חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעיר שיש בה עבודת כוכבים ובאיסור מראית עין.

במשנה נאמר: "עיר שיש בה עבודת כוכבים, חוצה לה – מותר. היה חוצה לה עבודת כוכבים. תוכה לה – מותר. מהו לילך לשם? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום – אסור. ואם היה יכול להלך בה למקום אחר – מותר". בתלמוד  האמוראים מסבירים  כי  דוגמה  למקום  שהו א מחוץ לעיר ולכן  מותר  להיות  בו  אפילו  שבעיר  עצמה  יש  עבודה כוכבים  הוא עטלוזא (שוק,  אטליז)  של  עזה שהייתה   מחוץ לעיר  עצמה.  דוגמה דומה למרחק שבו מותר להיות היא בהלכות כשרות. בעיר צור יהודי ועובד כוכבים זה לצד זה העמידו שני סירים על גבי  כירה אחת, וחכמים לא חששו לדבר והתירו לעשות כן. האמוראים מסבירים מדוע לא חששו לכך, ובמה דומה המציאות בעיר צור לעבודה זרה בשוק של עזה. לפי הסבר אחד בעיר צור לא חששו שהגוי יזרוק לסיר חתיכת נבילה בזמן שהיהודי לא מסתכל, וגם בשוק בעזה לא חששו שיתערבו דמי עבודה זרה של העיר עזה הסמוכה לשוק. לפי הסבר אחר לא חששו לבישולי גויים, שהיהודי יאכל משל הגוי, או שהגוי יבשל את המאכל של היהודי, וגם בשוק בעזרה לא חששו לשאת ולתת ביום אידם, והניחו שגוי זה שעושה עמו בעסק אינו חוגג את יום אידם בשעה שהוא בשוק. ולפי הסבר נוסף לא חששו לטיפה מקדירת הגוי ("צינורא") שתינתז לקדירת היהודי, וגם כאן לא חששו לאסור משא ומתן בשוק שלושה ימים לפני ימי אידיהם של אנשי העיר עזה.   

בברייתא מוסבר כי דברי המשנה על כניסה לעיר כדי להשתמש בדרך העוברת בה שנויה במחלוקת תנאים: "עיר שיש בה עבודת כוכבים אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל זמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, אין הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר"

בתוספתא (עבודה זרה ו- ד-ו) דנים במקרים שבהם אדם נראה כמשתחווה לעבודה זרה: "ישב לו קוץ בפני עבודת כוכבים לא ישחה ויטלנה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים. ואם אינו נראה – מותר. נתפזרו לו מעותיו בפני עבודת כוכבים - לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים. ואם אינו נראה – מותר. מעיין המושך לפני עבודת כוכבים - לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים. ואם אינו נראה – מותר. פרצופות המקלחין מים לכרכין לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים. כיוצא בו לא יניח פיו על סילון וישתה מפני הסכנה".  בעקרון ככל איסור חכמים שגזרו משום מראית העין - אסור לעשותו אף על פי שאין אנשים הרואים אותו בשעה שהוא עושה, אם בעצם הדבר שעושה (נוטל קוץ, נוטל מעות, שותה מים)נראה אילו הוא עושה מעשה אסור (השתחוויה). התלמוד מסביר כי התוספתא הרחיבה בדוגמות כדי לציין הן מקרים שבהם יש צער לאדם (קוץ), מקרה שבו אין לו ברירה אלא לעשותם מול עבודה זרה (לאסוף מעות), ומקרים שבהם יש סכנת מוות כמו צמאון למים (מעיין). המקרה של פרצופות הובא אגב המקרה של שתיית מים מסילון  (צינור, תעלה) שאסור משום סכנת נפשות בגלל העלוקה המצויה בתוך מאגרי מים ועלולה להישאב לפיו ולהביאו לחנק. 

אגב הדברים דן התלמוד בסכנה של מיני מזיקים המצויים בטבע: "לא ישתה מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים, לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה – דמו בראשו, מפני הסכנה....ומעשה באחד שבלא נימא של מים (עלוקה בצורת חוט) והתיר רבי נחמיה להחם לו חמין בשבת...לא ישתה אדם מים בלילה, ואם שתה דמו בראשו, מפני הסכנה". הסוגיה מסבירה כי הסכנה של נימא במים היא סכנת עלוקה, והסכנה של שתיה בלילה היא של רוח רעה בשם שברירי (תרגום המילה סנוורים) המצויה על המים. והתלמוד מייעץ כיצד להתמודד עם הדברים הללו: מי שנחנק מנימא, צריך לשתות מים חמים, ועד שמחממים לו מים יגמע חומץ. ומי שצמא למים בלילה יעיר אדם אחר ויאמר לו שהוא צמא למים, או יכה במכסה על הכד ויאמר לעצמו שאימו הזהירה אותו משברירי ברירי רירי רי בכוסות לבנות.  ואם אדם נעקץ על ידי צרעה בוושט והוא חש שמותו קרוב – ישתה רביעית חומץ חריף ("שמגז" ויש האומרים שיכר תמרים) – כדי שיחיה עוד קצת ויספיק להיפרד מאנשי ביתו ולהכין צוואה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בימי חגיגות ברומי. 

בדף הקודם עסקו בחגיגות רומיות שיש בהן עבודה זרה וביחסים בין חכמי היהודים לאנשים החשובים שברומי. בדף זה ממשיכים לדון בנושאים הללו. מסופר על אנטונינוס לרבי שהיו קרובים זה לזה וקרבה זו באה לידי ביטוי הן בידידות ובמתן עצות וגם באורחות החיים,  שגם רבי וגם אנטונינוס הקפידו שיהיו מצויים על שולחנם תמיד ירקות שאינם גדלים כל השנה כמו צנון חזרת וקישות (מלפפון) כדי להקל על עיכול המאכלים, ובכך הביאו לידי ביטוי את עושרם. עוד מסופר על גר רומאי בשם אונקלוס בר קלונימוס. הקיסר שלח גדוד של חיילים רומאים לתפוס אותו, אך אונקלוס הצליח לשכנע את החיילים שבניגוד לשלטון בקיסרות הרומית הפועל בהיררכיה – דרך הנהגתו של הקב"ה היא ברחמים עם ישראל, והוא מתואר במקרא כמי שמחזיק אש להאיר לבני ישראל במדבר, ושומר שלא יפגעו בעם ישראל, ודברים אלה השפיעו על החיילים שחיו במסגרת הצבאית הקשוחה, וכולם התגיירו.     

במשנה נאמר: "ואלו אידיהן של גויים:...ויום הלידה ויום המיתה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה – יש בה עבודה זרה, ושאין בה שריפה – אין בה עבודה זרה". שריפה אינה אחד החוקים של עבודה זרה, אלא מנהג טקסי של אבילות על המת כדי לציין את חשיבותו, ולכן היו נוהגים גם בישראל לשרוף את מיטתו ואת כלי תשמישו של המלך לאחר מותו, ולא הייתה בכך בעיה של הליכה בחוקות עבודה זרה. החל מזמנו של יוליוס קיסר – היו שורפים את גוויית הקיסר ואת רכושו ובדרך זו מסמלים את עלייתו לדרגת אל, ולכן הטקס הפולחני המיוחד נשא בצד מסוים אופי של עבודה זרה. מחלוקת התנאים במשנה היא האם יש תלות בין השריפה לעבודה זרה. רבי מאיר סבור כי השריפה כלל אינה קשורה לעבודה זרה, וכי הם עובדים עבודה זרה בכל לווית המת, ואילו חכמים סבורים כי השריפה היא סימן לכך שמדובר במת חשוב שבמיתתו עובדים עבודה זרה. בתלמוד מסופר כי היו "שורפים על המלכים", שורפים את מיטתו וכלי תשמישו של מלך ישראל כדי שלא ישתמש בהם אדם אחר, ו"עוקרים על המלכים", חותכים חלק מן הפרסה של סוס המלך ואת פרסת הבהמה המושכת בקרון המלך כדי שלא ירכב אדם אחר על סוסו או מרכבתו של המלך. למנהג זה היה כנראה מקור בדברים שנאמרו לצדקיהו "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים ישרפו לך" (ירמיהו לד, ה), ומסופר כי אונקלוס הגר שרף את מיטתו וכלי תשמישו של רבן גמליאל הזקן למרות ששויים היה שבעים מנה צורי.   

חגיגות ברומא, פרס ובבל - במשנה נאמר: "אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה מן הים, ויום שיצא מבית האסורים, וגוי שעשה משתה לבנו – אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד". התלמוד מסביר כי היו חוגגים גם את היום שבו אדם היה משאיר את בלורית שיער ראשו מאחוריו לשם עבודה זרה, וגם את היום שבו היה גוזז את הבלורית לשם עבודה זרה (פולחן האלילה המצרית איסיס באימפריה הרומית). התלמוד מסביר שבמשנה נכללים רק חגים שנחגגים בכל שנה, אך חגיגות שאינן בכל שנה אינן כלולות ברשימה שבמשנה. ואגב זה מסופר על חגיגה רומית שהייתה נחגגת אחת לשבעים שנה, שבה שחקנים התלבשו בבגדי עשו ויעקב, והיו מרכיבים שחקן אחד שהציג את עשו הבריא על יעקב החגר, ומשפילים ומלגלגים על יעקב ואומרים שהוא זייפן או אומרים שהוא משקר בחשבון הגאולה, אך גם אמרו שאם יעקב יחליט לקום ממקומו - יפול גם עשו הרוכב עליו. וחגיגות מעין אלו היו שכיחות בחברה הרומאית, והיו מלוות מלבד הטקסים הפולחניים לעבודה זרה גם בתהלוכות פומביות, משחקי קרקס והצגות תיאטרון.

לבד מהרשימה במשנה יש עוד רשימת חגים פרסיים, כמו מוטרדי וטוריסקי, מוהרנקי ומוהרין, וחגיגות בבליות כמו מוהרנקי, ואקניתיה, בחנוני ועשר באדר שלא נמנו במשנה. במקומות שהיו משמשים תדיר לפולחן ובכל השנה חוגגים בהם אסורים לעולם במשא ומתן, כמו חמשה בתי עבודה זרה קבועים: בית בל בבל, בית נבו בכורסי, תרעתא במפג, צריפא באשקלון, נשרא בערביא, ויש שהוסיפו לרשימה גם את יריד שבעין בכי ונדבכה שבעכו. ובחגם של הסוחרים הערבים שאינו חג קבוע – מותר לסחור עמהם. ולמסקנת ההלכה ימי חגם אסורים שלושה ימים במשא ומתן בארץ ישראל, אבל בגולה אינו אסור אלא יום חגם בלבד, מפני שאיננו יכולים להימנע מלשות ולתת איתם זמן מרובה כל כך.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במניין השטרות למלכי יון ובמלכי רומי.

מניין שטרות – בשטרות היו כותבים את מניין המלכים הסלווקיים, החל משנת ג' תמ"ח לבריאת העולם (312 לפנה"ס), אך יש המונים מניין אחר החל משנות שלטונו של סלוקוס בעילם – בבל, ויש שמונים מזמן יציאת מצרים בשנת ב' תמ"ח לבריאת העולם, אלף שנים לפני מלכי יוון. דבר זה עשוי ליצור בלבול במניין השטרות, ואם יודעים כי הסופר הוא דקדקן וניסה לדייק במספר השנים, אין סביר להניח שיכתוב המלווה שטר מאוחר ומפסיד את השעבוד שיש לו על הלווה, ולכן התאריך בשטר מתאים כפי הנראה לזמן כתיבת השטר, והסופר כתב בו תאריך בצורה בלתי רגילה. כמו כן, אין זה סביר להניח שסופר מונה את המניין מיציאת מצרים, ורק הסופר דילג על מספר האלפים, מפני שאז לא ניתן להסביר את האיחור בשש שנים בדייקנותו של הסופר, ובעיקר משום שבגולה מונים למלכי היוונים. הוכחה לנוהג זה היא מדברי המשנה (ראש השנה א, א) הקובעת מצד אחד כי מונים למלכי ישראל מניסן: "באחד בניסן ראש השנה למלכים", ומצד שני כי מונים למלכי אומות העולם מתשרי: "באחד בתשרי ראש השנה לשנים", ונמצא שהמנהג שלנו למנות מתשרי הוא למנות כמניין מלכי היוונים.

אנטונינוס ורבי יהודה הנשיא -  נאמר: "ואלו אידיהן של גוים: קלנדא, וסטרנורא וקרטיסים, ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום הלידה ויום המיתה...". מדברי המשנה נראה כי יש כמה ימי חגיגה הדומים זה לזה: קרטיסים=יום שתפסה בו רומי מלכות (ראו דף ח, ב), יום גנוסיא – יום הולדת או יום ההכתרה "שמעמידין בו גוים את מלכם" (עליית הקיסר לשלטון), ויום הלידה. התלמוד מסביר כי למעשה 'יום גינוסיא' הוא יום הולדתו של הקיסר, ו'יום הלידה' הוא יום ההולדת של בן הקיסר. העברת השלטון הרומי נעשתה כרגיל לפי כישוריו של המועמד שהוצע לסנאט, ובדרך כלל המלך לא היה בנו של המלך הקודם, ולא היו מעמידים שושלת מלכים. אם כי היו קיסרים שביקשו את תמיכתו של הסנאט להמליך את בניהם, כמו אנטונינוס שביקש להמליך לקיסר את בנו אסוירוס. החוקרים דנו בדמותו של אנטונינוס זה. ויש האומרים כי מדובר במרקוס אורליוס הראשון (161-180 לסה"נ) שמינה את בנו קומודוס (192-180 לסה"נ), אך יש האומרים כי מרקוס אורליוס היה מלך פילוסוף אך לא גילה אהדה ליהודים, ומדובר על מרקוס אורליוס אנטונינוס=קרקלה (211-217 לסה"נ), שהתמנה בידי אביו ספטימוס סווירוס (193-211 לסה"נ).

אנטונינוס היה חברו הקרוב של רבי יהודה הנשיא, והוא נהג להתייעץ עמו בעניינים פוליטיים. אנטונינוס חשש שהסנאט לא יתן לו רשות גם להמליך את בנו, וגם להעניק מעמד של קולוניה של חיילים משוחררים הפטורים ממיסים לעיר טבריה, ורבי רמז לו כי לאחר שימנו את אסוירוס יוכל הוא לשנות את מעמדה של העיר טבריה. כמו כן הוא יעץ לו להתעמת עם כל אחד מחשובי רומי בפני עצמו ולא להתגרות בכולם יחד, ויעץ לו לחזור מכוונתו להרוג את בתו שזינתה. רבי יהודה הנשיא חשש מלהתערב בענייניה הפנימיים של רומי ואף לא רצה לומר את הדברים לאנטונינוס, ולכן פיתח קוד על ידי משלוח מתנות או שליחים שיבהירו את דעתו ועצתו. גם אנטונינוס חשש ממפגשים הללו, ולכן היה נוהג להסוות את המתנות לרבי (זהב בתוך שקי חיטה), והיה מגיע במסתור עם חייליו לרבי יהודה הנשיא, אך היה דואג להעלים ראיות ולהרוג את מלוויו. אנטונינוס כיבד את רבי יהודה הנשיא, ורבי יהודה הנשיא אף הוא כיבד את אנטונינוס, וסבור היה שהכתוב "לא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א, יח) לא נאמר על כל המלכים והשרים של רומי, אלא על מי ש"עושה מעשה עשו" (מתנהג ברשעות), ואנטונינוס המתנהג בהוגנות ובכבוד ליהודים עתיד לבוא לעולם הבא. דוגמה אחרת לאחד מחשובי מלכות רומי שיש לו חלק לעולם הבא הוא קטיעה בר שלום, שמו המקורי של אדם זה היה כפי הנראה פלביוס קלמנס (הרחום, העדין), והוא גילה נטיית חסד כלפי היהדות, אך הוצא להורג בידי הקיסר דומיטיאנוס (81-96 לסה"נ) לאחר שסירב לשתף פעולה עם ניסיון להרוג את היהודים, כאשר טען כנגד הקיסר שאי אפשר להרוג את היהודים מפני שהם מפוזרים בכל רוחות העולם. ממש לפני הוצאתו להורג הוא גזר את עורלתו (ולכן קראו לו בר קטיעה) והוריש את כל רכושו לרבי עקיבא וחבריו. רבי יהודה הנשיא היה קשור גם למלך הפרתי ארטבן (ויש גרסה אדרכן), וכאשר מתו אנטונינוס וארטבן אמר "נתפרדה חבילה", כלומר שלא יהיה יותר קשר וחברות ביניהם. ובדרך אגב, בין הקיסר אנטונינוס (קרקלה) לבין מלך פרתיה ארטבן היו יחסים גרועים, והראשון כבש את פרתיה והכניע את הפרתים באכזריות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במניין חשבון השנים ותארוך של מאורעות חשובים.

בדף הקודם נאמר בברייתא: "כשחלה רבי ישמעאל ברבי יוסי שלחו ליה: רבי, אמור לנו שנים ושלושה דברים שאמרת לנו משום אביך (רבי יוסי שעסק הרבה בהיסטוריה), אמר להו: מאה ושמונים שנה קודם שנחרב הבית – פשטה מלכות הרשעה (רומי) על ישראל, שמונים שנה עד לא חרב הבית – גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, ארבעים שנה עד לא חרב הבית – גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות". לפי מסורת כרונולוגית אחרת בשמו של רבי יוסי ברבי: "מלכות פרס בפני הבית (בזמן בית המקדש) שלושים וארבע שנה, מלכות יון בפני הבית מאה ושמונים שנה, מלכות חשמונאי בפני הבית מאה ושלוש, מלכות בית הורדוס מאה ושלוש, מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית". התלמדו מסביר כי המסורות הללו אינן סותרות, ולמעשה תקופת החשמונאים ותקופת הורדוס היו תחת השלטון הרומי (סה"כ: 206), אך בעשרים ושש השנים הראשונות לשלטון רומי היה הסכם בין רומי לישראל שלא ישעבדו את ישראל, ובמאה ושמונים שנים לאחר מכן היהודים היו כפופים לרומיים, אף שהיה להם סוג של שלטון עצמי בתקופת החשמונאים, ולאחר מכן סוג של אוטונומיה חלקית בתקופת הורדוס.

אגב חשבונות השנים דנים במסורת אחרת המחלקת את זמן קיומו של העולם לשלוש תקופות: "ששת אלפיה שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, בעוונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן". התלמוד מסביר שמניין שנות התורה אינו מתחיל ממתן תורה שהיה בשנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם, אלא משעה שאברהם אבינו היה בן חמישים ושתיים (אלפיים שנים לאחר בריאת העולם) ופעל לגייר ולהכניס אנשים תחת כנפי השכינה כמאמר הכתוב "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה).

על יסוד החשבונות הללו התלמוד מסביר כיצד ליצור תיאום בין החשבונות של מניין השנים מאז חורבן המקדש, חשבון השנים של ימות המשיח וחשבון מניין השטרות. מניין השטרות מתחיל בשנת שלושת אלפים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם (3848, תאריך תחילת מלכות יון). חורבן המקדש אירע בשנת שלושת אלפים שמונה מאות עשרים ושמונה (3828), ונמצא שמניין השטרות מתחיל שלוש מאות ושמונים שנה לפני חורבן הבית (וראו בדף הבא שאין בחשבון סתירה למסורת של רבי יוסי ברבי על מאה ושמונים שנה מלכות יון ועוד מאתיים ושש חשמונאי והורדוס, מפני שיש להוסיף עוד שש שנים בין נפילת פרס לעליית היוונים). ההפרשים הללו מועילים להקל על החישוב של מי ששכח את מניין השנה המדויקת במניין השטרות או חורבן המקדש. תנא המונה לחורבן המקדש צריך לברר אצל הסופר את מניין השטרות ולהוסיף עליהם עשרים שנה (בלי להתייחס לחשבון המאות) וכך להגיע לזמן החורבן. הסופר המונה למניין שטרות צריך לברר את זמן חורבן המקדש ולהפחית ממנו עשרים שנה, ולהגיע על ידי כך למניין השטרות (בלי חשבון המאות). כיוצא בזה, אם אדם רוצה לדעת כמה שנים עברו מימות המשיח, ויודע כמה מאות עברו אך אינו זוכר את השנה המדויקת, שואל את הסופר מהו מניין השטרות ומוסיף עליהם ארבעים ושמונה שנים: שני אלפים תורה מסתיימים בשנת מאה שבעים ושתים לאחר החורבן, עליהם יש להוסיף שלוש מאות ושמונים שנה של מניין השטרות קודם החורבן, ונמצא ההבדל בין המניינים חמש מאות חמישים ושתיים שנה, ועל מנת להקל על החשבון משלים את המספר לשש מאות, ולכן מוסיף ארבעים ושמונה שנה.

מניין חשוב אחר הוא מניין השמיטה והיובלות, ואף כאן הרוצה לדעת את השנה המדויקת למחזור השמיטה יכול לחשב את הדבר על יסוד ההנחה שחורבן המקדש אירע בשנה הראשונה למחזור השמיטה. מאחר שהמניין לחורבן הבית מתחיל רק מהשנה השנייה לשמיטה (שהרי המקדש חרב בסוף השנה), יש להוסיף תמיד שנה אחת, כדי להתחיל את החישוב של המחזור מהשנה הראשונה לשמיטה. לאחר מכן מחשב את מאות השנים ומחלק לפי יובלות, ואת מניין השנים מחלק לשבע שנות שמיטה. הואיל ושנת היובל עצמה גם היא עולה למניין שנות שמיטה, בכל מאה שנים עברו גם שתי שנים של יובלות, ואת אלו יש להוסיף על חשבון מניין השנים, ולחלק שוב לשבע, ולפי הנותר מן החלוקה לשבע ידע באיזה שנה בשמיטה הוא עומד.          

וסימניך (במדבר לה, ז) ארבעים ושמונה עיר ואי טעי ספרא נשייליה לתנא כמה קתני וניבצר מינייהו ארבעים ושמונה ומשכח ליה לחומריה וסימניך ספרא בצירא תנא תוספאה אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד ניטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקל ממאה תרי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע וסימניך (בראשית מה, ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ אמר רבי חנינא אחר ארבע מאות לחורבן הבית אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד לא תקח במתניתא תנא אחר ארבעת אלפים ומאתים ושלשים ואחת שנה לבריאת עולם אם יאמר לך אדם קח לך שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד אל תקח מאי בינייהו איכא בינייהו תלת שנין דמתניתא טפיא תלת שני ההוא שטרא דהוה כתיב ביה

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בימי חגם של עובדי כוכבים.

במשנה נאמר: "ואלו אידיהן של עובדי כוכבים: קלנדא וסטרנורא וקרטיסים ויום גנוסיא של מלכיהם ויום הלידה ויום המיתה - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה - יש בה עבודת כוכבים, ושאין בה שריפה - אין בה עבודת כוכבים. אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האסורין, ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו  - אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד". המשנה מתארת חגים שנחוגו בקיסרות הרומית: קלנדא הוא חג המסמל את תחילת השנה במשך שמונה ימים לאחר יום תקופת טבת (22 בדצמבר-1 בינואר);סטרנורא הוא חג לאליל סטורנוס הנחוג במשך שמונה ימים ומתחיל לפני יום התקופה (בערך בין 17-25 בדצמבר). קרטיסים הוא חגיגת יום עליית הקיסר לשלטון ("יום שתפסה בו רומי מלכות"), ואף יום גנוסיא מציין את יום עליית הקיסר לשלטון או את יום הולדתו. בתלמוד מוסבר כי החגיגה לפני התקופה ואחרי התקופה קשורה לשינוי באורך שעות האור ביממה. בתקופת חודש תשרי הימים קצרים והלילות ארוכים. אדם הראשון חטא בתקופת תשרי והוא חשש שהעונש על חטאו הוא שהעולם הולך ומחשיך, וברגע שהגיע יום התקופה והימים שוב התארכו על חשבון הלילות הוא קבע חג, ועובדי הכוכבים אימצו חג זה לעבודה זרה.    

עיירות שאינן חוגגות אך משועבדות לרומי –חגיגת קלנדא היא חגיגה של נתיני השלטון הרומי, והאמוראים נחלקו האם גם אסור לשאת ולתת עם עיירות שאינן חוגגות חג זה אך משועבדות במסים לשלטונות הרומיים. רבי יהושע בן לוי סובר שקלנדא אסורה בכל מקום המשועבד לרומי, ורבי יוחנן סובר שיום זה אסור רק לעובדיה של אותה עבודה זרה השמחים ואוכלים ושותים ביום זה. התלמוד מוכיח מן התוספתא (ע"ז א, ד) ש"אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד", ואף טוען כי דברי המשנה על יום של חגיגה פרטית – "יום תגלחת זקנו ובלורית...משתה לבנו - אינו אסור אלא אותו היום בלבד ואותו האיש", מלמדים שרק איש זה אסור אבל מותר לשאת ולתת עם אנשים המשועבדים לו, כדעת רבי יוחנן.  

גוי שעשה משתה לבנו – גוי המזמין אורחים מישראל לסעודת החתונה של בנו – אסור ליהנות מסעודתו, אפילו אם היהודי אוכל ושותה אוכל כשר משלו, ושמש שלו עומד עליו ומשמשו, הואיל והיא מסיבת עבודה זרה, האסורה לפי התורה בכתוב: "וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו" (שמות לד, טו). ואסור לאכול אצל הגוי משעה שיתחיל להכין את צרכי החתונה (לכתוש שעורים לעשות מהן שיכר), ועד שלושים יום לאחר המשתה של החתונה. ואם הגוי אומר שמזמינו בשביל החופה - אסור גם עד שנים עשר חודש לאכול מסעודה זו, ולאחר שנים עשר חודש מותר, אלא אם הוא אדם חשוב, שאז יבוא הגוי להודות לעבודה זרה על שבא אותו יהודי חשוב אליו לסעודה. 

היסטוריה קצרה של רומא - התלמוד דן בקצרה בתולדות מלכות רומי. לפי התלמוד "שתי תפיסות תפסה רומי, אחת בימי קלפטרא מלכתא, ואחת שתפסה בימי יונים" הכוונה היא לכיבוש מצרים בימי אוגוסטוס קיסר שסימן את תחילת שלטונה של רומי על המזרח, ונקבע כיום חג (30 באוגוסט שנת 30 לפנה"ס). עוד קודם לכן רומא גברה על יון בנצחון על אנטיכוס השלישי בקרב מגנסיה בשנת 190 לפנה"ס, לאחר קרבות ומלחמות של יותר ממאתיים שנה בין אנשי רומי ויוון (לפי התלמוד: שלושים ושתיים קרבות, וכנראה כולל את מלחמת פירוס, אנטיוכוס ופונטוס). לפי התלמוד היה הסכם נאמנות בין הרומאים ליהודים שהרומאים ישמשו כמלכים ואילו היהודים יהיו המושלים בפועל במחוז (היפרכוס), ובמשך עשרים ושש שנים לאחר הכיבוש של היוונים עמדו הרומאים במילתם. חשבון זה יוצא מההפרש בין מאה ושמונים השנים הידועות שבהן "פשטה מלכות הרשעה (רומי) על ישראל" ל206 שנים של מלכות בית חשמונאי ומלכות הורדוס תחת השלטון הרומי, ומכאן שהיו עשרים ושש שנים של קיום ההסכם בפועל. התפיסה הרומית המשתקפת בהסכם עם היהודים וגיבוש תנאי הכניעה של היוונים היא של היררכיה בין עמים, כאשר כל עם נמשל לסוג של אבן טובה ויקרה, ואפשר להעמיד את תורתם של היהודים (חכמה) בראש ההיררכיה,  ובשל כך הרומאים העומדים לצד היהודים יכולים לכפות את שלטונם על שאר העמים. הרומאים נסוגו מהסכם זה לאחר שהבינו כי תפיסה שוויונית זו מעכבת אותם, וכי יעקב (סמל לישראל) צריך להיות משועבד לעשו כמאמר הכתוב: "יעבור נא אדני לפני עבדו" (בראשית לג, יד). לדיונים על השלבים ההיסטוריים של זמן הבית יש חשיבות כדי לדעת מתי ביטלו הרומאים את האפשרות לדון דיני קנסות: "שגזרה מלכות הרשעה גזרה שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תחרב" ולא היו דיינים סמוכים שיכולים היו לדון בדיני קנסות ארבעים שנה לפני חורבן הבית, כאשר גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות (סמוך להר הבית). ולפי דעה אחרת הסנהדרין גלתה מרצונה בשל ריבוי מקרי הרצח, על מנת שלא יהיה אפשר לדון דיני נפשות את הרוצחים הרבים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפסיקת הלכה.

הלכה כדעתו של חכם מסוים  - התלמוד דן בפסיקת הלכה כשיטתו של חכם.

רבי יהושע בן קרחה  - בדף הקודם הובאה דעת רבי יהושע בן קרחה המתיר להיפרע מגויים מלווה על פה גם שלושה ימים לפני ימי אידיהם, שהרי אין שטר על המלווה ואין לבעל החוב הוכחה אחרת, ולכן יפרע מיד כשאפשר שמא לא יחזיר לו את החוב, ואף שבדרך כלל הכלל הוא שהלכה כדברי הרבים במחלוקתם עם היחיד, כאן הלכה כרבי יהושע. בדף זה דנים במחלוקות על עוד נושאים שבהם נפסקה הלכה כדעת רבי יהושע בן קרחה: א. דיבור בשבת – נחלקו חכמים ורבי יהושע אם מותר לאדם לומר לפועל בשבת: 'הנראה שתעמוד עמי בערב' (בניסוח של שאלה הרומזת לבקשה, ראו תוספתא שבת יז, א), והלכה כרבי יהושע שמותר לעשות כן אף שהפועל מבין מתוך הדברים שבעל הבית רוצה לשוכרו לאחר השבת, שאין הוא מדבר אלא רק רומז על ענייני חול בשבת. ב. פסקי הלכה סותרים – אם אחד שאל שני חכמים שאלה זהה בהלכה והגיעו הללו למסקנות סותרות "אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר" לדעת חכמים יש לבחון אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין וללכת אחריו, ואם אין הבדל ביניהם יש ללכת אחרי המחמיר. רבי יהושע בן קרחה סובר מנגד כי הכלל נוגע לסוג הנושא עליו נשאלה שאלה: "בשל תורה – הלך אחר המחמיר, בשל סופרים – הלך אחר המיקל", והלכה כרבי יהושע בן קרחה (ראו תוספתא עדיות א, ה). ג. חזרה בתשובה על חטאים – בתוספתא (דמאי ב, ט) דנים בפסולים מחמת עבירות המקבלים על עצמם גדרי חבר המדקדק באכילת מאכלים בטהרה וחומרה בהפרשת תרומות ומעשרות: "וכולן שחזרו בהן – אין מקבלין אותן עולמית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: חזרו בהן במטמוניות (בסתר) – אין מקבלים אותן, בפרהסיא – מקבלין אותן...עשו דבריהם במטמוניות – מקבלין אותן, בפרהסיא – אין מקבלין אותן". רבי שמעון ורבי יהושה בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך מקבלים, שנאמר 'שובו בנים שובבים' (ירמיהו ג, כב).  

נחום המדי – אגב הדיון הקודם התלמוד דן על נושאים שבהם לא נפסקה הלכה כדברי נחום המדי אפילו שיש שיטות קרובות לדעתו: א. איסור משא ומתן – "נחום המדי אומר: אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן, אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר" (תוספתא עבודה זרה א, יא). במשנה מובאת דעת חכמים המתפרשת כדברי נחום המדי (עבודה זרה א, ב): "וחכמים אומרים: לפני אידיהן אסור- לאחר אידיהן – מותר"  ב. מכירת סוס – "נחום המדי אומר: מוכרין להן סוס זכר וזקן במלחמה, אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר". רבי יהודה בן בתירא מתיר גם הוא במשנה מכירת סוס (שם א, ו), מפני שנחום המדי מבדיל בין סוג זכר שאינו מועיל ללחימה, ובן בתירא התיר כל סוס.  ג. תרומות ומעשרות של שבת – "נחום המדי אומר: השבת (סוג עשב לתבלין) מתעשר זרע וירק וזירין (גבעולים). אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר", ואף כאן במשנה (מעשרות ד, ה): רבי אליעזר אומר: השבת מתעשרת זרע וירק וזירין, אלא שרבי אליעזר מדבר על שבת גינה שנאכל בכל שלושת האופנים, אבל שבת בר אינו מתעשר אלא זרע וירק אבל לא זירים. ד. שאילת צרכיו בסדר התפילה - האמוראים מעירים כי דבריו של נחום המדי לא התקבלו להלכה מלבד בנושא אחד של שאילת צרכים בתפילה: "נחום המדי אומר: שואל אדם צרכיו ב(ברכת) 'שומע תפלה" שבתפילת עמידה, ואולם גם בנושא זה אין מקבלים דעה זו אלא מפני שהיא נסמכת על שיטתם של חכמים, כנגד דעתו של רבי אליעזר הסובר שאדם שואל את צרכיו ואחר כך מתפלל, וכנגד דעתו של רבי יהושע הסובר שאדם מתפלל ואחר כך מבקש את הדברים הנצרכים לו שאינם קבועים בסדר התפילה.

הלכה פסוקה בסתם משנה והעיקרון של סדר המשנה- התלמוד דן בדרכי הכרעת ההלכה בין משניות במסכתות שונות ובסדרים שונים. במשנה (בבא קמא ט, ד) נאמר: "הנותן צמר לצבע לצבעו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, רבי מאיר אומר: נותן לו (הצבע) דמי צמרו (שהפסיד לו את הצמר). רבי יהודה אומר: אם השבח (ההשבחה של הצמר) יתרה על היציאה (ההוצאה של הצבע) – נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח – נותן לו את השבח". המשנה בבבא מציעא (ו, יב) קובעת כלל כשיטת רבי יהודה בלי לציין את שמו: "כל המשנה – ידו על התחתונה" (כלומר, מקבל את הסכום הנמוך מהשבח או ההוצאה), אך רב הונא סבור היה כי צריך לומר בפירוש שהלכה כרבי יהודה בעניין זה ואין להסתפק בדברי המשנה. הטעם לכך הוא שאין סדר מוגדר למסכתות שונות ואין יודעים איזו נשנתה קודם ("אין סדר למשנה") ולכן אי אפשר לדעת אם המשנה שבמסכת בבא קמא קודמת לזו שבמסכת בבא מציעא, ואי אפשר להניח שמסדר המשנה קבע הלכה לפי המשנה המופיע ללא ציון שם לפי כלל הפסיקה של "מחלוקת ואחר כך סתם (דעה ללא ציון שם) – הלכה כסתם". ואולם, יש מן האמוראים (רב יוסף) הסבורים כי כל מסכתות נזיקין נחשבות לעניין זה כמסכת אחת, ובמסכתות אלו אפשר ללמוד מסדר המשנה כי הלכה כשיטת הסתם המופיעה אחרונה, ואין צורך לחזור ולומר שוב כי הלכה כרבי יהודה, מה גם שהלכה זו נאמרה כחלק מהלכות פסוקות בלשון מוחלטת וחתוכה.

במשנה נאמר: "רבי ישמעאל אומר: שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם - אסור. וחכמים אומרים: לפני אידיהן – אסור, לאחר אידיהן - מותר". במשנה הראשונה של המסכת כבר נאמר "לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלושה ימים – אסור לשאת ולתת עמהן", והתלמוד מברר מה ההבדל בין דעת חכמים במשנה זו לדעת תנא קמא במשנה הראשונה. לפי הסבר אחד נחלקו בשאלות שהובאו בדף הקודם: האם שלושת הימים כוללים את ימי אידיהם, או האם הרווח של מי שעבר על האיסור ונשא ונתן עם הגויים אסור או מותר. לפי הסבר אחר ההבדל הוא בגולה – האם לאסור את יום אידם בלבד ורק בארץ ישראל אוסרים שלושה ימים לפניהם; ולפי הסבר אחר נחלקו האם לקבל את דבריו של נחום המדי שאין לאסור אלא יום אחד לפני אידיהם, ולא שלושה ימים לפניהם. והתלמוד מעיר (ועיקר הדבר הובא כבר בדף הקודפ) כי לדעת רבי ישמעאל אסור לאדם מישראל לשאת ולתת עם הנוצרים במשך כל השבוע, שהרי יום ראשון הוא יום חגם, ושלושה ימים לפניו ולאחריו הריהם כל השבוע.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ב

במשנה נאמר: "לפני אידיהן של גוים שלושה ימים אסור לשאת ולתת עמהן, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללות מהן, לפורען ולפרע מהן. רבי יהודה אומר: נפרעין מהן מפני שהוא מצר לו. אמרו לו: אף על פי שמצר הוא עכשיו, שמח הוא לאחר זמן". בדף הקודם דנו במכירת בהמה לגויים שלושה ימים לפני חגיהם, והוסבר כי ישראל הקונה בהמה לאכילה צריך לבדוק אותה יום אחד לפני כן, וישראל הקונה בהמה להקרבה בודק אותה חודש לפני כן שאין בה מומים נסתרים כמו דוקין שבעין (כתם ראייה), ואילו גוי הקונה בהמה להקרבה בודק אותה שלושה ימים לפני שהוא מקריבה לקרבן ,מפני שאף הגויים נוהגים לאסור הקרבת בהמה שיש בה מום לקרבן, אם היא חסרה אחד מאבריה או שהיא טריפה העשויה למות, כפי שמלמד הכתוב "ומכל החי...תביא אל התיבה להחיות אתך" (בראשית ו, יט) שהבהמה צריכה להיות חיה כמו נח, והכתוב "לחיות זרע" (שם ז, ג) המלמד שהבהמה צריכה להוליד, ואין להכניס זקן או סריס (או טריפה) שאינם יכולים להוליד.

הזמן של שלושה ימים – התלמוד דן האם האיסור של משא ומתן במשך שלושה ימים כולל את ימי אידיהן או שמדובר בזמן קבוע שאינו כולל את יום חגם שלא נזכר איסורו בפירוש במשנה. התלמוד מבקש להוכיח מן המשניות הבאות בהמשך הפרק. במשנה הבאה נאמר: "רבי ישמעאל אומר, שלשה ימים לפניהם ושלשה ימים לאחריהם אסור" (משנה ב), ועל יסוד דעה זו טענו האמוראים כי לדעת רבי ישמעאל אסור לשאת ולתת עם הנוצרים שיום חגם נופל ביום ראשון במשך שלושה ימים לפני ואחרי יום חגם, ולכן כל השבוע אסור במשא ומתן, ואפשר אף להוכיח שהאיסור מתייחס לשלושה ימים מלבד ימי אידיהם, אך מאחר שזו שיטת רבי ישמעאל אין היא מלמדת על שיטת המשנה הכללית. הוכחה אחרת היא מן המשנה שאחריה:  "ואלו אידיהן של גוים: קלנדא, וסטרנורא...".(משנה ג). החגים הללו נמשכים ימים אחדים (שמונה ימים לפני התקופה ולאחר התקופה), ולו היה כולל את ימי אידיהם, היה צריך לומר כי למעשה האיסור נמשך עשרה ימים (יומיים לפני החג, ושמונת ימי החג עצמו), אך גם כאן ייתכן כי המשנה מתייחסת לכל החג כאל יום אחד, ואין להוכיח לגבי שאלה זו. מסקנת הסוגיה מוכיחה כי המשנה עצמה קבעה: "לפני אידיהן של גויים שלושה ימים", ולא ניסוחים חלופיים כגון "אידיהן של גויים שלושה ימים" (ניסוח ממנו עולה שהחג כלול בשלושה ימים) או "אידם של גויים שלושה ימים לפניהם" (ניסוח המבהיר כי האיסור הוא רק לפני ולא אחרי).

הרווחה או לפני עוור -  התלמוד דן בטעם האיסור לשאת ולתת עם גוים במשך שלושה ימים לפני יום חגם. לפי הסבר אחד טעם האיסור הוא הרווחה (נחת רוח) שהגוי נהנה מכך שהזדמן לו רווח עסקי והולך ומודה לעבודה זרה, ולפי הסבר אחר טעם האיסור יסודו במצווה הכללית: "לפני עוור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד). ההבדל בין ההסברים הוא כאשר לגוי יש בהמה המצויה תחת ידיו, שאז אין היהודי מכשילו בעבירה שכן הבהמה מצויה תחת ידו והיהודי אינו עוזר לו לעשות עבירה (כפי שמושיט יין לנזיר המצוי בעבר השני של הנהר מסייע לו לעבור עבירה), אך יש עדיין חשש שהיהודי גורם לרווח לגוי, והוא ילך ויודה לעבודה זרה שלו.   

נשא ונתן  - האמוראים נחלקו מה דינו של מי שעבר על האיסור לשאת ולתת: "רבי יוחנן אמר: נשא ונתן – אסור (להנות מהרווח), ריש לקיש אמר: נשא ונתן – מותר". מחלוקת זו קשורה גם לפירוש הברייתא: "אידיהן... נשא ונתן –אסורין", והאם הכוונה היא לימי אידיהן או גם לפני אידיהן. בברייתא אחרת מוסבר כי האיסור לקנות ולמכור לגויים שלושה ימים לפני חגם הוא רק בדבר המתקיים עד החג, אף אם מוכר דבר שאינו מתקיים (ירקות או תבשיל) אין איסור. בתלמוד מסופר על כופר ששלח דינר לרבי יהודה נשיאה ביום חגו, וריש לקיש יעץ לו לזרוק אותו כלאחר יד בבור, כך שלגוי לא תהיה סיבה לחשוד שעשה כן בכוונה ויבוא לידי איבה, אך גם לא יבוא להודות לעבודה זרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברי אגדה על חטאים ומיתה.

חטא היחיד וחטא הציבור – בדף הקודם הוסבר כי הקב"ה זועם על הציבור בכל יום, אך היחיד אינו יכול לעמוד בזעמו של הקב"ה. מטעם זה היחיד צריך להתפלל ביחד עם הציבור בתפילת מוסף של ראש השנה בשלוש השעות הראשונות של הבוקר, כדי שהקב"ה לא יכעס עליו כשהוא בפני עצמו וידון אותו בדין אמת בלי שהציבור יגן עליו. בדף זה מוסבר עוד על חטאי היחיד והציבור. דוד המלך עשה את חטא בת שבע למרות שלא היה ראוי לעשות מעשה כעין זה ("לבי חלל בקרבי" תהלים קט, כב) ואף בני ישראל חטאו בחטא העגל למרות שלא היו ראויים לאותו מעשה (לבבם זה ליראה אותי כל הימים דברים ה, כה). המעשים הללו אירעו אם כן כדי ללמד את היחיד ואת הציבור שאפשר לשוב בתשובה שלמה ("ליתן פתחום פה לבעלי תשובה"), עם על חטא היחיד שאין לו זכויות, וגם על חטא הציבור המתפרסם ברבים, שאפשר לשוב בתשובה שלמה גם מי שאין לו זכויות וגם מי שחטאו התפרסם. התלמוד מסביר כי המצווה מקדימה והולכת לפני האדם לעולם הבא, והעבירה מלפפת את האדם ביום הדין וקשורה בו ככלב גם בעולם הבא.

אגב הדיון בחטא דנים בקשר בין חטא, פריה ורביה ועונש המיתה – בתלמוד מציגים מחלוקת תנאים ואמוראים בעניין זה. ריש לקיש אומר: "בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם". התלמוד מסביר כי אין הכוונה שאבותינו לא היו עוסקים בפריה ורביה ולכן לא היינו נולדים, שהרי הציווי על פריה ורביה מופיע לפני מתן תורה (בראשית ט, ז) בדור מתן תורה (דברים ה, כו), אדם הראשון ראה את כל הדורות כולם שיוולדו ממנו, והמשיח עתיד לבוא לאחר שיוולדו כל הנשמות. כוונת הדברים היא אם כן שאבותינו לא היו מתים, ולכן "אנו כמי שלא באנו לעולם" (שלא היינו נחשבים בעיני הדורות הראשונים).. לפי הסבר זה אם אבותינו לא היו חוטאים – הם כלל לא היו מתים, ואפילו שהתורה כותבת על פרשת יבום ופרשת ירושת נחלות התלויות במות האח או במות המוריש, הן פרשות שנאמרו על תנאי, אם יבואו לחטוא ויענשו בעונש מיתה. לעמדה זאת יש תימוכין בדעת רבי יוסי הסובר ש"לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המוות שולט בהן". עמדה אחרת חולקת על שיטה זו וסבורה כי "לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן" ואי אפשר לבטל את מלאך המוות מאחר שכבר נגזרה גזרה על האדם למות, ולפי שיטה זו המיתה היא דבר בפני עצמו שאינו קשור לחטאיו של האדם. העמדות הללו חלוקות גם בפירוש כתובים שונים: "למען יטב להם ולבניהם עד עולם" (דברים ה, כה) האם הטובה היא שכלל לא ימותו או טובה כללית, ובפירוש הכתוב "אכן כאדם תמותון" (תהלים פב, ז) – האם המיתה היא עונש על החטא, או שהמיתה היא לא על חטא, והמיתה המתוארת בכתוב על חטאים היא עונשים הדומים בצד מסוים למיתה, כגון: עניות, מחלת הצרעת, עוורון או אי העמדת צאצאים שהכתוב משווה אותם למיתה.   

אגב הדיון בדברים אלה דן התלמוד בכתובים שונים שנאמרו על תנאי. ההנחה היא שהתורה נאמרה באופן וודאי, אך יש כתובים כמו "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים" (שם) המניחים כי חלק מהכתובים מתארים מציאות אפשרית. בדומה לכך אפשר לפרש את הכתוב "אם בחקתי תלכו" (ויקרא כו,ג) כבקשה ותחנונים שילכו בחוקי ה', ובדומה לכך יש לבאר את הכתוב "לו עמי שומע לי...כמעט אויביהם אכניע" (תהלים פא, יד), או את הכתוב "לו הקשבת למצותי...ויהי כחול זרעך..." (ישעיהו מח, יח). הכתוב "מי יתן והיה לבבם" מוסבר כפסוק תוכחה על כך שעם ישראל כפו בטובתו של הקב"ה וקצו במן שירד להם מהשמיים, ומשה אמר ביקורת זו לישראל רק לאחר ארבעים שנה וחשב שיבינו את דבריו, שהרי רק לאחר ארבעים שנה עומד התלמיד על דעת רבו.

