חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בביאור משנת שבועות שתיים שהן ארבע.

במשנה נאמר:  "שבועות שתיים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתיים שהן ארבע, יציאות שבת שתיים שהן ארבע, מראות נגעים שתיים שהן ארבע". התבנית "שתיים שהן ארבע" היא של שני אזכורים הכתובים בתורה, שפיתוחם המלא בדרך המדרש מלמד על עוד מקרים שלא נזכרו בפירוש בתורה אך אפשר להסיקם, ובסך הכל ארבעה מצבים שונים. בסוגיה מסבירים את משמעות התבנית "שתיים שהן ארבע" לגבי כל אחד מהעניינים הנזכרים במשנה: א. שבועות שתיים – שתי שבועות על העתיד, האחת חיובית: 'אוכל', והאחרת שלילית: 'לא אוכל', שהן ארבע שבועות על העבר: חיובית: 'אכלתי' ושלילית: 'לא אכלתי'. ב. ידיעות הטומאה שתיים– אדם שאינו יודע שהוא טמא ונכנס למקדש או אכל קודש, שהן ארבע – אינו יודע שזהו קודש או שנכנס למקדש. ג. יציאות השבת שתיים – הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים של עני העומד ברשות הרבים או של עשיר העומד ברשות היחיד, שהן ארבע – הכנסה של עני או של עשיר. ד. מראות נגעים שניים – שאת ובהרת (ויקרא יג, ב) הכתובים בתורה, שהן ארבעה – תולדה של שאת, ותולדה של בהרת (גוונים בעוצמת בהירות פחותה).  

התלמוד דן בכמה עניינים בנוגע למשנה הפותחת של מסכת שבועות. א. סדר המשנה – מסכת שבועות מופיעה לאחר מסכת מכות, מפני שהמשניות האחרונות של מכות עוסקות בלאו אחד המתפרט לסדרה של איסורים שונים, בדיוק כמו הנושא הפותח של מסכת שבועות. ב. תבנית – התבנית 'שתיים שהן ארבע' מופיעה לגבי כל אחד מהנושאים הללו במקומו במשנה (תחילת מסכת שבת ותחילת מסכת נגעים), אך מאחר ששבועות וידיעות הטומאה נזכרות שתיהן באותה פרשה בתורה ועל שתיהן חייב קרבן עולה ויורד, הזכירו את כל ההלכות שיש בהן תבנית של שתיים שהן ארבע (ואף תבנית זאת עצמה בנויה כמתכונת של שתיים שהן ארבע). ג. סדר המסכת - המשנה פותחת בנושא העיקרי של שבועות, ומפתחת את הנושא מפרק שלישי עד פרק שמיני. שני הפרקים הראשונים של המסכת מוקדשים לידיעות הטומאה וכפרה על טומאת קודש וקודשים השנויים בתחילת המסכת אגב אזכורם בכותרת הכוללת, ואין הם מפותחים מספיק להיות מסכת בפני עצמה.

זהות התנא של המשנה – התלמוד עוסק באריכות בדף זה ובדף הבא בזהות התנא של המשנה: רבי עקיבא, רבי ישמעאל או רבי יהודה הנשיא. התלמוד מסביר כי התבנית שתיים שהן ארבע כוללת ארבעה איסורים ולא שני איסורים עליהם חייב ושני איסורים אחרים עליהם פטור, בדומה לארבעה מראות נגעים הטמאים כולם בטומאת נגעים. בגלל סיבה זו זהות התנא של המשנה אינה ברורה. לדעת רבי ישמעאל המשפט "שבועות שתיים שהן ארבע" אינו יכול להתפרש כפשוטו על חיוב קרבן על שבועות העתיד והעבר, מאחר שהוא מחייב קרבן שבועה רק על העתיד, ולפיכך דברי המשנה לשיטתו נאמרו על חיוב מלקות שיש בשבועות על העתיד ועל העבר. ההבדל בין קרבן למלקות קשור להנחה של האמורא רבא ששבועת שקר על העבר נזכרת בתורה באיסור שבועת שווא (שכן איסור שבועת שווא נזכר פעמיים), ולפיכך לוקים עליה. הנחה אחרת היא שלוקים על לאו שאין בו מעשה כמו דיבור של שבועת שקר.

התלמוד דן על ההנחה האחרונה בהתאם לשיטתו של רבי יוחנן. מצד אחד רבי יוחנן פוסק שהלכה כסתם משנה (כאשר משנה אינה מציינת את שמו של התנא יש להסיק כי ההלכה שבה פסוקה) ולפיכך הוא סבור כמשנתנו שלוקים על לאו שאין בו מעשה. מצד שני רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו על דינו של הנשבע שיאכל כיכר לחם היום ועבר היום ולא אכלה. לדעת רבי יוחנן אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה, ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה, ולדעת ריש לדעתו הטעם הוא שהתראה על עבירת השבועה היא התראת-ספק, שכן האדם עשוי לאכול בכל רגע ולעמוד בשבועתו, ואין כאן וודאות שיעשה איסור, ולוקים על לאו רק כאשר ההתראה מודיעה לאדם שהוא עומד בוודאות לעשות עבירה. התלמוד מסביר שרבי יוחנן מצא משנה אחרת התומכת בדעתו שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה, והתלמוד דן בזהות משנה זו, ומגיעה למסקנה כי מדובר במשנה בהמשך מסכת שבועות (ג, ז): "שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה...אינו חייב אלא אחת...זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות", ומכאן שאין לוקים על שבועה שאוכל ולא אכל, שהרי לא עשה מעשה. ההכרעה של רבי יוחנן כסתם משנה היא אפוא לפי המשנה בפרק שלישלי ולא לפי המשנה הפותחת את המסכת מפני שמסדר המשנה רבי יהודה הנשיא שנה לעיתים משניות שיש בהן סתירה במסקנת ההלכה רק בגלל ש"משנה ראשונה לא זזה ממקומה", כלומר, רבי שנה משנה בנוסח מסוים, ואי אפשר היה לשנות ולתקן את נוסחה לאחר שהופצה ברבים אפילו שרבי כבר חזר בו מהאמור בה, ולכן שנה רבי את המשנה הראשונה במסכת, ולצדה את המשנה בפרק שלישי, ורבי יוחנן צריך היה לומר בפירוש כי פסק ההלכה הוא כמשנה האחרונה של רבי יהודה הנשיא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשתי שבועות שהן ארבע, ובטומאת מקדש וקדשיו.

במשנה נאמר: "שבועות שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, יציאות השבת שתים שהן ארבע, מראות נגעים שנים שהם ארבעה". התלמוד מסביר כי משנה זו הפותחת את מסכת שבועות שנויה בתבנית של "שתיים שהן ארבע", כלומר, איסורים המתפרטים לעוד פרטי איסורים, מפני שבפרק האחרון של מסכת מכות הקודמת לה דנו על איסור הקפת הראש והזקן, שם אדם מתחייב במעשה אחד של גילוח על כמה מקומות (פאות) בראשו או בזקנו, ואף כאן מדובר על איסור אחד של שבועה בתורה המתפרט לכמה עבירות שונות שכולן נכללות בו. השבועותבמשנה הן שתי שבועות שקר על העתיד המוזכרות בכתוב "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), ולמדו חכמים שיש שתי שבועות שאינן כתובות של הנשבע שבועת שקר על העבר: הנשבע שעשה דבר מה והוא לא עשאו, או שנשבע שלא עשאו ובאמת עשה כן. ידיעות הטומאה הן מי שנכנס למקדש או אכל קודשים בלי שידע כי הוא טמא, ועליהם הוסיפו מקרים שבהם ידע שהוא טמא אך לא ידע שנכנס למקדש או שאכל קודשים. יציאות השבתהן איסור הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, בין אם מוציא את החפץ לרשות הרבים כשהוא עומד ברשות היחיד או ברשות הרבים, והוסיפו עליהם את העומד ברשות הרבים או רשות היחיד ומכניס את החפץ לרשות היחיד. נגעים הם שני סוגי כתמים לבנים המהווים סימני צרעת המוזכרים בתורה – שאת ובהרת – והוסיפו עליהם תולדות של כתמים הדומים להם אבל אינם בהירים כמותם.

בהמשך המשנה דנים בסוגים השונים של טומאת מקדש וקדשיו:  "כל שיש בהידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים - הרי זה בעולה ויורד (קרבן בהמה, עוף או מנחת סולת בהתאם ליכולת הכלכלית). יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בפנים (שנזרק דמו בקודש הקדשים) ויום הכפורים תולה, עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד. אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בחוץ (שנזרק דמו על מזבח העולה) ויום הכפורים מכפר, שנאמר (במדבר כט) 'מלבד חטאת הכפרים', על מה שזה מכפר זה מכפר. מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, אף חיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף - שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין, על הטהור שאכל את הטמא .רבי מאיר אומר, כל השעירים כפרתן שוה על טמאת מקדש וקדשיו.". המשנה מסווגת את קרבנות החטאת שאדם מקריב ברגלים, ראשי חודשים ויום הכיפורים לפי סוג הכפרה שהם מכפרים על מי שאינו יודע כי נטמא ונכנס בשוגג למקדש או אכל בשוגג מן הקודשים. כל קרבן מכפר כפרה שונה בהתאם למצב הידע של האדם, אם ידע בתחילה (לפני שעשה את העבירה) או בסוף (אחרי שעשאה) שהוא טמא, ואם ידע שנכנס למקדש או ידע שאכל מן הקודשים.

במשנה יש מחלוקת תנאים על התפקיד של השעירים הבאים כמוספים בראשי חודשים, ברגלים (סוכות, פסח, שבועות) וביום הכיפורים: רבי יהודה סבור כי שעירי יום הכיפורים מכפרים על דבר שיש בו איזו ידיעה אם בתחילה ואם בסוף, ושעירי רגלים או ראשי חודשים מכפרים על מה שאין בו שום ידיעה; רבי שמעון סבור ששעירי ראשי חודשים מכפרים על עבירה של טהור שאכל בשר קודש טמא; רבי מאיר סבור שהתפקיד של כל הקרבנות הללו הוא לכפר על מקדש וקודשיו. בהמשך המשנה מוסבר כי גם לדעת רבי שמעון המטרה הכללית היא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, ולכן אפשר להקריב שעיר שהופרש מתחילה למוספי רגלים או למוסף יום הכיפורים. אך לשיטתו ההבדל בין הקרבנות מתבטא בהיקף הכפרה: ראשי חודשים מכפרים כפרה מצומצמת על טהור שאכל טמא, רגלים מכפרים כפרה רחבה יותר על טהור שאכל טמא ועל אי ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ויום הכיפורים מכפר על כל החטאים הקודמים של שעירי ראש חודש ורגלים, אך גם על מקרה של אי ידיעה בתחילה וידיעה בסוף. 

כפרה על עבירות אחרות בקרבנות יום הכיפורים -  במשנה נאמר: "ועל זדון טמאת מקדש וקדשיו, שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. ועל שאר עברות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כרתות ומיתות בית דין - שעיר המשתלח מכפר. מה בין ישראלים לכהנים ולכהן משוח, אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טמאת מקדש וקדשיו. רבי שמעון אומר, כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים. כשם שודויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך ודויו של פר מכפר על הכהנים".הכהן הגדול מקריב שלושה שעירים ביום הכיפורים: שעיר פנימי וחיצוני שדמם נזרק, ושעיר המשתלח שמתוודה עליו, ואלו נועדו לכפרת עם ישראל. עוד הוא מקריב פר שדמו נזרק בקודש הקודשים ועל המזבח הפנימי, ומתוודה על פר זה פעמיים – פעם אחת על חטאי אנשי ביתו ופעם אחרת על חטאי הכוהנים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במניין המצוות ובפירוש דברי התורה בנבואה.

במשנה נאמר: " אמר רבי חנניא בן גמליאל, מה אם העובר עברה אחת, נוטל נפשו עליה. העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. רבי שמעון אומר, ממקומו הוא למד, שנאמר (ויקרא יח) ונכרתו הנפשות העשת וגו', ואומר (שם) אשר יעשה אתם האדם וחי בהם. הא, כל היושב ולא עבר עברה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. רבי שמעון בר רבי אומר, הרי הוא אומר (דברים יב) רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר .גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב, כא)".

מניין המצוות – בתלמוד מוסבר כי מניין המצוות הוא שלוש מאות ושלוש עשרה מצוות: שלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה כמניין ימות שנת החמה, ומאתיים ארבעים ושמונה מצוות עשה כמניין איברי גופו של אדם. כל המצוות נאמרו למשה, אך את שתי הדברות הראשונות "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" (שמות כ, ב-ג) שמע כל עם ישראל מפי הגבורה. המדרש דן ברשימות של מצוות בספר תהילים ובספרי הנבואה: ישעיהו, מיכה וחבקוק. הרשימות הללו הולכות וקטנות באורכן, והמדרש מתאר זאת כתהליך של העמדה והגדרה של כלל המצוות על יסוד מצוות עיקריות וחשובות. בספר תהילים מונה דוד המלך אחת עשרה מצוות – "הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרבו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח" (תהלים טו). בספר ישעיהו מונה הנביא שש מצוות במקום אחד: "הלך צדקות ודבר מישרים מאס בבצע מעשקות, נער כפיו מתוך בשחד, אטם אזנו משמע דמים ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו לג, טו), ובמקום אחר הוא אפילו מצמצם את הרשימה לשתי מצוות: "שמרו משפט ועשו צדקה" (שם נו, א). בספר מיכה מונה הנביא שלוש מצוות: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלקיך" (מיכה ו, ח). ובספר חבקוק מצווה אחת: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). התלמוד מבאר את הרשימות השונות כדרכי התנהגות או על ידי הצגת דוגמה לאישיות שנהגה לפי הכתובים הללו. כך למשל: 'הלך צדקות' - זה אברהם אבינו שהלך אחרי הבטחת הקב"ה, ו'דבר מישרים' - מי שאינו מקניט פני חבירו ברבים.

משה והנביאים – התלמוד מספר על ארבע גזירות שגזר משה והנביאים ביטלו אותם למעשה: הדמיון ליעקב - משה גזר שעם ישראל ישכון לבטח כיעקב אבינו: "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג, כח), והנביא עמוס ביטל את דבריו: "מי יקום יעקב כי קטון הוא...גם היא לא תהיה" (עמוס ז, ה). רוגע ושלווה בגלות - משה אמר "בגוים ההם לא תרגיע" (דברים כח, סה) וירמיהו אמר: "הלוך להרגיעו ישראל" (ירמיהו לא, א). חטא אבות ועונש בנים – משה אמר: "פקד עון אבות על בנים" (שמות לד, ז), ויחזקאל ביטל את הדברים: "הנפש החטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד). חזרת האובדים- משה אמר "ואבדתם בגוים" (ויקרא כו, לח), וישעיהו אמר "והיה ביום ההוא...ובאו האובדים מארץ אשור" (ישעיהו כז, יג). אגב כך מסבירים האמוראים כי את הביטוי "אבדתם" אפשר להסביר כאבידה ולא כאובדן מוחלט. ובדומה לכך גם את הביטוי "ואכלה אתכם ארץ אויביכם" (ויקרא כו, לח) אין להבין כהשמדה מוחלטת, אלא כאכילה חלקית שמשאירים ממנה שיריים כמו אכילת קישואים ודלועים.

אגב ביאור כתובים במשמעות פחות חריפה, התלמוד מספר על רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא ההולכים ליד העיר רומא, כאשר הכל מתחילים לבכות שהגויים יושבים לבטח, ואילו היהודים סובלים מחורבן וגלות, ואילו רבי עקיבא צוחק ואומר כי לעתיד לבוא הקב"ה ישלם לעושי רצונו פי כמה יותר ממה שהוא משלם בעולם הזה למי שעוברים על רצונו. מעשה דומה מתרחש כשחכמים מהלכים בהר הצופים ורואים שועל היוצא מבית קדשי הקדשים. החכמים התחילו לבכות על העזובה והשממה של מקום המקדש, אך רבי עקיבא צוחק וואמר כי כעת, משהתקיימה נבואת אוריה השלילית: "ציון שדה תחרש...והר הבית לבמות יער" (מיכה ג, יב), יכולה להתקיים גם נבואת זכריה החיובית: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח, ד). דברי הפירוש  האופטימיים של רבי עקיבא לקיום הנבואה במציאות מתקבלים על לבם של החכמים, והם אומרים: 'עקיבא נחמתנו', 'עקיבא נחמתנו'.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעונש המלקות.

צורת הרצועה – במשנה נאמר: "ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה. ידה טפח ורחבה טפח, וראשה מגעת על פי כרסו... הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת, הרי זה גולה על ידו ". רצועות העגל היו כפולות לשתיים (לפי הכתוב "והפילו" הקרוב למילה "והכפילו") ואילו הרצועות ה"עולות ויורדות בה" היו של חמור (כרמז לחמור היודע מי בעליו), וכפי הנראה היו נכרכות כלולאה ומתארכות ומתקצרות לפי הצורך ולפי גודלו של האיש הלוקה.

הסוגיה מסבירה אגב כך את הקשר בין פרשות סמוכות. פרשת מלקות, איסור חסימת שור בדישו ומצוות ייבום הן פרשות סמוכות (בספר דברים פרק כה), ומסמיכות זאת לומדים כי רצועת המלקות עשויה מעור עגל (מלקות-חסימת שור), וכי אין לכפות על יבמה להתייבם ליבם חולה כפי שאין חוסמים שור מלאכול (חסימה- ייבום). באופן כללי אפשר ללמוד מסמיכות פרשות על קשר תוכני של המצוות הסמוכות זו לזו, ולכן לומדים מהסמיכות של מועדי ישראל ואיסור עבודה זרה (שמות לד), שהמבזה את המועדים כאילו עבד עבודה זרה, ומסמיכות הפרשות של איסור לשון הרע ואיסור טריפה (שמות כג), שהמספר לשון הרע – ראוי להשליכו לכלבים כאילו היה טריפה.

חלוקת המלקות – במשנה נאמר: "והאבן נתונה מאחריו, חזן הכנסת עומד עליה ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו". התלמוד מסביר כי מכה אותו מלפניו באיזור הכרס בגלל שהכתוב הזכיר את "והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" על רשעה אחת, ומכאן שאת הרשעויות (המכות, העונשים) האחרים מכה מאחוריו על גבו. אופן ההלקאה  - במשנה נאמר: "כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו על העמוד הילך והילך, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו...". התלמוד מוסיף כי כאשר מגביהים את הרצועה למעלה מניפים אותה בשתי ידיים אך ההלקאה עצמה היא ביד אחת כדי שתבוא המכה במקום הנכון.כוח המכה -  בכתוב נאמר "מכה רבה" ומכאן שהמכה צריכה להיות חזקה וכואבת.

זהות המלקה – במשנה נאמר: "חזן הכנסת...ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מטה, שנאמר (דברים כה) והפילו השפט. והמכה מכה בידו אחת בכל כחו. והקורא קורא "אם לא תשמר לעשות וגו' והפלא ה' את מכתך ואת מכות וגו'" (שם כח) וחוזר לתחלת "ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו'" (שם כט), וחותם (תהלים עח) "והוא רחום יכפר עון וגו'", וחוזר לתחלת המקרא". לפי הסוגיה הגדול שבדיינים קורא את הכתובים, השני מונה את מספר המלקות, והשלישי אומר (לחזן הכנסת): 'הכהו', ומנסים לצמצם את פער הזמן שבין הקריאה לבין המלקות, כך שהמלקות יסתיימו תמיד יחד עם הקריאה בכתובים. בברייתא יש מחלוקת על זהות המלקה: "אין מעמידין חזנים אלא חסירי כח ויתירי מדע. רבי יהודה אומר: אפילו חסירי מדע ויתירי כח". ומסבירים כי לפי רבי יהודה האזהרה "ארבעים יכנו לא יוסיף" נועדה להזהיר את החזן שאינו יודע הלכה שלא לעבור את מספר המלקות, ולפי חכמים אזהרה זאת מתאימה גם לאנשים המדקדקים בתורה על מנת לזרזם לעשייה שלמה. 

פטור ממלקות – במשנה נאמר "ואם מת תחת ידו – פטור....נתקלקל בין בריעי (צואה) בין במים (מים) – פטור. רבי יהודה אומר: האיש בריעי, והאישה במים". בתורה נאמר: "והכהו ...ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג), ומכאן שאם באמצע המלקות אירע לו דבר שיש בו קלון כמו עשיית צרכים  - פוטרים אותו משאר המלקות, ואפילו אם אירע הדבר לאחר המכה הראשונה (או הסבב הראשון של המכות). אך אם לקה קודם המלקות – מלקים אותו, מפני שטרם לקה בבית דין. וכיוצא בזה, אם אמדו והעריכו מבחינה רפואית שילקה באמצע המלקות – פטור, אך אם אמדו שילקה לאחר שיצא מבית דין – מלקים אותו.מה נחשב לקלון - בתוספתא (מכות ה, יד) מובאות עוד דעות תנאים על מי שעשה את צרכיו בעת המלקות: "אחד האיש ואחד האישה בריעי ולא במים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: האיש בריעי והאישה במים. וחכמים אומרים: אחד האיש ואחד האישה בין בריעי בין המים". התלמוד משלים את החסר בתוספתא ומסביר שאף לדעת רבי יהודה אישה שלקתה בריעי – פטורה ממלקות. נפסקה הרצועה, רץ מבית דין – אם ברח ורץ מבית דין כדי שלא ללקות לאחר שכפתו אותו – אינו לוקה, ומאחר שברח אין רודפים עוד אחריו. אם הרצועה נקרעה לפני המכה הראשונה (או הסבב הראשון של המלקות) – חייב עדיין בשאר המלקות, אך אם קרה הדבר באמצע המלקות – פטור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבירה כוללת, במספר ואומדן המלקות.

במשנה נאמר: "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור, והן מוקדשין, וכלאים בכרם, ובשביעית, ויום טוב, וכהן ונזיר בבית הטומאה". המשנה מציגה מעשה עבירה הכולל מספר עבירות, אך האמוראים מציעים לכלול עוד עבירות כגון: זורע בנחל איתן שמצאו בו חלל (הרוג) וערפו בו עגלה - "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" (דברים כא, ד); מוחק את שם השם - " לא תעשון כן לה' אלקיכם" (שם יב, ג-ד); קוצץ את הבהרת - "השמר בנגע הצרעת" (שם כד, ח); המסיר בדי הארון – "לא יסורו ממנו" (שמות כה, טו); מזיח חושן מעל האפוד "לא יזח החושן מעל האפוד" (שם כח, כח); חורש בעצי אשירה – "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח); הקוצץ אילנות מאכל – "כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת" (שם כ, יט). התלמוד מסביר כי המשנה לא ביקשה להסתמך על העיקרון של "איסור כולל", לפיו אדם יכול להוסיף עוד איסורים על ידי הרחבת היקף האיסור, ולכן הנשבע שלא יחרוש ביום טוב וביום חול – אינו כלול במשנה. התלמוד דן בעוד מקרים שיש כמה עבירות: א. "המבשל גיד בחלב ביום טוב ואכלו – לוקה חמש, משום אוכל גיד, מבשל ביום טוב שלא לצורך, מבשל גיד בחלב, אוכל בשר בחלב, ואם השתמש בעצי הקדש – לוקה אף משום "לא תעשון כן לה' אלקיכם". ב. המרביע או המנהיג שור פסולי המוקדשים – הכתוב מחשיב בהמת הקדש שנפסלה להקרבה כבהמה שיש בה צד קודש וצד חולין, ולכן המרביע או חורש בה עובר על לאו של כלאיים (כלאי שור וחמור), ועל לאו של עבודה בפסולי המוקדשים.

מספר המלקות – במשנה נאמר: "כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת שנאמר: "והכהו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כה, ג-ד) – מניין שהוא סמוך לארבעים. רבי יהודה אומר: ארבעים שלימות הוא לוקה. והיכן הוא לוקה את היתירה? בין כתפיו". התלמוד מסביר כי לא נאמר בתורה "ארבעים במספר", אלא "במספר ארבעים" (אם קוראים את שני הפסוקים כרצף אחד), ולכן הכוונה היא למספר המשלים את הארבעים. רבי יהודה לומד מהכתוב "מה המכות האלה בין ידיך" (זכריה יג, ו), שסימני המכות הם בין הכתפיים, ומכאן שמכים עוד מכה אחת, אך חכמים סבורים שבפסוק זה מדובר על מכות לשם חינוך ולא על מלקות כעונש על עבירה. האמורא רבא סבור כי מדרש ההלכה המצמצם את מספר המלקות מלמד עד כמה גדול כוחם של חכמים המפרשים את הכתוב שלא כפשוטו, ואותם אנשים המכבדים רק ספר תורה וקמים מפניו אך לא מפני תלמיד חכם אינם אלא טיפשים.

אומדן המלקות – במשנה נאמר: "אין אומדים אותו אלא במכות הראויות להשתלש (מספר המתחלק לשלוש בלי שארית). אמדוהו לקבל ארבעים ולוקה מקצת, ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים – פטור. אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ומשלקה אמדו שיכול הוא לקבל ארבעים – פטור". התלמוד מסביר כי המשנה עוסקת במי שאמדו את כוחו לקבל מלקות ביום אחד, שאם כבר לקה ורצו לאומדו שוב להקל עליו או להחמיר עליו – פטור ממלקות, אך אם עוד לא לקה – אפשר לאומדו שוב ולקבוע לו מספר מלקות חדש. לעומת זאת בברייתא מדובר על מי שאמדוהו למלקות ביום אחד, וביום שלמחרת השתנה מצב בריאותו ואמדו אותו שוב ונמצא האומד שונה – שאז גם אם לא לקה עדיין מקלים עליו מכל צד, שאם היה אומד ראשון מועט – הולכים אחריו, ואם היה אומד שני מועט – הולכים אחריו. במשנה נאמר: "עבר עבירה אחת שיש בה שני לאוין, אמדוהו אומד אחד – לוקה ופטור, ואם לאו – לוקה ומתרפא, וחוזר ולוקה". התלמוד מסביר כי בעקרון אין אומדים אומד אחד לשני לאוין, אלא יש לאמוד את כוחו של אדם ללקות על כל לאו בפני עצמו. היישום של עקרון זה למעשה הוא לאמוד אדם על שני לאוין בפעם אחת ולראות את החשבון: אם אמדו שיכול לקבל ארבעים ושתיים מלקות לפני שהוא נשבר, מחשיבים לו כאילו לוקה שלושים ותשע משום לאו אחד, ועוד שלוש משום הלאו השני, ואז אפשר לראות זאת כשני אומדנים שונים. אבל אם אמדו שהוא מסוגל לקבל רק ארבעים ואחד מלקות, שתי המלקות הנוספות אינן מתחלקות לשלוש ולכן נחשב כאילו לקה פעם אחת שלושים ותשע מלקות, וממתנים עד שיתרפא וילקה שוב לפי אומדן חדש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהקפת ראש וזקן, כתובת קעקע, התראה ועבירה.

הקפת הראש וגילוח הזקן - במשנה נאמר: "על הראש – שתיים, אחת מכאן ואחת מכאן; על הזקן – שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. רבי אליעזר אומר: אם ניטלו כולם כאחת – אינו חייב אלא אחת, ואינו חייב עד שיטלנו בתער. רבי אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט או ברהיטני (פצירה או מקצוע) – חייב". בתורה נאמר: "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה) ו"לא תשחית את פאת זקנך" (שם, יט, כז). הקפת פאות הראש אסורה מהקו של מקום החיבור של עצם הלחי לגולגולת, כאשר גוזר בשווה מעל לגובה הצדעים. גילוח פאות הזקן אסור בפרקים (העצמות המחוברות) המרכיבים את הלסת התחתונה ואת הסנטר. לפי מדרש ההלכה יש להגדיר את הגילוח (ויקרא כא) כהשחתה (הנזכרת בספר ויקרא יט), ולכן הגילוח אינו רק תספורת השיער, אלא תלישתו מהשורש, ולכן סבורים חכמים במשנה כי חייב רק על גילוח שהוא כעין השחתה. רבי אליעזר חולק וסובר כי הגילוח הרגיל גם הוא בכלל השחתה, ולכן גם כלי גילוח כמו מלקט ורהיטני אסורים, והמשתמש בהם לוקה.

כתובת קעקע - במשנה נאמר: "הכותב כתובת קעקע. כתב ולא קעקע (חקק בעור), קעקע ולא כתב - אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע, בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה' (ויקרא יט,כח)". בתלמוד מוסבר כי הכתוב "אני ה'" אינו מלמד שצריך לכתוב את שם ה' בכתובת הקעקע, אלא שחייב רק אם כתב בכתובת הקעקע לשם עבודה זרה, והכתוב השתמש בביטוי "אני ה'" ללמד שהכותב כתובת קעקע - עובר על אמונת הייחוד ואינו מאמין בה'. התלמוד דן בהנחת אפר על מכה, ומסקנת הדברים בסוגיה שאין זה דומה לכתובת קעקע, מפני שבמכה ברור כי עושה כן לשם רפואה, ואולם, היו אמוראים שהחמירו שלא לשים אפר על פצע ואפילו על גלד של הקזת דם.

התראה ועבירה שיש בה מספר עבירות – במשנה נאמר: "נזיר שהיה שותה יין כל היום – אין חייב אלא אחת. אמרו לו "אל תשתה', 'אל תשתה' והוא שותה – חייב על כל אחת ואחת... יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם, ובשביעית וביום טוב, וכהן ונזיר בבית הטומאה. חנניא בן חכינאי אומר: אף הלובש כלאיים. אמרו לו: אינו השם (אין זה עבירה בחרישה). אמר להם: אף הנזיר לא הוא השם". המשנה עוסקת בהגדרה של עבירה, ומסבירה כי תנאי אחד לעבירה הוא ידיעה, ובכל פעם שאדם יודע שהוא עובר עבירה על ידי התראה – הדבר נחשב לו לעבירה בפני עצמה. תנאי אחר הוא שבמעשה אחד עשוי אדם לעבור על יותר מעבירה אחת. התלמוד דן באיסור כלאיים – במשנה נזכר איסור "חורש בכלאיים", והתלמוד דן האם יש ללמוד מן המשנה ש"החופה בכלאיים (מכסה בעפר) לוקה", ומטעם זה החורש בכלאיים לוקה, או שהמשנה עוסקת אפילו במי שמקיים כלאיים בקרקע ולא עוקרם, כשיטת רבי עקיבא הסובר כי המקיים כלאיים לוקה לפי הכתוב "בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יח-יט). לפי ההנחה שמדובר במשנה על חורש המכסה בעפר זרעי כלאיים – המשנה כללה את עבירת חרישה וזריעה ביום טוב בבית אחת מפני שביום טוב כל איסור עשיית מלאכת הוא אחד ולוקה רק פעם אחת על כמה מלאכות, בניגוד לאיסור עשיית מלאכה בשבת שעל כל אב מלאכה חייב בפני עצמו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במעשר שני, קרחה, פאות הראש והזקן ובשריטה.

מעשר שני – במשנה נאמר: "ואלו הן הלוקין: האוכל...מעשר שני חוץ לחומה". בדף הקודם הוסבר כי האוכל חייב מלקות רק לאחר שפירות מעשר שני התקדשו בקדושת מעשר שני כאשר הכניסו אותם לירושלים ("ראו פני חומה"). בדף זה מסביר האמורא רבה כי לפי דין תורה אסור לאכול מעשר שני מחוץ לירושלים, אך חכמים גזרו שאין להוציא מירושלים פירות מעשר שני שנכנסו כבר למחיצות העיר. התלמוד דן בדעת רבי יוסי על פירות שלא הפרישו מהם מעשר שני ונכנסו לירושלים. רבי יוסי סבור כי זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל על דינם של פירות שנגמרה מלאכתן (הסתיימה מלאכת האסיף) ונכנסו לירושלים: "בית שמאי אומרים: יחזיר מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים. ובית הלל אומרים: יפדה ויאכל בכל מקום" (מעשר שני ג, ו). ואולם התלמוד מסביר כי המחלוקת איננה האם מתנות (מתנות כהונה או מעשר שני) שלא הופרשו נחשבות כאילו הן מופרשות ורק צריך להפרישן בפועל (ומעשר שני שלא הופרש בפועל, מאחר שעתיד להפרישו, חלים עליו כל דיני מעשר ואסור להוציאו מירושלים), אלא הכל מסכימים כי פירות אלו נחשבים עדיין כטבולים, ונחלקו בית שמאי ובית הלל האם גזרו חכמים שלא להוציא מעשר שני מירושלים אפילו כאשר הפירות נכנסו לירושלים בעודם בטבלם. רבי יוסי עצמו סבור כי במקרה שבו קבע מקום לפירות התרומה (בדרום, בצפון, במזרח או במערב ערימת הפירות) אך לא הפרישם בפועל – ואכלם – הרי הוא לוקה מכמה צדדים: על איסור אכילת תרומה שכן קבע לה מקום; על טבל שכן הפירות עוד אינם מופרשים; ואם אכל פירות אלו מחוץ לירושלים – לוקה גם על איסור אכילת מעשר שני מחוץ לחומה.

איסור קרחה – במשנה נאמר: "הקורח קרחה בראשו, והמקיף פאת ראשו, והמשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת – חייב. שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד – חייב על כל אחת ואחת". מקור הדברים הוא בספר ויקרא: "לא יקרחו קרחה בראשם" (ויקרא כא, ה), ובספר דברים: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א), ומכאן למדו במדרש ההלכה (המובא בסוגיה) כי איסור קרחה הוא על כל הראש ("בראשם"), בכהנים ובישראל (ספר ויקרא איסור לכהנים, וספר דברים איסור לישראל), והאיסור חל רק כאשר הגילוח הוא צער על המת ("למת"), וכי חייב על כל קרחה (החזרה על הביטוי "קרחה" בנוסף לאיסור "לא יקרחו"). התלמוד מסביר כי ההתראה אינה חייבת להיות מיוחדת לכל מעשה קרחה וקרחה, ואם התרה התראה אחת והמגלח עשה לעצמו בבת אחת חמש קרחות במקומות שונים בשיער הראש – חייב על כל קרחה כעבירה בפני עצמה. בשיעור הקרחה נחלקו תנאים אם גודלו כגריס (גריס פול, עיגול בהיקף 20 מילימטר בערך), כשתי שערות (או עדשה לפי גרסה אחרת), או כדי שיראה אדם אחר את מקום עור הראש בלי השיער. התלמוד דן באיסור מלאכת שבת ואיסור לא ילבש שמלת אישה שיש בעשיית קרחת: אסור לעשות קרחת בשבת מפני שעובר על מלאכת גוזז, ונחלקו תנאים מה השיעור: "מלא פי הזוג (מספריים) – שתיים, רבי אליעזר אומר: אחת, ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, אפילו אחת חייב...אפילו בחול...שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה).

איסור הקפת פאת הראש ופאת הזקן– בתורה נאמר לכל ישראל: "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך" (ויקרא יט, כז), ונאמר גם איסור מיוחד לכהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו" (שם כא, ה). פאת הראש היא סוף הראש, כלומר, גזירה של גובה קו השיער שבצדי הראש (הצדעים) שלא לגוזרו בשווה כשאין פאות הראש ניכרות. איסור זה חל על הגוזז המקיף, ואילו הניקף (מי שגוזרים את פאותיו) אינו חייב אלא אם הקיף בעצמו, או אם סייע למקיף,. ולפי דעת רבי יהודה הסובר שלוקים על לאו שאין בו מעשה גם הניקף חייב. פאת הזקן היא סוף הזקן, ומבואר במשנה כי מדובר ב"שתים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטה", וחכמים קראו לכך "שיבולת" מפני שהשיער שם עומד זקוף, ולפי הסבר אחר מדובר בשיער הצומח על הסנטר.

איסור שריטה – בספר ויקרא נאמר: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח), ובספר דברים: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" ( דברים יד, א). במדרש ההלכה למדו שמדובר על השורט את עצמו כאות אבלות וצער על המת אך אינו חייב אם שורט עצמו על אסונות אחרים כמו טביעת ספינה או בית שנפל. כמו כן למדו כי חייב על כל שריטה בפני עצמה בגלל הדגשת המילה "ושרט" (בלשון יחיד) המלמדת שכל שריטה נחשבת כעבירה עצמאית. עוד מוסבר כי לדעת רבי יוסי חייב על כל שריטה כעבירה בפני עצמה, ואף חייב על שריטה אחת שעשה לעצמו כאות אבל על חמשה מתים. ולדעת רבי יוסי הביטוי "לא תתגודדו" בכתוב זהה לאיסור שריטה, ואין הבדל בין המונחים גדידה ושריטה, אם כי יש הסוברים כי שריטה היא ביד וגדידה היא בעזרת כלי. ואך שאין הבדל לעניין איסור שריטה, יש הבדל בין השורט עצמו לעבודה זרה, שאם עשה כן ביד – פטור, ובכלי חייב (ראו בדף הבא).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באכילת ביכורים, בכור ומעשר שני.

במשנה נאמר: "האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם...ומעשר שני חוץ לחומה". בתורה נאמר: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך... ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יב, יז), והתלמוד דן בזמן ובמקום של איסור זה. ביכורים - הביכורים אסורים באכילה משעה שיכנסו לבית המקדש ו"יראו פני הבית" אז הם נחשבים כהקדש, ואם יצאו חוץ לירושלים - זר האוכלם חייב עליהם מיתה בידי שמיים כאוכל תרומה, וכהן שאכלם מחוץ לירושלים – לוקה. ורק הביכורים שנכנסו לירושלים אסורים, אך מה שנשאר בחוץ – הרי הוא עדיין כחולין שלא התקדשו. מעשר שני – בתורה נאמר: "לא תוכל לאכול בשעריך...לפני ה' אלקיך תאכלנו" (שם, יח), ומכאן למדו כי מעשר שני שנכנס לפנים מן החומה ויצא לאחר מכן מחוץ לחומה – אסור באכילה. האדם וכל המשא שמעליו נחשבים לדבר אחד לעניין מעשר שני, כרמוז בכתוב: "כי ירחק ממך המקום" (דברים יד, כד), ולכן בין אם היה האדם מצוי בחוץ ומשא הפירות בפנים ובין אם הוא מצוי בפנים ומשאו בחוץ – מחיצות ירושלים קלטו את פירות מעשר שני, ואסור לאוכלם.

במשנה נאמר: "אלו הן הלוקין: האוכל מעשר שני והקדש שלא נפדו...ומעשר שני חוץ לחומה". מעשר שני והקדש שלא נפדו- המקרה הראשון במשנה עוסק במי שאוכל מעשר שני בירושלים בטומאה, שהמעשר השני טמא או שהאדם טמא. האיסור לאכול מעשר שני טמא רמוז בווידוי הנאמר בהקרבת מעשר שני - "ולא בערתי ממנו בטמא" (דברים כו, יד); האיסור לאדם טמא לאכול מעשר שני נלמד מהכתוב: "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים" (ויקרא כב, ו), והאיסור לאכול קודשים טמאים נלמד מהכתוב ":לא תוכל לאכול בשעריך" (דברים יב, יז). פירוש אחרון זה מבוסס על המילה "בשעריך" שמשמעה היא אכילה של טהור וטמא בקערה אחת בדומה למה שכתוב בעניין אכילת בכור שנפל בו מום: "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור" (שם טו, כב). מעשר שני חוץ לחומה – אם מעשר שני טהור וגם האדם טהור – עדיין אסור לאכול את פירות המעשר מחוץ לחומה. בתורה נאמר: "כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום...ונתתה בכסף..." דברים יד, כד- כה), כלומר, אם יש טרחה לשאת את הפירות עד לירושלים חובה לפדותם על כסף. פסוק זה מלמד כי רשאי לפדות מעשר שני אפילו אם היה במרחק של פסיעה אחת מחוץ לחומה והוא בכלל של "לא תוכל שאתו". ואפילו אם מעשר שני נטמא בירושלים ואי אפשר לאוכלו - מותר לפדותו ולקנות בדמיו פירות אחרים, היתר הנובע גם כן מהכתוב "לא תוכל שאתו".

התלמוד דן בקשר בין מעשר שני, מצוות בכור ומצוות ביכורים. למצוות הללו יש צד דמיון, שכן בכולן חייב אדם להביא תבואה או בקר לבית המקדש או לירושלים ("טעון הבאת מקום"). עם זאת יש גם צדדי הבדל רבים: בכור – חייב מתן דמים ואימורים (אברים פנימיים על המזבח) על המזבח כקרבן שלמים, ביכורים - טעונים הנחה על המזבח (אך הקריאה לא מעכבת בהן, ראו בדף הקודם), ואילו מעשר שני כלל אינו קרבן. התלמוד דן בהפרשה ואכילה של מעשר שני בזמן הזה בירושלים. מסקנת הדברים מבוססת על הכתוב "ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך...ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד, כג), שיש להקיש ולהשוות את מעשר שני לבכור שאין מקריבים אותו אלא על המזבח בשעה שבית המקדש קיים, ואף במעשר שני החיוב הוא רק בזמן שבית המקדש קיים. התלמוד מעיר כי ההנחה שמקריבים בכור רק בזמן שבית המקדש קיים אינה מובנת מאליה, והיא בנויה על הנחה אחרת לפיה הקדושה הראשונה של בית המקדש לא קידשה את המקום לעתיד לבוא (לאחר חורבן הבית). לפי הנחה זאת ההלכה שמקריבים בכור בזמן הבית נאמרה בהקשר דברים מיוחד של בכור שנזרק דמו קודם החורבן, וההלכה היא שאין לאכול את בשרו לאחר החורבן מאחר שאין עוד מזבח, ובגלל ההשוואה של זריקת הדם לאכילת בשר בכתוב "ואת דמם תזרוק על המזבח...ובשרם יהיה לך" (במדבר יח, יז-יח) אין גם להקריבו בזריקת דמו. גם ההנחה שאפשר לערוך השוואה (היקש) של בכור למעשר שני אינה מובנת מאליה, שכן בדרך כלל אין לומדים למד מלמד בדיני קדשים, כלומר, אין לומדים מדבר שהוא עצמו נלמד מדבר שנלמד במידות שהתורה נדרשת בהם, אלא כל דבר צריך מקור לעצמו. ואז השאלה היא האם הולכים אחרי המלמד (בכור) שהוא קדשים, או אחר מעשר שני שהוא חולין. ואגב הדיון במגבלת "למד מלמד" בקדשים, אפשר גם לדון האם ההיקש של בשר לדם הוא לימוד של ממש, או רק כעין גילוי דבר המפורש בכתוב, ואז אין כאן "למד מלמד" אלא רק לימוד אחד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באכילת עולה, ובמצוות ביכורים.

