חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעופות כשרים ועופות טריפה.

במשנה נאמר: "ואלו טרפות בעוף: נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת, הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה, ניקב הקורקבן, ניקבו הדקין (המעיים), נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, אם ירוקים – פסולים, אם אדומים – כשרים. דרסה וטרפה בכותל, או שריצצתה בהמה, ומפרכסת, ושהתה מעת לעת ושחטה – כשרה". רשימת הטריפות של הבהמה שנידונה בדפים הקודמים רלבנטית גם בעופות, והמשנה דנה בטריפות המיוחדות לעוף. ובכל המקרים של המשנה שבהם העוף כשר (דרסה וטרפה, ריצצתה בהמה, מפרכסת) יש צורך בבדיקה נוספת שלא אירע פגם באחד האיברים.  

דרך הבדיקה של מכת חולדה – בבדיקה בוחנים האם המכה של החולדה ניקבה את קרומי המוח. הבודק מכניס את ידו לפנים המוח מצד הגוף, ולוחץ את חומר המוח ובוחן האם המוח מבצבץ מהנקב. שיטה זו מועילה אפילו אם מניחים שעוף טרף כאשר הקרום התחתון של המוח לא נפגע, והקרום העליון ניקב, מפני שהקרום התחתון הוא רך, ובשעת הבדיקה הקרום נפקע והחומר שיש בו יוצא דרך הקרום העליון. כלי הבדיקה – בעניין זה מוצאים מחלוקות תנאים ואמוראים. מחלוקת התנאים היא של רבי יהודה ורבי נחמיה, אחד בדק ביד ואחד בדק במחט. המחלוקת היא האם המחט היא אגרסיבית מדי ועשויה לגרום לנקב במהלך הבדיקה, ומפסידה את הבעלים של העוף ו"מכלה ממונם של ישראל", ומצד שני, שמא הבדיקה ביד עדינה מדי ולא תגלה את הנקב, ובדיקה בדרך זאת גורמת שעם ישראל יאכלו נבלות. בעניין זה מוצאים גם דעות אמוראים שונות: רב ושמואל היו בודקים ביד, אך ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו בדבר: "רבי שמעון בן לקיש: בודקין לחולדה ביד אבל לא במסמר, ורבי יוחנן אמר: אף במסמר". ומסופר על עוד דרכי בדיקה: רב שיזבי שבדק באור השמש אם יש נקב בקרום, רב יימר היה בודק על ידי שפיכת מים לגולגולת ולראות אם הם חוזרים ונוזלים בנקב, ורב אחא בר יעקב היה בודק על ידי בדיקת שטח המוח בעזרת קש חיטה. בעניין זה מוצאים אף שיטה כי אי אפשר לבדוק את הנקב מפני שהשיניים של החולדה דקות ועקומות, והנקב אינו מפולש בגולגולת, אך שיטה זו מתבררת כטעות.עוף המים – בעוף המים או באווזים מתורבתים שיש להם קרום רך, אין צריך נקב בקרום המוח, ואם נשברה עצם הגולגולת - הרי זו טריפה.        

עוף שנכווה באש – במשנה נאמר: "נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, אם ירוקים – פסולים, אם אדומים – כשרים". שינוי בצבע בני-המעיים מצביע על איברים העשויים להינקב. מידת השינוי – שיעור השינוי הוא כשיעור נקב במשהו. שינוי צבע באיברים שלצד בני המעיים – הולכים לפי הצבע הרגיל של האיבר. צבע הקורקבן, הלב והכבד הוא כרגיך אדום, ולכן אם נשתנה מראיהם מאדום לירוק – העוף טריפה. הכבד צריך להשתנות לירוק בצד הצמוד לבני המעיים – ואז יודעים שהעוף נפל לאש ובני המעיים נפגעו והעוף טריפה. המעיים הדקים צבעם בדרך כלל ירוק, ואם נשתנה מראם מירוק לאדום – הבהמה טריפה. שליקה– כאשר בני המעיים לא נשרפים אלא העוף שואף עשן והשתנה מראה האיבר, לאחר שליקה במים עשויים לגלות שצבע האיבר חוזר לכפי שהיה – והעוף כשר. כאשר הצבע החיצוני לא משתנה, אך לאחר שליקה מוצאים כי חל שינוי בצבע – העוף טריפה, אבל חכמים לא חייבו לבחון את צבע האיברים בשליקה, כדי שלא להחזיק פגם בדבר שאין בו סימן חיצוני של טריפה.  

כשרות העוף - במשנה נאמר: "ואלו כשרות בעוף: ניקבה הגרגרת או שנסדקה, הכתה חולדה על ראשה מקום שאינו עושה אותה – טרפה, ניקב הזפק, רבי אומר: אפילו ניטל. יצאו בני מעיה ולא ניקבו, נשתברו גפיה, נשתברו רגליה, נמרטו כנפיה, רבי יהודה אומר: אם נטלה הנוצה פסולה". מקום הזפק והושט – הזפק הוא התרחבות בצורת כיס של הוושט, ותפקידו לרכך את הגרעינים הקשים במעבר לקורקבן. החלק העליון של הזפק הנמתח בעת שמותחים את הוושט נחשב כחלק מהוושט, ואסור בנקב בשיעור משהו. זפק וטרפחת (רחם) – בברייתא מסופר: "מעשה ברבי סימאי ורבי צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד, ושבתו באונו, והורו בטרפחת כרבי בזפק", אך לא ברור אם היתה כאן הוראה כפולה: לאסור בהמה שיש לה רחם שניטלה, ולהתיר זפק כדעת רבי במשנה, או להתיר את הרחם כפי שרבי התיר את הזפק, אך לא מפני שהם סוברים כרבי, ושאלה זו נותרת ללא הכרעה ("תיקו").    

מעיים שיצאו מהבטן - במשנה נאמר: "ואלו כשרות בעוף: יצאו בני מעיה". אם המעיים לא חזרו כמו שהם לחלל הבטן אלא התהפכו – העוף טריפה, מפני שהקב"ה ברא את האיברים של האדם (ושל בעלי החיים) ככונניות, איברים היושבים כל אחד במקומו, והיפוך בסדר זה משנה את התפקוד הרגיל של בעל החיים. בסוגיה מסופר על גוי אחד שראה אחד שנפל מהגג ומעיו יצאו ממקומם. הגוי העמיד את בנו של הנופל, ועשה כאילו הוא שוחט אותו, וכאשר האב ראה דבר זה הוא נמתח, ואפשר היה להחזיר את המעיים למקומם, ולתפור את הכרס ולרפאו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעד ועד בכלל, ובבהמות כשרות לאכילה.

עד ועד בכלל - במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...ואלו כשרות בבהמה: ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר? רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כאיסר האיטלקי". הביטוי "עד כאיסר" מעלה את השאלה האם הרצף שעד לגבול כולל את נקודת הגבול עצמה – "עד, ועד בכלל", או "עד, ולא עד בכלל", ובעניין שלנו קובע רב נחמן שאם נחסרה עד לשיעור איסר האיטלקי – כשירה, אך איסר האיטלקי - טריפה, ומכאן שהגבול אינו חלק מהרצף שקדם לו. שאלה זו עולה בנוגע למספר ביטויים של המילה "עד" במשניות במסכת כלים: מה נחשב לחלק של מיטה טמאה: "חבל היוצא מן המטה, עד חמשה טפחים טהור. מחמישה ועד עשרה - טמא" (יט, ב),  מה נחשב לכלי שיש בו בית קיבול: "הדקין שבכלי חרס, הן וקרקרותיהן (התחתיות), ודופנותיהן יושבים שלא מסומכים - שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג" (שם ב, ב)); ושיעור מינימלי של שימוש בשברי כלים: "מלוג עד סאה – ברביעית. מסאה עד סאתיים – בחצי לוג" (שם) ואולם, ממקורות אלו אין הוכחה שלמה לגבי השאלה הכללית, מפני שבמקורות משלימים בברייתא מוצאים שבענייני טומאה חכמים מחמירים, ולכן אין כאן כלל קבוע אם הגבול הוא חלק מסדרת מספרים נמוכה יותר ("למטה") או גבוהה יותר ("למעלה"), ואפילו בעניין אחד מחמירים שהגבול יצטרף למעלה או למטה לפי הדבר החמור יותר. באופן כללי יותר מעירים כי חכמים מחמירים לגבי שיעורים ומידות שקבעו מדבריהם, חוץ מאשר בגודל גריס של כתמי דם נידה שם מקלים.

במשנה נאמר: "ואלו כשרות בבהמה... ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי התחתון, ניטלה האם שלה". טחול – רב עוירא סובר שטחול שניקב – הבהמה טריפה, ובארץ ישראל הסבירו שהלכה כמותו דווקא בנקב שבצד העבה אבל בחלק הדק התחתון – הבהמה כשרה, ואם ניקב נקב שאינו מפולש אך נותרה שכבה בעובי דינר זהב שלא ניקבה – הבהמה כשרה.  כליה - רכיש בר פפא מוסר משמו של רבשאם הכליה לקתה, והחולי התפשט עד המקום הלבן שבתוך הכליה שמתחת למותניים – הרי זו טריפה. כליה שהקטינה (התכווצה) – בבהמה דקה – הבהמה טריפה אם הכליה התכווצה לשיעור פול, ובבהמה גסה – עד כענבה בינונית. כליה וריאה – היו שביקשו לנסח כללים לגבי היחס בין טריפה שבריאה לטריפה שבכליה, וכל דבר שאינו מטריף את הריאה בוודאי אינו מטריף את הכליה. בפועל מוצאים שנקב פסול בריאה וכשר בכליה, מוגלה – כשרה בריאה ופסולה בכליה, ומים זכים וצלולים שאינם מסריחים המצויים בריאה או בכליה – כשרים כאן וכאן, ואין אפוא כלל שאפשר להשוות בעזרתו טריפות באיברים שונים.לחי – במשנה מדובר על לחי שניטלה אך יכולה לאכול ולחיות על ידי לעיטה ותחיבה של אוכל לוושט, אך אם אינה מסוגלת עוד לאכול בהאבסה חיצונית – טריפה.  

חרותה – במשנה נאמר: "ואלו כשרות בבהמה...וחרותה בידי שמיים – כשרה". חרותה היא בהמה שריאתה הצטמקה והתכווצה, ואם הדבר אירע בידי שמיים – הבהמה כשרה. בתוספתא חולין (ג, יא) נאמר: "איזוהי חרותה? כל שצמקה ריאה שלה בידי שמיים – כשרה, ביד אדם - טריפה. רבי שמעון בן אלעזראומר: אף ביד כל הבריות". רבי שמעון בן אלעזר מחמיר שגם בהמה שצמקה ביד הבריות הריהי טריפה. ומספרים כי בבית המדרש אמרו לרבה בר בר חנה כי אפשר לבדוק אם הריאה צמקה ביד שמיים או ביד אדם, שמניחים אותה בכלי שיש בו מים, ובודקים אם היא חוזרת ומתנפחת, שאם הצטמקה ביד שמיים – מתרחבת, ואם ביד אדם – אינה מתרחבת, ויש להתאים את הבדיקה לעונת השנה, ולהשתמש במים קרים ובכלים לבנים (שאינם בולעים חום) בימות הקיץ, ובמים פושרים וכלי כהים בימות החורף.       

גלודה – במשנה נאמר: "הגלודה - רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלים". גלודה היא בהמה שאין לה עור. בתוספתא חולין (ג, ו) נאמר: "אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו רבי מאיר וחכמים על הגלודה שפסולה, וכבר העיד רבי אושעיא בנו של רבי יהודה הבשם לפני רבי עקיבא על הגלודה שפסולה, ואם נשתייר בו סלע – כשירה". התלמוד מסביר שכוונת דברי רבי שמעון בן אלעזר היא שרבי מאיר חזר בו מדעתו, ולא חלק על חכמים אלא הודה להם שהגלודה פסולה. נשתייר בה סלע - התלמוד דן על בהמה גלודה שנשאר עלה בשרה עור בשטח מטבע שגודלו סלע, והאמוראים נחלקו היכן המקום שבו נשאר עור כדי שהבהמה תהיה כשרה: "...שמואל: ברוחב כסלע על פני השדרה כולה, רבה בר בר חנה אמר: ראשי פרקים (מפרקי החוליות, השוק והירך). רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי אמר: מקום טיבורו (אמצע הבטן)... אמררב: כל העור כולו מציל בגלודה, חוץ מעור בית הפרסות, ורבי יוחנןאמר: אפילו עור בית הפרסות מציל". התלמוד דן במספר שאלות על דעות האמוראים. על דעת שמואל שואלים אם העור נמצא על פני השדרה כולה לכל אורכה בשיעור סלע, או רק קטע רצועה ארוך וצר המצטרף לכדי סלע, ומסיקים כי העור צריך להיות על פני כל השדרה. על דעת שמואל, רבה בר בר חנה ורבי אלעזר ברבי ינאי שואלים מה הדין במקרה שהעור ניטל במקומות הקריטיים ושאר העור שעל הבשר קיים, ושאלה זו נותרת ללא הכרעה ("תיקו"). על דעת רבי יוחנן שואלים ממשנה במסכת חולין (חולין ט, ב): "ואלו שעורותיהן כבשרן: עור הפרסות", אך רבי יוחנן משיב כי אין להקניטו ולצערו, שהרי הוא סובר שמשנה זו היא כדעת יחיד של רבי שמעון, ומביא הוכחה לכך מהתוספתא במסכת זבחים (ב, ג).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכשרות הבהמות.

בדיקת הדרוסה – בדף הקודם נאמר כי בדריסת בהמה יש צורך בשתי בדיקות: "דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים...אפילו בסימנים". בבדיקה בוחנים האם הבשר שכנגד המעיים או כנגד הסימנים האדים. שיעור הדריסה בסימנים - שיעור הנקב של הוושט הוא במשהו, ושיעור הנקב של הקנה הוא בכאיסר, אך אם הבהמה נדרסה והאדים אחד הסימנים במשהו, בין הקנה ובין הוושט – הבהמה טריפה. בדיקת כנגד בני-מעיים – בתלמוד מסופר על מסורת בשמו של רב כי הבדיקה אינה רק מכף הרגל הקדמית של הבהמה ועד הירך (כנגד המעיים) אלא מכף המוח (הגולגולת) ועד הירך. ומסופר על היכרותם של ריש לקיש ורבי יוחנן עם רב. ריש לקיש מספר כי לא הכיר את רב כשלמד בארץ ישראל, ורבי יוחנן מספר כי הוא היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא ותלמידו של רבי חייא, ובכל אותם השנים הוא היה נחשב לאדם חשוב והיה לו מקום ישיבה לפני רבותיו, ורבי יוחנן שהיה אז מקטני התלמידים עמד. ריש לקיש נזכר אמנם בשמועה ששמע בשמו של רב שבהמה שמוטה ושחוטה – כשרה, מפני שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה, כלומר, אם יש ספק מתי הסימן נשמט ממקומו, יש להניח שהדבר אירע לאחר השחיטה, מפני שאי אפשר לשחוט בהמה שנשמטו סימניה ממקומם. רבי יוחנן סובר שגם במקרה זה יש לבדוק ולהשוות את הדברים לחתך אחר, ולבחון האם ייתכן שקודם נשמט הסימן ואחר כך שחט את הבהמה. רב נחמן מעיר שאפשר שהסימנים ישמטו ממקומם, ויתפוס אותם במקומם, ואז אפשר כי בהמה שמוטה תיעשה שחוטה.

רשימת הטריפות- במשנה נאמר: "זה הכלל: כל שאין כמוה חיה – טריפה". כלל זה בא להוסיף עוד שבע שמועות (מסורות) אמוראים על טריפות שונות. בתלמוד מסופר על ציידים תלמידי חכמים שהיו פוגעים בגיד הנשה או בכליה והבהמה הייתה מתה, אך כשבאו לפני תלמידי חכמים קבעו שרשימת הטריפות היא מוגדרת ואי אפשר להוסיף עליה עוד טריפות: "וכי להוסיף על הטריפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים". התלמוד מסביר כי למרות שיש עוד חבלות רפואיות שמהן הבהמה עלולה למות, ההנחה היא שלפצעים הללו יש רפואה, ואפשר למצוא סם שירפא את הפגיעה והבהמה תמשיך לחיות.

במשנה נאמר: "ואלו כשרות בבהמה: ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר? רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כאיסר האיטלקי. נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח, ניקב הלב ולא לבית חללו, נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית, המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה, ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי התחתון, ניטלה האם שלה (הרחם), וחרותה (ריאות מצומקות) בידי שמים, הגלודה (התקלף העור) - רבי מאיר מכשיר, וחכמים פוסלין".

ראש ירך שיצא ממקומו - האמוראים נחלקו על מקרה של ראש צלע ירך שיצא ממקומו בשקע שבעצם האליה – אם הבהמה טריפה או כשרה: אמר רב מתנא...: טריפה, ורבא אמר: כשירה". למעשה מחלוקת אמוראים קדומה יותר בעניין זה היא של רבי יוחנן וריש לקיש, והיא תלויה בפירוש המשנה. במשנה הקודמת נאמר: "ואלו טרפות בבהמה...זה הכלל: כל שאין כמוה חיה – טריפה", ובמשנה שלנו נאמר: "ואלו כשרות בבהמה". השאלה היא כיצד להבין את היחס בין הביטוי "ואלו" המציין רשימה מסוימת ומוגדרת, לבין הביטוי "זה הכלל" המציין הכללה הנוגעת לעוד מקרים הדומים לרשימה אך לא נמנו בה בפירוש. רבי יוחנן סובר שהכלל עשוי לחול על טריפות כמו ראש ירך שיצא ממקומו מפני שמקרה זה דומה לאיברים שניטלו המצויים ברשימת הטריפות, והביטוי "אלו טרפות" מלמד שהרשימה של הטריפות אינה כוללת אלא את הרשימה, ואין להכליל ברשימה את הירך שיצאה ממקומה, על אף שהיא דומה למקרים האחרים. ריש לקיש סובר לעומת זאת שצלע ירך שיצא ממקומו אינה דומה לאף אחד ממיני הטריפות – הנקובים, הפסוקים והנטולים – ולכן אין להכלילה בכלל, אך הביטוי "אלו כשרות" מלמד כי הרשימה המנויה ברשימת הבהמות הכשרות לאכילה היא ייחודית, ויש להוציא מכלל זה את צלע הירך שיצאה ממקומה שהיא טריפה. ולהלכה, צלע הירך שיצא ממקומה כשירה אפילו אם נפסק הגיד המחבר,  אלא אם הגיד נרקב והתעכל לגמרי.  

איסר האיטלקי - במשנה נאמר: "עד כמה תחסר (הגרגרת=הקנה)? רבן שמעון בן גמליאל אומר: כאיסר האיטלקי". מטבע האיסר הרומי לא היה ידוע בבבל, והאמורא זעירי ממליץ להם להשתמש בדינר כורדי המצוי במטבעות של העיר פומבדיתא. ומסופר על רבי יוחנן שבא לפני חלפן הכספים וביקש מטבע דינר זה לשער בו את גודל החסרון של טריפה, והחלפן ביקש לעמוד מפניו, אך רבי יוחנן לא רצה להפריעו ממלאכתו, מפני שבעלי מלאכה אינם רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שהם עסוקים במלאכה, חוץ מאשר בעל המלאכה שהיו עומדים לקראת עולי הרגל שהיו באים עם ביכורים לירושלים, מפני שמצוות הביכורים חביבה בשעתה, ורוצים לנהוג בעולי הרגל מנהג כבוד כדי שיבואו בכל שנה, ולא יימנעו מלהביא ביכורים מפני טורח הדרך, ויבואו להיכשל לעתיד לבוא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדרוסה.

במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...דרוסת הזאב. רבי יהודה אומר: דרוסת הזאב בדקה, דרוסת הארי בגסה. דרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הגס בעוף הגס". דרוסת חתול או חולדה – האמורא רב מבדיל בין סוגים שונים של בעלי חיים: בעופות – החתול והחולדה נחשבים לדורסים, בגדיים וטלאים – החתול דורס והחולדה אינה דורסת, ובכבשים גדולים – לא החתול ולא החולדה נחשבים לדורסים. עוף דורס – במשנה נאמר: "דרוסת הנץ", והתלמוד מסביר כי הנץ מיוחד בכך שהוא דורס בעל חיים שווה לו בגודלו, ואילו שאר העופות הטמאים דורסים רק חיה קטנה מהם. ולפי הסבר אחר, הנץ דורס חיה גדולה ממנו, ושאר העופות הטמאים דורסים חיה השווה להם. דרוסת השועל – יש מסורות שונות על מה שהכריעו חכמים במעשה שאירע עם שועל דורס במרחץ של בית היני, אך מכאן אין להוכיח אם השועל דורס או אינו דורס, שכן אין יודעים אם חכמים התירו או אסרו, ואם אירע הדבר בשועל או בכלב או בחתול. דרוסת הכלב – הכלב אינו דורס חיות אחרות ולכן "אין דרוסה לכלב". תנאים שונים של הדריסה - הדריסה היא ביד של החיה (רגל קדמית) ולא ברגליה האחוריות. הדריסה היא בציפורן ולא בשיניים, הדריסה היא מדעת בעל החיים, והדריסה היא בחייה של החיה ולא לאחר מותה, ואם בעל חיים דרס וחתכו את ידו והמיתוהו לפני ששלף את ציפורניו, לא זיהם בציפורניו את בעל החיים הדרוס, ואין זו דריסה.  

ספק דרוסה – נחלקו האמוראים: "רב אמר: אין חוששים לספק דרוסה, ושמואל אמר: חוששים לספק דרוסה". ספק דרוסה הוא חיה דורסת המצויה במקום בעלי החיים הנדרסים, אך היא שותקת והן מקרקרות, ולא ברור אם עושות כן מפני שהן חוששות מפני החיה הדורסת, או שכבר עשתה מעשה ודרסה אחת מהן. כאשר יש ספק אחר, כגון, האם הדורס אכן נכנס למקום, אם היה זה כלב שאינו דורס או חתול הדורס, או אם יש ספק לגבי ההתנהגות של בעלי החיים: כגון שהדורס נכנס וישב בשלום עם שאר בעלי החיים, או אם מוצאים כי ראשה של אחת החיות קטוע והדורס אינו כועס, או שהם מאיימים ונוהמים זה על זה – אין זה ספק מפני שאפשר להניח שלא דרסה.

אריה שנכנס לבין השוורים - התלמוד דן במקרה מיוחד של אריה שנכנס לבין השוורים ונמצאה ציפורן נעוצה בגבו של אחד השוורים. השיקולים במקרה זה הם מורכבים. מצד אחד רוב האריות דורסים בעלי חיים, אך מצד שני הציפורן של הדורס אינה אמורה לצאת ממקומה. גם מבחינת השור אפשר לומר שהשור התחכך בקיר כמנהג רוב השוורים, אך מצד שני ציפורן התקועה בקיר אינה נכנסת כרגיל לגבו של שור המתחכך בקיר. אם הולכים אחר דעת רב שאין חוששים לספק דרוסה, גם במקרה זה יש להניח כי מאחר שהשיקולים נוטים לכאן ולכאן, יש להעמיד את השור על חזקתו – שאינו דרוס. אביי מעיר כי חלק מההנחות שביסוד השיקולים הללו משתנות בהתאם למצב: הציפורן יוצאת ממקומה בקלות כאשר היא יבשה, וכשהיא לחה מקום הציפורן כולו עשוי לצאת, ואם מוצאים יותר מציפורן אחת בגב השור בשורה אחת של – סביר להניח כי מדובר בטפריו של האריה.   

ההלכה בספק דרוסה – האמוראים דנים כיצד יש לפסוק הלכה למעשה: "אמראמימר: חוששים לספק דרוסה". אמימר מסביר לרב אשי שהוא אינו סובר כדעת רב, או לפי גירסה אחרת, אמימר סובר שרב חזר בו משיטתו והוא סובר כשמואל. בתלמוד מסופר על סל של עופות שהיה ספק אם נדרסו, ובאו לרב, וזה הורה להם לשאול את שמואל, ושמואל חנק את העופות וזרקם לנהר, אך ייתכן שרב לא הודה לשמואל, אלא סבור היה שיש לפסוק במקומו של שמואל כשיטת שמואל. הסיבה ששמואל חנק את העופות וזרקם לנהר, ולא עזבם לנפשם היא שחשש כי ישובו ויקנו אותם, ויבואו לידי תקלה, ואסור למוכרם לגוי שעשוי למוכרם לישראל, וכדי לפרסם את הדבר לא זרק את העופות לאשפה או לכלבים. רב אשיפסק בעניין אווז שנכנס לקנים ויצא כשצווארו מנטף דם, שיש להקל בו, וכשם שאי אפשר לדעת אם כלב או חתול נכנס למקום ודרס, אך מניחים שמדובר בכלב, גם בעניין זה יש להניח שלא נדרס על ידי חתול אלא נפצע באחד הקנים.  

התלמוד דן בעוד הלכות שנשאלה שאלה או נאמרה הלכה בעניינן על ידי חכמים שונים: בדיקת הדרוסה – הדריסה עשויה לפגוע באיברים פנימיים ולכן יש צורך בבדיקה מקיפה של החלל הפנימי של הבהמה: "דרוסה שאמרו – צריכה בדיקה כנגד בני מעיים", "דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו, ואפילו בסימנים". דבר נוסף חשוב בבדיקה הוא לבחון את הרושם של הדריסה ואם המקום מאדים בגלל הצטברות דם: "בדרוסה - משיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנים - עד שיאדימו סימנים עצמם". סימנים - שנדלדלו ורוב הקנה או רוב הוושט נעקרו ממקומם בלחי או בצוואר –  טריפה. המסמסה (מסמוס איברים) – אם התמסמס הבשר והרקיב עד שרופא יכול לגרדו ולהגיע לבשר חי – האיזור הרקוב נחשב כאילו הוא אינו חלק מהבהמה, ואם ניטל איבר חיוני – הבהמה טריפה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנפילה או דריסה של בעל-חיים.

נפילה וריסוק איברים - במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...נפלה מן הגג". בדף הקודם הרחיבו את דין המשנה גם לעוף שנפל, ועסקו במשטחים שונים של נפילה. בדף זה מנסחים כלל לפיו נפילה על דבר שמחליקים עליו אינו מרסק את האיברים, ועל דבר שמחליקים עליו – יש בו משום ריסוק איברים. דבוק – נחלקו האמוראים על עוף שנפל כשהוא דבוק למלכודת: רב אשי מתיר את העוף באכילה, ואמימר אוסר את העוף מפני שהוא טריפה. לפי מסורת אחת המחלוקת היא על עוף שנדבק בשתי כנפיו –, אך אם נדבק בכנף אחת – יכול לרכך את הנפילה בעזרת הכנף האחרת. ולפי מסורת אחרת, המחלוקת היא על עוף שנדבק בכנף אחת – ונחלקו אם אפשר לעוף בכנף אחת או שאי אפשר לפרוח בכנף אחת, והכל מסכימים שבשתי כנפיים – נפילת העוף מרסקת את איבריו. ההלכה היא שאם דבוק בשתי הכנפיים העוף אסור מפני שבוודאי נתרסקו איבריו, ואם דבוק בכנף אחת – מותר.

שבירת צלעות – במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...נשתברו רוב צלעותיה". לבהמה יש עשרים ושתיים צלעות שיש בהן מוח (ומלבדן יש צלעות קטנות כמו שתי צלעות סחוסיות בחזה, וצלע לכיוון הזנב), וכל אחת קבועה בחוליה, ואם נשברו בחצי הקרוב לעמוד השדרה – הבהמה טריפה. רוב צלעות - בברייתא מסבירים כי הגדרת רוב הצלעות נמדדת ביחס לכלל הצלעות וביחס לצדדי הבהמה. כאשר נשברו שש צלעות בכל צד – יש כאן שבירה ברוב הצלעות הכולל, ורוב צלעות של כל צד. אבל גם כאשר נשברו אחת עשרה צלעות מצד אחד, וצלע אחת מהצד האחר – טריפה, מפני שיש כאן רוב ביחס לאחד מהצדדים של הבהמה, ורוב ביחס לכלל הצלעות, אפילו שאין כאן רוב ביחס לשני הצדדים.

עקירת צלעות - התלמוד דן על עקירת צלעות, ונחלקו האמוראים כיצד אומדים את הרוב של הצלעות: "אמר עולא: בן זכאי אמר: נעקרו – ברוב צד אחד, נשתברו – ברוב שני צדדים. רבי יוחנן אמר: בין נעקרו בין נשתברו – ברוב שני צדדים". צלע שנעקרה היא צלע שיצאה ממקום חיבורה בחוליית עמוד השדרה, והתלמוד מסביר כי הצלע יצאה ממקומה אך הגומא שהיא יושבת בתוכה נותרה במקומה ("בוכנא בלא אסיתא"=עלי בלא מכתש). אם הצלע יצאה ממקומה יחד עם החוליה כולה – הבהמה טריפה. האמורא רב סובר שאם נעקרה צלע וחצי מחוליית השדרה עמה – הבהמה טריפה. האמוראים רב כהנא ורב אסי לא ידעו על ההלכה של רב, ושאלו את רב מה הדין במקרה שנעקרה צלע מצד אחד של החוליה וצלע אחרת מצדה האחר של החוליה, ונעקרה מקצת החוליה ("בוכנא ואסיתא"). על שאלה זו משיב האמורא רב שאין מקום לשאלה מעין זו, מאחר שבהמה שנעקרו צלעותיה המקבילות יחד עם חלק מן החוליה נחשבת לנבילה ("גיסטרא") מפני שהבהמה מתה מיד כשאירע לה דבר זה. בסוגיה מוסבר כי מאחר שהאמוראים לא ידעו על חידושו של רב בעניין צלע אחת שנעקרה עם מקצת החוליה, סבורים היו שישאלו אותו על המקרה החמור יותר של שתי צלעות שנעקרו, והניחו שאם רב יקפיד ויכעס על השאלה הפשוטה, כפי שאכן אירע, אפשר יהיה להסיק מכאן גם על השאלה שלא שאלו על אודות צלע אחת שנעקרה.  