שלושה ימים - במשנה נאמר:  "לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם". בנושאים שונים בהלכה לגבי מכירת בהמה מוצאים זמני הרחקה שונים. ההנחה במשנה היא שאיסור משא ומתן ומכירת בהמה הוא בשלושה ימים קודם יום החג שלהם, ולא יום אחד או שלושים יום. הזמן של שלושה ימים הוא זמן שבו הגוי בודק את שלמות אברי בהמה לפני שהוא מקריב אותה לקרבן, ואין הוא צריך זמן נוסף מפני שהוא לא בודק חוץ מזה אחרי מום אחר כמו דוקין שבעין (שהרי לגוי מותר להביא קרבן בעל מום). הזמן של יום אחד הוא משך זמן מספיק להזהיר קונה הלוקח בהמה לאכילה שלא ישחט אותה מפני שאמה או בתה נשחטו באותו יום, שלא יעבור על איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כז). התראה זו חשובה בעיקר בזמנים מיוחדים שבהם הכל קונים בהמה לאכילה: ערב חג סוכות, ערב פסח, ערב שבועות, ערב ראש השנה ואף אכילת עוף בערב יום הכיפורים. הזמן של שלושים יום חשוב לפני קרבן פסח, ולפיכך שלושים יום קודם הפסח כבר דורשים הרבנים בהלכות קרבן הפסח, כי יש מומים רבים הפוסלים את קרבן הפסח, וצריך לדעת היטב את ההלכות של המומים הללו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ביישוב סתירות בכתובים.

האמוראים דנים בפירושם של כתובים שיש בהם סתירה לגבי דרך ההנהגה של הקב"ה בעולם.

כוחו של הקב"ה – בספר איוב נאמר: "שדי לא מצאנוהו שגיא כח" (לז, כג), ובספר תהלים נאמר: "גדול אדונינו ורב כח" (קטז, ה), ויש לפרש כי הקב"ה אינו נמצא בשיא כוחו בשעת הדין כדי שלא ידון את העולם כולו לחובה, אך בשעת המלחמה מתגלה כוחו, כמאמר הכתוב "ימינך ה' נאדרי בכח" (שמות טו, ו).

חימה של הקב"ה– בספר ישעיהו נאמר "חימה אין לי" (כז, ד) ובספר נחום נאמר "נוקם ה' ובעל חימה" (ט, ב), ויש לפרש כי לקב"ה אין חימה על ישראל מפני שנשבע שלא ישמידם, ואילו על הגויים הוא בעל חימה. התלמוד מפתח את הרעיון הזה, ומסביר כי הקב"ה מבקש להשמיד את הגויים ומחפש תחבולה ("ניגני") אם לא ימצא להם זכות להענישם על עוונותיהם (לפי זכריה יב, ט ויחזקאל כא, לב), אך מישראל הוא נפרע כל פעם מעט מעט "כפיד של תרנגולת" (ניקור האוכל של תרנגולת), ומצרף את המצוות של ישראל לחשבון גדול "כפיד של תרנגולת" מטעם זה אין הדין של ישראל דומה לדין של כל אומה, והוא מושיע אותם כשהם מתפללים אליו, אך מעניש אותם כל פעם על ידי שהוא לוקח מהם את ממונם ונותן להם ייסורים בעולם הזה (לפי הושע ז, יג- טו), והם אינם יודעים שמדובר בטובה כלפיהם ולכן מדברים כזבים כלפי מעלה וחושבים רעות על מעשיו של הקב"ה. למרות שעם ישראל אינו מקבל שכר על המצוות בעולם הזה, לעתיד לבוא המצוות של ישראל מעידות עליהם, וטורפות את עובדי הכוכבים שלא קיימו את התורה.

צדיק ורשע – מצד אחד כתוב בספר בראשית "חלילה לך...להמית צדיק עם רשע" (יח, כה), ומצד שני כתוב בספר יחזקאל "והכרתי ממך צדיק ורשע" (כא, ח). ויש לפרש כי הקב"ה אינו ממית צדיק גמור, אך ממית צדיק שאינו גמור יחד עם הרשע, ואפילו צדיקים שקיימו את התורה מאלף ועד תיו ולא מיחו ברשעים נחשבים כצדיקים שאינם גמורים הנענשים יחד עם הרשעים.

זעמו של הקב"ה – בספר תהלים נאמר: "אל זועם בכל יום" (ז, יב), ובספר נחום נאמר "לפני זעמו מי יעמוד" (א, ו), ומסבירים כי הקב"ה זועם על הציבור, אך אם הוא זועם על היחיד אין הוא יכול לעמוד בזעמו של הקב"ה. התלמוד מפתח רעיון זה ומסביר כי בכל יום הקב"ה זועם רגע קצר ביותר בשלוש השעות הראשונות של הבוקר (53848\1) בעת שהשורות האדומות בכרבולתו של התרנגול מחווירות, מפני שהמלכים הקמים משינה אינם עובדים אותו אלא עובדים עבודה זרה לשמש ולירח. בזמן זה ביקש בלעם לקלל את ישראל והיה "יודע דעת עליו" (במדבר כד, טז), כלומר, שלא ידע ממש את דעת העליון שהרי לא ידע אפילו את דעת האתון, אלא שידע לכוון את השעה שבה הקב"ה זועם. מצד שני יהושע בן לוי ביקש לקלל את הרשעים בזמן זעמו של הקב"ה, אך נרדם ברגע המיועד, והבין כי אין זה מתפקידו להעניש אף אדם, שהרי רחמיו של הקב"ה על כל מעשיו, ואין דרכו של צדיק להעניש אחרים. בגלל זעמו של הקב"ה ממליצים החכמים שלא להתפלל מוסף ביחיד בשלוש השעות הראשונות של בוקר ראש השנה, מפני שאז דנים את דינו של האדם, ובגלל שהוא מצוי ביחיד אין הציבור מגן עליו, והקב"ה עלול לגזור את דינו לחומרה לפי מידת האמת בה הוא נוקט בכל הקשור לדין על פי התורה, ואינו נוקט לפנים משורת הדין אלא רק לאחר שלוש שעות ראשונות שבהן הוא דן את העולם (ראו בדף הקודם על סדר יומו של הקב"ה).

עיסוק בסתירות – המינים (כנראה הנוצרים הראשונים) עסקו הרבה בסתירות שיש בכתובים בנושאים שונים בענייני מחשבה ואמונה (תיאולוגיה). בתלמוד מסופר כי היו חכמים שלא היו מצויים בוויכוחים עם כופרים אלו ולכן לא ידעו לעיין בכתובים היטב ולהשיב על סתירות כמו זו שבכתוב "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג, ב). רב ספרא היה אחד מגדולי החכמים, אך הוא לא הצליח להשיב על כך ולכן באו להציק לו ולצערו באלימות. רבי אבהו הסביר למינים כי רב ספרא הוא אכן אדם גדול בחכמת המשנה, אך אינו בקי ביישוב דברי הכתוב, ובאמת אין כאן סתירה: הקב"ה נפרע ממי שהוא אוהב מעט מעט כדי שלא יצטרך לשלם הכל בבת אחת, אך נפרע מן הרשעים מיד מפני שהוא שונאם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברי אגדה על הגויים, על צחוקו של הקב"ה ועל לימוד תורה.

בדף הקודם דנו במדרש אגדה על הכתוב "יתנו עידיהם ויצדקו" (ישעיהו מג, ט). מדרש האגדה מפתח את הכתובים לדו שיח בין האומות לקב"ה על מעמד האומות כנגד מעמדם של ישראל. הטענה העיקרית של כל אומה היא שהיא פעלה לטובת ישראל, אך הקב"ה משיב לכל אומה שפעלה לטובת עצמה. טענה אחרת היא שהגויים לא קיבלו את התורה ולכן אינם שומרים אותה כראוי, ועל כך משיב הקב"ה שאין האומות מקפידים לשמור אפילו על שבע מצוות בני נח, ולכן שינה את מעמדם והתיר אותם כדי שהעושה אותם ייחשב כמי שיש לו זכות של העושה דבר שאינו מחויב בו. בדף זה ממשיכים לתאר את הטענות של הגויים שישראל אף הם לא קיימו את התורה, אך הקב"ה והשמיים והארץ יכולים להעיד שישראל שמרו על התורה, אך הגויים מעדיפים עדות שאין בה משוא פנים, ולכן הקב"ה מציג את נמרוד המעיד כי אברהם לא עבד עבודת כוכבים, לבן המעיד כי יעקב לא גזל, אשת פוטיפר המעידה כי יוסף לא נאף, נבוכדנצר המעיד כי חנניה, מישאל ועזריה לא התשחוו לצלם, ודריוש המעיד כי דניאל התפלל, ורעי איוב המעידים כי ישראל קיימו את התורה.

האומות מבקשות מהקב"ה כי יתן להם מצוות כדי שיקבלו בהן שכר, אך הקב"ה מסביר כי לא ייתכן שיקבלו שכר כאשר לא טרחו כלל לקיים את המצוות, אך כדי שלא להשאירם בלי דבר, מציע להם לקיים את מצוות סוכה, אך בשל החום הרב של הקיץ כל אחד הולך מבעט בסוכתו ויוצא, ומוסבר כי כל ההבדל בין ישראל הפטורים אף הם מן הסוכה כשהם מצטערים מן החום שיש בה, הוא שאין הם בועטים בה. בהקשר זה מסופר כי בזמן ימות המשיח מתרבה מספרם של גרים גרורים שאינם עושים את מעשיהם אלא כדי לקבל שכר ונוהגים כיהודים ("תפילין בזרועותיהם, ציצית בבדיהם, מזוזה בפתחיהם") אך ברגע שהם חשים שמלחמת גוג ומגוג קרובה "כל אחד מנתק מצותו והולך", והמדרש מספר כי הקב"ה צוחק באותו היום על הגויים ועל הגרים שאינם מסוגלים לשמור את המצוות.

אגב כך המדרש מספר כי הקב"ה משחק עם בריותיו, כלשון הכתוב "לויתן זה יצרת לשחק בו" (תהלים קד, כו), והתלמוד מתאר את סדר היום של הקב"ה, היושב ולומד בתחילת היום, דן את העולם בהמשך היום, זן את העולם, ולבסוף משחק עם בריותיו בשלוש השעות האחרונות שבכל יום. עם זאת מיום שחרב המדרש הקב"ה אינו צוחק עם בריותיו כמאמר הכתוב בפרק הסמוך בישעיהו: "החשיתי מעולם אחריש אתאפק" (ישעיהו מב, יד) אלא יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה (ולפני חורבן המקדש היה גם מלמד וגם משחק עם בריותיו, או שהיה נותן למלאך מטטרון ללמד), ואינו צוחק על בריותיו אלא אותו היום בלבד שבהם הגויים והגרים מגלים כי התנהגותם אינה אלא מהשפה ולחוץ. יש האומרים כי סדרי הלילה זהים לסדרים היום, ויש האומרים כי בלילה הקב"ה "שט בשמונה עשר אלף עולמות", או "יושב ושומע שירה מפי חיות".

המדרש עוסק בשבח לימוד תורה: עונשו של הפוסק מדברי תורה ועוסק מדברי שיחה – שמאכילין לו גחלי רתמים; אך הלומד תורה בלילה ובעולם הזה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום ובעולם הבא. בני אדם במובן זה משולים לדגים בשני צדדים. דגים זקוקים למים כדי לחיות, ובני אדם זקוקים למים (דברי תורה), ומיד ברגע שבני אדם פורשים מדברי תורה ומן המצוות הם מתים. חוץ מזה, בני אדם הם כמו דגים הרגישים לחום השמש, ואף בני אדם מסתכנים בשמש ובפגעי מזג האוויר בכלל: "צנים פחים שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב, ה), וגם בעולם הבא הקב"ה דן את העולם על ידי שהוא מוציא את החמה ודן בה את הרשעים, ומאמר זה ממשיך את הרעיון של קיום מצוות סוכה בחום השמש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באומות העולם וישראל.

במשנה נאמר: "לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים - אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען ולפרוע מהן. רבי יהודה אומר: נפרעין מהן מפני שמיצר הוא לו. אמרו לו: אף על פי שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן". המשנה דנה במשא ומתן לפני ימי החג של עובדי כוכבים. בתלמוד מוסבר כי יש שתי נוסחות למשנה: אידיהם – שפירושו יום של שבר ועצב כלשון הכתוב "כי קרוב יום אידם" (דברים לב, לה), או נוסח אחר: "עידיהם" שמשמעו הוא עדות, כלשון הכתוב "יתנו עידיהם ויצדקו" (ישעיהו מג, ט) או הכתוב "יוצרי פסל...ועידיהם המה" (שם מד, ט).

כפתיחה למסכת העוסקת בנושא של יחסים בין עובדי כוכבים לבין יהודים, התלמוד דן במדרש אגדה על פירוש הכתובים בספר ישעיהו: "כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאמים. מי בהם יגיד זאת וראשנות ישמיענו, יתנו עדיהם ויצדקו, וישמעו ויאמרו אמת" (שם מג, ט). לפי הסבר אחד בתלמוד מדובר על הגויים המעידים על עצמם שלא קיימו את התורה, ולפי הסבר אחר מדובר על מצוות המעידות בישראל שקיימו אותן. המדרש מתאר כי "לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה...ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים...אמר להם הקב"ה: אל תכנסו לפני בערבוביה אלא תכנס כל אומה ואומה". בתלמוד מתואר כי האומות נכנסות לפני הקב"ה לפי סדר חשיבותן ומבקשות להציג את מעשיהן לטובת ישראל, והקב"ה דן עם כל אומה על מעשיה ומשיב לה כפי מעשיה.

מלכות רומי טוענת כי עסקה בפיתוח המסחר ("שווקים תקנינו") והכלכלה ("כסף וזהב הרבינו") ודאגה לבריאות הציבור ("מרחצאות עשינו") ועשו את כל הדברים הללו כדי שישראל יעסקו בתורה, אך הקב"ה משיב לה כי עשו את כל הדברים הללו לטובת עצמם – לבידור ולהנאה - ולא לטובת ישראל. גם מלכות פרס מתארת את פיתוח התעבורה ("גשרים גשרנו"), דרכי השלטון ("כרכים כבשנו") ודרכי המלחמה ("מלחמות עשינו"), אך גם להם משיב הקב"ה כי עשו זאת לטובת עצמם – לגביית מסים וכפיית עבדות – ולא לטובת ישראל. המדרש מציין כי כל אחת מהאומות מנסה את מזלה בטיעונים כלפי הקב"ה, והמדרש לא סיפר אלא על המלכויות העיקריות שיהיו עד ימות המשיח, וכל אומה סבורה כי דחו את דברי אומה אחרת בגלל שהיא הציקה ושעבדה את ישראל ואילו אומה זו כלל לא פגעה בעם ישראל. מלבד הטענות של כל אומה בפני עצמה, האומות בכללן שואלות מדוע לא קיבלו מהקב"ה את התורה בכפייה כפי שהקב"ה נתן לעם ישראל את התורה "כפה עליהן הר כגיגית", אך הקב"ה משיב לטענה זו שאפילו את שבע מצוות בני נח שנתן להם לא הצליחו לקיים, ולכן הקב"ה התיר את המצוות הללו ושינה את מעמדן ממצוות חובה שאדם חייב לקיימם, לדברי רשות שאדם המקיים אותם יש לו זכות כמי שאינו מצווה ועושה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועת השומרים.

במשנה נאמר: " ארבעה שומרין הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את האבדה ואת הגניבה". בתורה נאמר: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים...אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל הא-להים אם לא שלח ידו...עד הא-להים יבוא דבר שניהם...כי יתן איש אל רעהו חמור או שור...שבעת ה' תהיה בין שניהם..." (שמות כב, ו-יא). בפרשה מתוארים שלושה שומרים: שומר חנם, שומר שכר, ושואל. המשנה תיארה ארבעה שומרים הואיל ומדובר באופנים שונים שבהם קיבלו את הדבר לשמירה, אף על פי שמבחינת דרגת האחריות השמירה יש רק שלושה סוגי שמירה כמתואר בתורה.  השומר הרביעי הוא שוכר, ונחלקו התנאים רבי מאיר ורבי יהודה האם שוכר הוא כשומר שכר הנהנה ממה שהוא שוכר,  או כשומר חנם הואיל והוא משלם על השכירות ואין הנאתו שלמה לגמרי. המשנה מתייחסת לשוכר כאל כשומר שכר, כדעת רבי מאיר בברייתא, אם כי יש גרסות במשנה המחליפות בין דעת רבי יהודה לדעת רבי מאיר.

בהמשך המשנה נאמר: "אמר לשומר חנם: היכן שורי? אמר לו: 'מת', והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד, 'נשבר' והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד, 'נשבה' והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד, 'נגנב' והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד, 'אבד' והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב. 'משביעך אני' ואמר 'אמן' - פטור. היכן שורי? אמר לו: איני יודע מה אתה סח והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד משביעך אני ואמר 'אמן' – פטור. 'היכן שורי' אמר לו: 'אבד' 'משביעך אני' ואמר 'אמן' והעדים מעידים אותו שאכלו - משלם את הקרן, הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם. 'היכן שורי' ואמר לו: 'נגנב', משביעך אני ואמר 'אמן' והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל. הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם... זה הכלל : כל הנשבע להקל על עצמו – חייב, להחמיר על עצמו - פטור". שבועת השומרים היא רק אם התחמק מתשלום בעזרת שבועת שקר, ונחלקו האמוראים מה דינו של הנשבע לשקר על דבר שלא מועיל לפטור אותו מתשלום (נשבע על דבר שבכל מקרה היה חייב לשלם): רבסבור כי פטור משבועת שומרים וחייבים בשבועת ביטוי, ושמואל סבור כי פטור גם משבועת ביטוי". מחלוקת זו קרובה למחלוקתם בעניין הנשבע שבועת ביטוי על מעשיו של אדם אחר: "שבועה שזרק\שלא זרק פלוני צרור לים', רב אמר: חייב, ושמואל אמר: פטור". הסברה בשתי המחלוקות היא זהה: רב סבור ששבועה שיכול להישבע עליה בלשון שלילה ולשון חיוב (לאו והן) – חייב עליה, ואילו שמואל סבור שכל שבועה שאי אפשר להישבע על העתיד (שבועה שלא יזרוק פלוני שאין הדבר תלוי בו אלא באדם אחר, או שבועה שיאבד החפץ עליו הוא שומר) – פטור עליה. הסיבה שנחלקו באותה מחלוקת פעמיים היא שבעניין שבועת השומרים הדיינים משביעים את האדם, ויש דעה הסבורה כי בשבועה של בית דין אין חייבים משום שבועת ביטוי, ולכן נחלקו בפירוש גם על שבועה זו.

לעצם הרעיון של שבועה שהדיינים משביעים אותה – יש הפוטרים משבועת ביטוי בגלל לשון הכתוב בשבועת ביטוי: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד). הלשון 'כי' מתפרשת בכמה מובנים, ואחד מהם הוא "אם" ומשמע הכתוב הוא שאדם נשבע מעצמו ולא שבית דין משביעים אותו. ואולם, דעת רב ורבי אלעזר היא שחייבים משום שבועת ביטוי. ולפי שיטה זו חייב על שבועת השומרים רק כשאומר איני יודע מה אתה סח, ויש עדים המעידים ששיקר, שהרי כפר ממון ופטר את עצמו מתשלום, אז חייב על שבועת השומרים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעניינים אחדים בדיני שבועה.

שבועה על סחורה או תשלום- במשנה נאמר: "אמר לחנוני: 'תן לי בדינר פירות' ונתן לו. אמר לו: 'תן לי אותו דינר'. אמר לו: 'נתתיו לך ונתתו באונפלי' - ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר. אמר לו: 'תן לי את הפירות'. אמר לו: נתתים לך והולכתים לתוך ביתך' - ישבע חנוני. רבי יהודה אומר: כל שהפירות בידו - ידו על העליונה. אמר לשולחני: 'תן לי בדינר מעות' ונתן לו. אמר לו: 'תן לי את הדינר'. אמר לו: 'נתתי לך ונתתו באונפלי' - ישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר, אמר לו: 'תן לי את המעות'. אמר לו: 'נתתים לך והשלכת לתוך כיסך' - ישבע שולחני. רבי יהודה אומר: אין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינר". הוויכוח המתואר במשנה הוא האם בעל הבית שילם לחנווני, והאם החנווני סיפק את הסחורה. רבי יהודה סובר שהחנווני אינו נותן דבר לפני שהוא מקבל את הכסף, ולפי הברייתא רבי יהודה סבור כן במקרה הפירות צבורים ומונחים ושניהם מתווכחים עליהם, אך אם בעל הבית כבר לקח את הפירות והניח בקופתו והם כעת ברשותו, החנווני צריך להביא ראיה לתביעתו. עוד מסבירים כי היה צורך לחזור על הדין הן בחנווני והן בשולחני, מפני שהחנווני עשוי למכר לתת את הפירות העשויים להירקב לקונה אפילו בטרם קיבל את כספו, ואילו השולחני אינו נותן את הכסף אלא אם כן קיבל את כספו בתחילה.

ירושה של שבועה -  במשנה נאמר: "כשם שאמרו...ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה...וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה: 'שבועה שלא פקדנו אבא' ו'לא אמר לנו אבא' ש'לא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע'". התלמוד מסביר כי במקרה רגיל המלווה פורע מהלווה בלי שבועה, ולכן גם יתומי המלווה פורעים מהלווה בלא שבועה. במשנה מדובר על יתומי המלווה הפורעים מיתומי הלווה בשבועה. בסוגיה דנים במקרה מיוחד של לווה שמת לפני המלווה. במקרה רגיל המלווה חייב להישבע ליתומי הלווה שאביהם לא פרע את החוב מפני שכל הנפרע מנכסי יתומים נפרע בשבועה (כתובות ט, ז; גיטין ד, ג). האמוראים נחלקו מה הדין כאשר הלווה מת ואחריו מת המלווה: רבי אלעזר סובר שהוא מוריש לבניו את השבועה והם נשבעים ונוטלים את כספם, ואילו רב ושמואל סוברים שאין אדם מוריש שבועה לבניו, ולכן היתומים אינם יכולים לגבות את חוב ההלוואה. יש האומרים כי השאלה היא מה הדין כאשר המלווה תבע את כספו מהלווה והטילו עליו בית דין חובת שבועה ("עמד בדין"), אך נראה כי שבועה זו אינה תלויה במה שפוסק בית דין, והיא מוטלת על המלווה משעה שמת הלווה.

התלמוד דן במקורות במסכת כתובות בהם יורשים נשבעים ליורשים אחרים: "כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך... אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה" (כתובות ט,ה) "נשא את הראשונה ומתה, נשא שניה ומת הוא, שניה ויורשיה קודמים ליורשי הראשונה" (כתובות י, א)  "מתה, יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים" (שם יב, ד). רב ושמואל מסבירים כי במקרה הראשון מדובר על בעל שפטר את אשתו מחובת השבועה וגירשה, ולפיכך אין מדובר במקרה של יתומים היורשים שבועה. במקרים האחרים מדובר על אלמנה שנשבעה לפני מותה ליתומים, ולאחר מכן מתה, ואין עליהם חובת שבועה שכבר נשבעה אמם שבועה. בברייתא נאמר: "הבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה", ומכאן שהאב מוריש שבועה לבנו (כאשר מת הלווה בחיי המלווה), אך כפי הנראה מדובר על שיטת בית שמאי האומרים כי שטר העומד להיגבות נחשב כגבוי, ואין השבועה מעכבת את גבייתו.     

רב נחמן אינו יודע אם יש לפסוק כדברי רב ושמואל, והאם כאשר אין אפשרות להישבע הממון נשאר בחזקתו, ולכן היה נוהג במקרים כאלו לחלק את הכסף בין בעלי הדין, שלא כדעת רבי מאיר הסובר שאם אין אפשרות להישבע יש להחזיר את השבועה למקומה (ראו דף מז). אמוראים אחדים ביקשו לשכנע את רב נחמן לא לפסוק כרב ושמואל בדבר זה, אך הוא היה סבור שאין לפסוק כנגד שיטתם, אם כי אין להרחיב את פסיקתם למקרים אחרים ("הבו דלא לוסיף עלה"). מסיבה זו הפוגם את שטרו ומת (מלווה המודה כי שילמו לו חלק מן החוב) – וחייב שבועה ומת יורשיו נשבעים שבועת יורשים. ובמקרה שבו היה ללווה ערב – נחלקו האמוראים: רב פפא סובר שהיתומים נפרעים מן הערב בשבועה ואין לדמות מקרה זה למקרה של רב ושמואל, ורב הונא בריה דרב יהושע סובר שהערב יבוא לגבות לאחר מכן את מה ששילם מרכוש היתומים, והרי זה ממש כדינם של רב ושמואל. וכיוצא בזה לגבי אדם שמת והניח אח – רמי בר חמא סבור שאח זה רשאי לגבות מנכסי הלווה, ורבא סבור כי מאחר שהוא יורש דינו כיתום ואינו יורש שבועה. מסקנת הדברים היא שהדיין רשאי להפעיל את שיקול דעתו אם לפסוק כרב ושמואל או לפסוק כרבי אלעזר, ולכן אין קורעים שטר חוב של יתומים אך גם לא גובים בו שמא אינם יכולים להישבע.  

שבועה בלי טענה - במשנה נאמר: "ואלו נשבעים שלא בטענה: השותפים, והאריסים, והאפוטרופים, והאישה הנושאת ונותנת בתוך הבית, ובן הבית". התלמוד מסביר שרק שוטה נשבע כשאין טוענים כנגדו טענה של ממש, ולכן מדובר על אנשים שטוענים כלפיהם טענה שמא לקחו איזה דבר שלא כדין, ומורים לעצמם היתר לקחת לעצמם מדברים של בעל הבית, וחייבים שבועה רק אם כופרים בטענה של שתי כסף, ולא פחות מכאן.

גלגול שבועה - במשנה נאמר: "חלקו השותפים והאריסים – אין יכול להשביעו. נתגלגל לו שבועה ממקום אחר – מגלגלין עליו את הכל, והשביעית משמטת את השבועה". גלגול שבועה הוא מצב שבו מוטל על אדם להישבע על נושא אחד, ומוסיפים עוד נושאים אחרים שיישבע אף עליהם. התלמוד דן האם אפשר לגלגל תביעות על סמך שבועה מדברי חכמים, ולמסקנת הדברים רשאי לגלגל יחד עם שבועת אריס מדברי סופרים  גם שבועה על הלוואה שכפר בה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחשודים לשבועה, חנווני על פנקסו ועדים המכחישים זה את זה.

תובע ונתבע חשודים לשבועה - במשנה נאמר: "ואלו נשבעין ונוטלין... ושכנגדו חשוד על השבועה... היו שניהן חשודין חזרה השבועה למקומה - דברי רבי יוסי. רבי מאיר אומר: יחלוקו". החשוד להישבע לשקר הוא מי ששיקר בעבר בשבועה שיש בה כפירת ממון (פיקדון, עדות), שבועה שיש בה כפירת דברים (שווא) או שגזרו חכמים לפוסלו בשבועה בגלל בעיית הימורים ("משחק בקוביא"). בכל המקרים הללו העבירו את חובת השבועה לתובע להישבע וליטול את כספו. במשנה נחלקו התנאים מה הדין במקרה שבו הן התובע והן הנתבע חשודים לשקר בשבועה – ובתלמוד דנים בביאור הדעות השונות, בנוסח המשנה ובפסק ההלכה.  

ביאור המחלוקת – התלמוד דן בפירוש הביטוי "חזרה שבועה למקומה" ומציע שתי דרכים לבארו: לפי רבותינו שבבבל - "חזרה שבועה לסיני", כלומר, אין בית דין מחייבים בשבועה את אחד הצדדים והמצב נשאר כפי שהיה, ולפי רבותינו שבארץ ישראל "חזרה שבועה למחויב לה", כלומר, לנתבע, המחויב להישבע מעיקר הדין, וכיון שהוא חשוד ואינו יכול להישבע – משלם.

הביאורים הללו נסמכים על הנחות שונות בדבר דינו של מי שלא יכול להישבע, והדבר נובע כפי הנראה ממחלוקת על טיב חובת השבועה של יורשי המלווה (היתומים), וביאור הכתוב "שבועת ה' תהיה בין שניהם" (שמות כב, י). הכלל הרגיל במשנה בעניין יתומים הוא "אין נפרעים מיתומים אלא בשבועה". רב ושמואל המכונים "רבותינו שבבבל" סבורים כי המלווה אינו חייב שבועה כדי להיפרע מלווה, ולכן גם יתומי המלווה אינם חייבים להישבע ללווה, אבל לאחר מות הלווה יתומי המלווה מתחייבים בשבועה ליתומי הלווה, ו"אין היתומים נפרעים מיתומים אלא בשבועה". עם זאת, כאשר הלווה מת לפני המלווה, המלווה מתחייב בשבועה לבני הלווה, אך מאחר שהמלווה אינו מוריש זכות שבועה זו לבניו הם מפסידים את החוב. מכאן גם המסקנה הכללית יותר לפיה אדם המחויב שבועה ואינו יכול להישבע –  אין בית דין מתערב בעניינו והמצב הקודם נשאר כפי שהיה. רבי אבא המכונה "רבותינו שבארץ ישראל" פוסק בעניין גזלן המודה שחטף בכוח חתיכת כסף מחברו וטוען שעשה כן מפני שהיא שייכת לו – נחשב לגזלן ואינו רשאי להישבע על דבריו ונחשב ל"מחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם". המחלוקת בין האמוראים קשורה בפירוש הביטוי "שבועת ה' תהיה בין שניהם" בפרשת השומרים. לדעת רבי אבא הכתוב מטיל את השבועה על "שניהם" - התובע או הנתבע, אבל היורשים אינם חייבים בשבועה.

התלמוד מסביר כי במקרה שהאב או היורשים מודים במקצת בחלק מן החוב חל חיוב שבועה גם על האב וגם על היורשים, והכתוב לא פטר את היורשים משבועה אלא במקרה שבו אביהם הודה במקצת ואמר שהוא אינו יודע אם שילם את שאר החוב ("חמשין ידענא, חמשין לא ידענא"). במקרה זה האב מחויב שבועה אך אינו יכול להישבע שאינו יודע – ולכן הוא חייב לשלם, אך יורשיו יהיו פטורים מן השבועה ומן התשלום. לפי רב ושמואל כתוב זה אינו מצמצם את חובת השבועה החלה גם על היורשים, והכתוב בא ללמד שהעונש על שבועת שקר חל הן על הנשבע והן על המשביע.   

נוסח המשנה ופסק ההלכה – לא ברור אם נוסח המשנה הוא "רבי מאיר אומר יחלוקו" או "רבי יוסי אומר יחלוקו", ולכן התקשו להכריע מהו פסק ההלכה. רב נחמן נהג בבית דין כדברי הדעה הסבורה ש"יחלוקו", ולא היה מזכה את אחד הצדדים בכל כספו (ובדף הבא מוסבר כי עשה כן כדעת רבי יוסי). 

חנווני על פנקסו – במשנה נאמר: "והחנוני על פנקסו כיצד? לא שיאמר לו: 'כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז', אלא אומר לו: 'תן לבני סאתים חטין, תן לפועלי סלע מעות', הוא אומר: 'נתתי' והן אומרים: 'לא נטלנו' - הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין. אמר בן ננס: כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה". אין להסתמך על הכתוב בפנקסו של החנווניף ולכן חנווני הטוען שנתן לפועלים כמצוות בעל הבית ותובע את כספו, והפועלים טוענים שלא קיבלו - שניהם נשבעים ונוטלים מבעל הבית, למרות שברור כי צד אחד אינו דובר אמת, ונשבעים זה בפני זה כדי שיתביישו אם הם משקרים בפניו בגלוי.

שתי כיתות עדים שקרנים – אגב כך דן התלמוד בשתי כיתות עדים המכחישות זו את זו בעדותן – ונחלקו אמוראים בדבר: רב הונא סבור שכל כת יכולה לבוא ולהעיד לבית דין אחר בעדות אחרת ומקבלים כל אחת מהן בפני עצמה, ורב חסדא סבור כי ברור שכת אחת ודאי משקרת ופסולה לעדות, ולכן אין להיכנס לספק וצריך לפסול את שתי הכיתות אף לעדות אחרת. המחלוקת היא במקרה שבו מעידים כל זוג עדים על שטר אחר של הלוואה של אנשים אחרים, אך אם מדובר על לווה ומלווה שיש להם שני שטרות שעל כל אחד מהם חתומה כת אחת, יד בעל השטר על התחתונה וגובה רק מהשטר שבו הסכום קטן יותר (מפני שאחד השטרות וודאי חתום על ידי עדי שקר). אם מדובר על שני מלווים שהלוו שתי הלוואות ללווה אחד וכתבו שתי שטרות – הרי זה כדין המשנה שיש שני תובעים המכחישים זה את דברי זה, ושניהם באים לגבות מאדם אחד, שאין פוסלים שטרו של אף אחד מהתובעים מספק. אם היה מדובר על שני עדים המכחישים זה את זה – רשאי אחד מהם להצטרף לעד אחר , שהרי כעת הם שני עדים כנגד אחד, ושוב אינו נחשב שקרן (כמבואר בדף הבא בנוגע לעדות ראיית הירח לקידוש החודש). ובמקרה שבו היו שני לווים ומלווה אחד בשני שטרות החתומים בידי שתי כיתות העדים – הרי זו בעיה שלא הוכרעה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנשבעים ונוטלים.

במשנה נאמר: כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוב על השבועה והחנווני על פנקסו... השכיר כיצד? אמר לו: 'תן לי שכרי שיש לי בידך'. הוא אומר: 'נתתי', והלה אומר: 'לא נטלתי' הוא נשבע ונוטל. רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה. כיצד? אמר לו: 'תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך' והוא אומר: 'התקבלת דינר זהב...'.". דין התורה מחייב את הנתבע (ויש עד אחד שחייב ממון או שהודה במקצת) להישבע ועל ידי כך להיפטר מתשלום. חכמים תיקנו במקרים המתוארים במשנה להעביר את חובת השבועה מן הנתבע לתובע. שבועה זו נקראת נשבע ונוטל מפני שהתובע נשבע ומקבל את כספו.

שכיר – בדף הקודם הוסבר כי בעל הבית טרוד עם הפועלים בזמן העבודה ואינו יכול להישבע שהרי אינו בטוח בוודאות למי מהם שילם. מטעם זה העבירו את חובת השבועה לשכיר שישבע ויטול את משכורתו, ועשו כן מאחר שהשכיר זקוק לשכרו כדי לחיות. התלמוד דן האם שכיר נשבע ונוטל גם כאשר קצץ בעל הבית משכורת קבועה לפני תחילת העבודה. במקרה זה אפשר להניח שאפילו אם בעל הבית טרוד בפועלים האחרים הוא אינו שוכח אם שילם משכורת זו. בדף זה ממשיכים לדון בשאלה זו לאור מסורות שונות שיש לפתרון הבעיה, ודרך עיון במחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנה האם שבועת השכיר חלה בכל מקרה או רק כאשר בעל הבית הודה במקצת.

לפי מסורת אחת בברייתא הדין של קצץ בעל הבית הוא "המוציא מחבירו עליו הראיה", כלומר, השכיר חייב להביא ראיה בעדים שלא קיבל את משכורתו ואין די לו בשבועה. לפי מסורת אחרת הדין בקצץ שכר הוא "ישבע בעל הבית ויפסיד אומן", כלומר, השבועה חוזרת לבעל הבית, והאומן (השכיר, בעל המלאכה) מפסיד את משכורתו. לפי מסורת שלישית הגורם הקובע בעניין זה הוא זמן התביעה: "כל זמן שטלית ביד אומן (עוד לא מסר את העבודה לבעל הבית) – על בעל הבית להביא ראיה, בזמנו – נשבע ונוטל, עבר זמנו – המוציא מחבירו עליו הראיה" (ובברייתא מכנים את הדבר: "כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית", כלומר בזמן שעיקר חובת השבועה מוטלת על בעל הבית מעבירים את חובת השבועה לשכיר).

התלמוד מברר את טיב המסורות השונות בהתאם למחלוקת רבי יהודה וחכמים. רבי יהודה סובר שבכל מקום – בין בפרעון רגיל ובין בקציצה - בו הטילו את חובת שבועת התורה על בעל הבית כשהוא מודה במקצת, עשו חכמים תקנה שיישבע השוכר וייטול. ואולם, כאשר בעל הבית כופר בכל – תיקנו חכמים על בעל הבית להישבע ולהיפטר מתשלום, ולפיכך לא הוסיפו ותיקנו עוד להעביר את חובת השבועה לשכיר (ועל מקרה זה אמרו "ישבע בעל הבית ויפסיד אומן"). לדעת חכמים, כאשר חלה  חובת שבועה על בעל הבית, בין כאשר הוא מודה במקצת וחייב בשבועת התורה ובין כאשר כופר בכל וחייב שבועה רק מתקנת חכמים –  נשבע השכיר ונוטל. אבל בקציצה בעל הבית זוכר את המחיר שקבע, ולכן, בין שבעל הבית מודה במקצת ובין שכופר בכל, הותירו את השבועה בידי בעל הבית (ועל מקרה זה אמרו "המוציא מחבירו עליו הראיה").     

נגזל – במשנה נאמר: "נגזל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, הוא אומר: 'כליי נטלת' והוא אומר: 'לא נטלתי' - הוא נשבע ונוטל. רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה. כיצד? אמר לו: 'שני כלים נטלת' והוא אומר: 'לא נטלתי אלא אחד'. במשנה מדובר על מי שיצא ונטל כלים מהבית, ולא רק על חשד בלתי מבוסס שנטל דברים מפני שאמר שיעשה כן, שהרי אדם עשוי להגזים ולומר דברים שאין הוא עושה (לאיים שיהרוג אדם), אך העדים אינם יודעים לומר אילו כלים לקח מפני שהחביאם מתחת לבגדיו. באופן כללי אם אדם יוצא מבית כשכלים קטנים מוחבאים בכנפי בגדו וטוען שקנאם – אינו נאמן לטעון כן. אבל אם ידוע שבעל הבית המסוים עשוי למכור את כליו לאדם אחר, או ידוע שדרכו של אדם להחביא כלים אלו, או שמדובר באדם ביישן וצנוע שאינו רוצה להראות את מה שיש לו. כמו כן בעל הבית אינו יכול לטעון כלפי אדם זה שגנב את החפץ, אלא רק לטעון שהמחזיק בהם וטוען שקנה אותם שאלם ולא החזירם, ויש מקום לטענה זו רק בדברים העשויים להשאלה ולהשכרה. ובדברים אלה מאמינים לתובע ומוציאים אפילו מידי יתומים חפצים שאביהם שאל מאדם אחר, כמו מספריים לגזירת מעילים או ספרי אגדה.

נחבל – במשנה נאמר: " נחבל כיצד? היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול, ואמר לו: 'חבלת בי' והוא אומר: 'לא חבלתי' - הרי זה נשבע ונוטל. רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו 'חבלת בי שתים' והלה אומר 'לא חבלתי בך אלא אחת'. בתלמוד מסבירים כי אם נחבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו ולא יכול היה לגרום לעצמו גם בדרך אחרת או על ידי אדם אחר – כמו נשיכה בגבו או בין אצילי ידיו שנשיכה אינה באה מחיכוך בכותל – נוטל אפילו בלא שבועה.

שכנגדו חשוד על השבועה – "שכנגדו חשוד על השבועה כיצד? אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא. היה אחד מהן משחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית - שכנגדו נשבע ונוטל." שבועת שווא אינה קשורה בדיני ממונות, ואף על פי כן חשוד להישבע שבועת שווא נחשב "חשוד על השבועה" שאינו נשבע בתביעת ממון. בכלל שבועת שווא גם הנשבע שבועת שקר על העבר – הנשבע שאכל ולא אכל וכיוצא בזה. ואולם, הנשבע על העתיד – שאוכל ולא אכל – אינו נחשב חשוד על השבועה מפני שבעת שנשבע סבור היה שיקיים את דבריו ולא יישבע שבועת שקר במקרה אחר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועת השכיר.

במשנה נאמר: "כל הנשבעין שבתורה – נשבעין ולא משלמים, ואלו נשבעין ונוטלין... השכיר כיצד? אמר לו: 'תן לי שכרי שיש לי בידך' הוא אומר: 'נתתי' והלה אומר: 'לא נטלתי'. הוא נשבע ונוטל. רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך והוא אומר התקבלת דינר זהב". מדין התורה המודה במקצת נשבע ונפטר מלשלם, ולמדו דבר זה מהכתוב "ולקח בעליו ולא ישלם" (שמות כב, י), שהשבועה םוטרת את מי שיש עליו חובת תשלום. תקנת חכמים בעניין שכיר  מכונה בתלמוד "תקנות קבועות". תקנה זו עוקרת את השבועה מבעל הבית ומטילה על השכיר, משום שהשכיר נזקק לשכרו כדי לחיות ("כדי חייו").  היחסים בין בעל הבית והשכיר מבוססים על צרכים ועל אינטרסים דומים: השכיר רוצה שישכרו אותו לעבודה ובעל הבית צריך פועלים, בעל הבית לא יכול לעשות את העבודה לבדו, והשכיר זקוק למשכורת, ובעל הבית לא תמיד רוצה לשלם מראש בהקפה מפני שאין בידו כסף, וגם הפועל מעדיף לקבל את שכרו רק בסוף היום. הטלת השבועה על השכיר מבוססת  על ההנחה שבעל  הבית  טרוד בהשגחה על הפועלים ולא בטוח למי שילם ולמי לא שילם, ולכן הפועל נשבע ונוטל את משכורתו. התלמוד מסביר כי אין מחייבים את השכיר להביא עדים מפני שיש טורח רב בדבר, ומצד שני אין מאמינים לטענת הפועל בלי שבועה, כדי שבעל הבית לא יחשוב שהפועל לקח ממנו כסף בטענת שווא והוא "מתפייס" רק בשבועת השכיר.

התלמוד דן בהסכמים מיוחדים בין שכיר לבעל הבית

משכורת קבועה מראש (קצץ) - בברייתא נאמר: "אומן אומר: 'שתיים קצצת לי', והלה אומר: 'לא קצצתי לך אלא אחת' – המוציא מחבירו עליו הראיה" (ובשינויים, ראו תוספתא שבועות ו, א). במקרה זה אין אומרים שישבע השכיר ויטול, אלא צריך להביא עדים, מפני שהקציצה נעשתה לפני תחילת העבודה, ובעל הבית זוכר גם כאשר הוא טרוד בפועליו אם פרע סכום מוגדר מראש ואינו צריך לחשב את גובה המשכורת בשעה שהוא טרוד עם שאר הפועלים.

תביעת משכורת לאחר זמן העבודה (עבר זמנו) – במשנה (בבא מציעא ט, יב): "שכיר, בזמנו נשבע ונוטל, עבר זמנו - אינו נשבע ונוטל. אם יש עדים שתבעו בזמנו, הרי זה נשבע ונוטל". בעל הבית טרוד עם הפועלים בעודו בעבודה לפני מועד התשלום, אך בזמן הסופי של חובת התשלום - חזקה על בעל הבית שהוא לא עובר על איסור "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" (ויקרא יט, יג) ומשלם בזמן  הקצוב. ואף כי שכיר התובע לאחר זמן העבודה לא יתבע תביעה שקרית ויעבור על איסור "לא תגזול" (שם), ההנחה היא שבדרך כלל שכיר תובע את שכרו עם סיום העבודה ולא משהה את תביעת השכר, ואם המתין לאחר העבודה חייב לבסס את התביעה על עדים ואין די בשבועה. 

שכירות בעדים ושלא בעדים – תקנת חכמים ששכיר התובע את שכרו נשבע ונוטל היא כאשר יש עדים ששכרו ועשה מלאכה עבור בעל הבית. אבל אם לא היו עדים ששכרו – יכול בעל הבית לטעון שמעולם לא שכר את הפועל ולכן נאמן לטעון ששכר את הפועל ושילם לו את שכרו. הלכה זו נמסרה במסורת מפי האמוראים רב, שמואל, והיו שאמרו שאף רבי יוחנן שיבח את ההלכה ואמר עליה "יישר" (מילת חיזוק), ואין ידוע אם ריש לקיש חלק עליו בנושא זה מאחר ששתק ולא ידעו לפרש אם שתה או סתם השתהה באותה שעה. הלכה זו מבוססת על "מיגו", שמאמינים לאדם על טענה אחת, מתוך ("מיגו") שהיה יכול לטעון טענה חלופית שכוחה רב יותר מבחינה משפטית.

האמורא רמי בר חמא משבח את הרעיון של "מגו" ואומר "כמה מעלייא הא שמעתא" [=כמה מעולה שמועה זו]. רבא סבור מצד שני כי "מיגו" אינו יכול להחליף את השבועה, וכראיה לכך הוא מסביר שלו היו מתבססים רק על טענות מסוג מגו לא היה צורך בשבועת השומרים, שהרי אפשר היה להאמין לשומר על טענתו שהחפץ נאנס (נשבר או נגנב) מכוח שהיה יכול לטעון טענה חזקה יותר – כגון: שלא קיבל מעולם דבר לשמור עליו ("לא היו דברים מעולם"), או שהחזיר את הפקדון לבעליו ("החזרתיו לך"). רמי בר חמא סבור כי בשבועת השומרים כלל אין מקום לטענת מגו - מפני שלשומר אין אפשרות לטעון טענה חלופית, בגלל שיש ראיות חיצוניות לכך שבעל הבית הפקיד אצל השומר בעדים (ולכן לא יכול לטעון לא היו דבריו מעולם), ובשטר (ולכן לא יכול לטעון 'החזרתי לך' כי אחרת היה מוסר את השטר לשומר). 

על אף שרמי בא חמא מאמץ את המיגו כעיקרון יסוד, הוא עדיין משבח את רב ששת בפסוק: "וישם דוד את הדברים האלה בלבו" (שמואל א, כא, יג),  שאינו מסתמך על היגיון מיגו לבדו, אלא מבקש לבסס את שיטת רב ושמואל, ולמצוא לשיטה זו ראיות או סתירה בתוספתא (שם ו, א): "שכיר בזמנו נשבע ונוטל כיצד? בזמן שאמר לו: 'שכרתני ולא נתת לי שכרי' והלה אומר: 'שכרתיך ונתתי לך שכרך'. אבל אמר לו: 'שתים קצצת לי' והלה אומר 'לא קצצתי לך אלא אחת' - המוציא מחבירו עליו הראיה". התוספתא מבחינה בין שכיר הנשבע ונוטל כאשר הוא תובע את משכורתו בזמן התשלום, לבין שכיר החייב להביא ראיה כאשר הוא תובע את המשכורת הקצובה שקבע עם בעל הבית. במקרה האחרון חייב השכיר להביא עדים שיעידו מה היה שכרו ויעידו שלא קיבל את שכרו, ואילו בתביעת משכורת בזמנה לא נזכר כל צורך בעדים. ואולם, אין להוכיח מכאן כי שכיר שנשכר שלא בעדים נשבע ונוטל,  מפני שפוטרים את השכיר מלהביא עדים על התשלום, אך הוא עדיין להביא עדים על כך שבעל הבית שכר אותו לעבודה, כדברי רב ושמואל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במשכון שאבד.

