חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באשם, בשחיטה לשם פסח ולשם חטאת, ובפסח ביום י"ד.

אשם - במשנה נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת. רבי אליעזר אומר: אף האשם". שיטת רבי אליעזר מתאימה גם לשיטתו בעניין איסור "כל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל, באש תשרף" (ויקרא ו, כג). במשנה במסכת זבחים (ח, יא) נחלקו התנאים על מה חל איסור זה: "כל הדמים שנכנסו להיכל לכפר – פסולים, וחכמים אומרים: חטאת בלבד. רבי אליעזר אומר: אף האשם, שנאמר "כחטאת כאשם" ( ויקרא ז,ז)". חכמים סבורים שהביטוי "אשר יבוא מדמהּ" מציין שהאיסור חל רק על דמה של חטאת ולא על דמו של האשם, וההשוואה של חטאת אל האשם היא לציין שהאשם זקוק לסמיכה של הבעלים כשם שהחטאת צריכה סמיכה. רבי אליעזר סובר כי הכתוב אינו ממעט אשם אלא דם, כלומר, האיסור חל על דם ולא חל על בשר. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בפירוש הפסוק שנאמר על מנחה: "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י). חכמים סבורים שכתוב זה מלמד על הבדל בין סוגי מנחה שאחדים דינם כחטאת ואחרים כאשם: מנחת חוטא שקמצה שלא לשמה – פסולה כחטאת ששחטה שלא לשמה. ומנחת נדבה שקמצה שלא לשמה – כשרה כאשם ששחטו שלא לשמו. רבי אליעזר סובר כי כתוב זה מלמד כי מנחה שלא שם אותה בכלי שרת כשרה, מפני שדינה הוא "כחטאת וכאשם" ואפשר לבחור כיצד לעשותה - אפשר לקומצה ביד ימין כפי שנותן את דם החטאת באצבע על קרן המזבח, או לעובדה בכלי כפי שזורקים את דם האשם מתוך כלי שרת. בהקשר זה מעירים כי ההלכות הללו על קמיצה לשמה ועל נתינה בכלי מתאימות לשיטת רבי שמעון, אך שיטה זו מבחינה שעיקרו של הכתוב נאמר על קמיצה ביד ולא בכלי, ואת פסול לא לשמה במנחת חוטא יש ללמוד בגזירה שווה מהביטוי "היא" הנזכר הן במנחת חוטא (ויקרא ה, יא) והן בחטאת (ויקרא ד, כד).

שחיטה לשם פסח ולשם חטאת- בהמשך המשנה נאמר: "יוסי בן חוני אומר: הנשחטים לשם פסח ולשם חטאת  - פסולים. שמעון אחי עזריה אומר: שחטן לשם גבוה מהן - כשרים.  לשם נמוך מהן - פסולים. כיצד, קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים - פסולים. קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים, כשרים. הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים - כשרים. ושלמים ששחטן לשם בכור, לשם מעשר, פסולים". האמוראים נחלקו בביאור היחס בין דעת רבי יוסי בן חוני לדעת רבי אליעזר. רבי יוחנן סובר כי למעשה הם אמרו דבר אחד, ואילו רבה סובר כי רבי אליעזר מודה שהשוחט אחרים לשם פסח – פסול, אך סובר כי השוחט אחרים לשם חטאת – כשר. דברי רבי אליעזר על שוחט אחרים לשם פסח נזכרים בתוספתא (פסחים ד, ה-ו) במחלוקת עם רבי יהושע על דרכי ההוכחה של עניין זה. למסקנת הדברים שם, הואיל וקרבן פסח הנעשה שלא בזמן חובת הפסח - פסול כאשר נעשה לשמו, כך גם קרבנות אחרים - פסולים לשם קרבן הפסח. האמוראים מסבירים כי שמעון אחי עזריה מבסס את דבריו על הכתוב: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה" (ויקרא כב, טו), שיש לפסול מחשבה שלא לשמה בקודשים כאשר חושב עליהם לשם קורבן נמוך בדרגתו, ומסבירים כי הצורה "אשר ירימו" בלשון עתיד מורה גם על איסור אכילת טבל של תבואה שלא הרימו ממנה תרומה לכוהנים האסורה במיתה בידי שמיים ("ולא יחללו"). הסוגיה דנה אם לדעת שמעון אחי עזריה המקריב לשם קרבן גבוה - כשר אך לא עולה לבעלים לשם חובה (כשרים ואין מרצים) כשאר קרבנות שנשחטו שלא לשמם, או שלדעתו אף מרצים על הבעלים. הסוגיה דנה בהקשר זה בדוגמה של קרבן בכור שנאמרה במשנה. בכור לא נועד לרצות אלא בא כחובה, אך כנראה שדוגמה זו אינה באה ללמד על ריצוי כפרה, אלא ללמד שאף קרבנות שמעמדם שווה כמו בכור מעשר ושלמים – אינם שווים לכל דבר ואפשר לדרגם בדרגות גבוה ונמוך, כדברי המשנה (זבחים י, ב): "שלמים קודמים את הבכור מפני שהן טעונין מתן ארבע, וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק".

פסח בשחרית יום י"ד - במשנה נאמר: "הפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר שלא לשמו, רבי יהושע מכשיר כאילו נשחט בשלשה עשר, בן בתירא פוסל כאילו נשחט בין הערבים". התלמוד מסביר כי המחלוקת במשנה היא על שחיטה שלא לשמו, אך היא מתאימה גם לשחיטה לשמו, והדעות בעניין זה יהיו הפוכות: בן בתירא מכשיר קרבן פסח ששחטו בשחרית של יום ארבעה עשר, ורבי יהושע פוסל. לדעת בן בתירא כל היום החל משחרית נחשב כזמנו של קרבן הפסח, והביטוי "כאילו נשחט בין הערבים" (ממנו משתמע כאילו רק בין הערבים הוא זמנו) נמשך אחר סגנונו של רבי יהושע. בתורה נאמר על קרבן פסח "בין הערבים" (שמות יב, ו), אך יש לפרש כתוב זה כזמן המתפרס בין ערב שלושה עשר בניסן לערב ארבעה עשר בניסן. התלמוד דן בביטוי "בין הערבים" המופיע לגבי הקרבת קרבן התמיד (שמות כט, לט), הדלקת נרות המנורה (שם), והקטרת הקטורת (שמות ל, ח), ומסביר כי בעניינים אלו נאמר בפירוש ביטוי מגביל אחר: על קרבן התמיד נאמר "את הכבש האחד תעשה בבקר" (שם) ומכאן שמקריב קרבן אחר בבוקר, ובין הערבים מתייחס לזמן שונה; לגבי הנרות נאמר "מערב ועד בוקר" (שמות כז, כא) והכוונה היא שהנרות ידלקו בלילה ושיתן בה מידה מספיקה של שמן ללילה שלם עד הבוקר. והקטורת הנזכרת שם דינה כדין הדלקת נרות המנורה, שאין חובה לעשותן דווקא בין הערביים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במחשבים מעבודה לעבודה ובמחשבה לא לשמו באשם.

שחט קרבן לשמו על מנת לזרוק את דמו שלא לשמו – נחלקו האמוראים האם "מחשבים מעבודה לעבודה", כלומר, האם בשעה שעושה עבודה אחת מעבודות הקרבן חושב לעשות עבודה אחרת לא לשם הקרבן – והאם מחשבה זו פוסלת את הקרבן. בלב המחלוקת עומדת שאלת הדמיון של מחשבה שלא לשמה לאיסור פיגול. מחשבת פיגול היא כאשר הכהן עושה את אחת מן העבודות וחושב שאכילת המזבח מן הקרבן (הקטרת האימורים) או אכילת האדם (בחלקים הנאכלים לכהן או לבעלים) תהא שלא בזמנה. רבי יוחנן סובר שמחשבים מעבודה לעבודה, ולפיכך אם חשב לשחוט לשמו על מנת לזרוק את דמו שלא לשמו, או אם שחט בהמה על מנת לזרוק את דמה לעבודת כוכבים ("עבודת חוץ") – הקרבן פסול, וריש לקישסובר שאין מחשבים מעבודה לעבודה, והקרבן כשר.

התלמוד דן בשיקולים שונים של קל וחומר העורכים השוואה בין מחשבת "שינוי קודש" מעבודה לעבודה כנגד פסולי מחשבה אחרים: חוץ לזמנו (פיגול), חוץ למקומו או מחשבת שינוי בעלים. מסקנה הדברים היא שאין לבסס קל וחומר על מחשבת חוץ לזמנו שהיא חמורה יותר מפני שיש בה איסור כרת, לא על מחשבת חוץ למקומו הנוהגת בכל הזבחים ולא רק בפסח וחטאת, וההשוואה המתאימה בקל וחומר היא לשחיטה שלא לשם בעלים: "ומה במקום שאם אמר 'הריני שוחט לשם פלוני' שהוא כשר, 'לזרוק דמו לשם פלוני' – פסול (בשחיטה אין שינוי בעלים מפני שאינה מכפרת), מקום שאם אמר 'הריני שוחט שלא לשמן שהוא פסול', שחטו על מנת לזרוק דמן שלא לשמן אינו דין שיהא פסול" (קל וחומר של רב אשי). עוד מסופר כי רב נחמן ורבה נחלקו במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן, אך רבה חזר מדבריו, והורה שיש לפסול את הקרבן בגלל הלימוד בדרך קל וחומר. יש הסוברים כי מצד הדין אפשר ללמוד בקל וחומר, אך למדו שאין מחשבים מעבודה לעבודה וכל עבודה עומדת בפני עצמה מאזכור פסול מחשבה בעבודת הזריקה, שאין בו צורך מפני שהכתוב הזכיר את איסור מחשבה שלא לשם הקרבן בשאר עבודות הקרבן ואשר ללומדו משם (ראו דף ג).  

מחשבת לא לשמו באשם - במשנה נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים...חוץ מן החטאת והפסח. רבי אליעזר אומר: אף האשם". בתוספתא (זבחים א, א) מובאת מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע: אמר רבי אליעזר: חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא מה חטאת שלא לשמה פסולה אף אשם שלא לשמו פסול. אמר לו רבי יהושע: לא, אם אמרת בחטאת שכן דמה למעלה (נזרק מעל חוט הסקרא במזבח). אמר לו רבי אליעזר: פסח יוכיח, שדמו למטה ושחטו שלא לשמו - פסול. אמר לו רבי יהושע: מה לפסח שכן זמנו קבוע. אמר לו רבי אליעזר: חטאת תוכיח. אמר לו רבי יהושע: חוזרני חלילה (הטיעון ממשיך להיות מעגלי, וחוזר לנקודת ההתחלה). חזר רבי אליעזר ודנו דין אחר: חטאת נאמר בה 'היא' בשחיטה, היא לשמה – כשירה, שלא לשמה – פסולה, ופסח נאמר בו 'הוא' בזביחה. הוא לשמו - כשר שלא לשמו – פסול, אף אשם נאמר בו 'הוא', הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול. אמר לו רבי יהושע:..אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין והוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר. אמר לו רבי אליעזר: הרי אומר: כחטאת כאשם (ויקרא ו, י) - מה חטאת שלא לשמו פסול אף אשם שלא לשמו פסול".

התלמוד מסביר אחדים מן הטיעונים במשא ובמתן של רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי יהושע דוחה את ההשוואה בין אשם לבין חטאת בנימוק "החטאת דמה למעלה". התלמוד מעיר כי אפשר היה לציין צדדים אחרים היחודיים לחטאת: נותנים את דמה באצבע ולא בזריקה מן הכלי, חובת הנתינה היא על חוד זווית המזבח, ועל גוף הקרן שבראש המזבח. רבי יהושע השתמש בטיעון אחד מתוך נימוקים אפשריים, מפני שעל חלקם יש מחלוקת או  וחלקם מתארים רק מקרים מסוימים של חטאת. התלמוד מסביר שדמה של החטאת ניתן למעלה על חודה של קרן המזבח כדברי הכתוב: "הכהן המחטא אותה" (ויקרא ו, יט), ויש ללמוד מכאן שדמו של האשם אינו ניתן למעלה. עוד מסבירים כי אין ללמוד צד שווה של בניין אב מהמקראות של חטאת ופסח ללמד שאף אשם פסול שלא לשמו, מפני שהן בחטאת והן בפסח יש צד כרת, ואילו באשם אין צד כרת, ולכן יכול לטעון רבי יהושע "חוזרני חלילה" שהטיעון תמיד חוזר אל השלב הקודם ולכן אפשר ללכת בסיבוב בלא שנגיע למסקנה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במותר הפסח, חטאת נחשון ובסוגים השונים של החטאת.

מותר הפסח - בדף הקודם דנו על "מותר הפסח", קרבן פסח שלא הוקרב בזמן חג הפסח, והקריבו לאחר זמנו לשם קרבן אחר. הכתוב: "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה'" (ויקרא ג, ו) מלמד כי זבח הבא מן הצאן הדומה לשלמים נחשב לשלמים, כלומר, קודשים קלים הנאכלים למקריב ולא קודשי-קודשים הנאכלים לכוהנים בלבד (כמו חטאת ואשם), או קודשי קודשים המוקרבים לה' (עולה). ומדגישים כי אפילו כאשר שחט את הפסח לשם כל קרבן אחר, ואפילו לשם קודשים קלים כדוגמת מעשר, בכור, או תמורה – הפסח נעשה שלמים. מותר פסח למעשר  - חייב להקריב עם מותר הפסח נסכים שלא כדין מעשר הפטור מנסכים. כמו כן אינו לוקה על קרבן זה ב"לא ימכר" ו"לא יגאל" (ויקרא כז, לג),שלא כדין מעשר האסור למכירה או פדיון אפילו לאחר השחיטה. הסיבה היא שדיני מעשר חלים רק על הבהמה שיצאה עשירית מהדיר כדברי הכתוב: "העשירי יהיה קודש" (שם לב). מותר פסח  לבכור - אם עשה את מותר הפסח לשם בכור, אין חייב לתתו לכוהנים כדין בכור, בגלל גזירה שווה מהכתוב במעשר "כל אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז) לכתוב בבכור: "והעברת כל פטר רחם" ( שמות יג). מותר פסח לתמורה - אם עשה את מותר הפסח לשם תמורה, אינו נעשה תמורה ואינו לוקה על שהמיר את הבהמה. כמו כן, אינו נאסר באיסור "לא ימכר ולא יגאל", מפני שבתמורה נאמר "והיה הוא ותמורתו" (שם לג), ועשייה לשם תמורה אינה עושה תמורה. מותר הפסח לתודה – פסח אינו נעשה קרבן תודה ואין צריך להביא עמו חלות המביאים עם קרבן התודה, מפני שמותר תודה (תודה שהקריב אחרת במקומה ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון) אינו בא עם לחם, וכל שכן פסח שנשחט לשם תודה אינו בא עם לחם.

דין מותר פסח נלמד ממקראות שונים. מקור אחד הוא בכתוב: "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה'" (ויקרא ג, ו). פסוק זה עוסק במותר הפסח ולא במותר אשם, מאחר שמותר הפסח הוא דבר הבא מן הצאן (כבשים או עיזים) ואילו האשם בא רק מעיזים. בדרך כלל הביטוי "מן" מציין חלק של דבר, אך כאן הביטוי "מן" מציין שמותר הפסח בא רק כזכר בן שנתו כאילו היה קרבן פסח. בהמשך הכתובים נאמר: "ואם מן הצאן...אם כשב...ואם עז" (ויקרא ג, ו-יב). רעיון דבר זה כבר נאמר בפירוש בקרבן פסח: "מן הכבשים ומן העזים" (שמות יב, ה), ולכן הכתובים בספר ויקרא באים ללמד שמותר הפסח הוא כדין השלמים, וצריך סמיכה, נסכים, תנופת חזה ושוק כשלמים (ומצד שני לומדים שקרבן הפסח צריך הקרבת אליה כשלמים). מקור שלישי למותר פסח הוא בכתוב: "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" (דברים טז, ב). וכל אחד מהכתובים הללו מלמד על סוג שונה של מותר פסח: פסח שעבר זמן שחיטתו והפך להיות גדול מבן שנה, פסח שעבר זמן שחיטתו אך לא עברה עוד שנתו, ופסח שזמנו ושנתו מתאימים להקרבה, אך בפועל לא הקריבוהו לשם פסח ואינו ראוי עוד לפסח.

חטאת נחשון – התלמוד דן בהלכה של האמורא רב בשמו של מבוג (חכם לא ידוע): "חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון – כשירה". חטאת נחשון היא חטאת של נשיאי ישראל בזמן חנוכת המשכן (ראו במדבר ז) הנקראת על שמו של נשיא בני יהודה נחשון בן עמינדב. הסוגיה דנה בביאורה של הלכה זו. לפי הסבר אחד מדובר על השוחט חטאת לשמו של אדם מת (נחשון), ומאחר שנחשון מת ואין כפרה למתים – אין כאן עבירה של שינוי בעלים. לפי הסבר אחר חטאת נחשון אינה באה לכפר על חטא, ולכן זו דוגמה לחטאת יחיד הנחשבת כעולה, כמו חטאת נזיר וחטאת מצורע שאינן באות לכפר על חטא והן כעולות, ובעצם הלכה זו שקולה להלכה שהשוחט חטאת לשם עולה - החטאת כשרה. יש המסבירים כי חטאת נחשון היא דוגמה לכל שינוי בעלים, ומאחר שהיא נחשבת עולה – השוחט חטאת לשם המחויב עולה - פסולה, ולפיכך יש גם לשנות את נוסח ההלכה:  "השוחט חטאת לשם מי שמחויב חטאת נחשון – פסולה",

חטאת לשם חטאת - בתורה נזכרים קרבנות חטאת לחטאים מסוימים: חטאת חלב, חטאת דם, חטאת עבודה זרה. קרבנות חטאת נזכרים גם לכפרה כמו: חטאת נזיר וחטאת מצורע. וסוג נוסף של קרבן חטאת הוא על עבירות מיוחדות כמו טומאת מקדש וקודשיו. רב סבור שההבחנה הזו משמעותית בשינוי קודש, ולפיכך המקריב חטאת לשם חטאת הבאה על חטא (חלב, דם, עבודה זרה) – החטאת כשרה, שאין זה שינוי מעיקר שמה, אך המקריב חטאת לשם חטאת נזיר או חטאת מצורע – הרי זו חטאת פסולה. רב אחא בריה דרבא סובר שהחטאת פסולה בכל סוג של שינוי מפני שנאמר "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לג). אלא שבשינוי בעלים, האבחנה בין החטאות היא הפוכה: אם הביא חטאת דם על מי שמחויב חטאת חלב  - פסולה, אך אם הביא על המחויב חטאת נזיר או חטאת מצורע - כשרה (כשיטת רבא בדף ז, א). אגב זה נחלקו גם כיצד להסביר את השאלה של רבא על מי שהביא חטאת חלב לשם חטאת טומאת מקדש וקדשיו. שני סוגי החטאת הללו באים על חטאים של כרת, אך מצד שני חטאת טומאת מקדש וקודשיו משתנה לפי עושרו של המקריב (קרבן "עולה ויורד"), וחטאת חלב היא קבועה. לפי האבחנה של רב השאלה מתאימה יותר לשינוי קודש, ולפי האבחנה של רב אחא עיקר השאלה היא על שינוי בעלים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקרבן חטאת שלא לשמו, ובקרבן פסח בשאר ימות השנה.

במשנה נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת". חטאת היא שם כללי למינים שונים של קרבנות הבאים לכפר על חטאים: חטאת אחת היא על חטא, והיא מכונה "חטאת חלב" (על אכילת חלב) כשם כללי לכל חטאת הבאה לכפר על שגגה בעבירה שאילו עשה אותה במזיד היה חייב כרת (ויקרא ד, כז). בדיני חטאת מבחינים בעוד דברים: זהות החוטא - חטא של הציבור, של הנשיא או של היחיד (ויקרא ד). סוג העבירה - חטאת עבודה זרה הבאה לכפר על שגגה בעבירת עבודה זרה (במדבר טז, כב-לא).מצבו הכלכלי של החוטא - חטאת עולה ויורד המשתנה לפי המצב הכלכלי של האדם בעבירות מסוימות: שמיעת קול - חטאת של הנשבע שאינו יודע עדות לחבירו (אפילו במזיד), ביטוי שפתיים של הנשבע בשגגה שקר על העבר או על העתיד, והנכנס למקדש או אוכל קודשים בטומאה (ויקרא ה, א-יג). חטאות אחרות מכונות קרבנות של מחוסרי כפרה, ואלו הן: חטאת נזיר הבאה בסוף הנזירות (במדבר ו), חטאת שהמצורע מביא בטהרתו (ויקרא יד), וחטאת יולדת הבאה כשהיא טהורה (ויקרא יד). כמו כן מקריבים קרבנות חטאת של הציבור במועדים (במדבר כח-כט), וקרבנות חטאת של פר בפנים הקודש על חטאים מיוחדים (כהן משיח, העלם דבר)  או במועדים מיוחדים (יום הכיפורים).

בתורה נאמר: "זה התורה לעולה ולמנחה...ולחטאת...ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז). הכתוב מקיש (משווה) את החטאת לשלמים, וכשם שבשלמים המצווה היא לזבוח לשם שלמים ולא לשנות את סוג הקרבן או את הבעלים, כך גם הדין בחטאת. שנוי קודש – הכתוב  "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לז) מלמד ששחיטה צריכה להיות לשם חטאת. הכתוב "ולקח הכהן מדם החטאת" (שם, כה) מלמד שקבלה צריכה להיות לשם חטאת. והכתוב "וכפר עליו הכהן מחטאתו" (שם כו) מלמד שזריקת דם המכפרת צריכה להיות לשם חטאת. שנוי בעלים – בעניין חטאת חלב נאמר "וכפר עליו הכהן מחטאתו" (ויקרא ה, ו) – עליו ולא על חבירו. בעניין חטאת נזיר נאמר "והקריב הכהן לפני ה' ועשה את חטאתו ואת עולתו" (במדבר ו, טז), ומכאן שמדובר בחטאתו ולא חטאת של אחרים. בעניין חטאת מצורע נאמר "ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר" (ויקרא יד, יט), ומכאן שהחטאת צריכה להיות על מי שנעשה טהור על ידה ולא על כל אדם אחר. התלמוד מסביר כי בכל אחת מהחטאות יש צד ייחוד (חטאת נזיר ומצורע מקריבים עוד דמים אחרים, חטאת חלב ומצורע אין להן שאלה, חטאת נזיר וחטאת חלב באות גם בקרבן דלות של עולה ויורד, וחטאת חלב באה על כרת) ולכן יש להזכיר דין זה, ואי אפשר ללמוד מהצד השווה מזו על זו. עם זאת אפשר ללמוד מהצד השווה שלהן על חטאות אחרות, כגון: חטאת עבודה זרה (שאפשר ללמוד רק מחטאת חלב), שמיעות קול, בטוי שפתיים וטומאת מקדש וקודשיו.      

פסח בשאר ימות השנה – בברייתא נאמר: "פסח בזמנו, לשמו – כשר, שלא לשמו – פסול; ובשאר ימות השנה, לשמו – פסול, שלא לשמו כשר". קרבן פסח הנשחט שלא בזמנו – הריהו כשלמים, אפילו אם חשב עליו לשם קרבן אחר. דבר זה נלמד מהכתוב "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה'" (ויקרא ג, ו) – שכל קרבן הבא מן הצאן כמו פסח, נעשה לשם שלמים, ולכן הדגיש הכתוב "לזבח שלמים", שנעשה כל זבח לשלמים, ולא לאותו זבח. יש הדורשים כתוב זה בשיטת המדרש הנהוגה בבית מדרשו של רבי ישמעאל הלומד את משמעות המקראות בכללים ופרטים, וכאן דורשים במידת כלל ופרט וכלל (זבח, שלמים, לה'), שיש ללמוד שכל הדברים הכלולים בכתוב הם כעין הפרט, וכשם שהפרט מוקרב כנדר וכנדבה (שלמים) כך גם כל קרבן המוקרב כנדר ונדבה. וגם לשיטה זו מוסכם כי במקרה זה אפשר ללמוד גם מריבוי המקראות, הואיל והמילה "זבח" שבכתוב מיותרת, ולכן יש ללמוד  שאפילו אם שחט את מותר הפסח (פסח בשאר ימות השנה) לשם זבח אחר כמו חטאת או אשם – דינו כדין שלמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפסולי קרבן תודה, חטאת, עולה, וקרבן פסח.

תודה לשם תודת חבירו – נחלקו האמוראים במי ששחט תודה לשם חובת התודה של חבירו – "רבה אמר: כשרה, רב חסדא אמר: פסולה". רבה סובר שיש להכשיר תודה הנשחטת לשם תודה לפי דברי הכתוב "ובשר זבח תודת שלמיו ביום הקריבו את זבחו" (ויקרא ז, טו-טז), ומכאן שקרבן תודה הוא אחד ממיני קרבן השלמים, ואם נשחט לשם שלמים הריהו כשר. מצד שני אפשר ללמוד מכתוב זה קרבן שלמים הנשחט לשם תודה – פסול, מפני ששלמים מציין הגדרה כוללת יותר לסוג קרבנות שלא כמו קרבן תודה המתייחס לסוג אחד של קרבן. רב חסדא סובר לעומת זאת שקרבן התודה כשר כאשר נשחט לשם קרבן שלמים שלו, ולא כאשר נשחט לצורך אדם אחר (שינוי בעלים).

בדף זה דנים ברשימת הלכות של רבא המבחינות בין קרבן החטאת לבין קרבן העולה. א. שינוי קודש - המקריב חטאת לשם חטאת – כשירה, חטאת לשם עולה- פסולה, מפני שנאמר "ושחט אותה לחטאת" (שם ד, לג) ואין לשנותה לקרבן אחר. ב. שינוי בעלים - חטאת ששחטה על מי שמחויב חטאת – פסולה, על מי שמחויב עולה – כשרה, מפני שנאמר בחטאת "וכפר עליו" (שם, כו) ולא על חבירו המחויב בחטאת כמוהו. היחס בין עולה לחטאת הוא יחס מורכב. מצד אחד השוחט חטאת על המחויב עולה – פסולה מפני שאלו מינים נבדלים של קרבנות (ראו דף ג), אך מצד שני חטאת מכפרת על מצוות עשה כפי שעולה מכפרת על מצוות עשה, מפני שדבר המכפר על עבירה חמורה של כרת וודאי מכפר על עבירה של ביטול מצוות עשה, והתלמוד מסביר כי הכפרה נעשית בדרך ממילא ואיננה דרך קבועה של כפרה ("מקיבעא לא מכפרא, מקופיא מכפרא"). ג. שינוי  בעלים שאינו מחויב - חטאת (ולפי הרמב"ם עולה) ששחטה על מי שאינו מחויב כלום – פסולה, והטעם הוא שאין אדם מישראל שאינו מתחייב אפילו על מצוות עשה, ולכן מצוותו הרגילה של אדם מישראל היא קרבן עולה ולא קרבן חטאת. ד. עולה ששחטה שלא לשמה – אסור לזרוק דמה שלא לשמה, מפני שאדם מחויב לשמור על מה שאמר בפיו אפילו שכבר עבר על דבריו, ואין סיבה לשנות במעשיו שוב ושוב דבר שלא היה אמור מלכתחילה להשתנות בכלל. ה. עולה הבאה לאחר מיתהלפי רבא אין לה בעלים לאחר מיתה, ולכן רק אם שחטה בשינוי קודש – פסולה, אבל בשינוי בעלים – כשירה. ולפי רב פנחס בריה דרב אמי: יש בעלים לאחר מיתה, והיורשים נחשבים כבעלים, ואם היה שינוי בעלים – הם צריכים להביא קרבן אחר. ו. עולה דורון היא – בתוספתא (פרה א, א) נאמר: "חטאת למה באה לפני עולה? לפרקליט שנכנס. ריצה פרקליט, נכנס דורון אחריו", ומכאן שתפקיד העולה היא לרצות לאחר כפרה על החטא.  

פסול לשמה בקרבן פסח -  במשנה נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת". התלמוד דן במקור לפסול לפי הכתובים בתורה: שינוי קודש - על קרבן פסח נאמר בתורה: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך" (דברים טז, א), ומכאן שיש מצווה לשמור על הפסח לשם קרבן הפסח. שינוי בעלים - עוד למדו מהכתוב: "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב, כז) כי הפסח צריך להיות לשם הבעלים. פסול מעכב– הדגשת המילה "הוא" מלמדת כי פסח הנזבח שלא לשמו או שלא לשם בעליו – פסול, או שלמדו דבר זה מההיקש לקרבן שלמים : "זאת התורה לעולה...ולזבח השלמים... ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם" (ויקרא ז, לז-לח). כל עבודות הקרבן –יש הסוברים כי הפסול בשאר עבודות הקרבן הוא הרחבה הגיונית של הפסול בזביחה ("הואיל וגלי גלי"), אך יש שאינם מסתמכים על סברה הגיונית, ולומדים את הפסול של עשייה שלא לשם קרבן או שלא לשם בעלים בכל עבודות הקרבן (קבלה, הולכה, זריקה), מההיקש של זבח השלמים למילה "קרבנתיהם" המציינת את קרבנות הפסח, הבכור והמעשר. לפי זה המילה "הוא" הכתובה בפסח מדגישה כי זה הדין בפסח, בניגוד לביטוי "אשם הוא" הכתוב לאחר הקטרת האימורים, ולכן אין מחשבה לשמה מעכבת את האשם. אגב זה מסופר כי הכתוב "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" (דברים טז, ב) מלמד ש"מותר פסח" (קרבן שהוקדש לשם פסח ולא הוקרב בזמנו) קרב לשם שלמים, מפני שכמו הפסח אף השלמים באים מצאן ובקר (כלומר, גם הם באים מזכרים ונקבות ולא מזכרים כקרבן עולה).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכפרה של קרבן שלא נזבח לשמו, ובכפרה לאחר הפרשת הקרבן.

במשנה נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה".

כפרת הקרבן  –קרבן הנזבח שלא לשמו אינו מכפר על מה שבא לכפר, והוא מוקרב רק מכוח כך שהוקדש לשם קרבן מסוים בתחילה, וכדי לכפר צריך המקריב לחזור ולהביא קרבן אחר במקום קרבן זה.

כפרה על עבירה שלאחר הפרשת הקרבן - שאלה כללית בעניין זה היא האם קרבן עולה הבא לכפר על ביטול מצוות עשה מכפר גם על מצוות עשה שעבר עליה המקריב לאחר הפרשת הקרבן. השאלה היא אם יש להשוות את דין קרבן העולה לקרבן החטאת הבא על כל חטא וחטא שאדם עושה, או מאחר שמתכפר על כמה מצוות עשה בעולה אחת, מכפר גם על מצוות עשה שעבר עליה לאחר הפרשה.

התלמוד דן בהקשר זה על "שיירי מצווה", דבר שנשאר לעשות כחלק מן המצווה. מקרה אחד הוא מי שלא סמך את ידיו על ראש העולה. בתורה נאמר כי הסמיכה מכפרת: "וסמך...ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד), אך עיקר הכפרה היא בזריקת הדם: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם יז,יא), והסמיכה רק מעכבת את עשיית המצווה בשלמות. במקרה זה ההלכה היא: "לא כיפר וכיפר". גם בטהרת המצורע נזכר הביטוי "שיירי מצווה" במשנה בנגעים (יד, י): "'והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המיטהר לכפר עליו לפני ה'' (ויקרא יד, יח, כט), אם נתן – כיפר, ואם לא נתן – לא כיפר, דברי רבי עקיבא. רבי יוחנן בן נורי אומר: שיירי מצווה הן, בין ניתן בין שלא ניתן – כיפר, ומעלין עליו כאילו לא כיפר". יש המפרשים את הביטויים "כיפר ולא כיפר" או "כיפר ומעלין עליו כאילו לא כיפר" כדרגות של כפרה: החטא של המקריב מתכפר בקרבן, אך לא עשה מצווה שלימה להיות מרוצה ומכופרה כפרה שלמה לה' ("כיפר גברא, לא כיפר קמי שמיא"). אלא שיש הדוחים הסבר זה וסבורים כי אין אלו דרגות שונות של כפרה אלא צדדים שונים של אותה כפרה. במקרה של קרבן שלא סמך ידיו עליו - מכפר הקרבן על כל מצוות עשה לפני הפרשת הקרבן, אבל אינו מכפר על מצוות עשה שלאחר הפרשה (ובוודאי שאינו מכפר על ביטול הסמיכה, מפני שרק לאחר שחיטה ביטל מצוות עשה של סמיכה, לאחר השחיטה ואין העולה מכפרת על ביטול מצוות עשה). במקרה של טהרת מצורע, אם לא נתן את השמן על ראש המצורע - כיפר עליו במתן הבהונות, אך הואיל ולא עשה את כל המצווה ולא נתן את השמן על ראש המצורע לא כיפר בשלמות.

שעירי חטאת עצרת – אגב זה דנים בהקרבת שני שעירי חטאת בחג השבועות. בכל החגים מביאים שעיר חטאת לכפר, אך בשבועות מביאים שני שעירי חטאת: "רבי שמעון אומר: שעירי עצרת (שבועות) למה הן באין? על טומאת מקדש וקדשיו, נזרק דמו של ראשון, שני למה קרב? על טומאה שאורעה בין זה לזה. אמור מעתה: ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה, אלא שחיסך הכתוב". התלמוד דן בטומאה שאירעה בין זה לזה. לפי הצעה אחת מדובר על קרבנות שהופרשו בבת אחת, והקרבן השני מכפר על מי שעבר על מצוות עשה אבל לא התרחק מהטומאה לאחר הפרשת הקרבן. לפי הצעה אחרת אין רמז בתורה לזמן הפרשת הקרבנות, וייתכן שהקרבנות הופרשו בזה אחר זה, והקרבן השני מכפר על טומאה שאירעה בין הפרשת השעיר הראשון לבין הפרשת השעיר השני. ההצעות הללו קשורות לשיטת רבי שמעון בקרבנות צבור – האם אפשר לשנות את ייעודם לאחר הפרשתם. יש האומרים כי בית דין אחראי על קרבנות הציבור ו"לב בית דין מתנה" (בית דין הולך לפי תנאי בלתי מפורש) שאם לא ישתמש הציבור בקרבנות לייעוד אחד – אפשר יהיה להשתמש בהם לייעוד אחר, ורק כאשר הקרבנות נשחטים "הסכין מושכתן למה שהן" וייעודם בא למימוש סופי. לפי הסבר זה בית דין רשאי להתנות שהקדושה תחול על השעיר השני אפילו לאחר שהוקרב השעיר הראשון, וזמן ההפרשה אינו משנה דבר, ולכן שעיר זה מכפר על טומאה שאירעה בין הקרבת שעיר אחד לשעיר השני, ואין להוכיח מכאן כי השעיר כפר על מצוות עשה שלאחר ההפרשה. ואולם, הסוגיה סבורה כי רבי שמעון לא מקבל את הכלל של "לב בית דין מתנה", ולפי דעתו תנאי בית דין אינו מועיל לפדות קרבנות תמימים (שאין בהם מום) שהופרשו לקרבן ציבור, ויש להמתין עד שיפול בהם מום כמו כל קרבן, ורק אז לפדותם. מכאן גם אפשר להסיק שהשעיר השני מכפר על ביטול מצוות עשה שלאחר הפרשתו לקרבן. ובדף הבא האמוראים דנים במקרה שבו נשחטו השעירים בבת אחת, וקיבל את דמם בנפרד בשתי כוסות, אז יש לשאול אם שעיר החטאת השני מכפר על מצוות עשה של טומאה שלאחר השחיטה ולאחר זריקת הדם, אך לא ברור אם שאלה זו מניחה שהשעיר השני מכפר על מצוות עשה שלאחר הפרשה, או שאולי היא מתייחסת למקרה אחד של עשה שלאחר שחיטה, בנוסף לשאלה הוקדמת אם השעיר מכפר על עשה שלאחר הפרשה.       

בדף הקודם החלו דיון בירושת קרבן – קרבן עולה (קרבן יולדת) קרב לאחר מיתת הבעלים. התלמוד מברר האם היורשים קונים את הקרבן, והאם הוא מכפר על מצוות עשה שעברו עליה היורשים כפי שהיה מכפר על הבעלים. בהקשר זה דנים על הלכות תמורה. אדם אינו רשאי להקדיש בהמה ולהמיר את קדושתה על בהמה אחרת, ואם עשה כן, שתי הבהמות קדושות לקרבן. בתורה נאמר "אם המר ימיר" (ויקרא כז, י). הכפילות "המר ימיר" מלמדת כי בכוחו להמיר את הבהמה על בהמה אחרת, אבל השימוש בלשון יחיד (ימיר) מלמד שרק יורש אחד ממיר אבל שני יורשים אינם יכולים להמיר את הבהמה. הרעיון היסודי בתמורה הוא ש"המתכפר (בקרבן) עושה תמורה", ומאחר שהבהמה אינה מכפרת על חובה קבועה של היורשים ("קיבעא") אין לראותם לעניין זה כבעלים של הקרבן, ושני יורשים אינם ממירים בהמה. עם זאת קרבן שבא בירושה מכפר על היורשים בדרך אגב ("קופיא"=ציפה, דבר הבא מאליו) ולעניין זה היורש נחשב כבעלים. על יסוד האבחנה הזו קבע רבי יוחנן כי "הניח  (הוריש) לשני בניו בהמה – קריבה ואין ממירין בה", שהרי אינם מתכפרים בה.

בדף הקודם החלו דיון בירושת קרבן – קרבן עולה (קרבן יולדת) קרב לאחר מיתת הבעלים. התלמוד מברר האם היורשים קונים את הקרבן, והאם הוא מכפר על מצוות עשה שעברו עליה היורשים כפי שהיה מכפר על הבעלים. בהקשר זה דנים על הלכות תמורה. אדם אינו רשאי להקדיש בהמה ולהמיר את קדושתה על בהמה אחרת, ואם עשה כן, שתי הבהמות קדושות לקרבן. בתורה נאמר "אם המר ימיר" (ויקרא כז, י). הכפילות "המר ימיר" מלמדת כי בכוחו להמיר את הבהמה על בהמה אחרת, אבל השימוש בלשון יחיד (ימיר) מלמד שרק יורש אחד ממיר אבל שני יורשים אינם יכולים להמיר את הבהמה. הרעיון היסודי בתמורה הוא ש"המתכפר (בקרבן) עושה תמורה", ומאחר שהבהמה אינה מכפרת על חובה קבועה של היורשים ("קיבעא") אין לראותם לעניין זה כבעלים של הקרבן, ושני יורשים אינם ממירים בהמה. עם זאת קרבן שבא בירושה מכפר על היורשים בדרך אגב ("קופיא"=ציפה, דבר הבא מאליו) ולעניין זה היורש נחשב כבעלים. על יסוד האבחנה הזו קבע רבי יוחנן כי "הניח  (הוריש) לשני בניו בהמה – קריבה ואין ממירין בה", שהרי אינם מתכפרים בה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקרבן שאינו מרצה על בעליו.

במשנה נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים – אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה". בדף זה מסופר על שאלתו של ריש לקיש בבית המדרש: "אם כשרים הם – ירצו, ואם אין מרצין – למה באים?". השאלה היא מדוע מצד אחד הקרבן כשר אך מצד שני אינו מרצה ומכפר על הבעלים. רבי אלעזר משיב כי קרבן עולה בא לאחר מיתת הבעלים, אך אינו מרצה על הבעלים שכן אין להם בעלים לרצות ולכפר עליהם, כדברי המשנה במסכת קנים (ב, ה): "האשה שהביאה חטאתה ומתה – יביאו יורשין עולתה, עולתה ומתה – לא יביאו יורשין חטאתה", ומכאן שמביאים את העולה אף על פי שאינה מרצה. ואולם ריש לקיש רואה בכך הסבר לא שלם, העשוי להבהיר רק שעולה כשרה לא לשמה הואיל והיא באה גם לאחר מיתה, אך אינו מבהיר מדוע אשם שאינו בא לאחר מיתה כשר אפילו כאשר נשחט שלא לשמו. ואפילו שרבי אליעזר במשנה אכן מבחין בין עולה לאשם, ופוסל גם אשם שנשחט שלא לשמו, דבריו אינם מבטאים את דעת המשנה ("משנה שלמה") אלא דעת יחיד בלבד ("מחלוקתך בצדו").

