חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במצבים שונים של ייבום אחים שהוחלפו בלידה.

במשנה מדובר על מקרה של "נתערבו ולדותיהן", אחים שהוחלפו בלידתם עם אחרים. במקרה כזה האחים הוודאיים צריכים לחלוץ לכל אחת מן הנשים של האחים האפשריים שלהם, ואחד מן האחים הוודאיים מותר לאחר חליצה גם לייבם. מקרה מסובך יותר מתואר בתוספתא (יבמות יב, ג), כאשר חלק מן האחים הם במעמד של אחים גם מן האם או כוהנים, ואז משתנה ההלכה בהתאם לאיסור של כוהנים לשאת חלוצה, ואיסור אחים מן האם לשאת אשת אח מן האם.

בתלמוד מתואר מקרה מיוחד בו אדם חולץ לאמו, לאחותו או לבתו. אישה שיש לה בן וודאי ובן שנתערב ולא ידוע אם הוא אכן בנה או בנה של אישה אחרת, ובנה הוודאי נשא את האישה האחרת ולאחר מכן מת, הבן שנתערב חולץ לאישה האחרת שיכולה להיות גם אימו. כיוצא בזה, אישה שיש לה בת שלא ברור אם היא שלה או של אישה אחרת מפני שהתערבה, והבת התחתנה עם אחד האחים (מאב אחר) ומת - צריכה חליצה מאחד האחים (מאותו אב אחר), למרות שהיא ספק אחותו מאותה האם. וכעין זה, אם אישה ילדה בת שנתערבה עם אחרות, והבת התחתנה עם אחד האחים של אביה, הרי אביה חולץ לה מספק.

מקרים אלו מובילים לדיון במצבים משונים של נישואין. מקרה אחד הוא של אחים שלכל אחד מהם יש מעמד אחר: גר, גוי, עבד, ממזר וישראל. מקרה משונה אחר הוא שבן משוחרר של עבד יכול להפוך להיות הבעלים של אביו העבד, ובדרך זו אפילו לשלם לאימו את כתובתה במכירה של אביו. מקרים מסובכים עוד יותר של ייבום נוצרים כאשר התערבו שני דורות של בנים: בן של אישה ובן של כלתה. במקרה כזה בניה הוודאיים של הכלה יכולים רק לחלוץ מפני שאסור להם לייבם את מי שהיא אשת אחי אביהם. בניה הוודאיים של האישה יכולים גם לייבם מפני שאו שהיא אשת אח שחייבת בייבום, או שהיא אשת בן האח שמותרת לאח.

אגב דיון זה מופיע דיון על בנה של כוהנת ובן שפחה שלה שנתערבו זה בזה. במקרה כזה המשנה קובעת שהם יכולים לאכול תרומה "חלק אחד". פירושו של דבר לפי הסבר התלמוד הוא שהם חייבים לבוא יחד אל מקום חלוקת התרומה (הגורן), כדי שלא יסיקו שאותו אדם שבא לקחת את התרומה הוא כהן (שהרי ייתכן שהוא רק עבדו של הכהן). בעיה זו עצמה נתונה למעשה במחלוקת תנאים: רבי יהודה סבר כי "מעלין מתרומה ליוחסין" (מסיקים כי מי שלוקח תרומה הוא כהן), ובמקומו של רבי יוסי "לא מעלין מתרומה ליוחסין".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקשרי המשפחה של גר.

לפי ההלכה "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [=דומה]", גר נחשב כמו ילד קטן שנולד, במובן זה שהוא מאבד את קשרי המשפחה הקודמים שהיו לו בעודו גוי. הדברים אמורים בעיקר ביחס למשפחת האב, שכן היחס הטבעי כרגיל הוא אל האם שיולדת ומגדלת את הילד, והקשר עם האב קלוש יותר. ההבדל בין משפחת האב ומשפחת האם להלכה הוא שלגר אין מניעה מלהתחתן עם קרובי משפחה מצד אביו, אך חכמים גזרו על הגר שיהיה אסור בקרובי משפחה מצד האם. יחד עם זאת, בתלמוד מובהר כי תאומים – שיש להם אב משותף בלי ספק – ואמם התגיירה טרם לידתם אך לאחר כניסתה להריון, לא נושאים זה את אשתו של אחיו.

יש שני טעמים לאסור על גרים להתחתן עם בני משפחתם. הטעם העיקרי - שלא מובא כאן - הוא כדי שלא יאמרו הגויים "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", כלומר, שדברים שהיו אסורים בהיותם גויים הותרו להם כשנכנסו לקדושת ישראל על כל חומרותיה. טעם זה שייך רק לנישואים עם קרובי האם שברור כי היא אמו, אך לא ביחס אל הקרובים מן האב שיש בו צד של חידוש שהרי אדם אינו יודע בוודאות מי אביו. טעם אחר לגזור על נישואים עם קרובי הגר שיבואו לחשוב שאף לאחר שהתגיירו מותר להם לעבור על איסורים אלו.

בהקשר זה מסופר בתלמוד על בן יאסיין שאמר: "כשהלכתי לכרכי הים מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו מאימו. אמרתי לו: מי הרשך? אמר לי: הרי אישה ושבעה בניה...על ספסל זה ישב רבי עקיבא ואמר...: גר נושא אשת אחיו מאימו...ואמר: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמור" (יונה ג, א) - שנית דיברה עמו שכינה". בן יאסיין מקבל שתי מסורות משמו של רבי עקיבא: מסורת אחת היא שגרים מותרים להינשא לקרוב משפחה מצד האם, ומסורת שנייה היא שיונה הנביא התנבא רק פעמיים. הקשר בין המסורות איננו ברור כל כך, אך בספר "ערוך לנר" הוא מסביר כי יש בין הדברים צד דמיון: גר שנתגייר נחשב כברייה חדשה, כשם שבעל-תשובה נחשב כברייה חדשה. ומאחר שיונה לא הבין ביחס לאנשי נינוה שחזרו בתשובה שהרי הם כברייה חדשה, ניתנה אף לו נבואה שנייה לתקן את מעשיו הקודמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור קרובות של אנוסה או מפותה.

קרובות שלא אנוסה ומפותה אינן אסורות על האונס או על המפתה מן התורה, אבל חכמים גזרו שלא ישא את קרובותיה כל עוד היא חיה. ההבדל בין איסור של קרבת עריות לאיסור של קרבה למישהי שאדם בא עליה, קשור לפירוש המקראות הבא בסוגיה. במקרא יש שני פסוקים סותרים לכאורה: "ערוות בת בנך...לא תגלה" (ויקרא יח, י), "בת בנה...לא תקח" (שם, יז). מן הכתוב האחד ניתן להסיק כי האיסור הוא רק על "בת בנך", והפסוק האחר אומר באופן מפורש שאסור ב"בת בנה" של האישה. הסבר התלמוד הוא ש"בת בנה" אסורה רק כאשר נשא את האם אך לא כאשר אנס אותה. בנישואים נוצרים קשרי שארות עם האישה, ואילו באונס או פיתוי לא נוצרים קשרים כאלו.

דיון אחר בתלמוד הוא על הפסוק "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה את כנף אביו" (דברים כג, א). פסוק זה נכתב בסמיכות לפרשת אונס ומפתה, ובשל כך מסביר רבי יהודה כי הביטוי "כנף אביו" מתייחס לאנוסת אביו ומפותת אביו. דעת חכמים היא שפסוק זה מתייחס לפרשת ייבום, ולשומרת יבם שהיא "כנף הראוי לאביו". ההלכה היא כשיטת חכמים, ולכן מותר לאדם לשאת את אנוסת אביו או מפותת אביו.

בתלמוד דנים בקשרים משפחתיים משונים שנוצרים בעקבות אונס של אחת מבנות המשפחה. אחת הדוגמאות היא "אני ואתה אחים, אני ואביך אחים, אני ואמך אחים". מצב שכזה אפשרי כאשר אדם בא על אמו, הוליד ממנה שתי בנות, בא על אחת מהן והוליד ממנה בן. הדודה של הבן יכולה לומר לו כי היא אחותו, אחות של אביו, ואחות של אמו. קשרים אלו שבוטאו כחידות, היו כפי הנראה משלים שגורים בפי העם. בדרך זאת הציגו כמה דברים משונים שקורים כתוצאה מגילוי עריות, לעגו על מי שעושים מעשים רעים, ומתחו ביקורת על עיוותים שנולדים כתוצאה מאיסורי עריות או מאונס בתוך המשפחה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחליצה וייבום של בן תשע שנים ויום אחד.

בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא על צרתה, או שבא עליה אחיו – פסלה עליו. ואם בא על יבמתו ומת – חולצת ולא מתייבמת, משום שיש לה זיקת שני יבמין, לאח הקודם שמת ולבן תשע שנים זה. ואם בא על אישה, אין קידושיו קידושין, ואפילו אם מת – פטורה מחליצה וייבום. ואם בא על יבמתו, ולאחר שהגיע לבגרות נשא אישה אחרת, ולא בא על יבמתו כשהיה גדול – שתי נשיו חולצות ולא מתייבמות (כשיטת המשנה בדף לא, ב, ולא כמשנה בדף זה), שגזרו באשתו מפני הצרה, ולכן שתיהן צריכות חליצה.

רבי אלעזר פוסק שביאה של בן תשע שנים ויום אחד היא כמו מאמר ולא ייבום שלם. שיטה זו היא כדעתו של מורו של רבי אלעזר, רבי יוחנן, אך נאמרה כדעה עצמאית מבלי לייחס אותה לרבי יוחנן. תלמידיו של רבי יוחנן, רבי אמי ורבי אסי ניסו לנחם את רבי יוחנן כשסיפרו לו על מחלוקת בבית הכנסת בטבריה: "לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריה, בנגר שיש בראשו גלוסטרא (אם מותר לטלטל בשבת בריח שיש בו קצה בולט), שנחלקו בו רבי אליעזר ורבי יוסי עד שנקרע ספר תורה בחמתן [=בכעסם, והיה שם רבי יוסי בן קיסמא. אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודה זרה ". והביאו סיפור זה כדי ללמד כמה כדי להתרחק מן ההקפדה, אך דבר זה גרם לרבי יוחנן להקפיד עוד, שהרי השוו את מעמדו של רבי אלעזר תלמידו למעמדם של שני חכמים שווים בחשיבותם.

בניסיון לנחם את רבי יוחנן מסביר רבי יעקב בר אידי את הפסוק בספר יהושע (יא, טו): "כן צוה משה את יהושע, וכן עשה יהושע", ודורש: וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם: כך אמר לי משה? אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא, אף רבי אליעזר תלמידך יושב ודורש סתם, והכל יודעין כי שלך היא", ודברים אלו מנחמים את רבי יוחנן. התלמוד מסביר כי "תלמיד חכם שאומרים שמועה מפיו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר", ובמובן מסוים, דבריו של אדם מעניקים לו קיום נצחי, שנמשך על ידי שמצטטים אותו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה ממשיך לדון באיסורה של אישה שבעלה בא על קרובת משפחתה.

מי שבא על אחת מן הקרובות הנאסרות עליו מחמת אשתו (אמה, אם-אמה, בתה, בת-בתה, בת-בנה או אחותה) בין שהיה הדבר בשגגה או בזדון – אין אישתו נאסרת עליו, לפי בית הלל במחלוקתם עם בית שמאי. עקרונית היה צריך לאסור את האדם שבא על קרובת אשתו מקל וחומר: אשת איש שזינתה אסורה מפני שהיא נשואה לו, וקרובותיה של האישה אסורות לו - גם כאשר היא כבר לא נשואה לו. ואולם לומדים מן הכתוב באישה סוטה "ושכב איש אותה" (במדבר ה, יב-יג) שדווקא במצב כזה אסורה לבעלה, אך אם שכב עם אחת מקרובותיה לא נאסרת עליו.

מקרה מסובך יותר קשור בשילוב שני מקרים: אישה שבעלה הלך למדינת הים והתחתנה עם אחי-בעלה ולאחר מכן חזר בעלה, או בעל שאישתו הלכה למדינת הים והתחתן עם אחותה ולאחר מכן שבה אישתו. שני המקרים הללו יכולים להיות חלק מאותו מצב-דברים, כאשר אישתו של אדם וגיסו (בעל-אחות אשתו) לא שבו ממדינת הים. כאשר הם שבים, ייתכן מצב מוזר לפיו האישה מותרת בבעלה, אך הגיס אסור באשתו (כיוון שהייתה עם בעל-אחותה). רבי יוסי מסביר כי הדין במקרה כזה הוא "כל שאינו פוסל על ידי אחרים – אינו פוסל על ידי עצמו, וכל הפוסל על ידי אחרים – פוסל על ידי עצמו". דבריו אינם ברורים לגמרי ויש מחלוקת אמוראים כיצד להסבירם. מוסכם כי רבי יוסי יוצר סוג של סימטריה בין דינה של אישה שמותרת לשוב לבעלה לבין איש שמותר לשוב לאשתו אך הפרטים המדויקים של ההלכה טעונים ביאור.

דעת רבי אמי היא שיש הבדל בין שני מצבים: אישה שבעלה הלך למדינת הים – והתחתנה לפי שני עדים שאמרו שמת בעלה – מותרת לבעלה ששב מפני שהייתה אנוסה בדבר זה (כשיטת רבי שמעון, דף פז ע"ב). במצב כזה גם בעל שאשתו הלכה למדינת הים ונשא את אחותה (שבעלה הלך למדינת הים) יהיה מותר לשוב לאשתו. לעומת זאת, אישה שבעלה הלך למדינת הים – והתחתנה לפי היתר בית דין – אסורה לבעלה, ולכן גם בעל שאישתו הלכה למדינת הים, יהיה אסור לשוב לאשתו.

רבי יצחק נפחא סבור כי רבי יוסי מבדיל בין אדם שנשא את ארוסת גיסו (שהיא אחות אשתו) לבין מי שנשא את אשת-גיסו. במקרה של אשת-גיסו אנשים יודעים כי אין שום משמעות לנישואים עימה, שהרי הגיס נשא אותה באופן מוחלט, ולכן גם אשתו של אותו אדם מותרת לשוב אליו. במקרה של ארוסת-גיסו אנשים עלולים לחשוב שהגיס לא קידש אותה באופן מוחלט אלא לפי תנאי ואסורה לשוב אליו, ולכן גם האישה של אותו אדם אסורה לשוב אליו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה ממשיך לדון בעד אחד ביבמה, ובמי שהעידו לו שמתה אשתו ונשא את אחותה.

"עד אחד ביבמה" - האם עד אחד נאמן לחייב אישה בייבום או לפטור אותה מייבום? אישה שאמרה "מת בעלי" מחייבת את עצמה בייבום, ולכן יש לצמצם את השאלה רק על פטור מייבום. צדדי השאלה העקרונית הם האם עד אחד נאמן כיוון שהוא מגלה דבר שיתברר בעתיד, ולכן הוא לא מעיד לגמרי אלא רק חושף דבר שיתגלה ואין לו סיבה לשקר. אפשרות אחרת היא שעד אחד נאמן מפני שהאישה סומכת על דבריו ולא תינשא שלא כהלכה אם תחשוב שדבריו אינם מדויקים. רבא טוען כי אם עד אחד נאמן להתיר אשת-איש כמובן שהוא גם נאמן לפטור מייבום שאינו חמור כל כך. דבריו של רבא נדחים מפני שבענייני ייבום ייתכן ומעורב שיקול חיצוני של שנאת היבם, ולכן האישה רוצה להיפטר מן הייבום ולא עושה זאת רק על סמך דבריו של עד אחד.

אם אמרו לאישה שמת בעלה, נתקדשה לאדם אחר ובא הבעל – מותרת לחזור לבעל, והגט מן האדם השני איננו גט מפני שלא היה בעלה. הלכה זו יוצאת מן הכתוב "ואשה גרושה מאישהּ" (ויקרא כא, ז), שמלמד כי רק גט מבעלה של אישה הוא בעל משמעות הלכתית. חידוש נוסף שעולה מן הפסוק הוא שאם בעל כתב גט שבו הוא מגרש את האישה אך מתנה זאת בכך שהיא אסורה על כל שאר האנשים, גט זה פוסל את האישה מכהונה (וגרושה אסורה לכהן). גט זה חסר את המוטיב העיקרי של גט המתיר לאישה להתחתן עם אדם אחר, אך הוא בכל זאת מנתק את הקשר בין בני הזוג, ויש בו "ריח גט" ולכן הוא פוסל לכהונה.

מי שהעידו לו שמתה אשתו ונשא את אחותה, ואחר כך נודע שאשתו קיימת – האחות לא צריכה גט בכלל, ומותר לשוב אל אשתו. רבי עקיבא מבדיל בין שני מצבים: מי שקידש אישה, ואחר כך נשא את אחות אשתו בטעות, חייב לתת גט לשתיהן כי אנשים יחשבו שאכן היה נשוי לאחות אשתו. לעומת זאת מי שנשא אישה ואחר כך נשא את אחותה, האחות לא צריכה גט, ואשתו מותרת לו מכיוון שאנשים יבינו כי מדובר בטעות. לפי שיטת רבי עקיבא אדם נותן גט לאישה שנשא בטעות בכל מקרה שבו היה אפשר עקרונית לשאת אישה זו בהיתר, כמו אשת אח, אחות אישה או אשת איש.

מדוע לא אוסרים על אדם שנשא אישה שאסורה לו את אשתו בדומה לדינה של אישה שנישאה בטעות שאסורה הן לבעלה והן למי שנישאה לו בטעות? הסוגיה מסבירה שהסיבה היא שאישה שזינתה אסורה מן התורה, ולכן גזרו עליה גם מדברי חכמים. לעומת זאת אדם שבא על אחות-אשתו במזיד לא אסר את אשתו עליו, ולכן חכמים התירו את אשתו גם כאשר הדבר קרה בטעות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקניין של דבר שלא בא לעולם, ובעד אחד ביבמה.

"קניין של דבר שלא בא לעולם" - האם ניתן להקנות חפץ שאיננו מצוי בפועל כבר מרגע המכר או להתחייב על מכר עתידי. סיעה שלמה של תנאים ואמוראים סבורים כי "מקנים דבר שלא בא לעולם" בהקשרים שונים. המקרה הקלאסי הוא של "המוכר פירות דקל לחבירו", מכירה של פירות שעוד לא גדלו על העץ. מקרה אחר הוא הבטחה למכור דבר שאדם מתעתד לקנות (בדומה למניה שאדם מקבל אופציית קנייה או מכירה שלה). בהקשר זה מוסבר שהלכה זו מתבטאת גם באיסורים: רבי ינאי עישר מפירות שהיו נוהגים להביא לפניו כל שבוע למרות שלא הובאו לפניו ממש, מפני שסבר כי אפשר להפריש באופן זה.

העיון בדין "קניין של דבר שלא בא לעולם" קשור ליחסים בין איש לאישה, ובפרט על "קידושין תופסים ביבמה". במשנה כתוב כי אדם האומר לאישה "הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמך - אינה מקודשת". רבי מאיר לעומת זאת אומר שמקודשת. אם ניתן לקנות דבר שלא בא לעולם, הדבר דומה לאפשרות לקדש אישה לאחר שישתנה מצבה ותהיה מותרת לכל אדם. "דבר שלא בא לעולם" משמעותי גם בדיני נדרים, ואם אישה נדרה שלא תגרום הנאה לבעלה ממעשה ידיה, דעתו רבי עקיבא היא שהבעל חייב להפר נדר כזה, מפני שהאישה עשויה ל"העדיף על הבעל יותר מן הראוי לו", וייאסר באותם דברים שלא מצויים עדיין בפועל.

דיון נוסף בדף זה הוא מהימנותו של עד אחד בדיני ייבום. במשנה הובא הדין של אישה שהעידו לה שמת בעלה לפני בנה, ופטורה מייבום. מה דינו של עד אחד להתיר אישה מייבום? התלמוד מסביר את צדדי השאלה כעיון עקרוני בתפקידו של עד אחד: האם מאמינים לעד אחד בהלכה רק בדבר שעתיד להתגלות יום אחד מעצמו, שהרי עד אחד לא ישקר אם הדבר עשוי להתברר בעתיד, או שמאמינים לו מכיוון שאישה נישאת על פי עדותו של עד אחד רק אם היא סומכת עליו לגמרי. במקרה של עד אחד בדיני ייבום, לאישה עשויים להיות שיקולים חיצוניים כמו אהבת היבם או שנאת היבם, ואלו עלולים להשפיע על שיקול דעתה של האישה, ולכן ייתכן שהיא תאמין לעד אחד מסיבות אחרות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באישה שטעתה לחשוב שהיא חייבת או פטורה מייבום.

אם בית דין התירו לאישה להינשא מפני שעדים העידו שבעלה מת ולאחר מכן בא הבעל – חולקים האמוראים אם מדובר בהוראת טעות של בית הדין, ולכן האחריות היא של בית הדין והאישה פטורה מקורבן (רב נחמן). או שאין זו הוראה אלא טעות גלויה, והאישה ובעלה האחרון חייבים להביא קרבן חטאת על שגגתם (רבא). מסקנת הסוגיה היא כרבא. הנימוק העיקרי להגדיר מצב כזה כטעות הוא שפסיקת ההלכה בעניין זה משתנה לפי עדות עובדתית שיש לבית הדין על הבעל, ואם העדות מקורה בטעות – יש לשנות את פסיקת ההלכה.

אישה שאמרו לה שמת בעלה ואחר כך מת בנה, ולפי זה פטרה את עצמה מן הייבום, והלכה ונישאה לאדם אחר, ונודע שקודם מת בנה ואחר כך בעלה – חייבת להתגרש מבעלה ולהתייבם כראוי. ברקע ההלכה עומדת הבעיה של יבמה שנתקדשה לפני שחלצו לה או ייבמו אותה. רב סבור שקידושין לא תופסים ביבמה מפני שכתוב "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" (דברים כה, ה), ומשמעו שאין שום קשר (הווייה) שיכולה להיות בין יבמה לאדם זר. שמואל לעומתו מסתפק האם הפסוק מציין איסור לאו רגיל, או שאין משמעות להווייה של יבמה לאדם זר. בשל ספק זה אם זר קידש יבמה לפני חליצה צריך לתת לה גט, וליבם יהיה מותר אז לייבם או לחלוץ.

אם היבמה נישאה לאדם אחר נאסרת ליבם מפני ש"שומרת יבם שזינתה – אסורה ליבמה". ההלכה היא ש"קידושין אין בה, נישואין יש בה": יבמה לא מתקדשת לאדם אחר, ולכן היא לא צריכה גט (אלא מספק לדעת שמואל), אך יבמה שנישאת לאדם אחר צריכה גט, כיוון שהדבר דומה לאישה שחזר בעלה ממדינת הים שצריכה גט ממי שחיה עמו עד שבא בעלה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באישה שנישאה לאחר ובעלה חזר ממדינת הים.