התלמוד דן בשלוש הלכות משמו של האמורא שמואל: עקירת צלע בלי חוליה, או חוליה בלי צלע –צלע שנעקרה מעיקרה אפילו בלי חוליה – הבהמה טריפה. בדרך כלל כאשר חוליה נעקרת נעקרת הצלע עמה, אך לעיתים חוליה נעקרת במקום שאין בו צלעות, (בכפלי המותניים) – ונחלקו התנאים: "כמה חסרון בשדרה? בית שמאי אומרים: שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת". מחלוקת זו עוסקת בטומאת מת של מי שחסרות לו חוליות בשדרה, ובית שמאי מחמירים שהוא מטמא עד שלא יהיו לו שתי חוליות בעמוד השדרה. אותה מחלוקת רלבנטית גם לגבי טריפה, ואז בית שמאי מקלים, שאינו טריפה עד שיהיו חסירות לו שתי חוליות. גולגולת שנחבסה (נמעכה) ברובה – ושואלים אם הכוונה שנמעכה ברוב גובהה או ברוב הקיפה, ולא הכריעו בשאלה זו ("תיקו"). בשר החופה רוב הכרס ברובו – הלכה דומה מוצאים במשנה: "כרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה". לפי חכמי ארץ ישראל הכרס החיצונה היא בשר החופה את רוב הכרס, וברור כי מדובר בקרע בכרס. אך לפי שמואל הכרס החיצונה היא מקום בכרס שאין בו מילת (שערות צמריות), ולשיטתו יש לשאול האם בבשר החופה את רוב הכרס – הרוב קרוע או נטול ממקומו.        

דרוסה - במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה... ודרוסת הזאב. רבי יהודה אומר: דרוסת הזאב - בדקה, ודרוסת ארי - בגסה, דרוסת הנץ - בעוף הדק, ודרוסת הגס - בעוף הגס". יש הסבורים כי רבי יהודה בא לפרש את דברי חכמים. חכמים אמרו "דרוסת הזאב" כגבול תחתון וכדי לציין שבעל חיים חלש יותר מזאב כמו חתול כלל אינו מסוגל לדרוס בהמה, ורבי יהודה מוסיף כי יש גם גבול עליון לכוחו של הזאב המסוגל לדרוס רק בהמה דקה. ואולם יש הסבורים כי רבי יהודה חולק על דברי חכמים, ונחלקו האם הזאב מסוגל לדרוס גם בהמה גסה או לדברי רבי יהודה רק בהמה דקה. לפי הסבר זה האמורא רב מחדש עוד הלכה, שרק זאב או מה שכוחו למעלה מהזאב דורס בהמה, אך חתול אינו דורס בהמה. ויש המסבירים כי דברי רב נאמרו לא כחידוש המשנה אלא כחידוד דברי המשנה, מפני שאפשר היה לחשוב שהמשנה נקטה זאב רק מפני שזאב הוא בעל חיים טורף במקרא ולא מפני שההלכה מגבילה את הדריסה לזאב, ולכן יש צורך לומר בפירוש שבאמת בבהמה רק מן הזאב ולמעלה נחשב לדורס.   

איזה בעל חיים דורס – אגב הדיון הקודם על דריסה של בהמה, התלמוד דן על הגדרת הדריסה של בעלי חיים קטנים יותר, ולמעשה יש בדבר זה מחלוקת תנאים: בברייתא נאמר: "דרוסת חתול, נץ ונמיה – עד שתינקב לחלל", כלומר, הדריסה של בעלי חיים קטנים אינה עושה טריפה אלא אם ניקבו נקב של טריפה. לעומת זאת בברייתא אחרת מובאת עמדה אחרת: "בריבי אומר: אין דרוסה אלא במקום שאין מצילין, אבל במקום שיש מצילים – יש דרוסה". כלומר, כאשר יש מי שמנסה להציל את בעל החיים מדריסה – הדורס מתנגד יותר ומפעיל יותר כוח בדריסה. רב חסדאממשיך את שיטת התנא ומרחיב את הדריסה גם בבעל חיים קטן הדורס בעל חיים קטן אחר: "דרוסת חתול ונמייה – בגדיים וטלאים, דרוסת חולדה – בעופות". אגב זה מספרים על חתול שדרס תרנגולת, ומצאו על כף ידו חמישה כתמי דם קטנים, ומסבירים מעשה זה בהתאם למחלוקת התנאים. לפי התנא בריבי התרנגולת מנסה להציל את עצמה, והצלה עצמית היא כמו אחרים הבאים להציל מדריסה, והחתול מזהה את התנגדותה של התרנגולת, והוא מתגבר עליה ולבסוף דורסה. ולפי חכמים החתול אמנם שרט את התרנגולת בכפו ויצא ממנה דם, אך הוא לא שורף את בשרה בציפורניו ואין הדבר נחשב לדריסה בהלכה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטריפה של נפילת בהמה.

המסס ובית הכוסות - במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ (לחלל הבטן)". בתוספתא חולין (ג, יא) דנים בנקבים של מחט: "מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד – כשרה, משני צדדים – טרפה. נמצא עליה (על המחט) קורט דם - בידוע שלפני שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם - בידוע שלאחר שחיטה. הגליד פי המכה (חור הנקב) - בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה. לא הגליד פי המכה - המוציא מחבירו עליו הראיה". גם בנקב רגיל יש דם במקום המכה, אך הנקב אינו משאיר סימני דם, אלא אם יש גוף כמו מחט שהדם נדבק בה. בתלמוד מסופר כי אביי רדף אחר עליית הגג של רב עוירא כדי לשמוע מפיו על מעשה ברבי יהודה הנשיא שהטריף בהמה שמצאו אצלה מחט בדופן הפנימי של בית הכוסות. רבי הפך את בית הכוסות וראה שיש על המחט קורט דם, והניח כי דם זה נוצר מחמת פצע או מכה של חוד המחט, אך אביי לא מתרשם ממסורת זו מפני שלדעתו היא כבר כלולה בדין המשנה: "בית הכוסות שניקבו לחוץ".  

במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: נפלה מן הגג". בתלמוד דנים על חשש לריסוק איברים פנימיים של הבהמה. בהמה שהיתה למעלה ובא ומצאה למטה – אין לחשוש לריסוק איברים, אבל לא ברור אם הסיבה היא מפני שהיה לה כפי הנראה דבר לאחוז בו בירידתה למטה, או שהבהמה אומדת את עצמה שלא תמות בנפילה זו, ולכן בהמה שירדה בארובת הגג ולא אמדה את עצמה היטב, מפני שרצתה לאכול שעורים קלופות, נחשבת לטריפה. זכרים המנגחים זה את זה – אין לחשוש לריסוק איברים, מפני שהם נותנים מכות כואבות זה לזה, אך אינם פוגעים באיברים זה של זה. אם נפלו על האדמה במאבקם - יש לחשוש לריסוק איברים. אילים שהשליכו גנבים מעבר לגדר – אין חוששים משום ריסוק איברים, מפני שהגנבים רוצים שהאיילים ירוצו אחריהם, ולכן זורקים את האיילים על המותניים. אם הגנב החזיר את האיילים מעבר לגדר לדיר, מפני הפחד שיתפס – יש לחשוש לריסוק איברים, אך אם החזירם מפני שחזר בתשובה ורוצה להחזירה בשלמות – אין חוששים לריסוק איברים. מכה על הבהמה – מכה על הראש שהלכה על הזנב, על הזנב והמכה פגעה לאורך השדרה – אין חוששים שנפסק עמוד השדרה, אך אם במקל יש בליטות, או שראש המקל פגע באמצע הגב, או שהכה את הבהמה לרוחב עמוד השדרה – יש לחשוש שנפסק חוט השדרה.  

ריסוק איברים בלידה – אין חוששים שאיבריו של הוולד התרסקו ונמעכו בבית הרחם בשעת הלידה. התלמוד מחפש ראיות לכך בדיני טומאה ודיני שחיטה ביום טוב. בטומאת זיבה – תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה, ואם איבריו מתעוותים בלידה – אפשר כי הזיבה היא אונס רפואי בגלל מצב האיברים ולא זיבה טמאה. בשחיטת יום טוב – עגל שנולד ביום טוב שוחטים אותו ביום טוב, ואין ממתינים מפני החשש שנמעך בלידה. כיוצא בזה, בכור בעל מום שנולד ביום טוב – אינו נחשב למוקצה בגלל קדושת בכור, אלא המום מחשיבו כמוכן לשחיטה. התלמוד מסביר שלמעשה אין הוכחה מהמקרים הללו מפני שייתכן שהוולד נולד בניתוח קיסרי מדופן האם, ולא נמעך בבית הרחם, או שמדובר על וולד בהמה שנעץ פרסותיו בקרקע ונעמד, שבוודאי לא התרסקו איבריו. ריסוק איברים בבית המטבחיים – אין חוששים שאיברי בהמה המצויה בבית המטבחיים התרסקו לאחר שהפילו אותה על הרצפה לצורך השחיטה, מפני שבהמה מרגישה שעומדים להפילה ונועצת את ציפורניה לפני שהיא מגיעה לארץ, ומרככת את הפגיעה של הנפילה.  

בדיקות לאחר נפילה – אם הבהמה אינה עומדת לאחר הנפילה – יש להמתין מעת לעת (עשרים וארבע שעות), ולאחר השחיטה לבדוק את איבריה. אם הבהמה עומדת – צריכה בדיקה אך אינה צריכה לשהות עשרים וארבע שעות. ונחלקו האמוראים בבהמה שהלכה לאחר הנפילה: "אמררב: הלכה - אינה צריכה בדיקה...רב חייא בר אשי אמר: אחת זו ואחת זו (עמדה או הלכה) – צריכה בדיקה". עוד נחלקו האמוראים מה נחשב לעמידה או הליכה: "אמר רב: פשטה ידה לעמוד, אף על פי שלא עמדה, עקרה רגלה ללכת, אף על פי שלא הלכה. ורב חסדא אמר: "ניערה לעמוד, אף על פי שלא עמדה". ההלכה היא שבהמה הנופלת מן הגג בלי שידעה שהיא עומדת ליפול – ואחרי כן עמדה אך לא הלכה – צריכה בדיקה, אך אין צריכה המתנה של מעת לעת, ואם הלכה – אינה צריכה אפילו בדיקה.

 

אילו איברים צריכים בדיקה – לפי מסורת אחת הבהמה צריכה בדיקה כנגד בני המעיים שמא נקרע או ניקב אחד האיברים, ויש האומרים שצריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו (כולל האיברים של בית החזה והשדרה). הסימנים – הקנה והוושט – אינם צריכים בדיקה מפני שהם קשים ועמידים לפגיעות של נפילה. נפילת עוף על מים – עוף שנחבט על פני המים, ושט מלוא קומתו כנגד כיוון המים ויודעים שאינו נסחף בזרם המים – אינו נחשב כעוף שהתרסקו איבריו. אם המים עומדים במקומם – רואים אם הוא שוחה בכוחות עצמו.

משטחי נפילה – התלמוד דן על חשש לריסוק איברים במשטחים שונים. א. גלימא (בגד) – יש להבחין בין בגד מתוח שמרסק את האיברים לבגד לא מתוח או בגד העף ומעופף ברוח שאינו מתוח היטב. ב. איזלא (רשת) – יש להבחין בין רשת צפופה בקשרים שחוששים לריסוק איברים לבין רשת מרווחת שאין חוששים בה. ג. כיתנא(פשתן) – פשתן הקשור בחבילות – חוששים, ואם נפל על צדדי החבילה – אין חוששים, פשתן שהפרידו את הגבעולים וסירקו את הסיבים – אין חוששים, אך לא סירקו את הסיבים – חוששים. פשתן העשוי אגודות שיש בהם קשרים, או שנפל על נעורת הפשתן (סיבי הגבעולים) – חוששים. אך על הנעורת הדקה – אין חוששים. ד. תימתחא (קליפת דקל) – אין חוששים. ה. קיטמא (אפר) – יש להבחין בין אפר מנופה שנכבש ונעשה קשה, לבין אפר לא מנופה שהוא רך ומרכך את הנפילה. ו. חול – יש להבחין בין חול דק שאין חוששים לחול גס ואבק דרכים שחוששים. ז. תיבנא (תבן) – יש להבחין בין תבן הקשור בחבילה לתבן שאינו קשור בחבילה. ח. גרעינים שונים - בחיטים ובשעורים ובני מינם חוששים. בקטניות – איו חוששים, מלבד רוביא (תלתן, חילבה). אפונה (חימצי) – אין חוששים, וחומוס (חפצי) – חוששים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנקבים של איברי הבהמה.

חלב סותם נקב – חלב הדבוק ברקמות עשוי לסתום נקבים שנוצרו באיברים. בדף הקודם הבחינו בין חלב טהור (כשר באכילה) הנחשב לחלק משומן הבהמה מפני שהוא הדוק לבשר ולכן עשוי לסתום נקב, לבין חלב טמא שאינו כשר לאכילה ואינו סותם נקב.חלב העשוי ככובע – חלב שצורתו ככובע המכסה על רקמות בולטות בקצה החלחולת או לפי מסורת אחרת מכסה על קרום הלב אינו סותם נקב. חלב שעל הקיבה – הקיבה של הבהמה נראית כעין קשת. החלק העגול המקושת נקרא "חימצא", והחלק הישר, היתר, נקרא גם "בר-חימצא", ויש מסורות שונות של חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל איזה חלב נאכל, וממילא גם איזה חלב סותם נקבים. ומנהג בני בבל היה שמקמצים, מקלפים ומסירים מעט מן החלב שעל הקיבה, ומותר לאוכלה.

נקב בבני המעיים – בתוספתא חולין (ג, יא) נאמר: "בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן – כשירה". הליחה היא הרירית המצויה בצד הפנימי של דופן המעיים. גם בדבר זה יש מסורות שונות אם פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל בהלכות טריפה, ולמסקנת הדברים אין הלכה כרשב"ג בהלכות טריפה, ונחלקו האמוראים אם הלכה כמותו בהלכות אבל: "רב חסדא...וכן אמר רבי יוחנן: הלכה, ורב נחמן אמר: אין הלכה", ולמסקנת הדברים הלכה כדברי המקל באבל, ופוסקים כדעת רבן שמעון בן גמליאל שאבל הבא ממקום קרוב ביום השביעי לאבלות – מונה עם שאר האבלים את השבעה ולא מונה לעצמו.

מקיפים (בדיקה על ידי השוואה) – התלמוד דן בשלוש שאלות: א. מקיפים בבני מעיים– אפשר להצמיד מעיים לחלק אחר של המעיים או למעיים אחרים על מנת לבדוק אם הנקב נעשה קודם השחיטה. כדי לבדוק היטב יש למשמש היטב את המעיים, מפני שהמעיים עשויים להשתנות במראה לאחר שמשמשו בהם ידיים של הטבחים לפני שהובאו לבחינה. מקיפים בריאה – אפשר לבדוק נקב בריאה על ידי השוואה לאונה אחרת בערוגה (שורת האונות). יש האוסרים לבדוק מערוגה לערוגה, אך ההלכה היא שבודקים מערוגה לערוגה, אך אסור לבדוק ריאה של בהמה גסה ולהשוותה לריאה של בהמה דקה. מקיפים בקנה – כדי לבדוק את שעת הווצרותו של נקב שבחולית הקנה יש להשוותו לנקב שבאותה חוליה, אבל אין להשוות חוליה אחת לחוליה אחרת. ולהלכה מתירים לבדוק מחוליה לחוליה, אך לא להשוות את מה שבין החוליות לחוליות עצמן.

חלחולת (פי הטבעת) שניקבה–נקב בחלחולת (הצינור המוליך את ההפרשה לפי הטבעת) "במקום הדבק", ברקמות של איזור פי הטבעת, שכשר אפילו אם ניטול כולו ונשתייר בו רוחב אצבע כדי אחיזה, מפני שהירכיים מעמידות את החלחולת במקומה. ונקב שלא במקום הדבק – די בנקב בגודל משהו – והבהמה טריפה.   

מקום הכרס הפנימית – במשנה נאמר: "הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר: הגדולה טפח, והקטנה ברובה". התלמוד דן על מסורות שונות בדבר מקום הכרס הפנימית. מסורות התנאים – לפי עדות של ראש הטבחים בציפור לפני רבי, וכן לפי רבי יהושע בן קרחה הכוונה היא ל"סניא דיבי"= המעי העיוור המצוי בחלקה האחורי של כרס הבהמה. לפי רבי ישמעאל הכוונה היא לפתח הקיבה ("איסתומכא דכרסא"). מסורות האמוראים – רבי יוחנן סובר שיש מקום צר בכרס שאינו יודע איזהו, והאמוראים מסבירים שהכוונה היא למקום שהכרס הולכת ונעשית צרה לכיוון הוושט, ויש אומרים שהכוונה היא למקום שאין בו מילת (שיער צמרי על דפנות הכרס), ובאופן כללי יותר, יש הקוראים לכך "מפרעתה", המקום שהטבחים מגלים כשהם פותחים את בטן הבהמה, וכשיטה זו נהגו אנשי נהרדעא. מסורות אחרות חולקות על כך, והן סבורות שהכוונה היא לטפח הכרס הסמוך לוושט, או שהכרס הפנימית היא כל הכרס, והכרס החיצונה היא הבשר של דופן הבטן החופה את הכרס.

שיטת רבי יהודה – במשנה נאמר: "רבי יהודה אומר: הגדולה טפח והקטנה ברובה". הסוגיה מסבירה שלדעת רבי יהודה בכרס גדולה די בטפח קרוע, אף על פי שטפח זה אינו רוב הכרס, ובכרס בהמה קטנה – די ברוב הכרס שיש בו כמעט טפח והקרע אינו חייב להיות בשיעור טפח. חור בבטן בגודל מטבע – אם הכרס נקדרה (חוררה) בגודל של מעט יותר ממטבע סלע – רוחב של שלושה גרעיני תמר שיש עליהם שאריות פרי הנכנסים למקום החסר בדוחק – הבהמה טריפה, מפני שאם הקדירה תמתח לאחד הצדדים יהיה שיעור טפח בהיקף החור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנקבים ובחלב הסותם נקבים.

מחט בעובי בית הכוסות – בית הכוסות היא הקיבה השנייה מבין ארבע הקיבות של הבמה מעלת הגרה. המחט מגיעה עם האוכל דרך הוושט, אך היא עשויה להיפלט מאיברי העיכול אל חלל הגוף, ומשם להגיע לבית הכוסות. אם המחט מצויה בצד אחד של עובי הדופן של בית הכוסות – הבהמה כשירה, ואין הבדל בכיוון המחט, אם החור של קוף המחט פונה פנימה לחלל בית הכוסות או כלפי חלל הבטן, מפני שהמאכלים והמשקים דוחקים את המחט, והיא עשויה להגיע מן הוושט או מחלל הגוף, ואין אפוא לשער אם ניקבה מצד לצד. אם לעומת זאת המחט נראית משני צדדים – הבהמה טריפה, מפני שהנקב מפולש. מחט בסימפון הכבד (כלי הדם המוליך אל הכבד) – נחלקו האמוראים: הונא מר בריה דרב אידימטריף, ורב אדא בר מניומי מכשיר, ורבינא מסיק כי במקרה זה יש להכשיר, והמטריפים צריכים לשלם על מה שהטריפו. גרעין תמר או זית במרה – גרעין של תמר המצוי במרה הגיע כפי הנראה דרך הסימפון – הצינור של כלי הדם המוליך אל הכבד, ואף על פי שצינור זה הוא צר, נענועי הגוף סייעו לתמרה לחדור אל המרה, אך גרעין זית שמחודד בקצותיו עשוי לחדור את המרה מבחוץ.

ריאה– "אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה ריאה? שמאירה את העיניים". התלמוד מסביר כי אכילת ריאה מעובדת בסימנים טובה לעיניים, ובשל כך מחירה של ריאה גבוה ממחירו של אווז שלם. ריאה שמשמשה טבח – נחלקו האמוראים האם תולים נקבים ביד הטבח שהתעסק בבהמה לאחר השחיטה: רב אדא בר נתן סובר שתולים את הנקב במשמוש הטבח, ומר זוטרא בריה דרב מרי סובר שלא תולים את הנקב במשמוש הטבח. ולמסקנת ההלכה תולים גם כאן מפני שמוצאים כיוצא בזה גם בזאב שלקח בני מעיים והחזירם כשהם מנוקבים, שתולים ומניחים שהזאב ניקבם ולא היו מנוקבים מתחילה. נקב בגלל תולעת (מורנא) – נחלקו האמוראים רב יוסף בר דוסאי וחכמים אם התולעת פרשה מן הריאה וניקבה את הריאה קודם השחיטה או לאחר השחיטה, ולמסקנת ההלכה התולעת ניקבה את הריאה לאחר השחיטה.  

דעת רבי שמעון על נקב הריאה - במשנה נאמר: "הריאה שניקבה או חסרה. רבי שמעון אומר: עד שתינקב לבית הסמפונות". בתלמוד מסבירים כי הכוונה היא לנקב של הריאה לסימפון הגדול הנכנס לריאה. לעניין ההלכה יש מסורות שונות בשמו של רבי מלוך אם הלכה כרבי שמעון או אין הלכה כרבי שמעון, ולמסקנת הדברים אין הלכה כרבי שמעון.

חלב שעל גבי הקיבה, חלב שעל גב הדקין – אגב הדיון על מסורות מתחלפות התלמוד דן במחלוקת תנאים על איסור חלב: "החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" (ויקרא ג, ג) – רבי ישמעאל אומר :מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף, אף כל קרום ונקלף. רבי עקיבא אומר: מה חלב המכסה את הקרב תותב (נפרש ואינו דבוק לבשר), קרום, ונקלף, אף כל תותב קרום ונקלף. לפי רבי ישמעאל אסור לאכול חלב שעל גבי המעיים הדקים, וחלב שעל גבי הקיבה, ולדעת רבי עקיבא אסור לאכול חלב שעל גבי המעיים הדקים, אך מותר לאכול חלב שעל גבי הקיבה שאינו נתפרש כשמלה על הקיבה. בעניין זה יש מסורות המחליפות את הדעות, אך "הצעה של משנה" (הנוסח הנכון של המשנה) הוא נוסח זה. על אף שרבי ישמעאל אוסר חלב שעל הקיבה, הוא אומר משום אבותיו, שהכוהנים נהגו להתיר לאכול את החלב שעל גבי הקיבה, אף שהוא עצמו חולק על היתר זה. בהקשר זה דנים גם מחלוקת התנאים בפירוש הכתוב "ואני אברכם" (במדבר ו, כד) בברכת הכוהנים. לדעת רבי ישמעאל משמעות הכתוב היא שה' מברך את הכוהנים (רבי ישמעאל הכהן מפרש לטובת הכוהנים), ולדעת רבי עקיבא - ה' מברך את ישראל לאחר ברכת הכוהנים כהסכמה לדבריהם.  

חלב סותם נקב – נחלקו האמוראים איזה חלב סותם נקב שיש תחתיו: "אמר רב: חלב טהור (מותר באכילה) – סותם, טמא – אינו סותם. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה -סותם". ההנחה היא שכל חלב המותר באכילה מהודק ודבוק במקומו על גבי הנקב שתחתיו וסותמו. התלמוד דן אם כלל זה נאמר על כל בעל חיים או רק על הבהמה, ולמסקנה חלב של חיה שאין בה איסור חלב כלל אינו מהודק מספיק לסתום את הנקב, ולכן הכלל מתאים לבהמה. הלכה למעשה האמורא רבא התיר גם נקב שנסתם בחלב טמא האסור באכילה בגלל שהסתמך על רב ששת, ובגלל שסבור היה שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן יש להקל. רבא השתמש בנימוק זה גם בעניין כלי מלא דבש ("בסתקא דדובשא"), שאין לאסור מפני חשש שנחש הטיל בו ארס, מפני שלפי המשנה בתרומות (ח, ד) רק יין, מים וחלב אסורים משום גילוי, ומשום שהתורה חסה על ממונם של ישראל. ואולם, אמוראים אחרים סברו שהנימוק של "התורה חסה על ממונם של ישראל" אינו מתאים במקרה של טריפה האסורה מהתורה, או במקרה של משקה גלוי האסור משום סכנת נפשות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחשש לנקב בריאה, ובמחט הנמצאת בריאה.

דף זה עוסק בריאה הסמוכה לדופן – נחלקו האמוראים אם יש לחשוש לנקב בריאה הדבוקה בסירכא (קרום שומן) לצלעות: לפי רב נחמן אין חוששים לריאה הסמוכה לדופן אך חוששים אם העלתה צמחים (ראו למטה), ולפי אבימי יש לחשוש לנקב בין כך ובין כך. כדי לבדוק את הריאה הסמוכה לדופן יש לפרק בעדינות על ידי סכין את הריאה ממקומה, ולבדוק אם יש מכה בדופן שגרמה להידבקות, או שהריאה עצמה אינה מוציאה אוויר אך יש עליה קרום המכסה נקב. יש האומרים כי אפשר לבדוק במקרה זה גם על ידי מים פושרים, ולראות אם יש בצבוץ של מים מהריאה המנוקבת.

התלמוד דן על המקרים הללו ביחס למקרים דומים: שתי אונות של הריאה שנדבקו זו לזו – אין להן בדיקה להכשירן, ואפילו שיש הסוברים כי גם כאן בדיקה במים פושרים מועילה, אין זה דומה לסירכא של ריאה הסמוכה לדופן מפני ששם ייתכן שהקרום אירע מחמת מכה בדופן, ואילו כאן יש נקב באחת האונות, והקרום המכסה את הנקב נדבק באונה האחרת. ריאה שניקבה ודופן סותמתה –כאשר הסירכא נוצרה בחלק הקדמי של הריאה שבו האונות חתוכות זו מזו, הדופן עשוי לחסום נקב בריאה ולהכשיר את הבהמה. מקום זה סמוך לדופן בית החזה מכל צדדיו מעת גידולה של הבהמה ("רביתא"), והריאה סבוכה בבשר שעל הצלעות ולכן הנקב נסתם באופן מוחלט עם היווצרו. נקובת הדופן – אם הדופן ניקב כנגד הנקב שבריאה הבהמה טריפה, אך מקרה זה לא נשנה במשנה כטריפה בפני עצמה של "נקובת הדופן", מפני שנקב בדופן אינו טריפה אלא אם הריאה עצמה נקובה, והמשנה מתעסקת רק בטריפה של איבר מסוים, ולא באיברים הקשורים אליו.

ריאה שהעלתה צמחים – ריאה שיש אבעבועות או מוגלה באיזור ההידבקות של הריאה לדופן – יש לחשוש לה. יש המכשירים ריאה זו (רבי אלעזר ברבי שמעון, שמואל, רבה בר-בר-חנה), אך התלמידים היו מזדנזין (מפקפקים ותוהים) על כשרות זו. בהקשר זה מספרים על הנהגתם של חכמים שונים ביחס לריאה שהייתה עומדת למכירה בשוק הקצבים. רבי יצחק בר יוסף הציע לרבי ירמיה כסף כדי לקנות ריאה שהעלתה צמחים , אך רבי ירמיה נמנע והתחמק מכך בגלל שרבי יוחנן היה שולח את השואלים על כשרות ריאה זו לרבי יהודה ברבי שמעון שהיה מכשיר, ונמנע מלהכשירה בעצמו. יחד עם זאת מסופר על חכמים אחרים שהיו הולכים בשווקים ונמנעו מלהעיר לקצבים על ריאה שהעלתה צמחים, אפילו כאשר אבעבועות היו מלאות נוזלים בגודל של כדים ("כנדי") או בגודל של סלעים ("טינרי").  

מחט שנמצאת בריאה – נחלקו האמוראים: רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא מכשירים, ורבי שמעון בן לקיש, רבי מני בר פטיש ורבי שמעון בן אליקים מטריפים. המחלוקת היא כפי הנראה בהשערה על מקום חדירת המחט. המכשירים סבורים שהמחט באה מהקנה אל הסמפון הראשי ומשם לתוך הריאה, והמטריפים סבורים שהמחט נכנסה לריאה דרך נקב שחוררה בקרום הריאה החיצוני.  