האמוראים דנים בביאור שיחתם של ריש לקיש ורבי אלעזר. דיון אחד של האמוראים רבי זירא, רבי יצחק בר אבא ואביי עוסק בביאור נימוקיו של ריש לקיש. נראה כי ריש לקיש מבסס את הנאמר במשנה על הכתוב "מוצא שפתיך תשמר ועשית, כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה" (דברים כג, כד), שהנודר חייב לשמור על מוצא שפתיו ולעשות את הקרבן כפי שהתחייב, אך גם אם לא נעשה הקרבן כפי הדין – יש להחשיבו כקרבן נדבה שאין תפקידו לכפר. האמוראים סבורים שמקור זה אינו מבהיר מדוע אשם שנזבח שלא לשמו כשר, שהרי קרבן זה לעולם אינו בא כקרבן נדבה אלא רק כקרבן חובה. אביי סבור כי ריש לקיש הסיק את ההלכה בשלבים. בשלב הראשון לומדים כי הזבחים שנזבחו שלא לשמם כשרים מהכתוב "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לג). לפי הפסוק השוחט את החטאת שלא לשמה פוסלה, ומכאן יש להסיק ששאר הקודשים שנשחטו שלא לשמן כשרים. בשלב השני מלמדים על כפרה וריצוי - הכתוב "מוצא שפתיך תשמור" (שם) מלמד שקדשים שנשחטו שלא לשמן אינם מרצים מפני שלא שמר על מוצא שפתיו ולא עשה כפי שהתחייב בעת שהקדיש את הקרבן. לפי זה, האשם שנשחט שלא לשמו צריך היה לרצות שכן הוא אינו בא בנדבה בניגוד לכל שאר הקרבנות, אך רבא מוסיף בנקודה זו שהיקש הכתוב "זאת התורה לעולה, למנחה, לחטאת, ולאשם ולמלואים, ולזבח השלמים" (שם ז,לז) מלמד שכל הקרבנות דינם שווה לעניין זה, ואף אשם בכלל זה. הכתוב הכללי נצרך מפני שאי אפשר ללמוד זאת רק מאחד הקרבנות, שהרי לכל סוג קורבן יש צד ייחוד: עולה קרבה כליל על המזבח, שלמים חייבים בהקרבת נסכים ובתנופה של חזה ושוק, וקרבן תודה חייב בלחמי תודה.   

שיחה אחרת של החכמים רב הונא, רב נחמן ורב ששת מתמקדת בהקרבת אשם לאחר מיתה. התלמוד מסביר כי חטאת ואשם אינם קרבים לאחר מיתת הבעלים אך מותר חטאת ומותר אשם קרבים אפילו לאחר מיתה. מותר אשם הוא אשם שמתו בעליו או התכפרו באחר. ההלכה היא שאשם זה ניתק לרעיה בשדה עד שיהיה בו מום, ולאחר מכן פודים אותו מידי ההקדש, וההקדש משתמש בדמי הפדיון לקניית עולת נדבה של קיץ המזבח. מותר חטאת הוא בהמה של המפריש שתי חטאות שהקריב אחת ואחר כך מת. מותר החטאת בא כקרבן, ואינו נחשב כחטאת שמתו בעליה שאינה קרבה. אין הבדל אפוא בין חטאת לאשם בעניין הקרבה לאחר מיתה, והסיבה להבדל בין חטאת לאשם לגבי הקרבה שלא לשמה נעוצה בכתובים עצמם. לגבי חטאת נאמר "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה חטאת הוא" (ויקרא ד, כד) ומכאן שרק אם נשחטה כחטאת הריהי כשרה. ובאשם נאמר "והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא" (שם ז, ה), ואף שהביטוי "הוא" היה צריך להתפרש כדרך שהתפרש בחטאת, הכתוב בהקשרו הרחב אינו מתייחס לשחיטה אלא לדין האשם לאחר הקטרת האימורים. יש אפוא ללמוד מהביטוי "אשם הוא" שאשם הניתק לרעיה ושחטו סתם לשם קרבן – כשר כאילו הקריב קרבן עולה, אך אם עוד לא קבעו בית דין שיש לנתקו לרעיה הוא נשאר בהגדרתו כאשם.    

דיון שלישי של האמוראים רב נחמן, רב ששת ורב אדא בר מתנה מתמקד בדבריו של רבי אלעזר. רבי אלעזר טוען כנגד ריש לקיש שדין "כשרים ואינם מרצים" חל לא רק במשנה אלא בכל הקרבנות הבאים לאחר מיתה שאף הם כשרים ואינם מרצים (מפני שהבעלים מת). ריש לקיש יכול היה להשיב כי קרבנות עולה של יולדת שמתה אינם מכפרים על היורשים שכלל לא ילדו, אך מכפרים על מצוות עשה שעברו עליהם היורשים, כפח שהיו מכפרים על מצוות עשה שעברה עליהם היולדת. אגב זה דנים בשאלה האם יורשים קונים את הקרבן ורשאים להתכפר בו, הן מצד דיני מנחות, שם היורשים מקריבים מנחה (ומכאן שלא קנו אותה, כי שני אנשים אינם מקריבים מנחה אחת), והן מצד דיני תמורה, שם היורשים אינם ממירים בהמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשינוי קודש ושינוי בעלים.

במשנה נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה". הקרבת הקרבן מורכבת מארבע עבודות: שחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם וזריקת הדם על המזבח. הכתוב "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה" (דברים כג, כד) מלמד כי אם האדם עשה כפי שנדר יצא ידי חובה, אך אם לא עשה כמו שנדר – הקרבן יהיה נדבה ולכן קרבן זה אינו פסול אך אינו עולה לבעלים ידי חובה. לימוד זה לבדו אינו מסביר באיזה סוג שינוי של הקרבן הוא  עדיין עומד בכשרותו, ויש ללמוד את הדבר מעוד מקורות.

שנוי קודש – החובה היא לעשות קרבן לשם הייעוד שהוקדש לו ולא לשם דבר אחר. ולומדים דבר זה על כל אחת מעבודות הקרבן: שחיטה נלמדת מהכתוב "ואם זבח שלמים קרבנו" (ויקרא ג, א), קבלה מהכתוב "המקריב את דם השלמים" (ויקרא ז, לג), זריקה מהכתוב "הזורק את דם השלמים" (ויקרא ז, יד), והולכה מהכתוב "והקריב...את הכל...המזבחה" (שם א, יג). משמעות המילה הקרבה היא לפעמים קבלת הדם ולפעמים הולכה אל המזבח כדי לציין שמבחינה הלכתית דינן שווה. הטעם שאי אפשר ללמוד מעבודה אחת על שאר העבודות הוא שלכל אחת מהעבודות יש צד ייחוד שאינו קיים בשאר העבודות: בשחיטה יש חומרה בקרבן פסח שהיא פסולה אם לא נעשתה לשם הפסח, קבלת הדם בכלי פסולה בזר או באישה, ושחיטה וקבלה מיוחדות מפני שהן נעשות בצפון העזרה בחטאות הפנימיות שדמן ניתן בתוך ההיכל; זריקה מיוחדת כי זר הזורק את הדם חייב מיתה (בניגוד לשאר העבודות שהוא רק מחלל את העבודה), והולכה היא עבודה מיוחדת מפני שאפשר לבטלה אם שוחט סמוך למזבח.

שנוי בעלים – התלמוד דן בחובה לעשות את הקרבן לשם הבעלים ולא לשם אדם אחר. בתורה נאמר "ובשר זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, טו). כתוב זה מלמד מספר עניינים: הביטוי "זבח...תודת" מלמד שהזביחה צריכה להיות לשם קרבן תודה. הכתוב בכללו מלמד שהתודה היא אחד ממיני קרבן השלמים, ואם הקריב תודה לשם שלמים – הקרבן כשר, אך אם הקריב שלמים לשם תודה – הקרבן פסול. השימוש בביטוי הכללי "זבח" מלמד כי חובת ההקרבה לשם הבעלים חלה גם על שאר סוגי הקרבנות כמו חטאת ואשם. עם זאת כתוב זה אינו מוכיח שהחובה חלה גם על שאר עבודות המזבח, ואין להניח כי המחשבה על שינוי הקרבן או שינוי הבעלים מוגדרות כפסול דומה בכל עבודות הקרבן ("פסול בגוף"). הסיבה היא שיש מספר הבדלים בין שינוי קודש לשינוי בעלים. הבדל אחד הוא ששינוי בעלים קשור בעיקר לעבודת הזריקה שחשובה בה זהות המקריב, ואילו שינוי קודש קשור בכל ארבע העבודות. שינוי בעלים קשור בעיקר לקרבן של אדם פרטי שיש לו בעלים, ואילו שינוי קודש קשור גם לקרבן ציבור. ויש המציעים עוד הבדל בין שינוי בעלים לשינוי קודש בעניין מחשבה של שינוי לאחר מיתה, אם כי הבדל זה אינו מובהק הואיל ולא ברור אם יש בכלל בעלות לאחר מיתה,  ושאלה זו נתונה במחלוקת אמוראים.  

האמוראים דנים על המקור במקרא לפסול שינוי בעלים בשאר עבודות. רב אשיסבור כי יש ללמוד על זריקת הדם מהכתוב "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד). הכפרה בעבודת הזריקה היא דווקא על האדם ולא על חברו. את שאר העבודות יש ללמוד מהכתוב "ואת האיל יעשה זבח שלמים" (במדבר ו, יז) על איל נזיר. הביטוי "שלמים" מלמד שאיל נזיר הוא דוגמה וכל סוגי השלמים בכלל זה, ולמעשה כל סוגי הקורבנות דומים לשלמים: "זאת התורה לעולם ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז). רבינא סובר כי יש ללמוד את הכתוב "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה'"  (שם) בשיטת הלימוד של כלל ופרט. המילה 'יעשה' היא כללית, הביטוי 'זבח שלמים' הוא פרט, והביטוי 'לה'' חוזר לכלל, ולכן יש לכלול כל דבר מעין הפרט. ואפילו שהפרט כאן הוא זביחה שאפשר להגדירה בדרכים שונות: עבודה שחייבים על עשייתה מחוץ למקדש (ואז יש להוסיף כעין הפרט גם זריקה) או עבודה שנעשית בצפון ובחטאות הפנימיות (וכעין הפרט יהיו שחיטה, קבלה והולכה הדומה לקבלה), מאחר שאין דרך להכריע מה הלימוד הנכון יש לכלול את כל האפשרויות. רבא חולק על הלימוד בדרשת כלל ופרט, וסובר שהביטוי "יעשה" הוא כללי ומקיף מדי, ולכן יש כאן "כלל שאינו מלא", ודרך הלימוד של כלל ופרט אינה מתאימה כאן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכלל "דבר שאינו מינו – אינו מחריב בו".  

במשנה נאמר: "כל הזבחים שלא נזבחו לשמן – כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה". בדף הקודם נידונו פתרונות של האמורא רב לסתירה בין חובת עשיית קודשים לשם הזבח לבין חובת כתיבת הגט לשם אישה, ובדף זה ממשיכים לדון בעוד פתרונות לסתירות המתעוררות כתוצאה מעניינים אלו.   

קודשים וגיטין – התלמוד דן על סתירה אפשרית בדבריו של רב: "חטאת ששחטה לשם עולה – פסולה, שחטה לשם חולין – פסולה". מדברים אלה אפשר להסיק כי מחשבה לשם קודשים אחרים פוסלת את הזבח, אבל מחשבה לשם חולין אינה פוסלת את הזבח, וזאת בניגוד לדיני גיטין שם נאמר: "כל הגט שנכתב שלא לשם אישה פסול ואפילו לשם עובדת כוכבים", ומכאן שאפילו מי שאינה בכלל דיני גירושין פוסלת  את כתיבת הגט לשם האישה. פתרונו של רב הוא שבגט כתיבה סתמית פסולה, ולכן גם כשכותב את הגט לשם גויה הגט פסול, ואילו בקודשים זביחה סתמית אינה פסולה, ולכן אם חושב להקריב קודשים לשם חולין – אין השחיטה פסולה.   

קודשים מול טומאה וטהרה - שאלה אחרת של רב היא על היחס של דין לשמה בדיני קודשים אל מול הלכות טומאה וטהרה. מההלכה: "חטאת ששחטה לשם עולה – פסולה, שחטה לשם חולין – כשירה", אפשר להסיק כי רק עולה פוגעת בחטאת, ומכאן שרק דבר שהוא בן-מינו עלול להועיל לו או לפגוע בו. לעומת זאת בעניין טומאת כלי חרס לומדים מהכתוב "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו" (ויקרא יא, לג) ששרץ מת הנופל לאוויר כלי חרס מטמא כל אוכל וכלים המצויים בתוך כלי החרס. במדרש ההלכה מוסבר כי אם היו האוכלים מונחים בתוך כלי אחר, ואפילו היה זה כלי שטף הנטמא מגבו (כלי שטף הוא כלי שטהרתו בשטיפה=מקווה בניגוד לכלי חרס שאין לו תקנה בטבילה), וכלי זה מצוי בתוך כלי החרס שאליו נפל השרץ – האוכלים אינם נטמאים מפני שלפי התורה רק תוכו של כלי החרס טמא ולא "תוך תוכו". מכאן אפשר להסיק כי אפילו דבר שאינו בן-מינו (כלי שטף) מבטל את דינו של כלי החרס, בניגוד לקביעה בדיני קודשים. התלמוד מסביר כי ההשוואה הנכונה היא לדין תנור במשנה (כלים ח, א): "תנור שחצצו בנסרים או ביריעות, ונמצא שרץ במקום אחד – הכל טמא...שרץ בתנור – אוכלין שבתנור טמאין, ורבי אליעזר מטהר. אמר רבי אליעזר: קל וחומר, אם הציל (מחיצת הנסרים) במת החמור, לא תציל בכלי חרס הקל?! אמרו לו: לא, אם הציל במת חמור, שכן חלוקה באוהלים (כך מחלקים אוהל) – תציל בכלי חרש הקל – שאין חלוקין באוהלים". דעת חכמים נשענת על העיקרון של רב שדבר שאינו מינו – אינו חלק מהותי העשוי להועיל לו, ולכן מחיצה של עץ אינה מועילה לחלוק את התנור. רבי אליעזר אינו חולק על עקרון זה אלא סובר כי בדיני טומאה וטהרה יש ללמוד קל וחומר מטומאת מת החמורה לטומאת שרץ הקלה, והכתוב "בתוכו" מלמד רק על אוכלים  העטופים בטיט שהם נטמאים בתנור אפילו שאינם באים עם חלל התנור במגע ישיר. ומעירים עוד כי בעניין קודשים אפשר היה ללמוד קל וחומר מקודשים החמורים לחולין הקלים, שכשם שקודשים אחרים מוציאים את הקרבן מייעודו כך גם חולין, אך יש לדחות קל וחומר זה בגלל הכתוב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (ויקרא כב, טו) המלמד שרק קודשים מחללים קודשים אחרים, ואילו חולין אינם מחללים קודשים.

שינוי קודש ושינוי בעלים - סתירה אחרת היא בין דבריו של רב על שינוי קודש (שינוי סוג הקורבן): "חטאת ששחטה לשם חטאת - כשרה, לשם עולה – פסולה" לבין דבריו על שינוי בעלים: "חטאת ששחטה על מי שמחויב חטאת – פסולה, על מי שמחויב עולה – כשרה". ההבדל הוא שבעניין שינוי קודש נאמר "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לג), ואין בעיה לשחוט חטאת לשם חטאת אחרת, אך בעניין שינוי בעלים הכתוב מקפיד על "וכפר עליו" (שם, לה) ולא על אדם אחר המחויב בקרבן זהה, ולכן אם שחט על המחויב חטאת – החטאת פסולה.  

שינוי בעלים ודיני טומאה וטהרה -  סתירה אחרת היא בין דבריו של רב בעניין שינוי בעלים לדין טומאת כלי חרס: "חטאת ששחטה על מי שמחויב חטאת – פסולה, על מי שמחויב עולה – כשרה", מכאן עולה כי דבר שהוא בן-מינו מחריב אותו, ודבר שאינו בן-מינו אינו מחריבו (ואינו מועיל לו). לעומת זאת בדין כלי חרס, אפילו כלי שטף מציל את שאינו מינו, ומציל מטומאת תוכו של כלי חרס. הסוגיה מסבירה כי המילה "תוכו" נכפלה פעמיים בכתוב, ולמעשה אפשר היה לכתוב לכותבה גם בצורה קצרה של "תוך", וריבוי זה בכתובים מלמד עוד הלכות: תוך – מלמד על עצם טומאת שרץ בתוך כלי חרס, תוך – מלמד על גזירה שווה לכלי מטמא מה שבתוכו אף שלא נגע בו, תוך – שרק תוכו של כלי חרס מטמא באווירו, אך כלי מסוג אחר אינו נטמא מאווירו, והכלי נטמא רק בשרץ הנוגע בו או נוגע בדבר המצוי בכלי. ותוך – מלמד שאפילו כלי שטף בתוך כלי חרס מציל את האוכלים שבו, ולמעשה יש כאן גזירת הכתוב שאף דבר שאינו מינו מציל בו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בזבחים שנזבחו שלא לשמן.  

במשנה נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת, הפסח – בזמנו, והחטאת בכל זמן. רבי אליעזר אומר: אף האשם, הפסח בזמנו, והחטאת והאשם בכל זמן". זבחים שנזבחו שלא לשמן הם קרבנות שנעשו שלא לשם חובת הקרבן. המשנה מדגישה כי הקרבנות שנזבחו שלא לשמם עדיין עומדים בקדושה הראשונה שלשמה עשו את הקרבן, ולכן אין לשנות את ייעוד הקרבן ולעשות את שאר עבודות הקרבן שלא לשמו של הקרבן. הרעיון הוא שאין לשנות דבר בענייני קדושה, אפילו כאשר נעשה כבר שינוי כלשהו בדבר, והוא מבוסס על הכתוב "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה" (דברים כג, כד), שאין אדם רשאי לשנות את נדרו, ואפילו אם שינה ממה שהקדיש בתחילה, יש לראות את הקרבן כנדבה ולא לשנותה עוד.

מעמדו של עשיית דבר סתם - בתלמוד דנים האמוראים בבעיה של האמורא רבא על עשיית דברים שלא לשמם. במשנה נראה כי אם שחט שלא לשם הקרבן – הזבח כשר אך הבעלים אינו יוצא ידי חובת קרבן, ומכאן שאם זבח את הקרבן סתם – הזבח כשר ומוציא את הבעלים ידי חובה. לעומת זאת במשנה במסכת גיטין (ג, א) נאמר: "כל הגט שנכתב שלא לשם אשה – פסול", ומכאן שאם כתב את הגט סתם - הגט פסול. התלמוד מסביר כי יש הבדל עקרוני בין דיני זבחים לדיני גיטין. בדיני זבחים – הכוונה הסתמית של האדם היא להקריב קרבן לשם חובת הקרבן, ואילו בעניין אישה – הבעל עשוי שלא לגרשה, ולכן האישה אינה עומדת בהכרח להתגרש מבעלה, ואין להניח שום הנחה על כוונת הבעל כאשר הוא כותב גט בלי לציין בפירוש את שם אישתו ולעשות זאת לשמה.

הבדל זה אינו מתבסס על המשמעות הלשונית של המשניות בזבחים ובגיטין. בשני המקורות מילת השלילה מופיעה באותו מקום הן במשפט: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן" (לעומת החלופה: "שלא נזבחו לשמן") והן במשפט: "כל הגט שנכתב שלא לשום אישה", ואין הבדל מבחינת המשמעות. ההבדל גם אינו מתבסס על המשנה בהמשך הפרק (א,ד): "כיצד לשמן ושלא לשמן? לשם פסח ולשם שלמים, שלא לשמן ולשמן? לשם שלמים ולשם פסח". ממשנה זו אי אפשר להסיק שדווקא כוונה לשם שלמים פוסלת את הפסח, וכל שאפשר להסיק הוא שכוונה סתמית אינה פוסלת את הפסח אם ידוע לנו מתחילת המעשה ("כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה") או מסופו (יוכיח סופו על תחילתו") כי אכן עשה את הדברים לשם קרבן הפסח. ההוכחה להבדל בין גיטין לזבחים נובעת אפוא מן המשנה בפרק רביעי של זבחים (ד, ו): "לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם שם לשם אשים לשם ריח לשם ניחוח והחטאת ואשם לשם חטא. אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחת מכל אלו כשר שתנאי בית דין הוא, שאין המחשבה הולכת אלא אחד העובד". רבי יוסי סבור כי בית דין תיקנו  תקנה שהמקריב לא יאמרו שהוא עושה את הזבח לשמו, כדי שלא תהיה לו אפשרות לפסול את הזבח ולומר שהוא מקריב את הזבח שלא לשמו, והואיל וחכמים לא היו מתקנים תקנה העשויה להכשיל אדם, אם לא אמר דבר והקריב את הדברים סתם הזבח כשר. כנגד זה בעניין גיטין – מוסבר בדף הבא – כי פסול שלא לשמה נזכר במשנה (גיטין ג, ג): "הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום העדים ומקום הזמן" והאמוראים הוסיפו על כך שיש גם להשאיר מקום ריק לכתיבת הנוסח "הרי את מותרת לכל אדם" כדי שיהיו הגירושין מיוחדים לאישה זו, ולא נעשים על סמך הכוונה הכללית הסתמית שיש בטופס הגט, ומכאן שגט שנכתב סתם – פסול.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהשוואה בין תלמידי חכמים.

בדף הקודם דנו בסדרי קדימות של אישים חשובים בעלי מעמד בעם ישראל, ונאמר כי החכם קודם למלך לעניין הצלתו מהשבי, וכי ממזר תלמיד חכם חשוב מכהן גדול עם הארץ, אך מצד שני יש לכבד את המלך יותר מאשר את החכם. בהקשר זה מסופר על מאבקם של רבי מאיר החכם ורבי נתן אב בית דין בהשוואת מעמדם של החכם ואב בית דין למעמדו של הנשיא רבן שמעון בן גמליאל. העם נהג לעמוד בפניהם של החכמים עד שישבו במקומם, ורבן שמעון בן גמליאל ביקש ליצור אבחנה בין הכבוד הניתן לנשיא לכבוד הניתן לחכמים – העם צריך לעמוד עד שהנשיא מגיע למקומו ומורה לעם לשבת במקומם, אך כאשר אב בית דין עובר עומדים רק בשורות הסמוכות למקום מעברו, וכאשר חכם עובר עומדים רק מי שמצוי ממש במקום מעברו. כאשר גילו רבי מאיר ורבי נתן שלא עומדים מפניהם כפי שהיו רגילים בתחילה ביקשו לערער על מעמדו של רבן שמעון בן גמליאל בישיבה על ידי שיבחנו את כוחו בהוראת מסכת עוקצים שלא הייתה מסכת נלמדת ביותר. אחד החכמים גילה לרבן שמעון בן גמליאל את תוכניתם והוא למד היטב את הדברים, ולאחר שלימד אותה בבית מדרש הוציא את רבי מאיר ורבי נתן מבית המדרש, אך הם המשיכו להיות קשורים לחכמי בית המדרש והיו עונים על שאלות בכתב. רבי יוסי ביקש להחזירם לבית המדרש בגלל הצורך בחכמתם, ורשב"ג הסכים בתנאי שלא יאמרו דבר משמם בבית המדרש, אלא יכנו אותם בשמות: 'אחרים' לרבי מאיר, ו'יש אומרים' לרבי נתן.

בדף זה ממשיכים לספר כי בזמן הלימוד אכן היו שונים בבית מדרשו של רשב"ג בלי להזכיר את שמותיהם של רבי מאיר ורבי נתן, אך לאחר זמן נשכח הדבר, ולא הובן מדוע לא מזכירים את שמותיהם, ועל אף הפגיעה בכבוד הנשיא, רשב"ג הבין שמאבק זה כבר אינו חשוב כפי שהיה, בעיקר מפני שכוונתם של החכמים להשוות את מעמדם למעמד הנשיא לא הצליחה, ושבו לשנות את הדברים משמו של רבי מאיר ושמו של רבי נתן. עם זאת למעשה זה הייתה השפעה מאוחרת יותר, ובמשנתו של רבי יהודה הנשיא (בנו של רשב"ג(המשיכו לצטט) דברים משמו של רבי מאיר, אך לא בצורה ישירה אלא באופן עקיף : 'אמרו משום רבי מאיר', ולא 'אמר רבי מאיר'.

אגב הדיון בסדרי קדימות דן התלמוד בקדימות של תלמידי חכמים מסוגים שונים: סיני ועוקר הרים – כלומר, תלמיד חכם בקי בתורה ותלמיד חכם בעל כושר עיוני ואנליטי. בעניין זה הייתה מחלוקת תנאים של רבן שמעון בן גמליאל וחכמים, וחכמים דנו בדבר ושלחו שאלה לחכמי ארץ ישראל, שסברו כי סיני עדיף וקודם מאחר שהכל צריכים למי שיש שבקי בנושאים רבים ("בעל החיטים"). עם זאת שיטה זאת לא התקבלה למעשה, ובפועל רבה התמנה לראש ישיבה במשך עשרים ושתיים שנה למרות שהיה תלמיד חכם עיוני, ובכל השנים הללו רב יוסף שהיה נחשב תלמיד חכם בקי לא ביקש גדולה לעצמו. בעיה דומה התעוררה גם דור מאוחר יותר, כאשר אביי ורבא, רבי זירא ורב מתנה דנו מי יהיה ראש הישיבה, והחליטו כי מי שיאמר דבר שלא יפריכו אותו ישמש כראש הישיבה, ורק אביי הצליח לעשות כן, ולכן מינה אותו רבא לראש הישיבה. בעיה זאת לא מכריעה את השאלה לגמרי, שכן ייתכן כי לתלמיד חכם יהיו מספר תכונות שקשה להשוותם, והתלמוד מסביר כי קשה לדעת אם להעדיף את רבי זירא החריף ומקשה על פניו של רבה בר רב מתנה שהיה מתון ומסיק, ושאלה זאת נותרת ללא הכרעה (תיקו).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסדרי קדימות בעניינים שונים.

תדיר וקדוש, קרבנות שגגה – במשנה נאמר: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו, כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. פר המשיח ופר העדה עומדים– פר המשיח קודם לפר העדה בכל מעשיו". מקור הכלל של 'תדיר קודם' בעולת התמיד המוקרבת בבוקר הקודמת לכל הקרבנות שבמקדש. מקור הכלל של 'מקודש קודם' בכתוב "וקדשתו" (ויקרא כא, ח) המלמד שיש לתת לכהן חשיבות וקדימה לפתוח ראשון בקריאת התורה, לברך ראשון בזימון וליטול מנה ראשון. פר המשיח קודם לפר העדה– מפני שנאמר עליו "הפר הראשון" (ויקרא ד, כא); ומפני שהכהן מכפר על כל ישראל ביום הכיפורים (לפי ויקרא טו, יז). פר העלם דבר של ציבור קודם לפר עולה של עבודה זרה – מפני שלומדים מכאן כי מקריב את החטאת ראשונה לפני העולה הבאה עמהם לפי הכתוב "את אשר לחטאת ראשונה" (שם ה, ח).  פר עבודה זרה קודם לשעיר עבודה זרה – למרות שחטאת קודמת לעולה, במקרה זה נאמר בפירוש בתורה "לחטת" (במדבר טו, כד) בלי אל"ף, ללמד שאין בה כל דיני חטאת, ונאמר שם שיש לעשות לפי סדר הכתובים "כמשפט" (שם). שעיר עבודה זרה קודם לשעיר נשיא – צבור קודם לנשיא. שעיר נשיא קודם לשעירת יחיד – כי מלך קודם להדיוט. שעירת יחיד וכבשת יחיד – מחלוקת תנאים אם שעירה קודמת מאחר שיחיד מקריב שעירה בשגגת עבודה זרה, או כבשה קודמת שכן מקריבים את האליה שלה למזבח.

איש ואשה – במשנה נאמר: "האיש קודם לאישה – להחיות ולהשב אבידה, והאשה קודמת לאיש – לכסות ולהוציא מבית השבי, בזמן ששניהם עומדים בקלקלה (אונס בשבי) – האיש קודם לאישה". כלומר, יש להקדים להציל את האיש לפני האישה, אך אם הם עומדים לפני התעללות בשבי יש להציל את האישה. בברייתא דנים בסדרי קדימות של הצלת חיים של אנשי מעלה משבי: אדם עצמו קודם לכולם, אמו אחריו, רבו קודם לאביו, ולבסוף אביו. חכם קודם למלך ישראל – מפני שקשה למצוא חכם, וכל אחד מישראל יכול להתמנות למלך; סדר שאר בעלי התפקידים הוא כהן גדול, נביא, כהן גדול משוח בשמן המשחה, כהן מרובה בגדים, כהן משיח שעבר מחמת קריו, כהן משיח שעבר מחמת מומו, כהן משוח מלחמה, סגן הכהן הגדול, אמרכל (אחראי המנהלה של בית המקדש), גזבר, ראש משמר, ראש בית אב, כהן הדיוט. לעניין טומאה הסגן קודם למשוח מלחמה מפני שהוא מחליף את הכהן הגדול אם אירע לו פסול, ואילו משוח מלחמה מיועד בעיקר למלחמה.  

עם ישראל – במשנה נאמר: "כהן קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ישראל לממזר, ממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבוד משוחרר. אימתי? בזמן שכולם שוים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ – ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ". כהן קודם ללוי מפני שנאמר "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" (דברי הימים א, כג, יג), לוי קודם לישראל מפני שנאמר "הבדיל ה' את שבט הלוי" (דבירם י, ה), ישראל קודם לממזר מפני שהוא מיוחס לאביו, ממזר קודם לנתין גבעוני מפני שבא מזרע ישראל, נתין קודם לגר מפני שגדל בקדושה, וגר קודם לעבד משוחרר מפני שהעבד התקלל בקללת "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט, כה) על אף שגדל עם עם ישראל בקדושה. עם זאת רבי אלעזר ברבי צדוק מעיר כי אנשים מעדיפים לשאת גיורת השומרת על עצמה בצניעות משפחה משוחררת שלא שמרה על עצמה.

כבוד לאיש חשוב – בתוספתא (סנהדרין ז, ה) נאמר: "כשהנשיא נכנס – כל העם עומדים ואין יושבים עד שאומר להם: 'שבו'. כשאב בית דין נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו. כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו". גם לבני תלמידי חכמים שאביהם הוא פרנס על הציבור מחלקים כבוד, והם באים לשבת לפניו אם יש בהם דעת להבין את דבריו, ונכנסים גם כאשר העם פוסעים על חשובי העם וראשיו ויושבים במקומם, ואם היו יוצאים לעשיית צרכים – חוזרים לשבת במקומם, וגם בבית המשתה מכבדים אותם להיות קרובים לאביהם. בתלמוד מסופר כי הלכה זאת נשנתה בזמן שהיתה מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל הנשיא לרבי מאיר שהיה אחד מחכמי בית דין ורבי נתן שהיה אב בית דין. רבי נתן היה בנו של ראש הגולה בבבל, ורבי מאיר סבור היה כי הוא חכם וצריכים כל העם לעמוד כאשר הוא נכנס כדי לחלוק לו כבוד כפי שהיו עושים לרשב"ג, אך רשב"ג סבור שיש להבדיל בין הנשיא לבין שאר החכמים. רבי מאיר ורבי נתן ביקשו לבחון את רשב""ג במסכת עוקצים שאינה נלמדת כל כך מפני שהיא אחת המסכתות הקטנות בסדרי המשנה, אך רשב"ג עמד במבחן, והוא פקד להוציאם מבית המדרש, ושלא לומר דברי שמועה בשמם אלא לציינם בשמות חלופיים – אחרי לרבי מאיר, ו"יש אומרים" לרבי נתן, ובדף הבא מובא המשך הסיפור, שרשב"ג סלח להם מפני שמעשיהם לא הצליחו וחזר לשנות את דבריהם בשמם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכוהנים גדולים.

במשנה נאמר: "ואיזהו המשיח? המשוח בשמן המשחה, לא המרובה בבגדים. אין בין הכהן המשוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות. ואין בין כהן משמש לכהן שעבר (מתפקידו) אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה. זה וזה שוים בעבודת יום הכיפורים ומצווים על הבתולה, ואסורים על האלמנה, ואינם מטמאים בקרוביהם, ולא פורעים ולא פורמים, ומחזירים הרוצח".

בתורה נאמר: "הכהן המשיח" בה"א הידיעה (ויקרא ד, ג) כדי להדגיש שמדובר בכהן גדול, האיש החשוב והמפורסם ביותר מהאישים הנמשחים בשמן המשחה (ולמלך הקדישו פרשה בפני עצמה). המשיחה של הכהן הייתה על ידי יציקה משמן המשחה על ראשו ואחר כך משיחה בצורת האות היוונית X(כי), בין ריסי העיניים לראש, ונחלקו תנאים אם קודם היו יוצקים על ראשו או קודם היו מושחים בין ריסי עיניו. בימי יאשיהו גנזו את ארון הברית, יחד עמו כל הדברים המצויים ליד הארון: צנצנת המן, מקלו של אהרון ושמן המשחה, ומזמן זה לא היו מושחים כהנים גדולים בשמן אלא הם היו עובדים בבגדי כהונה גדולה וכך היה ברור תפקידם. המשנה מבדילה בין כהן גדול משוח בשמן המשחה לכהן מרובה בגדים (כהן העובד בשמונה בגדי כהן גדול אך לא משוח בשמן המשחה), מפני שמרובה בגדים אינו "משיח" (בשמן המשחה) כמו כן המשנה מבדילה בין כהן משמש לכהן שעבר מתפקידו לעניין פר יום הכיפורים. התלמוד מסביר כי המשנה היא כדעת רבי יהודה הנשיא או כדעת רבי שמעון הסבורים כדעת חכמים שמרובה בגדים אינו מביא פר של שגגה על כל המצוות, בעוד שרבי מאיר סבור כי גם כהן מרובה בגדים מקריב פר הבא על כל המצוות. כמו כן הם סבורים כי סוף המשנה היא אכן כדעת רבי מאיר שכהן שעבר כל מצוות כהונה עליו, בניגוד לדעת רבי יוסי הסובר כי אין הוא משמש ככהן גדול מאחר שתהיה איבה בינו לבין כהן גדול המשמש בתפקיד בפועל, ואי אפשר להחזירו להיות כהן הדיוט מפני שמעלים בקודש ואין מורידים מי שהגיע לדרגת כהן גדול. 

במשנה נאמר: "כהן גדול פורם מלמטה, וההדיוט מלמעלה. כהן גדול מקריב אונן ולא אוכל, וההדיוט לא מקריב ולא אוכל". בתורה נאמר: "בגדיו לא יפרם" (ויקרא כא, י), אך נחלקו אמוראים כיצד הוא פורם בשעת אבילותו: לדעת רב הוא פורם למטה בשפת הבגד, ולדעת שמואל הוא פורם למעלה אך לפני שפת הבגד, על ידי יצירת חור שאינו קורע את האמרה החיצונית. שמואל מנמק את דעתו על שיטת רבי יהודה שאין הדבר נחשב לקריעה ופרימה אם אינו מבדיל ומחלק לשני חלקים את שפת הבגד אך אינו מקבל בשלמות את דעת רבי יהודה הסובר במקום אחר שכהן גדול אסור לפרום כדרך שבני אדם פורמים. רב לעומת זאת סבור כברייתא הסבורה שקריעה בשפת הבגד בצוואר אפילו בלי קריעת שפת הבגד נחשבת קריעה על מתים, ורק על אביו ואמו צריך לקרוע גם את השפה, ולכן הוא סובר שיש לפרום בשפת הבגד התחתונה. 

בתוספתא (הוריות ב,א) מסכמים את ההבדלים בין כוהנים שונים: דברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט: ...פר הבא על כל המצוות, פר יום הכפורים, עשירית האיפה, לא פורע ולא פורם, פורם מלמטה (הדיוט מלמעלה), אין מטמא לקרובים, מוזהר על בתולה, אסור באלמנה מחזיר את הרוצח, מקריב אונן, אינו אוכל ואינו חולק באבילותו, מקריב חלק בראש, משמש בשמונה כלים (בגדים כהונה), עבודת יום הכפורים, פטור על טומאת מקדש וקדשיו. וכולן נוהגין בכהן מרובה בגדים חוץ מפר הבא על המצוות, וכולם נוהגים במשיח שעבר חוץ מפר יום הכפורים ועשירית האיפה, וכולן אינן נוהגים בכהן משיח מלחמה חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה (ויקרא פרק כא): לא פורע ולא פורם, ואין מטמא לקרובים, ומוזהר על הבתולה, ואסור באלמנה ומחזיר את הרוצח, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים – אינו מחזיר". התלמוד מסביר כי בתורה רמוזים כוהנים מסוגים שונים – "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים... ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם ועל כל נפשות מת לא יבא" (שם י). אך התורה מדגישה "כי נזר שמן משחת אלקיו עליו" (שם יב) כי דווקא כמן משוח למקדש הרי הוא בכלל האיסור לצאת מן המקדש כשהוא אונן באבילותו ולא כהן משוח מלחמה. בתלמוד מובא מדרש הלכה המסביר כי הביטוי "והוא אשה בבתוליה יקח" (שם יג) בו"ו החיבור מלמד לדעת רבי ישמעאל כי הכתוב מרבה את משוח המלחמה לדינים אלה, ולדעת רבי עקיבא גם את כהן שאינו יכול לשמש מחמת קריו (ראה קרי), או כהן שעבר מתפקידו בגלל מומים שיש בו או צרעת שפרחה בגופו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנשיא, משיח ובמשיחה.

נשיא - במשנה נאמר: "איזהו נשיא? זה מלך, שנאמר "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלקיו", שאין על גביו אלא ה' אלקיו". הנשיא האמור בתורה אינו נשיא של כל שבט מישראל אלא מלך ישראל שאין לו שררה אחרת, והוא כפוף רק לה'. רעיון זה נלמד מגזירה שווה לביטוי האמור בפרשת מלך "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו" (דברים יז, יט). בתלמוד מסופר כי רבי יהודה הנשיא שאל את רבי חייא האם הוא נחשב כנשיא לעניין קרבן שעיר של נשיא, ורבי חייא השיב לו שתי תשובות: "הרי צרתך בבבל" – כלומר שסמכותו של ראש הגולה בבבל רבה מסמכותו של רבי יהודה הנשיא והוא כפוף אליו, ו"התם שבט הכא מחוקק" – כלומר, לראש הגולה יש סמכות חוקית לאכיפה בכוח (שבט) ואילו לנשיא בארץ ישראל יש רק כוח ללמד תורה ולחוקק חוקים.

משיח – במשנה נאמר: "ואיזהו המשיח? המשוח בשמן המשחה, לא המרובה בבגדים. אין בין כהן המשוח בשמן המשחה לכהן המרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות". שמן המשחה הוא שמן שעשה משה במדבר, ומשחו בו את המשכן וכליו, אהרון ובניו בשבעת ימי המלואים, ומשחו בו כהנים גדולים ומלכים, ואף לעתיד לבוא שמן זה יהיה קיים. התנאים נחלקו (תוספתא הוריות ב, ג) בעשיית שמן המשחה: לדעת רבי יהודה היו שולקים בשמן את השורשים של הסמים המנויים בתורה, ולדעת רבי יוסי היו שורים אותם קודם במים, כדי שיהיו ספוגים ולא יבלע בהם השמן, ואחר כך היו מניחים את העיקרים בשמן כדי שהשמן יספוג את ריח הסמים שבמים, וזה היה שמן המשחה. רבי יהודה סובר שנעשו נסים גדולים בשמן המשחה, ובתהליך הכנת השמן השתמשו בכמות של שנים עשר לוגים, אך לא אבד מכמות זאת בבישול במים, בספיגה ובליעה של העיקרים (שורשי הסמים) ובשריפה באש.

משיחה בשמן המשחה - כל כהן גדול היה נמשח בשמן המשחה, ואפילו אם היה אביו כהן גדול, מפני שנאמר: "והכהן המשיח תחתיו מבניו" (ויקרא ו, טו), ומכאן שחייב הכהן להיות משוח בשמן המשחה אפילו אם הוא בנו של כהן גדול אחר. אין מושחים מלך בן מלך, אלא אם הייתה שם מחלוקת על המלוכה, אז מושחים את המלך הראויה לירושת המלוכה, לפרסם שהוא המלך. ולמדו דבר זה מהכתוב "למאן יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, כ), שהמלוכה עוברת בירושה מאב לבן, ואין צורך במשיחה כאשר אין מחלוקת ויש שלום "בקרב ישראל", אך כאשר יש מחלוקת על המלוכה צריך למשוח את המלך הבא. בספר שמואל נאמר "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א, טז, יז), ומכאן שהיה צריך למשוח רק את דוד ולא את המלכים האחרים בשושלתו או את המלכים במלכות ישראל. התלמוד מסביר כי אין מושחים את המלכים במלכות ישראל (לאחר החלוקה לשתי ממלכות בימי רחבעם-ירבעם), אבל משחו את יהוא בן נמשי מלך ישראל באפרסמא דכיא (שמן אפרסמון יקר) מפני המחלוקת עם יורם בנו של אחאב על שלשלת המלוכה (אך לא בשמן המשחה כדי שלא למעול בו). כמו כן משחו את יהואחז הצעיר, מפני המחלוקת על ירושת המלוכה עם אחיו יהויקים המבוגר ממנו בשנתיים, מפני שיהויקים לא היה מסוגל למלא את מקום אבותיו (יאשיהו) כראוי. 