במשנה נאמר: "ואלו הן הלוקין...: האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם, קדשי קדשים חוץ לקלעים (קלעי המשכן, או מחוץ לעזרה), קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה (של ירושלים)". משנה זו מבוססת על הכתובים: "והבאתם שמה עולותיכם , וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם ... לא תוכל מלאכול בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך". (דברים יב, ו-ז; יז). הפירוט של הכתוב מלמד כי לוקה על כל אחד מן האיסורים המבוארים במשנה. מכאן מסיק רבא כי לדעת רבי שמעון זר שאוכל מן העולה לפני זריקת הדם, ואוכלה מחוץ לחומה לוקה על חמישה לאוין – איסור אכילה של זר שאינו כהן, איסור אכילת עולה, איסור אכילת קדשים מחוץ לעזרה, איסור אכילה לפני זריקת הדם ואיסור אכילת קדשים מחוץ לירושלים.

התלמוד מסביר כי זר האוכל מן העולה לפני זריקה ואוכלה מחוץ לחומת ירושלים - אינו לוקה על עבירות מסוימות שנאמרו רק במצבים מסוימים: לא על "וזר לא יאכל כי קדש הם" (שמות כט, לג) מפני שאיסור זה חל רק כאשר הקרבן מותר לכוהנים בעוד שקרבן עולה אסור אף לכוהנים; לא על איסור "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שם כב, ל). המילה "בשדה" מלמדת שבשר שיצא מחוץ למחיצתו אסור באכילה כבשר קדשים שיצא מחוץ לקלעים, אך איסור זה נאמר רק כאשר הבשר ראוי לאכילה, ואילו העולה אינה ראויה לאכילת אדם; אינו לוקה גם על הנותר מבשר ומלחם המילואים מצד "לא יאכל כי קדש הוא" (שם כט, לד), מפני שאיסור זה נאמר על כל בשר הפסול לאכילה, ואילו כאן לא היה ראוי לאכילה עוד לפני שנפסל מאכילה. עם זאת לוקה על האיסור של "כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, כט) האוסר לאכול דבר שיש מצווה לשורפו כמו עולה, אך איסור זה לא נזכר בפירוש בדברי רבא מפני שדבריו התבססו רק על הכתוב בספר דברים.

זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור ממלקות, מפני שהאיסור נובע מחובת האכילה: "ואכלו אותם אשר כופר בהם....וזר לא יאכל כי קדש הם" (שמות כט, לג), ואם אסור לאכול את הקרבן בגלל שעוד לא זרקו את הדם – אין גם איסור לזר לאכול את הקדשים. התלמוד דן האם כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה – לוקה. הכתוב רומז כי הקדשים נאכלים רק כאשר הם מכפרים, אך כאשר עוד לא כיפרו (לפני זריקת הדם), הרי זה "לאו הבא מכלל עשה" וייתכן שלוקה עליו כמי שעבר על איסור לא תעשה. אלא שלמסקנה אין לדייק מהכתובים שיש איסור לאכול לפני כפרה, שהרי במקומות אחרים מוצאים כי הכתוב חוזר ומדגיש גם את חובת האכילה וגם איסור אכילה ("אותה תאכלו... את זה לא תאכלו" דברים יד, ו-ז), וחזרה זאת מלמדת שהחובה אינה מלמדת ישירות גם מהו האיסור, ויש צורך לחזור ולומר איסור בלשון שלילה כדי להדגיש את האיסור שיש בדבר.

מצוות הביכורים היא שמפריש החקלאי פירות שגדלו בתחילה, מביאם לבית המקדש, וקורא שם את פרשת מקרא ביכורים כאשר סל הפירות על כתפו, ואחר כך מניף את הטנא יחד עם הכהן, קורא את המשך הפרשה ומניח את הסל ליד המזבח. במשנה נאמר: "(כהן) האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם", ומכאן מסיק התלמוד כי המשנה היא כדעת רבי שמעון הסובר שבכורים אסורים באכילה כל עוד לא קרא עליהם את פרשת מקרא בכורים ("קרייה מעכבת"), אבל דעת חכמים היא שהקריאה אינה מעכבת ורק ההנחה של הבכורים ליד המזבח מעכבת את אכילתם, והאוכלם לפני הנחה – לוקה. התלמוד מסביר כי אפילו מי שסבור שהקריאה לעצמה אינה מעכבת, אם עבר חג הסוכות – אסור לאכול את הפירות והם צריכים להירקב מפני שהביכורים צריכים להיות ראויים לקריאה, ולאחר חג סוכות כבר אין קוראים את פרשת מקרא ביכורים. התלמוד מסביר כי למעשה יש כאן מחלוקת תנאים בפירוש הכתובים: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך...והנחתו לפני ה' אלקיך" (דברים כו, ד; י).- רבי יהודה סבור שהכתוב הזכיר את "והניחו" להנחה לפני המזבח, ו"והנחתו" להנפה של הבכורים, ואילו רבי אליעזר בן יעקב סובר שלומדים את חובת ההנפה בגזירה שווה מהמילה יד הכתובה בעניין הנפת קרבן שלמים ("ידיו תביאנה...להניף אותו תנופה לפני ה' ויקרא ז, כט-ל), והחזרה על הציווי מלמדת שההנחה מעכבת את מצוות הביכורים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באכילה של מתנות עניים ומתנות כהונה.

במשנה נאמר: "ואלו הן הלוקין..: אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו". בתורה נאמר: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך, וכל נדריך אשר תדור, ונדבותיך ותרומת ידך" (דברים יב, יז), ומכאן למדו שהאוכל טבל שלא תרמו ממנו תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני, ואפילו מעשר עני - לוקה (בכתוב לא נזכר מעשר עני אך למדו בגזירה שווה לכתוב במעשר עני: "ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו, יב).

מעשר עני - התלמוד דן בתבואת דמאי שיש ספק אם הפרישו ממנה מעשר עני. הדין הוא שאין חייבים להפריש מעשר עני מדמאי מפני שמדובר בחיוב ממון לעניים, ואין העניים יכולים לתבוע ספק ממון. ואולם נחלקו התנאים במשנה (דמאי ד, ג) מה צריך לעשות עם מעשר עני זה: "רבי אליעזר אומר: אין צריך לקרות את השם על מעשר עני של דמאי, וחכמים אומרים: קורא את השם ואינו צריך להפריש". ההנחה המוסכמת היא שאם לא הפריש מעשר עני – התבואה היא טבל, והשאלה נוגעת לעמי הארץ החשודים שלא להפריש מעשר עני - האם אף הם דואגים לעניים ואינם נמנעים מלהפריש בגלל קדושת המעשר, או שהם מתעצלים בגלל הטורח שיש בדבר.

אכילת טבל - במשנה נאמר: "כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב?רבי שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית. אמר להן רבי שמעון: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא חייב. אמרו לו: מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חיטה אחת כברייתה". התלמוד מסביר כי חכמים מודים שאוכל נמלה כברייתה שיש לה נשמה (רוח חיים) חייב עליה כשהיא שלמה אפילו בגודל כל שהוא, אבל לחיטה שלמה אין רוח חיים אפילו שהיא כברייתה (בצורת גידולה הטבעי) ולכן חייב רק כזית. ובסוגיה מובאות שתי מסורות בשמו של ריש לקיש (רב ביבי ורבי ירמיה) על המחלוקת במשנה. לפי דעה אחת המחלוקת במשנה היא על האוכל חיטה אחת של טבל ואילו בקמח הכל סבורים שצריך כזית, ולפי דעה אחרת המחלוקת היא גם על אכילת חיטה וגם על אכילת קמח. ולפי עמדה זו רבי שמעון סובר שחייב מלקות על אכילת כל שהוא חיטה או קמח, ושיעור כזית הנזכר בדברי חכמים אינו לעניין מלקות, אלא חיוב אוכל בשגגה בקרבן.

ביכורים - במשנה הבאה נאמר: "האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם, קדשי קדשים חוץ לקלעים, קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה... – הרי זה לוקה ארבעים". דברים אלה נלמדו מהכתוב "לא תוכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך, וכל נדריך אשר תדור, ונדבותיך ותרומת ידך" (דברים יב, יז). במדרש ההלכה המובא בסוגיה רבי שמעון דן במשמעות הכתוב: "תרומת ידך" - ביכורים, "נדבותיך" – תודה ושלמים. "בכורות" – בכור, "בקרך וצאנך" – חטאת ואשם", "נדריך" – עולה. רבי שמעון סבור כי בעיקרון כל האיסורים הללו חמורים יותר ממעשר שני ולכן אפשר היה ללמוד בקל וחומר – שאם אסור לאכול מעשר שני חוץ לירושלים, כל שכן שאסור לאכול את שאר הדברים. מכאן מוכיח רבי שמעון כי פסוקים אלו אינם עוסקים במקרים רגילים אלא במצבים מיוחדים שאי אפשר ללמוד אותם בקל וחומר, כגון מי שהביא מנחת ביכורים אך לא קרא את פרשת מקרא ביכורים (שלא כדעת חכמים הסבורים כי די בהנחת הביכורים ליד המזבח); האוכל תודה ושלמים לפני זריקת הדם על המזבח; זר האוכל מבהמת בכור לאחר זריקת הדמים; והאוכל חטאת ואשם לאחר זריקת הדם מחוץ לקלעים.

התלמוד מעיר כי בעיקרון אין מענישים ומזהירים על יסוד קל וחומר, אלא שכאן מדובר במקרה מיוחד שבו די היה ברשימה קודמת: "והבאתם שמה את עולתיכם וזבחיכם, ואת מעשרותיכם, ואת תרומת ידכם, ונדריכם ונדבותיכם, ובכורות בקרכם וצאנכם, ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם" (שם, ו-ז), והאזכור של רשימה נוספת מלמד כי כל אחד מהדברים הנזכרים ברשימה אסור באופן מיוחד. האמורא רבא מעיר כי רבי שמעון אינו מסביר את הכתוב לפי סדר הדברים המופיעים בו אלא לפי היחס ההגיוני שבין פרטיו, והוא מתפעל מחכמתו של רבי שמעון ומאחל לכל אם שתלד בן חכם כרבי שמעון. עם זאת רבא אינו מקבל את מסקנותיו של רבי שמעון, מאחר שלדעתו אפשר לפרוך את מבנה הקל וחומר, ולטעון שיש צדדי חומרה לכל אחד מהדברים ברשימה: ביכורים – אסורים לזרים, תודה ושלמים – מתן דמים ואימורים על גבי המזבח, סמיכה, נסכים, תנופת חזה ושוק, נאכל לכהן ולשמיים. מעשר שני - אסור לאונן (אבל) וטעון פדיון על כסף צורה (מטבע עם הטבעה), בכור – קדושתו מרחם, חטאת ואשם – קדשי קדשים ומכפרים, נאכל לכהן ולשמיים; והעולה – מוקרבת כליל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

 

דף זה עוסק בלאו הניתק לעשה ובאיסור אכילת שקצים ורמשים.

בדף הקודם דנו בלאו הניתק לעשה – איסור לא תעשה שיש מצוות עשה המתקנת אותו, ובלאו שקדמו עשה – מצוות עשה שאינה מתקנת את האיסור אך קשורה בו, ובהתראת ספק – התראה על עבירה שייתכן שאדם יעשה אך ייתכן גם שלא יעשה. התלמוד הסביר כי האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו בלאו הניתק לעשה – לדעת ריש לקיש לוקה על הלאו כאשר לא קיים את מצוות העשה (קיימו ולא קיימו), ולדעת רבי יוחנן לוקה רק כאשר ביטל באופן מוחלט ובלתי ניתן לשינוי את האפשרות לעשות את מצוות העשה (ביטלו ולא ביטלו). מחלוקת זאת קשורה למחלוקת שלהם על התראת ספק – לדעת ריש לקיש אין לוקים על התראת ספק, ולכן צריכה להיות להיות וודאות שעל עבירה זו חייב מלקות וכדי להסירה הוא חייב לעשות מצוות עשה, ולדעת רבי יוחנן לוקים על התראת ספק, למרות שאולי לא יתחייב עליה אם יעשה מצוות עשה המתקנת את העבירה.

התלמוד דן על השיקולים השונים הללו בקשר לשיטת רבי יהודה בשלושה נושאים: איסור נותר בקרבן פסח – "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, ו), קללה או מכה של אב– אין אדם לוקה אלא אם התרו בו, ובתוספתא (יבמות יב, ז) דנים בבן שלא ידוע מי אביו: "רבי יהודה אומר: הכה שניהם בבת אחת- חייב, בזה אחר זה – פטור". לאו שאין בו מעשה – אין לוקים על לאו שאין בו מעשה עבירה, חוץ מאיסורים חמורים הקשורים בדיבור: נשבע, מימר (מחליף בהמת הקדש בבהמת חולין) ומקלל את חברו בשם ה'. התלמוד מעיר כי רבי יוחנן וריש לקיש חולקים כיצד להסביר את דברי רבי יהודה. ריש לקיש ורבי יוחנן מסכימים כי לדעת רבי יהודה נותר הוא לאו הניתק לעשה שאין לוקים עליו. ואולם, רבי יוחנן סובר כשיטתו שלדעת רבי יהודה לוקים על התראת ספק ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה, ואילו ריש לקיש סובר ההיפך: אין לוקים על התראת ספק (וראיה לדבריו מקללה של ספק אב) אך לוקים על לאו שאין בו מעשה. וכדי שלא תהא סתירה בין דברי רבי יהודה בעניין זה, יש לייחס חלק מהם לרבותיו, או להסביר את דבריו באופנים שונים.

התלמוד ממשיך לדון בלאו הניתק לעשה בשיטת רבי יהודה ושיטות האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן לאור דברי המשנה: "הנוטל האם על הבנים, רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלם, וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה. זה הכלל: כל מצוות לא תעשה שיש בה קום עשה – אין חייבים עליה". רבי יוחנן סבור ש"אין לנו זאת ועוד אחרת", כלומר, לבד ממצוות שילוח הקן במשנה, יש עוד מצווה אחת שיש אפשרות ללקות עליה, אך אינו לוקה עליה אם קיים מצוות העשה שבה ('לאו הניתק לעשה'). התלמוד מחפש מהי המצווה האחרת. לפי הסבר אחד מדובר במצווה לשאת אנוסה ולא לשלחה. באופן עקרוני תמיד יכול להחזיר את האישה ולא ללקות, ולוקה עליה רק אם מבטל את המצווה לגמרי, כגון שלאחר שמגרשה נודר על דעת רבים שלא יחזירה, ומאחר שלנדר זה אין הפרה – לוקה. לפי הסבר אחר אפשר להפר נדר על דעת רבים על מנת לתקן את העבירה, והמצווה עליה מדובר היא מצוות פאה: "לא תכלה פאת שדך ...לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג, כב), שאף שם חייב להפריש מהשדה לפני קצירה, אך אם לא הפריש מפריש מן העיסה (לדעת רבי ישמעאל), וחייב מלקות רק אם אכל את העיסה וביטל לגמרי את האפשרות לתקן את העבירה. התלמוד מציע עוד מצוות כדוגמת אלו, כגון השבת גזל (לא תגזול (ויקרא יט, יג– והתיקון: "והשיב את הגזלה" שם ה, כג) והשבת משכון (לא תביא אל ביתו לעבט עבוטו, השב תשיב לו העבוט כבוא השמש: דברים כד, יא), אך במצוות הללו מכל מקום לא היה לוקה, שכן יש עליו חובת תשלומים ואדם החייב לשלם – אינו מתחייב גם במלקות.

במשנה נאמר: "ואלו הן הלוקין:...והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים". בתורה יש שני איסורים כלליים על אכילת שרץ: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם" (ויקרא יא, מג), ועוד איסורים על סוגים שונים של שרצים: שרץ הארץ – "שרץ השרץ על הארץ לא יאכל" (ויקרא יא, מא), "וכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום (שם מג) "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" (שם מד) ; שרץ המים - "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת...מבשרם לא תאכלו...(ויקרא יא, י-יא) וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו" (דברים יד, י). ושרץ העוף - "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" (שם, יט). מטעם זה האוכל שרץ מים (ביניתא דבי כרבא=צלופח, או פוטיתא=דג סנדל) חייב ארבעה חיובי מלקות (שני איסורים כלליים ושני איסורי שרץ המים). האוכל שרץ הארץ כגון נמלה – לוקה חמישה (שניים כלליים, ושלושה שרץ הארץ) והאוכל שרץ העוף כגון צרעה לוקה על ששה חיובי מלקות (שניים כלליים, שלושה ארץ, ושרץ העוף). וכל זה אם אכל את השרץ שלם, אך אם אכל שיעור כזית מהשרצים האמורים – לוקה על הלאו של "אל תשקצו" בפני עצמו בנוסף ללאווים האחרים. חכמים למדו מהכתוב "אל תשקצו" איסור לעשות דברים המשוקצים, כלומר, דוחים בני אדם, כמו עיכוב שלא לעשות צרכים או שתייה בכוס מגעילה שבני אדם מואסים בה, כמו שתייה בקרן שמשתמשים בה להקזת דם.

 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בלאו הניתק לעשה ובלאו שקדמו עשה.

בדף הקודם דנו במחלוקות ריש לקיש ורבי יוחנן על חיוב מלקות. בדף זה דנים ב"לאו הניתק לעשה" - איסור לא תעשה שיש אחריו מצוות עשה המצווה לתקן את העבירה, ונחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן אימתי חייב על איסור לאו שניתק לעשה: רבי יוחנן סבור שאם ביטל את מצוות העשה ואינו יכול עוד לקיימה – חייב, ואם לא ביטל אותה אפילו אם עדיין לא עשאה בפועל – פטור ('ביטלו ולא ביטלו'), וריש לקיש סבור שאם קיים את מצוות העשה – פטור, אך אם עוד לא קיים את מצוות העשה בעת שהוא יכול לקיימה – חייב מלקות ('קיימו ולא קיימו'). התלמוד מסביר ששורש המחלוקת הוא האם התראת ספק שמה התראה – כלומר, האם אפשר להתרות באדם שלא יעשה מעשה עבירה וחייב מלקות אם יעשה כן – אפילו כאשר בזמן ההתראה אין וודאות שאם יעשה את העבירה אכן ייענש עליה שהרי יכול לתקנה. ועל יסוד מחלוקת זו צומח גם ההבדל בהסבר מהותו של לאו הניתק לעשה – לרבי יוחנן מתרים בו שילקה, גם כאשר אין וודאות שיבטל את מצוות העשה, ורק אם ביטל את העשה – לוקה. ולריש לקיש, אין לוקים על התראת ספק ולכן אם מבטל את העשה – לא היה לוקה, ובשל כך יש להסביר כי בלאו הנתק לעשה יש צד וודאי, ומיד כאשר לא קיים את העשה – מלקים אותו.

בתלמוד דנים במחלוקת האמוראים כפי שהיא באה לביטוי במקרים שונים: אונס - לפי התורה האונס נערה בתולה חייב לשאתה לאישה ונאסר עליו לגרשה: "ולו תהיה לאישה, לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט). אם האונס גירש אותה, ההלכה היא ש"אם ישראל הוא – מחזיר ואינו לוקה, אם כהן הוא - לוקה ואינו מחזיר". לפי דעת רבי יוחנן, יש להסביר את ההבדל בין כהן לישראל לפי ההנחה של ביטלו ולא ביטלו. האונס לוקה רק כאשר גרם לביטול מוחלט של העשה, ולכן רק כהן שאסור להתחתן עם גרושה לוקה, אבל ישראל עומדת עליו המצווה לשאת את האישה (או במקרה של גירושין להחזירה אליו) ולתקן את האיסור של "לא יוכל שלחה כל ימיו" ("כל ימיו בעמוד והחזר קאי"), ולכן ישראל המחזיר את אנוסתו – אינו לוקה. לדעת ריש לקיש מיד בשעה שמוטל עליו לקיים את המצווה של "לו תהיה לאישה" ולא קיימה - הריהו מתחייב מלקות, ולכן אנוס שגירש את אשתו יודע כשמתרים בו לפני הגירושין שילקה אם יגרש, והתראת ודאי היא שאם לא יחזיר אותה מיד – ילקה. שבועה שאוכל ככר זה היום - במקרה זה מסכימים ריש לקיש ורבי יוחנן שאינו לוקה, אך מטעמים נבדלים: לרבי יוחנן מי שלא אכל את הככר ביום עבר על השבועה אך אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה בפועל, ואילו לריש לקיש הסיבה היא שההתראה שמתרים בו היא התראת ספק, מפני שהוא עשוי לאכול ולא ילקה.

לאו שקדמו עשה - התלמוד דן ב"לאו שקדמו עשה", עשה שאפשר לקיימו בלי קשר ללאו, ומשום כך אין העשה מתקן את הלאו, או שמצוות העשה קודמת למצוות לא תעשה בסדר הכתובים – ואז אין זה "לאו הניתק לעשה", ולוקה על מצוות לא תעשה. דוגמה ללאו שקדמו עשה במקרא היא "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב...ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ב-ד), שיש מצוות עשה לשלח את הטמאים ואיסור לא תעשה לטמא את המקדש. במשנה נאמר כי הבא למקדש טמא הוא בכלל אלו הן הלוקין, והתלמוד מסביר כי מן המשנה יוצא כי לאו הניתק לעשה בא לתקן ולנתק את הלאו, ואילו לאו שקדמו עשה הוא כמו כל איסור לא תעשה אחר שבתורה, ואם הוא דומה ל"לא תחסום שור בדישו" הכתוב בסמוך לפרשת מלקות – לוקים עליו. התלמוד מסביר כי המצווה של האונס לשאת את האנוסה איננה "לאו שקדמו עשה" אלא "לאו הניתק לעשה", שהרי כל ימיו של האונס הוא חייב לעמוד ולהחזירה, ומפני כך הוא אף אינו לוקה עליה אם גירשה והחזירה (ראו בפסקה הקודמת). ומעירים בסוגיה כי מצוות "לו תהיה לאישה" מופיעה הן בפרשת אונס והן בפרשת מוציא שם רע, אלא שאי אפשר לקצר את הכתובים וללמוד מכאן לכאן, שכן האונס עשה מעשה ואילו מוציא שם רע רק עשה מעשה עבירה בדיבורו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור אחותו ובאיסור נידה ובטומאת מקדש וקודש.

בברייתא נאמר: "אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין - ישנו בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חייבי כריתות - ישנו בכלל מלקות ארבעים... חייבי מיתות בית דין - אינן בכלל מלקות ארבעים. רבי יצחק אומר: "חייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו – לדונו בכרת ולא במלקות". בדף הקודם דנו בטעמם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ובדף זה דנים בטעמו של רבי יצחק. בתורה מופיע עונש כללי לכל העריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא יח, כט), ואולם, הכתוב חוזר במיוחד על העונש של אחותו: "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו...ונכרתו לעיני בני עמם. ערות אחותו גלה עוונו ישא" (ויקרא כ, יז).

התלמוד דן כיצד דורש כל אחד מהתנאים את הכתובים של איסור אחות ואיסור נדה: החזרה על עונש הכרת באחותו - רבי יצחק סבור כי החזרה על עונש הכרת באחותו מציינת כי העונש הוא דווקא כרת ולא מלקות, ומכאן לומדים שכל חייבי הכריתות אינם לוקים. רבי עקיבא ורבי ישמעאל סבורים שההדגשה באה ללמד כי גם במקרה מיוחד של אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו (אדם רשע שבא על אמו, והוליד ממנה שתי בנות, וחזר ובא על אחת מהבנות הללו והוליד ממנה בן, ואותו בן בא על אחות אמו, שהיא גם אחותו, וגם אחות אביו) – חייב שלושה קרבנות על שלוש עבירות שונות, ולמדו מכאן מאחר שאי אפשר ללמוד הלכה זו מחובת הקרבן של הבא על נשים האסורות עליו בנדה (כמבואר במשנה כריתות ג, ז). המופע הראשון של המילה "אחותו" – רבי יצחק סבור כי הכתוב מלמד שנענש בכרת על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו, ולא רק על אחותו שהיא בת אביו או בת אמו. שאר התנאים סבורים שפסוק זה בא ללמד על איסור כרת אחר: "ואיש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" (שמות ל, לג) שהמפטם ("אשר ירקח") והסך ("יתן ממנו") חייבים כרת כל אחד בפני עצמו, ולכן שניהם חייבים קרבנות חטאת בשגגה בפני עצמם. המופע השני של המילה "אחותו" – רבי יצחק מחייב אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו (רשע), וחכמים סבורים כי המילה "אחותו" ("אחותו דסיפא") מלמדת כי חייב על אחותו בת אביו ובת אמו (הכתוב העניש רק את אחות בת אביו או בת אמו, וולכן יש ללמוד בפירוש על אחות בת אביו ובת אמו). הכתוב "ואל אשה בנדת טומאתה"(ויקרא יח, יט) – רבי יצחק וחכמים מסכימים כי הכתוב בא לחלק עונש נפרד לכל אחת מן העריות. הכתוב "ואיש אשר ישכב את אשה דוה" (ויקרא כ, יח) – רבי יצחק סובר שיש ללמוד מכתוב זה חילוק חטאותלעבירות שונות כמו מפטם וסך, וחכמים סבורים כי יש ללמוד מכאן שאישה טמאה טומאת נדה רק כשיוצא הדם דרך מקום הערווה. יש האומרים כי רבי יצחק לומד את הדברים באופן שונה קצת: חילוק חטאות – רבי יצחק סובר ש"כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד – חלוקין הן לקורבן" ואין צורך בכתוב "ואיש אשר ישכב את אשה דוה". חיוב על אחותו בת אביו ובת אמו – רבי יצחק לומד מהשוואה לאזהרה, שם למדנו שיש איסור באחותו בת אביו ובת אמו, ולא לומד את הדברים מהאזכור הראשון של המילה "אחותו".

טומאת מקדש - במשנה נאמר: "ואלו הן הלוקין:.. הטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא". האזהרה על טמא הבא אל מקדש היא "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג), והעונש על כך הוא "את משכן ה' טמא ונכרתה" (שם יט, יג). העונש של טמא האוכל מן הקודשים נזכר בפירוש בתורה: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו, ונכרתה" (ויקרא ז, כ), אלא שנחלקו האמוראים מהי האזהרה האוסרת על אכילת קודש בטומאה: ריש לקישלומד את האיסור מהכתוב "בכל קודש לא תגע" (ויקרא יב, ד) בפרשת יולדת, ואילו רבי יוחנן לומד את האזהרה מגזירה שווה של המילה "טומאתו" בביאת מקדש ("טמא יהיה עוד טומאתו בו" במדבר יט, יג) לאכילת קודש בטומאה (שם נאמר: "טומאתו עליו" ויקרא ז, כ). התלמוד מעיר כי לדעת רבי יוחנן הכתוב "בכל קדש לא תגע" כלל אינו מדבר על אכילת קודשים אלא על איסור אכילת תרומה הקרויה אף היא קודש, ואילו ריש לקיש סובר כי איסור אכילת תרומה בטומאה נאמר בפירוש בכתוב: "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" (ויקרא כב, ד), וריש לקיש אינו לומד גזירה שווה מביאת מקדש לאכילת קודש בטומאה, מאחר שלא למד את הגזירה שווה מרבו.

התלמוד דן בדעת ריש לקיש על הכתוב "בכל קדש לא תגע". כתוב זה מלמד לדעת ריש לקיש על שלושה איסורים: לפי הפשט הכתוב מלמד כי לטמא אסור לגעת בידיו בקודש, והעונש על איסור זה הוא מלקות; מתוך ההשוואה אל המשך הכתוב: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" אפשר ללמוד כי האיסור דומה לביאת מקדש בטומאה, וכשם שביאת מקדש העונש הוא כרת – כך גם כאן מדובר על דבר שיש עליו עונש כרת (אכילה בטומאה, כמבואר בויקרא ז, כ). והניסוח הכללי "בכל קודש" מלמד כי לטמא אסור לאכול בשר קודש בטומאה גם לפני זריקת הדמים על המזבח ולא רק לאחר זריקת הדמים. רבי יוחנן סובר שהגזירה השווה של "טומאתו" של אכילת בשר קודש היא אל בשר שאפשר לאוכלו וכבר נזרק דמו, ולכן איסור טומאה חל רק כאשר מותר לאכול את הבשר ונזרק כבר דמו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ברוצח בעיר מקלט, ובעונש מלקות.

במשנה נאמר: "רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם: 'רוצח אני'. אמרו לו: 'אף על פי כן' – יקבל מהן, שנאמר "וזה דבר הרוצח". מעלים היו שכר (משלמים שכירות) ללויים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: לא היו מנעלים להן שכר. וחוזר לשררה שהיה בה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: לא היה חוזר לשררה שהיה בה". מעלים שכר - בתורה נאמר: "ועליהם תתנו ארבעים ושתיים עיר" (במדבר לה, ו) ונאמר: "ערי מקלט תהיינה לכם" (במדבר לה, יא), והאמוראים נחלקו על מה מדובר: לפי רב כהנא מחלוקת התנאים במשנה היא על שש ערי המקלט, האם הן משמשות לכל צרכיהם של הרוצחים או רק לקלוט אותם, ובארבעים ושתים ערי הלויים ברור כי צריכים לשלם שכירות ללוויים. לפי רבא המחלוקת היא בארבעים ושתיים ערי הלויים, ואילו בערי המקלט – הכל מסכימים כי אין מעלים שכר. חוזר לשררה - בתורה נאמר: "ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (במדבר לה, כח) ונחלקו התנאים בדבר: "לארץ אחוזתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו, דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזיק אבותיו", וכיוצא בזה נחלקו על עבד עברי שמשתחרר ביובל: "ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב" (ויקרא כה, מא) – האם הוא שב לתפקידים של כבוד ושררה שהיו בידי אבותיו.

עונש מלקות - במשנה נאמר: "אלו הן הלוקין: הבא על אחותו, ועל אחות אביו ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה". על כל עבירת לא-תעשה חייבים מלקות אך המשנה מתארת חייבי מלקות שיש חידוש בקביעה כי הם חייבי מלקות. בתחילת הרשימה נמנים איסורי עריות שיש עליהם עונש כרת, אך לא נמנים איסורי עריות שיש עליהם עונש מיתת בית דין (כגון: אמו, אשת אביו, אשה ובתה, כלתו, זכר ובהמה). התלמוד מסביר כי הדבר תלוי במחלוקת תנאים: "אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין – ישנן בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן. חייבי מיתות בית דין אינו בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן (על מיתת בית דין). רבי יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו – לדונו בכרת ולא במלקות", ולפיכך המשנה היא כדעת רבי עקיבא.

התלמוד מנמק את הדעות השונות: רבי ישמעאל סבור כי לומדים מהכתובים: "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת...והפליא ה' את מכתך" (דברים כח, נח-נט) שעונש מלקות חל על כל מי שעובר על מצוות לא תעשה, והתלמוד מסביר כי למדו זאת מהסמיכות של איסור לא תעשה "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד) לעונש המלקות, שלוקים רק על מצוות לא תעשה שיש בה מעשה, ואי אפשר לתקנה על ידי מצוות עשה, כמו איסור לא תחסום. רבי עקיבא – באופן עקרוני אפשר היה ללמוד גזירה שווה מהביטוי "ונקלה אחיך לעיניך" (שם, ג) בפרשת מלקות לביטויים קרובים בחייבי כריתות: "ונכרתו לעיני בני עמם" (ויקרא כ, יז) או חייבי מיתת בית דין "אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו, כד) ולומר כי לוקים על כל סוג עבירה, אך מגבילים גזירה שווה זו מפני שבפרשת מלקות כתוב "והכהו כדי רשעתו" (שם ב), ומכאן שאין לחייב אדם בשני עונשים (שתי רשעויות) כמו מיתה ומלקות, מיתה וממון, או מלקות וממון, שהן רשעויות המסורות לבית דין. אמנם, כאשר עונש אחד מסור לשמיים (כרת) ואחר לידי בית דין – אפשר לחייב אדם בשני העונשים. רבאסבור כי המחלוקת של רבי עקיבא ורבי ישמעאל היא כאשר התרו במי שעובר עבירת מיתת בית-דין שהוא חייב מלקות האם מועילה התראה של עונש מלקות למי שעובר עבירה שעונשה מיתת בית דין. ולפי הסבר זה הכל מסכימים שאם התרו בו במיתה אינו לוקה אלא נידון במיתה. שאלה זו לא רלבנטית לחייבי כריתות שלהם כלל אין צורך בהתראה. ראיה לדבר היא מפסח ומילה שהעובר עליהם חייב כרת למרות שאין על כך אזהרה מפורשת בכתוב (שהרי מדובר במצוות עשה), ומכאן שבכל איסורי לא תעשה שחייב עליהם כרת האזהרה בכתוב לא נועדה להזהיר ולהתרות על הכרת אלא לחייב בעונש מלקות (והאזהרה על עבירת כרת בשוגג שחייב עליה קרבן חטאת נלמדת בהיקש לעבודה זרה ואינה אזהרה על הכרת ממש). רבינא סבור כי הטעם לחייב חייבי כריתות במלקות הוא "שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן", ולכן שוב אין כאן שתי רשעיות ואינם פטורים ממלקות. ואף על פי שלא תמיד העובר עבירת כרת חוזר בתשובה, אין עונש כרת כל עוד ייתכן שאדם יחזור בתשובה, ולפיכך אין לפוטרו ממלקות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ביציאת רוצח מהעיר, בגואל הדם, ובהגדרת גבול עיר המקלט.

יציאה מעיר מקלט - במשנה נאמר: "ואינו יוצא (רוצח השגגה מעיר המקלט) לא לעדות מצווה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה – אינו יוצא משם לעולם, שנאמר: "אשר נס שמה" – שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו". בספר מלכים נאמר: "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח" (מלכים א, ב, כח) – שלמה ציווה להרוג את יואב על שהרג את שרי הצבא עמשא בן יתר ואבנר בן נר. כדי לחמוק ממוות יואב ברח למשכן שילה ותפס בקרנות המזבח, אך למעשה הוא טעה בפירוש הכתוב "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד), שהמזבח קולט רק כהן בשעה שהוא עסוק בהקרבה על גג המזבח, ולא מגן על זר התופס בצדי המזבח. התלמוד מסביר שרוצח נקבר בעיר מקלט, אבל אין קוברים בה עוד אנשים מלבדו, כמאמר הכתוב: "ומגרשיהם יהיו...לכל חיתם" (במדבר לה, ג) המלמד שהעיר נועדה לצרכי החיים ולא לצורכי המתים.

גואל הדם - בהמשך המשנה נאמר: "כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט. רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם, רבי יוסי הגלילי אומר: מצווה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם, רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין עליו". התלמוד מסביר שתחום העיר דינו כדין העיר לקלוט את הרוצח, אך הרוצח אינו יכול לגור שם מפני שאסור להפוך את מגרש העיר (השטח הפנוי שלפני העיר) למקום מגורים. הרוצח גם אינו יכול לגור במחילות מפני שהכתוב מציין בפירוש: "וישב בה" (שם) – בעיר ממש. בתלמוד מוסבר כי המחלוקת בין רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא היא על פירוש הכתוב: "ורצח גואל הדם את הרוצח" (שם כז), והאם הכוונה היא למצווה או לרשות. הסוגיה מציגה דעה שלישית של רבי אליעזר הסובר כי הכתוב "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (שם יב) מלמד שגואל הדם רשאי להרוג את הרוצח רק לאחר שהרוצח יצא חייב בדין, ומר זוטרא בר טוביה מביא משמו של רב הלכה הממשיכה את אותו רעיון וקובעת שאם הרוצח לא נידון עדיין – גואל הדם נהרג עליו. רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי סבורים לעומת זאת ש"עד עמדו לפני העדה למשפט" מתייחס לסנהדרין שהיו עדים על אחד שהרג את הנפש, ומאחר שאינם יכולים לדון בזכותו כראוי יוצא הנאשם להישפט בבית דין אחר. רוצח בשגגה שיצא מן העיר– בתורה נאמר: "אם יצא יצא הרוצח...ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם" (שם, כו-כז). התלמוד מציע מחלוקת בהסבר הכתוב: יש הלומדים מהדגשת הביטוי "יצא יצא" שרוצח בשגגה היוצא מן העיר בשוגג או במזיד מתיר את דמו, וגואל הדם רשאי להורגו בשוגג או במזיד. אך יש הסוברים כי אין לדרוש כתוב זה, ולכן סופו של רוצח בשגגה הוא בדיוק כמו דינו בתחילתו, שאם הרגו אותו בשוגג – אין חייבים עליו, אך אם הרגוהו במזיד – גואל הדם נהרג. בן כגואל הדם – אם האב הרג את בנו, אין הבן האחר רשאי להיות גואל הדם, כפי שאסור לבן להתמנות כשליח בית דין להכות ולקלל את אביו בשל האיסור להכות את ההורים ולקללם. עם זאת, לנכד מותר להיות גואל הדם ואפילו להרוג את סבו.

גבול עיר מקלט - במשנה נאמר: "אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו (ענפיו) נוטה חוץ לתחום, או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום – הכל הולך אחר הנוף". התלמוד מסביר כי הטעם לכך ש"הכל הולך אחר הנוף" הוא שעיר מקלט נחשבת מקום מגורים, ומאחר שייתכן לגור על ענפים אך בלתי אפשרי לגור בגזע – יש ללכת אחר הנוף. דיון דומה יש גם בדיני מעשר שני על מקום הגבול של העיר ירושלים. מעשר שני נאכל רק בירושלים, ואפשר לפדות את המעשר על כסף רק מחוץ לירושלים. אלא שיש מחלוקת תנאים מה בדיוק הגבול: דעת חכמים היא שחומת ירושלים היא קו הגבול וכל מה שמצוי מעבר לחומה אינו חלק מירושלים: "מכנגד החומה ולפנים – כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ - כלחוץ". לעומת זאת במשנה במסכת מעשר שני (ג, י) נאמר: "בירושלים הלך אחר הנוף, בערי מקלט הלך אחר הנוף", והתלמוד מסביר כי המשנה שם היא כדעת רבי יהודה הסבור שיש להשוות את דיני מעשר שני לדיני עיר מקלט, ובשניהם העיקר (הגזע) הולך אחר הנוף.

התלמוד מסביר כי ההשוואה בין מעשר שני לעיר מקלט אינה שלמה שכן יש בכל זאת הבדל בין מעשר שני, שם משמעות הדין "הכל הולך אחר הנוף" היא להחמיר תמיד על המצוי בגזע שיהיה דינו לפי הנוף, גם לעניין שלא לפדות על כסף כאילו היה בתוך ירושלים וגם להחמיר שלא לאכול כאילו היה מחוץ לירושלים. ואילו במשנה של מכות משמעותה של הקביעה "הכל הולך אחר הנוף", תהיה מצד אחד להחמיר ולאסור על גואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה העומד ליד הגזע (באילן שגזעו בחוץ וענפיו בפנים), אך יש בה גם צד להקל, להרוג את הרוצח העומד בפנים העיר באילן שעיקרו בפנים ונופו בחוץ. מטעם זה מסביר האמורא רבא כי בדיני עיר מקלט המחלוקת היא לא רק על מקומו של הרוצח אלא גם על הדרך של גואל הדם אל הרוצח: במקרה שעיקר האילן בפנים ונופו בחוץ - וודאי שאין גואל הדם רשאי להרוג את הרוצח העומד בעיקרו של האילן שבתוך העיר. עם זאת מותר לו להרוג את הרוצח בעת שהוא מצוי בענפים והוא יורה עליו בחץ מבחוץ. מחלוקת חכמים (במשנה שלנו) ורבי יהודה (מעשר שני) היא לפי הסבר זה על מקרה שבו גואל הדם מטפס על עיקרו של העץ מבפנים כדי לעלות לנופו שבחוץ ולהרוג את הרוצח המצוי שם. לרבי יהודה "הכל הולך אחר הנוף", וחכמים סבורים כי עיקר הגזע לא יכול לשמש כמדרגה ממנה יגיע גואל הדם אל הרוצח. רב אשיסבור כי ההשוואה בין מעשר שני לערי מקלט עומדת במקומה, ולפיכך יש להסביר ש"הולך אחר הנוף" פירושו ללכת אפילו אחרי הנוף כשיש בדבר להחמיר, ובמקרה שהאילן בפנים ונופו בחוץ – להחמיר כאילו היה נופו בפנים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במותו של כהן גדול.