התלמוד דן על מקרה זה ביחס למקרים דומים: מחט שנמצאה בריאה חתוכה – היו שסברו כי יש להכשיר במקרה כזה, מפני שהמחט נמצאת בריאה, אך יש שהקשו על כך וסוברים שאפילו אם הדבר לא אירע מחמת נקב חיצוני בריאה, אפשר להוכיח מן המשנה כי חיסרון בצד הפנימי של הריאה הוא טריפה. אחד החכמים מסביר כי יש להחמיר במקרה זה, מפני שלדעת החכמים המכשירים מחט בריאה יש טעם להכשיר, שהרי אפשר לבדוק את הריאה ולמצוא אם יש בה נקב, אך כאשר הריאה חתוכה לחתיכות – אי אפשר לבדוק דבר זה, ויש להחמיר. נקב בסמפון– סימפון שיש בו נקב המפולש לתוך סימפון אחר שלצדו – טריפה, מפני שהסמפון אינו חוסם את הנקב שבסימפון שלציד. מחט החודרת מן הסמפון אל בשר הריאה – כשירה, הואיל ובשר הריאה סותם את הנקב שבסמפון. סימפון שניקב לחבירו אינה דומה לנקב שיש במעיים המסובבים ("הדורא דכנתא"). במעיים הללו ההנחה היא שהמעיים סותמים את הנקב שבחלק הפנימי, אך אין לדמות טריפות זו לזו, מפני שאפשר לחתוך בהמה מצד אחד והיא עתידה לחיות, אך אם חותך מצד אחר היא מתה, והשוואה בין המעיים לסימפונות שבריאה אינה מתאימה, ולכן אי אפשר להניח השערה אחת כללית לגבי מצבים דומים. מחט הנמצאת בסמפון הגדול – חכמים המטריפים מחט הנמצאת בריאה אינם מורים במקרה זה להתיר מפני שהמחט נמצאת בריאה, אך גם אינם מורים לאיסור, שהרי ההשערה הסבירה היא שהמחט באה דרך הסמפון ולא דרך מקום אחר בגוף. מחט הנמצאת בכבד – הכבד עצמו נחשב כבשר, ונקב בבשר אינו מטריף ולפיכך יש לבחון את גודל המחט וכיוונה. במחט גדולה אפשר לשער לפי כיוון המחט: אם קוף המחט (החלק שיש בו חור) נמצא לצד הבטן, וחוד המחט לצד הכבד – המחט כפי הנראה ניקבה את הוושט, ועשתה את דרכה עד לכבד, ונקובת הוושט היא טריפה, אך אם קוף המחט נמצא לצד הכבד – יש להניח שבאה דרך סמפון של הכבד (כלי הדם), ולא ניקבה את הוושט. ובמחט קטנה – כיוון המחט משתנה ומתהפך, ולכן צריך להחמיר ולשער שהגיעה לכבד דרך הוושט, ולא דרך אחד מכלי הדם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטריפות של הריאה.

בועות בריאה – בועה שעל גבי הריאה היא שלפוחית של מוגלה, ואם נמצא תחתיה נקב – טריפה. קשה לבחון מתי התפתחה הבועה (לאחר השחיטה או לפני השחיטה), ואי אפשר גם לבדוק זאת באופן עקיף על ידי השוואת בועות זו לזו, מפני שלכל בועה יש התפתחות עצמאית התלויה בגורמים שונים ("אין מקיפין בבועי"). אם שתי בועות סמוכות זו לזו אי אפשר לבדוק אותן, ואם מדובר על בועה אחת הנראית כשתי בועות, יש לנקב את אחד הצדדים של הבועה בקוץ, ולמצות את הנוזל שיש בועה, ולבדוק אם שתי הבועות הן למעשה בועה אחת שנוזל המוגלה שלה נשפך מזו לזו, ואז מדובר על בועה אחת והיא כשרה, או שמדובר על שתי בועות והבהמה טריפה.

אונות הריאה – לריאה יש חמש אונות. האדם העומד אל מול חזה הבהמה רואה שלוש אונות מימין ושתי אונות משמאל. אם אחת האונות חסרה או שהתחלפו האונות מימין לשמאל - הבהמה טריפה. אם היתה אונא יתירה – נחלקו האמוראים: רבא סובר שהבהמה טריפה, ומרימר סבור היה שפוסקים הלכה למעשה להכשירה כנגד דעת רבא כאשר האונא היתירה מצויה בשורה אחת עם שאר האונות, אך אם היא גדילה במקום אחר ובמיוחד בגב הריאה – הבהמה טריפה, אפילו אם האונא היתירה היא בגודל קטן של עלה הדס. בעניין זה יש לזכור כי יש אונא נוספת שאינה חלק מחמש האונות ("אינוניתא") שצורתה כעין עלי הכותרת של הורד, והיא מחוברת לריאות מהצד הפנימי של הריאה הפונה לכיוון הלב ואינה חלק מיותר. סירכא של אונות – סירכא היא קרום כתוצאה מהתפתחות של זיהום, ואם שתי אונות רחוקות נדבקו בסרך שומן זו לזו - הבהמה טריפה, אך אם שתי אונות סמוכות נדבקו זו לזו – אין זה מצביע על נקב אלא כך כפי הנראה הייתה צורת התפתחותה של הבהמה מתחילתה.

ריאה הדומה לאופתא (בקעת עץ) – הבהמה טריפה, אך יש מסורות שונות כיצד להגדיר את הדמיון לעץ: במראה, במישוש ובליטות, בנפיחות, בחלקות או בקלות. צבע הריאה – ריאה בצבע כחול כשרה, ריאה בצבע שחור של דיו – טריפה, ריאה ירוקה בצבע כרתי – כשרה, וריאה אדומה – כשרה. ריאה בצבע כשות צהבהבה, או לכרכום שצבעו כחלמון הביצה – טריפה. מראה הריאה – ריאה שנראית ככבד – כשרה, וריאה הנראית כבשר – טריפה.

מקום אטום בריאה – מקום שאין בו זרימת אוויר בריאה ואינו עולה בנפיחת הריאה, יש לבדוק אם המוגלה והליחה מונעים את כניסת האוויר והבהמה כשרה. אם אין מוגלה יש להניח נוצה או רוק ולראות אם אויר מגיע לאותו מקום, ואם לא- כנראה שיש לקות בריאה ויש שם קרום האוטם את המקום והוא נוצר מחמת מכה, והבהמה טריפה. ריאה שנשפכה כקיתון – ריאה שיש בה הצטברות פנימית של נוזלים (בצקת), ואיבדה את צורתה לגמרי – טריפה, אך אם הסימפונות – הצנורות המסתעפים לריאה עודם קיימים, אינה נחשבת כריאה חסרה שהיא טריפה, מפני שרק חיסרון בצד החיצוני של הריאה מטריף את הבהמה. כדי לבדוק אם הסימפונות עודם קיימים יש לקחת חרס מצופה ולשפוך את הריאה בתוכו, ולראות אם יש חוטים לבנים של הסימפונות הניכרים יחד עם בשר הריאה. ריאה שנימוקה – אם נחסר בשר הריאה מבפנים, אך הקרום החיצוני שלה עוד קיים – הבהמה כשרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטריפות בחוט השדרה, בכבד ובריאה.

חוט השדרה – במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...נשברה השדרה ונפסק חוט שלה...". בדף הקודם הוסבר כי חוט השדרה הוא "עד בין הפרשות", כלומר, עד העצם המוארכת שבמעל הירכיים, שיש בה שלוש התפצלויות של עצבים. "הפרשות" הן ההתפצלויות ו"בין הפרשות" הוא הקטע לאורך חוט השדרה בין התפצלות להתפצלות, והוסבר כי ההתפצלות השלישית הקרובה לזנב – אינה חוט השדרה, ההתפצלות הראשונה – היא חוט השדרה, ואין יודעים מה דינה של ההתפצלות השנייה.  קושי אחר הוא בהבנת הביטוי "עד בין הפרשות", והאם פי הפרשה (לפני תחילת ההתפצלות) או הפרשה עצמה (מקום הפיצול) מוגדרים יחד עם הגבול או מחוץ לגבול חוט השדרה. מקום חוט השדרה בעוף – חוט השדרה מוגדר בעוף עד אזור הכנפיים, אך נחלקו האמוראים היכן בדיוק: "רבי ינאי אומר: למטה מן האגפים, וריש לקיש אמר: עד בין אגפים", ומסופר על בן פזי שבדק עוף עד בין האגפים, וקראו לו מבית הנשיא, ולא ידעו אם עשה כן מפני שלא סבור שיש צורך לבדוק עוד יותר או משום כבוד הנשיא.

ניטל הכבד - במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: ...ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום". במשנה הבאה נאמר: "אלו כשרות בבהמה...ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית", ומסבירים כי יש מחלוקת תנאים מה דינו של כבד שהשתייר ממנו בשיעור פחות מכזית: רבי חייא היה זורק את הכבד מפני שסבור היה כי מדובר בטריפה, ורבי שמעון בר רבי שהיה עשיר לא זרק אותו אלא היה אוכל אותה בטיבול. הכבד והמרה – שיעור כזית הוא במקום החיבור של הכבד למרה, ויש המסבירים כי שיעור כזית הוא מקום החיבור של הכבד ליד הכליה הימנית, ולהלכה נוהגים שיהיו כזית במקום המרה וכזית במקום חיה (מקום חיותו של הכבד). אם הכבד אינו עשוי גוש אחד אלא מתלקט מחתיכות, או עשוי כרצועה צרה וארוכה, או שהכזית מרודד, הרי אלו בעיות שלא הוכרעו ("תיקו"). דלדול כבד –התלמוד מעיר כי גם במקרה של כבד המדלדל ומתערה בטרפש (קרום העוטף את הכבד) אין זה ברור מה בדיוק משמעותו ההלכתית של הדלדול, ולפיכך יש ללכת אחר התנאים של "כזית במקום מרה", ו"כזית במקום חיה".

נקב בריאה – במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה...הריאה שניקבה", ויש מסורות שונות היכן מצוי הנקב: "רב שמואל ורב אסי: קרמא עילאה, ואמרי לה: קרמא תתאה".  הקרום העליון הוא לבן והקרום התחתון שבו מונחת הריאה הוא בצבע כותונת אדומה. אם הקרום העליון ניקב אך הקרום התחתון עודנו שלם – הקרום התחתון מגן על הריאה, מפני שאפילו אם נקלף הקרום העליון והריאה נהיתה קשה ונראית כתמרה אדומה – כשרה. אם הקרום התחתון ניקב, והקרום העליון שלם – נחלקו האמוראים רב אחא ורבינא אם הקרום העליון מגן על הנקב שבקרום התחתון. ההלכה היא כדברי רב יוסף שהקרום העליון מגן על הריאה. ריאה שמשמיעה קול – אם יודעים מהיכן יוצא הקול, מניחים שם נוצה, רוק או קש ובודקים אם בועת אוויר מבצבצת החוצה – ואז יודעים שניקבו שני הקרומים והבהמה טריפה, ואם בועת אוויר אינה מבצבצת – כשרה. אם לא יודעים מהיכן יוצא הקול מניחים את הריאה בתוך גיגית של מים פושרים, כדי שלא תתכווץ במים קרים או תתקשה במים חמים, ומנפחים את הריאה, אם בועת אוויר מבצבצת ומבעבעת במים – יודעים שניקבו הקרומים והיא טריפה, ואם אין רואים בועת אוויר – מניחים שהקול הוא מאוויר שנכלא בין הקרום הפנימי לקרום החיצון, ואין בה נקב מפולש והריהי כשרה.   

הלכות שונות בכשרות הריאהא. ריאה גלודה - ריאה שהגלידה ונקלף הקרום העליון מעליה ונעשתה כתמרה אדומה – כשרה. ב. ריאה שהאדימה - אם האדים הקרום הלבן שעל פני הריאה – אינה חוזרת ומבריאה, ואפילו אם רק מקצת הריאה האדימה, בדומה לשמונה שרצים שאם חבל בהם והדם נצרר בעורם, דם זה אינו חוזר ונבלע בגוף. ג. ריאה שיבשה מקצתה – טריפה, ונחלקו התנאים במשנה מסכת בכורות (ו, א) על בשר אוזנו של בכור בהמה טהורה, שאם יבשה הרי זה מום המתיר אותו לאכילה מחוץ למקדש: איזו היא יבשה? שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם רבי יוסי בן המשולם אומר: יבשה כדי שתהא נפרכת בצפורן", אך למעשה יש הבדל בין אוזן החשופה לרוח ולכן חשופה לזיהומים ומחלות, לבין הריאה שאינה חשופה לרוח, ולכן מידת היובש שבה הריאה חדלה מלתפקד שונה מהיובש של האוזן. ד. ריאה לא אחידה בצבע – ריאה שיש בה גלדים גלדים, כתמים כתמים או צבעים שונים – כשרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטריפות בקנה, בריאה, במוח, בלב ובחוט השדרה.

פסוקת הגרגרת – במשנה נאמר: אלו טרפות בבהמה:...פסוקת הגרגרת... ואלו כשרות בבהמה: ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר? רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כאיסר האיטלקי". במשנה מדובר על קנה חתוך ("פסוקת הגרגרת"), על קנה נקוב שיש בו חסרון ועל קנה סדוק. צירוף נקבים - אם הגרגרת ניקבה סביב היקפה בשורה של נקבים קטנים ודקים כעין חורים של נפה – הנקבים הללו מצטרפים, ואם רוב הגרגרת ניקבה בנקבים הללו – הבהמה טריפה. אם הנקבים מחסירים חלק ממשי של הגרגרת – אף הם מצטרפים לשיעור מטבע איסר. נקב בקנה עוף – רוחב גרגרת העוף קטן מגודל מטבע של איסר, ולכן יש לבחון את היחס של הנקבים לחלל הקנה. לשם כך יש לחתוך את האזור המנוקב בנקבים קטנים, להניחו על פי הקנה ולבחון אם הקנה מחפה לפחות את רוב שטח הקנה. נפחתה כדלת – בנקב שנחתך ויש לו סוגר המשמש כדלת - משערים אם יש בנקב שיעור מטבע איסר הנכנס בצד רוחבו לקנה – הבהמה טריפה. נסדקה – אם נסדק כל הקנה לאורכו, ונשאר ממנו כל שהוא למעלה ולמטה – כשרה.  

מקום הקנה ומקום הריאה – כל הצוואר כשר לשחיטה, מהטבעת הגדולה שבקצה הקנה ועד הריאה העליונה, ויש לבדוק את מקום צוואר בהמה כפי שהיא בשעה שאוכלת ורועה בעשב ופושטת צוארה, ולא כאשר היא מתאמצת ומותחת את צוארה יותר מן הרגיל. אם בכל זאת שחט כאשר מתחה את צוארה במקום הקרוב לראיה, הרי זו בעיה שאין לה הכרעה ("תיקו"). אם משך ומתח את הסימנים ושחט בקצה התחתון של הצואר סמוך לריאה – הבהמה טריפה. מקום החזה – אחד ממתנות הכהונה הוא חזה של קורבן השלמים. בתוספתא חולין (ט, יג) מגדירים היכן החזה: "איזהו חזה? זה הרואה את הקרקע למטה – עד הצואר, למעלה – עד הכרס, חותך שתי צלעות (הראשונות מצד הראש) משתי דפנות אילך ואילך, וזהו חזה הניתן לכוהנים". בהלכות טריפות יש להבחין היכן החזה, מפני שאם ניקב הקנה למטה מן החזה – יש לראותו כנקב בריאה ששיעורו בכלשהו, ולא כנקב בקנה ששיעורו בכאיסר.   

נקב במוח - במשנה נאמר: "ניקב קרוב של מוח". למוח יש שני קרומים זה על זה, ויש מסורות שונות בשם רב ושמואל אם הנקב של הקרום העליון מטריף, או שיש צורך שיהא נקב גם בקרום התחתון. הקרום התחתון צמוד למוח עצמו, והוא כעין שק שמונח בו המוח, בדומה לביצי האשכים של הבהמה המונחים בקרום. מקום המוח – כל מה שמצוי בגולגולת (המכונה בסוגיה "קדירה" בגלל דמיונה לקדירת בישול) נחשב כחלק מן המוח. בקצה האחורי של הגולגולת יש שתי בלוטות ("פולין") שמהם המוח נמשך לעמוד השדרה, והם הגבול בין המוח לעמוד השדרה, אך המעמד שלהם בעצמם אינו ברור, אם כי ניתן לשער שהם כמו המוח.

נקב בלב – במשנה נאמר: "ניקב הלב לבית חללו". הלב עשוי משני חלקים שיש מחיצה ביניהם, וכל חלק מתחלק לחדר ועליה, כאשר חלל הלב בצד הימני קטן מחלל הלב שבצד השמאלי. התלמוד שואל אם הנקב שבמשנה הוא בחלל הגדול או הקטן, ולמסקנת הדברים אין הבדל בין החללים, ובשניהם הבהמה טריפה. הקנים בבית החזה –בבית החזה יש שלושה קנים – הקנה שנכנס לריאה, הקנה של הלב, והקנה הממשיך לכבד, ונחלקו האמוראים מה דינם: לפי שיטה אחת קנה הריאה וקנה הכבד דינם ככבד עצמו, שרק אם לא נשאר ממנו כלום – טריפה, ולפי שיטה אחרת קנה הריאה הוא ככבד, וקנה הכבד הוא כריאה. קנה הלב הוא העורק הראשי היוצא מן הלב מחופה בחלב ועובר על גב דופן הריאה, ונחלקו האמוראים בדינו: "רב אמר: במשהו (נקב בגודל כלשהו עושה טריפה), ושמואלאמר: ברובו". ושמואל שמע מאחד התלמידים את דעת רב שנקב בקנה הלב הוא במשהו כמו הלב עצמו, ואם הוא אמר דבר זה הוא אינו יודע כראוי את דיני טריפות.

חוט השדרה – במשנה נאמר: "נשברה השדרה ונפסק החוט שלה". בתוספתא חולין (ג, א) נחלקו האמוראים בשיעור החתך בחוט השדרה: "חוט השדרה שנפסק – ברובו, דברי רבי. רבי יעקב אומר: אפילו ניקב (כלשהו)". האמוראים פסקו הלכה כרבי, למרות שרבי הורה הלכה למעשה כרבי יעקב. בעניין רוב חוט השדרה יש מסורות שונות כיצד לשער את רובו של חוט השדרה: "רב אמר: רוב עורו (הקרום העוטף את מוח השדרה), ואמרי לה: רוב מוחו (המוח שבתוך חוט השדרה)". העור שומר על המוח שבשדרה, ולכן העור חשוב מן המוח, ואם רוב העור עודנו במקומו – "המוח לא מעלה ולא מוריד", אבל אם רוב העור נפסק המוח שבפנים עשוי לצאת החוצה, ולכן היו מן האמוראים שבדקו בתחילה אם רוב עורו קיים, ולאחר מכן אין זה משנה מה אירע למוח.   

עוד פסולים בחוט השדרה – המרכה - אם המוח שבשדרה נהיה רך ונשפך כמים מקיתון – הבהמה טריפה. מסמסה - אם התמסמס וחוט השדרה אינו יכול לעמוד ולהישאר יציב – הבהמה טריפה, אך אם אינו יכול לעמוד מפני כובדו – הרי זו בעיה שלא הוכרעה ("תיקו"). נתמזמז – חוט שדרה שנמעך והתרוקן – הבהמה כשרה. ומסופר על אדם שהיה מטיח את ראשו בקיר בבית המרחץ, וסבורים היו שנפגע בחוט השדרה והתמזמז המוח שבעמוד השדרה, ושוב אי אפשר לו לתפקד תפקוד מיני רגיל ולהוליד ילדים. מקום חוט השדרה – חוט השדרה עובר לאורך גב הבהמה עד לזנבה, אך למעשה בחלק האחורי מעל הירכיים מצויה עצם מוארכת עם שלוש בליטות לאורכה הנקראת "עצם הפרשות". חוט השדרה הוא "עד בין הפרשות", וממנו ממשיכים להתפצל עוד חוטי עצבים דקים יותר בכל אחת מההתפצלויות שלאורכו. בתלמוד מסופר כי רב יהודה נשאל על מקום זה בגדיים, אך התקשה להצביע על המקום המדויק של הפיצול, מפני שבגדי שמן העצם בלועה בבשר, ואצל הגדי הרזה העצמות בולטות מדי, אך הוא ידע על מסורת בשמו של שמואל שחוט השדרה יוצא בשלושה פיצולים (פרשות), ועד הפיצול הראשון – הבהמה טריפה כנקב בחוט השדרה, עד הפיצול השלישי – כשרה, ועד הפיצול האמצעי – המסורת היא "איני יודע". מסורת זו משאירה עוד שאלות פתוחות בנוגע לחלוקה להתפצלות ראשונה, שניה ושלישית: מה דינו של מקום שבין הפרשות ("עד בין הפרשות" אינו אומר אם הדבר כולל את בין הפרשות), ואם בין הפרשות נחשב כחלק מהמקום שלפניו  - מה דינה של הפרשה עצמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנקובת הוושט ובפסוקת הגרגרת.

במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת".

שיעור הנקב בתורבץ הוושט - בדף הקודם נחלקו האמוראים על שיעור הנקב בתורבץ הוושט, מקום החיבור של הוושט בלוע, בסמוך לבית הבליעה: "רב אמר: במשהו, ושמואל אמר: ברובו". לפי הסבר אחד המחלוקת הייתה אם תורבץ הוושט היא מקום השחיטה, אך לפי זה קשה להבין מדוע רבא הטריף בהמה שהתחיל לשוחטה בתורבץ הוושט והמשיך בוושט עצמה, שכן אם פוסקים כרב שתורבץ הוושט הוא מקום השחיטה אין כאן נקב, ואם פוסקים כשמואל שאין זה מקום השחיטה (ויצא אל מחוץ למקום השחיטה) הנקב הוא במשהו ולא ברוב. בגלל סתירה זאת האמורא רבי אבא הורה לרבא לשלם על הטריפה על שהורה שלא כדין. הסיבה לכך היא שאי אפשר לפסוק תמיד לפי הדעה המחמירה: "מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר: "והכסיל בחשך הולך" (קבלת ב, יד), אלא יש ללכת אחר שיטה אחת ולהחזיק בה באופן עקבי. וכאשר יצאה הוראה אחת, כמו בת-קול שהלכה כבית הלל, יש ללכת אחר בית הלל שהיא הדעה שנפסקה להלכה. ולפי הסבר אחר למחלוקת, אין היא תלויה בשאלת מקום השחיטה, ואף לדעת רב תורבץ הוושט אינה מקום השחיטה, ונחלקו רק בשיעור הנקב, בלי קשר לשאלת מקום השחיטה.

מקום השחיטה בוושט – התלמוד מסביר שבחלק העליון של הוושט אפשר לשחוט עד "כדי תפיסת יד", מקום שניתן לאחוז עוד בוושט, ובחלק התחתון של הוושט אפשר לשחוט "עד כדי שישעיר", כלומר, עד הכרס הפנימי ששערות צומחים על דפנותיו בסמוך לוושט, ובשור, אף הטפח של הוושט הסמוך לכרס מצמיח שיער, ויש לשחוט עד מקום זה.

תורבץ הוושט שניטל מהלחי –במשנה הבאה נאמר: "ואלו כשרות בבהמה:...ניטל הלחי התחתון". נטילת הלחי ממקומה אינה עושה את הבהמה לטריפה, אבל סימנים הנעקרים ממקומם עושים את הבהמה לטריפה, ולכן יש לדון מה הדין במקרה שתורבץ הוושט ניטל מהלחי, ולהבחין בין מקרים שונים. אבחנה אחת היא בין סימנים שנעקרו מבשר הלחי ללחי תחתון הנחתך מעל מקום חיבור הסימנים כאשר הסימנים עצמם נשארים מחוברים בלחי. אבחנה אחרת היא בין תורבץ המתקפל ונקלף מבשר הלחי ברובו, שהבהמה יכולה עוד להבריא, לבין תורבץ שרובו התפרק ונעקר ממקומו, ואז נחשב הדבר לסימנים שנדלדלו שאינה יכולה להבריא, ויש להחשיבה כטריפה.        

פסוקת הגרגרת – הגרגרת היא קנה הנשימה. שיעור הפסיקה הוא רוב הגרגרת. יש מסורות שונות בשמו של האמורא רב כיצד לאמוד שיעור זה: "רב אמר: רוב עוביה, ואמרי לה: רוב חללה".  דופן קנה הנשימה עבה יותר מכיוון הגרון, ודק מן הצד האחורי הסמוך לוושט, ונמצא שבדרך כלל כאשר חותכים מהצד העבה מגיע החתך לרוב עובי הגרגרת עוד קודם שמגיע לרוב החלל (בלי דפנות הקנה).

בתלמוד מסופר על האמורא רב שבדק את רוב עוביה של הגרגרת, ולאחר מכן שלח את הבהמה לרבה בר בר חנה שבדק ברוב חללה והכשיר את הבהמה. לאחר מכן קנה רבה בר בר חנה בשר מבהמה זו בשלוש עשרה פרוטות. התלמוד דן על מעשיו של רבה בר-בר-חנה משלושה צדדים: היתר של איסור - חכם אינו רשאי להתיר דבר שחכם אחר אסר, אך כאן לא היה איסור מפורש של רב, אלא רק בדיקה. אכילת בשר שהורה בו חכם – לפי ספר יחזקאל "ולא בא בפי בשר פיגול" (יחזקאל ד, יד) יחזקאל הקפיד שלא לאכול מבשר שהיה בו ספק והורה בו חכם, אך דבר זה נאמר על דבר התלוי בסברה, אך במקרה זה רבה בר בר חנה הסתמך על מסורת שקיבל מרבותיו. חשד – לדיין או לעדים מותר לקנות מדבר שהתירו, אבל מבחינה מוסרית "אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו", כדי שאנשים לא יבואו לחשוד בחכם שהתיר כדי לקבל הנחה מהמוכר, וכל כיוצא בזה. במקרה של רבה בר בר חנה חשש זה לא קיים, מפני שבשר נמכר במשקל ומחירו ידוע, והאיסור נאמר רק על דברים שנמכרים לפי שומא ואומדן ואין להם מחיר קבוע, שם המוכר יכול לשנות את המחיר כדי שהחכם יתיר לו. רב חסדא החמיר שלא לקנות בשר בכור שמצא בו מום מפני שבשר זה נמכר לפי אומדן, אך חתנו רבה הסביר לאשתו, בתו של רב חסדא, שהוא קונה בשר שהתיר לטריפה הנמכר לפי משקל, ולמעשה בכל יום היו נותנים לו חתיכת בשר משובחת.

מתנה והנאה מן הבריות – אגב הדברים מסופר על הקפדה של האמוראים בקבלת מתנה מן הבריות. רב חסדא סבור היה שאחת ההגדרות של תלמיד חכם הוא אדם הרואה טריפה לעצמו, כלומר, אינו חס על ממונו ומסוגל להטריף בהמה השייכת לו, ואינו משנה את האמת אף כשהוא מפסיד בגלל זה ממון. רב חסדא אף דורש כי מבחינה מוסרית תלמיד חכם יהיה בגדר "שונא מתנות יחיה" (משלי טו, כז) - ונזהר שלא ליהנות מדבר האסור עליו. ומסופר על תלמידי חכים שלא היו נוטלים מתנות שהיו מקבלים מבית הנשיא, ואף לא היו הולכים כאשר היו מזמינים אותם. אך היו שהלכו אם הוזמנו, מפני שידעו כי אין זה ממש מתנה, אלא אנשי בית הנשיא מתכבדים בנוכחות החכם יותר ממה שהוא נהנה מן הכבוד שהם חולקים לו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנקובת הוושט.

במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה ונפסקו החוט שלה, ניטל הכבד, ולא נשתייר הימנו כלום. הריאה שניקבה או שחיסרה. רבי שמעון אומר: עד שתינקב לבית הסמפונות. ניקבה הקבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקים, הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודהאומר: הגדולה טפח והקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. נפלה מן הגג, נשתברו רוב צלעותיה, ודרוסת הזאב". המשנה מונה שמונה מינים של טריפה: נקובה, פסוקה, נטולה, חסרה, קרועה, דרוסה, נפולה ושבורה.  

הנקבים במשנה והנקב במרה – המשנה מונה תשע טריפות של נקבים: וושט, מוח, לב, ריאה, קיבה, מרה, דקים (מעיים), כרס פנימית, המסס ובית הכוסות (יחד), כדעת רבי יוסי ברבי יהודה בברייתא הסובר כי נקב במרה הוא אחת מרשימת הטריפות: "ניקבה הקיבה, ניקבו הדקים – טריפה, רבי יוסי ברבי יהודהאומר: אף ניקבה המרה", אך דעת החולקים עליו היא שיש רק שמונה מיני טריפות נקבים. אגב זה מעירים כי המחלוקת היא גם על כתובים בספר איוב המתארים נקב במרה: "ישפך לארץ מררתי, יפלח כליותי ולא יחמול" (איוב טז, יג). לפי הכתוב איוב צריך היה למות מהנקב במרה, אך למעשה הוא המשיך לחיות בגלל ההתחייבות של השטן לה' שלא יקח את נפשו של איוב: "רק את נפשו שמור" (שם ב, ו), ולמעשה מדובר בנס. ההלכה היא כדברי רבי יוסי ברבי יהודה.

כבד – במשנה נאמר: "ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום". יש מסורות חולקות של האמוראים על דעת רבי יוחנן, יש הסוברים כי פסק כדברי המשנה שאם נשתייר מן הכבד – כשירה, ויש הסוברים כי צריך שיישאר כזית. כבד וכיס המרה - אם כיס המרה התלוי בכבד ניקב והכבד לוחץ עליו לכרס וסותם את מקום הנקב – הבהמה כשרה.   

