במגע ובמשא, ונבילת העוף מטמאת באכילה, יש צד שווה ביניהם, ששחיטה המכשירה את הבהמה לאכילה מוציאה אותה מידי טומאת נבילה אפילו אם הייתה טריפה, וכך גם מליקה המכשירה את העוף לאכילה במקדש מוציאה אותה מטומאת נבילה אפילו כאשר הייתה טריפה. רבי יהודה סובר שטמאה טומאת נבילה לפי הכתוב על נבלת עוף: "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה...יטמא עד הערב" (ויקרא יז, טו). הטריפה – לפני מיתתה ולאחר מיתתה – היא כמו נבילה, ולכן הכתוב מדבר על טריפה שנשחטה שטמאה בטומאת נבלת העוף (וראו את הדיון בדף הבא על פירוש הכתובים הללו).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במליקה פסולה לעניין טומאת נבילה.

במשנה נאמר: "כל הפסולין שמלקו - מליקתן פסולה ואינו מטמא בבית הבליעה. מלק בשמאל או בלילה, שחט חולין בפנים, וקדשים בחוץ - אינן מטמאות בבית הבליעה. מלק בסכין, מלק חולין בפנים, וקדשים בחוץ, תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, שיבשה גפה, שניסמית עינה, ושנקטעה רגלה - מטמא בבית הבליעה. זה הכלל: כל שפסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה, לא היה פסולו בקודש - מטמא בבית הבליעה". בתורה נאמר: "והקריבו הכהן אל מזבח ומלק את ראשו" (ויקרא א, טו), ומכאן שרק כהן מולק, בניגוד לשחיטת בהמה הכשרה בזר. כל בעל חיים שמת שלא על ידי שחיטה נחשב כנבילה האסורה באכילה ומטמאת. מחוץ למקדש המליקה נחשבת כמעשה המתה שאינו שחיטה, ולכן המליקה אינה מוציאה מטומאת נבילה. לקורבן העוף יש דין מיוחד, שמליקתו מכשירה אותו להקרבה, והמשנה מדברת על קורבנות שהמליקה לא הכשירה אותם להקרבה מאחר שנעשו שלא כפי המצווה: על ידי פסולים להקרבה, או שלא לפי דרך המליקה הרגילה, והשאלה היא האם מאחר שלא נעשו כמצוותם והם פסולים חוזר אליהם דין טומאת נבילת העוף המטמאת את האוכל כשהנבילה בבית הבליעה.

בתלמוד נחלקו האמוראים: "אמר רב: שמאל ולילה – אין מטמאין בבית הבליעה, זר וסכין – מטמאים בבית הבליעה... ורבי יוחנן אמר: זר – אין מטמא אבית אבליעה, סכין מטמאת אבית אבליעה". מלבד הזר כל המקרים  נזכרים בפירוש בדברי המשנה, ולפיכך המחלוקת היא על זר שלא נזכר בפירוש במשנה. רב סובר שבכל המקרים הללו הפסול אינו מהותי, שכן יש מצבים בהם מכשירים את העובד ביד שמאל (הולכת מחתת הקטורת ביום הכיפורים), העובד בלילה (הקטרת איברים ופדרים), בניגוד לזר שאינו כשר לעבודה. התלמוד דן על קביעה זו ומסביר כי הזר כשר לעבוד בבמה, אך אין לומדים מבמה למקדש. כמו כן שחיטה כשרה בזר, אך שחיטה זו אינה מוגדרת עבודה. ואפילו שחיטה המוגדרת כעבודה שזר פסול לה, כשחיטת פרה אדומה הכשרה רק בכהן, אינה נחשבת עבודה של ממש, אלא כעבודה של קודשי בדק הבית (דברים שהוקדשו לתחזוקת המקדש) ולא כעבודה בקודשי המזבח, והיא דומה בעניין זה לראיית מראות נגעים הכשרה רק בכהן אך אינה קשורה לעבודת המקדש. רבי יוחנן סובר שמליקת זר לא הופכת את העוף לנבילה הטמאה בבית הבליעה, ולכן בתחילת המשנה נאמר ביטוי כולל: "כל הפסולים שמלקו...אינן מטמאין בבית הבליעה", וגם בסוף המשנה נשנה כלל: "כל שהיה פסולו בקודש (תוך כדי עבודה) – אינו מטמא בבית הבליעה, לא היה פסולו בקודש – מטמא בגדים בבית הבליעה". לדעת רב הביטוי "כל הפסולים" מתפרט אחר כך למקרים המובאים בהמשך המשנה, והכלל בסוף המשנה בא לציין שחיטת עוף קודשים בפנים שאינה מטמאה בבית הבליעה, ומליקת חולין בחוץ המטמאה בבית הבליעה שלא נזכרו בפירוש במשנה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במעילה בעולת העוף שעשאה כחטאת.

במשנה נאמר: "וכולן אין מטמאין בבית הבליעה ומועלים בהן, חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת. עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת, רבי אליעזר אומר: מועלים בה, רבי יהושע אומר: אין מועלים בה". עולת העוף וחטאת העוף נבדלות במעשיהן בשני עניינים: מליקה – בחטאת חותך סימן אחד (קנה או וושט) ואינו מבדיל את הראש מהגוף, ובעולה חותך שני סימנים ומבדיל את הראש מהגוף, הזאה ומיצוי – בחטאת מזה ואחר כך ממצה את הדם על חלקו התחתון של המזבח, ובעולה ממצה את הדם על חלקו העליון של המזבח. הבדל כללי בין חטאת לעולה בכל הקרבנות הוא שבחטאת אם לא עשאה לשמה – פסולה, ובעולה – כשרה אלא שלא עלתה לבעלים לשם חובה. המשנה דנה במקרה שבו שינה ממעשה החטאת או מעשה העולה, ואז ההנחה היא שהמליקה מוציאה את העוף מידי איסור נבילה ואינו מטמא בבית הבליעה של האוכלו כשאר נבילת העוף, אך עדיין מועלים בו כקודש קודשים שלא נעשתה מצוותו, ומאחר ונאסר באכילה לכוהנים לפי שלא נעשה כמצוותו לא יצא מידי איסור מעילה. מחלוקת התנאים היא על עולת העוף ששינה את מקומה, שינה את שמה, ועשאה כפי שעושים את חטאת העוף (מליקת סימן אחד והזאה ומיצוי במקום מיצוי לבד), ונחלקו אם מועלים בה או שאין מועלים בה.

בהמשך המשנה ובתוספתא (זבחים ז, יח-כ) דנים התנאים על קורבנות שונים ששינה מדרך עשייתם ומועלים בהם. רבי אליעזר מבקש להוכיח מאיסור מעילה בקורבנות ששינה את שמם או שינה את שמם ומקומם: חטאת ששינה את שמה (שינוי שם), אשם ששחטו בצפון לשם שלמים (שינוי שם) קודשי קודשים ששחטם בדרום לשם קודשים קלים (שינוי שם ומקום) ואשם ששחטו בדרום לשם שלמים (שינוי שם ומקום). רבי יהושע סובר שאין ללמוד מהמקרים הללו על עולת העוף ששחטה לשם חטאת כמעשה חטאת מפני שיש כאן מקרה ייחודי שבו משנה מדבר שיש בו מעילה לדבר שאין בו מעילה, משנה לדבר שכולו נאכל בהיתר (שאין מקריבים אימורים של בשר עוף על המזבח), ומשנה לא רק את שמה ומקומה אלא גם את מעשיה (למטה). התלמוד מסביר שרבי אליעזר לא המשיך לדון על עוד שינויים שיש בהם איסור מעילה, כמו אשם ששינה את שמו, מקומו ואת שם הבעלים, מפני שהבין כי טעמו של רבי יהושע הסיבה שאין מועלים בעולת העוף שעשאה כחטאת אינה תלויה במספר השינויים בהם שינה את הקורבן ממהותו הראשונה, אלא יש כאן טעם מיוחד. האמורא רב אדא בר אהבה מסביר כי הטעם הוא שברגע שמלק בעולת העוף סימן אחד היא נמשכת ונעשית חטאת העוף, מפני שהכהן יכול לקבוע במעשיו איזה קורבן יהיו, ולכן שמו של הקורבן משתנה על ידי המעשה שעושים בו. בעניין זה דנה הסוגיה מה יהא הדין במקרה ההפוך: האם כאשר עושה את חטאת העוף למעלה כמעשה העולה ולשם עולה, נמשכת החטאת להיעשות עולת העוף. יש הסוברים כי לפי "הצעה של כולה משנה" (=נוסח המשנה המלא) רבי יהושע סובר שאף במקרה זה החטאת הפכה להיות עולה. עם זאת רב אשי סובר שאין להשוות את המקרים זה לזה. במקרה של עולה שעשאה לשם חטאת – אין כל רגע שבו ניכר במעשיו שהוא עושה אותה לעולה ולפיכך השינוי קורה בעצם המעשה, ואולם בחטאת שעושה אותה לשם עולה, מרגע שמלק סימן אחד העוף במעשיו ניכר במעשיו שהיא חטאת (מפני שחטאת נעשית במליקת סימן אחד, ואין הגבלה על מקום המליקה של החטאת ורשאי לעשותה למעלה), וכאשר מולק את הסימן השני, הרי זה כמי שעושה חטאת שלא לשמה – ולכן אינה נעשית כעולה ופסולה.  

שינוי עולת העוף לחטאת העוף – בעקבות ההסבר של רב אדא בר אהבה לדברי רבי יהושע על שינוי של שם הקורבן בשינוי מעשיו לעניין מעילה, התלמוד דן במשניות במסכת קינים העוסקות בקורבנות חובה של קינים (שני גוזלות של תורים או של בני יונה) שאחד מהם נעשה לחטאת ואחד מהם נעשה לעולה. המסכת כולה דנה על תערובות קינים, שאין ידוע בהם אם מדובר בחטאת או בעולה ולשם מי נעשתה חטאת או עולה זו. במשנה האחרונה במסכת קינים (ג, ו) נאמר: "אמר רבי יהושע: זהו שאמרו: שהוא חי – קולו אחד, וכשהוא מת – קולו שבעה". רבי יהושע קובע כי אפשר לעשות מאיברי כבש מת שבעה כלים מוזיקליים, וכיוצא בזה, כאשר מתערבים קינים אלו באלו מתחייב מביא הקורבן (יולדת, זב, זבה, מצורע, נזיר ועוד) בעוד קורבנות שהוא מקריב מספק על מנת לצאת ידי חובתו. ממשנה זו למדים שדיני התערובות של מסכת קינים מבוססים על דעת רבי יהושע הפוסל תערובות של חטאות ועולות שלא הקריבם כראוי, ולכן יש להבין את יחסה של המסכת לדברי רבי יהושע כאן.         בהקשר זה דנים על שתי משניות. משנה אחת (ג,ג) דנה על שתי נשים יולדות שכל אחת מהן חיבת להביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת העוף ואחד לעולת העוף. במקרה זה כל אישה הביאה כבר חצי מחובתה, ועתה הביאו יחד קן ובו שני גוזלות, וקבעו כי גוזל אחד ישמש חטאת לזו שהביאה עולתה, וגוזל אחר ישמש עולה לזו שהביאה כבר חטאתה: "עשה שתיהן למעלה – מחצה כשר ומחצה פסול, שתיהן למטה – מחצה כשר ומחצה פסול. אחת למעלה ואחת למטאה – שתיהן פסולות, שאני אומר: חטאת קרבה למעלה ועולה קרבה למטה". השאלה היא למה אין אומרים כדברי רבי יהושע שהעולה שקרבה למטה תהפוך להיות על ידי מעשיה לחטאת, אבל התלמוד מסביר יש להבחין בין המשנה שלנו שם העולה נמשכת להיות חטאת עבור אדם אחד, לבין דברי המשנה בקינים העוסקת בכהן המקריב קורבנות של שני אנשים, וקורבנו של אדם אחד אינו נמשך להיות קורבנו של אדם אחר. דיון אחר הוא על משנה (שם, ד) המתארת שתי נשים שהביאו בשותפות את קיניהן. בכל קן אפשר להגדיר את הזהות של הגוזל לעולה והגוזל לחטאת בלי לקבוע את הבעלים (חטאת ועולה), לא לקבוע דבר לגבי זהות הגוזלות או הבעלים (קן סתומה), או לקבוע בפירוש לגבי הבעלים ולגבי הגוזלות (קן מפורשת): "חטאת ועולה, סתומה ומפורשת... חציין למעלה וחציין למטה – אינה כשירה אלא סתומה, ומתחלקת ביניהן". משנה זו מלמדת כי אין מכשירים את קן סתומה שזהות הבעלים והגוזלות לא ידועה ואין הדבר נקבע במעשיו של הכהן, אך אין מכאן קושיה על רבי יהושע כי רבי יהושע אינו מדבר על הכשר הקן לחובת הבעלים, אלא האם יש איסור מעילה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחטאת העוף ובעולת העוף ששינה מעשיהן.

במשנה נאמר: "חטאת העוף שעשאה למטה, כמעשה חטאת לשם חטאת – כשירה. כמעשה חטאת לשם עולה, כמעשה עולה לשם חטאת, כמעשה עולה לשם עולה – פסולה. עשאה למעלה – כמעשה כולן  - פסולה. עולת העוף שעשאה למעלה כמעשה עולה לשם עולה, - כשירה, כמעשה עולה לשם חטאת – כשירה, ובלבד שלא עלתה לבעליה. כמעשה חטאת לשם עולה, כמעשה חטאת לשם חטאת – פסולה. עשאה למטה כמעשה כולן – פסולה". בדפים הקודמים (סד-סה) נתבאר כי חטאת העוף ועולת העוף שונות זו מזו במעשיהן במספר עניינים: במליקה – שהכהן המולק את חטאת העוף צריך להבדיל את ראש הגוף מהעוף, והמולק את חטאת העוף אינו רשאי להבדיל לגמרי את הראש מהגוף, ואינו חותך אלא את הקנה או את הושט (אבל לא את שניהם).בהזאה ומיצוי – שבחטאת העוף צריך להזות תחילה את הדם מצואר העוף על קיר המזבח, ואחר כך למצות את שאריות הדם, ואילו בעולת העוף אינו מזה תחילה, אלא ממצה את דם העוף כולו על קיר המזבח. מקום עשייתן – מליקת חטאת העוף כשרה בכל מקום במזבח אלא שמקפידים לכתחילה שתיעשה סמוך להזאתה הנעשית למטה במזבח, ואילו מליקת עולת העוף ומיצוי דמה הן למעלה במזבח. הבדל כללי יותר בין חטאת לבין עולה בכל הקורבנות הבהמה והעוף הוא מחשבה לא לשמה -  כאשר חושב מחשבה לעשות את הקורבן שלא לשמו, שהחטאת שלא לשמה – פסולה, והעולה שלא לשמה – כשרה, אלא שלא עלתה לבעלים לשם חובה. המשנה עוסקת במקרה של שינויים אלו, ובוחנת את מעמדה של עולת העוף או של חטאת העוף לאחר ששינה בה את אחד הדברים הללו או את כולם.

התלמוד שואל על השינויים עליהם מדובר במשנה: "כמעשה חטאת" הפוסל בעולה, ו"כמעשה עולה" הפוסל בחטאת, והאם הכוונה היא לשינוי במליקה, בהזאה או במיצוי הדם. כדי לבחון את הדברים בחינה שלמה מציעים לעיין במשנה הבאה (בדף זה): "וכולן אין מטמאין בבית הבליעה, ומועלים בהן, חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת. עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת, רבי אליעזר אומר: מועלים בה, רבי יהושע אומר: אין מועלים בה". המשנה עוסקת בשני היבטים אחרים של פסול קרבנות העוף – טומאת נבילה ומעילה. טומאת נבילה - לפי ספר ויקרא (יז, טו) נבלת עוף אינה מטמאת במגע ובמשא אלא מטמאת תוך כדי אכילה כשהם מצויים בבית הבליעה.עופות קודשים שדינם במליקה – המליקה מכשירה אותם לאכילה (חטאת) ולהקטרה (עולה) ולכן מוציאה אותם מידי איסור נבילה, ושוב אינם טמאים בטומאת נבילה, כפי ששחיטה מכשירה טומאת נבילה של בהמה. המשנה מסבירה כי גם כאשר שינה את מעשה החטאת או את מעשה העולה ופסל בעבודתו את העופות מהקרבה ואכילה – הם אינם מטמאים בבית הבליעה. מעילה – דין מעילה חל על קודשי קודשים משעה שהוקדשו ועד שיותרו לכוהנים. הנהנה מן הקודשים בשוגג חייב בתשלום קרן וחומש, ובהבאת אשם מעילות (ויקרא ה, יד- טו). עולת העוף אין בה כל היתר לכוהנים, ולפיכך מועלים בה בין כאשר עשאה כדינה ובין כאשר שינה במעשיה והיא פסולה מלהקטיר על המזבח. חטאת העוף שעשאה כדינה - נאכלת לכוהנים, אבל אם פסלה בעשייתה – אינה נאכלת, ומאחר שאין בה שעת היתר אכילה לכוהנים – יש בה עדיין מעילה.  

התלמוד דן בארבע הלכות במשנה שיש להסבירן באופנים שונים של שינוי. הרישא של המשנה: "חטאת העוף שעשאה למטה...כמעשה עולה לשם חטאת – פסולה" מתפרש כשינוי במליקה או כהזאה, בעוד שהסיפא של אותה משנה: "עשאה (את חטאת העוף) למעלה כמעשה כולן – פסולה, ואפילו כמעשה חטאת לשם חטאת" אינו מתפרש כשינוי במליקה, שהרי המליקה כשרה בחטאת העוף בכל מקום, וחייב להתפרש כשינוי בהזאה, שלא היזה תחילה את הדם כחטאת העוף, אלא מיצה את הדם מצווארה כעולה.  גם במשנה הבאה השינוי אינו אחד. הרישא של המשנה: "וכולן אין מטמאין בבית הבליעה ומטמאים בהן" אינו מדבר על שינוי במליקה (מפני שאז היה סובר רבי יהושע שאין מועלים בעולה שעשאה כמעשה חטאת במליקה) אלא על שינוי במיצוי, שהיזה את דמה תחילה ולא מיצהו כחטאת העוף. והסיפא של משנה זו: "עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת, רבי אליעזר אומר: מועלים בה, רבי יהושע אומר: אין מועלים בה" אינו מתפרש על מיצוי, שכן רבי יהושע חולק על רבי אליעזר רק במליקה, ואם כן השינוי הוא במליקה האם היא הופכת את עולת העוף להיות כחטאת (ראו בדף הבא). ונמצא אפוא כי ראשה וסופה של המשנה עוסקים במליקה, ובאמצעה היא עוסקת בשינוי במיצוי, וכלל אינה עוסקת בשינוי מסוג אחד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעולת העוף.

במשנה נאמר: "עולת העוף כיצד נעשית? עלה לכבש ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית, היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל (את הראש מהגוף) ומיצה את דמה על קיר המזבח. נטל את הראש, והקיף בית מליקתו למזבח, וספגו במלח וזרקו על גבי האשים. בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני המעיים היוצאין עמם והשליכן לבית הדשן". בתורה מתוארת דרך מליקתה של עולת העוף: "ואם מן העוף עלה ... והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה, ונמצה דמו על קיר המזבח. והסיר את מראתו בנצתה והשליך אתה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. ושסע אתו בכנפיו, לא יבדיל, והקטיר אתו הכהן המזבחה...עלה הוא" (ויקרא א, יד-יז), ובדומה לכך מתארים גם את מליקת חטאת העוף: "והקריב את אשר לחטאת ראשונה ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל, והזה מדם החטאת על קיר המזבח, והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא" (ויקרא ה, ח-י).