במשנה יש מחלוקת על דינה של אישה שנישאה לאחר שאמרו לה שבעלה מת, ולאחר מכן בעלה שב ממדינת הים. לפי דעת תנא קמא אישה זו לא מקבלת כתובה בכלל, אך בהמשך המשנה נראה כי יש עמדות שונות בעניין זה: "ר' יוסי אומר: כתובתה על נכסי בעלה הראשון; רבי אלעזר אומר: הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה; רבי שמעון אומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, ואין הולד ממנו ממזר". רבי יוסי סבור שהאישה זכאית לכתובה, רבי אלעזר סבור שהיא זכאית לתנאי הכתובה, ורבי שמעון סבור שהיא ממשיכה להיות אשתו של מי ששב ממדינת הים לענייני ייבום. מה היחס בין הדעות השונות? התלמוד מציג מחלוקת אמוראים בעניין זה. לפי רב הונא כל אחת משיטות התנאים מסכימה עם ההיתר של השיטה הקודמת לה: לפי רבי יוחנן כל תנא מצמצם את ההיתר של התנא שקדם לו ומגביל את ההיתר לתחום מסוים.

בעיה אחרת במשנה היא קיומן של הלכות שנראות סותרות זו את זו. בתחילת המשנה נאמר כי "האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת, ואח"כ בא בעלה - תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה". בסופה של המשנה נאמר "ואם ניסת שלא ברשות - מותרת לחזור לו, ניסת על פי בית דין - תצא ופטורה מן הקרבן, לא ניסת על פי בית דין - תצא וחייבת בקרבן". מה היחס בין שני חלקי המשנה? מדוע אישה חייבת להתגרש מבעלה הראשון במקרה שאמרו לה "מת בעלך", אך מותרת להישאר עם בעלה במקרה שבו נישאה שלא ברשות בית דין? בדיון הסוגיה מובהר כי במקרה הראשון מדובר במי שנישאה לפי עדות של עד אחד שאמר שמת בעלה. במצב זה החמירו עליה שלא תשוב לבעלה כדי שתדקדק היטב בעדות זו. לעומת זאת, במקרה השני מדובר על מי שנישאה על פי שני עדים אך לא לפי היתר מפורש של בית דין. אישה זו מותרת לחזור לבעלה הראשון מפני ששני עדים אלו היו נאמנים בעיניה. מן התלמוד עולה כי ההיתר לחזור אל הבעל הוא רק לשיטת רבי שמעון, אך חכמים סוברים שהבעל חייב לגרש את אישתו.

חובת האישה להתגרש מבעלה הראשון לא ברורה מספיק. מדוע לאסור על האישה לחזור לבעלה אם האישה עשתה זאת רק מפני שהאמינה לעדים ו"מאי הוה לה למיעבד" [= מה היה לה לעשות?!]. השאלה הכללית יותר היא האם הטיעון "מאי הוה לה למיעבד" קביל ביחס לעבירות חמורות? בדיני גיטין מוצאים שאם הייתה טעות בגט, או שהגט לא ניתן בשל טעות כלשהי – האישה צריכה להתגרש שוב מבעלה ולהתגרש מבעל אחר, ואין משתמשים בטיעון של "מאי הוה ליה למיעבד". יש מי שסבור כי במקרים הללו האישה הייתה צריכה לוודא כי הגט תקין, אך הלכה למעשה מתברר כי האמוראים הבינו כי יש כאן חומרה ואי אפשר לטעון שהאישה לא אשמה בכך.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה ממשיך את הדיון בכלל של "בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה".

בדף הקודם מבררים האם תקנת בית דין עוקרת (משנה) את דין התורה. בדף זה הבעיה נבחנת בדיני תרומה, בדיני טומאת קורבן במקדש, ובדיני גיטין. אגב זה נידונים כמה יוצאי דופן שבהם אין עקירה ממשית של דין התורה.

בדיני תרומה מוצאים כי דעת רבי מאיר היא שאם ישראל אכל תרומה טהורה והפסיד את הכהן, ושילם לו בהפרשה של חולין טמאים – הדין הוא ש"אין תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין". אפשר להסיק מכאן שהתקנה לחזור ולשלם עוקרת את דין התורה הקובע שחולין טמאים הופכים לתרומה. התלמוד דוחה זאת ומסביר שרבי מאיר קונס לשלם כדי שלא יעשו זאת באופן רגיל, ושיטת חכמים מחמירה עוד יותר וקונסת גם את מי שעשה זאת בשוגג.

בדיני טומאה במקדש נאמר כי "דם שנטמא וזרקו: בשוגג – הורצה, במזיד - לא הורצה". אם הדם שנטמא לא מרצה (מכפר על הבעלים של הקרבן) כאשר הוא נזרק על המזבח במזיד – ניתן להבין כי חכמים עקרו את דין התורה שקובע כי הציץ של הכהן הגדול מכפר על כל טומאה במזיד ובשוגג, ויש צורך להביא קורבן אחר. התלמוד דוחה זאת ומסביר כי אין צורך בקורבן אחר מפני שקורבן זה מכפר על הבעלים. עם זאת חכמים אסרו על אכילה של קורבן זה למרות שכפרת הבעלים תלויה באכילת הכוהנים, מפני שאין בכך עקירה ישירה של דברי התורה אלא רק איסור עקיף על הכוהנים שעוקר את דברי התורה בלי פעולה ישירה - "שב ואל תעשה".

תחום אחר הוא דיני גיטין. לפי דברי המשנה חכמים אסרו על אדם שמסר גט לשליח לבטל את השליחות ללא ידיעת האישה כדי שלא תחשוב שהיא גרושה ותינשא לאחר. לדעת רבי יהודה הנשיא אם כבר ביטל הבעל את השליחות הגט מבוטל. רבן שמעון בן גמליאל סבור לעומת זאת שאי אפשר לבטל את הגט מפני "שאם כן מה כוח בית דין יפה", כלומר, בכוח סמכותו של בית דין לגזור שאי אפשר לבטל גט שכבר נשלח. דברים אלו מלמדים כי יש לבית דין כוח לתקן תקנה שעוקרת את דין התורה שאפשר לבטל גט. בדומה לכך לחכמים יש כוח גם להפקיע קידושין ולעקור את דברי התורה.

אגב הדיון עולה כי יש כמה תחומים שאינם נחשבים כעקירה ישירה של דין התורה. עקירה של דין התורה ב"שב ואל תעשה" (הימנעות מפעולה) – מצויה בכל תחומי ההלכה, כמו למשל האיסור לתקוע בשופר בשבת "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", שהיא עקירה של דין התורה בשל תקנת חכמים. התלמוד מציג רשימה מפורטת של תקנות שעוקרות דבר באופן זה: הזאה, אזמל, סדין בציצית, כבשי עצרת, שופר ולולב. יוצא דופן אחר הוא "מיגדר מילתא", כלומר, מעשים שנעשים על מנת להרחיק אנשים מעבירה, כמו נביא שמורה לעבור על אחת ממצוות התורה ששומעים לו באותה שעה, או ההלכה של "בית דין מכין ועונשים שלא מן התורה...לעשות סייג לתורה".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה דן ב"בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה".

לפי המשנה אישה שהתחתנה עם בעל אחר, ואחר כך חזר בעלה הראשון – "הולד ממזר מזה ומזה". קביעה זו אינה ברורה מפני שממזר הוא ילד של אשת איש ולכן הילד מן הבעל הראשון צריך להיות ילד כשר ורק הילד מהבעל השני הוא ממזר. לפי דברי התלמוד חכמים תיקנו שהילד יהיה ממזר על מנת לאוסרו בבת ישראל, אך לא כדי להתירו לממזרת כדינו של ממזר ממש.

הקביעה של חכמים שהילד ממזר קשורה לשאלה עקרונית על גזירות חכמים - האם "בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה", כלומר, האם בית דין מנהיגים תקנה שמשנה את הדין המקורי של התורה. שאלה זו נידונה באריכות בדף זה ובדף שלאחריו. בדף זה עיקרה של הבעיה מתמצה בשני תחומים: תרומה וירושה.

התלמוד דן בכמה מצבים של תרומה לא ראויה: תרומה של טמא על טהור, תרומה של דבר החייב בתרומה מדברי חכמים ("עציץ לא נקוב") על דבר החייב בתרומה מהתורה ("עציץ נקוב"), תרומה של פירות רקובים (רעים) על פירות טובים לאכילה (יפים). אפשר להבדיל בין ההלכות של שלושת המקרים הללו: במקרה של תרומת טמא על טהור יש הבדל בין שוגג למזיד: "בשוגג – תרומתו תרומה, ובמזיד – לא עשה כלום". במקרה של תרומה שחייבים בה מדברי חכמים על תרומה שחייבים בה מן התורה – "תרומה, ויחזור ויתרום", ובמקרה של פירות רעים על יפים – "תרומתו תרומה" (אלא שעשה חטא לפי הכתוב "ולא תשאו עליו חטא" (במדבר יח, לב)).

האמוראים דנים על מי שתרם תרומת טמא על טהור במזיד – ש"לא עשה ולא כלום". לפי דעת רב חסדא הכוונה היא שתרומתו אינה חלה בכלל ושבה להיות טבל, ולפי דעת רבי נתן ברבי אושעיא – התרומה נחשבת אלא שצריך לתרום שוב כדי לתקן את הפירות לאכילה. דעתו של רב חסדא מבוססת על החשש שמא לא יפריש שוב תרומה, מפני שיחשוב שכבר הפריש בפעם הראשונה. דעה זו סוברת שחכמים עקרו תרומה מן התורה רק כדי שהאדם לא יפשע מלהרים שוב תרומה לפי הנדרש, בהתאם לרעיון של "בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה".

תחום נוסף שבו רואים את כוחו של עיקרון זה הוא ירושה של ילדה קטנה. לפי התורה קרובי יתומה מאב יורשים אותה, אך חכמים תיקנו שהחל מזמן מסוים - בעלה יורש אותה. לפי דברי התלמוד תקנה זו אפשרית מפני שבית דין יכולים להפקיר את ממונו של אדם (לפי עזרא י, ח), או מפני שדיני ירושה ונחלה הם בהתאם להחלטות של "ראשי האבות" שרשאים להפקיע נכסים ולהעביר ירושה מאדם לאדם אחר (לפי יהושע יט, נא). למרות שיתומה קטנה לא מוגדרת כאישה לפי התורה, הבעל מיטמא לה מדברי חכמים מפני שהיא כמו מת מצווה, שהרי יורשים אחרים לא יורשים אותה ולא ידאגו לקבורתה, בעוד שהבעל שיורש את נכסיה אכן ידאג לטפל בהוצאות הקבורה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

פרק זה עוסק באישה שהתחתנה עם אדם אחר לאחר שהעידו שבעלה נפטר.

עיקר הדיון בדף זה הוא תוקפה של עדות עד אחד. לפי הכתוב בתורה "לא יקום עד אחד באיש... על פי שניים עדים יקום דבר" (דברים יט, טו). מן הדברים הללו ברור כי עד אחד פסול למתן עדות, אלא שהלכה למעשה, מאמינים גם לעד אחד אם העיד על אישה שבעלה מת. השאלה היא האם עדותו של עד אחד מהימנה מפני שבעניינים כמו עדות על מות הבעל סומכים גם עליו, או שאולי עד אחד מגלה ומודיע לאדם דברים שהוא לא יודע (לפי ויקרא ד, כג), ואם מי שהעידו עליו שותק כפי הנראה שהוא מסכים, ויש בכך סוג של הודאה. התלמוד מבהיר כי עד אחד נאמן על כל ספק-איסור, אם הוא מעיד שדאג לתקן את המצב האסור (תרם טבל, פדה הקדש, התיר קונמות).

מסקנת הדברים היא שעד אחד נאמן לעדות אישה בשל הנימוק - "מפני חומר שהחמרת עליה בסופה – הקלת עליה בתחילה". מאחר שמחמירים על אישה שנישאת על פי עד אחד שאם העדות לא נכונה והבעל עודנו חי שתתגרש מבעלה הראשון ותצא מבעלה השני, הקילו לסמוך על עדותו של עד אחד כדי לא להשאיר את האישה עגונה. במקומות אחרים (יבמות כה, א; קטו, א) מוסבר כי חכמים יצרו איזון בין שני הדברים, כי ידעו שבדרך זו האישה תיזהר ולא תקבל עדות בלתי מהימנה ("דייקא ומינסבא").

במשנה נאמר כי אם אמרו לה שמת בעלה ונישאת ואחר כך בא בעלה – "תצא מזה ומזה". האמורא רב מסביר כי לא צריכה לצאת מבעלה אם התחתנה לפי עדות שני עדים שמת בעלה. מסורת זו אינה ברורה מפני שאם הבעל נמצא ממש, אין שום משמעות לעדות זו, ובשל כך היו בארץ ישראל מי שפקפקו בשיטתו של רב. התלמוד מסביר כי שיטת רב עוסקת במצב שבו התעוררה שאלה בדבר זהותו האמיתית של הבעל מפני שמראהו השתנה עם הזמן. במקרה כזה לאישה יש אפשרות להתחתן עם אחד העדים הללו מפני שגם היא וגם העד מאמינים בלב שלם שהבעל מת. הסבר אחר לשיטת רב הוא שבמקרה כזה היא יכולה לשוב לגמרי לבעל הראשון (שמת לכאורה), מפני שהסתמכה לחלוטין על עדותם של שני עדים.

על ההלכה של "תצא מזה ומזה" מובאים גם דברי האמורא שמואל. שמואל סבור כי אם האישה מכחישה את עדותו של עד שבא ואמר כי הבעל חי, אינה צריכה להתגרש מבעלה הנוכחי. התלמוד מסביר כי ברקע הדברים מצויה עמדתו של רבי נחמיה המסביר כי בעדות של פסולי עדות (כמו עד אחד שפסול לרוב הדברים) הולכים אחרי רוב הדעות. לפי הסבר זה שמואל מדבר על עדותם של עדים פסולים שהאמינו להם בעדותם זו, אך מאמינים לאישה אף כנגד עדים אלו. רש"י מסביר שאף האישה היא "עד אחד נאמן באיסורים", ובמובן זה היא עד כשר ולכן נאמנותה עדיפה על פני עדים פסולים. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באישה שיש לה צאצא מכהן שאוכלת בתרומה.

לפי הכתוב בתורה בת כהן שנתאלמנה או נתגרשה ואין לה צאצא מישראל חוזרת לאכול בתרומה: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה...ושבה אל בית אביה" (ויקרא כב, יג). כיוצא בזה, בת ישראל שיש לה ילד מכהן אוכלת מכוחו בתרומה, וחכמים הסבירו שאף בת ישראל שיש לה צאצא כלשהו מכהן, חוזרת לאכול בתרומה – אפילו לאחר שהתגרשה או התאלמנה מאחר - כאילו הייתה בת כהן. התלמוד הירושלמי מסביר כי הביטוי "בת כהן" איננו מציין דווקא את בתו של הכהן, אלא אף את מי שגדלה והתלמדה במנהגי הכהונה.

מעמדה של בת ישראל עדיף במובן זה על מעמדה של בת כהן ששבה לאכול בתרומה. בת כהן לא אוכלת עוד בתרומה של הקודשים כמו חזה ושוק, ובת ישראל שיש לה צאצא כהן, אוכלת גם בחזה ושוק. האמוראים מביאים מקורות שונים להוכחת דבר זה, כמו לימודו של רב חסדא: "היא בתרומת הקודשים לא תאכל" (שם, יב) – שלא אוכלת בדבר שהרימו מן הקודשים.

בפסוקים בעניין זה כתוב "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה..." (שם). בת כהן שהיא שומרת יבם לישראל או שהיא מעוברת מישראל לא שבה לאכול בתרומת בית אביה. דבר זה נלמד מהביטוי "ושבה אל בית אביה" - שומרת יבם לא שבה אל בית אביה, אלא אל היבם. כמו כן אישה מעוברת מישראל לא שבה לאכול בתרומה, ודבר זה נלמד מהביטוי "כנעוריה" שמסביר כי היא צריכה להיות כפי שהייתה בזמן נערות. אם כי הפסוק עצמו מזכיר במפורש - "וזרע אין לה" אך ביטוי זה מתייחס אל אישה שיש לה ילד מישראל, והחידוש הוא שגם אישה מעוברת שיכולה להיחשב כגוף אחד יחד עם העובר אינה אוכלת בתרומה.

דיון אחר הוא מעמדו ההלכתי של העובר בהלכות אכילה בתרומה לבין מעמדו של העובר בהלכות ייבום. ההשוואה היא בשלושה מצבים: עובר, ילד מאיש אחר וילד חי. בהלכות תרומה הדין הוא שאישה מעוברת מישראל לא אוכלת בתרומה; אם יש לה ילד מישראל וילד מכהן היא לא אוכלת בתרומה; ואם נפטר הילד מישראל היא יכולה לאכול בתרומה. וכיוצא בזה, בהלכות ייבום: אישה מעוברת לא חייבת בייבום; אם יש לה ילד מבעל אחר עדיין חייבת בייבום; ואם הילד מבעל זה מת - לא חייבת בייבום.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באכילת מעשר ראשון.

לפי הכתוב בתורה המעשר שייך ללויים: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללויים לנחלה" (במדבר יח, כד). האם כוהנים או ישראלים אסורים במעשר? מן המשנה משתמע כי מעשר ראשון לא יכול להינתן לזרים כשיטתו של רבי מאיר: "תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי". לעומתו רבי אלעזר בן עזריה סבור כי אפשר לתת מן המעשר הראשון גם לכוהנים. נוסף על כך, יש מחלוקת גם בזר ישראל שאכל מעשר ראשון – האם הוא עובר על לאו ומתחייב מיתה כמו זר שאוכל תרומה.

שיטת רבי מאיר שמעשר ראשון ניתן רק ללויים מבוססת על שיטת רבי עקיבא שמסביר כי כאשר התורה משתמשת במילה "לויים" הכוונה היא דווקא ללויים. לפי העמדה החולקת מילה זו לא מתייחסת בהכרח אל הלויים, ומוצאים שהתורה משתמשת בביטוי זה גם עבור כוהנים. דעה זו מיוחסת לרבי אלעזר בן עזריה, נכדו של עזרא הסופר (ראו ברכות כח ע"ב). הלויים לא עלו לארץ ישראל יחד עם עליית עזרא (עזרא ח, טו), ולכן הוא קנס את הלויים שלא יתנו להם מעשר ראשון. לא ברור האם עזרא העניק את המעשר לכוהנים (כדי שיאכלו בטומאתן אז הם לא יכולים לאכול תרומה) או לעניים. לפי האמור בתלמוד, שינוי זה במעמד הלויים גרר תוצאות אחרות, כמו מינוי של ישראלים לשוטרים האחראים על אכיפת החוק והסדר הציבורי במקום הלויים.

בהקשר זה מסופר על מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה. רבי אלעזר בן עזריה הכהן נהג לקחת מעשר ראשון מגינה מסוימת, ועל מנת למנוע ממנו אותו מלעשות כן, פתח רבי עקיבא את שער הגינה אל תוך בית הקברות. כהן לא יכול להיטמא למתים, ורבי אלעזר בן עזריה היה מנוע מליטול את פירות המעשר. התלמוד מסביר כי רבי עקיבא מסכים על כך שעזרא הסופר קנס על מתן מעשר ראשון ללויים והעניק אותו לכוהנים, אך רצה להבהיר לרבי אלעזר בן עזריה שמעשר ראשון לא ניתן לכהן בשל דברי התורה אלא רק על סמך הקנס של עזרא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה דן בכתובת-אישה שאסורה לבעל או ליבם.

הכתובה של יבמה היא מנכסי בעלה הראשון. אם בעלה לא כתב כתובה, צריך היבם לכתוב כתובה בעצמו. לכלל זה יש יוצא דופן: אם מדובר באישה שהיא "שנייה לעריות", איסור של ערווה מדברי חכמים, לא כותבים לה כתובה. מטרתה של הכתובה היא להקשות על גירושין - "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". לכן כאשר הבעל צריך לגרש את האישה כי התחתנו באיסור - אין שום סיבה לכתוב כתובה.

בברייתא נאמרים דברים מורכבים יותר: "אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - יש לה כתובה, פירות, מזונות, בלאות, והיא פסולה וולדה פסול, וכופין אותו להוציא. שניות מדברי סופרים - אין לה כתובה, לא פירות, לא מזונות, ולא בלאות, והיא כשירה וולדה כשר, וכופין אותו להוציא".

מדוע בנישואים של איסור-תורה (אלמנה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט) כותבים כתובה, בעוד שנישואים אסורים מדברי סופרים (שניות) אין כותבים כתובה? בשאלה זאת נחלקו התנאים: רבי שמעון בן אלעזר סבור כי לאיסורי כהונה יש תוצאה ברורה, לפיה הבעל והאישה נפסלים מכהונה, ודבר זה עשוי לגרום להם לריב זה עם זה ואף להתגרש, ואין צורך בסנקציה אחרת לזרז את הגירושין. במקרה של איסור שניות הבעל והאישה או ילד מנישואין אלו הם כשרים, ולכן הבעל והאישה לא צפויים להתגרש, ויש צורך לשלול את זכות הכתובה. רבי יהודה הנשיא סבור כי במקרה של איסור תורה אין צורך למנוע כתובה, ואילו באיסור דרבנן צריך לגזור ולמנוע כתובה כדי לחזק את האיסור מדברי סופרים.

הסבר משלים (מופיע כ"דבר אחר") הוא שכאשר האישה והילדים פסולים כתוצאה מן האיסור, סביר כי הבעל שידל את האישה לעבור על ההלכה ("מרגיל אותה"), בעוד שאם אין שום פסול, כנראה שהאישה היא ששידלה את הבעל לעבור על ההלכה. ההנחה היא שאישה לא רוצה בנישואים בהם היא תהיה פסולה או שילדיה יהיו פסולים, בעוד שבמקרה בו היא וילדיה נשארים כשרים היא זו שרוצה בנישואין. הסבר זה עולה בקנה אחד עם שיטות התנאים: רבי שמעון בן אלעזר רואה בנימוק זה טעם לכך שגזרו על כתובה רק במצבים בהם האישה כשרה. במצבים הללו האישה רוצה בנישואים ("מרגילתו") והיא לא תתגרש אלא בשל מניעת הכתובה. רבי יהודה הנשיא לעומת זאת מחיל את הסנקציה של מניעת הכתובה במקרים של דברי סופרים, אך במקרה של חלוצה לכהן שאף הוא מדברי סופרים הוא לא מונע את הכתובה מפני שבמקרה כזה האישה לא רוצה בנישואים מפני שהם פוסלים אותה ואת הילד שלה מכהונה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור לאו של ייבום, ובנישואי כוהנת לפסול כהונה.