כהן גדול - במשנה נאמר: "אחד משוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים, ואחר שעבר ממשיחותו – מחזירין את הרוצח. רבי יהודה אומר: אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח. לפיכך אימותיהן של כוהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו". בתורה נאמר: "וישב בה עד מות הכהן הגדולאשר משח אותו בשמן הקודש... כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול...ואחרי מות הכהן הגדול...לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן" (במדבר לה, כה- לב). הכתובים חוזרים על כך שרוצח בשגגה יושב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול שלוש פעמים, ומכאן למדו כי הרוצח משתחרר במותם של שלושה סוגי כהנים גדולים, אך לא הובהר האם די במותו של אחד מהם או שצריך שכל אחד מן הכהנים ימות ("מיתת כולן או מיתת אחד מהן"). המחלוקת במשנה בין תנא קמא לרבי יהודה היא על מעמדו של כהן משוח מלחמה (כהן המעודד את העם ליציאה למלחמה), והאם הביטוי "הכהן" מתייחס לכהן גדול מסוגו או לכוהנים הנזכרים בכתובים קודם. התלמוד מסביר כי אמותיהן של הכוהנים הגדולים היו מספקות לרוצחים כסות ומחיה כדי שלא יתפללו שימותהכהן הגדול וישתחררו מעיר המקלט, ולפי נוסח אחר היו עושות כן כדי שיתפללו שלא ימותו. התלמוד מסביר כי למרות שהכהן הגדול לא חטא בדבר הוא אחראי על מעשיהם של בני דורו, והיה צריך לבקש רחמים ולהתפלל שלא יהרוג איש את רעהו בשגגה, ומשלא עשה כן, הוא נעשה זקוק לתפילתם של הרוצחים שלא ימות. שאלה זאת קרובה לדיון אחר: האם לקללה יש השפעה רעה על המקולל אפילו כשזה לא עשה דבר רע ואפילו כאשר הקללה נאמרה בסגנון של תנאי אפשרי, ואף הכהן הגדול נענש על קללת חנם שמקללים אותו אנשי דורו, או שההנחה היא כדברי הכתוב בספר משלי: "קללת חנם לא תבוא" (כו, ב).

במשנה הבאה נאמר: "משנגמר דינו מת כהן גדול – הרי זה אינו גולה, אם עד שלא נגמר דינו – מת כהן גדול ומינו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו – חוזר במיתתו של שני. נגמר דינו בלא כהן גדול, וההורג כהן גדול וכהן גדול שהרג – אינו יוצא משם לעולם". התלמוד מסביר כי מיתת הכהן מכפרת על הרוצח ולא עצם השהות בעיר המקלט, ולכן אם לאחר גמר הדין מת הכהן אינו צריך לגלות, ואף על פי שהכהן כלל לא הספיק להתפלל שאדם זה לא ירצח בשגגה, שהרי התמנה לתפקידו רק לאחר הרצח ("משח אותו בשמן הקודש"=נמשח בימיו), היה צריך להתפלל שיגמר דינו של הרוצח לזכות ולא ייענש, ובגלל שלא התפלל על כך - מותו מכפר על הרוצח בשגגה. אם נגמר דינו של הרוצח ואז מת – מוליכין את עצמותיו לעיר מקלט (והדבר רמוז בביטוי "לשבת בארץ" שם לב, הרומז לקבורה), אך אם מת בעיר המקלט – מוציאים את עצמותיו לאחר מות הכהן הגדול וקוברים אותו בקברי אבותיו (והדבר רמוז בביטוי "ארץ אחוזתו" שם, כח). התלמוד דן במקרה מיוחד של כהן גדול שנעשה בן גרושה או בן חלוצה (העידו עליו עדים), ונחלקו אמוראים האם "מתה כהונה" ולכן הרוצח משתחרר מהעיר או "בטלה הכהונה" וכאילו לא היה שם כהן מעולם. מחלוקת זאת דומה למחלוקת במשנה (תרומות ח, א) על כהן המקריב על המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה: "רבי אליעזר אומר: כל קרבנות שהקריב פסולין, ורבי יהושע מכשיר", אבל ייתכן כי בדיני קרבנות מכשירים במיוחד הקרבה של כהן חלל מגזירת הכתוב, ואילו בעניין עיר מקלט ההגדרה היא שונה.

התלמוד דן בפרשת ערי המקלט בספר יהושע: "וידבר ה' אל יהושע לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר, תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם" (יהושע כ, א-ב), ונחלקו התנאים (רבנן ורבי יהודה) מדוע נאמרו הדברים בלשון עזה (בניגוד ללשון אמירה או 'נדברו' בבניין נפעל שמשמעם דיבור בנחת): יש האומרים שיהושע התעכב והשתהה בהקמת ערי המקלט בארץ ישראל, ויש האומרים שמדובר במצווה של התורה ולכן הדברים צריכים להיאמר בלשון ציווי תקיפה. אגב הדברים האלה דנים במחלוקת נוספת הקשורה לפרשת ערי המקלט שבספר יהושע: "ויכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת האלקים" (יהושע כד, כו), ונחלקו תנאים (רבי יהודה ורבי נחמיה) אם כתב את שמונת הפסוקים המתארים את מותו של משה בסוף ספר דברים או את פרשת ערי מקלט. אגב כך מובאת עוד מחלוקת שבה לא נאמר מי התנא העומד מאחורי כל דעה: "ספר תורה שתפרו בפשתן, פליגי בה רבי יהודה ורבי מאיר: חד אמר: כשר, וחד אמר: פסול". המחלוקת היא על פירוש הכתוב "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, טו) – האם בחיבור יריעות הקלף של ספר התורה צריך לנהוג כמו במצוות תפילין ולתפור בגידי בהמה, או שאפשר להשתמש בכל דבר כשר לאכילה, כמו פשתן, והמנהג היה כבר בזמן התלמוד לתפור גם ספר תורה בגידים כדין התפילין.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בערי מקלט.

בדף הקודם דנו בדברי התוספתא (מכות ג, א) "שלוש ערים הבדיל משה בעבר הירדן (בצר, רמות, גולן), וכנגדן הבדיל יהושע בארץ ישראל, ומכוונות היו כמי שתי שורות שבכרם: חברון בהר יהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן". התלמוד מסביר כי בגלעד היו הרבה רוצחים, ולכן היה צורך בשלוש ערי מקלט בעבר הירדן, ואף בשכם היו הרבה רוצחים, ולכן היא הייתה העיר הקרובה ביותר לאדם המצוי במרכז הארץ. אגב כך מעירים על ערי המקלט: חברון - פרברי העיר חברון היו ירושה של כלב בן יפנה, אך העיר חברון עצמה שימשה כעיר מקלט. קדש - שני ערים בשם קדש הסמוכות זו לזו, והעיר המדוברת לא הייתה עיר המבצר המתוארת בספר יהושע (יט, לה-לז), אלא יישוב בשם זהה. בתורה נאמר שלכל ערי הלוויים יש דין ערי מקלט "ועליהם תתנו ארבעים ושתיים עיר" (במדבר לה, י), אך שש ערי המקלט קולטות את הרוצח בשגגה בין שידע שמדובר בעיר מקלט ובין שלא ידע, ואילו שאר ערי המקלט אינן קולטות אלא אדם היודע שהגיע לעיר מקלט. בצר - העיר בצר בנחלת ראובן נבחרה להיות עיר המקלט הראשונה מפני שראובן ניסה להציל את יוסף מידי אחיו. "אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד, מא)- משה רבינו ידע כי ערי המקלט בעבר הירדן אינן קולטות רוצחים לפני שיבחרו ערי המקלט בארץ ישראל, אך ידע שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל ורצה בכל זאת להשתתף במצוות ערי המקלט, ולכן הבדיל שלוש ערים בעבר הירדן, ובמעשה זה ביקש לתת לרוצחים תקווה להצלה כאור השמש.

עזרה סיוע ושיקול של הרוצח - בתורה נאמר: "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" (דברים ד, מב), ומכאן למדו שצריך לסייע לרוצח בשגגה לחיות בעיר כדרך חיים רגילים, ולכן צריך לדאוג לו ללימוד תורה, ואם התלמיד גלה – מגלים את רבו למקום כדי ללמדו, ואם הרב גלה – מגלים את כל ישיבתו עמו. יש הסוברים כי בזמן שאדם לומד תורה – לימוד התורה בעצמו הוא עיר מקלט, ואפילו מלאך המוות לא שולט באדם בעת שהוא לומד תורה. בתוספתא (שם, ח-ט) מובאים חוקים שונים של עיר המקלט הנוגעים בתכנון העיר – "ערים הללו אין עושין אותן לא טירים (יישובים) קטנים, ולא כרכין גדולים, אלא עיירות בינוניות, ואין מושיבין אותן אלא במקום מים, ואם אין שם מים - מביאין להם מים. ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקין, ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין. נתמעטו אוכלוסיהן – מוסיפין עליהם, נתמעטו דיוריהן – מביאין להם כהנים לויים וישראלים". ומסחר בנשק – "אין מוכרין בהם לא כלי זיין ולא כלי מצודה (ציד), דברי רבי נחמיה, וחכמים מתירין, ושוים שאין פורסין בתוכן מזוזות, ואין מפשילים לשם חבלים כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם". אגב הדיון על דברי תורה משבחים חכמים לימוד תורה בהמון עם, ומגנים את מי שלומד תורה לבד, אשר עשוי להיות טיפש ואף לחטוא, ומסבירים כי הקב"ה מעדיף לימוד תורה על הקרבת קרבנות. הרכב האוכלוסיה בעיר – עיר שרובה רוצחים – אינה קולטת, מפני שדינו של הרוצח ("דבריו") אינו שונה מדברי שאר אנשי העיר. עיר שאין בה זקנים – נחלקו האמוראים רב אמי ורב אסי אם קולטת או אינה קולטת, והאם הדרישה ל"זקני העיר" היא תנאי הכרחי או רק נאמר למצווה, וכעין זה נחלקו גם בבן סורר ומורה ועגלה ערופה, שאף בפרשות אלו נזכר הביטוי "זקני העיר".

הדרך לעיר מקלט - במשנה נאמר: "ומכוונות להן דרכים מזו לזו, ומוסרין להן שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך, וידברו אליו. רבי מאיר אומר: אף הוא מדבר על ידי עצמו". בתוספתא מוסבר כי היו מכינים שלטי דרכים שמכוונים את הרוצח להגיע לעיר המקלט. גואל הדם - התנאים נחלקו האם גואל הדם שרצח רוצח שגלה לעיר מקלט – פטור או חייב מיתה. הדבר תלוי בביאור הכתוב: "פן ירדף גואל הדם אחרי הרוצח...והכהן נפש...ולו אין משפט מוות, כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום" (דברים יט, ו) – האם הכוונה בביטוי "לו אין משפט מוות" הוא שלגואל הדם אין משפט מוות או שלרוצח אין משפט מוות. לפי הדעה שגואל הדם פטור, תלמידי החכמים ההולכים עם הרוצח אינם מתרים בגואל הדם שאם יהרוג את הרוצח יהיה חייב מיתה, אלא רק מבהירים לו כי דינו של רוצח בשגגה הוא לגלות לעיר מקלט, ומאחר שכל הרוצחים גולים בתחילה לעיר מקלט מפני שכך היא המצווה, ומפני שרוצחים במזיד סבורים היו בטעות שעיר המקלט תגן עליהם צריך היה להבהיר לגואל הדם שרוצח זה רצח בשגגה. רבי מאיר סובר שהרוצח עצמו צריך לומר את הדברים למשפחת הנרצח (גואלי הדם), ובתוספתא מוסבר כי לדעת חכמים "הרבה שליחות עושה", ודברים מסוג זה נעשים בצורה טובה יותר על ידי שליח ולא על ידי האדם עצמו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ברוצח בשגגה ובעיר המקלט.

מיהו הרוצח והנרצח - במשנה נאמר: "הכל גולין על ידי ישראל, וישראל גולין על ידיהן, חוץ מעל ידי גר תושב". בדף הקודם מוסבר שישראל ההורג עבד וכותי גולה, מפני שבעניין זה דינם כישראל. לגבי גר תושב – מצד אחד נאמר בתורה: "והיו לכם הערים למקלט" (במדבר לה, יב), ומכאן שערי המקלט מיועדות דווקא לישראל ולא לגר תושב. מצד שני נאמר: "לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט" (שם, טו), ומכאן שהערים מיועדות גם לגר תושב. התלמוד מסביר שגר תושב דומה במספר צדדים לגוי ובצד אחד מסוים לישראל. גר תושב שהרג גוי – נהרג ואינו גולה, כדין גוי שהרג גוי. גר תושב שהרג גר תושב אחר בשגגה – גולה, ואם אמר כי מותר להורגו ("אומר מותר") – אינו גולה אלא נהרג, ואם הרג אותו בדרך ירידה – אינו גולה ואינו נהרג. באופן כללי נחלקו האמוראים בדינו של אדם ה"אומר מותר": "רבא אמר: חייב, קרוב למזיד הוא, רב חסדא אומר: פטור, אנוס הוא". בהקשר זה דנה הסוגיה באבימלך מלך גרר שלקח את שרה אשתו של אברהם מפני שסבור היה כי שרה היא אחותו של אברהם. מהכתובים משתמע שאבימלך חטא לשמיים ("מחטוא לי" בראשית כ, ו), ומכאן שאומר מותר - חייב מיתה, אך ייתכן שעיקר החטא בכעין זה הוא כלפי שמיים, על אף שביצוע גזר הדין נתון לאדם. מצד שני משתמע מהכתובים שאבימלך כלל לא עשה עבירה ("הגוי גם צדיק תהרג" בראשית כ, ד), אך התלמוד מסביר כי אין זו ראיה גמורה – שהרי אבימלך צריך היה לדעת מדברי אברהם ששרה היא אחותו שאברהם חושש לה ומנהג חטיפת הנשים אינו מנהג ראוי, ולכן היה חייב מיתה על שרה.

במשנה נאמר: "הסומא - אינו גולה, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: גולה. השונא – אינו גולה, רבי יוסי אומר: השונא נהרג מפני שהוא כמועד. רבי שמעון אומר: יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה. זה הכלל: כל שהוא יכול לומר לדעת הרג – אינו גולה, ושלא לדעת הרג – הרי זה גולה". המשנה דנה על סומא הגורם למוות ברשלנות (מעשה הריגה בלי כוונה), ועל אדם השונאאדם אחר עד כדי שהוא רוצה במותו והורג אותו בשוגג (יש כוונת הריגה אך מעשה ההריגה עצמו לא נעשה בכוונה). סומא - התלמוד מסביר כי רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו בפירוש הכתובים: " או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות" (במדבר לה, כג), ו"אשר יכה את רעהו בבלי דעת" (דברים יט, ד) – לדעת רבי מאיר הכתוב ממעט סומא על יסוד הביטוי "בלא ראות" (סומא אינו יכול לראות) ועל יסוד הביטוי "בלי דעת" (סומא אינו בכלל בני דעת), ובגלל שאין צורך למעט פעמיים, המסקנה היא שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות סומא. לדעת רבי יהודה הביטוי "בלי דעת" אינו ממעט סומא אלא את מי שמתכוון להרוג, ולכן הסומא עצמו מתמעט מהכתוב "בלא ראות". שונא– התלמוד מסביר שמשנה זו היא כדעת רבי יוסי ברבי יהודה הסובר שתפקיד ההתראה היא להודיע לנאשם שמעשה מסוים הוא עבירה, ולכן תלמיד חכם היודע את ההלכה אינו צריך התראה, והוא השונא עליו מדובר במשנה. הסוגיה מסבירה כי לפי רבי שמעון שונא גולה בהתאם לנסיבות המקרה: אם נפסק חבל שהיה בידי השונא וכתוצאה מכך נפל חפץ התלוי בחבל והרג את חברו – השונא גולה מפני שמדובר בתאונה, אך בנסיבות דומות אדם אחר לא יגלה מפני שכנראה מדובר באונס. ובמקרה שבו נשמט חפץ מידו – הרי זה כעין מחלוקת רבי וחכמים במקרה שנשמט הברזל מן הקת והרג, שלדעת רבי אינו גולה, ולדעת חכמים גולה (ראו דף ו).

ערי המקלט - במשנה נאמר: "להיכן גולין? לערי מקלט, לשלוש שבעבר הירדן, ולשלוש שבארץ כנען, שנאמר: 'את שלוש הערים מעבר לירדן, ואת שלוש הערים תתנו בארץ כנען' (במדבר לה, יד)". בתוספתא מכות (ג, א-ג) נאמר: "שלוש ערים הבדיל משה בעבר הירדן, וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען, ומכוונות היו כמין שתי שורות שבכרם: חברון בהר יהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן "ושלשת" (דברים יט, ג) – שיהו משולשין, שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון שכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון", שלוש הערים שהבדיל משה (בצר, רמות, גולן) כתובות בספר דברים (ד, מג), ושלוש הערים שהבדיל יהושע (קדש, שכם, חברון) כתובות בספר יהושע (כ, ז). התוספתא מעירה שהן היו מקבילות בקו הרוחב שלהם, ומציינת כי המרחקים בין הערים היו שווים זה לזה. התלמוד מעיר שאדם המצוי בקצה הגבול הגבול הצפוני או הדרומי צריך ללכת מרחק רב יותר אל עיר המקלט הקרובה ביותר למקומו יותר מאשר אדם המצוי במרכז הארץ, והסיבה היא שבשכם ובגלעד – ערי המקלט האמצעיות – היו יותר רוצחים מאשר במקומות אחרים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני רוצח בשגגה.

הרג של מי שהזדמן במקרה למקום - במשנה נאמר: "הזורק אבן לרשות הרבים והרג – הרי זה גולה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אם משיצאה האבן מידו, הוציא הלה את ראשו וקבלה – הרי זה פטור". התלמוד מסביר שהזורק אבן לרשות הרבים אינו פושע כמו אדם הזורק למקום שהוא יודע שיש בו אנשים, אלא הריהו דומה למי שהורס כותל אבנים ומפנה אותן למקום האשפה בלילה, בזמן שמפנים לשם אשפה, אך גם אינו נחשב לאנוס, מפני שידוע כי לפעמים מזדמן ומתיישב אדם במקום האשפה, ולכן אדם זה חייב גלות. רבי אליעזר בן יעקב סובר שלומדים מהכתוב "ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת" (דברים יט, ה) – פרט לממציא את עצמו". הסוגיה דנה בפועל "ומצא", ומסבירה כי לפעמים הוא מציין דבר שכבר היה מצוי שם קודם המעשה. לעומת זאת בפסוק "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה, כו) הביטוי ומצא" מציין דבר המצוי לאחר זמן (כסף שהרוויח במהלך הזמן, ולא שדה שהייתה בידו), בדומה לביטוי "והשיגה ידו" באותו פסוק המציין דבר שאדם משיג לאחר זמן, ולכן המוכר שדה אחוזתו ובא לגאול מידי הקונה את השדה שמכר לו, אינו יכול להשתמש בשדה המצויה בידו על מנת לגאול – "למכור ברחוק ולגאול בקרוב", אלא צריך לגאול בכסף שהרוויח לאחר זמן.

הריגה לשם מצווה - בהמשך המשנה נאמר: "זרק את האבן לחצרו והרג – אם יש רשות לניזק ליכנס לשם – גולה, ואם לאו – אינו גולה, שנאמר: 'ואשר יבוא את רעהו ביער' (שם), מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם... אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות – אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין". המשנה מגדירה הרג בשוגג כהריגה של רשות ביחס לשני עניינים: להרוג יש רשות להיות במקום, וההורג עושה פעולת רשות שאינו חייב לעשותה, בניגוד למצווה, ומשום כך ההורג פטור על הכאת בנו שהרי יש בכך צד מצווה. התלמוד מסביר כי המצווה להכות את הבן אינה סתם להכותו אלא לעשות כן על מנת שילמד, אך גם אם הבן לומד היטב, הכאה עשויה לסייע בחינוך הבן להתנהגות ישרה, כמאמר הכתוב: "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (משלי כט, יז).

התלמוד דן במקראות שנאמרו בהקשר של מעשה רשות ולא של מצווה. דוגמה אחת היא המשנה שלנו העוסקת בכריתת עצים של חוטב עצים, ולא בכריתת עצים לצורך הקרבנות או כריתת עצים למצוות סוכה. בדומה לכך רבי ישמעאל מפרש את הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כא) כמצוות שביתה מחריש וקציר של רשות בשבת, אך אין לשבות ממצוות קצירת שעורים לקרבן מנחת העומר בטז בניסן החל בשבת. האמורא רבא מסביר כי בשני הנושאים הללו – הרג בשוגג ואיסור מלאכה בשבת - ההוכחה שלא מדובר במצווה אלא ברשות נובעת מהגדרת המצווה. חטיבת עצים היא רק אמצעי למצווה, ואם מצא עצים – אין צורך בכריתת עצים מיוחדת לשם מצווה, וכיוצא בזה, חרישה היא רק אמצעי למצווה ואם מצא שדה חרוש אינו חייב לחרוש לשם מצווה. רבא סבור כי הסבר זה לבדו אינו מספיק ויש לבסס את הרעיון על הכתובים עצמם: בעניין הרג בשוגג נאמר "אשר יבוא את רעהו ביער", ומכאן שלא מדובר בחובה אלא במאורע שהתרחש ברצונו של האדם (המילה "אשר" מציינת דבר התלוי ברצון), ובעניין חריש וקציר בשבת – ברור כי הפסוק משווה בין חרישה לקצירה, ומאחר שאין מצווה לחרוש לשם העומר אך יש מצווה לקצור לשם העומר, לא מדובר בפסוק במצווה, אלא בחרישה וקצירה של רשות.

במשנה נאמר: ""האב גולה על ידי הבן, והבן גולה על ידי האב. הכל גולין על ידי ישראל, וישראל גולין על ידיהן חוץ מגר תושב". בתלמוד דנים על המקרים השונים במשנה: א. האב שהרג את בנו בשוגגאינו גולה מפני שיש מצווה להכות את הבן כדי לחנכו. המשנה מדברת על שוליית הנגר המתפרנס מעבודה אחרת, והלימוד אינו חיוני לחייו, ולכן אסור להכותו, והנגר המכה אותו חייב גלות. ב. בן ההורג את אביו - במזיד חייב שתי מיתות: סייף כמו כל רוצח, וחנק על שהכה את אביו. בן ההורג את אביו בשוגג - לפי המשנה הבן גולה, אך ממדרש ההלכה עולה כי בן המכה אביו אינו בכלל "מכה נפש בשגגה" (במדבר לה, יא) החייב גלות. התלמוד מתרץ כי מדובר בשתי שיטות שונות: לדעת רבי שמעון מיתת חנק חמורה יותר ממיתת סייף, ולפיכך מי שהרג את אביו בשוגג – שגגת סייף ניתנה לכפרה בעונש גלות, ואילו שגגת חנק לא ניתנה לכפרה בגלות. לעומת זאת חכמים סוברים שמיתת סייף חמורה מחנק – ולפיכך בן ההורג את אביו חייב בגלות. ויש האומרים כי מדרש ההלכה כלל לא עוסק בבן שהרג את אביו, אלא בבן שהכה את אביו, ואף על פי שהמכה את אביו במזיד חייב מיתת בית דין - בשוגג אינו גולה. ג. הכל גולין על ידי ישראל – בתוספתא (מכות ב, ז) נאמר: "עבד וכותי גולה ולוקה על ידי ישראל, וישראל גולה ולוקה על ידי כותי ועבד". התלמוד מסביר שישראל שהרג עבד וכותי - גולה, אך ישראל אינו חייב מלקות על קללת עבד וכותי, ומאחר שעבד וכותי פסולים לעדות – גם הם אינם לוקים אם התגלו כעדים זוממים, ולכן יש להסביר התוספתא מדברת על עבד וכותי שהכה ישראל הכאה שאין בה פרוטה, ואין בה כדי תשלום, ולכן לוקה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנאשם שברח, וברצח בשוגג.

נגמר דינו וברח - במשנה נאמר: "מי שנגמר דינו וברח, ובא לפני אותו בית דין – אין סותרין את דינו. כל מקום שיעמדו שניים, ויאמרו 'מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו – הרי זה יהרג. סנהדרין נוהגת בארץ ובחוץ לארץ". בספר במדבר נאמר: "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם" (במדבר לה, כט), ובספר דברים נאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים יז, ח), ומכאן למדו כי בכל שער-עיר בארץ ישראל יש להקים בית דין, ואילו בחוץ לארץ יש להקים במושב של יהודים בית דין, כלומר, בכל מחוז אך לא בכל עיר ועיר. התלמוד מסביר כי הדינים השונים במשנה: מי שנגמר דינו וברח, עדות על גמר דין של פלוני ומקום מושב בית דין – משפיעים זה על זה: אם נגמר דינו בבית דין בארץ ישראל וברח חוץ לארץ – אין סותרים את דינו אלא מבצעים את מה שפסק בית דין שבארץ. אך אם נגמר דינו בחוץ לארץ וברח לארץ ישראל – סותרים את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל, שאולי ימצאו הדיינים צד חדש של זכות לנידון.

סנהדרין ההורגת - בהמשך המשנה נאמר: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (שבע שנים) – נקראת חובלנית. רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין – לא נהרג אדם מעולם, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבים שופכי דמים בישראל". אין הכרעה בסוגיה האם דעתו של רבי אלעזר בן עזריה היא שאפילו סנהדרין ההורגת אדם אחת לשבעים שנה נקראת חבלנית, או שמדובר בדרך העולם. התלמוד מסביר כי רבי עקיבא ורבי טרפון היו חוקרים את העדים בחקירה שלא יכולים היו לדעת את התשובות עליה: האם הרוצח הרג אדם חי או טריפה, האם הם ראו היכן הייתה הדקירה ואם לא היה שם נקב שהיה ממית את ההרוג בכל מקרה, והאם ראו היטב את מי שבא על הערווה ואת מעשה הביאה עצמו, וחכמים אחרים לא היו מדקדקים כל כך בשאלות מפני שסמכו על כך שאדם רואה דבר הנראה בעיניו כמעשה עבירה של רצח או ניאוף.

גלות על רצח בשוגג – עונש גלות נזכר בספר שמות (שמות כא, יג), בספר במדבר (לה, ט-לד), ובספר דברים (יט, א-יג). התלמוד מסביר כי אין חובת גלות על מזיד, או על ה"אומר מותר", כלומר אדם הסבור שמותר להרוג בשוגג מפני שאדם זה הוא קרוב למזיד. כמו כן, גם רוצח בשוגג חייב גלות רק אם התכוון להרוג, אך אם כוונתו לא התקיימה במלואה אין הוא גולה. הכוונה תלויה ב א. זהות ההרוג- אין אדם חייב גלות אם התכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, גוי והרג את ישראל, נפל והרג בן קיימא ("בבלי דעת" דברים יט, ח). ב. פעולת ההריגה – אין אדם חייב גלות אם בפעולתו אירע שינוי בכיוון או בעוצמת הכוח, כגון שהתכוון לזרוק חפץ לצד אחד, והחפץ נזרק לצד אחר ("בלא צדיה" במדבר לה, כב); או התכוון לזרוק שתי אמות וזרק ארבע אמות ("אשר לא צדה" שמות כא, יג). ג. מקום ההריגה – אם ההריגה הייתה בקרן זווית, ולא היתה בכך הפתעה, מפני שאפשר היה לדעת שיפגעו זה בזה, אין האדם חייב גלות ("בפתע" במדבר לה, כב).

הרג בעלייה או בירידה - בתורה נאמר: "ויפל עליו וימת" (במדבר לה, כג), ולמדו מכאן שרוצח בשגגה חייב גלות רק אם רצח בדרך נפילה. בתלמוד דנים במקרה מסובך של "ירידה שהיא צורך עלייה", ולמדו מהכתוב "ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה" (לה, כב) שחובת הגלות היא גם על ירידה שהיא צורך עלייה. דוגמה ל"ירידה צורך עלייה" היא של מי שעולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו ונפלה והרגה, והבעיה היא אם להתחשב באדם ולהסתכל על הפעולה כעלייה, או ללכת אחר מהלכו של החפץ שירד והרג, ויש הסבורים כי יש מחלוקת תנאים בשאלה. ואולם, יש האומרים כי אין כאן מחלוקת תנאים, והכל מסכימים כי פטור מחובת גלות וחייב בחובת תשלום על הנזק. יש הסבורים אמנם כי אין כאן מחלוקת תנאים: הרוצח חייב גלות במקרה שבו אפשר היה לשער כי העץ של השליבה מתולע ורעוע, ופטור מגלות כאשר השליבה הייתה מהודקת, והעולה כלל לא יכול היה להעלות על דעתו שתצא ממקומה.

במשנה נאמר: "אלו הן הגולין: ההורג נפש בשגגה. היה מעגל במעגילה (כלי לשיטוח טיט) ...היה משלשל בחבית...היה יורד בסולם...ונפל עליו והרגו – הרי זה גולה. אבל...היה מושך במעגילה...דולה בחבית ונפסק החבל...עולה בסולם ונפל עליו והרגו – הרי זה אינו גולה. זה הכלל: כל שבדרך ירידתו – גולה, ושלא בדרך ירידתו – אינו גולה". התלמוד מסביר כי הכלל במשנה: "כל שבדרך ירידתו – חייב, כל שבדרך עלייתו – פטור" לא מתייחס לירידה צורך עלייה, אלא למקרה מיוחד של מי שמסובב חפץ בתנועה מחזורית, כמו קצב המניף את סכין הקצבים לחתוך את הבשר, ואחרי כל מכה שב ומוריד את הגרזן מאחוריו כדי לצבור תנופה למכה הבאה. אדם זה עשוי לפגוע במי שעומד מאחוריו או עומד מלפניו, ומבררים אם הסכין היה בדרכו למטה ("דרך ירידתו") או למעלה ("דרך עלייתו"), ולא משנה אם פגע במי שעומד מאחוריו או מלפניו, ולפי זה קובעים אם חייב הקצב גלות.

במשנה נאמר: "נשמט הברזל מקתו והרג, רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה. מן העץ המתבקע, רבי אומר: גולה, וחכמיםאומרים: אינו גולה". בתורה נאמר: "ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים, ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ, ומצא את רעהו ומת" (דברים יט, ה). רבי סבור כי העץ האמור בכתוב הוא העץ אותו מבקעים, ולא העץ של קת הגרזן, ויש לו שלוש ראיות לשוניות לדבר: א. הכתוב משתמש במילה "עץ" בלי כינוי השייכות "עצו" המתייחס לגרזן. ב. שני האזכורים של המילה "עץ" צריכים להיות זהים בהוראתם, ומאחר שהביטוי "לכרות העץ" מתייחס לעץ המתבקע כך גם "ונשל הברזל מן העץ". ג. מסורת הכתיב של התורה היא "ונשל", ואם מתעלמים מצורת הניקוד המקובל ודרך הקריאה הרגילה של 'ונשל' בבניין קל, אפשר לקרוא ונישל בבניין פיעל, ופירוש הדבר שהברזל מתיז חתיכת-עץ מן האילן. הראיה הלשונית האחרונה אינה חזקה, שכן גם רבי וגם חכמים סבורים שיש להתחשב במסורת הקריאה המקובלת, ולכן היא רק מצטרפת להוכחות הקודמות לחזק אותן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהגדרה של כת עדים ובעדות מיוחדת.

כת עדים - במשנה נאמר: "'על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת' (דברים יז, ו), אם מתקיימת העדות בשניים למה פרט הכתוב בשלושה...מה שלושה מזימים את השניים, אף השניים יזומו את השלושה...אפילו מאה...רבי שמעון אומר: מה שניים אינם נהרגים עד שיהיו שניהם זוממין – אף שלושה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתם זוממים...אפילו מאה...רבי עקיבא אומר: לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו...ומה שניים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלושה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה...אפילו מאה...רבי יוסיאומר: במה דברים אמורים? בדיני נפשות אבל בדיני ממונות – תתקיים העדות בשאר. רביאומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות – בזמן שהתרו בהן, אבל בזמן שלא התרו בהן, מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש?". המשנה כתובה כמדרש הלכה על הכתוב "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת". קיום עדות הוא בשני עדים והמשנה מבררת כיצד משפיע צירוף של עד שלישי (או כל עד נוסף), ובוחנת זאת ביחס לשני נושאים: הזמה - תנא קמא סבור שאין הבדל מהותי בין כת של שניים לכת של שלושה עדים, וכוחם של שני עדים שקול לכוחם של שלושה. רבי שמעון סבור שהעד שלישי מצטרף לשני העדים, ולכן העדים אינם נענשים אם לא הזימו את כולם. כשרות העדים - רבי עקיבא סבור כי די בכך שאחד מהשלושה הוא קרוב משפחה או פסול לעדות כדי לפסול את העדות, ורבי יוסי סובר שחומרה זאת נאמרה רק בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות – אפשר לקיים את העדות. רבי יהודה הנשיא מוסיף תנאי להגדרה של עדים ככת אחת, ולשיטתו העדים מצטרפים רק אם התרו כל העדים יחד בנאשמים, ועל ידי כך הוכיחו כי הם רוצים להיות מעידים בעדות אחת.

התלמוד מסביר כי מאה העדים צריכים להעיד "תוך כדי דיבור", ואולם, מאחר שמאה איש אינם יכולים להעיד בזמן קצר של אמירת שאילת תלמיד לרב, כל אחד ממאה העדים צריך להעיד מיד בסמוך לעדות חבירו, כך שלא יהיה הפרש של יותר מכדי דיבור בין העדויות. עוד מסביר התלמוד כי אפילו רבי עקיבא סבור כי כת העדים היא של עדים המקיימים את הדבר מבחינה משפטית לפי הכתוב "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), אך הנאשם (ההורג או הרובע), והמשתתף בעבירה (הרוג, נרבע) אינם מצטרפים לעדות ובוודאי שאינם פוסלים אותה כנוגעים בדבר (שהרי אז כל עדות הייתה פסולה). האמוראים נחלקו האם פוסקים הלכה כרבי יוסי או כרבי יהודה הנשיא, ולכן כאשר באים עדים לבית דין שואלים אותם אם כשראו את המאורע התכוונו להעיד, או שבאו לראות סתם, וכל מי שאומר שהתכוון להעיד בודקים אם יש ביניהם קרוב או פסול, ובדיקה זו היא כדעת רבי יהודה הנשיא, שהכוונה להעיד עושה את העדות לעדות אחת.

עדות מיוחדת - במשנה נאמר: "היו שניים רואים אותו מחלון זה, ושניים רואים אותו מחלון זה, ואחד מתרה בו באמצע, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו – הרי אלו עדות אחת, ואם לאו – הרי אלו שתי עדויות. לפיכך: אם נמצאת אחת מהן (מכיתות העדים) זוממת – הוא (הנאשם) והן נהרגין, והשנייה פטורה. רבי יוסי אומר: לעולם אין נהרגין עד שיהיו שני עדיו מתרין בו, שנאמר "על פי שנים עדים", דבר אחר: "על פי שנים עדים" – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן". התלמוד מסביר כי המקרה שבמשנה נקרא עדות מיוחדת הפסולה לפי הכתוב "לא יומת על פי עד אחד" (שם). לפי הפשט כתוב זה מדבר על עדות של עד אחד, אך מדרש ההלכה מחדש כי אפילו עדות "אחד אחד", שכל אחד מן העדים מצוי לחוד, בין כאשר שניהם רואים את המאורע בו זמנית אך מצויים במקומות שונים ואינם רואים זה את זה, ובין כאשר ראו מאורע אחד בזמנים שונים (ואפילו הבא על הערווה שלא היה שינוי במאורע במהלך הזמן) - אין מצטרפים לעדות אחת. כיוצא בזה, שתי כיתות עדים אינן מצטרפות לעדות אחת, אלא אם שתיהן רואות את המתרה עומד באמצע. ההתראה חלה אפילו אם ההרוג עצמו מתרה בהורג, ואפילו אם אין ידוע מי התרה בהורג ורק שמעו קול המתרה בו - הרי זו התראה, ושתי כיתות העדים מצטרפות לאחת. רב נחמן סבור שעדות מיוחדת של עד אחד ועד אחר שלא ראו זה את זה - כשרה בדיני ממונות, על אף שלא ברור מדוע צירוף זה לא מסייע לנו להקל ולהציל את הנאשם במקרה של שתי כיתות עדים, שלא ראו זה את זה ("הוא והן נהרגין").

"על פי שנים עדים" – במשנה הובאה מחלוקת בפירוש הכתוב: רבי יוסי בן חלפתא במשנה סובר כי התראה היא של שני העדים. על כך מעירה הסוגיה כי לדעת רבי יוסי בן יהודה יש מקרים שההתראה ברורה מאליה: רוצח השונא את ההרוג אינו צריך התראה והוא מועד ומותרה מאליו ועונשים אותו בבית דין. כמו כן חבר תלמיד חכם אינו צריך התראה לפי שהוא יודע את ההלכה ויודע שהוא עובר עבירה והרי הוא כמותרה. לפי הסבר אחר הכתוב מדבר על כך שבית הדין צריך לשמוע את הדברים ישר מהעדים ("על פי"), והסוגיה מבהירה כי הדיין אינו חייב לדעת לדבר בשפתם של העדים ולהשיב להם, אלא רק להבין את דבריהם, וגם ראוי להעמיד מתרגם שיתרגם את דברי הדיין לעדים הללו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני עדים זוממים.

העונש של כל עד בכת עדים זוממים - במשנה נאמר: "משלשין (מחלקים) בממון ואין משלשין במכות. כיצד? העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתיים זוז ונמצאו זוממין – משלשין ביניהן, אבל העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממים – כל אחד ואחד לוקה ארבעים". בתלמוד נחלקו אמוראים בטעם הדין: אביי סבור כי לומדים גזירה שווה מהכתוב "והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כה, ב) שנאמר על חייבי מלקות, לכתוב "אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא) שנאמר על חייבי מיתות בית דין, שכשם שאין מיתה למחצה, כך גם אין מלקות למחצה, ואם האדם נידון למלקות – מלקים אותו את כל השיעור כולו. רבא סבור כי הביטוי "כאשר זמם לעשות לאחיו" חייב להיות על כל אחד מהעדים הזוממים, אך בממון הכסף מצטרף והתשלום יהיה של סכום מלא, ואילו עונש מלקות של עד אחד אינו עונש מלקות לאחר, ולכן אין עונשים אלו מצטרפים.

הזמת עדות - במשנה נאמר: "אין העדים נעשים זוממים עד שיעידו את עצמן... אמרו: 'מעידים אנו באיש פלוני שהרג את הנפש...' אמרו להם: 'היאך אתם מעידים, שהרי הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני'- הרי אלו זוממין, ונהרגים על פיהם". העדים המזימים צריכים להעיד על "גופה של עדות" עד שיתגלה ויתברר כי היא עדות שקר, כמאמר הכתוב: "והנה עד שקר העד" (דברים יט, יח) או לשון הכתוב "לענות בו סרה" (שם, טז) המלמדים כי אין די בהכחשת העד על הפרטים השונים של העדות, וצריך ליטול את עצם הבסיס של מהימנותו, ולהעיד שהוא כלל לא היה במקום ובזמן ההתרחשות עליה הוא מעיד.

בתלמוד מובאים שורה של מקרים בהם האמורא רבא מפרט יותר על הכלל: אם העדים מעידים שהרצח אירע במזרח הבירה (ארמון), והעדים המזימים אומרים שהעדים היו עמהם במערב הבירה, יש לבחון האם אפשר לראות את מזרח הבירה ממערבה, ולפי זה לקבוע אם הם זוממים, ואין לחשוש שהעדים הללו יכולים לראת למרחק רב ("נהורא בריא"). וכיוצא בזה לגבי מרחק מקום: אם העדים הזוממים מעידים שהרצח אירע ביום ראשון בבוקר בסורא, והעדים המזימים מעידים שהיו בשעת צהריים עמהם בנהרדעא, יש לבחון אם אפשר להגיע מסורא לנהרדעא במהירות, ולפי זה לקבוע אם הם זוממים, ואין לחשוש שיכולים היו לעבור מרחב רב במהירות גדולה יותר מכל אדם ("גמלא פרחא"). אם העדים מעידים שבאחד בשבת פלוני הרג את הנפש או גנב, טבח ומכר בהמה של חברו, והעדים המזימים הזימו את דבריהם, אבל העידו בעצמם כי העבירה (רצח, גניבה, טביחה, מכירה) אכן אירעה לפני עדותם של הזוממים או לאחריה – מענישים את העדים הזוממים. אבל אם העדים המזימים אומרים שנגמר דינו של הנאשם – אין עדים אלו שהוזמו נהרגים או משלמים, שהרי מכל מקום בעת שהעידו על הנאשם כבר נגמר דינו להריגה או שכבר התחייב תשלומים בבית דין, והם אינם מענישים אותו שהרי כבר הורשע בבית דין והוא ראוי לעונש.

כתות של עדים זוממים - בהמשך אותה משנה: "באו אחרים והזימום, באו אחרים והזימום, אפילו מאה – כולם יהרגו. רבי יהודה אומר: אסטטית היא זו, ואינו נהרג אלא כת הראשונה". המשנה עוסקת במקרה שבו יש מספר כיתות של עדים שכולם הוזמו. תנא קמא סבור שכולם הוזמו ולכן נענשים, ואילו רבי יהודה אומר כי מדובר במקרה חריג של אסטטית (קבוצת קושרים, מזימה), ועל כן אין להרוג את כל העדים, אלא רק את הכת הראשונה. הסוגיה טוענת שלא ברור מדוע כת העדים הזוממים צריכה להיענש, ולכן דברי רבי יהודה נשארים בקושיה. בתלמוד מסופר על אישה שהביאה לבית דין כיתות רבות של עדים, וכולם התגלו כעדי שקר (לא זוממים, אך הוכחשו דבריהם בבית דין). ריש לקיש סבור כי אישה זו הוחזקה להביא עדי שקר, ורבי יוחנןסבור כי גם אם אישה זו מוחזקת כמי שמביאה עדי שקר, כל ישראל ובכלל זה העדים אינם מוחזקים לשקרנים, ולכן יש לקבל את עדותם. התלמוד מסביר כי מחלוקת זאת אינה מקבילה למחלוקת שבמשנה. במשנה העדים באים מעצמם ואין מי ששוכר אותם להיות עדים זוממים, ואילו כאן האישה עצמה שוכרת עדי שקר. הבדל אחר הוא שהמשנה מציגה מקרה חריג ובלתי סביר שבו כת אחת של עדים מזימה את כל הכיתות של העדים הזוממים, ואילו כאן כל כת עדים מעידה על מה שידוע לה, וההסתבכות של כל כת בשקר משל עצמה אינה תלויה בעדותה של כת אחרת.