חטאת יחיד של נשיא וכהן משיח - בדף הקודם דנו בנשיא ובכהן משיח שהתמנו לתפקיד או עברו מתפקידם, ובדף זה דנים בשאלות מסובכות יותר על עבירה שנעשתה בחלקה לפני המינוי או לאחר העברה מתפקיד. בתורה נאמר על יחיד החוטא בשגגה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ" (ויקרא ד, כז) – ולמדו במדרש ההלכה "מעם הארץ – פרט למשיח, פרט לנשיא". התלמוד מבאר את מדרשי ההלכה. לפי דעת רבי שמעון הולכים אחר שעת ידיעת החטא, ולכן מי שאכל חלב כשהוא הדיוט, ואחר כך התמנה ונודע לו שחטא – בשעת הידיעה כבר התמנה לנשיא או לכהן גדול ומדרש ההלכה מלמד שאינו מקריב כיחיד. לפי דעת חכמים הולכים אחר זמן החטא, ולכן מדובר על מי שאכל חצי כזית חלב כשהאו הדיוט, ואחר כך התמנה לכהן או למלך והשלים עוד חצי כזית – שאין חצאי הזית מצטרפים, ואינו מביא קרבן כשבה או שעירה כיחיד. בהקשר זה עולה השאלה מה קורה כאשר אכל כשהיה הדיוט, התמנה למלך, ושוב עבר מתפקידו והשלים את אכילת חצי כזית לאחר שעבר מתפקידו - האם הנשיאות מפסיקה בין הזמנים שהיה בהם הדיוט. שאלה קרובה אפשר לשאול על מי שאכל ספק חלק כשהוא הדיוט ונתמנה ונודע לו על ספקו – האם מקריב אשם תלוי כפי שהשתנה דינו לעניין חטאת קבועה שאינו מקריב אם נודע לו לאחר שהתמנה, או שמא מאחר שלא השתנה סוג קרבן אשם תלוי – הרי הוא מקריב גם לאחר המינוי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במינוי ובהעברה משררה, ובעשיית מצווה או עבירה לשמה.

קרבן לאחר העברה מתפקיד - במשנה נאמר: "כהן משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו, וכן נשיא שחטא ואחר כך עבר מגדולתו – כהן משיח מביא פר, והנשיא מביא שעיר. משיח שעבר ממשיחותו ואחר כך חטא, וכך הנשיא שעבר מגדולתו ואחר כך חטא - כהן משוח מביא פר, והנשיא כהדיוט". כהן משיח שאינו משמש עוד בתפקיד ממשיך להביא את החטאת ככהן משיח מפני שהכתוב אומר "והקריב על חטאתו" (ויקרא ד, ג), ומכאן שגם לאחר שאינו בתפקיד הוא ממשיך להקריב כפי שהקריב בעת שהיה בתפקיד. לעומת זאת על המלך נאמר "אשר נשיא יחטא" (שם כב) ולכן רק בעת שהוא משמש בפועל כנשיא (מלך) דינו להקריב כנשיא, אך לאחר שעבר מתפקידו הרי הוא ככל הדיוט. נשיא שחלה בצרעת עובר מתפקידו, ודינו כהדיוט. להלכה זאת יש רמז בדברי הביא "וינגע ה' את המלך ויהי מצרע עד יום מתו, וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית" (מלכים ב, טו, ה), שהמלך עוזיהו הפסיק לשמש כמלך ולכן המקום נקרא בית החופשית. ובנו יותם נכנס כממלא מקומו.

קרבן לפני המינוי - במשנה נאמר: "חטאו עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו – הרי אלו כהדיוטות, רבי שמעון אומר: אם נודע להם עד שלא נתמנו – חייבים, ומשנתמנו – פטורים". חכמים סבורים שהולכים אחר זמן החטא. בעניין כהן משיח ולמדו את הדברים מהכתוב "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת" (שם ג) המלמד כי כבר היה כהן משיח בשעת החטא, ואילו עבירות קודמות שעבר בשגגה לפני המינוי לכהן גדול נחשבות לו כהדיוט. בעניין המלך למדו מהכתוב: "אשר נשיא יחטא" (שם כב) המלמד כי בעת החטא הנשיא כבר התמנה לתפקידו, ואינו מתכפר על עבירות קודמות למינוי. בדרך כלל הלשון הפותחת פרשה בתורה היא "אם" – "אם הכהן המשיח יחטא", וכאן נאמר "אשר נשיא יחטא". על בסיס השינוי בסגנון הרגיל דרשו כי יש צד חיובי בחטא זה, הגורם לנשיא לבדוק את עצמ ולעיין במעשיו: 'אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על חטאתו'. בהקשר זה מובאת מחלוקת תנאים על הכתוב "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד, לד)– "בשורה היא להם שנגעים באים עליהם, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: פרט לנגעי אונסין". לפי רבי יהודה  הכתוב מבשר שתהיה צרעת הבתים בארץ ישראל, ולפי רבי שמעון הכוונה היא שהקב"ה נותן צרעת בבית, אך צרעת הבאה בגלל רוחות או כשפים אינה מטמאת את הבית. 

מתוך דברים אלה בא התלמוד לדון במינויים לתפקידי שררה. בתלמוד מסופר כי רבי יהושע הוכיח לרבן גמליאל את ידיעותיו באסטרונומיה כאשר חישב את זמן תנועתו של כוכב (שביט) שיעכב את תנועת הספינות, ורבן גמליאל התפלא על כך שאין רבי יהושע מתפרנס ברווח בזכות חכמתו. רבי יהושע הכיר עוד חכמים כמו רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שפרנסתם לא הייתה מצויה למרות חכמתם, ודאג להם למשרות אצל רבן גמליאל, אך רבן גמליאל דאג להסביר להם כי בעבודה הציבורית של לימוד בישיבה יש יותר עבדות מאשר שררה. בהקשר זה ההנחה היסודית היא שהצדיקים אינם מתפרנסים ברווח, ו"יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים" אך אצל חכמים רווח פירוש לפיו: "אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בעולם הזה", כלומר, שהם מתפרנסים וזוכים לעולם הזה ולעולם הבא, והחכמים נהגו לברך זה את זה בעושר בעת סיום מסכת.

אגב הדברים דן התלמוד בעוד דברים שיש בהם צד של מצווה וצד של עבירה. האבחנה היסודית בין מצווה לעבירה תלויה בכוונה של העושה –לשם מצווה, לצורך אישי או לשם עבירה. התלמוד ממחיש את הדברים על ידי דוגמות מהמקרא: תמר ששכבה עם יהודה, זמרי בן סלוא ששכב עם בת מלך מדין כזבי בת צור, ולוט ששכב עם בנותיו. התלמוד מרבה לדון בפרשת לוט ובנותיו מכמה צדדים שלה הקשורים בשאלת הכוונה. הבנות התכוונו לשם מצווה (כנראה להעמיד וולדות לאחר מהפכת סדום), ואילו לוט שכב עם בנותיו לשם עבירה כרמוז בכתובים, ומן הראוי היה שימנע את עצמו מלשתות ולהשתכר לאחר שידע כי שכב עם בתו הבכורה. נקודה אחרת קשורה לגילוי החטא – הבת הבכורה לא הסתירה שבנה הוא מאביה לוט וקראה לו "מואב" ואילו הצעירה קראה לו בשם סתר "בן עמי", ומכאן למדו שלפי ההלכה מותר לצער את בני מואב, אך אסור לצער את בני עמון. נקודה שלישית העולה בהקשר זה היא צאצאי מואב - רות המואביה הייתה צאצאית של עגלון מלך מואב שהיה צאצא של בלק מלך מואב, מפני שבלק הקריב קרבנות לשם שמיים. אבחנה בין מצווה לבין עבירה בעזרת כוונה היא כאשר העבירה נעשית לשמה (כלומר לשם כוונה ראויה) הגדולה לפי דברי התלמוד ממצווה שלא לשמה. כדוגמה לדבר מביאים את הסיפור על יעל ששכבה עם סיסרא כדי להמיתו, ולא הייתה לה שום הנאה לשכב עמו מאחר ש"טובתם של הרשעים היא רעה אצל צדיקים". עם זאת הסוגיה מסבירה כי הדרישה הריאלית היא לעשות מצוות שלא לשמה, ומתוך עשיית מצוות בלי כוונה ראויה יגיע אדם להרגל של עשיית מצוות עם כוונה ראויה לשם שמיים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקרבנות שגגה של נשיא ושל כהן משיח.

קרבן שגגה, אשם ודאי ותלוי- בספר ויקרא מתוארים קרבנות של חטא הציבור (בית דין), כהן משיח, נשיא ויחיד, ובדף הקודם הוסבר כי הקרבנות האמורים הם על עבירה שחיובה הוא חטאת קבועה, והמשנה מציגה את החיובים השונים גם בקרבנות אשם: " כל המצות שבתורה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת -- היחיד מביא כשבה ושעירה , והנשיא שעיר, ומשיח ובית דין מביאין פר. ובעבודה זרה -- היחיד והנשיא והמשיח מביאין שעירה, ובית דין פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת. אשם תלוי (על ספק עבירה ששגגתה חטאת) - היחיד והנשיא חייבין, ומשיח ובית דין פטורים. אשם ודאי (על רשימת עבירות בספר ויקרא פרק ה) - היחיד והנשיא והמשיח חייבין, ובית דין פטורין".

 

שגגת מצוות

עבודה זרה

אשם ודאי

אשם תלוי

יחיד

כשבה או שעירה

שעירה

חייב

חייב

נשיא

שעיר

שעירה

חייב

חייב

כהן משיח

פר

שעירה

חייב

פטור

בית דין

פר

פר ושעיר

פטורים

פטור

 

קרבן עולה ויורד  - במשנה דנים על חובת הקרבנות של משיח ונשיא ביחס לקרבן עולה ויורד. קרבן עולה ויורד נזכר בספר ויקרא (ה, א-יג) על שלושה סוגי חטאים: 'שמיעת קול' - אדם הנתבע להעיד על מה שראה ואינו מעיד, 'ביטוי שפתיים' - אדם המוציא מפיו שבועת שקר, ומי שמטמא את המקדש או מטמא את קדשי המקדש. כמו כן מוזכר בתורה כי הקרבן משתנה לפי היכולת הכלכלית של החוטא ("אם לא תשיג ידו", ויש בדבר שלוש דרגות: העשיר מקריב חטאת בהמה (כשבה או שעירה); העני מקריב חטאץ העוף ועולת העוף, והדל – מקריב מנחת חטאת של עשירית האיפה סולת.

במשנה נאמר: "אין חייבים על שמיעת קול ועל ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקדשיו, והנשיא כיוצא בהם, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: הנשיא חייב בכולן, חוץ משמיעת הקול, שהמלך לא דן ולא דנין אותו... על שמיעת הקול ועל בטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקדשיו – בית דין פטורים, והיחיד, והנשיא והמשיח – חייבים, אלא שאין כהן גדול משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו, דברי רבי שמעון. ומה הן מביאים? קרבן עולה ויורד, רבי אלעזר אומר: הנשיא מביא שעיר".

רבי יוסי הגלילי סובר שבית דין, נשיא ומשיח (שלא הוזכר בפירוש בדבריו) פטורים לגמרי מקרבן עולה ויורד. טעמו של רבי יוסי הגלילי מבוסס על הכתובים בקרבן עולה ויורד: "לא תגיע ידו" (שם ז) ו"לא תשיג ידו" (שם יא) המלמדים כי רק מי שעשוי להיות עני או עשיר רשאי להקריב קרבן עולה ויורד, אך הנשיא מלך ישראל אינו תלוי כלכלית באף אדם, ו"אין על גביו אלא ה' אלוקיו", והכהן הגדול המשיח נחשב "הגדול מאחיו" (שם כא, י) – והוא חייב להיות עשיר יותר משאר אחיו הכוהנים. בהקשר זה עולה השאלה האם נשיא שהצטרע נדחה מקרבן עולה ויורד של מצורע מפני שהיה מלך בעת הצרעת, או רק נפטר בשעת מלכותו, וכעת משעבר ממלכותו חייב בקרבן עולה ויורד.  

רבי עקיבא סובר שכהן משיח פטור לגמרי מקרבן עולה ויורד, והנשיא (המלך) חייב קרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו וביטוי שפתיים אך פטור מקרבן עולה ויורד על שמיעת קול. טעמו של רבי עקיבא לפטור כהן גדול מקרבן עולה ויורד מבוסס על הכתוב: "זה קרבן אהרון ובניו...עשירית האיפה סלת" (ויקרא ו, יג) – המלמד כי מנחת החובה שמקריב כהן גדול בכל יום (מנחת חביתין) היא מנחת הסולת היחידה שחובה עליו להקריב, ומכאן שהוא אינו מקריב עשירית האיפה בקרבן עולה ויורד. הדיוק הלשוני מבוסס גם על ההנחה שהכתוב "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה" (שם ה, יג) מציין בביטוי "מאחת מאלה" תלות הכרחית בין הדרגות השונות של הקרבנות בקרבן עולה ויורד, ואם אינו מתחייב בקרבן דלי דלות (עשירית האיפה) אף אינו מתחייב בקרבנות האחרים שבכתוב. התלמוד מסביר כי לדעת רבי עקיבא הכתוב "מאחת מאלה" יצר תלות בין הדרגה הנמוכה של קרבן עולה ויורד לדרגות שמעליה, אך הכתוב "לאחת מאלה" (שם ה) לא מלמד על תלות בין הסוגים השונים של החטאים על הקרבנות, ולכן רבי עקיבא יכול לטעון כי נשיא חייב קרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו וביטוי שפתיים אך אינו חייב על שמיעת קול, ואין הכרח שיהיה חייב בכולם. בהמשך הסוגיה מובהר אמנם כי רבי עקיבא פטר את המשיח מקרבן עולה ויורד, אך הוא עדיין חייב להקריב פר על עבירות אלה, כפי שהוא מביא לשאר עבירות בשוגג ("ורבי עקיבא מי פטר ליה מפר?!").   

רבי שמעון פוטר את המשיח באופן חלקי מקרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ואת הנשיא מקרבן עולה ויורד בשמיעת קול. התלמוד מסביר כי רבי שמעון לא פוטר את הכהן המשיח מקרבן עולה ויורד לגמרי, אלא מקבל את מדרשו של רבי עקיבא שכהן חייב רק מנחת חובה אחת, ולכן פטור מלהביא מנחה של דלי דלות (עשירית האיפה), אך אינו מקבל את דרשת רבי עקיבא שמי שפטור מדלי דלות פטור מכל קרבן עולה ויורד, ולכן כהן משיח חייב בשאר קרבן עולה ויורד - קרבן דלות (בני יונה) או קרבן עשירות (כבשים). הטעם של רבי שמעון לפטור כהן משיח מטומאת מקדש וקדשיו מבוסס על הכתוב בפרשת טומאת מקדש: "איש אשר יטמא...ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא" (במדבר יט, כ), ולמדו משם כי כהן גדול שאין חטאתו שווה לקהל (שהרי הוא מביא פר על שגגת הוראה ולא על חטא שגגה סתם, ראו דף ז), אינו בכלל הכתוב "מתוך הקהל".

רבי אלעזר (או אליעזר) במשנה סובר כי הנשיא מביא שעיר ולא קרבן עולה ויורד. בתלמוד מוסבר כי דברי רבי אליעזר נאמרו על טומאת מקדש וקדשיו, מפני שעל עבירה זאת יש עונש כרת במזיד, ולכן היא דומה לעבירות אחרות שיש עליהן חטאת קבועה בשוגג וכרת במזיד, ולכן גם הנשיא מביא עליה שעיר ולא קרבן עולה ויורד לפי הכתוב בתורה. התלמוד מציג מסורות שונות לגבי השאלה אם לפי דברי רבי אליעזר הנשיא חייב להביא אשם תלוי על טומאת מקדש וקדשיו, שהרי אשם תלוי מביאים רק כאשר היה ספק בדבר שיש בו חיוב חטאת קבועה, אך כאן אין זה ממש כחטאת קבועה מפני שלפי הדין היסודי האמור בתורה מביא עליה קרבן עולה ויורד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהגדרת החטא של קרבנות שגגה.

במשנה נאמר: "אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וכן המשיח, ולא בעבודה זרה – עד שיורו על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת". המשנה קובעת שהוראת טעות של בית דין היא רק על עבירה שהעונש על עשייתה בשוגג הוא חטאת ועל עשייתה בזדון כרת, בין אם בהוראה על כל המצוות ובין בעבודה זרה. הסוגיה מרחיבה את הדרישה ל"דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת" גם לחטא בשגגה של כהן משיח  - על פי הכתוב "לאשמת העם" (שם ד, ג) המלמד שדינו כציבור, לנשיא – שכתוב בו הביטוי 'מצות' בגזירה שווה לציבור: "עשה אחת מכל מצות ה' (שם ד, כב) ל"ועשו אחת מכל מצות ה'" (שם יג), והיחיד – עליו נאמר "ואם נפש אחת תחטא" (ויקרא ד, כז), ולמדו כי ו"ו החיבור מחברת בין הדברים האמורים קודם לדינו של היחיד.

רבי יהודה הנשיא לומד את הדרישה של חטא בדבר ש"זדונו כרת ושגגתו חטאת" מגזירה שווה של הביטוי 'עליה' האמור בכתוב "החטאת אשר חטאו עליה" (ויקרא ד, יד), לביטוי 'עליה' המופיע באיסור אחות אישה - "אשה אל אחותה לא תקח...לגלות ערותה עליה" (שם יח, יח), שאף הוא דבר שזדונו בכרת ושגגתו בקרבן חטאת. העיקרון מורחב גם לשגגת עבודה זרה בכתוב "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה" (במדבר טו, כב), הכתוב מתאר שגגה של כל המצוות – את כל המצות",  ומצווה שנאמר בדיבור ישיר של הקב"ה - "אשר דבר ה' אל משה", ומכאן למדו שפרשה זאת עוסקת בשגגת עבודה זרה. בפרשה מופיע הביטוי "מעיני העדה" (במדבר טו, כב), ומכאן למדו בגזירה שווה לביטוי "מעיני הקהל" (ויקרא ד, יג), שגם בעבודה זרה צריך להיות דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. אחרי פרשה זאת כתוב על שגגת יחיד בעבודה זרה -  "ואם נפש אחת" (שם כז), וביטוי זה כולל את כל היחידים שנזכרו בספר ויקרא: כהן משיח, נשיא ויחיד, וקובע שאף בעבודה זרה יהיה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. רבי יהושע בן לוי לומד את הדברים בכיוון הנגדי. הכתוב בעניין שגגת עבודה זרה: "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה" (במדבר טו, כט-ל), מלמד שבכל התורה חטא שגגה זהה לשגגת עבודה זרה, שחייבים עליה חטאת בשוגג וכרת במזיד. רבי יהודה הנשיא סובר כי הכתוב "תורה אחת" מלמד שקרבן החטאת של רבים שחטאו בעבודה זרה בשגגה זהה לקרבנם של יחידים החוטאים בעבודה זרה, ואין אומרים כי זהו מקרה מיוחד וצריכים להקריב קרבן שאינו דומה למצבים אחרים, כמו פר לחטאת ושעיר לעולה (שהרי בדרך כלל ציבור מביא פר לעולה ושעיר לחטאת), ואף אין אומרים שאין להם תקנה בקרבן, אלא הרי הם מקריבים ככל יחיד שחטא.

במשנה נאמר: "אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, ואין מביאים אשם תלוי על עשה ועל לא תשה שבמקדש. אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאים אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה. איזו היא מצוות עשה שבנדה? פרוש מן הנדה. ומצוות לא תעשה? אל תבוא על הנדה". ההלכה הראשונה במשנה היא שבית הדין מביא חטאת רק על דבר שהיחיד מביא עליו קרבן חטאת קבועה, אבל דבר שיש עליו קרבן עולה ויורד (שרשאי להביא סוגי קרבנות שונים לפי עושרו) – כגון ביאת מקדש בטומאה – אין בית דין חייבים להביא עליו קרבן. ולמדו מהביטוי "ואשם" (ויקרא ד, כז) הכתוב בפרשת יחיד החוטא בשגגה החייב חטאת קבועה, שאף הביטוי "ואשמו" (שם, יג) בציבור הוא רק בחטאת קבועה, להוציא טומאת מקדש שהיא בקרבן עולה ויורד. ההלכה האחרת במשנה היא שעבירה שיש עליה קרבן עולה ויורד – אין היחיד מביא עליה אשם תלוי, קרבן הבא כאשר יש לאדם ספק אם חטא בעבירה שזדונה כרת ושגגתה חטאת. דבר זה נלמד מהביטוי "ואשם" בפרשת יחיד (שם ד, כז) על הביטוי "ואשם" הכתוב בפרשת אשם תלוי (שם ה, יד) שחיוב אשם תלוי הוא רק על עבירה שחייב עליה חטאת קבועה, ולא על עבירה שחייב עליה קרבן עולה ויורד. התלמוד מעיר כי אמנם ביטויים של אשמה נזכרו בעניין קרבן עולה ויורד, שם נזכר הביטוי "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (שם ד, ה), או בעניין טומאת מקדש וקדשיו שם הוזכר "והוא טמא ואשם" (שם ה, ב), אך יש דמיון בין פרשת חטאת קבועה לאשם תלוי מפני שבשתיהן נזכר הביטוי "מצות ה' אשר לא תעשינה" (שם, כז; שם ה, יז), בעוד שבפרשות העוסקות בקרבן עולה ויורד לא נזכר ביטוי השלם באופן הזה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשגגת כהן משיח.

כהן משיח וציבור - במשנה נאמר: "הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג – מביא פר. שוגג ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג, - פטור, שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת בית דין לציבור".  בספר ויקרא נאמר: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר...לחטאת... אם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל...והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת... אשר נשיא יחטא ...והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים...ואם נפש אחת תחטא בשגגה...והביא קרבנו שעירת עזים... על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד,ב-ג; יג; כב; כז).בתורה נזכרים חטאים של אישים מיוחדים בעם ישראל, הכהן הגדול "המשיח" (שנמשח בשמן המשחה) והנשיא (מלך ישראל), אך גם חטאיהם של היחיד ושל הציבור בעקבות הוראת טעות של בית דין. כהן משיח מקריב פר, בעוד שהנשיא מביא שעיר עיזים, והיחיד שעירת עזים, ומדרש ההלכה מסביר כי יש לדמות את עבירת השוגג של כהן משיח לציבור ולא לנשיא, על פי לשון הכתוב המשווה את המשיח לציבור: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם". משמעותה של השוואה זו היא שכשם שהציבור חייב בעקבות הוראת טעות של בית דין הגדול, כך גם השגגה של הכהן קשורה להוראת טעות של הכהן לעצמו הקשורה להעלם דבר, בניגוד לנשיא החייב על שגגת מעשה בלבד. מציאות של טעות בהוראה אפשרית כשכהן גדול מורה הלכה בטעות, ונוהג על פי הוראתו בלי לזכור מה היה הטעם שבגללו הורה כפי שהורה. עם זאת, ההשוואה של המשיח לציבור איננה שלמה, והכהן המשיח אינו צריך להורות לאנשים אחרים אלא רק להורות לעצמו ולנהוג בעצמו כטעותו, ואף עניין זה רמוז בלשון הכתוב "והקריב על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד, ג), שהחטא הוא של המשיח בלבד ולא של אחרים.  

כהן משיח בשגגת עבודה זרה - במשנה נאמר: "אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, וכן המשיח, ולא בעבודה זרה אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה". חטאו של כהן משיח דומה מצד אחר לחטא של הנשיא, שהרי שניהם מביאים שעירה על שגגה בעבודה זרה, לפי הכתוב: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה... וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה" (במדבר טו, כז-כח). הביטוי "נפש אחת" מציין את כל סוגי האנשים: היחיד, הנשיא והמשיח, ומכאן שהכל מביאים על שגגת עבודה זרה שעירה. ואולם, יש לשאול בהקשר זה האם המשיח ממשיך להיות כמו ציבור, וחייב על שגגת עבודה זרה רק בהעלם דבר (הוראת בית דין) עם שגגת מעשה (של הציבור), או שהוא חוזר להיות אדם פרטי (יחיד או נשיא) החייב על שגגת מעשה לבד, ויש בדבר זה מחלוקת תנאים: "משיח בעבודה זרה, רבי אומר: בשגגת מעשה, וחכמים אומרים: בהעלם דבר". רבי יהודה הנשיא לומד מהכתוב וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה" (במדבר טו, כח) כי דינו של המשיח בעבודה זרה הוא שהחטא ייעשה בשגגת מעשה בלבד, ולפי חכמים הכתוב משווה את שאר מצוות לעבודה זרה בגזירה שווה "מעיני העדה" "מעיני הקהל" ובשניהם צריך העלם דבר ושגגת מעשה. מטעם דומה המשיח אינו מביא אשם תלוי. בדין אשם נאמר "על שגגתו אשר שגג" (שם ה, יח), והביטוי "שגגתו אשר שגג" מדגיש כי השגגה היא עיקר החטא, והמשיח אינו בכלל זה שהרי חטאו הוא בדרך כלל בהעלם דבר ובשגגה ולא בשגגה לבד.

הוראת כהן משיח - במשנה נאמר: "הודה בפני עצמו ועשה בפני עצמו – מתכפר לו בפני עצמו, הודה עם הצבור ועשה עם הצבור – מתכפר לו עם הצבור. שאין בית דין חייבים עד שיורו לבטל מקצת ולקים מקצת, וכן המשיח, ולא בעבודה זרה – עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת". בתורה נאמר על כהן משיח "על חטאתו אשר חטא" (שם ד, ג), ומכאן שכהן משיח חייב פר כשהוא חטא בפני עצמו ואם חטא יחד עם הציבור הוא אינו נחשב חוטא בפני עצמו והוא נחשב חלק מהציבור. ההוראה של כהן משיח נחשבת כהוראה בפני עצמה רק אם הוא מופלא בחכמתו, והוא אינו מורה באותו עניין שהורו עליו בית דין הגדול המופלאים בחכמתם, אלא באיסור מסוג אחר, כגון שהוא מורה על היתר חלב ובית דין מורה על היתר עבודה זרה. התלמוד דן בהגדרת הוראה בפני עצמה – מה הדין כשכהן משיח מורה על חלב המכסה את הקרב והם על חלב שעל המעיים הדקים, איסורים המופיעים בכתובים שונים אך מהווים את אותו סוג איסור, או כאשר כהן משיח מורה על חלב והם מורים היתר על דם שכפרתם היא באותו קרבן אך איסורם שונה, ושאלות אלו אינן באות לידי הכרעה בסוגיה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחטאת ציבור.

במשנה נאמר: "הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובן על פיהן – מביאין פר, ובעבודה זרה – מביאים פר ושעיר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שנים עשר שבטים מביאים שנים עשר פרים, ובעבודה זרה – מביאים שנים עשר פרים ושני עשר שעירים. רבי שמעון אומר: שלושה עשר פרים, ובעבודה זרה – שלושה עשר פרים, ושלושה עשר שעירים, פר ושעיר לכל שבט ושבט, פר ושעיר לבית דין". מחלוקת התנאים היא מי חייב בקרבן על הוראת טעות של בית דין: בית דין (רבי מאיר), הציבור (רבי יהודה) בית דין והציבור (רבי שמעון).

הסוגיה דנה לאור מחלוקת התנאים בביאור הכתובים בספר עזרא: "הבאים משבי בני הגולה הקריבו עולות לאלקי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל, אילים תשעים וששה, כבשים שבעים ושבעה, צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה" (עזרא ח, לה). מניין הקרבנות בספר עזרא מתבאר לפי כל אחת מהדעות במשנה: לרבי מאיר הציבור הביא שנים-עשר פרים ושנים-עשר שעירים, לרבי יהודה השבטים שלא חטאו הביאו גם הם, ולרבי שמעון גם בית דין הביאו קרבן. התלמוד מסביר כי קרבן זה היה על חטא עבודה זרה בימי צדקיהו, המלך האחרון של שושלת מלכי יהודה לפני חורבן בית המקדש הראשון, וכאשר חזרו לארץ והקימו שוב את בית המקדש בימי עזרא כיפרו על חטא זה. הקרבנות בספר עזרא מוגדרים בסוגיה כ"הוראת שעה" מאחר שהם שונים משעיר חטאת על שגגת עבודה זרה במספר הבדלים: החטא בימי צדקיהו נעשה במזיד, רשימת הקרבנות בספר עזרא אינה זהה למניין הקרבנות של שגגת עבודה זרה בתורה (במדבר טו), והחטאת מוגדרת בעזרא כעולה ולכן אינה נאכלת, אם כי בתורה מצינו שקרבן החטאת של טהרת הלוויים (במדבר ח) לא היה נאכל אלא נחשב כקרבן עולה. התלמוד מסביר כי רוב האנשים שהיו בתקופת עזרא חיו עוד לפני חורבן הבית וחטאו בעבודה זרה, ואף שחלק מהציבור שעבד עבודה זרה בימי צדקיהו כבר אינו בחיים, ובעקרון אין מקריבים חטאת שמתו בעליה – בחטאת ציבור מניחים ש"אין מיתה בציבור", ומקריבים קרבן ציבור אפילו אם חלק מהציבור אינו עוד בחיים.

הלכה אחת הקשורה במחלוקת התנאים היא: "מת אחד מן הצבור – חייבין, אחד מבית דין – פטורין". לדעת רבי מאיר שחובת הקרבן היא על בית דין ההלכה מתבארת כך: אם מת אחד מהציבור – אין בית דין פטורים על ידי כך מקרבן, אך אם מת אחד מבית דין - הרי זה כדין חטאת שמת אחד מהשותפים בבהמה, ושאר השותפים פטורים מלהקריב את הבהמה. לדעת רבי שמעון הסבר הדברים מורכב יותר, שכן גם הציבור וגם בית דין חייבים בקרבן, ויש לבחון את הדברים לפי דעתו של רבי שמעון בברייתא: "חמש חטאות מתות: ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנתכפרו בעליה, חטאת שעברה שנתה". פרטי ההלכה של רבי שמעון אינם מתאימים לקרבן חטאת ציבור מפני שציבור אינו מפריש נקבה (ולכן אין ולד חטאת), אינו יכול להמיר בהמה (ולכן אין תמורת חטאת), וציבור אינו מת לעולם (ולכן אין חטאת שמתו בעליה), ומכאן יש להסיק שהלכה זו אף לא נאמרה על חטאת ציבור שהתכפרו בעליה, או חטאת ציבור שעברה שנתה – ואלו אינן מתות.

האמוראים נחלקו האם לדעת רבי שמעון חטאת שותפים זהה בעניין זה לחטאת ציבור: אביי סבור כי אפשר להסיק מדעת רבי שמעון: "פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם - ימותו כולן, דברי רבי יהודה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומר: ירעו, לפי שאין חטאת ציבור מתה", ומכאן שחטאת שותפים של כהנים היא כחטאת ציבור ואין חטאת שותפים מתה, ולכן גם הברייתא אינה כשיטתו שהרי אם מת אחד מבית דין הרי זה כאילו מת אחד מן השותפים. לדעת רב יוסף אין להוכיח מדעת רבי שמעון על פר ביום כיפורים על חטאת שותפים מפני שיש כתוב מיוחד "על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג) המלמד שהכוהנים הם כמו קהל לעניין זה, ולכן החטאת שלהם נחשבת כחטאת צבור שאינה מתה. אגב דיון זה מעלה התלמוד שאלה עקרונית על מעמדם של שבט לוי (וכוהנים בכלל זה) במניין השבטים. מצד אחד נאמר "ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם" (בראשית מה, ד) ולשבט לוי אין אחוזה בארץ, ומצד שני נאמר כי "אפרים ומנשה ...על שם אחיהם יקראו בנחלתם" (שם, ד-ו), אך אין זה ברור אם מנייתם כשני שבטים בדגלי המחנות ובפרשת הנשיאים נועדה לחלוק להם כבוד או שהם נחשבים כשבטים בפני עצמם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהגדרת הקהל.

במשנה נאמר: "א. הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובן על פיהן – מביאים פר, ובעבודה זרה – מביאים פר ושעיר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שניים עשר שבטים מביאים שנים-עשר פרים, ובעבודה זרה – שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים. רבי שמעון אומר: שלושה עשר פרים, ובעבודה זרה – שלושה עשר פרים ושלושה עשר שעירים, פר ושעיר לכל שבט ושבט, פר ושעיר לבית דין. ב. הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהן – מביאין פר...דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שבעה שבטים שחטאו מביאים שבעה פרים, ושאר שבטים שלא חטאו מביאים על ידיהן פר...רבי שמעון אומר: שמונה פרים... ג. הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהן – אותו שבט הוא חייב, ושאר כל השבטים פטורין, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין חייבים אלא על הוריות בית הגדול בלבד שנאמר 'ואם כל עדת ישראל ישגו' (ויקרא ד, יג) ולא עדת אותו שבט". המשנה עוסקת במחלוקות תנאים על שלושה מקרים: א. הוראת בית דין ומעשה של כל הקהל או רוב הקהל ב. הוראת בית דין ומעשה של רוב שבטים, ג. הוראת בית דין של שבט ומעשה שגגה של השבט. באופן עקרוני רבי מאיר סבור שחובת הקרבן היא על בית דין, רבי יהודה – על הציבור, ורבי שמעון – על בית דין ועל ציבור השבטים.

בתלמוד מובא מדרש הלכה על הכתוב: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל...ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו הקהל פר בן חטאת.." (שם יג-יד). במדרש מופיעה מחלוקת התנאים רבי מאיר, רבי יהודה ורבי שמעון כפי שהיא במשנה, והתלמוד מבאר את הדעות השונות כמחלוקת על פירוש המילה 'הקהל'. רבי יהודה סבור שהמילה "הקהל" כתובה פעמיים בה"א הידיעה, ולכן אפשר לראות כאן ארבעה מופעים של הביטוי המציינים ארבעה תנאים: כל קהל חייב בפני עצמו (מקרה א במשנה), גרירה (=שבט חייב להביא קרבן על חטא של חלק מהשבטים, מקרה ב במשנה), שבט שעשה בהוראת בית דינו חייב (מקרה ג במשנה), וההוראה תלויה בבית דין אך מעשה העבירה תלוי בקהל. רבי שמעון סובר שהביטוי "מעיני הקהל" מתפרש לפי דרכו, ולפיכך יש כאן רק שלושה מופעים של המילה 'קהל' שאפשר ללמוד מהם: ביטוי אחד מלמד שכל קהל חייב קרבן בפני עצמו (מקרה א וב במשנה), ואילו שני המופעים האחרים של המילה "קהל" מתבארים יחד, וכשם שהביטוי "מעיני הקהל" מתייחס לבית דין עם הציבור, כך גם החובה של "והקריבו הקהל" מטילה חובה על בית דין להקריב קרבן בנוסף לקרבן של כל שבט בפני עצמו. רבי מאיר סובר שאין לדרוש את ה"א הידיעה, ולכן הביטוי "קהל" מתייחס לבית דין בלבד ואף חובת הקרבן היא על בית דין לבד. במדרש מופיעה עמדה של רבי שמעון בן אלעזר משמו של רבי מאיר לפיה יש לאמוד את הרוב ביחס לשבטי ישראל (שבעה שבטים), או ביחס למספר האנשים בשבטי ישראל אפילו אם לא מדובר ברוב השבטים (ששה שבטים). רבי שמעון בן אלעזר למד זאת מהביטוי "והיה אם מעיני העדה...ועשו כל העדה פר...ושעיר עזים אחד לחטאת...כי לכל העם בשגגה" (במדבר טו, כב-כג), שאפילו אם מדובר במיעוט הקהל מצד אחד ("מעיני העדה" ביחס לשבטים) – אך רוב מצד אחר ("לכל העם" ביחס מספר האנשים) נחשב הדבר לחטא של הרוב, ואף שכתוב זה נאמר בקשר לשגגת עבודה זרה, לומדים גזירה שווה מהכתוב "מעיני הקהל" הכתוב בשגגת שאר עבירות ל"מעיני העדה" הכתוב בשגגת עבודה זרה. לפי רבי שמעון ורבי מאיר כתובים אלה מלמדים שההוראה תלויה בבית דין, אך המעשה תלוי בקהל. עוד מוזכר במדרש ההלכה כי אם בית דין לא זכרו את הטעות שהורו עליה, אין זה בכלל "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה", אפילו שהם יודעים שעשו טעות ואינם זוכרים את פרטיה, ואינם מקריבים פר חטאת.  

בנוסף לשגגת כל הקהל או רוב הקהל, המשנה מזכירה שני מקרים יוצאי דופן: שבעה שבטים שעשו כהוראת בית דין הגדול, או שבט אחד שעשה כהוראת בית דינו, אך התלמוד מוסיף שיש לדון גם במקרה שלא נזכר במשנה ובמדרש ההלכה – שבט אחד שעשה פי הוראת בית דין הגדול. התלמוד מסביר שלדעת רבי יהודה בברייתא: שבט אחד (או פחות מרוב שבטים) שעשה בהוראת בית דין הגדול – חייב פר חטאת, ושאר השבטים שלא חטאו מביאים כל אחד פר חטאת על חטאו של שבט זה, ורק אם עשה השבט בהוראת בית דינו – אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים, כפי שאפשר לדייק מדברי המשנה. לדעת רבי שמעון שבט אחד שעשה על פי הוראת בית דין הגדול – חייב בפר חטאת, כדעת חכמים בברייתא: "וחכמים אומרים: לעולם אינו חייב אלא על הוראת בית דין הגדול". שאר התנאים חלקו עליהם בדבר זה: לרבי מאיר – בית דין חייב פר רק אם רוב הציבור חטא בשגגה, אבל בית דין אינם חייבים פר חטאת על שגגת שבט אחד, וגם לרבי שמעון בן אלעזר תלמידו של רבי מאיר – החידוש הוא שיש לחשב את הרוב, או ביחס לשבטים או ביחס למספר האנשים, ואף הוא מסכים ששבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול פטור. ההנחה ששבט אחד נחשב לקהל כתובה ברמז הן בספר בראשית בברכה של הקב"ה ליעקב על לידת בנימין: "ונתתיך לקהל עמים" (בראשית מח, ד) המלמדת שאפילו שבט אחד נקרא קהל, והן בספר דברי הימים המספר על גזירה שהתחדשה ב"קהל יהודה וירושלים" (דברי הימים ב, כ, ה), אך ייתכן שמדובר שם בנחלת בנימין בירושלים, ולא בשבט יהודה לבד, ואין זאת הוכחה שלמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטעות בית דין.

ונעלם דבר - במשנה נאמר: "הורו בית דין לעקור את כל הגוף. אמרו: אין נדה בתורה, אין שבת בתורה, אין עבודה זרה בתורה – הרי אלו פטורין. הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת – הרי אלו חייבין. כיצד? אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום – פטור. יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים – פטור, יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחווה פטור – הרי אלו חייבין, שנאמר: 'ונעלם דבר' (ויקרא ד, יג) – ולא כל הגוף". בתלמוד מפתחים את הדרשה שבמשנה ומוסבר כי בדרך כלל המילה "דבר" מציין דבר שלם, אך כאן היא מציינת חלק של דבר, מפני שהמ"ם הסופית של "ונעלם" נשמעת עם המילה "דבר" שלאחריה "מדבר". יש הלומדים רעיון זה מהכתוב "ועשו אחת מכל מצות" (שם), כלומר, חלק ממצוה ולא כל המצוה, ויש הלומדים בגזירה שווה ל"כי יפלא ממך דבר למשפט" (דברים יז, יט), וכפי שזקן ממרא חייב רק אם חולק על חכמים בפרט מדיני התורה, ולא על עצם הדבר, כך גם כאן הוראת הטעות נוגעת לפרט של מצווה ולא לכלל המצווה עצמה.

הגדרת הטעות – אם בית דין טועים טעות פשוטה בדבר הידוע לכל עד שאפילו התינוקות יודעים אותו בבית ספר, ואפילו הצדוקים החולקים על תורה שבעל פה מודים שהוא חלק מתורה שבכתב – אין זאת נחשבת לטעות. הטעות צריכה להיות אפוא על פירוש של חכמים לדברי תורה, והתלמוד מסביר מה הטעות האפשרית בנוגע לדוגמות המובאות במשנה: נדה – שומרת יום כנגד יום היא מי שרואה דם יום אחד בשעה שאינה במחזור ווסת, והדין הוא שאינה משמשת מיטתה ביום שלאחר מכן, כדי לוודא שהיא אינה מתחילה להיות זבה. בית דין עלולים להורות בטעות שמותר להערות בה את איבר המין ורק אסור לשכב עמה עד גמר ביאה (הוצאת זרע) מפני שאיסור העראה כתוב רק על נדה: "אשר ישכב את אשה דוה.... את מקורה הערה" (ויקרא כ, יח). טעות אחרת היא לפרש את הכתוב "כל ימי זובה" (ויקרא טו, כו) ולאסור רק דם הזב ממנה ביום ולא דם היוצא בלילה. שבת – איסור הוצאה מרשות לרשות – התלמוד מסביר כי יש הסוברים כי טעות אפשרית של בית דין היא לאסור רק הוצאה אבל לא הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, או להתיר לזרוק ולהושיט מרשות לרשות, בניגוד להלכה. עבודה זרה- השתחוויה – איסור השתחוויה כתוב בתורה: "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יד) אך בית דין עלול להורות בטעות לאסור רק השתחוויה לעבודה זרה שדרכה בכך, או לאסור רק השתחוויה מלאה בפשיטת ידיים ורגליים על הרצפה.