נקובת הוושט בבהמה ונקובת הקורקבן בעוף – לוושט יש עור חיצוני אדום ועור פנימי לבן, והנקב בוושט מטריף את הבהמה רק אם שני העורות הללו ניקבו, אך אם ניקב זה בלא זה – כשרה. הקורקבן הוא חלק ממערכת העיכול של העוף. לעוף אין שיניים, ולכן הוא בולט לתוף הקורקבן גופים שבעזרתם הוא לועס את המזון. גם לקורקבן של העוף יש שתי שכבות: כיס פנימי לבן, ושכבה חיצונית אדומה, ואם ניקב רק אחד מהם – העוף כשר. האמוראים דנים על מקרה שניקבו שני העורות, אך הנקב אינו מפולש, אלא ניקבו זה שלא כנגד זה. למסקנת הדברים יש להבחין בין הוושט הגמיש המשמש לבליעה ולעיסה, והוא מתכווץ או נמתח, ולכן שני העורות שלו אינם דבוקים זה לזה, והם עשויים להזדמן להיות בשווה זה כנגד זה, ולהטריף את הבהמה. הקורקבן לעומת זאת נשאר מצוי במקומו, והנקבים לא יהיו עומדים בשווה, ויש להכשיר עוף זה.

עוד הלכות בנקובת הוושט – כאמור, לוושט יש עור פנימי לבן ועור חיצוני אדום, ואם החליפו ביניהם – הבהמה טריפה. קרום - אם היה נקב בוושט, ואחר כך עלה שם קרום וסתם את הנקב – אין הקרום מועיל להכשיר את הבהמה. בדיקת עור הוושט– כאשר יש ספק אם הבהמה נדרסה על ידי בעל חיים – יש לבדוק את הוושט מצידה הפנימי ולהבחין אם יש טיפת דם הניכרת על העור הלבן, ובדיקה זו אינה ניכרת בצד החיצוני האדום. קוץ בוושט – כל הבהמות אוכלות קוצים, ולכן אם נמצא קוץ בוושט שלא חדר את העור עצמו, אין לחשוש לטריפה. האמורא עולא סובר שאם הקוץ ישב בוושט, אך אין סימן של נקב בצד החיצון, אין לחשוש שהעור הבריא ונסתם בקרום והבהמה טריפה, אלא מניחים שרק העור הפנימי ניקב והבהמה כשרה. בעניין זה מעירים כי עולא אינו מצריך בדיקה בעור הפנימי, וסובר כי בעניין זה אין חזקה על איסור ידוע ("איתחזק איסורא" כמו ספק של מי שאכל חלב או שומן היודע שיש כאן חתיכת איסור), וכיוצא בזה, איזה סיבה להניח כי יש כאן משהו המערער את חזקת הכשרות (ריעותא, כמו במי ששחט בסכין ונמצאה פגומה), ולכן אין לחשוש לטריפה.

תורבץ הוושט – תורבץ הוושט הוא חצר הוושט, חלק הלוע שבו הוושט מחובר אל לחי הבהמה. הוושט עשוי משרירים המתכווצים בעת מעבר המזון, ונחלקו האמוראים כיצד לקבוע את מקום תורבץ הוושט - יש האומרים שהוושט הוא מקום שכאשר חותכים אותו הוא מתכווץ פנימה, ותורבץ הוושט נשאר כפי שהיה לאחר החיתוך, אך יש האומרים כי גם זה חלק מהוושט, ותורבץ הוושט הוא מקום שאם חותכים אותו החתך מתרחב לחוץ לתוך הלוע. ויש האומרים כי מדובר בבית הבליעה, בשטח ששיעורו נע בין אורך גרגר חיטה לאורך גרגר שעורה. בעניין זה יש מסורת על מחלוקת אמוראים על שיעור הנקב בתורבץ הוושט - "רב אמר: במשהו, ושמואל אמר: ברובו". יש המבקשים להסביר כי לדעת רב תורבץ הוושט הוא מקום השחיטה, כמו הוושט עצמו, ולכן גם הנקב הוא בשיעור משהו כמו הנקב בוושט, ולדעת שמואל תורבץ הוושט אינו מקום השחיטה, ולכן הנקב שיש בו מטריף ברוב. האמורא רבא הטריף שור שנשחט ממקום תורבץ הוושט אל מקום הוושט, מפני שרצה מצד אחד להחמיר כשמואל שאין זה מקום שחיטה, ומצד שני להחמיר כרב שנקיבת תורבץ הוושט פוסלת במשהו, אפילו שהשחיטה המשיכה לוושט עצמו. אך האמוראים התנגדו לדעת רבא, מפני שאי אפשר לפסוק כשתי חומרות הסותרות זו את זו ("מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל"), ואף דרשו מרבא לשלם לבני רב עוקבא, בעלי השור, את השווי של השור שהטריף שלא כדין.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ברשימת הטריפות האסורות באכילה.

במשנה נאמר: "אלו טרפות בבהמה: נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה, ונפסק החוט שלה, ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, הריאה שניקבה או שחסרה. רבי שמעון אומר: עד שתינקב לבית הסמפונות. ניקבה הקבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקין (מעיים), הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר: הגדולה טפח, והקטנה ברובה. המסס (קיבת העלעלים) ובית הכוסות שניקבו לחוץ. נפלה מן הגג, נשתברו רוב צלעותיה, ודרוסת הזאב. רבי יהודהאומר: דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת ארי בגסה. דרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הגס בעוף הגס. זה הכלל כל שאין כמוה חיה – טרפה". איסור טריפה נאמר בפירוש בתורה: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), ובמשנה מפרטים מינים שונים של טריפות.  

טריפה חיה או לא חיה– נחלקו תנאים אם הטריפה חיה או לא חיה, כלומר, האם היא ממשיכה לחיות למרות מחלתה או שהיא עתידה למות כתוצאה מכך. התנא במשנה שלנו מנסח כלל: "זה הכלל: כל שאין כמוה חיה – טריפה", ומכאן שהוא סובר שהטריפה אינה חיה. בעניין זה התנא מוצא רמז לדבריו בכתוב "וזאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב). התורה מצווה לאכול רק חיה שעתידה לחיות, ולכן הטריפה שאינה חיה – אינה נאכלת. לעומת זאת יש הסוברים שהטריפה נחשבת לחיה, ומסתמכים על מדרש הלכה של התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל על הכתוב "בין הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (ויקרא יא, מז), ומכאן שאף חיה שאינה נאכלת עדיין נחשבת בגדר "חיה".

מניין הטריפות - היבט נוסף של המחלוקת אם טריפה חיה או אינה חיה הוא מהו מניין הטריפות. לדעת האומר שטריפה אינה חיה הרשימה של המשנה היא חלקית ("תנא ושייר"), והכלל שבמשנה כולל עוד מיני טריפות הפוגעות בבריאות הבהמה, ואשר כתוצאה מהן היא אינה עתידה לחיות. לעומת זאת, לדעת האומר שטריפה חיה הרשימה של המשנה כוללת את מה שאמור בה, ולמעשה יש בה מניין של שמונה-עשרה טריפות שנאמרו למשה בסיני.

טריפות אחרות – בהקשר זה התלמוד מתאר עוד מיני טריפות המנויות בדברי התנאים ובדברי האמוראים, ודן בשאלה כיצד אפשר לכלול אותן בתוך שמונה עשרה הטריפות שנאמרו למשה בסיני.  

טריפות בדברי התנאים:  נחתכו רגליה – בתוספתא חולין (ג, ג) נאמר: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה – טריפה, רבי שמעון בן אלעזרמכשיר, מפני שיכולה ליכוות ולחיות". רבי שמעון בן אלעזר מכשיר את הבהמה מפני שהיא יכולה לקבל טיפול רפואי בברזל חם שיעצור את הדימום וימנע זיהום. התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל מסכים עם מסקנתו של רבי שמעון בן אלעזר אך אינו זקוק להסבר רפואי זה מפני שלדידו הטריפה חיה. חסרון בשדרה – במשנה במסכת אהלות (ב, ג) נחלקו התנאים: "כמה חסרון בשדרה? בית שמאי אומרים: שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליה אחת". המחלוקת היא על טומאת אדם-מת, אבל אותה מחלוקת קיימת גם לגבי טריפה של חסרון חוליות בשדרה. כדי לכלול טריפה זו כחלק משמונה עשרה הטריפות, מצמצם התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל את הרשימה במשנה, ומחשיב נקב בהמסס ובבית הכוסות  כסוג טריפה אחד.  גלודה – נחלקו התנאים במשנה (חולין ג, ג) בבהמה שהתקלף עורה: "הגלודה - רבי מאיר מכשיר וחכמיםפוסלים", ולפי זה המשנה שלנו היא כדעת רבי מאיר המכשיר את הגלודה, ואינה בכלל הטריפות. חרותא – במשנה (שם) נאמר: "ואלו כשרות בבהמה...וחרותא בידי שמיים". חרותא היא ריאה צמוקה, ובתוספתא (חולין ג, יב) מוסבר: "בידי שמיים – כשרה, בידי אדם – טריפה", ולפי זה יש לומר כי המשנה שלנו כללה את דעתו של רבי יוסי ברבי יהודה הסובר כי נקב במרה הוא אחת הטריפות, אך לפי דעות אחרות יש לכלול את הריאה הצמוקה והיבשה ברשימת הטריפות.

טריפות במסורת האמוראים - שבע שמועות (שב שמעתתא) שקיבלו אמוראים במסורת מרבותיהם: ראש ירך ("בוקא דאטמא") שיצא ממקומו; לקתה בכליה; ניקב הטחול; סימנים שנדלדלו ברובן; נעקרה צלע מעיקרה; גולגולת שנחבסה (נמחצה) ברובה ;חתך בבשר החופה את רוב הכרס ברובו. למעשה כדי לכלול את הטריפות הללו במניין שמונה עשרה הטריפות של התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל יש לארגן מחדש את הרשימה שבמשנה: שמונה הטריפות שהן כתוצאה מנקב (נקובת הוושט, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב, ניקבה ריאה, ניקבה קיבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקין, ניקבה הכרס) יחד עם ניקב הטחול ב"שב שמעתתא" נכללות כמין טריפה אחד;     כל הטריפות שהן כתוצאה מפסיקה (פסוקת הגרגרת, נפסק חוט השדרה) אף הן נחשבות כמין טריפה אחד;  ויש לכלול ברשימה החדשה גם את הגלודה והחרותא כדי להשלימה לשמונה עשרה. ולפי מסורת אחרת של עולא הרשימה שנאמרה למשה מסיני מאורגת לפי סוג הפגיעה בבהמה:  נקובה, ופסוקה, נטולה וחסורה, קרועה ודרוסה, נפולה ושבורה", ויש להוציא מכלל זה את מי שלקתה בכליה שאינה בכלל הטריפות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת חולין לעבודה זרה, או חולין לשם קודשים.

אדם אוסר דבר שאינו שלו - בדף הקודם דנו על מי ששוחט בהמת חבירו לעבודה זרה, ונחלקו האמוראים בדבר: לדעת רב הונא אוסר את הבהמה, ולדעת רב נחמן רב עמרם ורב יצחק אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. התלמוד מבקש להוכיח על השאלה הזו ממקורות שונים, אך ההוכחות הללו אינן הכרחיות, שכן תמיד אפשר שהשוחט שותף בבהמה של חבירו. הסוגיה מסבירה כי למעשה יש בעניין זה של לאסור דבר של חבירו מחלוקת תנאים בעניין יין נסך: "עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל, שלא בפני עבודת כוכבים – אסרו.רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירין אותו, מפני שני דברים: אחד, שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים. ואחד, שיכול לומר לו: לא כל הימנך (כוחך) שתאסר ייני לאונסי (בלי רצוני)". רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק סבורים שאפילו לפי השיטה שאדם אוסר דבר שאינו שלו, הרי זה רק בגוי האוסר את דבריו של ישראל, אבל ישראל אינו אוסר דבר שאינו שלו מפני שמניחים כי הוא מתכוון רק לצערו ולא לשם עבודה זרה, אלא אם מדובר בישראל משומד, או מי שהתרו בו על עבודה זרה הנחשב אף הוא למשומד.  

שחיטה לפי מנהגי הגויים - במשנה נאמר: "אין שוחטין לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות, ולא לתוך כלים, אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים, ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא כל עיקר, אבל עושה גומא בתוך ביתו, בשביל שיכנס הדם לתוכה, ובשוק - לא יעשה כן, שלא יחקה את הצדוקים". שחיטה למים - אסור לשחוט לתוך מי הים מפני שאנשים סבורים כי השחיטה היא תקרובת עבודה זרה לשר הים, אך מותר לשחוט לעוגה של מים עכורים שבבואת האדם אינה נשקפת מהם, ואין חושדים בו שעובד עבודה זרה. שחיטה לגומא הסוגיה מסבירה שהמשנה אוסרת מצד אחד את השחיטה לגומא לחלוטין, אך מתירה לשחוט לגומא בתנאים מסוימים, כפי שמוצאים בתוספתא חולין (ב, יט): "היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט - מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה. ואין שוחט לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר חצרו (שלא תהיה מלוכלכת בדם) כיצד הוא עושה? עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן - משום שנאמר "ובחוקותיהם לא תלכו" (דברים יח, ג), ואם עשה כן - צריך בדיקה אחריו".

שחיטה לשם קודשים - במשנה נאמר: "השוחט לשם עולה, לשם זבחים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, לשם תודה - שחיטתו פסולה, ורבי שמעוןמכשיר. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו, ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה - שחיטתו כשרה. זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב, השוחט לשמו - אסור, ושאינו נידר ונידב, השוחט לשמו – כשר". אדם השוחט בהמת חולין לשם קורבן שהוא רשאי להקריבו בנדר או בנדבה נראה כמקדיש קודשים מחוץ למקדש, ושחיטתו פסולה. אך אם הקריב לשם קורבן שאי אפשר להקריבו בנדר או בנדבה, אין משמעות לדבריו ולכוונתו, ושחיטתו כשרה. האמוראים נחלקו על מי ששוחט בעלי מומים, שידוע שאינם קרבים במקדש: רבי ינאי סובר שאדם יודע שבעלי מומים אינם קרבים, ולכן שחיטתו כשרה. ורבי יוחנן חולק וסובר שלא תמיד אדם יודע על המום בבהמה, והוא סובר שהוא אכן מקדיש את הבהמה לקורבן, ושחיטתו פסולה.

התלמוד דן על מספר נושאים במשנה. א. קורבנות הנדר והנדבה שבמשנה: אשם תלוי – קרב על ספק עבירה שמקריבים עליה קורבן חטאת, והמשנה היא כדעת רבי אלעזר הסובר שאדם רשאי להתנדב אשם תלוי בכל יום, כדי לכפר על ספק שיש לו אם עבר עבירה חמורה של חטאת. פסח – נשחט קרב בכל שנה ביד' בניסן בזמן קבוע, אך אפשר להפרישו כל השנה לצורך הפסח, ולכן הוא כמו קורבן שאפשר לנדור ולנדב. ב. קורבנות החובה שאינם בכלל נדר ונדבה: חטאת– המשנה עוסקת במי שאינו חייב בקורבן חטאת מסוים, אך אם אדם חייב להקריב קורבן חטאת ואומר שהוא מקריב את הבהמה לשם חטאת - שחיטתו פסולה. תמורה – המשנה עוסקת במי שאין לו זבח מסוים שהמיר בו, אך אם יש זבח בביתו שהמיר בו, ואמר כי זבח זה יהיה לשם תמורה – שחיטתו פסולה. ג. הכלל בסוף המשנה – הכלל מוסיף דברים שאינם ברשימה: עולת נזיר – שאדם נודר בצנעה בינו לבין עצמו, ואך היא בכלל דבר הנידר והנידב. עולת יולדת – העולה של היולדת היא קורבן חובה של מי שילדה, ואם אדם שאין לו אישה אמר שהוא שוחט לשם קורבן זה, שחיטתו כשרה. אם לאדם יש אישה, והוא אומר שהשחיטה תהיה לשם עולת אשתו, אפילו אם לא ידוע שאשתו ילדה, יש להניח כי הפילה והוא רוצה שהשחיטה תהא עבור חובת המקדש של אשתו, והשחיטה פסולה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה לעבודה זרה.

שחיטה לשם עבודה זרה וכוחותיה - במשנה נאמר: "השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות – שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר – שחיטתו פסולה". בברייתא נאמר: "השוחט לשום הרים, לשום גבעות, לשום נהרות, לשום מדברות, לשום חמה ולבנה, לשום כוכבים ומזלות, לשום מיכאל השר הגדול, לשום שילשול הקטן – הרי אלו זבחי מתים". התלמיד מבחין בין המשנה העוסקת במי ששוחט לשם הר, שההר עצמו אינו נחשב לעבודה זרה, אך מאחר שנראה כאילו שחט לעבודה זרה שחיטתו פסולה, לבין הברייתא העוסקת במי ששחט לשם הכוח של ההר כפי ששוחט למלאך מיכאל כמהות רוחנית, ולכן דין הבהמה כזבחי מתים של עבודה זרה האסורים בהנאה.

שחיטה לעבודה זרה – התלמוד דן על שחיטה לעבודה זרה: רב הונאסובר שאם "בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה, כיוון ששחט בה סימן אחד – אסרה". בדברי רב הונא יש שני חידושים: חידוש אחד שאפשר לאסור את בהמת חבירו, ואמוראים אחדים – רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק - חולקים על דבריו בעניין זה ולשיטתם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. החידוש האחר הוא שדי בשחיטת סימן אחד כדי לאסור את הבהמה, ואין צריך שחיטה כשרה של שני סימנים, וחידוש זה מתאים לדעת עולא הסובר ש"המשתחוה לבהמת חבירו – לא אסרה, עשה בה מעשה – אסרה", ודי במעשה כלשהו כדי לאסור דבר לעבודה זרה.

בהקשר זה התלמוד דן בברייתא: "השוחט חטאת בשבת, בחוץ (מחוץ לעזרה) לעבודה זרה – חייב שלוש חטאות". ההנחה של הברייתא היא ששלוש העבירות נעשות בו-זמנית, אלא שלפי דברי רב הונא האיסורים הללו אינם נעשים כאחד, מאחר שהגדרת השחיטה בשבת ובשחיטת קודשים מחוץ לעזרה היא בשחיטת שני סימנים, ואילו בעבודה זרה די בשחיטת סימן אחד, ומיד לאחר סימן אחד נאסר הדבר כעבודה זרה, והחיתוך של הסימן הנוסף אינו נחשב לשחיטה ראויה אלא חיתוך של עבודה זרה השקולה מבחינה הלכתית לעפר.רב פפא מציע שמדובר בברייתא על שחיטת חטאת העוף הכשרה למזבח בשחיטת סימן אחד וכך נעשים כל האיסורים הללו כאחד. רב פפא טוען כי  הואיל ורב הונא מסתמך על דעת עולא שדי במעשה כלשהו לאסור את השחיטה, לא מדובר על שחיטת סימן אחד מתחילתו ועד סופו, אלא על עוף שיש לו חצי קנה פגום, וכשמוסיף עוד חתך קטן בקנה נמצא גומר את השחיטה, ואז מתחייב במעשה כלשהו על שלושת האיסורים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשוחט לגוי.

במשנה נאמר: "השוחט לגוי - שחיטתו כשרה, ורבי אליעזר פוסל. אמר רבי אליעזר: אפילו שחטה לאכול לעובד כוכבים מחצר כבד שלה (סרעפת) – פסולה, שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים. אמר רבי יוסי: קל וחומר הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין, אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין - אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט". ביסוד המשנה עומדות שתי הנחות שיש לברר: האם מחשבתו של אדם אחר מלבד השוחט משפיעה על השחיטה, והאם מחשבה לעבודה זרה היא מחשבה הפוסלת את השחיטה. בהתאם לכך הציעו בדף הקודם שני ביאורים למשנה. לפי הסבר אחד, מוסכם כי מחשבתו של הבעלים מפגלת בקודשים, ולפיכך גם בשחיטת חולין אם שמעו שהגוי חושב ואומר שהבהמה תישחט לעבודה זרה – הבהמה נחשבת כתקרובת עבודה זרה אסורה. המחלוקת היא על מקרה ששחטו סתם, והגוי לא אמר מה הוא חושב: לפי תנא קמא, אין יודעים אם חשב על השחיטה לשם עבודה זרה ולכן אין פוסלים. לפי רבי אליעזר מניחים שחשב לעבודה זרה, ולפי רבי יוסי אין הולכים בקודשים אחר מחשבתו של אדם אחר מלבד העובד בבהמה ("זה מחשב וזה עובד"), ואף כאן אין הולכים אחר מחשבתו של הגוי. לפי הסבר שני, המחלוקת היא גם על גוי ששמעו שאמר שבהמה תישחט לעבודה זרה, והשאלה היא האם מחשבת הבעלים פוסלת רק בקודשים הקרבים בפנים המקדש, או גם בקורבנות הקרבים מחוץ למקדש לעבודה זרה. לפי תנא קמא הבעלים מפגלים במקדש אבל מחשבתם אינה מועילה לפסול מחוץ למקדש, לפי רבי אליעזר מחשבת הבעלים מועילה במקדש ומחוץ למקדש, ולפי רבי יוסי אין הולכים אחר מחשבתו של אדם מלבד העובד בבהמה.   

מחשבים מעבודה לעבודה – בתלמוד מובאות שתי מחלוקות אמוראים של ריש לקיש ורבי יוחנן על מחשבה לפסול עבודה אחת בשעה שעסוק בעבודה אחרת – מחשבה מעבודה לעבודה. המקרה הקלאסי של מחשבה מעבודה לעבודה הוא בפיגול, מפני שהפיגול מוגדר כמחשבה שהמקריב חושב בשעת אחת עבודות הקורבן להקריב את הקורבן או לאוכלו שלא בזמנו, והשאלה היא אם יש ללמוד מכאן למקרים דומים של מחשבה מעבודה לעבודה. שחיטה שלא לשמה – " שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה, רבי יוחנן אמר: פסולה. רבי שמעון בן לקיש אמר: כשרה". שחיטה לעבודה זרה – "השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים, ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים, רבי יוחנן אמר פסולה,רבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת". מחלוקת אחת היא על שחיטה שלא לשמה במקדש, ומחלוקת אחרת היא על שחיטה לעבודה זרה, אך ביסוד שתי המחלוקות סברה דומה. רבי יוחנן סובר שמחשבים מעבודה לעבודה, ולומדים ממחשבת פיגול למחשבה שלא לשמה בפנים המקדש, וממחשבה שלא לשמה בפנים למחשבת עבודה זרה מחוץ למקדש. וריש לקיש סובר שאין מחשבים מעבודה לעבודה, ואין לומדים מפיגול למחשבת שלא לשמה, ולא לומדים מפסול שבפנים לפסול שבחוץ.  

לאור מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן התלמוד חוזר ודן על דעת רבי יוסי במשנה. רבי יוסי לומד בקל וחומר: "מקום שמחשבה פוסלת במוקדשים...מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין". התלמוד מסביר שאם חשב בשעת זביחה לשם עבודה זרה בוודאי שהמחשבה פוסלת בחולין, ויש לפרש אפוא כי רבי יוסי סובר שאין המחשבה פוסלת בחולין כאשר המחשבה היא מעבודה לעבודה. לפי הסבר זה יוצא שדברי רבי יוסי מנוגדים הן לדעת רבי יוחנן, שכן לשיטת רבי יוחנן מחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה, והן לדעת ריש לקיש, שהרי לשיטת ריש לקיש מחשבה מעבודה לעבודה אינה פוסלת גם בקודשים. התלמוד מתרץ שריש לקיש חזר בו מדבריו לאחר ששמע את דברי רבי יוחנן, ואף הוא סובר שמחשבה מעבודה לעבודה פסולה. ואת דעת רבי יוחנן מתרצים, שמה שנאמר בשם רבי יוסי שמחשבה אינה פוסלת בחולין מחוץ למקדש (מחשבת עבודה זרה)נאמר על עבודות כמו קבלת והולכת הדם המיוחדות למקדש, אבל בשחיטה ובזריקת הדם, מחשבה פוסלת מעבודה לעבודה אף בחולין.

התלמוד דן בעוד מקורות לאור מחלוקת התנאים במשנה. בתוספתא חולין (ב, יג) נאמר: "השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים - הרי אלו זבחי מתים. שחטה ואחר כך חישב עליה, זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר". התוספתא סבורה כדעת רבי יוחנן שמחשבים מעבודה לעבודה, והתלמוד מברר את היחס למחלוקת התנאים במשנה. יש המסבירים כי המעשה בקיסרי על יהודי ששחטה ואחר כך חשב עליה לעבודת זרה מקביל למחלוקת התנאים במשנה על יהודי ששחטה וגוי חשב עליה לעבודה זרה, ולא אסרו את הבהמה משום כבודם של חכמים (תנא קמא), אבל גם לא התירו את הבהמה משום כבודו של רבי אליעזר. אך יש הסוברים שיש הבדל בין המקרים. לדעת חכמים, אפשר להבחין בין המעשה בקיסרי, שם  היהודי אמר בפירוש את מחשבתו לאחר השחיטה, ושמעו שהוא חושב על הבהמה לעבודה זרה, וסופו של המעשה מעיד על תחילתו, בעוד שבמשנה הגוי לא אמר את מחשבתו (לפי ההסבר הראשון, ראו בפסקת הפתיחה) ולכן חכמים מתירים. הבדל אחר לדעת רבי אליעזר היא שבגוי מניחים שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה, ולכן סוף המעשה מעיד על תחילתו, ואילו ביהודי ייתכן שסוף המעשה לא מעיד על תחילתו.

הוכיח סופו על תחילתו - התלמוד ממשיך לדון בעיקרון של "הוכיח סופו על תחילתו". רבן שמעון בן גמליאל משתמש בעיקרון זה בכמה מחלוקות. גט – במשנה במסכת גיטין (הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט  

       

תניא כוותיה דרבי יוחנן השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים - הרי אלו זבחי מתים. שחטה ואח"כ חישב עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. אמר רב חסדא לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן לא היתר משום כבודו דרבי אליעזר.

 ממאי דלמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא שמענא דחשיב אבל הכא דשמענא דחשיב הוכיח סופו על תחלתו אי נמי ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא גבי עובד כוכבים דסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים אבל ישראל הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן אלא אמר רב שיזבי לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג הי רשב"ג אילימא רשב"ג דגיטין דתנן הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט והוינן בה מעשה לסתור חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט ודלמא שאני התם דקאמר כתבו אלא אמר רבינא משום כבודו דרשב"ג דהכא דתניא הכותב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רבן שמעון בן גמליאל אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין והוינן בה לת"ק אפילו עומד וצווח אמר רבה ואיתימא רבי יוחנן בצווח מעיקרא דכ"ע לא פליגי דלא קנה בשותק ובסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקנה כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדשתיק קננהו והאי דקא צווח מיהדר קא הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והא דלא צווח מעיקרא סבר כי לא אתי לידיה אמאי אצווח.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי הנהו טייעי דאתו לציקוניא יהיב דיכרי לטבחי ישראל אמרו להו דמא ותרבא לדידן משכא ובישרא לדידכו שלחה רב טובי בר רב מתנה לקמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי שלח ליה הכי א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי לר"א יהיב ליה זוזא לטבח ישראל מאי אמר ליה חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה אסור ואי לא א"ל רישיך והר:

 

גמהני תנאי אית להו דר' אליעזר ברבי יוסי דתניא אמר ר' אליעזר ברבי יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין מיהו ת"ק סבר אי שמעיניה דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים לא אמרינן ור"א סבר אע"ג דלא שמעיניה דחשיב סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים אמרינן ואתא רבי יוסי למימר אע"ג דשמעיניה דחשיב זה מחשב וזה עובד לא אמרינן איכא דאמרי בדשמעיניה דחשיב פליגי ת"ק סבר כי אמרינן זה מחשב וזה עובד הני מילי בפנים אבל בחוץ לא חוץ מפנים

לא ילפינן ואתא רבי אליעזר למימר ילפינן חוץ מפנים ואתא רבי יוסי למימר אפילו בפנים נמי זה מחשב וזה עובד לא אמרינן אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים רבי יוחנן אמר פסולה ר"ש בן לקיש אמר מותרת רבי יוחנן אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים ריש לקיש אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים ואזדו לטעמייהו דאתמר שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה רבי יוחנן אמר פסולה ר"ש בן לקיש אמר כשרה רבי יוחנן אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וגמרינן ממחשבת פיגול ר"ש בן לקיש אמר כשרה אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן ממחשבת פיגול וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר"ש בן לקיש משום דחוץ מפנים לא ילפינן אבל פנים מפנים אימא מודי ליה לרבי יוחנן ואי אתמר בהך בההיא קאמר רבי יוחנן אבל בהא אימא מודי ליה לר"ש בן לקיש צריכא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפרכוס.

במשנה נאמר: "השוחט את המסוכנת – רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שתפרכס ביד וברגל. רבי אליעזר אומר: דיה אם זינקה. אמר רבי שמעון: השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם – כשרה, שזינקה, וכמידת רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד שתפרכס או ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנבה, אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה – פסולה, שאינה אלא הוצאת הנפש בלבד. במה דברים אמורים? שהיתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו – כשרה". מסוכנת היא חיה העומדת למות, שמעמידים אותה ואינה עומדת, ולכן יש לבדוק לאחר השחיטה אם מפרכסת ומכאן שהיתה בה חיות גם לפני השחיטה ואינה מסוכנת, או שמוציאה את נפשה מיד עם השחיטה בלי לפרפר, ולכן גם קודם לכן אינה נחשבת לחיה.