במשנה נאמר: "המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון. אמר לו: 'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה' והלה אומר: 'לא כי, אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה' פטור. 'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה', והלה אומר: 'לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה' - חייב. 'סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה' והלה אומר: 'לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה' - פטור. 'סלע הלויתני עליו, ושתים היה שוה' והלה אומר: 'לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה' – חייב". בדף הקודם דנו ביחס בין ערך המשכון לסכום ההלוואה, בעקבות דברי המשנה, מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא ודברי האמוראים.

בדף זה מתמקדים בביאור מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא -"המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון - ישבע ויטול את מעותיו - דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: יכול הוא שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון? אבד המשכון אבדו מעותיך. אבל המלוה אלף זוז בשטר והניח משכון בידו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו".

לפי הסבר אחד נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא על עקרון שנזכר בדברי שמואל, שמשכון הוא כנד ההלוואה ממש, ואפילו כאשר קיבל משכון שלא בשווי דמי ההלוואה – מאבד את דמי ההלוואה. רבי אליעזר אינו מקבל את דעת שמואל, ולפי שיטתו המשכון הוא זיכרון-דברים כנגד החוב ולא מכשיר-פירעון, ולכן מאבד רק את שווי המשכון וגובה את שאר ההלוואה, ולפי רבי עקיבא המשכון הוא כנגד ההלוואה ולכן מאבד את כל החוב כדעת שמואל.

לפי הסבר אחר  המחלוקת היא על משכון השווה כנגד סכום ההלוואה, ונחלקו אם לקבל את דברי רבי יצחק, הסבור ש"בעל חוב קונה משכון", כלומר, יש למלווה בעלות ממשית על המשכון. הרעיון של בעלות על משכון רמוז בכתוב "ולך תהיה צדקה" (דברים כד, יג) שנאמר על אדם המשיב משכון ללווה, ומאחר שאין אדם עושה צדקה אלא בממונו הרי שהמשכון הוא של המלווה. רבי אליעזר אינו מקבל את דברי רבי יצחק, ולכן האחריות של המלווה למשכון היא רק כפי שוויו, ולפי רבי עקיבא קנה ממש את המשכון ולכן חייב על כולו.

לפי הסבר שלישי, הכל מסכימים שקונה את המשכון אם המשכון ניתן לאחר שעת ההלוואה, ונחלקו על משכון שניתן בשעת ההלוואה - האם מעמדו של המלווה הוא כשל שומר חנם, או שומר שכר. מחלוקת זאת קשורה כפי הנראה למחלוקת אמוראים בעניין שומר אבידה: "רבה אמר: כשומר חנם, ורב יוסף אמר: כשומר שכר". המחלוקת היא האם אדם המקיים מצווה ולכן פטור מכל מעשה אחר באותו זמן נחשב כשומר חנם או כשומר שכר, ומחלוקת זאת מתאימה גם להלוואה שאף היא נחשבת למצווה. רבי אליעזר סובר שהמלווה שומר על המשכון כשומר חנם, ולכן אם אבד המשכון אינו אחראי עליו כדין שומר חנם, ומקבל את מעות ההלוואה, ורבי עקיבא סובר שמעמדו של המלווה הוא כשומר שכר החייב על אבידה.

לפי הסבר שלישי, הכל מסכימים כי מעמדו של שומר אבידה הוא כשומר שכר, והמחלוקת היא במלווה הרוצה להשתמש במשכון כדי לנכות את דמי השימוש מן החוב. לפי רבי אליעזר במקרה זה המלווה לא עושה מצווה ולכן הוא לא כמו שומר אבידה אלא כשומר חנם, ולפי רבי עקיבא גם במקרה שהמלווה צריך למשכון לשם שימושו הפרטי הוא עדיין נחשב כעושה מצווה וכשומר שכר.

בעניין זה של שווי המשכון נחלקו גם תנאים בברייתא: "המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה אף על פי שאינו שוה אלא פלגא [=חצי] - אינו משמט, דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי יהודה הנשיא אומר: אם היה משכונו כנגד חובו - אינו משמט, ואם לאו – משמט". השמיטה משמטת את החובות אבל חוב שיש עליו משכון אין השמיטה משמטת. התנאים נחלקו מה צריך להיות גובה המשכון. לפי הסבר אחד בתלמוד המחלוקת היא האם לקבל את דברי שמואל, שמשכון עומד כנגד כל ההלוואה אפילו כשאין הוא בעצמו שווה כנגדה. רשב"ג סבור שכל החוב אינו משמט ולא רק החלק שכנגד המשכון כדעת שמואל, ורבי יהודה הנשיא אינו מקבל את דעת שמואל, ולכן אינו משמט רק הסכום שכנגד המשכון. לפי הסבר אחר המחלוקת היא רק על המשכון שכנגד ההלוואה. לפי רשב"ג החוב שכנגד המשכון אינו משמט, ולפי רבי יהודה הנשיא גם החוב שכנגד המשכון משמט, והסיבה שהמלווה נטל משכון היא לא כדי לגבות את החוב שלא ישמט אלא לזיכרון-דברים בעלמא על קיומו של חוב ההלוואה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהגדרת שבועת מודה במקצת ובהלוואה על משכון.

במשנה נאמר: "ואלו דברים שאין נשבעים עליהם: העבדים, והשטרות והקרקעות וההקדשות". בתורה נאמר: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור... על כל דבר פשע, על שור על חמור על שה ועל שלמה, על כל אבדה, אשר יאמר כי הוא זה...ישלם שניים לרעהו" (שמות כב, ו-ח). פרשה זאת עוסקת בשומר חנם ("כי יתן איש"), בתשלומי כפל ("ישלם שניים לרעהו") ובשבועת מודה במקצת ("כי הוא זה"), ולמדו מהכתובים השונים כי שבועת מודה במקצת, תשלומי כפל ושבועת השומרים היא רק על דבר המטלטל שגופו ממון, אך לא על קרקעות שאינם מטלטלים, שטרות שאין גופן ממון, עבדים המושווים בכתוב לקרקעות, והקדשות שאינם נחשבים כממון רעהו אלא כממון שמיים ("רעהו").

הסוגיה דנה בהגדרת המגבלות השונות של שבועת מודה במקצת:  שבועה על קרקעות- במשנה נאמר: "יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע, ואין חכמים מודים לו. כיצד? עשר גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר: אינן אלא חמש. רבי מאיר מחייב שבועה, וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע". התלמוד מסביר כי אין מחלוקת כי גפנים ללא ענבים ("סרוקות") המחוברות לקרקע דינן כמו קרקע ואין חייבים עליהם שבועת מודה במקצת, ונחלקו  בגפנים טעונות בענבים ועומדות להיבצר – האם הענבים העומדות להיבצר נחשבות כמחוברות לקרקע או כלא מחוברות לקרקע. שבועה על דבר מסוים - במשנה נאמר: "אין נשבעים אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין –כיצד? בית מלא מסרתי לך, וכיס מלא מסרתי לך, והלה אומר: איני יודע, אלא מה שהנחת אתה נוטל – פטור. זה אומר: עד הזיז, וזה אומר: עד החלון – חייב". אביי סבור כי הטענה של "בית מלא" היא לא לא על דבר שמדה, משקל ומנין ולכן אין נשבעים עליה, אך אם היה תובע "בית זה" הטענה היא מסוימת וחייב עליה שבועה. רבא סבור כי המשנה מלמדת ששבועת מודה במקצת חלה רק כאשר הטענה של התובע היא על דבר מסוים ומוגדר במדה, משקל ומניין, והודאת הנתבע אף היא על דבר מסוים, ולכן טענת כמו "בית מלא" איננה דבר שבמידה ואינה טענה של ממש, ואף טענת הנתבע "מה שהנחת אתה נוטל" היא כללית מדי. הודאה ממין הטענה - בתוספתא  (שבועות ה, יד) נאמר: "מנורה גדולה יש לי בידך – אין לך בידי אלא מנורה קטנה – פטור. אזורה (חגורה) גדולה... אין לך בידי אלא אזורה קטנה – פטור...מנורה בת חמש ליטרין יש לי בידך, אין לך בידי אךא בת חמש ליטרין – חייב". התלמוד מסביר כי יש הבדל בין סוגי תביעות שונים של מנורה ושל חגורה: מנורה מתפרקת העשויה חוליות חוליות וניתן להגדילה ולהקטינה – ההודאה צריכה להיות על חלק מן החוליות שהיו בתביעה; מנורה בת עשרה ליטרים שאפשר לגרדה ולהופכה למנורה של חמש ליטרין – ההודאה אף היא על מקצת הטענה, ובחגורה העשויה מחתיכות מחוברות – ההודאה אף היא על חלק מן התביעה. לעומת זאת, לפעמים דין המנורה והחגורה לפטור את תביעתן – כאשר אינו יכול להפוך את המנורה או את החגורה למנורה או  לחגורה אחרת, ולפיכך אין ההודאה ממין הטענה.

הלוואה על משכון והודאה במקצת- במשנה נאמר: "המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון. אמר לו: 'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה' והלה אומר: 'לא כי, אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה' פטור. 'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה', והלה אומר: 'לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה' - חייב. 'סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה' והלה אומר: 'לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה' - פטור. 'סלע הלויתני עליו, ושתים היה שוה' והלה אומר: 'לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה' - חייב. ומי נשבע? מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון". במשנה נידונו ארבעה מקרים. בשני המקרים הראשונים המלווה תובע את הלווה שהודה במקצת על הפרש החוב לאחר ניכוי דמי המשכון, ובשני המקרים האחרונים הלווה תובע את המלווה על דמי המשכון היתרים על החוב. התלמוד מסביר כי המשפט האחרון במשנה: "מי נשבע? מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון" מדבר על מקרה שבו המלווה תובע את הלווה, ואפילו שמצד הדין הלווה צריך להישבע תיקנו חכמים שהמלווה ישבע כדי שהלווה לא ישבע ששווי המשכון היה מסוים, ולאחר מכן המלווה יוציא את המשכון ויגלו כי היה שווה סכום שונה ממה שעליו נשבע הלווה, ושבועתו נמצאת שבועת שקר. לפי הסבר אחר השבועה היא שבועת מודה במקצת, אך תיקנו חכמים שהמלווה ישבע בתחילה שהפקדון (המשכון) אינו ברשותו כדי שלא יוציא אותו לאחר שבועת הלווה, ולאחר מכן הלווה ישבע כמה היה המשכון שווה.

משכון והלוואה - התלמוד דן ביחס בין ערך המשכון לסכום ההלוואה. בעניין זה יש חשיבות למספר גורמים: טיב ההסכם בין הלווה למלווה - המלווה יכול להתנות בפירוש שאינו מקבל את המשכון אלא בכדי שוויו, ואז יש מקום לויכוח מה הוא שווי המשכון. זה הגורם המרכזי בדברי המשנה: "'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה' והלה אומר: 'לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה' - חייב". היחס בין משכונות לחוב – כאשר נתן משכון כנגד ההלוואה כולה אך לא בשווי ההלוואה, יש לברר האם המשכון עומד באופן סמלי כנגד החוב כולו, או מוערך רק לפי שוויו, ומה הדין כאשר יש משכונות שונים או משכונות שערכם שונה. דיון זה עומד במרכז מחלוקת האמוראים: שמואל סבור שאם אבד המשכון למלווה – הוא איבד את החוב, ואפילו אם ההלוואה היא אלף זוז, והמשכון הוא קת מגל פעוטת-ערך, אך אם משכן שתי קתות – ואבדה אחת מהן, לא איבד אלא את שוויה, ויש עוד אחת ולכן לא איבד לגמרי את המשכון. רב נחמן סבור כי כל אחת מהקתות היא כנגד מחצית החוב, ואם איבד אחת מהן – איבד חמש מאות זוז מחובו, אבל אם משכן חתיכת כסף וקת מגל – סמך בעיקר על משכון הכסף ולא על המגל. ולדעת חכמי נהרדעא המשכון מסמל את החוב, וערכם האמיתי של החפצים אינו חשוב, ולכן אם איבד את הקת איבד חצי מן החוב, ואם איבד את חתיכת הכסף איבד את מחציתו האחרת.  משכון בשעת ההלוואה ושלא בשעת ההלוואה – כאשר לקח את המשכון בזמן ההלוואה כוונתו שהמשכון הוא רק ערבון להחזרת ההלוואה, ואילו כשלקח את המשכון לאחר שעת ההלוואה ייתכן שיש לו בעלות ממשית על הדבר. בסוגיה מובאת מחלוקת תנאים על נושא זה ודנים האם יש לפרשה בשעת ההלוואה או לאחר שעת ההלוואה: "המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון - ישבע ויטול את מעותיו - דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: יכול הוא שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון? אבד המשכון אבדו מעותיך. אבל המלוה אלף זוז בשטר והניח משכון בידו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו", ועיקר הדיון בעניין זה הוא בדף הבא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפרעון בעדים ובשבועת קטן.

פרעון בעדים - במשנה נאמר: "'מנה לי בידך', אמר לו: 'הן', 'אל תתנהו לי אלא בעדים.' למחר אמר לו: 'תנהו לי'. 'נתתיו לך, חייב', מפני שצריך ליתנו בעדים". בדף הקודם דנו על פרעון בעדים, ומסקנת הדברים הייתה שאין צריך לפרוע בעדים, אלא אם המלווה אמר בפירוש בשעת ההלוואה שיפרע לו בעדים, אבל אם אמר לו הלווה שפרע בעדים והלכו העדים למדינת הים ואין אפשרות שיעידו כעת – נאמן (לפי גרסת הרמב"ם, ולפי הרי"ף: אינו נאמן). בדף הקודם נידונו בהקשר זה גם סיפורים מורכבים יותר של פרעון בעדים, כמו מלווה המעוניין בעדים מסוימים או בעדים תלמידי חכמים, או לווה הטוען שפרע או שכלל לא לווה והעדים מכחישים את דבריו. בדף זה ממשיכים לדון בעוד מקרים מורכבים:

א.     עדים על שווי הפרעון – מלווה ולווה המתווכחים ביניהם האם הפרעון בעפצים (חומר לעיבוד עורות ולייצור דיו) היה בשווי כל החוב או רק בשווי חלק מהחוב, והעדים מעידים שהיה בשווי חלק החוב – ונחלקו על כך אמוראים: רבא סובר שהלווה הוחזק כפרן מפני שהעדים מכחישים את דבריו ואדם יודע מה היה סכום המכירה ("השער") של העפצים. רמי בר חמא חולק על דבריו וסובר שדבר שאדם אינו זוכר דבר שאינו מוטל עליו לזכור, וכנראה שהלווה שכח את שער המכירה.

ב.     חוב צדדי – לווה הטוען כי כבר שילם על חוב, והמלווה מוציא שטר וטוען כי התשלום היה על חוב אחר ("סטראי") ולא על שטר זה. רב נחמן סבור שהורע כוחו של השטר לגבות בו, ורב פפא סבור כי לא הורע כוחו של השטר. רב פפא מודה שבמקרה שהלווה קיבל הלוואה עבור קניית שוורים ונתן למלווה את דמי השוורים השחוטים בבית המטבחיים יש סבירות גבוהה שמדובר באותו החוב עצמו והורע כוחו של השטר לגבות בו. ואולם, במקרה הנידון, הלווה פרע את החוב אך אין הוכחה שחוב זה קשור לחוב הכתוב בשטר. מסקנת הדברים היא שאם הלווה פרע בפני עדים והם לא שמעו שהלווה מבקש שיחזיר לו המלווה את השטר – הורע כוחו של השטר, אך אם פרע בלי עדים, יכול המלווה לומר שכלל לא קיבל כסף זה, ובוודאי שיכול לומר שהיה זה עבור חוב אחר.

ג.      כוח הנאמנות של טענת המלווה - לווה האומר כי הוא מאמין לטענת המלווה שלא פרע, והלווה טוען שפרע בעדים – נחלקו אמוראים: אביי ורבאסוברים שקיבל על עצמו כל טענה שיטען התובע, ולכן התובע יכול לחזור ולתבוע ואין לסמוך על העדים, שהרי טוען שלא נפרע מידי הלווה. רב פפא חולק וסובר שדברי המלווה אכן נאמנים ומקובלים על הלווה והוא מוכן לקבלם בניגוד לטענותיו, אך לא קיבל על עצמו להאמין למלווה גם כנגד דברי העדים.

ד.     נאמנות מלווה כנגד עדים – לווה האומר כי הוא מאמין למלווה כשני עדים, וטוען הלווה שפרע בפני שלושה עדים – נחלקו האמוראים: רב פפא סבור כי הלווה מוכן לקבל את טענת המלווה כנגד שני עדים  אך כיוון שהיו שלושה עדים – בכוחה להעיד שפרע כנגד טענת המלווה. רב הונא בריה דרב יהושע סבור כי אין הבדל בין שני עדים או שלושה עדים, ואין לקבל את עדות העדים, אלא ללכת אחרי מה שאמר הלווה שהוא מאמין תמיד לטענת המלווה. ההבדל בין שני עדים לשלושה עדים בא לידי ביטוי כאשר מדובר על אומדן ערך, אז הולכים אחר "רוב דעות" (מספר האנשים), שככל שיותר אנשים אומרים את דעתם כן מתקבל תשובה טובה יותר על ערך הדבר. לפי לשון אחרת בסוגיה, רב הונא בריה דרב יהושע סבור כי אין הבדל בין שני עדים למאה עדים, ונאמן המלווה לומר שלא פרע. אבל אם הלווה אמר שיקבל מראש את טענת המלווה שלא פרע כשלושה עדים, וטוען שפרע בפני ארבעה עדים, אמר בפירוש שמספר העדים משמעותי מבחינתו, ויש להתחשב בעדות זו כאילו הייתה יותר משלושה עדים.        

שבועה על טענת קטן ונכסי קטן - במשנה נאמר: "'מנה לאבא בידך', 'אין לך בידי אלא חמשים דינר' פטור מפני שמשיב אבידה הוא...אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ואין משביעין את הקטן, אבל נשבעין לקטן ולהקדש". קטן אינו נחשב כמי שהפקיד בידי אחרים, ולכן אין נשבעים על טענתו כדברי הכתוב: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" (שמות כב, ו). במשנה נראה כי יש סתירה מה הדין בשבועה על טענת קטן. מצד אחד נאמר "אין נשבעים על טענת קטן" ומצד שני נאמר "נשבעים לקטן", והאמוראים מציעים הצעות שונות לפתרון: רב סבור כי קטן התובע חוב – אין נשבעים על טענתו, אך אם בא וטוען כי היו חייבים כסף לאביו – יש להבדיל בין קטן הטוען כך בוודאות לקטן הטוען בדרך ספק. כאשר הקטן טוען כן בוודאות שהיו חייבים לאביו – הרי זה דין המשנה "נשבעים לקטן". הסברה בעניין זה היא כדעת רבי אליעזר בן יעקב בתוספתא (שבועות ה, י): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו. כיצד? אמר לו: 'מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס' - הרי זה נשבע, וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים: אינו אלא כמשיב אבידה ופטור". רבי אליעזר בן יעקב סבור כי אדם אינו משקר בגלוי בפני בעל החוב או בפני בנו (וצאצאיו היורשים), ולכן כאשר הודה על מקצת החוב – חייב שבועה כשאר מודה במקצת, ואילו חכמים סבורים כי אדם עשוי לשקר בפני צאצאי בעל החוב, ולכן כאשר הוא מודה הוא נחשב כמשיב אבידה הפטור משבועה. לפי כאשר הקטן התובע אינו בטוח בתביעה הרי הדין הוא כדברי תחילת המשנה: "מנה לאבא בידך...פטור מפני שמשיב אבידה הוא", ובמקרה זה המודה במקצת נחשב לדעת הכל כמשיב אבידה.

שמואל סבור כי הביטוי "נשבעים לקטן ולהקדש" אין פירושו שהקטן נשבע, אלא להיפך: כאשר המלווה בא לגבות חוב הוא חייב להישבע כדי לפרוע מנכסי הקטן או נכסי ההקדש. חידוש זה נאמר כבר במשניות אחרות במסכת כתובות (ט, ז, ח): "מנכסים משועבדים (להדיוט או להקדש) ומנכסי יתומים...לא תפרע אלא בשבועה", אך חזרו והדגישו דבר זה כדי ללמד רעיון חדש. לגבי קטן אפשר ללמוד מכאן שמדובר על יתומים גדולים או קטנים וגילם אינו משפיע על ההלכה. ולגבי הקדש ההנחה היא שאין אדם עושה קנוניה על הקדש, אך היה מקום לומר שעיקרון זה נאמר רק על שכיב מרע, שלא יבוא ויצווה לפני מותו שהוא חייב לפלוני חוב של דבר שהוא חלק מנכסי הקדש, מפני שאדם לא יחטא עבור חוב של אחרים. והדבר נאמר שוב גם כאן, ללמד כי על אף שאדם אינו מרמה את ההקדש בשביל חוב ("קנוניה על הקדש") – צריך בכל זאת להישבע שכך הוא הדבר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועות מדברי חכמים ובפרעון בעדים.

שבועת היסת ושבועת תורה - במשנה נאמר: "'מנה לי בידך', 'אין לך בידי' – פטור. 'מנה לי בידך' 'אין לך בידי אלא חמשים דינר' – חייב... 'מנה לי בידך', אמר לו: 'הן'. למחר אמר לו: 'תנהו לי', 'נתתיו לך' – פטור, 'אין לך בידי' חייב". בדף הקודם הוסבר כי גם הפטור משבועת מודה במקצת שחיובה מהתורה, חייב בשבועת היסת מדברי חכמים, מפני שבוודאי לא תבעו התובע אם לא הייתה לו שום סיבה. ונחלקו התנאים האם חייב בשבועת היסת בכל מקרה שבו הנתבע פטור, או רק במקרה שהלווה הודה שהוא חייב אך טוען שכבר שילם את החוב ("נתתיו לך"). במקרה זה ייתכן שהלווה עוד חייב למלווה אך הוא מתחמק מתשלום עד שיהיה בידו כל הכסף (ומקרה מעין זה מכונה "דררא דממונא"=גרר ממון, מפני שברור כי הייתה הלוואה ביניהם, ואין זו סתם תביעה).

בדף זה מוסבר ההבדל בין שבועת מודה במקצת (או שבועת הדיינים) לבין שבועת היסת (הטלה, השמה). הנשבע שבועת התורה שאינו רוצה להישבע - אין הופכים את חובת השבועה ומטילים אותה על התובע, אלא או ישבע החייב או ישלם. בשבועת היסת הופכים את חובת השבועה ומטילים אותה על התובע שישבע ויטול את כספו. יש האומרים כי גם בשבועת מודה במקצת אפשר להפוך את חובת השבועה מצד הנתבע לצד התובע, ולכן ההבדל בין השבועות הוא אופן הגבייה: בשבועת התורה יורדים לנכסיו של המחויב שלא נשבע וגובים את החוב, ואילו בשבועת היסת - אין יורדים לנכסיו, אך יכולים להחרים אותו לשלושים יום, ולאחר מכן להענישו בעונש מלקות. יש האומרים כי גם בשבועת חכמים יורדים לנכסי החייב, וההבדל בין שבועת התורה לשבועת חכמים הוא כאשר הנתבע חשוד על השבועה (אינו נאמן להישבע שבועת אמת): בשבועת התורה הופכים את חובת השבועה על התובע שיישבע ויטול, ובשבועת חכמים אין הופכים את חובת השבועה על התובע, שהרי אין עושים תקנה נוספת על גבי תקנת חכמים.

עוד שבועות - מלווה התובע את חברו ויש לו שטר, והלווה טוען שכבר פרע את החוב שבשטר - אין בכוח טענה זאת להכחיש את השטר הכתוב, אך הוא רשאי לדרוש שהמלווה יישבע שלא נפרע ממנו, אבל בית דין אינם משביעים את המלווה  אלא רק אם הלווה דרש לעשות כן. אם המלווה מודה שכבר נפרע חלק משטר החוב שבידו – הוא חייב להישבע על שאר החוב שבשטר ("פוגם שטרו"), ואף אם הלווה אינו טוען שחייב שבועה – בית הדין טוענים זאת בעבורו. אם היה המלווה תלמיד חכם –מעדיפים שלא להזדקק לדינו ואין משביעים אותו על שאר החוב, אבל במקרה זה גם אין מחייבים את הלווה לפרוע את שאר החוב, כדי שלא ייראה כאילו תלמיד חכם גוזל את הבריות ("פושט גלימות") ונוטל ממון שלא בצדק.  

פרעון בעדים - במשנה נאמר: "'מנה לי בידך', אמר לו: 'הן'. למחר אמר לו: 'תנהו לי', 'נתתיו לך' – פטור... 'מנה לי בידך' אמר לו: 'הן', 'אל תתנהו לי אלא בעדים'. למחר אמר לו: 'תנהו לי', 'נתתיו לך' - חייב מפני שצריך ליתנו בעדים". בעניין דינו של "המלווה את חבירו בעדים" –  נחלקו אמוראים אם חייב הלווה לפרוע את החוב למלווה בנוכחות עדים. לפי מסורת אחת בשם רב אסי חייב לפרוע למלווה בעדים, ולפי מסורת אחרת של רב אסי אין חייב לפרוע לו בעדים, אלא אם המלווה דרש זאת בפירוש (כמו במשנה). שמואל חולק וסובר שבכל מקרה אינו צריך לפורעו בעדים, ואפילו אם טוען שכבר פרע בלי עדים נאמן, מכוח שיכול היה לומר לו שפרע בפני עדים והלכו למדינת הים ואין הם מצויים כאן להעיד על הדבר. המקרה הראשון במשנה ("למחר אמר לו") מתאים יותר לדעת שמואל שאין צריך לפרוע בעדים, שאפילו שהודה בפני עדים ודומה הדבר להלוואה בעדים  – פטור הלווה משבועה (וכל שכן מפרעון). רב אסי מסביר כי במקרה זה המלווה האמין ללווה בעת ההלוואה ולא רצה עדים, ורק כעת בשעת התביעה הוא מסתמך על העדים, ובאמת יהיה פטור מלפרוע בעדים. המקרה השני במשנה ("אל תתנהו לי אלא בעדים") מתאים לדעת רב אסי, ואילו שמואל סובר כי הדבר שנוי במחלוקת תנאים: 'בעדים הלויתיך, בעדים פרע לי' – או יתן (הלווה ישלם) או יביא ראיה שנתן. רבי יהודה בן בתירא: יכול לומר לו: 'פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם ממדינת הים". רב אחא מסביר כי מחלוקת התנאים אינה על הבטחה בשעת ההלוואה לפרוע בעדים, מפני שמבקרה זה חייב הלווה לשלם, ונחלקו רק על לווה המתחייב בשעת התביעה שלא יפרע אלא בעדים. גם בעניין פסק ההלכה נחלקו האמוראים על מסורת ההלכה משמו של רבא. לפי הסבר אחד משמו של רבא המלווה בעדים – צריך לפרוע בעדים, ולפי הסבר אחר רבא איחד את הדעות השונות: המלווה את חבירו בעדים – אין צריך לפורעו בעדים. אם המלווה אמר: 'אל תפרעני אלא בעדים', צריך לפורעו בעדים, אך אם אמר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים – נאמן.

התלמוד דן בשמונה סיפורים על פרעון הלוואה בעדים – ארבעה בדף זה, ועוד ארבעה בדף הבא.

א.      פירעון בפני ראובן ושמעון – מלווה הדורש בתנאי ההלוואה כי הלווה יפרע בפני ראובן ושמעון (עדים מסוימים), והלווה פרע בפני שני עדים אחרים – אביי סבור שפרע בפני שני עדים כרצונו של המלווה, ורבא סבור כי לא עשה לגמרי כרצון המלווה, מפני שהמלווה רצה שני עדים מסוימים, בדיוק כדי שהלווה לא יוכל לטעון כי פרע בפני שני עדים.

ב.      פירעון בפני שני תלמידי חכמים יודעי הלכה – מלווה הדורש כי הלווה יפרע בפני תלמיד חכמים, והלך ופרעו בפני שני עדים רגילים, והכסף אבד. המלווה טוען כי לא החשיב את הכסף שקיבל כפירעון חוב אלא כפיקדון, עד שהחוב יפרע בפני עדים תלמידי חכמים. רב נחמן סבור שמכיוון שקיבל את החוב הרי יש כאן פירעון, ואפשר היה לפרוע בפני עדים בבית דין בשעת הדין מול רב ששת ורב נחמן לו היה הכסף בידי המלווה. 

ג.       פרעון בפני עדים האומרים כי לווה ופרע – אם הלווה מכחיש את ההלוואה וטוען 'לא היו דברים מעולם', והעדים אומרים כי לווה ופרע את ההלוואה – נחלקו האמוראים: אביי סבור כי מאמינים לעדות העדים במלואה, ורבא סבור כי כאשר אדם מכחיש את דברי העדים ואומר שכלל לא לווה הרי דבריו אלו נחשבים כאילו הודה שלא פרע.

פרעון בפני עדים האומרים כי לא הייתה הלוואה – אם הלווה אומר שפרע בפני עדים, והם מעידים שלא היו דברים מעולם (ולא פרע בפניהם) – נחלקו האמוראים: רב ששת סבור כי הוחזק ככפרן, שהרי העדים מעידים שלא פרע, ורבא סבור כי כל דבר שאינו מוטל על האדם אין הוא זוכר, ואדם עשוי לזכור רק דבר שמוטל עליו לזכור  (ולכן הלווה כנראה פרע בלי עדים).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהודאה במקצת.

במשנה נאמר: "שבועת הדיינים, ההודאה שתי כסף, והכפירה בפרוטה, ואם אין ההודאה ממין הטענה – פטור. 'שתי כסף לי בידך' 'אין לך בידי אלא פרוטה' – פטור. 'שתי כסף ופרוטה לי בידך', 'אין לך בידי אלא פרוטה' - חייב. 'ליטרא זהב יש לי בידך' 'אין לך בידי אלא ליטרא כסף' – פטור. 'דינר זהב יש לי בידך', 'אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיות ופרוטה' - חייב שהכל מין מטבע אחת". האמוראים נחלקו בפירוש דברי המשנה: "הטענה שתי כסף": "אמר רב: כפירת טענה שתי כסף, ושמואל אמר: טענה עצמה שתי כסף". רב סבור שמדובר על סכום הכפירה של הנתבע. הנתבע נשבע שבועת מודה במקצת (המכונה במשנה שבועת הדיינים) רק כאשר הוא כופר בתביעה בסכום מינימלי בשווי שתי כסף ("טענה"=כפירת טענה). לפי שמואל הכוונה היא שסכום התביעה הוא לפחות שתי כסף (ו"טענה"=תביעה). מחלוקת זאת קשורה גם להסבר המקרים השונים המפורטים במשנה. לפי שמואל כל המקרים במשנה – תביעת שתי כסף, תביעת שתי כסף ופרוטה, תביעת ליטרא זהב, ותביעת דינר זהב - מתארים מקרים של מי שתובע את חברו כסף של ממש (או דינר מטבעות) והשאלה שיש לבחון ביחס לכל המקרים היא האם ההודאה הייתה ממין הטענה. לפי רב כל המקרים במשנה מתארים את מי שתבע את חברו שווה-כסף, לבד מהמקרה של התובע ליטרא זהב המדבר על מי שתובע זהב ממש. בדף זה מובאת עמדה שלישית של רבי אלעזר המסביר כי המקרים הראשונים במשנה עשויים להתפרש על תביעת שווה כסף (כדעת רב) או על תביעת כסף ממש (כדעת שמואל), אך המקרה של תביעת דינר זהב הוא דינר מטבעות ממש (כדעת שמואל), אך רב חולק על הסבר זה למשנה והוא נאמן לשיטתו כי מדובר על מי שתבע דינר בשווי זהב. המחלוקת בא לידי ביטוי גם בפירוש דברי המשנה: "שהכל מין מטבע אחת". לפי רבי אלעזר החידוש של המשנה הוא שהתביעה הייתה על זהב וההודאה הייתה על סוג אחר של מטבעות (כסף או נחושת) והודאה זו נחשבת להודאה ממין הטענה, וכל המטבעות הם למעשה "מין מטבע אחת". לפי רב החידוש של המשנה הוא שהודאה על חוב במטבעות אחרים נחשבת מצד הדין כהודאה ממין הטענה מפני "שהכל דין מטבע אחת", כלומר, מאחר שהנתבע מודה בהלוואה בשווי מסוים, על אף שאינו מקבל בדיוק את הטענה של התביעה כלשונה, הרי זו הודאה במקצת הטענה.  

התלמוד דן במקרים מיוחדים של טענה הודאה ושבועה:      

שבועה בעד אחד – אם יש עד אחד על החוב אין צורך שהתביעה תהא בסכום מינימלי של שתי כסף ודי בתביעת שווה פרוטה. דבר זה נלמד מהכתוב: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" (דברים יט, ט) המלמד כי עד אחד המעיד על חוב ממון - מחייב את הנתבע בשבועה הפוטרת אותו מתשלום, והלכה זו נאמרה על כל סכום, מפרוטה ולמעלה.

טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן – אם ההודאה אינה ממין הטענה - פטור הנתבע משבועת מודה במקצת. במקרה שבו הטענה הייתה על שני מינים וההודאה על מין אחד – נחלקו האמוראים: יש האומרים (שמואל) כי במקרה זה חייב כמודה ממין הטענה, שהרי סוף סוף מודה במקצת הטענה וחייב שבועה על מה שכפר, ויש הסוברים כי פטור משבועה, מאחר שאין הוא מודה במקצת על כללות הטענה, אלא רק מודה במקצת על חלק מן הטענה, ועל החלק האחר הוא מודה שלא ממין הטענה. האמוראים רבי יצחק ורבי חייא בר אבא נחלקו מה הייתה דעת רבי יוחנן בעניין זה, והאם ריש לקיש שתק והודה לדעת רבי יוחנן, או שאף הוא חלק עליו אך בשעה שאמר רבי יוחנן את דבריו ריש לקיש לא אמר דבר מפני ששתה מים.    

התלמוד דן בהוכחות מן המשנה לשאלה זו. הוכחה אחת היא ממחלוקת התנאים במשנה: "טענו בחיטין והודה לו בשעורים – פטור ורבן גמליאל מחייב", ומכאן שבמקרה של "טענו בחיטים ושעורים" יהיה חייב, אך התלמוד דוחה הוכחה זאת ומסביר כי המחלוקת רק מדגישה שרבן שמעון בן גמליאל כלל אינו מצריך שבועה ממין הטענה. הוכחה אחרת היא משבועה על קרקעות: "טענו כלים וקרקעות, הודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים – פטור. הודה במקצת קרקעות – פטור, במקצת כלים – חייב", אך יש לדחות הוכחה זו, והחידוש העיקרי הוא שנשבעים על קרקעות יחד עם נכסים אחרים שעליהם הודה במקצת. הוכחה אחרת היא מן הברייתא: "טענו בשור ושה והודה לו באחד מהן – חייב" העוסקת במקרה זהה, אך "תלמוד ערוך בפיו של רבי יוחנן" (=מסורת) שהלכה זו נאמרה רק לשיטת אדמון במשנה (כתובות יג, ד): "הטוען לחברו בכדי שמן והודה לו בקנקנים, אדמון אומר: הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה ישבע וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה".

טענו חטים וקדם והודה לו בשעורין – אם הנתבע מודה לפני שהתובע מפרט את כל תביעותיו ועושה כן כדי להערים ולהתחמק משבועה – חייב, אך אם עושה זאת כמי שמתכוון להודות מיד – פטור משבועת מודה במקצת. טענו מחטין והודה לו במחט אחת – התורה לא הגדירה באיזה כלים מדובר בכתוב "כסף או כלים", ולכן מדובר בכל כלי, ואפילו אם הוא קטן ביותר. טענו כלים ופרוטה –התובע את חברו כלים וכסף, אם הודה בכלים וכפר בפרוטה – פטור, כדעת רב הפוטר על כפירה פחות משווה פרוטה, ואם הודה בפרוטה וכפר בכלים – חייב, כדעת שמואל שטענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן – חייב.  

שבועת היסת - במשנה נאמר: "'מנה לי בידך' 'אין לך בידי' - פטור... 'מנה לי בידך' אמר לו: 'הן' למחר אמר לו: 'תנהו לי', 'נתתיו לך' – פטור, 'אין לך בידי' – חייב". על אף שכופר בכל התביעה הטוען שלא היו דברים מעולם וכלל לא הייתה הלוואה – פטור משבועת התורה, תיקנו חכמים שיהיה חייב בשבועת היסת (=הטלה). התלמוד דן האם התקנה נאמרה על המקרה האחרון במשנה בו הודה קודם ואחר כך כפר בכל התביעה, אז יש אחיזה לטענה שהוא חייב ("דררא דממונא") וכדי לברר את הדבר מטילים עליו שבועת היסת; או שהתקנה נאמרה גם על המקרה הראשון במשנה שכופר בכל התביעה ועושים מה שאפשר כדי לברר את הדברים היטב. הטעם לתקנה הוא שהתובע אינו תובע "אלא אם יש לו עליו" (אם יש אחיזה לטענה), ואף שנתבע אינו כופר סתם כך ו"מעיז פניו בפני בעל חובו", במקרה זה הוא אינו כופר כשקרן גמור אלא משתמט מהתובע עד שיהיה בידו סכום החוב ויוכל לפרוע את החוב לתובע.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועת הדיינים.

במשנה נאמר: "שבועת הדיינין, הטענה שתי כסף, וההודאה בשוה פרוטה. ואם אין ההודאה ממין הטענה – פטור, כיצד? 'שתי כסף לי בידך', 'אין לך בידי אלא פרוטה' – פטור. 'שתי כסף ופרוטה לי בידך' 'אין לך בידי אלא פרוטה' – חייב". בתורה נאמר: "אשר יאמר כי הוא זה...עד הא-להים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיען א-להים ישלם שניים לרעהו" (שמות כב, ח),. הכתוב מדבר על נתבע המודה בחלק מטענת התביעה ("אשר יאמר כי הוא זה") החייב להישבע שבועת הדיינים ("עד האלקים") שאין הוא חייב עוד.

טקס השבועה – עוד קודם השבועה מזהירים את הנשבע שלא להישבע לשקר בגלל חומרת השבועה: "כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני: לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות כ, י), התלמוד דן בשבועת שקר ביחס לעבירות אחרות: "כל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה, וכאן נאמר לא ינקה", ו"כל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן – ממנו וממשפחתו", ו"כל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם".  בפרשת המולך (סוג עבודה זרה) נאמר: "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי" (ויקרא כ, ה), ומכאן שעובד עבודה זרה נענש בכרת, ומשפחתו נענשת בעונש אחר על שהיא מחפה עליו. בשבועה, לעומת זאת, עונשה של המשפחה זהה לעונשו של הנשבע לשקר, שכן לבני המשפחה יש אחריות למחות בידי עובר העבירה. בכל העבירות שבתורה בני המשפחה שהיו יכולים למחות אינם נענשים בעונשו של עובר העבירה אך נענשים בעונש חמור. רשעים אחרים בעולם נענשים על עבירותיו של זה בדין קל, והצדיקים - בין ממשפחתו ובין צדיקים אחרים – פטורים. בשבועה, לעומת זאת, משפחתו של האדם נענשת בדינו של הנשבע, הרשעים שבעולם - נענשים בדין חמור, והצדיקים, הן במשפחה והן בעולם – נענשים בעונש קל. הבדל אחר בין שאר עבירות לשבועה הוא ש"כל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שניים ושלושה דורות, וכאן נפרעים ממנו לאלתר". דבר זה נלמד מנבואת זכריה (ה, ד). אם הנשבע רוצה להישבע למרות שהזהירו אותו באזהרות חמורות, לפני השבועה מרחיקים את כל העומדים מן המקום ואומרים להם: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (במדבר טז, כו), מפני שהשבועה חלה גם על המשביע, לפי לשון הכתוב "שבועת ה' תהיה בין שניהם" (שמות כב, י). בזמן השבועה משביעים את האדם בכל לשון שהוא רוצה להישבע בה בדומה לשבועת העדות ושבועת הפיקדון. כאשר משביעים אדם עושים כן על דעת המקום ועל דעת בית דין, כדי שהנשבע לא יעשה מעשה רמאות בעת השבועה, ולמנוע משבועתו להיות אמתית אך בלתי כנה (קניא דרבא, ראו דף כט). 

שווי התביעה: טענה, כפירה והודאה – שבועת מודה במקצת חלה רק תחת תנאים מסוימים: סכום התביעה מינימלי, סכום ההודאה של הנתבע (סכום ההודאה), וסכום הכפירה של הנתבע (סכום הכפירה). האמוראים נחלקו בפירוש המשפט הפותח במשנה: "הטענה שתי כסף" – "אמר רב: כפירת טענה שתי כסף, ושמואל אמר: טענה עצמה שתי כסף". לפי רב התנאי לשבועת מודה במקצת (שבועת הדיינים) הוא שיהיה הפרש בין סכום התביעה לסכום ההודאה בשיעור של לפחות שתי כסף. לפי שמואל התביעה עצמה צריכה להיות על שתי כסף, ואילו ההודאה יכולה להיות אפילו על פרוטה אחת. 

דיוק המשנה מתאים לדעת רב. שני המקרים המתוארים במשנה מלמדים שחיוב שבועת הדיינים הוא רק כאשר ההפרש בין הטענה להודאה – הוא שתי כסף: 'שתי כסף לי בידך', 'אין לך בידי אלא פרוטה' – פטור. 'שתי כסף ופרוטה לי בידך' 'אין לך בידי אלא פרוטה' – חייב". שמואל מסביר כי המשנה לא עוסקת במי שתבע שווה כסף (שוה קתני), אלא במי שתבע מטבעות כסף (דוקא קתני), וכך יש להסביר לשיטתו את המשנה: במקרה הראשון הנתבע מודה בחוב של פרוטת נחושת, ומאחר שאין ההודאה ממין הטענה – פטור, ובמקרה השני התביעה הייתה על מטבעות כסף ומטבעות נחושת, ולכן ההודאה היא על חלק מן הטענה. לשיטה זו יש תימוכין בהמשך המשנה שם נידונים מקרים של הודאה ממין הטענה: "ליטרא זהב יש לי בידך, אין לך בידי אלא ליטרא כסף - פטור" וברור כי מדובר על תביעת זהב ממש, ולא על שווי של זהב.

דיוק הכתובים מתאים יותר לדעת שמואל. בכתוב נאמר: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור...אשר יאמר כי הוא זה", ולמדו כי הביטוי "כסף" דומה לביטוי "כלים", וכשם שהתביעה היא על מספר כלים חשובים, כך גם מדובר בשני מטבעות של כסף חשוב. רב מסביר כי אפשר היה לדעת כי התביעה צריכה להיות לפחות על שני דברים על יסוד המילה כלים, והמילה כסף שבכתוב נועדה לחדש שסכום הכפירה צריך אף הוא להיות לכל הפחות בשווי שני כסף.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בלשון כללית ופרטית בשבועה.

שבועה כללית ופרטית - במשנה נאמר: "היו חמשה תובעים אותו. אמרו לו: 'תן לנו פקדון שיש לנו בידך', 'שבועה שאין לכם בידי' - אינו חייב אלא אחת, 'שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך' - חייב על כל אחת ואחת. רבי אליעזר אומר: עד שיאמר שבועה באחרונה, רבי שמעון אומר: עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד". המשנה דנה בהבדל בין לשון שבועה אחת כללית ונוסח שבועה המפרט שבועות רבות. בברייתא מופיעה המחלוקת בניסוח שונה: "כלל - אינו חייב אלא אחת, פרט - חייב על כל אחת ואחת - דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: 'שבועה לא לך, ולא לך, ולא לך' - חייב על כל אחת ואחת. רבי אליעזר אומר: לא לך ולא לך ולא לך שבועה - חייב על כל אחת ואחת, רבי שמעון אומר: עד שיאמר שבועה לכל אחת ואחת". האמוראים נחלקו כיצד לפרש את דעות התנאים רבי מאיר ורבי יהודה ביחס לנוסח שבועה כללית או שבועה פרטית. שמואלסבור כי אפשר להסיק ולדייק מאופן הצגת המחלוקת בברייתא כי רבי מאיר סובר שכאשר אומר 'ולא לך ולא לך' (בו"ו החיבור) הרי זו שבועה כללית, ואילו כשאומר "לא לך לא לך" (בלי ו"ו החיבור) הרי אלו שבועות נפרדות (פרט). לדעת רבי יהודה משמעות הנוסח היא הפוכה: כאשר אומר "לא לך ולא לך" הרי זו שבועה אחת, ו"לא לך לא לך" (בלי ו"ו החיבור) הרי אלו שבועות נפרדות. רבי יוחנןחולק על ביאור זה למחלוקת התנאים, וסובר שהן רבי מאיר והן רבי יהודה מסכימים כי "לא לך, ולא לך" (בו"ו החיבור) הן שבועות נפרדות, ונחלקו על "לא לך" - לרבי מאיר הרי אלו שבועות נפרדות, ולרבי יהודה הרי זו לשון שבועה כללית. רבי יוחנן מסיק זאת מן המשנה (וסתם משנה רבי מאיר) הקובעת כי נוסח השבועה הכללית הוא 'שבועה שאין לכם בידי'. לו היה הנוסח "לא לך ולא לך" שבועה כללית הייתה המשנה מציינת זאת בפירוש, בגלל שיש בכך חידוש יותר מהאמור במשנה, ומכאן שרק הדוגמה המצויינת במשנה היא שבועה כללית.          