טעות חלקית – התלמוד דן בהגדרה של טעות חלקית ביחס למלאכת שבת – בית דין שהורו שאין איסור חרישה בשבת – האם זה נחשב לביטול חלקי או לעקירה שלמה של איסור שבת, ולשאלה זאת לא מוצאים כפי הנראה תשובה עקרונית, שכן כפי שהוסבר בפסקה הקודמת הטעות היא תמיד בפרט מסוים; שאלה אחרת היא ביחס לזמן של שבת – בית דין שהורו שאין איסור שבת בשנת שמיטה, והאם מאחר שלפי ההוראה איסור שבת חל בשאר השנים זהו ביטול חלקי, או מאחר שבית דין עקר את האיסור לגמרי בשנת השביעית לפי דרשת טעות של הכתוב "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא) (שבזמן שמיטה יש איסור לחרוש ולקצור ולכן אין מצווה גם לשבות מחריש וקציר בשבת) יש כאן ביטול שלם. מסקנת הדברים היא על פי הלכת נביא שקר שאם התנבא לעקור דבר שלם מהתורה – פטור מסקילה, אך אם עקר איסור עבודה זרה באופן חלקי ואמר שהיום מותר לעובדה ולמחר היא בטלה  - חייב כנביא המתנבא לעבודה זרה, ומכאן שביטול של זמן חלקי של האיסור נחשב כביטול חלקי (ביטול מקצת וקיום מקצת).     

במשנה נאמר: "הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, ואמר להן: 'טועין אתם', או שלא היה מופלא של בית דין (גדול החכמים בבית דין) שם, או שהיה אחד מהן גר או ממזר או נתין או זקן שלא ראוי לבנים – הרי זה פטור, שנאמר כאן 'עדה' (ויקרא ד, יג) ונאמר להלן 'עדה' ("ושפטו העדה" בפרשת רוצח בשגגה במדבר לה, כד), מה עדה האמורה להלן כולן ראויים להוראה, אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולן ראוין להוראה". התלמוד מסביר שבעניין רוצח בשגגה יודעים כי בית דין צריך להיות ראוי להוראה כמשה רבנו לפי הכתוב "והתיצבו שם עמך" (במדבר יא, טז). מופלא של בית דין צריך להיות נוכח בדיון כדי שהדבר ייחשב כהוראת טעות רשמית של בית דין, מפני שהיו יכולים ללמוד מדבריו ולברר את טעותם, בדומה להלכה על טעות בדבר שהצדוקים מודים בו – שאין זאת טעות, שהרי צריכים היו לדעת זאת מעצמם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהוראת טעות ובהגדרת רוב.

במשנה נאמר: "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם... – פטור, מפני שתלה בבית דין". בדף הקודם הוסבר כי משנה זו היא כדעת רבי יהודה, אך חכמים סבורים כי יחיד שעשה על פי הוראת בית דין – חייב קרבן חטאת על שגגתו, ורק אם רוב הקהל עשו לפי הוראת בית דין – פטורים. בדף זה מובאת מחלוקת תנאים: "הורו ועשו - רבי מאיר פוטר, וחכמים מחייבים". בסוגיה מסבירים מחלוקת זו בכמה אופנים. לפי הסבר אחד מחלוקת זאת אכן קשורה לשאלת "יחיד שעשה בהוראת בית דין", מפני שמדובר בה על מיעוט קהל שעשו כהוראת בית דין (ולכן נחשבים כיחידים) – רבי מאיר סבור שיחיד שעשה כהוראת בית דין – פטור, וחכמים סוברים שיחיד שעשה כהור.ת בית דין – חייב. עם זאת ייתכן כי המחלוקת עוסקת בנושאים אחרים: יש האומרים כי המחלוקת היא האם בית דין עצמם העושים כהוראתם נחשבים כגוף המצטרף ומשלים את רוב הציבור. יש האומרים כי המחלוקת היא האם לציבור יש חובה להביא קרבן פר העלם דבר בנוסף לבית דין (כדעת רבי שמעון במשנה בדף ה), יש האומרים כי המחלוקת היא האם שבט שעשה בהוראת בית הדין של אותו השבט – חייב פר העלם דבר (כדעת רבי יהודה במשנה בדף ה), ויש האומרים כי המחלוקת היא כיצד לאמוד את הרוב: "חטאו ששה שבטים והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל" (לפי דעת רבי שמעון בן אלעזר תוספתא הוריות ו, א).

שאלת הגדרת הרוב היא אחת השאלות המרכזיות בעניין הוראת בית דין: רוב יושבי ארץ ישראל – הקהל לעניין הוראת בית דין הוא היושבים בארץ ישראל, ואלו המצויים בחוץ לארץ אינם נחשבים כקהל, לפי הכתוב "וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת ועד נחל מצרים" (מלכים א, ח, סה) המגדיר את הקהל בגבולות ארץ ישראל. מועטין והתרבו, מרובין והתמעטו -  אם היו העושים מרובים בזמן החטא ונעשו מיעוט בזמן שנודעה הטעות – הרי זה כמחלוקת רבי שמעון וחכמים על כהן משיח או מלך שחטאו בשגגה לפני מינוים, ונודעה שחטאו אחר מינוים, שלחכמים חייבים קרבן חטאת של הדיוט שהולכים אחר שעת החטא, ולרבי שמעון פטורים מקרבן שהולכים אחר שעת הידיעה. ובתלמוד מוסבר שבמקרה שבו היו מועטים בשעת החטא והתרבו בזמן שנודעה הטעות – אין דעת רבי שמעון מתאימה לכאן, מפני שרבי שמעון דורש חטא וידיעה, ואילו כאן היו פטורים לגמרי בשעת החטא מאחר שעשו בהוראת בית דין. הורו בית דין, ועשו מיעוט, וחזרו בהן והורו ועשו מיעוט אחר – התלמוד דן בבית דין המשנה את החלטתו פעם אחר פעם, והשאלה היא האם המיעוטים הנוהגים לפי ההוראה מצטרפים זה לזה, והתלמוד מסביר כי השאלה היא מהם התנאים לצירוף הוראות כך שייחשבו כהוראה אחת: אותו היתר (היתר חלב), אותו סוג איסור (חלב על הקיבה, חלב על הדקין), או איסורים קרובים בעונשם (חלב ודם שעל שניהם מביא קרבן חטאת, ולא חלב ועבודה זרה). שאלה קרובה היא על בית דין שהורה ומתו חברי בית הדין והורו בית דין אחר, שלפי הדעה המחייבת את הציבור להביא קרבן – הרי המיעוטים השונים של הציבור מצטרפים, אך ייתכן כי התנאי המחייב בקרבן ציבור הוא שבית דין שהורה יחזור בו ויחליט ששגגה הייתה בידו, וכאן בית דין לא קיים עוד, וכל השאלות הללו לא באות לידי הכרעה. הוראת כל בית דין – בתורה נאמר: "ואם כל עדת ישראל ישגו" (ויקרא ד, יג), ויש המוכיחים מכאן שהוראת בית דין צריכה להיות מקובלת על כל חברי בית דין, ואף אותו תלמיד היודע שטעו או שותק ולא אומר כי הם טועים – נראה כאילו הוא מסכים להוראה (הרכין ראשו), אך מסקנת הדברים היא שבכל מקום בתורה "רובו ככולו" ולכן התנאי לגזור גזירה על הציבור הוא שרוב הציבור יכול לעמוד בה (לפי מלאכי ג, ט), והדרישה בכתוב ל"כל עדת ישראל" היא להחלטה של רוב הנעשית בהרכב של כל הדיינים, אך לאו דווקא  להכרעה פה אחד.

במשנה נאמר: "הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן, והלך ועשה על פיהן, רבי שמעון פוטר, ורבי אלעזר אומר: ספק. איזהו ספק: ישב לו בתוך ביתו – חייב, הלך לו למדינת הים – פטור. אמר רבי עקיבא: מודה אני בזה שהוא קרוב לפטור מן החובה. אמר לו בן עזאי: מאי שנא זה מן היושב בביתו? שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע, וזה לא היה אפשר לו שישמע". במשנה מדובר על מי שלא יודע שבית דין חזרו בהן מן הטעות. התלמוד מסביר כי בדרך כלל היו גובים פר העלם דבר מהציבור במיוחד לצורך זה, אך במשנה מדובר על אדם אדם שלא אמרו לו לשם מה גובים, לא היה בעיר בשעת הגבייה, או לפי הדעה שהיו קונים קרבן מכספי תרומת הלשכה, ולכן אדם זה לא ידע שבית דין חזרו בהם מטעותם. במשנה מובאת מחלוקת רבי שמעון ורבי אלעזר, שלרבי שמעון פטור מאחר שעשה ברשות בית דין, וההוראה של בית דין מבחינה בין אדם שוגג למזיד, והוא לעניין זה עדיין נחשב כשוגג, שהרי לא ידע שחזרו בהם, ולדעת רבי אלעזר יש ספק האם לראותו כתולה בעצמו או כתולה בבית דין, מפני שאיננו יודעים אם היה בביתו ויכול היה לדעת על החזרה מהטעות, או שהיה בדרכו למדינת הים. בסוגיה מובאת ברייתא המסבירה כי רבי מאיר מחייב אדם זה בקרבן חטאת, ודעת סומכוס שאינו חייב קרבן. התלמוד מסביר כי ההבדל בין רבי אלעזר לסומכוס הוא שלרבי אלעזר אדם זה חייב אשם תלוי כדינו של מי שנודע לו שאכל חתיכה שיש ספק אם היא חלב או שומן, ואילו לדעת סומכוס המובאת בברייתא אינו חייב אשם תלוי, מפני שהוא דומה למי שהביא קרבן כפרה בין השמשות, ומאחר שאי אפשר לדעת אם הקריב את הקרבן ביום וכיפר עליו, או בלילה – אין מביא אשם תלוי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהוראת טעות של בית-דין.

במשנה נאמר: "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשה ועשה – פטור, מפני שתלה בבית דין. הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה – הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין. זה הכלל: התולה בעצמו – חייב, והתולה בבית דין – פטור". בתורה נאמר: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל....והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת..." (ויקרא ד, יג-יד). חכמים מבארים כי מדובר בבית דין הגדול המורים הוראת טעות, והציבור ההולך לפי הוראה זו נחשב לקהל העושה בשגגה, והמשנה מסבירה כי יחיד הנוהג לפי החלטת בית דין – פטור מלהביא קרבן חטאת על שגגתו, ונפטר בקרבן הפר של בית דין (או של הציבור), אך יחיד הנוהג כך מדעת עצמו כשהוא יודע שבית דין טועים בהוראתם – חייב קרבן חטאת ככל חוטא בשוגג.

התלמוד דן בכמה צדדים של משנה זו:

טיב ההוראה – האמוראים דנים אם ההוראה של בית דין היא הוראה כללית בלשון "מותרים אתם", או גם הוראה מעשית בלשון "מותרים אתם לעשות". מסקנת הסוגיה היא שההוראה צריכה להיות גם מעשית, כפי שאפשר להוכיח מן המשנה האומרות "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה". ראיה אחרת לכך הן מדין זקן ממרא שאינו חייב סקילה אלא כשהורה לעשות בניגוד לדברי בית דין הגדול, ולא כאשר לימד כדרך שהבין את הדברים, אפילו אם מסקנותיו בעניין סותרות את דברי בית דין הגדול. הוכחה נוספת היא מאישה שהתירו לה בית דין להינשא על פי עד אחד המעיד שמת בעלה. אם אישה לא נישאה לאדם אחר כדת וכדין – חייבת קרבן חטאת, מפני שההיתר הוא רק לנישואים עם אדם אחר ולא על זנות, ומכאן שבכל הוראה יש היבט מעשי מצומצם יותר.

שגגת היחיד – האמוראים נחלקו מה דינו של מי שהתחלף לו חלב בשומן בזמן שהייתה הוראת טעות של בית דין המתירה חלב, ואכלו: "רב אמר פטור, ורבי יוחנן אמר: חייב". מחלוקת זאת קשורה לפירוש הביטוי: "והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם" במשנה. אם מדובר בביטוי אחד: "שוגג על פיהם" הוראת הטעות של בית דין היא הסיבה לשגגה של האדם, אבל אם הסיבה של השגגה היא אחרת, כגון ששגג והתחלף לו חלב במקום שומן (שהרי אין הבדל ניכר לעין ביניהם) יש כאן טעות של האדם שאינה קשורה להוראת בית דין. אפשרות אחרת היא שהביטוי "שוגג, על פיהם" מציין שני מצבים, הכולל הן טעות בגלל בית דין והן שגגה בשל טעות אישית שאינה קשורה להוראת בית דין. ואדם זה פטור מקרבן מאחר שבית דין הורו באותו זמן הוראת טעות המתירה את מעשיו. התלמוד מסביר כי לדעת רבי יוחנן המחליף חלב בשומן חייב, ואינו כמומר הפטור מקרבן. המומר כלל לא ישוב בתשובה כאשר ידע על שגגתו ("אינו שב מידיעתו"), אך אילו היה שוגג זה יודע על טעותו ועל טעות בית דין – היה שב בתשובה, ולכן חייב קרבן. לדעת רב האומר שהשוגג והתחלף לו חלב בשומן - פטור וחטאו תלוי בבית דין, בית דין מביא קרבן כשרוב הציבור חטאו על פיהם, אך הוא אינו מצטרף לרוב הציבור, מפני שלא עשה את הדברים בגלל אותה שגגה.

תולה בדעת עצמו – תולה בדעת עצמו הוא מי שעושה דברים על דעתו, לפי הכתוב בפרשת קרבן יחיד "בעשותה אחת" (ויקרא ד, כז), המלמד שיחיד העושה מדעת עצמו חייב (וכוונת הביטוי 'בעשותה' - לפי החלטה אישית ולא בגלל השפעה ציבורית-כללית). במשנה נאמר: "וידע אחד מהן שטעו או תלמיד הראוי להוראה". התלמוד מסביר כי הכפילות במשנה מדברת על סוגים שונים של חכמים: מי שלמד מרבותיו והבין את הדברים היטב בעצמו ("גמיר וסביר"), או מי שלא למד את הדברים מרבותיו אך הבין מעצמו או למד מרבותיו ולא הבין מעצמו ("גמיר ולא סביר, סביר ולא גמיר"). הדוגמה ל"תלמיד הראוי להוראה" היא שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא מגדולי התנאים, אך התלמוד מסביר שתלמיד חכם זה אינו מזיד כאשר הוא עושה כהוראת בית דין בניגוד למסורת שיש בידו ולמסקנותיו האישיות, מפני שאף הוא טועה טעות סבירה בהיקף הסמכות של הציות לדברי חכמים ("לשמוע דברי חכמים"), וסבור כי עליו לציית להוראת בית דין הגדול גם כאשר מדובר בהוראת טעות, בניגוד להלכה המורה שלא לעשות דברים בניגוד לתפיסתו וידיעותיו. תולה בעצמו הוא גם מצד שני מי ש"מבעט בהוראה" תלמיד שאינו מתנהג לפי הוראות בית דין, ועושה תמיד מדעת עצמו.

יחיד שעשה בהוראת בין דין -

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהכשרה של שיפוד, אסכלא וסכין.

במשנה נאמר: "השפוד והאסכלא (רשת-צליה) – מלבנן באור, הסכין – שפה (משפשף אותה) והיא טהורה". התלמוד דן ביחס של המשנה שלנו למשנה במסכת זבחים (יא, ז) המציע להכשיר את השפוד והאסכלא בהגעלה במים רותחים: "השפוד והאסכלא – מגעילן בחמין". האמוראים מציעים פתרונות שונים לסתירה: רב ששת ורב אשימסבירים שיש להחמירו בגיעולי נוכרים יותר מדיני קודשים, מפני שבגיעולי נכרים מדובר על בליעה של איסור, ואילו בקודשים מדובר על קורבנות מותרים, ואף שלאחר זמן כשיפלטו מהכלי יהיו אסורים משום נותר (שאסור לאכול קורבן שלמים לאחר שני ימים, וחטאת לאחר יום ולילה), אין להחמיר בטעם האיסור כשיצא להכשירו בדרגת הכשרה חמורה, מפני שמתחילתו היה מותר. אביי סובר שלפעמים המשנה רומזת על דבר במקום אחד המשלים דבר שנאמר במקום אחר, ולכן יש לנקוט בשתי דרכי ההכשרה: הגעלה כמו המשנה בזבחים, וליבון כמו במשנה שלנו. רבא מסביר כי הביטוי הגעלה במשנה מתייחס לשטיפה ומריקה המצוינות בכתוב כדרך הכשרה לכלי שבישלו בו קודשים: "ומורק ושוטף במים" (ויקרא ו, כא), והמשנה שלנו מציינת את דרך ההכשרה של הכשרה מאיסור אכילה בליבון, אך מסבירים כי לא ייתכן להשוות הגעלה שהיא במים רותחים למריקה ושטיפה במים קרים. הסבר אחר של רבא הוא שבקודשים כל יום ויום "נעשה גיעול לחבירו", כלומר, מאחר שמשתמש בכל יום מה שהתבשל בכלי נפלט ממנו כשמבשלים בכלי למחרת (ודווקא כאשר מבשל חטאת ושלמים באותו יום, וחטאת למחרת כך שזמן האיסור של מותרי החטאת והשלמים בא באותו זמן) אך לפי הסבר זה אין זה ברור מדוע יש צורך אף בהגעלה. רב פפא סובר ששאריות האוכל על כלי שאין מבשלים בו תמיד "קריד" (מתקשה ונדבק), ואילו כלי הקודשים שמבשלים בו תמיד "לא קריד".      

ליבון והגעלה – ליבון הוא עד שנושרת קליפה של הכלי, והגעלה נעשית על ידי נתינת הכלי לתוך יורה גדולה עד שיצופו על הכלי שבתוכה ויכסו אותו במים. יורה גדולה שאינו יכול להכניסה לכלי אחת מחמת גודלה, עושה שפה לפי היורה בטיט כדי שיתמלא היטב ויגעו המים הרותחים בשפת הכלי, וממלאו מים ומרתיחו עד שיעלו על שפתו. דרך זו הוצעה על ידי חכם בשם רב עקביה והיא מכונה "כבולעו כך פולטו", שכן שפת הכלי בולעת ניצוצות מים, ולכן יש להתירה באותה דרך בה הניצוצות נבלעו בה, על ידי ניצוצות שיפלטו את האיסור הבלוע בכלי. 

שפשוף סכין – הלוקח סכין מן הגוי, אם משתמש בה בצונן ואין בה גומות – נועצה עשר פעמים בקרקע קשה שלא עבדו בה. ומסופר על מר יהודה ובאטי בר טובי שהיו לפני המלך הפרסי שבור מלכא, והוא חתך להם אתרוג, אך הכשיר את הסכין לפני שנתן למר יהודה ולא לפני שנתן לפני באטי בר טובי, מפני שלא היה בטוח שהוא אכן שומר על דיני הכשרות, ושבור מלכא ידע שאדם זה אינו מתנהג כיהודי גם בעוד הנהגות פרטיות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהכשרת כלי יין וכלי מאכל.

ניגוב - במשנה נאמר: "גת של אבן שזפתה גוי – מנגבה והיא טהורה (כשרה לדריכת ענבים ליין); ושל עץ – רבי אומר: ינגב, וחכמים אומרים: יקלף את הזפת; ושל חרס, אף על פי שקלף את הזפת – הרי זו אסורה". נחלקו האמוראים  מהו תהליך הניגוב וכמה פעמים חוזרים עליו. מוסכם על כולם כי סדר הניגוב משתנה לפי סוג הגת: בגת יבשה יש להרטיב קודם את הגת במים ואחר כך לנקות באפר, ובגת רטובה יש קודם לנקות באפר תחילה ואחר כך לשטוף במים. עוד מוסכם כי לאחר השטיפה באפר יש לשטוף שוב במים, ולכן בגת יבשה מוסיפים תמיד עוד שטיפה אחת. אלא שיש מסורות שונות האם יש למנות את השטיפה האחרונה במים, ומהו מניין הפעמים שיש לחזור על תהליך זה, אם עושים כך פעם אחת, או, לפי מסורת אחרת, יש לחזור על התהליך עוד פעם אחרת (ואז בגת יבשה ינגב במים, אפר, מים, אפר ושוב מים). 

גורגי דארמאי (עקלים) – התלמוד דן בדרך ההכשרה של כלים שונים בגת או בבית הבד לפי התוספתא (עבודה זרה ח,ג, וראו גם משנה טהרות י, ח): "הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין, ובקש לעשותן בטהרה – הדפים (קדשים להנחת הענבים), העדשים (כלים עגולים), והעקלים (סלים לדריכת הענבים) של נצרים (עלי דקל) ושל בצבוץ (קנבוס)- מנגבן; של שיפה ושל גמי – מישנן שנים עשר חודש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן מגת לגת, ומבד לבד". רבי יוסי אומר: הרוצה לטהרן מיד – מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים. רבן שמעון בן גמליאל משום רבי יוסי אומר: מניחן תחת צינור שמימיו מקלחים או במעין שמימיו רודפים,וכמה? עונה. כדרך שאמרו בטהרות כף אמרו ביין נסך". מחלוקת תנא קמא ורשב"ג היא מה דינו של זמן דריכה בגת או בבית הבד שהוקדם או מאוחר לזמן של שנים עשר חודש בעונת המסיק או הבציר הבאה. לפי מסורות שונות של האמוראים בזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שווים באורכם צריך להמתין יום או לילה, ובזמן תמוז וטבת שהלילות והימים אינם שווים צריך להמתין חצי יום וחצי לילה כדי להשלים מניין של שתים עשרה שעות לפחות. רווקי דארמאי(משמרות שמרים של יין) – הדבר תלוי בסוג החומר: שיער אפשר להדיח במים, צמר – יש לנגב, פשתן – ליישן שנים עשר חודש, ויש להתיר את כל הקשרים. דקולי וחלאתא דארמאי (סלים ומסננות) – התפורים בחוטי הדקל – מדיח אותם, התתפורים בפשתן – מישנם, ויש להתיר את כל הקשרים.

הכשרת כלים - במשנה נאמר: "הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, את שדרכו להטביל – יטביל, להגעיל – יגעיל (במים רותחים), ללבן באור – ילבן באור, השפוד והאסכלא – מלבנן באור, הסכין – שפה והיא טהורה". בתורה מסופר על אנשי הצבא ששבו ממלחמת מדין עם כלים של המדיינים: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר...אך במי נדה יתחטא" (במדבר לא, כג), ומכאן למדו שיש להכשיר את כלי הגויים שמשתמשים בהם מן האיסור שיש בהם, ואחר כך להטבילם במי מקווה שנדה טובלת בהם (אך אינם טמאים בטומאת מת ואין צריכים מי הזאה של אפר פרה אדומה).  טבילת הכלים – מי שקנה כלי ישן מהגוי והכשירו מן האיסור ונעשה כחדש או קנה מהגוי כלי חדש - חייב לטובלו. חובת הטבילה קשורה לפרשה של כלי מדין ולכן היא חלה רק על א. כלי סעודה אבל לא כלים שאינם משמשים לאכילה; ב. כלים שעברו לרשות ישראל לגמרי כמו כלים קנויים אבל לא חלה על כלים שאולים מגוי. ודנו בסוגיה מדוע משכון של גוי בידי ישראל חייב טבילה – בגלל שהגוי מתכוון להשאירו ביד היהודי ולא לשלם את החוב, או שהדבר נחשב כמכירה ליהודי. ג. כלי מתכות האמורים בפרשה, אבל לא כלים מחומרים אחרים כמו כלי גללים ("מרדא"). וכלי זכוכית נחשבים ככלי מתכות מאחר שיש להם תקנה לאחר שנשברו להתיכם ולעשות מהם כלים חדשים. ונחלקו האמוראים אם כלי חרס המצופה מתכת ("קוניא") הוא ככלי חרס או ככלי מתכת.      

בתוספתא (עבודה זרה ח, ב) דנים בעוד כלים שיש להכשירם: "הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהם - מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות, קתונות וצלוחיות – מדיחן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון היורות והקומקמוסון ומחמי חמין – מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות – מלבנן ומטבילן והן טהורים". ויש מסורות חלוקות מה הדין אם השתמש בכלים לפני שהטביל, הגעיל או ליבן – יש הסוברים שהמאכל מותר מפני שהכלי נותן טעם לפגם במאכל, והתורה אסרה על גיעולי כלים של נכרים של קדירה בת יומה שאין בה טעם לפגם, וחכמים גזרו גם על קדירה שאינה בת יומה.ויש הסוברים שהמאכל אסור – מפני שנותן טעם לפגם אסור, והתורה אסרה גיעול נכרים אפילו בקדירה בת יומה אפילו שהטעם של הקדירה פוגם מעט את טעמו של המאכל שהיה בתוכה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור הנאה מיין נסך, ובדרך הכשרת גת ענבים.

במשנה נאמר: "אלו אסורין ואוסרין בכל שהו: יין נסך, ועבודת כוכבים, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, ושעיר המשתלח, וחולין שנשחטו בעזרה - הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא". הרשימה במשנה כוללת איסורים של "דבר שבמנין", החשובים במנייה כיחידה עצמאית מפני שיש בהם חשיבות מצד עצמם, ואיסורי הנאה, שאסור לאוכלם וגם ליהנות מהם, ולכן לא נמנו ברשימה חתיכות נבלה החשובות כדבר שבמניין אך אין בהן איסור הנאה, ולא איסור חמץ בפסח שיש בו איסור הנאה אך אינו נחשב כדבר שבמנין. במשנה לא הובאה רשימה שלמה של איסורי הנאה של דבר שבמנין כמו אגוזים ורימונים של ערלה ושל כלאי הכרם, מאחר שנאמרו הדברים בדרך כללית במשנה במסכת ערלה (ג, ז): "הראוי לערלה – ערלה, הראוי לכלאי הכרם – כלאי הכרם".    

במשנה נאמר: "יין נסך שנפל לבור - כולו אסור בהנאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר כולו לעובד כוכבים, חוץ מדמי יין נסך שבו". נחלקו אמוראים כיצד לפסוק הלכה: האמורא רב סבור כי ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל שיש איסור הנאה בדמי יין נסך, אבל רק בתערובת של חבית יין נסך בחביות יין, אך אם התערובת היא של יין ביין ההלכה כדעת חכמים שכל היין אסור בהנאה. האמורא שמואל סבור שהלכה כדעת רבן שמעון בן גמליאל אפילו בתערובת יין ביין. הלכה למעשה נוקטים שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל בסתם יינם, אך ביין נסך מחמירים והלכה כמותו רק בתערובת חבית בחביות, ולא בתערובת יין ביין.

במשנה נאמר: "גת של אבן שזפתה עובד כוכבים - מנגבה והיא טהורה; ושל עץ - רבי אומר: ינגב, וחכמים אומרים: יקלוף את הזפת; ושל חרס, אף על פי שקלף את הזפת - הרי זו אסורה". אם כבר דרך ענבים בגת, אין די בניגוב כדי לטהר (להכשיר) את הגת. ומסופר על רבי חייא שציווה על אחיינו רב לטהר את הגת של איש אחד, כך שלא יהיה אדם שיאמר בבית המדרש שכשרות זו לא נעשתה היטב, ורב אכן הורה לו לנגב את הגת במקומות בו היא חלקה, ולקלף את המקומות הבקועים המלאים ביין. בהקשר זה דנים בדברים התוספתא (עבודה זרה ח, א): "הגת והמחץ (דלי) והמשפך של עובדי כוכבים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים, ומודה רבי בקנקנים...שהן אסורים, ומה הפרש בין זה לזה? זה מכניסו בקיום וזה אין מכניסו בקיום. של עץ ושל אבן – ינגב, ואם היו מזופפים – אסורים". התלמוד מסביר כי במשנה מדובר על גת שלא דרך בה ולכן די בניגוב, ואילו בתוספתא מדובר על גת שיש בה זפת ודרך בה ענבים ולכן אסורה. המשנה סבורה שיש לאסור גת של חרס אף על פי שקילף את הזפת, כדעת חכמים בתוספתא ולא כדעת רבי. ומסופר כי רבא הורה להרתיח במים רותחים את הגיתות כדי להוציא את היין שבלעו, וכן הורה לכסות בשני חותמות ((כיסוי וחותמת) של כדים ריקים, מפני שחכמים גזרו את דיני ההרחקה של יין נסך בכל כלי שמכניס אליו יין לזמן ממושך ("לקיום").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני תערובות.

במשנה נאמר: "יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, יין ביין ומים במים - בכל שהוא. יין במים ומים ביין - בנותן טעם. זה הכלל: מין במינו – במשהו, ושלא במינו - בנותן טעם". הסוגיה דנה בהלכות משמו של רבי יוחנן בדיני תערובות.

ראשון ראשון בטל – הלכה אחת משמו של רבי יוחנן קובעת כי "המערה יין נסך מחבית לבור, אפילו כל היום כולו, ראשון ראשון בטל". היין הראשון הנשפך לבור מתבטל והופך לחלק מן ההיתר, וכך גם כל היין המקלח אחרי כן מתבטל כשהוא נופל לבור. לפי זה המשנה אוסרת תערובת של דבר מותר הנופל לדבר אסור, בין אם היה הדבר האסור מים או יין, אך תערובת של דבר אסור הנופל לדבר מותר – מותרת לפי הכלל של "ראשון ראשון בטל". מסורת קרובה בשמו של רבי יוחנן קובעת: "המערה יין נסך מצרצור (כלי לשפיכת יין) לבור, אפילו כל היום כולו – ראשון ראשון בטל", ולפי מסורת זו הכלל של "ראשון ראשון בטל" חל רק בעירוי מצרצור שהקילוח שלו מועט, אך בחבית הקילוח הוא מרובה ואינו מתבטל.   

תערובת שיש בה מין במינו ושלא במינו – מסורת אחרת משמו של רבי יוחנן היא על תערובת אסורה של מין במינו (יין ביין) המתערבת עם אינו מינו (מים ביין): "יין נסך שנפל לבור, ונפל שם קיתון של מים – רואים את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבים עליו ומבטלים אותו". כלומר, אין צורך להתחשב בחישוב היחסים בין תערובת היין למים ביין המותר המעורב ביין האסור, אלא רק בחלקו היחסי של היין האסור בתערובת היין, ביחסו אל המים ("רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבים עליו"). סדר התערובות - לפי עוד מסורת משמו של רבי יוחנן יש להקל ולראות את ההיתר כאילו אינו רק כאשר בתחילה נפל קיתון המים ליין המותר, ואחר כך נפל שם יין נסך, אך אם הסדר היה שקודם נפל יין נסך לבור ואחר כך נפל שם קיתון המים – "מצא מין את מינו וניעור", כלומר, היין האסור של יין הנסך מצא את יין ההיתר שהוא מינו והם נהיים לדבר אחד, ואין בקיתון המים הנופל לאחר מכן כדי לבטל את טעם היין כולו. יש האומרים כי מסורת זו אינה מבחינה בזמן הנפילה של קיתון המים, אלא מדברת על הדין "יין ביין כל שהוא" שבמשנה, וכל שהיא קובעת היא את מה שכבר נאמר שאין להתחשב ביין המותר בחישוב הכמות היחסית של התערובת עם קיתון המים.  

השאלה על תערובת מין במינו ושאינו מינו נתונה גם במחלוקת אמוראים: "יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים, אמר חזקיה: הגדילו באיסור (גדלה הכמות של התערובת האסורה) – אסור, הגדילו בהיתר - מותר. ורבי יוחנן אמר: אפילו הגדילו באיסור – מותר". מחלוקת האמוראים דומה למחלוקת רבי אליעזר וחכמים במשנה על סדר הקדימות בנפילה של האיסורים לתערובת (ערלה ב, יא): "שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחמצו. רבי אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא, וחכמים אומרים: בין שנפל איסור בתחלה ובין בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ". אלא שהסוגיה מעירה כי אין הקבלה שלמה בין המחלוקות שכן דעת חזקיה אינה מתאימה לאף אחת משיטות החכמים: חכמים אוסרים רק כשיש בדבר האסור לאסור את התערובת לבדו, בעוד שחזקיה אוסר גם כש"הגדילו באיסור".  רבי אליעזר סובר שהולכים אחר הדבר האחרון שנפל רק אם האיסור אינו מצוי עוד בתערובת, בעוד שחזקיה מתיר "הגדילו בהיתר", אפילו כשלא סילק את יין הנסך שנפל בתחילה למים. הסוגיה מציעה כי מחלוקת האמוראים היא האם "רואים את מינו כאילו אינו", והשאר, שאינו מינו של האיסור, רבה עליו ומבטלו. חזקיה סבור שהדבר מותר רק כאשר יין הנסך התבטל תחילה במים, ושוב אינו אוסר את יין ההיתר. ואילו רבי יוחנן סובר כי המים מבטלים את היין האסור ורואים כאילו היין המותר אינו חלק מתערובת היין. הלכה אחרת משמו של רבי יוחנן מבהירה את טעמו גם ביחס לעוד סוגי תערובות: "ב' כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה - רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו".

מפרשי התלמוד נחלקו כיצד להסביר את "הגדילו בהיתר" ו"הגדילו באיסור" –  אם הכוונה היא לתערובת מין במינו או מין בשאינו מינו, ואם מדובר בתערובת הראשונה או האחרונה. רש"י סבור כי כבר הייתה תערובת ראשונה של מין בשאינו מינו (יין במים), "הגדילו באיסור" הוא כאשר יין נסך נופל למים ויין, ואילו "הגדילו בהיתר"  הוא יין הנופל לתערובת מים ויין נסך. תוספות סבורים כי הדבר הקובע הוא התערובת הראשונה הקודמת לתערובת האיסור – ו"הגדילו בהיתר" הוא תערובת יין ומים שנפל אליהם יין נסך, ו"הגדילו באיסור" הוא תערובת אסורה של יין ביין נסך שנפלו אליהם מים.  וראב"ד סובר כי יש להפוך את פירוש התוספות, ו"הגדילו בהיתר" הוא תערובת יין ויין שנפלו אליהם מים , ו"הגדילו באיסור" הוא כאשר נפל יין נסך לתערובת מים ויין.          

איסורים שיש בהם חומרת מין במינו - במשנה נאמר: "זה הכלל: מינו במינו – במשהו, שלא במינו – בנותן טעם". בסוגיה נחלקו אמוראים: רב ושמואל סבורים שהכלל במשנה תקף לכל האיסורים בתורה: ואילו ריש לקיש ורבי יוחנן סבורים שכל האיסורים במינם ושלא במינם אסורים בנותן טעם, חוץ מאיסור טבל מאחר שחיטה אחת פוטרת אדם מתרומה, החמירו לאסור גם בכמות קטנה של חיטה אחת, ווחוץ מאיסור יין נסך האסור בגלל חומרתה המיוחדת של עבודה זרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפסיקת מחיר, ובדבר ניצוק כחיבור בין נוזלים.  

במשנה נאמר: "המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד – דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק – דמיו אסורין". בעקבות המשנה דנה הסוגיה על תוקפם המשפטי של פסיקת מחיר או משיכה של חפץ בקניין הנעשה עם גוי. בדף הקודם דנו האמוראים האם "משיכה בגוי קונה", ובדף זה מגיעים למסקנה על יסוד דיני גזל: "בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה. בא חבירו ונטלה ממנו – נהרג עליה" כי משיכה היא קניין, ולכן גם גזל במשיכה קונה את החפץ לגזלן, ולכן הוא חייב מיתה על כך.

פסיקת מחירא. הפרת הסכם פסיקה - אדם האומר לחבירו שימכור לו, והולך ומוכר לאיש אחר – נחלקו האמוראים: רב יוסף סבור שהראשון קנה, ואילו אביי סובר שמאחר שלא פסק מחיר אין בהתחייבות למכור קניין, ויכול למכור לאיש אחר. התלמוד מסביר כי מן המשנה של המוכר יין לנכרי אין להוכיח כי פסיקת המחיר כמוה כקניין, מפני שייתכן כי החמירו בעניין יין נסך ואין זה הדין בקניין רגיל. עם זאת מן הברייתא העוסקת בקניין פירות: "משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו, בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק - לא קנה ושניהן יכולין לחזור בהן. פרקן והכניסן לתוך ביתו, פסק עד שלא מדד - אין שניהן יכולין לחזור בהן, מדד עד שלא פסק שניהן - יכולין לחזור בהן". כאשר מכניסם לביתו עושה מעשה של קניין, אך עדיין יכולים לחזור בהם כל עוד לא פסקו מחיר על הפירות, כדברי אביי. ב. פסיקה ועליית מחיר - מחלוקת אמוראים אחרת היא על אדם המתחייב ופוסק לחבירו במחיר אחד, ואחר כך מוכר לאדם אחר במחיר גבוה יותר – רב כהנא סובר שהראשון קנה את הדבר מאחר שכבר פסקו מחיר, אך רב יעקב מנהר פקוד סובר שבמקרה זה אמנם התחייב למכור במחיר מסוים אך נחשב כמי שנאנס מחמת הכסף הרב שהוצע לו, והמכירה במחיר הגבוה תקפה.ג. פסיקה על דעת אחרים – אם אדם אומר כי הוא מקבל את המחיר שישומו שלושה – די ששניים מתוך השלושה יסכימו על המחיר, אך אם אומר כי רוצה שיאמרו שלושה – צריכים להגיע להחלטה פה אחד על המחיר. אם הוא אומר שישומו ארבעה או יאמרו ארבעה – יש צורך בהסכמה של כל ארבעת פוסקי המחיר, מאחר שמספר זה אינו בית דין המכריע על פי רוב, אלא הסכמה מקצועית של כל מי שנבחר להעריך את המחיר מבחינה מקצועית. ד. שינוי הרכב בית דין לפסיקת המחיר – נחלקו אמוראים: לפי רב פפא לאחר ששמו שלושה המוכר רשאי לעכב את השומה, ולדרוש שתבוצע בידי שלושה אנשים מקצועיים יותר, ולפי רב הונא בריה דרב יהושע אין הוא רשאי לקבוע מי מקצועי יותר בעניין זה. 

ניצוק כחיבור ליין נסך - במשנה נאמר: "נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים, וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עכבת יין (מקום בו מתעכב היין) – אסור. המערה מכלי אל כלי, את שעירה ממנו – מותר, ואת שעירה לתוכו - אסור".

בעקבות המשנה התלמוד דן בקילוח כחיבור של נוזלים, ורב הונא סבור ש"נצוק (קילוח נוזל), קטפרס (נוזל הזורם במדרון) ומשקה טופח (רטוב כדי להרטיב) - חיבור לעניין יין נסך". הסוגיה דנה בדברי רב הונא לפי מקורות שונים. הוכחה אפשרית היא מן המשנה שלנו: "אם יש בו עכבת יין – אסור", והיין המקלח לצלוחית של עובד כוכבים נחשב כמחובר לעכבה שבמשפך, ולפיכך יש כאן חיבור של תערובת איסור, וכאשר שופך מהמשפך לצלוחית של ישראל – מוזג מיין נכרי. ואולם, התלמוד דוחה את ההוכחה ומסביר כי הניצוק אינו חיבור, ובמקרה זה הצלוחית של עובד כוכבים פחוסה בצורתה, והיין עלה בה עד שהוא מגיע למשפך ממש, ואין להוכיח מכאן לגבי ניצוק. הוכחה אחרת היא מהמשך המשנה: "המערה מכלי אל כלי, את (הכלי) שעירה ממנו – מותר, את שעירה לתוכו – אסור". התלמוד מסביר שמדובר במי ששופך מכלי לכלי בקפיצות  ("קטופי") ואין קילוח רצוף המחבר את מה שבשני הכלים, אבל אין להוכיח מכאן שסילון היין היוצא מן הכלי העליון ונוגע בכלי התחתון ("ניצוק") נחשב כחיבור. גם דברי הברייתא: "המערה מחבית לבור, קילוח היורד משפת חבית למטה – אסור" אינו מלמד שניצוק הוא חיבור, מאחר שמדובר בגוי המערה בכוחו, וחכמים גזרו לאסור את היין שיצא מהחבית בכוח הגוי החוצה אל הבור, אך לא אסרו את מה שבתוך החבית. הוכחה אחרת היא מן המשנה במסכת טהרות (ח,ט) נאמר: "הנצוק (קילוח של נוזלים) והקטפרס (מים במדרון) ומשקה טופח (רטוב) - אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. האשבורן (מים מכונסים במקום אחד) - חיבור לטומאה ולטהרה", אך אין להוכיח ממשנה זו לעניין יין נסך, מפני שהיא עוסקת בהגדרת חיבור של נוזלים לעניין טומאה וטהרה.