הבדלים בין מליקת חטאת העוף ועולת העוף - מליקת חטאת העוף ועולת העוף דומות בכך שבשתיהן המליקה נעשית בידיו של כהן ("אל הכהן ומלק"), אלא שיש להבחין ביניהן ב: א. מקום - עולת העוף נעשית בחלק העליון של המזבח, וחטאת העוף למטה במזבח. דבר זה נלמד מהכתוב "ומלק... והקטיר", שיש לעשות את המליקה של עולת העוף באותו מקום בו מקטירים את העולה - על ראש המזבח.; ב. הבדלה -  בעולת העוף מבדיל את ראש העוף מגופו, ובחטאת העוף לא מבדיל את ראש העוף. חובת ההבדלה של הראש מהגוף נלמדת מהחזרה של חובת ההקטרה: "והקטיר המזבחה...והקטיר...המזבחה", ומכאן שמקטיר את הגוף לעצמו ואת הראש לעצמו, ומשום כך מבדיל ביניהם כבר במליקה. ג. מיצוי והזאה – דם עולת העוף ממצה, ואת דם חטאת העוף מזה ואחר כך ממצה. בתורה נאמר: "ונמצה דמו על קיר המזבח" ומצד שני נאמר "ומלק והקטיר ונמצה דמו", וברור כי המיצוי הוא לפני ההקטרה ולכן הכתוב בא להשוותו  להקטרה על ראש המזבח, ולכן נחלקו התנאים היכן ממצים את דמה של עולת העוף. תנא קמא סובר שמאחר ומותר לעשות מערכה ולהקטיר בשעת הדחק על הסובב, הכהן עולה בסובב וממצה מדמה על הקיר העליון של המזבח, ואפילו  עשאה למטה מרגליו העומדות על מקום הסובב – כשירה, שכן מקום זה נמצא בחציו העליון של המזבח מעל חוט הסקרא. ולדעת רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב נעשית בראש המזבח עצמו, ואם מיצה את הדם במרחק אמה הסמוכה למקום ההקטרה על ראש המזבח – המיצוי כשר. 

הסרת המוראה - בתורה נאמר: "והסיר את מראתו בנצתה" (שם), ונחלקו התנאים בדבר: תנא קמא סובר שנוטל את הזפק יחד עם הנוצה שעל העור החיצוני, ומשליך לבית הדשן, אבא יוסי בן חנן סובר שנוטל גם את הקורקבן יחד הנחשב לעניין זה כנוצה=דבר מלוכלך, והתנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל סובר שחותך בסכין סביב מקום הזפק, יחד עם הנוצה ומשליך אל בית הדשן.

הבדלת עולת העוף וחטאת העוף – במשנה נאמר: "סופגו (את גוף העולה) במלח וזרקו על גבי האשים. לא הסיר המוראה, ולא הנוצה, ואת בני מעיים היוצאין עמם ולא ספגו במלח, כל ששינה בה מאחר שמיצה את דמה – כשירה. הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה – פסול". בתורה נאמר על עולת העוך: "ושסע אתו בכנפיו, לא יבדיל, והקטיר אתו הכהן המזבחה...עלה הוא" (ויקרא א, יד-יז) ועל חטאת העוף: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (ויקרא ה, יח). כאמור למעלה בעולת העוף מקטיר את הראש והגוף בנפרד ומבדיל בין זה לזה, ומשמעות הביטוי "לא יבדיל" היא שאין לנתח את גוף העולה.  לגבי חטאת העוף נחלקו התנאים מה פירוש "לא יבדיל": לפי המשנה נראה שאסור להבדיל את הראש מהגוף, ולפי מסורת של רבי אלעזר ברבי שמעון – "שמעתי שמבדילין בחטאת העוף" - רשאים להבדיל את הראש מהגוף גם בחטאת העוף.

התלמוד דן במחלוקת התנאים לאור התוספתא בזבחים (ז, ד): "כיצד מולקים חטאת העוף? חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו, ובעולה – שניים או רוב שניים". ההנחה היא שאין לעשות מעשה עולה בחטאת או מעשה חטאת בעולה (ראו דף סז, א), ולפי זה המחלוקת תלויה בשאלה איזה חלק במליקה מעכב את כפרת חטאת העוף או עולת העוף. לפי רב חסדא נחלקו התנאים אם מיצוי דמה של חטאת העוף מעכב. לפי תנא קמא המיצוי מעכב, וכאשר ממצה את דמה ומבדיל הרי זה כמעשה העולה הפוסל את החטאת. ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון המיצוי אינו מעכב, וגם אם מבדיל רשאי שלא למות את דמה, וההבדלה אינה מעשה עולה, אלא חיתוך בעלמא. לפי רבא נחלקו התנאים על שהייה במליקה בין סימן אחד לסימן שני – לדעת תנא קמא שהייה לפני חיתוך הסימן השני של עולת העוף אינה מעכבת, וכאשר מבדיל את הסימנים של חטאת העוף, נחשב הדבר כאילו עושה מעשה עולה בחטאת, ולכן אסור להבדיל בחטאת העוף. ולרבי אלעזר ברבי שמעון השהייה בין שני הסימנים מעכבת ופוסלת את עולת העוף, וכאשר מולק את החטאת שוהה לפני שחותך את הסימן השני – ואין זה מעשה עולה הפסולה בכך אלא מעשה חיתוך בשר בעלמא ומותר לעשותו. לפי אביי  נחלקו על חיתוך רוב צוואר העוף לאחר חיתוך הסימן הראשון, שלדעת תנא קמא אין זה מעכב, ואם אינו שוהה בחיתוך רוב הבשר עושה מעשה עולה ופסול. ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון דין זה מעכב, וכיוון שאי אפשר בלא שהייה בחטאת נמצא שגם אם הוא מבדיל אינו עושה בה מעשה עולה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במליקת העוף.

במשנה נאמר: "חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית-מערבית, ובכל מקום היתה כשירה, אלא זה היתה מקומה. ושלושה דברים הייתה אותה קרן משמשת מלמטה:...חטאת העוף, וההגשות ושירי הדם. ומלמעלן: ניסוך היין והמים, ועולת העוף כשהיא רבה במזרח". בקרן דרומית מערבית היו עושים שלושה דברים למעלה: א. הגשת המנחות, לפי הכתוב "והגישה לפני ה' אל פני המזבח" (ויקרא ו, ז). ב. הזאת חטאת העוף - התורה מכנה את מנחת החוטא בשם חטאת בכתוב: "כי חטאת היא" (שם ה, יא) ומכאן שהזאת דם חטאת העוף נעשית במקום הגשת המנחה, ומעירים כי מליקתה כשרה בכל מקום ובלבד שיזה מדם הנפש למטה במזבח. ג. שאריות הדם של הקרבנות השונים – היו נשפכות למטה בקרן, לבד מחטאות הפנימיות שדמן נשפך ליסוד המערבי והיה ניגר אל היסוד שבקרן דרומית- מערבית.

בקרן היו עושים גם שלושה דברים בחלק העליון של המזבח או על ראש המזבח: א. ניסוך היין של נסכי הקרבנות. ב. ניסוך המים בחג הסוכות. ג. עולת העוף – מקומה העיקרי של עולת העוף הוא בקרן דרומים-מזרחית, משום שזו הקרן הסמוכה לבית הדשן המצוי בצידו המזרחי של הכבש, ולשם היו משליכים את המוראה (הזפק) והנוצה של העוף, אך לעיתים היו מתנדבים קרבנות עוף רבים, ולא היה מקום לכוהנים לעמוד על הסובב, ואז היו עושים את עולת העוף בצד הדרום-מערבי. במקרים הללו צריך היה הכהן לזרוק את המוראה והנוצה אל בית הדשן ולכוונם היטב אל צדו השני של הכבש, וקשה לכוון דבר שמשקלו קל בזריקה רחוקה: "בא וראה כמה גדול כוחן של כהנים, שאין לך קל בעופות יותר ממוראה ונוצה, פעמים שהכהן זורקן יותר מבשלושים אמה". הכהן עומד בצד הקרן הדרומית-מערבית, ובית הדשן עומד במרחק שלושה טפחים בצדו המזרחי של הכבש. המרחק האלכסוני בין המקומות לפי החישוב המצוי בדברי חכמים הוא יותר משלושים ואחת אמות (או שלושים אמות לערך אם אין סופרים את מקום עמידת הכהן), ולכן קשה לכוון בזריקה קשתית לפגוע בדיוק במקום בית הדשן. 

במשנה נאמר: "כל העולים למזבח עולים דרך ימין, ומקיפים ויורדים דרך שמאל, חוץ מן העולה לשלשה אלו (ניסוך יין ומים ועולת העוף), שהיו עולים ויורדים על העקב", כלומר, חוזרים על עקבותיהם בדרך שבה באו, שהיו עולים ישר למקום הקרן על המזבח. בסוגיה מוסבר שאין מקיפים את המזבח עם נסכים על מנת שלא יספגו את ריחו הרע של עשן המערכה, דבר העשוי לפוסלם מהקרבה. כיוצא בזה אין מקיפים את המזבח עם עולת העוף מפני שהעוף עשוי למות כתוצאה משאיפת העשן. ראיה לחשש זה אפשר למצוא במשנה במסכת תמיד (ו, ו) המספרת כי כהן גדול מקיף את המזבח, ובקרן הדרומית-מערבית היו "נותנים לו יין לנסך" (ו, ו), ומכאן שלא היה הולך עם היין את כך היקף המזבח אלא מקיפו ברגל בלי שיהא עמו דבר, וכהן אחר היה עומד שם ונותן לו את היין. תיאור העלייה למזבח נעשה הן לפי כיוונים יחסיים של ימין ושמאל והן לפי רוחות השמיים, אך לא תמיד ברור אם השימוש בכיוונים היחסיים של ימין ושמאל הוא ביחס לאדם או ביחס למזבח, ובברייתא (וכן במשנה) משתמשים בימין ושמאל ביחס לאדם העומד אל מול המזבח, ולכן נחשב כעולה על כבש המזבח מצד ימין ויורד בצד שמאל (כאשר פניו היו פונות אל מול המזבח), ולבסוף הברייתא מתארת את הכיוונים ביחס למזבח, ולפיכם אדם העולה במערב נחשב כעולה מימין המזבח ויורד בימין המזבח, ותיאור לא עקבי זה מקשה לעקוב אחר הדברים.

במשנה נאמר: "חטאת העוף כיצד היה נעשית? היה מולק את ראשה ממול ערפה ואינו מבדיל, ומזה מדמה על קיר המזבח. שירי הדם היה מתמצה על היסוד, ואין למזבח אלא דמה, וכולה לכהנים...עולת העוף כיצד נעשית? עלה לכבש ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית-מזרחית, היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל (מפריד את הראש מהגוף). ומיצה את דמה על קיר המזבח". בתורה נאמר: "והזה מדם החטאת על קיר המזבח, והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" (ויקרא ה, ט). קיר המזבח עליו מזה הוא אותו הקיר שהשירים של הדם יורדים ומתמצים ליסוד שלו, כלומר, הקיר התחתון של המזבח ולא הקיר העליון של המזבח שרובו מצוי מעל הסובב, ואם היה מזה עליו דם זה לא היה מתמצה מאליו אל היסוד.

בתלמוד מתוארת דרך מליקת העוף: "כיצד מולקין חטאת העוף? אוחז גפיו (כנפיו) בשתי אצבעות, ושתי רגליים בשתי אצבעות ומותח צוארה על רוחב גודלו, ומולקה". ויש שהיו עושין כן כאשר הציפור על היד מבחוץ, וזו הייתה נחשבת אחת מעבודות קשות שבמקדש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במקום קמיצת המנחה, הגשת המנחה והזאת חטאת העוף.

מקום קמיצת המנחה - במשנה נאמר: "המנחות היו נקמצות בכל מקום בעזרה, ונאכלות לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה, בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות". המנחה מוגדרת כ"קודש קודשים" כמו עולה, חטאת ואשם, ולכן אפשר היה לחשוב שתיקמץ רק בצפון כדרך ששוחטים קרבנות אלו בצפון העזרה. ואולם, למעשה אין דינה כחטאת, עולה ואשם, ואפשר לקמוץ אותה בכל מקום בעזרה, מפני שלקרבנות הללו יש צד ייחוד שאינו בה המנחה אינה קריבה כליל על המזבח כעולה, אינה מכפרת על חייבי כריתות כחטאת, ואין בה עבודה במיני דמים (אלא בסולת) כמו קרבנות האשם. עוד אפשר היה לומר כי הקרבת המנחה תהיה רק בצפון העזרה לפי הכתוב "והרים ממנו בקומצו" (ויקרא ו, ח).כתוב זה מלמד שיש לקמוץ מהכלי שהגישו בו את המנחה ("ממנו"), והואיל והגשת המנחה נעשית בקרן מערבית-דרומית של המזבח לפי הכתוב "והגישה אל המזבח" (ויקרא ב, ח), אפשר היה לחשוב כי גם הקמיצה מוגבלת לקרן המערבית-דרומית שבצפון העזרה. ואולם בפועל אין משווים ביניהם, מפני שהכתוב אומר "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם" (ויקרא ב, ב), והסבירו שהביטוי "משם" מציין שהכהן רשאי לקמוץ את המנחה במקום שבו  אדם זר מישראל עומד, ומאחר והזר אינו נכנס לצפון העזרה, וודאי שיש להכשיר את כל העזרה.  

קמיצה ושחיטה בהיכל - התלמוד דן בעבודות הנעשות בהיכל עצמו. אם קמץ את המנחה בהיכל – המנחה כשרה. הנימוק לכך הוא שבכל שבת היו מסלקים את בזיכי הלבונה מעל שולחן לחם הפנים והיו מקטירים אותם על המזבח החיצון, והרי זה כעין קמיצה הכשרה בהיכל. אם שחט שלמים בהיכל עצמו – אף הם כשרים, לפי הכתוב "ושחטו פתח אוהל מועד" (שם ג, ב), וההנחה היא שאם פתח ההיכל ראוי לשחיטת השלמים כל שכן ההיכל עצמו. הנחה זו נקראת "לא יהא טפל חמור מן העיקר", אך לא בכל מקום מקבלים אותה כבסיס לטיעון. אם הקיפו עובדי כוכבים את העזרה – הדין הוא שהכוהנים אוכלים קודשי קודשים בעזרה, ולמדו דבר זה הכתוב "בקדש הקדשים תאכלנו" (במדבר יח, יולא מהכתוב "בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ט), מפני שאפשר להניח שאם אדם עובד בעזרה הוא גם עובד בהיכל, מפני שאדם עובד במקום רבו, אך אדם אינו אוכל במקום רבו, ולכן ייתכן שאכילה בהיכל אינה כשרה, ולכן צריך פסוק מיוחד ללמד דבר זה. 

במשנה נאמר: "חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית, ובכל מקום היתה כשירה, אלא זה היתה מקומה, ושלשה דברים היתה אותה קרן משמשת מלמטה, ושלשה מלמעלה. מלמטה: חטאת העוף והגשות ושירי הדם, ומלמעלן: ניסוך היין והמים ועולת העוף כשהיא רבה במזרח". בתורה נאמר על הגשת המנחה: "וזאת תורת המנחה... הקרב אותה לפני ה' אל פני המזבח". הביטוי "לפני ה'" מציין את המערב, ו"אל פני המזבח" את הצד הדרומי שבו נמצא כבש המזבח, ובמקום זה היו מגישים את המנחה. כדי שאפשר יהיה לעשות זאת "לפני ה' אל פני המזבח" צריך להגיש את המנחה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן. הסיבה היא ש"כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים חבירו, ואחד מקיים עצמו ומבטל חבירו – מניחים זה שמקיים עצמו ומבטל חבירו, ותופשים את שמקיים עצמו ומקיים חבירו". כדי לקיים את שני הכתובים הללו ("לפני ה'" אל פני המזבח") צריך להניח כי המזבח עמד בצפון העזרה, וקרן מערבית-דרומית של המזבח הייתה באמצע העזרה אל מול פתח ההיכל, ואפשר שתהיה המנחה לפני ה' וגם לפני המזבח. חטאת העוף נעשית אף היא בקרן מערבית-דרומית, בגלל ההשוואה של מנחת לחטאת. בתורה נאמר על מנחת חוטא של אדם עני הבאה במקום חטאת בהמה או חטאת עוף: "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא" (ויקרא ה, יא). מכאן למדו חכמים כי המנחה נקראת חטאת, והחטאת נקראת מנחה, ולכן מקומה של החטאת בקרן מערבית-דרומית כמו דין הגשת המנחה. ומקום מליקת והזאת חטאת העוף אינו מעכב, ואם עשה אותן בכל מקום במזבח הרי הן כשרות, ואף ההזאה עצמה כשרה בכל מקום, ובלבד שיתן מדם הנפש למטה מהמזבח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במבנה המזבח.

בדף הקודם דנו במשנה במסכת מדות (ג, א): "וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו (על המזבח) ארבע אמות מן הדרום וארבע אמות מן המערב כמין גמא". התלמוד מסביר כי על המזבח של עולי גלות בבל הקרבנות לא נשרפו בסיוע של אש מן השמיים, ולכן התוספת נועדה להגדיל את שטח המזבח על מנת שהקרבנות ישרפו היטב על המזבח. יש הסוברים כי התוספת נועדה ל"שיתין", צינורות חלולים במזבח המוליכים את היין של הנסכים ואת הדם הנשפך על יסוד המזבח לאמת המים שבעזרה. התלמוד מעיר כי מידות המשכן והמזבח הן מדויקות, לפי הכתוב "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דברי הימים א, כח, יט), אך עולי הגולה הגיעו למסקנה כי יש להגדיל את המזבח כפי שהגדילו את בית המקדש עצמו לפי הכתוב "ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה" (דברים הימים א, כב, א), וכפי שהבית הוא שישים אמה כך גם המזבח הוא עד שישים אמה. עולי הגולה בנו את בית המקדש במקום בו עמדו היסודות שח הבית הראשון, בעוד שאת מקומו של המזבח גילו על ידי מחזה נבואה, והאמוראים מציעים הצעות שונות כיצד ידעו דבר זה: "ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו", "אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום", "כל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים". לפי מסורות אחרות עלו מן הגולה נביאים שהעידו על תבנית המזבח, על מקום המזבח, ועל כך שמותר להקריב קרבנות אף על פי שאין בית בנוי, ואף על כך שהתורה תיכתב בכתב אשורי ולא בכתב של העברית העתיקה שנהגו לכתוב בו את התורה.

מבנה המזבח – בתוספתא במנחות (ו, יא-יב) מבחינים בין חלקים שונים של המזבח: "קרן וכבש ויסוד וריבוע – מעכבין, מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו - אין מעכבין". בכל מקום שנזכרה המילה מזבח נחשב הדבר למעכב: ריבוע - "רבוע יהיה המזבח" (שמות כז, א), קרן - "קרנות המזבח", יסוד - יסוד המזבח" והכבש – "אל פני המזבח" (ויקרא ו, ז). מידת אורכו ומידת רוחבו ומידת קומתו אין מעכבים, ובלבד שלא יהיו מפחיתים ממזבח של משה: "חמש אמות אורך וחמש אמות רחב, רבוע יהיה המזבח" (שם). בתלמוד מוסבר כי למעשה מקום המערכה היה רק אמה, מפני שקרנות המזבח תפסו אמה בכל צד, אמה מכל צד להילוך הכוהנים, וכך נשארה אמה על אמה למקום המערכה. כאשר רב יוסף אמר דבר זה גיחכו עליו אך אביי ידע כי רב יוסף איננו טועה מפני שהוא אדם גדול. רב יוסף קרא למגחכים עליו "בני קטורה" (אולי על כך שצחקו על עניין המזבח=הקטרה) היודעים רק ענייני מקרא ולא הלכה, ומסופר בהקשר זה כי גם רבי טרפון בחן את בני אחותו במקרא, וביקר אותם על שידעו לומר רק דבר זה. בתורה נאמר "על העצים אשר על העץ אשר על המזבח" (ויקרא א,ה), ובגלל שהמערכה הייתה רק ברוחב אמה על אמה גזירי העץ של משה היו באורך וברוחב אמה גדומה (קטנה מעט מאמה).  

כרכוב - אגב זה דנה הסוגיה האם גם ה"כרכוב" מעכב. בתורה נאמר: "ונתתה אתה תחת כרכב המזבח מלמטה" (שמות כז, ה), "תחת כרכובו מלמטה עד חציו" (שמות לד, ח), ונחלקו התנאים בביאור משמעות המילה "כרכוב": "איזהו כרכוב? רבי אומר: זה כיור, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: זה הסובב", ובברייתא נזכר כי הכרכוב היה מקום הילוך רגלי הכוהנים ברוחב אמה על ראש המזבח. גם תפקידו של הכרכוב אינו ברור ומסבירים כי למעשה הכרכוב הוא שם כללי למבנה כלשהו העשוי לנוי, המציין את הבליטה בקיר המזבח מעל אמצע המזבח שמתחתיה היתה רשת בגובה אמה, את מקום הליכת הכוהנים על המזבח שנועד למנוע החלקה של הכוהנים מעל המזבח, ולפי דעת רבי יהודה הנשיא אף את הכיור. 