התלמוד דן בנוסח השבועה הנתון במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, ומנסה להוכיח מהי הדעה הנכונה. הוכחה אחת היא בדברי המשנה: "תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה... 'תן לי חטין ושעורין וכוסמין'. התלמוד מסביר כי אין זה סביר שו"ו החיבור נשנתה בטעות בנוסח המשנה, ואולם, אין מכאן הוכחה לאף אחת מן הדעות מאחר שהמשנה היא כדעת רבי יהודה הנשיא הסבור כי ו"ו החיבור אינה משנה דבר למשמעות, ובין אם אמר "כזית כזית" או "כזית וכזית" בו"ו החיבור, הרי זו שבועה מפורטת ויש להחשיבה כשבועות נפרדות שחייב על כל אחת ואחת מהן. הוכחה אחרת היא מדברי רבי מאיר במשנה: 'תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך', שבועה שאין לך בידי - אינו חייב אלא אחת, 'שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין' - חייב על כל אחת ואחת. רבי מאיר אומר: אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת - חייב על כל אחת ואחת". ואולם, גם במקרה זה ו"ו החיבור אינה מבדילה בין שבועות שונות, אלא עיקר החידוש במשנה הוא שאפשר להשתמש בלשון יחיד כדי לדבר על המין כולו (חיטה=חיטים, שעורה=שעורים, כוסמת=כוסמין).  

שבועה של כמה תביעות – במשנה נאמר: "'תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך', 'שבועה שאין לך בידי' - אינו חייב אלא אחת, 'שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה' - חייב על כל אחת ואחת. 'תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך', 'שבועה שאין לך בידי' - אינו חייב אלא אחת, 'שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין' - חייב על כל אחת ואחת. רבי מאיר אומר: אפילו אמר 'חטה ושעורה וכוסמת' - חייב על כל אחת ואחת". הנתבע אינו נשבע שבועת פיקדון על תביעה של פחות משווה פרוטה, אבל אם נשבע שבועה אחת על כמה דברים (פקדון, הלוואה, גזל ואבידה או חטין שעורין וכוסמין) הרי הם מצטרפים לשווה פרוטה. האמוראים רב אחא ורבינא נחלקו אם חייב רק על כל הדברים שהזכיר בשבועה או גם על השבועה הכללית 'שאין לך בידי' והיא נחשבת לשבועה בפני עצמה. האמוראים דנים גם במקרה שבו תבעו כמה תובעים כמה דברים, ונשבע על כל אחד מהדברים, אך לא אמר שבועה מפורטת לכל אחד מהתובעים אלא השתמש בניסוח קצר: "שבועה שאין לך בידי פקדון, תשומת יד, גזל ואבידה, ולא לך ולא לך ולא לך' (מקרה המשלב את דברי המשנה על פירוט ביחס לתובעים יחד עם דברי המשנה על פירוט ביחס לסוגי תביעות שונים). התלמוד סבור כי אפשר להוכיח מדברי רבי חייא הקובע כי חייב על השבועה במשנה עשרים חטאות, שמנה את החטאות כדי לחדש שאפילו אם לא פירש לכל אחד את כל הפרטים - חייב על כל סוגי התביעות לכל אחד מהתובעים. עם זאת מדברי רבי חייא אין להוכיח אם חייב גם על השבועה הכללית (מחלוקת רב אחא ורבינא) שכן ייתכן שעשרים חטאות לא נאמרו על תביעת חיטין, שעורים וכוסמין (חמישה תובעים*(שלושה מינים+שבועה כללית)=20), אלא על תביעת פיקדון, תשומת יד, גזל ואבידה (חמישה תובעים*ארבעה מינים=20).

תביעת ממון וקנס - במשנה נאמר: "'אנסת ופיתית את בתי' והוא אומר: 'לא אנסתי ולא פיתיתי', 'משביעך אני' ואמר 'אמן' - חייב רבי שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו. אמרו לו: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו - משלם בשת ופגם על פי עצמו". הנשבע שאינו חייב ממון – חייב בשבועת הפקדון, אך הנשבע שאינו חייב קנס – פטור משבועת הפקדון. המשנה דנה באונס ומפתה הנתבע חוב ממון של בושת ופגם וחוב קנס של חמישים שקלים, ונחלקו התנאים אם דינו כתובע קנס ופטור או כתובע ממון וחייב. בתלמוד מוסבר כי לדעת רבי שמעון פטור משבועת הפיקדון מאחר שעיקר התביעה היא על הקנס, בדומה למי שתובע כמה מינים חיטים, שעורים וכוסמים בתביעה אחת, והנשבע כופר בכל התביעה, ולאחר זמן מתברר כי החוב לא היה של חיטים אלא של שעורים וכוסמים, ובאמת כפר הנשבע בעיקר (או ברוב) התביעה. יש המסבירים כי המחלוקת היא האם תובע מעדיך לתבוע חוב קנס בשיעור קבוע יותר מאשר חוב ממון שאין לו שיעור מסוים קבוע ויש לאומדו, או לחילופין שאדם מעדיף לתבוע ממון שהנתבע חייב בו בכל מקרה, ולא קנס שאם יודה בו הנתבע ייפטר מלשלמו.   

שבועת הדיינין – במשנה נאמר: "שבועת הדיינין, הטענה שתי כסף וההודאה בשווה פרוטה...כיצד? 'שתי כסף לי בידך' 'אין לך בידי אלא פרוטה' – פטור, 'שתי כסף ופרוטה לי בידך' 'אין לך בידי אלא פרוטה' – חייב". שבועת הדיינים היא שבועת נתבע המודה במקצת טענת התביעה. שבועה זו נזכרת בתורה (שמות כב, ח). האמוראים דנים בנוסח השבועה. יש הסוברים כי השבועה היא בשם המיוחד לפי הכתוב: "ואשביעך בה' אלקי השמים" (בראשית כד, ג), אך יש האומרים שדי בכינוי שם ה'. מחלוקת אחרת היא האם צריך בעת השבועה לקחת בידיו חפץ של קדושה, והאם די בתפילין לשם כך. מסקנת ההלכה היא שתלמיד חכם נשבע על תפילין ושאר האנשים נשבעים על ספר תורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהתראה או עדים בשבועת הפקדון.

במשנה נאמר: "שבועת הפקדון... וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון, ואינו חייב על שגגתה גרידתא, ומה חייב על זדונה? אשם בכסף שקלים". בתורה נאמר: "נפש כי תחטא...וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה, ונשבע על שקר...ושלם אותו בראשו וחמשתיו יוסף עליו...ואת אשמו יביא לה'". הנשבע שבועת הפקדון (כלומר, נשבע שאין בידו ממון של חבירו) ונמצא משקר - חייב לשלם את מה שכפר בו, עוד חומש (חמישית) מהקרן ולהקריב קרבן אשם על שבועת השקר. בניגוד לשבועת שקר רגילה עליה חייבים חטאת עולה ויורד אם נשבע בשוגג, על שבועת הפיקדון ושבועת העדות – חייב בין אם היה שוגג או מזיד. המשנה מדגישה כי הגדרת השוגג בעניין זה אינו מי שכלל לא ידע שממון חבירו בידו ("שגגתה גרידתא"), אלא מי שידע כי אסור להישבע לשקר ואף ידע כי ממון חבירו בידו אך לא ידע את חומרת האיסור ושחייב על שבועתו קרבן.

בדף זה דנים במי שנשבע שבועת הפקדון במזיד, והתרו בו עדים שאסור להישבע לשקר, או העידו שיש בידו ממון שעליו כפר בשבועה.

התראה -  בתלמוד דנים האם מי שנשבע שבועת הפקדון במזיד והתרו בו עדים לפני שנשבע שאסור להישבע לשקר – חייב קרבן כנשבע במזיד, או שמא חייב מלקות על מצוות לא תעשה בתורה, או חייב גם מלקות וגם קרבן. בדרך כלל רק שוגג מביא קרבן על עבירה, ולפיכך יש לשאול האם בשבועת הפיקדון שחייב קרבן גם במזיד, יש להגביל את העונש רק למקרה שלא הייתה התראה כדי שלא להרחיב את החידוש של התורה יותר מדי. שאלה זו עולה בעת לימוד מסכת שבועות בבית מדרשו של רבה.  

התלמוד דן בברייתות שונות העוסקות בשגגה וזדון בשבועת הפקדון. בברייתא אחת נאמר כי "חמורה ממנה (משבועת העדות) שבועת הפיקדון, שחייבים על זדונה (של שבועת הפיקדון) מכות, ועל שגגתה אשם בכסף שקלים". רבא בר איתי סובר שברייתא זו היא כדעת רבי שמעון, הסובר שאין חייבים קרבן על זדון שבועת הפיקדון, מאחר שעבירה זאת כלל לא ניתנה לכפרה אלא למלקות, ואין להוכיח ממנה דבר. רב כהנא סבור כי יש לתקן את נוסח הברייתא: "אחד זדונה ואחד שגגתה - אשם בכסף שקלים", והיא מדגישה את עלותו הגבוהה של קרבן אשם שבועת הפיקדון, בניגוד לשבועת העדות שמביאים עליה חטאת ששוויה בת דנקא=שישית דינר. ברייתא אחרת מלמדת ש"אין חייבים על שגגתה. מה הן חייבים על זדונה? אשם שקלים", אך גם מכאן אין להוכיח דבר, מפני שייתכן ומדובר על מי שלא התרו בו. הברייתא השלישית קובעת שנזיר הנטמא למתים לוקה על שלא עמד בנזירותו, אך על "שבועת הפקדון אינו לוקה", ואולם אין להוכיח מכאן שלוקה כשהתרו בו, וייתכן שכוונת הדברים שאינו נפטר במלקות וחייב להביא גם קרבן, בניגוד לנזיר הנפטר מן העבירה במלקות, ומביא קרבן רק כדי להתחיל שוב את ימי הנזירות בטהרה.         

עדים – השאלה על התראה מניחה שכאשר יש עדים בלי התראה חייב על שבועת הפקדון, אלא שלמעשה יש גם מחלוקת אמוראים על נושא זה: רבה סבור כי "הכופר בממון שיש עליו עדים – פטור" ורבי יוחנן סובר כי "הכופר בממון שיש עליו עדים –חייב, בשטר – פטור". רבה סבור שכפירה בחוב כלל אינה מועילה לנשבע כאשר יש עדים על חוב הממון - מאחר שממילא יהיה חייב בתשלום לפי עדותם, ולכן אין זאת כפירה בממון ופטור על שבועתו. מהכתוב "ונשבע על שקר" (שם, כב) למדו שאם היו עדים או שטר על הלוואה, והלווה מודה בגוף החוב אך כופר בפרטי המעשה (אם לווה בשטר או בעדים) - פטור משבועת הפיקדון, מפני שאינו כופר בחוב עצמו אלא בדברים צדדיים. התלמוד דן אם כפירת ממון שיש עליו עדים נחשבת בכלל לכפירה. הסוגיה דוחה את דברי רבה  מן הברייתא המשווה את הנזיר לשבועת הפיקדון (ראו בפסקה הקודמת). הנזיר לוקה כשיש עדים שנטמא, ומכאן שעל שבועת הפיקדון אינו לוקה אפילו כאשר יש עדים אלא רק חייב קרבן, בניגוד לדעת רבה. 

רבי יוחנן סבור כי הנשבע לשקר על ממון שיש עליו עדים חייב, ופטור על כפירת ממון שיש עליו שטר. ההבדל בין עדים לשטר אינו הזמינות של עדים או שטר כראיה בבית דין, שהרי עדים עשויים למות ושטר עשוי ללכת לאיבוד. ההבדל נובע מן העיקרון הכללי שאין מביאים קרבן על כפירת קרקעות, ובשל כך גם אין נשבעים על חוב הכתוב בשטר שיש בו שעבוד קרקעות. האמוראים נחלקו גם בעניין זה של עדות קרקעות לשבועת העדות. רבי יוחנן סובר שמשביע עדי קרקע (עדים הנשבעים שאינם יודעים עדות על חוב קרקעות) – פטורים משבועת העדות, שכן אין נשבעים על חוב זה, ורבי אלעזר חולק וסובר שחייבים על שבועת העדות.

התלמוד דן ביחס של מחלוקת האמוראים רבי אלעזר ורבי יוחנן למחלוקת התנאים על גזל קרקע: "הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: אומר לו: הרי שלך לפניך". מחלוקת התנאים היא אם יש לחשב את השבת הגזילה לפי ערך הקרקע, או שמחזיר את הקרקע כפי שהיא. המחלוקת מתבססת על דרכי הדרשה של הכתובים בעניין שבועת הפיקדון, שם נזכרה חובת ההשבה של גזילה לבעליה. רבי אליעזר סובר שיש לדרוש את הכתוב "וכחש בעמיתו... או בתשומת יד... או מכל אשר ישבע עליו לשקר" (שם) בדרשת ריבוי ומיעוט, ולהוציא מכלל הכתוב שטרות. ולדעת חכמים יש לדרוש את הכתוב בדרך כלל ופרט וכלל (ראו דף כו), ולמעט מהכתוב כל דבר שאינו מטלטל ואין גופו ממון כמו קרקעות, אך כפי הנראה מחלוקת זאת אינה קשורה לשאלה על קרבן שבועת הפיקדון, שכן הדבר תלוי בדרשת הכתובים, ומשמעות הביטוי "מכל" היא לחייב על חלק מן הדברים ולא על כולם, ומכאן שיש למעט קרקעות מקרבן שבועה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בלשון שבועה וקללה.

במשנה נאמר: "משביעני עליכם...ובכל הכינויין – הרי אלו חייבין". כינויים הם שמותיו של ה'. יש האומרים כי חייב על שבועה שאמרה בשמו המיוחד של ה', אך דעת חכמים היא שחייב על שבועה בכל אחד מהשמות והכינויים של ה'.

התלמוד דן בלשונות הקשורים בשבועה או קללה:

אלה - בתורה נאמר: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א). הכתוב "קול אלה" הוא מצד אחד קול רגיל של שבועה, ומצד שני קללה. בפרשת סוטה נאמר: "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה" (במדבר ה, כא) ומכאן למדו שאלה פועלת כאשר היא באה בשבועה, והאלה עצמה עשויה להיות לשון שבועה, לפי הכתובים על נבוכדנצר וצדקיהו "ויבא אתו באלה" (יחזקאל יז, יג) ו"גם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים" (דברי הימים ב, לו, יג).

ארור – לארור יש שלוש משמעויות: א. נידוי – "אורו ארור יושביה" (שופטים ה, כג) ב. קללה "ואלה יעמדו על הקללה...ארור האיש אשר יעשה פסל" (דברים כז, יג,טו). ג. שבועה "וישבע יהושע...ארור האיש" (יהושע ו, כו), "ארור האיש אשר יאכל...ויהונתן לא שמע בהשביע..." (שמואל א, יד, כד- כז).   

אמן – לאמן יש שלוש משמעויות: א. שבועה "והשביע הכהן...ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב) ב. קבלת דברים "ארור אשר לא יקים...ואמר כל העם אמן" (דברים כז, כו). ג. האמנת דברים "אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דברך" (ירמיהו כח, ו).

לאו והן – אם השתמש בביטוי שלילי פעם אחר פעם יש בכך לשון שבועה, ולמדו דבר זה מהכתובים בפרשת נח: "לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול" (בראשית ט, יא), "ולא יהיה עוד המים למבול" (שם,טו), וכיוצא בזה אם אמר הן הן - חלה שבועה.

כינויים –  א. קללת ה' - במשנה נאמר: "המקלל בכולן (כינויים) – חייב,  דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין". בתורה נאמר: "איש איש כי יקלל א-להיו ונשא חטאו. ונקב שם ה' מות יומת" (ויקרא כד, טו-טז). הכתוב הזכיר קללה בכינויים ("יקלל א-להיו") וקללה בשם המיוחד ("נקב שם ה'"), אך רבי מאיר סובר שעל שניהם חייב מיתה, וחכמים סוברים שעל שם ה' חייב מיתה ועל כינויים יש רק איסור לא תעשה. ב. קללת אב ואם– במשנה נאמר: "המקלל אביו ואמו בכולן – חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין". התורה אסרה לקלל את אביו ואת אמו, ונחלקו אם דינו כדין מקלל את ה' שנאמר עליו "בנקבו שם יומת" (שם). ולפי זה כבר למדו על קללה בשם ה' מן הכתוב "נקב שם ה'". ג. קללת עצמו – במשנה נאמר: "המקלל עצמו וחבירו בכולן - עובר בלא תעשה". האיסור לקלל אדם מישראל הוא בכתוב "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד), והאיסור לקלל את עצמו נלמד מן הכתוב: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד" (דברים ד, יט). והכל מודים כי אסור לקלל את חבירו או את עצמו בכינויים. 

עוד קללות – במשנה נאמר: "יככה ה' אלהים וכן יככה אלהים - זו היא אלה הכתובה בתורה. 'אל יכך ויברכך וייטיב לך'- רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין". רבי מאיר סובר שנוסח הקללה אינו צריך להזכיר הן את צד החיוב והן את צד השלילה מפני ש"מכלל לאו אתה שומע הן", כלומר, אפשר להסיק מתוך הנוסח החיובי את הנוסח השלילי ולהיפך. כלל זה תופס רק בדברים שיש בהם איסור, מפני שהמקור לתפיסה פרשנית זו הוא בכתוב "יין ושכר אל תשת...בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו" (ויקרא י, ט), שחיוב מיתה לא נאמר בפירוש, אך מכלל הדברים אתה לומד שאם נכנסו שתויי יין למקדש – חייבים מיתה.  בדיני חוזים רבי מאיר סובר שאין לקבל את הכלל "מכלל לאו אתה שומע הן", וחייבים לפרט את כל ההשתמעויות החיוביות והשליליות. אגב זה מסבירים כי תלמיד הקורא במקרא פסוק שיש בו קללה המכוונת כלפי אדם המצוי במקום: "אל יתצך לנצח. יחתך ויסחך... " (תהלים נב, ה) או שונה משנה שיש בה קללה כלפי העומד במקום, צריך להשתדל לנסח את הכתוב כך שלא יהו הדברים מכוונים כלפי הרב בגוף שני, וישנה את הכתוב לגוף שלישי כגון: "יכה ה' אלקים", או "יחת ויסח", על אף שבכך הוא משנה מעט את לשון המקורות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בלשון שבועת העדות.

שבועת עדות על מתנה - במשנה נאמר: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתיים זוז, ולא נתן – הרי אלו פטורין, שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון". בסוגיה מוסבר כי למדו דין זה מגזירה שווה "תחטא" "תחטא" (ראו בדף הקודם) של עדות לפיקדון, וכשם שבפיקדון מדובר על תביעת ממון כך גם בעדות.  שבועת עדות בעתיד – במשנה נאמר: "'משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני' - הרי אלו פטורים מפני שקדמה שבועה לעדות". בסוגיה מוסבר כי למדו דבר זה מהכתוב: "ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע" (ויקרא ה, א) שכבר העיד לפני שנשבע. ייחוד עדים – במשנה נאמר: "עמד בבית הכנסת ואמר:  משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני" - הרי אלו פטורין עד שיהא מתכוין להם". בסוגיה מוסבר למדו שחייב לייחד את עדיו מהכתוב "והוא עד" (שם). אפילו אם היו עדיו עומדים יחד עם עוד אנשים – אין זה נחשב שייחד את עדיו, אבל אם אמר לכל העומדים באותו מקום שהם עדיו – נחשב כאילו ייחד עדיו. סוג העדות  - במשנה נאמר: "אמר לשניים: 'משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני' 'שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, והם יודעין לו עדות, עד-מפי-עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול - הרי אלו פטורין". בסוגיה למדו דבר זה מהכתוב "אם לוא יגיד ונשא עונו" (שם), המלמד שרק הראוי בעצמו להגיד עדות חייב בשבועת העדות, אך היודע עדות ואינו יכול להעיד בעצמו על הדברים – פטור משבועת העדות. תביעה – במשנה נאמר: "שלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע: 'משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו' - הרי אלו פטורין, עד שישמעו מפי התובע". ולמדו דין זה מהכתוב "אם לוא יגיד" (שם) – שהכתיב של המילה "לוא" עשוי להתפרש גם ככינוי בגוף שלישי "לו" וגם כמילת שלילה "לא", ומכאן למדו שהתביעה להעיד צריכה לבוא ישירות מפי התובע: "אם לו יגיד".

לשון השבועה  - במשנה נאמר: "''משביעני עליכם' 'מצוה אני עליכם' 'אוסרכם אני' - הרי אלו חייבין". יש המסבירים כי המשנה התייחסה אל השבועה האמורה בתורה, הציווי האמור בתורה והאיסור האמור בתורה, אך יש הלומדים מכאן כי לשון כמו 'כובלכם אני' שאינה כתובה בפירוש בתורה אינה לשון שבועה, כנגד דברי הברייתא הסבורה שאף זו לשון שבועת עדות, ומטעם זה יש להוסיף ביאור לכל הלשונות שבמשנה ולהביען יחד עם לשון שבועה. 

שם ה' ושמות כינויים -  במשנה נאמר: "'בשמים ובארץ' - הרי אלו פטורין. באלף דלת, ביוד הי, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים, ברב חסד, ובכל הכנויין - הרי אלו חייבין".  מי שנשבע בפירוש במי שהוא חנון ורחום מתכוון לקב"ה, בעוד שהנשבע בשמים ובארץ עשוי להתכוון לשמים ולארץ ממש, ולא לקב"ה שהשמים והארץ שלו. הדין בעניין שמות ה' בשבועה נבדל מן הדין של איסור מחיקת שם ה' בברייתא (מסכת סופרים ד, א-ב): "אלו הן שמות שאין נמחקין: כגון אל אלהיך אלהים אלהיכם, אהיה אשר אהיה, אלף דלת, ויוד הי, שדי, צבאות - הרי אלו אין נמחקין, אבל הגדול הגבור הנורא האדיר והחזק והאמיץ העזוז חנון ורחום ארך אפים ורב חסד הרי אלו נמחקין". ההבדל קשור לכך שבכתיבת שם ה' אין מתייחסים אלא לפירוש המילים, ורשימת התארים הגדול, הגבור וכיו"ב אינם שמותיו של הקב"ה ומותר למוחקם, ואילו בדיבור של שבועה חשובה בעיקר כוונת האדם, ומאחר שהתכוון לשם ה', גם התארים נחשבים ללשון שבועה.

מחיקת שם ה' – א. מחיקה חלקית -  בברייתא (שם): "כתב אלף למד מאלהים, י-ה מיי' - הרי זה אינו נמחק. שין דלת משדי, אלף דלת מאדני, צדי בית מצבאות – הרי זה נמחק. רבי יוסי אומר: צבאות כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל שנאמר: "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ז,ד). ההלכה היא שגם שם צבאות אינו נמחק. ב. מחיקת אותיות השימוש (משה וכלב) ואותיות הקניין– בברייתא: "כל הטפל לשם, בין מלפניו ובין מלאחריו, הרי זה נמחק. לפניו כיצד? ליי' - ל' נמחק, ביי' - ב' נמחק, ויי' - ו' נמחק, מיי' - מ' נמחק, שיי' - ש' נמחק, היי' - ה' נמחק כיי' - כ' נמחק. לאחריו כיצד? אלהינו - נ"ו נמחק, אלהיהם - ה"ם נמחק, אלהיכם - כ"ם נמחק. אחרים אומרים: לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם". ההלכה היא כדעת אחרים, ואין מוחקים את אותיות הקניין. ג. שמות ה' במקרא שאינם קודש אלא חול – בתורה יש אזכורים של שמות שאינם מציינים את שמו של הקב"ה (קודש) אלא שם של חול. בסיפורים על אברהם שמות אדנות הם קודש, חוץ מפניית הכבוד של אברהם למלאכים בלשון רבים: "ויאמר א-ד-נ-י אם נא מצאתי חן בעיניך" (בראשית יח, ג). יש האומרים כי גם שם זה הוא קדוש, ואברהם פנה בעצם לקב"ה, ובכך רמז שהכנסת אורחים היא כמו קבלת פני שכינה. בסיפור לוט שם אדנות הוא כינוי למלאכים, חוץ מפעם אחת: "אל נא א-ד-נ-י הנה נא מצא חן עבדך" (שם יט, יט) שמתוך הפסוק נראה שהוא מדבר על הקב"ה שבכוחו להמית ולהחיות. התלמוד דן בשמות האמורים בסיפור נבות שהואשם בקללת אלהים ומלך (מלכים א, כא), במעשה מיכה שעשה פסל לאל או לאלילים (שופטים יז) ובמלחמת גבעת בנימין (שם פרק כ) שם שאלו אם לצאת למלחמה את הקב"ה או את האלילים. התלמוד דן גם באזכורים של המילה "שלמה" בשיר השירים, והאם הם מתייחסים לקב"ה או למלך שלמה (ג, ז; ח, יב). כמו כן נראה כי האזכורים של המילה מלך בספר דניאל (דניאל ב, לז) מציינים לפעמים את הקב"ה ופעמים אחרות את נבוכדנצר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועת העדות.

בתורה נאמר: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א). לפי המסורת כתוב זה מדבר על שבועת העדות - אדם הנשבע לחברו בשקר שאינו יודע לו עדות - החייב קרבן עולה ויורד. לפי המסורת חייב על שבועת עדות רק על חוב ממון, ולא על שבועה בנושאים אחרים. במדרש ההלכה (המובא בדף הקודם) התנאים דנים מהי ההוכחה ששבועת עדות היא רק על חוב ממון:

רבי אליעזר סובר כי בתורה נזכרה המילה "או" פעמיים: "והוא עד או ראה או ידע", ותבנית לשונית זהה מופיעה גם לגבי שבועת הפקדון: "או בתשומת יד או בגזל" (שם כא-כב) וכשם ששם מדובר על שבועה הבאה לאחר תביעת ממון אף כאן מדובר על תביעת ממון. תבנית דומה מופיעה גם על רוצח: "או השליך...או באיבה הכהו" (במדבר לה, כ-כא), ועל הסוטה: "או עבר עליו רוח קנאה" (שם ה, יד; ועוד פעם בפסוק ל) אך ברוצח כלל לא מדובר בשבועה, ובסוטה מדובר על שבועה שהכהן משביע את האישה ולא שבועה שהיא נשבעת מעצמה. התלמוד מסביר כי גם בעניין שבועת ביטוי משתמשים בשני ביטויי "אואין": "אונפש כי תשבע...להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד) על דברים שאינם בהכרח תביעת ממון, וחייב קרבן חטאת עולה ויורד ואינו חייב להוסיף חומש על מה שנשבע עליו. ואולם התלמוד מסביר כי הדמיון בין שבועת עדות לשבועת פיקדון רב יותר מהדמיון לשבועת הביטוי: הן בעדות והן בפיקדון כתובה המילה "תחטא", על שתיהן חייב קרבן (עדות חטאת, ופיקדון אשם) במזיד, העונש בא על ידי תביעה של התובע וכפירה של הנתבע, ושתיהן שבועות על העבר ולא על העתיד.  

רבי עקיבא סובר כי הכתוב "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה, ה) בעניין חטאת עולה ויורד מלמד כי חייב רק על סוג אחד של עבירת ממון ("אחת מאלה"). רבי עקיבא מסתמך על דרשת רבי אליעזר בעניין התבנית הלשונית של "אואין", אלא שמבחינתו יש הבדל בפרטי ההשוואה: רבי אליעזר סובר שעדי קרקע חייבים על שבועת העדות, ורבי עקיבא סבור כי מן המילה "מאלה" ממעטים שבועה על הקרקעות ופוטרים את הנשבע על שבועת העדות. ויש האומרים כי ההבדל אינו לעניין קרקע אלא לעניין קנס, שלרבי אליעזר חייב ולרבי עקיבא פטור בגלל המיעוט. 

רבי יוסי הגלילי סובר שהביטוי "או ראה או ידע" הולם רק את דיני ממונות, שאפשר למצוא בהם הבדל בין עדות ראייה ועדות ידיעה. עדות ראיה היא עדות על אדם המונה מעות כסף לידי חברו מבלי לדעת לשם מה הוא נותן לו את כספו, ועדות ידיעה היא כאשר מעיד על אדם המודה שהוא חייב כסף אך לא ראה את ההלוואה בפועל – ולכן עדות בידיעה או בראייה לחוד היא בדיני ממונות. בדיני נפשות אפשר למצוא עדות בידיעה בלי ראיה, אך לא עדות ראיה בלי ידיעה. ידיעה בלי ראיה היא במקרים של אומדנא, כאשר יודע בוודאות שאירוע מסוים קרה מפני שיש לו רק הסבר הגיוני אחד. דוגמה לאומדנא היא גמל המשתולל ("אוחר"=מיוחם) בין גמלים ונמצא גמל הרוג בצידו - שידוע שזה הרגו. בדומה לכך רוצח הרץ אחר חברו לחורבה, ומוצאים את ההרוג מפרפר ואת הסכין בידי הרוצח מבלי שרואים את הדקירה עצמה – ברור לכל מי הרוצח (רבי שמעון בן שטח פוטר במקרה זה מפני שהתורה אמרה כי צריך עדים). ואולם בדיני נפשות אין מוצאים עדות ראיה בלי ידיעה, שהרי יש לדעת פרטים אחדים על זהות הנרצח כדי להעיד על עבירת רצח – האם הרוצח הרג גוי או ישראל, אדם בריא או טריפה (שלא יחיה עוד שנה). וכיוצא בזה, גם בעדי קנס אין ראיה בלי ידיעה, שהרי כדי לחייב את האונס בקנס יש לדעת אם בא על גויה, בת ישראל, ואם הייתה בתולה או בעולה. התלמוד מסביר כי קיומה של עדות ראיה מעניק לטענותיו של הנתבע משקל חשוב. אם העידו עליו שנתן כסף והוא טוען שלא היו דברים מעולם הוא נחשב למשקר כנגד העדים, אך אם הסביר כי הכסף שלקח לא היה הלוואה אלא כסף השייך לו –  מועילה לו טענתו. אם הסתירה בין העדות לטענת הנתבע היא בדבר קל, כגון שהנתבע טוען שלא היה מעולם במקום זה, אך העידו עליו כי עבר שם והשתין מים, מניחים כי מעשה שאינו מוטל על האדם לעשותו – הוא אינו זוכר, וכאשר הכחיש שהיה בצד העמוד הרי זה משום שלא זכר דבר זה, ואין מחזיקים אותו לכפרן.  

רבי שמעון מנסה להוכיח בדרך קל וחומר או בדרך בניין אב, ולאחר שמתברר שאין הוכחות אלו מספיקות הוא מתבסס על גזירה שווה. הלימוד בקל וחומר הוא: "מה פקדון שעשה בו נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולים ככשרים, וחייב על כל אחת ואחת, בפני בית דין ושלא בפני בית דין – אינו מדבר אלא בתביעת ממון, עדות שלא עשה בה נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולין ככשרים ואינו חייב אלא אחת בפני בית דין – אינו דין שלא יהא מדבר אלא בתביעת ממון". אך קל וחומר זה מופרך מפני "שבפקדון לא עשה מושבע (מפי אחרים) כנשבע (מפי עצמו), ומזיד כשוגג, תאמר בעדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג". בשל כך מבסס רבי שמעון את הלימוד על דרשת גזירה שווה: מהביטוי "ונפש כי תחטא" שנאמר על שבועת העדות לביטוי זהה בשבועת הפקדון "נפש כי תחטא ומעלה מעל" (שם כא), ו"מה להלן בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון"    

בארץ ישראל היו שגיחכו על ההוכחה האמורה, והתלמוד דן בבעיות האפשריות שיש בדרכי ההוכחה או בהפרכתה שבגללן גיחכו על הוכחה זו. אפשרות אחת היא ההפרכה: "פקדון לא עשה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג" – שכן אין זה ברור על מה מסתמך רבי שמעון כשהוא טוען שבעדות עשה מושבע כנשבע, ובפיקדון לא עשה מזיד כשוגג. ואולם, בעיות אלו אינן מגחיכות את הטיעון, שכן רבי שמעון עשוי להסתמך על קל וחומר שבעדות עשה מושבע מנשבע, שאם מושבע מפי אחרים חייב כל שכן נשבע מפי עצמו. וכיוצא בזה, בפיקדון עשה מזיד כשוגג בגלל ההשוואה בין דין שבועת הפיקדון לדין מעילה בקדשים, וכשם שבמעילה חייב רק על השוגג כך גם בפיקדון (ומאריכים לבאר כי יש קרבה בין מעילה לפיקדון אפילו יותר מאשר בין פיקדון לעדות: מעילה ופיקדון הן עבירות של כל אדם ולא רק בראויים לכך כמו עדות, העבירה היא בהנאה מפיקדון או ממעילה ולא כמו שקר בפיו כמו בעדות, במעילה ובפקדון מביא קרבן קבוע ולא עולה ויורד כעדות, וחייב חומש (חמישית) יותר ממה שנשבע או מעל בו, וחייבים בקרבן אשם ולא בקרבן חטאת). יש הסוברים כי הגיחוך על ההוכחה קשור לכך שרבי שמעון לומד בגזירה שווה מפיקדון לעדות שחייב רק על תביעת ממון, אך אינו מוכן לקבל את ההשוואה בשלמותה לכיוון הנגדי, ולחייב את הנשבע שבועת עדות רק בשוגג ולא במזיד. ואולם, גם כאן אין זה משנה את כוח הטיעון, שכן אם בוחנים את ההקשר המקורי של שבועת עדות, לא נזכר בה הביטוי "ונעלם" המציין שוגג, כפי שנזכר ביחס לשאר חיובי קרבן עולה ויורד של שבועת ביטוי או טומאת מקדש וקדשיו, ולכן יש בה צד ייחוד. ואף שגם בשבועת הפיקדון לא נאמר "ונעלם" – ההשוואה המתאימה של פיקדון יוא למעילה, כאמור למעלה, ולא לעדות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בממון בשבועת העדות.

חיוב קרבן עולה ויורד - במשנה נאמר: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד (הלוואה), וגזל ואבידה, שבועה שאין אנו יודעים לך עדות – אין חייבין אלא אחת. שבועה שאין אנו יודעים שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה – חייבין על כל אחת ואחת. משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שיש לי ביד פלוני פקדון חטים ושעורין וכוסמין. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות – אין חייבין אלא אחת. שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין – חייב על כל אחת ואחת". המשנה מלמדת שעדים הנשבעים שבועת עדות - חייבים קרבן חטאת עולה ויורד על כל הפרטים שהזכירו בשבועתם, אך לא על הפרטים שהזכיר התובע בתביעתו, בין אם מדובר בסוגי חוב שונים ובין אם מדובר בפיקדונות ממינים שונים.

משביע עדי קנס - בהמשך המשנה נאמר: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, ושאנס איש פלוני את בתי, ופתה את בתי, ושהכני בני, ושחבל בי חבירי ושהדליק את גדישי ביום הכפורים – הרי אלו חייבין". התלמוד דן האם עדים הנשבעים שאינם יודעים על קנס – חייבים קרבן עולה ויורד על שבועת העדות. דיון זה תלוי במחלוקת התנאים על דינו של המודה בקנס ואחר כך באו עדים והעידו שהוא חייב בקנס. מוסכם על כל הדעות כי אדם המודה בקנס ולא היו עדים אחרים המעידים שהוא חייב קנס – פטור מלשלם. ונחלקו תנאים מה דינו של מי שהודה ובאו עדים והעידו שהוא חייב קנס – לפי רבי אלעזר ברבי שמעון משלם קנס לפי עדותם, ולפי חכמים המודה בקנס ואחר כך באו עדים – פטור מלשלם את הקנס. מחלוקת זאת קרובה למחלוקת התנאים בעניין משביע עד אחד (בדף הקודם) – רבי אלעזר ברבי שמעון סובר שעד אחד מחייב שבועה, ולכן הוא נחשב לדבר הגורם לממון, שכן אם הנתבע לא ישבע הוא יהיה חייב בתשלום, ולכן עד אחד המעיד שאינו יודע חייב על שבועת העדות. חכמים לעומת זאת סבורים שדבר הגורם לממון אינו נחשב כממון, ולכן פטור על שבועת העדות. השאלה המשותפת לשתי המחלוקות היא האם דבר הגורם לממון הוא כמו ממון, והאם מאחר שיש אפשרות שאדם יודה לפני שיבואו עדים ויפטר או ישבע כנגד עד אחד ויפטר – אין זה בגדר עדות שלמה שעליה חייב הנשבע קרבן שבועת העדות.   

התלמוד מבקש להוכיח מהרשימה שבמשנה שאדם חייב שבועת עדות על חוב קנס: "חצי נזק, כפל של גנב, ארבעה וחמשה של טובח ומוכר, אונס ומפתה החייבים קנס של חמישים שקלים". ואולם התלמוד סבור כי אין להוכיח מכאן, מפני שבמשנה מדובר על חובות שחלק מהם הוא קנס וחלק מהם הוא עונש רגיל, ואפשר כי מדובר בחלק שאינו קנס: חצי נזק ממון או חצי נזק צרורות (הלכה למשה מסיני), קרן של תשלומי כפל או קרן של תשלומי ארבעה וחמשה, בושת ופגם של האונס והמפתה נערה. לבד מזה, המשנה באה ללמד שהמדליק את גדיש התבואה של חברו ביום הכפורים חייב כרת וחייב בתשלומים, למרות שבדרך כלל החייב מחתה אינו חייב עונש ממון.   

שבועת עדות ממון - במשנה נאמר: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שאני כהן, שאני לוי, שאיני בן גרושה, שאיני בן חלוצה...שאנס איש פלוני את בתו, ופתה את בתו, ושחבל בי בני ושחבל בי חבירי, שהדליק גדישי בשבת – הרי אלו פטורין".  החלק הראשון של המשנה העוסק בעדות שאינה עדות על חוב ממון, אלא על מעמד אישי, ולכן פטורים משבועת עדות. החלק השני עוסק בדברים שיש בהם עונש מוות על העבירה (גילוי עריות, שבת, מכה אביו ואמו), ולכן פטור מתשלומים, ואין חייבים על שבועת העדות. במדרש ההלכה המובא בסוגיה דנים האם הכתוב בעניין שבועת העדות עוסק רק בעדות על ממון: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א). רבי אליעזר סובר כי התבנית של אזכור כפול של המילה "או": "עד או ראה או ידע" נזכרת גם בשבועת הפקדון: "או בתשומת יד או בגזל" (שם כא-כב) וכפי ששם מדובר על תביעת ממון בשבועה אף כאן מדובר על תביעת ממון בשבועה. תבנית דומה נזכרת גם בכתובים לגבי רוצח: "או השליך...או באיבה הכהו" (במדבר לה, כ-כא), ולגבי סוטה: "או עבר עליו רוח קנאה" (שם ה, יד; שם ל) אך ברוצח אין מדובר בשבועה, ובסוטה מדובר על שבועה שהכהן משביע את האישה ולא בשבועה עצמאית. רבי עקיבא סובר כי הכתוב "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה, ה) המדבר על עבירות שחייב עליהן חטאת עולה ויורד מלמד כי לא חייב על כל סוגי שבועת העדות אלא רק על עבירת ממון (ובדף הבא מוסבר כי דעתו מחזקת את רבי אליעזר). רבי יוסי הגלילי סובר שהביטוי "או ראה או ידע" מתייחס לאירוע שיש בו הבדל בין ראייה לידיעה, שלפעמים מעיד כי ראה את פלוני מונה כסף בלי לדעת לשם מה, ולפעמים מעיד כי פלוני הודה שהוא חייב כסף בלי לראות את ההלוואה בפועל – ועדות בידיעה או בראייה לחוד היא רק בדיני ממונות. רבי שמעון לומד את הדברים מגזירה שווה של הביטוי "ונפש כי תחטא" לביטוי זהה בשבועת הפקדון "נפש כי תחטא ומעלה מעל" (שם כא).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני שבועת העדות.

תביעה - במשנה נאמר: "שבועת העדות כיצד? אמר לשנים: 'בואו והעידוני', 'שבועה שאין אנו יודעין לך עדות'. או שאמרו לו: 'אין אנו יודעין לך עדות', 'משביע אני עליכם', ואמרו אמן - הרי אלו חייבין". התלמוד דן האם התובע חייב לתבוע מן העדים להישבע, או שדי בכך שהדבר מובן מהקשר הדברים. מבחינה לשונית השאלה היא אם לפרש את הביטוי "אמר לשניים: בואו והעידוני" כמשמעו שהתובע חייב לתבוע בפיו, וממילא תובע הרץ אחרי העדים ורוצה שיעידו לו אך לא תבע בפיו, והם נשבעים מצד עצמם שאינם יודעים עדות – פטורים משבועת העדות. האמורא שמואל מסכם את מסקנת ההלכה: אם ראו עדים אדם הבא אחריהם ונשבעו לו שאינם יודעים לו עדות – פטורים משבועת העדות, אך חייבים בשבועת הפקדון עליה נאמר "וכחש בעמיתו" (ויקרא ה, כא) שהכחשה בכל דרך שהיא נחשבת ככפירה בפקדון, אפילו בלי שקדמה לה תביעה.

שבועה וכפירה בבית דין - במשנה נאמר: "השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו – פטורין, כפרו - חייבין על כל אחת ואחת. השביע עליהן ה' פעמים בפני בית דין וכפרו - אינן חייבין אלא אחת. אמר רבי שמעון: מה טעם? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות". המשנה מלמדת כי חייבים רק על כפירה בפני בית דין אבל לא מחוץ לבית דין – והתלמוד מסביר כי למדו כן מהכתוב "אם לוא יגיד ונשא עונו" (שם א), המלמד שהעד חייב על שבועת עדות רק במקום שבו לעדות יש כוח לחייב אדם בממון, דהיינו: בית דין. החיוב של הכפירה לעומת זאת חל גם על שבועה שנשבע מחוץ לבית דין לפי הכתוב "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (שם ה), המלמד כי חייבים על כל אחת משבועות העדות שנשבעו לשקר. ורק מי שנשבע מחוץ לבית דין חייב על כל שבועה ושובעה, שכן הנשבע בית דין - חייב קרבן רק על שבועה אחת, כפי שהסביר רבי שמעון במשנה, שהרי מאחר שכפר פעם אחת ונשבע שאינו יודע עדות, אין חוזר ומודה שהוא יודע עדות, ולכן חייב רק על השבועה הראשונה שנשבע לשקר ועל שאר השבועות פטור.   

שני עדים ושתי כיתות עדים - במשנה נאמר: "כפרו שניהן כאחד - שניהן חייבין, בזה אחר זה - הראשון חייב והשני פטור. כפר אחד והודה אחד - הכופר חייב. היו שתי כיתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השנייה - שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן". ביחס ל"כפרו שניהן כאחד" מסבירים שהדבר מבוסס על ההנחה ששני אירועים של דיבור מתרחשים בעת ובעונה אחת ואפשר לצמצם ולהתעלם מכל הפרש ביניהם. אפשרות אחרת היא להסביר ששני העדים כפרו בהפרש זמן של "תוך כדי דיבור" של חבירו – שקודם כפר האחד, ולאחר הפרש זמן קצר – זמן שבו התלמיד אומר שלום לרב או הרב אומר שלום לתלמיד – כפר השני. ואף שמילות הכפירה: "שבועה שאין אנו יודעים לך עדות", ארוכות יותר מזמן אמירת שלום, הכוונה היא שהתחיל לומר עד אחד, והעד השני התחיל בסמוך בהפרש זמן של אמירת שלום, אפילו אם לא סיים את דבריו בתוך זמן זה.   

כפירת עד אחד - במשנה נאמר: "בזה אחר זה – הראשון חייב והשני פטור. כפר אחד והודה אחד – הכופר חייב". אם כפרו בזה אחר זה העד השני נחשב כעד אחד שאינו יכול לחייב ממון בעדותו, ולפיכך כפירתו אינה מפסידה את התובע ממון, והוא פטור על שבועת העדות. בעניין זה יש מחלוקת תנאים: "משביע עד אחד – פטור, רבי אלעזר ברבי שמעון מחייב". התלמוד מסביר כי עיקר כוחו של עד אחד הוא לחייב את הצד הנתבע להישבע ולהיפטר מתשלום, ולכן הוא נחשב ל"דבר הגורם לממון", שכן אם הנתבע לא ישבע – תחול עליו חובת תשלום. רבי אלעזר ברבי שמעון סבור שדבר הגורם לממון נחשב כממון, וחכמים סבורים שאין זה כממון ממש שהרי לפעמים נשבע ונפטר ולא תמיד חייב לשלם. המקרה שבו כפר אחד והודה אחד אף הוא מקרה שכפרו שניהם ואחד מהם הודה תוך כדי דיבור שנשבע לשקר, ואף שאין זה כפירה אחר כפירה, אלא הודאה אחר כפירה, שהם שני עניינים שונים, יכול הנשבע לחזור בו בזמן קצר זה.  

התלמוד דן על מצבים שונים של חיוב או פטור בשבועת העדות: עד טומאה – בעל מקנא לאשתו, ועד אחד מעיד כי שכבה ונטמאה עם אדם זה – חייב העד על שבועת העדות אם נשבע שאינו יודע עדות, מפני שלאחר עדות זו הבעל מגרשה בלי כתובה, ויש לעדותו השלכה ממונית. עדי קינוי (קנאה) – עדים על קנאת בעל לאשתו פטורים מקרבן שבועה, שכן עדותם אינה גורמת בעצמה להפסד ממון לאישה, אלא רק אם יש עדים אחרים המעידים שנסתרה או נטמאה, ולכן עדי הקינוי נחשבים ל"גורם דגורם (ממון)".עדי סתירה - עדים המעידים כי אישה הסתתרה והתייחדה עם אדם שאינו בעלה החייבת להיבדק כסוטה במקדש, עדותם נחשבת כדבר הגורם לממון שהרי עשויה להודות שעשתה כן ולהפסיד את כתובתה. עד אחד שכנגדו חשוד על השבועה – אם היו התובע והנתבע חשודים על שבועת שקר ואינם יכולים להישבע מצד הדין, השבועה חוזרת למי שהיה מחויב בה ראשון (הנתבע), ומאחר שאינו יכול להישבע - הריהו משלם. במקרה זה כאשר יש לתובע עד אחד שהיה מחייב את הנתבע תשלום (שהרי אינו רשאי להישבע) וכפר עד זה ונשבע שאינו יודע, הוא מפסיד את התובע ממון בדבר זה, שהרי הנתבע לא יכול להישבע וחייב היה לשלם.  עד אחד בנסכא דרבי אבא [=חתיכת כסף, הלכת רבי אבא] – אם עד אחד מעיד שראה את פלוני חוטף חתיכת כסף, ואותו חוטף מודה שחטף אך מסביר כי חטף דבר השייך לו. החוטף צריך להישבע אך אינו יכול להישבע שלא חטף כי הודה שחטף ולכן חייב לשלם. ומטעם זה עצמו אם יש למי שחטפו לו עד אחד המעיד שפלוני חטף, ועד זה כופר ונשבע אינו יודע לו עדות, חייב העד לשלם, שהרי מפסיד את ממונו של הנחטף. עד מיתה – עד המעיד לאישה שבעלה מת ומסרב להעיד בבית דין, וכופר בעדותו  ונשבע שבועת עדות – פטור, שלא גרם לה להפסיד ממון כתובתה, שהרי יכולה בעצמה לבוא לבית דין ולהעיד על מות בעלה. עד שלא העיד לאישה או לבית דין שבעלה של אישה מת – מפסיד את כתובתה של האישה (כתובה שיכולה לגבות במטלטלין, ואין הוא כעד על חוב קרקע), ולכן חייב על שבועת העדות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ב"דבר שקר תרחק" ובשבועת העדות.