בסוגיה מובאות עצות של האמוראים לשופכי היין. עצה אחת היא לשפוך את היין בזרם שאינו מתמשך ("קטופי") או בזריקה ("נפוצי") אך לא בשפיכה, על מנת שלא יהא קילוח רצוף של יין מן הכלי של ישראל לכלי של הגוי. עצה אחרת היא שלא יתקרב הגוי למקום שפיכת היין, כדי שלא ישכחו ויבקשו עזרה מהגוי וישפוך בכוחו ויאסור את היין. עוד מסופר על אדם שהיה מעלה יין בעזרת צינור שאיבה של יניקה בקנה ("גישתא ובת גישתא"), עובד הכוכבים הניח את ידו ונגע ביין שבקצה צינור היניקה, ורבא אסר את כל היין. היין שבצינור אינו נחשב "ניצוק" מפני שניצוק זקוק לכוח אדם שופך כדי ליצור חיבור. במקרה זה הסיבה לאסור היא שהקנה שואב את היין, והיין נגרר והולך לפי סתימת ופתיחת הקנה, ולכן היין שבחבית נחשב כמחובר על ידי הקנה לכל שאר היין שבקנה, ואם הגוי נוגע בשסתום של הקנה נחשב כנוגע בכל היין. כלי לשתיית יין שאנשים שותים ממנו יחד במציצה – היהודי רשאי למצוץ מצידו האחד ובלבד שיפסיק לשתות לפני הגוי השותה מצד אחר, מפני שהיין שלא בא לפיו של השותה חוזר מהקנה אל הכלי ואוסר את היין המצוי שם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במכירת יין לגוי.

במשנה נאמר: "בולשת (גדוד צבא) שנכנסה לעיר בשעת שלום, חביות פתוחות - אסורות, סתומות – מותרות. בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך". התלמוד משווה את הדברים למשנה במסכת כתובות (ב, ט): "עיר שכבשה כרקום – כל כהנות שבתוכה פסולות", ומסבירים כי ההנחה היא שבשעת מלחמה החיילים אינם פנויים בדעתם לניסוך, אך עדיין יצרם גדול אפילו בזמן מלחמה.

במשנה נאמר: "האומנין של ישראל ששלח להם עובד כוכבים חבית של יין נסך בשכרן - מותר לומר 'תן לנו את דמיה'. משנכנסה לרשותן – אסור". התלמוד מוסיף כי מותר לבקש מגוי להשתדל לפייס את גובי המס מן היין ולהציל את היהודי מתשלום מס, ואפילו שאותו גוי ישלם את המס ביין נסך, אך אם מבקש שהגוי ישלם במקומו לגובה היין הדבר אסור.

במשנה נאמר: "המוכר יינו לעובד כוכבים, פסק עד שלא מדד - דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק דמיו אסורין". אסור למכור יין נסך לגוי או ליהנות ממכירת יין נסך לגוי. במשנה מבחינים בין מקרה שבו קבעו והסכימו על מחיר ("פסק") אז סמכה דעתו של הגוי לקנות את היין, ורשאי ישראל למכור לו את היין. אם משך הגוי את היין לפני סיכום המחיר, יש לחוש שנגע ביין, ובגלל שעדיין לא סמכה דעתו לקנות לגמרי, נמצא כי היין עודנו שייך לישראל והוא מוכר לגוי יין נסך, ודמיו אסורים. אגב דיון זה מובאת מחלוקת אמוראים על קניין משיכה של גוי: אמימר סבור שכאשר עובד גוי מושך חפץ לשם קנין נגמר הקניין על ידי המשיכה, כדרך הקניין המקובלת אצל הפרסים השולחים מתנות זה לזה. רב אשי סבור כי משיכה אינה קונה אצל גוי, ומנהג הפרסים אינו מבטא דרך קניין אלא את דרך הנימוס המקובלת אצלם. האמוראים מסכימים כי פסיקת המחיר היא תנאי הכרחי לקיום הקניין מאחר שהגוי סומך את דעתו ומסכים לקניין רק לאחר בירור המחיר. המחלוקת היא כיצד להסביר מהו התנאי המשלים את המכירה לחלוטין. לפי מר קשישא (הסבור כאמימר) ופסיקת המחיר אינה מעבירה את היין לבעלות הגוי אלא רק עם המשיכה המקנה לגוי את היין, ומגע הגוי ביין אירע לאחר שהיין כבר עבר לרשות הגוי והתחייב בדמיו. לפי רב אשי מדובר על גוי המקדים לשלם דינר קודם המדידה, ולא מעשה המשיכה מקנה את היין אלא נתינת דמי קדימה.   

רב אשי מבקש להוכיח שמשיכה אינה קונה מדברי האזהרה של רב למודדי היין (סבויתא). רב מזהיר את המודדים לקחת את התשלום על היין או לזקוף אותו כהלוואה עוד לפני שימדדו את היין בכלים, כדי שלא יהיה יין נסך ברשותם, וימכרו יין נסך. לפי רב אשי ההנחה מאחורי האזהרה היא שמשיכה אינה קונה בגוי, מאחר שאם הגוי אכן היה קונה במשיכה קודם שנגע ביין לא הייתה כל בעיה למכור את היין ולא היה צריך אזהרה מיוחדת על כך. התלמוד דוחה הוכחה זו ומסביר כי בכל מקרה שהגוי קונה את היין קודם שהוא נוגע בו באמת באמת אין צורך באזהרה, ולפיכך אם משך הגוי יין המצוי בכלי של ישראל, או אם מדד ישראל יין לכלי של גוי והגוי מחזיק את הכלי בידיו וקונה בהגבהה, או שהכלי של הגוי מצוי על קרקע רשותו של ישראל – היין מותר, כי כבר קנה הגוי קודם המדידה והאיסור בא לאחר מכן (ובכל המקרים הללו אין להניח הנחות בלתי מקובלות רק כדי להסביר שהאיסור והקניין באים יחד, כגון: יין ניצוק נחשב כמחובר ליין הנסך המצוי בכלי של הגוי, או שאדם אינו קונה בכליו כל עוד הם מצויים ברשות המוכר). האזהרה של רב מתייחסת אם כן למקרה מיוחד של יין הנשפך לכד של גוי ובפיו של הכלי יש מעט יין ("עכבת יין"), ומאחר שהיין הנשפך לכלי מתערב ביין נסך המצוי בפי הכלי (ותערובת יין ביין נסך אסורה אף לדעת רבן שמעון בן גמליאל)  הזהיר רב את מוכרי היין שיטלו את דמי היין קודם שימדדו לכלי הגוי. 

הוכחה אחרת לעניין זה היא מהברייתא: "הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן עבודת כוכבים, אם עד שלא נתן מעות משך – יחזיר (את עבודת הכוכבים לגוי), ואם משנתן מעות משך – יוליך לים המלח". בברייתא מדובר על משיכה שמושך היהודי כקניין מידיו של גוי, אך גם כאן המשיכה מידי הגוי אינה קניין, ולפיכך  יכול להחזיר את עבודת הכוכבים אפילו לאחר שמשך מידיו של הגוי. ואולם, אביי ורבא דוחים הוכחה זו, ומבהירים כי השאלה כאן אינה שאלת הקניין אלא האם היהודי יכול להחזיר את הגרוטאה מפני שהדבר נראה כמקח טעות, וההנחה היא שאם היהודי לא נתן עדיין כסף לגוי הדבר נראה כמקח טעות, ואין זה נראה כעבודה זרה ביד ישראל, אך אם כבר נתן כסף – על אף שנראה הדבר כמקח טעות – עבודה זרה כבר נחשבת כדבר המצוי ביד ישראל שהוא חוזר ומוכרו לגוי, ולכן הפתרון היחיד הוא לבער את הגרוטאה בים המלח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במגע גוי ביין ביחס לדיני טהרות.

זונה – זונה גויה שהיתה אצל יהודים במסיבה – היין מותר לפי שאינם מניחים לה לנסך, אפילו שעוברים על זנות. אבל זונה ישראל במסיבה של גוים – יינה אסור, מפני שמזלזלים בה והיא נמשכת אחרי רצונם.

אריה – גוי המתחבא בין חביות היין מפחד האריה הנוהם, אינו נוגע ביין מפני שסבור כי גם יהודי מתחבא עמו באותו מקום. 

יין בבית – א. גוי הנכנס לבית שיש לישראל יין בו, ונועל את הדלת במנעול, עד שאין ישראל יכול להיכנס לשם – היין אסור, אבל אם היו נקבים בדלת שישראל יכול להסתכל דרכם – כל מה שישראל יכול לראותו היין מותר, ומה שמצוי בצד ואין ישראל רואה – אסור. ב. בית שיש לישראל בו יין, וגוי דר למטה וישראל גר בעלייה, ויצאו מן הבית לשמוע קול מריבה, והגוי נעל את הדלת, היין מותר, מפני שהגוי סבור שישראל חזר לפניו לבית והוא רואה אותו נוגע ביין. ג. בית מלון שהיה בו יין, ועובד כוכבים נמצא עומד שם בין החביות, ונבהל כשנמצא כאילו היה גנב – היין מותר, מפני שחשש שיתפסוהו ולא היה לו פנאי לנסך, ואם הולך שם בלי חשש – היין אסור. ד. אם היה הגוי בין החביות, והיה הבית נעול, או ששמר על היין, והיה יכול להשתמט ולהסביר מדוע נכנס לבית – היין אסור. אך אם אין לו דרך להסביר את כניסתו לשם, לא היה מנסך מחמת פחד. ה. ישראל וגוי שהיו יושבים יחד וכל אחד שותה מיינו, ויצא היהודי כששמע את קול התפילה בבית כנסת, או יצא כששמע קול שופר המבשר על כניסת שבת, והגוי סבור היה שהיהודי יחזור לשם – אינו נוגע ביין של היהודי מפני שאינו חושב שהיהודי שומר שבת אלא יחזור למקום בו היו יחד.

רוב ישראל – גנבים שבאו לעיר ופתחו חביות יין, אם רוב הגנבים באותו מקום הם יהודים כמו בעיר פומבדיתא – היין מותר. התלמוד מסביר כי ההיתר בנוי על ספק ספיקא, ספק אם נכנסו למקום גוים או יהודים, וספק אם באו לשתות יין או לחפש מטבעות בחביות. חיל צבא (פולמוסא) שהיו רוב ההולכים עמו יהודים – היין מותר. ויש האומרים שאף כאן מותר מפני שיש כאן ספק ספיקא, מי נכנס למקום, והאם שתו יין או רק חיפשו אחר כסף.  

גויה – העומדת בין החביות של יין והיה לה קצף של יין, היין מותר שלא לקחה אותה מתוך החבית עצמה, אלא הזדמן לה יין מגג החבית. מוזגת יין שמסרה מפתח לגויה – היין מותר, מפני שמסרה לה רק לשמור על המפתח, כדברי המשנה במסכת טהרות (ז, א): "המוסר מפתחות לעם הארץ – טהרותיו טהורות, לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד".

יין נסך וטהרות – התלמוד דן ביחס בין איסור יין נסך לבין דיני טהרות, ויש בדבר מחלוקת אמוראים: "חצר שחלקה במסיפס (סורג קטן) - אמר רב: טהרותיו טמאות, ובעובד כוכבים - אינו עושה יין נסך, ורבי יוחנן: אמר אף טהרותיו טהורות". רב סבור כי יש להחמיר בטהרות יותר מיין נסך, ולכן די במחיצה קטנה להפריד בין הגוי ליין, ורבי יוחנן סובר שדינם זהה. בהקשר זה יש להסביר את מה שנאמר במקורות שונים. ברייתא נאמר: "הפנימית של חבר והחיצונה של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ואף על פי שידו של עם הארץ מגעת לשם", ואילו בתוספתא (טהרות ט, יא) נאמר: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ובלבד שלא תהא ידו של עם הארץ מגיעה לשם". רב סבור שיש לחשוש למגע עם הארץ כדברי רבן שמעון בן גמליאל, אלא אם מדובר במקום שעם הארץ נתפס שם כאילו היה גנב (חצר הפנימית של חבר). רבי יוחנן סובר שאין לחשוש למגע עם הארץ, אך יש לחשוש למגעו במקום שבו הוא עשוי להשתמט ולתרץ שרצה לפשוט את ידו כמו בגג העליון השייך לחבר. 

דיון אחר קשור להבדל בין מגע לביאה המבוסס על דברי המשנה במסכת טהרות (ו,ד-ה): "הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר: 'הלכתי במקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה, אם לא נכנסתי'. רבי אליעזר אומר: ספק ביאה - טהור, ספק מגע - טמא". הבדל זה מהותי גם לעניין יין נסך, וכשם שאם יש ספק אם אדם נכנס למקום טומאה – הרי הוא טהור, כך גם אם אין ידוע שהגוי נכנס למקום חביות היין – היין מותר, אך שאלה זו קשורה גם לחומרה של דיני טהרות ביחס ליין נסך, ובעיקרו של דבר השאלה כיצד לתאר את המקרה של גוי הנוגע ביין: האם ספק מגע ביין הוא כמו ספק ביאה, מאחר שאין יודעים אם הגוי אכן בא למקום, או שהיתר שתיית יין הוא רק כאשר יש ספק ספיקא, שמא מדובר ביהודי, ושמא הגוי לא ניסך את היין.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהשגחה ושמירה על גוי.

במשנה נאמר: "עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת המשתמר - מותר. אם הודיעו שהוא מפליג (מתרחק מן המקום) כדי שישתום (זמן מספיק לניקוב במגופת החבית העשויה מטיט) ויסתום (את הנקב) ויגוב (יתייבש המקום שבו עשה את הנקב). רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב... היה אוכל עמו על השולחן והניח לגינין על השולחן ולגין על הדולבקי (דלפקי = שולחן בעל שלוש רגליים) והניחו ויצא מה שעל השולחן אסור שעל הדולבקי מותר ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדולבקי אסור חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות כדי שיפתח ויגוף ותיגוב". התלמוד מסביר שמחלוקת רשב"ג וחכמים היא על מגופה הסתומה בסיד שסתימה של חור אינה ניכרת בה, אך הכל סבורים כי בטיט סתימה חדשה ניכרת, ולכן הזמן הוא עשיית מגופה חדשה והמתנה עד שתתייבש ולא רק סתימת חור במגופה קיימת, כדעת רבן שמעון בן גמליאל.

בתוספתא נאמר: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לחכמים: והלא סיתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה", כלומר משני צדי המגופה, ומוסבר כי רבן שמעון בן גמליאל מסביר כי בטיט הסתימה ניכרת תמיד, ובסיד היא ניכרת מלמטה, אך חכמים סבורים שהחור אינו ניכר במגופה למעלה אלא רק למטה, והגוי לא מעלה על דעתו שישראל יהפוך את המגופה וידע שהגוי פתח את היין, וסבור שהנקב עשוי לפעמים להיסתם לגמרי משני צדדיו והיהודי כלל לא ידע שניקב את המגופה, ולכן היהודי אינו רשאי להרחיק משם יותר מזמן קצר. ההלכה היא כרבן שמעון בן גמליאל (ולכן חזרו על דבריו במשנה מספר פעמים) ואין חוששים שהגוי יעשה נקב בחבית, אך גם אין חוששים לדעת רבן שמעון בן גמליאל שהגוי יזייף מגופה מפני שיש בדבר טרחה יתירה. עם זאת, אין נותנים לגוי לשמור על יין זמן רב מפני הנקב הקטן המצוי במגופת החבית שהגוי ירחיבנו וישתה ממנו ואי אפשר לשים לב לדבר.   

הביטוי "בחזקת המשתמר" מובהר לפי דברי התוספתא במסכת טהרות (ז, טז): "הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות, אפילו הפליג מהן יותר ממיל - טהרותיו טהורות. ואם אמר להן לכו ואני בא אחריכם כיון שנתעלמה עינו מהם טהרותיו טמאות". בתחילת ההלכה מדובר על אדם הדואג שהחמרים והפועלים יטבלו במקווה ולא יטמאו את הטהרות, והוא עשוי לבוא מדרך עקלתונית (מפותלת) להשגיח עליהם ואינם יכולים לדעת מהיכן הוא בא. בסוף ההלכה מדובר על בעלים שאינו שומר על קשר-עין עם חמריו ופועליו, והוא אומר להם שיבוא אחריהם ואינם מתייראים שיפתיע אותם, והחשש הוא שיפגשו בדרך עם הארץ אחר שאינו מקפיד על טהרה וזה יגע בטהרות.

במשנה נאמר: "המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא (קיצור דרך) נכנס למדינה ורחץ – מותר. אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב. המניח עובד כוכבים בחנות אף על פי שיצא ונכנס – מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב. רבן שמעון גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב". במשנה נזכרו שלושה מקרים: גוי סבל המעביר חביות, גוי בקרון או בספינה, וגוי המצוי בחנות, ובכל המקרים הללו הגוי עשוי לחשוב שהוא יכול לעשות כרצונו בלי שיראה אותו הבעלים (יפליג בספינה, או ינעל את דלת החנות), ולכן נזכרו כל המקרים הללו, שבכל מקרה שבו הגוי מפחד שהיהודי יבוא ויראהו – הדבר מותר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטעם פגום במאכל מעיקרו או לאחר שהשביח.

בדף הקודם הובאה מחלוקת תנאים בתוספתא (תרומות ח, ט): "אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח - אסור, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לשבח – אסור, ולפגם מותר", והוסבר כי רבי מאיר מסתמך על איסור גיעולי גויים (במדבר לא) – להכשיר את הכלים של השלל במלחמת מדין, אפילו שיש בהם טעם פגום, ורבי שמעון מסתמך על איסור נבילה (דברים יד), שרק דבר הראוי לאכילה לגר נקרא נבילה ודבר פגום אינו ראוי לאכילה. בדף זה נחלקו האמוראים האם המחלוקת היא רק כאשר המאכל השביח ולבסוף נפגם, או גם כאשר המאכל נפגם מיד כאשר נפל האיסור לתוכו: עולא סבור כי המחלוקת היא רק כשהשביח ולבסוף פגם, אבל אם פגם מיד לדברי הכל המאכל מותר, ואילו רבי יוחנן סובר כי המחלוקת היא כאשר פגם מעיקרו, אך לא ברור האם הוא סובר שהכל מודים שאם השביח ולבסוף פגם הכל מודים שהמאכל אסור או שגם בעניין זה יש מחלוקת תנאים.    

התלמוד דן במקורות שונים שמופיעה בהם מחלוקת התנאים רבי שמעון וחכמים על דבר איסור הנופל להיתר:

במקור אחד מובאת מחלוקת רבי שמעון וחכמים על איסור שנפל למאכל ואחריו נפל היתר. במשנה במסכת ערלה (ב, ח-ט) נאמר: "שאור של חולין שנפל לתוך עיסה, ויש בו כדי לחמץ, ואחר כך נפל שאור של תרומה, או שאור של כלאי הכרם, ויש בו כדי לחמץ – אסור, ורבי שמעון מתיר". כשנופל שאור של חולין המאכל מחמיץ, וכאשר נופל השאור של התרומה המאכל כבר פגום מעיקרו, אך אין להוכיח מכאן בהכרח כדעת רבי יוחנן (וכנגד דעת עולא) שמחלוקת התנאים היא על פגם מעיקרו, מפני שהשאור הנוסף מחמיץ את העיסה ופוגם בה כעיסה, אך החמצה יתירה זו של העיסה עשויה לשמש לחימוץ של עיסות אחרות, ולפיכך יש שבח מצד אחר בעיסה זו.   מחלוקת קרובה של רבי שמעון וחכמים עלאיסור והיתר שנפלו בבת אחת מופיעה בברייתא: "שאור של תרומה ושל חולין שנפלו לתוך העיסה, בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וחימצו – אסור, רבי שמעון מתיר.נפל של תרומה תחלה - דברי הכל אסור, נפל של חולין ואחר כך נפל של תרומה או של כלאי הכרם – אסור, ורבי שמעון מתיר". הדין של "נפל של תרומה תחילה – דברי הכל אסור" הוא השביח ולבסוף פגם, שכן העיסה השביחה כשנפל שאור של תרומה ונפגמה כשנפל שאור של חולין והעיסה החמיצה יותר מדי, ומכאן שאין מחלוקת במקרה זה, והכל מסכימים שהדבר אסור, ומחלוקת התנאים היא רק כאשר המאכל נפגם מעיקרו, כשנפלו השאור של החולין והתרומה בבת אחת, כדברי רבי יוחנן.  מחלוקת שלישית מופיעה בתוספתא (תרומות שם): "יין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור, ורבי שמעון מתיר". לדעת עולא המחלוקת היא על מאכל שהשביח ולבסוף נפגם, שקודם נפל היין או החומץ למאכל קר, ואחר כך הרתיח את המאכל יחד עם היין או החומץ והמאכל נפגם. ולדעת רבי יוחנן מדובר על מאכל הפגום מעיקרו, ואין שם שבח בשום שלב.

התלמוד מסביר שבעיקרון אפשר היה לשנות רק את דברי הברייתא (ללמד שלדעת הכל השביח ולבסוף פגם אסור) והתוספתא (ללמד שהמחלוקת היא בפוגם מעיקרו).המשנה בערלה עוסקת במחלוקת הנוגעת לניתוח המקרה של היתר ואיסור שנפלו זה לאחר זה ביחס לשאלת הפגם. לדעת חכמים שאור התרומה מזרז את ההחמצה ובלעדיו העיסה הייתה מחמיצה במשך זמן ארוך יותר בזכות שאור החולין, ולכן נחשב הדבר כאילו האיסור משביח ורק אחר כך פוגם. רבי שמעון סובר שהפעולה אינה נחשבת כזירוז ההחמצה אלא כפעולה הדדית התלויה בשני הגורמים, ו"כשהשביחו – שניהם השביחו, וכשפגמו – שניהם פגמו", ולכן הרי זה כפגום מעיקרו. התלמוד מעיר כי רבי שמעון סובר כי איסור אינו מצטרף להיתר, ואפילו איסור ואיסור אינם מצטרפים, כדברי המשנה במסכת ערלה: "הערלה וכלאי הכרם מצטרפין, רבי שמעון אומר: אין מצטרפין".    

עכבר שנפל לשיכר - בתלמוד דנים בדינה של חבית שיכר שעכבר נפל לתוכה – רב אוסר לשתות מהשיכר. רב ששת מסביר שאין זה מפני שנותן טעם לפגם אסור, אלא שבמקרה זה יש חידוש: אנשים מואסים בשיכר שעכבר שהה בתוכו ובדלים ממנו בעצמם, ולכן האיסור צריך לחול על דבר שאנשים לא היו בדלים ממנו מצד עצמם, ולכן נותן טעם לפגם – אסור. ואף על פי שאנו סוברים שטעמו הפגום של עכבר מת אוסר את השיכר, לעניין טומאה וטהרה דינו כשאר השרצים שנאמר עליהם "וכל אשר יפול עליו מהם במותם" (ויקרא יא, לב), ומטמאים רק כפי שהיו בעת מותם ולא כשהם מתייבשים לאחר מותם. יש המסבירים כי אנשים כלל אינם בדלים משיכר שעכבר נפל לתוכו, ואפילו המלכים שותים משיכר כזה, אך יש כפי הנראה להבחין בין עכבר המצוי בשדה שאינו פוגם את טעם השיכר שהכל רגילים בו, לבין עכבר הגר בעיר שם בדלים משתיית השיכר אם היה עכבר בתוכו. רבא סבור כי אין לדעת אם סבור היה שנותן טעם לפגם אסור (ואין הלכה כמותו), או שסבור היה שנותן טעם לפגם – מותר, והעכבר משבח את השיכר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטעם לפגם.

במשנה נאמר: "זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם – אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם – מותר, כגון חומץ שנפל על גבי גריסין". בתלמוד מוסבר כי מדובר על חומץ שנפל על גריסים רותחים, אבל אם הגריסים היו צוננים והחומץ נפל עליהם הרי הוא משביח את טעמם, ואפילו אם אחר כך הרתיח את הגריסים עם החומץ ואינם טעימים למאכל, הדבר דומה למי שהשביח ולבסוף פגם – ומתחילה היה בהם טעם לשבח, ואסור. ומסופר כי בעיר ציפורי נהגו להכין בערבי שבתות מאכל של גריסים בחומץ וקראו למאכל זה שחליים.

התלמוד דן בהגדרת נותן טעם לפגם. התלמוד מביא מסורות שונות כיצד ריש לקיש הגדיר את טעם לפגם: ""נותן טעם לפגם שאמרו, לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלית, אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה", ולפי מסורת קרובה: "נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין אלא השתא מיהא הא פגמה". המסורות הן קרובות, אלא שלפי המסורת הראשונה כאשר אפשר לייחס את הטעם הפגום לחסרון בתבלין –  התבשיל אסור, והוא מותר רק כאשר ברור לנו כי האיסור לבדו פגם את הטעם. ולפי המסורת השנייה מאחר שבפועל המאכל נפגם מחמת האיסור – אפילו אם הגורם לכך היה דברים אחרים שהיו מעורבים ביצירת הפגם כמו חסרון בתבלין  - המאכל מותר. רבי אבהו מביא בשם רבי יוחנן הלכה "ריבה טעם לפגם", ושינוי זה בניסוח ההלכה מ"נותן טעם לפגם" מלמד כי יש לפסוק לפי המסורת המקלה של ריש לקיש, ואפילו אם היו עוד דברים שגרמו לפגם בטעם – המאכל מותר. ריש לקיש עצמו רק הגדיר את טעם לפגם, אך הוא עצמו אינו מתיר טעם לפגם, ולכן הוא רק השתמש בהגדרה כללית לשיטתם של המתירים אך לא לשיטתו שלו.

התלמוד מסביר כי למעשה יש מחלוקת תנאים בתוספתא (תרומות ח, ט) על נותן טעם לפגם: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח – אסור, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לשבח – אסור, ולפגם – מותר". התלמוד מסביר כי רבי מאיר לומד זאת מקדירות שהתבשלו בהם מאכלים של גויים, והתורה הצריכה הכשר לכלים ששללו ישראל ממדין (במדבר לא, כב-כג) אפילו שהטעם האוכל הלא כשר שהיה בכלים הללו פוגם בתבשיל המתבשל בהם עכשיו. אך רבי שמעון סובר כי שהתורה אסרה רק להשתמש בכלים שהתבשל בהם האיסור באותו יום ("קדירה בת יומה"), שהטעם אינו פגום עדיין, ומסתמך על הכתוב "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך" (דברים יד, כא), שהגדרת נבילה היא רק מה שראוי לאכילה לגר, ואם אין בה טעם משובח אלא טעם פגום היא אינה ראויה לגר ואינה נקראת נבילה.  לעומת זאת רבי מאיר סובר כי בכל מקרה הטעם שבקדירה אפילו בת יומה פגום קצת ואינו נותן טעם משובח באוכל, והתורה סבורה כי נבילה שבחייה לא הייתה ראויה לאכילה (סרוחה) אינה נקראת נבילה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהגדרת תערובת לפי טעם, שם או ריח.

במשנה נאמר: "יין נסך שנפל על גבי ענבים  - ידיחן והן מותרות, ואם היו מבוקעות אסורות. נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים - אם יש בהן בנותן טעם אסור... זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר כגון חומץ שנפל על גבי גריסין". יין נסך ישן (יין שכבר תסס) הנופל על גבי ענבים אוסר אותם בנותן-טעם. ונחלקו האמוראים כיצד יש לאמוד את התערובת: רבא סבור כי בתערובת יש ללכת אחר שם הדבר, ואילו אביי סבור כי יש ללכת אחר הטעם של הדבר. אביי מסתמך על דברי המשנה במסכת ערלה (ב, י): "תבלין שנים ושלושה שמות, והן מין אחד, או מין שלושה – אסורים ומצטרפים", שם מדובר על מיני מתיקה לתיבול הקדירה ומצטרפים זה לזה. רבא סבור כי משנה זו היא דעת רבי מאיר הסובר שכל איסורי האכילה מצטרפים זה לזה אפילו אם אין להם טעם אחד, לפי דברי הכתוב "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג) – שכל מה שציווה הקב"ה לתעבו הרי הוא בכלל איסור אחד של אכילה.

ההבדל המעשי בין הדעות בא לידי ביטוי בכמה מקרים. אם יין חדש נפל לענבים יש ליין שם אחד ולענבים שם אחר, ולכן לדעת רבא התערובת היא של מין בשאינו מינו – ובטלה בנותן טעם. לעומת זאת אביי סבור כי מאחר שהטעם של הענבים ושל היין הוא אחד התערובת מוגדרת כמין במינו האסורה אפילו במשהו. במקרה של חומץ יין וחומץ שכר שהתערבו, או שאור של חיטים ושאור של שעורים שהתערבו זה בזה, הדעות עקביות אך המסקנה הפוכה: אביי סובר כי יש ללכת אחר הטעם ולכן התערובת היא מין בשאינו מינו ואסורה בנותן טעם, ורבא סובר כי יש ללכת אחר השם ומאחר שחומץ או שאור הם שם אחד, התערובת היא מין במינו האסורה אפילו במשהו.

מחלוקת אחרת של אביי ורבא בנושא קרוב היא על ריח של חומץ.  אם חומץ אסור נפל ליין – הריהו אוסר בנותן טעם. ונחלקו ביין שנפל לחומץ, לאביי ריח היין נהיה כריח החומץ ואף שטעמו עדיין טעם יין, יש ללכת גם אחר הריח, ולכן התערובת היא מין במינו ואסורה במשהו. ולרבא ריח היין אינו משנה וטעמו הוא טעם יין השונה מטעם החומץ, ולכן התערובת היא מין בשאינו מינו ואסורה בנותן טעם. מחלוקת זו קשורה כפי הנראה לשיטתם הכללית האם ריח הוא דבר בעל חשיבות שהמריח הריהו כשותה או אוכל מן האיסור. בפרט נחלקו על ישראל המריח יין של גוי בבת תיהא (נקב הרחה שהיו נוקבים במגופה כדי להריח את היין), שלאביי הדב אסור מפני ש"ריחא מילתא" [=ריח דבר הוא], ולרבא "ריחא לאו מילתא". רבא סבור כי ריח אינו דבר לפי דברי המשנה במסכת תרומות (י, ד): "תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת – הפת מותרת, לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון", אך אביי סבור כי שם מדובר על כמון הנשרף בעת ההסקה ואינו קיים בעת אפיית הפת.

התלמוד מסביר כי שאלה זו על חשיבות הריח בענייני איסור אכילה היא מחלוקת תנאים במשנה במסכת תרומות (שם, ג): "הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה – רבי מאיר אוסר, ורבי יהודה מתיר, ורבי יוסי מתיר בשל חיטים ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות". אלא שאביי סבור כי כל התנאים מודים כי אם הפת חמה והחבית פתוחה וודאי ספגה מריח היין ואסורה, ונחלקו רק על מקרה של פת חמה וחבית מגופה או פת צוננת וחבית פתוחה, ולכן כל התנאים סוברים כדעתו ולא כדעת רבא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשכירות של יין נסך.

במשנה נאמר: "השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך - שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו: 'העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום' - שכרו מותר. השוכר את החמור להביא עליה יין נסך - שכרה אסור. שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו עליה - שכרה מותר".

שכר מלאכה אחרת – אביי מסביר בעקבות דברי התוספתא (עבודה זרה ז, י) כי מדובר על פועל שכבר השלים את יום עבודתו, ובסוף יום העבודה לעת ערב, בעל הבית מבקש שיעביר לו חבית ממקום למקום, ומאחר ששכר זה אינו חלק מן המשכורת הכוללת של העבודה השכר כולו מותר. רבא סבור כי מדובר על גוי השוכר להעביר לו מאה חביות במאה פרוטות. אם נמצא כי אחת מהן היא חבית של יין – כל השכר אסור, מאחר שכל השכר נכלל כחלק מעבודה אחת, אך אם פירט ואמר שיעביר לו כל חבית בפרוטה, ונמצאת אחת של יין – שכרה אסור ושכר שאר החביות מותר.

שכר לגין (כד יין) – הסוגיה דנה בדברי התוספתא בבבא מציעא (ז, יא): "השוכר את החמור – שוכר מניח עליה כסותו ולגינתו ומזונותיו של אותו הדרך. מכאן ואילך – חמר מעכב עליו. חמר מניח עליה שעורים, ותבן ומזונותיו של אותו היום. מכאן ואילך, שוכר מעכב עליו". השוכר חמור רשאי להשתמש בו להובלת לגין, אך בדרך כלל הלגין אינו כלול בחישוב השכירות, ולכן גם כאשר השוכר מניחו – אין הוא משלם עליו ולכן גם בעניין יין נסך אין זה נחשב כאילו החמר מקבל עליו שכר יין נסך. ההבדל בתוספתא בין חמר לשוכר הוא שהחמר נוהג לקנות בדרך מתחנה לתחנה ולכן אינו רשאי לקחת מזונות על החמור מלבד המזונות של אותו היום, ואילו השוכר אינו קונה בדרך ולכן מאפשרים לו לקחת את כל המזונות של אותה הדרך יחד עמו. בתלמוד מסופר על רב איקא אביו של רב אחא שהיה מוכר יין לגויים, וכשכר היה מקבל את קנקני היין לאחר ששפך אותם לנודות יין. בתלמוד מוסבר כי בהסכם הקנייה היה מתנה שיקבל את הקנקנים בלי לקבל שום אחריות על נודות היין שלא יבקעו, או שהגויים היו מביאים מעצמם כלים ריקים למלא בהם את היין, ולא היה רוצה בקיום היין כדי שלא יפסיד. כמו כן הוא עשה הסכם עם הבעלים של המעבורת שבהעברתם בנהר, שיעבירם בחנם או לפי הסכם קבוע וסימנים, כך שלא ייחשב הוא כמי שטורח בדבר ורוצה בקיומו.  

בתלמוד מסופר על רב יהודה השולח קורבן לאבידרנא הגוי ביום חגו, מפני שהוא בטוח שגוי זה אינו מאמין בעבודה זרה ולא יבוא לעובדה. בדרך כלל אין מסתמכים על כך וצריך שגר תושב יקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים בפני שלושה חברים – ורק אז דינו כדין ישראל ומצווים אנו להחיותו (לדאוג לצרכיו ולחייו). ואם גר תושב מקבל עליו למול ולא מל, ועברו עליו שניים עשר חודשים -  הוא שוב נחשב כמין שבעובדי כוכבים. ומסופר על רבא המביא קרבן לבר-ששך ביום חגו מפני שהוא יודע כי בר ששך אינו עובד כוכבים. בר ששך מצוי בבית מרחץ יחד עם זונות, ורבא מסביר לו כי העולם הבא של היהודים הוא עדיף מזה, וכי הנאתו של בר ששך אינה שלמה מפני שהוא עודנו צריך לחשוש מאימת המלך, ובאמצע השיחה מגיע שליח המלך לקרוא לבר ששך, המתרעם על רבא ואומר כי כל מי שרוצה לראות רע ביהודים יבוא לידי פגע, וכאשר רבא עונה אמן על ברכה-קללה זו – פוקעת עינו של בר-ששך.   

נותן טעם - במשנה נאמר: "יין נסך שנפל על גבי ענבים – ידיחן (ישטוף אותן) והן מותרות, ואם היו מבוקעות – אסורות (שהיין מפעפע לתוכן). נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים, אם יש בהן בנותן טעם אסור. ומעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן ושאל לחכמים והתירום. זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם – אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם – מותר, כגון חומץ שנפל על גבי גריסין". הסיפור על ביתוס בן זונין מדגים את הכלל של נותן טעם לפגם, שהרי היין הנופל על הגרוגרות (תאנים) פוגם את טעמן. בסוגיה מסופר כי רבא לא התיר להשתמש בחיטים שנפל עליהם יין נסך מפני שיש בחיטים סדקים והן נחשבות כמו ענבים מבוקעות, אך הוא התיר לטחון את החיטים לקמח ולמוכרם לגויים ולעשות כן שלא בפני ישראל, כשיטת התוספתא במסכת כלאיים (ה, יט) "בגד שאבד בו כלאיים הרי זה לא ימכרנה לעובד כוכבים" כדי שלא יבוא הגוי  למוכרם לישראל ולהכשילו באיסור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודה זרה שרוצה בקיומה, דמי עבודה זרה, וביטול עבודה זרה של גר תושב.

בדף זה מסופר על שלושה עניינים הנידונים בקרב חבורת החכמים רב נחמן, עולא, אבימי בר פפי ורבי חייא בר אמי. שאלה אחת היא על ישראל המקבל שכר לשבור חבית של יין נסך – האם רשאי לעשות כן מפני שהדבר ממעט בתִפלה (כלומר, ממעט איסור בעולם), או שמאחר שהוא רוצה בקיומה של החבית כדי שיקבל שכר על שבירתה הרי הוא נחשב כמי שנהנה מיין נסך ואסור לעשות כן. רב נחמן סבור כי שובר את היין "ותבוא עליו ברכה". התלמוד דן בהקשר זה בשיטות התנאים רבי עקיבא ורבי יהודה. רבי עקיבא סובר שאסור לקיים כלאיים בכרם, והמקיים כלאיים בכרם לוקה לפי הכתוב "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט), אך רשאי לקבל שכר על עקירת כלאיים למרות שרצונו בקיומם עד שייעקרו. רבי יהודה סובר שאסור לתת לגוי מתנת חנם, אך אם מסייע להם למעט איסור מותר לעשות זאת אפילו בחנם. 

שאלה שנייה היא לגבי גוי המוכר עבודה זרה - והאם אסור ליהודי להשתמש בדמים שקיבל עבורה, כפי שליהודי אסור להשתמש בכספים שהוא עצמו שילם עבור עבודה זרה. בתלמוד מסופר על גויים שבאו לפני החכם רבה בר אבוה והוא הורה להם למכור את כל רכושם ואחר כך להתגייר, אך לא ברור אם מקרה זה הוא מיוחד מפני שדעתו של גוי זה היא להתגייר ולכן הכסף שבידו מותר, שאין הוא רוצה בעבודה זרה. בתלמוד דנים בהלכה בתוספתא (עבודה זרה ז, טז): "ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה, ומכר עבודת כוכבים, והביא לו יין נסך, והביא לו – מותר, אבל אם אמר לו: המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור", ומסבירים כי במקרה הראשון הוא אינו רוצה בקיומה של עבודה זרה אלא רק לקבל את כספו, ובמקרה השני הוא רוצה בקיומה של עבודה זרה כדי שיקבל את חוב ההלוואה. בעניין זה הקלו חכמים על גר החולק עם אחיו הגוי את ירושת אביהם (משנה דמאי ו, י): "גר וגוי שירשו אביהם גוי, גר יכול לומר לו: 'טול אתה עבודה זרה, ואני מעות', 'טול אתה יין נסך ואני פירות', אם משבאו לרשות הגר – אסור". במקרה זה הגר רוצה בקיומה של עבודה זרה, ואפילו אם אינו רוצה בה ממש ולא איכפת לא אם תישבר ("מתחלקת לפי שבריה") רוצה שלא תיגנב ותאבד כדי לקבל את ירושתו מאביו, והקלו עליו כדי שלא יחזור להתנהג בקלקול אם יאסרו עליו לרשת את אביו.   

שאלה שלישת של החכמים הללו היא האם גר תושב יכול לבטל כל עבודת כוכבים, אפילו עבודת כוכבים שאינו עובדה כדין עובד כוכבים, או שדינו כישראל שאינו יכול לבטל עבודת כוכבים שאינה שלו, אם אין הוא עובד לה או מאמין בה (ראו תוספתא עבודה זרה ז, ג). אגב הדברים מובאת מחלוקת תנאים בהגדרה של גר תושב: "איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח. אחרים אומרים:...זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות – מייחדים אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין, ואפילו בעיר שרובה ישראל, אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים. יינו כשמנו, ולשאר כל דבר הרי הוא כעובד כוכבים. רבן שמעון אומר: יינו יין נסך, ואמרי לה: מותר בשתיה". התלמוד מסביר כי הביטוי "לשאר כל דבר הרי הוא כעובד כוכבים" אינו מתייחס לביטול עבודת כוכבים, אלא לכך שגר תושב יכול לבטל את הרשות שלו ליהודי בשבת כדינו של יהודי אחר המבטל את רשותו ואינו חייב לזכותו בקניין. הלכה זו היא חלק מדיני עירוב חצרות, שבה בני החצר מבטלים את רשותם לאחד מבעלי הבתים שבחצר, ואז הכל רשאים להוציא מהבתים לחצר הנחשבת כרשותו של היחיד. אם גוי גר בחצר הוא אינו יכול לבטל את רשותו, והיהודי חייב לשכור ממנו את דירתו כדי לעשות במקום עירוב חצרות.   