כבש המזבח –  במשנה במסכת מדות (ג, ג) נאמר: "כבש היה לדרומה של מזבח, אורך שלושים ושתים על רוחב שש עשרה". בתורה לא נאמר כי יש כבש אך נאמר "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, ה) והדימוי של המזבח הוא של אדם שוכב שרגליו (ירכו) בצפון, וראשו ופניו בדרום, ומסבירים כי השימוש במילה "רבוע" לתיאור המזבח ולא במילה "מרובע", מלמד הן שמזבח הוא מרובע, והן שיש לו כבש המשווה לו מראה אדם, שהרי בחילוף אותיות ע' וצ' רבוע=רבוץ.   

אויר בין הכבש למזבח – בתורה נאמר: "ועשית עולותיך הבשר והדם" (דברים יב, כז), ומכאן למדו שכשם שזורק את הדם על המזבח כך גם זורק הבשר על המערכה הדלוקה באש, וכשם שהדם נזרק באוויר, כך גם יש לזרוק את הבשר באוויר, ולכן היה רווח של אוויר בין הכבש למזבח, אך הכבש היה מדורג בתחתיתו והיה מרחף מעל אמה יסוד ואמה סובב שהיו בולטים מקירות המזבח. כבשים קטנים – לצד המזבח היו כבשים קטנים שהיו יוצאים מהכבש, ומהם היה אפשר לגשת לסובב, אך הרחיקו אותם מהמזבח עצמו כדי שיישאר מקום סביב המזבח, ושהמזבח עצמו יישאר בריבועו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באכילה כשאין מזבח, ובמבנה המזבח בזמנים שונים.

בדף הקודם דנו באכילת קודשים קלים וקודשי קודשים כשאין מזבח. התלמוד הציג סתירה בין שני מקורות. בתוספתא (זבחים יג, ג)נאמר: "בשעת סילוק מסעות קודשים נפסלים, וזבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצה", ובברייתא נאמר: "בשני מקומות (סילוק מסעות וחניית המסעות) קודשים נאכלים". רבי ירמיה הסביר כי ההבדל הוא בין קודשים קלים שאינם צריכים מזבח, לקודשי קודשים שנאכלים רק במקום שיש מזבח. רבינא מציע כי ההלכה בתוספתא היא כשיטת רבי ישמעאל הסובר שאין אוכלים קודשי קודשים או קודשים קלים במקום שאין מזבח, כפי שלומדים מבכור שבשרו אינו נאכל אלא כאשר דמו נזרק על המזבח. ואילו הברייתא היא כדעת חכמים הסוברים שאין לומדים מבכור, ולפיכך מותר לאכול קודשים קלים כשאין מזבח. ולפי הסבר אחר שתי הברייתות עוסקות בקודשי קודשים, אלא שבהלכה שבתוספתא מדובר כשהמזבח גם נסע ממקומו, ובברייתא מודבר לפני שהעמידו הלויים את חצר המשכן או לאחר שפירקו את חצר המשכן, אך המזבח עדיין עומד במקומו, ואין צורך במחיצות המשכן לאכילת קודשים ואין הקודשים נפסלים כדבר היוצא מחוץ למשכן, כפי שמלמד הכתוב "ונסע אהל מועד" (במדבר ב, יז), שאוהל מועד נשאר בקדושתו אף על פי שכבר נסע למקום חדש במסעות המדבר. 

המזבח החיצון במשכן היה מזבח מנחושת (שמות כז, א-ח), אך בתורה נזכרו גם שלושה מזבחות אבנים: "מזבח אבנים" (שמות כ, כב), "מזבח אבנים" (דברים כז, ה) ו"אבנים שלמות תבנה" (שם ו) ומסבירים כי אלו מקבילים למזבחות האבנים שהיו במשכן בשילה, בנוב ובגבעון ובמקדש שלמה. התלמוד דן במסורת לגבי אש המזבח הקובעת כי האש שעל מזבח הנחושת ירדה מן השמים בימי משה, עלתה והסתלקה בימי שלמה, ושוב ירדה אש אחרת בימי שלמה – והסתלקה ועלתה בימי מנשה, ואינה מזכירה את שילה. לפי הסבר אחד בשילה האש לא הסתלקה מפני שהמזבח בשילה היה עדיין עשוי נחושת אך היה חלול ומלא אבנים, ולפי הסבר אחר בזמן משכן שילה היה מזבח אחד של אבנים ולצדו מזבח הנחושת של משה, והיו משתמשים בניצוץ האש ממזבח משה למזבח האבנים, או שהאש עצמה הייתה קופצת ולפעמים הייתה במזבח האבנים ולפעמים במזבח הנחושת.

במשנה במסכת מידות (ג, א) נאמר: "וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו ארבע אמות מן הדרום וארבי אמות מן המערב כמין גמא". בהתחלה מזבח האבנים היה בגודל עשרים ושמונה אמות על עשרים ושמונה אמות, והוסיפו שטח בצורת האות גמא באלף בית היווני, שתי זרועות שזווית ישרה ביניהן. רב יוסף מסביר שהמזבח לא הספיק לכל הקורבנות, אך אביי סובר שלא היה זה בגלל ריבוי האנשים מאחר שעולי בבל היו מעטים (לפי עזרא ב, סד), אלא בגלל שלא הייתה אש מן השמיים שסייעה לשריפת הקורבנות, ולפיכך היה צורך בשטח גדול יותר לאש המערכה. יש האומרים בשם בר קפרא כי הוסיפו על המזבח כי מתחילה היו סבורים לפרש את הביטוי "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כ) שהמזבח אטום ומלא באדמה, ולאחר מכן הבינו שהכוונה היא שאין לבנות אותו על גבי קשתות או על גבי מחילות, ויש להוסיף במזבח "שיתין"= שני נקבים חלולים בראש המזבח המיועדים לנסכים של המים והיין, אשר המשיכו גם ביסוד קרן מערבית-דרומית , ובהם היו יורדים שירי הדם על יסוד המערבי ועל יסוד הדרומי, והיו מגיעים לאמת המים שהיתה עוברת בעזרה ונשטפים לנחל קדרון. והסיבה שעשו דבר זה כי הניחו שאכילת המזבח – כלומר, האימורים שמקטירים על המזבח נעשים על גבו, ולפיכך גם השתייה של המזבח – הניסוך – צריכה להיות במזבח עצמו ולהיבלע בתוכו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במזבח ובאכילת קודשים כשאין מזבח.

המזבח - בדף הקודם דנו בשלוש מחלוקות רבי יוסי ורבי יהודה על גובה המזבח, רוחב המזבח וחנוכת מזבח שלמה. בכל המחלוקות השאלה הפרשנית היא אם יש לפרש את המקראות "דברים ככתבן" או להתחשב במקראות אחרים. בדף זה ממשיכים לפתח ולבאר את המחלוקות: גובה המזבח – בכתוב נאמר "ושלוש אמות קומתו" (שמות כז, א), רבי יהודה סובר שהמזבח היה בגובה שלוש אמות כפשט המקרא, ורבי יוסי סובר שהמזבח של משה היה בגובה עשר אמות, ויש ללמוד גזירה שווה של המילה "רבוע" למזבח הפנימי שגובהו היה כפול מאורכו. לפי שיטה זו יש לפרש את הכתוב "שלוש אמות קומתו" באמצע המזבח הייתה רשת בגובה אמה שהייתה באותו מקום שהיה הסובב במזבח שבמקדש, ומעליה היו עוד שלוש אמות עד שפת המזבח, ועוד אמה של הקרנות שבזווית המזבח. רוחב המזבח – בכתוב נאמר: "חמש אמות ארך וחמש אמות רחב" (שם, א). רבי יוסי סובר כפשט המקרא, ורבי יהודה סובר שיש למדוד חמש אמות מאמצע המזבח, ולמעשה רוחבו היה עשר אמות, ויש לכן תימוכין בגזירה שווה של המילה "רבוע" לכתוב בספר יחזקאל. ולמעשה נחלקו אם יש ללמוד גזירה שווה מעבודת המזבח החיצון ביחזקאל למזבח החיצון במשכן (רבי יהודה), או שיש ללמוד ממזבח הקטורת למזבח הנחושת שהיו כלים ניידים ולא מזבח האבנים שבספר יחזקאל שהיה קבוע במקומו והיה נחשב חלק מבניין המקדש (רבי יוסי). חנוכת מזבח שלמה – בספר מלכים נאמר: "ביום ההוא קידש המלך תוך החצר...כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל" (שם א, ח, סד). רבי יהודה סובר כפשט המקרא, שהמלך קידש את חצר העזרה כדי שיוכלו להקריב עליה קורבנות. רבי יוסי סובר שמבחינה מספרית אפשר להוכיח מתחילת ספר מלכים (פרק ג) שבמזבח של משה היו קרבים יותר קרבנות, על אף שרוחב המזבח לא היה אלא חמש אמות על חמש אמות. הכוונה בפסוק לפי שיטה זו היא ששלמה קידש מקום בעזרה עבור בניית מזבח אבנים גדול, והחליף את מזבח אבנים המצופה נחושת שבנה קודם לכן, ולא את מזבח הנחושת של משה. לפי זה הביטוי "קטן מהכיל" מתייחס למזבח הראשון של שלמה (אבנים ונחושת), והביטוי "קטן" הוא כינוי המלמד כי לא השתמשו בו יותר ופסלוהו לעבודה. 

התלמוד מסביר כי לפי רבי יהודה רצפת העזרה התקדשה בקדושת המזבח להקרבת הקורבנות, אך לא התקדשה לזריקת הדמים. הוכחה אחת לכך היא מקורבן פסח. לדעת רבי יהודה "כוס אחד היה ממלא מדם התערובות ושופכו על גבי מזבח, שאם ישפך דמו של אחת מהן – נמצא זה מכשירו", כלומר, היה זורק את הדם של קרבנות שאולי לא נזרק דמם על המזבח אלא נשפך על רצפת העזרה, מפני שלדעתו רצפת העזרה אינה כשרה לשפיכת הדם, ויש צורך במזבח עצמו. אלא שדוחים הוכחה זו, ומסבירים כי ייתכן שאין זה מצד הדין, אלא שהיו שופכים את דם התערובות כדי שיהיה על המזבח בכוח האדם ולא רק ישפך במקומו מאליו, כדי שיעשה מצווה מן המובחר.   

אכילה כשאין מזבח או כשנפגם המזבח – על המנחה נאמר: "קחו את המנחה...ואכלוה מצות אצל המזבח...כי קודש קודשים הוא" (ויקרא י, יב). מכאן למדו שאין לאכול את שאריות המנחה אם המזבח נפגם או חסר, ומאחר שהמנחה היא קודש קודשים אין גם לאכול כל סוג של קודשי קודשים בעת המזבח נפגם או חסר. לגבי קודשים קלים נחלקו האמוראים כיצד לומדים שאסור לאוכלם בזמן שהמזבח נפגם. אביי לומד דבר זה מדרשה של רבי יוסי: "רבי ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני לירושלים ויאכלנו בזמן הזה?...תלמוד לומר: והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם...ובכורות בקרכם וצאנכם" (דברים יב, ו) – מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו אלא בפני הבית – אף מעשר אינו אלא בפני הבית".

התלמוד מעיר על דרשה זו מספר עניינים: ראשית, אין ללמוד שאין מעשר בזמן הזה בבניין אב מבכור וביכורים, שכן הבכור מוקרב על המזבח, הביכורים צריכים להיות מונחים לפני המזבח, ולכן בשניהם יש צד מזבח, שאין במעשר. הערה שנייה נוגעת לקדושה הראשונה של המקדש. ההנחה היא שלאחר החורבן מקום המקדש אינו קדוש גם לעתיד לבוא, ולכן מעיר כי הלימוד הוא ממעשר לבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים. על הבכור נאמר: "את דמם תזרק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך" (במדבר יח, יז-יח), ומכאן שיש להקיש את דמו של הבכור לבשרו, ובשר הבכור נאכל רק כאשר אפשר להקטיר ולזרוק על המזבח. על בסיס זה מעירים כי אין כאן מגבלה של לימוד למד מלמד בקודשים (ראו דפים מח-נא), אם מפני שמעשר שני נלמד מבכור, ומעשר שני הוא חולין; ואם מפני שההיקש מדם לבשר רק מגלה שהם כדבר אחד.  

רבי ירמיה סובר כי הוכחה זו היא מסובכת ומתאימה לחשיבה של חכמי בבל "היושבים בארץ החושך ואומרים הלכות חשוכות", ולמעשה אפשר להסיק זאת מסתירה בין ברייתות על אכילת קודשים בזמן פירוק המשכן: "בשעת סילוק מסעות קודשים נפסלים, וזבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצה" כנגד ברייתא אחרת הקובעת כי "בשני מקומות  קודשים נאכלים". הכוונה ב"שני מקומות" היא שקודשים נאכלים גם בזמן החנייה של המשכן וגם בזמן סילוק מסעות. רבי ירמיה פותר את הסתירה בברייתות שקודשי קודשים נפסלים ב"סילוק מסעות" מפני שאין שם מזבח, בעוד שקודשים קלים כשרים גם כאשר התפרק המשכן והחלו במסע המחנות, ואין שם מזבח. רבינא סובר ששתי הברייתות עוסקות באכילת קודשים קלים, והברייתא האחת היא כדעת רבי ישמעאל שאם אין מזבח – הבשר נפסל מאכילה כפי שלומדים מבכור למעשר שני, ואילו הברייתא האומרת שקודשים נאכלים בשני מקומות היא כדעת חכמים החולקים על דרשת רבי ישמעאל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במזבח.

מקום הכיור ומקום המזבח - בדף הקודם דנו במקומו של המזבח, ועלו שלוש אפשרויות: בצפון העזרה מול החצי הצפוני של פתח האולם), בדרום העזרה מול החצי הדרומי של פתח האולם, וחציו בדרום וחציו בצפון מכוון באמצע פתח האולם. התלמוד דן בשיטות התנאים רבי יוסי ורבי יהודה, ונראה כי לדעת רבי יוסי המזבח היה עומד בצפון, ולדעת רבי יהודה המזבח היה מצוי באמצע – חציו בדרום וחציו בצפון. בדף זה דנים במקומו של הכיור. בתורה נאמר: "ונתת את הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח" (שמות מ, ז), אך מצד שני נאמר: "ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל מועד" (שם מ, כט), ומכאן שהמזבח עמד בפתח המשכן ולא הכיור, ולכן מסיקים כי המזבח היה מצוי בצפון העזרה, והכיור היה מצוי מול הפתח אך היה משוך מעט כלפי דרום כדי שלא יעמוד בין המזבח לפתח האולם. ומסבירים כי משכו את הכיור לדרום ולא לצפון לצד כותל האולם, מפני שהצפון חייב להיות פנוי מכלים לצורך השחיטה. ולפי התנא רבי אליעזר בן יעקב אף המזבח עצמו היה בדרום ולא בצפון, כדי שלא יהיה שם שום דבר העשוי להפריע לשחיטה.

מזבח שנפגם, נעקר או נהרס ונבנה – התלמוד דן במקרה של מזבח שנפגם – האמורא רב סובר שכל הקודשים שנשחטו שם פסולים אך שכח את המקור בתורה להלכה זו, ולאחר זמן מוצאים כי התנא רבי ישמעאל ברבי יוסי למד הלכה זאת מהכתוב "וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך" (שמות כ, כא) שלא היו זובחים עליו ממש אלא לצד המזבח, והכתוב מלמד שהמזבח חייב להיות שלם ולא חסר בזמן השחיטה. רבי יוחנן סובר שלא רק הקודשים שנשחטו פסולים, אלא גם כל הקודשים שהוקדשו ומחכים לשחיטה פסולים, מפני שבעלי חיים היו ראויים להקרבה ונעשו בלתי ראויים נדחים מהקרבה גם לאחר שיתקנו את המזבח. ומעירים כי לשיטה זו כל הקודשים שהיו עד שלא נבנה המזבח דחויים מעיקרם ואינם מוקרבים אף כאשר המזבח נבנה, והקודשים שהיו שם לפני שנהרס ואחר כך נהרס ושוב נבנה כבר אינם ראויים להקרבה כי הזדקנו מהגיל המותר בהקרבה. ומוסבר כי אם נעקר מזבח הזהב ממקומו – מקטירים את הקטורת במקום המזבח, ואם נעקר מזבח החיצון - העזרה עצמה כשרה להקטרת אימורים, אך את הדם חייב לזרוק על המזבח, ולכן כאשר שוחטים כאשר המזבח פגום – נדחה הדם מזריקה והקרבן פסול.   

שטח המזבח - התלמוד דן בשלוש מחלוקות תנאים בין רבי יהודה לבין רבי יוסי כיצד לפרש כתובים אחדים המתארים את המזבח. בכל המחלוקות יש שאלה יסודית האם יש לפרש את הכתובים "דברים ככתבן" או שיש לפרשם גם לאור כתובים אחרים. א. המזבח של חנוכת בית המקדש בימי שלמה - בחנוכת המשכן מתואר כי שלמה זבח קרבנות רבים, ולא נמצא מקום להקריבם על המזבח: "ויזבח שלמה את זבח השלמים...בקר עשרים ושנים אלף, וצאן מאה ועשרים אלף...ביום ההוא קידש המלך תוך החצר, כי מזבח הנחושת קטן מהכיל" (מלכים א, ח, סג-סד), ונחלקו התנאים: "דברים ככתבן, דברי רבי יהודה, אמר לו רבי יוסי: והלא כבר נאמר: "אלף עלות יעלה שלמה על המזבח ההוא" (שם ג, ד)....וכשאתה מגיע לחשבון עולות ולמנין אמות – זה גדול מזה, אלא מהו "קטן מהכיל" – כאדם האומר לחבירו: פלוני ננס הוא ופסול לעבודה". לפי רבי יהודה המזבח של משה היה קטן מכדי להכיל את כל הקרבנות שהביא שלמה, ושלמה קידש לשם כך את החצר כולה. ולפי רבי יוסי היחס בין מספר הזבחים לגודל המזבח, מלמד שעל המזבח הישן של משה שעמד בגבעון הקריב שלמה יותר קרבנות מאשר מה שהקריב על מזבח האבנים שבנה הוא עצמו שהיה בגודל עשרים אמה על עשרים אמה. לפי זה הביטוי "קטן מהכיל" אינו מתייחס לגודל, אלא לכך שמזבח זה אינו מתאים עוד להקרבה עליו, ולכן יש לקדש את החצר ולהקים עליה מזבח אבנים גדול יותר (לפח דברי הימים ב, ד, א). ב. גודל מזבח הנחושת של משה: רוחב – בתורה נאמר "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב" (שמות כז, א), ונחלקו התנאים: "דברים ככתבן, דברי רבי יוסי, רבי יהודה אומר: נאמר כאן רבוע, ונאמר להלן רבוע, מה להלן מאמצעיתו היה מודד אף כאן מאמצעיתו היה מודד...". רבי יוסי סובר שמזבח שעשה משה היה חמש על חמש, ואילו רבי יהודה סובר שיש להשוות את הכתוב לאמור בספר יחזקאל: "והאריאל שתים עשרה אורך בשתים עשרה רוחב רבוע על ארבעת רבעיו" (מג, טז) המלמד כי מודדים את המזבח מאמצעו, ולכן יש להכפיל את המרחק גם של מזבח שעשה משה, ומקום המערכה היא עשר אמות על עשר אמות. גובה המזבח –בתורה נאמר: "ושלוש אמות קומתו" (שמות כז, א), ונחלקו תנאים: "דברים ככתבן, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע, מה להלן גובהו פי שנים כאורכו אף כאן פי שנים כאורכו". רבי יהודה סובר שגובה המזבח היה שלוש אמות, ואילו רבי יוסי סובר שיש להשוות את הדברים לביטוי "רבוע" שנאמר על מזבח הקטורת (דם ל, ב), וכשם שגובה מזבח הקטורת היה אמתיים כפול פי שניים מאורכו, כך גם מזבח הנחושת היה גובהו עשר אמות פי שניים מאורכו שהיה חמש אמות. והוא מוכיח דבר זה גם מהיקש הכתוב "ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח" (במדבר ד, כו), שהמשכן והמזבח היו בגובה זהה של עשר אמות. ג. גובה קלעי החצר - שאלת גובה המזבח מובילה למחלוקת גם על גובה הקלעים שבחצר ופירוש הכתוב: "ואת החצר מאה אמה וקומה חמש אמות" (שמות ל, יח). לדעת רבי יהודה קלעי החצר היו בגובה חמש אמות, והמזבח לא יכול להיות בגובה עשר אמות מפני שאז הכהן היה עומד על גבי המזבח ורואים אותו מבחוץ. ולדעת רבי יוסי הקלעים היו חמש אמות מעל גובה המזבח שהיה בגובה עשר אמות, כלומר, חמש עשרה אמות מלמעלה, ואמנם היו רואים את הכהן כשהוא עובד על המזבח, אך לא היו רואים את העבודה עצמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במקום המזבח.