המשנה בתחילת פרק זה מציגה רשימה של נשים ש"מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, מותרות לאלו ולאלו, ואסורות לאלו ולאלו". ניתוח המקרים במשנה מעלה כי מדובר בשני סוגים של איסורים: איסורי לאו של כוהנים, כגון נישואים או ייבום של כהן גדול באלמנה או כהן בחללה. סוג נוסף הוא איסורי לאו של כל אדם מישראל ("לאו השווה בכל") כמו נישואין או ייבום שמעורב בהם איסור ממזרות.

לפי הדיון בתלמוד התיאור המפורט במשנה איננו הכרחי מבחינה הלכתית. המשנה בחרה לדבר על נישואים אך האיסור הוא גם על קידושין. כיוצא בזה המשנה בחרה לתאר את איסור אלמנה בכהן גדול, ולא התייחסה לאיסור בתולה לכהן גדול. למעשה, ההסבר שניתן לכך הוא שבחלק מן המקרים התיאורים הללו הכרחיים, וכדי שהמשנה תהיה אחידה שנו גם את שאר המקרים באותו אופן ("משום דקבעי למיתני סיפא").

התלמוד אף מדגיש כי האיסורים המופיעים במשנה הם רק דוגמאות של איסורי לאו, וניתן היה להדגים את ההלכות באמצעות איסורי לאוין אחרים כמו גר מצרי או פצוע דכא. מכאן מסיקים כי המשנה לא ציינה את כל המקרים הרלבנטיים, ואף חזרה על רעיונות זהים מספר פעמים על מנת להדגיש את העובדה שהמשנה מדגימה עיקרון כללי שנכון ליישמו על מקרים שלא נשנו במשנה.

בתלמוד מופיע דיון הלכתי על דינה של כוהנת כשרה שנישאת לכהן פסול (חלל). מן המשנה ניתן להסיק "שלא הוזהרו (כהנות) כשרות להינשא לפסולין (כהנים חללים)". מדוע כהן אסור בחללה ואילו כוהנת מותרת בחלל? בעיקרון לא אמור להיות הבדל בדבר זה בין כהן וכוהנת מפני ש"השוה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה". ואולם, לפי דברי רבא, האיסור של כוהנת קשור באיסורו של הכהן: "כל היכא [=היכן] דהוא מוזהר – היא מוזהרת". אם הכהן אסור באישה מפני שהיא חללה, גם היא אסורה לו באופן הדדי. אך אם "הוא לא מוזהר – היא לא מוזהרת", אם האיש הוא פסול (חלל) גם אישה שמתחתנת עמו אינה נחשבת כפסולה והיא מותרת לו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשיטות רבי יוסי ורבי אליעזר בעניין אנדרוגינוס.

במשנה נאמר: "רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל – מאכילהּ בתרומה". מן המשנה אפשר להבין שלפי רבי יוסי אנדרוגינוס הוא זכר, אך בברייתא אומר רבי יוסי ש"אנדרוגינוס בריה בני עצמה ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה". מה העמדה של רבי יוסי? ייתכן שרבי יוסי דיבר על שני מקרים של אנדרוגינוס: אנדרגינוס עם בלוטות מין גבריות (אשכים) ונשיות (שחלות), או דמוי-אנדרוגינוס שיש לו בלוטות מין מסוג אחד, ואיברי מין חיצוניים של גברים ונשים יחד.

ההלכה היא כשיטת רבי יוסי בעוד כמה תחומים: הרכבה של אילנות זה בזה אסורה שלושים ימים לפני שנת שמיטה כי יש חובה להתחיל לשמור על שמיטה עוד לפני השנה השביעית. רבי יוסי ורבי שמעון סבורים שזמן הקליטה של ההרכבה הוא שתי שבתות (שבועיים) לפני שלושים הימים. ההלכה כרבי יוסי גם בדינה של יולדת: דם של אישה יולדת לא נחשב כדם זבה, והדם היוצא במהלך הלידה מכונה דם קושי . לפי רבי יוסי ורבי שמעון "אין דם קישוי יותר משתי שבתות", כלומר, שבועיים הוא הזמן המירבי של דם שיוצא מחמת קושי הלידה, ןגם שם הלכה כשיטה זו. הלכה שלישית היא בהלכות כלאיים. אדם לא יכול לאסור את כלאי הכרם שאינם שלו, ומי שסיכך את גפנו על תבואתו של חיברו - גפנו אסורה אך תבואת חברו אינה נאסרת, והדבר הולם את שיטת רבי יוסי ורבי שמעון הכללית ש"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו".

ההגדרה של אנדרוגינוס ושל טומטום היא נושא רחב בהלכה. לאנדרוגינוס יש איבר מין זכרי ואיבר מין נקבי. רבי אליעזר סבור כי איסור משכב זכר עם אנדרוגינוס הוא כדרך משכב עם זכר, ואין עונש סקילה של משכב זכר על צד הנקבות שלו. חכמים חולקים על דעתו ,וסוברים כי הכתוב "ואת זכר לא תשכבו משכבי אישה" (ויקרא יח, כב) מתאר אנדרוגינוס שיש לו גם משכב זכר וגם משכב אישה. ההלכה היא כרבי אליעזר. בסוגיה מובאת עדותו של רבי יהודה הנשיא בעניין זה: "כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע, חברו עליו תלמידיו כתרנגולים של בית בוכיא, ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחר במשנתינו: 'רבי אליעזר אומר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר'".

בניגוד לאנדרוגינוס שיש בו סימנים כפולים, טומטום הוא מי שאיבריו לא התפתחו מספיק, ואין יודעים אם הוא זכר או נקבה. שיטת רבי יהודה בעניין טומטום הוא שהוא לא חולץ מפני שאם יתגלה איבר מינו, ייתכן שיתגלה כי הוא סריס שאסור לחלוץ או שיתגלה כי הוא נקבה שאין עליה שום מצוות חליצה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהפרשת תרומה בזמן שאין בית מקדש.

ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו בדף הקודם אם אשת אנדרוגינוס, שהוא ספק איש-ספק אישה, אוכלת רק תרומה (ריש לקיש) או גם חזה ושוק (רבי יוחנן). בסוגיה מוסבר כי המחלוקת היא האם הפרשת תרומה בזמן הזה היא חובה מדברי חכמים ולכן מותר לאשת אנדרוגינוס לאכול תרומה, או שחובת ההפרשה היא מהתורה, וכשם שאוכלת חזה ושוק של קרבן השלמים יכולה גם לאכול תרומה. מחלוקת זו קשורה גם לשאלה בדיני תערובת איסור והיתר על "דבר שדרכו להימנות" כפי שהוסבר שם.

ברקע הדברים מצויה ההלכה בתוספתא (תרומות ה, יז) הקובעת שתערובת של דבר טמא בדבר טהור, כמו חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחטאות טהורות, או פרוסה טמאה של לחם הפנים שנתערבה בפרוסות של לחם הפנים טהורות - החתיכה הטמאה מתבטלת. בהמשך אותה תוספתא מופיע דין חתיכה טהורה של חטאת שהתערבה עם מאה חתיכות טהורות של חולין, וההלכה היא שחתיכה זו לא מתבטלת.

מדוע במקרה הראשון החתיכה בטלה בתערובת ובמקרה השני החתיכה לא בטלה? הסבר אחד הוא שבמקרה הראשון מדובר על טומאה דרבנן, והמקרה השני הוא של תערובת שאסורה מהתורה. בכל מקרה של תערובת עולה ספק, ומכריעים בהתאם לכלל "ספק דאורייתא לחומרא [=מחמירים], וספק דרבנן לקולא [ומקלים]". הסבר אחר הוא שתערובת של דבר טמא יוצרת איסור לאו של אכילת בשר טמא: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט), ואילו אכילת קודש בטומאת הגוף היא איסור כרת: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים...ונכרתה" (שם, כ). איסור כרת חמור מאיסור לאו, ולכן החמירו בתערובת של קודש וחולין יותר מתערובת של קודש טהור בקודש טמא. הסבר שלישי הוא שהחמירו במקרה השני מפני שהוא מותר באכילה לכהן, ולכן יש דרך להתירו במציאות אחת ו'דבר שיש לו מתירין – לא בטל בתערובת'.

התלמוד תוהה האם רבי יוחנן סבור שתרומה בזמן הזה היא חובה מן התורה. בתוספתא בתרומות (ז, טז) מופיע מקרה של סלים גדולים של תרומה ושל חולין שנפלו לתוכם חולין ותרומה, אך לא יודעים לאיזה סל נפלה התרומה ולאיזה החולין. ההלכה היא שהתערובת מותרת "שאני אומר: תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין לתוך חולין נפלו". היתר זה הוא קובע מעין "חזקה" שדברים נשארים כפי שהיו. גם במקרה הזה נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן. ריש לקיש סבור שצריך כמות חולין מרובה על כמות התרומה שנפלה. רבי יוחנן סבור כי אין צורך בכך. לפי התלמוד אפשר לראות מכאן כי רבי יוחנן מסתמך על החזקה "שאני אומר" לגמרי, ולא מצריך גם "ביטול ברוב", למרות שמדובר בספק של התורה שצריך להחמיר בו. מכאן מסיקים כי אף שיטת רבי יוחנן עצמו היא שתרומה בזמן הזה היא מדברי חכמים, ודבריו בעניין תרומה נאמר לפי שיטת רבי יוסי במשנה שלנו : "רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה".

שיטת רבי יוסי שתרומה בזמן הזה היא מן התורה מופיעה בספר "סדר עולם" שמיוחס לרבי יוסי. ספר זה עוסק בכרונולוגיה של תקופת המקרא עד חורבן הבית השני, ודבריו מבוססים על פסוקי המקרא, פסקי הלכה ומסורות עתיקות. בספר זה מוסבר כי הפסוק "אשר ירשו אבותיך וירשתה" (דברים ל, ה) מלמד שצריך לרשת את ארץ ישראל פעמיים ("ירשו... וירשתה"), ואפשר ללמוד מכאן כי אין צורך בירושה שלישית. כוונת הדברים היא שקדושת ארץ ישראל תלויה בכניסה לארץ ישראל בזמן יהושע, ובקדושה לאחר מכן בזמן עליית עזרא, אך מימי בית שני נתקדשה ארץ ישראל לגמרי, וחובת המצוות התלויות בארץ ישראל היא מן התורה

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה דן באנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל שאוכלת בתרומה.

אנדרוגינוס הוא מי שיש לו סימני זכר וסימני נקבה. בכמה תחומי הלכה הוא נחשב כזכר, ולפי דעת רבי יוסי ורבי שמעון במשנה אם נשא בת ישראל היא אוכלת בתרומה (דעה זו לא התקבלה להלכה, ראה דף פג, א).

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו האם מותר לאנדרוגינוס כהן להאכיל את אשתו את מתנות הכהונה של חזק ושוק (לפי ויקרא ז, לד). רבי יוחנן סבור שאוכלת בחזה ובשוק, וריש לקיש סבור כי לא אוכלת חזה ושוק. התלמוד מסביר כי למעשה זו שאלה כללית. אנדרוגינוס הוא ספק איש-ספק אישה ולכן על ספק של דיני התורה מחמירים. ריש לקיש סבור שתרומה בזמן הזה היא חובה מדרבנן ולא מהתורה, והקלו על אנדרוגינוס להאכיל תרומת-דרבנן לאשתו. לעומת זאת בזמן שבית המקדש קיים וחובת הפרשת תרומה היא מהתורה, אסור לאשת-דנרוגינוס אפילו תרומה שמפרישים רק מתקנת-חכמים, מפני שאפשר להתבלבל בינה לבין תרומה מן התורה. רבי יוחנן לעומתו סבור כי יכולה לאכול חזה ושוק כפי שיכולה לאכול בתרומה דאורייתא, ולא מחמירים בדבר זה.

המחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן נובעת מפירוש משניות העוסקות בתערובות-תרומה ותערובת-קודשים. בעניין תערובת תרומה (וכלאיים) מופיעה שיטת רבי מאיר (ערלה ג, ו) על דבר שיש לו חשיבות שנמנה לעיתים כיחידה עצמאית ומוכרים אותו לבדו. בשל חשיבותו של דבר זה, הוא אוסר את התערובת אליה נפל בכל יחס שהוא. לפי ריש לקיש, העיקרון של רבי מאיר צריך לחול על כל דבר שהוא חשוב: "כל דרכו להימנות", ולפי רבי יוחנן יש דברים מסוימים שדרכם להימנות – "את שדרכו להימנות" – ורק הללו פוסלים את התערובת.

בעניין תערובת קודשים מופיעה בתוספתא (תרומות ה, יז) בעיות משני סוגים: שאלה אחת היא על תערובת של דבר טמא בדבר טהור: חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחטאות טהורות, או פרוסה טמאה של לחם הפנים שנתערבה בפרוסות של לחם הפנים טהורות. במקרה כזה ההלכה היא שהחתיכה הטמאה מתבטלת בטהורות והתערובת מותרת. בעיה אחרת שמופיעה בהמשך אותה תוספתא היא חתיכה טהורה של חטאת שהתערבה עם מאה חתיכות טהורות של חולין, וההלכה היא שחתיכה זו לא מתבטלת והתערובת אסורה.

כיצד מסבירים האמוראים את המקרה בו התערובת מותרת? רבי יוחנן מסביר את התוספתא בהתאם לשיטתו, שהעיקרון 'דבר שדרכו להימנות לא בטל בתערובת' מוגבל לדברים מסוימים. ריש לקיש הסבור ש"דרכו להימנות" הוא עיקרון כללי מסביר שמדובר כאן בטומאה מדרבנן, או בחתיכות שנימוחו ואי אפשר עוד לזהותן, ולכן התערובת מותרת. שיטתם בעניינים אלו קשורה בשיטתם בעניין תרומה בזמן הזה. העיקרון של "דבר חשוב לא בטל" חל על דברים שתוקפם מהתורה אך לא על דברים שחובתם היא רק מדרבנן. המקורות מתבארים אפוא בהתאם לשיטות השונות: רבי יוחנן סבור כי החובה היא מהתורה אך תחולת העיקרון של "דבר חשוב לא בטל" היא מצומצמת, ואילו ריש לקיש סבור כי התחולה היא רחבה, אך החובה בזמן הזה היא מדרבנן. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה דן בסריס ואיילונית.

החל מגיל מסוים אדם מתבגר מבחינה גופנית, אך יש אנשים שאצלם חלה התעכבות בהתפתחות זו. לפי ההלכה ילד או ילדה שעברו את גיל הבגרות (גיל שתיים עשרה לבנות, ושלוש-עשרה לבנים) אך לא הראו התפתחות נאותה מבחינה פיזית נחשבים כקטנים עד גיל עשרים. לאחר גיל זה הם נחשבים כסריס ואיילונית אם יש בהם סימנים נוספים שמעידים על כך שהם לא מפותחים. אם צמחו להם שערות-ערווה לאחר גיל עשרים, הם נחשבים כסריס ואיילונית כבר מגיל הבגרות (לדעת רב שהלכה נפסקה כדעתו).

הסיכוי שמא סריס יבריא פתאום בגיל מבוגר, הוא קטן מפני שהבעיה הרפואית היא כנראה עוד מלידה ("ממעי אמו") בשל נזק שנגרם לילד בזמן ההיריון. בעיה כזו משפיעה על כל הגוף ולא מבריאים ממנה, בניגוד למחלות אחרות שפוגעות באיבר אחד. אגב כך נידון מעמדו של עובר שלא התפתח התפתחות מלאה. אחד הסימנים להתפתחות איטית יותר הוא ציפורניים שלא עברו את גבול הבשר או שערות שלא גדלו לגמרי. עובר שנולד בשלב התפתחות לא שלם נמצא בסכנת-חיים, וחייבים לטפל בו בשבת ולהיניק אותו כמו כל ילד, אך מטלטלים אותו מעט ככל האפשר.

סימני הסריס מתאימים לסוגי פגמים שונים. חכמים תיארו כמה סימפטומים של סריסות: אין לו שערות זקן, שערו לקוי, בשרו מחליק, בהטלת מים השתן שותת, שכבת זרעו לא מתקשה, מי רגלים לא מחמיצים, קולו לקוי ולא ניכר אם הוא איש או אישה. סוג אחד של סימני סריס נובע מתת-התפתחות של בלוטות ההפרשה הפנימית הגורמת לחוסר הורמוני מין זכריים, ועל ידי כך לסריסות. במקרים כאלו יהיו מבנה הגוף וסוג הקול נשיים, וכמובן ייעדרו שיער ערווה וזקן. הימצאות של גן-נקבי יתר Y-X-X גורם לתופעות נוספות של השמנת יתר, עודף שומנים בדם, סוכרת ועוד.

סימני איילונית הם גם כן מכמה סוגים. חכמים נתנו תיאור של כמה תופעות: מי שאין לה שדיים, שיפולי מעיים, וקולה עבה, ואינה ניכרת בין איש לאישה. סוג אחד נובע מפגם מולד בבלוטות ההפרשה, שגורם להפרשת יתר של הורמוני מין זכריים ולשינויים באיברי המין (אינה ניכרת בין איש לאישה). איילונית היא גם מי שעשויה לסבול מתסמונת טרנר, כאשר יש מחסר בהפרשת הורמוני מין נקביים ומשום כך יש תת-התפתחות של איברי המין הנקביים.

רב הונא ורבי יוחנן חולקים האם צריך שיהיו את כל הסימנים בסריס ובאיילונית (רב הונא) או מספיק סימן אחד (רבי יוחנן). ההלכה היא שמי שיש לו שתי שערות בזקן נחשב כסריס רק אם יש לו את כל הסימנים, אך מי שאין לו שתי שערות נחשב כסריס אפילו בסימן אחד. ויש מי שכותב כי היעדרם של שערות הוא סימן גמור לסריס, ואין כל צורך בסימן אחר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה דן באיסור להתחתן עם נתינים ובחליצה של סריס.

במשנה כתוב: "הנתינים... איסורן איסור עולם". הנתינים הם אנשי גבעון בבנימין, והתלמוד מסביר את השלבים השונים בהתפתחות הגזירה על הגבעונים. בתחילה משה גזר על מעמד מיוחד של חוטבי עצים ושואבי מים (דברים כט, י) שלא לבוא בקהל. לפי המסופר בספר יהושע, הגבעונים כרתו ברית בעורמה עם בני ישראל ויהושע גזר עליהם שיהיו "חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' " (יהושע ט, כז), שלא לבוא בקהל כל עוד בית המקדש קיים ("למזבח ה'").

בספר שמואל (ב, פרק כח) מסופר כי בני הגבעונים דרשו מדוד המלך להוציא להורג שבעה מבניו של שאול המלך כנקמה על שהרג כמה מאנשיהם. למעשה הייתה זו דרישה צודקת לתקן עוול ישן של שאול, אך בשל האכזריות שהייתה כרוכה בקיום דרישה זו – תלייה של צאצאיו הקטנים של שאול – דוד המלך נעזר באורים ותומים לדעת אילו מצאצאי שאול יוצאו להורג, והתפלל על מפיבושת בן שאול. דוד הסכים לדרישת הגבעונים מפני שהבין שהפרת ברית עם הגבעונים על ידי שאול היא חילול השם, ו"מוטב תיעקר אות אחת מן התורה, ולא יתחלל שם שמיים בפרהסיא". למעשה זה היו תוצאות מכריעות במציאות ובהלכה. מבחינה הלכתית דוד המלך הרחיב את הגזירה על הגבעונים גם לזמן שאין המקדש קיים ואין צורך בחוטבי עצים למזבח. מבחינה מעשית, העמים מסביב התפעלו משהמירה על הברית עם הגבעונים, והדבר גרם להם להתגייר ולהיות עבדים של שלמה המלך בבניין המקדש.

גזירת דוד המלך מצביעה על הבדלי האופי בין עם ישראל לגבעונים: "שלושה סימנין יש באומה זו: הרחמנים, הביישניו, וגומלי חסדים". הגבעונים לא גילו רחמנות או חסד, ולכן גזרו עליהם שלא לבוא בקהל. הרמב"ם סבור כי סימן זה הוא גם כלל ש"מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד – חוששין שמא גבעוני הוא ואסור לו לבוא בקהל" (הלכות איסורי ביאה יב, כד).

דיון נוסף בדף זה הוא בחליצת סריס. יש מסורות חלופיות לגבי דבר זה: "אמר רבי יהושע שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאישתו, והסריס לא חולץ ולא חולצין לאישתו, ואין לי לפרש". רבי עקיבא ורבי אליעזר מנסים לפרש את המסורת באמצעות הבדל עקרוני בין שני סוגי סריס. לפי רבי עקיבא, סריס כשר בחליצה אם הוא סריס שהייתה לו שעת הכושר, כלומר, היה בריא ושלם ונפגע בידי אדם, ופסול בחליצה אם לא הייתה לו שעת הכושר והיה סריס-חמה, כלומר, נולד עם מום של חוסר יכולת הולדה. לפי רבי אליעזר סריס אדם פסול בחליצה בגלל שלא ניתן לרפא מום כזה, וסריס-חמה כשר בחליצה בגלל "שיש לו רפואה". התלמוד דן בשיטת רבי עקיבא בעניין זה. לפי רבי עקיבא עונשו של כל איסור לאו הוא כרת, ואסור לייבם ולחלוץ במקרה כזה. עם זאת פצוע דכא יכול לחלוץ מפני שאיסורו לא נובע מקרבת משפחה אלא מפגם פיזי שיש בו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור של גר מצרי ואיסור ממזר.

לפי האמור בתורה איסור גר מצרי הוא עד שלושה דורות. התלמוד מסביר כי מניית הדורות מתחילה מן הדור הראשון של הגרים. גם אם ובנה שהתגיירו יחד, הבן נחשב כבן הדור השני (ולא ראשון) מפני שהכתוב מדגיש את הלידה כנקודת התחלה של מניית הדורות: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה' " (דברים כג, ט).