רב יהודה שדר ליה קורבנא

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור אתנן זונה, ובתשלום בדבר אסור.

איסור אתנן – בתורה נאמר "לא תביא אתנן זונה...בית ה' אלקיך" (דברים כג, יט). בתוספתא (תמורה ד, ח) נאמר: "נתן לה ולא בא עליה, בא עליה ולא נתן לה – אתננה מותר", שאם לא נתן לה את האתנו בשעת הביאה אין זה קרוי אתנן אלא מתנה סתם שאינה חלק ממעשה הזנות. אם אמר לזונה שהאתנן יהא אצלה עד שיבוא עליה ואם תצטרך אותו יהיה קנוי האתנן מעכשיו, – האתנן נאסר עם הביאה למפרע, אך אם קדמה והקריבה את האתנן – הריהו כשר (אם היה טלה). הסוגיה עוסקת באתנן שהזונה הקדישה אותו להקדש, האם הקדש נחשב כמו קרבן מאחר שההקדשה בפה מוסרת את החפץ כולו לידי ההקדש, או שמאחר שהאתנן קיים בשעת הביאה בידי ההקדש יש לאוסרו, ולא הכריעו חכמים בשאלה זו ("תיקו").

הבא על זונה ולא נתן לה אתנן, ולאחר זמן נתנו לה. אם אמר שתבעל לו סתם בלי להבטיח לה דבר, ובא עליה ואחר כך שלח לה טלה-  אין הטלה אסור משום אתנן. אבל אם הייתה הזונה גויה שאינה קונה את הטלה במשיכה, והתנה עמה שתיבעל לו בטלה זה – הרי זה אתנן האסור למקדש. וכיוצא בזה, אם הייתה הזונה ישראלית, והטלה נמצא בחצירה קונה אותו בקניין חצר, ואפילו אם לא היה בחצירה ואמר לה שהטלה הוא כמשכון בידה שאם לא ישלם לה עד זמן מסוים תקנה את הטלה – הרי זה כאתנן האסור למקדש.

איסור תשלום בדברים אסורים - בדף הקודם סופר על בית רבי ינאי שנהגו ללוות פירות של עניים בשביעית, ולפרוע להם בפירות בשנה השמינית, והתיר להם רבי יוחנן לעשות כן, שאין זה נחשב כסחורה בפירות שביעית, והפירות של השנה השמינית אינם מתקדשים כפירות שביעית התופסים את דמי שאר הסחורה הנסחרת עמהם ("חליפי שביעית"). בדף זה דנים ביחס בין סיפור זה לדברי התוספתא (דמאי ה, יד): "אומר אדם לחמריו ולפועליו: 'לכו ואכלו בדינר זה', 'צאו ושתו בדינר זה', ואינו חושש לא משום שביעית, ולא משום מעשר, ולא משום יין נסך. ואם אמר להם: 'צאו ואכלו ואני פורע' 'צאו ושתו ואני פורע' – חושש משום שביעית, ומשום מעשר ומשום יין נסך". הלכה זו מלמדת כי מי ששכר פועלים גויים רשאי לתת להם כסף לקנות דברי איסור על דעת עצמם, אך אם הקדים לשלם לחנווני על האוכל של פועליו ואמר לפועלים 'צאו ואכלו ואני מחשב' (כך יש להבין את הביטוי 'צאו ואכלו ואני פורע') – אסור להאכילם בדברים אסורים. אם לא התחייב על תשלום בדבר מסוים אלא רק על תשלום כללי, אפילו אם מדובר בחנווני שהוא רגיל לקחת ממנה בהקפה – אין זה שיעבוד מיוחד, והדבר מותר. כיוצא בזה, אם בעל הבית בעצמו קונה מן החנווני ונותן לפועלים הדבר אסור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשכר עבודה ביין גויים ובפירות שביעית.

במשנה נאמר: "(גוי) השוכר את הפועל (היהודי) לעשות עמו ביין נסך - שכרו אסור, שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו: 'העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום' - שכרו מותר (שאין זו עיקר המלאכה). השוכר את החמור להביא עליה יין נסך - שכרה אסור. שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו עליה - שכרה מותר". האיסור לקבל שכר על עבודה ביין נסך הוא גזירת חכמים מיוחדת ליין נסך מפני החומרה המיוחדת שיש באיסור זה. התלמוד מסביר שהסיבה איננה איסור ההנאה שיש ביין נסך, שכן מותר להשתמש בדמים של איסורי הנאה אחרים כמו ערלה וכלאי הכרם. האיסור גם אינו קשור לכך שיין נסך תופס את דמיו כאילו היה עבודת כוכבים, שכן גם פירות שביעית תופסים את דמיהם בקדושת שביעית – אך ההלכה מתירה לפועל המלקט פירות שביעית לקבל שכר על עבודתו, ואוסרת רק כספים של מכירת פירות השביעית.

אדם אינו רשאי לסחור בפירות שביעית לפי הכתוב "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" – ולא לסחורה, ולכן אינו רשאי גם לפרוע את חובו בפירות שביעית. אביי סבור כי אפשר לשלם לפועל גם בפירות השביעית עצמם אם נותן לו אותם כמתנה ("בצד היתר"), כפי שמותר לתת פירות מעשר שני במתנה לאדם המעלה אותם לירושלים (משנה מעשר שני ג, א). רבא סבור כי יש ללמוד ממדרש הכתוב "לאכלה ולא לסחורה" ששכר עבודה בפירות שביעית מתקדש בקדושת שביעית, אבל קדושה זו חלה  רק על חמרים העובדים בפירות שביעית מאחר ששכרם מרובה וקנסו עליו קדושת שביעית, אך לא קנסו על פועל ששכר מועט – ולכן שכרו מותר ואינו מתקדש בקדושת שביעית. עוד מסופר כי בבית רבי ינאי נהגו ללוות פירות שביעית מעניים ולפרוע להם פירות בשנה השמינית, ואין בדבר איסור מאחר שהוא מחזיר להם פירות רק לאחר זמן האיסור, בדומה לאיסור אתנן, שאין אתנן לזונה אסור אלא אם נתן לה בזמן שבא עליה, ולא לפני כן או אחרי כן.     

סתם יינם טומאתו קלה מיין נסך הטמא במשא, באוהל ובכזית כמת, ואילו סתם יינם טמא רק בטומאת משקין, אך מאחר שאף הוא אסור בהנאה כיין נסך שכרו של יהודי המסייע לגוי בסתם יינם אף הוא אסור בהנאה. בסוגיה מסופר על אדם שהשכיר את אוניתו להובלת יין נסך וקיבל כתשלום חיטים, ורב חסדא הורה לו לשרוף ולקבור את החיטים, ולא רק לפזרם בשדה, כדי שלא ישתמש בהם לזבל השדות, ואף לא לקברם בלבד כדי שלא ימצא אותם אדם ויחשוב כי מדובר בחיטים שנגנבו ומותר להשתמש בהם. כנגד זה בברייתא נאמר: "אחד אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו – כולם נקברים עמו", שהכל יודעים שדברים המשמשים להרוגי בית דין אסורים בהנאה ואסור להשתמש בהם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהשגחה על יין של ישראל המצוי ברשות הגוי.

במשנה נאמר: "המטהר יינו של עובד כוכבים ונותנו ברשותו (ובבית) הפתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה עובדי כוכבים וישראלים - מותר. בעיר שכולה עובדי כוכבים – אסור, עד שישב ומשמר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר, אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות עובדי כוכבים אחת היא". המשנה עוסקת בישראל העושה יין מענבין של גוי בכשרות כדי למוכרם לישראל, אבל משאירם ברשות הגוי. המשנה מבחינה בין עיר שיש בה ישראלים הרואים את מעשיו של הגוי ויימנעו מלשתות יין, לעיר שאין בה ישראלים שאין משגיח על היין. התלמוד מסביר כי מדובר בעיר שיש לה דלתיים ובריח ובשל כך אף רוכלים יהודים המסתובבים למכור את סחורתם בין העיירות אינם מגיעים אליה. אם אפשר לצפות בגוי מן החלון, כאשר עומדים על גל אשפה (מקום השלכת גרוטאות), או כאשר עומדים על הדקל – הדבר נחשב כאילו הבית של הגוי פתוח לרשות הרבים, והיין מותר. אך נחלקו אמוראים בדינו של דקל שנחתך ראשו ואין עליו פירות – אם הבית אסור מאחר שאין אדם עולה לשם, או שאדם עולה לפעמים להשקיף על בהמתו שאבדה.

בברייתא נאמר: "אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי ומילאהו יין, וישראל דר באותה חצר – מותר ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו (של ישראל). בחצר אחרת – מותר, והוא שמפתח וחותם בידו. המטהר יינו של גוי ברשותו (של גוי), וישראל דר באותה חצר מותר, והוא שמפתח וחותם בידו (ורבי יוחנן מתקן ל"אף על פי שאין מפתח וחותם בידו, כמו במקרה של השוכר בחצר הגוי). בחצר אחרת – אסור, אף על פי שמפתח וחותם בידו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבוא ממונה הבא לקיצין (לזמן קצוב)". בברייתא מדובר על ארבעה מקרים. התלמוד מסביר כי חכמים מתייחסים למקרה השני של השוכר בית בחצירו של גוי, ויש ישראל הדר בחצר אחרת – שלדעת תנא קמא (רבי מאיר) מותר, אם יש לישראל מפתח וחותם של הבית בידו, אך חכמים אוסרים אלא אם יש שומר הבא בכל עת שהוא רוצה (ויש לתקן את הגרסה "עד שיבוא ממונה שאינו בא לקיצין=בא בכל זמן).

במשנה נאמר: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות עובדי כוכבים אחת היא". התלמוד מביא שתי מסורות אמוראים בשמו של זעירי אם יש לפרש את דברי רבי שמעון בן אלעזר כמקלים יותר ביחס לדברי תנא קמא או מחמירים יותר. לפי הדעה המקלה תנא קמא סבור שהיין אסור בין כשהוא ברשות גוי אחד ובין כשהוא ברשות גוי אחר מפני שחוששים שהם גומלים חסד זה לזה ונותנים זה לזה מן היין של ישראל, ורבי שמעון בן אלעזר סובר שאם היין ברשות גוי אחר אין הוא גומל את הגוי האחר ואינו נותן לו יין, ולפיכך היין מותר. וחפי דעת אחרת, תנא קמא סובר שאין הם גומלים זה את זה, ורבי שמעון בן אלעזר מחמיר וסובר שהגויים גומלים זה את זה וכל הרשות שלהם היא כרשות אחת. בתלמוד מסופר על אנשי בית פרזק השר שהפקידו יין של ישראל בידי אריסים, והאמורא רבא סבור היה שבגלל הפחד של האריס מהשלטון שהוא עובד עבורו – הוא יחפה עליהם ולא יספר אם הם ישתו מן היין, אפילו אם אין כאן חשש שיגמלו זה לזה, מפני שהשלטון והשר לא יגמלו טובה בחזרה לאריס. עוד מסופר על כלל של רבא שאם הגוי נתפס כמו גנב בין חביות היין, הוא לא מספיק לנסך את היין מפני שהוא מפחד להיתפס, אך אם הוא מתהלך שם בבטחון – היין אסור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במקרים שונים של מגע גוי ביין.

חבית שאין לה ברז – גוי המניח את ידיו על חבית שניטל הברז שלה כדי שהיין לא יישפך לפי מסורת אחת בשמו של רב פפא רק היין הנוגע בידו של הגוי אסור, ולפי מסורת אחרת כל היין מעל הברז שאינו נוזל בגלל חסימת היד של הגוי – אסור. מחלוקת זו דומה למחלוקת התנאים במשנה במסכת טבול יום (ב, ז): "חבית שנקבה, בין מפיה (שפת החבית), בין משוליה ובין מצידיה, ונגע בו טבול יום – טמאה. רבי יהודה אומר: מפיה ומשוליה – טמאה, מצידיה – טהורה מכאן ומכאן (ורק הצד טמא)". הקשר בין דיני טומאה לדיני מגע גוי ביין מתבטא גם בכלל: "כל שבזב טמא (מגע הזב) – בגוי עושה יין נסך, כל שבזב טהור – בגוי אינו עושה יין נסך".

דנא וכובא (חבית וכלי יין) – אם הגוי מוזג מהחבית לכלי יין – היין כולו אסור מפני שהוא בא מכוחו של הגוי. אך אם הגוי מחזיק את כלי היין בלי לצדדו – וישראל שופך את היין מהחבית – היין מותר.

זיקא (נוד יין) – אם גוי נושא נוד יין סגור ומלא לגמרי יין, וישראל משגיח שאינו נוגע ביין – היין מותר, אך אם הנוד חסר יין והיין מתנועע בתוכו – הרי היין אסור.

כובא (כלי יין) – אם גוי נושא כלי יין פתוח מלמעלה, והכלי מלא ביין – היין אסור מפני שהוא נוגע ביין, אך אם הכלי חסר – אין הוא נוגע ביין והיין מותר. ויש הסוברים שבכל מקרה היין מותר מפני שאין דרך ניסוך יין בכלי פתוח או סגור.

מעצרא זיירא (גת של מכבש) – גת שהגוי כובש את הקורה על הענבים ואינו נוגע בהם – יש המתירים ויש האוסרים, ואפשר כי נחלקו רק במקרה שבו הפעולה נעשית במישרין מכוח הגוי ("כוחו"), או שנחלקו גם במקרה שבו הפעולה נעשית בעקיפין ("כוח כוחו"), ובפועל היו נוהגים לאסור אף יין שנכבש בכח כוחו של הגוי. אם הגוי עמד בגת עצמה ויש במקום רטיבות שהיא "טופח על מנת להטפיח" (רטוב ומרטיב דבר אחר), יש לנגב את המקום ולהדיח את הגת.  

חבית שנפקעה – חבית שנבקעה מלמעלה למטה בצד האורך, ועובד כוכבים מחבק אותה כדי שהיין לא יישפך – התירו למוכרה לגוים, ואם השבר היה בצד הרוחב – מותרת אפילו בשתיה, מפני שאין הגוי עושה מעשה של ממש ביין, אלא משתמש במשקלו כדי לעצור את היין כאילו היה לבינה או דבר כבד.  

במשנה נאמר: "עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו – אסור, אין לו מלוה עליו מותר. נפל לבור ועלה, מדדו בקנה, התיז את הצרעה בקנה, או שהיה מטפיח ע"פ חבית מרותחת - בכל אלו היה מעשה ואמרו ימכר. ורבי שמעון מתיר. נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירו". מלווה - במשנה מדובר על גוי שהלווה ליהודי הלוואה, כאשר היין משועבד לגביית החוב, ולפיכך יש לחשוש למגע הגוי ביין המרגיש בעלות עליו. רעיון זה מופיע ומודגש במשנה הבאה: "המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו, והלה (הגוי) כותב לו: 'התקבלתי ממך מעות' – מותר, אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו, זה היה מעשה בבית שאן ואסרו", ומכאן שכל מקום שהגוי מרגיש בעלות על היין (כאשר אין הוא מניח ליהודי להוציא את היין) – הרי זה אסור. נפל לבור – הכוונה היא לגוי שנפל ליין ונשאר בחיים, ולכן הוא חוגג את הנס שאירע לו ומודה לעבודה זרה על שניצל, והיין אסור במגעו. מדדו בקנה – רבי שמעון סובר שיש להתיר את היין כאשר לא הייתה לגוי כל כוונה לגעת בו ולנסכו לעבודה זרה, והאמוראים משבחים אותו על שאין הוא נוקט עמדת ביניים אלא עמדה מוחלטת: "ינוחו לו ברכות על ראשו, כשהוא מתיר – מתיר אפילו בשתיה, וכשהוא אוסר – אוסר אפילו בהנאה", אך בפועל אין פסק ההלכה כרבי שמעון.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהרחקות שונות של יין נסך.

בתלמוד מסופר על בני מקומות שונים שלא הקפידו על כשרות בכלל ועל איסור מגע של גויים ביין, וכיצד הגיבו החכמים למעשיהם של בני העיר. בתלמוד מסופר כי ריש לקיש אסר על אנשי בצרה לאכול פירות לא מעושרים כאילו היה בתוך ארץ ישראל, ואסר לשתות מים שעבדו להם עבודה זרה, אך רבי יוחנן סבור היה כי אין לאסור מפני שבצרה אינה חלק מארץ ישראל ואין לבלבל בינה לבין בצר בגלעד. כמו כן אין לאסור שתיית מים השייכים לרבים מפני שהם זקוקים להם, ואף שהמים כבר אינם חלק מן המעיין ונתלשו ממנו על ידי שטפח האדם במים בידיו – אין לאוסרם, אלא אם היו מים של אדם יחיד.

רבי חייא בר אבא התייעץ עם רבי יוחנן בנוגע למעשיהם של בני העיר גבלא: רבי יוחנן הורה לו להכריז כי הצאצאים של בנות ישראל שהיו מעוברות מעובדי כוכבים הם ממזרים, מפני שולד של עובד כוכבים ובת ישראל הוא ממזר (ואין כך ההלכה), ואף עובדי כוכבים שמלו ולא טבלו לא השלימו את תהליך הגרות עד לאחר מילה וטבילה. כמו כן רבי יוחנן הורה להכריז שיינם של היהודים בעיר הוא יין נסך מפני שהיו שותים יין שמזגו עובדי כוכבים, וגזרו על יין זה משום "לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב", שיש להתרחק מכל דבר העלול להביא לידי איסור יין נסך. רבי יוחנן הורה גם לאסור עליהם אכיללת תורמוס שהתבשל בידי עובדי כוכבים, אך לא עשה דבר זה מצד הדין, שכן לדעת רבי יוחנן איסור בישולי גויים אינו חל על תורמוס שאינו נאכל על שולחן מלכים, אלא מפני שהם אינם בני תורה, ויש להרחיב את האיסור עליהם כדי שלא יעשו גם איסורים אחרים (ויש הסבורים כי מאחר שהתורמוס אינו נאכל חי אלא רק מבושל – יש בו איסור בישול גויים).

עובד כוכבים אינו מוליך ענבים לגת לכתחילה כדי להרחיקו מלגעת ביין ולאוסרו על ישראל ("לך לך אמרין נזירא"), אך אם הביא ענבים לגת - הרי הם מותרים, כפי שנאמר בתוספתא (עבודה זרה ז, יא): "גוי שהביא ענבים לגת בסלין ובדודורין, אף על פי שהיין מזלף עליהם – מותר". בסוגיה מסופר על אתרוג שנפל לחבית יין, ועובד כוכבים רצה לקחתו מתוך החבית, אך מנעו זאת ממנה כדי שלא ישכשך את ידו ביין, והטו את החבית עד שהגיע אל האתרוג. בברייתא נאמר: "גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה – אסור, ורבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא מתירים משום שני דברים: אחד – שאין מנסכים יין אלא בפני עבודה זרה, ואחד – שאומר לו: לא כל הימנך (ממך) שתאסור ייני לאונסי". מברייתא זאת למד רב אשי כי על אף שיין נסך אסור בהנאה ואסור למוכרו לעובד כוכבים וליהנות מדמיו, רשאי ישראל לתבוע את הגוי שניסך את יינו לשלם על הנזק, מפני שדומה הדבר כאילו שרף לו את יינו, שהרי אין בכוחו של עובד כוכבים לאסור את היין באונס של ישראל. עוד מסופר על חבית יין שברזה ניטל, ונשפך היין, ובא גוי אחד לסתום בידיו את הנקב, ויש מסורות שונות אם רק היין שממש נוגע בידיו של הגוי אסור ("להדי ברזא"), או כל היין מלמעלה עד לגובה הברז אסור, ורק מה שמתחת לברז מותר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור מגע של גוי ביין.

בדף הקודם דנו בגוי שהגיע לחנות בעיר מחוזא, ושאל אם הם מוכרים יין. המוכר השיב שאין הוא מוכר יין, והגוי שכשך את ידיו ביין, ובעל החנות עירב את מה שהיה בדלי עם יין בחבית. האמורא רבא סבור היה שיש להתיר למכור את היין לגוי, ואילו רב הונא בריה דרב נחמן סבור היה שיש לאסור את היין משום יין נסך, ושני הצדדים פרסמו את דעתם והכריזו בשופרות. בדף זה מסופר כי האמורא רבא נפגש עם רב הונא בריה דרב נחמן בעירו מחוזא, והבהיר כי מותר למכור את היין שבחבית אך אסור ליהנות מדמי היין שהתערב בו מן הדלי. רבא מסביר כי הגן על דעתו בפני רבה (נחמני) בעיר פומבדיתא, והסביר כי אין לאסור כפי שנעשה בעיר נהרדעא או בעיר טבריה מפני שהם אינם מקפידים על דברי התורה, ואילו בעיר מחוזא אנשים מקפידים על התורה. רבא גם מסביר את ההלכה בתוספתא (עבודה זרה ז, ו): "אגרדמים גוי (ממונה על מידות ומחירים) שקדח במינקת והעלה (קדח חור בחבית ושתה בצינור), או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית, זה היה מעשה ואסרוהו" שאסרו את הדבר רק בשתיה אבל לא במכירה, אך ביאור זה אינו מתאים שכן בהלכה אחרת בתוספתא (שם) נוקטים במונח מיוחד המציין איסור שתייה והיתר מכירה (שם): "חרם גוי שהושיט ידו לחבית, וכסבור של שמן היא ונמצאת של יין, זה היה מעשה ואמרו: ימכר".

עוד מסופר על חכמים שישבו לשתות יין, וביקשו מגוי אחד שימזוג להם יין, ולאחר שמזג לכוס התגלה כי מדובר בגוי. אחד החכמים אסר את היין אפילו בהנאה. הטעם לכך הוא שהגוי יודע שחכמים אינם שותים יין שמזגו גוי, והם בוודאי סבורים שמדובר בשיכר, ולא ידעו שניסך יין זה לעבודה זרה. חכם אחר התיר את היין אפילו בשתייה. הטעם לכך הוא שהגוי יודע שחכמים אינם נוהגים לתת לגוי רשןת למזוג יין, ולכן סבור היה שמדובר בשיכר (ולא ראה את היין מפני שהיה לילה, ולא הריחו בגלל שהיה חדש), והגוי לא התכוון לנסך שיכר זה. ואף היתר זה הוא רק כאשר הגוי הוריק את היין לכוס בלי לנגוע ביין, והדבר נעשה מכוחו בלי כוונה, אך אם נגע ביין כששאב אותו מן החבית בנטלא – גזרו חכמים שאף שעשה כן בלי כוונה מגע עובד כוכבים אוסר את היין.

בתלמוד מסופר על שאלה ששאל רב אסי את רבי יוחנן על "יין שמסכו עובד כוכבים". רבי יוחנן מבקש לתקן את ניסוח השאלה מפני שהביטוי "מסכו" מתאים ללשון התורה לפי דבר הכתוב "מסכה יינה" (משלי ט, ב), ואילו בלשון חכמים הביטוי המתאים הוא "מזגו", ויש להפריד בין המונחים ולא לערבב ביניהם. לעצם השאלה משיב רבי יוחנן כי הדבר אסור משום "לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" (הרחקה מאיסור). ומסופר על חכמים שונים שאסרו יין שמזגו עובד כוכבים מטעם זה. בתלמוד מסופר שריש לקיש אסר על אנשי העיר בצרה לאכול פירות לא מעושרים מפני שסבור היה כי מדובר בעיר בצר, ואסר להם שתיית מים שהיו עובדים להם עובדי עבודת כוכבים, אך רבי יוחנן הורה לו להחזיר את הדין מפני שהעיר בצרה אינה חלק מארץ ישראל, ואין עובדים כוכבים אוסרים מים של רבים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעובד כוכבים הנוגע ביין.

בתלמוד מסופר על מקרים שונים שבהם התעוררה בעיה זו. בעיר נהרדעא יהודי ועובד כוכבים דרכו יחד על יין, ושמואל השהה את היין למשך שלושה רגלים. התלמוד דן מה היה השיקול ההלכתי שעמד לפני שמואל. לפי הסבר אחד שמואל התלבט אם לאסור את היין אפילו שהגוי לא נגע ביין בכוונה, לפי דברי רבי נתן: "מדדו בין ביד בין ברגל ימכר, רבי נתן אומר: ביד – אסור, ברגל מותר", או שרבי נתן אוסר רק במגע יד ולא במגע רגל. ולפי הסבר אחר שמואל דן האם אפשר להתיר את היין גם בשתייה כדעת רבי שמעון שאיסור יין נסך הוא רק כאשר הגוי התכוון לדבר (ראו משנה ד, י: נפל לבור ועלה, ומדדו בקנה...בכל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, ורבי שמעון מתיר).

מעשה אחר אירע בעיר בירם בצפון-מערב בבל. עובד כוכבים אחד הוריד לולב מראש הדקל, וראש הלולב נגע ביין בלי שהגוי התכוון לכך, והאמורא רב התיר למכור את היין לעובד כוכבים. התלמוד מסביר כי לפי דעתו של רב תינוק בן יומו אוסר יין נסך בשתייה אפילו שאין הוא מתכוון לעשותו יין נסך, אך מאחר שלא התכוון היין מותר בהנאה ורשאי למוכרו לגוי.

התלמוד דן בעקבות כך בדברי התוספתא (עבודה זרה ג, יא): "הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים שמלו ולא טבלו, וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו - רוקן ומדרסן בשוק טמא ואמרי לה (ויש אומרים): טהור. יינן - גדולים עושים יין נסך, קטנים אין עושים יין נסך. ואלו הן גדולים ואלו הן קטנים: גדולים - יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה קטנים אינם יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה". התלמוד מסביר את ההלכה בתוספתא לפי דברי רב ולפי דברי שמואל. לפי רב עבדי עובדי כוכבים ובני שפחות שמלו ולא טבלו שווים לעניין זה שהם נחשבים לגוים המטמאים כזבים ברוק ובמדרס, אך יש להבחין בין עבדי עובדי כוכבים הגדלים בבתים שעבדו בהם עבודה זרה לבין בני שפחות. עבדי עובדי כוכבים אוסרים את היין בשתייה אפילו אם המנסך היה תינוק בן יומו ועשה כן בלי כוונה, ואילו בני שפחות, יש להבחין אם הם גדולים היודעים בטיב עבודה זרה – אז היין אסור, או שהם קטנים – והיין מותר. לפי שמואל עבדי עובדי כוכבים ובני שפחות אינם עושים יין נסך כשהם קטנים, אך יש להחמיר בהם מצד אחר, ואפילו אם כבר מלו וטבלו ולא עברו שנים עשר חודשים מעת טבילתם עודם נחשבים לגויים עד שתשקע עבודה זרה מפיהם.   

מעשה שלישי אירע בעיר מחוזא. גוי נכנס לחנות של ישראל, וששאל אם יש יין למכירה, ולחאר שאמרו לו שאין להם שכשך את ידו ביין שעמד בדלי, ובעל הבית עירב את היין בחבית. רבא התיר למכור את היין לגויים, ואילו רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן אסרו  למכור את היין, ובדף הבא  ממשיכים לדון בעניין זה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהגדרת יין לאיסור יין נסך ומעשרות

במשנה נאמר: "לוקחין גת בעוטה (שדרכו בה ולא הקפידו על טהרתה) מן העובד כוכבים, אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח. ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור - מה שבבור אסור, והשאר מותר". גוי הנוגע ביין עושה אותו יין נסך רק לאחר שירד מן הגת לבור. בדף הקודם דנו בדעת רב הונא, ובטענה לפיה דברי המשנה הם על פי משנה ראשונה, אך לפי משנה אחרונה כבר משעה שהיין התחיל להימשך בזמן דריכת הענבים בגת היין כבר נחשב ליין נסך. בעניין זה יש הבדל בין חיוב יין במעשרות לאיסור יין נסך. במשנה במסכת מעשרות (א, ז) נאמר: "היין, משיקפה. אף על פי שקפה, קולט מן הגת העליונה ומן הצנור, ושותה". קיפה היא ציפה של הגרעינים בבור, אך במקורות אחרים עולה כי יש מחלוקת תנאים האם הציפה היא בבור או בחבית: "יין משירד לבור, רבי עקיבא אומר: משיקפה", ולפי הנוסח המדויק המחלוקת היא: "יין משירד לבור ויקפה. רבי עקיבא אומר: משישלה בחביות".  התלמוד דן ביחס בין דבר המשנה על יין נסך לחיוב מעשרות. לפי הסבר אחד, איסור יין נסך במשנה חמור יותר ממעשר, והכל מסכימים שיש להחשיבו כיין כבר משעה שירד מיץ הענבים לבור, ואילו במעשר נחלקו רבי עקיבא וחכמים האם מדובר משעת קיפה בבור, או משעה ששולה את היין לחביות. ולפי הסבר אחר אין הבדל בין מעשר שני ליין נסך, ולמעשה יש שלוש דעות תנאים אימתי היין נחשב ליין: דעת המשנה לפיה יין אסור משעה שירד לבור, דעת חכמים שירד לבור וקפה, ודעת רבי עקיבא ששלה בחביות.במשנה נאמר: "מה שבבור אסור-  והשאר מותר". היין נוזל מן הגת לבור. המשנה קובעת כי מה שנשאר בבור מותר, אך התלמוד מסביר כי אם החזיר את הסל הגדול ("גרגותני") שמסננים בו את היין בבור, ושם אותו בגת – שאריות היין שבתוך הסל מתערבות עם מה שנשאר בגת ואוסרות הכל, אך לא בגלל הקילוח שחיבר בין הסל לבור, אלא בגלל שהיין שבבור נגע ממש בגרגותני וזו מתמלאת מעט (רואים זאת על ידי שינוי הצורה בפחיסה) מן היין האסור שבבור.

במשנה נאמר: "דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרים עמו". מסופר בסוגיה כי תינוק אחד היה בקי במסכת עבודה זרה כשהיה בן שש שנים, והסביר כי הגוי אינו רשאי לדרוך בידיו אלא רק ברגליו, מאחר שניסוך ברגליים אינם נחשב לניסוך. וכדי שלא יעשה כן קושרים את ידיו.   

ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור:

והתניא יין משיקפה אמר רבא לא קשיא הא ר"ע הא רבנן דתנן יין משירד לבור ר"ע אומר משיקפה איבעיא להו קיפוי דבור או קיפוי דחבית ת"ש דתניא יין משיקפה אע"פ שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה ש"מ קיפוי דבור קאמרינן ש"מ והתני רב זביד בדבי רבי אושעיא יין משירד לבור ויקפה ר"ע אומר משישלה בחביות תרצה נמי להך קמייתא הכי יין משירד לבור ויקפה ר"ע אומר משישלה בחביות ואלא מתניתין דקתני אינו עושה יין נסך עד שירד לבור לימא תלתא תנאי היא לא שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן

ולרבא דלא שאני ליה מוקים ליה כתלתא תנאי:

מה שבבור אסור והשאר מותר:

אמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור גרגותני גופה במאי קא מיתסרא בנצוק ש"מ נצוק חיבור כדתני ר' חייא שפחסתו צלוחיתו ה"נ שפחסתו בורו ההוא ינוקא דתנא עבודת כוכבים בשית שני בעו מיניה מהו לדרוך עם העובד כוכבים בגת אמר להו דורכין עם העובד כוכבים בגת והא קא מנסך בידיה דציירנא להו לידיה והא קא מנסך ברגל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ההוא עובדא דהוה בנהרדעא דדשו ישראל ועובד כוכבים לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי מ"ט אילימא משום דקסבר

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברי הגות על עבודה זרה, ודריכת ענבים בגת עם גוי.

במשנה נאמר: "שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודת כוכבים למה אינו מבטלה? אמרו להן: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין היה מבטלו. הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים?! אמרו להן: אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו? אמרו להן: אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו, שאומרים תדעו שהן אלוהות שהרי הן לא בטלו"

המשנה דנה על התפיסה השגויה של עובדי עבודה זרה על כוחה של עבודה זרה. ההנחה היא שעובדי עבודה זרה טועים בפרשנותם לכל דבר הקשור בעבודה זרה, ולפיכך אין צריך להתחשב בתפיסה שלהם לגבי עבודה זרה, ומסיבה זו אין הקב"ה משנה את סדר העולם בגלל דעת עובדי עבודה זרה. בדף הקודם ובדף זה עסקו בדיונים בין חכמי היהודים לבין חכמי הגויים על אודות כוחה של עבודה זרה. הטענה היסודית היא שהקב"ה אינו כועס על עבודה זרה אלא על עובדי עבודה זרה, כפי שאין אדם כועס על בעל חיים כמו כלב, או על אדם מת, אלא רק על בעליו של הכלב או על אדם חי. משל אחר לדבר הוא אישה נשואה שבעלה נשא לו אישה אחרת, שאין היא מקנאה בה אלא אם אישה זו פחותה במעלה ובכל זאת הבעל נשאה. רבי עקיבא מסביר לחכם בשם זונין כי עבודה זרה אינה מרפאת אנשים הבאים אליה, אלא שמחלות ויייסורים אמורים לחלוף לאחר זמן-מה ולפעמים קורה הדבר מיד לאחר שהיה אדם אצל עבודה זרה והוא סבור כי הדבר אירע מחמת שעבד לה, ואין הקב"ה משנה את טבע הייסורים על מנת שלא יטעו בתפיסה שגויה לגבי כוחה של עבודה זרה. האמוריאם דנים בשאלה קשה עוד יותר, שלפעמים נוהגים לפי מנהגי עבודה זרה, והדברים מתרחשים בדרך פלא כפי החזיונות של עבודה זרה, אלא שאף כאן ייתכן כי משמיים פותחים פתח לאדם אם הוא רוצה לעבור עבירה, ועושים כן כדי לטורדו ולהוציאו מן העולם.

במשנה נאמר: "לוקחים גת בעוטה מן הנכרי אף על פי שהוא נוטל בידו (ענבים מן הגת) ונותן לתפוח. ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור, ירד לבור – מה שבבור אסור והשאר מותר. דורכים עם הנכרי בגת, אבל לא בוצרים עמו. ישראל שהוא עושה בטומאה – לא דורכים ולא בוצרים עמו, אבל מוליכים עמו חביות לגת ומביאים עמו מן הגת". לנכרי אסור לגעת ביין כדי שלא ייאסר כיין נסך, אך בשלבי הכנת היין יש שלבים שבהם אין עוד יין אלא רק גת מלאה ענבים, ולאחר שדורכים את הענבים, מיץ הענבים יורד לבור היין. גת בעוטה היא גת שהגוי בעט ודרך בענבים המצויים בה, ואין חוששים שהוא עושה יין נסך כשהוא לוקח מערימת הענבים שבגת ושם על ערימת הענבים המיועדת לדריכה ("תפוח"). מותר לדרך עם הגוי ענבים שכבר נטמאו בגת, אך אסור לגרום לטמא את הענבים, ולהכניס לגת טמאה כדי לדרוך שם.

בתוספתא (עבודה זרה ז,א) מוסבר כי הייתה התפתחות בכל האיסורים הללו: "בראשונה היו אומרים בד"ד: אין בוצרים עם הנכרי בגת, שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל; ואין דורכים עם ישראל שעשה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה, אבל דורכים עם הנכרי בגת. וחזרו לומר דב"ד: אין דורכים עם הנכרי בגת, ואין בוצרים עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, וכל שכן שאין דורכים, אבל בוצרים עם הנכרי בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל". המשנה הראשונה (וכן משנתנו) סבורה שדורכים עם הנכרי בגת מפני שיין זה אינו יין נסך, אך בתוספתא נאמר כי אסור לדרוך עם הגוי בגת, מפני שהיין נמשך בגת בזמן הדריכה, והגוי נוגע בו ועושה אותו יין נסך, ונמצא כי הדורך עם הנכרי ומקבל על כך שכר, משתכר באיסורי הנאה. דברי התוספתא במשנה האחרונה הם כדעת רב הונא הסובר כי מרגע שיין התחיל להימשך ולצאת מן הענבים ונגע בו הגוי הרי הוא נחשב יין נסך, ולפי זה יש לפרש כי המשנה העוסקת בגת בעוטה או ביין שירד לבור לא נאמרו על יין הנמשך ממקום למקום אלא על יין השרוי בגת פקוקה ומלאה ונשאר במקומו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור עבודה זרה של דבר שאינו שלו, ובדברי הגות על ביטול עבודה זרה.

במדרש ההלכה נאמר: "נעבד (בעל חיים שנעבד עבודה זרה) - שלו אסור, ושל חברו – מותר". ואילו בתוספתא (עבודה זרה ה, י) נאמר: "איזהו נעבד? כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון". יש המסבירים כי אדם אינו אוסר את בהמה חבירו, אך אם אנסו אותו עובדי כוכבים להשתחוות לבהמה – הרי היא אסורה, והדבר הוא חלק מאיסור "לא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב) האוסר לעבוד עבודה זרה בפרהסיא אפילו אם מאיימים שאם לא יעבוד ימיתוהו, ורק אם אנסוהו לעבוד בצנעה - הרי הוא פטור מעונש ואין איסור עבודה זרה, כפי שמלמד הכתוב "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב, כו) בעניין נערה מאורסה. לפי כיוון אחר של הסבר אדם אינו אוסר דבר שאינו שלו, אך אם עשה מעשה בגוף הפרה, כגון שהיה מנסך לה יין בין קרניה לשם עבודה זרה – הרי היא נאסרת. וכיוצא בזה בכל דבר שעושה מעשה בגוף הדבר, כגון אם שחט את בהמת חבירו לפני עבודת כוכבים – אסורה, אפילו שאדם אינו אוסר דבר שאינו שלו. ולמסקנה לומדים דבר זה מהכתוב "ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו הכנו והקדשנו" (דברי הימים ב, כט, יט), שהיה צריך לגנוז את הכלים ולהקדיש כלים אחרים במקומם, מפני שעשו בהם מעשה ואסרום בעבודה זרה אף שלא היו שלהם.

אגב זה דנים על עשיית מעשה של עבודה זרה המשנה את גוף החפץ. מי שחפר בקרקע עולם בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה – אסר את הקרקע כי עשה מעשה, אך אם רק השתחווה לקרקע לא אסרה. מי שסחר בחליפין של עבודה זרה, שהחליף עבודה זרה בבעל חיים, אסר את הדבר שעשה בו חליפין באיסור עבודה זרה. ונחלקו התנאים רבי ישמעאל ברבי יוסי וחכמים מה דינם של חפצים שעשה בהם "חליפי חליפין" (החליף בחליפי עבודה זרה). יש הסוברים כי חליפי חליפין אסורים לפי הכתוב "לא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו כי חרם הוא" (דברים ז, כו) שכל דבר המוחלף בעבודה זרה נחשב כמוהו, ויש הסוברים כי הכתוב הדגיש את המילה "הוא" לציין שרק עבודה זרה אסורה ולא חליפי חליפיה. הדיון על איסור חליפי חליפין נוגע גם לעוד איסורי הנאה שונים כמו כלאי הכרם וערלה, שאין חליפיהם נאסרים בהנאה, ולכן יכול לקדש אישה בדמי ערלה או כלאי הכרם. בעניין זה קדושת פירות שביעית דומה יותר לאיסור עבודה זרה ולא לאיסור ערלה וכלאי הכרם. הסיבה היא שבתורה נאמר: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), ולמדו מכאן שהשביעית תופסת את דמיה כמו הקדש. השביעית היא אף חמורה מהקדש, שכן הקדש  נפדה על כסף והוא עצמו יוצא לחולין, ואילו פרי השביעית עצמו תמיד אסור, יחד עם הדבר שהותפס בקדושת שביעית: "לקח בפירות שביעית בשר...לקח בבשר דגים – יצא בשר נכנסו דגים...אחרון אחרון נתפס בשביעית".

במשנה נאמר: "שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודת כוכבים - למה אינו מבטלה? אמרו להן: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין - היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולמו מפני השוטים?! אמרו להן: אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו, ויניח דבר שצורך העולם בו. אמרו להן: אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו שאומרים תדעו שהן אלוהות שהרי הן לא בטלו". בסוגיה מובאת התוספתא (עבודה זרה ו, ז) שם מובא הדיון בין הפילוסופים לזקנים של ישראל ביתר פירוט, ונאמר שם הכלל "עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין". עקרון זה מבהיר גם מדוע החיטים של הגזלן צומחות כמו שאר התבואה, ומדוע אדם מוליד בן ממזר מאשת חבירו, שאין הקב"ה משנה את מנהג העולם מפני הרשעים, אף שהוא כועס על כך שהם משתמשים בחותמו (צורת האדם) שלא כפי רצונו. בהקשר זה דנים גם על הכעס של הקב"ה כלפי עבודה זרה. הטענה היסודית היא שאין טעם לכעוס על עבודה זרה עצמה אלא לכעוס על עובדיה. וממשילים דבר זה לבן שהיה קורא לכלבו בשם אביו, והמלך אינו כועס על הכלב אלא על בנו. ועוד ממשילים זאת למרד של מדינה (מחוז) במלך, שאינו מכריז מלחמה על המתים באותה מדינה אלא על החיים שם, ואף כאן עיקר המלחמה היא בעובדי עבודה זרה ולא בה עצמה. נימוק אחר לכך הוא שלא לאבד את העולם דבר שהעולם צריך לו, ואילו היו מבטלים את הדברים הללו היה צורך לבטל את החמה והלבנה, הכוכבים והמזלות, האפיקים והגאיות ואף את האדם, ודבר זה אינו הגיוני ואינו סביר כמאמר הכתוב בספר צפניה: "והמכשלות את הרשעים...והכרתי את האדם מעל פני האדמה" (צפניה א, א-ד).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בביטול עבודה זרה.