במשנה נאמר: "קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח - רבי יוסי אומר: כאילו נשחטו בצפון. רבי יוסי בר' יהודה אומר: מחצי המזבח ולדרום – כדרום,  מחצי המזבח ולצפון  - כצפון". בתורה נאמר "ושחט אתו על ירך המזבח צפנה לפני ה'", ובמשנה בפרק הקודם (א, א)  נאמר ש"קודשי קודשים שחיטתן בצפון", והמשנה מבררת מה מעמדו של המזבח עצמו. הסוגיה מבהירה שהמחלוקת במשנה אינה על מקומו של המזבח עצמו, אלא על הגדרתו המהותית של המזבח עצמו לפי דרשת המקרא: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך" (שמות כ, כא) – רבי יוסי סובר כי המזבח משמש כולו הן לעולה והן לשלמים, ולכן יש להחשיבו הן כחלק מהצפון והן כחלק מן העזרה (שלמים נשחטים בכל העזרה), ורבי יוסי ברבי יהודה סובר שיש לראות את חציו לעולה וחציו לשלמים, ויש חלק במזבח בו ניתן לשחוט רק שלמים מפני שהוא נחשב כחלק מן העזרה ולא כחלק מן הצפון. האמוראים מסבירים כי לשיטה זו של רבי יוסי ברבי יהודה אם שחט קודשי קודשים כנגד חציו הצפוני של המזבח בקרקע, כגון שהתמעט המזבח ושחט במקום שהיה בו פעם צפון המזבח – הקרבן פסול, ורק בראשו של המזבח הקרבן כשר.

מקומו של המזבח – בעקבות הדיון הקודם דנה הסוגיה במקומו של המזבח בעזרה. רבי יוחנן סבור כי לדעת רבי יוסי המזבח היה בצפון, כלומר, מאמצע העזרה וצפונה. דבר זה אינו מוכח מהמשנה שלנו מפני שהיא משתמשת בלשון "כאילו נשחטו בצפון", ומכאן אין להוכיח שהמזבח היה בצפון. ההוכחה שכך היא דעת רבי יוסי נסמכת על המשנה במסכת תמיד (ב, ה): "ביררו משם עצי תאינה יפים לסדר מערכה שניה של קטורת, כנגד קרן מערבית דרומית, משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות...ששם היו נותנים שני בזיכי לבונה של לחם הפנים". בתוספתא (יומא ג, ז) רבי יוסי מציע סימן זיכרון למקומה של המערכה: "כל הניטל בפנים לינתן בחוץ – אינו נותן אלא בסמוך שאין לפנים, וכל הניטל בחוץ לינתן לפנים – אינו ניטל אלא בסמוך שאין לפנים". הכוונה היא שהיו נוטלים את שני בזיכי הלבונה של לחם הפנים, ומקריבים אותם בצד המערבי של המזבח החיצון כפי שהיו שופכים את שאריות הדם של חטאות הפנימיות על יסוד מזבח החיצון לפי הכתוב "אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אוהל מועד" (ויקרא ד, ז); והיו מכניסים גחלים בכל יום ויום מהמערכה שעל המזבח החיצון להקטרת קטורת על מזבח הזהב בפנים, ולמדו דבר זה מגחלים של יום הכיפורים שנאמר עליהם: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" (שם טז, יב). למסקנת הסוגיה מקורות אלו מבוססים רק על ההנחה שהמזבח היה בצפון, ויש להרחיק את המערכה ארבע אמות מהקצה הדרומי של המזבח, כדי שתהא המערכה מצויה מול פתח ההיכל, וארבע אמות אלו היו אמה של היסוד, אמה של הסובב, אמה של הקרנות ואמה של מקום עמידת הכוהנים. אם מניחים הנחות אחרות, כגון שהמזבח היה חציו לדרום וחציו לצפון המערכה של הקטורת תהא משוכה שש אמות או אחת עשרה אמות (תלוי אם מודדים מפתח האולם או פתח היכל) מקרן מערבית דרומית; ואם המזבח עומד בדרום, המרחק יהיה אפילו רב יותר (עשרים ושתים אמות מפתח האולם, ועשרים ושבע מפתח ההיכל).

המשנה בתמיד עשויה להיות כשיטת רבי יהודה: "רבי יהודה אומר: מזבח ממוצע (עומד באמצע) ועומד באמצע העזרה, ושלשם ושתים אמות היו לו, עשר אמות כנגד פתחו של היכל, אחת עשרה אמה מיכן ואחת עשרה אמה מיכן, נמצא מזבח מכוון כנגד היכל", ולפי דבריו אכן היה מרחק של שש אמות או של אחת עשרה אמות, אך ממרחק זה יש להפחית שתי אמות, אמה אחת של היסוד ואמה סובב של המזבח, שאינן חלק מגג המזבח אלא מבסיס מבנה המזבח, וכך מגיעים למרחק ארבע אמות מקרן מערבית דרומית. ויש הסוברים כי המשנה היא כדעת רבי יוסי הגלילי, שלפי דעתו המזבח עמד בצפון, והכיור עמד מול פתח האולם, משוך מעט לדרום, מפני שהכיור אינו יכול לעמוד בצפון החייב להיות פנוי וריק מכלים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באכילת בכור מעשר ופסח.

במשנה נאמר: "הבכור והמעשר והפסח - קדשים קלים, שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שיתן כנגד היסוד. שינה באכילתן (משאר הקרבנות): הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדם, ונאכלין בכל העיר, בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד". בתורה נאמר: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז...את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר". לשון הרבים בכתוב באה ללמד על עוד קרבנות כמו קרבן פסח ומעשר שיש לזרוק את דמם ואת אימוריהם על המזבח. החובה לזרוק כנגד היסוד נלמדה בגזירה שווה של "תזרוק" אל הביטוי "וזרקו" בעולה (שם א, ה), שאף היא צריכה להינתן כנגד היסוד על פי הכתוב "אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, כה), המלמד כי יש לתת את הדם על היסוד. עם זאת בפסח, בכור ומעשר אין חובה לתת את הדם על ארבעה צידי המזבח אלא רק על היסוד, מפני שהביטוי "סביב" המציין את החובה לתת את הדם על צדדי המזבח נאמר בעולה (שם א, ה), בחטאת (ה, טו), ובאשם (ז, ב), ושלושה כתובים הבאים כאחד (המציינים הלכה זהה משותפת בשלושה נושאים שונים) אינם מלמדים על דברים אחרים.   

אכילת בכור על ידי כוהנים – התלמוד דן בשאלה שנשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה על זמן אכילת הבכור – אם מותר לאוכלו יום ולילה ככל הקרבנות, או שני ימים ולילה אחד כקרבן שלמים. השאלה היא אם יש להשוות את הבכור לקורבנות חטאת ואשם מאחר שאף הוא נאכל לכוהנים ואינו נעשה בנדר ובנדבה, או להשוותו לקרבן השלמים, מאחר שאף הוא אינו בא על חטא. שאלה זו קשורה בפירוש הכתוב: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" (במדבר יח, יח). חזה התנופה ושוק התרומה הם החלקים הנאכלים בקרבן השלמים: "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אתם לאהרן הכהן ולבניו" (ויקרא ז, לד), ולפי זה דינו של הבכור כשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד. עם זאת ההשוואה לשלמים עשויה להיות גם לסוג מיוחד של קרבן שלמים בשם תודה הנאכלת ליום ולילה אחד: "וזאת תורת זבח השלמים... אם על תודה יקריבנו...ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר" (שם, יא-יב). בעניין זה יש מחלוקת של התנאים: רבי יוסי הגלילי סובר שנאכלים ליום ולילה אחד, ורבי טרפון לשני ימים ולילה אחד. מחלוקת אחרת בעניין זה היא של רבי עקיבא ורבי ישמעאל שנחלקו כיצד לבאר את הכתוב בעניין בכור: רבי עקיבא סובר שהכתוב "לך יהיה" (במדבר שם), שהוסיף הכתוב עוד זמן הוויה (אכילה) ולכן נאכל הבכור לשני ימים ולילה אחד, ואילו רבי ישמעאל לומד מהכתוב כי בכור בעל מום ניתן במתנה לכהן.

למד מלמד בהימנו ודבר אחר - המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל נוגעת גם להיבט כללי יותר של לימוד למד מלמד בקודשים. הכלל הוא שאין לומדים למד מלמד בקודשים, כלומר, אי אפשר לחזור וללמוד מדבר שלמדוהו ממקור אחד עוד דרשה אחרת המלמדת על נושא אחר. התנאים נחלקו אם דבר הנלמד בחלקו מהיקש ובחלקו מעצמו ("הימנו ודבר אחר") נחשב להיקש, ויש ליישם עליו את הכלל שאין לומדים למד מלמד בקודשים. והתלמוד דן על היקש "הימנו ודבר אחר" בנושאים אחדים: בכור – החובה לתת חזה ושוק של קרבן תודה לכוהנים נלמדה בהיקש לשלמים, ולכן יש כאן היקש החוזר ומלמד בהיקש: ההיקש של חזה ושוק משלמים לתודה, והתודה  מלמדת על הבכור, אלא שזה רק מהצד הפורמלי של קשר ההיקש, אך מצד התוכן אכילת יום ולילה אמורה בפירוש לגבי קרבן תודה ("יום קרבנו יאכל"), ולכן הלימוד הוא "הימנו ודבר אחר". עבודת יום הכיפורים - בתורה נאמר: "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר" (שם, טו) – בעבודת הפר נזכרו רק הזאות הדם למטה, ובשעיר נזכרה רק הזאה למעלה, וההיקש מלמד כי ההזאות של דם הפר ודם השעיר זהות, ויש לעשות הזאות הן למעלה והן למטה בשני מיני הקרבן, ולכן ההיקש הוא "הימנו ודבר אחר" (דבר הכתוב, אך גם נלמד על ידי השוואה לדבר אחר). כמו כן לומדים מהכתוב: "וכן יעשה לאוהל מועד" (דברים טז, טז), שדין הזאות הדם על הפרוכת שבאוהל מועד שווה להזאות הדם שבין בדי הארון בקודש הקודשים. ובמקרה זה אין מגבלה של היקש החוזר ומלמד בהיקש, מפני שההיקש השני מתייחס רק להשוואה בין מקומות שבהם מזים את הדם, ורואים אותו כהיקש כללי המלמד מהזאה בפנים להזאה בחוץ, ויחד עמו נלמדים גם שאר פרטי ההלכות של ההזאה, ואין להגבילו בגלל שאין היקש חוזר ומלמד בהיקש. שתי הלחם ולחמי תודה – על לחם קרבן תודה נאמר: "אם על תודה יקריבנו...והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן...על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו" (ויקרא ז, יב-יג).  התלמוד מסביר כי יש למעשה חובה אחת להביא עשרון מכל לחם תודה, וחובה אחרת להביא עשר חלות. החובה להביא עשרון מכל לחם נלמדת בהיקש החוזר ומלמד בהיקש. בחג השבועות מקריבים מנחה של שני לחמים הנקראת "שתי הלחם": "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה" (ויקרא כג, יז). הביטוי "תביאו" מלמד כי הסולת של שתי הלחם היא בשיעור שני עשרונים, ומכאן שבכל מקום שכל לחם חמץ הוא בשיעור עשרון (עשירית האיפה), ובכלל  זה גם לחם החמץ הבא עם קרבן תודה. והואיל והכתוב מקיש את חלת לחם חמץ לחלות מצות, אף מצות לחמי תודה צריכות גם הן עשרון (עשירית האיפה) לכל חלה. הלימוד הוא אפוא משתי הלחם לחמץ שבתודה, ומחמץ למצה בלחמי תודה. החובה להביא עשר חלות חמץ נלמדת בגזירה שווה של לחמי התודה שנאמר בהם תרומה לה' (שם ז, יד), לתרומת מעשר שנאמר בה "תרומת ה'" (במדבר יח, כו), ואם כן חובת עשר חלות חמץ כתובה לגבי קרבן תודה עצמו, ונמצא שבכללותו הלימוד מחמץ לחלות מצה – הן בכמות של כל לחם והן בשיעור הלחמים הכולל - הוא "הימנו ודבר אחר", שכן החובה להקריב עשרה כאילו כתובה בלחם חמץ של תודה, ושיעור עשרון לכל לחם נלמד משתי הלחם. אלא שהתלמוד טוען כי למעשה אין כאן היקש החוזר ומלמד בהיקש, מאחר שהלימוד משתי הלחם ללחם חמץ בתודה הוא מייתור הכתוב ולא בהיקש, ונמצא שאין כאן כלל המגביל את הלימוד. 

במשנה נאמר: "הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא צלי". זמן אכילת הפסח שנוי במחלוקת תנאים. רבי אלעזר בן עזריה סובר שנאמר "ואכלו את הפסח בלילה הזה" (שמות יב, ח), והכוונה היא עד חצות הלילה, ורבי עקיבא סובר שהפסח נאכל עד שעת החפזון: "ואכלתם אותו בחפזון" (שם יב, כא), כלומר, עד הבוקר, אך שלא כשאר הקודשים הפסח נאכל רק בלילה. ומבארים כי הקביעה של המשנה שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות היא כדעת רבי אלעזר בן עזריה שזמן אכילת הפסח מן התורה הוא עד חצות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעזרה, ובזמן ההקרבה והשריפה של קרבן השלמים.

שטח העזרה לשחיטה, אכילה וטומאה - במשנה במסכת מידות (ב, ו) נאמר: "כל העזרה הייתה אורך מאה ושמונים ושבע, על רוחב מאה ושלושים וחמש". בשטח העזרה רשאים לאכול קודשי קודשים, לשחוט קודשים קלים, ומי שנכנס לשם בטומאה חייב על ביאתו עונש כרת. הסוגיה מוסיפה כי שטח זה כולל עוד מקומות, כגון אלו המתוארים במשנה במסכת פסחים (ז, יב): "החלונות ועובי החומה – כלפנים", ובמשנה במסכת מעשר שני (ג, ח): "לשכות בנויות בחול ופתוחות לקודש – תוכן קודש". הלשכון שיש להן פתח פתוח לעזרה נחשבות לקודש לפי הכתוב בעניין אכילת מנחה: "תאכל במקום קדוש, בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ט). הפסוק מזכיר "מקום קדוש" ואת "חצר אוהל מועד", ומכאן שרשאים לאכול בעוד מקומות מלבד העזרה עצמה, כמו הלשכות שבצדי העזרה. עם זאת אין רשאים לשחוט בלשכות קודשים קלים, והנכנס לשם בטומאה אינו חייב כרת (והנכנס רק עובר על איסור חכמים). ההבדל בין אכילה לבין שחיטה בלשכה היא שאכילה אינה חייבת להיות כנגד אחד מהפתחים באוהל מועד, חוץ מאשר הקודשים שנעשו לשעה בחנוכת המשכן שנאמר בהם במפורש: "בשלו את הבשר פתח אוהל מועד ושם תאכלו אותו" (ויקרא ח, לא). השחיטה לעומת זאת חייבת להיעשות רק מול פתח אוהל מועד, ולכן היו שני פשפשים (פתחים קטנים) בבית החליפות שבצד האחורי של העזרה כדי להכשיר את השחיטה הנעשית במקום זה.    

פסילת דם בשקיעת החמה – בתורה נאמר על זבח השלמים: "ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת" (ויקרא ז, טז). כתוב זה מלמד שהשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ביניהם, אך כדי ללמד דבר זה די היה לכתוב "ביום זבחו יאכל וממחרת", אבל הכתוב הזכיר את המונח הקרבה לצד המונח זביחה כדי ללמד הלכה נוספת, שביום השחיטה (זביחה) יש להקריב את הדם ולזורקו על המזבח, ואם לא עשה כן – הדם נפסל בשקיעת החמה, ואין להקריבו למחרת, על אף שהקרבן נאכל עוד יום. 

מחשב לאור שלישי, אוכל לאור שלישי – השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ביניהם, ולאחר זמן זה יש לשרוף את הנותר מבשר השלמים,  כדברי הכתוב: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (שם ז, יז), ו"ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר על יום השלישי באש ישרף" (שם יט, ו). הכתוב "והנותר עד יום" מלמד שיש לאכול את הקרבן ביום השני, ואסור לאוכלו בלילה, אך החובה לשורפו חלה רק ביום השלישי, לפי המשך הכתוב "ביום השלישי באש ישרף",  בניגוד לשאר הקרבנות הנאכלים ליום אחד, שמותר לאוכלם בלילה, ובבוקר הם נחשבים נותר ויש לשורפם, ומיד בסמוך לאיסור האכילה חלה חובת השריפה. בשל קיומו של זמן ביניים שבו אסור לאכול מבשר זבח השלמים אך הוא אינו חייב עדיין בשריפה התלמוד דן במקרה של אדם השוחט את השלמים וחושב מחשבת פיגול לאוכלם בליל היום השלישי, או במי שאוכל מהבשר שנשאר בליל היום השלישי (אור ליום השלישי), ונחלקו אמוראים בדבר: חזקיה סבור שהקרבן כשר ואינו פיגול מאחר שעדיין אינו חייב בשריפה, והאוכלו אור לשלישי פטור מאיסור נותר. רבי יוחנן סובר שהקרבן פסול מאחר שכבר אסור לאוכלו, וחייב על אכילתו כאיסור נותר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה ואכילה בכל מקום בעזרה או בעיר ירושלים.

במשנה נאמר: "זבחי שלמי צבור (שלמים של חג שבועות) ואשמות - אלו הן אשמות: אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי - שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה, לכל מאכל, ליום ולילה, עד חצות". בכמה מקומות הכתוב מקיש את קרבן השלמים לקרבנות אחרים, ולמדו מהיקש הכתוב על דין קרבן השלמים: צפון – בתורה נאמר: "על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם" (במדבר י, י), ומכאן שדין שלמים כדין העולה להישחט בצפון העזרה. זכרי כהונה– בתורה נאמר: "ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" (ויקרא כג, יט), ומכאן למדו שקרבנות השלמים של חג השבועות נאכלים לזכרי הכהונה כמו קרבן החטאת. נזיר – בתורה מתוארים קרבנות הנזיר: "והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים, אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים" (במדבר ו, יד), אך ברור שההיקש לחטאת אינו מלמד שרק זכרי כהונה אוכלים אותה, מאחר שבהמשך המקראות נאמר: "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל...קודש הוא לכהן" (שם יט-כ), ומכאן שהכהן אוכל רק את הזרוע והבעלים אוכלים את שאר הבשר. קרבן זה גם שונה מהחטאת מפני שאינו נקרא "קדשי קודשים" כמו חטאת אלא רק "קודש", ולפיכך יש ללמוד מההיקש של שלמים לעולה ולחטאת שאפילו אם לא הקריב אלא קרבן אחד מהם – יצא ידי חובתו, ורשאי לגלח את שערו.  

במשנה נאמר: "התודה ואיל נזיר קודשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלים בכל העיר, לכל אדם, בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות. המורם מהם כיוצא בהם, אלא שהמורם נאכל לכוהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם". התודה ואיל נזיר הם שלמים, אלא שהכהן מקבל מהם את החזה והשוק (ובאיל נזיר גם את זרוע ימין), ונאכלים ליום ולילה אחד, ולא כשלמים ליום, לילה ויום. נאכלים בכל העיר - בתורה נאמר: "המנחה הנותרת...ואכלתם אתה במקום קדוש... ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור" (ויקרא י, י), ומכאן שיש לאכול את המנחה במקום קדוש, ואת החזה והשוק במקום טהור. ההנחה היא שאסור לאכול קודשים בחוץ, כדברי הכתוב: "לא תוכל לאכול בשעריך...נדבותיך ותרומת ידך" (דברים יב, יז). לפי שקלול הדברים ההגדרה של מקום טהור קשורה לאיסור של התורה (במדבר ה, ב) האוסר על מצורע להיכנס למחנה ישראל (ירושלים), זב למחנה לויה (הר הבית), וטמא מת למחנה שכינה (עזרת המקדש). המקום הקדוש יש להגדיר לפי טיב הקורבן אותו אוכלים (מנחה או שלמים). לפי זה יוצא כי המנחה צריכה להיאכל במקום קדוש כקודשי קודשים, אך הכתוב מדגיש שדווקא "אותה במקום קדוש" בעוד שאת החזה והשוק יש לאכול במקום טהור אך לאו דווקא במקום קדוש, ולכן מותר לאוכלם בכל הר הבית, ועוד הוסיף הכתוב לומר "במקום טהור" כדי ללמד שמקום אכילת החזה והשוק הוא בכל מקום טהור ברחבי העיר ירושלים.     

