דף זה דן בנשים שאין להן כתובה.
במשנה נאמר: "הממאנת, השנייה ואיילונית
– אין להן כתובה, ולא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות (ראה להלן). אם מתחילה נשאה
לשם אילונית – יש לה כתובה". 'ממאנת' היא ילדה קטנה שהשיאו אותה לפלוני,
ולאחר זמן היא מסרבת להמשיך בנישואים הללו; 'שנייה' היא מי שאסורה על פלוני איסור
עריות מדברי סופרים, ו'איילונית' היא מי שאינה יכולה ללדת. התלמוד מבדיל בין נשים
ש"אין להן כתובה", כלומר: אין להן זכות לקבל את עיקר הכתובה אך יש להן
זכות לתוספת כתובה, לבין נשים שעברו על דת
(ראו דף עב) ו"יוצאות שלא בכתובה", כלומר: אין להן לא עיקר כתובה ולא
תוספת כתובה.
התלמוד מבדיל בין דינן של ממאנת, שנייה
ואיילונית ביחס לבלאות, שהם חפצים שהכניסה לבעל בנדוניה ובלו במשך זמן הנישואים. בדבר
זה יש לברר האם מדובר בנכסים שהבעל חייב באחריותם (ומותר בשימוש בהם), והאם הנכסים
קיימים בעינם, או שהם נגנבו או אבדו. הממאנת נוטלת מה שנמצא מרכושה, אך היא אינה זכאית
לתשלום עבור נכסים שאבדו או נגנבו. לאיילונית יש זכות לקבל תשלום מלא על בלאות של
נכסי מלוג, שהם נכסים של האישה שהבעל זכאי להשתמש רק בפירותיהם, כיוון שגם בזמן
הנישואים הם נחשבים כנמצאים ברשותה, והבעל חייב להשיבם לה. ואולם אין לה זכות לקבל
תשלום על נכסי צאן ברזל, שהם אותם נכסים שהבעל מקבל על עצמו את האחריות להבטחת
ערכם, מפני שהם נחשבים כנמצאים ברשותו של הבעל, אשר לא ידע שנשא איילונית. אישה
האסורה משום שנייה לערווה דינה הפוך: היא מקבלת בלאות של נכסי צאן ברזל שהבעל חייב
באחריותם, ואיננה מקבלת נכסי מלוג (ואפילו קיימים), כיוון שקנסו אותה על שנישאה
לאדם האסור לה. התלמוד מוסיף כי לאישה שזינתה יש זכות בבלאות מה שנמצא מרכושה מפני
שאין לקנוס את נכסיה על שזינתה, על אף שבגלל מעשיה הבעל פטור מכל אחריות אחרת לנכסים.
במשנה נאמר כי אם "נשאה לשם איילונית
– יש לה כתובה, אלמנה לכהן גדול... – יש להם כתובה". איילונית אסורה לאדם
מדברי סופרים, ואילו אלמנה אסורה לכהן גדול מן התורה. בירושלמי (וכן הוא בבלי
יבמות פה, ב) מסבירים כי בדברי תורה אין צורך לעשות חיזוק, ולכן יש לה כתובה, אבל
באיסור מדברי חכמים עשו חיזוק כדי שלא יבואו לזלזל באיסורים אלו. הסוגיה מכנה את
האיילונית "אישה ואינה אישה", מפני שאם אדם הכיר וידע לפני הנישואים כי
הוא נושא איילונית הוא חייב לשלם לה כתובה, שהרי הסכים לשלם לה; אך אם הוא לא הכיר
בכך שהיא איילונית, אין הוא משלם לה כתובה. האמוראים חלוקים בשאלה האם גם אלמנה
נחשבת כ"אישה ואינה אישה", ויש הבדל בתשלום הכתובה אם הכיר בה או לא
הכיר בה. רב הונא סבור כי לאלמנת כהן גדול תמיד יש כתובה (קנס על הבעל, שמשכנע
אותה להינשא לו), ואילו רב יהודה סבור כי אם הכיר בה – יש לה כתובה, ואם לא הכיר
בה – אין לה כתובה. ההלכה היא כרב יהודה.