הרגו – אין נהרגין - במשנה נאמר: "אין העדים זוממים נהרגין לאחר שיגמר הדין, שהרי הצדוקים אומרים: עד שיהרג...יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו? תלמוד לומר: "נפש תחת נפש" (שמות, כא, כב) – הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין". הסוגיה מסבירה שעדים זוממים נענשים רק אם האשימו את הנאשם בהכרעת הדין לפי עדותם, אך אם כבר ביצעו את פסק הדין – אין מענישים את העדים הזוממים. מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם הרעיון ש"אין עונשין מן הדין", כלומר, אין מסתמכים על שיקול הגיוני בענישה או באזהרה, ולכן התורה מענישה ומזהירה על אחותו בת אביו או בת אמו, ועל אחותו בת אביו ובת אמו (לפי ויקרא כ, יז; ויקרא יח, ט), ואינה סומכת על כך שאחותו בת אביו ובת אמו היא בת אביו או בת אמו. מקור זה מלמד גם על שאר עבירות שבתורה, מחייבי מיתות בית דין לחייבי מלקויות (ראו למעלה גזירה שווה "רשע" "רשע") וחייבי גלויות מגזירה שווה של רוצח בשגגה לרוצח במזיד (במדבר לה, יא- כא). בתלמוד מסופר כי הויכוח עם הצדוקים בשאלה זו גרם לכך שרבי יהודה בן טבאי הרג עד זומם "להוציא מלבן של צדוקים". הסוגיה מסבירה שרבי יהודה בן טבאי לא היה בטוח שעשה כדין, או שעשה כן רק כדי שלא יחשבו שהלכה כדעת הצדוקים, שעד זומם נהרג רק אם הרג את הנאשם, ולכן קיבל על עצמו להורות הוראה רק בפני שמעון בן שטח, וכל ימיו היה משתטח על קברו של אותו העד כדי לפייסו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעונשים כפולים לעדים זוממים, ופסול מים שאובים במקווה.

במשנה נאמר: "'מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתיים זוז' ונמצאו זוממין – לוקין ומשלמים, שלא השם (הסיבה והטעם לפי הכתוב בתורה) המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, דברי רבי מאיר. וחכמיםאומרים: כל המשלם אינו לוקה". רבי מאיר סובר שלוקים משום הכתוב "לא תענה ברעך עד שקר", ומה שמשלמים הוא משום "כאשר זמם", ולמדו ממוציא שם רע שבכל תשלום קנס – לוקה ומשלם את הקנס, כדעת רבי עקיבא שתשלום של עדים זוממים הוא לא תשלום פיצויים של ממון אלא קנס מיוחד שהטיל עליהם הכתוב. חכמים סבורים כי אין אדם לוקה ומשלם מפני שכתוב בתורה כי מתחייב מלקות "כדי רשעתו" (דברים כה, ב), ומכאן שמחייבים אדם ברשעה אחת=עונש של מלקות, ולא בשתי רשעוית=מלקות וממון.

בתלמוד מוסבר כי גם רבי יהודה חולק על רבי עקיבא וסובר שתשלום עדים זוממים אינו תשלום קנס כמו מוציא שם רע. דעת רבי יהודה נלמדת ממחלוקת התנאים על הכתוב: "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" (שמות יב, י): "בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. רבי עקיבא אומר: לא מן השם הוא זה, אלא משום דהוה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו". המחלוקת היא על אודות הסיבה שאין לוקים אם הותירו בשר קודשים – לדעת רבי יהודה אפשר לתקן את האיסור במעשה ולשרוף את הבשר, ולדעת רבי עקיבא אין לוקים אלא על עשייה בפועל ועבירת הותרת הבשר אינה נעשית על ידי מעשה אלא על ידי מחדל של אי-עשייה (סבילה). מדבריו של רבי יהודה אפשר להסיק כי הוא סבור ש"לאו שאין בו מעשה לוקים עליו". רבי יהודה לומד זאת במידת "בניין אב משני כתובים" (אנלוגיה על בסיס שני נושאים) ממוציא שם רע ועדים זוממים, שלאו שאין בו מעשה (אלא רק דיבור) לוקים עליו. לימוד משני כתובים הוא ביסוס עיקרון על יסוד דין משותף המופיע לגבי שני נושאים, ועיקרון זה מלמד שאפילו אם יש בכל אחד מהם צד חמור (במקרה זה מוציא שם רע לוקה ומשלם, ועדים זוממים אינם צריכים התראה), אם אין צד ייחוד משותף לשניהם המבדיל אותם משאר הנושאים בתורה (עדים זוממים הם תשלום ממון, ואילו מוציא שם רע הוא קנס ולכן אין צד ייחוד משותף), אפשר ללמוד מהם לכל התורה כולה.

בהמשך המשנה נאמר: 'מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים' ונמצאו זוממין – לוקין שמונים, משום 'לא תענה ברעך עד שקר' (שמות כ, יג), ומשום 'ועשיתם לו כאשר זמם' (דברים יט, יט), דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אין לוקין אלא ארבעים". רבי מאיר סובר שעד זמם עובר על שני איסורי לא תעשה, ולכן הוא לוקה פעמיים, ואילו חכמים סבורים שהכתוב "לא תענה ברעך עד שקר" אינו עונש אלא אזהרה לעדים זוממים. רבי מאיר לומד את האזהרה מהכתוב "והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים יט, כ), וחכמים סבורים שכתוב זה מלמד שכאשר מוציאים אותם להורג מצווה על בית דין להודיע ולפרסם ברבים שעל עבירה זו הם נענשים ("הכרזה").

בדף הקודם דנו בשתי הלכות בעניין מים שאובים.

מראה מים או מראה יין במים שאובים – התלמוד דן בחידוש של האמורא רב: "שלושת לוגים מים שנפל לתוכן קורטוב של יין, ומראיהן כמראה היין, ונפלו למקווה – לא פסלוהו". יש לבחון חידוש זה לאור המשנה (מקוואות ז, ה): "שלושת לוגין מים שאובים חסר קורטוב, שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין, ונפלו למקווה – לא פסלוהו, וכן שלושה לוגים מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב, ומראיהן כמראה מים, ונפלו למקווה – לא פסלוהו. רבי יוחנן בן נוריאומר: הכל הולך אחר המראה". בתלמוד דנים האמוראים בנוסח המשנה ולפי זה כיצד לבאר את מחלוקת התנאים במשנה. רב פפא אינו בטוח אם האמורא רב היה שונה במקרה הראשון במשנה העוסק ביין - "שלושת לוגין מים שאובים חסר קורטוב", או "שלושת לוגין מים שאובים". ההבדל בין הנוסחות הוא שאם הנוסח כולל את הביטוי "חסר קורטוב", אז תנא קמא סבור שבמקרה של מים שנפל לתוכן קורטוב יין – אין המים פוסלים את המקווה, אך אם היו שלושה לוגים מים שאובים - פוסלים את המקווה. לעומת זאת, רבי יוחנן בן נורי סובר שהכל הולך אחר המראה, וסברה זאת היא גם להקל וגם להחמיר, להקל שאפילו אם היו המים שלושת לוגים ומראיהם כמראה היין – המקווה כשר, ולהחמיר, שאם היה מראיהם מים, אפילו אין במים לעצמם שלושה לוגים ויש בהם חלב – יש לפסול את המקווה. אם הנוסח הנכון הוא "שלושת לוגים" (בלי "חסר קורטוב") הכל מסכימים כי שלושת לוגין שמראיהם כמראה יין אינם פוסלים, ורבי יוחנן בן נורי חולק רק על המקרה השני במשנה, שהיו שלושה לוגים חסר קורטוב ונוסף להם קורטוב חלב – לדעת תנא קמא, הואיל ואין כאן שלושת לוגים מים – אינם פוסלים כמים שאובים, ולדעת רבי יוחנן בן נורי מחמיר ואומר שהם פוסלים, משום שמראיהם כמראה מים. יש אמוראים שהיו החלטיים יותר לגבי שאלת הנוסח: לפי רבא, הגרסה של רב במשנה היא "חסר קורטוב", ועיקר דבריו נאמרו כחידוש לשיטת רבי יוחנן בן נורי, שיש להקל אפילו בשלושת לוגים מים שנפל לתוכן יין ש"הכל הולך אחר המראה", כנגד ברייתא של רבי חייא שנאמר בה כי הורידו ופסלו את המקווה כדעת תנא קמא במשנה. לפי רב יוסף (שאביי מזכיר לו את שיטתו לאחר ששכחה) רב כלל לא גרס במשנה "חסר קורטוב", והוא אמר את דבריו כשיטת כל התנאים.

חבית מליאה מים או יין שנפלה לים הגדול – חידוש אחר של האמורא רב הוא: "חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול – הטובל שם לא עלתה לא טבילה, חיישינן לשלושה לוגים שלא יהו במקום אחד". חידוש זה מזכיר את ההלכה בתוספתא (מקוואות ה, יא): "חבית מליאה יין שנפלה לים הגדול – הטובל שם לא עלתה לו טבילה, חיישינן לשלושה לוגים שאובים שלא יהו במקום אחד, וכן ככר של תרומה שנפל שם - טמא". החשש הוא שהמים השאובים נשארו במקום אחד ולא התערבו במי הים, והטובל טבל בהם ולא במי הים, או שהאדם טבל ביין ולא במי הים, ובגלל שהאדם טמא הוא מטמא את היין, ולפיכך יש גם לטמא ככר של תרומה שנפל למים. חשש זה לא קיים בנהר מפני שבנהר המים זורמים ומתערבים מיד עם כל המים השאובים הנופלים לשם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באומדן תשלום של עד זומם.

במשנה נאמר: "מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה את כתובתה', והלא בין היום ובין למחר סופו ליתן לה כתובתה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה – יירשנה בעלה". כתובה היא שטר חוב של בעל לאשתו במקרה של גירושין או מות הבעל, אך אם האישה מתה קודם – אין משלמים ליורשיה כתובה. המשנה מסבירה שאין אפשרות להעניש עדים זוממים לשלם את הכתובה, שהרי במוקדם או במאוחר, יקרה מה שהעידו עליו, שכן הבעל עשוי לגרש את אשתו או למות ולשלם את כתובתה, ולפיכך יש לאמוד את שווי הכתובה לפי הסכום שאדם אחר מוכן לשלם עבור הזכות לגבות את הכתובה כשטר-חוב עם הסיכון שלא יקבל דבר אם האישה תמות קודם. בתלמוד נחלקו האמוראים האם יש לחשב את הסכום לפי התשלום שמוכן אדם לשלם לאשה עבור הסיכוי שתקבל את כתובתה (רב נתן) בלי נכסים שונים הנכתבים בכתובה (רב פפא), או את הסכום שאדם מוכן לשלם לבעל עבור הסיכוי שהוא יקבל את הכתובה (רב חסדא), ומאחר שמדובר בסיכויים שונים גם הסכום שמוכנים לשלם עליו משתנה.

במשנה הבאה נאמר: "'מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנו לו מכאן ועד שלושים יום', והוא אומר: מכאן ועד עשר שנים – אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז, בין נותנן מכאן ועד שלושים יום, בין נותנן מכאן ועד עשר שנים". במשנה מדובר על עדים זוממים המעידים כי תקופת ההלוואה קצרה יותר מאורך ההלוואה האמתי. הדין הוא לאמוד את התשלום שאדם מוכן לשלם כדי להאריך את תקופת ההלוואה משלושים יום לעשר שנים, וסכום זה הוא מה שביקשו העדים הזוממים להפסיד את הלווה.

אגב המשנה האחרונה התלמוד דן בשאלות צדדיות העולות מן המשנה: א. זמן התביעה של הלוואה – ההלכה היא ש"המלווה את חברו סתם – אינו רשאי לתובעו פחות משלושים יום". למדו דבר זה מהכתוב "קרבה שנת השבע שנת השמטה" (דברים טז, ט), שבמשך שלושים יום ההלוואה היא כמו בשנת שמטה, ובזמן זה אסור לתבוע את החוב מהלווה. האמוראים נחלקו האם הלכה זאת נאמרה דווקא על מלווה בשטר שכן אדם לא טורח לכתוב שטר על הלוואה קצרה יותר, או גם על מלווה בעל פה, כפי שנראה מלשון הברייתא בשם רבי חייא. ב. הלוואה לעשר שנים – בכל עשר שנים יש לפחות שנת שמיטה אחת, ושנת השמיטה שומטת את כל החובות, ולכן יש לדון האם השביעית שתחול באותן עשר שנים משמטת את החוב, ולמרות שהחוב עצמו לא יגבה בשנת השביעית עדיין חל איסור "לא יגוש את רעהו כי קרא שמיטה לה'" (דברים טז, ב). או שמאחר שבשנת השביעית אין החוב עומד לפרעון אין לאסור גם גבייה של חוב זה בעתיד לאחר שנת השמיטה. יש הרוצים להוכיח מן המשנה שלנו שאפשר לגבות חוב של עשר שנים, אבל ייתכן כי במשנה מדובר על מקרה מיוחד של מי שמלווה על משכון או מוסר שטרותיו לבית דין, ואין השביעית משמטת את אלו בכל מקרה, ולכן אין להוכיח מדברי המשנה. ג. תנאי על שמיטת שביעית או הונאה – אגב הדיון הקודם, הסוגיה מבדילה בין מלווה האומר בלשון תנאי "על מנת שלא תשמטני שביעית" למלווה האומר: "'על מנת שלא תשמטני בשביעית". הלשון הראשונה מלמדת שהוא רוצה שדין שביעית לא יחול על הלוואה זו ונמצא שהוא מבטל את הכתוב בתורה ואינו רשאי לעשות כן, ולכן השביעית משמטת את החוב. לפי הלשון השנייה הרי יש בדבר רק קביעת תנאי ממוני בין הצדדים, ובדבר שבממון רשאים שניים להסכים ביניהם על כל דבר, והשביעית אינה משמטת. הבדל זה גם נכון ללשון "על מנת שאין לך עלי הונאה" הבאה לבטל לגמרי את איסור אונאה (רמאות של נקיבת מחיר מופרז) שאינה חלה על הסכם שכן אי אפשר לבטל את דין התורה, לעומת הלשון "על מנת שאין בו אונאה" הבאה לומר כי בעסקה זאת מסכימים הצדדים שדיני אונאה אינם חלים.

הודאה של עד זומם - בדף הקודם הובאה הלכה משמו של רבי עקיבא: "אף אינן משלמין ממון על פי עצמן", כלומר, עדים זוממים אינם משלמים ממון אם הודו שהיו עדים זוממים וחייבו אדם לשלם בבית דין אחר מפני שזאת הודאה בקנס. בתלמוד מוסבר כי אם העדים מודים שהעידו והוזמו בבית דין אחר ("חוייבנו ממון") הודאה זאת נחשבת כהודאה בחיוב ממון ולא כהודאה בקנס וחייבים לשלם. עוד מוסבר כי אם רק אחד העדים מודה שחייב ממון בגלל שהיה עד זומם – הרי הוא משלם את חלקו, אפילו שאינו נאמן להודות בשם חברו, ואפילו שבמקרה רגיל (לא של הודאה) אין עד זומם משלם ממון עד שיזימו את שני העדים בגלל שבלי עדות שניהם לא היה תשלום. אגב הדיון מסבירים כי עד אינו יכול לחזור בו מדבריו ולומר כי העיד עדות שקר, שהרי מרגע שהעיד אדם בבית דין אין הוא יכול לחזור בו מעדותו, וכל שהוא יכול להודות הוא רק שהזימו אותו בבית דין וחייבו אותו לשלם כאשר זמם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעדים זוממים הנענשים בעונש מלקות.

פרשת עדים זוממים כתובה בספר דברים: "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה... והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו, ועשתים לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יז) במשנה נאמר: "כיצד העדים נעשים זוממין? 'מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה' – אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים. 'מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות' – אין אומרים יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים". עד זומם הוא עד שקר שהתגלה כשקרן שכלל לא היה במקום או בזמן שהתרחשו הדברים עליהם העיד. העונש הכתוב בתורה לעד זומם הוא "ועשיתם לו כאשר זמם", כלומר, הוא נענש בעונש אותו רצה לגרום למי שהעיד עליו. הכותרת של המשנה היא "כיצד העדים נעשים זוממים", אך המשנה עוסקת במקרים יוצאי דופן לדין "אשר זמם" כהמשך למשנה בסנהדרין (יא, ז) הדנה במקרים שבהם עונש "אשר זמם" אינו רלבנטי ולכן יש להעניש את העדים הזוממים בעונש מלקות. בדרך כלל אין לוקים על איסור "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג) מפני שהוא לאו שאין בו מעשה, שהרי עדות היא דיבור בלבד, אך במקרה של עדים זוממים מצאו רמז לעונש מלקות בכתוב "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כה, א-ב) העוסק בעונש מלקות. כתוב זה מתפרש בדרך כלל על בית דין המצדיקים או מרשיעים נאשם, אך אפשר לפרשו גם על עדים המרשיעים אדם שהיה צדיק ונענשים בעונשו כהמשכו של הכתוב: "והיה אם בן הכות הרשע".

בברייתא בסוגיה מובאים "ארבעה דברים" שבהם אין מענישים בעונש של הזומם אלא במלקות: בן גרושה ובן חלוצה- בתורה נאמר "ועשיתם לו כאשר זמם", ולכן העונש צריך להיות אישי, אבל אם קובעים כי עד זומם יהיה בן גרושה ובן חלוצה גם צאצאיו נענשים להיות חללים האסורים להתחתן עם כוהנים ועונש זה חורג מדין "אשר זמם". עונש גלות – ההורג בשוגג חייב גלות כאמור בתורה "הוא ינוס אל אחת הערים" דברים יט, ה), ויש כאן הדגשה כי רק ההורג בשגגה נס אל עיר מקלט, ואילו עדים זוממים אינם נענשים בעיר מקלט המיועדת רק לרוצחים. תשלום כופר – בתורה נאמר על מי ששורו הרג אדם: "ונתן פדיון נפשו" (שמות כא, ל). הכל מסכימים כי פסוק זה מדבר על המזיק, אך נחלקו תנאים כיצד לעשות את השומה של פדיון נפשו - האם משלם ליורשי ההרוג לפי שומה של דמי הניזק ההרוג, כפי ששמים בהפלה את דמי הוולדות, או כשווי דמיו של המזיק, כפשט הכתוב. תפקידו של התשלום הוא לכפר על נזקי הממון של מזיק שהרגו אדם אחר, ואם עדים זוממים העידו על דבר זה – שורם לא הרג אדם ולכן אינם בני כפרה. מכירה לעבד עברי - בתורה נאמר כי גנב שאין לו מהיכן לשלם את הגניבה - "אם אין לו ונמכר בגנבתו" (שמות כב, ב). דיוק הלשון "לו...גנבתו" מדגיש כי עדים זוממים אינם נמכרים לעבדים. ודין זה הוא אפילו אם אין למי שהעידו עליו כסף ובאמת היה נמכר בגנבתו, או אפילו אם אין לעדים הזוממים כסף – שאינם נמכרים לעבדות. מקרה נוסף המובא כדעת רבי עקיבא הוא הודאה עצמית – בברייתא נאמר: "משום רבי עקיבא אמרו: אף אין משלמין על פי עצמן", כלומר, אם הודו העדים שהוזמו בפני בית דין אחר, אין משלמים על פי עצמם את מה שהתחייבו לשלם, מפני שאדם אינו משלם קנס על פי הודאה עצמית. ההוכחה לכך שעונש "כאשר זמם" הוא קנס ולא עונש היא שהעדים לא הזיקו בפועל והממון מצוי אצל הבעלים (וממון הוא רק חוב) ובכל זאת הם נענשים.

אגב הדיון מובאות בסוגיה דעות אמוראים הרוצים להסיק את האמור במשנה על יסוד קל וחומר: אין לפסול עד זומם בעדות על בן גרושה ובן חלוצה יותר מכהן הבא על גרושה או חלוצה שאינו נעשה חלל. כיוצא בזה, אין להעניש בגלות עד זומם שהעיד במזיד אך לא הרג אדם ולא עשה מעשה, יותר ממי שהרג אדם במזיד שאינו גולה. ואולם הסוגיה דוחה שיקולים המבוססים על היגיון של קל וחומר, מפני שדין עדים זוממים אינו תלוי במדרג הגיוני של ענישה חמורה כנגד מעשה חמור, שהרי אפשר למצוא כי עד זומם אינו נענש תמיד בחומרה, כמו למשל, כאשר מעיד על פלוני שיצא להורג והוציאו אותו כבר להורג (שאם כבר נענש הנאשם אין מקיימים את דין כאשר זמם בעדים). כמו כן דין עדים זוממים אינו בנוי על תפיסה של ענישה לשם תכלית, כמו ענישה לשם כפרה על מעשה. אם מניחים כי יש לענישה תכלית רק הורג בשוגג גולה כדי לכפר על מעשיו ומי שהרג במזיד אינו גולה מפני שאין לו כפרה. אבל לפי היגיון זה ראוי היה להעניש עדים זוממים כדי לכפר על מעשיהם, אך בפועל אין מענישים אותם בעונש גלות, ומכאן שהעונש שלהם אינו קשור לתכלית הרצויה של כפרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעיר הנדחת.

במשנה נאמר: "כתבי הקדש יגנזו" – בברייתא מובאת דעתו של רבי אליעזר הסובר ש"כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת – אינה נעשית עיר הנדחת". הטעם הוא שאסור לשרוף מזוזה לפי הכתוב "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (דברים יב, ד), ואם כן דברי רבי אליעזר חולקים על דברי המשנה הסוברת שכתבי הקודש נגנזים.

בתורה נאמר על עיר הנדחת: "והיתה תל עולם לא תבנה עוד" (דברים יג, יז), ונחלקו תנאים בפירוש הכתובים: "לא תעשה גנות ופרדסים, דברי ר' יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר:לא תבנה עוד, לכמות שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדסים. הכל מסכימים כי אין לפרש את הביטוי "והיתה תל עולם" כפירוש של הביטוי "לא תבנה עוד" מפני שדבר הנזכר בלשון חיוב, ודבר הנזכר בלשון שלילה – אינם מתייחסים זה לזה במידת כלל ופרט, והרעיון הפרטי אינו מגדיר את הרעיון הכללי, ולכן אלו שני רעיונות נבדלים. המחלוקת היא אפוא בפירוש המילה "עוד" – האם היא מכוונת על העבר – ואסור לעשות את העיר כפי שהייתה כדברי רבי עקיבא, או שהביטוי מכוון מכאן ולעתיד – שלא תבנה לגמרי עוד לעולם.

לפי רבי עקיבא אין בונים את העיר אבל עושים במקומה גנות ופרדסים. בברייתא מוסבר כי אילנות תלושין שהיו בה – אסורים, אך אילנות מחוברים מותרים. לעומת זאת אילנות של העיר יריחו או עיר אחרת הנקראת בשם יריחו – בין תלושין ובין מחוברים – אסורים. העיר יריחו נאסרה באופן מיוחד מפני שיהושע קילל את מי שיבנה אותה שוב כאילו הייתה עיר נדחת: "והיתה העיר חרם לה' וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה" (יהושע ו, יז). בזמן המלך אחאב מסופר כי בנו שוב את יריחו: "בנה חיאל בית האלי את יריחו, באבירם בכורו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה" (מלכים א, טז, לד). חיאל נענש מפני שעבר על קללת יהושע, ולכן קבר את כל ילדיו בעת שבנה את יריחו. מיד לאחר בניית יריחו מסופר כי הייתה בצורת של טל ומטר, והתלמוד מסביר כי אחאב אמר כי אין הוא מקפיד על קללת משה: "ועצר את השמיים" (דברים יא, טז) ובוודאי שלא איכפת לו מקללת יהושע תלמידו של משה על יריחו. בשל כך אליהו התפלל שלא יהיה גשם בארץ. כאשר ראה אליהו שיש צער בארץ הוא הלך לצרפתה. בנה של האשה הצרפתית נפטר, ואליהו התפלל לקבל את המפתח של תחיית המתים (אזכור לנושא הראשון של הפרק: תחיית המתים), אך ביקשו ממנו שיחזיר את מפתח הגשמים, כדי שלא יהיו בידיו שני מפתחות באותו זמן. התלמוד מדמה את אליהו למי שטורק את הדלת ומאבד את המפתח. כך גם מובן מדוע מיד לאחר הסיפור על האישה מצרפת מסופר כי הקב"ה הוריד מטר בארץ ישראל. בסוגיה דנים באופיו של אליהו הנביא. רבי יוסי דרש בציפורי כי אליהו היה קפדן, ואליהו היה רגיל לבוא אצלו ולא בא שלושה ימים, וכששאל רבי יוסי מדוע לא בא, אמר לו אליהו שקרא לו קפדן, ועל כך השיב רבי יוסי: הרי לפנינו שאדוני הוא קפדן.

במשנה נאמר: " ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח) שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם" בתלמוד מסבירים כי הרשעים הם גנבים. ומוסיפים עוד דברים בגנות הרשעים: "רשע בא לעולם – חרון בא לעולם, רשע אבד מן העולם – טובה באה לעולם". וגם אומרים דברים בשבח הצדיקים: "צדיק נפטר מן העולם – רעה באה לעולם, צדיק בא לעולם –טובה באה לעולם".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעיר הנדחת.

פרשת עיר הנדחת כתובה בספר דברים: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר...הכה תכה את ישבי העירההוא לפי חרב. החרם אתה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה... והיתה תל עולם לא תבנה עוד" (דברים יג, יד-יז). במשנה נאמר: "אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב... ואינן נהרגים עד שיודח רובה...שהיחידים בסקילה וממונן פלט, והמרובין בסיף לפיכך ממונם אבד".

סדר הדין - האמוראים נחלקו על סדרי הדין של אנשי עיר הנדחת: " רבי יוחנן אמר: דנין וסוקלין, דנין וסוקלין, וריש לקיש אמר: מרבין להן בתי דינין". לפי רבי יוחנן דנים כל אחד מאנשי העיר לסקילה כדין יחיד שעבד עבודה זרה, ואחרי שדנו את רוב העיר לסקילה, דנים את שאר אנשי העיר לסייף כדין עיר הנדחת. ואין דנים ואוסרים את מי שכבר נגמר דינו כדי שלא לעכב את גזר הדין עד לסיום הדין של כל הקהל אלא לבצעו מיד. לפי ריש לקיש דנים בבתי דין רבים באותו זמן את כל אחד מאנשי העיר, וכאשר מגיעים למסקנה שרובם עבדו עבודה זרה, מעלים אותם לבית דין הגדול וגומרים את הדין.

תושב העיר ובן העיר - בהמשך המשנה נאמר: " חמרת והגמלת העוברת ממקום למקום - הרי אלו מצילין אותה (את העיר הנדחת)", ובברייתא: "החמרת והגמלת, אם נשתהו שם שלושים יום – הן בסייף וממונן אבד". לאחר שלושים יום היושב בעיר נחשב כאחד מתושבי העיר, ולאחר שנים עשרה חודשים הוא נחשב כאחד מאנשי העיר, והגדרות אלו חשובות לכמה עניינים בהלכה: הגדרת אנשי עיר הנדחת, חובות אנשי העיר (בבא בתרא א, ד), ומי שהיה מודר הנאה מאנשי העיר.

שלל העיר – בהמשך המשנה נאמר: "נכסי צדיקים שבתוכה אובדין, שבחוצה לה – פליטין.ושל רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה - הרי אלו אובדין". בברייתא מרחיבים ומסבירים כי נכסי הרשעים נשרפים אפילו אם הם מצויים מחוץ לעיר, ובלבד שאפשר לקבץ אותם אל תוך העיר בזמן קצר, כמאמר הכתוב "ואת כל שללה תקבץ" (דברים יג, יז). פיקדונות של אנשי עיר אחרת שהפקידו בעיר הנדחת – אינם נשרפים, אפילו אם קיבלו עליהם אחריות על כך, אך פקדונות של אנשי עיר הנדחת המצויים במקום אחר – אסורים. בהמה בבעלות משותפת של אחד מעיר הנדחת ואחר מעיר אחרת – נהרגת, מאחר שאי אפשר לחלקה, ולא הגיעו להכרעה אם אפשר לשוחטה כדי לטהרה מטומאת נבלה, או שמתה רק בחרב. בצק בבעלות משותפת עם אחד מאנשי עיר אחרת – אפשר לחלקו ולכן אינו נשרף. שיער של אישה רשעה אינו נשרף, מפני שהכתוב אומר "תקבץ ושרפת" (שם, יז), והשיער צריך עוד שיגזרו אותו לפני שאפשר לשורפו. ולא הגיעו להכרעה על דינה של פאה נכרית של נשים צדקניות המחובר בסיכת ראש – אם נחשב כנכסי צדיקים המצויים בתוך העיר, או שהוא נחשב כלבוש של האישה מאחר שהאשה נכנסת ויוצאת בפיאה כל הזמן, והפאה היא לבוש שלה ולא רכוש שלה.

רחוב של עיר הנדחת – בתורה נאמר: "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה" (שם), ונחלקו התנאים מה הדין אם אם אין לה רחוב: "אין לה רחוב אינה נעשית עיר הנדחת, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר: עושין לה רחוב", ונחלקו האם הכוונה היא למקום שבני העיר רגילים להשתמש בו כרחבה תמיד, או גם רחוב שהם יכולים להשתמש בו מעתה.

קדשים של אנשי העיר - במשנה נאמר: "'שללה' - ולא שלל שמים, מכאן אמרו:ההקדשות שבה – יפדו, ותרומות – ירקבו, מעשר שני וכתבי הקדש – יגנזו". בתוספתא (סנהדרין יד, ב) ההלכה מוסברת ביתר פירוט: "קדשי מזבח – ימותו, קדשי בדק הבית – יפדו". בדרך כלל קדשי מזבח הפסולים להקרבה מטעם כל שהוא "ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה", כלומר, מחכים שיפול בהם מום ואז אפשר להשתמש בדמיהם לטובת קורבן נדבה. קדשי מזבח של עיר הנדחת יוצאים מכלל זה וההלכה היא ש"ימותו", והאמוראים נחלקו כיצד להסביר הלכה זו: רבי יוחנן סבור שיש כאן טעם מיוחד לאסור הקרבת קודשי מזבח של עיר הנדחת לפי הכתוב "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז), ואילו ריש לקיש סבור כי "זבח רשעים תועבה" אוסר רק הקרבת בהמה ולא שימוש בדמי פדיונה, ולפיכך יש לפרש את התוספתא באופן אחר: "קדשי קדשים – הן קדשי מזבח והן קדשי בדק הבית – יפדו" והתוספתא הזכירה את הלשון הכללית "קדשי בדק הבית" מפני שיש יוצא דופן אחד של קדשי מזבח שאינם נפדים - חטאת שמתו בעליה שדינה למות. לפי הסבר זה גם הדין "ימותו" בתוספתא לא נאמר על קדשי קדשים, אלא על קדשים קלים (שלמים) הנחשבים כממון בעלים, שדינם כדין שלל עיר הנדחת.

בכור ומעשר – בתוספתא (שם) נאמר: "רבי שמעון אומר: בהמתה – ולא בהמת בכור ומעשר, שללה – פרט לכסף הקדש וכסף מעשר". בהמת בכור ובהמת מעשר (השה העשירי שיצא מהדיר) הם "שלל שמיים" הראוי להיות מוקרב בבית המקדש .האמוראים נחלקו מה דינה של בהמת בכור או בהמת מעשר שיש בהם מום שחייב הבעלים להביאם לכהן אך אסור להקריבם, לפדותם או למוכרם. רבינא סבור כי לפי רבי שמעון גם בכור ומעשר בעלי מום אינם נאכלים בתורת "בהמתך" אלא נחשבים כשלל שמיים, ולפי שמואל רק קודשים הקרבים תמימים ונפדים כשהם בעלי מום נחשבים כשלל שמיים, אך קודשים שאי אפשר לפדותם במומם נחשבים כבהמת האדם ואסורים כשלל עיר הנדחת.

תרומות, מעשר שני – במשנה נאמר: "תרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקודש יגנזו". אם התרומה היא ביד כהן הגר בעיר הנדחת דינה כמעשר שני ביד ישראל והיא נחשבת כרכושו של הכהן ולפיכך דינה להירקב. אבל אם התרומה ביד ישראל ועוד לא נתנה לכהן, אין היא רכושו של ישראל – ואפשר ליתנה לכהן שבעיר אחרת.

מדוע מעשר שני נגנז? מעשר שני נאכל בירושלים. אם אינו יכול להעלות את הפירות עצמם לירושלים פודה אותם על כסף, וקונה צרכי אוכל בירושלים. מכאן גם אפשר לשאול: ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת, ולכן יש לברר האם מעשר שני נחשב לממון בעלים גם כאשר הוא נמצא בירושלים. בדבר זה יש כפי הנראה מחלוקת תנאים על הפרשת חלה של מעשר שני. בעקרון עיסת בצק של מעשר שני בגבולים (מחוץ לירושלים)– פטורה מהפרשת חלה, מפני שאי אפשר לאוכלה שם. אבל אם לאדם יש עיסת בצק בירושלים - רבי מאיר פוטר את העיסה מחלה מפני שמעשר שני נחשב להקדש ול"ממון גבוה", ואילו חכמים מחייבים בחלה מפני שהמעשר הוא "ממון בעלים". התלמוד דן מתי מעשר שני נחשב שלל עיר הנדחת ומתי שלל גבוה. בהקשר זה דנים במעשר שני שנכנס לעיר ירושלים ("קלטוהו מחיצות"), נטמא בירושלים, או דבר מאכל שנקנה בכסף פדיון מעשר שני בירושלים ונטמא (שנחלקו תנאים אם יפדה או יקבר) – האם כל אלו נחשבים לממון בעלים או לממון גבוה. מסקנת הדברים בדף הבא היא שמדין תורה אכילת מעשר שני היא בירושלים, ומשעת כניסת המעשר לירושלים הוא כבר נחשב ממון גבוה, אך אם נפלו המחיצות של ירושלים – המעשר לא נחשב כמצוי בתחומי העיר, והוא שב להיות שלל עיר הנדחת,

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בלימוד זכות ובאנשי עיר הנדחת.

בדף הקודם דנו בקבוצות שונות – עדת קרח, דור המדבר, עשרת השבטים - שאין להו חלק לעולם הבא או קבוצת העומדות לדין גם לעתיד לבוא. בהקשר זה יש המלמדים זכות על דור המדבר, ויש הסוברים שלדור המדבר אין חלק לעולם הבא. כמו כן, דנו האם לתינוקות של רשעים יש חלק לעולם הבא, ומאיזה שעה יש לתינוק חלק לעולם הבא. בדף זה מובאות שלוש מחלוקות ריש לקיש ורבי יוחנן על ביאור פסוקים באמצעות לימוד זכות או בדרך מרשיעה – האם מי שלא קיים חוק אחד נענש בגיהנום, האם לעתיד לבוא יישאר שליש מיושבי העולם או פחות (שלישי של נח או שלישי של שם), והאם הצדיק היושב בעיר או צדיק בתוך משפחה מציל את כל המשפחה מהדין או שדברים מתפרשים לפי פשט הכתובים, והצדיק ניצל לבדו מכל העיר או מכל המשפחה. ריש לקיש הוא זה שמסביר את הכתובים כפשוטם, ואילו רבי יוחנן אומר כי אין זה נוח לקב"ה שיסבירו את הפסוקים בדרך קשה ומרשיעה, ויש להרבות בזכות העולם וזכות ישראל. הקפדה על כתובים לפי פשוטם היא גם בעניין מי שדואג לגופו על חשבון לימוד תורה, וגם על האנשים שיזכו לימות המשיח, שהרי מספר היוצאים מהגלות עתיד להיות כמו שני אנשים כיהושע בן נון וכלב בן יפונה היוצאים משש מאות אלף יוצאי מצרים.

אגב הדיון בכלב ויהושע דנים במשה שלא זכה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל. בתלמוד מסופר כי המצרים היו מודעים לאכזריות של מעשיהם והודו כי הרגו את בני ישראל במיתות אכזריות כמו טביעה, אך משה נענש על שאמר דבר זה לפני הקב"ה, ולא האמין כדרך האבות אברהם, יצחק ויעקב. האבות עמדו בניסיונות המערערים על קיום ההבטחה, אך הם לא הרהרו אחר מדותיו (דרכי הנהגתו) של הקב"ה ועל הרעה הבאה להם, בלי לתהות על שמו של הקב"ה. כאשר האבות ראו שאין הדברים הולכים כפי ההבטחה, אף נהגו ועשו מעשה כדי לקרב את ההבטחה. משה רבנו לעומת זאת שאל את הקב"ה לשמו, והתלונן על הרעה שהוא עושה לעם ישראל ושאין הוא מציל את עם ישראל, והוא נענש על כך שהיה עד רק למלחמה בפרעה אך לא נכנס לארץ להילחם בשלושים ואחד מלכי הארץ. עם זאת גדולתו של משה אינה מוטלת בספק. משה רבנו ראה את מדותיו של הקב"ה לאחר שביקש רחמים וסליחה על עגל הזהב (שמות לד), והתלמוד דן האם ראה את מידת ארך אפיים או את מדת האמת. מסקנת הדברים היא שמשה ראה את מידת ארך אפיים כשעלה למרום, והזכיר אותה לקב"ה לאחר מעשה העגל כדי שיסלח אפילו לרשעים. התלמוד חותם את הדיון בשבח ישראל: "עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, ומפרטים על תכונות אופיו של הצדיק: מי שמשים עצמו כשיריים, יושב על המשפט, הרודה א יצרו, הדן דין אמת לאמיתו, המתגבר ביצרו, הנושא ונותן במלחמתה של תורה, אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסית ובתי מדרשות".

במשנה נאמר: "אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא...ואינן נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר, ומאותו השבט, ועד שיודח רובה, ועד שידיחוה אנשים". בתורה נאמר: "ויצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם" (דברים יג, יד), ומכאן למדו את ההלכות במשנה, שהמדיחים צריכים להיות בני אותה העיר, ואף הוסיפו כי כל אחד מבני העיר צריך עדים והתראה, וכי אין דנים עיר סְפר כעיר הנדחת. בתלמוד נחלקו האמוראים האם מחלקים עיר אחת בחלוקת הנחלות בארץ ישראל לשני שבטים: "רבי יוחנן אמר: חולקין עיר אחת לשני שבטים, וריש לקיש אמר: אין חולקים עיר אחת לב' שבטים", אך אי אפשר להוכיח דבר זה מן המשנה, מפני שייתכן כי בעניין עיר הנדחת המדיחים הם מאותו שבט, לא מפני שחילקו את העיר לעוד שבטים, אלא כי יש מי שקיבל את חלק ירושת אמו משבט אחר, או קיבל נחלה במתנה מבן שבט אחר, ולכן הוא גר בעיר שאינה נחלת שבטו המקורית. עם זאת יש הוכחה לשאלה זו מהכתוב בספר יהושע (כא, טז), משם עולה כי חלק מהערים נחלקו ליותר משבט אחד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקרח, דור המדבר ועשרת השבטים.

עדת קרח - במשנה נאמר: "עדת קרח אינה עתידה לעלות, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר: 'ה'...מוריד שאול ויעל' (שמואל א, ב, ו)". עדת קרח כללה בתוכה את דתן ואבירם, און בן פלת ומאתיים וחמישים "קריאי מועד" – חכמים היודעים לעבר שנים ולקבוע חודשים, שהיו גם "אנשי שם" – אנשים ידועים בשמם בכל העולם. התלמוד מסביר כי לנשים היה חלק חשוב במחלוקת: מצד אחד אשתו של און בן פלת הגנה עליו מללכת להקריב קטורת ולמות כשהבינה שטענתו אינה וודאית, בעוד שאשת קרח עודדה אותו לטעון כנגד מעשיו של משה: מינוי קרובי משפחה, חלוקת מעשרות בלתי צודקת, החובה על הלויים להעביר תער על כל בשרם וקשירת תכלת בציצית. על אך החשד במשה רבנו שהוא שוכב עם אשת איש, משה לא רצה להחזיק במחלוקת והלך אל דתן ואבירם וניסה ליישב את המחלוקת בדרכי שלום. התלמוד מסביר כי כל המחזיק במחלוקת – עובר על לאו של "לא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר יז, ה), ואדם זה ראוי להצטרע. ואם אדם חולק על מלכות בית דוד – הרי הוא כחולק על השכינה. ההשוואה בין הרב לשכינה היא בעוד נושאים: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, העושה מריבה עם רבו רב כעושה עם שכינה, המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה והמהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה.