במשנה נאמר: "שלמים קדשים קלים, שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין בכל העיר, לכל אדם, בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד, המורם מהם כיוצא בהם, אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם". בתורה נאמר לגבי קרבן שלמים: מן הבקר - "ושחטו פתח אוהל מועד" (ויקרא ג, ב), מהכבשים - "ושחט אותו לפני אוהל מועד" (שם ח), מהעיזים – "ושחט אותו לפני אוהל מועד" (שם יג), וחזרה זאת מלמדת שיש להכשיר את כל הצדדים של העזרה המצויים לפני אוהל מועד. ונחלקו התנאים בביאור הכתובים המדויק. חכמים לומדים מאחד הכתובים שיש לשחוט בפתח אוהל מועד, כתוב אחר להכשיר את כל הצדדים שאינם נמצאים ממש מול הפתח, וכתוב אחר לפסול מקום בצידי העזרה שאינו בכלל כנגד פני אוהל מועד ("צידי צדדין"), ואת האפשרות לשחוט בצפון העזרה לומדים בקל וחומר מעולה האסורה בשחיטה בכל מקום ומותרת רק בצפון. רבי אליעזר חולק וסובר שמהכתוב עצמו אין לפסול צידי צדדין, ולכן אחד הכתובים בא ללמד שצפון העזרה מותר אף הוא בשחיטת שלמים, ואין צריך קל וחומר. התלמוד מסביר כי ההדגשה של הביטוי "פתח אוהל מועד" ולא רק "פני אוהל מועד" מלמדת שיש לשחוט את השלמים לאחר שנפתחו דלתות ההיכל, ואם הן נעולות או מוגפות – השלמים פסולים. בארץ ישראל הסבירו כי דין זה היה גם במשכן, ואם הקריבו שלמים קודם שהעמידה  לויים את המשכן או לאחר שפירקו את המשכן – היו פסולים. ואם היה וילון פרוס על פתח ההיכל – מאחר שהוילון מוסט רק כאשר הפתח פתוח אין הדבר פוסל. התלמוד מסביר כי יש להכשיר לא רק את מה שמול פתח ההיכל, אלא גם את הצדדים שלצד ההיכל (בצפון ובדרום), מאחר שהיו פשפשים (שערים קטנים) בגובה שמונה אמות בבית החליפות שלצד ההיכל, ואפשר היה לפתוח את השערים בזוית ההיכל, כך שהם פונים לכל צד של ההיכל. כמו כן אפשר היה לשחוט מאחורי בית הכפורת, השטח שמאחורי כותלו המערבי של ההיכל, מפני שהיה שם לול (פתח) בגובה שמונה אמות, כפי שרמוז ברשימת השומרים של שעריח המקדש "שנים לפר בר" (דברי הימים א, כו, יז), שהיה שם פתח הפונה כלפי בר (כלפי חות), מן הקודש כלפי המערב, כדי להכשיר מקום זה באכילת קודשי קודשים, ובשחיטת קודשים קלים. אמנם, אין להוכיח מכאן מה דינה של שחיטה הנעשית כאשר דבר גבוה חוסם את פני הפתח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במקום היסוד ומקום המקדש.

במשנה נאמר: העולה קודשי קודשים...ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע". בדך הקודם הוסבר כי העולה צריכה מתנה בזוית קרן שיש בה יסוד, ולקרן המזרחית לא היה יסוד, מפני ש"היתה בחלקו של טורף", כלומר, בנחלת בנימין שנאמר עליו בברכת יעקב "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז). התיאור של זאב טורף הוא תיאור ציורי של דרך חלוקת הנחלות בין שבט בנימין לבין שבט יהודה. החלוקה לא נעשתה בקווים ישרים, ורצועה מנחלת שבט יהודה חדרה לשטח בנימין, והיה נראה כאילו בנימין פוער פה לטרוף אותה. המדרש מסביר כי בנימין רצה שהמקדש יהיה בשטחו והצטער על כך, ולכן זכה להיות מארחה של השכינה.  

לפי המסורת בתלמוד רצועת השטח של נחלת יהודה הייתה מקום היסוד של הקרן הדרומית והקרן המזרחית של מזבח העולה, אך נחלקו האמוראים אם לא היה שם יסוד בכלל או שהיה שם יסוד אך לא התקדש למתן דמים. המחלוקת קשורה לביאור של ברכת משה לבנימין: "חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב). האמורא רב תרגם את הכתוב לארמית: "באחסנתיה יתבני מדבחא" והוא סבור בשטח זה לא היה יסוד בנוי, ואפשר היה למלוק ולמצות את עולת העוף בקרן זאת, מאחר שהשבטים הסכימו ביניהם ששטח הקרקע יהיה שייך ליהודה אך האוויר יהיה שייך לבנימין, ולכן שטח המזבח יהיה שלו. האמורא לוי תרגם: "באחסנתיה יתבני מקדשא", ולפי זה היסוד היה בנוי גם בקרן הדרומית-מזרחית, אך לא היה מקודש למתנות הדמים.

התלמוד דן במקורות שונים להוכחת דעות האמוראים. בברייתא אחת מתואר היסוד: "היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב, אוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת", ונחלקו אם משמעות המילה "אוכל" בהקשר זה היא שאין שם כל יסוד, או שאין למקום האמור דין של יסוד המקדש את הדמים. בברייתא אחרת מתואר המזבח כשטח של "שלשים ושתים על שלושים ושתים", והשאלה היא האם מדובר בכל היקפו של המזבח או רק בתיאור כללי של צדו הרחב. בברייתא נוספת מתואר כבש המזבח: "נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב", ונחלקו אם הכבש היה מרחף מעל יסוד בנוי, או שמדובר בתיאור כללי והכבש היה רק כנגד מקום היסוד כפי שהוא בשאר המזבח. הוכחה אחרת היא מברייתא המתארת את דרך עשיית המזבח: "כיצד בונין את המזבח? מביאין מלבן שהוא שלשים ושתים על שלשים ושתים וגובהו אמה, ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות, ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה ושופך, וזה הוא מקום יסוד". בתורה נאמר: "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך" (דברים כז, י), ולכן אי אפשר היה לחתוך את אבני המזבח במקום שלא היה בו יסוד, אלא היו מניחים מתחתיו דבר שהיה ניטל אחר כך, וכך היו מפרידים את המקום שבו לא היה יסוד אף לאחר היציקה. בדרך דומה היו עושים תבנית מיוחדת בקרנות המזבח לפי הכתוב: "ומלאו כמזרק כזויות מזבח" (זכריה ט, טו), וכך היו נוצרים צינורות חלולים לדם ולנסכים.

מקום המקדש -  בספר שמואל כתוב: "וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה" (שמואל א יט, יח), ודורשים כי היו יושבים במקום גבוה ומתכננים את מקומו של המקדש העתידי. ההנחה של דוד ושמואל הייתה שבית המקדש הוא מקום גבוה, לפי הכתוב "וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז, ח), אך הוא צריך להיות גבוה באופן יחסי לסביבתו, ולכן עיקר הדיון הוא על חלוקת הנחלות בספר יהושע. הגבולות בספר יהושע מתארים תוואי גבול לפי קווי גובה גיאוגרפיים, והביטוי החוזר שם הוא "וירד הגבול" או "ועלה הגבול". כאשר מתוארת נחלת בנימין נאמר רק הביטוי "וירד" (ולפי נוסח אחר "ועלה"), ולכן מדובר במקום הגבוה ביותר בסביבת המקדש. הנחה אחרת הייתה שאין לחפש את המקום הגבוה ביותר, ולכן מקום המקדש אינו בנקודה המכונה "עין עיטם" על הר הזיתים, אלא מקום המצוי "בין כתפיו שכן" (שם), כלומר, מקום שגובהו כמו גובה הכתפיים אצל האדם, שאינו הראש הגובה ביותר. עוד הניחו כי מאחר שהמסורת היא שסנהדרין יושבת בנחלת שבט יהודה, אין למקם את בית המקדש בנחלת בנימין במקום מרוחק מדי מבית הדין הגדול, ויש לקרבם זה לזה. עיסוק זה רמוז גם בפסוקי ספר תהילים, ומסופר כי דואג האדומי התקנא בדור המלך על העיסוק בנושאים הללו "כי קנאת ביתך אכלתני" (תהלים סט, י), וכי דוד המלך מתאר את תהליך המחשבה על מקום המקדש בפסוקים "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה'...אם אבא באהל ביתי, אם אתן שנת לעיני, לעפעפי תנומה עד אמצע מקום לה'...הנה שמענוה באפרתה, מצאנוה בשדה יער" (תהלים קלב, א- ו). "אפרתה" מציין את יהושע שבא משבט אפרים, ו"שדה יער" מתאר את בנימין המשול לזאב המסתובב ביער. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במתנות הדם.

במשנה נאמר: "חטאות הצבור והיחיד. אלו הן חטאות הצבור: שעירי ראשי חדשים ושל מועדות שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות כיצד? עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית". בברייתא מוסבר כי "טובל באצבעו הימנית...מן הדם שבמזרק... וחומר (אוסף) בגודלו מלמעלה, ובאצבעו קטנה מלמטה, ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שמכלה כל הדם שבאצבע". האמוראים רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו מהו בדיוק מקום נתינת הדם: לפי דעה אחת "מחטא ויורד כנגד חודו של קרן", כלומר, מורח את הדם על זוויות המזבח, ולפי דעה אחרת נותן את הדם במרחק אמה מכל צד של זוית המזבח. השאלה קשורה למחלוקת תנאים על חוט הסקרא, קו אדום שנועד להבחין בין מקום נתינת הדמים העליונים (חטאת בהמה ועולת העוף) למקום נתינת הדמים התחתונים על פי הכתוב "והיתה הרשת עד חצי המזבח" (שמות כז, ה) המלמד כי יש מחיצה העשויה רשת המבחינה בין החלק העליון לחלק התחתון של המזבח. המחלוקת היא על מקומם המדויק של דמי חטאת בהמה: "דמים העליונים ניתנים מחוט הסיקרא ולמעלה... דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: בחטאת בהמה היא עצמה אין נעשית אלא על גופה של קרן". רבי מסתמך על דברי הנביא: "וההראל ארבע אמות" (יחזקאל מג, טו), ומכאן שהקרנות אינן רק האמה הבולטת בראש המזבח, אלא רשות הקרנות תופסת עד חוט הסיקרא, והקרן ממשיכה מגוף הקרן עצמה אל תוך המזבח. מחלוקת האמוראים היא האם רבי סובר שיש לתת את הדם רק כנגד חוד הקרן (זוית מקצוע הקרן), או שרשאים לתת את הדם גם לשטח הפאות של המזבח המקבילות לשטח פאות הקרן במזבח, אמה מכאן ואמה מכאן.

במשנה נאמר: "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים...שירי הדם היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון...חטאות הציבור והיחיד...שירי הדם היה שופך על יסוד דרומי". בתורה נאמר על חטאת יחיד הנעשית על המזבח החיצון: "ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח" (ויקרא ד, לד), ועל חטאת הפנימית של פר כהן משיח: "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אוהל מועד" (שם, ז. בשני המקרים לא נזכר היכן הוא יסוד המזבח, ונחלקו תנאים אם מדובר ביסוד מערבי או יסוד דרומי: "רבי ישמעאל אומר: זה וזה יסוד מערבי, רבי שמעון בן יוחאי אומר: זה וזה יסוד דרומי". לפי דעת רבי ישמעאל הדמים של חטאת הפנימית נשפכים ביסוד המערבי הקרוב ביותר לפתח ההיכל ("אשר פתח אוהל מועד"), ויש ללמוד מן האזכור המפורש של חטאת הפנימית על האזכור הסתום של חטאת החיצונה. רבי שמעון בן יוחאי סובר שהמזבח מצוי בצפון העזרה, וקצה המזבח הדרומי נמצא מול מרכז פתח ההיכל, ולכן היסוד הדרומי נמצא ב"פתח אוהל מועד". ובחטאת החיצונה שופך את הדם ביסוד הדרומי, מפני שנותן במקום הסמוך ביותר למקום ירידתו מהכבש שעל המזבח, בדומה לחטאת הפנימית שנותן ביסוד הסמוך למקום היציאה מההיכל. ומעירים כי תלמידי רבי ישמעאל היו אומרים כי גם רבי שמעון סובר כדעת רבם שזה וזה ביסוד מערבי, ומשכו אותו לשיטתם ("משכו גברי לגברא").

במשנה נאמר: "העולה קדשי קדשים, שחיטתה בצפון וקיבול דמה בכלי שרת בצפון, ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע, וטעונה הפשט וניתוח וכליל לאשים". בתורה מכנים את החטאת "קודש קודשים", והמשנה מוסיפה שגם העולה היא קודשי קודשים. בחטאת יש לתת את הדם על כל אחת מארבע הקרנות, אך בדין העולה נחלקו תנאים ואמוראים כיצד נתנו בפועל שתי מתנות שהן ארבע. בתורה נאמר: "וזרקו את הדם על המזבח סביב" (ויקרא א, ה), ומכאן שיש לזרוק את הדם על המזבח אך הוא צריך להיראות כאילו הוא מקיף את המזבח סביב. לפי הסבר אחד (של רב ושל התנא בברייתא) נותן "כמין גמא", כלומר, זורק את הדם על זווית המזבח כך שהדם מתפשט בזוית לשני הצדדים, וכך מקיים שתי מתנות שהן ארבע. ולפי הסבר אחר (של שמואל ושל רבי ישמעאל בברייתא) מורח על צד אחד של זוית הקרן ולאחר מכן על הצד האחר, ועושה כן גם בקרן האלכסונית, כך שעל כל אחת מפאות המזבח נמצא מרוח דם. לפי שיטה זו באופן עקרוני היה צריך ללמוד גזירה שווה "סביב" למה שנאמר לגבי חטאת (ויקרא ח, יט) ומכאן להסיק שיש לתת גם את דם העולה בארבע מתנות, אך בפועל העולה צריכה להינתן מעל מקום שיש בו יסוד, והואיל ובקרן הדרומית-מזרחית לא היה יסוד, נתנו את הדם בשתי מתנות שהן ארבע מתנות: בקרן הצפון-מזרחית לצד צפון ולצד מזרח, ובקרן הדרום-מערבית, לצד דרום ולצד מערב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במתן שיירי הדם.

הביטוי "אל יסוד מזבח העולה" מופיע בפרשת ויקרא שלוש פעמים: בפרשות פר כהן משיח (ד, ז), בפר העלם דבר (שם יח)  ובשעיר נשיא (שם כה). כתוב זה מלמד כמה עניינים: יש לתת את שירי הדמים על יסוד מזבח העולה, למזבח הפנימי אין יסוד, ויסוד המזבח החיצון אינו כמזבח עצמו. בדף זה מוסבר כי לו היה נאמר בכתוב "אל יסוד העולה" אפשר היה לחשוב כי נותן את הדמים בזקיפה (על גובה הרום של היסוד), אך הכתוב הדגיש: "אל יסוד מזבח העולה" ללמד שהדם בא על גג היסוד. התנאים רבי עקיבא ורבי ישמעאל סוברים שיש ללמוד את מתן הדם על גג היסוד מקל וחומר, ששירי דם קרבן חטאת טעונים גג יסוד על אף שאינם מכפרים, מכאן שגם עולה הבאה לכפר צריכה יסוד. יש המסבירים כי למעשה רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו גם כן אם השיריים מעכבים, ויש הסבורים כי נחלקו אם מיצוי דם חטאת העוף על המזבח מעכב את הכפרה, אך מתן שירי הדם אינו מעכב את הכפרה. רבי ישמעאל סובר כי הכתוב בפר כהן משיח "ואת כל דם הפר ישפך" (ויקרא ד, ז) מלמד שהשיריים אינם מעכבים אלא הם בגדר שירי מצווה ונתינתם היא מצוות עשה המנותקת ממצוות מתן הדם, אך בעניין מיצוי דם חטאת העוף היו מסורות שונות על דעת רבי ישמעאל, ויש הסוברים כי הכתוב "והנשאר בדם ימצה" (ויקרא ה, ט) מלמד שאין חובה למצות את הדם, והכתוב מדבר רק על מקרה שבו אכן נשארו שאריות מהדם, ולא שיש חובה להשאיר שאריות דם.

שיריים מעכבים – בתורה נאמר: "הכהן המחטא אותה יאכלנה במקום קדוש" (ויקרא ו, יט). כתוב זה מדגיש במילה "אותה" שדמה של החטאת ניתן למעלה, אבל אם נתן את דמה למטה מחוט הסקרא (החוט האדום באמצע המזבח) הקרבן פסול, על אף שבחטאות הפנימיות שופך את השיריים גם בחוץ על היסוד למטה. מקור זה אינו מוכיח אמנם שמתן השיריים מעכב את הקורבן, והדבר היחיד המעכב את הפרה בחטאות הפנימיות הוא המתנה על הפרוכת ולא השיריים ("אין מזבח הפנימי ממרקן"). התלמוד דן במחלוקת תנאים על הכתוב "וכלה מכפר על הקדש" (ויקרא טז, כ): "אם כיפר – כלה...דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי יהודה: מפני מה לא נאמר: אם כלה כיפר, אם לא כלה – לא כיפר, שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום". לפי הסבר אחד בסוגיה מחלוקת התנאים היא רק פרשנות המקראות ("משמעות דורשים"). ויש הסוברים כי נחלקו גם בשאלה הלכתית האם השיריים מעכבים. עם זאת מעירים כי שני האמוראים הדנים בעניין – רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי – סבורים שניהם ששיריים מעכבים, והם רק מפרשים את המחלוקת בנושא זה, אך אינם סבורים כן בעצמם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדבר החוזר ומלמד ובמתן שירי הדם על יסוד מזבח העולה.

בדפי הקודמים הוסבר כי דבר הנלמד מדרשה אינו חוזר ומלמד על עניין אחר בדיני קודשים. בדף זה דנים במגבלות על דרך ההיסק של בניין אב, ובעיקר אם בניין אב חוזר ומלמד בבניין אב. ההצעה היא להוכיח דבר זה מרשימת הדברים הפסולים להקרבה שאם עלו על המזבח לא ירדו ממנו ויש להקריבם. בברייתא מוסבר שלכל אחד מהפסולים יש דרך לעשותו בהכשר, ולפיכך יש לו גם הכשר בדיעבד אם עלה על המזבח: לן (איברים שלא הוקרבו ועבר עליהם לילה) כשרים הואיל ובשר שלמים מותר באכילה יום, לילה ויום. טמא – כשר הואיל ודברים טמאים מותרים להקרבה בקרבן ציבור המותר בטומאה. יוצא לחוץ כשר הואיל וכשר להקרבה בבמה. נשחט חוץ לזמנו – כשר הואיל ואם היה פסול לא היה חל עליו דין פיגול. נשחט חוץ למקומו – כשר הואיל והוקש לחוץ לזמנו. וקורבן שקבלו כוהנים פסולים (טמא) את דמו – כשר אם עלה על המזבח, הואיל ופסולים אלו ראויים לעבודת קרבנות בציבור המותרת בטומאה. ומכאן גם מסיקים שכשם שלן באימורים כשר – כך גם לן בדם ולא זרקו על המזבח – כשר בבניין אב המלמד בבניין אב, אך מסקנת הדברים היא שכל הלימוד הזה אינו מכשיר דבר שנעשה שלא כראוי, אלא נלמד מהכתוב "זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב) שהכתוב מרבה כל דבר פסול.