ביטול עבודה זרה – במשנה נאמר: "כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה אע"פ שלא חיסרה - ביטלה. רק (ירק) בפניה, השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה - הרי זו אינה בטילה. מכרה או משכנה - רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל". במשנה ביטול הוא חיתוך חלק מחומר הפסל, או שינוי וקלקול צורת עבודה זרה בלי שיחסיר מן החומר איזה דבר. התנהגות שיש בה בזיון כלפי עבודה זרה אינה מבטלת אותה, מפני שהתתנהגות רק מעידה על מצבו של האדם אך אינה מבטלת את אמונת האדם בעבודה זרה באופן מוחלט, ולומדים דבר זה מדברי הנביא: "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו, ופנה למעלה...ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה" (ישעיהו ח, כא-כב), שאדם חוזר לעבוד עבודה זרה (צרה וחשכה) אפילו לאחר שכבר שינה את מעשיו ופנה לעזרתו של ה' (למעלה).

במשנה נאמר: "מכרה או משכנה, רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל". האמוראים נחלקו בפירוש המחלוקת במשנה. לפי דעה אחת המחלוקת היא על גוי המוכר לצורף (סוחר מתכת) גוי, אבל הכל מסכימים כי גוי המוכר לצורף ישראל יודע שישראל עומד להתיכה ומבטלה. לפי דעה אחרת המחלוקת היא על גוי המוכר לצורף ישראל, והסוגיה דנה האם לפי דעה זו נחלקו התנאים גם על גוי המוכר לגוי. בהקשר זה דנים במקורות שונים. מקור אחד הוא דברי רבי יהודה הנשיא בברייתא: "נראים דבריי כשמכרה לחבלה, ודברי חביריי שמכרה לעובדה". 'חבלה' היא מכירה לאדם שיחבל בעבודה זרה כמו צורף ישראל, ומכירה 'לעובדה' היא לגוי שיעבוד אותה. ואולם גם מכאן אין ראיה גמורה מהי המחלוקת, שכן ייתכן שכלל אין מחלוקת כאשר כוונת המכירה הייתה לחבלה שהיא מתבטלת, ונחלקו רק כשמכרה לחבלה. דיון אחר בהקשר זה הוא בברייתא: "הלוקח גרוטאות מן העובדי כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים, אם עד שלא נתן מעות משך – יחזיר, אם משנתן מעות משך - יוליך לים המלח". אך גם מקור זה אינו מוכיח על מכירת עבודה זרה, שכן מדובר על גוי המוכר עבודה זרה בטעות יחד עם שאר דברים ולא התכוון לבטלה.  

מקור נוסף שדנים בו הוא ההלכה בתוספתא (עבודה זרה ה, ה): "לוה עליה (נתנה כמשכון להלוואה), או שנפלה עליה מפולת, או שגנבוה ליסטין, או שהניחוה הבעלים והלכו למדינת הים, אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע - אינה בטילה". בכל המקרים הללו הגוי אינו מבטל, מפני שהוא סבור שיש עוד סיכוי שיעבדו אותה, בין אם ימצא אותה במפולת, גוי אחר יקנה אותה מהגנבים, והבעלים ישובו ממדינת הים. הביטוי "אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע" מתייחס לתחילת הכיבוש של ארץ ישראל. בכיבוש זה הגויים לא חזרו למקומם, אבל מה שהשאירו כעבודה זרה בארץ נאסר, ולא נחשב כדבר שהניח עובד עבודה זרה. התלמוד מסביר כי ההשוואה למלחמת יהושע מלמדת על פרטי הלכות עבודה זרה. באופן עקרוני אפשר שהגוי יבטל כל עבודה זרה שהייתה בארץ ישראל לפני אברהם אבינו, ואינו אוסר בעבודה זרה את ארץ ישראל לאחר זמן אברהם אבינו, מפני שאים אדם אוסר דבר שאינו שלו. עם זאת משה רבינו ציווה בתורה "ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג), מפני שלאחר חטא העגל היהודים גילו דעתם שהם מעוניינים בעבודה זרה, וכאשר הגוי עובד אשרה בארץ ישראל הוא נחשב כמי שעושה דבר המתקבל על דעתו של היהודי ולמעשה פועל כשליח של היהודי. מטעם זה גם ישראל המכין עבודה זרה לפולחן (זוקף לבינה) והגוי עובד אותה – הלבינה נאסרת, אפילו שאיננה שייכת לגוי.

במשנה נאמר: "עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה, בשעת שלום – מותרת, בשעת מלחמה – אסורה. בימוסיאות של מלכים - הרי אלו מותרות מפני שמעמידים אותה בשעה שהמלכים עוברים". התלמוד מעיר כי "בית נמרוד" – עבודה זרה המצויה בשרידי מגדל בבל – נחשבת כדבר שהניחו בשעת שלום מפני שאם רצו לשוב לאותו מקום יכולים היו לשוב, וכאשר לא שבו גילו שאין עבודה זרה זו נחשבת עיניהם. מאותו טעם מותרים גם בימות (בסיסי אבן) שמניחים עליהם עבודה זרה לכבודם של מלכים, אך המלכים אינם עוברים בדרך כלל בדרך אחת, ומה שלא עברו לידו יהיה כמו עבודה זרה שהניחו לה ואין רוצים בה יותר. בתלמוד מסופר כי היה מן האמוראים שישב ע ל בימוס שנפגם, והוסבר כי יש מחלוקת אמוראים בדבר: רב ושמואל סוברים כי בימוס שנפגם אסור, ואף על פי שאין עובדים שברים של עבודה זרה, לאדם לא איכפת כל כך אם הבסיס עליו העמיד את הפסל שבור או פגום. רבי יוחנן וריש לקיש סוברים שבימוס שנפגם מותר, מפני שבדרך כלל מחליפים את בסיס האבן בבסיס אבן אחר. ולפי דברי הברייתא יש להבחין בין בימוס שנפגם שהוא מותר למזבח שנפגם שאסור. בימוס הוא בן אחת ואם היא נשברה הרי היא מותר, אך מזבח בנוי מאבנים הרבה ולכן אסור עד שינתץ רובו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור עבודה זרה ובביטול עבודה זרה.

איסור עבודה זרה - במשנה נאמר: "עבודה זרה של נכרי אסורה מיד, ושל ישראל – אין אסורה עד שתיעבד". בדף הקודם הוסבר כי יש בדבר מחלוקת תנאים בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל. רבי ישמעאל סובר כמשנה, ומבסס את איסור עבודה זרה של נכרי על הכתוב: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם" (דברים יב, ב). כתוב זה אינו מדבר על מקומות של ממש, שהרי הרים אינם אסורים כעבודה זרה, ומכאן למד רבי ישמעאל להשוות בין הכלים של הגויים (הרמוזים במילה מקומות) לאלהי הגויים, ולאוסרם רק משעה ש"עבדו שם הגויים". איסור עבודה זרה של ישראל מבוסס לדעת רבי ישמעאל על הכתוב: "ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל" (דברים ט, כא) ו"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר" (דברים כז, טו), מהם למד רבי ישמעאל שעבודה זרה של ישראל אסורה משעת עשייה, חטא עבודה זרה הוא משעת עשייה, וקללת ארור היא משעת עשייה. רבי עקיבא למד שעבודת כוכבים של גוי אסורה מיד מהכתוב "פסילי אלהיהם תשרפון באש" (דברים ז, כה), שברגע שפסלו נעשה אלוה, וברגע שפסלו חל עליו איסור "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (שם),  וגם למד מכאן שיכול לבטלה ולפסול את האל ועל זה נאמר "ולקחת לך" (שם). עבודת כוכבים של ישראל אסורה מרגע שתיעבד לפי הכתוב "ארור האיש...ושם בסתר" (דברים כז, טו), שמרגע שעובד לעבודה זרה בסתר הרי היא אסורה. מכתוב זה לומד רבי ישמעאל שעבודה זרה של ישראל צריכה גניזה, ורבי עקיבא לומד את דין גניזה מהכתוב "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח" (דברים טז, כא) המשווה בין עבודה זרה למזבח. והכל מסכימים כי משמשי עבודת כוכבים של עובדי כוכבים (כלי המסייע לעבודת כוכבים) אינם אסורים עד שתעבד בפועל עבודה זרה.

משמשי עבודה זרה - התלמוד דן על ישראל המרתך כלי לעבודה זרה, שלדעת רבי עקיבא כלי זה הוא משמשי עבודה זרה ואסור רק משעה שתיעבד. ולרבי ישמעאל השאלה היא האם משמשי עבודה זרה של ישראל הם כמשמשי עבודה זרה של גוי ואסורים רק משעת עבודה זרה, או שדינם כעבודה זרה של ישראל ואסורים מיד כשעשאם. השאלה נשאלה על ריתוך ולא רק על עשייה, מפני שעבודה זרה מטמאה מדברי חכמים, ולכן יש לשאול האם לאחר שריתך את הכלי חוזרת אליו טומאה ישנה כדין כלי מתכות שנשברו וחזר ועשה מהם כלים החוזרים לטומאתם הישנה שהרי יש צד חומרה בעבודת כוכבים, או שדין זה של טומאה ישנה חל רק על טומאה הכתובה בתורה ולא על טומאה דרבנן, ושאלה זו נותרת ללא הכרעה ("תיקו"). תקרובת אוכל של עבודה זרה – עובד כוכבים מבטל עבודה זרה שלו הן לעניין עבודה זרה והן לעניין טומאת עבודה זרה. לתקרובת עבודה זרה אין ביטול, אך עדיין יש לשאול האם ביטול התקרובת מועיל לטהרה מטומאה מדברי חכמים כמו הכלים של עבודה זרה שיש להם טהרה במקווה, או מאחר שאיסורם לא בטל גם הטומאה שיש בהם לא בטלה, ואף שאלה זו לא מוכרעת ("תיקו").

כלים של מקדש חוניו – בית חוניו הוא מקדש במצרים שנבנה כדוגמת בית המקדש (17-155 לפנה"ס). הדעה המקובלת היא שמקדש זה שימש ליהודי מצרים כתחליף למקדש, שלא כפי ההלכה, ולכן נפסק במשנה (מנחות יג, י): "כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים". אין להסיק ממשנה זו על שימוש בכלים של בית חוניו בבית המקדש, מאחר שקנסו את הכהנים שיש בהם דעה ולאו דווקא את הכלים שהיו שם. בספר דברי הימים נאמר על חזקיהו: "כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו" (דברי הימים ב, כט, יט). רבי יהודה הנשיא מסביר כי הכתוב אוסר שימוש בכלים של עבודה זרה למקדש, והיה צורך לגנוז את כליו של אחז ("הכנו") ולהקדיש כלים אחרים למקדש ("הקדשנו"). בעניין זה מעירים כי גויים המשתמשים בכלי המקדש מחללים את הקדושה לפי הכתוב "ובאו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, מב), אך יש הבדל בעניין זה בין המזבח ששקצו אנשי יוון בעבודה זרה ש"גנזו בית חשמונאי" (משנה מידות א, ו), מפני שאין זה ראוי שישתמש הדיוט בדבר שכבר השתמשו בו לשמיים, לעומת כסף דינרים של הקיסרים אדריינוס וטריינוס שהתערב עם כספי המקדש, שלא השתמשו בכספים האלה לגבוה, ולכן הפכו לחולין ואין צריך לגונזם.          

ביטול עבודת כוכבים - במשנה נאמר: "עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו, וישראל אין מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים". ישראל לא מבטל עבודת כוכבים של עצמו לפי הכתוב: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר" (דברים כז, טו), שעבודה זרה של ישראל צריכה גניזה ואינה מתבטלת. התלמוד מעיר כי בילדותו של רבי הוא היה סבור כי עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל ישראל, מאחר שישראל עובד על דעת עובד כוכבים ולכן כל אמונתו בעבודה זרה היא כאמונת הגוי בעבודה זרה. בזקנותו רבי יהודה הנשיא חזר בו וסבור היה כדברי המשנה שעובד כוכבים מבטל רק עבודת כוכבים שלו ושל חבירו, ואינו מבטל עבודת כוכבים של ישראל אחר, מפני שאותו ישראל עובד עבודה זרה על דעת עצמו בלי יחס וקשר לאמונתו של הגוי. בתלמוד מוסבר כי אפילו אם היה לישראל ולגוי שותפות בעבודה זרה, אין הגוי מבטל עבודה זרה של ישראל, ואין ישראל מבטל עבודה זרה של גוי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודה זרה ועבודת המקדש, הנאת כמרי עבודה זרה, ואיסור עבודה זרה.  

בדף הקודם דנו בעבודה זרה של מרקוליס, גל אבנים שזורקים עליו צרור אבנים. מרקוליס שונה מעבודה זרה רגילה, מפני שדרך עבודתה אינה דרך הפולחן הרגילה במקדש ("כעין פנים"), ולפי הכתוב: "זובח לאלהים יחרם, בלתי לה' לבדו" (שמות כב, יט) אסורה רק עבודה הדומה לעבודת המקדש. בגלל ההשוואה למקדש יש לפטור את מי שזובח בהמה בעלת מום (מום של חסרון אבר אך לא מום קל כמו דוקין שבעין), שהרי אין מקריבים בבית המקדש בהמה בעלת מום. בהקשר זה דנים על עבודת כוכבים שעובדים אותה במקל – ומשווים את שבירת המקל לשחיטת הבהמה (זביחה) וזריקה של מקל לזריקת הדם. בהקשר זה עולה עד כמה ההשוואה הדוקה, האם זביחה וזריקה צריכה להיות "משתברת" כשחיטת סימני הבהמה, או זריקת הדם, ולכן רק זריקת צואה או מי רגליים נחשבת כ"משתברת", ואילו זריקת מקל אינה משתברת. שאלה אחרת בעניין זה היא על מי ששוחט דבר שאין דרך לשוחטו במקדש כמו חגב לעבודה זרה, שצוארו דומה לצואר בהמה, והדבר נחשב לעבודת פנים של שחיטה, או שצריך להיות דמיון הדוק יותר לזביחה.  

שאלה זו חוזרת גם לזריקת אבנים על מרקוליס. במשנה שבדף זה נאמר כי עבודה זרה של גוי נאסרת רק כשהוא עובדה, ולפי זה במקרה של זריקת אבנים הן אינן נשברות כמו דם הנזרק ומתפזר. יש הסבורים כי זריקת האבנים מגדילה את גל האבנים ולכן יש לאסור את כל הגל מפני שבדרך זו גדלה עבודת הכוכבים. יש הסוברים כי כל אחת מן האבנים נעשית בעצמה עבודה זרה, וגם אסורה כתקרובת לעבודה זרה שאי אפשר לבטלה . לפי הסבר זה אפשר היה להתיר את האבן האחרונה מפני שלא עבדו לה עבודה זרה, אך בפועל אי אפשר לדעת היכן האבן ולכן יש לאסור את כל האבנים. יש המסבירים כי האבן הנזרקת היא גם תקרובת לעצמה וגם תקרובת לאבנים המצויות שם כבר, ולכן כל הגל אסור.

הסוגיה דנה בעבודה זרה של שחיטת בהמה למרקוליס. דרך עבודתה של עבודה זרה אסורה מהכתוב: "איכה יעבדו הגוי האלה..." (דברים יב, ל), לגבי דבר שאינו דרך עבודתה הרגילה של בהמה אלא אחת מעבודות המקדש נאמר בכתוב: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו... למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה...ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם" (ויקרא יז, ב-ז). הכתוב אוסר זביחה בבמות הן של קדשים שהוקדשו אחרי איסור הבמות והן של קדשים שהוקדשו לפני איסור הבמות ("אשר הם זובחים"), ולומדים מהביטוי "עוד" כי אסור לעבוד עבודה זרה כמו מרקוליס בשחיטת בהמה.

במשנה נאמר: "מצא בראשו מעות, כסות או כלים - הרי אלו מותרין. פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח – אסור". בתורה נאמר: "ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" (דברים כט, טז), ונאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" (דברים ז, כה), ולמדו מכאן כי מה שנמצא עם עבודה זרה ("עמהם") דומה למה שמצוי עליה ("עליהם"), ולכן יש לאסור רק את מה שהניחו עליה לנוי, ובמשנה מדובר על מעות התלויות בכיס שאינן דבר נוי, כסות המקופלת ומונחת על ראשו ואינה נראית לאחרים, וכלים כמו קדירה ההפוכה על ראש עבודה זרה שאינה נחשבת כנוי. בהקשר זה עולה טענה כללית לפיה כל דבר המצוי לפנים מן הקלקלין (מחיצות) אסור, אפילו אם אין בו חשיבות ונוי, ומחוץ לקלקלין אסור רק דבר של נוי. במרקוליס ובפעור אין משמעות לקלקלין (מפני שעבודות אלו אינן נעשות בדרך פולחן אלא בבזיון) והחוץ נחשב עבורן כמו הפנים, ואפילו אם היו שם מחיצות והניח שם דבר בחוץ שאין בו שום נוי – אסור. 

הנאה בטובה ולא בטובה - במשנה נאמר: "עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ - נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים - נהנין מהן בין בטובה (ובין) שלא בטובה". טובה היא מתן שכר. בתלמוד דנים האם מותר לתת טובה לכמרים כאשר יש אחרים הנהנים יחד עמהם, והשאלה היא כיצד להסביר את הביטויים "טובה" ו"שלא בטובה" בתחילת המשנה ובסופה. לפי הסבר אחד בדעת אביי הביטוי "טובה" מציין מתן שכר לכמרים, והביטוי "לא בטובה" הוא שלא בטובת כמרים, אך אם היו אחרים יחד עם הכמרים - הדבר מותר. ולפי הסבר אחר בדעתו של אביי הביטוי "בטובה" מציין טובת אחרים, והביטוי "שלא בטובה" מציין שלא בטובת כמרים, ולכן נהנים ממנה בטובת אחרים רק כאשר אין בדבר טובה לכמרים.

איסור עבודה זרה - במשנה נאמר: "עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל אין אסורה עד שתיעבד". בסוגיה מוסבר כי יש בדבר זה מחלוקת תנאים בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים" (דברים יב, ב) בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר (מקומות בעצמם אינם אסורים כעבודה זרה)...שאין אסורין עד שיעבדו, מכאן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חילוף הדברים, עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד, ושל ישראל עד שתיעבד".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודת מרקוליס.

במשנה נאמר: "רבי ישמעאל אומר: שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס – אסורות, ושתים – מותרות. וחכמים אומרים: שנראות עמו אסורות ושאין נראות עמו מותרות". מרקוליס היא שמו של האליל הרומי מרקוריוס, המקביל לאליל היווני הרמס. אליל זה היה מגן על עוברי הדרכים, וכדרך של פולחן היו משליכים לפניו צרור, עד שהיה מצטבר גל אבנים גדול. תחילתו ועיקרו של גל האבנים בשלוש אבנים "אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן", אך שאר האבנים נזרקות עליהם ומצויות בפיזור מסוים מסביב. לפי כל הדעות במשנה אם ידוע שהאבנים נשרו מגל האבנים של מרקוליס או שהיו קרובות וודאי הגיעו מן הגל הרי הן אסורות, ונחלקו על אבנים שלא ידעו מהיכן הגיעו ומרוחקות מעט מהגל, לפי רבי ישמעאל היו נוהגין לעשות כמה גלי אבנים (מרקוליס קטן ומרקוליס גדול), ולפי חכמים היו עושים רק גל אבנים אחד, ורק אם האבנים נראות יחד עם הגל – הרי הן נחשבות כחלק מן הגל. התלמוד מסביר כי גם לדעת רבי ישמעאל שתי אבנים אסורות אם הן קרובות "בתפיסה אחת", שאין מקום מוגבה המפסיק ביניהן לבין הגל העיקרי, והמשנה דיברה על אבנים שיש הפסק מסוים בינן לבין הגל.      

מהן אבני המרקוליס? בתלמוד מסופר על ארמונו של ינאי המלך שהפך לעבודה זרה של מרקוליס, ולאחר זמן באו עובדי כוכבים והשתמשו באבנים כחיפוי לדרכים. היו מן החכמים שפרשו משימוש בדרכים הללו, והיו חכמים שלא פרשו משימוש בדרכים הללו. המתירים סברו כי עבודה זרה צריכה להיות מעין עבודת המקדש (עבודת פנים), ומאחר שאין שום דמיון בין זריקת אבנים למרקוליס לעבודת המקדש - אין לאסור את האבנים. ומסופר כי אפילו רבי מנחם ברבי סימאי, חכם שהיה מכונה "בנן של קדושים" והיה מקפיד מאוד על הלכות עבודה זרה ולא הסתכל על צורת מטבע שחקוקה עליו צורת אליל נהג ללכת בדרכים האלו. האוסרים סברו כי יש לפרוש מן הדרכים מפני שאבנים אלו אינן עבודה זרה אלא תקרובת עבודה זרה, ואי אפשר לבטל תקרובת עבודה זרה, לפי הכתוב "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), וכפי שהמת אינו בטל כך גם תקרובת לעבודת כוכבים אינה בטילה.

התלמוד דן בהקשר זה בהלכות שונות שקשה לתת להן הסבר הולם. הביטוי המציין את הקושי הוא: "לית נגר ולא בר נגר דיפרקינה" [=אין נגר או בן נגר שיפתור את הקושיה], כלומר, אין אדם חכם המסביר את ההלכה היטב. הלכה אחת היא "עובד כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות – מותרות", ואחד החכמים מסביר כי הוא "לא נגר ולא בר נגר" (אין הוא חושב את עצמו לחכם במיוחד) ויש להסביר כי בעקרון היה צריך לאסור מפני שמדובר בתקרובת עבודת כוכבים, אך מאחר שאין עבודה זו כעבודת המקדש יש להתיר. הלכה אחרת שיש להסביר היא מדוע "מתליעים ומזהמים בשביעית ואין מתליעים ומזהמים במועד (חול המועד). כאן וכאן  אין מגזמין, וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית". בשביעית אסורה מלאכה בקרקע או באילן, אך אם הדבר נועד להעמיד את האילן שלא ימות מותר לעשות כן, ולכן התירו לזהם את האילן (למרוח זבל על פצע באילן), אך אסור להצמיח ולשבח את האילן ולכן אסרו לגזום את האילן. הזיהום שהתירו הוא רק זיהום המעמיד את האילן, אך אם הוא משבח ומצמיח את האילן הדבר אסור, והסיכה שהתירו אף היא להעמיד את האעחו ולא לפטם ולהשמין את הפרי (ראו משנה שביעית ב, ד-ה). סיבת איסור מלאכה בחול המועד היא כדי שלא יבוא לטרחה שיש במלאכה מרובה, אך אין זה ברור מדוע התירו סיכת שמן בחול המועד ואסרו זיהום האילן, שהרי שניהם נועדו להעמיד את האילן, ועל דבר זה אומרים ש"לית נגר ולא בר נגר דיפרקינה".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בביטול עבודה זרה, ובזה וזה גורם.

במשנה נאמר: "זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, והחזירין (חזרת, חסה) לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנביה נושרת עליהן והוה להן לזבל". בימות החמה העץ מצל על הירקות ועוזר להם לגדול, אך בימות הגשמים לא ברור האם העץ מסייע לגידול או מפריע לגידול. התלמוד דן ביחס בין דעת רבי יוסי במשנה החושש לזיבול, לדעתו במשנה אחרת (עבודה זרה ג, ג) שם הוא אינו חושש לזיבול: "רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים (כלי עבודה זרה). אמרו לו, אף הוא נעשה זבל , שנאמר (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". לפי הסבר אחד, רבי יוסי סובר כי "זה וזה גורם אסור", כלומר, גורם של איסור וגורם של היתר הפועלים יחד ליצור איזה דבר – אוסרים את הדבר, ולכן ירקות הגדלים מתחת לעץ אשירה בימות הגשמים אסורים שנביה אסורה מועילה לגידולם, ובמשנה האחרת אין הוא חושש לזבל מפני שכוונת האדם היא לאבד עבודה זרה ולא לשמור עליה. לפי הסבר אחר רבי יוסי סובר בעיקרון ש"זה וזה גורם מותר", ודבריו במשנה נאמרו כטיעון כנגד עמדת חכמים הסוברים ש"זה וזה גורם אסור", שלפי שיטתם יש לאסור גם ירקות בימות הגשמים. סברת חכמים היא "מה שמשביח בנביה פוגם בצל", כלומר, שהתועלת בדשן ובזיבול של הנביה אינה עולה על הנזק שיוצר הצל לגידול הירקות בימות הגשמים. הדעות השונות הללו חלוקות גם ב"שדה שנזדבלה בעבודת כוכבים, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני עבודת כוכבים", שלפי הסובר כי "זה וזה גורם אסור" – "שדה תבור, ופרה תרזה", ולפי הסובר "זה וזה גורם מותר" – "שדה תזרע, פרה תישחט". ההלכה היא כרבי יוסי לפי הדעה הסוברת ש"זה וזה גורם מותר", ולכן שדה שזובלה לעבודת כוכבים – מותרת.  

אגב הדיון בשאלת "זה וזה גורם" מציע התלמוד לפרש באופן דומה גם מחלוקות של רבי אליעזר וחכמים. מחלוקת אחת היא במשנה הבאה (ג, ט): " נתערבה באחרות (פת שנעשתה בעצי אשירה), כלן אסורות בהנאה. רבי אליעזר אומר, יוליך הנאה לים המלח. אמרו לו, אין פדיון לעבודה זרה". מחלוקת אחרת היא במסכת ערלה (ב, יא): "שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו, רבי אליעזר אומר: אחר האחרון אני בא. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור לכתחלה ובין שנפל איסור לבסוף - אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ". ואולם, מחלוקות אלו אינן מתפרשות באופן דומה, שכן נראה כי במשנה במסכת עבודה זרה חכמים מחמירים, ובמשנה במסכת ערלה יש לדון בהיקף העקרון של רבי אליעזר: "אחר האחרון אני בא". לפי עמדתו של אביי העיקרון נאמר רק בתנאים מסוימים: "לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור, אבל לא קדם וסילק את האיסור – אסור", ואז אפשר לפרש שרבי אליעזר סבור כי זה וזה גורם אסור, אך אפשר כי רבי אליעזר אינו מתחשב כלל בשאלה זו, והעיקרון שלו קובע כי יש תמיד ללכת אחר הגורם האחרון, ואם גורם זה היה אסור – הדבר אסור, ואם מותר – הדבר מותר.    

במשנה נאמר: "נטל ממנה עצים - אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור, אם חדש – יותץ, ואם ישן – יוצן. אפה בו את הפת אסורה בהנאה, נתערבה באחרות - כולן אסורות בהנאה רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לעבודת כוכבים. נטל הימנה כרכור (מוט לאריגה) - אסור בהנאה, ארג בו את הבגד - אסור בהנאה. נתערב באחרים ואחרים באחרים כולן אסורין בהנאה ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח אמרו לו אין פדיון לעבודת כוכבים". ההלכה היא כרבי אליעזר הן בפת שם נשרף האיסור עוד קודם לאפיית הפת, והן בכרכור שהוא כלי לאריגה, ונחלקו אמורים מה דינה של חבית סתם יינם של גוים שהתערבה ביינו של אחד מישראל – רב אדא בר אהבה סבור לאסור, ולדעת רב חסדא החבית מותרת, ונוטל את שווי חלק התערובת האסור וזורק כסף בשווי זהה לים.

במשנה נאמר: "כיצד מבטלה? קירסם וזירד, נטל ממנה מקל או שרביט, אפי' עלה – הרי זה בטלה. שיפה לצרכה – אסורה, שלא לצרכה – מותרת". האמוראים נחלקו האם השפאים עצמם מותרים או אסורים כדין עבודה זרה. אם עבודת כוכבים נשברה – נחלקו האמוראים: רב אמר: צריך לבטל כל קיסם וקיסם, ושמואל אמר: אין עבודת כוכבים צריכה לבטל אלא דרך גדילתה". ונחלקו כיצד להסביר מחלוקת זאת: לפי הסבר אחד נחלקו האם עובדי כוכבים ממשיכים לעבוד לשברי עבודת כוכבים. לפח הסבר אחר ברור כי עובדים לשברים, והשאלה היא האם שברי שברים מותרים או אסורים, או לפי הסבר שלישי, השאלה היא על עבודה זרה של חוליות (חלקים מתפרקים) והשאלה היא האם מאחר שהדיוט יכול להחזירה היא אינה בטלה שהרי יכול לתקנה ולהחזירה למצבה הקודם, או שמאחר שהיא מפורקת ואינה מצוי ה במצבה הרגיל - אינה צריכה ביטול מיוחד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באשרה.

דיני אשרה - במשנה נאמר: "שלש אשרות הן: אילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים - הרי זו אסורה. גידעו ופיסלו (חתך חלק מהגזע או הענפים) לשם עבודת כוכבים והחליף (האילן צמח) - נוטל מה שהחליף (חותך את הענפים שצמחו עבודה זרה). העמיד תחתיה עבודת כוכבים ונטלה - הרי זו מותרת". התלמוד מסביר כי במקרה של "גידעו ופיסלו" אפילו אם הבריך והרכיב את גופו של האילן עצמו, אין האילן נחשב כאילו נטעו מתחילה לשם עבודת כוכבים, ודי בכריתת הענפים שצמחו לעבודה זרה כדי לבטל שם עבודה זרה מאילן זה.

בתלמוד דנים במקרה שלא נידון במשנה: המשתחווה לאילן (שלא ניטע לשם עבודה זרה). והאמורא שמואל סבור כי  גוף האילן מותר, אך הענפים שהוסיפו לצמוח מן האילן אסורים. התלמוד בוחן את ההלכה של שמואל לאור דברי המשנה על אילן שגידעו ופיסלו, וביחס למחלוקת התנאים רבי יוסי ובר יהודה וחכמים הנזכרת בדפים הקודמים. רבי יוסי ברבי יהודה וחכמים אוסרים תוספת אילן שנטעו ולבסוף עבדו והשתחווה לו, ונחלקו על עיקר האילן: חכמים סבורים כי רק התוספת אסורה לפי הכתוב "ואשריהם תגדעון" (דברים ז, ה), ואילו רבי יוסי סבור שאף עיקר האילן אסור לפי הכתוב: "אשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג). (ואף שלא כך פירשו את הכתובים בדף מה, כאן הופכים ומתרצים את דרשת הכתובים בדרך זו).  ובהתאם לשיטת הללו מסבירים גם האיסור במשנה של אילן שגידעו ופיסלו (חתך את ענפיו). לפי רבי יוסי ברבי יהודה יש לאסור את עיקר האילו ואת תוספת האילן, והחידוש במשנה הוא שאפילו שגילה דעתו שהוא רוצה את הענפים לעבודה זרה, גם עיקר האילן אסור. ולפי חכמים החידוש במשנה הוא שאפילו שעשה מעשה בגוף האילן – אין אוסרים את גוף האילן אלא רק את התוספת של הענפים. 

הגדרת אשירה - במשנה נאמר: "איזהו אשרה? כל שיש תחתיה עבודת כוכבים. רבי שמעון אומר: כל שעובדין אותה. ומעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו ומצאו תחתיו גל אמר להן רבי שמעון: בדקו את הגל הזה ובדקוהו ומצאו בו צורה. אמר להן: הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להן את האילן". התלמוד מסביר כי משנה זו מסבירה כי יש מחלוקת על האשרה ש"העמיד תחתיה עבודת כוכבים" הנזכרת במשנה הקודמת כאחת מ"שלוש אשרות הן" – אם היא אסורה, או שיש לאסור רק אשרה שעובדים את האילן עצמו. ונחלקו אמוראים כיצד מזהים אשירה: לפי רב אם הכמרים של עבודה זרה יושבים תחתיה ואינם אוכלים מפירותיה הרי היא אשירה אסורה, ולפי שמואל אם הם אומרים שיקחו את התמרים למקום עבודה זרה, כנראה שהיא משמשת להכנת תערובת שיכר שישתו עובדי עבודה זרה ביום חגם, והלכה כדעת שמואל.  

הנאה מצל אשרה – במשנה נאמר: "לא ישב בצילה, ואם ישב – טהור. ולא יעבור תחתיה, ואם עבר – טמא. היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור". התלמוד מסביר כי אפשר לשבת בצל ענפי האילן, בצל קומת האילן או בצל צלו של האילן (הצל הארוך מגובה קומת האילן), ודברי המשנה אוסרים לשבת בצל אפילו בצל צילה, אך אם עבר וישב – הרי הוא טהור אפילו אם ישב בצל קומתה. אם עבר תחת האילן ממש הוא טמא מפני שיש שם תקרובת עבודת כוכבים, כדברי רבי יוסי ברבי יהודה הסבור כי תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באוהל, לפי ההשוואה בכתוב בין תקרובת למת: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח). אם עבר תחתיה והיא גוזלת את הרבים הרי הוא טהור –ומוסבר כי עובר שם לכתחילה אם אין דרך אחרת, ואם יש דרך אחרת אינו עובר שם, אך אם עבר טהור. ומסופר כי רב ששת הורה לשמשו לעבור שם במהירות, מפני שהיה אדם חשוב, ואף שלא הייתה דרך אחרת לעבור והיה יכול לעשות כן לכתחילה חשש שהוא אדם חשוב והכל רואים את מעשיו ולומדים ממנו, ולכן העדיף שלא להישאר שם זמן רב.

זריעה תחת אשרה - במשנה נאמר: "זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. והחזירין (חזרת, חסה) לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנביה (העלים) נושרת עליהן והוה להן לזבל". התלמוד מסביר כי לדעת רבי יוסי במשנה "זה וזה גורם אסור", כלומר, כאשר יש גורם היתר וגורם איסור הפועלים יחד ליצור דבר משותף - אותו דבר אסור, ומטעם זה אסור לאכול ירקות שהנביה של האשרה משמשת להם כדשן, אפילו שהם צומחים מן האדמה. התלמוד מסביר גם כי במשנה (עבודה זרה ג, ג) "רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אף היא נעשה זבל" רבי יוסי אינו חושש שישתמשו בפסולת של עבודה זרה, בניגוד לדבריו כאן, מפני ששם הפסולת לא הייתה צריכה להפוך לדשן אלא ללכבד לאיבוד ברוח או בים. חכמים חוששים לפסולת של עבודה זרה: "אמרו לו: אף היא נעשה זבל", אך במקרה זה הם סבורים כי הנביה עוזרת מצד אחד לירקות כדשן אך גם מזיקה להם כשהיא מאפילה עליהם וחוסמת מהם את אור השמש, ולכן אין כאן שני גורמים הפועלים יחד, אלא גורם אחד מבטל את חברו, ויש להתיר את הירקות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודה זרה למצווה או למקדש, ובבית לעבודה זרה.

בדפים הקודמים דנו באיסור עבודה זרה של דברים שהנם חלק מממלכת הטבע: הר, עץ, ביצה, בהמה וחיטים. הכלל בעניין זה מבוסס על הכתוב: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב), שההרים עצמם אינה נאסרים כעבודה זרה, אלא רק האלילים המצויים על ההרים. אלא שיש בנושאים הללו כמה דברים שיש לברר: האם שתיל המחובר לאדמה נאסר אם עבדו לו עבודה זרה, האם אבני הר שכבר אינן מחוברות להר נאסרו כעבודה זרה, והאם קמת חיטים שנטחנה לקמח מותרת לשימוש לצורך גבוה בבית המקדש. בדף זה ממשיכים לדון בנושאים קרובים.

דקל למצוה – התלמוד דן האם מותר להשתמש בדקל שאדם השתחווה לו לצורך מצוות ארבעת המינים, או שיש בשימוש בעבודה זרה צד מאוס, ואפילו שלא נאסר מצד הדין אין משתמשים בה לצורך מצווה. שאלה דומה היא על אשירה של עבודה זרה שהגוי ביטל אותה מלהיות עבודה זרה. השאלה כאן היא כללית יותר לגבי כל המצוות: האם דבר שלא היה ראוי למצווה ("דחוי") ממשיך להיות בלתי ראוי למצווה ("יש דיחוי אצל מצוות"). בעניין זה דנים בדברי המשנה במסכת חולין (ו, ד) על חובת כיסוי הדם של דם עופות: "כיסהו ונתגלה – פטור מלכסות, כיסהו הרוח – חייב לכסות". ההנחה היא שאם הרוח כיסה את הדם ושוב הדם נתגלה, חייב לכסותו בעצמו מפני שקיום המצווה לא נדחה ("אין דיחוי אצל מצוות"), והשאלה היא האם קביעה זו באה רק להחמיר ולחייב אדם לעשות מצווה, או שהיא באה גם להקל להשתמש בעבודה זרה שלא נאסרה לצורך מצווה, ושאלה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו"). 

בהמה למקדש –האם מותר להשתמש בצמר של בהמה שהשתחווה לה, לחוטי התכלת של הציצית או לבגדי הכהונה; והאם מותר להשתמש בקרני הבהמה לעשיית חצוצרות, בשוקיים שלה לעשיית חלילים (חמת חלילים), ובמעיה למיתרים של כינור (פארות). הדבר קשור גם להבנת מהותה של השירה ששרים הלויים בבית המקדש והאם היא בעיקר שירה בפה או נגינה בכלי מוזיקלי, והאם תפקידה של הנגינה בכלי היא ללוות את הצליל הקולי ("בסומי קלא") או שהיא עומדת בפני עצמה, ואף שאלה זו לא באה לידי הכרעה.

מי מעין לניסוך המים – הסוגיה דנה האם מותר להשתמש במי מעיין שהשתחוו לה כעבודה זרה (ואינו נאסר מפני שהוא מחובר לקרקע) לצורך ניסוך המים במקדש. התלמוד מסביר שאדם עובד למים עצמם, ולא להשתקפות של המים, אך לא ברור אם הוא עובד למים שלפניו או שהוא עובד למקור ועיקר המים. וכל השאלות הללו הן רק על מים הנובעים מקרקע של איש פרטי העובד את מי המעיין שלו, והעובד עבודה זרה למים של רבים אינו אוסרם לשום דבר שאין הם שלו.   

בתים ועבודה זרה - במשנה נאמר: "מי שהיה ביתו סמוך לעבודת כוכבים ונפל - אסור לבנותו. כיצד יעשה? כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה. שלו ושל עבודת כוכבים (קיר משותף) - נידון מחצה על מחצה. אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ שנאמר 'שקץ תשקצנו' (דברים ז, כב) ר"ע אומר כנדה, שנאמר 'תזרם כמו דוה צא תאמר לו' (ישעיהו ל, כב) - מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא". התלמוד מסביר כי אין לתת לעבודה זרה עוד רווח מקום של ארבע אמות, אלא לשים שם בית כסא לתינוקות שאינם צריכים לשמור על צניעות, או לשים שם קוצים כך שלא יוכלו להשתמש במקום.

במשנה נאמר: "שלשה בתים הן: בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים - הרי זה אסור, סיידו וכיידו לעבודת כוכבים וחידש - נוטל מה שחידש. הכניס לתוכה עבודת כוכבים והוציאה - הרי זה מותר". בתלמוד מוסבר כי במקרה של בית שבנאו מתחלה לעובד כוכבים כלול גם מקרה של אדם המשתחווה לבית, ומאחר שבית שנבנה לעבודה זרה או בית שהשתחווה לו כעבודה זרה דינם שווה לביטול – המשנה כללה אותם יחד, ושניהם אסורים. 

במשנה נאמר: "שלש אבנים הן: אבן שחצבה מתחלה לבימוס - הרי זו אסורה, סיידה וכיידה לשם עבודת כוכבים - נוטל מה שסייד וכייד ומותרת, העמיד עליה עבודת כוכבים וסילקה - הרי זו מותר". בתלמוד מוסבר כי המסייד בגוף אבני הבית אינו נחשב כמי שחצב מתחילה לעבודה זרה,  וצריך להסיר את מה שסייד והבית כולו לא נאסר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור עבודה זרה של עצים ושל הרים.

בתורה נאמר: "אלהיהם על ההרים", ומכאן למדו שרק מה שעל ההר אסור כעבודה זרה אך הר עצמו אינו אסור כעבודה זרה. בדף הקודם דנו גם באילנות: אילן שנטעו מתחילה לעבודה זרה, ואילן שנטעו ואחר כך עבדו עבודה זרה, ובמוקד הסוגיה עמד ביאור הכתובים המצווים לאבד עבודת כוכבים, ולשרוף או לגדוע אשירה בספר דברים (פרק ז ופרק יב). בדף זה מסכמים את ההלכה: "עכו"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות – הן מותרים ועובדיהן בסייף, ואת הזרעים ואת הירקות – הן אסורין ועובדיהן בסייף", ואך כאן יש לדון האם מדובר באילן הדומה להר שלא נטעו מתחילה לעבודה זרה אלא באילן שנטעו, ורק אחר כך עבדו.