דבר שקר תרחק - בתורה נאמר: "מדבר שקר תרחק" ומכאן למדו שיש להתרחק מכל התנהגות המעוותת את הדין אפילו אם אין בה עצמה שקר גמור. חובה זו חלה על דיין, על תלמיד היושב לפני רבו ועל בעלי הדין.  דיין - אסור לדיין להצדיק את דבריו גם כאשר אין הוא צודק, אסור לדיין להושיב תלמיד בור לפניו מפני שזה עלול להטעותו, ואם הוא יודע כי אחד העדים או הדיינים פסול לעדות ולדין אסור להצטרף אליהם. אם הדיין יודע שהדין מרומה וחש שדברי העדים הם שקר – אינו יכול להטיל את האחריות על צווארם אלא צריך שלא לדון.  תלמיד היושב לפני רבו - אסור לתלמיד לשתוק אם הוא שם לב לטענה המזכה או מחייבת את אחד הצדדים, הוא חייב לתקן את טעות הרב מיד ולא לחכות כדי להורות בעצמו, ואסור לתלמיד להצטרף לעד אחד כשאין הוא יודע עדות רק כדרך איום על הנתבע. בעלי הדין - לתובע אסור לתבוע סכום גדול מן התביעה האמתית שיש לו, רק כדי לחייב את הנתבע שבועה על תביעות אחרות. לנתבע אסור להודות מחוץ לבית דין כדי שלא יגלגל עליו התובע שבועה על תביעות אחרות, ואסור לתובעים למנות אדם אחר שיתבע בעבורם והם ישמשו כעדים. עוד חובות - אם התובע והנתבע אינם לבושים לבוש זהה, אלא אחד לבוש סמרטוטים והאחר לבוש בגדים מפוארים, חייבים לצוות על זה שלבוש היטב שעליו להתלבש בבגדים הדומים לחברו או לסייע לו לקנות בגדים יפים, ומסופר כי רבה בר רב הונא היה מורה על הצדדים לחלוץ את נעליהם לפני בואם לדין כדי שלא ידע מה מצבם הכלכלי. לדיין אסור לשמוע את דברי אחד הצדדים, ובעל הדין אסור להשמיע את דבריו לפני שהצד השני בא לבית דין. עוד למדו מהכתוב "אשר לא טוב עשה בתוך עמיו" (יחזקאל יח, יח) שאין למנות אדם אחר כתובע בכתב הרשאה, ועדיף שהתובע יהיה מי שחייבים לו כסף.

מי ראוי להעיד שבועת עדות - במשנה נאמר: "שבועת עדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד... ". הראויים להעיד הם מי שאינם פסולים לעדות. בכלל הפסולים לעדות גם המלך שאינו רשאי להעיד בבית דין בגלל כבוד המלכות. המשחק בקוביא פסול בגלל שאינו עובד בעבודה רגילה ואינו עוסק ביישובו של עולם, או מפני שהוא מקבל כסף בדרך של הבטחה (אסמכתא) אלא בדרך הימור שאין אדם מתכוון לקיימה כאשר הפסיד, ולכן יש בה צד של גזלנות. יש המבחינים בעניין זה בין פסול עדות מהתורה של המלך, לבין משחק בקוביא הראוי להעיד מדין תורה ופסול מדברי חכמים.

מפי עצמו, מפי אחרים, בית דין - בהמשך המשנה נאמר: "שבועת העדות...בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ומפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בבית דין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינן חייבים עד שיכפרו בהן בבית דין". מחלוקת חכמים ורבי מאיר במשנה קרובה למחלוקתם במשנה על שבועת הפקדון (ה, א): "בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפרנו בבית דין, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיוון שכפר בו חייב (ואפילו שלא בבית דין)". רבי מאיר מבחין בין שבועה מפי עצמו בכל מקום לשבועה מפי אחרים הנעשית רק בבית דין אך אינו מבחין בין שבועת עדות לשבועת הפיקדון. וחכמים מבחינים בין שבועת עדות שהיא בבית דין לשבועת פיקדון שהיא בכל מקום, אך אינם מבחינים בין שבועה מפי עצמו או מפי אחרים.  

פרשת שבועת עדות ושבועת פקדון כתובות בסמיכות פרשות בספר ויקרא. בפרשת עדות נאמר "ושמעה קול אלה" (ויקרא ה, א) מפני שבית דין משביעים את העד, ואילו בשבועת פקדון נאמר: "נפש כי תחטא... ונשבע על שקר" (ויקרא ה, כא-כב) מפני שאדם נשבע מעצמו. התלמוד מסביר את מחלוקת רבי מאיר וחכמים האם לומדים גזירה שווה בדרך של "דון מינה ומינה" [=למד ממנה, וממנה] או "דון מינה ואוקי באתרה" [=והעמידה במקומה]: חכמים סוברים שיש ללמוד משבועת עדות שחייב על שבועת פקדון אפילו כשמושבע מפי אחרים, אך יש להעמיד את ההלכה בהקשר המיוחד של שבועת פיקדון – ולכן אין חובה שיהיה הדבר בבית דין ("אוקי באתרה"). רבי מאיר לעומת זאת סבור כי יש ללמוד את ההלכה כפי שהיא במקורה בשבועת העדות, ולכן המושבע מפי אחרים חייב רק בבית דין ("מינה ומינה"). עם זאת, בעניין הלימוד משבועת הפקדון לשבועת העדות סבור רבי מאיר שיש ללמוד גזירה שווה בכל צדדיה, וכשם שחייב על שבועת פקדון מפי עצמו בין בבין דין ובין שלא בבית דין, כך גם שבועת העדות מפי עצמו היא בין בבית דין ובין שלא בבית דין. ואילו חכמים סבורים שדרך הדרשה בעניין זה היא קל וחומר ולא גזירה שווה: אם נשבע שבועת עדות חייב מפי אחרים, קל וחומר שיהיה חייב מפי עצמו, ומאחר שקל וחומר זה מבוסס על השוואה לשבועת הפקדון, המגבלה של קל וחומר היא "דיון לבא מן הדין להיות כנדון", וכשם שאין חייב בשבועת הפקדון מפי אחרים אלא בבית דין, לכן גם מושבע מפי עצמו בשבועת העדות חייב רק בבית דין.

זדון ושוגג בשבועת עדות - במשנה נאמר: "וחייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות, ואין חייבין על שגגתה". בפרשת שבועת עדות לא נאמר הביטוי "ונעלם" בניגוד לשאר הדינים המוזכרים בפרשת קרבן עולה ויורד (ויקרא ה, ב-ד) שם נזכר הביטוי "ונעלם". מכאן למדו כי חייב על השבועה רק אם יש בו צד מזיד: יודע את שבועתו ונשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, או עושה כן במזיד אבל אינו יודע שחייב על כך קרבן עולה ויורד. אם טעה הנשבע ושכח שהוא יודע עדות לחבירו – אינו חייב על שבועת העדות. גם בשבועת הביטוי ההנחה היא שאם נשבע על דבר שחשב שהוא אמת – פטור משבועת ביטוי. ואולם, יש הבדל בין השבועות: בשבועת פקדון ברור כי הוא פטור מאחר שאין כאן שום צד זדון, ואילו בשבועת ביטוי חייב קרבן רק כשהוא שוגג, ולכן אפשר לחשוב כי יהיה חייב קרבן גם כשחושב שנשבע באמת, ויש לומר בפירוש כי אם שכח את הדבר שעליו הוא נשבע הרי הוא אנוס ופטור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועת העדות.

במשנה נאמר: "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקין ולא בקרובין, בכשרין ולא בפסולין, ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד". הנשבע שאינו יודע עדות לחברו ושיקר - חייב קרבן חטאת עולה ויורד כדברי הכתוב בספר ויקרא: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א). ההגדרה של עדים רמוזה בספר דברים: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר. כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב...ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד" (דברים יט, טו-יח). מי הם "שני האנשים"? מדרש ההלכה מסביר כי הביטוי "שני האנשים" אינו מתייחס לתובע ולנתבע "אשר להם הריב", מפני שהתובע והנתבע עשויים להיות יותר משניים, וגם מפני מפני שהפסוק מוציא מכללו נשים, ולו היה מדובר על תובעים או נתבעים הרי גם נשים תובעות ונתבעות בבית דין. הכוונה היא אפוא לשני העדים שנזכרו בתחילת הכתוב, והכתוב מדגיש כי מדובר ב"שני אנשים", ומכאן שגברים (=אנשים) מעידים ולא נשים, ולכן גם "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים".   

לפי פשוטו הכתוב "ועמדו שני האנשים" מתייחס לתובע ולנתבע, בעלי הדין, "אשר להם הריב", ולמדו מכאן כי בעלי הדין חייבים לעמוד בשעת הדין, ונחלקו תנאים בדבר: "ועמדו שני האנשים – מצוה לבעלי הדינים שיעמדו, אמר רבי יהודה: שמעתי, שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין. איזהו אסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו: קצר דבריך". כלומר, חכמים סבורים שיש מצווה לעמוד, ולפי רבי יהודה המצווה נועדה שלא יחוש אחד מבעלי הדין שדוחים את דבריו וטענותיו ומתייחסים אליו באופן לא הוגן. הכל מסכימים כי בעלי הדין חייבים לעמוד בשעת גמר דין, לפי הכתוב "וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם" (שמות יח, יג), והכל מסכימים שהעדים חייבים לעמוד בשעת עדותם הנחשבת בעיניהם כמו גמר דין, לפי הכתוב "ועמדו שני האנשים", ורק נחלקו רבי יהודה וחכמים האם בעלי הדין חייבים לעמוד בשעת משא ומתן. ואף שבשעת גמר דין הדיין חייב לשבת, מסבירים כי אין הוא חייב לשבת לגמרי, אלא עליו להיראות כמתכופף המתיר את מנעלו, שאין זו ישיבה גמורה אלא חצי עמידה.

בתלמוד דנים במקרים שונים שבהם אחד מבעלי הדין הוא תלמיד חכם שיש לכבדו. מסופר על אשתו של רב הונא שהובאה לדין בבית דינו של רב נחמן. רב נחמן לא רצה לקום מפניה כדי שבעל הדין השני לא יחשוב כי הוא מופלה לרעה ויסתתמו טענותיו, ולכן ביקש מהמשרת שלו שיפריח ברווז בבית הדין ויקום מלפני אשת רב הונא כדרך כבוד מבלי שידע בעל הדין השני שקם לכבודה. גם כאשר אחד מבעלי הדין הוא עם הארץ יש לכבדו ולהורות לו לשבת כפי שאמרו לתלמיד חכם, אך אם הוא עומד אין חייבים להורות לו לשבת. בהקשר זה מסופר על שליח בית דין האחראי על הסדר בבית הדין שהורה לעם הארץ לעמוד, ורב פפא לא אמר דבר, מפני שסבור היה כי אין הוא צריך להתערב בעניין זה מפני שאותו אדם חשש מפני הסדרן, אבל לא יחשוש מלומר את טענותיו המשפטיות בפני רב פפא. הלכה אחרת בעניין זה היא שתלמיד חכם לא יזדרז לשבת בבית הדין לפני עם הארץ, מפני שבישיבתו הוא מראה כאילו הוא כבר בטוח בעצמו וסידר את טענותיו לפני הדיין, ורשאי לשבת רק אם היה זמן קבוע בו הוא נוהג ללמד את תלמידיו ("קביע ליה עידניה"). במקרים מיוחדים שבהם יש פגיעה בכבוד תלמיד חכם אין הולכים כפי ההלכה הרגילה, ואפשר לפטור תלמיד חכם מעדות אם יש בכך פגיעה בכבודו, ולהורות לכל העדים לשבת אם אחד העדים הוא תלמיד חכם כדי לשמור על כבוד התורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועת שווא.

במשנה נאמר: "איזו היא שבועת שווא? נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אשה, ועל האשה שהיא איש. נשבע על דבר שאי אפשר לו: אם לא ראיתי גמל שפורח באויר, ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. אמר לעדים: 'בואו והעידוני' 'שבועה שלא נעידך'. נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין". המשנה מגדירה שבועת שווא ביחס לשלושה תחומים: ידע האדם, טבע העולם וחובת קיום מצוות. ומעירים על ידע האדם - דבר הידוע לאדם אינו רק לאדם לעצמו אלא לשלושה אנשים שניכר לעיניהם שכך הם פני הדברים. ועל טבע העולם - שבועה על דבר שאי אפשר לאדם לעשותו, כמו 'אם לא ראיתי גמל', שנשבע שראה דבר מעין זה (או שמשפט זה הוא תנאי למשפט השלם של השבועה או של הנדר, שאוסר על עצמו אכילת פירות אם לא ראה גמל הפורח באוויר). התלמוד מעיר שבאמת ישנם נחשים שעוביים כקורת בית הבד, אך נחש שגחונו וגבו שטוחים ("טרופים") כקורת בית הבד אינם קיימים אלא בדמיונו של האדם.   

דעת ולשון בני אדם - התלמוד מסביר כי אפילו אם בשפתו של אדם ציפור גדולה מכונה 'גמל הפורח באוויר' אין מתחשבים בדעתו של האדם, אלא רק במה שאמר בפיו לפי הפירוש הרגיל של מילים בלשון בני אדם. באופן כללי, כאשר משביעים בבית דין אומרים כי משביעים על דעת בית דין, לא מפני שחוששים שיפרש בלבו את דברי השבועה פירוש אחר משאר בני האדם, אלא מפני שחוששים כי יעשה מעשה מרמה, ויתן לתובע את כסף התביעה בלי שזה ידע מה הוא מחזיק בידיו, וישבע ששילם ולאחר מכן יקח שוב את כסף התביעה, ולכן משביעים אותו שלא יעשה תחבולה של רמאות ("קניא דרבא"). משה רבינו גם כן השביע את בני ישראל על דעתו ועל דעת המקום ולא על דעתם של בני ישראל. הסיבה היא שהלשון היא רב משמעית, ומשה רבינו נמנע מלהשתמש בניסוחים רב-משמעיים: 'אלוה' עשוי להיות אלוהים אחרים, 'תורה' עשויה להיות תורה שבכתב, 'שתי תורות' תורה של קרבנות רבים, 'כל התורה' עשוי להיות איסור עבודה זרה, 'מצווה' עשויה להיות מצוות ציצית השקולה כנגד כל המצוות. משה גם לא השתמש בניסוחים ארכניים כמו 'קיימו כל שש מאות ושלושה עשרה מצוות שבתורה', ולכן הבהיר כי פירוש המילים הוא לפי דעתו של משה ודעת המקום, ויש לפרש בהתאם לכך את הדברים. לאמירה זו היה יתרון הלכתי נוסף, שבדרך זו אי אפשר להפר את השבועה, מפני שאי אפשר להתיר שבועה על דעת רבים, ומשה רבינו והקב"ה נחשבים כ"רבים" לעניין זה.   

שבועת שווא ושבועת שקר - בהמשך המשנה נאמר: "שבועה שאוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה - הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. אכלה - עבר על שבועת שוא, לא אכלה - עבר על שבועת ביטוי". התלמוד מסביר כי בין כאשר אכל ובין כאשר לא אכל חייב על שבועת שווא, שהרי אינו מקיים את אחת השבועות שנשבע. לעומת זאת עובר על שבועת שקר רק כאשר אינו מקיים את השבועה הראשונה שנשבע, והשבועה השנייה באה לבטל את המצווה ששם על עצמו בשבועה הראשונה, ואם לא עשה כמותה הריהי שבועת שווא של נשבע לבטל את המצווה ולא שבועת שקר.

עניית אמן על שבועה - במשנה נאמר: "שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, בקרובים וברחוקים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו, וחייבין על זדונה מכות ועל שדדתה קרבן עולה ויורד. שבועת שווא נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ומפי עצמו, וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. אחת זו ואחת זו – המושבע מפי אחרים – חייב, 'אם לא אכלתי היום'...'משביעך אני', ואמר אמן – חייב". כאשר עונה אמן - חייב גם כאשר השבועה עצמה יצאה מפי אחרים, אך כאשר לא ענה אמן - אינו חייב. האמורא שמואל מנסה מחדש את ההלכה במשנה: "אמר שמואל: כל העונה אמן אחר שבועה- כמוציא שבועה בפיו..." ומוצא לכך מקור בתורה: "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני שבועות.

שבועה ושאילה על שבועה - במשנה נאמר: "שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה... – אינו חייב אלא אחת". יש הבדל בין הלשון 'לא אוכל' המציינת לאיסור אכילה בשיעור כזית, ללשון 'לא אוכלנה' המציינת אכילה שלמה של כל ככר הלחם. מטעם זה השבועה השנייה אינה כוללת עוד איסור, ולו היה הופך את סדר השבועות ונשבע ש'לא אוכלנה', ואז ש'לא אוכל' - היה חייב שתי קרבנות חטאת, מפני שהשבועה השנייה מרחיבה את האיסור גם לשיעורים קטנים יותר. השבועה השנייה אינה נחשבת כאילו היא אינה קיימת, ואם נשאל לחכם והתיר את השבועה הראשונה - השבועה השנייה חוזרת וחלה מאליה. האמוראים נחלקו עד מתי אפשר להישאל (להתיר שבועה אצל חכם) על השבועה. רבא סבור שיכול להישאל על השבועה כאשר יש עוד כזית מן הכיכר, אך אם אכל את כולה - אינו רשאי עוד להישאל על השבועה מפני שכבר אכל ועבר על השבועה. להלכה זאת יש משמעות אחרת ביחס לנוסחי השבועה השונים:  אם נשבע 'לא אוכל' עבר עבירה כבר באכילת כזית הראשון, אבל מאחר שנשאל על שיעור כזית האחרון הדבר מועיל לו גם לתקן את האכילה הראשונה. אך אם נשבע 'לא אוכלנה' יכול להישאל על כזית מפני שזה גודל חשוב, אך אם נותר פחות מכזית – אין זה נחשב כגודל חשוב של אכילה ואינו יכול להישאל עליה. לפי אמימר יכול להישאל אפילו לאחר שאכל את כל ככר הלחם, מפני שגם לאחר שאכל בשגגה עדיין חייב קרבן חטאת (עולה ויורד), ועל ידי השאילה נפטר מקרבן. ואם אכל במזיד – עוד לא נענש בעונש מלקות, והשאילה פוטרת אותו מעונש המלקות. אם כבר נידון למלקות וכפתוהו על העמוד להענישו במלקות - אינו יכול עוד להישאל מאחר שהוא עומד כבר סמוך מדי לזמן ביצוע העונש. הסוגיה מסבירה כי יש הבדל בעניין זה בין נזירות לשבועה. בשבועה, משעה שאכל את הככר (לדעת רבא) - אין השבועה חלה יותר ולפיכך אינו יכול להישאל עליה, ואילו נזירות חלה גם לאחר שכיפר בקרבן וגילח את שיער ראשו, ולכן יכול להישאל עליה, ולהחיל נזירות אחרת במקומה.  

שבועה על תנאי – התלמוד דן בנוסח השבועה: "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו". בניסוח זה אכילת הככר הראשונה היא תנאי, ואם אכל את הככר השנייה חייב קרבן שבועה (בשוגג) או במלקות (במזיד). התלמוד מסביר כי חייב קרבן שבועה כאשר אכל את הראשונה במזיד (בכוונה) ואת הככר השנייה בשוגג. וחייב מלקות במקרה שאכל קודם את הככר הראשונה במזיד ("אם אוכל ככר זו"), ואחר כך אכל במזיד את הככר השנייה. אם אכל את שתיהן במזיד, אך הקדים את אכילת  הככר השנייה האסורה מטעם שבועה, ורק אחר כך אכל את הככר של התנאי, נחלקו האמוראים: רבי יוחנן סבור שהתראה זו של העדים נחשבת התראה, שמתרים בו שאם יאכל ככר זו של התנאי הוא עתיד ללקות על אכילת הככר האחרת. ואף שבשעת ההתראה ספק אם יעשה כן – הרי זו התראה וחייב מלקות. ריש לקישסבור שהתראת ספק אינה נחשבת אלא כשעומד בוודאי לעבור על האיסור – וכאן רק יאכל את הככר של התנאי ואין זו התראה. עצם העיקרון של שבועה על תנאי מופיע גם במשנה בנדרים (ג, א): "ארבעה נדרים התירו חכמים...: נדרי שגגות...כיצד? 'קונם (דבר מסוים) אם אכלתי ואם שתיתי' (תנאי), ונזכר שאכל ושתה...'קונם שאיני אוכל ואיני שותה' (תנאי), שכח ואכל ושתה". בנדרי שגגות לא שכח סתם את הנדר אלא שכח בשעת קיום התנאי שהוא אוסר בכך בנדר דבר על עצמו. בברייתא מוסבר כי דין זה נאמר גם על שבועות שגגות, ואם מתנה תנאי בשבועה, ובשעת התנאי שוכח את השבועה – אין השבועה חלה עליו. 

שבועה על תנאי דו-צדדי – אם אדם נשבע "לא אוכל זו אם אוכל זו, ולא אוכל זו אם אוכל זו" – חייב קרבן אם אכל "בשגגת עצמה וזדון חברתה", כלומר, אם בשעה שאכל שכח שנשבע לאסור את הככר שהוא אוכל אם יאכל את השנייה, אבל זכר שבאכילה זו הוא אוסר עליו את השנייה (זוכר את התנאי לכיוון אחד); או לחילופין אם לאחר שאכל את השנייה ידע שנשבע על הראשונה בתנאי שאם יאכל את זו, אבל שכח שנאסר בככר שהוא אוכל בגלל אכילה הראשונה (זוכר את התנאי לכיוון הנגדי). אם אכל את שתיהן במזיד – על אכילת הפת השנייה מתחייב (כי היא גם תנאי לככר הראשונה וגם אסורה מצד עצמה), אך על אכילת פת הראשונה – נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם חייב על התראת ספק (ראו בפסקה הקודמת), שהרי רק אם יאכל את הככר השנייה יעבור על השבועה באכילת הככר הראשונה, ואין וודאות שיאכל את הככר השנייה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועה על דבר מצווה ועל דבר רשות.

במשנה נאמר: "נשבע לבטל את המצווה ולא ביטל – פטור, לקיים ולא קיים – פטור, שהיה בדין שיהא חייב, כדברי רבי יהודה בן בתירא. אמר רבי יהודה בן בתירא: מה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני – הרי הוא חייב עליו, מצווה שהוא מושבע עליה מהר סיני – אינו דין שיהא חייב עליה? אמרו לו: לא, אם אמרת בשבועת הרשות – שכן עשה בן לאו כהן, תאמר בשבועת מצווה שלא עשה בה לאו כהן, שאם נשבע לבטל ולא ביטל – פטור". המחלוקת במשנה היא על דינו של אדם הנשבע על המצווה. הכל מסכימים כי הנשבע לבטל מצווה פטור מקרבן על שבועת שקר (אך חייב על שבועת שווא), שכן במתן תורה נשבענו לקיים את מצוות התורה, והשבועה באה לבטל את מה שנשבע כל עם ישראל בהר סיני. המחלוקת היא על מי שנשבע לקיים את המצווה. לפי חכמים פטור מקרבן על שבועה זו, מפני שאינו רשאי לנסח שבועה הפוכה בניסוח שלילי – שלא יקיים מצווה - שהרי שבועה לבטל מצווה כלל אינה חלה. רבי יהודה בן בתירא סובר שיש השוואה בין דבר מצווה לדבר הרשות, וכשם שאדם רשאי להישבע על דבר רשות ולחייב את עצמו בחובה שלא הצטווה עליה לפני כן, כך גם רשאי להישבע על דבר  שנשבע עליו כבר מהר סיני, ולהוסיף חובה נוספת על עצמו. 

דבר רשות - הסוגיה דנה במדרש הכתובים: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), הביטוי "להרע או להיטיב" במובנו היסודי מתפרש כניסוח שלילי או חיובי, אך במדרש ההלכה דנו האם ההרעה או ההטבה הם ביחס לדבר רשות כמו אכילה או אי אכילה, או לחילופין הרעה או הטבה בדבר מצווה - ביטול או קיום מצווה. שאלה אחרת העולה לגבי כתוב זה היא האם מדובר על הרעה או הטבה של האדם ביחס לעצמו, או על שבועה להרע או להיטיב לאחרים. ההנחה של המדרש היא שיש צד דמיון בין "להרע" ובין "להיטיב", ושני הביטויים מדברים על דבר רשות ועל אדם המרע לעצמו. הרעה לאחרים (הנשבע להכות או לפצוע את פלוני) היא כמובן איסור תורה ולכן איננה בגדר דבר רשות, ולפיכך הנשבע להרע לאחרים הרי הוא כמי שנשבע על מצווה.  

הסוגיה דנה בטיעונים שונים המוכיחים כי הכתוב עוסק בדבר רשות ולא בדבר מצווה. לפי הוכחה אחת, לו היה מדובר בכתוב על דבר מצווה, המונחים להרע ולהיטיב היו מתפרשים כמושגים יחסיים, שכן כל הטבה בעניין ביטול מצווה היא הרעה (נשבע לבטל מצווה) בדבר זה עצמו, וכל הרעה בעניין קיום מצווה היא הטבה (נשבע שלא לקיים מצווה). הוכחה זאת אין בה די, שכן הרעה עשויה להפוך להיות הטבה גם ביחס לדברי הרשות, כמו למשל, אם נשבע שלא יאכל (הרעה) דבר המזיק לו (הטבה). הוכחה מסוג אחר מתבססת על מדרש ההלכה. במדרש לומדים מייתור הכתוב של המילה "או" בביטוי "להרע או להיטיב" לרבות הטבה לאחרים. ריבוי זה אפשרי רק אם הכתוב דן בדבר רשות. לו הכתוב היה עוסק בדבר מצווה, אפשר היה ללמוד בקל וחומר שאם שבועה חלה על הרעה לאחרים (דבר מצווה מובהק) כל שכן היא חלה על הטבה לאחרים בדבר מצווה, ואין צורך לדרשה מיוחדת הקובעת ששבועה חלה בהטבה לאחרים. יש אמנם הסוברים שתפקיד המילה "או" הוא ללמד שחייב גם כאשר נשבע להרע או להיטיב ("לחלק") ולאו דווקא שנשבע על שניהם, ולפי שיטה זאת הטבה לאחרים נלמדת משיטת ריבוי ומיעוט (ראו בדף הקודם), והגיוני כי יש למעט דבר מצווה (להרע לאחרים), ולרבות דבר רשות כמו הטבה לאחרים.

התלמוד מסביר כי המחלוקת במשנה בין חכמים לרבי יהודה בן בתירא קשורה גם כן בהבנת הריבוי של הטבה לאחרים. רבי יהודה בן בתירא סובר שהטבה לאחרים מקבילה לקיום מצווה. הכתוב ריבה הטבה לאחרים, אף על פי שאי אפשר להישבע להרע לאחרים (שהרי זה כנשבע לבטל מצווה), ובדומה לכך יש לרבות דבר מצווה של הנשבע לקיים מצווה, אפילו שאסור להישבע לבטל מצווה. חכמים סבורים שיש הבדל בין הדברים: בעניין הטבה או הרעה לאחרים יש תחום-ביניים שאינו נכנס לתחום המצווה של להרע לאחרים, ובתחום זה אדם יכול לנסח את הדברים בניסוח שלילי או חיובי ולהישבע שייטיב לאחרים או שלא ייטיב לאחרים. לעומת זאת בשבועה על המצווה אינו יכול להישבע בניסוח שלילי, שכן אין שם תחום ביניים, ומיד כשנשבע שלא אקיים מצווה הרי הוא כמי שמבטל את המצווה.              

במשנה נאמר: "שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה אינו חייב אלא אחת". התלמוד מעיר על מספר עניינים בנוגע למשנה: א. הלשון– משמעות הביטוי "לא אוכל" הוא שלא לאכול בשיעור כזית, ומשמעות הביטוי "לא אוכלנה" הוא שלא לאכול את כל הדבר עליו נשבע. נוסח השבועה במשנה הוא "לא אוכל" ו"לא אוכלנה", אך במקרה שאמר קודם "לא אוכלנה" ואחר כך "לא אוכל" הרי השבועה השנייה מרחיבה את היקף האיסור, ואז יהיה חייב שתי חטאות ולא רק אחת. ב. חיוב קרבן וחלות השבועה –  ההנחה במשנה היא שאין חיוב קרבן על השבועה, אך השבועה עדיין חלה במובן זה שאם נשאל על השבועה הראשונה לחכם והתיר לו אותה, עדיין יהיה חייב משום שבועה שנייה. הלכה דומה מוצאים גם בהלכות נזירות, שאם נדר שתי נזירויות, ומנה את ימי הנזירות של הראשונה והפריש קרבן ואחר כך נשאל עליה – הנזירות השנייה חלה על ידי התרת הנזירות השנייה. ואולם יש הבדל בין שבועות לנזירות, שכן אלמלא נשאל על הנזירות צריך היה למנות שתי נזירויות, ואילו כאן השבועה השנייה אינה חלה אם לא נשאל על הראשונה.

במשנה נאמר: "שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה אינו חייב אלא אחת". התלמוד מעיר על מספר עניינים בנוגע למשנה: א. הלשון– משמעות הביטוי "לא אוכל" הוא שלא לאכול בשיעור כזית, ומשמעות הביטוי "לא אוכלנה" הוא שלא לאכול את כל הדבר עליו נשבע. נוסח השבועה במשנה הוא "לא אוכל" ו"לא אוכלנה", אך במקרה שאמר קודם "לא אוכלנה" ואחר כך "לא אוכל" הרי השבועה השנייה מרחיבה את היקף האיסור, ואז יהיה חייב שתי חטאות ולא רק אחת. ב. חיוב קרבן וחלות השבועה –  ההנחה במשנה היא שאין חיוב קרבן על השבועה, אך השבועה עדיין חלה במובן זה שאם נשאל על השבועה הראשונה לחכם והתיר לו אותה, עדיין יהיה חייב משום שבועה שנייה. הלכה דומה מוצאים גם בהלכות נזירות, שאם נדר שתי נזירויות, ומנה את ימי הנזירות של הראשונה והפריש קרבן ואחר כך נשאל עליה – הנזירות השנייה חלה על ידי התרת הנזירות השנייה. ואולם יש הבדל בין שבועות לנזירות, שכן אלמלא נשאל על הנזירות צריך היה למנות שתי נזירויות, ואילו כאן השבועה השנייה אינה חלה אם לא נשאל על הראשונה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועת ביטוי.

במשנה נאמר: "רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבוא, שנאמר: להרע או להיטיב. אמר לו רבי עקיבא: אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין? אמר לו: מריבוי הכתוב. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך". רבי עקיבא ורבי ישמעאל היו דורשים את המקרא בשתי שיטות מדרש שונות. רבי ישמעאל היה לומד בדרך הלימוד של פרט וכלל. בדרך זו מתייחסים לאמירה כללית ומקיפה כאל כלל, ולדוגמה המפורטת בכתוב כפירושו ופירוטו של הכלל, וכאשר יש מבנה של כלל ופרט וכלל – דנים את הכלל הנוסף כהרחבה של הפרט, הבא כדוגמה המבהירה את הכלל. רבי עקיבאדורש בדרך ריבוי ומיעוט. לפי שיטה זו הדוגמה המפורטת נחשבת כמיעוט ולא כפירוש, ובמקרה של ריבוי ומיעוט וריבוי, הריבוי הנוסף בא לרבות דבר הרחוק יותר מן הדוגמה הנזכרת בכתוב.

מדרש ההלכה בדף זה מבהיר את מדרש הכתובים לפי דרכי הדרש של רבי עקיבא ורבי ישמעאל. בתורה נאמר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא ה, ד). הכתוב בנוי בשלושה חלקים" או נפש כי תשבע לבטא בשפתים", "להרע או להיטיב", "לכל אדם יבטא האדם בשבועה". רבי ישמעאל סבור כדעת רבי נחוניא בן הקנה שיש לדרוש את התורה בתבנית של כלל ופרט. הפרט בכתוב היא "להרע או להיטיב"=להבא (לעתיד), וכל הפסוק מתפרש כעין הפרט, ולכן כל שבועה חייבת להיות על העתיד=להבא. רבי ישמעאל סבור כי הכלל "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" מוסיף גם שבועות שאין בהן הרעה או הטבה (כמו אזרוק צרור אבנים לים), ואולם מבחינתו שבועה על העתיד חשובה יותר משבועת הרעה והטבה, כפי שמורה הכתוב "כי תשבע לבטא בשפתיים" המלמד שחייב רק על שבועה הקודמת למעשה (ביטוי), שיש בה גם פגיעה בדיבור של אדם ועובר עליה באיסור "בל יחל דברו" (במדבר ל, ג), ולא רק על "ולא תשקרו" (ויקרא יט, יא) שיש בשבועה על העבר. רבי עקיבא סובר לעומת זאת כשיטת רבו נחום איש גמזו שיש לדרוש את התורה בריבוי ומיעוט, והביטוי "להרע או להיטיב" ממעט רק דבר מצווה, שאין שבועה חלה עליו לקיימו או לבטלו. 

קרבן שבועה – בפרשת קרבן חטאת עולה ויורד הבא על שבועת שקר נאמר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה" (שם). הכתוב מדגיש כי מדובר על אדם שהיה בשלימות דעתו ורצונו בשעה שנשבע ולא היה אנוס להישבע ("האדם בשבועה"), ולפיכך אפילו אם היה סבור ובטוח שהוא נשבע באמת וטעה ונשבע על שקר הריהו אנוס ( (רב כהנא ורב אסי); הנשבע חייב קרבן רק אם נשבע בשוגג ולא במזיד ("ונעלם"); רק מי שהתעלמה ממנו השבועה חייב, ואילו מי שנעלם ממנו החפץ ועבר על שבועתו משום שחשב שהוא דבר אחר פטור ("בשבועה ונעלם ממנו"). התלמוד מברר מה הכוונה שנעלמה מאדם שבועה ולא חפץ, או נעלם החפץ ולא השבועה. ברגע שאדם טעה בשבועתו וסבור שנשבע לאכול אך באמת נשבע שלא לאכול – הרי זה כשבועה שנעלמה והחפץ ידוע, מפני שהוא עוד זוכר את הדבר שעליו חלה השבועה. אבל אם נעלם ממנו החפץ, ששכח שנשבע על חטים וסבור היה שנשבע על שעורים, הרי בוודאי נעלמה ממנו השבועה יחד עם החפץ. לכן יש להסביר כי מדובר על הנשבע שלא לאכול דבר מסוים, אך כשאכל דבר זה לא ידע שמדובר בדבר שעליו נשבע. יש האומרים כי המבחן הוא היפותיטי, ולו היה יודע שמדובר בדבר זה היה פורש ממנו, ולכן יש כאן הוכחה שזה העלם חפץ ולא העלם שבועה. אך יש האומרים כי גם כאן זה העלם שבועה, מפני שאין הוא יודע כי השבועה מתייחסת לדבר מסוים שהוא מחזיק בידו והרי זה כהעלם שבועה. במקרים מסוימים נעלמים מהנשבע הן תוכן השבועה והן החפץ עליו נשבע, ומצד אחד חייב על העלם שבועה, אך מצד שני פטור על העלם חפץ, אך מאחר שלמעשה יש קשר סיבתי, ואדם פורש מן החפץ משום השבועה, ומן השבועה משום החפץ, אין הבדל בין זה לזה.

שגגת שבועת ביטוי – התלמוד מסביר כי השוגג בהקשר זה הוא מי שיודע ששבועה מסוימת אסורה עליו, אך אינו יודע אם חייבים עליה קרבן. הסיבה שאינו יודע דבר זה היא מפני שיש צד חידוש בקרבן על שבועת שקר, שהרי בכל התורה מביא קרבן חטאת רק עבירה הדומה לעבודה זרה (שעונשה כרת), ואילו כאן מביא חטאת גם על איסור לא תעשה. אך אם ידע שהדבר אסור הרי הוא מזיד, ואם לא ידע – הרי הוא אנוס. אם אדם נשבע שלא לאכול ככר, אך יש לו צער וסכנה ואכל בשגגה – פטור מן הקרבן, שהרי לא היה שב בתשובה מחמת ידיעתו על האיסור, אלא ידע שהיא אסורה ואכל מפני שטעה וסבור היה שמותר לאכול כשבא לידי צער.

ביטוי שפתים וכוונת הלב – מי שהתכוון לשבועה חייב להוציא את השבועה בפירוש בשפתיו כדברי הכתוב "לבטא בשפתים". פיו ולבו של הנשבע צריכים להיות שווים, ולכן אם התכוון להישבע על פת חיטים ונכשל בלשונו והוציא בשפתיו פת שעורים – מותר בשניהם. אם רצה להישבע על פת חיטים והוציא בשפתיו פת סתם – חייב, לפי הכתוב "לכל אשר יבטא האדם". בנדרים של קרבנות או נדבה למקדש כי המוציא דבר בשפתיו חייב להביא את מה שנדר ונדב, כדברי הכתוב: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים כג, כד). ואין צריך להוציא את המילים בשפתיו, אלא יכול לגמור בלבו ולא להוציא בשפתיו, וחייב להביא לפי הכתוב: "כל נדיב לב" (שמות לה, כב). ואין לומדים מנדרים של קרבנות ומנדבות להקדש לכל שאר הנושאים שאין חייב ביטוי שפתיים, מפני שאלו הם שני כתובים הבאים כאחד שאינם מלמדים על דינים אחרים, ועוד יותר, שאין לומדים מדיני קודשים (נדרים, הקדש) לדיני חולין (שבועות).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועה על העתיד.

במשנה נאמר: "אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים, ואחד דברים שיש בהן ממש, ואחד דברים שאין בהם ממש. כיצד? אמר: שבועה שאתן לאיש פלוני (מתנה לאיש עשיר), שלא אתן, שנתתי, שלא נתתי; שאישן, שלא אישן, שישנתי, שלא ישנתי; שאזרוק צרור לים, שלא אזרוק, שזרקתי, ושלא זרקתי. רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבוא, שנאמר: "להרע או להיטיב". אמר לו רבי עקיבא: אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה או הטבה, דברים שאין בהן הרעה או הטבה מניין? אמר לו: מריבוי הכתוב, אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך". בתורה נאמר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ו), הכתוב  מלמד כי שבועה היא בדברים שיש בהן הרעה או הטבה, כלומר, שבועות שיש בהן תועלת או נזק לאדם, ואפשר להביע אותן בעזרת ניסוחים מנוגדים של שלילה או חיוב. עוד למדו חכמים כי לשון הכתוב מציינת התחייבות להבא על העתיד, אך ריבוי הכתוב (לכל אשר יבטא) מלמד כי יש להוסיף גם שבועות על העבר (להבא ולשעבר). בעקבות דברי התוספתא בנדרים (א,ה) התלמוד מאפיין את ההבדל בין השבועות לנדרים: "הנדרים חלים על דבר מצווה...מה שאין כן בשבועות...השבועות חלות על דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים". השבועה על שינה במשנה (אישן, לא אישן) היא דוגמה לשבועה על דבר שאין בו ממש, כלומר, פעולה סבילה שנעשית מאליה. התלמוד מעיר כי אם אדם נשבע שלא יישן במשך שלושה ימים – השבועה היא שבועת שווא, ואין מחכים שיעבור על שבועתו מאחר שברור כי אין אדם מסוגל שלא לישון שלושה ימים רצופים, ומלקים אותו מיד, ואחר כך רשאי  לישון.

התלמוד דן בשבועות שאין בהן את כל המאפיינים של לאו והן (שלילה וחיוב) או להבא ולשעבר. דוגמה לשבועה שאין בה שבועה על העתיד היא הנשבע על מעשי חברו. אדם יכול להישבע על מה שחברו עשה בעבר, אך אינו יכול לדעת מה יעשה חבירו בעתיד, ולכן נחלקו האמוראים האם חייב קרבן עולה ויורד של שבועת ביטוי על שבועות כגון: "שזרק פלוני צרור לים" או "שלא זרק", מאחר ששבועות אלו אינן יכולות לחול על העתיד (אי אפשר להישבע שיזרוק פלוני או שלא יזרוק). רב סבור כי די בכך שאפשר לנסח את השבועה על העבר בלאו והן (שלילה וחיוב או הרעה והטבה). שמואל סבור כי מאחר שהשבועה אינה חלה בעתיד, שהרי היא תלויה במעשיו של החבר, פטור מקרבן שבועה גם על שבועת העבר.

התלמוד דן בשתי מחלוקות תנאים הדנות בנושאים קרובים. מחלוקת אחת היא מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל במשנה. לפי רבי עקיבא חייב קרבן שבועה על שבועת ביטוי על העבר או על העתיד. לפי רבי ישמעאל קרבן בא רק על שבועה על העתיד. מוסכם כי לדעת רבי ישמעאל שבועה שישנה בלאו והן, ואיננה בלהבא – אינה חלה, מפני ששבועה זו מפרה את התנאי היסודי של שבועת על העתיד (להבא). לעומת זאת, האמוראים נחלקו האם רבי עקיבא מחייב על כל שבועה על העבר (רב), או רק על שבועת עבר שיש לה אפשרות עקרונית לחול גם על העתיד (שמואל).

מחלוקת אחרת בעניין זה היא של רבי יהודה בן בתירא וחכמים בהמשך פרק זה (ג, ו): "נשבע לבטל את המצוה ולא בטל, פטור. לקים ולא קים, פטור. שהיה בדין שיהא חיב כדברי רבי יהודה בן בתירא. אמר רבי יהודה בן בתירא, מה אם הרשות שאינו משבע עליה מהר סיני, הרי הוא חיב עליה. מצוה שהוא משבע עליה מהר סיני, אינו דין שיהא חיב עליה. אמרו לו, לא, אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה לאו כהן, תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן, שאם נשבע לבטל ולא בטל, פטור" .גם כאן מוסכם על האמוראים כי רבי יהודה בן בתירא אינו צריך שבועה שתהיה בלאו והן, שהרי בשבועה על המצווה אינו יכול להישבע שלא לעשות מצווה, וכל שכן שאין צורך בתנאי של להבא ולשעבר. המחלוקת בין האמוראים היא כיצד לפרש את דעת החכמים החולקים על רבי יהודה בן בתירא: האם פטור משבועה על מצווה הוא מאחר שאינו יכול להישבע שלא לעשות מצווה, ולפיכך שבועה זו אינה בלאו והן, או שיש כאן עניין מורכב יותר, ומאחר שהתנאי של להבא ולשעבר נלמד מריבוי המקראות ולא ממקראות מפורשים, מחייבים חכמים גם על שבועה על העבר שאינה יכולה לחול על העתיד. שיטת שמואל קשה ממקורות שונים. במקור אחד נאמר כי הנשבע שלא הניח תפילין – חייב על שבועת שקר, על אף שאינו יכול להישבע על העתיד לבטל מצווה שלא אניח תפילין. קושי אחר הוא מהברייתא על הנשבע על עמוד של אבן שהוא עשוי זהב, ויש שלושה בני אדם היודעים זאת כעובדה ברורה – שלוקה על שבועת שווא. מכאן מדייקים שאם אין שלושה בני אדם היודעים דבר זה – אינו עובר על שבועת שווא אלא על שבועת שקר, וזאת למרות שאינו יכול להישבע על העתיד שעמוד של אבן יהיה בעתיד עמוד זהב. בשני המקרים התלמוד מסביר כי החיוב האמור באותם דברים הוא חיוב מלקות ולא חיוב קרבן, ולכן הם אינם מוכיחים דבר כנגד דעת שמואל.

התלמוד דן על היחס בין דברי רב על שבועת ביטוי לשבועת עדות שאדם מעיד בשקר לחבירו שאינו יודע לו עדות. לפי עמדתו של אביי, רב מסכים שהנשבע כי הוא יודע עדות – פטור מקרבן. הסיבה היא שהניסוח השלילי של שבועה זאת  (איני יודע עדות) אינו שבועת שקר אלא שבועת העדות, ולכן גם הניסוח החיובי (אני יודע עדות) אינו נחשב לשבועה שיש בה לאו והן, ופטור עליה מקרבן. התלמוד דן בשיטת אביי. השאלה היא האם שבועת העדות היא סוג של שבועת ביטוי, והסיבה שלא מחייבים אדם קרבן גם על ביטוי וגם על עדות היא שהתורה אמרה בשבועת העדות "לאחת מאלה" (ויקרא ה, ה). אפשרות אחרת היא ששבועת ביטוי נבדלת לגמרי משבועת עדות ולכל אחת מאלו יש מעמד מיוחד בתורה. מאחר שדבריו של אביי אינם לגמרי ברורים בנושא זה, יש האומרים כי אביי חזר בו מן הרעיון ששבועת העדות היא סוג של שבועת ביטוי, ויש האומרים כי אין סתירה בדבריו, אלא שחלק מדבריו הם דברי תלמידו רב פפא. רב ושמואל חולקים גם במקרה שבו נשבע על עדות של העבר (ידעתי או לא ידעתי, העדתי ולא העדתי). לפי שמואל אינו יכול להישבע על העתיד, (ידע ולא ידע, יעיד ולא יעיד), ולכן פטור, ולפי רב אפשר לנסח כאן ניסוח שלילי וחיובי (ישנו בלאו והן) ולכן חייב קרבן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור כולל בשבועה.

במשנה נאמר: "שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתייה – פטור. שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים – חייב, ורבי שמעון פוטר. אמר: קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – הרי אשתו אסורה".