קרח, לפי העולה מהכתובים והמדרש, היה איש עשיר. מסופר כי התעשר ממטמון שיוסף גנז במצרים, היו לו אוצרות רבים שבהם שמר את רכושו, אך סופו היה שכל ממונו נבלע באדמה. מהכתובים עצמם קשה לדעת האם קרח עצמו נבלע באדמה או נשרף עם מקריבי הקטורת, ויש האומרים כי "לא מן הבלועים ולא מן השרופים" והוא מת בדרך אחרת. האדמה אמנם בלעה את עדת קרח, אבל פתח האדמה לא נברא לאחר מעשה בראשית שהרי "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט), אך באדמה נפער הפתח של גיהנם וזאת בלעה את עדת קרח, "ומקום נתבצר להם בגיהנם", והם מצויים שם "כבשר בתוך קלחת". מסופר על ערבי אחד שהציג לרבה בר בר חנה את מקום בליעתם של קרח, שני בקעים באדמה שמהם יוצא עשן, ושמע קול בוקע מן האדמה: "משה ותורתו אמת והן בדאים".

דור המדבר ועשרת השבטים- במשנה נאמר: "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין...דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר: אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח (תהלים נ, ה). עשרת השבטים אינם עתידים לחזור שנאמר "ותשליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (דברים כט, כז), דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: ..מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפילה להן כך עתידה להאיר להם". בתלמוד מובאות עוד דעות תנאים המובאות בתוספתא (סנהדרין יג) לגבי דור המדבר – רבי יהושע בן קרחה סובר שהכתוב "אספו לי חסידי" מדבר על צדיקים כמו חנניה מישאל ועזריה, או על רבי עקיבא וחביריו שמסרו את עצמם למות על קידוש השם, ואילו רבי שמעון בן מנסיא סובר שדור המדבר באים לעולם הבא. לגבי עשרת השבטים – רבי יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: "אם הם חוטאים – אינן חוזרים, ואם ישובו בתשובה – חוזרים, רבי אומר: באים הם לעולם הבא". התלמוד אומר כי רבי עקיבא חורג כאן מעמדתו הרגילה ("שבקא לחסידותיה"=עזב את מידת חסידותו) ללמד זכות על עם ישראל, עמדה הבאה בבהירות במחלוקת עם רבן גמליאל הסבור כי ילדיהם הקטנים של רשעי ישראל אין להן חלק לעולם הבא, ורבי עקיבא חולק וסובר שיש להם חלק לעולם הבא. התנאים והאמוראים נחלקו בשאלה קרובה מאיזה גיל יש לקטן חלק לעולם הבא: מרגע שנולד, מעת שהתחיל לדבר (סיפר), משעה שנזרע ברחם אמו, משעה שנימול או משעה שאומר אמן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדור הפלגה, באנשי סדום, במרגלים ובעדת קרח.

במשנה נאמר: "דור הפלגה אין להן חלק לעולם הבא...אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, אבל עומדין בדין. רבי נחמיה אומר: אלו ואלו אין עומדין בדין. אמרו לו: אינן עומדים בעדת צדיקים אבל עומדים בעדת רשעים. מרגלים אין להן חלק לעולם הבא...עדת קרח אין להן חלק לעולם הבא".

דור הפלגה – בוני מגדל בבל המתוארים בספר בראשית (פרק יא) מכונים בלשון חכמים "דור הפלגה". התלמוד מסביר כי לבוני המגדל היו טעמים שונים לבנייתו: קבוצה אחת רצתה להתיישב במקום גבוה ועונשה היה שה' הפיץ את בני הקבוצה על פני הארץ; קבוצה אחרת רצתה לעבוד עבודה זרה ונענשה שה' בלל את שפתם ולא הבינו זה את זה; קבוצה אחרת רצתה לעשות מלחמה עם השמיים – ובני הקבוצה הפכו לשדים ורוחות. לפי רבי נתן המניע המשותף לכל הקבוצות היה "נעשה לנו שם" (שם, ט), כלומר, לעבוד עבודה זרה ולהגדיל את שמה בעולם. המגדל עצמו נשרף לבסוף, חלק ממנו נבלע באדמה וחלקו קיים, אך לפי האגדה מקומו עדיין משפיע על המצויים בסביבה, והשוהה במקומו שוכח את תלמודו, והמקום נחשב לבור ריק (בור שאפי) שאין בו דבר.

אנשי סדום - בתורה נאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" (בראשית יג, יג). המדרש מסביר כי הביטוי "רעים וחטאים" מציין חטא הן בגופם והן בממונם, הביטוי "לה'" מציין כי עשו את חטאם בזדון וקיללו את שם שמיים, והביטוי "מאוד" מציין כי היו רוצחים בגלל בצע כסף. מסופר כי היו תופסים אדם עשיר ובעל ממון, מפילים עליו קיר רעוע כך שלא ייראה הדבר כרצח, ולאחר מכן היו לוקחים את כספו. כמו כן הם נהגו להפקיד אצל אדם עשיר פרי אפרסמון שריחו חזק, וכאשר הניח אותו במקום שמור, ידעו היכן הוא מחביא את כספו. התלמוד מסביר כי בסדום מצויים עפרות זהב (לפי איוב כח, ה) אך בני סדום החליטו כי הם אינם רוצים עוברי דרכים שיאבדו את ממונם, ולכן אסרו על כניסה רגלית של אורחים בשטח השיפוט שלהם.

התלמוד מתאר את כללי המוסר, החוק והמשפט של סדום.

מוסר - אנשי סדום לא נהגו לארח אף אדם כמתואר בתורה (בראשית יט), והיו להם כללים נוקשים, כמו איסור נתינת אוכל לעניים או הזמנת אורח לא קרוא לסעודה. מסופר כי כאשר היו מעניקים כסף לאיש הזקוק ללחם, ולאחר שמת ברעב, היו שבים לקחת את כספם. עוד מסופר כי נערה אחת ביקשה להאכיל את העניים ולכן הניחה פת בכד כדי שלא יראו אותה אנשי העיר, אך כאשר תפסו אותה הענישוה במוות אכזרי: מרחו את גופה בדבש והדבורים עקצו אותה עד שמתה מכאב וייסורים. עוד מסופר כי אליעזר עבד אברהם התחכם לאנשי סדום. הוא נכנס לסעודה שלא הוזמן אליה, וכאשר ישב ליד אחד ששאל אותו מי הזמינו, השיב לו שהוא עצמו הזמינו, ואדם זה עזב מיד את המקום מפני שלא רצה שידעו כי הוא הזמין אורח למסיבה, וכך עשה עם כל האורחים, עד שנשאר לבדו ויכול היה לאכול מן הסעודה.

חוק ומשפט – החוקים בסדום הגנו על העשירים ויצרו מסקנות הנוגדות את ההיגיון הישר: אנשים שיש להם שור היו צריכים לרעות יום אחד, וגם אלו שלא היה בבעלותם שור צריכים היו לרעות יום אחד. פעם אחת יתום אחד נשכר כרועה בקר והרג את השוורים וחילק את העור של השוורים המתים לפי כלל חלוקת העבודה, ומי שלא היה לו כלל שור – קיבל שני עורות של שוורים. גם התשלום על שחייה במי הנהר היה כפול משימוש במעבורת לחציית הנהר. גם בעניין זה מסופר על כובס ששחה במים במקום להשתמש במעבורת, והכוהו והביאוהו לדין, והדיין פסק שהוא חייב לשלם גם על הקזת הדם וגם על השחייה במים. אנשי סדום היו מנצלים פרצות בחוק לגניבה, וכל אדם היה נוטל לבנה אחת משורת לבנים לעצמו, ואומר כי לקח רק אחת, וכך היו הורסים את השורה. וכיוצא בזה, כל אחד היה נוטל בצל או שום מערימת שומים או בצלים, ובדרך זו גנבו את כל הערימה. בסדום היו ארבעה דיינים, ושמותיהם היו: שקרן, רמאי, זייפן ומעוות דין. החוקים היו אבסורדיים: מי שהכה את אשת חברו וגרם לה להפיל את עוברה – צריך היה לשכב עמה עד שתהיה שוב בהריון, מי שהיה חותך את אוזן חמור חברו, היה צריך להשתמש בחמור עד שהאוזן תגדל שוב, מי שקיבל מכה מחברו – צריך היה לשלם לחברו על הקזת הדם. גם בעניין זה מסופר כי אליעזר עבד אברהם התחכם וניצל את החוק לטובתו. כאשר נענש בתשלום למי שהכהו, הכה בחזרה את השופט, ואמר לו שישלם למכה את מה שהשופט חייב לאליעזר על הקזת הדם. אנשי סדום ביקשו לענות את אליעזר במיטת סדום בה מתחו את האדם, אך הוא אמר להם כי נדר נדר שלא לנוח על מיטה, מפני שחשש ממה שיעשו לו כשישכב על המיטה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפרשת נח.

במשנה נאמר: "דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר: 'לא ידון רוחי באדם לעולם' (בראשית ו, יג) – לא דין ולא רוח". בתוספתא (סנהדרין יג) יש עוד דעות תנאים בעניין: "דור המבול אין להם חלק לעולם הבא...דברי רבי עקיבא, רבי יהודה בן בתירא אומר: לא חיין ולא נידונין... שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה. רבי מנחם בר יוסף:...נשמתן קשה להן בגיהנם". בדף זה דורשים את פסוקי פרשת נח לפי סדר הכתובים ולפי מספר נושאים:

החטא והעונש של דור המבול
– דור המבול התגאו וסברו שדי להם במי נהרות ומעיינות, ואינם צריכים את מי הגשמים, וכפרו בטובה שהשפיע להם הקב"ה ועל כן הקב"ה דן אותם במים. רבי יוסי סובר שדור המבול התגאו בגלל ניאוף: "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו, ב), "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (שם יב), שהיו מרביעים אדם עם בהמה ובהמה עם אדם. מאחר שעבירות הזנות נעוצות בהסתכלות בעזרת גלגל העין, וגלגל העין דומה למים (בשל המימיות שלו) הקב"ה דן אותם במים. לפי הסבר אחר דור המבול עברו עבירות של חמס וגזל: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" (שם יג), והמקל של העונש זקף את עצמו לפני הקב"ה על מנת להענישם על עבירת החמס.

נח ודור המבול – נח מתואר במקרא כ"ונח מצא חן בעיני ה'" (שם ז) וכן "איש צדיק, תמים היה בדורותיו" (שם ט). התלמוד מסביר שנח היה אף הוא בגזירת המבול והקב"ה ריחם עליו, ונחלקו האם נח היה נחשב לצדיק גם בדורות אחרים, ואם יש לדמותו לצלוחית עם מי בושם המריחה היכן שהיא, או לחבית יין שאין ריחה מתפשט אלא במקומה. החיה והבהמה שנבראו לצורך האדם נענשו אף הם במבול. המשל במדרש הוא אדם שהכין לבנו סעודת חתונה ומת בנו, שהוא זורק את כל הסעודה מפני שההכנה נעשתה לצורך החתונה. נח הוכיח את אנשי דורו לשוב בתשובה, ואיים עליהם בדברים קשים, אך הם לא האמינו לו, והמשיכו ללכת בדרך הגזל, כאדם ההולך בכרמים של אחרים. הם גם לא חששו מן המבול וסברו כי יש להם הגנה כנגד הצפות וכנגד שריפות, אך בסופו של דבר, לא הייתה להם שליטה על המים, כפי שאין אדם שולט בשכבת זרע היוצאת מגופו, והמים היו רותחים והרגו אותם. לפני המבול הקב"ה המתין עוד שבעה ימים, לאחר פטירתו של מתושלח הצדיק, ורק לאחר מכן בא המבול. הימים הללו היו יוצאי דופן, הן מפני שהשתנו בהם סדרי בראשית, והן מפני שהיה בהם טעם של מעין עולם הבא, כדי שידעו דור המבול את מה הפסידו בחטאיהם.

החיות בתיבה – החיות בתיבה היו באות לתיבה מעצמן, והתיבה הייתה קולטת רק את החיות שלא נעברה בהן עבירה של משכב בהמה, ובשל כך נאמר גם על החיות הביטוי "איש ואשתו". התיבה הייתה מחופה בגופר (גולמיש=סוג של ערבה). התיבה הייתה סגורה ולא היה בה אור חיצוני, ולתאורה השתמשו באבנים טובות המבהיקות בחושך. בתיבה עצמה היו שלושה מדורים – בחלק התחתון מקום לזבל, בחלק האמצעי שכנו הבהמות והחיות, ובמדור העליון גרו נח ובניו. בזמן המבול אסור היה לקיים יחסי מין, אך שלושה עברו על דבר זה: חם (בנו של נח), הכלב והעורב. בתלמוד מסופר כי העורב חשב שנח רוצה לשלוח אותו מהתיבה למות בחמה או בצינה כדי לקחת את אשתו, אך נח הסביר לו כי אסור לו לשכב עם ציפור. בתלמוד מסופר על שיחה בין אליעזר, עבדו של אברהם, לשם, בנו של נח, על הטיפול בחיות במבול. שם מספר לאליעזר כי "צער גדול היה לנו בתיבה" מפני הטורח שבהאכלת כל חיה בזמן המתאים לה, ביום או בלילה, וכי לא תמיד ידעו מה כל חיה אוכלת, עד שהבינו כי הזיקית אוכלת תולעת הגדלה ברימון וניזונה ממיני עלים שהתליעו, וכי האריה סובל מחום של קדחת ואינו נזקק לאכול במשך זמן רב. פעם אחת נח מצא עוף המכונה אורשינה (מין יונת בר) הישן בצד התיבה, והעוף לא רצה להטריח ולהטריד את נח שיאכילו, ונח התפלל שעוף זה לא ימות. התלמוד מסביר בהקשר זה כי המקום המתאים לעופות טהורים הוא ליד הצדיקים, והיונה מעדיפה שמזונה יהיה בידי הקב"ה על אף שהוא מריר כמו זית, ולא מתוק כדבש אך מסור בידי בשר ודם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במעשה דוד ובת שבע, ובגחזי משרתו של אלישע.

בספר שמואל מסופר על דוד ובת שבע: "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך, וירא אשה רוחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד. וישלח דוד וידרוש לאשה, ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי, וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבא אליו וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה ותשב אל ביתה" (שמואל ב, יא ב-ג). המדרש מוצא אזכורים שונים בספר תהלים למעשה דוד ובת שבע: "בחנני ה' ונסני" (תהלים כו, ב) - דוד מבקש מהקב"ה לנסות אותו כפי שהוא ניסה את האבות, והקב"ה מודיע לו שיבחן אותו בדבר ערווה, אך דוד המלך לא עמד בניסיון, ולאחר מכן הוא ביקש מהקב"ה שימחל לו על עוון זה. "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך" (שם נא, י) – דוד אומר לקב"ה שהיה יכול לעמוד בניסיון, אך לא רצה שיאמרו כי עמדתי בניסיון אפילו שהקב"ה אמר שלא אוכל לעמוד בו. "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד" (שם לח, יח)– בת שבע (צלע ככינוי לאישה) הייתה ראויה לדוד, לאחר מות אוריה, אך הוא לקחה לפני הזמן ולכן סופה שבאה אליו על ידי מכאוב. "ובצלעי שמחו ונאספו עלי רעים ולא ידעתי, קרעו ולא דמו" (שם לה, טו) – אנשים לא ידעו עד כמה הצטער דוד והתענה על עוון זה, והם היו אף מקניטים אותו בשאלה מה דינה של הבא על אשת איש, והוא השיב להם שהמלבין את חברו אין לו חלק לעולם הבא.

בתלמוד מתוארת השתדלותו של דוד לחזור בתשובה. "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. גם מזדים חשוך עבדך, טל ימשלו בי אז איתן, ונקיתי מפשע רב" (תהלים יט, יב-יג) - לפי התלמוד מזמור זה מציג את דוד כסוחר כותי המוריד מן המחיר מעט מעט עד שהקונה מתרצה לקנות, ובדרך זאת הפחית את העונש על מעשה בת שבע, אך הקב"ה לא סלח לו לגמרי, ודוד היה צריך לקבל על עצמו ייסורים, ובמשך ששה חודשים חלה בצרעת, הסתלקה הימנו השכינה והסתלקה ממנו הסנהדרין (כרמוז במזמור נא ובמזמור קיט בספר תהלים, ולפי ספר שמואל ב, ה, ה חשבון ארבעים שנות מלכותו של דוד בחברון ובירושלים לא כולל ששה חודשים שמלך בפועל אך לא נמנו בשנות המלכות). "עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבשו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני" (תהלים פו, יז) - דוד המלך גם ביקש שימחלו לו על עוון בת שבע, אך הקב"ה אמר לו כי "בחייך איני מודיע, אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך", וכאשר דבקו שערי בית המקדש זה בזה, לא הצליחו להכניס את הארון לקודש הקודשים, ושלמה התפלל שיזכרו את חסדי דוד עבדך (דברי הימים ב, ו, מב), וכך ידעו כל העם כי הקב"ה מחל לדוד על עוון בת שבע. עוד מסופר בתלמוד כי דוד חשש שהעם יראה במרד של אבשלום חילול ה', ולכן רצה לעבודה עבודה זרה ויחשבו הכל שזה עונש על דבר זה, אך חושי הארכי אמר לו שבנו הוא מאשת יפת תואר ולפי הפרשה הסמוכה בתורה בנה של יפת תואר הוא בן סורר ומורה.

גחזי – גחזי היה תלמידו של אלישע. בכתוב מסופר כי נעמן שר צבא ארם לקה בצרעת ואלישע ריפא אותו על ידי שאמר לו לטבול בנהר הירדן. נעמן רצה להשיב לאלישע כסף ולתת לו מתנות אך אלישע לא רצה ליטול כסף, ואף הורה לגחזי שלא לקחת מידי נעמן כסף. גחזי לא הקשיב לאלישע ולקח את הכסף לאחר שנעמן הפציר בו לקחתו, ואלישע כעס על גחזי שעשה כנגד דבריו. המדרש מספר כי אלישע חטא והחטיא את הרבים, ותלה עבודה זרה של ירבעם בשמיים בעזרת מגנט ("אבן שואבת") וגרם לה להוציא שם שמיים מפיה, ולהראות כאילו היא אומרת את עשרת הדברות. התלמוד מסביר כי עדיף שלא לדחות תלמיד טועה בשתי ידיים, כפי שאלישע דחה את גחזי ויהושע בן פרחיה את ישו, אלא צריך לקרבו ביד ימין ולהרחיקו ביד שמאל (כלומר, להבהיר לו כי חלק ממעשיו אינם רצויים אך הוא יתקבל ברצון אם יחזור בתשובה). אלישע נענש על כך וחלה במחלה: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" (מלכים ב, יג, יד).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בבלעם.

במשנה נאמר: "ארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא: בלעם ודואג, ואחיתופל וגחזי". בנבואת בלעם כתוב "תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג, י), ומכאן שבלעם רצה למות כמו ישראל שיש להם חלק לעולם הבא, אך לו עצמו אין חלק לעולם הבא כשאר הרשעים שאין להם חלק לעולם הבא. התלמוד מסביר כי המשנה סבורה כדעת רבי יהושע שיש גויים שיש להם חלק לעולם הבא, לפי הרמז בכתוב "ישובו רשעים לשאולה, כל גויים שכחי אלהים" (לפי תהלים ט, יח) ומכאן שלרשעי הגויים אין חלק לעולם הבא. רבי אליעזר סבור לעומת זאת שהפסוק מדבר על פושעי הגויים ועל פושעי ישראל, אך אין הוא שולל אפשרות שהגויים כולם הם בכלל פושעים.

התלמוד דן בדמותו של בלעם כפי שהיא מצטיירת מן המקרא, בשיחות שהוא מנהל עם הקב"ה, מלכי מדין ומואב, האתון, ומנבואותיו על עם ישראל. בלעם היה בנו של בעור. מדרש האגדה מזהה את אביו עם המלך כושן רשעתיים בימי השופטים ועם לבן הארמי. השם בעור בא לו בגלל שהיה בא על בעיר (צאן). זקני מואב וזקני מדין משתפים פעולה זה עם זה כשני כלבים המבקשים להרוג זאב הבא על עדר, אך לבסוף נשארים רק שרי מואב ואילו שרי מדין עוזבים מפני שהם יודעים כי הקב"ה לא יקלל את עם ישראל. זו גם הסיבה שבלעם לא בא עם שרי מואב מיד כשקראו לו. המלך בלק מקריב ארבעים ושתיים קרבנות בניסיונות השונים לקלל את ישראל, ואף שעשה זאת שלא לשם שמיים, זכה ויצאה ממנו רות, בתו של עגלון אחד מצאצאיו של בלק מלך מואב.

התלמוד מונה את התכונות הכישורים והמעשים של בלעם: א. חצוף - בלעם לא מתבייש מלהתווכח עם הקב"ה וללכת עם שרי מואב. התלמוד מסביר שחוצפה כלפי שמיים מועילה, שהרי הקב"ה מתיר לו לבסוף ללכת עמהם. ב. בלעם חיגר ברגלו לפי הכתוב "וילך שפי" (שם ג). ג. בלעם סומא באחת מעיניו – "שתום העין" (שם כד, ג). בלעם היה קוסם בעזרת אבר מינו – לפי הכתוב "נופל וגלוי עיניים" (שם ד). ד. בלעם שכב עם אתונו – כרמוז בכתוב: "אשר רכבת עלי...ההסכן הסכנתי" (שם, כב, ל). ה. בלעם "יודע דעת עליון" (שם כד, טז), כלומר, יודע לכוון את השעה שהקב"ה כועס בה על העולם (בשעת בוקר מוקדמת כאשר מלבינה הכרבולת של התרנגולת ואין בה גידים אדומים). באופן כללי הקב"ה זועם במשך רגע אחד בכל יום, כאשר שהמלכים שמים כתרים על ראשיהם ומשתחווים לחמה. בימי בלעם הקב"ה עשה צדקה עם ישראל ולא כעס אפילו רגע כדי שבלעם לא יצליח לקלל באותו רגע. בתלמוד מוסבר כי גם רבי יהושע בן לוי ביקש לקלל את הרשעים המינים באותו רגע קצר, אך הוא לא הצליח לקום מקול התרנגול, והבין כי אין זה ראוי לצדיק להעניש את הרשעים בקללה (לפי משלי יז, כו). ו. בלעם שנא כל כך את ישראל עד שהוא חבש את האתון שלו בעצמו: "ויקם בלעם בבקר ויחשב את אתנו (במדבר כב, כא) והשנאה "מבטלת את השורה"=התנהגות רגילה של גדולה וכבוד.

בתורה נאמר: "וישם דבר בפי בלעם" (שם כג, ה), ונחלקו תנאים אם המלאך היה דובר מפיו, או שהקב"ה שם לו חכה (כעין מחסום) שלא יאמר דבר אחר. עוד מוסבר כי הברכות של בלעם מלמדות על הקללות שהתכוון לקלל, וכי בגלל שכוונת לבו הייתה לקללה התקיימו כל הברכות לבסוף כקללה למעט ברכה אחת: "מה טבו אהליך יעקב". בלעם התכוון שלא יהיו לעם ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אך הברכה התקיימה ולעם ישראל יש בתי כנסיות ובתי מדרשות רבים. המשך הכתוב: "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר. כארזים עלי מים, יזל מים מדליו, וזרעו במים רבים, וירם מאגג מלכו, ותנשא מלכתו" (שם כד, ה-ו) מלמד כי בלעם רצה שמלכות ישראל לא תהיה עזה ולא יפחדו ממנה, שלא תשלוט באומות, ושלא יהיו לישראל מלכים בעלי קומה, או המשכיות של מלך בן מלך – ולכן השתמש בדימויים של מים זורמים שאינם מחזיקים במקום אחד. התלמוד אף מעיר כי אחיה השילוני קילל קללה אחת את עם ישראל "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א, יד, טו), אך ברכה זאת עדיפה על ההשוואה שמשווה בלעם את ישראל לארזים עלי מים, מפני שהקנה עומד במקום מים, גזעו מתחלף, ושורשיו מרובים, ובגלל קלות תנועתו הוא אינו נשבר אפילו במשבי רוח עזים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במי שאין להם חלק לעולם הבא, ובמדרש מגילת איכה.

במשנה נאמר: "שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא. שלושה מלכים: ירבעה, אחאב ומנשה. ארבעה הדיוטות: בלעם ודואג, ואחיתופל וגחזי". אנשי כנסת הגדולה קיבלו את הרשימה שבמשנה במסורת. הם ביקשו להכניס לרשימה גם את המלך שלמה שעבד עבודה זרה בסוף ימיו, ולא זזו מדעתם אפילו כאשר דיוקנו של דוד המלך הופיע לפניהם, אש יצאה מהשמיים ולחכה את ספסליהם ובת קול אמרה כי מי שבנה את בית המקדש, עד שבת קול יצאה ואמרה: "כי אתה תבחר ולא אני" (איוב לד, לג) ומכאן למדו כי הקב"ה לבדו בוחר מי יבוא לעולם הבא. סדר מלכי יהודה הוא: יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו ובניו: יהואחז, יהויקים (ובנו יהויכין) וצדקיהו. התלמוד מסביר כי במשנה לא מנו את אחז, אמון ויהויקים במלכים שאין להם חלק לעולם הבא. אחז היה אביו של חזקיהו. הוא מלך בין שני מלכים צדיקים (יותם וחזקיהו) ואף הוא התבייש על חטאיו מפני ישעיהו הנביא, והתחבא ליד הכובס כאשר ישעיהו חלף במקום כדי להימנע מלפגוש בו. אמון לא נמנה ברשימה מפני כבודו של בנו יאשיהו, ויהויקים לא נמנה בה מפני שנענש בקבורת חמור (ירמיה כב יט). בתלמוד מסופר כי גם זמן רב לאחר מכן היו מתעללים בגולגולת שלו ורשמו עליה "זאת ועוד אחרת", ללמד על כך שנענש פעם אחר פעם בעונשים אחרים.

לדברי המשנה יש גם משמעות תיאולוגית: הבן מזכה את אביו בזכויות - אחז ניצל בגלל בנו חזקיהו, ואמון בגלל בנו יאשיהו, אך האב לא מזכה את בנו בזכויות, ולכן מנשה לא מקבל חלק לעולם הבא בגלל אביו חזקיהו. גם חזקיהו עצמו נענש במחלה ובגלות לאחר שהתפאר במעשיו לפני הבבלים, הראה להם את גנזי המלך, גילה להם על נשק חדיש שהיה בידיו, והזמין את המלך לאכול משולחנו ביחד עם אשתו ובני ביתו ולא נהג מנהג כבוד וצניעות בעצמו. העונש שלו היה שגרם לבסוף גלות לבניו. בתלמוד מובאת דעה של "דורשי רשומות" (דרשנים המבארים כתובים קשים להבנה) הטוענת כי לכל המלכים וההדיוטות המנויים במשנה יש חלק לעולם הבא, כפי שרומז הכתוב: "לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי עלי פלשת התרועעי" (תהלים ס, ט).

אגב הדיון בגלות בני מלכי יהודה לבבל, התלמוד עוסק במדרש אגדה של מגילת איכה. מגילת איכה כתובה בסדר אלפביתי כרמז מוסרי לעם ישראל על שעברו על התורה הכתובה באלף בית, והמילה איכה רומזת על שלושים ושש כריתות שבתורה (גימטריה של המילה איכה). עונש הגלות במגילת איכה הוא המשך ישיר לעונש על חטא המרגלים והבכי המיותר של העדה לאחר דברי המרגלים, ובכמה מפרקי איכה רמזו לדבר זה והפכו את סדר האלפאבית של הפסוקים בין האות פ"א לאות עי"ן, כרמז לכך שהמרגלים שיקרו ואמרו בפיהם את מה שלא ראו בעיניהם.

"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה. רבתי בגויים שרתי במדינות הייתה למס. בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה..." (איכה א, א-ב) - מגילת איכה מספרת על האבל והבדידות של ירושלים – אבל של אשה שבעלה הלך למדינת הים והיא סבורה שדעתו לחזור אליה, אישה הבוכה על בעל נעוריה, או בוכה על מות בנה. בעיקר מדגיש הכתוב את עוצמת הבכי בלילה – בגלל הרמז ההיסטורי לבכי של המרגלים בלילה, ובגלל שבכי זה מעורר במיוחד: ו"הבוכה בלילה - קולו נשמע", "כוכבים ומזלות בוכים עמו" ו"כל השומעו בוכה כנגדו". בתלמוד מסופר שרבן גמליאל היה בוכה בגלל אישה אחת שהייתה בוכה כל לילה על מות בנה, ובשל כך כמעט נשרו כל ריסי עיניו מחמת הבכי, ונאלצו להרחיק את האם השכולה מקרבת ביתו. המגילה מספרת על העונש החמור של בני ירושלים – "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן" (איכה ד, יד). עונש זה חמור אפילו מעונשה של סדום שנענשה מיד באש ולא סבלה יותר מדי. מצד שני מגילת איכה מתארת את גדולת אנשי ירושלים – "רבתי בגויים, שרתי במדינות", ובתלמוד מוסבר כי היהודים תמיד הופכים לשרים של אדוניהם במדינות הגלות. כדי להמחיש את חכמתם מסופר על שני יהודים שהרשימו את מי ששבה אותם ביכולת ההבחנה במהלך נסיעה בכרכרת משא הנושאת חבית יין וחבית שמן המטפטפות לצד הדרך, זיהוי רכב גוי מול רכב מישראל (לפי הדרך בה נהגו לעשות צרכים בצד הדרך), ומסע בגמל שאינו רואה בעין אחת ולכן נוטה תמיד לצד הדרך.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במעשיהם של מלכי יהודה.

במשנה נאמר: "שלושה מלכים אין להן חלק לעולם הבא...ירבעם, אחאב, מנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא". התלמוד מסביר כי שלושה מלכים אלו היו תלמידי חכמים – מנשה פירש את ספר תורת כהנים (מדרש על ספר ויקרא) בחמישים וחמשה פירושים, אחאב בשמונים וחמשה, וירבעם במאה ושלושה פירושים. המחלוקת על מנשה במשנה קשורה לפירוש הכתוב בספר דברי הימים: "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו" (דברי הימים ב, לג, יג), והמדרש מסביר כי הקב"ה עשה למנשה מחתרת (חפירה מיוחדת) כדי שיעשה תשובה, כנגד דברי המשנה העשויים להחליש בעלי תשובה. בברייתא רבי מאיר מוסיף לרשימה את אבשלום כמי שאין חלק לעולם הבא.

סדר מלכי בית יהודה – לאחר עתליה בת אחאב, סדר המלכים הוא: יהואש, אמציה, עוזיה, יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, ושלושת בניו: יהואחז, יהויקים (ובנו יהויכין) וצדקיהו. רבי מאיר סבור כי כל אחד מהמלכים שנאמר אודותיו הביטוי: "ויעש הרע בעיני ה'" – הוא מאלו ש"אינן חיין ואינן נידונין", כלומר, לא חיין לעולם הבא אך גם לא נידונים לנצח בגיהנום. התלמוד משווה בין יהויקים שהיה רשע אך חי בדור של צדיקים, לצדקיהו שהיה צדיק אך לא מיחה בבני דורו הרשעים, ולכן גם עליו נאמר "ויעש הרע בעיני ה'". עוד משווים בין אחז שהפסיד במלחמה לאנשי דמשק ועבד עבודה זרה, לבין אמציה שניצח במלחמה עם מלכי אדום ועבד עבודה זרה, ומסבירים כי ההפסד או הנצחון במלחמה אינו משפיע על ההתנהגות, ואוי לו לאדם שאינו יודע להבחין – בין אם המציאות מחייכת אליו או בוכה כלפיו – בין טוב לרע ("בכיי ליה למר דלא ידע, חייכי למר דלא ידע, ווי ליה למר דלא ידע בין טב לביש"). התלמוד מתאר את ההתדרדרות של מלכות יהודה לפי הכתוב בספר משלי: "עברתי על כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה" (משלי כד, ל), ומוסבר כי בתקופת כל אחד מהמלכים – אחז, מנשה, אמון, יהויקים וצדקיהו – נהרס דבר אחד עד החורבן הכללי של בית המקדש.

התלמוד מתאר את ההתדרדרות המוסרית בעניין עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים: אחז העמיד צלם בעלייה שבמקדש (לפי מלכים ב, כג, יב) והתיר את הערווה; מנשה עשה צלם של ארבעה פרצופים מכל צד והעמיד את הצלם בהיכל, קדר (חתך) את האזכרות של שם ה' מכתבי הקודש, הרס את המזבח ובא על אחותו. חוץ מזה מנשה "דם נקי שפך..לבד מחטאתו" (מלכים ב, כא, טז) – כלומר הרג את הנביא ישעיהו השקול לעולם כולו, או לפי הסבר אחר, הרג כל יום אלף בני אדם. אמון העמיד את הצלם בקודש הקודשים, ונחלקו האמוראים מה הכוונה בכתוב: "אמון הרבה אשמה" (דברי הימים ב לג, כג) – לפי דעה אחת בא על אמו על אף שלא הייתה לו הנאה מכך, ולפי דעה אחרת שרף את התורה. יהויקים התריס כלפי שמיים, ואמר שהמלכים הקודמים לו לא ידעו להרגיז את הקב"ה. כדי להרגיז הוא ביקש להימנע מכל שימוש באור השמש השייך לקב"ה, ולהשתמש בזהב כאמצעי תאורה. כמו כן, הוא חקק שם שמיים או שם עבודה זרה על איבר המין שלו כדי לבזות שם שמיים. התלמוד מברר מדוע יהויקים לא נמנה במלכים שאין להם חלק לעולם הבא אך אין מסורת ידועה בעניינו. עם זאת ידוע כי למיכה יש חלק לעולם הבא על שהיה מחלק לעוברי דרכי מפתו, על אף שהעשן של המזבח לפני פסל מיכה היה מתערב עם עשן אש המערכה בבית המקדש. באותו הדור נהגו אנשים לארח זה את זה, ואף יצאו למלחמה לאחר מעשה פילגש בגבעה כנקמה על זה שרצחו את אשתו ולא הכניס אורחים כראוי, אך לא מחו על כבודו של הקב"ה ולכן נענשו ומתו מהם רבים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בירבעם, אחאב ומנשה.

במשנה נאמר: "שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא: ירבעם, אחאב ומנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא".

דמותו של ירבעם – בדף הקודם עסקו בדמותו של ירבעם שפילג את הממלכה, החטיא את ישראל בבניית שני עגלי זהב (בבית אל ובדן), ומנע את ישראל מעלייה לרגל לירושלים. ירבעם יצא מתחומה של ירושלים והגיע לשכם, מקום הפילוג של האחים עם יוסף. בגלל שאיפתו העזה של ירבעם להיות בשלטון הוא הטעה את הצדיקים, וביניהם אחיה השילוני, לחתום על כתב מינוי המאשר לו לבנות עגלי זהב. כתב מינוי זה הטעה גם שנים רבות לאחר מכן את המלך יהוא שהשמיד את בית אחאב, ולכן גם יהוא לא סר לגמרי מחטאת ירבעם (לפי מלכים ב י, ל-לא). הקשר בין אחיה השילוני לירבעם כתוב בפירוש בספר מלכים: "ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלם וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה" (מלכים א, יא, כט). התלמוד מסביר שירבעם ואחיה השילוני עסקו יחד בתורה, כל טעמי התורה היו גלויים להם, וכל לומדי התורה האחרים היו בעיניהם "כעשב השדה" (חסרי ערך). עוד מוסבר כי בתורתו של ירבעם לא היה שום דופי ופגם, והוא חידש חידושי תורה יפים כיופיה של שמלה חדשה.

הסוגיה מדמה את ירבעם למקל המתיז חלקים במכה על מקל עץ אחר, ומוסבר כי הוא השחית את עם ישראל לאביהם שבשמיים בעשיית עגלי זהב. הכתוב "ויהי בעת ההיא" (שם) מציין במקורות רבים עת מזומנת לפורענות לעם ישראל. הסוגיה מסבירה כי בכל פעם שישראל חוטאים ובאה עליהם פורענות, הקב"ה משלם לעם ישראל גם על חטא העגל המקורי, כמאמר הכתוב: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לד, לב). בסוגיה מסופר כי אף משה התלונן לפני הקב"ה על שפע הזהב שבידי עם ישראל הגורם להם לחטוא בעגל הזהב. הסיבה היא ש"הארי נוהם ודורס מתוך קופה של בשר ולא מתוך קופה של תבן" (כלומר, השפע הכלכלי גורם לאדם לחטוא). ירבעם לא שב מחטאתו הרעה, והמדרש מספר כי הקב"ה הציע לירבעם לשוב בתשובה ולזכות לטייל בגן עדן יחד עם דוד המלך (בן ישי), אך ירבעם הבין שהוא לא יעמוד בראש, ובשל גסות רוחו הוא לא שב בתשובה.

דמותו של אחאב – לאחאב אין חלק לעולם הבא, כפי שרמוז בכתוב: "והכרתי לאחאב משתין בקיר, ועצור ועזוב" (מלכים א, כא, כא). הסוגיה מסבירה כי אחאב היה גרוע מירבעם, וכי עבירותיו הקלות של אחאב היו העבירות החמורות של ירבעם. אחאב העמיד בכל תלם-שדה בארץ ישראל צלמי עבודת כוכבים, אבל הכתוב משווה את אחאב לירבעם (מלכים א, טז, לא) מפני שירבעם היה הראשון לקלקלה ומבחינה זו היה עבריין חמור יותר. בתלמוד מוסבר כי אחאב מלך זמן רב של עשרים ושתיים שנה מפני שכיבד את התורה ואת חכמיה. מלך ארם בן הדד איים על אחאב שימסור את כל רכושו, אך בעצת שבעת-אלפים צדיקים שלא השתחוו לבעל, התעקש אחאב שלא לתת לבן הדד את התורה. יש הרואים את אחאב באופן מתון יותר וסוברים כי היה שקול (חצי-חצי) במצוות ועבירות, אבל יש האומרים כי אשתו איזבל הסיתה אותו לעבודה זרה, והוא כתב על כל הדלתות של השומרון: 'אחאב כפר באלקי ישראל, לפיכך אין לו חלק באלקי ישראל'. לכל הדעות הוא היה איש נדיב ("ותרן בממונו"), ותלמידי חכמים נהנו מנכסיו, ולכן כיפרו לו מחצה מעוונותיו. עונשו של אחאב היה מוות במהלך המלחמה, לאחר שרוחו של נבות היזרעאלי הופיעה כרוח שקר שתפקידה לפתות את אחאב לצאת למלחמה.

דמותו של מנשה – המלך מנשה נקרא כך מפני שהוא נשה (שכח) את ה', וגרם לעם ישראל לשכוח את אביהם שבשמיים. אין לו חלק לעולם הבא, ולמדו דבר זה מהכתוב המשווה אותו לאחאב: "ויעש אשרה בעיני ה' כאשר עשה אחאב מלך ישראל" (מלכים ב, כא, ג). רבי יהודה חולק וסובר כי מנשה שב בתשובה, כמאמר הכתוב: "ויתפלל מנשה אל ה' ויעתר לו" (דברי הימים ב, לג, יג).

בתלמוד מסופר כי האמוראים עסקו בדרשות-אגדה על ירבעם, אחאב ומנשה. רבי אבהו הפסיק לדרוש בעניינים אלו לאחר שחלה, והתחייב שלא לדרוש עוד בגנותם. לאחר זמן מה חזר לדרוש, ולשאלת תלמידיו מדוע אינו עומד בדבריו, השיב שאף המלכים הללו לא חזרו בהם ממעשיהם, ולכם אף הוא לא צריך לחזור ממעשיו. רב אשי בעת שהיה פותח את דרשתו על המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, אמר שיפתח לדרוש "על חברינו". מנשה התגלה לו בחלום, והוכיח אותו על שהוא קורא להם חברים. כדי להוכיח דבר זה שאל מנשה את רב אשי מה מקום בציעת הלחם לאחר ברכת "המוציא לחם מן הארץ", ורב אשי לא ידע כי בוצעים מן הקרום הקשה שבצד הלחם, ושאל את מנשה כיצד בדורו עבדו עבודה זרה אם ידעו את כל התורה. מנשה מסביר כי לו רב אשי היה חי באותו דור היה מקפל את שולי גלימתו ורץ לעבוד עבודה זרה, ולמחרת כאשר פתח רב אשי בדרשה, הוא אמר: נפתח לדון ברבותינו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בלוחש על המכה, בהוגה את השם באותיותיו, רפואה בשבת, ובדמותו של ירבעם.

במשנה נאמר: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:.. הלוחש על המכה ואומר: 'כל המחלה אשר אשמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך'. אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו". לוחש על המכה הוא מי שמזכיר שם שמיים ויורק על המכה, ובכך סבור כי הוא מרפא את החולה משדים ורוחות רעות, אך האמוראים סבורים כי גם האומר פסוקים שיש בהם אזכור של מחלה כגון: "נגע צרעת כי תהיה באדם" (ויקרא יג, ט), או פסוקים שאין בהם לא מחלה ולא אזכור שם ה' (כמו ויקרא א, א) - אסור ללחוש על המכה. הוגה את השם באותיותיו הוא מי שמבטא את שמו של הקב"ה מחוץ למקום המקדש (גבולין), ובלשון עגה, כלומר, בלעז או בלי שיהא צורך מיוחד באזכור שם ה'. בהקשר זה התלמוד מסביר כי מי ששר או מנגן בבית המשתה פסוק משיר השירים – מביא רעה לעולם, ובמקום זאת עליו לעסוק בתורה, במשנה או בהלכות החג הקרוב, ואילו הקורא פסוק בזמנו הראוי לו – מביא טובה לעולם.