פירכוס– לפי מסורת של רב בשם תלמידיו אם הבהמה גועה, מטילה רעי או מכשכשת באוזנה – הרי זה פירכוס. בתוספתא (חולין ב, יא-יב) נחלקו התנאים על הסימנים הללו: "רבי יוסי אומר: היה רבי מאיר אומר: גועה בשעת שחיטה – אין זה פרכוס. רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משמו: אפילו הטילה רעי וכשכשה בזנבה – אין זה פרכוס". ומסבירים כי אם הגעיה היא בקול חזק יש כאן סימן חיות והבהמה כשרה, ואם הגעיה בקול חלש – הבהמה מסוכנת. וברעי, אם שותתת רעי אין זה סימן חיות והיא טריפה, ואם מתרזת בכוח רעי – הרי זה סימן חיות והבהמה כשרה.  לפי שמואל יש לבחון איזה דברים "המיתה עושה": אם הרגל הקדמית של הבהמה היתה מקופלת ופשטה אותה - אין זה פירכוס אלא תגובה לא רצונית של הבהמה בגלל רפיון מתח  בשרירים בשעת המוות. אבל אם הרגל הקדמית הייתה פשוטה וכפפה אותה לאחר השחיטה – מתיחת השריר אינה דבר המתרחש בשעת המיתה, ויש להחשיבה כפרכוס, והבהמה כשירה. (רעיון זה נזכר במשנה בהלכה של "בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה – פסולה", אלא שמדברי המשנה אפשר להבין כי צריכה לכוף, לפשוט ושוב לכוף את ידה). פרכוס בעוף - בתוספתא חולין (ב, יב) מסכמים את האמור במשנה, ומוסיפים על כך את דין העוף: "ועוף, אפילו לא רפרף אלא גפו ולא כשכש אלא זנבו – הרי זה פרכוס".   

זמן הפרכוס – התלמוד דן באיזה שלב של השחיטה צריכה בהמה לפרכס כדי לצאת מגדר מסוכנת, ונחלקו אמוראים בשאלה זו: "אמר רב חסדא: פרכוס שאמרו – ....באמצע שחיטה. רב נחמן בר יצחק אמר: פירכוס שאמרו – בתחילתשחיטה. רבא אמר: פירכוס שאמרו – בסוף שחיטה".  

כל אחד מהאמוראים מוכיח את שיטתו ממקור אחר. רב חסדא מוכיח את דבריו מההלכה במשנה: "בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה – פסולה, שאינה אלא הוצאת הנפש בלבד". אם מדובר בסוף השחיטה לא ברור מדוע פשיטת היד אינה נחשבת כפרכוס אלא רק כהוצאת נפש, ולכן יש להסביר שמדובר באמצע השחיטה, ובשלב זה צריך שיהיה בה סימן חיים חזק יותר. רב נחמן בר יצחק מוכיח את שיטתו מדברי רבי שמעון במשנה: "אמר רבי שמעון: השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם – כשרה, שזינקה, וכמידת רבי אליעזר". במשנה יש שלוש עמדות לגבי דרגת החיים של הבהמה: לשיטת רשב"ג יש צורך בסימן חיים עוצמתי של פרכוס ביד וברגל, עמדת חכמים סבורה שמספיק פרכוס חלקי או ביד או ברגל, ועמדת רבי אליעזר המסתפקת בסימן של חיות כמו זינוק הדם שהוא חלש מהסימנים האחרים. רבי שמעון סובר כרבי אליעזר, ולדעתו הדם על הכתלים מוכיח שהבהמה זינקה, והתלמוד מסביר שסביר יותר לומר שהדבר אירע בתחילת השחיטה ולא בסוף השחיטה. רבא מוכיח את דעתו מהכתוב "שור או עשב כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו" (ויקרא כב, כז). במדרש ההלכה לומדים מהביטוי "כי יולד" שנולד כרגיל ולא יצא בניתוח דרך דופן הרחם, ומהביטוי "תחת אמו" שאין מדובר ביתום שאמו מתה בשעת הלידה. אם האם מתה והיתום יצא בניתוח, אפשר היה למעטו מהכתוב "כי יולד", ואין צורך בכתוב "תחת אמו", ומכאן שמדובר על אם שהיתה בה חיות בסוף הלידה, והוא הדין לשיטת בהמה מסוכנת, שאינה כשרה אלא היתה בה חיות ופרכסה בסוף השחיטה.

שחיטה לגוי ומחשבה של גוי - במשנה נאמר: "השוחט לנוכרי – שחיטתו כשרה, ורבי אליעזר פוסל. אמר רבי אליעזר: אפילו שחטה לאכול לנכרי מחצר כבד שלה (סרעפת) – פסולה, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. אמר רבי יוסי: קל וחומר הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין – אין הכל הולך אחר העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת, בחולין – אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט". יש המסבירים כי המחלוקת היא בשעה שהגוי לא אמר בפירוש מה הוא חושב, והשאלה היא האם מחשבה רגילה וסתמית של גוי היא לעבודה זרה. ויש המסבירים כי המחלוקת היא כאשר הגוי אמר בפירוש שהוא חושב על הבהמה לעבודה זרה, והשאלה היא האם יש בכוחו לפסול את הבהמה במחשבה זו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת בהמה מסוכנת.

במשנה נאמר: "השוחט את המסוכנת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שתפרכס ביד (רגל קדמית) וברגל. רבי אליעזר אומר: דיה אם זינקה. אמר רבי שמעון: השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם – כשרה, שזינקה וכמידת רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד שתפרכס או ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה, אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש בלבד. במה דברים אמורים שהיתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה - אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו – כשרה". מסוכנת היא בהמה העומדת למות והיא מותרת בשחיטה אם היו בה סימני חיים לאחר השחיטה. התנאים נחלקו במשנה מהם סימני החיות של המסוכנת לאחר השחיטה המגלים כי יש בה חיות עוד קודם השחיטה.

מסוכנת – האמוראים דנים בהגדרה של מסוכנת. לפי מסורת של חכמי סורא יש שלוש דעות בדבר: "אמר רב: כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: אפילו אוכלת בקעיות, רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות (כלומר אינה עומדת אך יש בכוחה לאכול). ולפי מסורת של חכמי פומבדיתא: דעת רב חנינא בר שלמיא היא חלק מדעת רב: "כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת בקעיות".

המקור להיתר מסוכנת - התלמוד דן במקור המוכיח הלכה זו, כאשר ההנחה היסודית המתבססת על הכתוב "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב) היא, שמותר לאכול רק בעל חיים "חיה" (שיש בו חיות) ולא בעל חיים שאינו חי, ומאחר שהמסוכנת אינה עתידה לחיות, ולכן יש למצוא הוכחה במקראות  המתירה את שחיטת המסוכנת.

הוכחה אפשרית היא מהיחס של דין המסוכנת לאיסור אכילת נבילה ואכילת טריפה. בתורה נאמר על איסור נבילה: "נבלה לא תאכל" (דברים יד, כא), ועל איסור טריפה "טרפה לא תאכל" (שמות כב, ל). נבילה היא בהמה מתה, כפי שמוכיח הכתוב "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה הנוגע בנבלתה" (ויקרא יא, לט), ונבילה שעתידה למות אינה נקראת נבילה. טריפה היא בעל חיים שנטרף ואיבריו חסרים והיא עתידה כפי הנראה למות בגלל חסרון של איבר חיוני. באופן עקרוני לו המסוכנת הייתה אסורה, הכתוב לא היה צריך לאסור נבילה וטריפה, מפני שדי היה  לאסור את המסוכנת, ועל יסוד זה אפשר היה להסיק בדרך קל וחומר שאם המסוכנת אסורה כל שכן נבילה לאחר מיתה, או טריפה שיש חסרון בגופה. הוכחה זו נדחית מפני שייתכן כי איסור מסוכנת עומד ביסוד איסורי טריפה ונבילה כגורם משותף של שני האיסורים: מסוכנת בהגדרה הכללית היא כל בהמה העומדת למות, ואכילת בהמה זו אסורה במצוות עשה לפי הכתוב "זאת החיה אשר תאכלו". על איסור זה נוסף איסור טריפה. מובנו הראשוני של האיסור בתורה הוא בהמה שנטרפה על ידי בעל חיים ונחסר חלק מגופה, אך אפשר להרחיב הגדרה זו לכל בהמה שבריאותה נפגעה בגלל מחלה ואף היא נחשבת למסוכנת העומדת למות, ואז חל עליה גם איסור לא תעשה של "טרפה לא תאכל". כל בהמה מסוכנת העומדת למות תהפוך לנבילה, ולכן יש להוסיף על האיסורים הללו עוד איסור כאשר הבהמה מתה ממש - "נבלה לא תאכל".

הוכחה אחרת היא מהכתוב "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו" (ויקרא ז, כד) – החלב (שומן) של בהמה אסור באכילה, וכתוב זה מלמד שאיסור חלב חל גם בטריפה או בנבילה. ההוכחה היא כזו: אם בהמה מסוכנת הייתה אסורה די היה לכתוב בפסוק איסור על חלב טריפה, ואפשר היה להסיק בקל וחומר שיש איסור גם בנבילה (שהרי מסוכנת העומדת למות היא מצב משותף לשני האיסורים הללו). יש הדוחים הוכחה זו בטענה שיש צורך לציין הן את נבילה והן את המסוכנת, מפני שיש נבילה שאינה נעשית מסוכנת, כמו בהמה שחותכים לשניים ("גיסטרא") הנעשית לנבילה מיד בשעת החיתוך הממית אותה. דחיה זו אינה מספיקה, מפני שלמעשה כל נבילה היתה מסוכנת ברגע הסמוך למיתתה, ואפילו בהמה שנחתכה נעשתה ברגע שלפני חיתוך רוב גופה למסוכנת העומדת למות, ולכן אפשר להוכיח מן החזר על איסור נבילה ועל איסור טריפה בכתוב שאין איסור במסוכנת. הוכחה קרובה היא מהחזרה על המילה "חלב" באותו כתוב: "חלב נבילה וחלב טריפה". מילה זו מלמדת שדין החלב של נבילה וטריפה הוא כדין הבשר ("אין חלבה חלוק מבשרה"), אך יש מקרה שבו דין החלב שונה מדין הבשר, בבהמה מסוכנת, שבשרה מותר וחלבה אסור.

הוכחה שלישית היא מדברי הנביא יחזקאל: "ואומר אהה ה' אלקים, הנה נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד, יד). ההנחה היא שיחזקאל אינו מתאר את שמירת המצוות והדינים המפורשים בתורה, אלא מתאר את הקפדתו היתירה מעבר למידה הדרושה. ומסבירים כי כוונת הדברים היא שלא בא לידי טומאה בהרהורי עבירה המביאים לידי פליטת שכבת זרע, לא אכל בשר נבילה וטריפה של בשר "כוס כוס", בהמה שמזדרזים לשוחטה בגלל שהיא מסוכנת העומדת למות, ולא אכל בשר פיגול, כלומר בשר-בהמה שחכם הורה להתירה לאחר שהיה ספק על כשרותה או בהמה שלא נתנו את הזרוע, הלחיים והקיבה שלה כמתנות כהונה. ומדברי יחזקאל אלו אפשר להסיק כי אלו חומרות מיוחדות, ואין איסור מפורש בתורה לשחוט מסוכנת העומדת למות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהכשר לקבל טומאה.

במשנה נאמר: "השוחט בהמה, חיה ועוף... רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה". לדעת רבי שמעון השחיטה מכשירה את בעלי החיים לקבל טומאה. בדף הקודם הוסבר כי לדעת רבי שמעון רוב מיני הדמים אינם מכשירים לקבל טומאה: דם של בעל חיים מת, דם מכה של בעל חיים ודם השחיטה, והדם היחיד המכשיר לקבל טומאה הוא "דם חללים" השותת לאחר השחיטה.

בדף זה דנים על דם שניתז בשעת השחיטה - ונחלקו התנאים בדבר: "השוחט והתיז דם על הדלעת – רבי אומר: הוכשר, רבי חייא אומר: תולין. אמר רבי אושעיא: מאחר שרבי אומר הוכשר ורבי חייא אומר תולין, אנו על מי נסמוך, בואו ונסמוך על דברי רבי שמעון, שהיה רבי שמעון אומר: שחיטה מכשרת ולא דם".

האמוראים מציעים שני פירושים לברייתא. לפי רב פפא, המחלוקת היא על דם שחיטה שהתיז על הדלעת אבל הדם התקנח והוסר מהדלעת לפני שהסתיימה השחיטה בשני הסימנים של הקנה והוושט. רבי סובר שתהליך השחיטה מוגדר מתחילת חיתוך הקנה ועד סוף החיתוך של הוושט, ולכן הדם שהיה על הדלעת נחשב כדם שחיטה. ורבי חייא סובר שתהליך השחיטה הוא רק סוף החיתוך של שני הסימנים, ובשעה שהיה הדם על הדלעת הוא נחשב לדם מכה ולא לדם שחיטה, ומשמעות המילה "תולין" בהקשר זה היא שממתינים לראות אם הדם היה על הדלעת בסוף השחיטה. דברי רבי אושעיא שיש לסמוך על רבי שמעון, באים ללמד שהן לדעת רבי חייא והן לדעת רבי שמעון מדובר על דם מכה שאינו מכשיר לקבל טומאה, ולכן דברי רבי שמעון ורבי חייא מהווים רוב כנגד דעת רבי. לפי רב אשי מהלך הדברים מוסבר בדרך אחרת: רבי חייא סובר שיש ספק מתי חלה השחיטה ולכן יש ספק אם דם זה הוא דם מכה או דם שחיטה, ומובן המילה "תולין" בהקשר זה היא כמשמעה בהלכות לגבי תרומה שנטמאה, שאין אוכלים אותה, אך גם אין שורפים, אלא משאירים אותה כפי שהיא. לפי הסבר זה רבי אושעיא תומך את דברי רבי חייא בדברי רבי שמעון, מפני שלדעת רבי שמעון דם זה אינו מכשיר, ובגלל שרבי חייא ורבי שמעון הם רוב כנגד דעת רבי, יש לנהוג בדלעת כספק, ולא לשורפה אבל גם לא לאוכלה.    

הכשר חיבת הקודש – בתורה נאמר: "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים – יטמא...וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו – טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לד-לח). לפי התורה אוכל שבאו עליו מים הוכשר לקבלת טומאה, והכתובים חוזרים ומדגישים עניין זה כדי ללמד שהכשר המים לטומאת מאכלים נצרך הן בטומאת מת המטמא טומאת שבעה, והן בטומאת שרץ שמטמאת בשיעור עדשה. הדברים שבבית המקדש אינם טמאים בגלל המשקים של בית המקדש, שכן דם הקודשים אינו בכלל משקה הנשפך על הארץ שהרי צריך לזורקו על המזבח ולפיכך אינו מכשיר לקבל טומאה, ושאר המשקים של בית המטבחיים שבמקדש טהורים לפי גזירת חכמים ואינם מכשירים לטומאה. הסיבה היא אפוא "חיבת הקודש" – המכשירה לקבלת טומאת אוכלים. המקור לחיבת הקודש בתורה הוא הכתוב: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט). הביטוי "והבשר" החוזר בכתוב זה, מלמד שלא רק מאכלים טמאים במקדש, אלא גם עצים ולבונה הקרבים על המזבח ואינם ברי-אכילה מוכשרים לקבלת טומאה כמאכלים בגלל חיבת הקודש.

צריד של מנחות - האמורא ריש לקיש דן על צריד של מנחות – סולת יבשה שלא נבללה בשמן – שנטמאה. בגלל חיבת הקודש הסולת פסולה לאכילה ולהקרבה ככל מאכל טמא, אך ריש לקיש שואל האם כאשר נטמאה בטומאת ראשון לטומאה מטמאת גם דברים אחרים בטומאת שני לטומאה, או שרק נפסלת בעצמה ואינה מטמאת אחרים. התלמוד מסביר כי מדרבנן יש דברים רבים שלא הוכשרו במשקה אך מתייחסים אליהם בפועל כאילו הוכשרו במים, כמו הכשר בהמה לטומאה בשחיטה (לדעת רבי שמעון), או בצירת ענבים לגת, אך שאלתו של ריש לקיש הייתה האם חיבת הקודש מכשירה אפילו לשרוף את הקודשים הטמאים כדין תורה, ושאלה זו נותרת ללא הכרעה ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת מאכלי חולין ובדם המכשיר לקבל טומאה.

במשנה נאמר: "השוחט בהמה חיה ועוף, ולא יצא מהן דם – כשרים, ונאכלים בידיים מסואבות, לפי שלא הוכשרו בדם. רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה". בדפים הקודמים דנו באכילת חולין שנעשו בטהרה, ובמיוחד במשנה במסכת טהרות (ב, ב) שיש בה מחלוקת תנאים על דרגת הטומאה של אדם האוכל מאכלים בדרגות טומאה שונות. דרגת הטומאה מושפעת משני היבטים חשובים: סוג המאכל (חולין שנעשו על טהרת תרומה, חולין שנעשו על טהרת הקודש) ודרגת הטומאה הנבדלת בתחומים שונים בהלכה: חולין, תרומה או קודשים.

לגבי סוג המאכל מובאות מסורות שונות. מסורת אחת קובעת בשמו של רבי יוחנן: "האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש – נעשה גופו שני לקודש". מסורת אחרת בשמו של רבי יוחנן קובעת כי דין זה תקף גם בחולין שנעשו על טהרת תרומה, שנעשה גופו שני לקודש. זאת ועוד, יש הסבורים (עולא) כי לבד מסוג המאכל, יש להרחיב את הטומאה גם לתחום אחר כמו אכילת תרומה: "האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה - נפסל גופו מלאכול בתרומה".

בצדדים אחדים האמוראים סבורים שיש להגביל את הטומאה. אכילת תרומה ומגע בתרומה - "האוכל שלישי של תרומה עצמה – אסור לאכול ומותר ליגע". אכילת שלישי של תרומה טמאה פוסלת את גוף האדם מאכילה של תרומה אחרת, אך החידוש במימרה זו הוא שפסול זה נוגע לאכילה, אך מותר לגעת בתרומה. חולין שנעשו על טהרת הקודש ואכילת קודש – רבי יצחק סובר ש"האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש - טהור לאכול בקדש, שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד". קביעה זו אינה מקובלת על הכל. דרגת הטומאה של חולין שנעשו על טהרת הקודש שנויה במחלוקת תנאים: "חולין שנעשו על טהרת קודש – הרי הן כחולין. רבי אלעזר ברבי צדוקאומר: הרי הן כתרומה – לטמא שנים ולפסול אחד". המימרה של רבי יצחק מבוססת על דעת רבי אלעזר ברבי צדוק, אך כנגד זה מוצאים עמדה מנוגדת במשנה במסכת טהרות (ב, ו): השני שבחולין – מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה, והשלישי – מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש, בחולין שנעשו על טהרת הקודש".   

אגב הדברים דנים בעיקרון שעלה בדף הקודם: "תרומה – טהרתה, טומאה היא אצל הקודש". עיקרון זה קובע שהקפדה על דיני טהרה בתרומה אינה מספיקה לשמירת הטהרה בדיני קודשים, ומדוע באכילת שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה נעשה גופו של האוכל טמא בטומאת שני לטומאה לאכילת קודשים אך לא לאכילת תרומה. התלמוד מעיר כי אי אפשר לבסס את העיקרון על טומאת מדרס, שמוצגים בנוגע אליה הבדלים בין תרומה לקודש (משנה חגיגה ב, ז), מפני שבטומאת מדרס החשש הוא שאישה נידה תטמא את המדרס בטומאת מושב. גם לגבי פירות מגבילים את העיקרון במקרה של "טומאה בחיבורין". עם הארץ הנאמן לומר שהוא מקפיד על טהרה של תערובת תרומה וקודש ("חיבורין"), למרות שאינו נאמן לומר שהוא מקפיד שעל תרומה טהורה, ואין אומרים שמאחר שאינו נאמן על התרומה צריכה הטומאה לטמא את טהרת הקודש, מפני שנאמנותו בעניין זה קשורה להקפדתו על טהרת הקודש, שאינה מושפעת בעניין זה מקיומה של תרומה בתערובת.  

שיטת רבי שמעון – התלמוד דן בשיטתו השלמה של רבי שמעון בעניין הכשר דם. במשנה נאמר: "רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה". רב אסיסבור שלדעת רבי שמעון השחיטה עצמה מכשירה לקבלת טומאה, אבל דם השחיטה אינו מכשיר לקבל טומאה. בברייתא מוסיפים עוד מיני דמים שאינם מכשירים לדעת רבי שמעון: "רבי שמעון אומר: דם מתה אינו מכשיר",  ו"רבי שמעון אומר: דם מגפתו (פצע) אינו מכשיר", ויש צורך לציין זאת בפירוש, מפני שיש הבדל בין הדמים הללו לדם שחיטה – דם המתה הוא של מיתה ביד מלאך המוות ולא ביד שוחט, ודם מגפה הוא של פציעה ולא מיתה. יחד עם זאת, לדעת רבי שמעון דם חללים, הדם השותת לאחר השחיטה, נחשב למשקה המכשיר לקבל טומאה, לפי הכתוב "ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במאכלי חולין על טהרת תרומה או קודש.

במשנה נאמר: "השוחט בהמה, חיה ועוף ולא יצא מהן דם – כשרים, ונאכלין בידים מסואבות, לפי שלא הוכשרו בדם. רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה". אפשר להסיק מדברי המשנה שאם יצא דם, אין לאכול בידיים מסואבות אוכל שהוכשר לקבלת טומאה. בדף הקודם הוסבר כי המשנה אינה עוסקת בקודשים, מפני שדם הקודשים אינו מכשיר לטומאה. עם זאת, קשה להבין מדוע בהמת חולין טמאה בטומאת ידיים הטמאות מדברי סופרים בטומאת שני לטומאה שאינה מטמאת מאכלי חולין. האמוראים הציעו אפוא מספר הצעות. יש האומרים כי מדובר על אכילת חולין שנעשו על טהרת המעשר. יש הסוברים שמדובר על טומאת ידיים ראשונות לטומאה (של מי שהכניס את ידיו לבית המנוגע) המטמאות חולין. ויש הסוברים כי מדובר על חולין שנעשו על טהרת הקודש, או על חולין שנעשו על טהרת תרומה, והתלמוד דן על משמעותו הסבר זה.

במשנה במסכת טהרות (ב, ב) נחלקו התנאים: "רבי אליעזר אומר: האוכל אוכל ראשון – ראשון, שני – שני, שלישי – שלישי. רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון ושני – שני, שלישי – שני, שלישי – שני לקודש ואין שני לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת תרומה". רבי אליעזר סובר שהאדם נטמא באותה דרגת טומאה של המאכל הטמא שאכל, ואילו לדעת רבי יהושע האדם נעשה תמיד טמא בטומאת שני המטמאת את הקודש ופוסלת את התרומה. בתלמוד מובאת מסורת אמוראים על הדיון השלם של רבי אליעזר ורבי יהושע: מחלוקת עיקרית ביניהם היא לגבי עצם השאלה מה יותר חמור: טומאת המאכל או טומאת האוכל - לדעת רבי אליעזר טומאת אדם אוכל חמורה מטומאת דבר-מאכל כפי שהוא לעצמו בטומאת מגע, כפי שמוצאים בנבלת עוף טהור שאינה מטמאה במגע, אך מטמאה את האדם בעת שהיא נאכלת בבית הבליעה. לדעת רבי יהושע בנבלת עוף טהור יש חידוש, ובדרך כלל טומאת המאכל חמורה מטומאת האדם האוכל – כפי שמוצאים ששיעור טומאת אוכלים הוא כביצה, ואילו אדם האוכל אוכלים טמאים נעשה שני לטומאה רק כשאל חצי פרס (שתי ביצים), ואילו רבי אליעזר סובר ששאלת השיעור אינה תלויה בחומרת הטומאה.

המחלוקת נוגעת גם לדרגות הטומאה: רבי אליעזר מקשה על רבי יהושע. רבי יהושע מניח שמאכל חמור מן האדם האוכל, ולפי שיטה זו ברור מדוע אדם האוכל מאכל בדרגת ראשון לטומאה יורד לדרגת שני לטומאה, אך לא ברור מדוע אדם האוכל מאכל בדרגת שני לטומאה או בדרגת שלישי לטומאה נטמא בדרגת שני לטומאה. רבי יהושע משיב לשני הצדדים של השאלה: לגבי "שני עושה שני" – רבי יהושע סובר שמוצאים כעין זה בטומאת משקים, שמשקים הנטמאים באוכל שני לטומאה מטמאים מאכל שנגעו בו גם כאן בדרגת שני לטומאה, והטומאה אינה יורדת בדרגתה אלא נותרת בדרגתה הקודמת. ולגבי "שלישי עושה שני" רבי יהושע סובר שאין כאן כלל תקף בכל מקרה, אלא "אף אני לא אמרתי אלא בתרומה, שטהרתה טומאה היא אצל הקודש", כלומר, בחולין שנעשו על טהרת תרומה, דרגת שלישי נחשב טהורה לתרומה אך טמאה לקודש, ולכן אם אכל דבר שהוא שלישי לטומאה הפסול בתרומה, עדיין נעשה שני לטמא את הקודש. רבי אליעזר אינו מקבל את התשובות הללו, מפני שלשיטתו כל דבר הפסול בתרומה מטמא משקים להיות בדרגת ראשון לטומאה, ומכאן שהמשקים הם חריגים במובן זה, ואי אפשר לראותם כמייצגים את המדרג הרגיל של דרגות הטומאה.

שיטת רבי יהושע - "אמר רבי יהושע: ...שלישי – שני לקודש ואין שני לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת תרומה". האמוראים נחלקו על הבנת דברי רבי יהושע, ולאור זאת גם כיצד להעמיד את דברי המשנה שלנו. לפי דעת עולא, רבי יהושע מטמא הן חולין שנעשו על טהרת תרומה (כמשמע דבריו) והן חולין שנעשו על טהרת הקודש שחומרתם רבה הואיל והקודש מטמא בדרגת טומאה נוספת על פני התרומה, ואף את המשנה שלנו יש להעמיד בחולין שנעשו על טהרת הקודש. ולדעת רבה בר בר חנהועוד מבני החבריא בשמו של רבי יוחנן, רבי יהושע מטמא כמשמע דבריו רק חולין שנעשו על טהרת תרומה, בעוד שבחולין שנעשו על טהרת הקודש – אין שני עושה שלישי, ואין להעמיד את המשנה שלנו בחולין שנעשו על טהרת תרומה מפני שהיא עוסקת בבהמה, חיה ועוף ולא בפירות תרומה.

בעקבות המסורת לפיה רבי יהושע מטמא שלישי הן בחולין שנעשו על טהרת תרומה והן בחולין שנעשו על טהרת הקודש, האמוראים מנסחים הלכות העומדות בפני עצמן. הלכה אחת בשמו של רבי יוחנן היא: "האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש - נעשה גופו שני לקדש", ולפי זה המשנה נקטה את המקרה של חולין על טהרת תרומה מפני שיש יותר חידוש בטומאת תרומה מאשר בטומאת קודש. הלכה אחרת בשמו של עולא היא: "האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה - נפסל גופו מלאכול בתרומה". במשנה נאמר: "שלישי – שני לקודש ואין שני לתרומה" ואפשר להסיק בטעות כי אין גופו נפסל לאכול בתרומה, ולכן עולא מדגיש שנפסל גופו מלאכול בתרומה. ומעירים כי לפי המשנה במסכת טהרות (ב, ג) בתבשיל שיש בו תערובת תרומה ("נזיד הדמע") – אין כזית כדי אכילת פרס, ולכן אין צורך להקפיד על שלישי בטומאה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנושאים שונים בדיני שחיטה.

בדף הקודם התיר ריש לקיש לאכול בהמה שניקבה הריאה שלה לאחר שחיטת הקנה. הריאה מתפקדת כאשר הקנה מכניס ומוציא אוויר, ולכן נקב של הריאה מטריף את הבהמה לפני השחיטה, אך לאחר חיתוך הקנה הריאה כבר אינה מתפקדת כראוי והיא נחשבת כמונחת בסל, ומה שקורה לה אינו משפיע על דין הבהמה עצמה, האמוראים נחלקו האם היתר זה כולל גם נקב בבני המעיים או רק נקב בריאה.  

אכילת מעיים לאחר שחיטה - אגב דברי ריש לקיש מובאים דבריו של רב אחא בר יעקב הלומד מדברי ריש לקיש שמותר להזמין איש מישראל לאכול מבני המעיים לאחר השחיטה המתירה את הבהמה באכילה. הרעיון הוא שלאחר שחיטת שני הסימנים הבהמה מותרת באכילה, ואין צורך שתמות לגמרי. לעומת זאת, אסור להזמין גוי לאכילת המעיים של הבהמה לפני שהבהמה מתה, מפני שהגוי רשאי לאכול בהמה רק לאחר שהמיתה לגמרי, ולאחר שחיטה היא נחשבת עבורו כאבר מן החי האסור גם לבני נוח. רב פפא מספר כי רצה להקשות על דברי רב אחא בר יעקב, שלא ייתכן שיהיה דבר האסור לגוי ומותר ליהודי, אך לא הקשה עליו מפני שטעמו מסביר היטב את ההלכה. יחד עם זאת, בברייתא מוסבר כי המנהג לא היה כרב אחא בר יעקב והיו ממתינים עד שתצא נפשה של הבהמה: "הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית השחיטה, ומולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו, אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו".  