אוכל לא ראוי, אוכל לא כשר - בדף הקודם דנו האמוראים בהבדל בין מי שאכל אוכל לא ראוי לא אכילה הפטור משבועה, לאוכל נבילות וטריפות החייב בשבועה. רבי יוחנןסבור כי מדובר במי שנשבע באופן כללי שלא יאכל, ומאחר שחלה השבועה על דברים המותרים היא חלה אגב כך גם על דברים אסורים כמו שקצים ורמשים ("איסור כולל"). ריש לקיש סבור כי מדובר על הנשבע שלא לאכול דבר שאסור לאוכלו מהתורה, אך אוסר על עצמו שיעור אכילה מצומצם מהשיעור האסור בתורה ("חצי שיעור"=פחות משיעור האסור בתורה, בדרך כלל כזית). ריש לקיש אינו מקבל את הסברו של רבי יוחנן למשנה, מפני שלשיטתו "איסור כולל" חל רק כאשר האיסורים באים מאליהם על האדם, אבל אם האיסור בא על ידי נדר ושבועה, והאדם יוצר את האיסור – אין אוסרים את האדם במה שכבר אסרה עליו התורה.  רבי יוחנן וריש לקיש מסבירים כל אחד לשיטתו גם את דעת רבי שמעון במשנה. לפי רבי יוחנן רבי שמעון סבור שאין איסור חל על איסור כאשר האיסור המאוחר הוא "איסור כולל", איסור רחב בהיקפו מן האיסור הראשון. דעת רבי שמעון זו מופיעה בפירוש בברייתא: "רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים – פטור", ולכן גם כאן אין השבועה חלה אפילו אם כולל את הדברים המותרים יחד עם הדברים האסורים. לפי ריש לקיש המעמיד את משנתנו באכילת חצי שיעור, מאחר שרבי שמעון סובר שאיסור אכילה בתורה הוא שיעור כל שהוא: "רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לקרבן", אין הנשבע מוסיף בשבועתו דבר על האיסור הקודם. התלמוד מסביר את הקושי בדברי רבי יוחנן. ההלכה קובעת כי חייב רק על שבועה שיעשה דבר או שלא יעשה כן  ("לאו והן"). לפי רבי יוחנן הנשבע שלא יאכל נבילה ולא יאכל דברים מותרים – השבועה חלה כאיסור כולל, אך שבועה שיאכל נבילות יחד עם אכילת דברים מותרים אינה חלה שכן שבועה אינה מתירה דבר האסור מן התורה.

האמורא רבא מציע הבחנה שלישית בין מי שאוכל אוכל לא ראוי לבין מי שאכל נבילות. הכוונה באוכלים שאינם ראויים במשנה היא לעפר שכלל אינו עשוי למאכל, ואילו נבילות וכיוצא בהם ראויות לאכילה, אלא שחל עליהן איסור, ולכן כשנשבע סתם שלא יאכל – כלל דברים האסורים עם דברים המותרים. התלמוד מסביר כי אין להוכיח שאכילת נבילות היא אכילה ראויה מהדין האחרון במשנה: "אמר: קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – הרי אשתו אסורה", שכן במקרה זה נשבע על מה שהיה נחשב אצלו בעת שאכל לדבר הראוי לאכילה, אך כשנשבע מתחילה שלא יאכל אין לדעת אם הוא מחשיב בדבריו אכילת דברים אסורים כאכילה.

איסור כולל – אין איסור חל על איסור אלא אם האיסור המאוחר הוא כולל או מוסיף על האיסור הראשון. איסור כולל הוא איסור המרחיב את תחום הדברים הנאסרים, ואיסור מוסיף הוא איסור חדש שלא היה מצוי בחפץ הנאסר (איסור חמור יותר או מסוג אחר). ההבדל בין הסוברים כי יש איסור כולל (חכמים במשנה) לאלו הסוברים שאין איסור כולל חל על איסור הוא בשאלה אם איסור כולל הוא תוספת איסור הדומה לאיסור מוסיף, או שאיסור מוסיף חל רק על אותו דבר האסור ("חתיכה אחת"), ואילו איסור כולל מרחיב את האיסור לעוד דברים ("שתי חתיכות") אך מאחר שהוא אינו משנה את מהות האיסור אין להשוות ביניהם. דוגמה לאיסור כולל הוא הנשבע שלא יאכל תאנים, וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים, ויש לשאול האם מאחר שהאיסור חל על הענבים הרי חוזר ואוסר גם את התאנים אף שכבר נאסרו על ידו.

אגב כך דנים בסוגיה על משנה במסכת כריתות (ג, ד) המתארת מעשה אחד שיש בו כמה איסורים: "יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, ואלו הן: טמא (חטאת) שאכל חלב (חטאת), והוא נותר (חטאת), מן המוקדשין (אשם מעילות), ביום הכיפורים (חטאת)". התלמוד מסביר כי במשנה בכריתות לא כללו איסור שבועה של הנשבע שלא יאכל דברים המותרים עם דברים האסורים מן הטעמים הבאים: א. המשנה דנה באיסור הבא על האדם מדבריו ולא על איסור הבא מאליו (ואף שהקדש הרשום במשנה בא על האדם מדבריו, כאן מדובר בבכור שקדושתו מבטן אמו). ב. המשנה דנה באיסור שאי אפשר להתירו, אך אדם יכול להתיר שבועה אצל החכם. ג. על כל האיסורים במשנה חייב חטאת שהיא קרבן קבוע, ועל שבועת ביטוי חייב קרבן עולה ויורד (ואף שטמא האוכל קודש חייב בקרבן עולה ויורד, במשנה מדובר על נשיא המביא שעיר). ד. במשנה מדובר על דברים שיש להם שיעור קבוע, ואילו בשבועה השיעור תלוי בנוסח השבועה (ולהקדש צריך לפחות מעילה בשווה פרוטה). ה. מדובר על איסורים שחייב עליהם כרת במזיד (חוץ מאשם), והשבועה היא רק איסור לא תעשה שעונשו מלקות. ו. מדובר על חטאים של אכילה, ושבועה חלה אפילו על דבר שאינו בן אכילה (אם כי הקדש אינו חל בהכרח על דבר מאכל). ז. במשנה מדובר על חטאים שיש בהם ממש, בעוד ששבועה חלה גם על דבר שאין בו ממש כמו שינה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועה על אכילה.

שבועה על אכילה ושתייה - במשנה נאמר: "שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה – אינו חייב אלא אחת (קרבן אחד). שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה – חייב שתיים". התלמוד דן במקרה שלא נזכר במשנה: "שבועה שלא אוכל' ושתה  - חייב". ההנחה היא ששתייה היא בכלל אכילה, וכאשר אדם מזמין את חבירו לטעום משהו כוונתו היא גם לאכילה וגם לשתייה. הנחה זאת מסתמכת גם על לשון הכתוב "ואכלת לפני ה' אלקיך...מעשר דגנך ותירשך...ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר" (דברים כו, כג-כד), ואף כי אפשר היה לפרש את הכתוב על תבשיל שיש בו יין (אניגרון=סלק עם יין), או על אוכל משכר (דבילה=תאנה מיובשת), למדו גזירה שווה שהכוונה היא למשקה היין כדברי הכתוב "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו,ג) ומדובר בשתייה.

 שתייה בכלל אכילה, אכילה בכלל שתייה – התלמוד דן במשמעות הלשונית של אכילה ושתייה. האמורא רבא מבקש להוכיח מהמקרה הראשון במשנה: "שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה – אינו חייב אלא אחת" כי שתייה היא בכלל אכילה. לו היו מניחים ששתיה ואכילה הם דברים שונים לא היה שום חידוש בדברי המשנה כפי שאם נשבע שלא יאכל ואכל ועשה מלאכה, אין עשיית מלאכה אינה בכלל שבועתו.  אביי סבור כי המקרה השני במשנה: "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה – ואכל ושתה חייב שתיים" מוכיח כי אין להניח ששתייה בכלל אכילה, ואם מניחים כך דברי המשנה הם בדיוק כפי שנשבע פעמיים 'שלא אשתה' – וברור כי אינו חייב שתיים. לפי תירוץ אחד של רבא לקושיית אביי, המקרה השני מדבר על מי שנשבע 'שלא אשתה ושלא אוכל' בסדר הזה ולא בנוסח הכתוב במשנה. החידוש במשנה הוא ששתייה היא בכלל אכילה אבל אכילה אינה בכלל שתייה, ולכן כשנשבע שלא יאכל לאחר שאמר שלא ישתה הרחיב את השבועה לחול על עוד דברים. תירוץ זה אינו מושלם, שכן לפי זה צריך היה לשנות במקרה הראשון חידוש גדול יותר: 'שלא אוכל ושלא אשתה' – אינו חייב אלא אחת" (כלומר, מקרה הפוך). המסקנה של הסוגיה היא שלפי דעת רבא אין לתקן את נוסח המשנה, ובמקרה השני מדובר על הנשבע 'שלא אוכל ושלא אשתה' ומדבריו עולה כי האכילה היא עבורו עניין בפני עצמו, ולכן במקרה זה אין השתייה בכללה, ואין כאן שאלה של משמעות כללית אלא של משמעות הדובר.  

אכילת חיטים, שומשומים וכוסמת – במשנה נאמר: "שבועה שלא אוכל, ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין – אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין = ואכל – חייב על כל אחת ואחת". נוסח השבועה במשנה מפרט את סוגי האוכל השונים: "פת חיטין, פת שעורין, פת כוסמים"". התלמוד מסביר כי אזכור המילה 'פת' לפני כל אחד מסוגי הדגנים, מבהיר כי יש לחלק בין הסוגים השונים, והנשבע חייב בשבועה על כל אחד מהם בפני עצמו. התלמוד מסביר גם מה משמעותם של נוסחים חלופיים לנוסח זה. לו היה הנשבע מבקש לאסור את עצמו בכל מינים הללו יחד (ולא על כל אחד ואחד), ולפטור את עצמו מחיוב שבועה על מינים אחרים, היה אומר נוסח קצר יותר: "חטים שעורים וכוסמין". לו היה רוצה לאסור על עצמו אכילה ולהתיר לעצמו כסיסה (אכילת גרעינים) היה אומר "פת חטים ושעורים וכוסמין" והיינו מבינים מדבריו שכוונתו לאסור פת ולא כסיסת גרעינים. ולו היה מבקש להבחין בין המאכלים השונים: לאסור על עצמו פת חיטים ולא גרעינים מצד אחד, ומצד שני לאסור על עצמו פת וזרעי שעורים ופת וזרעי כוסמים, היה אומר "פת חיטים ושל שעורין ושל כוסמין". ולו היה רוצה אסור על עצמו רק פת שיש בה תערובת של כל המינים הללו - היה אומר "וכן של שעורים וכן של כוסמין".        

שתיית יין, שמן ודבש - "שבועה שלא אשתה, ושתה משקין הרבה – אינו חייב אלא אחת, שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש, ושתה – חייב על כל אחת ואחת". במקרה זה אין מילה מיוחדת כמו 'פת' המייחדת לכל סוג משקה שבועה בפני עצמה. מדובר על מי שהמשקאות הללו מונחים לפניו, ומאחר שהשתמש בנוסח "לא אשתה יין ושמן ודבש", ולא בנוסחים חלופיים כוונת דבריו הייתה להישבע על כל סוג שתייה לעצמו. גם כאן התלמוד מסביר מה משמעות החלופות. לו היה רוצה לאסור על עצמו רק יין ושמן ודבש ולפטור את עצמו משאר המשקים היה אומר "שבועה שלא אשתה אלו ומינייהו (ומיניהם)" (זו החלופה היחידה המתאימה, שכן נוסחים אחרים 'שבועה שלא אשתה אלו', 'שבועה שלא שתינא כגון אלו', או 'שבועה שלא אשתה ממין אלו' מעידים על כוונות שונות). הסבר אחר מעמיד את דברי המשנה במי שחבירו מנסה לשכנע אותו לשתות יין, שמן ודבש, וכאשר הוא מסרב לו הוא אינו אומר שבועה כללית "שבועה שלא אשתה עמך" אלא מפרש את כל סוגי השתייה ולכן חייב שבועה על כל אחד בפני עצמו.

שבועת פקדון ושבועת ביטוי  - במשנה מסכת שבועות (ה, ג) נאמר: "תן לי חיטים, שעורים, וכוסמין שיש לי בידך--שבועה שאין לך בידי, אינו חייב אלא אחת; שבועה שאין לך בידי חיטים, שעורים, וכוסמין - חייב על כל אחת ואחת". על משנה זאת נחלקו האמוראים: רב אחא סבור כי חייב קרבן אשם על כל אחד מהפרטים שהזכיר בשבועה, אך אינו חייב על השבועה הכוללת "שבועה שאין לך בידי". ורבינאסבור כי חייב גם על השבועה הכללית. מחלוקת זאת רלבנטית רק לשבועת פיקדון, מפני שבסוג שבועה זה הנשבע חייב כל פעם שהוא נשבע לשקר שדבר מסוים אינו ברשותו, ואילו בעניין שבועת ביטוי אינו חייב על הפרטים הכלולים בשבועה כללית, מאחר שברגע שנשבע שבועה כללית כבר אסר את הפרטים הכלולים בה.

אוכל שאינו ראוי, אוכל טרף – במשנה נאמר: "שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלים שאין ראויין לאכילה, ושתה משקין שאין ראויין לשתייה – פטור. שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים – חייב". התלמוד מסביר כי מדובר במשנה על נוסחים שונים של שבועה. הנשבע שלא יאכל סתם וודאי לא התכוון לכלול בשבועה אכילת אוכל לא ראוי, אך בעניין אוכל לא כשר, מדובר על מי שנשבע שלא יאכל ופירט בפירוש שלא יאכל גם דברים אסורים. בדרך כלל שבועה אינה חלה על דברים שאדם מצווה בהם מן התורה, אך רבי יוחנן סובר שבמקרה שחלה השבועה על דברים המותרים היא חלה גם על דברים האסורים. לפי ריש לקיש המשנה מדברת על הנשבע שלא יאכל ואכל חצי שיעור שאין בו איסור מן התורה, או הנשבע שלא יאכל בכל שהוא, ששיעור התורה הוא רק בכזית.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשבועות על אכילה.

שיעור אכילה - במשנה נאמר: "שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא – חייב, דברי רבי עקיבא. אמרו לו: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב? אמר להם רבי עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן?". התלמוד מעיר על דברי רבי עקיבא "וכין היכן מצינו במדבר ומביא קרבן" כי יש מצוות ש"מדבר ומביא קרבן" כמו: מגדף, נזיר ומעילה בהקדש, אבל כל המצוות הללו שונות מהותית משבועה. הנשבע לשקר אינו חוטא בדרגת החומרה של מגדף; קרבנו לא נועד להתיר לו שתיית יין כמו נזיר אלא רק להענישו על שלא עמד בדיבורו; והנשבע אינו אוסר דברים על אחרים כמו הקדש אלא רק על עצמו. כמו כן התלמוד מסביר שלדעת רבי עקיבא אין אדם חייב קרבן מעילה על דברים שנדר עליהם ("אין מעילה בקונמות") שלא אסרם אלא על עצמו.

רבי עקיבא וחכמים נחלקו במשנה על שיעור חיוב קרבן שבועה - בכל שהוא או בכזית. האמוראים מציעים להגביל את היקף המחלוקת בכמה היבטים של נוסח השבועה: א. המחלוקת היא על מי שנשבע סתם - אך המפרששהוא אוסר על עצמו לאכול כל שהוא חייב, כמו האוכל בריה שלמה שחייב על אכילתה אפילו אם אכל פחות מכזית. ב. המחלוקת היא באומר שלא אוכל – אבל האומר 'שלא אטעם' חייב אפילו על טעימת כל שהוא מן המאכל. ג. המחלוקת היא על שבועות– אבל על קונמות חייב אפילו כל שהוא, מפני שקונם הוא לשון נדר. הנדר אינו אוסר פעולה של אכילה, אלא מחיל איסור שלם כמו קרבן האסור באכילה, ומבחינה זאת הוא נחשב כמי שמפרש לאסור עצמו בכל שהוא.

התלמוד דן ביחס של חיוב קונמות כל שהוא למחלוקת בברייתא: "שני קונמות מצטרפין, שתי שבועות אין מצטרפות. רבי מאיר אומר: קונמות כשבועות". מברייתא זאת עולה ששיעורים מצטרפים זה לזה, ומכאן שיש שיעור מינימלי (ולא כל שהוא). לפי הסבר אחד המחלוקת בברייתא אינה על אכילת דבר אחד אלא על אכילת שני דברים שנאסרו באותו נדר  או בשבועה אחת. בעניין זה יש הבדל בין נדר לשבועה: אם נדר "אכילה משתיהן – עלי קונם" כולל שני דברים אסורים בנדר אחד, והדברים הללו מצטרפים לשיעור כזית, אך אם נשבע שבועה אחת האוסרת אכילה משני דברים: "שלא אוכל משתיהן" - אינם מצטרפים. הנימוק מבוסס על דעת רבי פנחס הסובר שאדם חייב חטאת על כל אחד מהדברים הכלולים בשבועה אחת, וגם כאן הדבר האסור בשבועה נחשב כיחידה לעצמה ואינו מצטרף ליחידה אחרת אפילו כאשר כללו אותם יחד בנוסח השבועה. רבי מאיר אינו מקבל את דעת רבי פנחס, ולדעתו יש להשוות את השבועות לקונמות (ולא להיפך, ויש לשנות את נוסח דבריו). לשיטה זו ההבדל בין קונם לשבועה הוא רק לחיוב חטאת אך לא לצירוף שיעורים לכזית. לפי הסבר אחר (רבינא) הברייתא עוסקת בצירוף קונמות כדי לחייב אדם קרבן-מעילה על שנהנה מן ההקדש בשווה פרוטה, אך לעניין חיוב מלקות די באכילת קונמות בשיעור כל שהוא. לפי הסבר זה חכמים סבורים שיש מעילה בקונמות והאיסורים מצטרפים זה לזה, אך שבועות שונות מקונמות מאחר שעל כל שבועה חייב חטאת ("חילוק לחטאות"). לדעת רבי מאיר אין מעילה בקונמות (לפי נוסח התוספתא המתוקן של נדרים ב, ט), ואת דברי רבי מאיר בברייתא "קונמות כשבועות", יש לפרש כטיעון שהוא טוען כנגד חכמים המבחינים ביניהם, אך רבי מאיר בעצמו סובר שאין מעילה בקונמות ולפיכך אין גם שום משמעות לצירוף קונמות.

כזית או כל שהואא. אכילת עפר– הנשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור מקרבן. אם נשבע שלא יאכל עפר ואכל עפר – חייב קרבן. ב. אכילת חרצן - אם נשבע שלא יאכל חרצן - חייב קרבן. התלמוד דן מה השיעור של אכילת עפר או אכילת חרצן. ההנחה ההגיונית היא שיהיה חייב על אכילת עפר כל שהוא מאחר שאין זה דבר שאנשים אוכלים, ויהיה חייב על חרצן רק בגודל כזית מאחר שחרצן נאכל תמיד יחד עם הענב בתערובת אחת, אך השאלות הללו נותרות ללא הכרעה ("תיקו"). התלמוד דן על נזיר הנשבע שלא יאכל חרצן – ההנחה בעניין זה היא שנזיר אסור ממילא באכילת ענבים בגודל כזית, ומאחר שאין אדם נשבע לחייב את עצמו במצוות שהוא כבר חייב בהן (מושבע ועומד מהר סיני) הוא נשבע על דבר שהיה מותר לו והתכוון לאסור על עצמו בשבועה על כל שהוא. הנחה זאת מסתמכת גם על דברי המשנה: "שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות...חייב". התלמוד מסביר שאין ללמוד מכאן מה השיעור של אכילת עפר, שכן נבילה היא דבר שאדם יכול לאכול ואסור לעשות כן מצד איסור תורה (אריא דרביע עילווה=אריה רבוץ עליה), ואילו עפר כלל אינו בר-אכילה ולכן אי אפשר להגדיר היטב מה שיעור אכילה של עפר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהבדל ובדמיון בין שבועת שקר לשבועת שווא.

בדף הקודם דנו בהבדלים בין האיסורים השונים של שבועת שווא: "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות כ ודברים ה), שבועת שקר: "לא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב), ואיסור "בל יחל דברו" (במדבר ל, ג). בדבר זה יש מסורות חלוקות משמו של רבי יוחנן. לפי רב דימי שבועת שווא היא שבועה על העבר: 'אכלתי' ו'לא אכלתי',  שבועת שקר היא שבועה על העתיד: 'אוכל' ו'לא אוכל', שלא קיים את דבריו, וקונמות הם נדרים, ואם לא הקפיד לשמור על דבריו - עבר על "בל יחל דברו". לעומת זאת רבין סובר כי שבועת שווא היא הנשבע לשנות את הידוע לאדם, שבועת שקר היא שבועה על העבר ('אכלתי' ו'לא אכלתי'), ואיסור בל יחל דברו הוא שבועה על העתיד ('אוכל' ו'לא אוכל'). ביסוד המחלוקת השאלה האם שבועת שקר דומה לשבועת שווא ושתיהן הן שבועה על העבר (רבין) או ששבועת שקר עומדת בפני עצמה כשבועה על העתיד (רב דימי).

התלמוד מעיר כי המסורת של רבין על שבועת שקר כשבועה על העבר לא נאמרה בפירוש בדברי רבי יוחנן אלא הוסקה מדבריו של רבי יוחנן על אודות לאו שאין בו מעשה. העונש הרגיל על מצוות לא תעשה הוא מלקות, אך אין לוקים על לאו שאין בו מעשה, שהרי לא עשה פעולה בגופו ולכן גם אינו נענש בגופו. עם זאת על שלוש מצוות לא תעשה לוקים למרות שאין בהן מעשה של ממש אלא רק דיבור בפה: שבועת שקר, תמורה של בהמת קודש בבהמת חולין, וקללת חבירו בשם ה'. שבועת שווא – עונש מלקות נרמז בכתוב "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז), ולמדו כי דווקא ה' אינו סולח על שבועת שווא, אך בית דין מלקים את האדם ומנקים אותו מחטאו. רבי יוחנן אף למד מהאזכור הכפול של המילה 'שוא': "לא תשא...לשוא, כי לא ינקה...לשוא", שאדם הנשבע שבועת שקר הדומה לשבועת שווא - חייב גם הוא מלקות על אף שאין בה מעשה. התלמוד מסביר כי דברי רבי יוחנן לא נאמרו על שבועות על העתיד, שהרי הנשבע שלא יאכל ואכל - עשה מעשה, והנשבע שיאכל ככר זה (היום) ולא אכלה – אינו לוקה, אם מפני שלא עשה מעשה לדעת רבי יוחנן, ואם מפני שזו התראת ספק לדעת ריש לקיש. לפיכך יש להסביר כי דברי רבי יוחנן על מלקות של שבועת שקר הדומה בעיקרה לשבועת שווא נאמרו על שבועה על העבר ('אכלתי' ו'לא אכלתי') המכחישה את עובדות המציאות.

ההגדרה הכוללת של שבועת שקר ושל שבועת שווא עולה גם מן המשניות האחרות בפרק שלישי: "שבועה שלא אכל ככר זו, שבועה שלא אכלנה, שבועה שלא אכלנה, ואכלה, אינו חיב אלא אחת. זו היא שבועת בטוי שחיבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. נשבע לשנות את הידוע לאדם...זו היא שבועת שוא , שחיבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור" (ג, ז-ח).הביטוי "זו היא" משמש במשנה כדרך של הגדרה בעזרת דוגמה, וכל מה שאינו בכלל דוגמה זו אינו בכלל ההגדרה. בשבועת ביטוי ההגדרה כוללת שבועה על העתיד (לא יאכל ואכל) – והנשבע כן חייב מלקות וקרבן. הדוגמה שלא נזכרה במשנה ולכן אינה מוגדרת כשבועת שקר היא הנשבע על העתיד שיאכל ולא אכל – הפטור ממלקות אך חייב קרבן (כדעת רבי עקיבא). עם זאת, על אף שלא הזכירו במשנה בפירוש את הנשבע על העבר (אכלתי ולא אכלתי), דינו של זה כנשבע שבועת שקר, ולכן חייב מלקות לדעת רבי יוחנן, וחייב קרבן לדעת רבי עקיבא (ראו משנה ה, מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל). בעניין שבועת שווא ההגדרה "זו היא" מתייחסת למי שנשבע לשנות את הידוע לאדם - החייב מלקות ופטור מקרבן, ולפי זה ההגדרה מוציאה את הנשבע על העבר ("אכלתי" ו"לא אכלתי") - החייב גם מלקות וגם קרבן (כדעת רבי עקיבא המחייב קרבן על העבר).  

שיעור אכילה - במשנה נאמר: "'שבועה שלא אוכל' ואכל כל שהוא – חייב, דברי רבי עקיבא. אמרו לו לרבי עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה חייב? אמר להם רבי עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן?". התלמוד מברר האם רבי עקיבא סבור כי דווקא במקרה המיוחד של שבועה חייב אפילו על אכילת שיעור כל שהוא, או שבכל התורה כולה הוא סובר כרבי שמעון ש"כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לעניין קרבן". השאלה היא האם לדעת רבי עקיבא הגדרת אכילה בהלכות שבועה היא ייחודית ושונה משאר איסורי התורה, הואיל והאיסור תלוי בדבריו ויכול היה לומר בפירוש שהוא אוסר על עצמו אכילת כל שהוא, ולכן גם כאשר אומר את הדברים סתם כוונתו היא לשיעור כל שהוא. מסקנת הדברים היא שרבי עקיבא סובר כי שיעור שאר איסורי תורה הוא בכזית, שלא כדעת רבי שמעון. הוכחה אחת לכך היא משיטתו בעניין צירוף אוכל ושתייה בהלכות נזיר: "רבי עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית – חייב". הוכחה אחרת היא ממשנה ד: "שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים – חייב. ורבי שמעון פוטר". מאחר ששבועה אינה חלה על איסור הכתוב בתורה (כמו אכילת נבילות ושרצים), צריך לכלול בשבועה עוד דברים שאינם אסורים בתורה, ולכן לדעת תנא קמא (כלומר, רבי עקיבא) מדובר על מי שהוסיף על איסור אכילת שרצים בשיעור כזית שהוא האיסור המקורי בתורה, עוד איסור מיוחד באכילת כל שהוא בשבועה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בלשונות שבועה, בשבועת שקר ובשבועת שווא.

במשנה נאמר: "שבועות שתיים שהן ארבע: שבועה שאוכל, ושלא אוכל, שאכלתי, ושלא אכלתי". במשנה מתוארות ארבע שבועות שחייבים עליהן קרבן עולה ויורד לפי ספר ויקרא (פרק ה). הביטוי 'שאוכל' מתפרש לפי ההקשר שבו נאמרו הדברים. במקרה רגיל הנשבע מתחייב לאכול, אך במשנה בנדרים (ב, ב) נאמר: "שבועה שאוכל לך...- אסור", ושם ההקשר הוא של מי שמפצירים בו לאכול ("מסרבין"), והוא מסרב ואומר שלא יאכל וכדי לחזק את דבריו נשבע 'שבועה שאוכל', וברור כי כוונתו היא לאסור על עצמו את האכילה. יש המתקנים את נוסח המשנה בנדרים למי שאמר 'שאי אוכל' [=שאם אוכל], ואפילו שצליל המילים קרוב לביטוי 'שאוכל', ההנחה היא שהנשבע לא נכשל בלשונו, ובאמת התכוון שאינו רוצה לאכול (והביטוי 'אם' מציין הסתייגות).

לשונות שבועה בתורה – בספר ויקרא נאמר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (שם ה, ד), ובספר במדבר נאמר: "כל נדר וכל שבועת אִסר" (במדבר ל, יד) ומכאן שהלשונות 'מבטא' ו'איסר' מציינות שבועה. עם זאת האמוראים נחלקו בעקבות דברי הברייתא: "מבטא – שבועה, איסר –שבועה, איסור איסר, אם אתה אומר: איסר שבועה - חייב, ואם לאו - פטור' האם הלשונות הללו שוות בכוחן. אבייסבור כי הכתוב "או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה" (במדבר ל, ז) מלמד כי הלשון 'מבטא' עומדת בפני עצמה כלשון שבועה, אף מבלי להזכיר לשון שבועה בפירוש, בעוד שלגבי איסר התורה תמיד מזכירה גם לשון שבועה: "או אסרה על נפשה בשבעה" (שם, יא), ולכן מעמדו של הביטוי איסר הוא כשל התפסה בשבועה, כלומר, מי שאומר על מעשה מסוים שיהא אסור עליו כמו מעשה אחר שכבר נאסר בשבועה. רבאסבור כי מבטא ואיסר הן שתי לשונות שבועה, בעוד שהתפסה בשבועה אינה נחשבת כשבועה היוצאת מפיו של אדם. לפי דעתו איסר הוא ביטוי רב-משמעי, שאפשר לפרשו כנדר או כשבועה, והדבר תלוי בצורה המדויקת בה נאמרו הדברים, כפי שרומז הכתוב המזכיר את האיסור בין נדר לבין שבועה: "ואם בית אישה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבועה", דבר המוכיח על רב המשמעות הגלומה בביטוי זה.  

התלמוד דן במחלוקת אביי ורבא על מתפיס בשבועה: "אביי אמר: כמוציא שבועה מפיו, ורבא אמר: לאו כמוציא שבועה מפיו". המחלוקת באה לידי ביטוי בביאור דברי הברייתא: "איזהו איסר האמור בתורה? האומר: הרי עליו שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו פלוני, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראה ירושלים בחורבנה – אסור". ההנחה היא שאדם נדר שלא לאכול ביום מסוים, וכעת הוא רוצה לתפוס בכוח הנדר של יום זה יום אחר שיהיה אסור באכילה ובשתייה. אביי סבור כי הברייתא עוסקת בהתפסה הן בנדר והן בשבועה. ואילו רבא סבור כי השבועה היא התחייבות על פעולה ולא על איסור מחפץ, ולכן אין התפסה בשבועה כי התפסה דורשת חפץ. לפי זה הברייתא מבהירה את הכלל הנלמד מהכתוב "כי ידר נדר לה'" (במדבר ל, ג) – "עד שידור בדבר הנדור", כלומר, נדר נעשה על ידי שמתפיס את נדרו בדבר אחר שכבר התקדש באמירתו. בעניין זה מעירים כי היום שנהרג בו גדליה בן אחיקם הוא צום גדליה, ובדרך כלל ההלכה היא שאין מתפיסים בדבר האסור מצד עצמו (יום צום) אלא רק בדבר שהיה פעם מותר ונדרו לאוסרו, אך מאחר שצום זה אסור רק מדברי סופרים והסיבה שאדם זה אינו אוכל בו היא רק מחמת נדרו, הרי המתפיס ביום זה נחשב כמתפיס בדבר הנדור (בעלי התוספות).

שבועת שווא ושבועת שקר - בתלמוד דנים באיסורי השבועה: "לא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב), "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות כ, ז) ו"לא יחל דברו" (במדבר ל, ג). בסוגיה מובאות שתי מסורות משמו של רבי יוחנן על תחום חלותו של כל אחד מהאיסורים. לפי המסורת של רב דימי בשם רבי יוחנן החלוקה היא זו: המתחייב על העתיד (כגון 'אוכל' ו'לא אוכל') ולא קיים את דבריו - עבר על "לא תשבעו בשמי לשקר"; הנשבע על העבר ('אכלתי' ו'לא אכלתי') והמציאות אינה כדבריו - עבר על "לא תשא... לשוא"; והאוסר על עצמו דבר מסוים בקונמות (לשון מיוחדת בנדרים) ועבר על דבריו ונהנה – עבר על "לא יחל דברו". לפי מסורת של רבין בשם רבי יוחנן (בדף הבא) הנשבע על העבר – עבר על "לא תשבעו...לשקר", הנשבע על העתיד – עבר על "לא יחל דברו", והנשבע לשנות את הידוע לאדם – עבר על "לא תשא...לשוא". בברייתא מוסבר כי בעקרון "שוא ושקר אחד הן", כלומר, התורה משתמשת בביטויים שוא ושקר כמילים נרדפות ("לא תענה ברעך עד שקר" שמות כ,יב "ולא תענה ברעך עד שוא" דברים ה, טז), אבל אין הכוונה שיש רק איסור אחד על שבועת העבר, אלא יש שני איסורים שונים על העבר ואחד על העתיד – אך הם נחשבים לדבר אחד מפני שבשעת מתן תורה הם נאמרו מפי ה' "בדיבור אחד". מבחינה מעשית משמעות הדבר היא שעונשם שווה, וכשם שהנשבע לשקר במזיד - לוקה מלקות ובשוגג - חייב להביא קרבן עולה ויורד, כך גם הנשבע שבועת שווא לוקה או מביא קרבן. פיצול דומה בין מצוות זהות מוצאים בציווי על שבת. בדברות הראשונות נאמר: "זכור את יום השבת" (שמות כ, ז), ובדברות השניות בספר דברים נאמר: "שמור את יום השבת" (דברים ה, יב), ואף כאן מסבירים כי "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" כדי ללמד שכל המחויב בשמירת שבת חייב גם בזיכרון השבת במצוות הקידוש, ולכן נשים החייבות לשמור שבת חייבות גם לקדש על היין.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהעלם, מקצת ידיעה וספק ידיעה.

העלם - במשנה נאמר: "רבי אליעזר אומר: 'השרץ...ונעלם ממנו' (ויקרא ה, ב), על העלם שרץ חייב, ואינו חייב על העלם מקדש. רבי עקיבא אומר: 'ונעלם ממנו והוא טמא' (שם) – על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש. רבי ישמעאל אומר: 'ונעלם' 'ונעלם' שתי פעמים, לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש". הסוגיה דנה בביאור מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא. לפי חזקיההמחלוקת היא על אודות מי שנטמא ואינו יודע אם נטמא בשרץ או בנבילה – והשאל היא האם מאחר שאדם זה יודע שהוא טמא אין זה משנה אם נטמא בשרץ או בנבילה,  או שחלק מהידיעה היא לדעת במה נטמאתי. שיטתו של רבי אליעזר היא שהטמא צריך לדעת כיצד בדיוק נטמא, בניגוד לשיטתו בעניין קרבן חטאת שוגג, שם הוא סובר כי אינו חייב לדעת את החטא המדויק שחטא בו אם יודע בוודאות שחטא (אינו יודע אם אכל חלב או נותר האסורים שניהם). רבי יהושע חולק על רבי אליעזר בנושא זה וסובר כי אדם צריך לדעת בוודאות מה היה החטא, כדברי הכתוב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" (ויקרא ד, כג). לפי רבי יוחנן אין הבדל בין רבי אליעזר ורבי עקיבא, והמחלוקת היא רק על אודות המקור המדויק להלכה זו בכתוב ("משמעות דורשין"), ומסופר כי רב ששת היה מחליף את מדרשו של רבי אליעזר לרבי עקיבא ואת מדרש רבי עקיבא ייחס לרבי אליעזר. האמוראים דנים מה יהיה הדין לדעת רבי אליעזר ורבי עקיבא במקרה שבו נעלמו ממנו גם הטומאה וגם המקדש: האם מאחר שהעלם טומאה בידו - חייב, או שמאחר שהעלם מקדש בידו – פטור.  יש האומרים כי במקרה זה אפשר להשתמש במבחן האפקטיביות: איזו ידיעה תגרום לאדם לפרוש ולצאת מהמקדש – ידיעת הטומאה או ידיעת המקדש, אך יש הסוברים כי מבחן זה אינו יעיל, שכן הידיעה על טומאה ועל מקדש היא ידיעה אחת שכל אחד מחלקיה משפיע זה על זה, ואדם אינו פורש מן המקדש אם אינו יודע שהוא טמא, ואינו חושש לטומאה אם אינו יודע שהוא עלול לטמא את המקדש.

מקצת ידיעה – התלמוד דן בתוספתא במסכת טהרות (ו, ז): "שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, והלך בראשון ולא נכנס (למקדש), בשני ונכנס – חייב (קרבן חטאת כי וודאי נטמא באחד השבילים). הלך בראשון ונכנס. הזה ושנה וטבל (ונטהר מהטומאה), ואחר כך הלך בשני ונכנס – חייב. רבי שמעון פוטר. ורבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן (גם במקרה הראשון) משום רבי שמעון". התלמוד מסביר כי לדעת רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון בר יוחאי כלל אינו חולק כי מי שהלך בשני השבילים ויודע שהלך בשניהם חייב, ובמקרה הראשון של התוספתא מדובר על מי שהלך בשביל הראשון ובשעה שהלך בשביל השני - שכח שהלך בשביל הראשון. מקרה זה מכונה בסוגיה "מקצת ידיעה" – שהרי ידיעתו היא חלקית, והוא יודע שהלך בשביל אחד והיה בשביל זה ספק טומאה, ונחלקו תנא קמא ורבי שמעון על דינה של מקצת ידיעה: תנא קמא סבור שמקצת ידיעה הרי היא כידיעה שלמה, ואילו רבי שמעון סבור שמקצת ידיעה אינה ידיעה.

ספק ידיעה – התלמוד דן גם במקרה השני שבתוספתא: "הלך בראשון ונכנס, הזה ושנה וטבל, חזר והלך בשני ונכנס – חייב, ורבי שמעון פוטר" (שם). התלמוד מעיר כי מקרה זה הוא "ספק ידיעה", כלומר ידיעה של ספק, האיש יודע בוודאות שהלך בשביל מסוים אך מבחינתו הוא ספק טמא, ולפיכך אין הוא יודע דבר וודאי אלא יודע דבר הנתון בעצמו בספק. רבי יוחנן סבור כי בטומאת מקדש וקדשיו החמירו לעשות "ספק ידיעה" כידיעה, ואילו ריש לקיש סבור כי המשנה שנויה כדעת רבי ישמעאל הסובר כי אדם חייב קרבן גם אם לא ידע לפני שנכנס למקדש שהוא טמא או שזהו המקדש, ודי בכך שנודע לו בסוף שהוא טמא, או נודע לו שזה המקדש. התלמוד דן בהסברים של ריש לקיש ורבי יוחנן ומשווה זאת לדבריהם בעניין אשם תלוי הבא על ספק עבירה בשוגג: "אכל ספק חלב ונודע, ספק חלק ונודע. רבי אומר: כשם שמביא חטאת על כל אחד ואחד, כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד. רבי שמעון בן יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו משום רבי שמעון: אינו מביא אלא אשם תלוי אחד, שנאמר: "על שגגתו אשר שגג" (ויקרא ה, יח) – התורה ריבתה שגגות הרבה ואשם תלוי אחד". לדעת רבי יוחנן בעניין טומאת מקדש וקדשיו נאמר "ונעלם" ולכן מחייבים אותו גם בידיעת ספק, ואילו באשם תלוי נאמר "או הודע אליו חטאתו" (שם ד, כח) ולכן ידיעת ספק אינה נחשבת כידיעה. הטעם שלדעת רבי יהודה הנשיא ידיעת ספק מחלקת לחטאות היא בגלל ההשוואה בין ידיעת ספק באשם תלוי לבין ידיעות ודאי המחלקות לחטאות (על כל מעשה שיש בו העלם וידיעת חטא חייב קרבן חטאת). ולדעת ריש לקיש שיטת רבי יהודה הנשיא היא ידיעות ספק מחלקות לחטאת מפני שספק ידיעה נחשב כידיעה, אך אין להעמיד את המשנה כדעתו של רבי, אלא כדעת רבי ישמעאל, כדי להדגיש שדעת רבי ישמעאל היא שאין צורך בידיעה קודם החטא, ואין לכך מקור בכתובים (שהרי הכתוב נדרש להעלם מקדש) או במסורת חכמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור נידה.

במשנה נאמר: "זו היא מצוות עשה שבמקדש אין חייבין עליה. איזו היא מצוות עשה שבנדה שחייבין עליה? היה משמש עם הטהורה ואמרה לו: נטמאתי, ופירש מיד – חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו". בדף הקודם הוסבר כי הפורש מביאה של אישה נידה - חייב שתי חטאות על שגגתו. דבר זה אפשרי בתלמיד חכם הבא על אשה סמוך לזמן וסתה, היודע כי מצד הדין אסור לבוא על אשה בזמן שבו היא רגילה לראות דם מחזור, אך טועה לחשוב שיש לו זמן לבעול קודם שתראה דם וסת, ולכן הוא חייב קרבן שגגה על שבא עליה תחילה. החטאת השנייה היא על שפרש מיד, מפני שלא ידע כי יש הנאה מרובה כשפורש מיד יותר מאשר אילו היה ממתין ושוהה עד שאיבר מינו יחדל מלהיות קשה (והוא מכונה בסוגיה "תלמיד חכם לזו, ואין תלמיד חכם לזו").

איסורי נידה - התלמוד מחפש את המקור במקרא לאיסורים השונים של נידה: איסור אחד הוא לבוא על הנדה. איסור זה נלמד מהכתוב "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט), איסור אחר הוא לפרוש מנדה כשראתה דם בשעת התשמיש. איסור זה כולל מצוות עשה להמתין בפרישה כדברי הכתוב "ואם שכב ישכב...ותהי נדתה עליו" (שם טו, כד), וכולל איסור לא תעשה שלא לפרוש מיד, לפי הכתוב "לא תקרב", שאפשר לפרשו גם כ"לא תפרוש" לפי ישעיהו (סה, ה). איסור שלישי הוא לפרוש מאישה סמוך לוסתה כפי שמלמד הכתוב "והזרתם את בני ישראל מטמאתם" (ויקרא טז, לא).

התלמוד מחפש אזכור של האיסורים גם במשנה. איסור פרישה שנוי במשנה במסכת שבועות (ב, ד): "היה משמש עם הטהורה ואמרה לו 'נטמאתי' ופירש מיד – חייב". איסור כניסה (לבוא על אשה סמוך לוסתה) שנוי במשנה במסכת נדה (ב, ב): "נמצא על שלו (דם על מטלית שמקנח בה את איברו לאחר התשמיש וברור שבא מן האישה) – טמאין וחייבין קרבן, נמצא על שלה (על מטלית שלה וייתכן שירד לאחר התשמיש) – טמאים בספק ופטורים מן הקרבן". רב אדא סבור כי משנה זו אינה מדברת על מי שבא על אשתו סמוך לזמן ווסתה החייב חטאת על הביאה, אלא על מי שבא על אשתו שלא בזמן ווסתה החייב חטאת על הפרישה. משנה זאת נשנתה אם כן כדי ללמד על החובה של בדיקת האישה, שהרי בדיקת הבעל נשנתה כבר במסכת שבועות. רבינא, רבו של רב אדא, סבור כי הביטוי "נמצא" במשנה בנדה מתייחס לדבר המתרחש זמן מסוים לאחר שפרש מן האישה, בעוד שאיסור פרישה הוא מיד בשעת התשמיש כשאומרת לו שנטמאה, והוא יודע על כך מיד ואין צורך בבדיקה. רבינא היה אחד מרבותיו של רב אדא, ורבא מורה לרב אדא לציית לדברי רבו בעניין זה. הסוגיה מסבירה כי הטעות של רב אדא בפירוש המשנה קשורה לנוסח לשון הברייתא שהייתה בידו, לפיה הבדיקה של "נמצא על שלו\שלה" היא חלק ממצוות עשה של פרישה – "זו היא מצוות עשה שבנדה", אך רבא מתקן את נוסח הברייתא ל"זו מצוות לא תעשה שבנדה", ומפרש כי תפקיד הבדיקה היא לבחון אם עבר על מצוות לא תעשה, שלא לבוא על הנדה, ולא מצוות עשה של פרישה.    


פרישה מיד או לאחר זמן
– התלמוד מסביר כי אם אישה רואה דם בשעת תשמיש - הבעל צריך להמתין ולנעוץ את צפורניו בקרקע (ולהתגבר על יצרו) עד שאבר המין "ימות" (לא יהיה קשה יותר). האמוראים רבא ואביי נחלקו מדוע הבעל חייב להמתין עד שימות האיבר. לפי רבא הסיבה שיש להמתין היא מפני שהמשמש באיבר מת – פטור מקרבן. אמנם, לפי שיטה זאת קשה להבין מדוע כאשר פרש מיד חייב קרבן, שהרי היה אנוס ולא התכוון לעבירה. לפי אביי, המשמש באבר מת חייב, ובין אם פרש מיד כשאיבר מינו קשה או לאחר זמן כשאיבר מינו "מת" – חייב. הסיבה שחייב להמתין היא כדי למעט את הנאתו כשהוא פורש מאשתו, ואם לא עשה כן יש בו צד שוגג ולא רק אנוס - וחייב קרבן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאה בעזרה.

במשנה נאמר: "נטמא בעזרה...והשתחווה או ששהה בכדי השתחוואה, או בא לו בארוכה (דרך ארוכה) – חייב, בקצרה – פטור". בדף הקודם הוסבר כי חייב על השתחוויה ועל שהייה בלי השתחוויה. שהייה היא זמן של אמירת הפסוק "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (דביר הימים ב, ז, ג). עוד הוסבר כי השתחוואה שלא כלפי המקדש אינה נחשבת השתחוויה. בדף זה דנים בנושאים שונים הקשורים לשהייה בטומאה במקדש, ומבררים את מסורת ההלכה בעניין זה.

שהייה –היא שיעור זמן של השתהות ועמידה במקום אחד במקדש.א. מלקות – המשנה קבעה כי השוהה בטומאה במקדש חייב קרבן, אך יש לדון אם זהו גם תנאי לעונש מלקות של מי שנטמא ושהה במזיד במקדש. ב. תלה עצמו באויר – התלמוד דן על דינו של אדם העומד באוויר העזרה אך לא נוגע ברצפת העזרה. מאחר שהעומד באוויר אינו מסוגל להשתחוות יש לשאול האם איסור השהייה חל על כל אדם המצוי בפנים המקדש, בין אם הוא מסוגל להשתחוות או אינו מסוגל להשתחוות, או שהשהייה מגדירה איסור רק ביחס להשתחוויה, ורק מי שיכול באופן מהותי להשתחוות חייב. ג. טומאה במזיד– האם השהייה היא איסור רק למי שבאה עליו טומאה באונס בעזרה, או גם מי שטימא את עצמו במזיד, החייב רק אם שהה במקדש.   ד. נזיר בקבר – האם איסור שהייה מתייחס דווקא למקדש, או שגם נזיר המצוי בבית קברות אינו נטמא אלא אם שהה שם. כל הבעיות הללו לא מוכרעות בסוגיה ("תיקו"). ה. צירוף שהיות – התלמוד דן בדינו של הנטמא במקדש ויוצא לאחר שנטמא בדרך הקצרה אך עומד בכל פעם ושוהה זמן מועט, והאם יש לצרף את כל השהיות לכדי השתחוויה – והדבר עומד בספק.