אגב האזכור של הכתוב "כי אני ה' רופאך" התלמוד דן על רפואה בשבת בעזרת סגולות שונות: לחישה על עקיצת נחש או עקרב, סיכה או משמוש (מסאז') של המעיים, הנחת כלי קר על עין שיש בה דלקת, ושאילת שדים בשבת. סיכה ומשמוש – הברייתא מסבירה שאין לסוך ולמשמש כדרך שאדם עושה בחול (משמוש ואחר כך סיכה), אלא לסוך בשמן ואחר כך למשמש או לסוך ולמשמש בבת אחת, שאילת שדים בשבת - רבי יוסי סובר ששאילת שדים אסורה גם בחול, אך לא מפני איסור כשפים, אלא מפני החשש שמא השדים יסכנו ויזיקו את מי ששואל בהם, ועדיך לא לשאול שדים המצויים בשמן או בביצים – מפני שהם משיבים דברי אמת לשואל. אגב הדיון בלחישה על מכה מוסבר כי לא נהגו ללחוש על שמן שהיה בידו של אדם, ולכן אין כל בעיה לקנות שמן כזה ולסוך בו, שבוודאי לא לחשו עליו.

התלמוד מספר על תלמידי רבי אליעזר שביקרו אותו בעת מחלתו. כל התלמידים שיבחו את רבי אליעזר, ואילו רבי עקיבא לא שיבחו אלא רק אמר לרבי אליעזר שחביבים ייסורי המחלה על הקב"ה, ויש ללמוד דבר זה ממלך ישראל מנשה שלמד תורה מאביו חזקיהו אך בכל זאת חטא בעבודה זרה, וחזר לאמונת אבותיו רק לאחר שהתייסר במחלה: "וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו...וידע מנשה כי ה' הוא האלהים" (מלכים ב, כא, א-ב). עוד מסופר כי שאר התלמידים בכו על שרבי אליעזר שוכב בצער, ואילו רבי עקיבא צחק מפני שידע שרבי אליעזר לא מקבל את השכר על לימוד תורה בעולם הזה (שכר שאדם לא יפסיד דבר: "אין יינו מחמיץ, אין פשתנו לוקה, אין שמנו מבאיש, אין דובשנו מדביש), והצער מגדיל את מידת שכרו בעולם הבא.

במשנה נאמר: "ארבעה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא: ירבעם, ואחאב ומנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא". התלמוד דן בירבעם – לירבעם אין חלק לעולם הבא, כמאמר הכתוב: "ויהי בדבר הזה לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני אדמה" (מלכים א, יג, לד). ירבעם פילג את ממלכת ישראל, ובשמו רמוז הריב שפילג את עם ישראל, השפיל את עם ישראל ועשה מריבה בין עם ישראל לאביהם שבשמיים. ירבעם היה בנו של נבט. יש המזהים את נבא עם מיכה או עם שבע בן בכרי. נבט ידע שהוא ראוי לגדולה אך לא ידע שבנו יהיה המלך, וירבעם זכה למלכות מפני שהוכיח את שלמה המלך על שהוא משתמש בעם ישראל כדי לבנות בניינים מפוארים לבת פרעה ולא על מנת שיעלו לרגל. מצד שני ירבעם נענש על שהשמיע את הביקורת בפני אנשים אחרים, והביע זלזול בשלמה המלך (כמו חליצת תפילין בפניו), וגסות רוח זו "טרדתו מן העולם". התלמוד מסביר שירבעם הקים עגלי זהב בבית אל ובדן לא לשם עבודה זרה, והצליח לשכנע את כל הנביאים שהיו באותו מעמד, ואפילו את אחיה השילוני, לחתום ולאשר את מעשיו. מאחורי עשיית עגל הזהב עמד הרצון להיות כמו רחבעם בן שלמה שמלך בזכות בית המקדש, ואך ירבעם שאף לשלוט ולהיות מלך ולכן עשה לעצמו מעין מקדש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באפיקורוס וקורא בספרים החיצונים.

במשנה נאמר: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:..והאפיקורוס". בדף הקודם דנו האמוראים מיהו אפיקורוס – אדם המזלזל בחכמים או בתורתם, והובאו דעות שונות במה מתבטא חוסר הכבוד של האפיקורוס: יש האומרים כי הוא סבור שחכמים לומדים לטובת עצמם ("לדידהו קרו, לדידהו תנו"), יש האומרים כי מדובר בתלמיד שלא מצטט חכמים בכבוד הראוי להם ("הכי אמר מר"), ויש האומרים כי הוא סבור כי חכמים אינם מחדשים כפי שהם יכולים, ואינם אוסרים או מתירים דברים הראויים להיתר או לאיסור. בדף זה מוסיפים כי אפיקורוס מדבר על חכמים או על אחד מכתבי הקודש בסגנון מזלזל, ומשתמש בלשון של כינוי במקום להשתמש בשם ("חכמים אלו" במקום חכמים"; "זאת" במקום "מגילת אסתר"), ויש האומרים כי מדובר על מי שקורא לרבו בשמו, ולא בתואר כבוד של רב.

בתלמוד מסופר על חכמים שהיו מסייעים לדרשת רבם על הכתוב בספר יחזקאל "כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (מז, יב), ואומרים לו: "יישר" (יפה), אך אין בכך בעיה מפני שהמסייע לדברי רבו אינו יכול להיחשב כמזלזל בו. מצד שני מסופר על תלמידו של רבי יוחנן שלגלג על דרשה של רבו באגדה על אבנים טובות שיהיו בירושלים מפני שלא ראה מעולם אבנים טובות בגודל קטן בהרבה, ורק כאשר הפליגה ספינתו לים, ראה אבנים טובות גדולות ומשובחות, והאמין בדרשה רק לאחר שראה את הדברים בעיניו. רבי יוחנן כעס והקפיד עליו שאמונתו נובעת רק מראיית עיניים, ולא על אמונת חכמים, ויש בכך זלזול בחכמתו של החכם המוסר את הדברים במסורת הידועה לו (וראו גם במסכת שבועות דף מ).

אגב הדיון בכתוב זה דן התלמוד בביטוי "ועלהו לתרופה" – אם עלי העץ משמשים לרפואה להחזיר את כושר הדיבור לאילמים (הרמוז במראה העלה הדומה לפה), בעיות פריון והריון של נשים עקרות, או ייפוי פניהם של אנשים העוסקים בלימוד בעל פה (אסתטיקה). התלמוד מסביר כי אדם המשחיר את פניו על לימוד תורה או מרעיב את עצמו על לימוד תורה בעולם הזה – זוכה לבוהק זיו פנים ולשובע בעולם הבא. התלמוד מסביר כי כל צדיק מקבל "מלוא עומסו" בעולם הבא, אך מאחר שאין אדם מסוגל לקבל מידה טובה גדולה מדי מידיו של הקב"ה, הקב"ה צריך לתת כוח בצדיקים לקבל את הטובה בעולם הבא. בהקשר זה נאמר כי כל צדיק וצדיק מקבל שלוש מאות ועשרה עולמות של אוצרות רוחניים.

בהמשך המשנה נאמר: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:.. רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים" בתלמוד מסבירים כי ספרים חיצונים הם ספרי מינים וכופרים, או לפי דעה אחרת, ספר בן סירא. ספר בן סירא הוא חיבור של יהושע בן סירא, בן תקופתו של שמעון הצדיק הכהן הגדול. בספר זה מובאים דברים שונים, מהם דברי חכמה המזכירים את דברי המקרא, ומהם דברי אמונה-תפלה ודברי הבאי. התלמוד מצטט מספר רעיונות שיש להם מקור בתורה ובספר משלי, כמו צורת ההפשטה של עור דג כדי שלא ילך עורו לאיבוד, הדאגה לבתו של אדם, וחשיבות הסרת הדאגה מליבו של האדם. לצד אלו מובאים בספר דברי הבאי המלמדים כיצד לזהות את תכונותיו של אדם לפי זקנו. התלמוד מצטט מדברים הכתובים בחיבור זה אודות התנהגות מוסרית ראויה בעניין היחס לאישה טובה, אישה רעה ואישה יפה, ודרך ההתנהגות הראויה של אדם אל בני ביתו ואל שכניו. ציטוט אחד מזכיר את הכתוב בספר משלי: "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד". התלמוד מסביר כי הכתוב "כל ימי עני רעים" יכול להתפרש בהקשר של לימוד תורה: על בעלי תלמוד המתקשים בהבנת הדברים, בעלי משנה העמלים לשנן אך אינם יכולים להוציא מסקנה מעשית מהמשנה; אך גם בהקשרים אחרים: מי שיש לו אישה רעה, אסטניס מפונק הרגיש לדברים מגעילים, אדם רחמני החש תמיד סבל בעולם, מי שדעתו קצרה, או עני האוכל מאכלי שבת וחש כאב בטן כתוצאה משינוי הרגלי האכילה. מצד שני "טוב לב משתה תמיד" בהמשכו של כתוב זה מתפרש על בעלי תלמוד השמחים ביצירה ובפסיקת הלכה, בעלי משנה הבקיאים בידע רב, מי שיש לו אישה טובה, אדם אכזרי שאינו רגיש כל כך למתרחש סביב ואינו כואב את המתרחש בעולם, ומי שדעתו רחבה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בימות המשיח, באפיקורוס ובאומר 'אין תורה מן השמיים'.

אורך ימות המשיח – התנאים נחלקו מהו אורכם של ימות המשיח: "ארבעים שנה", "שבעים שנה", "שלושה דורות", "ארבע מאות שנה", "שלוש מאות שישים וחמש שנה" או ש"אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו (נהנו ממנו) בימי חזקיהו". התלמוד דוחה את העמדה האחרונה מפני שנבואת זכריה מנבאת את ביאת המשיח אחרי זמנו של המלך חזקיה. בסוגיה מובאת אף דעתו של האמורא רבי אבהו הסובר שאורך ימות המשיח הוא שבעת אלפים שנה כימי העולם הזה. הזמנים השונים נלמדו בעיקרם מהשוואה לזמן של הגלות ושל הגאולה ממצרים.

האמוראים דנים על התגשמות הנבואה בספרי הנביאים. זמן – לפי עמדה אחת נבואת הנביאים תתגשם בימות המשיח, ובעולם הבא זוכים לגילוי שכינה, ואילו לפי עמדה אחרת בימות המשיח יהיה שלטון עצמי של ישראל בלי שלטון זר ושעבוד מלכויות על עם ישראל אך לאו דווקא התגשמות כל הנבואות. מי– יש הסוברים כי נבואות הנביאים מיועדות לבעלי תשובה ואילו הצדיקים זוכים לגילוי שכינה, אך יש הסוברים שבעלי תשובה גבוהים במעלתם יותר מהצדיקים. מחלוקת זאת קשורה לדיון אחר: האם עדיף להיות קרוב לעבור עבירה ולהתרחק ממנה, או להיות רחוק לגמרי מעבירה. למי – קביעה אחרת היא שהתגשמות הנבואה היא לכל המסייעים לתלמידי חכמים: משיא בתו לתלמיד חכם ועושה סחורה להחזיק תלמיד חכם, אך תלמיד חכם זוכה לקבלת פני שכינה. התלמוד מסביר כי קבלת פני שכינה היא כעין כניסה לעדן, הגן הפנימי של גן-עדן שעין אדם מעולם לא ראתה, ושם שותים מיין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.

אפיקורוס והאומר אין תורה מן השמיים - במשנה נאמר: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר: 'אין תחיית המתים מן התורה', ו'אין תורה מן השמיים', ואפיקורוס". עונש האומר 'אין תורה מן השמיים' רמוז בכתוב: "כי דבר ה' בזה ומצותו הפר, הכרת תכרת" (במדבר טו, לא). כתוב זה עוסק במי שמבזה את דבר ה', והתנאים נחלקו מי האדם המבזה את דבר ה': אפיקורוס, מגלה פנים בתורה שלא כהלכה (מחציף פניו בתורה או בלומדיה), הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים, מי שאינו שם לב לדברי המשנה, מי שלא עוסק בתורה כראוי או עובד עבודה זרה. בברייתא מוסבר שהאומר שהתורה כולה מן השמיים חוץ מפסוק מסוים שלא אמרו הקב"ה, או חוץ ממדרש קל וחומר, גזירה שווה או דקדוק בלשון הכתובים – נחשב למבזה את דבר ה'. התלמוד מדגיש כי אדם נברא לעמל לימוד התורה, ומי שלומד תורה לפרקים ואינו עמל בה וחוזר עליה ושוכחה דומה ל"אדם שזורע ואינו קוצר" לאישה שיולדת וקוברת", ועל האדם לחזור על לימודו כפי שלימוד מוזיקה דורש אימון וחזרה בכל יום. עיסוק בתורה לשמה משכין שלום "בפמליא של מעלה ופמליא של מטה", והלומד נחשב כמי ש"כאילו בנה פלטרין של מטה (בית המקדש)", ואם הוא מלמד את בן חברו תורה הוא מועיל לבן חברו ונחשב כאילו עשאו (גידל אותו או ילד אותו), כמי שעשה את התורה, וכמי שעשה את עצמו מחדש.

בתלמוד דנים מיהו אפיקורס ומיהו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה (שלא נזכר במשנה אלא בברייתא). לפי דעה אחת אפיקורוס הוא מבזה תלמיד חכם, ולפי דעה אחרת הוא מי שמבזה את חבירו בפני תלמיד חכם. מגלה פנים בתורה של כהלכה הוא מי שדורש הגדות של דופי (מתלוצץ על דברי תורה) כמו מנשה בן חזקיה שזלזל בכתובים שאין בהם צורך כמו "אחות לוטן תמנע" (בראשית לו, כב), או "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה" (שם ל, יד), ולא הבין כי פסוקים אלו מלמדים על התנהגות מוסרית נאותה: הפסוק על תמנע מלמד שלא להרחיק את הבא להתגייר כפי שהרחיקו את תמנע שילדה לאחר מכן עם אליפז את עמלק. והפסוק על ראובן מלמד שלא לגזול חיטים בשדה ורשאים לקחת רק מן הדודאים שהיו הפקר בשדה (ומוסבר כי לדודאים יש שמות שונים בשפות שונות: יברוחי בערבית, סיגלי וסביסקי בארמית). יש הסוברים כי המחלוקת האמורה (מבזה תלמיד חכם\מבזה חברו) היא על מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ואילו בנוגע לאפיקורוס יש מחלוקת אחרת: לפי דעה אחת הוא מי שמזלזל בתלמידי חכמים, ואומר כי הם אינם לומדים אלא לטובת עצמם, אך יש הסוברים כי גם זה כלול במגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואפיקורוס הוא מי שלא מדבר בלשון כבוד על רבנים אחרים, ואומר 'כך הם אומרים' בלי לחלוק להם כבוד. לפי דעה שלישית מדובר על אנשים הסוברים שחכמים לא מפרשים את התורה כראוי, ואינם מתירים או אוסרים דברים שראוי היה לאסור או להתיר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בביאת המשיח.

בדף הקודם עסקו בחישוב הקץ. בדף הזה ממשיכים את הדיון בסימני ביאת המשיח לפי דברי הנביאים. הסימנים אינם מוחלטים אך הם סימנים קיצוניים הן לשלילה והן לחיוב. סימן גלוי לקץ הוא כאשר העצים נותנים פירות בארץ ישראל, אך באותו זמן תלמידי חכמים אינם חיים בשלום מפני שאנשים מציקים להם. תיאור קיצוני זה מתאים גם לדור המשיח: דור "שמתמעט והולך", "צרות רבות באות כנהר", והדור "כולו חייב" בדין או "כולו זכאי". גם התנאים הפוליטיים והכלכליים לפני ביאת משיח הם מצבי קיצון: אין בן דוד בא "עד שיהיו כל השערים (מחירי המוצרים) שקולין", "עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא" (שלא יהיו מים בנהרות), "עד שיכלו גסי הרוח בישראל", "עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל" ו"עד שתתפשט מלכות הרשעה על ישראל תשעה חודשים".

גם ביאת המשיח מתוארת בדרכים קיצוניות והפוכות: המשיח עשוי לבוא בזמן המתאים "בעִתה" , או קודם הזמן "אחישנה", על חמור או על ענני השמיים (לפי ספר דניאל פרק ז), והתלמוד מסביר כי אופן ביאת המשיח תלוי בזכותם של ישראל. התלמוד מתאר כי היו שזלזלו בתיאור המשיח הרוכב על חמור, ושבור מלכא הציע באירוניה לתת למשיח את אחד מסוסיו המהירים, אך הוסבר לו כי החמור של המשיח אינו סתם חמור. בתלמוד מסופר על אליהו הנביא המכוון את רבי יהושע בן לוי לשוחח עם המשיח בשערי העיר רומי. רבי יהושע בן לוי שואל את המשיח מתי הוא עתיד לבוא, והוא עונה "היום" אך רבי יהושע בן לוי סבור כי הוא שיקר לו, ואליהו מסביר שהוא התכוון לכתוב: "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז). תלמידיו של רבי יוסי בן קסמא הפצירו שיתן להם אות על זמן ביאת המשיח, ולאחר משא ומתן הוא הסביר שנפילת שערה של רומי והפיכת מי מערת פמייס (מימי הבניאס) לדם הם סימנים לביאת משיח, ואף חזה לפני מותו את הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל.

האמוראים דנים על חבלו של משיח, זמן הצרות הקודם לגאולה. אחדים מהם מסבירים כי על אף שהם עסוקים בלימוד תורה ובגמילות חסדים, הם היו מעדיפים שלא לחיות בזמן ביאת המשיח ("ייתי ולא אחמיניה" =יבוא ולא אראנו), כי אינם יודעים אם החטאים שעליהם ייענשו, ואינם רוצים לסבול מהצרות שיהיו באותה תקופה. רב יוסף סבור, לעומת, זאת כי עדיף לחיות בעת ביאת המשיח, והוא היה עושה כן אפילו אם היה צריך לשבת לשם כך בצל גללי החמור של המשיח. אחד התיאורים של הצרות משתמש במשל על בעלי חיים מסוכנים, כמו אריה, דב ונחש, המסמלים את פקידי השלטון השונים (סנטר, גבאי) המתעללים באדם. באותה תקופה גם הקב"ה מצטער בצרות של ישראל, ואף נראה כי לא יהיה הבדל בין ישראל לגויים, ואת תפקידם של ישראל יהיה אפשר לתת לגויים (השור יוחלף בסוס). התלמוד מסביר כי ברגע שתתבטל היהירות מן העולם – תהיה לכך השפעה גם על התנהגות רשויות החוק של הגויים - כמרי הפרסיים ("אמגושי") המציקים לישראל ייעלמו מהעולם, ורשויות החוק יתבטלו, וכאשר הדיינים המושחתים יפסיקו לדון – ייעלמו גם רשויות האכיפה של שוטרים אלימים ("גזירפטי").

התלמוד דן בזהותו של המשיח, ובמטרת ביאתו לעולם. זהות המשיח אינה ידועה, ובכל אחד מבתי המדרש של החכמים התלמידים היו מכנים את המשיח בשם קרוב לשמו של רבם: שילה – בית מדרשו של שילא, חנינה – חנינה, ינון – ינאי, מנחם בן חזקיה, או המצורע של בית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. רב נחמן סבור שאם המשיח חי – הרי יש לו כבר שלטון, ולכן אין הוא שולל אפשרות שהוא עצמו יהיה המשיח. אך אם מדובר על אנשים שכבר מתו – המשיח הוא תיאור הולם לדניאל איש חמודות. יש הסבורים כי שמו של המשיח יהיה כשמו של דוד המלך, והם יישאו במשרה כפולה: המשיח ישמש כקיסר, ודוד המלך כפלג קיסר, כלומר, יהיה כפוף לשלטון המשיח, אך תהיה לו גם אוטונומיה שלטונית, כפי שהיה נהוג בשלטון הרומי. יש הסבורים כי בפועל אין משיח מסוים לישראל, מפני שתקופת השפע, הרווחה והנסים כבר היו בתקופת חזקיה המלך, אך יש החולקים על כך ואומרים כי ישראל עתידים לאכול וליהנות מהשגשוג של ימות המשיח. לפי עמדה אחרת מטרת ביאת המשיח אינה שגשוג של כל ישראל, והעולם נברא כדי שיהיו בו אנשי מעלה מיוחדים כמו משה, דוד או המשיח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בבן דוד ובקץ הגאולה.

דור שבן דוד בא – התלמוד דן בצרות שיהיו בדור שבן דוד (המשיח) בא:השכלה ולימוד: "תלמידי חכמים מתמעטים", "האמת נעדרת"; טלטלה כלכלית – "עיניהם כלות ביגון ואנחה", "הגפן יתן פריו והיין ביוקר"; מהפכה פוליטית - "נערים ילבינו פני זקנים", "נהפכה כל המלכות למינות" ועוד. מסורת אחת קובעת תרחיש מדויק לכל שנה בשבע שנות השמיטה קודם ביאת משיח: ..."שלישית – רעב גדול...והתורה משתכחת מלומדיה... בחמישית – שובע גדול...והתורה חוזרת ללומדיה, בשביעית – מלחמות, במוצאי שביעית – בן דוד בא", והסוגיה מסבירה כי לבד ממלחמה שהיא מאורע יוצא דופן הסימן המיוחד אינו התרחשותם של המאורעות הללו אלא סדר ההתרחשות המסוים שלהם. האמוראים קובעים עוד תנאים למציאות קודם המשיח: "אין בן דוד בא..."עד שתתהפך כל המלכות למינות", עד שירבו המסורות (המלשינים)", "עד שיתמעט התלמידים", עד" שתכלה פרוטה מן הכיס", "עד שיתייאשו מן הגאולה", וגם על דבר זה מעיר רבי זירא כי הסימנים הללו נוטים להרחיק את אפשרות האמונה בביאת המשיח בהווה, ובפועל המשיח בא "בהיסח הדעת", כאשר אין חושבים על הדבר ומחפשים יותר מדי.

אגב הדיון בזמן המשיח, דנים במסורות שונות על סדר הזמנים של העולם. מסורת אחת מגבילה את זמן העולם לששת אלפים שנה וקבועת כי באלף השביעי העולם נחרב, במקביל למצוות שמיטה או יום השבת. מסורת אחרת מחלקת את הזמן של העולם לשלוש תקופות: אלפיים שנה של תוהו, אלפיים שנה של לימוד תורה, ואלפיים שנה של ביאת המשיח. מסורת קרובה מציינת כי למעשה העולם הוא לכל הפחות שמונים וחמישה יובלות (חמישים שנה), אך אין היא יודעת לומר האם המשיח בא בתחילתו של היובל או בסופו, והאם היובל האחרון מסתיים ואחריו הוא בא או שהוא בא בתוך היובל. לפי מסורת אחרת על פי מגילה שנמצאה בגנזים של רומי בשנת ארבעת אלפים מאתיים תשעים ואחד לבריאת העולם – העולם מתחיל להסתיים במלחמות, ולאחריהן יבואו ימות המשיח. לאחר שבעת אלפים שנה או חמשת אלפים שנה כותבת המגילה כי הקב"ה מחדש את עולמו.

התלמוד דן במסורות שונות על הקץ, זמן הגאולה העתידית. בספר חבקוק נאמר: "כי עוד חזון למועד, ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא לא יאחר" (חבקוק ב, ג). התלמוד מסביר כי מקרא זה "נוקב ויורד עד תהום", מפני שמצד אחד הוא קובע כי אין לדעת מתי תתרחש גאולת ישראל לאחר מלכות בית ראשון, מלכות הורדוס או מרד בר כוכבא, ומצד שני הוא טוען כי אין זמן גאולה ידוע: תפיסה אחת היא "עד עדן ועדנין ופלג עדן" (דניאל ז, כה), ולפיה הגלות ארוכה פי שלוש וחצי מגלות מצרים. לפי תפיסה אחרת הזמן הוא "ותשקמו בדמעות שליש" (תהלים פ, ו), פי שלוש מזמן גלות מצרים., ולפי תפיסה אחרת: "עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמיים ואת הארץ" (חגי ב, ו) שהגאולה ראויה להיות אחר החורבן, ואת כל הרעיונות הללו יש לדחות. האמוראים היו נוהגים בחריפות כלפי מי שמחשב את זמני הגאולה והיו מקללים מחשבי קיצין הסוברים שגילו את הזמן המדויק של ביאת המשיח. לדעת האמוראים יש לחכות למשיח אפילו אם הגיע קץ ולא בא – ועוד הם מדגישים שגם המשיח עצמו מחכה לבוא, ורק מידת הדין מעכבת, כדי שנקבל שכר על הציפייה לביאת משיח. אגב הדברים מוסבר כי בכל דור יש צדיקים מסוגים רבים: שלושים ושישה צדיקים המקבלים את פני השכינה אך צריכים לקבל רשות כדי להיכנס להיכלות של מעלה, שמונה עשר אלף צדיקים המסתכלים באספקלריא שאינה מאירה, ועוד צדיקים מועטים בני עלייה המסתכלים באספקלריא המאירה, ואינם צריכים לקבל רשות כדי להיכנס למעלה לכל מקום שהם רוצים.

בעניין הקץ נחלקו האמוראים מה מקומם של מעשי האדם: "אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים, ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו", כלומר, צרות הגלות הן בעצמן מקרבות לגאולה, ואין צורך גם בתשובה. מחלוקת זאת דומה למחלוקת תנאים ידועה על תלות הגאולה בתשובה: "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין. רבי יהושע אומר: הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב". התנאים דנים בנבואות שונות במקרא ובכתובים, ומוכיחים לכאן ולכאן, אך ההוכחה האחרונה היא של רבי יהושע, וכתגובה לדבריו שותק רבי אליעזר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסנחריב ונבוכדנצר.

סנחריב - בניו של סנחריב הרגו אותו בחרב לאחר המגפה של צבאו בסמוך לירושלים (מלכים ב, יט; ישעיהו לט; דברי הימים ב, לב). בתלמוד מוסבר כי סנחריב ביקש להסתתר, לשנות את מראהו ולהסתפר כדי שלא יצטרך להתמודד עם המלכים שהיו תחת חסותו, והוא נאלץ לעבוד בעבודות פשוטות של טחינה כדי לקבל מספריים בהם יגזוז את זקנו. בסופו של דבר לא היה צורך בכך מפני שזקנו עלה באש. לאחר שבניו שמעו שנדר נדר שיקריב את בניו לקב"ה אם יציל אותו, הם הוציאו אותו להורג.

מסע הכיבוש של סנחריב ושל נבוכדנצר מזכיר את מסע הכיבוש של אברהם במלחמת ארבעת המלכים: "וירדף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם" (בראשית יד, יד-טו). נקודת סוף המרדף של אברהם אבינו היא העיר דן, ובמקום זה עם ישראל מקים מקדש לעבודה זרה בזמן ירבעם (מלכים א, יב), ונבוכדנצר מתגבר על קושי המסע והחל לכבוש את הארץ – "מדן נשמע נחרת סוסיו" (ירמיהו ח, טז). אגב הדברים דנים בעוד כתובים בספר ירמיהו: חובה להיזהר בכבוד עמי הארץ מפני שבניהם עתידים ללמוד תורה ולעשות פרי (לפי ירמיהו יב, א-ב). משל אחר של ספר ירמיה הוא על תחרות ריצה של אדם עם סוס, וכשם שאדם מפסיד לסוס נבוכדנצר יפסיד בעתיד לאברהם יצחק ויעקב הנחשבים כסוסים הרצים לעבודת ה'.

נבוכדנצר – בעת פטירת המלך אחז (אביו של חזקיה) התקצר היום ולא היה די זמן לקבור אותו כראוי. בעת מחלתו של חזקיהו התארך היום והשמש סייעה להבריא את חזקיה. המלך מראדך בלאדן (שם אביו היה גם כן בלאדן והוא קרא לעצמו כך לאות כבוד) התפעל משינוי סדרי הטבע ונסע עם משלחת לבקר את חזקיהו. באותה שעה נבוכדנצר היה סופר המלך, אך הוא החליט שיש לשנות את נוסח הספרים שנכתבו לחזקיהו ולהקדים את שלום הקב"ה לשלום המלך ושלום העיר, והחליף את האגרות, ובגלל שהקדים את כבוד השמיים לכבוד המלכות – סייעו לו משמיים להיות מלך בבל. התלמוד מסביר כי נבוזראדן שהחריב את בית המקדש העריץ את נבוכדנצר, ותלה את תמונת דיוקנו במרכבה, אך מצד שני גם חשש ממנו, ואף שנבוכדנצר היה באנטוכיא בעת חורבן המקדש, נבוזראדן הרגיש שנבוכדנצר נמצא עמו בעת החורבן בירושלים.

נבוכדנצר חשש מלהגיע לירושלים, והתחמק מכך בתואנות שונות. טענה אחת הייתה שהצדיקים מגנים בזכותם על הציבור, אך הוסבר לו שהצדיקים אבדו מעם ישראל. הוא חשש גם מרשעים החוזרים בתשובה שיגנו על הציבור, אך עמי עמון ומואב הרגיעו את חששותיו ואמרו לו שמדברי הנביאים המתנבאים על ירושלים אפשר ללמוד שכבר יש זמן קבוע לחורבן. עוד סיבה הייתה שנבוכדנצר לא רצה להיכנס למלחמה בסתיו קודם החורף, ולעבור דרך הרים מושלגים, אך יועציו יעצו לו ללכת בדרך ההר, בלי להיות מושפע מתנאי מזג האוויר. נבוכדנצר גם חשש שבזמן שיהיה בארץ לא יהיה לו מקום ראוי לחניית הצבא, אך הסבירו לו כי הוא יכול להושיב את המחנה בבתי קברות, ולפנות את העצמות של נכבדי ירושלים ממקומם.

גם נבוזראדן התקשה לפרוץ לירושלים, ורק לאחר שהודיעו לו משמיים מהי דרך הפריצה הראויה והיכן עליו להכות בגרזן הוא הצליח לכבוש את בית המקדש. במקדש הוא הרג אלפי אנשים במקדש עצמו כעונש על הרצח של זכריה הנביא בידי יהודים. התלמוד מסביר כי בית המקדש נחרב רק כאשר היה ברור כי חורבן המקדש לא יהיה יותר מטחינת קמח טחון, וכאשר המקדש איבד מזמן את משמעותו בעיני היהודים. במהלך מסע הקטל האכזרי נבוזראדן התחרט על מעשיו הרעים, והוא הרהר תשובה והתגייר. התלמוד מסביר כי בניהם של רבים מן האויבים הגדולים של העם היהודי התגיירו והפכו אף ללומדי תורה: "נבוזראדן גר צדק היה, בני בניו של סיסרא, בני בניו של סנחריב (שמעיה ואבטליון), ובני בניו של המן". לעומת זאת, בני בניו של נבוכדנצר לא התגיירו, כדי שלא יכניסו תחת השכינה את מי שהחריב את מקום השכינה בבית המקדש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במפלת סנחריב, ובנוב עיר הכהנים.

בספר ישעיהו (פרק י) מתואר מסעו של סנחריב בממלכת יהודה. לפי המדרש סנחריב השקיף על חומת ירושלים מהעיר נוב, ותהה מדוע צריך לכבוש את העיר עם צבא גדול, בעוד שירושלים היא עיר קטנה וחלשה ביחס לערים אחרות שכבש בעולם, וכדי להעצים את מלחמתו החליט להחריב את בית המקדש. סנחריב הגיע לירושלים עם צבא עצום: "ארבעים וחמשה אלף איש בני מלכים יושבים בקרונות של זהב, עמהם שגלונות וזונות, שמונים אלף גיבורים לבושי שריון קליפה, שישים אלף אחוזי חרב, והשאר פרשים". מחנה זה תפס שטח עצום בגודלו, ומנה מספר רב של ראשי גייסות וסוסים, ומסופר כי מי השתייה של הירדן לא הספיקו לצבא זה, ולאחר חציית הירדן לא היו מקורות מים והיה צריך להביא מים ממקום אחר.

סנחריב הורה על כל אחד מחיילי הצבא ליטול אבן קטנה מחומת ירושלים שתשמש לו כטבעת חותם, וסבור היה כי די יהיה בכך כדי לכבוש את העיר. הוא המתין עד למחרת אך השהייה נעשתה בניגוד לעצת החוזים בכוכבים לכבוש את העיר מיד ואכן למחרת כל החיילים מתו במגפה: "ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשר מאה ושמונים וחמשה אלף, וישכימו בבוקר והנה כלם פגרים מתים" (ישעיהו לז, לו), ובספר דברי הימים: "וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה" (דברי הימים ב, לב, כא). התנאים דנים על טיבה של סיבת המוות: כמו היד הגדולה של קריעת ים סוף, אצבע אלהים של מכת כינים, המגל הנטושה של המלאך גבריאל או נשיפה בחוטם. יש אמוראים המוסיפים גם תיאור של ספיקת כפיים או גילוי אזניים, ואפילו יש האומרים שמתו מחמת השירה של המלאכים (החיות). הניצולים היחידים מהמגפה היו סנחריב, שני בניו – שראצר ואדרמלך- נבוכדנאצר, ונבוזראדן. סנחריב חשש מהתגובה של מלכי האזור לתבוסה במלחמה ולמות בניהם בלי קרב, והוא ביקש להסתוות ולהחליף את מראהו, ולשם כך הסתפר, אך שורה של תקריות משונות אירעו לו והוא לא הצליח למצוא מספריים, וזקנו נשרף.

בנבואת ישעיהו (פרק י) מוזכרת רשימה של ערי יהודה שסנחריב כבש: מגרון, מכמש, ענתות, עיה, מעברה, גבע, רמה, גבעת-שאול, לישה, ונוב. בתלמוד מסופר כי שמות הערים רומזות על מאורעות העבר ומאורעות העתיד. ליש הוא אחד משמותיו של האריה, והעיר ענתות היא עירו של הנביא ירמיהו, ובעתיד מתנבא ירמיהו על חורבן בית המקדש בידי נבוכדנצר הנמשל לאריה. העיר נוב קשורה לדואג האדומי שיעץ לשאול להרוג את יושבי נוב הכהנים בגלל החשד שדוד מסתתר שם מפניהם והם אינם נאמנים למלך שאול. סנחריב לא ידע בשעה שהמתין עם חייליו במצור, כי בדיוק באותה שעה תם העונש על עוון העיר נוב, והדין בטל עם רדת הלילה.

העיר נוב נזכרת גם בסוף ספר שמואל: "וישבי בנוב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה ויאמר להכות את דוד. ויעזור לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימתהו" (שמואל ב, כא, טז). בתלמוד מוסבר כי רצו להעניש את דוד על שגרם לאנשי נוב להסתיר אותו ובעקיפין גרם למותם, כפי שנענשו דואג האדומי, שאול ובניו על עוון זה. לדוד הציעו משמיים שזרעו יכלה או להימסר ביד אויב, ודוד העדיף להימסר ביד אויב. דוד נדד במסע ציד לעיר נוב, שם חטף אותו ישבי, האח של גולית, וכנקמה על מות אחיו התעלל בדוד וביקש למחוץ את ראשו תחת קורת בית הבד. אבישי בן צרויה הרגיש שדוד המלך מצוי בצער ובסכנה, והוא ביקש רשות מהחכמים לרכב על פרדתו המהירה של דוד ולהצילו. אמו של ישבי, ערפה, ניסתה למנוע את הצלתו של דוד, וביקשה לפגוע באבישי בדקירת פלך כפגיון אך הוא מחץ את ראשה. ישבי הבין שהוא לא יכול לעמוד כנגד דוד ואבישי, ולכן נעץ את רומחו בקרקע, והרים את דוד למעלה כדי שיפול על הרוצח, אך אבישי הציל את דוד ואף אמר לו שיתפלל להמיר את עונשו בכך שזרעו יכלה, וביחד שניהם ניצחו את ישבי על ידי שאמרו לו כי אמו נהרגה וכאשר נחלש הרגוהו. התלמוד מסביר כי לבסוף זרעו של דוד כלה מהעולם אבל נותר לבדו יואש בנה של עתליה, עונש מידה כנגד מידה על כך שבנוב עיר הכוהנים נותר רק ניצול אחד בשם אביתר בן אחימלך בן אחיטוב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחזקיהו ובסנחריב.

כיבוש סנחריב מתואר בספר מלכים (ב, יח-יט), בספר דברי הימים (ב, לב), ורמוז בנבואות שונות בספר ישעיהו (פרקים ז-י; יד; כד; לג; לז). סנחריב כבש את מלכות שומרון, והגלה את עשרת השבטים. הוא תבע כניעה ללא תנאי של מלכות יהודה, אבל כאשר בא לכבוש את ירושלים מידיו של חזקיהו מלך יהודה, חייליו מתו במגפה פתאומית בעת המצור. לאחר המפלה שב סנחריב לבבל – ובני משפחתו התנקשו בו והרגוהו.

דמותו של חזקיה – לפי המסורת חזקיה המלך ראוי היה להיות משיח, והמלחמה עם סנחריב הייתה צריכה להיות מלחמת גוג ומגוג, אך בגלל שחזקיהו לא אמר שירה לפני הקב"ה (וראו בדף צב על שירתו של נבוכדנצר ביחס לשירת תהלים של דוד המלך) ערערה עליו מידת הדין, והארץ פתחה בשירה במקום חזקיהו כדי שיזכה לנס. יתרו הצליח לשבח את אלוקי ישראל על יציאת מצרים, מפני שהרגיש את יציאת מצרים וקריעת ים סוף כחרב חדה על בשרו, ראיה לכך שהמצוי בתוך התרחשות המאורעות מרגיש פחות את גודלם מאשר המתבונן החיצוני, ולכן אינו אומר שירה. הקב"ה לא גילה לחזקיהו בנבואה שסנחריב עתיד להפסיד, כי הוא ידע שחזקיה מעדיף שלא יבואו עליו למלחמה אפילו אם ינצח בה, והקב"ה רצה שסנחריב יהיה מקור פרנסה למלכות חזקיהו, ובני מלכות יהודה ייהנו מהשלל שיותירו אחריהם חיילי סנחריב ("אבוס לסיעתו"). הסוגיה מסבירה כי מותר היה ליהנות משלל המלחמה למרות שהיה בו רכוש גזול של עשרת השבטים שכבש סנחריב בדרכו, מפני שבשעת מלחמה כל ממון הנופל ביד האויב נחשב מותר. בעת המלחמה חזקיה המלך חיזק את לימוד התורה בכל ערי יהודה (גבת ועד אנטיפרס) ובכל מלכות ישראל (מדן ועד באר שבע), ובעיקר הדגיש את לימוד הלכות טומאה וטהרה, עד שכל העם היה בקי בהלכות הקשות והמסובכות הללו, והכל הקדישו את זמנם ללימוד תורה ולא לצבירת עושר ונכסים, ובשל ההתחזקות בלימוד התורה עם ישראל זכה שייעשה להם נס.

דמותו של סנחריב –האמוראים דנים אם סנחריב היה מלך טפש או מלך פקח. שאלה זאת קשורה בתביעה של נציג השלטון האשורי רבשקה לכניעה של מלכות יהודה והבטחה להגלייה לחבל ארץ הדומה לארץ ישראל. הבטחה זאת עשויה להיות משכנעת מפני שאין היא מבטיחה דבר שאי אפשר לקבלו, אך מצד שני היא לא משכנעת דיה, מפני שאין שום סיבה להחליף ארץ אחת בארץ שווה לה בטיבה. עשרת השבטים גלו לאפריקה או להרי השלג, והם כינו את שמות הערים בהם גרו בגלות בכינויים המלמדים כי הם מעדיפים לחיות בגלות יותר מאשר בארץ ישראל. התלמוד משווה בין דמותו של פרעה, שזלזל בקב"ה, לדמותו של סנחריב, שהשתמש בשליח (רבשקה). מטעם זה גם נענש על ידי שליח (מלאך ה') שפגע בחייליו ולא על ידי הקב"ה בעצמו, למרות שמטרתו העיקרית הייתה לפגוע בבית המקדש ודרך זה לפגוע באמונה בקב"ה (דירה של מעלה). גם חייליו של סנחריב נפגעו "תחת כבודו...כיקוד אש" (ישעיהו י, טז). האמוראים דנים האם המגפה המתוארת כ"יקוד אש" פגעה בנשמתם או בגופם של החיילים. התלמוד עוקב אחר שמותיו השונים של המלך סנחריב בספרי הנביאים (שמות של מלכים בבליים), ומוצא כי הוא מכונה בשמונה שמות, ובדומה לכך גם לחזקיהו המלך יש שמונה שמות שונים המתוארים בנבואת ישעיהו: "פלא יועץ, אל גבור, אבי עד, שר שלום" (שם ט, ה)

דמותו של פקח בן רמליהו – פקח בן רמליהו הוא מלך ישראל (המוזכר בפירוש בנבואת ישעיהו פרק ח). מלך זה ביקש לעלות למלחמה על חזקיה מלך יהודה יחד עם רצין מלך ארם. התלמוד משווה את התנהגותו לזו של חזקיהו, ומסביר כי חזקיהו היה מסתפק בירק לסעודה, ואילו הוא היה גרגרן ונהג לאכול ארבעים סאה גוזלות בקינוח הסעודה. עוד מוסבר כי פקח בן רמליהו רצה שסנחריב יעזור לו להילחם בחזקיה ולהיפטר מבית דוד, אך הוא לא ידע כי מלך אשור עתיד להגלות את מלכות שומרון וישחית את כל הארץ, וכי סנחריב נענש רק מפני שהמשיך לעלות על ירושלים, ולא עשה בדיוק כדברי הנבואה שהוא עתיד להגלות את עשרת השבטים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדניאל, חנניה, מישאל ועזריה.