שחיטה בטומאה - במשנה נאמר: "השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם - כשרים ונאכלין בידים מסואבות, לפי שלא הוכשרו בדם. רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה". ההנחה במשנה היא שהדם היוצא בשחיטה נחשב למשקה המכשיר את המאכל לקבל טומאה, ואם לא יצא דם – הבשר של הבהמה, החיה או העוף לא הוכשר לקבל טומאה. המשנה אינה עוסקת בקודשים, מכמה טעמים: ראשית, אין שחיטת חיה בקודשים אלא רק בהמה ועוף. שנית, דם הקודשים חייב לצאת מפני שצריך להקריב את דם הקודשים על המזבח. שלישית, דם הקודשים עצמו אינו מכשיר לקבל טומאה, אלא חיבת הקודש מכשירה לקבלת טומאה.

התלמוד מסביר שהמשנה אינה עוסקת בחולין רגילים, שהרי מגע הידיים הטמאות בטומאת שני לטומאה אינו ממשיך לטמא בדרגת שלישי במאכלי חולין, ויש להסביר מדוע יש לחשוש לאכילה בידיים מסואבות שהן שניות לטומאה, והאמוראים מציעים להעמיד את המשנה במצבים שונים:

לפי רבה בר אבוה מדובר במשנה על טהרת בהמת חולין שנקנתה בכספי מעשר, שיש לשמור עליה כמו על טהרת המעשר. דרגת טומאת המעשר שנויה במחלוקת תנאים במשנה במסכת פרה (יא, ה): "כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים (שני לטומאה) - מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרים במעשר". התלמוד מבקש לקשור בין דברי המשנה לדעת חכמים, אך למעשה מסקנת הדברים היא שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא על אכילת מעשר של אדם הטמא בטומאת שני לטומאה, אך הכל מסכימים כי שני לטומאה אינו מטמא מעשר ושני לטומאה אינו מטמא באכילה של חולין, וקשה להעמיד את הדברים לפי משנה זו.

רב פפא סובר שהמשנה עוסקת בידיים ראשונות לטומאה ("ידיים תחילות"). גם בעניין זה שנויה מחלוקת תנאים בברייתא (ראה תוספתא טהרות א, ה): " אין ידים תחילות לחולין, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: ידים תחילות לחולין, ושניות – לתרומה (אך לא לחולין)". כלומר, המשנה היא כדעת רבי שמעון בן אלעזר הסובר שידיים שנטמאו בטומאת ראשון לטומאה מטמאות מאכל חולין, ולכן יש לשמור שלא יכשיר הדם את בשר הבהמה. דוגמה לידיים הנטמאות מדברי חכמים בטומאת ראשון לטומאה היא במי שהכניס ידיו לבית המנוגע, ואף בדבר זה שנויה מחלוקת תנאים במשנה (ידיים ג, א): "הכניס ידיו לבית המנוגע - ידיו תחילות, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים: ידיו שניות". בית שיש בו נגע טמא מטמא את הנכנס לבית לפי האמור בתורה. במשנה מדובר על אדם שהכניס לבית את ידיו בלבד, והשאלה היא האם גזרו חכמים שיטמאו ידיו בטומאת ראשון לטומאה כשם שהיה נטמא גופו לו היה נכנס לבית המנוגע. רבי עקיבא סובר שבטומאה מדין תורה שני לטומאה מטמא גם שלישי לטומאה (משנה סוטה ה, ב), אך במקרה זה מדובר על טומאה מדברי חכמים, ואין להסתמך על דבריו בלבד, מפני שהוא עוסק בטומאה לקודשים ולתרומה, ולא על טומאה של חולין, ולשם כך יש להסתמך על דברי רבי שמעון בן אלעזר.

לפי רבי הושעיא מדובר במשנה על בשר חולין שנעשו על טהרת הקדש (ואי אפשר להעמיד את המשנה בחולין על טהרת תרומה מפני שמדובר על בשר ולא על פירות, ואין חשש שאדם יחליף ויטעה ביניהם). מעמדם של חולין שנעשו על טהרת תרומה ועל טהרת הקודש שנוי במחלוקת תנאים במשנה במסכת טהרות (ב, ב): "רבי אליעזר אומר: האוכל אוכל ראשון – ראשון, שני – שני, שלישי – שלישי. רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון ושני – שני, שלישי - שני לקודש, ואין שני לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת תרומה". רבי אליעזר סובר שהאדם נעשה טמא באותה דרגת טומאה של המאכל הטמא אותו אכל, ואילו רבי יהושע סובר שבחולין שנעשו על טהרת תרומה, האדם האוכל מאכל בכל דרגת טומאה נעשה טמא בטומאת שני, אך אינו מטמא תרומה אלא רק קודש. לפי הסבר אחד דברי המשנה שלנו אינם כדברי רבי יהושע, מפני שהמשנה עוסקת בחולין שנעשו על טהרת הקודש, ולדעת רבי יהושע הטומאה היא בחולין שנעשו על טהרת התרומה ולא בחולין שנעשו על טהרת הקודש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפסול שהייה בשחיטה.

במשנה נאמר: "נפלה סכין והגביהה, נפלו כליו והגביהן, השחיז את הסכין ועף (התעייף), בא חבירו ושחט, אם שהה כדי שחיטה – פסולה. רבי שמעון אומר: אם שהה כדי ביקור". שהיה היא אחד מפסולי השחיטה, אבל שחיטה האורכת זמן רב, כמו מי ששוחט בסכין רעה שאינה מושחזת כראוי אך גם אינה פגומה – ולא שהה כדי שחיטה – כשרה, אפילו אם הסכין קהה כל כך שנאלץ לחתוך בה כל היום. הגדרת כדי שחיטה – נחלקו האמוראים: "אמר רב: כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר: אפילו בהמה לעוף". לפי מסורות אחרות השחיטה כוללת גם את זמן ההכנה של הבהמה לשחיטה: "רבי חנניא אמר: כדי שיביא בהמה אחרת (העומדת במקום ומוכנה להטלה על הקרקע) וישחוט", או לפי מסורת של חכמים ארץ-ישראל "...רבי יוסי ברבי חנינא...כדי שיגביהנה ויריבצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה". הגדרת כדי ביקור – כדי ביקור או ביקור של שוחט (טבח) חכם הבא לבדוק את הסכין. בעיות בהגדרת שהיה – התלמוד דן על צירוף של שהיות רבות לכדי שחיטה, או על מי ששהה כדי שחיטה בשחיטת מיעוט הסימנים, ולאחר מכן שחט את רוב הסימנים כהלכה, ושאלות אלו לא באות לידי הכרעה ("תיקו").

במשנה נאמר: "שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, או פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט, או שחט אחד מהן, והמתין לה עד שמתה, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו - רבי ישבבאומר: נבלה. רבי עקיבא אומר: טרפה. כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע: כל שנפסלה בשחיטתה – נבלה, כל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גרם לה ליפסל – טרפה, והודה לו רבי עקיבא".

פסוקת הגרגרת טריפה או נבלה - התלמוד דן ביחס בין המשנה שלנו למשנה בפרק שלישי (ג, א): "אלו טרפות בבהמה: נקובת הוושט (חור בוושט) ופסוקת הגרגרת (קנה חתוך)". מן המשנה שלנו עולה כי "פסק את הגרגרת" היא נבילה, ומן המשנה שם עולה כי "פסוקת הגרגרת" היא טריפה, והאמוראים דנים ביישוב סתירה זו. לפי רבא ההבדל בין המשניות הוא סדר השחיטה: במשנה שלנו מדובר על מי ששוחט ואחר כך פסק את הקנה (הפעיל כוח על הקנה במקום לחתוך), ולכן הדבר נחשב לפסול המתרחש בתוך השחיטה והבהמה היא נבילה, ואילו במשנה שם מדובר על מי שפסק את הגרגרת ולבסוף שחט, וקודם השחיטה מוגדרת כטריפה. בפועל דוחים הסבר זה מפני שהמשנה שלנו מתייחסת לסדר השחיטה ("ואחר כך"), וקובעת בפירוש כי לסדר זה אין חשיבות בהלכה. לפי הצעה אחרת של רבא המשנה של "אלו טרפות" אינה עוסקת רק בטריפות אלא בכל הבהמות האסורות לאכילה מחמת מחלה של טריפה או בגלל מיתה. על הצעה זו מעירים כי למעשה יש גם "נבילה מחיים" – בהמה שעתידה למות בגלל שנחתכה לשני חלקים ("גיסטרא") או בגלל שניטל הירך שלה מחלל הגוף שאף הן מטמאות כנבילה, אך אלו לא נשנו במשנה העוסקת רק בנבילה המטמאה לאחר המיתה.רבי שמעון בן לקיש מציע כי ההבדל הוא שבמשנה שלנו מדובר על מי ששחט במקום החתך של פסיקת הגרגרת, ואז יש לראות את פסיקת הגרגרת כתחילת השחיטה,  ולפי הכלל של רבי ישבב במשנה, בהמה זו נפסלה בשחיטתה, ולפיכך יש להחשיבה כנבילה ולא כטריפה. במשנה שבפרק הבא, לעומת זאת, התחיל לשחוט במקום אחר בקנה, ולא במקום החתך של פסוקת הגרגרת, ולכן, לפי הכלל של רבי ישבב, נחשב הדבר לפסול מחמת דבר אחר שאינו חלק מן השחיטה, ויש להחשיבה כטריפה. עם זאת, הבדל זה קשה לפי דבריו של ריש לקיש בעניין נקובת הראיה. ריש לקיש סובר שלאחר שחיטת הקנה נקב בריאה אינו פוסל את הריאה כטריפה, מפני שלאחר חיתוך הקנה הריאה אינה נחשבת לחלק מגוף הבהמה אלא לאיבר המונח בגוף כמו דבר המונח בתוך סל, ומה שאירע בה אינו משפיע על דינה של הבהמה. ואף כאן, כשנפסקה הגרגרת בשחיטה, היא אינה ממש חלק מן השחיטה ויש להחשיבה כמונחת בסל, ושחיטת הוושט לבדה אינה מועילה להוציא את הבהמה מדין נבילה. רבי יוחנן מציע כי למעשה המשנה שלנו היא לאחר שחזר בו רבי עקיבא מדעתו שמדובר בטריפה, והמשנה שם היא לפני שחזר בו מדבריו, ולכן פסוקת הגרגרת היא בגדר טריפה כשיטתו הראשונה.  

ניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה - התלמוד דן בדברי ריש לקיש על ריאה שניקבה לאחר שחיטת הקנה. השאלה הכללית שעולה כאן היא על סימני טריפה שנולדו לאחר תחילת השחיטה. האמורא רבא סבור שריש לקיש התיר נקב בריאה לאחר שחיטת הקנה, מפני שתפקוד הריאה תלוי בשלמות הקנה ("חיי ריאה תלויה בקנה"), ולאחר שחיטת הקנה הריאה אינה משפיעה על דין הבהמה. לעומת זאת המעיים אינם תלויים בוושט, ולכן אם מתגלה נקב במעיים הוא משפיע על דין הבהמה עצמה. רבי זיראעצמו סובר כי בני מעיים שניקבו בין שחיטת סימן אחד לשחיטת סימן אחר עושים את הבהמה לטריפה האסורה באכילה, והשאלה היחידה שיש בדבר זה היא האם שחיטת הסימן הראשון שאינה מכשירה לאכילה מועילה בכל זאת להצטרף לשחיטת הסימן השני כדי לטהר את הבהמה מידי טומאת נבילה. יחד עם זאת, רבי זירא סובר שלפי דעת רבא המתיר ניקבה הריאה יש להתיר כל  סימני טריפה שנולדו בבהמה בשעת השחיטה, ולא אמור להיות הבדל בדבר זה בין מעיים שניקבו לריאה שניקבה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכוונה בשחיטה ובטהרה.

במשנה נאמר: "היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר – כשרה. היה שוחט והתיז ב' ראשין בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר אחד – כשרה. במה דברים אמורים? בזמן שהוליך ולא הביא (את הסכין), או הביא ולא הוליך, אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, אפילו באיזמל – כשרה".

מלוא צוואר – התלמוד דן האם מלוא הצואר במשנה הוא אורך הסכין החורג מן הצוואר, או שהכוונה היא לאורך סכין השווה לצוואר הבהמה, כאשר קצת מלהב הסכין יוצא מחוץ לצוואר. ההוכחה היא מהחזרה על הביטוי "מלוא צואר" הן ביחס להתזת ראש אחד והן ביחס להתזת שני ראשים של בהמה, ומכאן שלא מדובר על שיעור אחיד לראש אחד ולשני ראשים, אלא לביטוי המשתנה ביחס לצואר העומד לשחיטה, ואם מדובר על שתי בהמות צריך הסכין להיות מחוץ לשני צוארי הבהמות העומדות לשחיטה.

איזמל ומחט – במשנה נאמר: "אם הוליך והביא אפילו כל שהוא, אפילו איזמל - כשרה". יש המסבירים כי המשנה מסבירה את עצמה, ואיזמל הוא השיעור הקטן ביותר של כל שהוא, ולכן שחיטה במחט של סנדלרים ("מחטא דאושכפי") אסורה. אבל אפשר כי "כל שהוא" הוא שחיטה במחט, והשחיטה באיזמל ארוך יותר נזכרה כדי ללמד שאין לגזור על איזמל שאין לו קרניים (בליטות), בגלל איזמל שיש לו קרניים הקורע את הסימנים.

כוונה בשחיטה - במשנה נאמר: "נפלה סכין ושחטה, אף על פי ששחטה כדרכה – פסולה, שנאמר "וזבחת... ואכלת" (דברים כז, ז) - מה שאתה זובח אתה אוכל". לפי המשנה השחיטה צריכה להיות פעולה שאדם עושה באופן פעיל, ולא דבר המתרחש מאליו. התלמוד דן על סכין שאדם הפילה מידו – שמצד אחד עשה מעשה אקטיבי והסכין לא נפלה מעצמה,  אך מצד שני כלל לא התכוון לשחוט. כוונה בשחיטה נזכרת במשנה (חולין א, א): "וכולן (חרש, שוטה וקטן) ששחטו, ואחרים רואים אותן – שחיטתן כשרה", ולמעשה שנויה במחלוקת תנאים: "זרק סכין לנועצה בכותל, והלכה ושחטה כדרכה – רבי נתן מכשיר וחכמיםפוסלים". בהמשך הסוגיה מסבירים כי לדעת חכמים בשחיטת קודשים יש צורך בכוונה של זביחה, ובשחיטת חולין בכוונה של חתיכה (חיתוך), ואילו רבי נתן סובר שבתורה לא נאמר "וחתכת" אלא "וזבחת", ואין סיבה שיהא הבדל בין חולין לבין קודשים בדבר זה. להלכה פוסק האמורא רבא הלכה כרבי נתן, הן ביחס למשנה והן ביחס לברייתא. ומסבירים כי חזר על פסק ההלכה מפני שיש בכל אחד מהם חידוש: המשנה עוסקת במי שמתכוון לחתוך את הבהמה אך אינו בן דעת, והברייתא עוסקת בבן-דעת שלא התכוון לחיתוך הבהמה אלא רק רצה לזרוק את הסכין.

כוונה בטבילה – נחלקו האמוראים על טבילת נידה שלא התכוונה להיטהר: " נדה שנאנסה וטבלה...אמר רב: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ורבי יוחנןאמר: אף לביתה לא טהרה". לפי רב אסורה לאכול בתרומה שיש בה צד קודש ולפיכך צריכה כוונה, אך מותרת לבעלה מפני שבעלה נחשב כמאכל חולין, וטבילת כלי חולין אינה צריכה כוונה. דברי רב שאין צורך בכוונה בטבילת חולין שנויים במשנה במסכת מכשירין (ד, ז): "פירות שנפלו לתוך אמת המים, ופשט מי שידיו טמאות ונטלן – ידיו טהורות, ופירות אינן ב"כי יותן" (ואין צורך בכוונה כדי להיטהר לחולין); ואם בשביל שיודחו - ידיו טהורות ופירות ב'"כי יותן"". ובמשנה במסכת חגיגה (ב, ו): "טבל לחולין והוחזק לחולין – אסור למעשר", ובברייתא: "טבל ולא הוחזק – מותר לחולין ואסור למעשר". רבי יוחנן מסתמך בעניין זה על דעת התנא רבי יונתן בן יוסף: "רבי יונתן בן יוסף אומר: "וכובס שנית וטהר" (ויקרא יג, נח) – מה תכבוסת ראשונה לדעת, אף תכבוסת שניה לדעת", שיש צורך בדעת ובכוונה בכיבוס בגד שהיה בו נגע.

התלמוד דן על מחלוקת האמוראים לאור מחלוקת התנאים רבי נתן וחכמים על כוונה בשחיטה. רבי יוחנן פוסק בדרך כלל כסתם משנה שאין צורך בכוונה בשחיטה, מפני שבעניין זה אף רבי יונתן בן יוסף סבור שאין צורך בכוונה בשחיטת חולין, אלא רק בקודשים. בתורה נאמר: "לרצונכם תזבחו" (ויקרא יט, ה), ומכאן שדווקא מי שמתעסק בשחיטת הקודשים בלי כוונה - פסול, אך בשחיטת חולין אין צורך בכוונה. הערה אחרת של הסוגיה היא שיש הבדל בדרגת חוסר הכוונה בטבילה – שלדעת רבי נתן מדובר על מי שנפלה מגשר לתוך מים, ולכן לא הייתה לה כוונה כלל, ועדיין מותרת לבעלה לדעת רב. ולדעת חכמים מדובר על מי שירדה לנהר כדי לצנן את גופה, ולכן טבילתה מועילה לחולין.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפסולי שחיטה.

שחיטה מתחילה ועד סוף – בדף הקודם נחלקו האמוראים בהגדרת רגע השחיטה: אמר רבי שמעון בן לקיש משום לוי סבא: אינה לשחיטה אלא בסוף, ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף". התלמוד דן על מחלוקת האמוראים לאור האיסור לשחוט קורבן כאשר יש ביד האדם שלמים. בתורה נאמר: "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות כג, יח). בברייתא דנים במקרה ששחט קורבן לשם פסח בחול המועד :"במועד לשמו – פטור, שלא לשמו – חייב". כלומר, אם שוחט לשם קורבן הפסח בזמן שאינו חג הפסח (חול המועד) הקורבן פסול – ולכן פטור מאיסור שחיטת קורבן על חמץ, אך אם שחט שלא לשם קורבן פסח – הקורבן נחשב כשלמים – וחייב על איסור "לא תשחט על חמץ דם זבחי". ההנחה הכללית בנושא זה היא שקורבן פסח שנשחט סתם כך שלא בזמנו בשאר ימות השנה נחשב לקורבן שלמים אפילו בלי שהתכוון לעקירתו משמו כקורבן פסח. במקרה האמור מדובר על פסח המיועד לפסח שני, ומאחר שחשב עליו לשמו ושחטו שלא בזמנו, הרי זה קורבן פסח פסול, ופטור משחיטתו במועד על החמץ. שאלת מעמדו של הקורבן מושפעת מרגע השחיטה: אם מניחים כי השחיטה היא מתחילה ועד סוף – הקורבן נפסל מיד מתחילת השחיטה, ופטור על שחיטה על החמץ. אך אם השחיהט מוגדרת רק בסוף השחיטה, הקורבן נדחה מקורבן פסח מיד עם תחילת השחיטה, ומרגע זה אפשר להחשיבו כקורבן שלמים שנשחט כראוי ברוב הסימנים, ושוב נחשב כקורבן בזמנו, ויש לחייב על שחיטתו על החמץ. אביי משיב לשאלה זו, ומסביר כי למעשה הקורבן אכן נדחה מקורבן פסח, אך לא נדחה מפדיון קדושת דמי הפסח שיש בו כל עוד לא הסתיימה השחיטה - "שחט בה שנים או רוב שנים ועדיים היא מפרכסת – עדיין היא כחיה לכל דבריה", ומאחר שאפשר לפדות את הבהמה עד סוף השחיטה – היא נחשבת כקורבן פסח.  

שחיטה בשנים ושלושה מקומות – נחלקו האמוראים – "אמר רב: השוחט בשנים ושלושה מקומות – שחיטתו כשרה....שמואלאמר לי: צריך שחיטה מפורעת ואיננה". המחלוקת היא על שחיטה בשלושה חתכים במקומות שונים לאורך הצואר (רש"י) או בשלושה חתכים מסביב לקנה או לוושט המצטרפים יחד לרוב היקף הסימנים (שאילתות). לדעת רב השחיטה כשרה מאחר שהחתכים מצטרפים זה לזה לרוב הסימנים, ולדעת שמואל שחיטה זו אינה נחשבת כ"מפורעת" (גלויה), מפני שאינה נעשית במקום אחד, ולמדו מן הכתוב "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיהו ט, ז) שהשחיטה צריכה להיות במקום אחד, כפי שהחץ יורה למקום אחד.

שחיטה מפורעת - התלמוד דן על שחיטה מפורעת במקורות שונים. במשנה הבאה נאמר: "שנים אוחזין בסכין ושוחטים, אפילו אחד למעלה ואחד למטה, שחיטתו כשרה" (ראו גם תוספתא חולין א, ג). לפי הסבר אחד המשנה עוסקת בשני בני אדם החותכים בשני סכינים במקומות שונים לאורך הצוואר, ואין חוששים שמא לא ישחטו את רוב הסימנים, מפני שכל אחד יסמוך על שחיטתו של האחר, ובדרך זו יגרמו לבהמה להיות טריפה "שמא יטרפו זה על זה". אך לפי הסבר אחר המתאים לדעת שמואל החושש לשחיטה מפורעת המשנה אינה עוסקת בחיתוך בשני מקומות אלא בשני אנשים השוחטים בסכין אחת, ועושים חתך באלכסון מלמעלה למטה, ואין חוששים ש"שמא ידרסו זה על זה", שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן, וידחקו את הסכין על הסימנים. ומסופר על אחד האמוראים רב יצחק בר שמואל בר מרתא, שקנה מחלקיו הטובים של שור שנשחט בשנים ושלושה מקומות, ועל יסוד זה הסיק רבי זירא כי גם המשנה עוסקת בשני אנשים החותכים בשני סכינים. מקור אחר שדנים בו הוא ברייתא "שחט את הוושט למטה ואת הקנה למעלה, או את הוושט למעלה ואת הקנה למטה – שחיטתו כשרה", אך מסבירים כי אין הכוונה שהשחיטה נעשתה במספר מקומות חיתוך ואינה מפורעת, אלא ששחט באלכסון לאורך הסימנים כצורת הקולמוס (המשמש לכתיבה בדיו).   

חלדה - חלדה – כמו חולדה החופרת באדמה ואינה רואה את מה שלפניה - היא פסול שחיטה של סכין הנתחבת לבשר ואינה גלויה לעיני השוחט. פסול זה נזכר במשנה בהמשך פרק זה: "או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו, רבי ישבב אומר: נבילה, רבי עקיבא אומר: טריפה". הפסול הרגיל של חלדה היא שחיטה מכיוון העורף לכיוון הצוואר כך שהסכין אינה גלויה ואינה שוחטת כדרך השחיטה הרגילה. האמורא רב מרחיב את הפסול גם למי שהחליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו – ששחיטתו פסולה, למרות ששחט מכיוון הצוואר לכיוון העורף. אבחנה אחרת של רב היא שאם תחב את הסכין תחת העור ושחט - שחיטתו כשרה, אלא שבבית מדרשו של רב הייתה מסורת לפיה "תחת העור – איני יודע", כלומר, שרב לא הכריע בשאלה זו. בעקבות זה דנים בעוד שאלות שלא הוכרעו בחלדה, כמו סכין השוחטת מתחת למטלית, מתחת צמר מסובך של הבהמה, או חלדה של מיעוט סימנים שאחר כך שחט את רוב הסימנים כאשר הוא רואה את הסכין, וכל השאלות הללו נותרות בלי הכרעה ("תיקו").  

התזת הראש - במשנה נאמר: "השוחט שני ראשין כאחד - שחיטתו כשרה, שנים אוחזין בסכין ושוחטים, אפילו אחד למעלה ואחד למטה שחיטתו כשרה. התיז את הראש בבת אחת - פסולה. היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר - כשרה. היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר אחד – כשרה. במה דברים אמורים? בזמן שהוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך, אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, אפילו באיזמל – כשרה". דריסה היא הפעלת כוח ולחץ על הסימנים במקום חיתוכם, ואף היא אחד מפסולי השחיטה. המשנה מבחינה בין מי שמכה את צואר הבהמה ומתיז את הראש, למי שחותך ושוחט את צואר הבהמה ומתיז אגב החיתוך את הצואר, אז יש לבחון אם אפשר היה להמשיך לחתוך, או שנאלץ להכות מפני שהסכין היתה קצרה מדי לחיתוך הראש או לחיתוך שני ראשים.

התלמוד דן במקור להלכה שבמשנה, ודן על כתובים המתארים שחיטה כחיתוך. יש הלומדים את הדבר מהכתוב "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיהו ט, ז), שדרך מעופו של החץ היא הדרך הנאותה של השחיטה, ולא הכאה או דריסה. ויש הלומדים מהכתוב בתורה "ושחט" (למשל ויקרא א, ה) שמובנו הוא משך, כמו "זהב שחוט" (מלכים א, י, טז) וכמו "חץ שחוט" (ירמיהו ט, ז). ובתלמוד מסופר כי רבי יונה בר תחליפא היה שוחט עוף בעת מעופו באוויר בעזרת חץ, וראה שהחץ לא נתחב פנימה, מפני שהנוצות בקדמת הצוואר יצאו ממקומן, והיה מכסה את כל המקום בעפר כדי לכסות את דם העוף.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במחצה על מחצה ובשחיטה מתחילה ועד סוף.  

מחצה על מחצה – נחלקו האמוראים: "רב אמר: מחצה על מחצה כרוב, רב כהנא אמר: מחצה על מחצה – אינו כרוב". בדף הקודם הוסבר כי המחלוקת היא על השחיטה - האם הציווי על השחיטה בתורה הוא לחתוך חצי מעובי הסימן, או ציווי שמהותו היא שלילית - שלא יישאר יותר מחצי הסימן בשעת השחיטה. בדף זה מקשים על הסבר זה למחלוקת מהתוספתא (חולין ב, א) העוסקת בשחיטת חצי קנה, ומן הברייתא העוסקת בחצי קנה פגום. במקורות הללו לא נזכר חשש שחיתוך חצי מהקנה עושה את הבהמה טריפה, ומכאן שבטריפה אין אומרים כי מחצה על מחצה הוא כרוב. מכאן גם יש ללמוד קל וחומר, וכפי שאין מטריפים בהמה עד שהפגם של רוב הקנה נראה לעיניים, כך גם בשחיטה אין מכשירים את הבהמה עד ששוחט רוב הנראה לעיניים. לפי זה, מחלוקת האמוראים על מחצה על מחצה לא נאמרה על שחיטה אלא על קורבן פסח בטומאת ציבור – "מחצה טהורים ומחצה טמאים" – והשאלה היא אם יש לדחות את טומאת הציבור מפני קורבן הפסח, ולהקריב את קורבן הפסח, או שיש לעשות פסח שני. ולפי דעת רב "מחצה על מחצה כרוב", שכן לומדים מהכתוב בפרשת פסח שני: "איש איש כי יהיה טמא לנפש" (במדבר ט, י) שרק היחידים נדחים לפסח שני, אך בעניין זה אי אפשר לראות מחצה על מחצה כיחידים, ולכן הם מקריבים בפסח ראשון.       

רוב סימן בקודשים ובחולין – במשנה נאמר: "השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה – שחיטתו כשרה, ורובו של אחד כמוהו, רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הורידין. חצי אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה- שחיטתו פסולה. רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה – שחיטתו כשרה". המשנה חוזרת על דין רוב: "רובו של אחד כמוהו..., רוב...שחיטתו כשרה", ומסבירים כי החזרה מלמדת שדין רוב חל הן בשחיטת חולין, והן בשחיטת קודשים, על אף שבקודשים צריך את כל הדם לזריקה על המזבח אין צורך בשחיטה של כל הסימן אלא די ברובו. הוכחה לכך שדין זה חל גם בקודשים היא מהמשנה במסכת יומא (ג, ד) "הביאו לו את התמיד, קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו". כל עבודות יום הכיפורים נעשות בכהן גדול, ואם כהן אחר ממשיך לסיים את השחיטה, הרי שמצד הדין די ברוב הסימנים, ורק יש מצווה למרק ולסיים את שחיטת כל הסימנים.

הסוגיה דנה בהוכחות מן המשנה לכך שהדין הראשון "רובו של אחד כמוהו" עוסק בשחיטת חולין, והדין השני "רוב אחד...ורוב שניים" לשחיטת קודשים. הוכחה אחת היא מהביטוי "השוחט" בתחילת המשנה המתאים לשחיטת חולין, ולו היה מדובר בעופות קודשים צריך היה להשתמש בביטוי "המולק". הוכחה אחרת היא הביטוי "אחד בעוף" בתחילת המשנה המתאים גם הוא לשחיטת חולין, שכן במליקת עולת העוף יש צורך בשני סימנים ואין די בסימן אחד. הוכחה שלישית היא מדברי רבי יהודה "עד שישחוט את הורידין", וגם כאן, בקודשים אין מחלוקת כי יש צורך לשחוט את הורידים כדי לזרוק את הדם על המזבח. לצד ההוכחות לתחילת המשנה, מביאים גם הוכחה שסוף המשנה עוסק בקודשים מדברי המשנה שאחריה: "השוחט שני ראשין כאחד – שחיטתו כשרה". המשנה מתירה לשחוט שני ראשים רק בדיעבד ולא לכתחילה, ודבר זה מתאים להלכות שחיטת קודשים, לפי דרשת הכתוב: "לרצונכם תזבחהו" (ויקרא יט, ב) – 'שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד'".     