בהמשך המשנה נאמר: "בא לו בארוכה – חייב, בקצרה – פטור", והתלמוד דן במסורת ההלכה העולה ממשפט זה. ההגדרה של שהייה היא שיעור זמן שבו האדם עומד במקום, ולפיכך מוסכם כי ההגדרה של "בא בארוכה" ו"בא בקצרה" (מי שיצא מבית המקדש בדרך הארוכה כשנטמא) היא של מי שאינו שוהה אלא ממשיך ללכת כל הזמן. ההגדרה היא מורכבת מפני שאפשר להציגה הן כשיעור מרחק והן כשיעור זמן. ההנחה היא שאם הולך בדרך הקצרה - מקלים שלא להתחשב בשיעור הזמן אלא רק בשיעור המרחק, ואפילו אם הלך בדרך הקצרה בקצב איטי של צעדי עקב בצד אגודל במשך כל היום כולו – פטור. התלמוד דן האם אפשר גם לחשב את הדבר רק לפי שיעור הזמן בלי שיעור המרחק, וכך להקל ולפטור את הרץ בדרך הארוכה בשיעור זמן של הליכה בדרך הקצרה. מסקנת הדברים היא להחמיר, מאחר ש"לא נתנה ארוכה להדחות אצלו", ואין להקל ולחשב לפי שיעור הזמן בלי להתחשב במרחק. אגב הדברים מבחינים בין כהן טמא המשמש במקדש החייב מיתה בידי שמיים לבין השוהה במקום אחד החייב כרת. כהן העושה את עבודת המקדש חייב מיתה בידי שמיים אם הוא לא שוהה במקום אחד (אז יהיה חייב כרת). דבר זה אפשרי אם הוא עובד את אחת עבודות המקדש תוך כדי שהוא יוצא בדרך הקצרה, כמו למשל להפוך בצינורא (כעין מזלג) את איברי הקרבנות שעל המזבח כדי לזרז ולמהר את זמן שריפתם. ומוכיחים כי היפוך הבשר בדרך זו נחשב כעבודת המקדש, וכפי שהזר העושה אותה חייב עליה מיתה בידי שמיים, כך גם כהן העובד בטומאה - חייב עליה מיתה בידי שמיים.

ביאה למקדש או לבית המנוגע -  בתורה נאמר על טומאת יולדת: "ואל המקדש לא תבא" (ויקרא יב, ד). עוד נאמר על הנכנס לבית שיש בו נגע צרעת: "והבא אל הבית...יטמא עד הערב" (שם יד, מו). בכתובים אלה האיסור הוא לבוא אל המקדש או אל הבית המנוגע, ולמדו משם כי ביאה למקדש היא כדרך שרגילים לבוא אל מקום, בעת שפניו פונות אל המקום. מטעם זה גם טמא שנכנס דרך הגגות של העזרה, שהיו על גבי הלשכות, ולא התקדשו בקדושת המקדש - פטור מביאת מקדש לפי שאין  דרך הכניסה הרגילה אל העזרה. אם בא אל המקום והפנה את גבו ("דרך אחוריו"), אין הדבר נחשב לביאת מקדש או לכניסה לבית המנוגע. אבל אם נכנס האדם כולו אל הבית, אפילו אם נכנס דרך אחוריו, הרי הוא טמא ויש להחשיבו כמו אחד הכלים שבבית כדברי הכתוב "ולא יטמא כל אשר בבית" (שם לו).

טומאת נדה – במשנה נאמר: "זו היא מצוות עשה שבמקדש אין חייבין עליה. איזו היא מצוות עשה שבנדה שחייבין עליה? היה משמש עם הטהורה ואמרה לו: נטמאתי, ופירש מיד – חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו". התלמוד מסביר כי הדברים נאמרו בזיקה למשנה במסכת הוריות המחייבת בית דין בהוראת טעות רק כאשר הורו בנושא שעונשו חטאת כמו טומאת נדה, ולא בנושא כמו ביאת מקדש בטומאה שחייב עליה רק קרבן עולה ויורד. האמוראים מסבירים כי מי שבא על נדה וראתה דם בעת שבא עליה – חייב שתי חטאות על שגגה זו, האחת על שבא עליה מתחילה (כניסה), והאחת על שפרש מיד כשאיבר מינו זקוף, שאף בפרישה זו יש לו הנאה. הסוגיה קובעת כי מי ששימש עם האישה לפני זמן וסתה הרגיל וראתה דם – נחשב לאנוס. אדם זה בא אמנם על אשה סמוך לוסתה, אף שידע כי אסור לבוא על אישה ממש לפני וסתה (בעונה הסמוכה לוסתה), אך שגג וחשב שהוא יכול לבעול לפני שתתחיל הווסת, וגם שגג ולא ידע שאסור לפרוש מאישה מיד אלא יש להמתין עד שלא תהיה לו הנאה בפרישה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקידוש העזרה ובהשתחוויה.   
 
קידוש העיר והעזרה - במשנה נאמר: "אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותמים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר. ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם, וכל ישראל אחריהם. הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. וכל שלא נעשה בכל אלו, הנכנס לשם אין חייבין עליה". האמוראים נחלקו האם יש חובה לעשות לפי כל התנאים המתוארים במשנה, ומה דינו של שטח שהתקדש רק באחד הדברים: "רב הונא אמר: בכל אלו, ורב נחמן אמר: באחת מכל אלו". טעם המחלוקת קשור למעמדה של קדושה ראשונה: לדעת רב הונא הקדושה הראשונה של המקדש בימי דוד ושלמה קידשה את המקום גם לשעתה וגם לעתיד לבוא, וטקס קידוש העיר המתואר בספר נחמיה (פרק יב) נעשה כזכר לקדושה הראשונה ולא כדי לקדש את העיר, אבל כאשר מרחיבים את שטח העיר יש צורך בכל אחד מהדברים הנזכרים במשנה. לדעת רב נחמן הקדושה הראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, וטקס קידוש העיר המתואר בספר עזרא נעשה בגלל הצורך לקדש את העיר, אפילו שלא היו בתקופת עזרא מלך או אורים ותומים, ומכאן שדי בחלק מן הדברים הנזכרים במשנה כדי לקדש את שטח העזרה הנוסף. בתוספתא (סנהדרין ג, ד) מתואר כי בירושלים היו שתי "ביצות" על הר הזיתים, וכי התחתונה התקדשה בכל אחד מהדברים הנזכרים במשנה, ונהגו לאכול שם מעשר שני או קדשים קלים, ואילו העליונה לא התקדשה בכולם ולא נהגו לאכול בה. את הביצה העליונה לא היו יכולים לקדש לגמרי מפני שלא היו באותה תקופה מלך ונביא, אך בכל זאת החליטו להרחיב את תחום העיר מפני שחששו כי מדובר בנקודת תורפה של העיר, והאויבים עלולים לכובשה משם. 

קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא -  בתלמוד מוסבר כי הנושא של קדושה ראשונה "קדשה\לא קדשה לעתיד לבוא" אינו מוסכם ויש מסורות שונות בדבר משמו של רבי ישמעאל ברבי יוסי. לפי מסורת אחת חכמים מנו במשנה במסכת ערכין (ט, ו) ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון שהתקדשו בימי עזרא, אך לא ידעו לזהות בתקופת עזרא את כל הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ולפיכך לא מנו אותם ברשימה של המשנה ולא קידשו אותם. לפי מסורת אחרת חכמים מנו ברשימה את הערים שמצאו, אך כל עיר אחרת שיש עליה מסורת אבות שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון קדושה אף היא מעצמה, מפני שקדושה ראשונה קדשה אותה גם לעתיד לבוא. התלמוד מסביר כי לדעת רבי יהושע אפשר להקריב קרבן במקום המקדש אפילו שאין בית מקדש, ולאכול קדשים קלים ומעשר שני גם בלי חומה מפני שקדושה ראשונה לא בטלה, אף על פי שאין מקדש או חומה המסמנים את תחום הקדושה. רבי אליעזר מחזיק  מסורת לפיה בימי עזרא בנו קלעים להיכל וקלעים לעזרות, כדי שאפשר יהיה לאכול קרבנות, ולא הסתמכו על הקדושה הראשונה, אבל יש אפשרות לומר שהקלעים הללו לא היו קשורים לקידוש המקום אלא נעשו לצניעות בלבד, כדי שלא יהיו מקום ההיכל והעזרות בלי מחיצות שיסתירו אותם מן העם.    

טומאה בעזרה - במשנה נאמר: "נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה, וזכור את המקדש, נעלם ממנו מקדש וזכור לטמאה נעלם ממנו זה וזה, והשתחוה או ששהה בכדי השתחואה, בא לו בארכה, חייב, בקצרה, פטור". בתלמוד מוסבר כי אדם מתחייב הן כאשר נכנס לעזרה כשהוא כבר טמא, והן כאשר נטמא בעזרה, וראיה לדבר היא כפילות הכתובים "את משכן ה' טמא" (במדבר יט, יג), "כי את מקדש ה' טמא" (שם כ). המונחים משכן ומקדש הם שמות נרדפים בתורה המופיעים אף בסמיכות זה לזה כמו בכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן" (שמות כה, ח-ט). בכתוב זה אפשר היה אמנם להשתמש במונח אחד קבוע, אך לא השתמשו בו כדי לומר שיש להיזהר להיכנס למקדש בטומאה, ולשהות במקדש בטומאה שאירעה במקדש עצמו. 

השתחוויה – המשנה קובעת כי "השתחווה או ששהה בכדי השתחוואה חייב". התלמוד מעיר על מספר עניינים: א. זמן השתחוויה - מן המשנה עולה כי האיסור הוא גם על השתחוויה וגם על שהייה בשיעור זמן של השתחוויה. התלמוד מסביר כי השתחוויה היא כריעה בלבד, ואילו זמן של שהייה בכדי השתחוויה הוא זמן ארוך יותר של שכיבה בפשיטת ידיים ורגליים על הארץ. זמן זה שווה בערך לזמן של אמירת הכתוב: "וכל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב, ז, ג), או לפי דעה אחרת זמן אמירת הפסוק מהמילה "ויכרעו" עד סופו. כיוון ההשתחוויה- אם השתחווה כנגד בית המקדש בעת שפניו למקדש – חייב מיד כאשר עשה השתחוויה אפילו שלא שהה, אך אם השתחווה כלפי חוץ ולא כנגד המקדש – חייב רק אם שהה זמן השתחוויה. קידה, כריעה והשתחוויה -  קידה היא כיפוף קומה עד שפניו נוגעים בארץ, כריעה היא ירידה על ברכיים, והשתחוויה היא שכיבה בפישוט ידיים ורגלים, כפי שעולה מהכתובים במקרא בעניינים אלה.  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתוספת שטח לעזרה ולירושלים.

במשנה נאמר: "אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא, ואורים ותומים, וסנהדרין של שבעים אחד ובשתי תודות ובשיר. ובית דין מהלכין, ושתי תודות אחריהן, וכל ישראל אחריהם. הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת, וכל שלא נעשית בכל אלו, הנכנס לשם אין חייב עליה". דברי המשנה מתארים הוספת שטח לעזרה או לירושלים. עזרה– את האפשרות להוסיף על שטח המקדש למדו מדברי הכתוב "וכן תעשו" (שמות כה, ט) בחנוכת המשכן. ההבדל בין המשכן למקדש הוא שמשה משח את כלי המשכן בשמן המשחה ובמשיחה זאת התקדשו לעבודה, אך לדורות אין הכלים מתקדשים במשיחת שמן אלא בעבודה (שירות) לפי הכתוב "אשר ישרתו בם בקדש" (במדבר ד, יב). ירושלים- הוספת שטח לירושלים מתבססת על תיאור חנוכת חומת ירושלים בימי עזרא: "ובחנכת חומת ירושלם...ואעמידה שתי תודת גדולת ותהלכת לימין מעל לחומה, לשער האשפת" (נחמיה יב, כז-לא).

תוספת על ירושלים ותוספת על עזרה – ירושלים מתקדשת בקרבן תודה הנאכל בכל העיר, והעזרה מתקדשת בדבר הנאכל בעזרה – שיירי מנחה. קרבן תודה בא מן הצאן או מן הבקר, והתלמוד מסביר כי הביטוי "תודות גדולות" בספר נחמיה אינו מתייחס לפרים, שכן אז היה נאמר הדבר בפירוש. ביטוי זה גם אינו מתייחס לחשיבות הקרבן, שכן כלפי שמיים אין שום חשיבות מיוחדת לגדול הקרבן: בהמה, עוף או מנחת סולת. כוונת הביטוי היא לחם התודה: עשרים עשרונים של סולת, שמחלקים לשניים - עשרה עשרונים של חמץ ועשרה עשרונים של מצה. מעשרה עשרונים של החמץ מכין עשרה לחמי תודה, ומהעשרה של המצה מכין שלושים חלות: עשר מאפה תנור, עשר רקיקים ועשר רבוכה. חלות החמץ הן אם כן החלות הגדולות שבלמי התודה, ובהן היו מקדשים את תוספת העיר. ירושלים מתקדשת בלחמי תודה מפני שקרבן תודה מגדיר את תחום ירושלים: לחמי התודה נאכלים דווקא בירושלים ונפסלים כשהם יוצאים ממנה. בדומה לכך גם העזרה מתקדשת בשיירי המנחה שלא הוקרבו על המזבח המגדירים את מקום העזרה: שיירי מנחה מותרים לאכילת כוהנים רק בתוך העזרה ונפסלים כשהם יוצאים ממנה. התלמוד מסביר שבניגוד להוספה על ירושלים בלחמי חמץ, אסור לעשות את שיירי המנחה חמץ כדברי הכתוב "לא תאפה חמץ חלקם" (ויקרא ו, י), ואסור להחמיץ מנחה גם לאחר שכבר התקדשה. הסיבה שמרחיבים את העזרה בשיירי המנחה ולא בשתי הלחם (מנחת חמץ הקרבה בחג השבועות), היא שאסור לבנות את בית המקדש בלילה במוצאי חג שבועות, ובכל זמן שיבוא לאחר מכן - קרבן שתי הלחם ייפסל בלינה (יעבור עליו לילה ויפסל מהקרבה).

שיר וריפוי בשיר - במשנה נאמר כי קידוש העיר והעזרה נעשה בתהלוכה ובשיר, סדר המזמורים כלל את שיר של תודה (תהלים פרק ק), שיר של פגעים (פרק צא) המכונה אף שיר של נגעים, ולאחר מכן אומרים את "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" (פרק ג). מזמורים אלו מועילים כנגד נגעים ופגעים. בסוגיה מסופר כי היו חכמים שאמרו מזמורי תהלים אלו לפני השינה, כדי שלא תבוא עליהם רעה בעת השינה, ואף שאסור להתרפא על ידי דברי תורה, ללחוש שם שמיים על רוק שעל מכה, איסור זה הוא כאשר יש בזיון לדברי התורה (שאומרם על גבי רקיקה), או מפני שהאדם מאמין כי הרפואה באה לו מקריאת הפסוקים, אך אם האדם אומר פסוקים כדי להגן על עצמו אך לא על פצע מסוים – הדבר מותר ואף רצוי.    

סדר ההליכה –במשנה נאמר: "ובית דין מהלכין, ושתי תודות אחריהן, וכל ישראל אחריהם. הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת". התלמדו מסביר כי קרבנות התודה היו מהלכים לפני בית דין, כמשמעות לשון הכתוב: "וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה" (נחמיה יב, לא- לב), ולא כפשט דברי המשנה, ויש להסביר את המשנה לאור הכתוב ולא להיפך. התנאים נחלקו כיצד היו מהלכות שתי התודות: "זו לצד זו" או "זו אחר זו". על פי זה נחלקו בשאלה מקבילה האם בביטוי "הפנימית" הכוונה היא לתודה הקרובה לחומה או הקרובה לבית דין. התלמוד מברר מדוע הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת, והוא מגיע למסקנה כי אין זה סדר הגיוני: לפי האומר שהלכו זו אחר זו –  אין הן מקדשות ביחד, שכן הראשונה מקדשת והשנייה הולכת אחריה, בניגוד להוראת המצווה שיהו שתיהן מקדשות, ולפי האומר כי הלכו זו כנגד זו – הן מקדשות יחד אך אין זה ברור מדוע אחת נאכלת ואחת נשרפת, ומכאן יש להגיע למסקנה כי סדר הליכתם נקבע לפי דברי נבואה ולא לפי סדר הגיוני.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בידיעות הטומאה.

במשנה נאמר: "אחד ישראלים, ואחד כהנים, ואחד כהן משוח  (מתכפרים בשעיר המשתלח). מה בין ישראלים לכהנים ולכהן משוח, אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טמאת מקדש וקדשיו. רבי שמעון אומר, כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים. כשם שודויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך ודויו של פר מכפר על הכהנים". בדף הקודם הוסבר כי רבי יהודה הוא התנא החולק על רבי שמעון. רבי יהודה סובר כי שעיר המשתלח מכפר על עוונות כל העם – ישראל וכהנים - לפי הכתוב "וכפר את מקדש הקדש...ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג), אך פר החטאת של הכהן הגדול מכפר על טומאת מקדש וקדשיו של הכהנים. רבי שמעון סובר כי לכוהנים יש קרבנות מיוחדים לכפרה על עבירות ועל טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר המשתלח מכפר רק על עבירות של עם ישראל כדברי הכתוב: "ושחט את שעיר החטאת אשר לעם" (שם טו). בדף זה מוסבר כי שעירי העזים נקנים מכספי הציבור: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים" (שם ה), ואילו פר החטאת נקנה מכספו הפרטי של הכהן הגדול ולא מכספי הציבור או כספי הכוהנים, כדברי הכתוב "פר החטאת אשר לו". מאחר שהקרבן מכפר על בני משפחתו של הכהן הגדול הוא מכפר גם על כלל הכוהנים  הנחשבים מבחינה זו לבני ביתו ולכן הם בכלל "וכפר בעדו ובעד ביתו". רבי שמעון סבור כי יש להקביל את  הכפרה של קרבנות העם לקרבנות הכוהנים, ולכן הכהן הגדול מתווודה על פרו פעמיים וזורק את דם הפר – כנגד שעיר החיצון, שעיר הפנימי ושעיר המשתלח, ואילו לדעת רבי יהודה הכוהנים מתכפרים על שאר עבירות בשעיר המשתלח כמו שאר העם, ושני הוידויים אינם עבור הכוהנים, אלא הכהן הגדול מתוודה על חטאיו פעם אחת, ומתוודה על חטאיהם של אנשי ביתו בפעם אחרת, וסדר הדברים הוא כזה כדי שיבוא לכפר כשכבר התכפר לו החטא (מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב). 

במשנה נאמר: "ידיעות הטומאה – שתיים שהן ארבע: נטמא וידע, ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את הקודש (אוכל בשר קודשים). נעלם ממנו הקודש וזכור את הטומאה. נעלמו ממנו זה וזה ואכל את הקודש ולא ידע ומשאכל ידע – הרי זה בעולה ויורד. נטמא וידע, ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש. נעלם ממנו מקדש, וזכור את הטומאה, נעלם ממנו זה וזה, ונכנס למקדש ולא ידע, ומשיצא ידע – הרי זה בעולה ויורד...רבי אליעזר אומר: 'השרץ...ונעלם ממנו' – על העלם שרץ חייב, ואינו חייב על העלם מקדש. רבי עקיבא אומר: 'ונעלם ממנו והוא טמא' – על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש. רבי ישמעאל אומר: 'ונעלם' 'ונעלם' שתי פעמים, לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש". משנה זו ממשיכה את המשניות בפרק הקודם (א, א-ב) ומבהירה מה צריך אדם לדעת ולשכוח כדי להתחייב בקרבן עולה ויורד על טומאת המקדש כאמור בספר ויקרא (פרק ה).

לפי המשנה יש שלושה סוגים של ידיעה: ידיעת טומאה (יודע שהוא טמא), ידיעת מקדש (יודע שנכנס למקדש) וידיעת קודש (יודע שאכל קודשים. כוונת הביטוי "ידיעות הטומאה שתיים" – היא לידיעה בתחילה ובסוף, "שהן ארבע" – ביחס לקודש וביחס למקדש. התלמוד מעיר כי בגלל שלושת סוגי הידיעה, יש בסך הכל שש ידיעות (לכל סוג ידיעה – ידיעה בתחילה וידיעה בסוף), ולפי עמדה קיצונית עוד יותר יש אפילו שמונה ידיעות – אם מפצלים את ידיעות הטומאה לידיעת טומאה ביחס לכניסה למקדש וידיעת טומאה ביחס לאכילת קודש, ולכל אחת מכפילים בידיעה בתחילה וידיעה בסוף. התלמוד מסביר שאמנם אפשר לצמצם את ידיעות הטומאה על ידי הקביעה "שם טומאה אחת היא", ולא לספור ידיעות טומאה גם לקודש וגם למקדש, אך צמצום זה רק מוריד משמונה לשש, ולפיכך באמת יש לספור שמונה ידיעות שונות, והצמצום משמונה לארבע הוא בגלל שאין מתחשבים בכל הידיעות, אלא רק בידיעות שבסוף, אם מפני שידיעות אלו מחייבות אדם בסופו של דבר בקרבן עולה ויורד ולא הידיעה בתחילה שהיא רק ידיעת העבירה, ואם מפני שבכל התורה כולה הידיעה על החטא היא לאחר החטא, ואילו ידיעות לפני החטא הן דרישה מיוחדת כאן שאינה קיימת בכל התורה כולה.

הגדרת ידיעה והעלמה - התלמוד דן בדרגת הידיעה הדרושה: לעניין טומאה – מה דינו של אדם שנעלמו ממנו הלכות טומאה: אדם שכלל לא ידע ששרץ או צפרדע טמאים מהתורה – אי ידיעה יסודית של החוק עד כדי כך שיש  ללמוד את הדברים במקרא, אינה נחשבת לעניין זה כאי ידיעה של ממש. אדם ידע שנגע בשרץ בגודל עדשה, אך לא זכר האם נטמא בנגיעה בשרץ קטן – הדבר נחשב כידיעה מאחר שיודע ששרץ מטמא, ורק שכח ונעלמו ממנו פרטי ההלכות – ולכן הדבר נחשב כהעלם דבר. לעניין מקדש – התלמוד דן בדינו של בן בבל שעלה לארץ ישראל נעלם ממנו מקום המקדש (לפי דעת רבי יהודה הנשיא הסבור כי חייב על העלם מקדש,) וגם כאן השאלה היא האם הוא נחשב כמי שיודע שיש מקדש בעולם, או שמאחר שלא ידע את מקום המקדש – הדבר נחשב כהעלמה וייתכן שאדם לא יידע היכן המקדש. ושתי השאלות בדבר דרגת הידיעה לעניין טומאה ולעניין מקדש – אם היא ידיעה כללית או ידיעת פרטי הדברים - אינן באות לידי הכרעה ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכפרה בלי תשובה, ובכפרת הכהנים.

במשנה נאמר: "ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו – שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין – שעיר המשתלח מכפר". במשנה מונים את סוג העבירות עליהן באים קרבנות יום הכפורים אך לא נאמר כי המקריב מתכפר רק כשעשה תשובה. מכאן עולה כי שעיר המשתלח מכפר על עבירות אף בלי שעשה תשובה, והמשנה היא כדעת רבי יהודה הנשיא הסבור שיום הכפורים מכפר על כל עבירה חוץ מעל הפורק עול, מגלה פנים בתורה (מדבר בזלזול על התורה) או מפר ברית בשר, שאין יום הכיפורים מכפר עליהם אלא אם עשו תשובה, כדברי הכתוב: "כי דבר ה' בזה ואת מצוות הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במדבר טו, לא). במדרש תורת כהנים יש שתי דרשות על הכתוב "אך בעשור לחודש השביעי יום הכפורים הוא" (ויקרא כג, כז). לפי דרשה אחת המילה "אך" מגבילה ומצמצמת את כפרת יום הכפורים דווקא לאלו השבים בתשובה כשם שחטאות ואשמות מכפרות רק על מי שהתוודה על חטאיו. לפי דרשה אחרת הביטוי "יום הכפורים הוא" מלמד כי יום הכפורים מכפר אפילו על אדם שחילל את יום הכפורים עצמו ועשה מלאכה או אכל בו ביום. מדרש ההלכה על ספר ויקרא, ספרא (או תורת כהנים) מיוחס בדרך כלל לרבי יהודה בר עילאי, והאמוראים נחלקו כיצד ליישב את הסתירה בדברים השונים המצויים שם. לפי הסברו של אביי רבי יהודה בר עילאי סובר שיום הכפורים מכפר עם תשובה, ורבי יהודה הנשיא סובר שיום הכפורים מכפר אף בלי תשובה, ואלו הן שתי דרשות בלתי מתיישבות. ולפי הסברו של רבא שתי הדרשות הן כדעת רבי יהודה הנשיא, ובעקרון יום הכפורים מכפר בלי תשובה, ועונש הכרת בתורה מתייחס למי שאכל ביום הכפורים ונחנק, או למי שאכל סמוך לשקיעת החמה של יום הכפורים ולא הייתה שהות ביום הכפורים לכפר עליו.   

כפרת הכוהנים - בהמשך המשנה שנינו: "אחד ישראלים ואחד כהנים ואחד כהן משוח. מה בין ישראלים לכהנים ולכהן משוח, אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טמאת מקדש וקדשיו. רבי שמעון אומר, כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים. כשם שודויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך ודויו של פר מכפר על הכהנים". התלמוד מסביר כי הדעה הראשונה במשנה היא רבי יהודה הנשיא הסבור בעניין זה כדעת רבי יהודה בר עילאי, שעבירות הכוהנים מתכפרות בשעיר המשתלח ("אחד ישראלים ואחד כהנים..."),. רבי יהודה בר עילאי מסתמך על לשון הכתוב: "וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר, ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג) המשווה את כפרת קרבן שעיר המשתלח לכל עם ישראל ובכלל זה כוהנים, ולומד מכאן גם שהקרבנות האחרים של יום הכפורים מכפרים על אותו סוג עבירה של טומאת מקדש וקדשיו, אלא ששם ייחדו קרבן מיוחד לישראל - שעיר הפנימי והחיצון, ולכוהנים - פר החטאת.

רבי שמעון חולק על דברי רבי יהודה. לדעתו הכוהנים ועם ישראל אינם מתכפרים באותם קרבנות ממש אלא רק באותה פעולה בקרבנות שונים: על טומאת מקדש וקדשיו של עם ישראל מכפר דם שעיר הפנימי, וכנגד זה על טומאת מקדש וקדשיו של הכוהנים מכפר דם הפר של הכהן הגדול. כיוצא בזה, על שאר עבירות של ישראל מכפר הוידוי על שעיר המשתלח, ועל שאר עבירות של הכוהנים מכפר הווידוי על הפר. ההוכחה לכך שהשעיר הפנימי (שדמו נזרק בפנים בקודש הקודשים ועל מזבח הזהב) מכפר רק על העם היא בכתוב: "ושחט את שעיר החטאת אשר לעם" (ויקרא טז, טו). ההוכחה ששעיר המשתלח מכפר רק על העם ולא מעל הכוהנים היא מהשוואתו בפסוק לשעיר הפנימי: "ולקח את שני השעירים" (שם ז). במדרש ההלכה מוסבר שכל הכוהנים מתכפרים בפר החטאת הנקנה מכספו של הכהן הגדול: "פר החטאת אשר לו..." מאחר שהפר מכפר על בני משפחתו כמאמר הכתוב "וכפר בעדו ובעד ביתו" (שם ו) ולפיכך יש להרחיב את הכפרה גם לשאר הכוהנים הנחשבים לעניין זה כמשפחתו, ורמז לכך מצוי בפסוק: "בית אהרן ברכו את ה'" (תהלים קלה, יט) המלמד שכל הכוהנים הריהם כמשפחה. והערה אחרונה היא שהמחלוקת היא גם כפרה בפר כהן גדול – האם היא על כל העבירות כדעת רבי שמעון, או רק על טומאת מקדש וקודשיו כדעת רבי יהודה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקיץ המזבח.

במשנה נאמר: "אמרו לו לרבי שמעון: מה שיקרבו זה בזה. אמר להו: יקרבו. אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שווה, היאך הן קריבין. אמר להן: כולם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו". הדיון במשנה הוא על קרבנות השעיר המוקרבים בראש חודש, ברגלים או ביום הכיפורים. העיקרון של רבי שמעון הוא שהכפרה של כל הקרבנות הללו היא על מזבח החיצון, ולכל הקרבנות יש ייעוד משותף לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ואם לא הקריבו את השעיר באחד מזמנים הללו יכול להקריבו במועד הבא. התלמוד מעיר כי אי אפשר להסיק ממחלוקת התנאים על שאלת מעמדם של קרבנות שלא הוקרבו במועד אחד, והאם לבית דין יש כוח להתנות על שינוי ייעוד כאשר הייעוד המקורי לא נעשה ("לב בית דין מתנה"). רק במקרים יוצאי דופן כמו פרה אדומה שמתה – ההלכה היא שרשאים לפדותה לצורך עורה (אך לא כדאי להאכיל את בשרה לכלבים) ולהשתמש בכסף למקדש מפני ש"דמים יקרים". וכיוצא בזה, במקרה של מותר הקטורת – ההלכה היא שפודים את הקטורת על שכר האומנים, מפני שהקטורת אינה משתנה ולכן לא יפול בה מום, והפתרון היחידי הוא רק לפדותה מיד.  

בעקבות המשנה דנו בדפים הקודמים בקרבנות תמימים שלא הוצרכו לציבור – כבשים שהופרשו לקרבן תמיד אך לא הוקרבו בשנה מסוימת. בכל שנה החל מראש חודש ניסן היו משתמשים בכספים חדשים לקניית צרכי המקדש, והשאלה היא האם רשאים לפדות אותם כשהם תמימים או שיש להמתין עד שיפול בהם מום. ההנחה העומדת בבסיס העניין היא אותה הנחה שנויה במחלוקת של "לב בית דין מתנה עליהן", כלומר, אם בית דין מתנים על כל דבר שנקנה לצורך קרבנות ציבור שכל עוד לא השתמשו בו הריהו קדוש בקדושת דמים ולא בקדושת הגוף, כך שאפשר לפדותו אפילו כשאין בו מום. דעת חכמים היא שלב בית דין מתנה עליהן ולכן רשאים לפדות את התמימים בלי שיהיה בהם מום, ולדעת רבי שמעון אין לב בית דין מתנה על קדושת הקרבן, ולכן אסור לפדותם בלי מום, ומה שאפשר לעשות הוא להקריב את עולת החובה כעולת נדבה לצורך "קיץ המזבח" – קרבנות עולה של הציבור המוקרבים כנדבה בזמן שאין קרבנות אחרים קרבים על המזבח.

לפי הסוגיה "קיץ המזבח (הוא) כבנות שוח לאדם", כלומר קרבנות "קיץ המזבח" נחשבים כקינוח סעודה של תאנים הגדלות בקיץ, וקינוח זה מוגש לשולחן לאחר שכבר סיים האדם את סעודתו. האפשרות להקריב קרבן שהיה לו ייעוד מסוים עבור קיץ המזבח קשורה להנחה שעד זמן השחיטה רשאים לשנות את הייעוד של קרבנות ציבור – "קרבנות ציבור - סכין מושכתן למה שהן". קרבנות קיץ המזבח היו באים ממותר הלשכה, כספי תרומה של שנה שעברה שלא השתמשו בהם לקניית קרבנות, אך גם מקרבנות שלא הוקרבו ונפל בהם מום שהיו מוכרים את הבהמה בעלת המום, והיו קונים בדמי אותה בהמה קרבנות נדבה לקיץ המזבח (וזו משמעות ההלכה "ירעו עד שיסתאבו, ימכרו ויפלו דמיו לנדבה"). אסור לקנות עולת העוף לקיץ המזבח מפני שאין קרבן חובה של ציבור הבא מן העוף, ויש לקנות רק עולת בהמה. גם רבי שמעון המתיר להקריב קרבנות שלא הוצרכו לציבור כנדבה לקיץ המזבח סובר ששעירי חטאת כמו פר ושעיר של יום הכיפורים או שעירי עבודה זרה או קרבנות אשם - אינם מוקרבים כעולה של קיץ המזבח (כאשר חטאת אבדה ולאחר שהפריש אחרת במקומה נמצאה, או אשם שמתו בעליו או התכפרו בקרבן אחר), אלא יש לפדותם לאחר שנפל בהם מום. כאשר קרבנות עולה לא הוצרכו לציבור אין משתנה מהותו הראשונה, שהיה קרבן עולה וכעת יוקרב עולה לקית המזבח, אבל כאשר מקריבים קרבן חטאת לעולה, יש חשש שישנו את ייעודו של קרבן החטאת לעולת נדבה עוד לפני שכיפרו בחטאת או באשם אחרים ("גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה"), ולכן יש להמתין שיפול בו מום וישתמש בדמי הבהמה לקיץ המזבח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפדיון קודשים.

בדף הקודם נידונה הלכה משמו של רבי יוחנן: "תמימים שלא הוצרכו לציבור – נפדים תמימים". הכוונה "בתמימים שלא הוצרכו לציבור" היא לכבשים שהופרשו לצורך קרבן התמיד ולא הוקרבו עד לשנה חדשה (בראש חודש ניסן), אז צריך להביא קרבנות מכספים חדשים שנתרמו לתרומה הלשכה. על אף שכבשים אלו הם תמימים רשאים לפדותם על מעות חולין, ואין חובה להמתין ולפדותם רק כשיפול בהם מום כדרך שנוהגים בפדיון בהמת קדשים. הלכה זו מעוררת דיון רחב שכן בתורה נאמר: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והעריך הכהן אותה...כערכך הכהן כן יהיה" (ויקרא כז,יא-יב), ולמדו חכמים שאין מדובר בבהמה טמאה ממש, אלא שכל בהמה הראויה לזבח שיש בה מום – רשאי לפדותה, ומכאן שאם אין בה מום – אין רשאי לפדותה. שאלה זאת מתחדדת על רקע השוואת דין תמימים שלא הוצרכו לציבור להלכה של מותר הקטורת (שארית הקטורת שלא השתמשו בה להקטרה במקדש). הדין במותר הקטורת הוא שהיו מחללים את קדושתה על מעות חולין שהיו חייבים לאומנים המומחים בהכנת הקטורת, ומשלמים להם באותה קטורת שיצאה לחולין, ושוב קונים את אותה קטורת מן האומנים בכספי התרומה של השנה החדשה. השאלה המרכזית הן ביחס לכבשים והן ביחס לקטורת - היא "קדושה שבהן להיכן הלכה", ומהי הדרך הראויה לפדות הקדש מידי המקדש.

אבחנה חשובה לגבי פדיון הקדש היא בין קדושת דמים לקדושת הגוף. קדושת דמים חלה על ערכו של דבר שהוקדש למקדש, ועד שלא נעשה בדבר שימוש באחד מכלי הקודש - אין בו קדושת הגוף ואפשר לפדותו. קדושת הגוף חלה על דבר הראוי להקרבה על המזבח, ואסור לפדותו אלא אם התגלה בו מום. ההנחה היא שקדושת הגוף חמורה יותר בעוד היבטים: דבר הקדוש בקדושת הגוף נפסל במגע של טבול יום (טמא ביום שטבל לטהרתו שאינו רשאי לגעת בתרומה וקדשים עד לשקיעת החמה) ואילו דבר הקדוש בקדושת דמים אינו נפסל במגע טבול-יום. דבר הקדוש קדושת הגוף נפסל פסול לינה, כלומר, אינו ראוי להקרבה לאחר שעבר עליו לילה (ובלשון אחר: קדושת הגוף מושפעת מהיום והלילה) ואילו דבר הקדוש קדושת דמים אינו נפסל בלינה. אבחנה דומה - אך לא זהה - היא בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח. קדשי בדק הבית הם דברים שהוקדשו לצורך בית המקדש, וקדושתם קדושת דמים, ואילו קדשי המזבח הם דברים שהוקדשו לשם הקרבה על המזבח הקדושים בקדושת הגוף. התלמוד מעיר בהקשר זה כי הקטורת נפסלת בטבול יום ובפסול לינה מרגע ששמו אותה במכתשת, ומכאן לכאורה אפשר להוכיח שהמכתשת מקדשת אותה בקדושת הגוף וקודם היא קדושה קדושת דמים. ואולם אין מכאן הוכחה גמורה מפני שאפשר כי קדושתה קדושת הגוף גם קודם, אבל היא נבדלת משאר הקרבנות שנפסלים בפסול לינה מפני ש"צורתה כל השנה כולה", כלומר, הקטורת אינה מתקלקלת במשך הלילה, ולכן אין פסול לינה בקטורת אלא אם הכינו אותה במכתשת ממש. 

התלמוד מסביר כי העיקרון היסודי של פדיון הקדש הוא "לב בית דין מתנה עליהן". ההנחה של עקרון זה היא שבשעת קניית בהמות או עשיית סממנים לקטורת בית דין מתנה תנאי שכל מה שלא יגיע לשימוש לא יתקדש בקדושת הגוף אלא בקדושת דמים בלבד: "אם הוצרכו – הוצרכו, ואם לאו – יהיו לדמיהן". לפי עיקרון זה איל שהוקדש לקדושת עולה מתקדש מיד בקדושת הגוף, אך איל שהוקדש לדמי נסכים, שבתחילה הוקדש כדי שישתמשו בו לדבר אחר, אינו קדוש מיד לקדושת הגוף אלא לקדושת דמים. הנחה זו של "לב בית דין מתנה" אינה חלה על מקרים לא שכיחים כמו קרבנות שאבדו, ולכן המפריש קרבנות אחרים להקריב במקום קרבנות אבודים, ומצא את האבודים – ממתין עד שיפול בהם מום, וימכרו ויתן את דמם לנדבת המקדש. ואולם, במקרה לא שכיח של פרה אדומה הנפדית תמימה כאשר מצא פרה אדומה אחרת נאה ממנה ההנחה היא שלב בית דין מתנה עליהם מפני שדמיה יקרים.   

בכל ענייני הפדיון שנזכרו למעלה יש לרבי שמעון שיטה מיוחדת. א. לב בית דין - רבי שמעון אינו מקבל את העיקרון לב בית דין מתנה עליהן, ולכן לשיטתו במשנה (ראו בדף הקודם) מותר להקריב את הקרבנות השונים של טומאת מקדש וקדשיו: שעיר ראש חודש, שעיר רגלים ושעיר חיצון של יום הכיפורים שלא בזמן שהוקדשו לו מלכתחילה. ב. פדיון תמימים - רבי שמעון סבור שתמימים שלא הוצרכו לציבור – אינם נפדים תמימים. ג. פדיון פרה אדומה - רבי שמעון סובר בניגוד לדברי הברייתא (שלא הובאה בדברינו) כי פרה אדומה מטמאת טומאת אוכלים. בדרך כלל דבר האסור בהנאה אינו נחשב לאוכל, ואולם מאחר שלדעת רבי שמעון אפשר לפדותה ולאוכלה אפילו לאחר שחיטתה ואפילו כשהיא כבר מוכנה להישרף על המערכה יש לה דין אוכל, בניגוד לדעת חכמים הסוברים שמרגע ששחטה על גב המערכה אין לה פדיון לעולם.ד. פדיון בלי העמדה והערכה – רבי שמעון סבור שעל מנת לפדות את קדשי המזבח יש להעמיד את הבהמה לפני הכהן ולהעריך את המום, ואילו קדשי בדק הבית אינם חייבים העמדה והערכה ולכן אפשר לפדות פרה אדומה גם לאחר שמתה או נשחטה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכפרת שעירי ראש חודש, שעירי רגלים, ושעיר יום הכיפורים.

במשנה נאמר: "ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף – שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: שעיר הרגלים מכפרים, אבל לא שעירי ראשי חדשים, ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא. רבי מאיר אומר: כל השעירין כפרתן שוה – על טומאת מקדש וקדשיו". התלמוד מסביר כי לפי רבי שמעון שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים על סוג עבירה של קדושת הקודש והמקדש – שעיר ראש חודש על טהור שאכל בשר קרבנות טמא, ושעירי הרגלים על טמא שאכל קודש או נכנס למקדש. ומאחר שקרבן עולה ויורד, ושעיר הפנימי והחיצוני שביום הכיפורים מכפרים על דבר שיש בו ידיעה בתחילה או בסוף, שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.

רבי מאיר סובר שכל הקרבנות כפרתם שווה על יסוד האמור בפרשת הקרבנות בספר במדבר: "אלה תעשו לה' במועדיכם" (במדבר כט, לט), ומכאן למדו שכל שעירי החטאת הנזכרים במועדי ישראל מכפרים על עוון שעיר ראש חודש הנזכר שם (ואף ראש חודש קרוי "מועד" במגילת איכה), ולכן כל השעירים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו – בין אם העבירה הייתה של טהור שאכל טמא, מי שאין לו אין ידיעה בתחילה ובסוף, או מי שאין לו ידיעה בתחילה אבל יש לו בסוף). הקרבן היחיד שאינו מכפר על העבירות האחרות הוא שעיר הפנימי של יום הכיפורים שנאמר עליו כי הוא מכפר "אחת בשנה" (שמות ל, י) – ולכן הוא לא מכפר על שאר העבירות, אלא תולה להגן מייסורי הכפרה של מי שהייתה לו ידיעה בתחילה ועוד אין לו ידיעה בסוף עד שיוודע שעבר עבירת טומאת מקדש וקדשיו (היה טמא ואכל קודשים או נכנס למקדש) ויביא קרבן עולה ויורד. 

במשנה הובאה דעת רבי שמעון המבדילה את שעירי ראשי חודשים משעירי רגלים. בהמשך המשנה דנים באריכות על דעת רבי שמעון: "היה רבי שמעון אומר, שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ושל יום הכפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו, מהו שיקרבו זה בזה. אמר להם, יקרבו. אמרו לו, הואיל ואין כפרתן שוה, היאך קרבין זה בזה. אמר להן, כלן באין לכפר על טמאת מקדש וקדשיו. רבי שמעון בן יהודה אומר משמו (של רבי שמעון), שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא. מוסיף עליהם של רגלים ,שמכפרין על הטהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. מוסיף עליהם של יום הכפורים , שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו, מהו שיקרבו זה בזה. אמר להם, הן. אמרו לו, אם כן יהיו של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים, אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלה. אמר להן, כלן באין לכפר על טמאת מקדש וקדשיו". ההבדל בין המסורות השונות בדעת רבי שמעון הוא האם הקרבנות מכפרים על עבירות נבדלות לגמרי, או שהכפרה היא מדורגת: הקרבן התדיר ביותר של ראש חודש מכפר על עבירה אחת של טהור שאכל את הטמא, שעירי רגלים הבאים במועדים מכפרים על עבירת טהור שאכל טמא יחד עם טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר החיצון של יום הכיפורים מכפר על העבירות של הקרבנות האחרים ומוסיף עליהם כפרה על מי שלא היייתה לו ידיעה בתחילה אבל הייתה לו ידיעה בסוף.

לפי המסורת הראשונה של דברי רבי שמעון, ראשי חדשים לא מכפרים על רגלים מפני ששעיר ראש חודש מכפר על עבירה אחת, ולכן מודגש בכתוב "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה" (ויקרא י, יז) שהוא מכפר על עבירה אחת בלבד ("עון") וכי הוא לבדו מכפר עליה ("אתה"). גם שעיר הפנימי ייחודי לכפר על עבירה אחת כמודגש בכתוב "וכפר על קרנתיו אחת בשנה" (שמות ל, י), ומכאן שהוא מכפר על עבירה אחת בלבד ("אחת") ורק הוא מכפר עליה ("אחת בשנה"). ועל יסוד השוואת הכתוב "שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים" (במדבר כט, יא) למדו כי אף השעיר החיצון כמו השעיר הפנימי מכפר על עבירה אחת ורק הוא לבדו מכפר עליה.

לפי המסורת השנייה של רבי שמעון בן יהודה משמו של רבי שמעון בר יוחאי, שעיר רגלים מכפר על שעיר ראש חודש, ואין לומדים מהביטוי "אותה" כי הכפרה מוגבלת לקרבן זה בלבד. גם שעיר החיצון ביום הכפורים מכפר על שאר העבירות של הרגלים ושל ראש חודש מפני שהכפרה אחת בשנה "וכפר...על קרנתיו אחת בשנה" נאמרה על זריקת הדם של שעיר הפנימי על קרנותיו של מזבח הזהב בפנים ההיכל, ולכן רק שעיר זה מכפר רק כפרה אחת, ואילו שעיר החיצון מכפר שתי כפרות, שהרי דמו נזרק על המזבח החיצון.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכפרת שעיר ראש חודש, שעיר רגלים ושעירי יום הכיפורים.

במשנה נאמר: "את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים – הרי זה בעולה ויורד. יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף – שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה עד שיודע לו ויבא בעולה ויורד. אין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף – שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר, שנאמר "שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים" (במדבר כט, יא)...ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף – שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: שעיר הרגלים מכפרים, אבל לא שעירי ראשי חדשים, ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא". במשנה מונים ארבעה סוגים של קרבנות: קרבן עולה ויורד, חטאות יום הכיפורים – שהן שתיים: שעיר חטאת הנעשה בפנים (דמו נזרק בקודש הקודשים) ושעיר חטאת הנעשה בחוץ (על מזבח החיצון), שעירי רגלים ושעירי ראשי חודשים.

שעיר פנימי ושעיר חיצוני - הכתוב משווה את שעיר הפנימי לשעיר החיצוני: "שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים" (שם). ההשוואה מלמדת ששני השעירים מכפרים על אותו סוג עבירה של טומאת מקדש וקדשיו ולא על שאר עבירות, אבל יש הבדל בעבירה המדויקת עליה הם מכפרים. השעיר הפנימי תולה על מה שיש בו ידיעה בתחילה ואין בו ידיעה בסוף עד שהאדם יביא קרבן עולה ויורד, והשעיר החיצוני מכפר על מה שאין בו ידיעה בתחילה אבל יש בו ידיעה בסוף, או לדעת רבי ישמעאל על דבר שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. הייחוד של שעיר הפנימי נזכר בפירוש בתורה: "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה" (שמות ל, י), ומכאן למדו במדרש שהשעיר מכפר רק כפרה מסוג אחד ולא שתי כפרות ("אחת"), והשעיר מכפר פעם אחת בשנה ולא יותר, ולכן השעיר הפנימי אינו מכפר על עבירות של השעיר החיצון, והשעיר החיצון אינו מכפר על עבירות של השעיר הפנימי.