התלמוד דן בסוגיה על שאלות בעניין זה:

אבני הר שנדלדלו והדרדרו ממקומם – ונחלקו אמוראים אם לאוסרם או להתירם. לפי דעת אחת נאמר בתורה"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" (דברים ז, כו), ולפיכך יש לאסור להשתמש בכל מה שהיה חלק מדבר שנעבד עבודה זרה. לפי דעה אחרת לומדים בנין אב משני כתובים – הר ובהמה בעלת מום (שהשתנתה מדרך ברייתה), או אילן יבש (שהשתנה מברייתו) ובהמה תמה – שכל דבר שאין בו תפיסת יד אדם אפילו אם עבד לו עבודה זרה - מותר.

אדם הזוקף ביצה להשתחוות לה –למסקנת התלמוד השאלה אינה האם להתייחס לזקיפת הביצה כעבודה זרה או לקבוע שישראל אוסר עבודת כוכבים מרגע שעשאה. עיקרה של השאלה היא על עובד כוכבים שהשתחווה לביצה שזקפה ישראל, ויש לשאול האם להשוות את הביצה ללבינה, וכשם שאם זקף לבנה והעמידה על מקומה ובא עובד כוכבים ועבד לה עבודת כוכבים – אסורה מפני שכנראה רצה שיעבדו לה, כך גם בביצה שזקפה או שזקיפת הביצה אינה ניכרת ואין בזקיפה זו כדי להכינה לעובד כוכבים. 

אבני הר של עבודה זרה למזבח – בתורה נאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך" (דברים כג, יט), ןיש לדון מה היחס בין איסור זה לאיסור להשתמש במה שנעבד עבודה זרה בבית המקדש. יש האומרים כי אתנן (תשלום) אסור לשימוש בבית המקדש בין כשהוא תלוש ובין כשהוא מחובר ולכן הכתוב השתמש בביטוי "בית ה' אלוקיך", ומכאן בדרך קל וחומר שאיסור חמור כמו עבודה זרה אסור גם במחובר לגבוה (לבית המקדש). ואולם יש הסבורים כי דבר מחובר שנעבד מותר לשימוש להדיוט (בגלל אלהיהם על ההרים), ומכאן בדרך קל וחומר שיש לאסור רק אתנן תלוש ולא מחובר, ודברי הכתוב "בית ה' אלקיך" אינם אוסרים דבר מחובר, אלא רק נוי של ריקועים לבית המקדש, או שימוש באתנן לקניית פרה אדומה שאינה מוקרבת בבית המקדש ממש.

אגב דיון זה עולה השאלה האם לימוד בדרך קל וחומר המוליך למסקנה חמורה עדיף על לימוד קל וחומר המוליך למסקנה מקלה ("לחומרא פרכינן לקולא לא פרכינן", פרכינן הוא בגלל שקל וחומר מבוסס על שאלות רטוריות). התלמוד דן בהקשר זה במשנה במסכת פסחים (ו, ב):  "השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה תוכיח, שהיא מצוה, והיא משום שבות, ואינה דוחה את השבת. אף אתה אל תתמה על אלו, שאו על פי שהן מצוה והן משום שבות, לא ידחו את השבת. אמר לו רבי אליעזר: ועליה אני דן! ומה אם שחיטה, שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת; הזאה, שהיא משום שבות, אינו דין שדוחה את השבת? אמר לו רבי עקיבא: או חילוף! מה אם הזאה, שהיא משום שבות, אינה דוחה את השבת. שחיטה, שהיא משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת"?. המשנה דנה על הזאה על טמא מת ביום השביעי לטהרתו בערב פסח החל בשבת. השאלה היא האם יש לדחות את ההזאה שיש בה איסור שבות מדברי חכמים כדי להתיר לאדם להשתתף באכילת קרבן פסח במוצאי שבת. במקרה זה נראה כי רבי עקיבא משתמש בקל וחומר כדי לפטור את האדם מפסח, בעוד שרבי אליעזר דן קל וחומר המחייב את הטמא להזות ולהקריב קרבן פסח. ואולם מסקנת הדברים היא שרבי עקיבא לא דן קל וחומר בעצמו אלא רק מזכיר לרבי אליעזר שמותר להזות בשבת, ומתנצל לפני רבי אליעזר "אל תכפירני בשעת הדין", שאין לשכוח עובדות יסודיות מפני שאלו משנות לחלוטין מסקנה של קל וחומר. 

חיטים בקמה למנחות –בהקשר זה שואלים אם איסור שימוש במקדש בדבר שנעבד עבודה זרה חל גם על דבר שיש בו שינוי כמו קמת חיטים ההופכת לקמח ("יש שינוי בנעבד"). מקרה זה דומה לוולדות של בהמות האסורות למזבח: "כל האסורין לגבי מזבח – ולדותיהן מותרים (משנה תמורה ו, א)...רבי אליעזר אוסר", והכל מסכימים כי אם כבר התעברה, נאסרה למקדש יחד עם הוולד שלה. יש המשווים איסור עובר לאיסור של קמח חיטים, ויש הסבורים כי העובר אינו עובר שינוי אלא רק מוגף בדלתי רחם הבהמה, ואילו הקמח שינה ממש את מהותו והפך מחיטים לקמח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיבוד עבודה זרה, ובאילן עבודה זרה.

במשנה נאמר: "הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות - הן מותרין ומה שעליהן אסורין שנאמר 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם' (דברים ז, כה) ר' יוסי הגלילי אומר: 'אלהיהם על ההרים' (דברים יב, ב) ולא ההרים אלהיהם אלהיהם 'על הגבעות' ולא הגבעות אלהיהם. ומפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בה תפיסת ידי אדם - אסור. אמר רבי עקיבא: אני אובין ואדון לפניך: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה, ועץ רענן דע שיש שם עבודת כוכבים".

בתורה נאמר: כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה...כי אם כה תעשו להם מזבחתיהם תתצו ומצבתם תשברו ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש..." (דברים ז, א-ה).בהמשך נאמר: "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלקי אבתיך לך לרשתה, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים, אשר אתם ירשים אתם, את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (שם יב, א-ג).

בסוגיה מסבירים את ההבדל בין רבי יוסי לדעת חכמים (תנא קמא). לפי הסבר אחד המחלוקת היא האם ציפוי הר נחשב כמו ההר – לדעת תנא קמא ציפוי ההר אינו כהר, ולכן כל מה שעל ההר ואינו מחובר בו אסור כעבודה זרה, ואילו רבי יוסי הגלילי סבור כי ציפוי ההר הוא כהר. לפי הסבר אחר לא נחלקו שציפוי ההר אינו כהר, אלא על "אילן שנטעו ולבסוף עבדו" – תנא קמא סבור כי האילן מותר מפני שהוא נטוע בהר ונחשב לחלק מן ההר ואי אפשר לאסור את ההר, ורבי יוסי הגלילי סבור כי אילן הנטוע בהר נחשב לדבר שיש בו תפיסת יד אדם (לפני שנטעו וגם לאחר שנטע) וכל דבר שיש בו תפיסת יד אדם – אסור.

רבי יוסי בר' יהודה סבור גם כן כרבי יוסי הגלילי שיש לאסור אילן שנטעו לבסוף עבדו עבודה זרה, והוא סבור כי הדבר מבואר בכתובים: ההרים והגבעות אינם נאסרים מפני ש'אלהיהם הוא 'על ההרים' ו'על הגבעות' (ואינו הם עצמם), אך לגבי אילן נאמר: 'ותחת כל עץ רענן', ומיד אחר כך "ואשריהם תשרפון באש", ומכאן שעץ רענן אף הוא יכול להיות אלהיהם, ויש לאסור את האילן. התלמוד מסביר כי דברי רבי יוסי בר' יהודה על אילן שנטעו ואחר כך עבדו נלמדים מהכתוב "אשריהם תגדעון", ואילו הכתוב  "אשריהם תשרפון באש" (דברים יב) עוסק לשיטתו באילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה. אילן שנטעו לבסוף עבדו הוא עץ ש"גידועו אסור ועיקרו מותר" (ענפיו אסורים כעבודה זרה אך הגזע המחובר לקרקע אינו נאסר), ולכן צריך לגדוע את ענפיו ולא לאסור את כולו. המצווה לשרוף את האשירה מתאימה לאילן שעשאו מתחילה לשם עבודה זרה ונאסר כולו. רבי יוסי בר' יהודה אף לומד מהכתוב "אבד תאבדון" שאין מאבדים את כל העבודה זרה בפעם אחת, אלא בכניסה לארץ מאבדים עבודה זרה, וממשיכים בכל פעם שאפשר לרדוף מה שנשאר מאלילי עבודה זרה, וגם לאחר השמדת עבודה זרה צריך להמשיך ולשרש אחריה עד שתאבד לחלוטין: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (שם).

חכמים מסבירים את הכתובים אחרת: הכתוב "ואשריהם תשרפון באש" אכן מדבר על אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה, הנאסר מיד ברגע שנטעו ואינו נחשב למחובר להר, אך הכתוב "אשריהם תגדעון" מלמד כי יש לעשות לפי סדר הפרשות בתורה: בכניסה לארץ חייבים לגדוע עבודת כוכבים (דברים ז), אחר כך יש לכבוש את הארץ מידי הגויים (דברים יב), ולבסוף לסיים את מלאכת השמדת עבודת כוכבים ולבער עבודת כוכבים ולשרוף אותה באש (שם). הכתוב "אבד תאבדון" מלמד שיש לשרש אחרי עבודה זרה ולחפשה כדי לאבדה לגמרי, והכתוב "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" מלמד כדברי עקיבא שיש לכנות את שמו של המקום בו עבדו עבודה זרה בשם גנאי,  מקום עבודה זרה שהיה נקרא 'בית-גליא' ייקרא 'בית כריא' (מגבוה וגלוי לנמוך וחבוי), ולמקום בשם 'עין כל' קוראים 'עין קוץ'.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיבוד עבודה זרה, ובבית מרחץ שיש בו עבודה זרה.

איבוד עבודה זרה - במשנה נאמר: "רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אף הוא נעשה זבל שנאמר (דברים יג, יחלא ידבק בידך מאומה מן החרם". בתוספתא (עבודה זרה ג, יט) מביא רבי יוסי תימוכים לדעתו ממה שנאמר על עגל הזהב בספר דברים (ט, כא): "את העגל לקחתי ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר, ואשליך את עפרו אל הנהר היורד מן ההר", אך חכמים סבורים כי מטרת הטחינה והשלכת העפר למים הייתה לבדוק את עם ישראל כפי שבודקים סוטה אם זינתה במים המעורבבים בעפר, וכך גם רומז הכתוב בספר שמות "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שמות לב, כ). בספר דברי הימים מסופר על מעכה אמו של אסא מלך יהודה ש"הסירה מגבירה אשר עשתה לאשרה מפלצת, ויכרת אסא את מפלצתה וידק וישרף בנחל קדרון" (דברי הימים ב, טו, טז), ומכאן שאפשר להטיל את אפר השריפה למים, אך התלמוד מסביר כי יש מקומות בנחל קדרון שבהם לא גדלים צמחים ומותר לזרוק שם את האפר, אך במקום בו גדלים צמחים אסור לזרוק את האפר כדי שלא יהפוך לזבל דישון עבור הצמחים, כמו בהלכות מעילה שם אוסרים להשתמש בהקדש שנסחף לנחל קדרון בלי לפדותו מידי ההקדש. חיזוק אחר לטענת רבי יוסי הוא מחזקיהו המלך עליו נאמר "וכתת נחש נחשת אשר עשה משה" (מלכים ב, יח, ד), אך גם כאן הנחש לא היה עבודה זרה, מפני שהיה שייך למשה, ואין אדם אוסר בעבודה זרה דבר שאינו שלו, אך חזקיהו נאלץ לכתותו כי אנשים טעו אחרי הנחש ועבדו לו עבודה זרה. מקור נוסף הוא מה שעשה דוד המלך באלילי עבודה זרה של הפלישתים לאחר שניצח במלחמה: "ויעזבו שם את עצביהם, וישאם דוד ואנשיו" (שמואל ב, ה, כא), ), ויש המסבירים כי דוד זרה אותם לרוח כמשמעות הלשון לשאת בנביא (ישעיהו מא, טז). עם זאת, בספר דברי הימים מתואר תיאור שונה של האירוע לפיו דוד המלך שרף את הפסלים באש "ויאמר דוד וישרפו באש" (דברי הימים א, יד, יב) וכפי הנראה דוד המלך הורה בתחילה לשרוף את הפסלים באש, ולאחר מכן בא לשם אתי הגתי (איש צבא דוד שהיה גוי) וביטל את העבודה הזרה, ואחרי זה לא היה צורך לשורפם ונשאו אותם כדי להשתמש בהם. איתי הגיתי ביטל גם איסור עבודה זרה מהכתר שהיה מונח על האליל מלכם: "ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב" (שמואל ב, יב, ל). למרות כובד משקלו הכתר הלם את ראשו של דוד, אולי מפני שהכתב עצמו רכב על מגנט שהחזיק אותו באוויר ("אבן שואבת"). מסופר כי דוד היה מניח אותו לצד התפילין של ראש, ובבית דוד הייתה מסורת כי רק מי שהכתר הולם אותו ראוי למלכות בית דוד, ואדוניה בן חגית סבור היה שהכתר הולם אותו, אך הוא לא הצליח לשימו עליו.    

מרחץ עם עבודה זרה - במשנה נאמר: "שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי אמר ליה כתוב בתורתכם "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, ח) מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אין משיבין במרחץ, וכשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי, אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ. דבר אחר: אם נותנים לך ממון הרבה אי אתה נכנס לעבודת כוכבים שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, זו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה, לא נאמר אלא אלהיהם את שנוהג בו משום אלוה אסור את שאינו נוהג בו משום אלוה מותר". בתלמוד מוסבר כי רבן גמליאל לא רצה להשיב בבית המרחץ, מפני שאסור להרהר בדברי תורה או לדבר בדברי תורה בשעה שאדם נמצא במרחץ, ואפילו אם מדבר בלשון חול ולא בלשון קודש. במשנה יש כמה תשובות לשאלתו של פרוקלוס מדוע מותר להתרחץ במרחץ אפרודיטי, והאמוראים סבורים שחלק מהתשובות אינן משקפות את האמת אלא נאמרו לשם אפולוגטיקה (תשובה גנובה). יש המסבירים כי התשובה "עומדת על פי הביב וכל אדם משתין בפניה" אינה תשובה טובה, מפני שגם בעל פעור עבודתו היא שעושים את הצרכים לפניו ואין זה מבטל את חשיבותו, אך ייתכן שיש הבדל בין אפרודיטי שאין עבודתה בכך, לבעל פעור שעבודתו בכך. עוד מסבירים שלהשתין בפני עבודה זרה ואפילו לזרוק צואה אינו מבטלה, אך ייתכן ששם מדובר על אדם העושה כן לפי שעה מפני כעסו על הפסל, ואילו כאן משתינים בפניה בכל שעה ושעה ומזלזלים בה. יש המסבירים כי התשובה "אני לא באתי בגבולה והיא באה בגבולי" אינה תשובה טובה, מאחר שמותר לאדם ליהנות מעבודה זרה שהוא בא בגבולה כמו מרחץ הפתוח לציבור או גינה ציבורית, אם הוא אינו חייב להכיר על ידי כך טובה לעובדי עבודה זרה. אך במקרה זה ברור כי אפילו שאין רבן גמליאל צריך להכיר טובה, כל שאר האנשים הבאים למרחץ צריכים להכיר טובה, ולכן יש הבדל אם הם באו בגבולה או היא באה בגבולם. תשובה אחרת היא "אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ", ואף כאן ההנחה היא שאין הקדש לעבודה זרה ואין אוסרים עבודה זרה על ידי הקדש, אך ייתכן שבכל זאת יש הבדל אם המרחץ הוא נוי לאפרודיטי מפני שאז המרחץ נאסר כנוי עבודה זרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכלים העשויים לעבודה זרה.

במשנה נאמר: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון - יוליכם לים המלח. רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין אסורין שעל המבוזין מותרין". צורת דרקון - בתוספתא (עבודה זרה ה, ב) נאמר: "איזהו צורת דרקון? פירש רבי שמעון בן אלעזר: כל שיש לו ציצין בין פרקיו", ורב אסי סבור כי מדובר בפרקי הצוואר.  מכובדים- מבוזים – נחלקו האמוראים מה נחשב למכובד ובזוי בכלים. רב סבור כי מדובר בכלי אוכל, אלא שהצורות המצויות מחוץ למים שבסיר הן מכובדות, והצורות המצויות בתוך המים מבוזות. ושמואל סבור בעקבות דברי התוספתא (שם ה, א) כי מדובר בכלים מסוגים שונים: נזמים, טבעות, ושירין (שרשרות) הם כלים מכובדים, וכלי אוכל כמו יורה, קומקום, מיחם סדינים או מטפחות הם כלים בזויים. רב ששת מנסח כלל על יסוד ברייתות שונות: "כל המזלות מותרין חוץ ממזל חמה ולבנה, וכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם, וכל הצורות מותרות חוץ מצורת דרקון". התלמוד דן ביחס של הכלל למשנה. אביי סבור כי הרישא והסיפא של הכלל עוסקות במי שמוצא כלים (צורות חמה, לבנה ודרקון אסורים) והמציעתא מדברת על מי שעושה כלים (ולכן פרצוף אדם אסור, ראו בפסקה הבאה). רבא סבור כי הכלל עוסק במוצא כלים, והברייתא הוסיפה כי גם כלי שיש עליו פרצוף אדם אסור, מפני צורות של בני אדם (בעיקר דמות מניקה ודמותו של האל סרפיס שסל על ראשו) היו נעשות לשם עבודה זרה.

לא תעשון אתי - התורה אוסרת לעשות עבודה זרה על מנת לעבוד לה כדברי הכתוב: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" (שמות כ, ג), ואיסור זה חל על כל דבר המצוי בעולם, ובכלל זה חמה, לבנה, כוכבים ומזלות, מלאכי השרת ואפילו יצור קטן כמו שלשול. מלבד זה התורה אוסרת לעשות עבודה זרה אפילו אם אדם אינו מאמין בה או עובד לה כדברי הכתוב: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, יט), אך  איסור זה אינו חל על כל דבר, אלא על עשיית "דמות שמשי המשמשים לפני", כלומר, על דמויות במרום (או במדור העליון) כמו השמש, הירח, כוכבים ומזלות, או מלאכים שיש להם ארבע פנים כדמות המלאכים במרכבה של יחזקאל. יש המציעים כי האיסור חל רק על דברים שאפשר לעשותם בקנה מידה תואם לגודלם במציאות, כמו בניית בית המקדש (ההיכל, האולם, החצר, העזרה) או עשיית כלי המקדש (שולחן, מנורה), ומותר לעשותם רק אם אינו בונה בגודל של בית המקדש, ואינו עושה כצורת המנורה שהייתה במקדש ולא עושה שבעה קנים אלא חמישה, שישה או שמונה. אך למסקנה גם אסור לעשות דברים שאין אפשרות לעשות אותם בגודלם הטבעי, ואסור לעשות ירח או חמה.

בהקשר זה של איסור עשיית פסלים התלמוד דן במשנה במסכת ראש השנה (ב, ח): "דמות צורות לבנות (ירחים) היה לו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלא בכותל שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להן כזה ראיתם או כזה ראיתם", ומסבירים בסוגיה כי רבן גמליאל לא עשה את הירחים לעצמו אלא אחרים עשו לו אותם.. עוד מסבירים כי לא היה מקום לחשוד ברבן גמליאל שהוא עושה כן לשם עבודה זרה מאחר שהרבה אנשים מצויים אצלו, ובמקום שרבים מצויים אין לחשוד שעשו את הדבר לשם עבודה זרה. מטעם זה מותר לעשות צורות בולטות בבית כנסת, כפי שמסופר בתלמוד על בית כנסת בנהרדעא שהיו הכל מתפללים בו למרות שהייתה שם אנדרטה, אך אסור לאדם להחזיק טבעת בולטת עם צורות אסורות שכן עלולים לחשוד בו שהוא עובד לעבודה זרה. יש המסבירים כי לא היה שם איסור מאחר שהצורות היו עשויות כך שאפשר לפרקן, ויש הסוברים כי מותר לעשות צורות לצורך לימוד לפי דברי הכתוב "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" (דברים יח, ט), ומכאן שמותר לעשות צורות כדי להתלמד ולהבין דברים, ולדעת כיצד להורות הלכה.

ביטול גוי – התלמוד מספר כי עובד כוכבים יכול לבטל עבודת כוכבים של חבירו, אם הוא יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה, ואפשר להכריח את הגוי לבטל בעל כורחו. ובהקשר זה מסופר כי רבי אלעזר הקפר מצא כלי שעליו צורת דרקון ומצא גוי אחד וסטר לו כדי שיבטל מן הדבר שם עבודה זרה. ואף שבדרך כלל אדם מתייאש מדבר שהלך לאיבוד, עובד הכוכבים שהחפץ שייך לו אינו מתייאש מן האיסור שבחפץ, ואומר לעצמו שבוודאי ימצא אותה עובד כוכבים אחר ויעבוד אותה, ואם ישראל ימצא אותה בוודאי ימכור לעובד כוכבים שימשיך לעובדה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשברי עבודת כוכבים.

בדף הקודם הובאה מחלוקת אמוראים על שברי עבודת כוכבים שנשברה מעצמה: "רבי יוחנן אמר: אסורה, וריש לקיש אמר: מותרת", והוסבר כי לדעת רבי יוחנן יש להשתמש כאן בכלל "אין ספק מוציא מידי וודאי" הקובע כי יש ללכת אחרי עובדה וודאית ולא אחרי עובדה שיש בה ספק, ומאחר שוודאי עבדו אותה עבודה זרה, אך ספק אם ביטל אותה עובד עבודה זרה, יש להחמיר ולאוסרה. ואילו ריש לקיש סבור כי ביטלו אותה מיד מפני שברגע שנשברה שוב אין מאמינים שיש בכוחה לעזור לאדם העובד אותה. אגב זה דנים בכלל "אין ספק מוציא מידי וודאי" בענייני מעשרות (בדף הקודם) ובענייני טהרה. בתוספתא (אהלות טז, יג) נאמר: מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ לידע אם זכר אם נקבה, ובא מעש0ה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוין שם". השפחה רצתה להסתיר את לידת הנפל ולכן זרקה אותו 0לבור, וחכמים טיהרו את הכהן שהסתכל בבור מלהיות טמא בטומאת מת. לפי ההסבר הפשוט חכמים התירו טומאה וודאית מפני הספק שמא החולדה והברדלס גררו את הנפל, בסתירה לכלל "אין ספק מוציא מידי וודאי". ואולם, אפשר לתרץ כי מדובר במקרה שיש בו ספק אם השפחה הפילה נפל או דבר שאינו בגדר וולד ("ספק וספק")  או להניח שוודאי ילדה נפל, אך ברדלס וחולדה וודאי מצויים שם וגררו משם את המת ("וודאי וודאי"). 

התלמוד דן בהוכחות ממקורות שונים לדבריו של רבי יוחנן: כלים שבורים – "במשנה נאמר: "מצא תבנית יד או תבנית רגל – הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד", אך אין להוכיח מכאן שעבודה זרה שהשתברה מעצמה אסורה, מפני כבר הוסבר בדף הקודם שמדובר ביד או רגל העומדים על בסיס מיוחד, ואינם שבורים לגמרי. ביטול – במשנה (ד, ד) נאמר: "גוי מבטל עבודת כוכבים – שלו ושל חברו, וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים". התלמוד מבקש להוכיח מכאן שישראל אינו יכול לבטל עבודה זרה של גוי, מפני שאף אם יבטלה בפועל דינה תמיד יהיה כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה האסורה לדעת רבי יוחנן. ואולם, אביי סבור שאין להוכיח מכאן על עבודה זרה שנשתברה, מפני שמדובר במשנה על מי שפחס ומעך עבודה זרה אך לא שברה. רבא מסביר כי מצד הדין עבודה זרה בטלה אפילו כאשר פוחס אותה ומשנה את צורתה ולא שובר ממנה דבר, אך גזרו שישראל לא יבטל עבודה זרה של עובד כוכבים, כדי שלא יבוא להרימה ולקנותה לעצמו קודם, ואז כבר לא יכול לבטלה מפני שעבודת כוכבים ביד ישראל – אינה בטלה לעולם.

התלמוד מסביר כי אפשר להסביר מקורות רבים לפי העיקרון שהציג רבא על החשש שמא אי אפשר יהיה לבטל לעולם, ולא בגלל איסור על שברי עבודת כוכבים שנשתברה מאליה: חיפוי דרכים – בתוספתא (עבודה זרה ו, יד) נאמר: "עכו"ם שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות – מותרות, וישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות אסורות". שיוף והקצעה – בתוספתא (שם,ט) "עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים, לצרכו - היא ושיפוייה מותרין (שביטל אותה ולא נהג בה כבוד), לצרכה - היא אסורה ושיפוייה מותרין, וישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצרכו בין לצרכה היא ושיפוייה אסורין". ביטול עבודה זרה - רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף היא נעשה זבל, וכתיב 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם' (דברים יג, יט)". צורה חתוכה– "רבי יוסי בן יסיאן אומר מצא צורת דרקון וראשו חתוך, ספק עובד כוכבים חתכו, ספק ישראל חתכו - מותר ודאי ישראל חתכו – אסור". שיקול אחר עולה לגבי נבייה(עלווה, שלכת) - במשנה (ג, ח) נאמר: "רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים (לגדל מתחת לעץ של עבודה זרה) מפני שהנבייה נושרת עליהן", ומסבירים כי הנבייה אינה נחשבת כשבירה של עבודה זרה, מאחר שעיקר עבודת כוכבים עוד קיימת, ואי אפשר לבטל עבודת כוכבים בדרך גדילתה הטבעית, אלא בדרך מיוחדת.

ריק לקיש מוכיח את דבריו מן המשנה במסכת מעילה (ג, ח): "קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין, בראשה של אשרה - יתיז בקנה". יתיז בקנה פירושו שישבור את הקן בקנה שבידו ויוכל ליהנות מן העצים של עץ האשירה, ומכאן שמותר להשתמש בעצים של עבודה זרה שנשברה מאליה. ואולם התלמוד מסביר כי המשנה אינה מדברת על ציפור ששברה עצים מן העץ וקיננה בו, אלא בנתה לעצמה קן העשוי עצים אחרים על עץ זה, ומסיבה זאת אין איסור מעילה בעץ זה. ויש המסבירים כי המשנה אינה עוסקת בהנאה מן העצים אלא במעילה בגידולים הבאים לאחר שהקדיש את העץ, והשאלה היא האם יש איסור מעילה בגידולים. ולפי עוד הסבר המשנה אינה עוסקת בהנאה מן העצים, אלא בהנאה מן האפרוחים, ואם האפרוחים אינם זקוקים עוד לעץ, הרי מותר להשתמש בהם בין בהקדש ובין בעבודה זרה.   

במשנה נאמר: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון - יוליכם לים המלח. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שעל המכובדין - אסורין, שעל המבוזין - מותרין". עובדי עבודת כוכבים עובדים כל דבר שמצוי להם לעובדו – כוכבים, מלאכים ואפילו תולעים. ואולם, בנוגע לכלים - הסוגיה מסבירה כי הגוי עובד צורות של חמה, לבנה או דרקון כאשר אלו מצוירות על הכלים, אך אינו עובד שאר צורות המצוירות על כלי מפני שאלו נעשות לנוי ולא לשם עבודה זרה. התלמוד דן בהקשר זה ביחס בין איסור לעשות עבודה זרה לאיסור להשתמש בכלים שנמצאו. הכתוב: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, יט) מלמד שאסור לעשות כל צורה לעבודה זרה – ובכלל זה "דמות שמשי המשמשין לפני במקום" (חמה, לבנה, כוכבים ומזלות), או דמות פרצוף אדם. התלמוד דן בהקשר זה על דברי רב ששת: "כל המזלות מותרים – חוץ ממזל חמה ולבנה, כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם, כל הצורות מותרות חוץ מצורת דרקון". יש המסבירים כי רב ששת עסק במוצא כלים, מלבד האיסור על פרצוף אדם המדבר על עשיית פרצוף אדם. ויש המסבירים כי דבריו בעניין פרצוף אדם נאמרו לשיטתו של רבי יהודה בתוספתא (עבודה זרה ה, א) האוסר להשתמש בצלמים שיש עליהם דמות של אישה מניקה (כנראה איסיס) ושל האליל סרפיס – אליליו יווניים-מצריים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בצלמים, בשברי צלמים ובשברי עבודת כוכבים שנשתברה מאליה.

במשנה נאמר: "כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר". האמוראים דנים בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים. לפי הסבר אחד רבי מאיר חי במקום בו היו עובדים את הצלמים פעם בשנה, וחשש כי גם במקומות אחרים יש העובדים את הצלמים, ולכן גזר לאסור את כל הצלמים לפי שיטתו הכללי שיש לחשוש למיעוט. יש הסבורים כי מדובר על אנדרטאות של מלכים, או צלמים העומדים בפתח המדינה, שיש להם חשיבות יתירה ואנשים עשויים לפעמים לעבוד להם עבודה זרה. עוד מסבירים כי המחלוקת במשנה היא רק על צלמים המצויים בכרכים, שכן לפעמים עושים את הצלמים לנוי ולא לשם עבודה זרה, אך בכפרים עושים את הצלמים לעבודה זרה, והכל מסכימים כי הם אסורים. 

חכמים מסבירים כי הצלמים שיש בידם מקל, צפור וכדור נחשבים כעבודה זרה, מפני שהצלם מסמל את השלטון של האליל, הרודה במקל, מעל העולם כדמות ציפור, או שולט על כדור הארץ. בברייתא מוסבר כי לאחד זמן הוסיפו לאסור גם צלמים המחזיקים בידם חפצים אחרים, כמו סייף המסמל את כוחו של האליל, עטרה המסמלת את מלכותו, וטבעת חותם המסמלת את שלטונו על בני האדם. רבן שמעון בן גמליאל סבור שדי בכך שהצלם מחזיק בידו צרור אבנים או קיסם עץ כסמל של עבודה זרה, אך דנים מה דינו של צלם המחזיק בידו צואה, ואם הכוונה היא שכל העולם נחשב בפניו כצואה, או שהוא עצמו נחשב כצואה בעיני אנשים, ולא הכריעו בעיה זו.

במשנה נאמר: "המוצא שברי צלמים - הרי אלו מותרין. מצא תבנית יד או תבנית רגל - הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד". האמורא שמואל מסביר כי שברי עבודה זרה אף הם מותרים, ותבנית יד או תבנית רגל הם שברים העומדים עדיין על בסיסם, ולכן ממשיכים לעבוד להם כי לא נשברו לחלוטין. האמוראים נחלקו מה בדינו של עבודת כוכבים שנשתברה מאליה (בלי שאדם שבר אותה): "רבי יוחנן אמר: אסורה, רבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת". התלמוד מסביר כי לדעת רבי יוחנן עובד עבודת כוכבים לא חדל מלהאמין באליל, ולא ביטל את הצלם מלהיות עבודה זרה, ואילו לדעת ריש לקיש כנראה שביטל את עבודה זרה, שאם אינה יכולה להגן על עצמה גם לא תציל את האדם כשיצטרך לעזרתה.

האמוראים דנים בהקשר זה על מעמדו של האליל הפלשתי דגון שנהגו בו כבוד גם לאחר שנשבר: "וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות...על כן לא ידרכו כהני דגון על מפתן בית דגון" (שמועל א, ה, ד), אך ייתכן כי דגון עצמו בטל מלהיות עבודה זרה, והאמינו שכוחו עבד למפתן הדלת. במרכז ההוכחות של ריש לקיש ורבי יוחנן עומדים דברי המשנה "המוצא שברי צלמים – הרי אלו מותרין" ויחסה אל המחלוקת במשנה הקודמת על צלמים. מצד אחד אפשר להסיק מן המשנה כי שברי עבודת כוכבים אסורים, כדעת רבי יוחנן, ומצד שני אפשר לדייק מן המשנה כי הצלמים עצמם אסורים כדעת רבי מאיר במשנה הקודמת, ואילו לדעת חכמים שברי עבודה זרה אף הם יהיו מותרים כדעת ריש לקיש. רבי יוחנן מסביר כי ההשוואה בין שברי עבודה זרה ושברי צלמים אינה נכונה. לגבי הצלמים יש ספק אם אכן נעבדו, וכאשר נשברו ייתכן שעובד עבודה זרה ביטל אותם. ואילו בעניין שברי עבודה זרה, וודאי נעבדו עבודה זרה, ויש רק ספק אם עובד עבודה זרה ביטל אותם. האבחנה של רבי יוחנן קשורה לכלל "אין ספק מוציא מידי ודאי" שאם יש עובדה וודאית ועובדה המוטלת בספק – יש להאמין וללכת אחרי המצב הוודאי הידוע ולא ללכת אחרי הספק. התלמוד דן במעמדו של העיקרון "אין ספק מוציא מידי ודאי" במקורות שונים דיון אחד הוא על התוספתא (טהרות ה, ט): "חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן – הרי הן בחזקת מתוקנים (שהפריש מהם מעשרות)". אפשר לנתח את המקרה הזה כמקרה של ספק המוציא מידי ודאי, שכן פירות אלו היו וודאי טבל, ומניחים כי עישר אותם אף שיש בדבר ספק. ואולם, אפשר גם כי במקרה זה וודאי היו טבולים אך מניחים ש"חבר אינו מניח תחת ידו דבר שאינו מתוקן" ולכן אין ספק כי עישר את הפירות מיד כשהיו בידו. אפשרות אחרת היא להסביר כי במקרה זה יש ספק אם הם טבולים למעשר וחייבים במעשר, מפני שהרבה אנשים נהגו להאכיל את הבהמה בתבואה המעורבת עם המוץ כדי שלא להתחייב במעשרות (אדם חייב במעשרות רק כאשר נגמרה מלאכת העיבוד הראשונה של הפירות), וייתכן כי אף כאן מדובר בפירות שספק אם התחייבו במעשרות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסימני דגים טהורים וטמאים.

במשנה נאמר: "ואלו מותרין באכילה: וטרית שאינה טרופה (חתוכה), וציר שיש בה דגה, ועלה של חילתית, וזיתי גלוסקאות המגולגלין. רבי יוסי אומר: השלחין (זיתים רכים) אסורין. החגבים הבאים מן הסלולה – אסורין, מן ההפתק – מותרין וכן לתרומה".בתוספתא (עבודה זרה ד, יא) מוסבר מהי טרית טרופה: "איזו היא טרית שאינה טרופה? כל שראש ושדרה ניכר, ואיזו ציר שיש בו דגה? כל שכילבית אחת או שתי כילביות שוטטות בו". זיהוי דג טרוף - לפי התורה סימן הזיהוי של דג כשר הוא סנפיר וקשקשת, אך אפשר לזהות דגי גרם כשרים לפי הראש והשדרה – והאמוראים נחלקו בדבר: רב הונא סובר שצריך להכיר את הראש והשדרה, ורב נחמן סבור שדי באחד מהם,  בעניין זה הכל מסכימים שאם זיהו רק את הראש או רק את השדרה של הדג – אסור לאכול את גוף הדג, ונחלקו על ציר הדגים, אם יש להתירו בסימן אחד או שצריך שני סימנים, וההלכה היא שצריך להכיר את הראש והשדרה של כל אחד מן הדגים אם רוצה לאוכלם. התלמוד מסביר כי הסימנים של סנפיר וקשקשת נועדו לדגים שאי אפשר לזהותם לפי ראשם, מפני הדמיון לדגים טמאים (ארא, פלמורא=מיני טונה). בתוספתא (שם) מתירים לאכול חתיכות דג בגרב (חבית), אם נראה מצורת חיתוכן שכל החתיכות נעשו מחיתוך של דג אחד. ונחלקו האמוראים בקשקשים שנשרו בספינה, אם מותר לאכול את הדגים שהיו בה, או שהקשקשים מצויים בספינת הדיג ואין הם מעידים על כשרות הדג. ואף כאן מסבירים כי אין מחלוקת שאסור לאכול את הדגים עצמם, ורק נחלקו על ציר הדגים שהוא קל יותר מפני שיש בו תערובת של עוד דברים. ציר דגה – אם החביות פתוחות די בכילבית אחת להכשיר את כל החביות, ואם החביות סתומות – רק החבית שיש בה כילבית מותרת. ההנחה היא שהכילבית נודדת יחד עם להקת הדגים, ואם היא מצויה עם הדג סימן שהגיעה מתוך הלהקה. ואף שטעמה של הלכה זו אינו ברור לגמרי, ראוי לסמוך על החכמים רב, שמואל ורבי יוחנן כאילו נכתב הדבר בתורה.     

קרבי דגים וביצי דגים – בברייתא נאמר: "קירבי דגים (מעי) ועוברן (ביצי דגים) – אין נקחין אלא מן המומחה". דג טמא משריץ ולדות ואילו דג טהור מטיל ביצים, ולכן יש המוחקים מלשון ברייתא זו את המילה "עוברן" שכן אין שלב של עיבור בדג, ולפי זה צריך מומחה במקרה שאי אפשר לזהות את הדג לפי סימני סנפיר וקשקשת על מנת שיבדוק את צורת שלפוחית השחיה של הדג ויקבע אם הוא טמא או טהור. יש הסוברים לעומת זאת כי כל הדגים מטילים ביצים, אלא שבדגים טמאים הולד מתפתח ובוקע מן הביצה בגוף הנקבה, ולאחר מכן הוולדות יוצאים כבר כדגים קטנים ("משריץ מבפנים"), ואילו בדגים טהורים הנקבה מטילה ביצים, והדגים בוקעים לאחר זמן ("משריץ מבחוץ"). במקרה זה המומחה צריך לזהות את סימני הביצים לפי הסימנים של ביצת עוף בתוספתא חולין (ג, כג): כל שכודרת (כדור) ועגולגלת – ראשה אחד כד וראשה אחד חד – טהורה, שני ראשיה חדין ושני ראשיה כדין – טמאה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים – טמאה, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים - טהורה. חלבון וחלמון מעורבין זה בזה – זו היא ביצת השרץ". אם אין במקום מומחה  והיהודי אומר שהוציא את הביצים מקרביים של דג טהור, ויש האומרים שצריך גם להיות בקי בסימני הדגים עצמם.

עלה של חילתית – במשנה הקודמת נאמר כי אסור לאכול את החילתית עצמה מפני שחותכים אותה בסכין לא כשרה, אך את העלים לא היו מערבים יחד עם החלתית, ואין לחשוש לפירורי החלתית ("קרטין") שנדבקו אל העלה, אך לא נחתכו בסכין. זיתי גלוסקאות המגולגלין – זיתים שהתרככו הרבה בכלי, אין חוששים ששם הגוי יין על מנת לרככם, והם כנראה הפכו רכים בגלל השמן. זיתי שלחין שאוחז את הזית בידו והגרעין נשמט מאליו – אסור מפני שכנראה שרה אותם ביין. החגבין – בתוספתא (עבודה זרה ד, יב) דנים בעוד דברים שמזלף עליהם יין – "החגבין והקפריסין והקפלוטות הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרין הנמכרין בקטלוזא לפני חנוני אסורין מפני שמזלף יין עליהן וכן יין תפוחים של עובדי כוכבים הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה מותרין הנמכר בקטלוזא אסור מפני שמערבין בו יין".  ת"ר פעם א' חש רבי במעיו אמר כלום יש אדם שיודע יין תפוחים של עובדי כוכבים אסור או מותר אמר לפניו ר' ישמעאל ב"ר יוסי פעם אחת חש אבא במעיו והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של ע' שנה ושתה ונתרפא אמר לו כל כך היה בידך ואתה מצערני בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע' שנה ושתה ונתרפא אמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים:

וכן לתרומה:

מאי וכן לתרומה אמר רב ששת וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין לפניו הוא דאסור אבל הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה מותר אירתותי מירתת סבר שמעי ביה רבנן ומפסדו לי' מינאי:

 

פרק שלישי - כל הצלמים

מתניתין כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור רבן שמעון בן גמליאל אומר אף כל שיש בידו כל דבר:

גמ' אי דנעבדין פעם אחת בשנה מאי טעמא דרבנן א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן במקומו של ר"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ובעומדין על פתח מדינה שנינו

מציג תוצאות 541 - 600 מתוך 2676
<< לדף הקודםדף:  6 7 8 9 10 11 12 13 14 15לדף הבא >>
סיכומי הפרקים