שחיטה מתחילה ועד סוף – נחלקו האמוראים בהגדרת השחיטה: "אמר רבי שמעון בן לקיש משום לוי סבא: אינה לשחיטה אלא בסוף, ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף". המחלוקת היא האם השחיטה היא תהליך רצוף מתחילת השחיטה ועד סופה, או נקודת הזמן שבסוף השחיטה. לשאלת הגדרת השחיטה יש השלכות בנושאי הלכה רבים: שחיטת גוי, מליקה בחטאת העוף ובעולת העוף, שחיטה מחוץ למקדש, שחיטה של פרה אדומה ושחיטת פסח על חמץ.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת העוף.

במשנה נאמר: "השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה - שחיטתו כשרה, ורובו של אחד כמוהו. רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין. חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה - שחיטתו פסולה. רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה - שחיטתו כשרה".

שחיטה לעוף מן התורה - נחלקו התנאים האם העוף חייב בשחיטה מן התורה –רבי אלעזר הקפר ברבי סובר שלעוף אין שחיטה מהתורה, ורבי יהודה הנשיאסובר שלעוף יש שחיטה מן התורה. המחלוקת היא על פירוש הפסוקים: "וזבחת מבקרך...כאשר צויתיך...אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו" (דברים יב, כא, כב). לדעת רבי אלעזר הקפר יש ללמוד מכאן שחובת השחיטה ("וזבחת") חלה על צבי ואיל (חיות שאינן קרבות במקדש), כפי שהיא חלה על פסולי המוקדשין (בהמות שהוקדשו ונפל בהם מום ונפדו לאכילה), אבל שחיטת העוף לא נזכרה כאן ומקורה בדברי סופרים, וכשיטה זו סבור גם האמורא רבי יצחק בן פנחס. לדעת רבי הכתוב "כאשר צויתיך" מלמד שמשה רבינו נצטוה על השחיטה בעוף ובבהמה שיש לשחוט את רוב הקנה ורוב הוושט בבהמה, ורוב סימן אחד בעוף.

סימן אחד בעוף – נחלקו אמוראים מה הסימן שיש לשחוט בעוף: "רב נחמן אמר: או וושט או קנה, רב אדא בר אהבה אמר: וושט ולא קנה". התלמוד דן על המחלוקת בעקבות ההלכות שבתוספתא (פרק ב), הדנות על שחיטה בושט (שם הלכה א), שחיטה בגרגרת (שם ב), וגרגרת (קנה) שנשמטה ממקומה (שם ד), ובעקבות דברי הברייתא על שחיטה בקנה, אך לבסוף מסיקים שאין להוכיח ממקורות אלו כאחת הדעות. התלמוד מבקש להוכיח גם מדרך מליקת חטאת העוף המתוארת בברייתא כחיתוך של קנה או וושט, אך גם מכאן אי אפשר להוכיח, שהרי במליקה שובר את השדרה והמפרקת, ואין להסיק משם על שחיטה כשרה של עוף חולין. ההוכחה של התלמוד היא ממקרה שהובא לפני רבא על אווז שצווארו היה מלוכלך בדם. ההנחה היא שאי אפשר לבדוק אם הדם יצא מנקב שבוושט, מפני שדרך האבחנה של נקב בוושט היא רק בבדיקת דם המצוי בחלק הפנימי של הוושט, בדיקה שאי אפשר לעשותה קודם לשחיטה עצמה, ואי אפשר לשחוט את הוושט, מפני החשש כי השחיטה תיעשה בדיוק במקום הנקב ושוב לא תהיה אפשרות לגלות אם אכן היה נקב. ההצעה של רב יוסף בנו של רבא היא לבדוק את הקנה מבחוץ ואחר כך לשוחטו, ולאחר השחיטה לבדוק את הוושט בדיקה פנימית, ועל הצעה זו אומר רבא כי בנו הוא חכם בדיני טריפות כרבי יוחנן, ומכאן אפשר להוכיח שמותר לשחוט רק את הקנה, כדעת רב נחמן, ולא כדעת רב אדא בר אהבה.   

שחיטת וורידין – במשנה נאמר: "רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין". רב חסדא סובר שרבי יהודה אמר את דבריו על שחיטת העוף, ואילו בבהמה אין צורך בשחיטת הוורידים. הסיבה להבדל בין עוף לבין בהמה היא שהעוף עשוי להיות נצלה בשלמותו, וכדי להוציא את כל הדם ממנו צריך לנקב את הוורידים, בעוד שאת הבהמה אין צולים בשלמותה אלא מנתח אותה לאיבריה השונים, ואז יוצא הדם מכל איבר בפני עצמו ואין צורך בניקוז הדם מן הוורידים. הסוגיה מסבירה שלדעת רבי יהודה חשוב לנקב את הוורידים בשעת השחיטה מפני שאז הדם יוצא בזרם חזק כשהוא עוד חם בחום הגוף, ואילו לאחר השחיטה הדם מתקרר ולא מתרוקן לגמרי מתוך העוף. בהקשר זה מציינים כי הביטוי "שוחט את הוורידים" אינו מדויק, שכן אין חובה לשחוט את הוורידים, ואם לא שחט כהלכה את הוורידים, אם שהה בשחיטת הוורידים או דרס את הוורידים – דברים הפוסלים בשחיטה אינם פוסלים בוורידים, והעוף כשר כל עוד ניקב את הוורידים כדי שיצא הדם מן העוף.

מחצה על מחצה – במשנה נאמר: "חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה - שחיטתו פסולה". האמוראים נחלקו מה הדין לכתחילה: "רב אמר: מחצה על מחצה כרוב, רב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב". לפי רב אם שחט חצי סימן בדיוק שחיטתו כשרה מדין תורה, שכן התורה מצווה שלא להשאיר יותר מרוב סימן שלא נשחט. לפי הסבר זה דברי המשנה הקובעים שחצי סימן פסול הם גזירת חכמים שהצריכו לשחוט יותר מרוב, כדי שלא יבוא לטעות בדין התורה ולשחוט פחות מחצי הסימן. ולדעת רב כהנא הציווי בתורה הוא לשחוט את רוב הסימן, ולכן שחיטת חצי סימן פסולה מן התורה. ובדף הבא מסקנת הסוגיה היא כי המחלוקת אינה בעניין שחיטה, שם מקובל ש"מחצה על מחצה אינו כרוב", אלא על קורבן פסח הנעשה בטומאה ברוב ציבור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה בעוף ובבהמה.

במשנה נאמר: "השוחט אחד בעוף ושניים בבהמה – שחיטתו כשרה, ורובו של אחד כמוהו. רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הורידין (כלי הדם שלצד הקנה והוושט). חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה – שחיטתו פסולה. רוב אחד בעוף ורוב שניים בבהמה – שחיטתו כשרה". לשון המשנה מכשירה בדיעבד שחיטה של סימן אחד בעוף ומכשירה שחיטה של רוב הסימן, אבל לכתחילה ראוי לשחוט את שני הסימנים של העוף, ולכתחילה יש לשחוט את כל הסימן ולא רק את רובו.

שחיטה בצואר – החכמים בסוגיה דנים במקור בתורה לכך ששחיטה היא חיתוך בצואר:

רב כהנא לומד מדרשת המילה "ושחט" (ויקרא א, ה) – "ממקום ששח - חטהו", כלומר, יש לחטות (לטהר את הבהמה לאכילה, לפי תהלים נא, ט) באותו מקום שבו הבהמה מכופפת (שחה) וזוקפת את ראשה, ולכן שחיטה מכיוון הזנב אינה מתאימה מפני שהוא שמוט וכפוף תמיד. התלמוד דוחה הצעה זו מפני שאפשר לחתוך דרך האוזן עד שמגיע לאיזור היציאה של דם הנפש בצואר, ומפני שהלכות הפסול בשחיטה (שהיה, דריסה, חלדה, הגרמה ועיקור) אינן נלמדות מן הכתוב, ולפיכך יש להסיק שכשם שהלכות אלו נמסרו במסורת כך גם השחיטה מן הצואר היא מסורת, והכתוב "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה) רק מלמד שלא יחתוך את הבהמה באמצעה.

רב יימר לומד מהכתוב "וזבחת" (דברים יב, כא) – ממקום שזב חתהו" כלומר, לשבור את הבהמה במקום שבו היא זבה דם, ולכן שחיטה מן החוטם הזב ליחה המתרחשת מאליה אינה מתאימה מפני שהמקום אינו זב בגלל החיתוך. התלמוד דוחה הצעה זו בנימוקים דומים: ראשית, אפשר היה לשבור ולחתוך את הבהמה מליבה הזב דם, והלכות הפסול שבשחיטה אינן יוצאות מכתוב זה ויש ללומדן במסורת.  

תנא דבי רבי ישמעאל לומד מהביטוי "ושחט" הנקרא בשין שמאלית: "וסחט" – ממקום שסח חטהו, שיש לחתוך ממקום שבו הבהמה מוציאה קול (סחה). התלמוד דוחה גם הצעה זו מפני שאפשר היה לשחוט דרך הלשון עד להוצאת  דם הנפש,  וגם כאן לא מוסבר מדוע יש פסולים שונים בשחיטה.

רבי חייא לומד מעריכת איברי הבהמה על המזבח: "והפשיט את עור העולה ונתח אותה לנתחיה...וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר...על המזבח...את ראשו ואת פדרו וערך" (ויקרא א, ו; ח; יב). כתוב זה מלמד כי הראש מצוי בנפרד משאר הגוף מפני שכבר הותז בשחיטה, ומכאן שהשחיטה היא מן הצואר. הפדר (חלב) עצמו נזכר בכתוב מפני שהיו משתמשים בו כדי לחפות את מקום השחיטה שלא יראו את הדם שבצוואר כ"דרך כבוד של מעלה".. החזרה בסוף הכתוב על עריכת הראש והפדר בעולת הצאן, מלמדת כי הם קודמים בהקרבה על המזבח לשאר הנתחים של הבהמה.   

במדרש ההלכה לומדים את שחיטת הצוואר מן הפרשה העוסקת בטומאת נבלת הבהמה ונבלת העוף: "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרומשת במים" (ויקרא יא, מו). בדיני טומאה וטהרה – יש הבדל בין בהמה המטמאת במגע ובמשא של נבילה, לעוף המטמא בלעיסתו בבית הבליעה, ולכן מסבירים שההשוואה של הבהמה לעוף היא בעניין השחיטה, ונחלקו התנאים מה תחום ההשוואה: לפי תנא קמא ההשוואה היא של השחיטה עצמה, ולדעת רבי אליעזר ההשוואה היא במקום השחיטה - שבהמה נשחטת בצוואר והעוף נמלק בעורף הצוואר. ולפי זה  המילה "זאת" מציינת כי ההשוואה איננה בכל הפרטים, ויש הבדל במספר הסימנים שחייב לשחוט בבהמה ובעוף, אחד לעוף ושניים לבהמה.

שחיטת סימן אחד בעוף – "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרומשת במים" (ויקרא יא, מו) – על הדגים נאמר בתורה: "הצאן ובקר ישחט להם, אם את כל דגי הים יאסף להם" (במדבר יא, כב), ומכאן שהדגים אינם נשחטים אלא נאספים ומומתים לפני אכילתם. איסוף נזכר בתורה גם לגבי העופות "ויאספו את השליו" (שם, לב), אך לא נזכרה שחיטה לצדו, ולכן אי אפשר לדעת אם יש צורך בשחיטה או אין צורך בשחיטה, ונראה כי מאחר שהעוף מצוי בכתוב בין בהמה לבין דגים – יש לשחוט סימן אחד של העוף.

דברי אגדה על שחיטת העוף – בסוגיה מובאת דרשה של אחד מאנשי הגליל: "בהמה שנבראה מן היבשה – הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים – הכשירן בלא כלום, עוף שנברא מן הרקק – הכשרו בסימן אחד". בתורה נאמר מצד אחד: "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף" (בראשית א, כ) ומכאן שהעוף נברא מן המים, ומצד שני נאמר: "ויצר ה'...מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים" (שם ב, יט) ומכאן שנבראו מן האדמה, וכדי שלא תהא סתירה מסבירים שנבראו מהרקק שהוא מקוה מים קטן באדמה. תשובה זו היתה קשה לתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, והוא הסביר להם שלמעשה זו תשובה מתאימה למי שאינו מבין את המקרא, אך אפשר להסביר כי "עוף השמים" נזכר רק בגלל הקריאה בשם, או לחילופין, שהמילה "ויצר" מלמדת על דרך יצירת העופות. ומעירים כי גם מבחינה זיאולוגית מוצאים דמיון בין העופות לבין הדגים, ש"יש להן קשקשת ברגליהן כדגים".

שחיטה בעוף – על מצוות כיסוי הדם נאמר: "ואיש...אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג), ומסמיכות המילה "עוף" לביטוי "ושפך את דמו" לומדים שלפי דין התורה שופכים את דם העוף, אך אין מצווה מן התורה לשחוט את העוף.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנושאים שונים.

תמד (משקה ענבים) - במשנה נאמר: "התמד עד שלא החמיץ - אינו ניקח בכסף מעשר, ופוסל את המקוה. משהחמיץ - ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה". התמד הוא משקה המיוצר מפסולת ענבים המושרית במים. לפני שהתמד מחמיץ המים ופסולת הענבים אינם מתערבבים, והמים עומדים בפני עצמם, ומבחינה הלכתית אינם נחשבים למי פירות שנקנים בכספי מעשר שני בירושלים, ויש להם דין מים שאובים הפוסלים את המקווה.  

התלמוד דן על דברי המשנה ביחס למחלוקת תנאים במשנה במסכת מעשרות (ה, ו): "המתמד ומצא מים במידה, ומצא כדי מידתו – פטור, ורבי יהודה מחייב". המשנה עוסקת במי שהניח כמות מים בתערובת הענבים והמים, ולאחר זמן חזר ומצא את מידת המים הראשונה ששם בתחילה, ומכאן שפסולת הענבים עוד לא הפרישה את המיץ שלה אל המים. האמוראים נחלקו כיצד לפרש את מחלוקת התנאים: רב נחמן סובר שהמחלוקת היא על תמד שכבר החמיץ, והכל מסכימים שתמד שלא החמיץ אינו חייב במעשרות כדברי המשנה שלנו. רבי אלעזרסובר שהמחלוקת היא כשלא החמיץ, ואף לדעת רבי יהודה אין מפרישים על תמד זה מתמד שכבר החמיץ מפני שתמד זה עשוי שלא להחמיץ, ואסור להפריש מדבר החייב במעשרות על דבר הפטור ממעשרות.

בהקשר זה דנים על מי שקנה תמד שלא החמיץ בכספי מעשר-שני, ולאחר זמן התמד החמיץ. במקרה זה מניחים כי למפרע התגלה שמדובר בתמד החייב במעשרות, ולכן כסף המעשר קנה את התמד כהלכה. האמוראים דנים כיצד ליישב הלכה זו עם דברי המשנה, המבחינה בין תמד שהחמיץ לתמד שלא החמיץ, ואינה חוששת לכך שאם קנה תמד שלא החמיץ, תהליך ההחמצה עשוי להמשיך, והמעשר עשוי לחול למפרע. לפי רבה מדובר במשנה על מי שהשאיר בכוס מיוחדת תמד שלא החמיץ, ודגימת התמד שבכוס מוכיחה ששאר התמד אף הוא לא יחמיץ בעתיד. לפי רבא, המשנה שלנו סבורה שיש ללכת אחר חזות המים כפי שהם בשעה זו, ולא כפי שהם עתידים להיות, ומאחר שעוד לא החמיצו – הם נחשבים למים הפטורים ממעשרות. לפי עמדה זו המשנה מבוססת על שיטת רבי יוחנן בן נורי במסכת מקוואות (ז, ה): "שלושה לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה - לא פסלוהו, שלושה לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב, ומראיהן כמראה מים, ונפלו למקוה - לא פסלוהו. רבי יוחנן בן נורי אומר: הכל הולך אחר המראה". המשנה עוסקת בהגדרת שלושה לוגים מים שאובים הפוסלים את המקווה. לדעת רבי יוחנן בן נורי יש ללכת אחר המראה של הנוזל, ולפיכך מראה יין אדום אכן אינו פוסל את המקווה, אך מראה מים פוסל את המקווה, אפילו אם התערב במים מעט חלב שאינו פוסל את המקווה.       

הכשרת תמד במקווה – אפשר לטהר מים טמאים על ידי השקה=מגע של חלק מן המין במי המקווה, הנחשבת כזריעה בקרקע המטהרים את מה שבהם. גם בעניין זה הברייתא מבחינה בין תמד שלא החמיץ הנחשב כמים שנטהרים בהשקה למי מקווה, בניגוד לתמד שהחמיץ הנחשב כשאר משקים שאינם נטהרים בהשקה. האמוראים נחלקו האם יש חשיבות לשעת הטומאה. לפי רבא, כאשר התמד שרוי במים טהורים שנטמאו לאחר זמן – אפשר לטהרם בהשקה כמים, אבל אם היו המים טמאים בשעה ששם את פסולת הענבים בתוכם, הפירות צפים מלמעלה והמים שוקעים למטה, ולכן רק חלקי הפרי משיקים למי המקווה, ופירות אינם נטהרים בהשקה למקווה. רב אשי סובר שאבחנה זו אינה עומדת, מפני שבכל מקרה המים והפרי מעורבים יחד, וההשקה מטהרת את המים, בין כאשר נטמאו כעת ובין אם היו טמאים בשעה ראשונה.  

גיל נערות ובגרות - במשנה נאמר: "כל מקום שיש מכר - אין קנס, וכל מקום שיש קנס - אין מכר". בתורה נאמר: "וכי ימכור איש את בתו לאמה...ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, ז-ח), ומכאן למדו שהמוכר את בתו הקטנה לשפחה רשאי לעשות זאת רק אם היא יוצאת בשעה שיש בה סימני בגרות. נערה אנוסה (דברים כב, כט) או מפותה מקבלת קנס מהאונס או מן המפתה, ותקופת הנערות היא בגיל שתים-עשרה שנים ויום אחד עד לבגרות המינית כאשר מתחילה צמיחה של שערות ערווה. התלמוד מעיר כי המשנה מבחינה בין זמן המכירה לזמן הקנסות על אונס ופיתוי, אך למעשה יש מחלוקת תנאים בתוספתא כתובות )ג, ח) על שאלה זו: "קטנה מבת יום אחד עד שתביא ב' שערות - יש לה מכר, ואין לה קנס. משתביא ב' שערות עד שתיבגר - יש לה קנס ואין לה מכר, דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר: כל מקום שיש מכר - אין קנס וכל מקום שיש קנס - אין מכר. וחכמיםאומרים: קטנה מבת ג' שנים ויום אחד עד שתיבגר יש לה קנס". המשנה שלנו סבורה כרבי מאיר שיש אבחנה בין זמן הקנס לזמן המכר, ולדעת חכמים יש חפיפה בין הזמנים הללו, ועד לבגרות יש קנס ויש מכר.  

מיאון וחליצה – במשנה נאמר: "כל מקום שיש מיאון - אין חליצה, וכל מקום שיש חליצה - אין מיאון". מיאון הוא סירוב של ילדה שהשיאוה לבעל להמשיך להיות נשואה לו, וחליצה היא טקס של אישה שבעלה נפטר ולא הולידו ילדים, השולפת את הנעל מעל רגלו של אחי בעלה כדי שלא תהא חייבת להתייבם לו. המשנה מבחינה בין זמן המיאון של ילדה קטנה הרשאית למאן בבעלה בלי טקס אחר של גירושין או חליצה, לבין זמן הנערות, אז היא חייבת בחליצה. גם בעניין זה יש מחלוקת תנאים בברייתא: "עד מתי הבת ממאנת? עד שתביא שתי שערות, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: עד שירבה שחור על הלבן (בגרות מינית מלאה)".

תקיעה והבדלה – במשנה נאמר: "כל מקום שיש תקיעה (בשופר, להכריז לעם שלא לעשות מלאכה) - אין הבדלה, וכל מקום שיש הבדלה - אין תקיעה. יום-טוב שחל להיות בערב-שבת - תוקעין ולא מבדילין, במוצאי שבת - מבדילין ולא תוקעין". האמוראים נחלקו על דרך התקיעה: "אמר רב יהודה: תוקע ומריע מתוך תקיעה, ורב אסי אמר: תוקע ומריע בנשימה אחת". התקיעה היא צליל מתמשך של השופר, והתרועה היא צלילים קטועים, אלא שנחלקו אם משנה את הצליל עצמו מתקיעה לתרועה, או שאינו מפסיק ביניהם לשאוף אוויר אלא משתמש בנשיפה אחת לשני מיני הצלילים.

נוסח ההבדלה של יום טוב שחל במוצאי שבת – במשנה נאמר: "כיצד מבדילין? 'המבדיל בין קודש לקודש' רבי דוסאאומר: 'בין קודש חמור לקודש הקל'". האמוראים נחלקו היכן בנוסח הברכה בתפילה משלבים את נוסח ההבדלה: "אמר רב יהודה: בחתימתה...ורב ששת בריה דרב אידי אמר: אף בפתיחתה", וההלכה היא כדברי רב יהודה. נוסח הבדלה של יום טוב שחל באמצע השבוע – רבי זירא מסביר כי נוסח ההבדלה הוא "המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה", ואף על פי שההבדלה בין יום השביעי לשאר ימי החול ניכרת רק במוצאי שבת, אומר נוסח זה מפני שכך הוא מונה ומציין את סדר ההבדלות הרגיל שבכל שעה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת כלים, ובחובת מעשרות.

טומאת כלי חרס ושאר כלים - במשנה נאמר: "טהור בכלי חרס - טמא בכל הכלים, טהור בכל הכלים – טמא בכלי חרס". כלי חרס נטמא כאשר הטומאה מצויה באווירו (חלל הכלי), ושאר הכלים נטמאים מגבם (צדו החיצוני של הכלי). התלמוד דן על דרשת הכתובים ממנה לומדים את ההבדל בין כלי חרס לשאר הכלים. על טומאת כלי חרס נאמר:וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו" (ויקרא יא, לג), ומכאן לומדים גזירה שווה של הביטוי "כל אשר בתוכו" שכלי חרס מטמא את מה שבתוכו אפילו בלי מגע, לביטוי "אל תוכו" שהכלי טמא אפילו כאשר הדבר הטמא מצוי באווירו אפילו בלי מגע. טומאת כלי חרס נזכרת גם לגבי אוהל המת: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו" (במדבר יט, טו), ומכאן לומדים שכלי חרס נטמא כאשר הטומאה מצויה בפתחו, אבל אם הוא סגור בצמיד המפותל על פתחו – הוא אינו נטמא, ומכאן שזאת דרך ההיטמאות היחידה של כלי חרס. לגבי טומאת שאר הכלים מגבם – לומדים מלשון היחיד של "תוכו" שרק כלי חרס נטמא בתוכו, ואילו שאר הכלים אינם נטמאים כאשר הטומאה מצויה באוויר חללם, ומן הכתוב "וכלי כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו", שכלי חרס נטמאה רק כשהוא פתוח, ואילו שאר הכלים נטמאים אפילו כאשר יש עליהם צמיד פתיל בטומאה מגבם.

טומאת כלי עץ וכלי מתכות – במשנה נאמר: "טהור בכלי עץ - טמא בכלי מתכות, טהור בכלי מתכות - טמא בכלי עץ". בתוספתא חולין (א, כא) נאמר: "גולמי כלי עץ – טמאין, פשוטיהן – טהורין; גולמי כלי מתכות – טהורין, פשוטיהן – טמאין, נמצא טהור בכלי עץ - טמא בכלי מתכות, טהור בכלי מתכות - טמא בכלי עץ". ההגדרה של גולמי כלי עץ הם כלים שיש להם בית קיבול וראויים למלאכה אך עוד לא נגמרה מלאכת עשייתם, ופשוטי כלי עץ הם כלים שטוחים שאין להם בית קיבול. בתוספתא מסכת כלים (בבא מציעא ב, יז) מוסבר יותר מה הפעולה שחסרה להשלמת העשייה של גולמי כלי עץ: "ואלו הן גולמי כלי עץ: כל שעתיד לשוף, לשבץ, לגרר, לכרכב, להטיח בטונס, מחוסר כן (בסיס), או אוגן (שפה), או אוזן (ידית) – טמא, מחוסר חטיטה (בית קיבול) – טהור (אפילו כאשר חקק חלל חלקי "קפיזא בקבא"). ולהיפך בכלי מתכות (שם, י): " ואלו הן גולמי כלי מתכות: כל שעתיד לשוף, לשבץ, לגרר, לכרכר, להקיש בקורנס, מחוסר כן או אוגן או אוזן - טהור מחוסר כסוי – טמא".

טעם ההבדל בין כלי מתכות לכלי עץ - האמוראים נחלקו מדוע גולמי כלי מתכות טהורים לפני גמר עשייתם: "רבי יוחנן אמר: הואיל ולכבוד עשויים, רב נחמן אמר: הואיל ודמיהן יקרים". לפי רבי יוחנן מה שקובע הוא השימוש בכלי מתכות ככלי סעודה מכובדים, ואין מגישים כלי שלא הסתיימה מלאכת הכנתם לסעודה מכובדת. ולפי רב נחמן יש ללכת אחר מחירם של כלי המתכות, וכל עוד לא השלימו את עשייתם הם אינן נמכרים במחיר יקר. ההבדל המעשי בין ההסברים הללו הוא בכלי עצם. כלי עצם טמאים לפי הכתוב "וכל מעשה עזים תתחטאו" (במדבר לא, כ), שיש לרבות כל דבר הבא מן העיזים כמו קרני העז, שיהיו טמאים. לפי רב נחמן דין כלי עצם ככלי מתכות, הואיל ומחירם של כלי העצם יקר גם כן, ולפי רבי יוחנן דינם שונה, מאחר שאין מציגים את כלי העצם לכבוד.  

חיוב השקדים בתרומות ומעשרות - במשנה נאמר: "החייב בשקדים המרים - פטור במתוקים, החייב במתוקים - פטור במרים". המשנה עוסקת בחובת הפרשת תרומות ומעשרות מעצי שקד שיש להם שני זנים: זן שפירותיו מתוקים, וזן שפירותיו מרים. בתוספתא חולין (א, כד) מפרטים את ההבדל: "שקדים המרים, קטנים - חייבין, גדולים – פטורין, מתוקים גדולים – חייבין, קטנים – פטורין". ההנחה היא ששקדים מרים אינם אכילים כשהם גדולים, ושקדים מתוקים אינם אכילים כשהם קטנים, אך יש מסורות תנאים שונות בעניין זה: "רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה: זה וזה לחיוב". היו שהורו הלכה למעשה שיש לפטור שקדים מרים גדולים וקטנים, אך יש האומרים כי אפשר למתק את השקדים המרים על ידי קלייה באש, ולכן חייבים במעשרות בין גדולים ובין קטנים.  

תמד כמים או כמשקה ענבים – במשנה נאמר: "התמד עד שלא החמיץ - אינו ניקח בכסף מעשר, ופוסל את המקוה (דינו כמים), משהחמיץ - ניקח בכסף מעשר (כמשקה פירות), ואינו פוסל את המקוה". במשנה במסכת מעשרות (ה, ו) נחלקו התנאים בשאלה דומה: "המתמד (מכין משקה מהשריית פסולת ענבים במים) ונתן מים במידה, ומצא כדי מידתו (אותה מידה של מים כפי שהיה בתחילת הכנת המשקה) – פטור, ורבי יהודהמחייב". האמוראים מסבירים כי גם במשנה מדובר על תמד שהחמיץ, ומשנתנו היא כדעת רבי יהודה שיש לחייב תמד שהחמיץ בתרומות ומעשרות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דףזה עוסק בפרה אדומה ועגלה ערופה, בכוהנים ולויים, ובכלי חרס ושאר הכלים.

פרה אדומה ועגלה ערופה – במשנה נאמר: "כשר בפרה - פסול בעגלה, כשר בעגלה - פסול בפרה". ההבדל מפורט בברייתא: "פרה בשחיטה - כשרה, בעריפה פסולה. עגלה בעריפה – כשרה, בשחיטה פסולה, נמצאת כשר בפרה - פסול בעגלה, כשר בעגלה - פסול בפרה". דין זה נלמד מהכתובים בפרשת עגלה ערופה הבאה כאשר אין יודעים מי הרוצח: "וערפו שם את העגלה בנחל...ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל" (דברים כא, ד-ו). הביטוי "הערופה" מציין כי העגלה הערופה היא הבהמה היחידה שנערפת, ולכן פרה אדומה אינה נערפת, והביטוי "וערפו" מלמד שאין לשחוט את העגלה אלא רק לעורפה.

התלמוד דן על דרשת הכתובים ביחס לקל וחומר. אלמלא הכתובים בפרשת עגלה ערופה אפשר היה לדרוש בקל וחומר שפרה אדומה מותרת בעריפה, ועגלה ערופה בשחיטה. התלמוד מסביר כי אפשר היה לחשוב שהמילה "חוקה" בפרשת פרה אדומה: "זאת חוקת התורה...ושחט אותה" (במדבר יט, א-ג) תציין שהפרטים האמורים בפרשה ייעשו דווקא בדרך המתוארת בה ולא בדרך אחרת, ומכאן שהפרה נשחטת ואינה נערפת. ואולם, הוכחה זו עומדת על משמעות המילה "חוקה" אך בשעירי יום הכיפורים מופיעה המילה "חוקה" (ויקרא טז, לד), אך אלמלא היה נאמר בפירוש על הגורל "ועשהו חטאת" (שם, ט), אפשר היה ללמוד בקל וחומר שלא הגורל קובע את זהות השעיר אלא הקריאה בשם, ולכן המילה "חוקה" לבדה אינה מלמדת שיש רק דרך אחת ראויה לעשיית הדברים, ויש צורך בלימוד ממקור נוסף.   