יש מסורות שונות בשמו של רבי יוחנן על גר מצרי מדור שני עם גיורת מצרית מדור ראשון. מסורת אחת בשמו קובעת כי הצאצא שלהם הוא דור שלישי שמותר לבוא בקהל ה' מפני שהולכים אחרי האב. מסורת אחרת קובעת כי הצאצא נחשב כדור שני מפני שהולכים אחרי האם. השאלה אם הולכים אחרי האב או האם היא משמעותית בכמה תחומים של הלכה, כמו למשל ילדים של ממזר משפחה כנענית שאינם נחשבים ממזרים אלא רק עבדים, ומכאן שהולכים אחרי האם. לעומת זאת, רבי יוחנן קבע כי "באומות הלך אחר הזכר", ועבד כנעני הוא רק מי שאביו כנעני, אך לא מי שאביו משאר האומות. כאשר חושבים על בעיה זו ביחס ל"גר מצרי" הרי שנראה מן הפסוק "אשר יולדו" שהלידה קובעת את מניין הדורות, ולכן הולכים אחרי האם. ואולם, כיוון שקביעה זו לא נאמרת כדבר מוחלט נחלקו גם המפרשים האם מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד הוא שלישי (טור, רמב"ן), או שמצרי שלישי הוא מי ששני הורים מצריים שניים (רמב"ם).

קביעה אחרת משמו של רבי יוחנן היא שבכל מקום שבו יש שני פגמים בגיור - "הלך אחר פגום שבשניהם". כלומר, אם עמוני נשא מצרית ונולד להם בן – הוא נחשב כעמוני (שאסור תמיד) ולא כמצרי (שמותר לאחר שלושה דורות); ואם נולדה בת – היא נחשבת כמצרית (ולא כעמונית שמותרת מיד).

בתורה נאמר "לא יבוא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'" (דברים כג, ג). ניסוח זה דומה להמשך הכתובים: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם" (שם, ד). בשל הדמיון בפסוקי המקרא של איסור ממזר ואיסור עמוני ומואב, יש מי מן האמוראים שסבור כי ההיתר של עמונית ומואבית חל גם על ממזרת שמותרת לישראל לאחר עשרה דורות. ואולם, נדמה כי התנאים מחזיקים בעמדה שלא מבדילה בין ממזר לממזרת, כנאמר במשנה: "הממזרים...איסורן איסור עולם, אחד זכרים ואחד נקבות". בתלמוד מוסבר כי ברוב המקרים השאלה הזו היא כלל לא מעשית, מפני שממזרים לא ממשיכים לחיות יותר מכמה דורות. הסיבה לכך היא שרוב האנשים הכשרים נמנעים מלהתחתן וכך נקטעת ההמשכיות הטבעית, אך ייתכן כי הדבר קשור לעובדה שהם נטמעים בציבור לאחר זמן ולא יודעים שהם ממזרים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה דן בגר עמוני מואבי ומצרי, ובהיתר של גיורת עמונית לכהן.

בתורה כתוב כי עמוני ומואבי אסורים בקהל ה'. לשון הכתוב מדגישה כי עמוני ומואבי בלשון זכר אסור בקהל ה' ולמדו מכאן כי עמונית ומואבית מותרות להתגייר. יש מי שרוצה ללמוד זאת מסופו של הפסוק "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" האוסר רק את הגברים שלא קידמו במים. פסיקת ההלכה בעניין נשים אלו חשובה במיוחד למלכי בית דוד, מפני שמוצאו של דוד מרות המואביה, ומוצאו של רחבעם מנעמה העמונית. מסופר במדרש שמופיע בתלמוד על עמשא בן יתר שחגר את חרבו ואמר "כל מי שאינו שומע הלכה זו – ידקר בחרב". איום זה בא כנגד ערעור פוליטי על מלכות דוד בשל מוצאו המשפחתי.

בתלמוד מוצגת מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן האם בת גר עמוני ובת מצרי שני (דור שלישי של מצריים מותר) מותרת להתחתן עם כהן. ריש לקיש סבור כי היא פסולה לכהן ולומדים זאת מבניין אב מאיסור כהן גדול באלמנה ומאיסור חלל. שני האיסורים הללו חלים רק על מיעוט של האנשים (כהנים), והצאצא פסול לכהונה. רבי יוחנן לעומת זאת סבור שהיא כשרה לכהונה. רבי יוחנן מסביר כי במקרה שבו אין ספק שמוצאה מגרים עמונים – "גיורת מִכנה" (מן הכן, היסוד) אין כל ספק שהיא כשרה לכהונה. החידוש הוא שאפילו אם גר עמוני התחתן עם בת ישראל, ונולדה להם בת, היא נחשבת כעמונית שמותרת לכהונה. דבר זה רמוז גם כן בפסוקי איסור אלמנה לכהן גדול שם נכתב "כי אם בתולה מעמיו יקח אישה" – הביטוי "מעמיו" מתייחס לאישה ישראלית, אך רמוז בו גם שכל סוג של גיורת עמונית ומואבית מותרת לכהן גדול.

גר מצרי וגר אדומי אסורים במשך שלושה דורות לאחר הגיור (המתגייר עצמו נחשב דור ראשון), אך יש מחלוקת האם הדבר נכון גם לגבי נשים. רבי שמעון אומר כי הנקבות של גר מצרי ואדומי מותרות מיד, ומסביר שבפסוק נאמר "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כג, ט), ומכאן שדווקא בנים צריכים להמתין עד הדור השלישי. רבי יהודה חולק על כך וסובר כי "הכתוב תלאן בלידה" ("אשר יולדו") ואין הבדל בין זכר לנקבה בעניין זה. שיטתו של רבי יהודה ש"הכתוב תלאן בלידה" היא מסקנה הכרחית משיטתו בעניין גרים בכלל. הוא סבור שקהל גרים הוא קהל ה', ולכן אסור להתחתן עם אדם שלא יכול לבוא בקהל ה' (ממזר, גר מצרי, גר עמוני). אם גיורת מצרית מותרת מיד לישראל, היא נחשבת כקהל ה' ולא תוכל להתחתן עם מצרי, ואז לא יוכל להיות דור שלישי של גרים מצריים לעולם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה דן בהגדרת פצוע דכא, ובאיסור עמוני, מואבי, אדומי ומצרי.

אם הפציעה של פצוע דכא או כרות שפכה אינה חמורה מדי והוא יכול להתרפא הוא נחשב "פסול שחוזר להכשירו", ומותר לו לבוא בקהל. התלמוד דן בסוגים שונים של פציעות, בדיקות וטיפולים רפואיים שניתן לתת לאדם שנפצע באיבר זה, ומגדיר איזו פגיעה יכולה להתרפא באופן מלא.

דיון אחר בדף זה הוא על "פצוע דכא כהן". לפי ההלכה פצוע דכא מותר להתחתן עם גיורת ומשוחררת מפני שהם לא נחשבים קהל ה'. כמו כן, אסור לאדם מישראל להתחתן עם נתינה, גויה משבעת עממים שהתגיירה, מפני שבימי משה ויהושע גזרו גזירה שלא להתחתן עם עמי הארץ הכנענים אף אם יתגיירו בגלל הפסוק "לא תתחתן בם" (דברים ז, ג), אבל חכמים התירו לפצוע דכא להתחתן עם נתינה, והנימוק לכך הוא שהוא כבר לא קדוש בקדושה של קהל ה'. לפי הסבר זה גם פצוע דכא כהן מותר להתחתן בנתינה מפני שהוא איבד את קדושת הכהונה כאשר הפך לפצוע-דכא.

בדף זה דנים באיסור עמוני ומואבי ובאיסור אדומי ומצרי. בתורה נאמר "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ג-ד). בהמשך אותה פרשה נאמר "לא תתעב אדומי... לא תתעב מצרי. בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא בקהל ה'" (שם, ח-ט). יש מסורת לפיה בתורה נכתב עמוני ומואבי בלשון זכר, על מנת להדגיש שרק הגברים לא יכולים להתגייר, ואילו עמונית ומואבית יכולות להתגייר. לגבי אדומי ומצרי יש מחלוקת: חכמים סבורים כי גם הנשים אסורות לפני הדור השלישי, ורבי שמעון סבור כי הן מותרות מיד.

הדיון על נישואים לגרים של עמים אלו קשור בכמה סיפורים חשובים במקרא ובכתובים. הגיור של רות המואביה, סבתו של דוד המלך, תקף רק לפי המסורת שאיסור עמוני ומואבי הוא של גרות גברים בלבד. מסתבר כי היו מי שערערו על כך, וביקשו לדעת מה ההבדל בין מסורת זו לבין איסור מצרי ואדומי, שם לא הותרו הנשים. לפי המדרש זו הייתה שאלתו של דואג (האדומי!) לאבנר בן נר, שר צבא שאול, ותשובתו הייתה שבעמוני ומואבי נכתבה סיבה מפורשת "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", ומכאן שהאיסור הוא רק על הגברים שלא קידמו בלחם ומים ולא על הנשים שנשארו בבית. דיון זה מתפרס גם למעמדו של בנו של דוד, שלמה המלך, שהתחתן עם בת-פרעה למרות שהדבר אסור לפי ההלכה. התלמוד מסביר כי כפי הנראה הם לא ממש התחתנו, אלא רק כרתו ביניהם ברית. מעמדם של בני גרים ממוצא מצרי היה נושא של דיון מעשי גם בתקופת התנאים, ואנו מוצאים כי רבי יהודה מוסר משמו של "מנימין הגר המצרי" הלכות שונות בעניין גר מצרי

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה דן בטהרה למעשר, תרומה וקודשים, ובהגדרתם של פצוע-דכא וכרות שפכה.

בתורה נאמר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" (ויקרא כב, ד). פירוש המילים "עד אשר יטהר" תלוי בהבנת הטומאה של הכהן. בדף הקודם הסביר רבי ישמעאל כי מדובר בכהן שלא חייב להביא קרבן כדי לכפר על עצמו אלא בטהרה רגילה. בדף זה מובאת עמדת תנא החולק על רבי ישמעאל וסבור כי בפסוק מדובר על טהרה וכפרה של קרבן. תנא זה מסביר כי התורה חזרה על הרעיון לפיו הקרבן מכפר הן לגבי יולדת והן לגבי זב מפני שבכל אחד מהם יש צד ייחוד: היולדת טמאה לאורך זמן גדול יותר מכל טומאה אחרת, וטומאת זב שהיא טומאה מוחלטת בכל שלביה, שלא כמו יולדת שמותרת לבעלה לאחר זמן מסוים.

בתורה נאמר "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב). פצוע דכא וכרות שפכה הם מי שלא יכולים להוליד בעקבות פגיעה באברי ההולדה שלהם. פגיעה שכזו יכולה להיות כריתה מלאה או חלקית, פציעה, חיסרון או נקב ומעיכה של האיבר. דף זה דן בהגדרה של הפגיעה האסורה באיבר. הנחה יסודית היא שהאיסור חל על כל פגיעה באיבר, בצינורות הזרע או באשכים שנעשתה בידי אדם. אדם שנולד עם בעיה גנטית של חוסר-אפשרות להוליד נחשב כ"סריס חמה", ולא חל עליו איסור זה. אם הסירוס קרה מחמת מחלה, הרמב"ם סבור כי הדבר נחשב כאילו נולד כך ומותר, ואילו רש"י והרא"ש סבורים כי הדבר נחשב בידי אדם ואסור.

התלמוד דן בפירוש המילים "פצוע דכא וכרות שפכה": כיצד יודעים שהכוונה היא לפגיעה באיברי ההולדה ולא לפגיעה אחרת? הפירושים השונים מסבירים כי המילים הללו מתאימות דווקא לתיאור איברי ההולדה ולא לאיברים אחרים בגוף, והמסקנה בעניין זה היא שפסוק זה כתוב סמוך ל"ללא יבוא ממזר בקהל ה'", ומסמיכות הדברים לומדים כי כמו שהממזרות היא רק תוצאה של הולדה אסורה, גם האיסור של פצוע דכא וכרות שפכה קשור בדרך כלשהי להולדה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה ממשיך לעסוק באיסור ערל במעשר שני ואיסור טמא בתרומה.

בפסוקי פרשת פסח חוזרת המילה "ממנו" שלוש פעמים: "אל תאכלו ממנו נא...לא תותירו ממנו ...והנותר ממנו" (שמות יב, ט-י). גם בפסוקי פרשת וידוי מעשרות חוזרת המילה "ממנו" שלוש פעמים: "לא אכלתי באוני ממנו, ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו, יד). רבי יצחק לומד בגזירה שווה מהמילה "ממנו" האמורה בפסח ו"ממנו" במעשר-שני, שערל שאסור בפסח - אסור גם במעשר שני.

ההדגשה של "ממנו" מלמדת דינים שונים. בפסח לומדים כי איסור נותר של קרבן פסח אינו מוחלט, ואפשר לשרוף את חלקי הקרבן שנותרו. במעשר שני לומדים כי מותר לסוך שמן של מעשר שני שנטמא, מפני שהפסוק מדגיש כי האיסור הוא דווקא לטמא מעשר במת, אך אם מדובר בפעולה שעושים אותה גם לחי וגם למת כמו סיכה – הדבר מותר.

במשנה נאמר כי הטמאים אסורים בתרומה. מתי בדיוק מפסיק אדם להיות טמא? האמורא רב חסדא שם לב כי בתורה מופיעים שלושה פסוקים שמתייחסים לטהרה: "ולא יאכל מן הקודשים כי אם רחץ בשרו במים" (ויקרא כב, ו), "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקודשים" (שם, ז), וכפר עליה הכהן וטהרה" (שם יב, ז). האם הטהרה תלויה בטבילה, בשקיעת השמש, או בכפרה (הקרבת קרבן)? לפי ההסבר שמופיע בתלמוד כל אחת מדרישות הטהרה קשורה לתחום אחר – אכילת מעשר שני תלויה בטבילה, אכילת תרומה בשקיעת השמש, ואכילת קודשים בהקרבת קרבן.

על חלוקה זו של הפסוקים התלמוד מקשה: מניין יודעים כי טהרה לאכילת קודשים תלויה בהקרבת קרבן-כפרה, בעוד שאכילת תרומה תלויה רק בשקיעה, והאם לא ייתכן כי הדברים הפוכים? לשאלה זו עונה התלמוד כי העונש על אכילת קודשים בטומאה הוא חמור יותר, ולכן דינם חמור יותר וצריך להמתין עד הקרבת הקרבן. הסבר אחר הוא שבעניין קודשים כתוב "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט), כלומר, כל סוג של טומאה בקודשים הוא חמור יותר. דבר דומה אפשר לראות בפסוק "וכפר עליה הכהן וטהרה" בפרשת יולדת, שהטהרה מושלמת רק לאחר הקרבת קרבן, והאישה אסורה בקדשים כל עוד לא הקריבה קרבן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה דן בהלכות מעשר שני.

הדיון הפותח את הדף (וממשיך אל הדף הבא) הוא האם ערל יכול לאכול מעשר-שני. הדיון מבוסס על המשנה במסכת ביכורים (פרק ב, א-ד) שמשווה בין הלכות תרומה, ביכורים ומעשר. התלמוד מסביר כי המשנה שם ציינה רק חלק מההבדלים בין השלושה, ואי אפשר להסיק ממנה על איסור של ערל לאכול במעשר כפי שיש איסור לערל לאכול בתרומה. 

בספר דברים כתוב כי יש מצווה להתוודות לפני ה' (וידוי מעשרות) לאחר שמפרישים את כל מתנות זרע הארץ (ביעור מעשרות). נוסח וידוי זה כתוב בתורה, ומן האמור שם ניתן ללמוד הלכות שונות על המעשר. מן הפסוק "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו, יד) מסיקים כי מעשר אסור לאונן [=מי שחייב באבלות מן התורה]. מן הפסוק "לא נתתי ממנו למת" (שם) לומדים כי אסור לטמא את המעשר, ומן הפסוק "ולא בערתי ממנו בטמא" (שם) מבינים כי אסור ליהנות משריפת מעשר שנטמא. 

נוסף לאיסורים אלו, כאשר האדם טמא אסור לו לאכול מעשר, לפי האמור בתורה על טומאת שרץ "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקודשים" (ויקרא כב, ו). כאשר המעשר עצמו טמא, אסור לאכול ממנו, מפני שהתורה התירה לאכול רק פסולי מוקדשין (קרבנות שהוקדשו ונפסלו) בטומאה "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" (דברים טו, כב). איסור זה איננו לאו שחייבים עליו מלקות אלא איסור עשה, מפני שהפסוק שאוסר זאת מנוסח בצורה חיובית - "תאכלנו הטמא והטהור". מן הפסוק מסיקים כי הדבר נכון גם על תרומה טמאה.  

התלמוד מתלבט כיצד לפרש את הפסוק "לא בערתי ממנו בטמא" בפרשת ווידוי מעשרות. הפסוק מדגיש כי האיסור הוא על מעשר ("ממנו") והשאלה היא לאיזה עוד תחומים ניתן להרחיב את האיסור. אפשרות אחת היא שיש איסור לבער קודש טמא, ואפשרות אחרת היא שהאיסור הוא לבער תרומה טמאה. ההכרעה היא שאיסור הנאה משריפה חל גם על קודש טמא בגלל שיש עונש כרת על אכילת קודש טמא. האיסור לא חל על תרומה ולכן מותר לכהן לשרוף תרומה טמאה וליהנות ממנה, כגון תרומת שמן טמא שמדליק ממנו נר.   

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

 

דף זה עוסק בהגדרת ערלות.

 
אדם נימול שמשך את עורלתו יכול לאכול בתרומה, למרות שהוא נראה ערל. האם הוא חייב למול שוב? רבי יהודה סובר כי יש סכנה למול שוב, אך חכמים סבורים כי "הרבה מלו בימי בן כוזיבא והולידו בנים בנות". בן כוזיבא הוא כפי הנראה בר כוכבא. אחת הסיבות למרד בר כוכבא הייתה פקודה של הקיסר אדריאנוס (בשנת 130) שאסרה על קיום ברית מילה. פקודה זו, שכנראה לא כוונה מתחילה כנגד היהודים, עוררה התמרמרות רבה. אולם, מן האמור כאן ניתן ללמוד כי היו גם אנשים שמחמת לחץ השלטונות משכו את עורלתם, ולאחר מכן, במלכותו של בר כוכבא, שבו ומלו את עצמם.    

החובה של "משוך" למול את עצמו היא לא מן התורה, אך חכמים הרחיבו את חובת המילה על סמך הפסוק "את בריתי הפר" (בראשית יז, יד). המצב של המשוך דומה למצבו של הטומטום. המשוך נראה כמו ערל, והטומטום הוא אדם שאיננו יודעים מה מינו הביולוגי מכיוון שאיבריו לא התפתחו. ההלכה מחמירה על טומטום להיחשב כספק-ערל שלא יכול לאכול בתרומה, אך טומטום כהן מאכיל את אישתו ואת עבדיו בתרומה.
שאלה צדדית שעולה אגב הדיון במשוך היא על מילה שלא בזמנה. מילה שלא בזמנה היא מילה של כל מי שלא מלו אותו בגיל שמונה ימים – משוך, מי שנולד מהול, גר, וקטן שלא נימול בזמן. יש מי שסבור כי מותר לערוך מילה שלא בזמנה ביום ובלילה, אך ההלכה היא שמלים אותם דווקא ביום מפני שהכתוב מדגיש את המילה "וביום". הדגשה זו מופיעה במדרש ההלכה (תורת כהנים שמיני א, א), אך רבי יוחנן קיבל אותה מרבי אלעזר בן-פדת, ולאחר שריש לקיש תלמידו סיפר לו כי כתוב כך במדרש ההלכה הוא למד את מדרש "תורת כהנים" בשלושה ימים. באגרת רב שרירא גאון מוסבר כי מדרשי ההלכה לא נתפשט לימודם כמו לימוד המשנה, עד שאפילו חכם כמו רבי יוחנן לא היה בקי בה. מדרש הלכה זה נחשב קשה ומסובך, והזמן הקצר שלמד בו ר' יוחנן מסביר את גדלותו בתורה. 

 רבי אלעזר סבור ש"ערל שהזה [מי אפר פרה-אדומה על טמא-מת] – הזאתו כשרה". רבי עקיבא לא מסכים עם הלכה זו מפני שלדעתו ערל הוא כמו טמא, וברור כי טמא לא יכול להזות מים טהורים. רבי אלעזר סבור כי הערל הוא כמו טבול-יום, מי שנטמא, טבל וממתין לשקיעת החמה כדי להיחשב טהור לגמרי. לטבול יום מותר להזות מי פרה מפני שכתוב בתורה "והזה הטהור על הטמא" (במדבר יט, יט), ומכאן שהטהור הוא לא טהור מוחלט אלא טהור יחסית לטמא-מת. ההלכה היא כרבי אלעזר. אגב עניינים אלו נידון גם מעמדם של אישה, קטן ואנדרוגינוס באסיפת אפר מי הפרה ומתן מים על אפר מי חטאת של פרה אדומה ("קידוש").   


 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בערלות בהלכה ובאגדה.

בפסוקי קרבן פסח כתוב: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מח) ו"כל ערל לא יאכל בו" (שם, מה). התלמוד מסביר כי יש צורך בשני הפסוקים: הערל הוא מאוס מבחינה פיזית, אך ייתכן שליבו לשמיים (כוונתו היא לקיים את המצוות), בעוד שבן הנכר הוא שלם מבחינה פיזית אך ליבו לא מכוון לשמיים. רבי עקיבא מרחיב את איסור הערלות גם למצבים אחרים: ערבי או גבעוני שמלו אינם נחשבים כמהולים לאכילת פסח. כמו כן, גר שמל ולא טבל לא השלים את תהליך גרותו ולא אוכל קרבן פסח; וילד קטן שנולד כשהוא מהול וצריך הטפת דם ברית, איננו אוכל קרבן-פסח.

האם תינוק קטן נחשב ערל? הבעיה המעשית היא האם אפשר לסוך תינוק בתרומה, והאם הוא מונע מאביו לאכול בפסח כי כל בני הבית צריכים להיות נימולים בשעת הקרבת הקרבן. רבא סבור כי במצב רגיל אי אפשר לומר כי ערלות שלא בזמנה היא ערלות, מפני שהוא עוד לא חייב להיות נימול. המצב שבו תינוק נחשב ערל הוא כאשר הוא כבר בן שמונה ימים אך בשל מחלה כלשהי לא מלו אותו, והוא הבריא כעת. אם הוא הבריא לגמרי בשעת אכילת הפסח או הכנת קורבן פסח, הוא נחשב כערל ולכן הוא מונע את אביו מלאכול פסח. 