שעירי ראשי חודשים ושעירי רגלים – במשנה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון האם שעירי רגלים (החגים) ושעירי ראש חדשים מכפרים על אותה עבירה של טומאת מקדש שאין בה ידיעה בתחילה ובסוף, או ששעירי ראשי חודשים מכפרים על עבירה של טהור שאכל בשר קודשים טמא. רבי יהודה סובר, על יסוד מה שנאמר במוספי ראשי חודשים: "ושעיר עזים אחד חטאת לה'" (במדבר כח, טו), שהשעיר מכפר על חטא שאין מכיר בו אלא ה', כלומר, חטא שהאדם כלל לא יודע עליו לא בתחילה ולא בסוף, אפילו אם חטא זה עתיד להיוודע לבסוף. לפי האגדה הקרבן מכפר על מיעוט הלבנה בראש חודש. בתחילת הבריאה היו השמש והירח בגודל שווה, אך הלבנה נענשה וקטנה, והקב"ה ביקש לפייסה על ידי קרבן מיוחד שיקריבו בראש חודש. שעיר ראש חודש מכפר גם כן על טומאת מקדש וקדשיו מפני שהוא מוקרב בזמן קבוע בדומה לכפרת שעיר החיצון של יום הכיפורים. שעיר הרגלים אינו תדיר כמו מוסף ראש חודש ואינו מכפר על כל העוונות כחטאת יום הכפורים, אך במוספי הרגלים נאמר "ושעיר" בו"ו החיבור כדי ללמד שדין מוסף הרגלים הוא כדין הקרבנות שנזכרו לפני כן – שעירי ראש חודש ויום הכיפורים, ואף הם מכפרים על דבר שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.

רבי שמעון מסכים עם רבי יהודה ששעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף, אך סובר ששעיר ראש חודש נועד לכפר על טהור שאכל בשר קודשים טמא. טעמו של רבי שמעון מבוסס על הכתוב בשעיר ראש חודש: "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה" (ויקרא י, יז). פסוק זה מלמד כי שעיר ראש חודש מכפר על עוון העדה, בדומה לציץ שנאמר עליו כי הוא מכפר על קרבנות בשר קודשים שהוקרבו בטומאה: "והיה על מצח אהרון ונשא אהרון את עון הקדשים" (שמות כח, לח), אלא שהציץ מכפר על עוון הקדשים ומרצה את הקרבנות שהועלו בטומאה להיחשב כאילו הוקרבו כראוי, ואילו שעיר ראש חודש מכפר על החטא שבאכילת בשר קודשים בטומאה. גם במקרה זה הכפרה אינה הדדית, מאחר הכתוב מדגיש כי הכפרה היא רק על עוון אחד ולא על עוונות מסוג שונה, ומדגיש במילה "אותה" כי הקרבן נושא רק עוון אחד ולא עוונות אחרים, ולכן אין שעיר ראש חודש והציץ מכפרים זה על זה (אם נשבר הציץ או אירעה טומאה בין ראש חודש לראש חודש).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשעירי חטאת ביום הכיפורים. 

בדף הקודם התנאים הוכיחו כי שעיר הנעשה בפנים (דמו נזרק בקודש הקדשים ועל מזבח הפנימי) תולה על כפרת טומאת מקדש וקדשיו לפי הכתוב: "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז), והובאה מחלוקת תנאים על הזיקה בין שעיר הנעשה בפנים לבין טומאת מקדש וקדשיו: רבי יהודה סובר כי הכתוב "מטומאות בני ישראל" מלמד כי הכפרה היא על טומאה מיוחדת בתורה, ומאחר שהכתוב ייחד את קרבן עולה ויורד לטומאת מקדש וקדשיו דבר זה מייחד ומבדיל אותה "מכלל כל הטומאות" גם בשעיר הנעשה בפנים. רבי שמעון סבור כי הדבר מוכח מלשון הכתוב עצמו: "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל" ממנו לומדים כי הכוונה היא דווקא לטומאת מקדש וקדשיו. 

התלמוד מסביר כי לפי רבי יהודה שעיר הנעשה בפנים מתייחד לטומאת מקדש וקדשיו בגלל הייחוד של טומאה זו בקרבן עולה ויורד. הסבר זה אינו מספיק מפני שיש עוד קרבנות מיוחדים שאינם מתכפרים על ידי שעיר הנעשה בפנים: העובד עבודה זרה בשוגג החייב קרבן של שעירה (ולא כבשה כמו כל חטאת); היולדת חייבת בקרבן עולה ויורד; המצורע חייב בקרבן עולה ויורד; והנזיר הטמא החייב בקרבן של תורים ובני יונה. התלמוד מסביר שבמקרים הללו הייחוד נובע מסיבות אחרות: העובד עבודה זרה חייב בקרבן בשל חומרת עבודה זרה, היולדת אינה באה לכפר על חטא שעשתה אלא לטהרה מטומאתה, וכיוצא בזה המצורע והנזיר. ואולם גם כאן יש האומרים כי היולדת, המצורע והנזיר מכפרים על חטאים שעשו, ולפי שיטה זו, אכן יש להעדיף את ההוכחה של רבי שמעון ולבסס את הדברים על לשון הכתובים עצמם ולא על השוואה לכתוב במקום אחר. בעניין זה חלוקות הדעות גם על פרטי הכתוב: רבי יהודה סבור כי הביטוי "וכפר על הקודש" אינו מלמד על סוג הטומאה אלא על החובה להזות מדם הפר בהיכל כשם שהזה מדם השעיר ומדם הפר בקודש הקודשים, ואילו רבי שמעון סובר כי אין צורך לומר בפירוש את חובת הזיית הדם בהיכל, מפני שבהמשך אותו כתוב נאמר: "וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם" (שם) שיכפר מאותו קרבן שהזה מדמו בקודש הקדשים. רבי יהודה סובר כי כתוב זה אמנם מלמד שחייב לכפר בפר ושעיר על הקודש, אך אין ללמוד ממנו בהכרח כי מדובר באותם פר ושעיר שכפר בהם את קודש הקודשים. 

מדרש ההלכה בדף הקודם נימק את הקשר של שעיר הנעשה בפנים לטומאת מקדש וקדשיו על יסוד הכתוב "מפשעיהם לכל חטאתם" המגדיר את סוג החטאים שעליהם תולה שעיר הנעשה בפנים - חטאים (בשוגג) הדומים לפשעים (במזיד) שאינו חייב עליהם קרבן. התלמוד מסביר כי אין הכוונה לטומאה שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף מפני שעל טומאה זו חייב בקרבן עולה ויורד, ואפילו אם חטא סמוך לשקיעת החמה שלפני יום הכיפורים אין שעיר הנעשה בפנים תולה את כפרתו להגן עליו מייסורים. אין הכוונה גם לכפר על טומאה שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף מפני ששעיר הנעשה בחוץ מכפר על סוג זה של עבירות. ההוכחה שמדובר בעבירת שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף היא מהביטוי "לכל חטאתם" (ולא "מחטאתם") המלמד שלא מדובר בקרבן המכפר כפרה גמורה, אלא בקרבן הבא על חטאים שלא התקיימו בהם כל התנאים לקרבן חטאת, אך חייב להביא קרבן חטאת עולה ויורד כשיודע לו בסוף.

במשנה נאמר: "אין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף – שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר". בפרשת מוספי המועדים בתורה נאמר: "שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים" (במדבר כט, יט) – ומכאן שחייב להקריב ביום הכיפורים שעיר. חכמים כינו שעיר זה שעיר החיצוני (שדמו נזרק על המזבח החיצון ככל חטאת), כדי להבדילו מן השעיר הפנימי המכונה בכתוב "חטאת הכפורים" שדמו נזרק על מזבח הזהב הפנימי. התלמוד מסביר כי הכתוב משווה בין השעיר החיצוני לשעיר הפנימי ("מלבד חטאת הכיפורים") אך הפנימי אינו מכפר על חטאים שהחיצון מכפר עליהם, מפני שעל מזבח הפנימי נאמר: "וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה" (שמות ל, י), ומכאן ששעיר הפנימי מכפר רק כפרה אחת ולא שתי כפרות. גם שעיר החיצוני אינו מכפר על חטאים של שעיר הפנימי, מפני שהכפרה של שעיר הפנימי היא "אחת בשנה" ולו היה השעיר החיצוני מכפר גם הוא, לא הייתה הכפרה  פעם אחת בשנה אלא פעמיים סמוכות זו לזו ביום הכיפורים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקרבנות על טומאת מקדש וקדשיו.

קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו - במשנה נאמר: "את שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים – הרי זה בעולה ויורד". בתורה נאמר: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" (ויקרא ה, ב-ג). בכתוב עצמו העבירה שעשה הטמא אין מפרשים מהי העבירה שעשה הטמא, אך עבירות של טומאת מקדש וקדשיו נזכרות גם בכתובים אחרים, ולפיכך גם בעניין קרבן עולה ויורד מדובר על טמא שאכל קודשים או נכנס למקדש.

איסור אכילת קודשים בטומאה מופיע בשלושה כתובים שונים בספר ויקרא המזהירים על אכילת זבחי שלמים בטומאה: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה" (שם ז, ב), ונפש כי תגע בכל טמא...ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' לנכרתה" (שם כא), "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני" (שם כב, ג). האמורא רבא מעיר כי רבי יהודה הנשיא מצא הסבר מעמיק לקשר בין אכילת שלמים לקרבן עולה ויורד מתוך עיון בכתובים ("דולה מים מבורות עמוקים"), ובעיקר השימוש בביטוי "בהמה טמאה" המשותף לשתי הפרשות. בהקשר זה מעיר התלמוד כי בכתובים נזכרו שלושה עונשי כרת כדי ללמד שחייב על קרבן שלמים, על כלל הקרבנות הנאכלים, ואפילו על אכילת דברים בלתי אכילים כמו לבונה וקטורת (או לדעת רבי שמעון חטאת הפנימית שאינה מוקרבת על המזבח ואינה נאכלת).

איסור כניסה למקדש בטומאה נזכר בספר במדבר: "כל הנוגע במת...ולא יתחטא את משכן ה' טימא...טמא יהיה עוד טומאתו בו" (במדבר יט, יג). הביטוי "טומאתו" נדרש בגזירה שווה לביטוי "טומאתו" הנזכר בקרבן עולה ויורד ולכן גם שם מדובר על טומאת מקדש. מתוך השוואה למקורות אחרים מסקנת הדברים היא שקרבן עולה ויורד בא על דברים שחייבים על טומאתם כרת במזיד (אכילת קודשים, כניסה למקדש) ולא על אכילת תרומה בטומאה שאין חייבים עליה כרת במזיד. מסקנה אחרת היא שלא מדובר רק על טומאת מגע, כפי שאפשר היה להבין מפשט הכתוב "כי יגע", אלא גם האוכל נבלת עוף טהור הנטמא באכילתה, ואף טמא כזה חייב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו.

שעיר הנעשה בפנים בטומאת מקדש וקדשיו – במשנה נאמר: "יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף – שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה, עד שיוודע לו שחטא ויביא בעולה ויורד". שעיר הנעשה בפנים הוא תיש צעיר המוקרב כחטאת ביום הכיפורים. דמו של השעיר נזרק בקודש הקודשים ועל מזבח הזהב הפנימי, ולאחר מכן בשרו נשרף מחוץ למקדש ואינו נאכל לכהנים. על השעיר הפנימי נאמר בתורה: "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז), ומכאן למדו כי הוא מכפר על טומאת מקדש וקדשיו. התנאים נחלקו כיצד יודעים כי השעיר מכפר דווקא על טומאת מקדש וקדשיו ולא על טומאה של עבודה זרה עליה נאמר – "למאן טמא את מקדשי" (שם כ, ג), או על גילוי עריות שם נאמר - "ולא תטמאו בהם" (שם יח, ל) או על שפיכות דמים עליה נאמר – "ולא תטמא את הארץ" (במקרה שבו אין עונש אחר של מיתה או קרבן, כאשר עשה את הדברים בלי התראה או לא נודע לו שחטא). לפי רבי יהודה הכתוב ייחד את טומאת מקדש וקדשיו משאר הטומאות שבתורה (ובדף הבא מוסבר מהו ייחוד זה), ושעיר הנעשה בפנים אינו מכפר אלא על חלק מן הטומאות לפי הביטוי "מִטומאות" ולא על כלל הטומאות. רבי שמעון סבור כי "ממקומו הוא מוכרע", כלומר, ההוכחה היא על יסוד לשון הכתובים עצמם: הביטוי "וכפר על הקודש" בשעיר הנעשה בפנים מוכיחה כי מדובר על טומאת קודש ומקדש, והביטוי "ומפשעיהם לכל חטאתם" מלמד כי מדובר על עבירת חטא הדומה לעבירת פשע (חמורה) שאין מביאים עליה קרבן חטאת, כלומר, עבירה שלא התקיימו כל התנאים לחיוב קרבן חטאת מפני שלא נודע לאדם שחטא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במראות נגעים.

במשנה נאמר: "מראות נגעים – שניים שהן ארבעה". המשנה בתחילת מסכת נגעים (א, א) מפרטת יותר על גווני הנגעים: "מראות נגעים שניים שהן ארבעה: בהרת – עזה כשלג, שנייה לה – כסיד ההיכל, שאת – כצמר לבן, שנייה לה – כקרום ביצה". המשנה מסתמכת על פרשת הנגעים בספר ויקרא: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת (ויקרא יג, ב), "זאת התורה לשאת ולספחת ולבהרת (שם יד, נו)". התורה מבהירה כי בהרת ושאת הם סוגי כתמים לבנים של טומאת צרעת: "ואם בהרת לבנה" (שם ד), "והנה שאת לבנה בעור" (שם ט). ומדרש ההלכה מסביר כי הבהרת היא מראה לבן עז ובהיר, ואפשר לתארה גם במונחי גובה: "מראה עמוק מן העור" (שם כה), וזאת משום שמראה לבן, בהיר וזוהר נראה לעין עמוק יותר משאר העור. מראה השאת אף הוא מראה לבן אך הוא נראה גבוה יותר מהבהרת. לכל אחד ממיני הנגעים הללו יש גון פחות בהיר הרמוז במילה "ספחת", דבר הטפל ונספח לדבר אחר: מראה הבהרת הוא גון שלג לבן, והספחת שלו היא בגוון של סיד ההיכל. מראה השאת הוא גוון של צמר לבן שעוטפים אותו כדי שיישאר נקי לצורך הכנת בגדי צמר מובחרים, ולספחת יש גון קרום ביצה (כנראה חלבון).    

הצבע הלבן של הנגעים מסודר אפוא לפי דרגות בהירות: שלג, צמר, סיד וקרום ביצה. התנאים נחלקו אמנם מהו היחס בין הגוונים השונים הללו. לדעת חכמים יש לחלק את הנגעים לקבוצות של אב ותולדה: בהרת בצבע שלג היא אב ויש לה תולדה (ספחת) בצבע סיד היכל, ולשאת בצבע צמר כאב יש תולדה בצבע קרום ביצה. לדעת חכמים, אם מסדרים את סדר הדרגות של הנגעים לפי אב ותולדה יש להדגיש כי התולדה של הבהרת אינה בהירה יותר מן השאת, אלא השאת מצויה בין האב לתולדה מבחינה בהירות: הבהרת עזה ובהירה יותר מן השאת, וספחת הבהרת בהירה פחות מן השאת. המשל לסדר זה הוא דרגות שלטוניות המקיימות שתי מערכות מקבילות ולא זהות בחשיבותן, כמו שר הצבא הכפוף למלך ישירות ואינו כפוף אל המשנה למלך, למרות שהוא נמוך בדרגה מן המשנה למלך, או כמו ראש הגולה הכפוף למשנה למלך אך אינו כפוף לשר הצבא. התלמוד מסביר כי למעשה המשל המדויק הוא של שני מלכים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו אך אפשר לדעת מי מהם חשוב יותר (מלך רומי מול מלך פרס), אלא שאם מסדרים את הדרגות הכפופות במערכת היררכית, ייתכן כי הכפוף למלך הפחות חשוב מצוי במעמד גבוה יותר מהכפוף למלך החשוב יותר.

לפי דעת רבי עקיבא יש אכן שני נגעים המפורשים בכתוב, ושני נגעים שאינם מפורשים, אלא שאין לחלקם לקבוצות של אב ותולדה, אלא רק לקבוע להם סדר שבו הם מצטרפים זה לזה להשלים שיעור נגע שלם בגודל גריס, והצטרפות זאת נעשית בהתאם לדרגתם, כאשר כל אחד מצטרף עם דרגה סמוכה לו בדרגת הלובן, אך אינו מצטרף אל מי שבהיר ממנו בשתי דרגות. על מנת להבין את דברי רבי עקיבא משתמשים במשל של ארבע כוסות של חלב שנפלו לתוכן טיפות דם בכמות גדלה והולכת. היחס בין כמות הדם שנשפכה - שתי טיפות, ארבע טיפות, שמונה טיפות, שתים עשרה טיפות או שש עשרה טיפות - לכמות החלב שבכוס משפיעה על דרגת הרוויה של הצבע כאשר הוא מעורבב בצבע אדום (פתוך) בהתאם לכתוב על "בהרת לבנה אדמדמת" (שם יט), אך אפשר להשתמש בה בקירוב מסוים גם לתיאור של הבדלים בעוצמת הבהירות של גוונים בצבע זהה ("חלוק"). רבי עקיבא אמנם סובר שהצירוף הוא לפי קרבה בסדר הדרגות, אלא שהשאת היא מיוחדת והיא מצטרפת גם אל קרום ביצה (הרחוקה ממנה שתי דרגות, סיד היכל ביניהן), מפני שהכתוב הדגיש את הביטוי "ספחת" המלמד שמראה לבן רחוק אף הוא מצטרף לשאת. לעומת זאת בהרת אינה מצטרפת אל מראה סיד ההיכל (על אף שמראה זה הוא תולדה שלה) מפני שהיא רחוקה ממנו שתי דרגות. רבי עקיבא סבור כי באמת לא צריך היה לפרט את כל מראות הנגעים, ודי היה לציין אמירה כללית כמו "מקרום ביצה ולמעלה מצטרפים זה עם זה", אך הפירוט של הגוונים השונים נועד ללמד את הכהן להבחין בין הסוגים השונים של הנגעים ושמותיהם, כדי שתהיה לו רשות לראות נגעים, לטהרם או לטמאם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בידיעות הטומאה, יציאות השבת ומראות נגעים.

ידיעות הטומאה - אדם חייב קרבן עולה ויורד רק אם ידע שהוא טמא בתחילה, נעלמה ממנו ידיעה זו באמצע ונכנס למקדש או אכל קודש בטומאה, ואחר כך נודע לו שוב שהוא טמא בסוף לאחר שעבר עבירה. מדרש ההלכה לומד את הדברים מהכתוב "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא....ונעלם ממנו והוא טמא ואשם...או כי יגע בטמאת אדם...ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" (ויקרא ה, ב-ג). לפי רבי עקיבא הביטוי "ונעלם" הראשון מלמד שהוא חייב על העלם טומאה אך לא על העלם המקדש או הקודש (לפי ההקשר של הכתוב), והביטוי "ונעלם" השני מלמד שכבר ידע דבר-מה קודם לכן ואחר כך נעלם ממנו. רבי יהודה הנשיא לומד את הדברים באופן אחר: הביטוי "ונעלם" מלמד כי אדם ידע דבר מה, והביטוי "והוא ידע" מלמד כי שב לדעת דבר-מה, ומכאן שנעלם ממנו אותו דבר באמצע. מכאן הוא מגיע למסקנה (שונה מרבי עקיבא) כי האזכור החוזר של המילה "ונעלם" מלמד כי אדם חייב על ידיעה הן בעניין העלם טומאה והן בעניין העלם מקדש או קודש. התלמוד דן במדרש זה ומסביר כי המילה "ונעלם" מופיעה במקראות רבים: "ונעלם מעיני אישהּ" (במדבר ה, יג), או בכתוב "ונעלמה מעיני כל חי" (איוב כח, כא), ואין היא מציינת שם ידיעה שהייתה בתחילה שאחריה היעלמות אלא דבר העלום מתחילתו. אופי הידיעה - התלמוד מסביר כי אדם חייב קרבן עולה ויורד גם על ידיעה כללית שיש למי שלמד בבית רבו שאסור להיכנס למקדש כשהוא טמא, ואין צורך בידיעה מסוימת על שהוא טמא ברגע זה, ואפילו אם כלל לא הבין שהוא טמא או שנגע בטומאה – הוא נחשב לעניין זה כמי שיודע. לפי הסבר זה 'מי שאין לו ידיעה בתחילה' המתכפר בשעיר הנעשה בחוץ על מזבח העולה ביום הכיפורים – הוא אדם שכלל לא למד בבית רבו, כמו מי שנשבה בהיותו תינוק וחי בין הגויים ולא למד דבר הלכה מימיו.

יציאות השבת – במשנה נאמר: "יציאות השבת שתיים שהן ארבע", ואילו במשנה במסכת שבת (א, א) נאמר: "יציאות השבת שתיים שהן ארבע בפנים ושתיים שהן ארבע בחוץ". המשנה שלנו מתארת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים על פי שני קריטיריונים: זהות המוציא וכיוון היציאה וכך פירושה של המשנה: יציאות השבת שתיים - הוצאה של עני ושל עשיר, שהן ארבע – הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד של עני ושל עשיר. לפי הסבר זה הביטוי "יציאות" הוא כינוי כללי הן להוצאה והן להכנסה, ולכן המשנה בפרק שביעי (ז, ג) של מסכת שבת מגדירה את האיסור כ"מוציא מרשות לרשות" ולא מגדירה מאיזו רשות לאיזו רשות, מאחר שההגדרה היסודית היא הוצאת חפץ ממקומו. המשנה במסכת שבת מסכימה עם המשמעות הלשונית של יציאה כשם כללי הן להוצאה והן הכנסה, אך היא מפרטת מקרים שבהם לא אדם יחיד עשה את מלאכת ההוצאה, אלא אדם אחד סייע לו לעקור את החפץ להוציאו או להכניסו. לפי הסבר זה הביטויים 'בפנים' ו'בחוץ' מציינים הוצאה לרשות הרבים או לרשות היחיד, גם כאשר המלאכה לא הושלמה לחלוטין. ויש הסבורים כי המשנה מכנה את רשויות השבת בשם "יציאות השבת", ויש לפרש "רשויות השבת שתיים" – רשות היחיד ורשות הרבים, כאשר בסך הכל יש בהם ארבעה חיובים: "והן ארבע" שניים של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ושניים של הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד.  

מראות נגעים – בתורה נאמר: "ולשאת ולספחת ולבהרת" (ויקרא יד, נו), ומכאן למדו שיש שני נגעים, ולכל אחד מהם יש תולדה. העיקרון מפורט יותר במשנה הראשונה של מסכת נגעים (א, א): "מראות נגעים שניים שהן ארבעה: בהרת – עזה כשלג, שניה לה – כסיד ההיכל, שאת – כצמר לבן, שנייה לה- כקרום ביצה". המשנה מבחינה בין שתי קבוצות: ה"אבות" הנזכרים בתורה כ"בהרת ושאת", ולכל אחד מהאבות יש תולדה הנזכרת במילה "ספחת". התלמוד מסביר כי המשנה אינה משתלבת היטב עם דעת רבי עקיבא הסבור שמראה נגע מצטרף להשלים את שיעור הנגע (גריס) רק עם מראה הקרוב אליו בדרגה אחת בדרגות הבהירות. לפי רבי עקיבא  יש לדרג את בהירות הנגעים בסדר הבא: מראה הבהרת בצבע שלג הוא הבהיר ביותר, אחריו השאת כצמר, אחריו כסיד ההיכל ואחריו כקרום הביצה. אם מבקשים להסביר את המשנה המבחינה בין קבוצות שונות של אבות ותולדות כדעת רבי עקיבא, יוצא כי המראה של "סיד היכל" שהוא תולדה של הבהרת – אינו מצטרף אל הבהרת מפני שהוא  כהה ממנה בשתי דרגות, ואי אפשר גם לצרפו אל השאת כמראה הצמר - על אף שיש ביניהן רק דרגת בהירות אחת - מפני שהיא אינה תולדה של השאת אלא של הבהרת, ולכן דעת רבי עקיבא ודעת חכמים במשנה אינן יוצרות שיטה עקבית. הבעיה הזאת אינה עולה לגבי צבע קרום ביצה המצטרף אל שאת שצבעה כצבע צמר לבן, אפילו שהן רחוקות זו מזו שתי דרגות בהירות, מפני שהכתוב השתמש בביטוי "ולשאת ולספחת" (דברים יד, נו), ומכאן שאפשר לצרף ולספח אל השאת כל צבע המצוי למטה ממנה אפילו אם הוא רחוק ממנה מרחק של כמה דרגות בהירות, ואף חכמים מסכימים לדבר מפני שקרום ביצה נחשב לתולדה של שאת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בזהות התנא של המשנה.

בדף הקודם עסקו בזהות התנא של המשנה הראשונה במסכת שבועות: "שבועות שתיים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתיים שהן ארבע". התלמוד הציע כי המשנה עוסקת בחיוב מלקות ולא בחיוב קרבן, כשיטת רבי ישמעאל הסבור כי חייב מלקות על שבועה על העבר ועל העתיד, אך חיוב קרבן הוא רק על שבועה על העתיד. לפי זה גם שאר העניינים הנזכרים במשנה עוסקים במלקות: מראות נגעים לעניין קציצת נגע צרעת (לפי דברים כד, ח), ויציאות השבת לעניין הוצאה והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד בשבת (עבירה שעונשה במזיד מיתת בית דין, אך רבי ישמעאל סובר שלוקים על "לאו שניתן למיתת בית דין"). ההצעה לפרש את המשנה על חיוב מלקות ולא על חיוב קרבנות היא קשה מכמה היבטים. קושי אחד הוא שבעניין ידיעות הטומאה המשנה אמרה בפירוש כי ידיעות הטומאה "הרי זה בעולה ויורד" וביטוי זה קשור בחובת קרבן ולא בחובת מלקות. כמו כן פירוש המשנה על מלקות או על קרבן אינו מתאים לשיטת רבי עקיבא. רבי עקיבא סבור שבעניין ידיעות הטומאה חייב קרבן רק מי שנעלמה ממנו טומאתו, אך לא מי שאינו יודע אם נכנס למקדש או אכל קודש, בניגוד לדברי המשנה. כדי שאפשר יהיה לבאר את המשנה לפי רבי עקיבא, יש לפרש את המשפט "ידיעות הטומאה שתיים שהן ארבע" לא על קרבן אלא על התראה למלקות, אך קשה להסביר מדוע יש צורך בארבעה סוגי התראה, שהרי תפקידה של התראה היא ליידע את האדם מהי העבירה שהוא עושה, ובמקרה של ידיעות הטומאה די להתרות באדם על הטומאה שלו וקדושת המקדש או הקודש ואין צורך בעוד מידע מלבד שני פריטי המידע הללו. עוד קושי בהסבר זה הוא משמעות הביטוי "אין בה ידיעה בתחילה או בסוף". כל עניינה של התראה הוא ליידע את האדם, ואם האדם שהתרו בו שכח כי הוא עומד לעבור עבירה – ואינו יודע על העבירה בתחילה או בסוף - אין להתראה כל משמעות.

התלמוד מציע לפרש את דברי המשנה על חיוב קרבן, בהתאם לדעת רבי יהודה הנשיא. לפי הסבר זה רבי יהודה הנשיא כלל במשנה דעות תנאים החולקים זה על זה, אך הוא גיבש עמדה עצמאית שיש לה דרך הסבר משלה. בעניין ידיעות הטומאה סבור רבי שהכתוב "ונעלם ממנו והוא ידע" (ויקרא ה, ג), מלמד שמדובר על מי שהייתה לו ידיעה בתחילה, נעלם ממנו באמצע ("ונעלם"), ולאחר מכן שב לידיעתו בסוף ("והוא ידע"). והחזרה על הביטוי "ונעלם" בכתובים אלו (שם, ד) מלמדת שהדבר אירע הן ביחס למקדש והן ביחס לקודש, כדעת רבי ישמעאל ולא כדעת רבי עקיבא. לעומת זאת בעניין חיוב שבועה על העבר (אכלתי ולא אכלתי) סבור רבי יהודה הנשיא כדעת רבי עקיבא, שיש לדרוש את המקרא בדרך של ריבוי ומיעוט, והכתוב "להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא ה,ד) מלמד כי הנשבע על העתיד והנשבע על העבר שניהם חייבים (להשלמת הדברים ראו דף כו).

התלמוד דן בשיטתו הכללית של רבי יהודה הנשיא מתי דורשים דרשת ריבוי ומיעוט ומתי דורשים דרשת כלל ופרט. דרשת כלל ופרט רואה בדוגמה המפורטת בכתוב פירוש של הכלל ("כלל כעין הפרט"), ואילו בדרשת ריבוי ומיעוט הדוגמה משמשת כמיעוט ולא כפירוש (ריבה הכל ומיעט דבר אחד). רבי דורש דרשת ריבוי ומיעוט על הכתוב "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש" (במדבר יח, טז) – ולומד כי מותר לפדות אדם בכל דבר ששוויו חמשת שקלים לבד מפדיון בשטר כנגד דעת חכמים הסוברים כי הכתוב מתפרש במידת כלל ופרט ואין פודים בכור בעבדים שטרות וקרקעות אלא רק בכסף שאפשר לטלטלו ונחשב כממון בעצמו. מצד שני רבי דורש במקום אחר גם דרשת כלל ופרט: עבד עברי הרוצה להישאר בעבדותו לאחר שש שנים דינו  "ולקחת את המרצע ונתתה באוזנו ובדלת" (דברים טו, יז). רבי לומד כי "מרצע" הוא דוגמה כללית, ואפשר לרצוע עבד בכל דבר העשוי מתכת, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה לומד את הדברים מן המילה "ולקחת" המתאימה לכל דבר שאפשר לקחתו ביד. מסקנת הדברים בדף הבא היא שהדרשה המקובלת של שיטת רבי יהודה הנשיא היא דרשת כלל ופרט כדרכו של רבי ישמעאל, ורבי שנה את המשנה כדעת רבי עקיבא אף שהוא עצמו אינו סבור כפי המשנה. התלמוד מסביר כי לדעת רבי אם הפרט מופיע לאחר שני כללים, כמו בכתוב "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים" (ויקרא יא, ט) או כמו במקראות פדיון הבן: "ופדויו...תפדה...כסף חמשת שקלים", אין דורשים במידת כלל ופרט, אלא יש ללמוד את הדברים בדרך ריבוי ומיעוט.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בביאור משנת שבועות שתיים שהן ארבע.

במשנה נאמר:  "שבועות שתיים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתיים שהן ארבע, יציאות שבת שתיים שהן ארבע, מראות נגעים שתיים שהן ארבע". התבנית "שתיים שהן ארבע" היא של שני אזכורים הכתובים בתורה, שפיתוחם המלא בדרך המדרש מלמד על עוד מקרים שלא נזכרו בפירוש בתורה אך אפשר להסיקם, ובסך הכל ארבעה מצבים שונים. בסוגיה מסבירים את משמעות התבנית "שתיים שהן ארבע" לגבי כל אחד מהעניינים הנזכרים במשנה: א. שבועות שתיים – שתי שבועות על העתיד, האחת חיובית: 'אוכל', והאחרת שלילית: 'לא אוכל', שהן ארבע שבועות על העבר: חיובית: 'אכלתי' ושלילית: 'לא אכלתי'. ב. ידיעות הטומאה שתיים– אדם שאינו יודע שהוא טמא ונכנס למקדש או אכל קודש, שהן ארבע – אינו יודע שזהו קודש או שנכנס למקדש. ג. יציאות השבת שתיים – הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים של עני העומד ברשות הרבים או של עשיר העומד ברשות היחיד, שהן ארבע – הכנסה של עני או של עשיר. ד. מראות נגעים שניים – שאת ובהרת (ויקרא יג, ב) הכתובים בתורה, שהן ארבעה – תולדה של שאת, ותולדה של בהרת (גוונים בעוצמת בהירות פחותה).  

התלמוד דן בכמה עניינים בנוגע למשנה הפותחת של מסכת שבועות. א. סדר המשנה – מסכת שבועות מופיעה לאחר מסכת מכות, מפני שהמשניות האחרונות של מכות עוסקות בלאו אחד המתפרט לסדרה של איסורים שונים, בדיוק כמו הנושא הפותח של מסכת שבועות. ב. תבנית – התבנית 'שתיים שהן ארבע' מופיעה לגבי כל אחד מהנושאים הללו במקומו במשנה (תחילת מסכת שבת ותחילת מסכת נגעים), אך מאחר ששבועות וידיעות הטומאה נזכרות שתיהן באותה פרשה בתורה ועל שתיהן חייב קרבן עולה ויורד, הזכירו את כל ההלכות שיש בהן תבנית של שתיים שהן ארבע (ואף תבנית זאת עצמה בנויה כמתכונת של שתיים שהן ארבע). ג. סדר המסכת - המשנה פותחת בנושא העיקרי של שבועות, ומפתחת את הנושא מפרק שלישי עד פרק שמיני. שני הפרקים הראשונים של המסכת מוקדשים לידיעות הטומאה וכפרה על טומאת קודש וקודשים השנויים בתחילת המסכת אגב אזכורם בכותרת הכוללת, ואין הם מפותחים מספיק להיות מסכת בפני עצמה.

זהות התנא של המשנה – התלמוד עוסק באריכות בדף זה ובדף הבא בזהות התנא של המשנה: רבי עקיבא, רבי ישמעאל או רבי יהודה הנשיא. התלמוד מסביר כי התבנית שתיים שהן ארבע כוללת ארבעה איסורים ולא שני איסורים עליהם חייב ושני איסורים אחרים עליהם פטור, בדומה לארבעה מראות נגעים הטמאים כולם בטומאת נגעים. בגלל סיבה זו זהות התנא של המשנה אינה ברורה. לדעת רבי ישמעאל המשפט "שבועות שתיים שהן ארבע" אינו יכול להתפרש כפשוטו על חיוב קרבן על שבועות העתיד והעבר, מאחר שהוא מחייב קרבן שבועה רק על העתיד, ולפיכך דברי המשנה לשיטתו נאמרו על חיוב מלקות שיש בשבועות על העתיד ועל העבר. ההבדל בין קרבן למלקות קשור להנחה של האמורא רבא ששבועת שקר על העבר נזכרת בתורה באיסור שבועת שווא (שכן איסור שבועת שווא נזכר פעמיים), ולפיכך לוקים עליה. הנחה אחרת היא שלוקים על לאו שאין בו מעשה כמו דיבור של שבועת שקר.

התלמוד דן על ההנחה האחרונה בהתאם לשיטתו של רבי יוחנן. מצד אחד רבי יוחנן פוסק שהלכה כסתם משנה (כאשר משנה אינה מציינת את שמו של התנא יש להסיק כי ההלכה שבה פסוקה) ולפיכך הוא סבור כמשנתנו שלוקים על לאו שאין בו מעשה. מצד שני רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו על דינו של הנשבע שיאכל כיכר לחם היום ועבר היום ולא אכלה. לדעת רבי יוחנן אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה, ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה, ולדעת ריש לדעתו הטעם הוא שהתראה על עבירת השבועה היא התראת-ספק, שכן האדם עשוי לאכול בכל רגע ולעמוד בשבועתו, ואין כאן וודאות שיעשה איסור, ולוקים על לאו רק כאשר ההתראה מודיעה לאדם שהוא עומד בוודאות לעשות עבירה. התלמוד מסביר שרבי יוחנן מצא משנה אחרת התומכת בדעתו שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה, והתלמוד דן בזהות משנה זו, ומגיעה למסקנה כי מדובר במשנה בהמשך מסכת שבועות (ג, ז): "שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה...אינו חייב אלא אחת...זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות", ומכאן שאין לוקים על שבועה שאוכל ולא אכל, שהרי לא עשה מעשה. ההכרעה של רבי יוחנן כסתם משנה היא אפוא לפי המשנה בפרק שלישלי ולא לפי המשנה הפותחת את המסכת מפני שמסדר המשנה רבי יהודה הנשיא שנה לעיתים משניות שיש בהן סתירה במסקנת ההלכה רק בגלל ש"משנה ראשונה לא זזה ממקומה", כלומר, רבי שנה משנה בנוסח מסוים, ואי אפשר היה לשנות ולתקן את נוסחה לאחר שהופצה ברבים אפילו שרבי כבר חזר בו מהאמור בה, ולכן שנה רבי את המשנה הראשונה במסכת, ולצדה את המשנה בפרק שלישי, ורבי יוחנן צריך היה לומר בפירוש כי פסק ההלכה הוא כמשנה האחרונה של רבי יהודה הנשיא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשתי שבועות שהן ארבע, ובטומאת מקדש וקדשיו.

במשנה נאמר: "שבועות שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, יציאות השבת שתים שהן ארבע, מראות נגעים שנים שהם ארבעה". התלמוד מסביר כי משנה זו הפותחת את מסכת שבועות שנויה בתבנית של "שתיים שהן ארבע", כלומר, איסורים המתפרטים לעוד פרטי איסורים, מפני שבפרק האחרון של מסכת מכות הקודמת לה דנו על איסור הקפת הראש והזקן, שם אדם מתחייב במעשה אחד של גילוח על כמה מקומות (פאות) בראשו או בזקנו, ואף כאן מדובר על איסור אחד של שבועה בתורה המתפרט לכמה עבירות שונות שכולן נכללות בו. השבועותבמשנה הן שתי שבועות שקר על העתיד המוזכרות בכתוב "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), ולמדו חכמים שיש שתי שבועות שאינן כתובות של הנשבע שבועת שקר על העבר: הנשבע שעשה דבר מה והוא לא עשאו, או שנשבע שלא עשאו ובאמת עשה כן. ידיעות הטומאה הן מי שנכנס למקדש או אכל קודשים בלי שידע כי הוא טמא, ועליהם הוסיפו מקרים שבהם ידע שהוא טמא אך לא ידע שנכנס למקדש או שאכל קודשים. יציאות השבתהן איסור הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, בין אם מוציא את החפץ לרשות הרבים כשהוא עומד ברשות היחיד או ברשות הרבים, והוסיפו עליהם את העומד ברשות הרבים או רשות היחיד ומכניס את החפץ לרשות היחיד. נגעים הם שני סוגי כתמים לבנים המהווים סימני צרעת המוזכרים בתורה – שאת ובהרת – והוסיפו עליהם תולדות של כתמים הדומים להם אבל אינם בהירים כמותם.

בהמשך המשנה דנים בסוגים השונים של טומאת מקדש וקדשיו:  "כל שיש בהידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים - הרי זה בעולה ויורד (קרבן בהמה, עוף או מנחת סולת בהתאם ליכולת הכלכלית). יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בפנים (שנזרק דמו בקודש הקדשים) ויום הכפורים תולה, עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד. אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בחוץ (שנזרק דמו על מזבח העולה) ויום הכפורים מכפר, שנאמר (במדבר כט) 'מלבד חטאת הכפרים', על מה שזה מכפר זה מכפר. מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, אף חיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף - שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין, על הטהור שאכל את הטמא .רבי מאיר אומר, כל השעירים כפרתן שוה על טמאת מקדש וקדשיו.". המשנה מסווגת את קרבנות החטאת שאדם מקריב ברגלים, ראשי חודשים ויום הכיפורים לפי סוג הכפרה שהם מכפרים על מי שאינו יודע כי נטמא ונכנס בשוגג למקדש או אכל בשוגג מן הקודשים. כל קרבן מכפר כפרה שונה בהתאם למצב הידע של האדם, אם ידע בתחילה (לפני שעשה את העבירה) או בסוף (אחרי שעשאה) שהוא טמא, ואם ידע שנכנס למקדש או ידע שאכל מן הקודשים.

במשנה יש מחלוקת תנאים על התפקיד של השעירים הבאים כמוספים בראשי חודשים, ברגלים (סוכות, פסח, שבועות) וביום הכיפורים: רבי יהודה סבור כי שעירי יום הכיפורים מכפרים על דבר שיש בו איזו ידיעה אם בתחילה ואם בסוף, ושעירי רגלים או ראשי חודשים מכפרים על מה שאין בו שום ידיעה; רבי שמעון סבור ששעירי ראשי חודשים מכפרים על עבירה של טהור שאכל בשר קודש טמא; רבי מאיר סבור שהתפקיד של כל הקרבנות הללו הוא לכפר על מקדש וקודשיו. בהמשך המשנה מוסבר כי גם לדעת רבי שמעון המטרה הכללית היא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, ולכן אפשר להקריב שעיר שהופרש מתחילה למוספי רגלים או למוסף יום הכיפורים. אך לשיטתו ההבדל בין הקרבנות מתבטא בהיקף הכפרה: ראשי חודשים מכפרים כפרה מצומצמת על טהור שאכל טמא, רגלים מכפרים כפרה רחבה יותר על טהור שאכל טמא ועל אי ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ויום הכיפורים מכפר על כל החטאים הקודמים של שעירי ראש חודש ורגלים, אך גם על מקרה של אי ידיעה בתחילה וידיעה בסוף. 

כפרה על עבירות אחרות בקרבנות יום הכיפורים -  במשנה נאמר: "ועל זדון טמאת מקדש וקדשיו, שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. ועל שאר עברות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כרתות ומיתות בית דין - שעיר המשתלח מכפר. מה בין ישראלים לכהנים ולכהן משוח, אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טמאת מקדש וקדשיו. רבי שמעון אומר, כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים. כשם שודויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך ודויו של פר מכפר על הכהנים".הכהן הגדול מקריב שלושה שעירים ביום הכיפורים: שעיר פנימי וחיצוני שדמם נזרק, ושעיר המשתלח שמתוודה עליו, ואלו נועדו לכפרת עם ישראל. עוד הוא מקריב פר שדמו נזרק בקודש הקודשים ועל המזבח הפנימי, ומתוודה על פר זה פעמיים – פעם אחת על חטאי אנשי ביתו ופעם אחרת על חטאי הכוהנים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במניין המצוות ובפירוש דברי התורה בנבואה.

במשנה נאמר: " אמר רבי חנניא בן גמליאל, מה אם העובר עברה אחת, נוטל נפשו עליה. העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. רבי שמעון אומר, ממקומו הוא למד, שנאמר (ויקרא יח) ונכרתו הנפשות העשת וגו', ואומר (שם) אשר יעשה אתם האדם וחי בהם. הא, כל היושב ולא עבר עברה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. רבי שמעון בר רבי אומר, הרי הוא אומר (דברים יב) רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר .גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב, כא)".

מניין המצוות – בתלמוד מוסבר כי מניין המצוות הוא שלוש מאות ושלוש עשרה מצוות: שלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה כמניין ימות שנת החמה, ומאתיים ארבעים ושמונה מצוות עשה כמניין איברי גופו של אדם. כל המצוות נאמרו למשה, אך את שתי הדברות הראשונות "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" (שמות כ, ב-ג) שמע כל עם ישראל מפי הגבורה. המדרש דן ברשימות של מצוות בספר תהילים ובספרי הנבואה: ישעיהו, מיכה וחבקוק. הרשימות הללו הולכות וקטנות באורכן, והמדרש מתאר זאת כתהליך של העמדה והגדרה של כלל המצוות על יסוד מצוות עיקריות וחשובות. בספר תהילים מונה דוד המלך אחת עשרה מצוות – "הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרבו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח" (תהלים טו). בספר ישעיהו מונה הנביא שש מצוות במקום אחד: "הלך צדקות ודבר מישרים מאס בבצע מעשקות, נער כפיו מתוך בשחד, אטם אזנו משמע דמים ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו לג, טו), ובמקום אחר הוא אפילו מצמצם את הרשימה לשתי מצוות: "שמרו משפט ועשו צדקה" (שם נו, א). בספר מיכה מונה הנביא שלוש מצוות: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלקיך" (מיכה ו, ח). ובספר חבקוק מצווה אחת: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). התלמוד מבאר את הרשימות השונות כדרכי התנהגות או על ידי הצגת דוגמה לאישיות שנהגה לפי הכתובים הללו. כך למשל: 'הלך צדקות' - זה אברהם אבינו שהלך אחרי הבטחת הקב"ה, ו'דבר מישרים' - מי שאינו מקניט פני חבירו ברבים.

משה והנביאים – התלמוד מספר על ארבע גזירות שגזר משה והנביאים ביטלו אותם למעשה: הדמיון ליעקב - משה גזר שעם ישראל ישכון לבטח כיעקב אבינו: "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג, כח), והנביא עמוס ביטל את דבריו: "מי יקום יעקב כי קטון הוא...גם היא לא תהיה" (עמוס ז, ה). רוגע ושלווה בגלות - משה אמר "בגוים ההם לא תרגיע" (דברים כח, סה) וירמיהו אמר: "הלוך להרגיעו ישראל" (ירמיהו לא, א). חטא אבות ועונש בנים – משה אמר: "פקד עון אבות על בנים" (שמות לד, ז), ויחזקאל ביטל את הדברים: "הנפש החטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד). חזרת האובדים- משה אמר "ואבדתם בגוים" (ויקרא כו, לח), וישעיהו אמר "והיה ביום ההוא...ובאו האובדים מארץ אשור" (ישעיהו כז, יג). אגב כך מסבירים האמוראים כי את הביטוי "אבדתם" אפשר להסביר כאבידה ולא כאובדן מוחלט. ובדומה לכך גם את הביטוי "ואכלה אתכם ארץ אויביכם" (ויקרא כו, לח) אין להבין כהשמדה מוחלטת, אלא כאכילה חלקית שמשאירים ממנה שיריים כמו אכילת קישואים ודלועים.

אגב ביאור כתובים במשמעות פחות חריפה, התלמוד מספר על רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא ההולכים ליד העיר רומא, כאשר הכל מתחילים לבכות שהגויים יושבים לבטח, ואילו היהודים סובלים מחורבן וגלות, ואילו רבי עקיבא צוחק ואומר כי לעתיד לבוא הקב"ה ישלם לעושי רצונו פי כמה יותר ממה שהוא משלם בעולם הזה למי שעוברים על רצונו. מעשה דומה מתרחש כשחכמים מהלכים בהר הצופים ורואים שועל היוצא מבית קדשי הקדשים. החכמים התחילו לבכות על העזובה והשממה של מקום המקדש, אך רבי עקיבא צוחק וואמר כי כעת, משהתקיימה נבואת אוריה השלילית: "ציון שדה תחרש...והר הבית לבמות יער" (מיכה ג, יב), יכולה להתקיים גם נבואת זכריה החיובית: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח, ד). דברי הפירוש  האופטימיים של רבי עקיבא לקיום הנבואה במציאות מתקבלים על לבם של החכמים, והם אומרים: 'עקיבא נחמתנו', 'עקיבא נחמתנו'.

מציג תוצאות 541 - 600 מתוך 2589
<< לדף הקודםדף:  6 7 8 9 10 11 12 13 14 15לדף הבא >>
סיכומי הפרקים