דף זה עוסק בנכסי מלוג של אישה שהיא
מכניסה לחיי הנישואים
לפי תנאי הכתובה הבעל אוכל את פירות נכסי
המלוג של האישה. נכס מלוג הוא מלשון מליגה, קבלת רווחים, או במובן צר יותר נדוניה.
המושג של "פירות" משתנה בהתאם לסוג הנכס: שימוש בכלי, חלב של עזים, גיזת
צמר של צאן או פירות של עצים, כולם נחשבים ל"פירות". אם יש לאישה דבר
שלא עושה פירות, יימכר ויקנו בו דבר שעושה פירות. כדי שלא תכלה הקרן קונים דבר
שעושה פירות ("גזעו מחליף"), ומסכימים הבעל והאישה על דבר שפירותיו
מרובים והוצאותיו מועטות. אם לאישה היו – או נפלו לה בירושה או שקיבלה במתנה –
כספים או מיטלטלים, הרי אלו יימכרו ויקנו בהם קרקע, והבעל אוכל פירות. אם נפלו
לאישה פירות מחוברים בקרקע, הרי אלו של הבעל; ואם היו תלושים – הרי הם שלה,
ויימכרו ותילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות.
ולד בהמה או שפחה שייכים לבעל, כדין "פירות".
מי שגנב את ולד הבהמה משלם תשלומי כפל לאישה, מפני שלא תיקנו שהבעל יקבל פירות של
פירות (תשלומים על זכות הפירות). אם לאישה יש נכס שעושה פירות אבל אין "גזעו
מחליף" (היינו: אינו מתחדש), וידוע כי הקרן תכלה כעבור זמן ולא תצמיח עוד
פירות, רשאי הוא לאכול את הפירות הללו. אם האישה הכניסה קרקע בנכסי מלוג, לאחר
שנתגרשה הפירות המחוברים שייכים לה. אם תלש אותם הבעל קודם הגירושין – הרי אלו
שלו. אם נפלו לה עבדים ושפחות בירושה, או גפנים וזיתים בקרקע השייכת לה, אין הבעל
יכול למכור אותם, מפני "שבח בית אביה", שאין זה נאה שנכסים של משפחתה יהיו
שייכים לאדם אחר. כיוצא בזה, לאחר הגירושין יכולה האישה לשלם על ולד בהמה או שפחה
השייכים לבעל, מפני שבח בית אביה.
אישה שכתבה כל נכסיה לאחר, קרוב משפחה,
קודם שתינשא, אין הבעל יכול לאכול מפירות נכסים אלו, ואם מתה בחייו אינו יורשה.
כאשר היא מתאלמנת או מתגרשת, בטלה מתנה זו, כי כתבה אותה רק כדי להבריח את הנכסים
מן הבעל, והשטר נקרא "שטר מברחת". אם רצתה להבריח רק חלק מנכסיה, אינה
יכולה לחזור בה לאחר שנתגרשה או התאלמנה, והמתנה קיימת. אבל אם כתבה למקבל
"קנה אותה מהיום ולכשארצה" אין הבעל יכול לאכול מפירות אותה מתנה, כי המתנה
נעשית רכושו של המקבל כאשר תרצה האישה, ואם יתבע אותה הבעל – תקנה אותה. בתלמוד
מסופר כי שמואל אמר: "מורה הוראה אני, ואם יבוא שטר מברחת לידי –
אקרענו", כלומר: כתיבת שטר שמבריח את נכסי האישה מהבעל נתפסה בעיני החכמים כדבר
לא רצוי.