בספר דניאל (פרק ג) מסופר על הצלתם של חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש. חנניה מישאל ועזריה היו שבויים בידי הבבליים מגיל קטן, וגדלו בבית המלוכה של המלך נבוכדנצר. השלושה מסרו את נפשם שלא לעבוד עבודה זרה ונפלו לכבשן האש ונעשה להם נס ולא אירע להם דבר. התלמוד מספר שלאחר ההצלה מכבשן האש הגויים טענו כלפי עם ישראל, שאין זה מובן מדוע עם ישראל מאמין ומשתחווה לצלם אם אלוקים מסוגל להציל מן האש. הקב"ה כעס על עם ישראל וביקש להפוך את העולם כולו "לדם" ו"לילה", אך שינה את החלטתו בזכות מעשיהם של חנניה, מישאל ועזריה. מעשים אלו נרמזים בנבואת זכריה (פרק ח), ומסופר כיצד בגללם הקב"ה חזר בו מכעסו. אחר הנס שלושת החכמים הללו אינם מוזכרים שוב במקרא, ולכן יש הסבורים שהם מתו בשל עין הרע שקינאו בהם על הנס שנעשה להם. ויש הסבורים כי הם מתו "ברוק", כלומר, כתוצאה מזלזולם של אומות העולם על שעם ישראל אינו עובד את ה'. יש אמנם הסבורים כי הם לא נפטרו אלא עלו לארץ ישראל, נשאו נשים והולידו בנים ובנות, ומצאו לכך רמז בביטוי "אנשי מופת" שבספר זכריה (פרק ג).

דניאל חי בזמנם של חנניה מישאל ועזריה. דניאל לא הושלך לכבשן האש, והתלמוד מסביר כי נסע באותה שעה בשליחות המלך לסייע לשלטונות: לייבא זרע אספסת ממקום רחוק, חזירים קטנים מאלכסנדיא שבמצרים לבבל, או לסייע לשלטון המקומי בארץ ישראת בכריית נהר בעיר טבריה. לפי ספר דניאל (ב, מו) דניאל עצמו היה כעין צלם עבודה זרה, ונבוכדנצר העריצו והשתחווה אליו מפני שראה בו אליל. מטעם זה רצו הקב"ה, דניאל ונבוכדנצר שדניאל לא יהיה בבבל בעת שריפת חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש: דניאל רצה לברוח מבבל כדי שלא תשלוט בו האש כי הוא סבור היה שדינו כפסל עבודה זרה; נבוכדנצר חשש שיחשבו שהוא שרף את אלוהיו, והקב"ה רצה שדניאל יברח כדי שלא יאמרו כי חנניה מישאל ועזריה ניצלו רק בזכות דניאל ודי היה להם בצדקתם.

בספר ירמיהו (פרק כט) מסופר על שני נביאי שקר, אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, שנשרפו באש בידי מלך בבל. התלמוד מספר כי הם טענו שראו בנבואתם כי בתו של נבוכדנצר מלך בבל צריכה לשכב עמם, אך נבוכדנצר ידע כי אצל היהודים מעשה זימה אסור, וחנניה מישאל ועזריה לא היו עושים דבר מעין זה. המלך ביקש לבחון גם את נביאי השקר הללו בשריפה בכבשן והם הזמינו את יהושע הכהן הגדול לכבשן האש כדי שיגן עליהם בזכויותיו, אך הדבר לא הועיל והם נשרפו כחיטים קלויות באש, ויהושע הכהן הגדול נחרך בבגדיו, כעונש על שבניו נשאו נשים שאינם הגונות לכהונה, ולא מחה בהם על כך.

התלמוד מספר כי בועז נתן לרות שש שעורים, כדי לסמל לה שיהיו להם בעתיד ששה צאצאים, שיתברכו כל אחד בשש ברכות: דוד, המשיח, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. דוד – "יודע נגן, וגבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תאר וה' עמו" (שמואל א, טז, יח). הברכה "וה' עמו" כוונתה שהלכה תהיה תמיד כדבריו של דוד, ועל דבר זה קנא בו המלך שאול. המשיח – ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'...והריחו ביראת ה'" (ישעיהו יא, ב-ג). המשיח יכול לדון לפי ריחו של האדם, וכאשר ראו חכמים כי בר כוכבא (בן כוזיבא) אינו שופט לפי ריחו הם שוב ידעו שהוא אינו המשיח. דניאל, חנניה, מישאל ועזריה – "אשר אין בהם כל מאום, וטובי מראה, ומשכילים בכל חכמה, ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים" (דניאל א, ד). התלמוד מסביר כי הביטוי "כאשר כח בהם" מתייחס לכוח העמידה וההתאפקות של השוהים בהיכל מלך בבל שהיה מעכב את הבאים אליו שעות ארוכות בלי שיוכלו להתפנות לצרכים.

התלמוד דן במספר רעיונות העולים במדרש זה: ייחוסם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה מבוסס על הכתוב: "ויהי בהם מבני יהודה: דניאל, חנניה מישאל ועזריה" (דניאל א, ו). יש הסבורים כי רק דניאל היה מבני יהודה ואילו חנניה, מישאל ועזריה היו משאר השבטים. התלמוד דן בנבואת ישעיהו לחזקיהו על בניו: "והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (ישעיהו לט, ז) – והאם נבואה זו התקיימה בחנניה מישאל ועזריה שהיו סריסים ממש בלי יכולת להוליד, או רק נקראו כך על שסירסו את עבודה זרה בימיהם. לפי הדעה שהיו סריסים לא היו יכולים להוליד אך לא היה בהם מום חיצוני של חבלה או ריח של אש. גם הברכה "לסריסים... ונתתי להם יד ושם טוב מבנים ומבנות" (ישעיהו נו, ד) היא ברכה לסריס שיהיה טוב יותר מבנים ומבנות שלא יוולדו להם, או מבנים ומבנות שמתו, על ידי שימור המורשת שלהם , ולכן ספר דניאל נקרא על שמו של דניאל. אגב הדיון בקריאת שם ספר על שם אדם גדול, בתלמוד מוסבר כי ספר עזרא נכתב בידי נחמיה אך לא נקרא על שמו, מפני שנחמיה שיבח את עצמו (נחמיה ה, טו) שהוא לא תבע מהעם שיאכילו אותו במאכלים מיוחדים כמלך, ובכך הוציא את גנותם של המנהיגים הקודמים של עם ישראל, ובכלל זה דניאל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתחיית המתים.

בדפים הקודמים דנו במקורות שונים למקור של תחיית המתים בתורה. בדף זה האמוראים דנים בעוד כתובים המוכיחים דבר זה: רבאסבור כי לומדים מהכפילות בכתוב "יחי ראובן ואל ימות" (דברים לג, ו) שיש חיים לאחר המוות; רבינא סבור כי יש ללמוד מהאמור בספר דניאל: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (דניאל יב, ב), ורב אשי סבור כי יש ללמוד מהכתוב אחריו: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (שם, יג). רבי טבי בשם רבי יאשיה מסביר כי הכתוב: "שאול ועצר רחם ארץ לא שבעה מים" (משלי ל, טז), משווה בין שאול לרחם, וכשם שהרחם מכניס את הזרע ומוציא את הוולד, כך גם השאול מכניס לתוכו אדם מת, ומוציא אדם חי.

התלמוד דן ברב המונע הלכה מפי תלמיד ואינו מלמדו – ומפליג בחומרת הדבר – "כאילו גוזלו מנחלת אבותיו", "עוברין שבמעי אמו מקללים אותו", ו"מנקבין אותו ככברה". בניגוד לכך, אם לימד הרב את התלמיד הוא "זוכה לברכות כיוסף", ואחת הברכות המיוחדות היא שאם מלמד תורה בעולם הזה – זוכה ומלמדה לעולם הבא. זכות זו היא גם ל"פרנס" (מנהיג הציבור) שמנהיג את הציבור בנחת, שאף הוא זוכה להנהיגם לעולם הבא. ההנחה היסודית היא שלעתיד לבוא משתנה המציאות עבור הצדיקים: הם אינם מתים ואינם חוזרים לעפרם לעולם, ובזמן שהקב"ה מחדש את העולם הם חגים כנשרים מעל המים, עד שהקב"ה מחדש את פני המציאות.

עניין אחר שנידון בסוגיה בפירוט הוא חשיבותה של דעה. דעה היא דעת - תבונה וידיעה כיצד לנהוג בדרכי החיים. הדעה נזכרת בכתוב "אל דעות ה'" (שמואל א, ב, ג), ומסבירים כי היא נזכרת בין שני שמותיו של הקב"ה מפני חשיבותה. ההנחה היא שאדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, אך מי שאין בו דעה – אסור לרחם עליו, ובסופו של דבר הוא גולה ממקומו. מי שמסייע למי שאין בו דעה ונותן מפיתו לזה שאין בו דעה (כלומר, גומל עמו חסד) – יסורים באים עליו. אגב דברים אלה דן התלמוד בעוד מעשים חמורים בענייני לימוד ופרנסה: בית שאין בו דברי תורה נשמעים בלילה – אש אוכלתו, מי שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו – אינו רואה סימן ברכה, מי שאינו משייר פת על שולחנו כצדקה לעני – אינו רואה סימן ברכה. המחליף בדבורו - כאילו עובד עבודה זרה, וכל המסתכל בערווה - קשתו ננערת (כלומר, אונו נפגם).

התלמוד דן על תיאור תחיית המתים בספר יחזקאל (פרק לז). בפרק מסופר על עצמות יבשות המתקבצות למקום אחד, נכנסת בהן רוח חיים והן עומדות מאליהן. התנאים והאמוראים דנים מי הם המתים שהחיה הנביא יחזקאל, מה היה החטא שבגללו מתו ומתי אירע מאורע זה. התנאים: לפי רבי אליעזר המתים עמדו על רגליהם אמרו שירה ומתו שוב מיד. לפי רבי יהודה החזון המתואר הוא "משל" (פתגם או סיפור עם לקח מוסרי). לפי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי המתים הללו עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות, ורבי יהודה בן בתירא מספר כי הוא אחד מצאצאיהם, והתפילין שירש מסביו היו שייכים לאחד ממתים אלו. האמוראים מסבירים מה היה חטאם: רב מסביר כי מדובר על בני אפרים שטעו בחישוב קץ הגלות של יציאת מצרים ויצאו ממצרים לפני הזמן הראוי. שמואל סבור כי מדובר באנשים שכפרו בתחיית המתים. רבי ירמיה בר אבא אומר כי מדובר באנשים שאין בהם אפילו לחלוחית של מצווה, ורבי יצחק נפחא מזהה אותם עם הרשעים שחיפו את ההיכל בשקצים ורמשים (יחזקאל פרק ח). רבי יוחנן מסביר כי על מתים יפי תואר שהמית נבוכדנצר מלך בבל בבקעת דורא. לפי המסורת יחזקאל החיה את המתים באותו היום שבו נבוכנדצר הורה להשליך את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אך נעשה להם נס, והכבשן עלה מן הקרקע, נסדק, והסיד שבו נמס, ושרף את בעלי השררה שעמדו בקרבת מקום, הצלם של נבוכדנצר נהפך על פניו ובאותו הזמן יחזקאל החיה מתים, כדי להודיע שאף את הנביאים הללו הקב"ה מחיה לעתיד לבוא, ואי אפשר להרוג אותם ממש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במהותה של תחיית המתים.

בדף הקודם עסקו במקור לתחיית המתים בתורה. בדף זה מוכיחים על יסוד כתובים שונים כי שימוש בלשון עתיד על מאורע המתרחש בהווה רומז על תחיית המתים: "אז ישיר משה" (שמות טו, א), "אז יבנה יהושע מזבח" (יהושע ח, ל), "אז יבנה שלמה במה" (מלכים א, יא, ז), "עוד יהללוך סלה" (תהילים פד, ה), "קול יחדו ירננו" (ישעיהו נב, ח). התלמוד דן בדף זה על מהותה של תחיית המתים. רוב השאלות מבוססות על סתירה בין כתובים שונים. יישוב הכתובים מגלה כי יש להבחין בין זמנים שונים כמו – ימות המשיח מול עולם הבא, בין חיים ארוכים או חיים נצחיים – של גויים ושל יהודים, ובין דרגות שונות של צדקוּת – מחנה צדיקים ומחנה שכינה. שאלות מסוג אחר מתמקדות בפרטים ממשיים לגבי תחיית המתים, כדוגמת השאלה ששואלת המלכה קליאופטרה את רבי מאיר אם המתים קמים לתחייה ערומים או לבושים, ואף כאן ההנחה היא שקודם עומדים המתים בתחיית המתים, ואחר כך מתרפאים, כלשון הכתוב: "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט).

שאלה עקרונית יותר היא על עצם האפשרות של תחיית המתים מבחינת טבע המציאות. חכמי היהודים נשאלו בעניין זה שאלות רבות של חכמי הגויים. הקיסר שאל את רבן גמליאל כיצד עפר של מת יכול לחיות מחדש, ובתו של רבן גמליאל השיבה לקיסר כי האדם הוא כמו כלי זכוכית העשוי חול ואפשר להתיכו ולחברו מחדש. שאלה דומה נשאל רבי אמי מכופר אחד, והוא השיב כי יש בעלי חיים המקיצים מתרדמה ארוכה בקרקע, כמו חרקים (עכבר מיוחד) או חלזונות, ולכן תופעה זאת אינה בלתי רגילה בממלכת הטבע. שאלה אחרת היא האם ייתכן בכלל שתהליך המיתה יהיה הפיך, ולא רק החיים ימותו אלא גם המתים יחיו. התשובה לשאלה זאת היא של גביהא בן פסיסא, הטוען כי ההיגיון היסודי הוא שאם אפשר להתחיל חיים יש מאין, אפשר גם להתחיל לחיות לאחר המוות.

גביהא בן פסיסא היה איש פשוט וישיר שנהג לייצג את הציבור בוויכוחים רשמיים עם אומות העולם. במסכת תענית מסופר על דיוניו על זכויות הקניין של עם ישראל. בני אפריקא טענו כי יש להם לפי התורה זכות קניין בארץ כנען, והוא הפריך את טענתם והסביר שלפי התורה הם נחשבים כעבדים ורכושם הוא רכוש הבעלים. בני מצרים תבעו תביעה ממונית על שאילת כלי הכסף, כלי הזהב והשמלות לפני יציאת מצרים, וכטענה נגדית השיב להם כי הוא יכול לתבוע תביעה על כל רכושם שיעוקל לטובת המשכורת של עבודת בני ישראל במצרים על שלא קיבלו תשלום הוגן. בני ישמעאל ובני קטורה אף הם ערערו על זכות הקניין בטענה כי ישמעאל הוא יורשו החוקי של אברהם, אך הוא מסביר כי הירושה עברה ליצחק, וכי שאר הבנים קיבלו ממנו שטרות ירושה בחייו (אגטין=שטר מתנה של המוריש). כל הויכוחים הללו אירעו במעמדות פומביים אל מול אלכסנדר מוקדון, ולאחר הנצחון בפולמוסים הללו, תבע אלכסנדר מוקדון מענה לתביעה, והעמים הללו ברחו ועזבו את רכושם כפי שהוא והותירו אותו ליהודים שבארץ ישראל.

ויכוח מסוג אחר היה בין המנהיגים של הרומאים ומנהיגי היהודים - אנטונינוס (אולי הקיסר מרקוס אורליוס שהיה ידוע כפילוסוף) ורבי יהודה הנשיא. אנטונינוס אהב לדון על היחס שבין הגוף לנפש, ובמיוחד כיצד הקב"ה דן את הגוף והנשמה, אם מניחים כי אף אחד מהם לא אחראי באופן ישיר על מעשיו של האדם. רבי השיב לשאלה במשל: גוף ונשמה הם כמו חיגר וסומא שלא שמרו היטב על פרדס, ולכן בשעת הדין מרכיבים את החיגר על הסומא ודנים אותם כאחד. שאלות דומות אנטונינוס שואל על תחילת החיים: מתי הנשמה נכנסת לאדם, ומאימתי היצר הרע שולט באדם, והתשובה לשאלות שהנשמה ניתנת באדם משעת היצירה של העובר, והיצר הרע ניתן באדם משעת היציאה לאוויר העולם. אנטונינוס התעניין גם בטבע העולם, ושאל את רבי שאלות בפיזיקה, כמו מדוע החמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב, אך רבי יהודה הנשיא מסביר כי קביעה זאת היא שרירותית במידת-מה, וכי אפשר היה לשאול גם אם היו הדברים נקבעים באופן אחר, אלא שיש לבחון את הדברים מצד המבט האנושי, וכי טוב שהשמש תעשה מסלול מעגלי, ולא תשנה את מסלולה כדי שהפועלים ועוברי הדרכים יכולים להתכונן לשעת השקיעה ולשוב הביתה או למצוא להם מקום ללון בו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנביא המדיח לעבודה זרה או בשאר מצוות, ובתחיית המתים מן התורה.

בתורה נאמר: "והנביא ההוא... יומת...להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך ללכת בה" (דברים יג,ו). ההדחה האמורה בכתוב מתייחסת לעבודה זרה ולשאר המצוות. אחד הנביאים החייבים מיתה הוא נביא המתנבא בשם עבודה זרה, ובדף הקודם הובאה מחלוקת תנאים על נביא המדיח: "נביא שהדיח בסקילה, רבי שמעון אומר: בחנק". לפי חכמים עונשו של נביא מדיח נלמד ממסית עיר הנדחת שדינו בסקילה, ולפי רבי שמעון מיתה ללא ציון מפורט יותר בתורה היא חנק. האמוראים נחלקו בביאור מחלוקת התנאים על נביא שהדיח. רב חסדא ואביי סבורים להבחין בין עבודה זרה לשאר מצוות: באיסור עבודה זרה, בין אם הסית לעקור איסור עבודה זרה כולה או מקצתה, כגון שאמר שיעבדו אותה היום ולמחר יבטלו אותה, או שאמר שאין צריך לנתץ ולשבר עבודה זרה – נחלקו רבי שמעון וחכמים אם חייב סקילה או חנק. לעומת זאת, בשאר המצוות מבחינים בין ביטול שלם לביטול חלקי: המתנבא לעקור דבר מצווה מן התורה - חייב חנק, אך אם הנביא רוצה לקיים מקצת פרטי המצווה ולבטל מקצת פרטי אותה מצווה – הוא פטור. רב המנונא לעומת זאת סבור כי חכמים ורבי שמעון נחלקו על העוקר גוף איסור עבודה זרה או מקצת איסור עבודה זרה, או על העוקר גוף שאר מצוות, אבל המבטל מקצת מצוות – פטור ממיתה.

על יסוד קביעה זאת מסביר התלמוד כי יש לציית לנביא המבטל מצווה לזמן קצוב או מקצת מן המצווה, אך אם הוא מבקש לבטל אפילו מקצת איסור עבודה זרה – אסור לציית לדבריו. אגב הדיון בנביא שקר מובאת מחלוקת תנאים על הטעם לאיסור נביא המתנבא בשם עבודה זרה. רבי יוסי סבור כי האזהרה היא מבחן אמונה: "אפילו מעמיד חמה באמצע הרקיע – אל תשמע לו" , ורבי עקיבא סבור שהקב"ה לא יעשה את רצונם של עובדי עבודה זרה וישנה את המציאות רק כדי לנסות את האדם, והאזהרה היא על נביא אמת שמאמינים לדבריו העשוי להפוך לאחר זמן לנביא שקר, כמו חנניה בן עזור, וצריך שלא להתפתות להאמין לדבריו בעניין עבודה זרה, אפילו שעד עתה התקבלו דבריו כנביא אמת.

במשנה נאמר: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא...ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר 'אין תחיית המתים מן התורה'. הסוגיה מסבירה כי עונשו של הכופר בתחיית המתים הוא שאין לו חלק לעולם הבא. עונש זה נקרא "מידה כנגד מידה", והתלמוד מסביר כי הקב"ה מעריך ומודד את כל בני האדם לפי מידה כנגד מידה, ומעניש אותם בעונש דומה לדרך התנהגותם הרגילה. כך למשל מתואר בספר מלכים כי בעת הבצורת עלו מחירי התבואה, ושליש המלך זלזל בנבואת אלישע על ירידת גשמים וירידת מחירים. שליש זה נדרס לבסוף על ידי ההמון בשעה שרצו הכל אל מחסני התבואה (מלכים ב, ז), אך לא נענש על הזלזול בנבואת אלישע אלא על חוסר האמונה ביכולת של הקב"ה, ולכן לא זכה ליהנות משפע התבואה.

בתלמוד דנים במקור לתחיית המתים בתורה. הוכחה אחת היא סגנון לשון הציוויים בתורה. בתורה נאמר: "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן" (במדבר יח, כח) - אהרון מקבל תרומה מידי ישראל. דברים אלו לא נאמרו רק על דור מתן תורה, והתלמוד מסביר כי הכוונה היא לתרומה לאהרון הכהן כאשר הוא יקום בתחיית המתים לעתיד לבוא. אגב הדברים מוסבר כי אין לתת תרומה אלא לכהן תלמיד חכם המחזיק בתורת ה', ואין לתת תרומה לעם הארץ שעלול לאכול את התרומה בטומאה, ודבר זה מוכח גם מן הכתובים (דברי הימים ב, לא, ד). הוכחה מסוג אחת היא לשון ההבטחות או הנבואות העתידיות שיש בתורה: בהבטחת ארץ ישראל לאבות נאמר: "לתת להם את ארץ כנען" (שמות ו, ד), או "אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם" (דברים יא, כא). בנבואת העתיד נאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה" (דברים לא, טז). הביטוי "וקם" יכול להתפרש על משה, ומכאן אפשר להוכיח שהוא עתיד לקום ולחיות. מקור זה עמד במרכז וויכוחים של רבי יהושע חנניה עם הרומאים, וויכוחים של רבן גמליאל עם המינים. מקור מסוג שלישי הוא לשון העונשים הכתובים בתורה: "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במדבר טו, לא). כפילות הלשון מלמדת כי הנפש נכרתת מן העולם הזה ומן העולם הבא, ועוונה נשאר עליה גם בעולם הבא, ומכאן שיש עולם הבא לאחר תחיית המתים. ומקור זה משמש גם כן לוויכוחיו של רבי אלעזר ברבי יוסי עם הכותים (השומרונים).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בזקן ממרא, ובנביא שקר.

במשנה נאמר: "אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתים אותו ברגל, שנאמר: "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" (דברים יז, יג), דברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר: אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות: איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין". בתוספתא (סנהדרין יא, ג) מוסבר כי המחלוקת היא האם הכתוב הוא "ישמעו ויראו" מחייב שהכל יהיו נוכחים בהוצאה להורג ולכן יש לעשותה בשעת עלייה לרגל, או שאין לעכב את דינו, ודי בכך שכל הציבור ישמעו על ההוצאה להורג על ידי שליחי בית דין. הברייתא מסבירה כי ארבעה נדונים למוות צריכים הכרזה ופרסום לכל העם: מסית, בן סורר ומורה, זקן ממרא ועדים זוממים.

במשנה נאמר: "נביא השקר, המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו – מיתתן בידי אדם, אבל הכובש את נבואתו (ואינו מגלה לאחרים), והמוותר על דברי נביא (אינו מציית לנביא), ונביא שעבר על דברי עצמו – מיתתו בידי שמיים... המתנבא בשם עבודה זרה, ואומר: 'כך אמרה עבודה זרה', אפילו כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור". בתורה נאמר: "נביא אקים להם...והאיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדש מעמו. אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא" (דברים יח, יח-כ), והתלמוד מסביר כי בפסוק זה רמוזה רשימת נביאי השקר שבמשנה.

התלמוד מציג דוגמה מקראית לכל אחד מהנביאים ברשימה: א. המתנבא מה שלא שמע – צדקיה בן כנענה (מלכים א, כב) השתכנע מרוח נבואה של נביאי שקר שהתנבאו בסגנון אחיד על נצחונו של יהושפט במלחמה, אך צריך היה לדעת שיש סימן לכך שנבואתם היא נבואת שקר, לפי מסורת של חכמים לפיה כל אימת שאנשים מתנבאים בסגנון אחד, אין זו נבואת אמת. ב. המתנבא מה שלא נאמר לו – חנניה בן עזור (ירמיהו כח) שמע את ירמיהו מתנבא בשוק העליון של ירושלים, והסיק מנבואת ירמיה על נפילת עילם כי גם הכשדיים (הבבלים) יפלו גם כן. ג. הכובש את נבואתו – יונה בן אמיתי לא רצה לנבא לנינוה, וכלל לא היה משוכנע אם נבואתו היא לטובה או לרעת העיר נינווה. אך בדרך כלל כובש נבואתו לוקה, מפני שחבריו הנביאים יודעים בנבואתו ויכולים להתרות בו, ואם היו מבטלים נבואה זו משמיים הם היו יודעים על כך ולא היו מתרים בו להתנבא. ד. המוותר על דברי נביא – מיכה בן ימלא ביקש מחברו שיכה אותו לפי הנבואה, אך החבר סירב להכותו והוא נענש ונטרף על ידי אריה (מלכים א, כ). ה. נביא שעבר על דברי עצמו – עדו הנביא שנשלח לנבא פורענות לירבעם, ולצום, ושמע מנביא אחר כי עליו לאכול עמו, ולכן נענש ונטרף על ידי אריה (שם יג). והיה על עדו לבקש מהנביא ההוא אות, או לדעת בו שהוא מוחזק כנביא, שאם הוא נחשב כנביא ידוע שאינו צריך לתת אות לכל נבואה, וצריך לשמוע את דבריו, ומאחר שלא נתן לו אות ולא היה מוחזק – אסור היה לו לשמוע אליו, ולכן נענש. התלמוד מוסיף כי לצד שלושת הנביאים שמיתתם בידי אדם (בחנק), נחלקו על נביא שהדיח לעבודה זרה – האם דינו כמסית ודינו בסקילה, או שעונשו הוא בחנק, לפי שמיתה הכתובה סתם בכתוב דינה חנק.

אגב הדברים האלה דן התלמוד בניסיון העקידה. לפי מדרש ההלכה יצחק הסכים להיעקד מפני שאברהם היה נביא המוחזק בנבואתו. ניסיון העקידה בחן את מידת מסירות הנפש של אברהם אבינו. השטן טען כי הניסיונות שהיו עד עתה לא דרשו מאברהם את הדבר היקר לו מכל – את בנו יצחק, והקב"ה רצה שאברהם יעמוד בניסיון כדי שלא יחשבו שאף הניסיונות הקודמים לא היה בהם ממש. השטן ניסה להסיט את אברהם מלעקוד את בנו, אך אברהם סירב לשמוע אפילו את דברי האמת שאמר לו השטן, שבסופו של דבר לא תהיה עקידה, והשה ייעקד במקום יצחק. גם יצחק מבחינתו היה מוכן להיעקד, והוא עשה כן כדי להוכיח לישמעאל שאף הוא מוכן למסור את נפשו לקב"ה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בזקן ממרא.

במשנה נאמר: "זקן ממרא על פי בית דין.שלושה בתי דינין היו שם: אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית. באים לזה שעל פתח הר הבית, ואומר כך דרשתי וכך דרשו לי חבריי, כך לימדתי וכך לימדו לי חבריי. אם שמעו, אמרו להן; ואם לאו, באים לזה שעל פתח העזרה, ואומר כך דרשתי וכך דרשו לי חבריי, כך לימדתי וכך לימדו לי חבריי. אם שמעו, אמרו להן; ואם לאו, אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית--שמשם תורה יוצאה לכל ישראל...". בתוספתא (סנהדרין פרק ז) מוסבר כי אין מדובר רק בזקן ממרא, אלא בדרך ההכרעה הרגילה במחלוקות בהלכה, שמבררים אותה בערכאות שונות עד להכרעה הסופית: "אמר רבי יוסיגמתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן אם שמעו אמרו להן ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך למדתי וכך למדו חבירי אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזיתדששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערביםהובשבתות ובימים טובים יושבין בחילונשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין, רבו המטמאים – טמאו, רבו המטהרין טהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות. משם כותבין ושולחין בכל מקומות כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו".

התלמוד דן במחלוקות יסודיות שיש בנושאי הלכה שונים, על בסיס הכתובים של זקן ממרא: "כי ייפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע..." (דברים יז,ח). בדף הקודם הוסבר כי בכתובים הללו יש רמז לדינים שונים: דיני נפשות, ממונות, מלקות, דם נידה, דם זיבה, דם לידה, ערוות בתו מאנוסתו, נגעי בתים נגעי בגדים, נגעי אדם, ובכל נושא יש מחלוקת חשובה שזקן ממרא עשוי לחלוק בה. בדף זה מוסיפים לרשימה עוד נושאים בהלכה שיש בהם מחלוקות יסוד:

דבריא. ערכין – המעריך תינוק פחות מבן חודש, שדמיו אינם קצובים בתורה – רבי מאיר אומר: נותן דמיו (שוויו ולא ערך קבוע), וחכמים אומרים: לא אמר כלום. ב. חרמין – רבי יהודה בן בתירא סבור שסתם חרמים שלא הקדישם לאדם מסוים – מוקדשים לבדק הבית, וחכמים סבורים שסתם חרמים לכהן. ג. הקדשות – רבי אליעזר בן יעקב סובר שאפילו פדיון של צינורא (מזלג קטן) של הקדש צריך עשרה בני אדם כדי להעריך את דמיה ולפדותה מידי ההקדש, ואילו חכמים סבורים שדי בשלושה.

ריבתא. השקאת סוטה – רבי אליעזר סובר שמקנא בשני עדים, ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו, אם ראה שנסתרה. ורבי יהושע סבור שאף משקה על פי שני עדים. ב. עריפת עגלה – רבי אליעזר סובר שצריך למדוד את החלל הנמצא בשדה מהטבור ועד העיר הקרובה, רבי עקיבא סובר שצריך למדוד מהחוטם, ורבי אליעזר בן יעקב סובר שצריך למדוד מהצוואר. ג. טהרת מצורע – מצורע שאין לו בהן יד, בהן רגל או אוזן ימין, תנא קמא סבור שאין לו טהרה לעולם, רבי אליעזר סבור שנותן על מקום זה, אפילו שהאיבר עצמו לא שם, ורבי שמעון סבור שנותן על של שמאל.

בשעריךא. לקט ושכחה – שיעור לקט הוא שני שבולים, שיעור שכחה הוא שני עומרים, אבל שלושה שיבולים אינם לקט, ושלושה עומרים אינם שכחה. ובית שמאי חולקים ואומרים ששלושה הם לעני, וארבעה לבעל הבית. ב.פאה – חכמים סוברים שמפרישים פאה מהתבואה, ורבי ישמעאל סבור שאפשר להפריש גם מן עיסת הבצק.

חיוב זקן ממרא - האמוראים דנים אימתי זקן ממרא חייב: רב כהנא סבור שזקן ממרא נהרג רק כאשר הוא אומר שהלכה מסוימת "כך היא בעיני" לפי סברת לבו, ושאר החכמים חולקים ואומרים כי ידוע להם שההלכה היא אחרת מפי השמועה (המסורת, הקבלה). רבי אלעזר סבור שזקן ממרא נהרג בין אם הצדדים חולקים על המסורת ("מפי השמועה") ובין אם הם חולקים על סברה ("כך הוא בעיני"). ואפילו אם הזקן אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו – נהרג, רק כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. בתלמוד מסופר כי אחד החכמים מוסר שמועה ששמע מאנשי ירושלים שבית דין הגדול יכול למחול לזקן ממרא, אך שאר החכמים לא מקבלים את שמועתו, וסוברים שמוציאים זקן ממרא להורג כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

מעשה לפי הוראת זקן ממרא - בהמשך המשנה נאמר - "חזר לעירו, ושנה ולימד כדרך שהוא למוד- פטור; ואם הורה לעשות, חייב. תלמיד שהורה לעשות, פטור". בברייתא מוסבר כי זקן ממרא חייב כאשר הורה לאחרים ועשו, או אם עשה בעצמו כהוראתו. החידוש במקרה שבו עבר עבירה שיש בה מיתת בית דין הוא שאינו צריך התראה על מעשיו, מפני שהוא יודע את ההלכה וממרה את פי החכמים. ואם מדובר במסית לעבודה זרה – שאין מסית צריך התראה – אם מדובר בסתם מסית והסביר מדוע אין כאן הסתה – מקבלים את דבריו, אך זקן ממרא – אין מקבלים את דבריו, אפילו אם נתן טעם לדבריו, מפני שהמחלוקת עצמה נחשבת עבורו כהתראה שלא לעבור על דברי החכמים.

איסור להוסיף למצווה - במשנה נאמר: "חומר בדברי סופרים מבדברי תורה: האומר 'אין תפילין' כדי לעבור על דברי תורה – פטור, 'חמש טוטפות' להוסיף על דברי סופרים – חייב". התלמוד מסביר כי הדוגמה של תפילין היא דוגמה יחידה למקרה של חכם המוסיף על דברי סופרים שעיקרם בדברי תורה (לפי דעת רבי יהודה, ראו בדף הקודם). לעומת זאת במצוות אחרות התוספת עומדת בפני עצמה, או שהיא גורמת לכך שאין כאן כלל מצווה: כך, למשל, המוסיף מין אחד על לולב אינו נחשב כמוסיף, שהרי משעת עשייתו נוספו בו מינים אחרים, וכלל לא היה כשר מעיקרו למצווה. כיוצא בזה, המוסיף קשר לציצית, אין החוטים הנוספים נחשבים כציצית כלל ועיקר. בתפילין התוספת אינה נחשבת בפני עצמה ואינה גורעת את עצם המצווה, אך היא פוגעת בכך שהבית החיצוני יהיה "רואה את האוויר", ולכן המוסיף בית חמישי לתפילין אינו פוגע בעצם התפילין אלא באחת ההלכות שנאמרו על בתי התפילין, ולכן הוא נחשב למוסיף על דברי סופרים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בזקן ממרא.

בתורה נאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט...וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר...ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך...והאיש אשר יעשה בדון לבלתי שמע...ומת האיש ההוא" (דברים יז, ח-יב). במשנה נאמר: "זקן ממרא על פי בית דין...באין לזה שעל פתח הר הבית, ואומר: כך דרשתי...כך לימדתי... חזר לעיר, שנה ולמד בדרך שהיה למד - פטור, ואם הורה לעשות – חייב, שנאמר: "והאיש אשר יעשה בזדון"– אינו חייב עד שיורה לעשות, תלמיד שהורה לעשות – פטור". התלמוד מסביר כי הכתוב "כי יפלא ממך דבר" מלמד שזקן ממרא הוא מופלא שבבית דין, מומחה של בית דין המבקש להורות הלכה בניגוד להלכה המקובלת, ולברר את שיטתו בהלכה עם בית דין בירושלים.

על מה חייב זקן ממרא - התנאים נחלקו האם חייב על כל הוראה מעשית או רק על הוראה בנושאים מסוימים: "זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, רבי שמעון אומר: אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים". רבי מאיר לומד מגזירה שווה של הביטוי "דבר" לפסוק "ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד, יג), שם מדובר רק על דבר שחייבים על זדונו כרת ושגגת חטאת, כלומר, הוראה בדבר שיש עליו עונשים חמורים. רבי יהודה לומד מהכתוב "על פי התורה אשר יורוך" שמדובר בדבר שעיקרו כתוב בתורה ופירוש הוא תורה שבעל פה ("אשר יורוך"). ואילו רבי שמעון סבור כי מדובר על כל הלכה של חכמי הסנהדרין בלשכת הגזית, כלשון הכתוב: "אשר יגידו לך מן המקום ההוא" (שם, י). האמוראים מסבירים כי לשיטת רבי מאיר הביטוי "ממך" מתפרש על אדם חכם היועץ לבית דין, ובחכמתו יודע לעבר שנים ולקבוע חדשים. חכם זה עלול להתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, מפני שידיעותיו בעניין לוח השנה עשויות לגרום לו לחלוק על העמדה המקובלת ולהורות לעבר את השנה גם בזמן שאינו מתאים לעיבור השנה (לאחר הפורים), וכך הוא אף עשוי להתיר אכילת חמץ בחג הפסח.

מדרש ההלכה מוצא רמז בפסוקים של זקן ממרא למחלוקות חשובות בנושאי הלכה יסודיים:

דבר – הלכות אחד עשר יום של זבה בימים שבין נדה לנדה. לפי מסורת התורה (שלא כהלכה הנוהגת היום), אם ראתה אישה בימים אלה דם שלושה ימים רצופים - דינה כזבה ויושבת שבעה ימים נקיים לא מראה דם, וכל דיני זיבה עליה. אם התחילה לראות ביום העשירי – רבי יוחנן אומר: עשירי כתשיעי, כלומר, אם הייתה רואה ביום התשיעי הייתה צריכה לשמור את עצמה ולבדוק טהרתה למחר, כדי שלא תראה שלושה ימים רצופים (תשיעי, עשירי, אחד עשר) כך גם צריכה לנהוג ביום העשירי. וריש לקיש אמר: עשירי כאחד עשר, שאף אם תראה ביום העשירי והאחד עשר, לא תראה שלושה ימים רצופים דם בתוך ימי הזיבה.

משפט – בתו מאנוסתו. בתורה לא נאמר בפירוש איסור על בתו מאנוסתו, ולומדים את הדבר מהשוואת הכתובים של בת בתה, בת בנו, ואיסור אשה ובתה, שאסור לאדם לקחת גם את הבת של אישה שלא הייתה מעולם אשתו אלא באה לו מאונס (ראו דף עה).

בין דם לדם - א. דם נידה – "דם הירוק (צהוב) – עקביא בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין" (משנה עדויות ה, ו). ב. דם לידה– נחלקו אמוראים בדין דם היוצא מאישה לאחר לידה: רב סבור שדם יוצא תמיד ממעין אחד (מקור דם הזיבה והנדה), והתורה טיהרה אותו לאחר שבוע או שבועיים ללידתה, ולוי סבור כי מדובר בשני מעיינות שונים, וכל אחד מהם נפתח ונסתם בזמן אחר. ג. דם זבה – אישה המקשה ללדת שלושה ימים, אם נחה מקושי הלידה ופסק הדם ליממה וילדה לאחר מכן – לדעת רבי אליעזר היא נחשבת כיולדת בזוב, וחייבת להביא קרבן זבה מלבד קרבן יולדת. לרבי יהושע משך זמן ההפסקה הנחשב למנוחה מן הלידה הוא לילה ויום (ולא יממה כלשהי), וההפסקה צריכה להיות גם מצער הכאבים וגם מהדימום כדי שלא תיחשב עוד כיולדת אלא כזבה.

בין דין דיןא. דיני ממונות – מחלוקת אמוראים על הרכב הדיינים: שמואל סבור ששניים הדנים דיניהם דין, אך הם בית דין חצוף, ולרבי אבהו פוסלים את דינם. ב. דיני נפשות – מחלוקת על פירוש הכתוב "כי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה... ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" (שמות כא, כב-כג), ונחלקו אם משלם ממון או שנפש תחתץ נפש כפשוטו וצריך להרוג את המכה. ג. דיני מכות (מלקות) – מחלוקת אם הרכב הדיינים של עונש מלקות הוא בשלושה או בעשרים ושלושה (רבי ישמעאל).

בין נגע לנגעא. נגעי אדם – מחלוקת בספק אם שער לבן קודם לבהרת (נגע הצרעת) – טמא, רבי יהושע אומר: כהה (טהור). ב. נגעי בתים – רבי אליעזר ברבי שמעון סובר שהנגע צריך להיות בקרן זוית, כדי שנגע הצרעת יהיה על קירות הבית ולא רק על קיר אחד, וחכמים סבורים כי די בקיר אחד. ג. נגעי בגדים –יונתן בן אבטולמוס סבור כי בגד שפרחה הצרעת בכולו – דינו כדין נגע אדם שאם פרח הנגע בכל עור האדם טהור וחכמים וסבורים שבגד זה טמא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגניבה ומכירה של אדם.

איסור גניבה ומכירה – האזהרה על איסור גניבה נזכרת בעשרת הדברות בספר שמות: "לא תגנב" (שמות כ, טו), ולמדו כי איסור הגניבה דומה לאיסור לא תרצח, ושתי העבירות הן של נפשות. הכתוב: "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא) כתוב בהקשר של עבירות ממון, ולכן מדובר שם על איסור גניבת ממון ולא נפשות. איסור המכירה נזכר בספר ויקרא: "לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כה, מב), שאסור למכור אדם מישראל לעבדות. העונש של איסור גניבה ומכירה כתוב בספר שמות: "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא, טז), ונזכר גם בספר דברים: "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא" (דברים כד, ז).