במשנה נאמר: "שירי הדם היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון". שירי הדם הם מה שנותר לאחר הזאת הדם מחטאות הפנימיות, ויש לשופכם במקום היסוד המערבי, רצועת אבנים ביסוד המזבח הבולטת מרחק אמה מקיר המזבח בצד המערבי של המזבח. בפרשת חטאת נזכרת חובת שפיכת שאריות הדם חמש פעמים. בכבשת יחיד ובשעירת יחיד נזכר הביטוי "אל יסוד המזבח", ובפרשת פר כהן משיח, פר העלם דבר ושעיר נשיא נזכר הביטוי "אל יסוד מזבח העולה".

על פר כהן משיח נאמר: "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אוהל מועד" (ויקרא ד, ז). הביטוי "אשר פתח אוהל מועד" מלמד שמדובר שיסוד המערבי שפוגש אותו בתחילה כשיוצא מפתח אוהל מועד שהיה במערב. והביטוי "יסוד מזבח העולה" מלמד שיש לתת את הדם ליסוד מזבח העולה ולא על יסוד מזבח הפנימי. על פר העלם דבר נאמר "אל יסוד מזבח העולה" (שם יח), ומכאן למדו שלמזבח הפנימי לא היה יסוד. על שעיר נשיא (שאיננו חטאת פנימית, וכל דמו ניתן על מזבח החיצון) נאמר: "ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה" (שם כה). כתוב זה מלמד שיש לתת את השיריים של הדמים הניתנים על מזבח העולה על יסוד המזבח, ולא כדי ללמד שאין לעשות את השיריים בפנים, שהרי ברור כי לא יהפוך ויתן את השיריים של הדמים הניתנים במזבח החיצון על מזבח הפנימי שאין לו יסוד. התנאים רבי עקיבא ורבי ישמעאל במדרש ההלכה מסבירים שמזבח העולה עצמו אינו יכול להיחשב כיסוד המזבח, ולפכן יש לתת גם את הדמים של העולה על יסוד המזבח. דבר זה נלמד בקל וחומר מחטאת: שירי הדם של החטאת אינם מכפרים ואינם באים לכפרה, אך דמם טעון מתנה ליסוד, ולכן גם קרבן עולה שמכפרת ובאה לכפרה – צריכה מתן דמים ליסוד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדרכי מדרש של דיני קודשים.

בדף הקודם הוסבר כי הכלל בדיני קודשים הוא ש"אין לומדים למד מלמד", כלומר, דבר הנלמד בדרך המדרש אינו חוזר ומלמד על דבר אחר. הדיון בתלמוד הוא על היקפו של כלל זה, על איזה מדרכי המדרש יש להחילו, והאם חלק מדרכי המדרש נחשבות כגילוי הכתוב עצמו, ועל כן אפשר ללמוד בעזרתן ממקום למקום. דרכי המדרש בהן עוסקים הן: היקש - השוואה נושאית (אנלוגיה) בין כתובים סמוכים או הרומזים בפירוש זה על זה. גזירה שווה - השוואה מילולית המעבירה הלכות ממקום אחד שינהגו גם בעניין אחר. קל וחומר –השוואה הגיונית בין שני עניינים שאחד חמור ואחד קל בדינו. בניין אב – העתקת דין ממקום אחד למקום דומה לו (אינדוקציה), על ידי מציאת צד שווה ועל ידי התעלמות מהבדל מהותי בין המלמד והנלמד, על ידי בניין אב משני כתובים, כתוב אחר אחר שבו קיים הדין שרוצים להוכיח, ואין בו התכונה המיוחדת של המלמד הראשון. הדף עוסק בצירופים שונים של דרכי המדרש הללו.     

היקש

היקש והיקש – בדף הקודם נקבע כי היקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. היקש וגזירה שווה – עוד נקבע שם כי דבר הנלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגזירה שווה. היקש וקל וחומר – בדפים מ-מא דנו בהיקש של פר כהן משיח לפר העלם דבר בכתוב: "ועשה לפר כאשר עשה לדם הפר כן יעשה לו" (ויקרא ד, כ), ומכאן למד התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל קל וחומר מפר העלם דבר לפר יום הכיפורים, ומכאן ש"היקש חוזר ומלמד בקל וחומר". היקש ובנין אב – התלמוד מבקש להוכיח כי אין ללמוד בניין אב מדבר הנלמד מהיקש, מכך שהתורה הזכירה בקרבן אשם: "במקום אשר ישחטו את העלה ישחטו את האשם" (ויקרא ז, ב), ובאשם מצורע: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחטו את החטאת ואת העולה" (שם יד, יג). לו היה אפשר ללמוד בבניין אב, אפשר היה שלא לכתוב את הכתובים הללו באשם, וללמוד בבניין אב מחטאת הנלמדת בהיקש מעולה. ואולם, יש לדחות כיוון מחשבה זה, מפני שבאופן כללי אי אפשר ללמוד בנושאים הללו בניין אב וכל צירוף של בניין אב מכתוב אחד או משני כתובים אין בו צד שווה לכל הקרבנות האחרים: העולה מיוחדת מפני שהיא באה כליל, החטאת מיוחדת בכך שהיא מכפרת על כרת. וגם צירוף של בניין אב משני כתובים בלתי אפשרי: עולה וחטאת אינן מלמדות על אשם מאחר שהן גם קרבנות ציבור בניגוד לאשם, חטאת ואשם באות לכפר בניגוד לעולה;  ועולה ואשם באות רק מבהמות זכרים בניגוד לחטאת.   

גזירה שווה

גזירה שווה והיקש – מותר להביא  שלמים מכספי מעשר שני. ולמדו דבר זה בגזירה שווה מהכתוב: "וזבחת שלמים ואכלת שם" (דברים יד, כד), לכתוב במעשר: "ואכלת...במקום אשר אמר ה' לשכן שמו שם מעשר דגנך" (שם כז, ז). בשלב השני של הלימוד מקישים את האמור בכתוב "וזאת תורת זבח השלמים...אם על תודה יביאנו" (ויקרא ז, יא-יב), ולומדים שקרבן תודה בא מכספי מעשר שני לאחר שנפדה ועלה לירושלים, ומכאן שלומדים היקש מגזירה שווה. השימוש בדוגמה זו מלמד שהמגבלה של "למד חוזר ומלמד" רלבנטי אפילו כאשר רק אחד מהלמד או המלמד הם קודשים, כפי שכאן למדו מדיני מעשר שהם חולין.

גזירה שווה וגזירה שווה –מיני הלחם המוקרבים עם קרבן תודה הם: רבוכה (במים), חלות ורקיקים. בכתוב נאמר: "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלול בשמן, ורקיקי מצות משחים בשמן, וסלת מרכבת חלת בלולת בשמן" (ויקרא ז, יב). הגזירה שווה של "חלות" מלמדת כי גם הרקיקים הם סולת, וה"מצות" מלמדות בגזירה שווה כי גם החלות הם סולת, ומכאן שלומדים גזירה שווה מגזירה שווה (חלות-חלות מצות-מצות). ואולם, יש הסוברים כי הכוונה בגזירה שווה של "מצות" היא למאפה תנור שאף הוא צריך להיות מן הסולת (שם ב, ד) ונמצא שהלימוד הוא ישיר ולא עובר דרך נושא אחר. יש הלומדים מגזירה שווה של עולה לפר כהן משיח, ומפר כהן משיח לפר יום הכיפורים. בפר כהן משיח נאמר: "ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו, והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה...ושרף אותו" (ויקרא ד, יא- יב), ובקרבן עולה נאמר ונתח אתו לנתחיו את ראשו ואת פדרו...והקרב והכרעים..." (ויקרא א, יב-יג), ומכאן למדו שבתחילה מוציא את הפר שלם אך שורף אותו כשהוא מנותח לנתחים, על אף שאינו חייב להפשיט את העור קודם ששורפו על המזבח כפי שעושים בעולה. גזירה שווה זו מלמדת בגזירה שווה על פר יום הכיפורים: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת...ושרפו באש את ערתם ואת בשרם ואת פרשם" (שם טז, כז), ומכאן שגזירה שווה חוזרת ומלמדת בגזירה שווה. 

גזירה שווה וקל וחומר – בעניין זה התלמוד מבקש להסיק על סמך הכללים הקודמים. היקש אינו מלמד בהיקש, היקש מלמד בקל וחומר, גזירה שווה מלמדת בהיקש, ומכאן שהיא צריכה ללמד גם בקל וחומר. אפשרות אחרת היא ללמוד כך: היקש אינו מלמד בהיקש אך מלמד בקל וחומר, גזירה שווה מלמדת בגזירה שווה ומכאן שהיא צריכה ללמד גם בקל וחומר. גזירה שווה ובנין אב - תיקו.

קל וחומר

קל וחומר והיקש – התלמוד מבקש גם כאן להסיק מהכללים הקודמים. היקש אינו חוזר ומלמד בגזירה שווה אך גזירה שווה מלמדת בהיקש. היקש חוזר ומלמד בקל וחומר, ומכאן שקל וחומר חוזר ומלמד בהיקש. קל וחומר זה מבוסס על ההנחה שגזירה שווה מלמדת בהיקש אבל אם אין מקבלים הנחה זאת לא באים לידי הכרעה בעניין זה ("תיקו").קל וחומר וגזירה שווה גם כאן מתבסס הלימוד על קל וחומר מהכללים הקודמים. גזירה שווה אינה חוזרת ומלמדת בהיקש, אך חוזרת ומלמדת בגזירה שווה. היקש חוזר ומלמד בקל וחומר, ומכאן שחוזר ומלמד בגזירה שווה. קל וחומר וקל וחומר -  הלימוד מבוסס על כללים קודמים - היקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, אך חוזר ומלמד בקל וחומר. היקש חוזר ומלמד בקל וחומר, ומכאן שקל וחומר חוזר ומלמד בקל וחומר. לקל וחומר זה קוראים קל וחומר בן קל וחומר, ולמידו יש עוד קל וחומר המבוסס על כללים מסדר שני ונקרא "בן בנו (נכדו) של קל וחומר": גזירה שווה אינה חוזרת ומלמד בהיקש, אך חוזרת ומלמדת בקל וחומר. היקש חוזר ומלמד בקל וחומר, ומכאן שקל וחומר חוזר ומלמד בקל וחומר. והואיל ההנחה שגזירה שווה חוזרת ומלמדת בקל וחומר היא עצמה הנחה שנלמדה מקל וחומר, הרי שיש לנו קל וחומר בן בנו של קל וחומר. קל וחומר ובניין אב – בעניין זה דנים במחלוקת תנאים על מליקת חטאת העוף שנמצאה טריפה. המליקה אינה מכשירה עוף חולין באכילה, אך מכשירה באכילה את חטאת העוף, והשאלה היא האם המליקה ההורגת את העוף מחשיבה את העוף כנבילה במקרה שהעוף היה טריפה ואז המליקה לא נעשתה לפי ההלכה, ונחלקו תנאים בדבר: "מלק ונמצאת טריפה – רבי מאיר אומר: אינה מטמאה בבית הבליעה, רבי יהודה אומר: מטמאה בבית הבליעה". רבי מאיר מבסס את טיעונו על קל וחומר: שחיטת בהמה מטהרת אותה מטומאת נבילה של מגע ומשא, ומכאן שגם שחיטת עוף מטהרת מטומאת נבילת העוף המטמאת את האוכל רק בשעת האכילה. על בסיס זה אפשר להמשיך ולהוכיח בבניין אב, ששחיטת עוף חולין מכשירה באכילה ומטהרת טריפה מטומאת נבילת עוף, ולכן גם מליקה המכשירה אכילה של חטאת העוף לכוהנים מטהרת חטאת עוף טריפה מטומאה. אמנם, ההוכחה היא בעייתית מפני שהלימוד בקל וחומר מבוסס על שחיטת חולין ולא שחיטת קודשים, ולפיכך אין זה שייך למגבלות שיש בדרשות של קודשים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדבר חדש ודבר הלמד וחוזר ומלמד.

מקום שחיטת האשם - מקום שחיטת האשם נזכר בתורה לגבי תורת האשם: "במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם" (ויקרא ז, כ) וכתוב זה מלמד כי יש מצווה לשחוט את האשם בצפון העזרה כדין העולה. אזכור מיוחד כתוב לגבי אשם מצורע: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא לכהן" (ויקרא יד, יג). שחיטת אשם מצורע נחשבת כ"דבר חדש" ביחס לשאר האשמות, מאחר שיש לתת את דם האשם על בוהן היד, בוהן הרגל והאוזן הימנית של המצורע, בנוסף למתן הדמים והאימורים על המזבח כמו בשאר האשמות. הביטוי "כחטאת האשם" מלמד כי על אף שאשם מצורע הוא "דבר חדש" ביחס לשאר האשמות, יש להשוות את דיניהם לעניין מתן דמים והקרבת אימורים על המזבח ולעניין שחיטה בצפון העזרה, ולפיכך הכתוב מחזיר את הכתוב לכללו בפירוש בביטוי זה. הביטוי "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה" מלמד שלא רק שמדובר במצווה אלא שאם לא שחט בצפון – הדבר מעכב את האשם.

דבר המלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש - התלמוד דן בכללי מדרש ההלכה של היקש בדיני קודשים. היקש הוא השוואה בין עניינים שונים בהלכה. ההשוואה עשויה להתבסס על הקשר של סמיכות מקראות שונים זה לזה, או על ביטוי מפורש המשווה בין שני נושאים. בעניין זה לומדים מהכתוב "במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה" (שם) שאין היקש חוזר ומלמד בהיקש. כיצד לומדים רעיון זה? בדף הקודם הבהירה הסוגיה כי השחיטה בצפון נזכרה לגבי קרבן עולה: "ושחט אתו על ירך המזבח צפנה" (ויקרא א, יא), והכתוב בחטאת: "ושחט את החטאת במקום העולה" (ד, כט) (ועוד כתובים המשווים את שחיטת החטאת לעולה) מלמד ששחיטת החטאת נעשית אף היא כדין העולה בצפון העזרה. בקרבן אשם מזכירים את החטאת והעולה בכתוב אחד, ומכאן שאין די באזכור החטאת לבדה או העולה לבדה, ויש צורך להזכיר את שניהם כדי ללמוד על מקום שחיטת האשם. רבינאמסיק כי זו מגבלה פרשנית רחבה יותר, שאין להסתמך על "היקש החוזר ומלמד בהיקש". מגבלה זאת תקפה בדיני קודשים, שם יש להגביל מעבר עניינים מנושא לנושא דרך נושא מתווך, אלא בלימוד ישיר. לפי רבינא המקרא בעניין אשם לא הזכיר את העולה לבדה, כדי שנהיה מודעים לקיומה של מגבלה של לימוד בדרך היקש מדבר שנלמד בדרך היקש. כמו כן, הכתוב לא הזכיר את קרבן החטאת בלי להזכיר את העולה, מפני שאין זה הגיוני להזכיר את החטאת ולא את העולה שהיא המקור העיקרי שבו נזכרה שחיטה בצפון.

רבא לומד שאין היקש חוזר ומלמד בהיקש מהכתוב בפר כהן משיח: "כאשר יורם משור זבח השלמים" (ויקרא ד, י). בפרשת כהן משיח נזכרה חובה להרים ולהקריב את יותרת הכבד ושתי הכליות (שם, ט), ויש לפרש את הפסוק "כאשר יורם" כחובה להקריב את יותרת הכבד ושתי הכליות בפר העלם דבר, ומפר העלם דבר יש ללמוד לשעירי עבודה זרה. התלמוד מסביר כי הכתוב נכתב בפרשת כהן משיח, אך שם הוא מיותר ולכן יש לראותו כמדבר על אודות פר העלם דבר גופו, ומכאן גם אפשר להסיק שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. לו היה נכתב הפסוק "כאשר יורם" בפר העלם דבר בעצמו היה הדבר מפורש בפר העלם דבר גופו ואי אפשר היה להסיק מכאן על מגבלה פרשנית של לימוד בהיקש. כמו כן, הכתוב לא היה משתמש בהיקש כאשר עדיף להשתמש באזכור מפורש בכתוב, ומצב עניינים זה של אזכור מפורש יחד עם היקש מלמד על מגבלה פרשנית לפיה היקש לבד אינו חוזר ומלמד בהיקש.

דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגזירה שווה – התלמוד דן על צרעת הפורחת בכל הבגד. בנגעי הגוף נאמר: "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו...טהור" (ויקרא יג, יב), כלומר, צרעת המכסה את כל גוף האדם טהורה. מכאן למדו בהיקש לנגעי הראש, ומנגעי הראש למדו בגזירה שווה של הביטוי "קרחת וגבחת" (שם מה) לנגעי בגדים (שם נה). כלל זה של לימוד מנושא לנושא תקף בכל התורה, לבד מדיני קודשים שם "אין לומדים למד מלמד". והתלמוד מסביר כי מטעם זה גם מודגש בקרבן אשם שמקום השחיטה הוא מקום השחיטה של עולה ושל חטאת, ואין מסתמכים על גזירה שווה של הביטוי "קודש קודשים" באשם ובחטאת (ויקרא ו, יח; שם ז, א), מאחר שהחטאת עצמה נלמדה בהיקש מעולה, ודבר הנלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגזירה שווה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת עולה וחטאת בצפון.

במשנה נאמר: "איזהו מקומן של זבחים? קדשי קודשים שחיטתן בצפון, פר ושעיר של יום הכיפורים שחיטתן בצפון...פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שחיטתן בצפון...".חובת השחיטה בצפון העזרה נזכרת בקורבן העולה: "ואם מן הצאן קרבנו...ושחט אתו על ירך המזבח צפנה" (ויקרא א, יא), אך המשנה פותחת בחובה זו בקרבנות חטאת מפני שאלו נלמדו בדרך דרשת הכתובים החביבה על התנאים, ובמיוחד בחטאות הפנימיות שדמם נזרק בפנים ההיכל, על הכפורת, בקודש הקודשים, ועל מזבח הזהב.  

חובת השחיטה בצפון נזכרת לגבי הקרבת צאן, אך מאחר שהכתוב מחבר את הפסוקים בו"ו החיבור ("ואם מן הצאן") יש ללמוד מכאן כי הדינים הנזכרים בפרשה אחת שייכים גם לפרשה הקודמת לה. דרך הלימוד מו"ו החיבור המחברת בין שתי פרשות נקראת "ו"ו מוסיף על עניין ראשון", אך כיוון הלימוד עשוי להיות מהפרשה העליונה (הכתובה קודם בספר התורה) אל הפרשה התחתונה או להיפך. מחלוקת על כיוון הלימוד שנויה לגבי הכתוב "ואם נפש כי תחטא" (ויקרא ה, יז) על אשם תלוי שאדם מביא על ספק עבירת חטאת. הפרשה הקודמת לאשם תלוי היא פרשת אשם מעילות שאדם מביא על מעילה בהקדש בשגגה, ונחלקו התנאים אם יש לחייב אדם על ספק מעילות: ""לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, דברי רבי עקיבא, וחכמים פוטרים". על הכל מוסכם כי אשם תלוי בא על דבר שחייב על שגגתו חטאת, ולומדים גזירה שווה  מאשם תלוי: "ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תשעינה" (שם) לחטאת רגילה: "בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה" (שם דף כז), והכל מסכימים כי היקש (סמיכות הפרשיות) עדיף על גזירה שווה, אלא שנחלקו כיצד לדרוש היקש זה: רבי עקיבא סובר שאשם תלוי התחתון מלמד על אשם מעילות העליון, ואילו חכמים סוברים כי אשם מעילות העליון מלמד על אשם תלוי שאף הוא צריך להיות "בערכך כסף שקלים" (שם ה, טו) בשווי שני שקלים, ולא בשווי שישית דינר כשוויה הרגיל של חטאת. רבי עקיבא אףך הוא לומד דבר זה מכך שנאמר "זאת תורת האשם" (שם ז, א) שכל האשמות דינן זהה, או מגזירה שווה של הביטוי "בערכך" (אשם מעילות, אשם תלוי ואשם גזילות) או הביטוי "באיל האשם" (אשם מעילות ואשם שפחה חרופה).

חובת שחיטת החטאת בצפון נאמרה בתורה במקומות רבים: באופן כללי נאמרה חובה לגבי תורת החטאת: "זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" (ויקרא ו, יח). אך נזכרה גם לגבי חטאות מסוימות: חטאת יחיד של שעירה: "ושחט את החטאת במקום העולה" (ד, כט); חטאת יחיד של כבשה: "ושחט אותה לחטאת במקום אשר ישחט את העולה" (שם, לג); ושעיר נשיא: "ושחט אתו במקום אשר ישחט את העולה" (שם, כד), וההנחה היא שהכפילות של הכתובים מלמדת שחובה זו אינה רק מצווה אלא גם דרישה המעכבת את מעשה החטאת, ומכאן גם אפשר להסיק כי שחיטה בצפון מעכבת גם את עשיית העולה כדי שלא תהא החטאת הנלמדת חמורה יותר מהעולה שהיא המקור המלמד ("טפל חמור מן העיקר").