דיון אחר בתלמוד הוא על ברית המילה שנזכרת בספר יהושע. יהושע נתבקש למול שוב את העם לפני קורבן פסח (ה, ב), והתלמוד מסביר כי חלק מעור העורלה לא הוסר לחלוטין (פריעה), ולכן היה צורך להשלים את תהליך המילה. התלמוד מבהיר שבמדבר לא מלו, מפני שהלכו בדרך כל הזמן, וחששו שמא הדבר יחליש את כוחם. דיון זה מלמד גם על הלכה אחרת - ערל יכול להיטמא מטומאת מת, כיוון שיהושע מל את העם בזמן שהיו בתהליך של טהרה מטומאת מת על מנת לאכול קרבן פסח. 
  

 


.                                                                                 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק באכילת ערל בתרומה. 

לפי המשנה כהן ערל לא אוכל בתרומה. בתורה לא נאמר שערל לא אוכל בתרומה, ולמדו זאת מכך שנאמר בקרבן פסח "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח), ומגזירה שווה בין "תושב ושכיר" שנאמר בפסח (שם, מה) ובתרומה (ויקרא כב, י) ולפיכך גם בין הלכות פסח להלכות אכילה בתרומה. 

הרעיון היסודי בלימוד גזירה שווה הוא שאם מופיעה מילה זהה בשני כתובים, היא משמשת כסימן שיש קשר בין הכתובים הללו. עם זאת ברור כי מספר המילים הזהות בכתובים הוא גדול מאוד, ואי אפשר ללמוד בדרך זו בצורה חופשית לגמרי: "ובגזירה שווה הצריכו בו קבלה מפורשת, מפני שהוא דבר שיכול אדם לדרוש בו כל היום ולסתור בו כל דיני התורה. כי התיבות יכפלו בתורה כמה פעמים אי אפשר לספר גדול להיות כולו במילות מחודשות". (הרמב"ן בהשגות לספר המצוות של הרמב"ם שורש ב).

אחת ההגבלות הבסיסיות היא שאין אדם דורש גזירה שווה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבותיו. אולם נראים הדברים שלא היתה מסורת ודאית לגבי כל המילים שנועדו לגזירה שווה, וכן אל היה ברור מה בדיוק יש לדרוש בכל מקרה. משום כך הוסיפו אמצעי ביקורת אחר – את ה"מופנה", כלומר שהכתובים המשמשים לגזירה שווה הם מיותרים לעניינם, ואם שניהם מיותרים  יש מקום לומר שלא באו אלא לשם הגזירה שווה. אלא שנחלקו תנאים לגבי גזירה שווה המופנה רק מצד אחד: האם יש ללמוד ממנה, והאם ניתן להשיב – להשיג על לימוד זה. 

אחת הבעיות שמטרידות את התלמוד בדף זה היא כיצד להגביל את הלימוד מקרבן פסל, כך שלא יכלול הלכות אחרות של קרבן פסח, כמו למשל האיסור לאכול קרבן פסח בזמן אבלות, או האיסור לאכול קרבן פסח כאשר בניו או עבדיו לא נימולו. התלמוד מבהיר כי בפסוקי קרבן פסח חוזרת כמה פעמים המילה "בו" כדי לציין כי קרבן הפסח הוא מיוחד בהלכותיו. מצד שני, התלמוד מדגיש כי מצוות המילה היא דרישה הלכתית יסודית ומקיפה, מפני שמדובר במעשה גופני, ויש עונש חמור של כרת על אי עשייתו, ונוסף על כך, אברהם אבינו נצטווה בו קודם למתן תורה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בהגדרת "זרע" ("וזרע אין לה") שמאכיל בתרומה.

בדף הקודם הוצגה דעת תנא קמא שאדם "פסול" שבא על אישה פוסל אותה מלאכול בתרומה. רבי יוסי סבר ש"כל זרעו פסול – פוסל", ורבן שמעון בן גמליאל הגדיר זאת "כל שאתה נושא בתו – אתה נושא אלמנתו". בדף זה מסביר התלמוד שההבדל בין הדעות הוא הבנת איסור כהן גדול באלמנה. מן הפסוק "ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, טו) לומדים כי כהן גדול מחלל את האלמנה ואת זרעו. תנא קמא סבור כי פסול אכילה מתרומה הוא בכל ביאה שיש בה עבירה. רבי יוסי סבור כי הדור השני של גר מצרי או גר אדומי נחשבים כפסולים, אך בניהם אינם פסולים לישראל, ולכן הם לא פוסלים מתרומה. רבן שמעון בן גמליאל סבור שכל הזרע צריך להיות פסול, ולכן גר עמוני שבא על אישה לא פסל אותה מתרומה, כי בת גר עמוני או מואבי מותרת לישראל. 

במשנה נקבע כי אונס, מפתה או שוטה שבאו על אישה לא פסלו מאכילה בתרומה, ואם הם כוהנים לא מאכילים אותה בתרומה. אם נולד ילד בביאה זו – האם אוכלת בתרומה (אם האב הוא כהן), או נפסלת מאכילה בתרומה (אם האב הוא ישראל). באופן כללי, כל ילד שבא מביאה אסורה יכול להאכיל את אמו בתרומה, חוץ מילד שבא מעבד. ילד כזה איננו נחשב ממש כילדו של אביו והוא לא משפיע על אכילה או פסול מתרומה. המשנה מסבירה כי יכול להיות מצב מוזר של אישה שהתחתנה עם כהן, ונולד לה נכד-ממזר, ובזכותו היא ממשיכה לאכול בתרומה. לעומת זאת, נכד כהן-גדול עשוי לפעמים לפסול את סבתו שהתחתנה עם ישראל מלאכול בתרומה, מפני שהוא נחשב זרע מבעל ישראלי. 
בת כהן שהתחתנה עם ישראל ומת בעלה - והיא ספק מעוברת - יכולה לאכול בתרומה בארבעים הימים הראשונים לאחר מותו, כי אז העובר נחשב כ"מיא בעלמא" [=מים בלבד]. חכמים קבעו גבול מסוים שממנו והלאה העובר נחשב כבריה עצמאית ואנושית. הזמן של ארבעים יום בהתפתחות העובר מקביל לשלב שבו צורת העובר אינה מזכירה עוד עוברים של יצורים אחרים, ויש לו כבר דמות אדם, והוא נראה אנושי למראית-עין, אם כי עדיין קטן ובלתי מפותח. 

במשנה אמרו כי ילד מאונס פוסל או מאכיל בתרומה. הלכה זו עוזרת לדון במצבים מורכבים בהם ארוסה התעברה, ולא ברור האם הילד הוא של הארוס או של אדם אחר. רב סבור כי הולד ממזר, ושמואל סבור כי הולד שתוקי (ספק-ממזר, שמשתיקים אותו כשמדבר על אביו). התלמוד מתלבט מה בדיוק הסיטואציה עליה חלקו רב ושמואל, והאם מדובר במצב בו היה חשד שעוד אנשים באו עליה מלבד הארוס. ההלכה בעניין זה היא מורכבת, ובאופן כללי נפסק כשמואל שהולד הוא ספק ממזר אם לא יודעים שהארוס בא עליה.     

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בפסול בת כהן או בת ישראל באכילת תרומה.

במשנה (בדף הקודם) נאמר: "העובר, והיבם, והאירוסין, והחרש, ובן תשע שנים ויום אחד – פוסלין [=מאכילת אישה תרומה] ולא מאכילין [=את העבדים]". התלמוד מסביר כי קביעה זו נכונה הן על בת כהן לישראל והן על בת ישראל לכהן, שאף אחת מהן לא אוכלת בתרומה.
משמעות הדברים ביחס לכל אחד מהמנויים ברשימה: 

עובר - בת כהן מעוברת מישראל לא אוכלת בתרומה מפני שהעובר שלה הוא ישראל, ואם היא מעוברת מכהן היא לא אוכלת כי רק ילד ממשי מאכיל.  

יבם - בת כהן שממתינה ליבום מישראל לא אוכלת מפני שהיא לא שבה אל בית אביה אלא אל היבם. שומרת יבם בת ישראל שממתינה ליבום מכהן לא נחשבת קניינו של הכהן. 

אירוסין – בת כהן שהתארסה לישראל לא אוכלת מפני שהיא קנויה לישראל. בת ישראל שהתארסה עם כהן לא אוכלת מפני שחוששים שהיא תאכיל גם את בני משפחתה את התרומה.
 
חרש – בת כהן לישראל לא אוכלת בתרומה מפני שחכמים תיקנו שאפשר להתחתן עם חרש. בת ישראל לכהן לא אוכלת בתרומה מפני שהיא לא קניינו של בעלה לגמרי. 

 בן תשע שנים ויום אחד – מקרה זה לא ברור. אביי מציע כי מדובר ביבם בן תשע שנים שביאתו נחשבת כמו קידושין. רבא מציע כי מדובר בבן תשע שנים של מי שפסולים להתחתן עם ישראל. 

אגב הדיון בבן תשע שנים עולה הבעיה הכללית של אדם פסול שבא על כוהנת, לויה וישראלית  - שלא אוכלות עוד בתרומה. מי שפסולים להתחתן עם ישראל הם גר עמוני, מואבי, מצרי, אדומי, כותי, נתין, חלל וממזר. הלכה זו נלמדת מן הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (ויקרא כב, יב). לפי הפשט הפסוק מתייחס לבת כהן שהתחתנה עם ישראל (שהוא זר לכהונה), אך אפשר להרחיב את הפסוק גם לכל בנות ישראל. לפי פירוש זה הביטוי "ובת" - שחוזר פעמיים בפרשה של פסול בת כהן - מתייחס לבת ישראל שנפסלת מאכילה בתרומה (אם התחתנה עם כהן או שיש לה בן מכהן), והביטוי "זר" בפסוק מציין אדם פסול. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בעובר של אשת-כהן.

במשנה מובא דינה של אשת כהן מעוברת באכילת תרומה לאחר בעלה הכהן נפטר. מן התורה אפשר להסיק כי ישראלית שיש לה צאצאים מכהן יכולה להמשיך לאכול בתרומה גם אחרי מותו. השאלה היא האם העובר הוא כמו ילד רגיל, והאם עבדי האישה אוכלים בזכות העובר בתרומה. לשאלה זו יש שני צדדים, שהרי מצד אחד, העובר הוא זה שמעניק לעבדים זכות לאכול בתרומה, ומצד שני הם אוכלים את חלקו בתרומה בשעה שהוא לא יכול לאכול. העובר ממלא אפוא שני תפקידים: הוא גם מעניק זכות עתידית לאכול בתרומה אך הוא גם בעל זכאות לירושה, ולעיתים יוצא כי התפקיד האחד בא על חשבון התפקיד השני. שיטת רבי יוסי במשנה היא שהעבדים לא יאכלו בתרומה מפני שהעובר פוסל ולא מאכיל, כלומר, הוא פוסל בת-כהן מלאכול בתרומת בית אביה (ראה ויקרא כב, יג), ולא מאכיל אנשים מכוחו. 

בתוספתא (יבמות ט, א) מוצג מקרה מסובך יותר של אשת כהן מעוברת שיש לה כבר ילדים מבעלה שנפטר. רבי יוסי סבור כי במקרה כזה יש להבדיל בין עבדי מלוג של האישה שאוכלים בתרומה (מכוח הילדים), לעבדי צאן-ברזל של הבעל שלא יכולים לאכול בשל חלקו של העובר בתרומה. רבי שמעון סבור כי אם יש בנים, העבדים אוכלים מכוחם, אך אם יש רק בנות, העבדים לא יאכלו מפני שהעובר העתידי עשוי להיות זכר. סיבת ההבדל היא שבנים יכולים לחלק את הנכסים גם לעובר עוד לפני שנולד והוא לא יכול לפסול אותם, אך בנות לא יורשות בכלל אם יש עובר זכר. 

עמדה נוספת בעניין זה היא דעת רבי ישמעאל ברבי יוסי שמבדיל בין בת לבן באופן שונה. לשיטתו, אם יש בת, העובר מאכיל את העבדים, ואם יש בן, העובר לא מאכיל. הדברים מבוססים על תקנה מיוחדת על נכסים מועטים של האב, שהבת ניזונה מהם, והבן לא זכאי להם. תקנה זו חלה רק על בנות, ולכן מינו של העובר לא ישנה שום דבר. ואולם יש מסבירים כי רבי ישמעאל ברבי יוסי סבור באופן עקרוני כדעת רבי יוסי, והחלוקה בין בת לבן היא לא בין שני צאצאים, אלא בין האם שמאכילה את עבדי מלוג שלה, לבין העובר שלא מאכיל את עבדי צאן ברזל שיהיו שייכים לו בעתיד.    

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק באכילת תרומה של עבדי אשת כהן, ובקניינה של האישה.

לפי התורה כהן מאכיל בתרומה את עבדיו: "וכהן כי יקנה נפש קניין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא). המשנה מתייחסת לאכילה בתרומה של שני סוגי עבדים: עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל (ראה ברש"י הסבר על המושגים "צאן ברזל" ו"מלוג"). עבדי מלוג הם עבדים של האישה שהבעל יכול ליהנות ממעשיהם, אך אין לו אחריות ממונית עליהם; ועבדי צאן-ברזל הם עבדי האישה שהבעל לקח על עצמו אחריות ממונית כלפיהם. בנישואין רגילים של כהן עבדי מלוג וצאן-ברזל של האישה אוכלים בתרומה. בנישואין אסורים של כהן עם גרושה, או כהן גדול עם אלמנה, עבדי מלוג לא אוכלים בתרומה מפני שהם רכושה של האישה, אך עבדי צאן-ברזל אוכלים בתרומה מפני שהאחריות שהבעל לקח עליהם הופכת אותם לרכושו במובן מסוים. 

האבחנה בין עבדי מלוג ועבדי צאן-ברזל אינה ברורה לגמרי, שהרי אם קניין כספו של הכהן כולל גם את קניינה של אשתו, ניתן לצפות שכל עבד שלה יאכל בתרומה. האמוראים מציעים כמה כיווני הסבר. רבינא מציע ניסוח מחודש של כלל קנייני האומר שמי שאוכל בעצמו יכול להאכיל; אישה זו לא אוכלת בתרומה, ולכן גם קניין כספה (שהוא קניין כספו של בעלה) לא אוכל בתרומה. רבא מסביר כי לפי דין התורה כל סוגי העבדים אוכלים, אך חכמים גזרו על אכילת תרומה של עבדי מלוג בנישואין אסורים כדי שהאישה לא תמהר להתגרש מבעלה. רב אשי מסביר כי קיים חשש שתאכיל את העבדים הללו גם לאחר מות בעלה, שאז הקניין שלו בטל. 

הגדרת חובת האחריות של הבעל על נכסי האישה תלויה בכמה גורמים. מה דינם של חפצים שנרשמו בחוזה הכתובה לפי הערכת שווי מסוים ("המכנסת שום לבעלה"), והבעל קיבל עליהם אחריות כנכסי צאן ברזל? ויכוח שכיח בין בני זוג שהתגרשו הוא שהאישה אומרת כי היא רוצה את החפצים עצמם, והבעל טוען כנגדה כי הוא מוכן לשלם את תמורתם, אך החפצים יישארו אצלו. רב יהודה סובר כי ההלכה תומכת בטענתה של האישה מפני "שבח בית אביה", כלומר: הם ניתנו לאישה מאביה על מנת שהיא עצמה תשתמש בהם, ולכן עליהם לחזור לידיה. רב אמי סבור כי כיוון שהבעל חייב באחריות כוללת על החפצים הללו, הוא זכאי לקבל אותם ולשלם את שוויים. ההלכה היא כרב יהודה, מפני ש"שבח בית אביה" הוא עיקרון חשוב עד כדי כך שבמקרים מסוימים האישה צריכה לשלם לבעלה על חפצים שעלה ערכם כדי להשיב את החפצים עצמם אל בית אביה.    

   


 
  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה דן במצוות פריה ורביה.

במשנה נאמר: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האישה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר "ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו" (בראשית א, כח)". הסוגיה מסבירה כי דעת תנא קמא קשורה בכך שבהמשך אותו פסוק כתוב "וכבשוה", ומכאן שרק האיש שנוהג להשתתף במלחמה ולכבוש – מצווה על פריה ורביה. 

התלמוד מספר על יהודית, אשתו של רבי חייא שילדה בצער ובקושי שני זוגות תאומים – זוג בנים וזוג בנות, והלידה של הבנים הייתה קשה מפני שהם נולדו בהפרש של חודשיים זה מזה. היא שאלה את בעלה האם נשים מצוות על פריה ורביה, וכאשר ענה לא שאין להן מצווה בכך, היא שתתה שיקוי שגרם לה לחוסר פוריות, כך שלא תיכנס שוב להריון. רבי חייא הצטער על כך שלא יהיו לו עוד ילדים. לנשים מסוימות יש נטייה תורשתית ללידת תאומים, ויש סבירות שאישה תלד כמה פעמים זוגות תאומים. מסיבה זו, ובפרט בשך הפרש הזמן בעת הלידה, מובן מדוע חששה אשת ר' חייא מהריון נוסף. 

התלמוד דן באישה שמבקש להתגרש מבעלה כי היא טוענת שסיבת העקרות קשורה בבעל: "אינו יורה כחץ" [=זרע חלש]. מבחינת האפשרות של הזרע להפרות את האישה, אין משמעות לשאלה כיצד יוצא הזרע, אולם ייתכן כי יש סיבוך אחר, שגורם לסיכויי ההריון להיות בפועל נמוכים יותר. ההלכה היא שטענתה של אישה זו מתקבלת, וכופים אותו לגרש אותה ולתת לה כתובה. ואם אמר שרוצה לשאת אישה שנייה ולבדוק עצמו – שומעים לו, אך אם גם השנייה טענה כמו הראשונה – יוציא את שתיהן. הרמב"ם סבר שאישה מקבלת כתובה אף אם לא טוענת דבר, והויכוח בין הבעל והאישה הוא בבעל השלישי, ואז מקבלת כתובה רק אם טענה ש"אינו יורה כחץ", ויש הרבה שיטות ראשונים ואחרונים להסביר את ההלכה בדברים הללו.   
  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק במי שלא מצליח לקיים מצוות פריה ורביה. 

במשנה נאמר: "נשאה אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי לבטל, גירשה – מותרת לינשא לאחר, ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים, ואם הפילה – מונה משעה שהפילה". בסוגיה מסבירים כי אם בתוך עשר שנים אלה אין מחשיבים זמן שהיה הוא חולה או שהיתה היא חולה, או שנסע הבעל למדינת הים. הרמ"א פוסק שבזמן הזה אין כופים עליהם להתגרש אף לאחר עשר שנים. מבחינה רפואית, ייתכן כי הבעל והאישה הם פוריים ומסוגלים להוליד, אלא שבצירופם יחד יש גורמים המונעים מן האישה מלהרות. לעיתים יש לאישה נוגדנים הקוטלים את זרעו של גבר מסויםף ואינם מאפשרים הריון כלל, או שהצירוף הגנטי של השניים יוצר מצב חולני הקוטל את העובר עוד לפני שהוא מספיק להתפתח. 

התלמוד דן באישה שהיתה נשואה לשני אנשים, ושהתה עם כל אחד מהם עשר שנים. הסוגיה מסיקה כי אסור לה להינשא לאדם שלישי, אלא אם אדם זה כבר קיים מצוות פריה ורביה. ההלכה הזו נוגעת לשאלות בהרבה תחומים, שיש בהם חזקה מסוימת. אם הבן הראשון והבן השני מתו מחמת המילה, לא מלים את הבן השלישי, אלא ממתינים שיתחזק ויגדל. כיוצא בזה, אישה שמלה את בנה ומת מחמת המילה, ואחותה מלה את בנה ומת מחמת המילה – לא ימולו שאר האחיות את הילדים בזמנם ("אחיות מחזקות"). כפי הנראה מודבר כאן במחלה תורשתית - המופיליה-  הגורמת לחוסר אפשרות של קרישת הדם. הנושאות של הגן החולה הן הנשים, ולכן "אחיות מחזקות", ויש חזקה למחלה כזו על ידי האחיות, ולכולן סיכוי סביר להעביר את המחלה. התלמוד ממליץ לא לקחת אישה ממשפחה שיש בה מחלת אפילפסיה או צרעת (נכפין), בשל החשש שמדובר במחלות תורשתיות המועברות באופן רצסיבי, מבלי שיש סימן חיצוני כי האישה נושאת את המחלה. 

התלמוד דן באישה שנישאת שתי פעמים ומתו בעליה – האם יכולה להינשא לאדם שלישי. השאלה היא למעשה האם סיבת המוות של הבעל היא "מזל גורם" (מזלה של האישה גורם לבעל למות), או שיש כאן סיבה רפואית של "מעין גורם", העברת מחלה מידבקת, או מחלה קטלנית עבור הבעל. להלכה נקבע כי אסור לה להינשא לאדם שלישי, ודנו בדבר הרבה, מה הדין כשאר מתו מעצמם, בתאונה או במגפה, ולכן רבים מקלים בדבר זה, ואין מוחים בידם. התלמוד מבהיר כי השוואה זו נכונה לא רק בתחום הרפואי, אלא גם במשפט. מי שעבר פעמיים על אותה עבירה שיש בה כרת, ולקה על כך, לא לוקה בפעם השלישית, אלא מכניסים אותו לכיפה (צינוק), עד שימות שם.  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בזוגיות של איש ואישה. 

התלמוד מציג רעיונות מורכבים על חיי השותפות של זוג, כך שמצד אחד "כל אדם שאין לו אישה  - אינו אדם", ומצד שני, האישה יכולה לגרום צער לבעלה, והיחסים ביניהם עלולים להיות קשים ממוות. ההערכה ודברי השבח של אישה טובה מול הגנות של אישה רעה, תלויה ביחסים המבוססים על מישורים שונים: האם האישה מסייעת בכלכלת הבית, האם היא נוטה למצבי רוח קיצוניים והפכפכים, והאם הבעל נמנע מלגרשה רק בגלל הכתובה שיצטרך לשלם לה ולכן הם חיים בכעס ובשנאה. היבט חשוב של חיי הנישואים הוא פריה ורביה, ונקבע כי "כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים", "ממעט הדמות" ו'"גורם לשכינה שתסתלק מישראל". ביטויים קיצוניים אלו מלמדים עד כמה פריה ורביה היא חשובה בחיי הנישואים, והתלמוד מסביר כי מלבד אנשים מיוחדים ש"חשקה נפשם בתורה" אסור לאף אחד לא לעסוק במצווה זו.    