מי אסור לגנובא. גניבת בן - במשנה נאמר: "הגונב את בנו, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרים". חכמים סבורים כי הכתוב "ונמצא בידו" מלמד כי בנו של אדם מצוי תמיד תחת ידו, ולכן אין שום ייחוד בכך שכעת הוא נמצא בידו, ופטור עליו מעונש חנק. רבא מסביר שדין זה חל גם על תלמידים של מלמד תינוקות המצויים תמיד תחת ידו (השגחתו). במדרש ההלכה ספרי דברים המובא כברייתא נאמר כי הגונב אדם ומוכרו לאבי הנגנב או לאחיו – פטור ממיתת חנק, לפי שלשון הכתוב היא "גנב נפש מאחיו", ובמקרים אלה לא הוציא את הגנוב לגמרי מרשות אחיו. ב. גניבת עבד – בהמשך המשנה נאמר: "גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין – רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים". המחלוקת היא כיצד לפרש את הביטוי "מאחיו מבני ישראל". רבי יהודה סבור כי הביטוי "מאחיו" ממעט עבדים שכן לעבד אין אחווה ואין לו קשרי משפחה; הביטוי "בני ישראל" ממעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין אך הביטוי השלם "מבני ישראל" (מ"ם המתפרשת כמיעוט, ציון חלק משלם) מלמד שהכתוב שוב ממעט את מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ומיעוט אחר מיעוט הוא ריבוי, ויש לרבות את מי שחציו עבד וחציו בן חורין. חכמים סבורים שהעבד נחשב לאח במצוות לישראל שכן הוא חייב בחלק מהמצוות, ולפיכך הביטוי "בני ישראל" ו"מבני ישראל" הם שני מיעוטים שונים: אחד ממעט עבד והאחר ממעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

עדות על גניבה ועל מכירה - הגונב ומוכר אדם מישראל חייב מיתה. האמוראים נחלקו מה הדין במקרה של עדי גניבה שהוזמו שדינם להיענש בדבר שזממו לעשות – "חזקיה אמר: אין נהרגין, רבי יוחנן אמר: נהרגין", ועוד מחלוקת: האם העדים נענשים בעונש מלקות - "חד אמר: לוקין, וחד אמר: אין לוקין". התלמוד מסביר כי אין מחלוקת על כך שעדי מכירה שהוזמו נהרגים. עדות המכירה נחשבת כעדות בפני עצמה וכעדות שאינה תלויה בעדות הגניבה. המחלוקת היא על היחס של איסור גניבה לאיסור הכללי של גניבה ומכירה. רבי יוחנן סבור כי איסור גניבה הוא חלק מן האזהרה הכללית של מכירה, ולכן מצד אחד אין לוקים על עדותם, שהרי איסור גניבה ומכירה אסורים בעונש של מיתת בית דין, ואיסור לא תעשה שיש עליו עונש מיתה – אין נענשים עליו בעונש מלקות. מצד שני העדים הזוממים נהרגים על עדות הגניבה השקרית, מאחר שהגניבה היא היסוד לעבירת המכירה. חזקיהלעומת זאת סבור שעדים זוממים לוקים על עדות גניבה, וכפועל יוצא מכך, הם אינם נהרגים על עדותם זו. לשיטתו לאיסור גניבה יש עונש מלקות בפני עצמו, שלא כאיסור מכירה שיש עליו עונש מיתה. בהקשר זה מעירים כי עדי מכירה המעידים על אחד שמכר אדם מישראל, ואין עדים אחרים שגנב אותו, והוזמו עדי המכירה – פטורים. הסיבה היא שלבדם אינם יכולים לחייב מיתה, שהרי יכול המוכר לטעון כי לא גנב אלא מכר את פלוני שהיה עבדו. אם באו עדי גניבה אחר שהוזמו עדי מכירה - אפילו שהם מכירים זה את זה ורומזים זה לזה לשקר בעדותם - פטורים.

שאלת היחסים בין עדויות שונות עולה גם בנוגע לבן סורר ומורה. העדים הראשונים של בן סורר ומורה מעידים שהוא גונב, זולל וסובא, והוא לוקה, ואם באו עוד עדים אחרונים והעידו שהוא שוב זלל וסבא – מוציאים אותו להורג. במקרה זה מסכימים חזקיה ורבי יוחנן שהעדים הזוממים הראשונים יכולים לומר שבאו להענישו בעונש מלקות ("להלקותו באנו"), ולפיכך אינם נענשים בעונש מיתה, אלא רק לוקים על עדותם. עוד הם מסכימים שהעדים האחרונים נהרגים, שכן העדות הראשונה עומדת בפני עצמה, והעדות האחרונה עומדת בפני עצמה. התלמוד מסביר כי בעדות של בן סורר ומורה נחלקו חזקיה ורבי יוחנן במחלוקת רבי עקיבא וחכמים על קבוצת עדים שהעידה רק על חצי מעשה, וקבוצת עדים אחרת שהעידה על חצי מעשה: רבי עקיבא סבור שהכתוב מלמד "על פי שניים עדים יקום דבר" ולא חצי דבר, ואילו חכמים סבורים כי עדויות על חצי מעשה מצטרפות לעדות שלמה אחת. יוצא אפוא כי חזקיה ורבי יוחנן נחלקו במקרה שבו שני עדים מעידים על בן סורר ומורה שגנב, ושני עדים מעידים על בן סורר ומורה שאכל, זלל וסבא. חזקיה סבור ששתי הקבוצות מעידות על דבר אחד שלם יחד, כחכמים, ורבי יוחנן סבור שכל קבוצה מעידה על חצי דבר, ואין כאן עדות אחת שלמה, כדעת רבי עקיבא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במכה אביו ואמו, ובגונב נפש מישראל.

הסוגיה דנה על בן המתמנה כשליח בית דין להכות ולקלל את אביו, ומבררים צדדים שונים בעניין זה. השאלה היא האם במקום מצווה הבן רשאי להכות ולקלל את אביו מפני שכבוד שמיים עדיף על כבוד אביו. בברייתא נאמר: "היוצא ליהרג, ובא בנו והכהו וקיללו – חייב, בא אחר והכהו וקיללו – פטור", התלמוד דן בפרשנות הברייתא: האם המכה שנועדה לכפות נידון למוות המסרב לצאת למקום גזר הדין גורמת לנזק ממשי או שמדובר בדחיפה קלה שאין בה נזק שווה פרוטה, ולפיכך גם האם הפטור בברייתא הוא מתשלום נזק או מעונש על הכאה. בהקשר זה דן התלמוד בכתוב: "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז). הכתוב מדגיש את המילה "בעמך", ולומדים מכך שעבריין שאינו עושה מעשה עמך אינו בכלל איסור קללה ומכה (מאחר שיש היקש בין קללה והכאה, ראו דברים כא, טו, יז). עוד לומדים מכתוב זה שאם עשה אדם תשובה והרי הוא שב להיות בכלל עושה מעשה עמך, אבל אינו מקוים בעמך, מפני שהוא עומד למות שוב אינו נקרא "בעמך" ופטור על קללתו. לעומת זאת הבן חייב על קללת אביו גם לאחר מות אביו (ראו במשנה הבאה), ולכן אסור לו לקלל את אביו גם כשאב נידון למיתה ויוצא ליהרג. מסקנת הסוגיה שהבן אינו מתמנה כשליח בית דין להכות ולקלל את אביו, אלא אם היה האב מסית ומדיח לעבודה זרה.

במשנה נאמר: "המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה, זה חומר במקלל מבמכה: שהמקלל לאחר מיתה – חייב, והמכה לאחר מיתה – פטור". התלמוד מסביר כי התנאים למדו את ההלכה במשנה ממקורות שונים: רבי יונתן סבור שחייב אף לאחר מותם בגלל החזרה בספר ויקרא: "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו. אביו ואמו קלל דמיו בו" (ויקרא כ, ט). ואילו רבי יאשיה סבור שיש ללמוד את הדברים מהאמור בספר שמות: "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז). מחלוקת זאת תלויה גם בפירוש הכתובים האחרים, וכיצד יודעים שחייב על קללת כל אחד מהוריו בפני עצמו, וכיצד לומדים שגם בת, טומטום ואנדרוגינוס חייבים על קללת אב ואם.

התלמוד מסביר שהמשנה לא הציגה את צד החומרה של המכה (כגון, שמכה חייב על הכאת כותי (שומרוני) אך פטור על קללתו), מפני שהתנא של המשנה סבור שפטור הן על הכאה והן על קללה של כותי, שכן יש היקש בין הכאה לקללה, וכשם שקללה היא איסור רק כלפי אדם מישראל, כך גם הכאה היא רק של אדם מישראל. בברייתא מופיעה דעה ממוצעת הסוברת שמותר לקלל כותי אך אסור להכותו, מפני שאין דמיון בין הכאה לקללה בעניין זה. והתלמוד מסביר שלפי שתי הדעות כותים הם גרי אמת, ונחשבים כיהודים פורקי עול, אך לפי דעה אחרת הסבורה שכותים כלל אינם יהודים, והם התגיירו רק מפני אימת האריות שיפגעו בהם, כלל לא התכוונו להצטרף לקהל ישראל (ראו מלכים ב פרק יז).

במשנה נאמר: "הגונב נפש מישראל – אינו חייב עד שיכניסו לרשותו, רבי יהודה אומר: עד שיכניסו לרשותו וישתמש בו, שנאמר: והתעמר בו ומכרו (דברים כד, ז)". בתורה נאמר: "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו, ומת הגנב ההוא" (שם). המחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה אינה אם צריך התעמרות (שימוש), אלא האם די ב "עימור פחות משווה פרוטה". התלמוד דן האם מי שגנב ומכר אדם כשהוא ישן, ועשה בו שימוש קל ונשען עליו, או מכר אישה שהתכוון למכור רק את עוברה והשתמש בה רק כמגן בפני רוח – נחשבת כהתעמרות, ובעיה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו"). התוספתא (בבא קמא ח, א) מרחיבה את האיסור: אסור לגנוב גם אישה, אישה אסורה לגנוב, ואסור לגנוב גר, עבד משוחרר וקטן. מצד שני יש המצמצמים את האיסור ולפיכך אם מכר את העבד אך עדיין ישנו ברשותו או מכרו לאחד מקרובי משפחתו או גנב עבד – הרי זה פטור על איסור גניבת נפש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במיתה בידי שמיים, ובמכה אביו ואמו.

בדף הקודם דנו בתוספתא (סנהדרין יד, טז) המונה עבירות שחייב עליהן מיתה בידי שמיים. בסוף הרשימה הופיעו הלכות חריגות שאין עליהן מיתה בידי שמיים: "אבל ערל, אונן ויושב – אינן במיתה אלא באזהרה". הערל נזכר בספר יחזקאל: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי" (יחזקאל מד, ט), אך אין זה איסור שיש עליו עונש מיתה. האונן (אבל) נזכר בקשר לכהן גדול: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו" (ויקרא כא, יב), ומכאן למדו שרק כהן גדול אבל כהן הדיוט חייב לצאת מן המקדש כשהוא אונן, ואם לא יצא - חילל את המקדש. אמנם, מאחר שהגיעו למסקנה הזו בדרך דרשה מתוך ומכלל הדברים האמורים בתורה, אין לגזור גזרה שווה לאכילת תרומה ולהענישו במיתה בידי שמיים אלא באזהרה.

בתוספתא דנים על מחלוקות תנאים שיש ביחס לעבירות אחדות שאין ידוע אם נענש במיתה בידי שמיים או במיתה אחרת:

בעל מום – "רבי אומר: במיתה, וחכמים אומרים באזהרה. בעניין כהן בעל מום נאמר: "אך אל הפרוכת לא יבא, ואל המזבח לא יגש, כי מום בו, ולא יחללאת מקדשי" (ויקרא כא, כג). לדעת רבי יש ללמוד גזירה שווה של המילה חילול שנאמרה בבעל מום לחילול שנאמר על טמא ששימש מפני שיש צדדי השוואה רבים בין הדברים: בשניהם מדובר בפסול הגוף, עבירה הקשורה בקודשים ונעשית בפנים המקדש, ואין בה פיגול או נותר. מצד שני חכמים סבורים שהכתוב מדגיש לגבי אכילת תרומה בטומאה: "ומתו בו כי יחללוהו" (ויקרא כב, ט), ולמדו מכתוב זה שיש למעט בעל מום מעונש מיתה בידי שמיים.

הזיד במעילה - "רבי אומר: במיתה, וחכמים אומרים באזהרה". רבי סובר שלומדים מהאמור במעילה: "וחטאה בשגגה" לאמור בתרומה: "ולא ישאו עליו חטא", למיתה בידי שמיים. ואילו חכמים סבורים שהכתוב מדגיש "ומתו בו" למעט הזיד במעילה.

זר ששמש במקדש – בתוספתא לא הובאה מחלוקת בעניין זה, אך בברייתא מובאת מחלוקת תנאים: "רבי ישמעאל אומר: נאמר כאן: 'והזר הקרב יומת' (במדבר יח, ז), ונאמר להלן (על מקריבי הקטורת שנשרפו בידי שמיים): 'כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות' (שם יז, כח), מה להלן בידי שמיים אף כאן בידי שמיים. רבי עקיבא אומר: נאמר כאן 'והזר הקרב יומת' (שם), ונאמר להלן "והנביא ...יומת" (דברים יג, ו), מה להלן בסקילה – אף כאן בסקילה. רבי יוחנן בן נורי אומר: מה להלן בחנק – אף כאן בחנק". רבי ישמעאל סבור שיש להשוות את דינו של ההדיוט לדין הדיוט ולא לדינו של הנביא, ואילו רבי עקיבא סבור שהמתנבא לעבודה זרה נחשב כהדיוט, ויש ללמוד מהשוואה של לשון 'יומת' (סביל) ולא ללשון 'ימות' (פעיל). רבי יוחנן בן נורי סובר כדעת רבי שמעון במשנה, שנביא שהדיח לעבודה זרה דינו בחנק. יש הסוברים כי גם דעת רבי עקיבא היא שנביא מדיח בחנק, והברייתא והמשנה נחלקו מהי דעת רבי עקיבא על נביא, וממילא גם על דינו של זר ששמש במקדש.

במשנה נאמר: "אלו הן הנחנקין: המכה אביו ואמו...". בתורה נאמר: "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו). ההכאה הנזכרת בכתוב היא הוצאת דם, ולכן: "המכה אביו ואמו – אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה" (המשנה הבאה). המיתה הנזכרת בכתוב היא חנק, מפני שסתם מיתה האמורה בכתוב היא חנק. הסוגיה דנה בהקשר זה בעוד כתובים שנזכרת בהם הכאה. בדרך כלל הכתוב מציין בפירוש אם ההכאה גרמה למוות: "ומכה איש ומת מות יומת" (שם, יב), או "או באיבה הכהו בידו וימות, מות יומת המכה רוצח הוא...כל מכה נפש" (במדבר לה, כא-ל), ואם הדבר לא מצוין בפירוש הכוונה היא למכה שמוציאה דם. ראיה לכך התלמוד מוצא בפסוק: "ומכה נפש בהמה ישלמנה...ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא). הביטוי "נפש" אינו מתאים לבהמה, מפני שחייב על הכאת בהמה אפילו אם ההכאה הייתה על שהניח עליה משא כבד של אבנים בלי להוציא לה דם, ולכן יש ללמוד מביטוי זה רק על מכה אביו ואמו, שחייב רק אם עשה חבורה והוציא דם (הדם הוא הנפש).

חבלה לשם רפואה - השוואת הכתוב: "ומכה בהמה ישלמנה...ומכה אדם יומת" (שם) מלמדת, שכשם שהמכה בהמה כדי לרפאה - פטור מלשלם על נזקים שגרם לה, כך גם מכה אדם כדי לרפאותו – פטור מעונש, שהרי התכוון לרפואה. התלמוד מסביר כי האמוראים החמירו על מי שמבקש לרפא את אביו ואמו, שכן הבן עלול לחבול באביו או באמו בשגגה, והעושה כן במזיד חייב מיתת חנק. מטעם זה היו החכמים נמנעים מלתת לילדיהם להוציא להם קוץ או לנקב ולהפריש מוגלה דלקתית. בניגוד להחמרה בדיני מכה אביו ואמו, בהלכות שבת מתירים לאדם להוציא קוץ על אף שהוצאת דם היא מלאכה האסורה באיסור סקילה. הסיבה לכך היא שחבלה בשגגה היא קלקול של הגוף, ואין חייבים בשבת אלא על מלאכה שיש בה תיקון. ואפילו לדעת רבי שמעון הסבור שחייב על מלאכה שיש בה קלקול, כאן מאחר שרוצה להוציא את הקוץ ולא להוציא דם, הרי זו תוצאת לוואי של מלאכה שאיננו צריך לגופה ופטור עליה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במיתה בידי שמיים.

בתוספתא (סנהדרין יד, טז; זבחים יב, יז; כריתות א, ו) נאמר: "ואלו הן שבמיתה (בידי שמיים): האוכל את הטבל (תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות), וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה, וזר ששימש, וטמא ששימש, וטבול יום ששימש, ומחוסר בגדים, ומחוסר כפרה, ושלא רחץ ידיים ורגליים, ושתויי יין, ופרועי ראש. אבל ערל ואונן ויושב – אינן במיתה אלא באזהרה". מיתה בידי שמיים היא מיתה בקיצור ימים. התלמוד דן במקורות המקראיים לעבירות ברשימה:

כהן טמא שאכל תרומה טהורה – מהכתוב "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללהו" (ויקרא כב, ט), למדו שרק כהן שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמיים, ואילו מי שאכל תרומה שנטמאה כבר אינו חייב, שכן היתה כבר מחוללת לפני שאכלהּ. מקור זה מזכיר בפירוש את עונש המיתה בידי שמיים –"ומתו בו", ומכאן למדו בגזירה שווה "חילול" חילול" שאף שאר העבירות במשנה הן במיתה בידי שמיים.

האוכל את הטבל - "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" (ויקרא כב, טו). התלמוד מוכיח כי מדובר בטבל מפני שהכתוב מנוסח בלשון עתיד על מה שעתיד לתרום. ולומדים בגזירה שווה מהביטוי "יחללהו" באכילת תרומה והביטוי "לא יחללו" באכילת טבל, שכשם שאכילת תרומה בטומאה עונשה מיתה כך גם אכילת טבל במיתה. גם באיסור אכילת נותר של קרבן נאמר ביטוי דומה "כי את קדש ה' חלל" (שם יט, ח) אך העונש שם הוא כרת (מיתה בלי ילדים או עונש לנשמה לאחר המוות) ולא מיתה בידי שמיים. התלמוד מסביר כי ההשוואה בין טבל לתרומה מבוססת על צדדי השוואה רבים המשותפים לטבל ולתרומה, כגון: פירות, תרומה, מצווה התלויה בארץ ישראל, ויש דרך להתיר באכילה על ידי טבילה או על ידי הפרשת מעשר, ואין בהם איסור פיגול או נותר. לעומת זאת צדדי ההשוואה בין טבל לנותר מצומצמים יותר: הפסול הוא של האוכל ולא של האדם, ובשניהם אין לדבר היתר על ידי טבילתו במקווה. נימוק נוסף להשוואה מבוסס על דמיון הלשון: לשון הכתוב בטבל ובתרומה היא חילול בלשון רבים (יחללו, יחללהו), ואילו בנותר לשון הכתוב היא לשון יחיד (חלל).

זר שאכל תרומה - הכתוב אומר: "...ומתו בו כי יחללהו,אני ה' מקדשם. וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, ט-י). בעניין זר שאכל תרומה יש מחלוקת. לפי הברייתא זר שאכל תרומה חייב מיתה בידי שמיים, ואולם, האמורא רב שמעמדו הוא כשל תנא והוא רשאי לחלוק על התנאים, סבור כי הביטוי "אני ה' מקדשם" מפסיק בין אכילת תרומה בטומאה לבין זר האוכל תרומה, ואין הוא חייב מיתה בידי שמיים אלא מלקות שעבר על מצוות לא תעשה – "וכל זר לא יאכל קדש".

זר ששימש – בתורה נאמר: "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח...והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז)\ שכל זר שעבד במקדש חייב מיתה בידי שמיים (אך יש בדבר מחלוקת תנאים המופיעה בדף הבא).

טמא שעבר במקדש – בתורה נאמר: "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, ב). טמא אסור בחילול, ולמדו גזירה שווה מלשון חילול שנאמרה על האוכל תרומה בטומאה, ואף כאן אין ללמוד מחילול האמור בנותר שעונשו כרת. התלמוד מסביר כי ההשוואה בין טמא שעבד במקדש לבין טמא שאכל תרומה היא שאצל שניהם מדובר על טומאת הגוף ויש לה היתר בטבילת טהרה במקווה. מספר שווה של צדדי השוואה יש גם לטמא במקדש ואיסור נותר, שכן בשניהם מדובר בחילול הקודש בפנים המקדש, ובשניהם יש פיגול. לכן מסיק התלמוד כי עיקר ההשוואה מבוססת על הלשון - הכתוב השתמש בלשון רבים בעניין טמא ששימש במקדש ובעניין טמא שאכל תרומה (יחללו, יחללהו), ואילו לגבי איסור נותר השתמש הכתוב בלשון יחיד.

טבול יום ששימש - בתורה נאמר: "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללושם אלהיהם" (ויקרא כא, ו), ולמדו גזירה שווה לאכילת תרומה בטומאה.

מחוסר בגדים – בתורה נאמר: "וחגרת אותם אבנט...והיתה להם כהונה חוקת עולם" (שמות כט, ט), ומכאן שבזמן שאינם לובשים את בגדי הכהונה הם נחשבים כזרים, וזר ששימש חייב מיתה.

מחוסר כפרה (מי שלא הביא את קרבנות הכפרה למקדש) – על יולדת החייבת להביא קרבן כפרה נאמר: "וכפר עליה הכהן וטהרה" (ויקרא יב, ח), ומכאן שהיא טמאה, וטמא ששימש חייב מיתה.

לא רחוץ ידיים ורגליים – בתורה נאמר: "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו" (שמות ל, כ).

שתויי יין ופרועי ראש – "בתורה נאמר: "יין ושכר אל תשת...בבואכם אל אהל מועד ולא תמתו" (ויקרא י, ט), ובספר יחזקאל פריעת ראש ושתיית יין מופיעים יחד: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו. ויין לא ישתו (יחזקאל מד, כ-כא).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדין קנאים פוגעים בו.

במשנה נאמר: "הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית – קנאים פוגעין בו. כהן ששמש בטומאה – אין אחיו הכהנים מביאים אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין". כל העונשים הנזכרים במשנה זו הם על חטאים שונים שאין עונשם נזכר בתורה. הקסווה היא אחד מכלי השרת במקדש. האיסור לגנוב את אחד מכלי השרת רמוז בכתוב: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (במדבר ד, כ). קללת קוסם היא כאשר מקלל בשמה של עבודה זרה בנוסח דומה לקללת שם ה': "יכה קוסם את קוסמו" (כמו יכה יוסי את יוסי, ראו דף נו), והוא נענש בגלל הדמיון בין הקללות. כהן ששמש בטומאה חייב מיתה בידי שמיים, ואין קנאים פוגעים אלא במי שהתחייב בידי שמיים, ועל אף שעונשו צריך לבוא מהשמיים, פרחי כהונה מענישים כהן זה. באופן כללי ההגדרה של עבודה במקדש שחייב על עשייתה היא כמו הקטרה שהיא סיום והשלמה של עבודת הקרבן. אך כל עבודות המקדש זקוקות לעבודה אחרת להשלמת העניין, כגון: יציקת שמן למנחה, בלילת המנחה בשמן, פתיתת המנחה, מליחה, הנפת המנחה, סידור שולחן לחם הפנים, הטבת הנרות, קמיצת המנחה, וקבלת דמים של הקרבנות – פטור עליהם אם עשאן זר, כהן טמא, כהן החסר בגדי הכהונה, או כהן שלא רחץ ידיו ורגליו.

הבועל ארמית הוא מי שבא על גויה. בתורה אין איסור מפורש על גויה, אך איסור זה נלמד מדברי נביאים: "בעל בת אל נכר" (מלאכי ב, יא). והכוונה בכתוב זה בוודאי איננה לבתו של האל, אלא לנכרית המאמינה באל זר. בזמן שלטון בית חשמונאי גזרו בית דין שהבא על הנכרית יהיה חייב אף משום איסורים שונים: נדה, שפחה, גויה ואשת איש, שאף הגויים אינם מפקירים את נשותיהם לאחרים. ויש הסוברים כי האיסורים הם: נדה, שפחה, גויה וזונה, אבל לא משום אשת איש, מאחר שלגויים אין אישות כמו שיש בהלכה היהודית, וכל הקשרים שלהם ארעיים ביסודם. בסוגיה מסופר שרב כהנא שמע את הכתוב בספר מלאכי בחלומו, והזכיר לרב כי בבא על הנכרית מתקיים סוף הכתוב: "יכרת ה' לאיש...ער ועונה מאלהי יעקב, ומגיש מנחה לה' צבאות" (שם, יב), אפילו אם קנאים לא פוגעים בו, ומפרשים את הדברים על לימוד תורה: שאדם זה שבא על נכרית - דבריו אינם נאמרים יחד עם דברי חכמים, הוא אינו זוכה לתלמידים ואין לו בנים הממשיכים את דרכו.

התלמוד דן במעשה פנחס. פנחס דקר את זמרי בן סלוא, נביא שבט שמעון, בעת ששכב עם כזבי בת צור. התלמוד מסביר שזמרי בן סלוא היה מכונה בעוד שמות, אך שמו האמיתי היה שלומיאל בן צורישדי. כזבי בת צור מצדה הייתה נקראת שוילנאי (שם של זונה ידועה). כזבי הייתה בתו של מלך מדין, והיא רצתה לשכב עם הגדול שבישראל כטקטיקה של מלחמה, אך בסוף שכבה עם זמרי בן סלוא שהיה נשיא שבט אך לא לעמלה מזה מפני שהוא הסכים לשכב עמה. זמרי טען בעניין זה שאף משה נשא אישה כושית, ומשה לא ידע כיצד לענות לו על טענה זאת, אך פנחס נזכר בהלכה "קנאים פוגעים בו" המתירה לפגוע בזמרי. מאחר שאין להורות הלכה זאת למי שבא לשאול מה לעשות אלא סומכים על הקנאים שיעשו כן מעצמם, משה רבינו רק אמר לפנחס שעליו לעשות כפי המוטל עליו, ופנחס הבין שהוא אינו צריך לשאול שאלות ולחלוק כבוד למשה בשעה שמתרחש מעשה שיש בו חילול השם. באותו זמן שכב העם כולו עם בנות מדין, ופרצה מגפה בעם. פנחס ניצל את המהומה, והתחזה לאחד מעוברי העבירה, והצליח בחשאי להיכנס לחדר של זמרי וכזבי. זמרי לא הצליח לצאת מהחדר ולברוח בגלל גובה המשקוף, ונותר חבוק עם כזבי, ופנחס דקר את זמרי ואת כזבי בעודם באמצע הבעילה. ההלכה היא שקנאים פוגעים בו רק אם היה עדיין באמצע מעשה הבעילה, ואם היה זמרי פורש מכזבי, פנחס היה חייב מיתה על שהרג את זמרי, וזמרי היה רשאי להרוג את פנחס כרודף.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשתי מיתות בית דין ובעונש כיפה.

במשנה נאמר: "מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין – נידון בחמורה. עבר עבירה שנתחייב שתי מיתות – נידון בחמורה. רבי יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו". התלמוד מסביר שמי שנגמר דינו לעבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה, נידון במיתה הקלה. רמז להלכה זאת אפשר למצוא בספר יחזקאל: "והוליד בן פריץ שופך דם...והוא את כל אלה לא עשה...אל ההרים אכל, ואת אשת רעהו טמא, עני ואביון הונה, גזלות גזל, חבל לא ישיב, ואל הגלולים נשא עיניו, תועבה עשה...מות יומת דמיו בו יהיה" (יחזקאל יח, י-יג). בכתובים אלה מתואר אדם החוטא ברצח (סייף), אשת איש (חנק), עבודה זרה (סקילה), ואף שאפשר לפרש את המקראות הללו בעוד דרכים, יחזקאל השתמש בביטוי "דמיו בו" המלמד כי נידון לפי המיתה החמורה בדומה למשמעות הביטוי "דמיו בו" במקרא= עונש סקילה החמורה. בכתובים מתואר גם צדיק: "אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא קירה, צדיק הוא חיה יחיה" (שם), ומסבירים כי מדובר באדם שאינו נשען על זכויות אבותיו, לא מתהלך בקומה זקופה המביעה גאווה, לא נהנה מקופה של צדקה ולא יורד (מתחרה באופן לא הגון) לאומנות של חברו.

דעת רבי יוסי במשנה היא שאדם נידון לפי האיסור הראשון שהוא זקוק להיזהר ממנו בתחילה. לפיכך, אם נשא אישה, חמותו אסורה לו, ואם הייתה חמותו נשואה ואשת איש - נידון באשת איש. באופן כללי איסור חמותו בא עליו ראשון, ואם התחתנה הפכה להיות גם אשת איש, ומאחר שעל האיסור הקודם של חמותו חל כעת איסור כללי יותר של אשת איש, אפשר לראות את האיסור החדש כמוסיף על האיסור הקודם של חמותו. אמנם, דין זה של "איסור מוסיף" אינו רלבנטי בהקשר של ההלכה "נידון במיתה חמורה", מפני שאי אפשר להרוג אדם בשתי מיתות, ורבי יוסי אכן מסכים שאיסור אשת איש חל על איסור חמותו, ואם היה הדבר בשוגג צריך היה להביא שתי קרבנות חטאת. ואולם, כשנידון למיתה - אין משמעות לבצע בו מיתה אחרת ולחנוק אותו (על אשת איש) לאחר שריפתו (על חמותו).

במשנה נאמר: "מי שלקה ושנה - בית דין מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. ההורג נפש שלא בעדים – מכניסין אותו לכיפה, ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ". התלמוד מסביר כי כיפה היא חדר קטן מלוא קומתו של הנידון. מעין זה רמוז בספר תהלים: "תמותת רשע רעה" (לד, כב), שסופו של הרשע למות ברשעתו. התלמוד מסביר כי בהתחלה נותנים לכלוא שם לאכול לחם צר ומים לחץ כדי שקיבתו תתכווץ, ויתרגל למזון מועט, ולאחר זמן מאכילים אותו שעורים שיש להן נפח מרובה ואז כריסו מתבקעת. מי שלקה ושנה הוא מי שנוהג מנהג הפקר בעצמו ועובר על עבירת כרת כמה פעמים, אך אם עבר על עבירות שונות שיש עליהן עונש כרת – מניחים שלא הפקיר עצמו למיתת בית דין, אלא רק רוצה ליהנות מדברים שונים אסורים, ועובר עבירות בלי לחשוב על העונשים שלהן.

בהקשר זה דנים בדברי התוספתא (סנהדרין ב, ד): "עבר עבירה שיש בה מלקות פעם ראשונה ושניה – מלקין אותו, ושלישית – כונסים אותו לכיפה. אבא שאול אומר: אף בשלישית מלקין אותו, ברביעית כונסין אותו לכיפה". הסוגיה מסבירה כי הכל מסכימים שחזקה מבוססת על התנהגות החוזרת שלוש פעמים, ובפעם השלישית אדם נחשב למועד לעבירה (כדעת רשב"ג ולא כדעת רבי, הסובר שרק החל מהפעם הרביעית נחשב למועד). ואולם, מחלוקת התנאים בתוספתא היא על מה מבוססת החזקה: לדעת חכמים "עבירות מחזיקות", ולכן כשעובר את העבירה השלישית הוא נחשב לעבריין מועד וכונסים אותו בכיפה. לעומת זאת, אבא שאול סובר ש"מלקויות מחזיקות", ולאחר שנענש בעונש מלקות בפעם השלישית הוא נחשב למוחזק לעבור עבירה, ולכן רק בפעם הרביעית כונסים אותו לכיפה. מחלוקת אחרת בתוספתא (שם) היא על מי שהתרו בו: "התרו בו ושתק...פעם ראשונה ושנייה – מתרין בו, שלישית – כונסים אותו לכיםה, אבא שאול אומר: אף בשלישית מתרין בו, ברביעית כונסים אותו לכיפה", אלא ששם נחלקו בשאלה קרובה: האם צריך להתרות על עונש כיפה. חכמים סבורים שאין צורך בהתראה כדי להעניש אדם בעונש כיפה, ולכן די בשלוש התראות על מלקות, ואבא שאול סבור שיש להתרות באדם זה על שלוש עבירות למלקות, ורק בעבירה הרביעית יש להתרות בו שאם יעבור עליה – ייכנס לכיפה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקבוצה מעורבת של חייבי מיתה.

במשנה נאמר: "רוצח שנתערב באחרים – כולן פטורים, רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה". בדף הקודם דנו מי הם אותם "אחרים" – שמואל סבור שמדובר ברוצחים אחרים שכבר נגמר דינם למיתה בסייף, ואילו ריש לקיש סבור שמדובר בשור הנסקל שהתערב בשוורים שנגמר דינם לסקילה. בדף זה רבא קובע כי המשנה עוסקת למעשה בשני מקרים שונים. "רוצח שנתערב באחרים" הוא מקרה שבו יש שני אנשים ש"יצא חץ מביניהם והרג" – שאפילו אם אחד מהם היה אבא חלפתא שאין מסתבר שהוא הרוצח, אין יודעים מי מהם ירה בחץ והרג, ולפיכך שניהם פטורים. המקרה השני הוא שור שנתערב בשוורים אחרים שלא נגחו – לדעת תנא קמא סוקלים את כל השוורים, ולדעת רבי יהודה כונסים את כולם למיתה. מחלוקת קרובה מופיעה בברייתא: "פרה שהמיתה... נתערבה באחרים, ואחרים באחרים – כונסין אותן לכיפה, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מביאין אותן לבית דין וסוקלין אותן".

אגב דברים אלה דן התלמוד בדינה של פרה מעוברת שנגחה והמיתה. אם הפרה נגחה כשהיא מעוברת - העובר נחשב וולד של הנוגחת, ויש לאוסרו כפי שוולד פרה הנרבעת לאדם - אסור. אם התעברה לפני שנגמר דינה וילדה – הוולד מותר, אך אם לא נגמר דינה התעברה, ומשנגמר דינה ילדה – וולדה אסור, מפני שקודם הלידה העובר נחשב כאחד מאיבריה של אמו ("עובר ירך אמו"), ולכן כאשר נגמר דינו למיתה – ממילא אף הילד נאסר יחד עמה. אם נגמר דינה והתעברה וילדה – יש בדבר מחלוקת אם "זה וזה גורם – מותר", ומאחר שהוולד נוצר מן הפרה ומזרע הפר היא מותרת, או "זה וזה גורם – אסור", ואם יש שני גורמים בדבר, אחד אסור ואחד מותר, הרי הדבר הנגרם על שני הגורמים אף הוא אסור, ומאחר שהפרה עצמה אסורה בהנאה, ויש גורם של איסור בוולד – אסור הוולד.

בהמשך המשנה נאמר: "כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה – נידונין בקלה". ההנחה במשנה היא שמי שהתרו בו לעבירה שיש עליה מיתה חמורה ממילא נחשב מוּתרה לעבירה שיש בה מיתה קלה, ולכן מובן מדוע חייבי מיתות שונים נחשבים כולם מותרים למיתה קלה. מחלוקת תנאים קרובה לעניין זה מצויה בתוספתא (סנהדרין יא, א): "ושאר חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין...עד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין. רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג". לדעת תנא קמא די בידיעה כללית שעל עבירה מסוימת יש עונש מיתה, כפי שרואים בפרשת מקושש שלא ידעו מה עונשו; ולדעת רבי יהודה העבריין צריך לדעת בדיוק מה העונש על העבירה, ובפרשת מקושש הוצאתו להורג הייתה הוראת שעה מיוחדת, ואי אפשר להסיק משם הלכה כללית.

"בהמשך המשנה נאמר: "הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר: נידונים בסקילה, שהשריפה חמורה. וחכמים אומרים, נידונין בשריפה שהסקילה חמורה...הנהרגין בנחנקין – רבי שמעון אומר: בסייף, וחכמים אומרים: בחנק". רב יחזקאל לימד את בנו רמי כי במשנה יש לגרוס "הנשרפים בנסקלים" (הנסקלים הם הרוב והנשרפים הם המיעוט) מפני שיש לדון לפי המיתה הקלה יותר (שריפה לדעת חכמים, וסקילה לדעת רבי שמעון). בנו רב יהודה דחה את דבריו, וטען כי במקרה זה הטעם העיקרי הוא שיש ללכת בתערובת אחר הרוב, ולכן הגרסה "הנסקלים בנשרפים" מתאימה יותר, והנשרפים הם רוב העבריינים בתערובת האנשים ולכן נידונים כולם בשריפה. שמואל מסביר לרב יהודה כי אם אדם רואה שאביו טועה בדברי תורה (או שונה נוסח טעות במשנה) צריך לומר את הדברים במרומז, ולומר לו את הדין בלי להתייחס במפורש לטעות שעשה האב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכוונת רצח, בהריגה לא מכוונת, ובעונש של ספק רוצח.

במשנה נאמר: "נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא – פטור. נתכוון להכותו על מתניו ולא היה בו כדי להמיתו על מתניו (המכה לא הייתה חזקה מספיק) והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת – פטור; נתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמיתו על לבו, והלכה לא על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו – פטור. נתכוון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להכות את הגדול, והלכה לה על הקטן ולא היה בה כדי להמית את הקטן – פטור...אבל נתכוון להכות על מתניו, והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו ומת – חייב...רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה – פטור". המשנה עוסקת ביסוד הנפשי של עבירת רצח. התלמוד מסביר כי רבי שמעון חולק על הדין המתואר בתחילת המשנה, מי שהתכוון להרוג את מי שאינו חייב על הריגתו – אינו חייב גם כאשר הרג אדם שהוא חייב על הריגתו. מכאן אפשר להסיק שאם התכוון להרוג אדם אחד והרג אדם אחר – חייב. רבי שמעון חולק וסובר כי אם התכוון להרוג אדם אחד זה והרג אדם אחר – פטור. התלמוד מסביר שהמחלוקת היא גם במקרים קיצוניים יותר, ורבי שמעון פוטר את הרוצח, בין אם היה סבור שהוא מכה אדם אחד והכה אדם אחר, ובין אם אמר בפירוש שכוונתו להרוג אדם אחד ואינו מתכוון לאדם אחר. לפי רבי שמעון רוצח חייב רק אם אמר על אדם מסוים: "לפלוני אני מתכוון" ואז הכה אותו, ואילו לדעת חכמים מחייבים בכל המקרים הללו.

מחלוקת רבי שמעון וחכמים היא על החשיבות של היסוד הנפשי (הכוונה) בעבירה. רבי שמעון הולך אחר כוונתו של אדם ולא רק אחר מעשיו, והוא לומד זאת מהכתוב: "וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת " (דברים יט, יא), ומכפילות הלשון לומדים שצריך להתכוון לנרצח בלבד. חכמים מדגישים את היסוד הממשי של העבירה, ולדעתם פסוק זה מלמד שצריך להיות קשר סיבתי ישיר בין הפעולה לבין מותו של נרצח מסוים, ולכן מי שזורק אבן לבור שמצויים בו תשעה אנשים מישראל ונכרי אחד – פטור מהריגה, שהרי אין קשר סיבתי ישיר בין הזריקה למותו של אדם מסוים. הנימוק המלא בתלמוד להלכה מגולם בעקרון: "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", שאם יש גורם קבוע, כמו הנכרי בבור, אין דנים אותו כמיעוט אלא כספק (שהוא כמחצה על מחצה), ולכן פטור על הריגתו. הדין של "קבוע כמחצה על מחצה" קשור לכך שאי אפשר להתבסס על הסתברות כאשר יש גורם ידוע ומסוים שיש להתחשב בו, אז המדגם אינו נחשב אקראי לחלוטין.

התלמוד דן בהקשר זה על מריבה המובילה למותו של אדם שלישי: "וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה, ולא יהיה אסון ענוש יענש...ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" (שמות כא, כב-כג). האסון האמור בפסוק הוא מותה של האישה כתוצאה ממכתו של אחד המתקוטטים. התנאים נחלקו כיצד לפרש את הביטוי "נפש תחת נפש". לפי חכמים כתוב זה מתפרש כפשוטו: יש להרוג את המכה על שהמית את האישה למרות שהתכוון להרוג אדם אחר ולא את האישה. לפי רבי שמעון ורבי יהודה הנשיא, הביטוי "נפש תחת נפש" כוונתו לתשלום ממון (פיצויים), והשימוש בלשון נתינה ("בביטוי "ונתתה") מתפרש לפי היקש לתחילת הכתוב: "ונתן בפלילים", שתובעים את המכה תביעת נזקים על ההריגה. בתלמוד מובאת עמדה שלישית של תנא דבי חזקיה הסובר שאין אדם משלם ממון וחייב על הריגה, כפי שמלמדת ההשוואה לכתוב: "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא), וכשם שהמכה בהמה חייב לשלם את דמי הבהמה, בין אם התכוון להזיק לה ובין אם לא התכוון להזיק לה, כך גם אדם שהתכוון להרוג את זה והרג את זה, פטור מלשלם ממון. למעשה הרעיון הזה הוא כללי עוד יותר ובכל מקום שיש בו צד של דיני נפשות – פטור הנאשם מכל תשלומים, גם אם יצא זכאי לבסוף בדין ההריגה.

במשנה נאמר: "רוצח שנתערב באחרים – כולן פטורים. רבי יהודה אומר: כונסין אותם לכיפה". האמוראים נחלקו מי הם אותם "אחרים" שעמם התערב הרוצח: שמואל סבור שמדובר ברוצח שלא הכריעו את גזר דינו שהתערב עם קבוצה של רוצחים אחרים שכבר נגמר דינם והם חייבים מיתה. מאחר שלפי סדרי הדין של ההלכה יש לגמור את דינו של אדם בפניו ואין יודעים את זהותו של הנידון, יש לפטור את כל הרוצחים מעונש. ולדעת רבי יהודה יש להעניש את כל הרוצחים בעונש ולהכניסם לכיפה (כעין צינוק סגור) שבו ימותו כולם. ריש לקיש סבור שמדובר במשנה על שור הנסקל שלא נגמר דינו שהתערב בשוורים אחרים שנגמר דינם לסקילה, והמחלוקת במשנה היא האם דנים שור הנסקל בפניו או שאפשר לדון גם שלא בפניו. רבא סבור שהמשנה עוסקת בשני מקרים: מקרה אחד של שני אנשים שעמדו ויצא חץ מביניהם, ואין יודעים מי מהם ירה את החץ והרג, שהרי זה כעין תערובת של רוצח באחרים, ויש לפטור את שני האנשים מאחר שאי אפשר להכריע מי מהם רצח, אפילו אם ידוע לנו שאחד מהם צדיק כאבא חלפתא. המקרה השני הכלול במשנה הוא של שור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינם, ומקרה זה לא נזכר בפירוש במשנה אך יש לשנותו כתוספת לדברי המשנה.

מציג תוצאות 541 - 600 מתוך 2532
<< לדף הקודםדף:  6 7 8 9 10 11 12 13 14 15לדף הבא >>
סיכומי הפרקים