התלמוד עוסק בביאור הפסוק בשעיר נשיא: "ושחט אתו במקום אשר ישחט את העולה" (שם). הכתוב מדגיש "אותו" ומכאן שיש דין מיוחד בשעיר נשיא שאינו דומה לקרבנות אחרים, אך דין זה אינו קשור כפי הנראה לשחיטה בצפון מאחר ששחיטת כל קרבנות החטאת נעשית בצפון העזרה. אותו ולא שעיר נחשון- לפי הסבר אחד, הכתוב מבדיל את שעיר הנשיא משעיר נחשון בן עמינדב הנשיא שהקריב חטאת בחנוכת המשכן, אך לא היה חייב בשחיטה בצפון. עניין זה שנוי במחלוקת תנאים על הכתוב: "וסמך ידו על ראש השעיר" (שם): לרבות שעיר נחשון, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לרבות שעירי עבודה זרה לסמיכה", אך למעשה הריבוי בעניין שעיר נחשון אינו קשור לעניין שחיטה בצפון ויש צורך מיוחד בריבוי זה מאחר שאי אפר ללמוד על סמיכה בקרבן הנשיאים שאירע פעם אחת מקרבנות חטאת הקבועים כחובה לדורות. אותו ואין שוחט בצפון – יש המסבירים כי דווקא החטאת צריכה להיות בצפון ואילו השוחט אינו חייב להיות בצפון. יש הלומדים רעיון זה מההשוואה אל הכתוב בעולה: "ושחט אתו על ירך המזבח צפנה" (שם א, יא), שבעולה חייב השוחט לעמוד בצפון בעת שחיטת הדם וקבלת הדם, ואילו בחטאת השחיטה חייבת להיות בתפון אך השוחט עצמו אינו חייב להיות בצפון, והלימוד בחטאת לפי זה מתפרש כדיוק שהשוחט אינו בצפון אך מקבל הדם צריך להיות בצפון. ויש הלומדים שהמקבל צריך להיות בצפון מהכתוב "ולקח הכהן מדם החטאת" (שם ד, לד). שצריך לקחת את עצמו לצפון, אך לימוד זה אינו מקובל על כולם. אגב הדברים פוסלים עוד שתי הצעות פירוש. לפי פירוש אחד: "אותו ואין בן עוף בצפון" – כלומר שעיר הנשיא נעשה בצפון ואילו מליקת חטאת העוף אינה צריכה להיות בצפון, ואולם מאחר שחטאת העוף נעשית על ידי ציפורן הכהן הנחשבת לכלי מיוחד, היא גם נעשית בצפון, ופירוש זה אינו מתקבל. עוד פירוש דחוי הוא "אותו ואין פסח בצפון", שעל יסוד קל וחומר לא היו לומדים שפסח חמור יותר מעולה, חטאת ואשם ולכן חייב שחיטה בצפון, ולכן אין צורך גם למעט אותו בפירוש בכתוב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במחשבה של בעלים, ובקבלת דם בצפון המזבח.

במשנה נאמר: "לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם - לשם חטא. אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד". לפי דברי רבי יוסי המחשבה הולכת אחרי העובד, אך תנאים אחרים חולקים על דבריו וסבורים כי מחשבתו של הבעלים אף היא משפיעה על פסילת הקרבן. רבי אלעזר ברבי יוסי סובר מחשבתו של הבעלים מפגלת, על פי דברי הכתוב: "והקריב המקריב קרבנו לה'" (במדבר טו, ד), ומכאן שהמקריב אינו רק העובד אלא גם מי שהקרבן הוא שלו. רבי אליעזר סובר שאם הבעלים הוא גוי השחיטה פסולה מפני שהגוי חושב שתהא השחיטה לשם עבודה זרה (משנה חולין ב, ז): "השוחט לעובד כוכבים שחיטתו כשרה, ורבי אליעזר פוסל". רבי שמעון בן אלעזר סובר שאדם אחד מתחייב על מחשבתו של אדם אחר, ולפיכך אם היה דבר הכשר להצניע ולשמור עבור אדם אחד, ובא אדם אחר והוציאו בשבת מרשות לרשות – השני מתחייב במחשבתו של הראשון (ראו משנה שבת ז, ג). התלמוד מעיר כי למעשה אין כאן שיטה אחת של התנאים. אבחנה אפשרית אחת היא בין קודשים ("בפנים") שם מחשבה של אדם אחד מועילה לגבי פעולתו של אדם אחר לבין מחשבה בענייני חולין ("בחוץ"). הבדל אחר הוא אם מדובר בעבודה זרה שהיא עבירה חמורה הדומה לדבר שאדם עושה בפנים, לעומת שבת שם הכלל הוא "מלאכת מחשבת אסרה תורה", שהעושה צריך לחשוב על מלאכתו, והמוציא מרשות לרשות לא חשב שהוא עושה מלאכה.

קבלת דם בצפון - במשנה נאמר: איזהו מקומן של זבחים? קדשי קדשים שחיטתן בצפון, פר ושעיר של יום הכיפורים שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב...פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון ודמן טעון הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב...אשם נזיר ואשם מצורע שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון". המשנה מזכירה את מקום השחיטה, את מקום קבלת הדם ואת מקום נתינת הדם ושיירי הדם, אך במשפט הפותח "קודשי קודשים שחיטתן בצפון" לא נזכר שיש לקבל את הדם. הסיבה לשינוי זה היא שבעניין קבלת הדם של אשם מצורע הכתובים עצמם אינם מכריעים כיצד יש לקבל את הדם, שכן מצד אחד נאמר "ולקח הכהן מדם האשם, ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר" (ויקרא יד, יד), ומצד שני נאמר "כי כחטאת האשם הוא" (שם, יג) ומכאן שאשם זה דינו ככל חטאת שמקבלים את דמה בכלי שרת. הפתרון נמצא בהלכה שבתוספתא זבחים (ט, ב): " אשם מצורע - שני כהנים מקבלין את דמו, אחד ביד ואחד בכלי, זה שקיבלו בכלי - בא לו אצל מזבח, וזה שקיבלו ביד - בא לו אצל מצורע". ובגלל המורכבות הזו בדרך קבלת דם אשם המצורע, התנא לא הביא הגדרה כללית אחת שקודשי קודשים קבלת דמם בצפון, שהרי הגדרה זו אינה מדויקת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור פיגול מול איסור טומאה ונותר, ובמחשבת הזבח.

במשנה נאמר: "דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול - חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, חוץ מן הדם. רבי שמעון מחייב בדבר שדרכן לאכול, אבל העצים והלבונה והקטורת - אין חייבין עליו משום טומאה". בתורה נאמר: "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא) – כתוב זה מדגיש בדרכים שונות שאין מועלים בדם ("לכם" –שלכם, "לכפר" – לכפרה ולא למעילה, "הוא" – לפני ולאחר כפרה אין בו מעילה), ומאחר שדי בלימוד אחד ללמד שאין בו איסור מעילה, לומדים שיש למעט גם איסור נותר ואיסור טומאה מדם. אמנם, אין צורך למעט איסור דם מפיגול מפני שהדם מתיר את הבשר, ורק דבר המתירים אותו נעשה פיגול ואילו דבר המתיר אחרים אינו נעשה פיגול (ראו משנה בדף מג). בעקרון אין מועלים בדבר לאחר שכבר נעשית מצוותו מלבד מספר יוצאי דופן: בגדי כהונה, תרומת הדשן ועגלה ערופה. על בגדי כהונה נאמר: "ופשט את בגדי הבד...והניחם שם" (ויקרא טז, כג), ומכאן שטעונים גניזה, אך יש הסוברים שאסור לכהן גדול להשתמש בבגדי כהונה המיוחדים ליום כיפורים אחד ביום כיפורים אחר אך לאחר השימוש אין בהם מעילה של ממש. לגבי תרומת הדשן נאמר: "ושמו" (ויקרא ו, ג) ומכאן שדין המעילה חל במיוחד בתרומת הדשן, ועל עגלה ערופה נאמר "העגלה הערופה" (דברים כא, ו), ומכאן למדו שדווקא עגלה ערופה נשארת בקדושתה ומועלים בה, אך בשאר הקרבנות אין קדושה לאחר שנעשתה בהם המצווה ואין מועלים בהם.   

דבר שדרכו לאכול – איסור טומאה נזכר לגבי שלמים שלוש פעמים: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כ); "ונפש כי תגע בכל טמא...ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם, כא); כל איש אשר יקרב...אל הקדשים...וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני" (ויקרא כב, ג). כתוב אחד מלמד על איסור טומאה בזבח השלמים (פרט), כתוב אחר מלמד על איסור טומאה בכל הקרבנות (כלל), והכתוב השלישי מלמד על דברים שאינם נאכלים. ולדעת רבי שמעון שאין איסור טומאה בדבר שאין דרך לאוכלו, הכתוב מלמד על חטאות הפנימיות שחייבים עליהם משום טומאה, למרות שלדעתו (במשנה הקודמת, ראו דף מג) אין איסור פיגול על חטאות הפנימיות מפני שאינו קרב על מזבח החיצון כשלמים. האמוראים נחלקו כיצד לפרש את מחלוקת התנאים שבמשנה, ויש כמה מסורות בדבר: יש הסוברים שנחלקו על "טומאת בשר" (טומאה של הדברים עצמם), אך לא נחלקו על "טומאת הגוף" שאין איסור בדבר. יש הסוברים כי נחלקו על טומאת הגוף, אך לא נחלקו שיש איסור מלקות על טומאת בשר. ויש הסוברים כי נחלקו הן לגבי טומאת הגוף והן לגבי טומאת בשר הסמוכים זה לזה במקראות: טומאת בשר - "והבשר אשר יגע בכל טמא" (ויקרא ז, יט) וטומאת הגוף - "וטומאתו עליו" (שם, כ), ומכאן שרק על דבר שיש בו טומאת הגוף חייב על טומאת הבשר. ובין לשיטה זו ובין לשיטה זו אסור להקריב קומץ ולבונה בטומאה הנלמד מריבוי הכתוב "והבשר".     

מחשבת הזבח - במשנה נאמר: "לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח. והחטאת והאשם לשם חטא. אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו - כשר שהוא תנאי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד". התלמוד מסביר את המשמעות ההלכתית של הדברים: זבח – לזבוח לשם סוג זבח מסוים ולא זבח אחר (עולה ולא שלמים). אישים – להקטרה על אש המזבח ולא להכנת בשר ("כבבא"). ריח – ולא אבר שכבר נצלה ומעלה אותו שוב (שאין זה ריח חדש). ניחוח – לשם נחת רוח. לה' – לשם מי שאמר והיה העולם".

מחשבת חולין בקרבן ובחטאת – כל קרבן ששחטו לשם קרבן אחר - כשר אך אינו מכפר על הבעלים, ובחטאת – אף אינו מכפר על הבעלים. אם זבח חטאת לשם חולין – הקרבן כשר מפני שרק קודשים מחללים קודשים ולא חולין לפי הכתוב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (ויקרא כב, טו). בהקשר זה דנים בדברי רבי יוסי במשנה. לפי דבריו המחשבה אינה חייבת להיות יוזמה פעילה, אלא תנאי בית דין (הנחה מוסכמת) שהעובד רוצה לעשות את הדברים כיאות, אפילו שלא חשב שום מחשבה על הקרבן. לפי זה כאשר האדם חושב מחשבה לשם חולין, אין הוא דומה למי שלא הייתה בלבו מחשבה, ולפיכך הקרבן כשר אך אינו מרצה על המקריב. אם הקריב חטאת משום חולין – הקרבן פסול לפי הכתוב "ושחט את בן הבקר לפני ה'" (ויקרא א,ה) המלמד כי המתעסק בקודשים פוסל את הקרבן עד שאינו שוחט לשם בן בקר, והדבר מעכב מפני שנאמר "לרצונכם תזבחהו" (שם יט, ה), שהקרבן צריך להיות לפי דעתו של המקריב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקודשי גויים.

בתורה נאמר: "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי... כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני (ויקרא כב, ב-ג) ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו (שם, ח)... איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם" (שם, יח), ויש לברר מה דינם של קודשים שהוקדשו בידי גויים.

במשנה נאמר: "קדשי עובדי כוכבים - אין חייבין עליהן משום פיגול, נותר וטמא והשוחטן בחוץ - פטור, דברי רבי שמעון, רבי יוסי מחייב". מחלוקת התנאים מופיעה עם עוד פרטים בתוספתא (זבחים ה, ו): קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין, ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ואין עושין תמורה ואין מביאין נסכים אבל קרבנן טעון נסכים - דברי רבי שמעון. אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה'. במה דברים אמורים? בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן". כל אחד מהפרטים בהלכה נלמד בדרך המדרש מהמקראות:מעילה – אין איסור מעילה בקודשי גויים מפני שבמעילה נאמר "וחטאה בשגגה" (ויקרא ה, טו) ולמדו בגזירה שווה מתרומה: "וינזרו מקדשי בני ישראל... ולא ישאו עליו חטא" (שם כב, ב; ט). רבי יוסי סובר שלימוד זה נאמר על תרומה שיש בה קדושת הגוף אך בקדושת בדק הבית שמקדיש דבר לשימוש בדמיו והוא עומד למכירה עבור בדק הבית – יש איסור מעילה. פיגול נותר וטמא – בטומאה כתוב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (שם, טו), ולמדו בגזירה שווה לנותר ולפיגול. תמורה – הגויים אינם מביאים קרבנות חובה שאין קבוע לה זמן כמו מעשר בהמה, ולמדו ממעשר בהמה בהיקש לתמורה (ויקרא כז, לג). נסכים – בתורה נאמר "כל האזרח יעשה ככה" (במדבר טו, יג) ומכאן שרק אזרח מביא נסכים בפני עצמם, אך הגוי חייב להביאם יחד עם הבהמה כדברי הכתוב "ככה יעשה לשור האחד" (שם י).

דם – עוד הבדל אחד בין קודשים של ישראל לקודשי גויים הנזכר בברייתא הוא בריצוי וכפרה של דם טמא: "דם שנטמא וזרקו, בשוגג – הורצה, במזיד – לא הורצה. במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בציבור בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה. ובגוים – בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה". התלמוד דן האם הברייתא היא כדעת רבי יוסי או שרבי יוסי מחמיר על כל דיני קודשי הגויים שיהיו כדיני ישראל. מבחינת המקראות השאלה היא האם הכתוב מרחיב את קדושת הקרבנות גם לגוים: "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי..." (ויקרא כב, ב) או שמא הכפרה מיוחדת רק לבני ישראל "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם" (שמות כח, לח).

איסור נותר וטמא מול איסור פיגול - במשנה נאמר: "דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול – חייבים עליהם משום נותר, ומשום טמא, חוץ מן הדם. ריב שמעון מחייב בדבר שדרכן לאכול, אבל העצים והלבונה והקטורת – אין חייבים עליו משום טומאה". הדברים שאין חייבים עליהם משום פיגול נזכר במשנה הקודמת: קומץ מנחה, לבונה, קטורת, מנחת כוהנים, מנחת כהן משיח, דם ונסכים הבאים בפני עצמם, ולדעת חכמים אף נסכים הבאים עם הבהמה. מצד הסברה איסור טומאה צריך לחול רק על דברים שיש להם מתירים, מפני שדין אכילת קודשים בטומאה קל יותר בכמה צדדים מאיסור פיגול: על טומאה מביא קרבן עולה ויורד לפי מצבו הכלכלי של החוטא (ויקרא ד, כז- לה), כדי לחייב בקרבן צריך ידיעה של החטא בתחילה ובסוף, ובקרבנות בציבור מותר להקריב בטומאה. ואולם, למדו מהכתוב "אשר הם מקדישים לי...כל איש אשר יקרב" (ויקרא כב, ב-ג) שכל דבר שמקדישים חייבים משום אכילה בטומאה מרגע שהכשירו אותו להיות קרב (אם קרבו מתיריו) או אפילו אם התקדש בכלי שרת. איסור נותר נלמד מהכתוב "וינזרו מקדשי בני ישראל. ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (שם), שהכתוב מדבר גם על חילול של טומאה וגם על חילול בפסול זמן שהותיר חלק מהקרבן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במתיר של פיגול.

במשנה נאמר: "כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול". כלל זה קובע כי דבר שיש לו מתירים נחשב לפיגול האסור באכילה לאדם או בהקטרה למזבח, אבל דבר שהקרבתו מתירה דברים אחרים באכילה ובהקטרה או דבר שאין לו היתר מחמת דברים אחרים – אינו נחשב לפיגול. רעיון זה נידון במדרש ההלכה על הכתוב: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה. המקריב אתו לא יחשב לו פיגול יהיה" (ויקרא ז, יח). הפסוק עוסק במפורש רק בקרבן שלמים, אך לומדים בדרך המדרש כי אסור כל דבר ששיריו נאכלים ("מבשר"), ופיגול חל גם על קרבנות שאין דינם זהה לשלמים, כמו עולה (מהכתוב "זבח"), בכור (הנאכל ליום ולילה אחד, ולמדו בדרך כלל ופרט וכלל מהאזכור הכפול "אם האכל יאכל" הנחשב לשני כללים, ועל ידי אזכור שלמים הדבר נחשב לפרט, ויש לדרוש מעין הפרט), עופות, מנחות ולוג שמן של מצורע.  עם זאת הכתוב מזכיר את קרבן השלמים כדי שפיגול יהא חל רק על קרבנות הדומים לשלמים, כלומר, דברים שיש להם מתירים כמו  ולא  קומץ, לבונה, מנחת כוהנים, מנחת נסכים או דם המתירים דברים אחרים באכילה.

לוג שמן של מצורע ונסכים – במשנה נאמר: "ואלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול...הקומץ, והלבונה והקטורת, ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח, והדם והנכסים הבאים בפני עצמם, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אף הבאים עם הבהמה. לוג שמן של מצורע – רבי שמעון אומר: אין חייבים עליו משום פיגול. ורבי מאיר אומר: חייבים עליו משום פיגול, שדם האשם מתירו". על המצורע היו מזים מדם האשם ולאחר מכן היה הכהן לוקח לוג שמן ומזה לפני ה', ואחר כך על תנוך אוזנו ובהונותיו של המצורע, ושיירי השמן ניתנים לכוהנים לאכילה (ראו ויקרא יד, טו-יז), ויש הלומדים מהכתוב לגבי אכילת קודשים בטומאת הגוף "ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי" (ויקרא כב, ב) ולמדו בגזירה שווה שכל דבר המוקדש לה' עשוי להיות פיגול.  בתוספתא (זבחים ה, ב) מרחיבים את הדיון בטעם המחלוקת: "נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול, מפני שדם הזבח מתירן ליקרב, דברי רבי מאיר. אמרו לו: והלא אדם מביא את זבחיו היום, ונסכים מיכן עד עשרה ימים? אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא בבאין עם הזבח. לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול מפני שדם מתירו לבהונות, דברי רבי מאיר. אמרו לו לרבי מאיר: והלא אדם מביא אשמו עכשיו ולוג מיכן ועד עשרה ימים, אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא בבא עם האשם".  

במדרש ההלכה מקבלים מצד אחד את דעת רבי מאיר במשנה וקובעים שיש פיגול בלוג שמן של מצורע, אך אין מקבלים את שיטתו בעניין מנחת נסכים, וקובעים שאינה נעשית פיגול. האמוראים מסבירים עניין זה בכמה אופנים. רב יוסף סובר שמדרש ההלכה אינו כדעת רבי מאיר אלא כשיטת רבי יהודה הנשיא בעניין מעילה: " לוג שמן של מצורע מועלים בו עד שיזרוק הדם. רבי אומר: מועלים (בלוג שמן של מצורע) עד שיתן מתנותיו...עד שיתן מתן שבע (הזאות לפני ההיכל) ומתן בהונות", ומכאן שגם בעניין פיגול לוג שמן של מצורע המתנות של השמן על ההיכל ועל המצורע הן המתירות את לוג השמן באכילה לכוהנים ולא דם האשם. בהסבר זה יש קושי, מפני שהמצורע רשאי להביא את לוג השמן בפני עצמו מבלי שהלוג יעשה פיגול, והנימוק בתוספתא (שם) שהלוג אינו בא עם האשם, ומכאן שדם האשם מתיר את לוג השמן ועושה אותו לפיגול, ולא המתנות של השמן עצמו. רבי ירמיה סובר כי יש למחוק ממדרש ההלכה את דין הנסכים, ובאמת הנסכים נעשים פיגול כדעת רבי מאיר, אם הם באים יחד עם דם האשם. ולפי אביי אין למחוק ממדרש ההלכה את דין הנסכים, אלא לומר כי הזכירו רק חלק מן ההלכה, והכלל הוא כזה: אם לוג שמן או נסכים באים יחד עם הדבר המתיר: דם האשם לשמן, והזבח לנסכים – הרי הם נעשים פיגול. אך אם הלוג בא בפני עצמו והנסכים באים בפני עצמם - אינם נעשים פיגול.   