בסוגיה מצטטים כמה פסוקים מספר בן סירא על נישואים ועל שמחה בחלק שיש לאדם בעולם: "אשה טובה – מתנה טובה לבעלה" (פרק כו), או "העולם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה" (פרק ט). ספר בן סירא היה מן הספרים הראשונים שנתחברו לאחר חתימת ספרי המקרא. מחבר הספר הוא שמעון בן יהושע בן סירא שהיה מחשובי ירושלים, ובן דורו הצעיר של שמעון הצדיק, לפני תקופות החשמונאים. הספר היה נפוץ ומקובל ביותר, ונכד המחבר שחי באלכסנדריה תרגם אותו ליוונית (132 לפני הספירה) וגרם להפצתו גם בין אלה שנמנע מהם לקרוא את הספר במקורו. בתרגום השבעים נכלל הספר בין ספרי המקרא, אם כי חז"ל מנו אותו בין הספרים החיצוניים, ואך אמרו דברים בגנות הקורא בהם, הרי היה זה משום שלא היה ראוי להתקבל כולו במידה שוה של הערכה. וייתכן גם כן שהיו מערבים אותו עם ספר אחר – אלפא ביתא דבן סירא – שהוא ספר עממי ומפוקפק. 

במשך דורות רבים היה הספר ידוע רק מן התרגומים הלועזיים, אבל בזמן האחרון נתגלו חלקים רבים ממנו בעברית (ביניהן במצדה ועוד). כיון שלא היה ספר מקודש נראה כי המעתיקים הירשו לעצמם חופש מסוים בהעברת דבריו, והם מצויים בכמה נוסחאות, ואף בקרב חכמי התלמוד נהגו לצטט ממנו בעל פה אמרות חכמה ושנינה. 


חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק במצוות פרייה ורבייה. 

בתורה כתוב "פרו ורבו", אך לא מוסבר מהי פרייה ורבייה. יש כמה שאלות חשובות בעניין זה: כמה צאצאים צריך להביא לעולם כדי לקיים מצוות פריה ורביה, מה המין של הצאצאים, האם אדם מקיים את המצווה גם בצאצאים שנפטרו או שנולדו לו לפני שהתגייר, האם צאצאי צאצאים נחשבים כצאצאי האדם עצמו, והאם אדם צריך להמשיך ולקיים את המצווה גם לאחר שכבר קיים אותה. 

מספר הצאצאים ומינם – "בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה". בשם רבי נתן מובאות מסורות נוספות: "בית שמאי אומרים: שני זכרים ושתי נקבות, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה. או: "בית שמאי אומרים: זכר ונקבה. ובית הלל אומרים: או זכר או נקבה". התבנית היסודית היא שני ילדים, וכל אחת משלושת המסורות מביאה צירופים שונים שלה ומקורות התומכים בשיטתה. 

צאצאים שנפטרו, או שנולדו לאדם לפני שהתגייר – בנוגע לצאצאיו של גר, "רבי יוחנן אמר: קיים פרייה ורבייה. ריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה". ובנוגע לצאצאים שנפטרו "רב הונא אמר: קיים פרייה ורבייה, ורבי יוחנן אמר: לא קיים". דעת רבי יוחנן היא מורכבת. מצד אחד הוא סבור כי הצאצאים צריכים להמשיך את הקיום האנושי, כפי שמוסבר בדברי הנביא ישעיהו (מו, יח): "לשבת יצרה"; אך מצד שני הםאינם חייבים להיות יהודים, ודי בכך שהם מיוחסים לאביהם. 

צאצאי-צאצאים: אם נולדו לו מבנו ומבתו בן ובת – קיים בעזרת נכדיו מצוות פרייה ורבייה, אבל אם רק לאחד מילדיו היו צאצאים, בעוד שלילדיו האחרים לא היו, לא קיים את המצווה. התפיסה העומדת ביסוד הדברים היאע שצאצאי האדם ממשיכים את קיומו של האדם בדרך כלשהי, כפי שמורה הפסוק "לשבת יצרה". 

המשכת קיום המצווה לאחר שכבר הוליד צאצאים: "רבי יהושע אומר:... היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, רבי עקיבא אומר:.. היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו". רבי יהושע סבור כי צריך אדם להמשיך ולהוליד גם לאחר שכבר נולדו לו צאצאים, ורבי עקיבא מרחיב את הרעיון של רבי יהושע גם ללימוד תורה. בהקשר זה מובא הסיפור על תלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה, והמשיך רבי עקיבא ללמד חמישה תלמידים מובחרים, וביניהם רבי יהושע, ו"הם הם העמידו תורה אותה שעה". 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסורי כהונה ביחס לייבום.

לפי הכתוב בתורה כהן אסור לשאת גרושה, חללה וזונה, וכהן גדול אסור גם להתחתן עם אלמנה, ויש עליו מצווה להתחתן עם בתולה (ויקרא כא, י-טו). המשנה בדף זה דנה בשומרת יבם שנפלה לפני כהן גדול. שומרת יבם היא אלמנה, ולכן הוא לא יכול לייבם אותה אלא רק לחלוץ לה. איסור אלמנה של כהן גדול לא נדחה בשל מצוות ייבום מפני שעל הכהן הגדול מוטלות שתי מצוות: איסור לא תעשה להתחתן עם אלמנה, ומצוות עשה לשאת בתולה – ו"אין עשה (של ייבום) דוחה לא תעשה ועשה".

כהן שהתארס עם אלמנה ולאחר מכן התמנה להיות כהן גדול – יכול להתחתן איתה, ומסופר על יהושע בן גמלא, הכהן הגדול, שהיה מאורס למרתא בת בייתוס, אלמנה מבנות משפחת כהני בייתוס המיוחסת והעשירה, ומונה לתפקיד בזכות קשריה עם ינאי המלך. למרות דרך המינוי הבעייתית הרחיב יהושע בן גמלא את מעגל החינוך היהודי, ומסופר עליו שהקים רשת של בתי ספר "בכל עיר ועיר".

המשנה קובעת כי כהן הדיוט לא יישא איילונית (אישה שלא יכולה ללדת) אם אין לו אישה ובנים, כי עוד לא קיים מצוות פרייה ורבייה (והלכה זו שייכת גם בישראל). לדעת רבי יהודה אסור לכהן לשאת איילונית מפני שהיא שייכת להגדרה של זונה, שאסורה לכהן. בלשון ימינו "זונה" היא יצאנית שמקבלת תשלום בעבור יחסים, אלא שחכמים לא היו בטוחים מה פירוש המונח בשפת המקרא, ולכן יש דעות שונות בעניין זה. זה סיכום הדעות כפי שהובאו בסוגיה:

דעה

הגדרה

רבי אליעזר

זונה כשמה (אשת איש)

רבי עקיבא

מופקרת

מתיא בן חרש

אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך

רבי יהודה

איילונית

חכמים

גיורת, משוחררת ושנבעלה בעילת זנות

אלעזר

פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות

הגדרת האיילונית משמעותית להלכות ייבום ולהלכות איסורי כהונה. כך, למשל, איילונית לא מתייבמת מפני שהיא אינה יכולה ללדת ולקיים את הפסוק "והיה הבכור אשר תלד" (ראה דף יב ע"א). לדעת רבי מאיר גם ילדה קטנה לא מתייבמת מפני שייתכן שיתגלה שהיא לא יכולה ללדת, ולדעת רבי אליעזר היא אסורה גם לכהן גדול משום שהיא לא נחשבת כנערה בתולה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי


דף זה עוסק באיסורי כהונה של חלל, טומאה וזונה - במצבים בלתי רגילים.

כהן גדול שבא על אנוסת או מפותת חברו: לדעת רבי אליעזר בן יעקב הולד חלל, ולדעת חכמים - הולד כשר לכהונה. המחלוקת מוסברת בשני אופנים: ייתכן שאנוסה ומפותה נחשבות כזונה, שאסורה לכהן, והנולד מזונה הוא חלל. הסבר מובנה יותר אנו מוצאים סביב השאלה האם "יש חלל מחייבי עשה", כלומר: האם איסור כהונה שהוא רק מצוות-עשה - כמו איסור בעולה לכהן גדול, הנובע מהמצווה המוטלת על כהן גדול לשאת אישה בתולה – הופך את הנולדים מאיסור זה ל"חללים". ההלכה היא כרבי אליעזר בן יעקב, היינו שהוולד של "חייבי עשה" בכהונה הוא חלל.

לכהן מותר להיטמא בטומאת מת לאחותו "הבתולה, הקרובה אליו, אשר לא הייתה לאיש" (ויקרא כא, ג), אך יש מחלוקת בין החכמים מי כלולה בהגדרה של "אחותו". טבלה זו מסכמת את הדעות השונות:

הגדרת האישה

רבי מאיר ורבי יהודה

רבי יוסי ורבי שמעון

ארוסה

מיטמא

לא מיטמא

אנוסה ומפותה

לא מיטמא

לא מיטמא

מוכת עץ

מיטמא

לא מיטמא (ר"ש)

בוגרת

מיטמא

מיטמא

שתי הערות בנוגע לטבלה: רבי שמעון סבור כי כהן נטמא גם לאחות ארוסה שהתגרשה מבעלה עוד לפני שבא עליה, בניגוד למוכת עץ, שם הוא מחמיר מפני שאישה כזו אינה ראויה עוד לכהונה גדולה. הערה נוספת היא שרבי יוסי לא מסכים עם רבי שמעון בדינה של מוכת עץ, וסבור כי אח מיטמא לאחות "מוכת עץ". ההלכה היא כרבי יוסי.

כהן אסור בגיורת, אך רבי שמעון סבור כי איסור זה אינו חל על מי שנתגיירה בגיל קטן של למטה משלוש שנים ויום. מגזירת הכתוב בעניין מלחמת מדין (במדבר לא, יח) למדים כי כל ילדה מעל גיל שלוש, הנחשבת כמי שאפשר לבוא עליה, איננה מותרת לכהן. ילדה מתחת לגיל זה איננה ראויה לביאה, ולכן אם התגיירה היא מותרת לכהן. הדיון בעניין הגיל הראוי לביאה מוביל לשאלה כיצד יודעים מהו גיל זה, ובתלמוד מתוארות כמה דרכים לדעת זאת. ההלכה היא שגיורת מתחת לגיל שלוש שנים אסורה לכהן, ואף אם נישאה – כופים את הכהן לגרשה, לפי המעשה המסופר בתלמוד על רב נחמן בר יצחק.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה דן באיסור אלמנה לכהן גדול ובמצווה המוטלת על הכהן הגדול לשאת נערה בתולה. 

לפי הכתוב בתורה כהן גדול אסור לשאת אלמנה, והוא מצווה לשאת נערה בתולה (ויקרא כא, יג). לפי המשנה אלמנה היא מנישואין או מאירוסין קודמים, וכן באיסור גרושה לכהן רגיל מדובר בגרושה מנישואין או מאירוסין קודמים. לגבי נערה בתולה – רבי אלעזר ורבי שמעון מתירים לכהן גדול לישא בוגרת, ואילו רבי מאיר סבור שמותר לו לישא רק נערה (היינו, עד גיל בת-מצווה). כהן שאירס אלמנה ולאחר מכן נתמנה לכהונה גדולה רשאי לכנוס אותה; אך אם קידש נערה ולאחר מכן בגרה - לא יכנוס אותה לכתחילה (לדעת רבי מאיר). ההבדל בין הדעות השונות נובע מכך שהנערה עברה שינוי פיזיולוגי, בעוד שכהן שמתמנה לכהונה גדולה משנה רק את מעמדו. 

המחלוקת בין רבי מאיר לרבי אלעזר ורבי שמעון בעניין נישואי בוגרת עם כהן גדול תלויה בפירוש שהם נותנים לפסוק "והוא אישה בבתוליה יקח". לפי רבי אלעזר ורבי שמעון מותר לכהן גדול לשאת בוגרת, אך גם ביאה שלא כדרכה הופכת את האישה לבעולה, אסורה לכהן גדול. לפי רבי מאיר יש להחמיר לשאת רק נערה, אך לא כל ביאה הופכת את הנערה לבעולה. 

אישה שנשרו בתוליה שלא עקב ביאה - שנקראת בלשון חכמים "מוכת עץ" - אסורה לכהן גדוה, אלא אם כן קרה הדבר שלא כדרכה, שאז היא מותרת. כיוצא בזה מי שנבעלה לבהמה אינה פסולה לכהונה, ואם נבעלה שלא כדרכה - מותרת אף לכהן גדול, ההלכה האחרונה מלמדת כי זנות היא רק בין בני אדם, ולכן בעילה על-ידי בהמה אינה הופכים אישה לזונה. רבי אלעזר סבור שאפילו אם רווק בא על רווקה שלא לשם נישואין – הוא הופך אותה בכך לזונה שאסורה לכהן. ההלכה החותמת את הדף היא על כהן גדול שאנס או פיתה נערה בתולה אפילו לפני שנתמנה; כהן כזה לא יישא אותה, ואם כנס – עליו לגרשה בגט. 
 
   




 

    

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה ממשיך לדון ב"משתמרת לביאה פסולה".

בדף הקודם הובאה מחלוקת על "משתמרת לביאה פסולה", היינו: אישה שהתארסה לכהן שאסור לה: האם היא אוכלת מכוח בעלה או מכוח אביה (אם הייתה בת-כהן), או אם, כיוון שהיא ממתינה להינשא, כבר כעת היא אסורה לאכול בתרומה. הדבר שנוי במחלוקת תנאים: רבי אלעזר ורבי שמעון סבורים ש"משתמרת לביאה פסולה" (אישה שמאורסת לכהן באיסור) – אוכלת בתרומה, ורבי מאיר סבור כי אינה אוכלת בתרומה. בדף זה ממשיכים לדון בהשלכות של שאלה זו. 

כזכור, האמוראים רב ושמואל היו חלוקים בשאלה האם "יש חופה לפסולות", היינו: האם חופה של נשים שאסורות לכהונה פוסלת אותן מלאכול בתרומה. בדף זה נאמר כי מדיני אישה סוטה אפשר ללמוד ש"יש חופה לפסולות". כשהבעל משקה את אשתו הוא יכול לגרום לה להישבע בנוסף שלא סטתה כשהייתה ארוסתו. התלמוד מבהיר כי סטתה ממנו אחרי שכבר נכנסה לחופה, מפני שלארוסה רגילה לא עורכים את טקס הסוטה. ניתן ללמוד מכאן שהחופה קונה את האישה קניין גמור, שאחריו היא נחשבת כאישה, למרות שביאתו של הבעל תהיה ביאה פסולה מפני שהאישה הסתתרה עם איש אחר. 

אגב כך מעלה התלמוד כמה עקרונות יסוד של דיני סוטה. כלל אחד הואף "בזמן שהאישה מנוקה מעוון – המים בודקים את אשתו", כלומר, רק כאשר הבעל עצמו לא שכב עם אשתו באיסור  יש משמעות לטקס הסוטה. עיקרון אחר הוא: "קדמה שכיבת הבעל לבועל" – הסוטה צריכה להיות מישהי שכבר שכבה עם בעלה לפני כן, ולכן ארוסה אינה נחשבת כסוטה, מפני שטרם שכבה עם בעלה. עיקרון שלישי הוא גלגול שבועה (שבועה אגבית)– הבעל יכול להשביע את אשתו שקינא לה על יחסים עם גברים אחרים בזמן שלא היו עוד נשואים. 

השאלה של "משתמרת לביאה פסולה" מסתעפת גם לדיני יבמה. כהן שנתן גט ליבמה הפך אותה ל"משתמרת לביאה פסולה" מדרבנן. תוקפו של גט ליבמה הוא מדרבנן, אך היא חייבת להתייבם מדאורייתא, ולכן היא נחשבת כ"משתמרת לביאה פסולה". רבי יוחנן סבור שיכולה לאכול בתרומה, מפני ש"משתמרת לביאה פסולה" מדברי חכמים אוכלת בתרומה, ואילו ריש לקיש סבור שעל אף שהיא משתמרת לביאה פסולה רק מדברי חכמים, עדיין היא אסורה לאכול בתרומה.       

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה דן ב"משתמרת לביאה פסולה".

אישה הנשואה לכהן אוכלת מתרומה של בעלה, אך אם היא נאסרה על בעלה אין היא אוכלת בתרומה, ואם הייתה בת כהן היא גם נפסלת מאכילת תרומה של אביה. נשאלת השאלה מה הדין באישה שהתארסה לכהן שאסור לה מסיבות שונות: האם היא אוכלת מכוח בעלה וממשיכה לאכול מאביה (אם הייתה בת-כהן), או שכיוון שהיא ממתינה להינשא לאותו כהן הרי כבר כעת היא אסורה לאכול בתרומה. הדבר שנוי במחלוקת תנאים: רבי אלעזר ורבי שמעון סבורים ש"משתמרת לביאה פסולה" (אישה שמאורסת לכהן באיסור) אוכלת בתרומה, ורבי מאיר סבור כי היא אינה אוכלת בתרומה. 

יש מי שסבור כי למחלוקת זו יש השלכות נוספות. כך למשל, אישה שמאורסת לפצוע-דכא כהן יכולה לאכול בתרומה, כשם שעבדיו של כהן פצוע דכא אוכלים מכוחו (דעת רבא). הסבר אחר הוא שאפילו במקרה קיצוני יותר, כאשר כהן נשוי נהיה פצוע דכא ולא בא עוד על אשתו, ממשיכה האישה לאכול בתרומה - מפני שבעבר כבר אכלה, ולכן גם עתה יכולה לאכול (דעת אביי). אגב עניין זה מובאת מסקנת ההלכה בעניין כהן פצוע דכא שיכול לשאת בת-גרים שתאכל בתרומה. הוא יכול לשאת אותה מפני שהיא לא נחשבת כאישה שאסורה לכהן פצוע-דכא (איסור הנובע מקדושה מיוחדת ואינו חל על גרים), והיא יכולה לאכול בתרומה מפני שעל-ידי הנישואין היתוספה לה כשרות מיוחדת לכהונה.

     
השלכה אחרת של המחלוקת בעניין "משתמרת לביאה פסולה" היא בנוגע לחופה של נשים הפסולות לכהונה. חופה היא שלב-ביניים בין האירוסין לנישואין. רב סבור כי "יש חופה לפסולות", ולכן עצם הכניסה לחופה הופכת אותה לנשואה לו, ומשעה זו היא נפסלת לכהונה ואסורה לאכול בתרומת-אביה. שמואל סבור כי "אין חופה לפסולות", מפני שביאה בלבד היא הפוסלת אישה מלאכול בתרומה. ההלכה היא כשיטת רב. יש מי שמקשר זאת למחלוקת התנאים בעניין "משתמרת לביאה פסולה" אך קשר זה איננו ברור מאליו; מצד אחד אפשר להסביר שבחופה יש צד חומרה מסוים, בשל קרבתה לנישואין, מצד שני שיש בחופה צד קולא בשל העובדה שהיא איננה אחת מדרכי הקניין של אירוסין. 
  




חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק באשת כהן שנאנסה. 

ההלכה סבורה כי אשת-איש שנאנסה מותרת לבעלה. לעומת זאת, כהן אינו רשאי להישאר נשוי לאישתו אם היא נאנסה, למרות שהיא לא עשתה כל איסור. 

התלמוד מביא את דברי רב ששת. המסביר כי אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה אך אסורה לכהן. אם תרצה להתחתן אתו בעתיד. הדיון בעניין זה סובב סביב הגדרת המונח "זונה", שהיא אחת הנשים האסורות לכהן לפי מה שנאמר בתורה ויקרא כז, א): "אישה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא, ז). למרות שהמונח "זונה" מתאר, כרגיל, אישה ששוכבת עם אדם תמורת כסף, חכמים הבינו זאת אחרת: כמתייחס לאישה שקיימה קשר מיני עם אדם שהיא אסורה לו. עם זאת, יש הבדל בין איסור ערווה לאיסור אשת איש. איסור ערווה צומח מקשרי שארות בין אדם לאישה, ואילו באשת-איש הבעיה נובעת מכך שהאישה נשואה לאדם אחר, והיא קיימת כל עוד היא נשואה לו ולא התגרשה או התאלמנה.

אשת איש שזנתה מפירה את יחסי האמון בינה לבין בעלה. לפי זה הגיוני לומר כי אישה נשואה שנאנסה אינה הופכת לזונה, כיוון שהיא לא הפירה את יחסי האמון בינה לבין בעלה. הרשב"א טוען כי אלמלא דברי רב ששת היינו מתירים לאישה שנאנסה להינשא לכהן, כיוון שהיא אינה נחשבת לזונה. רבא מסביר כי הבעיה העיקרית באישה שנאנסה שהיא נחשבת טמאה. במקרא כתוב כי אישה שהתגרשה, ונישאה לאדם אחר אסורה להתחתן שוב עם האיש הראשון "אחרי אשר הוטמאה" (דברים כד, ד). הטומאה קשורה אפוא לכך שהאישה שכבה עם גבר אחר. אשת ישראל שנאנסה נחשבת מותרת, וכך עולה מפסוקי הסוטה בספר במדבר, ועל כן היא מופקעת מדין הטומאה; ואולם אשת כהן אינה מופקעת מדין זה, ולכן היא אסורה לבעלה אם נאנסה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בהגדרת ביאה 

להגדרה של ביאה יש משמעות בכמה תחומים של ההלכה. התלמוד סבור כי ברוב המקרים ההגדרה של ביאה היא העראה. האמוראים דנים בשאלה האם מדובר במגע חיצוני ("נשיקה") או בחדירה חלקית של איבר המין הגברי. התלמוד מציע כי המקור לדברים הוא בדיני שפחה חרופה (ויקרא יט, כ), שאסורה רק אם שכב איש אותה שכבת זרע. מכאן מסיקים כי בכל מקרה אחר אין צורך בשכבת זרע, וההגדרה של ביאה היא אפוא מצומצמת יותר. רש"י מפרש כי שפחה חרופה היא שפחה לא יהודייה המאורסת לעבד יהודי, מקרה שמותר במפורש בתורה. ראשונים מסבירים כי רש"י נקט את שיטת רבי ישמעאל, אך ההלכה היא כרבי עקיבא: ששפחה חרופה היא שפחה שיש לה שני בעלים, אשר אחד מהם שחרר אותה והשני המשיך להחזיק בה. 

התלמוד מציג רשימה של מקרים שבהם ההגדרה של ביאה היא העראה, למעט שלושה מקרים מפורשים אשר בהם נכתב בתורה הביטוי "שכבת זרע": שפחה חרופה, סוטה ואשת איש. התלמוד מסביר כי לכל אחד מהמקרים הללו יש אפיון מיוחד. על שפחה חרופה חייב רק בגמר ביאה, כאמור; אשת איש אסורה רק בעודה בחיים, אך לא לאחר מותה (נקרופיליה); סוטה אסורה בשל קנאתו של הבעל, אך היא אסורה רק כאשר אדם אחר בא עליה ביאה גמורה, ולא בשל כל דבר אחר שהוא המעורר את קנאתו של הבעל. 



חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בביאה ביבמה וביאה באיסורי עריות.

מסקנת המשנה היא שהבא על יבמתו בין ברצון, בין באונס, בין בשוגג ובין לשם כוונת זנות, וכן אם היא נתכוונה למצווה או לא נתכוונה, רצתה או לא רצתה – הרי זו נקנתה ליבם, ואין הבדל בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה, בין הגומר את ביאתו או המערה בלבד. בתלמוד מוסבר כי יש ליבם מצווה לבוא על היבמה, ואי אפשר לקנות את היבמה בכסף או בשטר בלבד. כמו כן אם האדם לא חשב שהוא ייבם, כגון שהיה ישן או כלל לא התכוון לביאה, לא קנה את היבמה.

שאלות אלו עולות גם ביחס לאיסורי עריות. התלמוד קובע כי "אין אונס בערווה". הביאה תלויה במודעות מסוימת; ועל כן הוא חייב על ביאה זו אף אם לא רצה בה, ואי אפשר לו לטעון כי היה אנוס. צד דמיון נוסף בין יבמה לערווה הוא, שדי בהעראה; דבר זה נלמד מכך שכל העריות הכתובות בתורה מושוות זו לזו, ומבחינה מעשית הלכותיהן דומות. 

מלבד צדדי הדמיון בין העריות יש ביניהן גם שוני. את רשימת העריות אפשר למיין בכמה אופנים, אך קשה לתת הגדרה משותפת לכולן יחד. בתוך הרשימה יש עריות בשל קרבת משפחה (אשת אח, אחות אב); עריות שהן קרובות האדם עצמו (אחותו, אחות אשתו); עריות שהן קרובות אבי האדם (אחות האב או אשת הדוד). אף הסיבות לאיסור מגוונות: עריות בשל נישואין (דודתו, אחות אשתו); איסור שלא נובע ממעשה האדם (אחות אב, נידה); ועריות שאין אפשרות להתיר אותן (נידה, אשת אח). ואולם אשת איש, למשל, אינה שייכת לאף אחת מן ההגדרות האלו, הגם שהיא כתובה ברשימת העריות. 

ההגדרה הכוללת לעריות מעלה שאלה בעניין פרטי יחס הקרבה אל האדם – דרך משפחת האב או משפחת האם. איסור אחות הוא אחות מן האב או מן האם, ואילו איסור דודה (אשת הדוד שהוא אח האב) הוא רק כאשר מדובר על דודה מן האב. האם אחות האב היא מן האב או גם מן האם? שאלה זו תלויה בהשוואת אחות האב לאחות או לחילופין לדודה, או השוואה עם איסורי אחווה אחרים, כגון אשת האח או אחות אשתו, שם מדובר באח ובאחות מן האב או  מן האם.      

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה מתייחס לכמה דיוקים בלשון המשנה. 

התלמוד מסביר כי אין לדייק מלשון המשנה מסקנה לגבי הלכות חליצה. הסיבה העיקרית לכך היא שהמשנה מדברת גם על מצבים שאינם לכתחילה, אלא רק בדיעבד. נוסף על כך הניסוח בלשון רבים במשנה אינו מדויק, אלא אגב המקרה היסודי של יבם אחד ויבמה אחת התייחסה המשנה גם ליבמה אחת ושני יבמין, או של יבם ושתי יבמות, כך שאי אפשר לדייק מלשון זו עיקרון משמעותי.

הערה אחרת היא שלא כל הצירופים של ארבע הפעולות - חליצה, יבום, גט ומאמר - צריכים להיות כתובים במשנה. אחדים מהם מיותרים מפני שאין שום חידוש בכך שהם דחייה גמורה (חליצה ואחריה גט), או קניין גמור (ביאה ואחריה מאמר). דברים אלו נכתבו במשנה על מנת לנסח את הדברים אגב הלכות אחרות.

במשנה מופיע כלל הקובע כי "אין אחר חליצה כלום", שמשמעותו היא שהחליצה היא פעולה סופית ומוחלטת. בדומה לכך מעירים אביי ורבא כי המשנה צריכה לומר כי "אין אחר ביאה כלום", שהרי גם זו היא פעולה סופית ומוחלטת. במשנה הופיעה מחלוקת האם הכלל "אין אחר ביאה כלום" הוא כאשר הביאה התרחשה לפני כל פעולה אחרת, או גם לאחר כל פעולה. התלמוד מבהיר כי יש שלוש דעות בדבר: דעת תנא קמא היא שרק ביאה שנעשתה בהתחלה, ולא באמצע או בסוף, היא מוחלטת; דעת רבי נחמיה היא שבכל שלב ביאה היא מוחלטת; ואילו אבא יוסי בן חנן סבור כי יש להסביר בדעת תנא קמא שדין החליצה דומה לביאה.

ההבדל בין השיטות הוא טעמה של גזירת החכמים. דעת תנא קמא היא שאם ביאה היא באמצע או בסוף, עשויים האנשים יחשבו שביאה מותרת גם לאחר חליצה. דעת רבי נחמיה היא שאין כל מקום לגזירה, מפני שאנשים יודעים כי מעמדה של הביאה הוא מדאורייתא ויש לה תוקף מוחלט. ודעת אבא יוסי בן חנן היא שאין מקום לחלק בין חליצה וביאה.  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק במאמר ובגט של יבמה. 

חכמים תיקנו שיבם יקדש את היבמה בכסף או בשטר, כמו שמקדשים אישה רגילה, ואחר כך יבוא עליה ויקיים את מצוות הייבום. מי שבא על היבמה ללא מאמר לוקה מכת מרדות, מפני שעבר על תקנת חכמים זו. היבם גם כותב כתובה מיוחדת ליבמה, שעיקר השוני בה הוא שאחריות הכתובה היא על נכסי האח המת. אם אין לאישה כתובה מהאח המת חייב היבם לכתוב לה כתובה. 

תקנת חכמים היא שיבם שנתן גט ליבמה לא יוכל עוד לייבם. לא ברור עד כמה גט יבמה שונה בהלכותיו מגט רגיל: ייתכן שהנוסח שלו גמיש יותר מגט רגיל, בדומה לגט הפוסל מכהונה. וייתכן גם שהוא דומה לגט רגיל, כך שניתן לכתוב אותו ליבמה, מפני שהיא נחשבת כמו ארוסה שכותבים לה גט, שהרי אפשר לגרשה. 

קושי אחר שעולה כאן הוא ביחס להבנת אופן פעולתו של גט יבמה. לכל יבם יש שני קשרים עם היבמה: קשר של זיקה מכוח הנישואין, וקשר המאמר שהוא יכול לומר לה. האם זיקה ומאמר הם שני קשרים שונים אל היבמה או שהם חיזוק של אותו קשר עצמו? שאלה זו משפיעה על הבנת פעולתו של גט ליבמה, והאם הוא חל על הזיקה או על המאמר. עניין זה מסתבך בשני מצבים: האחד הוא כאשר אדם אומר במפורש כי הגט מועיל לזיקה או למאמר, אך לא לשניהם; האחר הוא כאשר אדם חלץ ליבמתו ואחר כך קידש אותה. אם המאמר הוא חיזוק של הזיקה, הרי שאין מקום למאמר אלא במקום שיש זיקה אך לא כאשר הייתה חליצה, שכן חליצה מפקיעה את הזיקה. אם המאמר הוא קשר שונה מזיקה, הרי שיהיה לו כוח למאמר יהיה כוח גם במקום שאין זיקה. דבר זה שנוי במחלוקת בין רבי וחכמים, והתלמוד עוסק בשאלה כיצד יש להסביר את מחלוקתם.  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בשיטת רבן גמליאל בעניין גט אחר גט ומאמר אחר מאמר.

במשנה הובאו דבריו של רבן גמליאל, הסבור שאין גט אחר גט ומאמר אחר מאמר. בתוספתא (ז, ב) הסבירו שרבן גמליאל מסכים שיש מאמר אחר גט וגט אחר מאמר (אפילו אם הייתה ביאה בין שתי הפעולות). בגמרא מוצגות מחלוקת אביי ורבא לגבי טעמו של רבן גמליאל. רבא סבור כי רבן גמליאל מתאר את הבעיה במונחים מוחלטים: מאמר קונה לגמרי וגט דוחה לגמרי, ולכן פעולה כפולה של מאמר או של גט אינה שונה ממקרה זה. 

אביי סבור כי לומדים מהתוספתא שאין זה נכון לתאר את השאלה במונחים מוחלטים, שהרי מאמר יכול לחול לאחר גט ולהפך. אביי מסביר כי גט או מאמר פועלים בשני מסלולים נבדלים: של קניין או של דחייה; אין אפשרות לקנות פעמיים או לדחות פעמיים (שיטת רבן גמליאל במשנה), אך יש אפשרות לדחות את מה שנקנה ולקנות את מה שנדחה (שיטת ר"ג בתוספתא). התלמוד מעיר שאפשרות כזו מחזקת את כוחו של המאמר, שיש לו כוח לקנות לאחר דחיית הגט, בעוד שביאה אחרי הגט לא משנה את דחיית הגט.   

שיטת רבן גמליאל מתנגדת למושג הזיקה שעלה בפרקים הקודמים. מושג זה קובע כי ליבמה יש זיקה ליבם כל עוד הוא לא חלץ או ייבם אותה. במצבים של חליצה אחרי גט (או חליצה פסולה מסיבות אחרות) עדיין יש ביניהם זיקה, לדעת חלק מהאמוראים, ולכן צריך לחלוץ לכל אחת מהנשים. רבן גמליאל מסביר בתוספתא (ז, ג) כי הפתרון הוא לחלוץ רק לאישה אחת, ומכאן שכפי הנראה הוא מסכים עם מושג הזיקה. 
דעת רבן גמליאל היא כשיטת קבוצה שלמה של תנאים הסבורים כי יש בכוחו של המאמר לקנות קניין גמור. השיטות הללו אינן שוות, אך יש צד שווה בין הדעות, והוא שיש למאמר תוקף מסוים מן התורה, ואין הוא תקנת חכמים בלבד.      

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק במאמר או בגט ביבמה. 

המשנה בתחילת הפרק מתארת צירופים שונים של ארבע פעולות: ייבום, חליצה, גט ומאמר, הנעשות זו לאחר זו (גט לאחר גט, גט לאחר מאמר, גט לאחר חליצה, גט לאחר ייבום), בין ביבמה אחת בין בשתי יבמות. נשאלת השאלה האם הפעולה הראשונה היא בעלת משמעות הלכתית מוחלטת או חלקית, ומשאלה זו נגזרת המשמעות ההלכתית של הפעולה השנייה. מן המשנה בדף זה עולה כי החליצה היא מוחלטת הן כפעולה ראשונה והן כפעולה שנייה (וראה בדף נג את המשך הדיון בכך). לגבי הייבום יש מחלוקת בין חכמים לבין רבי נחמיה בשאלה האם הייבום משמעותי באופן מוחלט רק כפעולה ראשונה או אף כפעולה שנייה. לגבי מאמר וגט יש מחלוקת בין חכמים לבין רבן גמליאל האם הפעולות הללו חלות זו על זו (גט אחר גט, מאמר אחר מאמר).

התלמוד מברר את מעמדם של גט ומאמר בתוך דיני הייבום. חכמים גזרו כי מאמר וגט של יבמה יהיו תקפים, כדי שלא להבדיל בינם לבין מאמר וגט של אישה רגילה. אלמלא גזירה זו יכולים היו האנשים לחשוב כי חליצה או יבום – שדרך פעולתם מקבילה לדחייה של גט ולקניין של מאמר - אף הם חסרי משמעות של ממש, ואפשר לייבם או לחלוץ אחריהם. 

התלמוד מברר גם את ההבדל בין ייבום לחליצה בהקשר זה. ההנחה היא שהבעיה העיקרית היא שאדם יחלוץ או ייבם לאחר שכבר חלץ או ייבם. חשש זה עולה בעיקר ביחס לייבום, מפני שאם אדם ייבם לאחר שנתן גט או עשה מאמר הוא עשוי לחשוב כי מותר לו לייבם אחרי חליצה או אחרי ייבום (באותה יבמה עצמה). ההשלכות של טעות זו חמורות פחות כשמדובר בחליצה. אם החליצה היא אחרי גט, ואנשים יטעו לחשוב שחליצה אחר חליצה מותרת, אין בכך בעיה גדולה, מפני שחליצה נוספת אינה יוצרת בעיה מיוחדת. אם החליצה היא לאחר מאמר או לאחר ביאה, אנשים יודעים כי פעולות כאלו מצריכות גט מעצם מהותן, ולא יטעו לחשוב כי אפשר לחלוץ לאחר ייבום ולהסתפק בכך.  
  
   

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בהגדרת הממזרות

במשנה נאמר: "איזהו ממזר? כל שאר בשר שהוא ב'לא יבוא', דברי רבי עקיבא. שמעון התימני אומר: כל שחייבים עליו כרת בידי שמים, והלכה כדבריו, ורבי יהושע אומר: כל שחייבין עליו מיתת בית דין. אמר רבי שמעון בן עזאי: מצאתי מגילת יוחסין בירושלים וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, לקיים דברי רבי יהושע". בתלמוד מסבירים כי שיטות התנאים מבוססת על סמיכות הפסוקים "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה את כנף אביו" (דברים כג, א) ו"לא יבוא ממזר בקהל ה'" (שם, ג). 

רבי עקיבא סבור כי משמעות הפסוק היא "כנף שראה אביו לא יגלה", כלומר, שאסור לאדם לבוא אפילו על אנוסת אביו, מפני שאביו כבר שכב עמה, ומכאן יש להכליל לכל איסור לאו שיש בו קרבה. יש מחלוקת בין רבי סימאי ורבי ישבב על היקפו המדויק של האיסור, לשיטת רבי עקיבא: לדעת רבי ישבב, רבי עקיבא סבור שגם צאצא של חייבי לאוין שלא מחמת קרבה משפחתית הם ממזרים, כגון מחזיר גרושתו או נתינה לישראל (ראו יהושע פרק ט, נחמיה פרק יא). לדעת רבי ישבב אפילו חייבי עשה, כגון צאצא של גר מצרי או אדומי שנאמר בהם "דור שלישי יבוא להם" (שם), הם ממזרים.

דיון מפורט בשיטת רבי עקיבא מופיע בפרק השלישי של מסכת כתובות (כט, ע"ב). שמעון התימני סבור כי הפסוק "ולא יגלה כנף אביו" מדבר על שומרת היבם של האב, שהיא אשת דודו של הבן, שאסורה עליו בכרת. רבי יהושע סבור כי הפסוק מורכב משני חלקים: "לא יקח איש את אשת אביו, ולא יגלה את כנף אביו", וכי רק צאצא מנשים האסורות עליו בעונש מיתת בית דין, כגון אשת אביו,– הם ממזרים. ההלכה היא כדעת שמעון התימני, והתלמוד מוסיף כי צאצאים של סוטה או של נידה אף הם לא ממזרים. הדברים מתיישבים היטב, מפני שהלימוד הוא מהסמיכות של ממזר לאיסורי ערווה בספר ויקרא, והנידה או הסוטה אינן נמנות עם אותן עריות.    

מגילת היוחסין באה לפתור בעיות שהתעוררו לגבי ייחוס משפחתי. בסוגיה מסופר כי במגילה נרשמו דברים שהיו קשורים בעקיפין לשאלות יוחסין כמו מסורת ההלכה: "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי", או למסורת היסטורית: "מנשה הרג את ישעיה". ייתכן כי מדובר בפסקים של רבי אליעזר בן יעקב בענייני יוחסין (ראו קידושין עז, ע"א), שנהגו הכוהנים כדבריו. ולעניין מנשה יש לומר כי זה המשך למסורת שמנשה היה בן בתו של ישעיהו הנביא, ומכאן אפשר ללמוד שיש גבול לתועלת שביוחסין, שהרי בסופו של דבר הנכד מנשה הרג את סבו ישעיהו. בתלמוד מסופר כי ישעיהו סירב לענות למנשה על סתירות בין תוכן נבואתו לבין דברים שנאמרו בתורה מפי משה, אך הסוגיה עצמה מסבירה קשיים אלו. דוגמה אחת היא שמשה רבנו אמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ), ואילו ישעיהו אמר "ואראה את ה'" (ישעיהו ו, א). התלמוד מסביר כי "כל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה [=זכוכית אטומה למחצה], משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה [=זכוכית שקופה]". עיקר העניין הוא שמי שרואה בצורה שאיננה בהירה מספיק ראייתו מתעתעת בו, והוא רואה גם דברים שאינם קיימים, ואילו משה רבינו יכול היה להישיר את מבטו אל מה שנגלה לעיניו.  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בגיור אשת יפת תואר.

ההלכה של אשת יפת תואר מופיעה בתחילת פרשת כי תצא בספר דברים (פרק כא). התורה מצווה על חייל בזמן מלחמה שלא לאנוס אשת אויב שנשבתה בלהט הקרב אלא לקחת אותה לאישה, וזאת - רק לאחר חודש שבו היא תתאבל על משפחתה, ואשר במהלכו היא "תעשה" את ציפורניה ותגלח את שיער ראשה. ההגדרה של עשיית הציפורניים שנויה במחלוקת: "רבי אליעזר אומר: תקוץ, ורבי עקיבא אומר: תגדיל". המלבי"ם על התורה מסביר כי לפי רבי אליעזר יפת התואר מטהרת את עצמה, כפי שעשו הלויים שגילחו את שערם לפני שהוקדשו לעבודת המשכן (במדבר ח, ז). לפי רבי עקיבא מעשים אלו באים להסתיר את יופייה של האישה, כדי שהאיש ששבה אותה יבחר לבסוף לא לשאת אותה לאישה, ולכן היא צריכה לגדל את ציפורניה.  

דיון אחר בין החכמים הוא מה טיבו של גיור אשת יפת תואר, והאם היא גיורת או שהיא הופכת לשפחה, ואחר כך משתחררת ונישאת למי ששבה אותה. שאלה זו קשורה בטבילת עבדים בכלל, והאם האפשר לכפות לעבדות או לשחרור מעבדות על ידי טבילה בכפייה. המסקנה היא שאשת יפת תואר צריכה לקבל עליה עול מצוות, ואין די לה בטבילה לשם שחרור, ככל הגרים. המסקנה לגבי עבדים היא שאם עבד נקנה מידי נוכרי עליו לקבל עליו עול מצוות מרצונו, אך אם נקנה מידי ישראל אין הוא צריך לקבל עליו עול מצוות. נוסף על כך עבד, המשתחרר מידי אדונו שהוא ישראל, צריך טבילה גמורה כדי להיכנס בכלל ישראל. 

דיון אחר הוא על עבדים שאינם רוצים למול: "מקיימים עבדים שאינן מלין, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר: אין מקיימין". ההלכה היא שאם קנה עבד מבין הנכרים, והעבד אינו רוצה למול, מחכה שנים-עשר חודשים, ואם עמד בסירובו – חוזר ומוכר אותו לנוכרים. ואולם אם העבד התנה מראש שאינו רוצה למול, מותר לקיימו בביתו כמה שירצה.

בסופו של הדף מובאים דברי אגדה על מצבו של הגר: "מפני מה גרים בזמן הזה מעונין, וייסורין באין עליהן? מפני שלא קיימו שבע מצוות בני נוח... לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוות כישראל... לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה... מפני ששיהו עצמם להיכנס תחת כנפי השכינה". הטעמים השונים מתארים את הקשיים שבתהליך הגרות. הגר נתון במתח בין הזמן שבו היה נוכרי, ולא נהג כראוי, לבין המצב הנוכחי, שבו הוא מתקשה להשתלב בחברה היהודית ואינו מקיים את המצוות כראוי. למרות הקשיים הללו, שמבחינה הלכתית "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [=דומה לתינוק שנולד], והוא נחשב ישות חדשה.  


חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בעדות על גיור ובתהליך הגיור.

הסוגיה מכריעה בשני דיונים בעניין עדות על גיור. דיון אחד הוא על מי שמוחזק כלא יהודי, ובא ואמר שנתגייר כראוי בבית דין, וההלכה היא שאדם זה אינו נאמן, בין בארץ בין בחוץ לארץ, עד שיביא עדים על גיורו. לעומת זאת מי שהיה מוחזק כישראל, ובא ואמר שנתגייר בינו לבין עצמו, נאמן לפסול את עצמו ולהיאסר בבת ישראל עד שיטבול בפני בית דין, אך אינו נאמן לפסול את בניו, והם נחשבים כיהודים. כיצד ייתכן שאדם נאמן לומר שהוא גר, אך לא נאמן להפוך את בניו לגרים? הסבר אחד הוא שהדבר אינו נובע מדין נאמנות אלא מדין "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא", שאם אדם אומר שדבר מסוים אסור עליו הרי הוא מקבל על עצמו את כל החומרות שיש באיסור זה, אף כי אינו מחייב אחרים בכך. 

באופן כללי אב נאמן לומר על אחד מבניו שהוא בנו הבכור, או שמי שמוחזק כבן בכור אינו בכור. דבר זה נלמד מן הפסוק "כי את בן השנואה יכיר" (דברים כא, יז), שהלמד כי אדם מכיר את בנו, ויכול להעיד על כך לאחרים. האב גם נאמן לפסול את בן אשתו ולומר כי הוא לא בנו, והוא ממזר. אבל אם יש לבן זה בנים אין הוא נאמן על בנו, כי הדבר משפיע גם על הנכדים ואין אדם זה נאמן לפסול אותם. 

הברייתא בתלמוד מתארת את תהליך הגיור: "גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, וייסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי – מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות, ומקצת מצוות חמורות, ומודיעין אותו עונשן של מצוות... ומודיעין אותו על מתן שכר, ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו. קיבל – מלין אותו מיד... נתרפא – מטבילין אותו מיד". הגיור מתחיל בקבלת מצוות, לאחר מכן ברית מילה (אצל גברים), ובסופו של דבר טבילה. תהליך קבלת המצוות אינו מקיף את כל המצוות, אך הוא מציג לגר את עיקרי הדברים. קבלת המצוות אינה רק עניין של עשייה בפועל, אלא גם הבנת הסיבה שבגללה מקיימים את המצוות, ולכן אומרים לגר כי השכר על שמירת המצוות הוא רק בעולם הבא, וכי העונש על עבירה על המצוות הוא חמור (ראו רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יד; הלכות מלכים ומלחמות ח, יד).  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בטבילה לצורך גרות.