מתנות כהונה - בתורה נאמר: "וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך הוא ולבניך" (במדבר יח, ט). כל אחד מהפרטים שבפסוק נאמר כדי להרחיב את הדין גם לקרבנות בלתי-רגילים הניתנים במתנה לכוהנים: לוג שמן של מצורע שאינו כקרבן רגיל המוקרב באש ("כל קרבנם"); מנחת העומר שתפקידה להתיר את התבואה החדשה, ומנחת קנאות שתפקידה לברר את עוון הסוטה ("לכל מנחתם"); חטאת העוף שאינה נחשבת לנבילה למרות שמולקים את צוארה ("לכל חטאתם") אשם נזיר הבא להכשיר את הנזירות ולהתחילה שוב כפי שאשם מצורע מכשיר לאכול קודשים ("לכל אשמם"). גזל הגר – הגוזל מגר, ומת הגר ואין לו יורשים, משיב את הגזלה לכוהנים ("אשר ישיבו"). וכל הדברים הללו שייכים לכהן לגמרי ("לך הוא") והם נחשבים כרכושו עד שהוא רשאי אפילו לקדש בהם את האישה.   

פיגול בפנים ובחוץ - בתוספתא זבחים (ה, ד-ה) נאמר: "רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגל, בדבר הנעשה בפנים לא פיגל. כיצד? היה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט להזות מדמו למחר לא פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים - לא פיגל, היה עומד בפנים ואמר הריני מזה על מנת להקטיר אימורים ולשפוך שירים למחר - לא פיגל, שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ. אבל היה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורים למחר פיגל שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ". דיני פיגול תלויים בכך שאדם חושב מחשבה המתאימה למקום העבודה שהוא עובד בה כרגע, אך אם חושב בעת עבודה הנעשית בפנים ההיכל מחשבה על אחת מעבודות החוץ של קרבן זה, או חושב על עבודה הנעשית בעזרה מחוץ להיכל מחשבה הקשורה לעבודה פנימית – אין פיגול. רעיון זה נלמד מהכתוב בעניין פר כהן משיח שעבודתו נעשית בפנים ההיכל: "כאשר יורם משור זבח השלמים" (ויקרא ד, י), שיש להקיש את הקטרת אימורי פר כהן משיח על מזבח החיצון לשלמים על המזבח החיצון, ומחשבת פיגול היא "עד שיהו מחשבותיו ומעשיו" באותו סוג עבודה – פנים או חוץ. שיטה זו היא דעה ממוצעת בין דעת רבי שמעון במשנה הסובר שאין פיגול בפרים הנשרפים משום שדמם אינו ניתן על מזבח החיצון, לבין דעת חכמים שיש פיגול בפרים הנשרפים, וכן היא ההלכה. ואף על פי שהלכה זו רלבנטית רק לימות המשיח לכשיבנה בית המקדש, קובעים הלכה בעניין זה כדי לקבל שכר על דרישת האמת ההלכתית.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני פיגול ובדיני טומאה

במשנה נאמר: "ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול: הקומץ והקטרת והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח והדם והנסכים הבאין בפני עצמן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אף הבאין עם הבהמה... וכל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול. העולה - דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים, עולת העוף - דמה מתיר את בשרה למזבח, חטאת העוף - דמה מתיר את בשרה לכהנים". הכלל במשנה הוא שחייבים על אכילת פיגול רק על דבר שיש לו מתירים, כלומר, שדבר אחר מתירו לאכילת אדם או להקטרה על המזבח, וכל האמורים במשנה הם דברים המתירים אחרים (קומץ ולבונה מתירים מנחה באכילה) או שאין דבר אחר מתירם.

פקיעת איסור פיגול - התלמוד דן בקומץ מנחה של פיגול שהעלה אותו על גבי המזבח – האמורא עולא סבור שאיסור הפיגול פוקע מקומץ זה ורשאי להקריבו. התלמוד מסביר שהחידוש בהלכה זו איננה שדבר העולה על המזבח – אינו יורד, ואם ירד מן המזבח – אין להעלותו שוב, מפני שדבר זה כבר שנוי במשנה (ט, ב). עולא סבור שאם האש מושלת באבר העולה על גבי המזבח אפילו אם נפלו מן המזבח – דינם להעלות על המזבח ולהיות מוקרבים, וכאן מוסיף עולא כי דין זה חל אפילו על קומץ המנח המפורר שכל הקומץ עולה למזבח, ולא רק הפירורים שאחזה בהם האש, ורואים את הקומץ כדבר אחד. התלמוד מסביר כי ההיתר להקריב דבר שמשלה בו האש על המזבח ולא להורידו חל על עוד איסורים: "הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח – פקע איסור מהן", ובהקשר זה נראה כי דבר טמא נטהר על ידי אש המזבח כפי שמקווה טהרה מטהרת אדם טמא.  

טומאת הגוף וטומאת בשר - אגב הדברים עולה דיון על פירוש הכתוב: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כ). התלמוד דן קובע שהכתוב מדבר על טומאת הגוף של אדם טמא ולא על טומאת הבשר, והתנאים במדרש ההלכה מנמקים דבר זה בדרכים שונות. לפי הסבר אחד יש ללמוד גזירה שווה לכתוב "כל הנוגע במת...עוד טומאתו בו" (במדבר יט, יג), שאף שם מדובר על טומאת הגוף. רבי יוסי סובר שהטומאה נזכרה בלשון יחיד ("טומאתו"), האדם נזכר בלשון יחיד ("והנפש") והבשר נזכר בלשון רבים ("שלמים"), ולכן המילה טומאה מתאימה לטומאת האדם. רבי יהודה הנשיא לומד את הדברים מהכתוב הסמוך: "ונפש כי תגע בכל טמא...ואכל מבשר זבח השלמים" (ויקרא ז, כא). האמורא רב יצחק בר אבודימי מסביר כי ההוכחה היא מכך שהביטוי "ואכל" נאמר בלשון זכר, ואם כן אפשר להשתמש בלשון זכר ל"נפש" בתחילת הכתוב שנאמרה בלשון נקבה, ולכן גם בפסוק הקודם הביטוי "וטומאתו עליו" הנאמר בלשון זכר מתייחס לנפש בלשון נקבה, ולפיכך הכתוב מדבר על טומאת הגוף של האדם. אחרים סוברים שטומאת האדם נחשבת טומאה המצויה "עליו" ולכן היא גם פורחת ועוזבת אותו כשהוא מטהר את עצמו במקווה, בעוד שטומאת הבשר אינה פורחת מן הבשר על ידי המקווה. בעניין זה מעירים שהכתוב עוסק בשלמים שאינם באים להקרבה, או בדבר שהטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם, ואילו הטומאה פורחת מן הבשר רק לאחר שהאש מושלת בו ואז הוא אינו שלם אלא כבר חסר ממנו בשריפת האש.

טומאת מת וטומאת שרץ - דיון נוסף הוא במדרש הלכה על הכתובים: "לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים...ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים...והנוגע בכל טמא נפש...או איש אשר יגע בכל שרץ" (ויקרא כב, ו-ט). המדרש הוא: "אם נאמר קלות ולא חמורות, הייתי אומר על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה, לכך נאמר חמורות, ואם נאמר חמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות יהא חייב ועל הקלות יהא פטור לכך נאמר קלות". הסוגיה סבורה כי הביטוי "קלות" מתייחס לטומאת שרץ והביטוי "חמורות" מתייחס לטומאת מת. המדרש מסביר כי בטומאה קלה של שרץ, יש להבחין בין אכילת מעשר שני בטומאה האסורה באיסור לאו ("לא יאכל מן הקדשים"), כנגד לאכילת תרומה בטומאה שעונשה מיתה לפי הכתוב "ומתו בו כי יחללוהו" (שם, ט), אך אפשר היה לחשוב כי בטומאה חמורה של שרץ, אין אבחנה זו עומדת ובכל מקרה חייב מיתה. ואולם, המדרש דוחה עמדה זו, ומסביר כי גם בטומאת מת יש להבחין בין אכילת מעשר שני האסורה באיסור לאו, לבין אכילת תרומה האסורה במיתה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפיגול בחצי מתיר.

במשנה במנחות (ב, ה) נאמר: "פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ, רבי מאיר אומר: פיגול וחייבים עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר". יש הסבורים כי המחלוקת היא האם מפגלים בחצי מתיר (עבודה המתירה בחלקה אכילה או הקטרה), ויש הסבורים (ריש לקיש) כי לפי רבי מאיר אם יש ללכת אחר מחשבתו הראשונה של המפגל מפני ש"כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה".

התלמוד דן בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים לפי עוד מקורות שנזכרה בהן המחלוקת. בתוספתא זבחים (ד, ט) נאמר: "במה דברים אמורים בדמים הניתנין על מזבח החיצון, אבל דמים הניתנין על המזבח הפנימי, כגון ארבעים ושלש של יום הכיפורים, ואחד עשר של פר כהן משיח, ואחד עשר של פר העלם דבר של ציבור. פיגל, בין בראשונה ובין בשניה ובין בשלישית - רבי מאיר אומר: פיגול וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר". סדרת ההזאות של פר כהן משיח ופר העלם דבר היא שבע הזאות דם על הפרוכת ואחר כך ארבע מתנות דם על ארבע קרנות מזבח הזהב. סדרת ההזאות של פר יום הכיפורים הוא ארבע סדרי הזאות לפר ולשעיר: אחת למעלה ושבע למטה בקודש הקודשים בין בדי הארון לפר ולשעיר (16), אחת למעלה ושבע למטה על הפרוכת הן לפר והן לשעיר (32). על ארבע קרנות של מזבח הזהב מזה מתערובת של דם הפר ודם השעיר (36), ומזה עוד שבע על טהרו של מזבח (=43). ויש האומרים כי על ארבע קרנות אין מערב את דם הפר ודם השעיר אלא נותן כל אחד מהם בנפרד, ובסך הכל יש ארבעים ושבע הזאות, ויש המוסיפים גם את שפיכת שירי הדם על היסוד, ובסך הכל ארבעים ושמונה.

הסוגיה דנה במיוחד בביאור המקרה "פיגל בין בראשונה בין בשניה בין בשלישית". לפי הסבר אחד מדובר על מי שנתן את דם הפר בפנים ואחר כך נשפך הדם, והוצרך לשחוט פר נוסף, כדי להזות על הפרוכת, ונשפך הדם, והוצרך לשחוט לצורך הזאות על המזבח, שכל פעם פיגל בעבודה שלמה ולא בחצי מתיר. הסבר זה קושר בין דעת חכמים לדעת רבי אליעזר במשנה (זבחים יג, ד): "הקומץ והלבנה והקטורת...שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ – חייב, ורבי אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן". רבי אליעזר סובר שאפילו אם עשה עבודה שלמה, הואיל ואין העבודה נגמרת בה – אינו חייב עליה, וכך גם לגבי שחיטה של כל אחד מן הפרים, לצורך כל אחת מסדרת ההזאות, אין בה כרת עד שמפגל בכולן. אך הסבר זה אינו מתאים למסורת של רבי אליעזר במשנה במסכת יומא (ה, ז): "רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק משם הוא מתחיל", שאם נשפך דם הקרבן באמצע מחזור אחד של הזאות ממשיך ממקום שהפסיק את המתנות, ומכאן שלדעת רבי אליעזר כל אחת מהזאות הדם עומדת לעצמה, ולכן דעת חכמים אינה יכולה להיות מבוססת על שיטת רבי אליעזר. לפי הסבר אחר בסוגיה מדובר על מי שפיגל בסדרת ההזאות הראשונה (בקודש הקודשים), שתק בשנייה (על הפרוכת), וחזר ופיגל בשלישית (מזבח הזהב), והחידוש הוא שהמתנה השנייה נעשתה בשתיקה ובכל זאת יש להחשיבה כהמשך המחשבה של המתנה הראשונה, אך לפי זה קשה להבין מדוע לא נאמר בפירוש כי שתק בשנייה. לפי הסבר שלישי מדובר על מי שפיגל בראשונה, בשנייה ובשלישית, והחידוש הוא נחשב כעושה על דעת הראשונה, ואין צריך לחזור ולפגל בכל אחת ואחת, אך גם לפי הסבר זה אין הלשון "פיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית" מתיישבת היטב, שלא פיגל בכולן אלא רק באחת מהן.

התלמוד דן בשאלה יסודית על שיטת רבי מאיר. ההנחה היסודית היא שקרבן פסול צריך להיות כמו קרבן כשר: "מה הרצאת (ריצוי) כשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול – עד שיקרבו כל מתיריו". במקרה שפיגל באחת מסדרת ההזאות לא גמר את סדר העבודה, ומאחר שפסל את העבודה בפנים קודש הקודשים, אין זו נחשבת לעבודת הזאה, ואף עבודת ההזאה שלאחריה על הפרוכת בהיכל נחשבת כהזאה של מים, ואם כן לא קרבו כל מתיריו של הקורבן, ואין זה פיגול. לפי הסבר אחד בתלמוד מדובר במקרה ששוב לא השתמש בדם הקודם להמשיך את ההזאה, אלא נגמרה עבודת ההזאה שבפנים, וקרב המתיר כראוי, ואחר כך נשפך הדם, והוצרך לשחוט פר ושעיר אחר להמשך ההזאות בהיכל, ונמצא שכל אחד מן המתירים קרב כראוי. ולפי הסבר אחר אף על פ]י שפיגל בפנים ואין זה נחשב כריצוי "לפיגולו מרצה", שהדבר נחשב כריצוי לעניין מחשבת פיגול.    בתוספתא במסכת מנחות (ג, ה) נאמר: "במה דברים אמורים בקמיצה, במתן כלי, ובהילוך, אבל בא לו להקטרה, נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה, או שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה, רבי מאיר אומר: פיגול וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר". לפי זה קשה לפרש שרבי מאיר סובר שעושה על דעת המחשבה הראשונה מפני שמדובר על מי שנתן את הקומץ בשתיקה, ואחר כך נתן את הלבונה במחשבה, ומכאן שאין צורך במחשבה ראשונה אלא במחשבה בשלב כלשהו בתהליך הקרבת המתיר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
מספר מילים על מפעל הדף היומי
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדרשת הכתובים על מתנות דם חטאת הפנימית.

בדף הקודם דנו במחלוקת תנאים על הכתוב "ועשה לדם הפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו" (ויקרא ד, כ). רבי יהודה הנשיא סבור כי כתוב זה עוסק בפר העלם דבר אך רומז גם לפר יום הכיפורים. רבי ישמעאל סובר כי הכתוב משווה את דיני פר העלם דבר לפר כהן משיח (בפרשה הקודמת). בדף הקודם הוסבר כי הכוונה היא להשוואת הדינים הנלמדים מהכתוב: "וטבל הכהן את אצבעו בדם" (שם, ז): הדם יהיה בשיעור טבילה, האצבע כשרה גם כשהיא מכוסה ביבלות, ושאין סופגים את היד מהדם. בדף זה מוסבר כי היקש זה קשור גם להקרבת אימורים (יותרת וכליות) הכתובה בפר כהן משיח (שם, ח-ט). התלמוד דורש כי גם בפרשת שעירי עבודה זרה נאמר כתוב הרומז לפר העלם דבר: "והם הביאו את קרבנם אשה לה' וחטאתם לפני ה' על שגגתם" (במדבר טו, כה), המילה חטאתם מכוונת לשעירי עבודה זרה שבהם מדובר באותה פרשה, והמילה שגגתם מכוונת לפר העלם דבר של ציבור, ומכאן שצריך להקטיר את האימורים של שעירי עבודה זרה כדרך שעושים לפר העלם דבר של ציבור.

ההלכות הכתובות בפרשת כהן משיח ופר העלם דבר מתאימות גם לשאר החטאות הפנימיות: פר ושעיר של יום הכיפורים (ויקרא טז), ושעיר עבודה זרה (במדבר טו). עם זאת בדיני קודשים מגבילים את דרך מדרש ההלכה, ולאחר שלמדו דבר בדרך המדרש, אין עוד לחזור וללמוד מהדבר שנלמד לדברים אחרים. וכדי שאפשר יהיה לעשות כן, צריך להחשיב את הדברים לא כמדרש אלא כאילו הם רמוזים ממש בגוף המקרא, ואז הדבר נחשב כהיקש הנלמד ממקור אחד. אגב הדברים מסבירים בדרך האגדה מדוע בפרשת כהן משיח נזכרה הקטרת האימורים יותרת וכליות, ולא בפר העלם דבר של ציבור: "משל למלך בשר ודם שזעם על אוהבו, ומיעט בסרחונו מפני חיבתו", שפר העלם דבר הוא עבירה של הציבור ולא רק של איש חשוב אחד. הבדל אחר הוא לשון הכתוב. בפר כהן משיח נאמר: "והזה את פני פרכת הקודש" (ויקרא ד, ו) ואילו בפר העלם דבר נאמר: "והזה את פני הפרוכת" (שם יז) בלי לציין את המילה "קודש", ואף כאן ההסבר הוא על דרך האגדה: "משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה – פמליא שלו מתקיימת, אם רובה סרחה – אין פמליא שלו מתקיימת".  

במשנה נאמר: "כל הניתנים על מזבח הפנימי שאם חיסר אחת מכל המתנות – כאילו לא כיפר, לפיכך נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה – פסולה ואין בו כרת". התלמוד דן בביאור הביטוי "כתיקנן" – לפי ההצעה העולה בסוגיה הכוונה במחשבה "כתיקנה" היא שיש בה מחשבת פיגול (חוץ לזמנו), ומחשבה "שלא כתיקנה" היא מחשבה שלא חשבה לשם פיגול אלא שעשה את הדברים בשתיקה. הסבר מתאים יותר לפשט המשנה הוא שמחשבה שלא כתיקנה היא מי שנתן את הדם במחשבת חוץ למקומו או במחשבה שלא לשמו של הקרבן. ואין לדייק מן המשנה על מקרים אחרים מפני שמקרה זה נשנה אגב תחילת המשנה המדברת על חטאת החיצונה שחישב במתנה הראשונה מחשבת פיגול (חוץ לזמנו), ובמתנה שניה חוץ למקומו. שאלת היחס בין מחשבה כתיקנה למחשבה שלא כתיקנה אינו חשוב רק להגדרת פיגול אלא גם לחשיבות עשיית הדברים דווקא בסדר זה. ריש לקיש מציע להסיק על יסוד שיטת רבי מאיר עקרון כללי בהלכות הקשורות למחשבה: "כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה", ולכן גם כאן המחשבה הראשונה שחשב על הקרבן משפיעה על כל מחשבה שתבוא לאחר מכן. דבריו של רבי מאיר מופיעים במשנה במסכת מנחות (ב, ה): "פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ, רבי מאיר אומר: פיגול וחייבים עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל את כל המתיר". הקובץ והלבונה מתירים את המנחה באכילה. יש המסבירים כי לפי דעת רבי מאיר מפגלים בחצי מתיר (קומץ או לבונה), אך ריש לקיש מסביר שבמשנה מדובר על מי שנתן את הקומץ במחשבת פיגול ואת הלבונה בשתיקה, וההנחה היא שכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה, ולפיכך כאשר הקטיר את הלבונה בשתיקה עשה כן על דעת מחשבת חוץ לזמנו שחשב תחילה בקומץ, ובדף הבא ממשיכים לדון בעניין זה.

מציג תוצאות 1 - 60 מתוך 2225
<< לדף הקודםדף:  1 2 3 4 5 6 7 8 9 10לדף הבא >>
סיכומי הפרקים