בגיור ליהדות יש שלבים שונים: ברית מילה, טבילה וקבלת מצוות (מבואר בדף הבא). 

עבד כנעני חייב בשמירת חלק מן המצוות, ולכן מטבילים אותו לשם גרות. ההלכה היא ש"הלוקח עבד מן הנכרים, וקדם [העבד] וטבל לשם בן חורין – קנה עצמו בן חורין". בעניין זה מסופר בתלמוד על בלוריא הגיורת, ש"קדמו עבדיה וטבלו בפניה\לפניה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: קנו עצמן בני חורין". לפי גרסה אחת (רי"ף ורמב"ם) אם העבד טובל בנוכחות האדון ("בפניה") לשם חירות הוא מפקיע את עצמו מן השעבוד של הבעלים, ואם האדון נמצא שם הוא חייב לומר זאת בפירוש. לפי גרסה אחרת (רש"י), עבד שטבל טבילת גירות לפני האדון ("לפניה"), הופך לבן חורין, מפני שהאדון לא יכול להיות הבעלים שלו, שהרי הוא עוד לא התגייר. כאשר האדון טבל לפני העבד, הוא שב וקונה את העבד קניין הגוף בשעה שזה טובל. בתלמוד מובאת עצה בעניין זה: שבזמן הטבילה יעשה האדון בעבד מעשה שעבוד, כגון להחזיקו לרגע במים, וכך לא יוכל העבד לקנות את עצמו כבן חורין.     

בעיה אחרת בדיני גרות היא גרות שלא נעשו כל שלביה: "גר שמל ולא טבל, רבי אליעזר אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. טבל ולא מל, רבי יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו, וחכמים אומרים:... אין גר עד שימול ויטבול". התלמוד מסביר כי רבי אליעזר ורבי יהושע חולקים בשאלה האם האבות טבלו בזמן מתן תורה, כאשר הזה עליהם משה מן הדם (ראו שמות כד, ח). הרמב"ם מבהיר כי יש חובה למול את מי שאוכל את קרבן פסח (ראה שמות יב, מח), כמתואר בספר יהושע, ולכן ברור שהאבות היו נימולים. ההלכה היא כשיטת חכמים: שצריך גם מילה וגם טבילה. הואיל והטבילה היא חלק מהותי מהגרות אין מטבילים גר בשבת, שהרי הטבילה היא מעשה של תיקון האדם ושינוי האסור בשבת. דרישה נוספת של הגיור הוא לערוך אותו בבית דין של שלושה דיינים (לפי במדבר טו, טז), וכיוון שבית דין אינו יושב לדון בלילה, גם אין להטביל גר בלילה.    



חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בעבד או עובד כוכבים שבא על בת ישראל.

בהמשך לדיון על ממזרות, בדף הקודם, מובא בדף זה דיון במעמדו של ילד של עבד או של עובד כוכבים שבא על בת ישראל. לפי דעה אחת הילד הוא ממזר, ולפי דעה אחרת הילד כשר. דעות התנאים בעניין זה, ובמיוחד דעתו של רבי יהודה הנשיא, אינן ברורות לגמרי. גם דעות האמוראים מתפלגות בין שתי העמדות העקרוניות הללו, ונראה כי מתקשים להגיע בעניין זה להכרעה מוחלטת על-פי הרוב – "רבותא למחשב גברי?!" [=גדולה, חידוש, לספור את מספר התומכים בעמדה כלשהי?]. בסופו של דבר מתקבלת ההכרעה כי הילד הוא כשר, אך האם והילד אינם כשרים לכהונה.

למרות הפסיקה המקלה מייעצים האמוראים בפועל למי שהוא צאצא של עבד או עובד כוכבים להתחתן עם אישה שהיא גם כן בעלת ייחוס דומה. תופעה זו מעוררת תמיהה: כיצד זה מייעצים האמוראים עצה בניגוד לפסיקה הרשמית? והדבר אכן זוכה לביקורת: "גמלא במדי אקבא רקדא. הא קבא, והא גמלא, והא מדי ולא רקדא [=גמל בארץ מדי רוקד בתוך כלי בגודל קב. הנה הקב, הגמל, מדי, והוא לא רוקד"], כלומר, שהדיון התיאורטי לא נוגע מבחינה מעשית. עם זאת אנו מוצאים כי האמוראים ממנים צאצאי עבד או עובד כוכבים כבעלי תפקידים בקהילה היהודית, כך שמבחינה פוליטית אנשים אלו הם ככל אדם אחר. 

מעמדו של ילד כזה נובע מהבנה עקרונית של איסור הממזרות. איסור הממזרות כתוב בתורה לצד איסור אשת אב, ואת האיסור של אשת אב אפשר להבין בשתי צורות: אשת אב אסורה על בנו וקידושין לא תופסים בה, ולכן בן שנולד ממנה הוא ממזר; או שקידושין כאלה אינם תופסים אצל אדם זה (בן בעלה) אך באדם אחר הם תופסים. כל אחד מהדגמים משפיע על הפסיקה ביחס לצאצא של עבד ועובד כוכבים מבת ישראל, שכן שם אין הקידושין תופסים כלל לשום אדם. שאלה זו מוחרפת עוד יותר במצבי-ביניים מורכבים יותר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ונשא בת ישראל, גורם לכך שצד העבדות שבו בא על אשת איש (הנשואה לצד החירות שבו); או שעבד שחציו בן חורין בא על  אשת איש הנשואה לישראל, ואז צד החירות שלו בא על אשת איש. הלכה למעשה נוקטים כי במקרה של מי שאיננו ישראל שבא על בת ישראל – בין פנויה ובין אשת איש – הוולד כשר, מפני שהקידושין לא תופסים בו בכלל (שולחן ערוך אבן העזר ד, ה).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק באיסורים הנוצרים כתוצאה מייבום או חליצה.

לאדם מותר לייבם או לחלוץ לכל אישה מהנשים של אחיו, אך הוא חייב לנהוג בנשים אלה בצורה הוגנת. עם זאת אסור לו לייבם או לחלוץ לכל הנשים של אח אחד. התלמוד מסביר כי אסור לייבם ליותר מאישה אחת של בעל אחד מפני שהתורה אמרה: "לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה, ט), ועל זה מוסיף התלמוד: "בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים". כמו כן אסור לחלוץ ליותר מאישה אחת, מפני שכתוב "בית חלוץ הנעל" (שם, י), ומשמע שרק בית אחד (=אישה אחת) מותר לחלוץ. מדוע אסור לייבם לאישה אחת ולחלוץ לאחרת, או להיפך? המקרה הראשון בעייתי מפני שהאישה השנייה לא יכולה להתייבם (איסור "קרובת חלוצה"), ובכך מופרת הסימטריה של "כל העולה לייבום עולה לחליצה", ונוסף על כך יש חשש שאנשים יחשבו שמותר לייבם לאישה אחת ולחלוץ לאישה אחרת. גם המקרה של חליצה שאחריה ייבום בעייתי, מפני שעל החולץ חל הכלל של "כיוון שלא בנה - שוב לא יבנה" (ראה יבמות דף י).   

הפסוק "בית חלוץ הנעל" מלמד כי קיימת קרבה – המודגשת במילה "בית" – בין החולץ לחלוצה. קרבה זו אוסרת עליו להתחתן בקרובותיה של החלוצה, ממש כשם שאסור לו להתחתן עם קרובות גרושתו. הדעה המקובלת היא שקרובות הגרושה אסורות לאדם מן התורה, אך קרובות החלוצה הן מדברי סופרים. רבי עקיבא, לעומת זאת, סבור כי האיסור בקרובת חלוצה הוא איסור מהתורה, ולכן הילד מנישואים אלו הוא ממזר. רבי עקיבא נאמן לשיטתו בענייני ממזרות:  "איזהו ממזר? כל שאר-בשר שהוא בלא יבא", ובלשון התלמוד – כל צאצא ממי שאסורה על האדם באיסור לאו, ובכלל זה קרובת חלוצתו. 

על שיטת רבי עקיבא חולקים רבי שמעון התימני ורבי יהושע (ראה דף מט). רבי שמעון התימני סובר שממזר הוא צאצא של אישה שאסורה בכרת, ורבי יהושע סבור כי רק מי שחייבים עליו מיתת בית דין קרוי ממזר. התלמוד מסביר כי לשיטת רבי שמעון התימני ילד שנולד מאיסורי לאוין יהיה פגום לכהונה, ולשיטת רבי יהושע ילד שנולד מאיסורי כרת יהיה גם כן פגום לכהונה. ההיגיון שביסוד הדברים הוא "קל וחומר" מאיסור אלמנה לכהן גדול. בנה של אלמנה מכהן גדול פסול לכהונה למרות שהאיסור הזה חל רק על כהן גדול. יש אפוא מקום להניח כי אף באיסור של לאו או כרת, שהוא רחב ומקיף הרבה יותר, הוולד יהיה פגום לכהונה. ייתכן אמנם כי היגיון זה של קל וחומר תקף באיסורי כרת יותר מאשר באיסורי לאוין, משום שהאלמנה עצמה נחשבת כחללה, שאסורה לכהונה, בעוד שגרושה שחזרה לבעלה לאחר שנישאה לאדם אחר אסורה לכל כהן כבר משעת גירושין, ואם הייתה בת כהן היא ממשיכה לאכול תרומות ומעשרות כרגיל (ראו יבמות סט,א).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בשיטת רבי יוסי בעניין אירוסין של נשים שהתגרשו או התאלמנו. 

רבי יוסי אומר במשנה: "כל הנשים יתארסו, חוץ מן האלמנה, מפני האיבול". דעת רבי יוסי היא שאין חובת המתנה של שלושה חודשים לפני אירוסין. האמוראים התחבטו הרבה בשאלה מהי ההלכה במקרה הזה, והכריעו כנגד שיטת רבי יוסי האומר כי יש להמתין שלושה חודשים גם לפני אירוסין, ויום האירוסין עצמו איננו חלק מתקופת זמן זו. 

שיטת רבי יוסי עצמה צריכה בירור. הדגש של רבי יוסי על האיסור החל על אלמנה להתארס בשל האבל אינו עולה בקנה אחד עם כמה פרטים בהלכות אבלות של תשעה באב – שם האירוסין הם קלים יותר ביחס לאיסורים אחרים של אבלות זו, ובעיקר האיסור לכבס. על בסיס בעיה זו יש מי שמפרש כי רבי יוסי התיר לארוסות להינשא; אלא שפירוש זה הוא בעייתי למדי, מפני שאז האלמנה שעליה דיבר רבי יוסי היא ארוסה, וארוסה כלל אינה חייבת להתאבל כמו אישה נשואה רגילה. לפי פירוש אחר רבי יוסי אכן דיבר על ההיתר להתארס לפני שלושה חודשים, ולדעתו יש לפתור את הקושיה מהלכות אבלות של תשעה באב על-ידי הצגת חומרה חדשה: איסור להתארס באופן מוחלט במשך הזמן הזה כולו, מראש חודש אב ועד תשעה באב. 

רב אשי מסביר כי אין להקשות על דברי רבי יוסי מהלכות תשעה באב, שכן יש להבדיל בין אבלות חדשה ואבלות ישנה, וכן בין אבלות של יחיד לאבלות של רבים. מבין הראשונים מסביר רבנו תם כי באבלות של רבים יש להחמיר בדברים הנעשים במרחב הציבורי, שאם לא כן ייראה הדבר כאילו אין חוששים לאבלות כלל; אבל בדבר הנעשה בידי יחידים, כגון אירוסין, אין להחמיר. ואילו הרמב"ן מסביר בדרך אחרת, שכיוון שהאבלות של תשעה באב היא אבלות ישנה (על מאורע היסטורי) יש נטייה להקל ולזלזל בה, ועל כן החמירו שלא לכבס – מה שאין כן באבלות חדשה. מצד שני באבל יחיד (של אדם פרטי) יש לחשוש שאם יתירו אירוסין יבוא לעשות סעודה, אבל באבל רבים ימנעו אנשים אחרים את המארס מלעשות דבר איסור.    

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בהמתנה של שלושה חודשים בין נישואים לבעל אחד לנישואים לבעל אחר. 

חכמים גזרו על אישה להמתין שלושה חודשים לפני נישואים חדשים, וגזירה זו מצריכה עיון בכמה צדדים: טעמה של הגזירה, מקורה, הגדרת הזמן שלה, ועל מי היא חלה. טעמה המקורי של הגזירה הוא להבחין אם הילד הוא מהבעל הראשון או הבעל השני. דבר זה נלמד מן הברכה שנאמרה לאברהם: "להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ז) המחייבת לדעת מיהו זרעו-צאצאיו של כל אדם. גזירה זו מונעת מקרים עתידיים של בלבול ושל נישואים לא רצויים עם בן-זוג שהוא קרוב משפחה, וכן מצבי ייבום בלתי רצויים, וכך היא גם שומרת על הצאצא מגילוי עריות.

התלמוד מסביר כי משך הזמן הזה, שלושה חודשים, הוא קבוע, ואינו יכול להיות מוחלף בהמתנה קצרה יותר. הסיבה לכך היא שלידה יכולה להיות מוקדם מהצפוי, ושוב לא ידעו מיהו אבי הילד. בדיקה פיזיולוגית של הריון לא הייתה אפשרית בימי התלמוד, ומשום כך הייתה לנשים שרצו בכך אפשרות להסתיר הריון עד החודש השלישי. החובה להמתין מתבססת על גזירה אחרת של חכמים שלא לישא אישה מעוברת עד לאחר עשרים וארבע חודשים מן הלידה. מחשש שמא יתאכזר הבעל לאישה ולא יספק את צורכי האוכל של ילד שאיננו שלו, והאישה לא תרצה להיכנס למאבק משפטי עם הבעל ותגרום בעקיפין למותו של הילד. 

התנאים רבי יהודה ורבי יוסי סוברים כי נשים שהיו נשואות יכולות להתארס בלי להמתין שלושה חודשים, מפני שבזמן המשנה והתלמוד לא קיים היה חשש של הריון באירוסין (אירוסין של זמן התלמוד, דהיינו, קידושין). היתר זה עולה שוב בדברי האמוראים הדנים בתוקפו לנוכח מסורות שונות הקיימות בעניין זה, הגם שהלכה למעשה אין מתארסים בתוך שלושה חודשים (שולחן ערוך אבן העזר יג, א). 

הדיון בדעות השונות שמביאים התנאים מעלה בעיה: קיימת סתירה בין משניות בהן מופיעה ההלכה ללא ציון שמו של תנא ("סתם משנה"), ומשניות המביאות מחלוקת. רבי יוחנן קבע כלל אשר לפיו סדר ההופעה של משנה ללא ציון שמות ("סתם"), ומשנה בה הופיעה מחלוקת משפיע על פסיקת ההלכה: "מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם, סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם". כלל זה מתאים לדרך הניסוח של המשנה שלנו, אשר בה מובאת הלכה "סתמית" הקובעת שכל הנשים צריכות להמתין שלושה חודשים, ולאחריה מובאות דעותיהם של רבי יהודה ורבי יוסי; אלא שהתלמוד שואל האם הכלל מיושם גם לגבי מופעים של "מחלוקת ואחר כך סתם" שנמצאים במשנה, כאשר בוחנים אותם מול קבצי ברייתות שלא נכנסו למשנה, כמו התוספתא.   
  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק באדם שקידש את אחותה של יבמתו, ובהמתנת שלושה חודשים ממות האח לפני ייבום או חליצה. 

אם אחד האחים קידש את אחות יבמתו הוא יוצר בעיה חמורה: הוא לא יכול לישא את אשתו כיוון שהיא נחשבת כאחות זקוקתו, והוא אינו יכול לייבם או לחלוץ לאחות אשתו. רבי יהודה בן בתירא טוען כי אומרים לאח זה: "המתן עד שיעשה אחיך מעשה (ייבם או יחלוץ)", ולאחר מכן יכול לישא את אשתו מאחר שהיא כבר לא אחות זקוקתו. האמוראים דנים בשאלה מה קורה אם האחות שקידש מתה, והאם הוא חוזר אז להיות מותר ביבמתו. רב אומר כי "מתה אשתו – מותר ביבמתו", ושמואל אומר "מתה אשתו – אסור ביבמתו". מחלוקת זו נובעת מהשאלה האם יבמה שנאסרה על האח פעם אחת נאסרה עליו לתמיד, או שיבמה שנאסרה יכולה לחזור להיתרה הראשון. פתרון השאלה הזו תלוי בהגדרת זמן האיסור הקובע לעניין ייבום: הזמן שלפני מות האח, הזמן שמרגע מות האח ואילך, או אפילו זמן-מה לאחר מות האח.

במשנה נאמר כי "היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שלושה חודשים". טעמה של קביעה זו אינו ברור לגמרי, ועל כן היא מעוררת קשיים מסוימים. במחשבה ראשונה טעמו של האיסור להתייבם במשך שלושה חודשים הוא כדי שאפשר יהיה להבחין האם האישה בהריון, ואם כן – הרי שהילד הוא בנו של האח המת, והאישה אינה צריכה ייבום. גם האיסור לחלוץ בתוך שלושה חודשים נובע מחשש דומה: שייתכן שיהיה ילד מהאח המת, ואם האישה תתחתן עם כהן יטעו הבריות לחשוב כי חלוצה התחתנה עם כהן. ההסברים הללו הם חלקיים, מפני שכידוע ילדה קטנה חייבת לחכות שלושה חודשים בטרם תתייבם או תחלוץ, למרות שהיא לא יכולה להיות בהריון; נוסף על כך אנו יודעים כי גם אישה שאסורה לכהן (כגון גרושה) אסורה לחלוץ, ואם כן הסיבה אינה יכולה להיות חשש מפני מה שעלולים אנשים לחשוב.

לשם כך מביא התלמוד את שיטת רבי יוסי המסביר כי אסור לחלוץ לפני שלושה חודשים גם כאשר החליצה אינה בעייתית מצד עצמה. רבי יוסי סבור כי בייבום ובחליצה צריך לשמור על סימטריה: "כל העולה לייבום עולה לחליצה, וכל שאינו עולה לייבום – אינו עולה לחליצה". משמעותו של עיקרון זה הוא שאישה שיכולה להתייבם צריכה להיות יכולה גם לעבור חליצה. עיקרון זה עולה מהפסוק "אם לא יחפוץ" (דברים כה, ז) המלמד כי הדבר תלוי בבחירה בין שתי אופציות שלעולם הן שוות. עיקרון זה מבהיר כי המתנה של שלושה חודשים היא קביעה הלכתית מוחלטת, שלא תלויה בנסיבות של המקרה. 
   

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
דף זה עוסק בחלוקת הנחלה לאחר ייבום או חליצה, ובאיסור של החולץ בקרובות החלוצה.

האח שמייבם יורש את נכסי אחיו. אם אחד האחים חלץ, מתחלקים נכסיו של האח המת בין האחים. האם האח זוכה בנכסי אחיו בפועל – או שהירושה תגיע אליו רק לאחר מות אביהם? שאלה זו נתונה במחלוקת חכמים ורבי יהודה במשנה. רבי יהודה סבור כי הירושה חלה רק לאחר מותו של האב, וחכמים סוברים כי הירושה של נכסי האח חלה עם הייבום. המחלוקת קשורה לשאלת מקומה של הירושה בדיני הייבום. בתורה נאמר "יקום על שם אחיו" (דברים כה, ו) ומכאן שהירושה היא חלק מן הייבום. שיטת רבי יהודה היא שאין לראות בירושה תנאי מוקדם לייבום, וגם אם אין ירושה בפועל מיד – יש מצווה לייבם. אך ההלכה היא כשיטת חכמים. 

החולץ אסור בקרובות החלוצה והיא אסורה בקרוביו. התלמוד הירושלמי מסביר כי החליצה היא כמו גירושין, ולאחר גירושין עדיין אסורים קרובות האישה אסורים לבעל, וקרובי הבעל – לאישה. התלמוד שואל האם איסור קרובות החלוצה הורחב גם ל"שניות", כפי שגזרו חכמים באיסורי עריות (ראה דף כא, שם הוסבר מי הן ה"שניות" ואילו סוגי קרבה כלולים בהגדרה זו). השאלה הזו מתבררת כשאלה מורכבת, מפני שאפשר לתאר את קרובות החלוצה כאסורות מחמת היותן שניות לחלוצה או איסורי ערווה של האח המת, ורק שיטתו של האמורא אמימר מבהירה כי יש "שניות" לחלוצה שאינן "שניות" לערווה, ומכאן שחכמים גזרו גם על "שניות" לחלוצה. 

במשנה נאמר כי "מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, ואסור בצרת קרובת חלוצתו". שיטת רש"י היא שהדברים מתפרשים כמשמעם – אם הייתה לחלוצה קרובה (כגון אחות), שנשואה לאדם שיש לו עוד אישה, אסור גם באותה אישה כ"צרת קרובת חלוצתו" חכמי ספרד – הרמב"ן והרשב"א – הקשו על שיטת רש"י, כיוון שלשיטתו חמורה החלוצה מן הערווה, שכן צרת הערווה מותרת. לכן, יש המסבירים (רמב"ם) כי מדובר כאן באח שלו שנשא את קרובת החלוצה ומת, וצרת קרובת חלוצתו (אשת אחיו) נופלת לפניו לייבום.

הראשונים דנים בשאלת הסוגיה בעניין זה. האמורא שמואל קובע שהוולד של מי שבא על צרת חלוצה הוא ממזר, מפני שהצרה עודנה באיסור של אשת-אח. הצרה עצמה אינה נחשבת לחלוצה, ולכן קרובת צרת חלוצתו מותרת ואיננה נחשבת כקרובת חלוצתו. כנגד זה עומדת דעת רבי יוחנן, הסבור כי אין  איסור כרת על החלוצה או על צרתה, ואיסור קרובת חלוצה הוא גזירת חכמים ולא איסור מהתורה. ההבדל בין קרובת צרת חלוצתו לצרת קרובת חלוצתו מבוסס על הבנת גזירת החכמים: בטקס החליצה נמצאות החלוצה ואחותה (שבאה לסייע לה), ולא תמיד יודעים האנשים מי משתיהן היא החלוצה; לכן גזרו על צרת אחות החלוצה, והרחיבו זאת לכל צרת קרובת חלוצתו.     
  
 

מציג תוצאות 121 - 180 מתוך 2757
<< לדף הקודםדף:  1 2 3 4 5 6 7 8 9 10לדף הבא >>
סיכומי הפרקים