כוהנים ולויים - במשנה נאמר: "כשר בכהנים - פסול בלוים, כשר בלוים - פסול בכהנים". ההבדל מפורט בברייתא: "כהנים במומין - פסולים, בשנים – כשרים. לוים במומין - כשרים בשנים פסולים. נמצא כשר בכהנים - פסול בלוים, כשר בלוים - פסול בכהנים". בתורה נאמר על גיל הלויים: "מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (במדבר ד, ג)...   "מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבד עבדת עבדה ועבדת משא באהל מועד" (שם, מז). "זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבדת אהל מועד. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד...(שם ח, כד-כה). התלמוד מסביר כי הכתוב "זאת אשר ללוים" מלמד מצד אחד שזהו הפסול היחידי של הלווים, ואינם פסולים כבעלי מום כמו הכוהנים ("זאת"), ומצד שני כי פסול הגיל הוא רק של הלויים ולא של הכוהנים ("אשר ללוים").

התלמוד דן בהלכות הנלמדות מן המקראות הללו: זמן הפסול – לפי הכתוב "לעבוד עבדת-עבודה ועבדת משא, הפסול של עבדת עבודה (שירת הלויים) הוא כאשר היתה עבודת-משא בזמן המשכן שהיו סוחבים את קרשי המשכן בכתף ממקום למקום, אך בעת שהמשכן היה בשילה ובירושלים – לא היו מפרקים את המשכן, ולכן גם אין נפסלים בפסול השנים. בברייתא אחרת נאמר כי הפסול אינו בשנים אלא בקול הלויים, לפי הכתוב "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים, להשמיע קול אחד" (דברי הימים ב, ה, יג), וברגע שהלוי כבר אינו יודע לשיר בקול אחד עם שאר הלויים הוא פסול לעבודת השירה. זמן עבודת הלוים – מצד אחד נאמר: "מבן שלושים שנה...ועד בן חמישים שנה", ומצד שני נאמר "מבן חמש ועשרים שנה...",  והתנאים נחלקו כיצד לבאר את הכתובים: "הא כיצד? כ"ה ללמוד, ושלושים לעבודה, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה. רבי יוסי אומר: שלוש שנים, שנאמר: "ולגדלם שנים שלש, וללמדם ספר ולשון כשדים" (דניאל א, ה). לפי חכמים יש להתחיל ללמד את הלכות עבודת המקדש בגיל עשרים וחמש, ולעבוד בפועל במקדש בגיל שלושים, ואילו לדעת רבי יוסי לימוד הלכות המקדש הוא קשה, וזמן הלימוד המתאים הוא שלוש שנים כזמן שאורך לימוד שפה חדשה.   

פסול כהןא. כהן זקן - בברייתא נאמר: "כהן – משיביא שתי שערות עד שיזקין – כשר לעבודה, ומומין פוסלים בו". הכהן אינו מוגבל בשנים אלא במצב פיזי של זקנה, כאשר מתחיל לרתת (לרעוד) ואינו מסוגל עוד לעשות את עבודת המקדש כהלכתה. ב. כהן קטן – כהן קטן פסול לעבודה לפי הכתוב "איש מזרעך לדורותם" (ויקרא כא, יז), שראוי להעמיד עוד דורות. ג. גיל תחילת העבודה של כהן – בעניין זה יש מסורות שונות. לפי מסורת אחת יש כאן גבול הלכתי קבוע: "מאימתי כשר לעבודה? משיביא שתי שערות, רבי אומר אומר אני: עד שיהא בן עשרים". מסורת זו מתבססת על הכתוב: "ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'" (עזרא ג, ח). כתוב זה מדבר על הכוהנים, וקובע את גיל עשרים כזמן עבודת הכוהנים, אך יש הסבורים כי הכוונה היא שרק כהן בן עשרים מנצח על המלאכה, אך מותר לעבוד גם לפני גיל זה. לפי מסורת אחרת אין כאן קביעה עקרונית אלא מעשית: "מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות, אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים". התלמוד מסביר כי ייתכן שאף רבי סובר שאין פסול הלכתי בעבודה, אך בפועל הכוהנים היו מניחים לעבוד רק מגיל עשרים. ייתכן אמנם שלדעת רבי יש פסול הלכתי בעבודה פחות מגיל עשרים, ולדעת חכמים לכתחילה הכוהנים אינם מניחים לכהן זה לעבוד, אך בדיעבד אפשר לעבוד מרגע שמביא שתי שערות ונחשב לבוגר.

זקנה וילדות בעוד נושאים בהלכה – במשנה (מקוואות ח, ד) נאמר: "בעל קרי שטבל ולא הטיל מים (לא השתין), לכשיטיל – טמא. רבי יוסי אומר: בחולה ובזקן – טמא, בילד ובבריא – טהור". הזרע אינו יוצא לגמרי אם האדם לא הטיל מים, ורבי יוסי מבחין בין ילד ואדם בריא שזרעם יוצא לגמרי, לבין חולה וזקן, שצריכים להשתין כדי שזרעם ייצא, ורק אחר כך טובלים במקווה ונטהרים. הגדרת הילד לעניין זה אינה קשורה לגיל אלא לכושר הפיזי: "ילד עד כמה? אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל שעומד על רגלו אחת, וחולץ מנעלו, ונועל מנעלו. אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה, והיה עומד על רגלו אחת, וחולץ מנעלו, ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנותי". גיל שליח ציבור – בברייתא נאמר: "נתמלא זקנו – ראוי ליעשות שליח ציבור, ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו".  

טומאת כלי חרס ושאר כלים - במשנה נאמר: "טהור בכלי חרש - טמא בכל הכלים, טהור בכל הכלים - טמא בכלי חרש". בברייתא מפרטים את ההבדל: "אויר כלי חרש – טמא, וגבו – טהור. אויר כל הכלים – טהור, וגבן טמא, נמצא טהור בכלי חרש -טמא בכל הכלים, טהור בכל הכלים - טמא בכלי חרש". טומאה באוויר היא כאשר הדבר המטמא מצוי בחלל הכלי בתוכו, וטומאה מגב הכלי היא במגע עם הכלי מצדו החיצוני. טומאת כלי חרס נזכרת בתורה בכתוב: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו" (ויקרא יא, לג). רבי יונתן בן אבטולמוס מסביר כי החזרה על הביטוי "תוכו" מלמדת שכשם שהדבר המצוי בכלי נטמא אפילו בלי מגע עם הטומאה עצמה, כמו גרגירי חרדל המצויים בכלי בלי שהם נוגעים בדפנותיו הטמאות, כך גם הכלי עצמו נטמא אפילו כאשר הטומאה נפלה לאוויר הכלי ולא נגעה בכלי עצמו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בספק או בריה.

בדף זה דנים בשאלותיו של האמוראי רבי זירא על נדרי קורבנות במצב-ביניים: תחילת הציהוב של בני יונה ותורים, פלגס (בין כבש לאיל), ושיאור של עיסת לחם.

תחילת הציהוב – במשנה נאמר: "כשר בתורים, פסול בבני יונה, כשר בבני יונה – פסול בתורין, תחילת הציהוב – בזה ובזה פסול". בתורה נאמר: "מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א, יד), והמילה "מן" מלמדת שרק חלק מהתורים ובני היונה כשרים לעולת העוף, ולכן יונה שהחלה להצמיח פלומה צהובה, או תור שכנפיו עודן מצמיחות פלומה צהובה – פסולים להקרבה. האמורא רבי זיראשואל על מי שנודר להקריב תורים או בני יונה – אם יוצא ידי חובת הנדר כאשר מביא יונים ובני יונה בתחילת הציהוב של שערותיהם. השאלה היא האם תחילת הציהוב נחשב לעוף שיש ספק לגביו אם הוא גדול או קטן, ולכן יוצא ידי חובה, שהרי אם מדובר בגדול - יצא ידי חובת תורים, ואם מדובר בקטן – הרי הביא בן יונה; לחילופין, אפשר כי עוף זה נחשב כבריה שיש לה מעמד הלכתי בפני עצמה, ואינה תור גדול או יונה קטנה, ואינו יוצא ידי חובת נדרו כשמביא עוף בשלב זה.

התלמוד מבקש להוכיח מדרשת הכתוב על המילה "מן" שהתורה מיעטה את תחילת הציהוב, ומאחר שהתורה אינה מתייחסת אל מצבי ספק אלא רק למצבים וודאיים, עוף זה נחשב כבריה. ואולם, הסוגיה דוחה הוכחה זו, וקובעת שהכתוב ממעט עוף שנרבע לאדם או עוף שנעבד כעבודה זרה.  על כל הקורבנות נאמר: "כי משחתם בהם מום בם" (ויקרא כב, כה), ומכאן שאסור להביא בהמה בעלת מום, או בהמה שיש בה השחתה של ערוה או עבודה זרה (לשון השחתה כתובה בשני העניינים הללו: ערוה – בראשית ו, יב; עבודה זרה – דברים ד, טז). הסיבה שיש צורך לחזור על רעיון זה גם לגבי קורבנות העוף היא, שבקורבנות הללו, אין פסול של בעלת מום, והעוף לא חייב להיות תמים, ולכן יש צורך לומר כי אם יש השחתה – גם העוף פסול.  

פלגס- שאלה אחרת של רבי זירא היא על מי שנדר להביא עולת בהמה מן האיל או מן הכבש, והביא פלגס (מילה ביוונית שמשמעה מי שיצא מילדות וטרם הגיע לבגרות). הכבש הוא בן שנה, האיל הוא בן שנה וחודש (הנחשבים לעניין כשנתיים), והפלגס הוא ביניהם, ואף כאן השאלה היא אם יש לראותו כספק כבש קטן או איל גדול, או כבריה בפני עצמה. התלמוד דן במשנה העוסקת בפלגס (פרה א, ג): כבשים – בני שנה, ואילים – בני שתיים, וכולם מיום ליום. בן שלושה עשר חודש – אינו כשר לא לאיל ולא לכבש. רבי טרפון קורהו פלגס, בן עזאי קורהו נוקד, רבי ישמעאל קורהו פרכדיגמא. הקריבו – מביא עליו נסכי איל, ולא עלה לו מזבחו". האמוראים נחלקו על פירוש ההלכה האחרונה: לדעת רבי יוחנןיש ללמוד מהכתוב בפרשת הנסכים "או לאיל תעשה מנחה" (במדבר טו, יא) שיש לרבות את את הפלגס שיביא לו נסכי איל, ומכאן שלשיטת רבי יוחנן הפלגס הוא בריה בפני עצמה, והנסכים אינם באים מחמת הספק. לדעת בר-פדא מביא את הנסכים ומתנה תנאי, שאם הפלגס הוא כבש - שנסכי היין שלו מועטים מנסכי האיל (רביעית ההין לכבש, שלישית ההין לאיל) - המותר יהיה לנדבה, אך לא ברור אם תנאי זה מתאים רק אם הפלגס נחשב לספק, או גם אם הפלגס נחשב לבריה, ולמעשה התנאי הוא, שאם אינו איל ואך אינו כבש – כל הנסכים יקרבו כנדבה, ושאלה זו לא באה להכרעה ("תיקו").  

שיאור– שאלה שלישית של רבי זירא היא על מי שנדר להקריב לחמי תודה מן החמץ או מן המצה, (שבכל קורבן תודה מביא שלושים חלות מצה, ועשר חלות חמץ) והביא לחמי שיאור. גם כאן השאלה היא האם שיאור הוא ספק מצה וספק חמץ, או שיש להחשיבו כבריה בפני עצמה. ברקע הדברים עולה שאלה זו ביחס למחלוקת התנאים בהגדרת שיאור במשנה במסכת פסחים (ג, ה) לעניין פסח: "שיאור – ישרף, והאוכלו פטור, סידוק – ישרף, והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור? כקרני חגבים, סידוק – שנתערבו סדקיו זה בזה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה האוכלו חייב כרת. ואיזהו שיאור? כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו". המחלוקת היא בהגדרת שיאור וסידוק, שלדעת רבי מאיר (חכמים), שיאור הוא בצק שהחוירו פניו כפני אדם מפוחד, וסידוק הוא סדקים לכאן ולכאן כקרני חגבים, ולדעת רבי מאיר חייב מלקות על שיאור. רבי יהודה סובר ששיאור הוא כאשר נסדקו פני עיסת הבצק כקרני חגבים, אך אין לוקים עליו, וסידוק עליו חייב כרת רק כאשר הסדקים בבצק מתערבים זה עם זה. לדעת רבי מאיר בוודאי נחשב השיאור לחמץ, אך לדעת רבי יהודה ייתכן שהשיאור הוא ספק מצה וספק חמץ, ויוצא ידי חובת נדרו, אך ייתכן שהשיאור הוא בריה ולא יוצא ידי חובת נדרו.

התלמוד מסביר כי השאלה של רבי זירא לגבי נדר של שאור איננה לגבי מי שהתחייב להביא לחמי תודה או להביא חלה לפטור את חובת לחמי התודה של חבירו – מפני שאם הביא שיאור, עדיין אינו יכול לדעת אם הביא מצה או חמץ, ואם חייב להביא עוד לחמי חמץ או לחמי מצה. השאלה היא אפוא על מי שלא ביקש לפטור את עצמו או את חבירו מחובה, אלא ביקש להוסיף על החובה הבסיסית עוד לחמי חמץ או מצה, ואיננו יודעים אם השיאור נחשב כמצה או חמץ ויצא ידי חובת נדרו, ושאלה זו לא באה לכלל הכרעה ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתורים ובני יונה.

מדרש הלכה על עולת העוף - במדרש ההלכה נחלקו התנאים בפירוש הביטוי "כמשפט" במקראות של חטאת ועולת העוף: "ואת השני יעשה עולה כמשפט" (ויקרא ה, ח). לדעת חכמים משפט עולת העוף הוא כמשפט חטאת בהמה – הבאה מן החולין, קריבה ביום, ונעשית ביד הכהן הימנית; לדעת רבי ישמעאל כמשפט חטאת העוף – הנמלקת מול עורפה; ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון כמשפט חטאת העוף – שהראש אחוז בגוף. בעניין זה מוסכם כי משמעות הביטוי "והקריבו" (ויקרא א, טו) בעולת העוף, משמעו שמליקת עולת העוף אינה שווה למליקת חטאת העוף – ובעוד שבמליקת חטאת העוף די בחיתוך סימן אחד, במליקת עולת העוף נחלקו התנאים מהי דרך המליקה: לדעת חכמים צריך לחתוך את כל הסימנים, כדברי הכתוב "ומלק והקטיר" (שם) שמקטיר את הראש בנפרד מהגוף ולכן גם במליקה מפריד את הגוף מהראש, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון צריך לחתוך את רוב הסימנים, והראש עודנו אחוז בראש.

הגדרת תורים ובני יונה - במשנה נאמר: "כשר בתורין – פסול בבני יונה, כשר בבני יונה – פסול בתורין. תחילת הציהוב בזה ובזה – פסול". בתורה נאמר: "ואם מן העוף עולה קורבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קורבנו" (ויקרא א, יד). "תורים" הם עופות ממשפחת לא מבויתים ממשפחת היוניים, ו"בני יונה" הם יונים צעירות של יונת הבית. הכתוב השתמש בביטוי "תורים" ולצדו בביטוי "בני יונה", כדי ללמד שכל אחת מן הקבוצות הללו מוגדרת לעצמה - קבוצת היונים מוגדרת כ"בני יונה" הבאים רק כשהם קטנים וצעירים, וקבוצת התורים מוגדרת כ"תורים" ולא כ"בני תורים", וכמו קבוצת בני היונה אף היא קבוצה מוגדרת של גיל בוגר.

פסול בזמן תחילת הציהוב - השימוש בביטוי "מן" במקראות בנוגע לתורים ולבני היונה מלמד שלמעשה רק חלק מהקבוצה כשר להקרבה, ויש שלב-ביניים של גיל "תחילת הציהוב", כאשר הכנפיים של התורים ושל בני היונה מתחילות להצהיב ולהתכסות בפלומה צהובה, ושניהם פסולים בשלב התבגרות זה. ברגע שהכנפיים מזהיבות ומבריקות חוזרים התורים להיות כשרים כבוגרים. בני היונה כשרים אף הם רק מזמן "שיעלעו". הגדרה זאת נסמכת על לשון ספר איוב "אפרוחיו יעלעו דם" (איוב לט, ל), ומשמעה היא שקולמוסי הנוצות החלו לצאת, וגוף האפרוח התמלא דם, ואם עוקרים את הכנפיים יוצא דם, ורק מגיל זה (בערך שמונה ימים) היונה כשרה להקרבה.   

התלמוד דן על מצב הביניים של תחילת הציהוב – מי שנדב לעולה תורים או בני יונה והביא יונים בתחילת הצהבת הכנפיים – יש לדון אם לראות במקרה זה ספק האם נחשב העוף גדול או קטן ויוצא ידי חובה מחמת הספק, או שמדובר במצב ביניים שאינו נחשב לקטן או גדול ("בריה"), ואינו יוצא ידי חובת הנדר. הוכחה אפשרית היא שפסול "תחילת הציהוב" הוא מצב עצמאי ולא ספק היא שהכתוב פוסלו (דרשת "מן"). לו היה מדובר בספק, הכתוב לא היה נדרש באופן זה, מפני שמניחים כי הכתוב מתייחס רק למצבים מוגדרים ומסוימים ולא למצבי ספק הנובעים מהקושי האנושי לקבוע מהי המציאות העומדת לפני האדם ("איצטריך קרא למעוטי ספיקא"). הסיבה היא שהמקרא הוא דברי ה', ולו עצמו אין ספק האם מדובר בעוף גדול או קטן. התלמוד דוחה הסבר זה, ומציע כי בשונה ממה שהיינו סבורים בתחילה, הכתוב אינו מתייחס לתחילת הציהוב, אלא ממעט חלק מן העופות שאינם ראויים להקרבה: עוף שנרבע על ידי אדם, ועוף שנעבד כעבודה זרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במליקה.

דרך המליקה בתורה –  בתורה נאמר על עולת העוף: "ואם מן העוף עולה קורבנו... והקריבו הכהן אל המזבח, ומלק את ראשו, והקטיר המזבחה, ונמצה דמו על קיר המזבח" (ויקרא א, יד-טו). על קורבן עני המביא שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחת לעולה, נאמר: "והקריב את אשר לחטאת ראשונה, ומלקאת ראשו ממול ערפו, ולא יבדיל. והזה מדם החטאת על קיר המזבח, והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח...ואת השני יעשה עולה כמשפט" (שם ה, ח-י).

דרך המליקה לפי חכמים - בברייתא נאמר: "כיצד מולקין חטאת העוף? חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה - חותך סימן אחד או רובו, ורוב בשר עמו, ובעולה - שנים או רוב שנים".

חיתוך רוב הבשר – לפי הברייתא, חיתוך רוב הבשר נעשה רק אחרי חיתוך הסימנים ולא בעת חיתוך השדרה והמפרקת. שבירת המפרקת וחיתוך רוב הבשר ממיתים את העוף, ולכן צריך לחתוך את הסימנים קודם לכן, כדי שלא יחתוך סימנים של עוף שכבר מת קודם לכן ("מתה – עומד ומולק").

אגב הדיון על הגדרת מיתה של עוף לעניין מליקה, עוסקים בהגדרת מיתה של אדם לעניין טומאת אוהל המת: שבירת מפרקת ורוב בשר - "נשברה מפרקת ורוב בשר עמה – מטמא באוהל" - בהקשר זה מעירה הסוגיה על תיאור פטירתו של עלי: "ויהיה כהזכירו את ארון האלוקים, ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער, ותשבר מפרקתו, וימת כי זקן האיש וכבד" (שמואל א, ד, יח). עלי נפטר בגלל זקנתו שהחמירה את שבירת המפרקת, למרות שהבשר עצמו לא נחתך. קרעו כדג - "קרעו כדג – מטמא באוהל", אדם שנחתך מגבו לכל אורכו נחשב למת ומטמא באוהל. הגדרת המיתה חשובה גם לטומאת נבילה של בהמה: גיסטרא - "עשאה גיסטרא (חתוכה לרוחבה לשני חלקים) – נבילה", ירך - "ניטל הירך וחלל שלה ניכר – נבילה", כאשר רובצת ונראית חסרה. הותז הראש – במשנה אהלות (א, ו) נאמר: "הותזו ראשיהן, אף על פי שמפרכסים – טמאים...כזנב הלטאה שמפרכסת". האמוראים נחלקו בפירוש הביטוי "הותזו" אם הכוונה היא שהראש הותז ממש (ריש לקיש), או שהכוונה היא כמו בהבדלת עולת העוף, שנחתכו רוב שני הסימנים (רבי מני), והדבר שנוי במחלוקת תנאים כמוסבר בפסקה הבאה.     

חיתוך שני סימנים בעולת העוף –התנאים נחלקו על מליקת עולת העוף: לדעת חכמים חותכים שני סימנים ומבדילים את הראש לגמרי מן העוף, ולדעתרבי אלעזר ברבי שמעון חותכים את רוב שני סימנים ואין מבדילים לגמרי את הראש מגוף העוף. מחלוקת התנאים בפירוש הכתובים - המחלוקת היא על פירוש הכתובים בעולת העוף: "והקריבו...ומלק...והקטיר" (ויקרא א, יד-טו), "ומלק...ואת השני יעשה עולה כמשפט" (ויקרא ה, י). לדעת תנא קמא הביטוי "כמשפט" משווה את עולת העוף למשפט חטאת בהמה, וכשם שחטאת בהמה באה מבהמת חולין, קריבה רק ביום ונעשית בידו הימנית של הכהן, כך גם עולת העוף. הביטוי "והקריבו" מלמד שדין עולת העוף שונה מחטאת העוף, והביטוי: "ומלק...והקטיר" מלמד שכשם שמקטיר את הגוף בפני עצמו ואת הראש בפני עצמו, כך גם המליקה מבדילה בין הראש והגוף. רבי ישמעאל לומד מהכתוב "כמשפט" שיש להשוות את עולת העוף למשפט חטאת העוף, וכשם שחטאת העוף נעשית ממול העורף, כך גם עולת העוף נעשית ממול העורף. לפי שיטתו , הכתוב "והקריבו" (בלשון יחיד) מלמד שעולת העוף צריכה חיתוך שני סימנים בניגוד לחטאת העוף שדי לה בחיתוך סימן אחד, רבי אלעזר ברבי שמעון לומד מ"והקריבו" שעולת העוף שונה מחטאת העוף שדי לה בחיתוך סימן אחד, והביטוי "כמשפט" משווה את עולת העוף לחטאת העוף, ואינו חייב לחתוך את שני הסימנים, אלא הראש של העוף עשוי להיות אחוז בגוף, ומזה מן הדם כששניהם עודם מחוברים זה לזה. מחלוקת התנאים בפירוש הברייתא – בברייתא, כאמור, נאמר: "ובעולה שניים או רוב שניים". אפשר לפרש שהברייתא מביאה הן את דעת חכמים והן את דעת רבי אלעזר ברבי שמעון, או שהברייתא נאמרה כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, והביטוי "שניים" הוא שראוי לחתוך את הסימנים כך שיהיו דומים לשני סימנים חתוכים. מחלוקת התנאים בפי האמוראים – כאמור, על המקרה של "הותז הראש" נאמר שהדבר צריך להיות "כהבדלת עולת העוף", ורבי אסי נשאל אם כוונתו להבדלת עולת העוף בשני סימנים כדעת חכמים, או הבדלת רוב שני הסימנים כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, והוא מסביר שכוונתו לדעה האחרונה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה ומליקה.

מקום שחיטה ומליקה - במשנה נאמר: "השוחט מן הצדדין (צידי הצואר) - שחיטתו כשרה, המולק מן הצדדין - מליקתו פסולה. השוחט מן העורף - שחיטתו פסולה, המולק מן העורף - מליקתו כשירה. השוחט מן הצואר - שחיטתו כשרה. המולק מן הצואר - מליקתו פסולה, שכל העורף כשר למליקה, וכל הצואר כשר לשחיטה. נמצא כשר בשחיטה - פסול במליקה, כשר במליקה - פסול בשחיטה". התלמוד דן על עוד צדדי הבדל ודמיון בין מליקה לבין שחיטה.

מצות מליקה – בתורה נאמר על עולת העוף: "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה" (ויקרא א, טו), ועל חטאת העוף: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (שם ה, ח). המשנה מבחינה בין מקום השחיטה לבין מקום המליקה, ומגדירה כלל: "נמצא כשר בשחיטה – פסול במליקה, כשר במליקה – פסול בשחיטה". כלל זה מבחין בין מליקה לשחיטה, והתלמוד דן מה מבחין את המליקה מן השחיטה, ומהי מצות המליקה לפי שיטות אמוראים שונות: מליקה בציפורן- אחד ההבדלים בין מליקה לשחיטה הוא שמליקה נעשית בציפורן האדם המחוברת לגופו, ואילו שחיטה פסולה בציפורן, כפי ששנו בפירוש במשנה הקודמת (א, ב), והבדל זה אינו עיקרה של המשנה כאן. הוליך והביא במליקה – האמוראים נחלקו אם מצוות המליקה היא שקוצץ בציפורנו ויורד וחותך את המפרקת ואת הסימנים, ואם הוליך והביא את הציפורן כחיתוך בסכים – המליקה פסולה (בני רבי חייא), או שדרך מצוותה של המליקה היא בין כאשר קוצץ ויורד ובין כאשר הוליך והביא (רב כהנא). החזרת סימנים לאחורי העורף – מותר למלוק על ידי משיכת סימני העוף (הקנה והוושט) אל העורף במקום המפרקת, למרות שהדבר דומה לשחיטה, וכיוצא בזה, מותר לשחוט סימנים שהחזירם אל העורף אם שחטם קודם שבירת המפרקת, והמשנה פוסלת שחיטה מן העורף רק כאשר לא החזיר את הסימנים.  

התלמוד דן בצדדי דמיון של פסול מליקה לפסול שחיטה. עיקור סימנים – נחלקו האמוראים על ההלכה "אין עיקור סימנים בעוף" – יש הסוברים שאין לפסול מליקה של עוף שנעקרו סימני הקנה והוושט ויצאו ממקום חיבורם בצוואר, אבל יש לפסול שחיטה של עוף שנעקרו סימניו. ויש החולקים על הלכה זו, וסוברים שיש פסול בין במליקה ובין בשחיטה. עיקור סימנים ושחיטת עוף מן התורה – התלמוד מבקש לקשור בין הסימנים לשאלה הכללית האם "יש שחיטה לעוף מן התורה". שחיטת עוף אינה כתובה בפירוש בתורה אלא רק מליקת העוף, אך האמוראים דנים האם משמעות הדבר היא שאין לפסול עיקור סימנים בעוף, או לחילופין, לומר שהשחיטה של העוף היא מן התורה אך התורה עצמה לא פסולה סימנים שנעקרו, ורק אם השחיטה נלמדת מדברי סופרים, יש להחמיר עליה כמו בשחיטת בהמה ולפסול עיקור סימנים. הגרמה במליקה – המליקה היא "ממול ערפו" (ויקרא ה,ח ), ואם התחיל למלוק במקום שיפוי הראש והמשיך עד שהגיע למטה, יש לפסול את המליקה, כפי שפוסלים שחיטה שלא במקומה.   

דרך המליקה – התלמוד דן על הלכה של האמורא זעירי: "נשברה מפרקת ורוב בשר עמה – נבלה". ההנחה היא שבהמה כזו נחשבת כנבילה מתה המטמאה את הנושאה, ולא רק כבהמה טריפה העומדת למות. התלמוד דן על שני היבטים בשאלה זו: שאלה אחת היא על חיתוך רוב הבשר - מאחר שדרך המליקה היא בשבירת המפרקת והשדרה של העוף, בכל מליקה הבהמה מתה עוד קודם לחיתוך הסימנים ולמעשה "מתה עומד ומולק". בעיה זו קיימת בכל מליקה גם בחיתוך הסימנים, שכן לשחיטת העוף מספיק חיתוך של סימן אחד (ראו להלן כז, א), אך בעולת העוף צרים חיתוך שני סימנים, ואם כן, מיד בחיתוך של הסימן הראשון נחשבת כמתה, והחיתוך של הסימן השני אף הוא  "מתה עומד ומולק". מסקנת הסוגיה בדף הבא היא שחותך את המפרקת אך לא את רוב הבשר שעמה, כדי שלא להמיתה לגמרי, ולגבי חיתוך הסימנים – אין זה בגלל מצוות המליקה אלא בגלל המצווה להבדיל את הגוף של העוף מראש העוף.  

מליקה בסכין - אגב הדברים דנה הסוגיה במשנה במסכת זבחים (ז, ה): "מלק בסכין – מטמא בגדים...בבית הבליעה". המליקה בקודשים היא כעין שחיטה המכשירה את הקרבת הקורבן, אך מליקה בסכין מטמאת את הבהמה כנבילה. התלמוד מסביר כי המליקה בסכין אינה נחשבת אפילו לשחיטה המטהרת את הבהמה מטומאת נבילה, והאמוראים נחלקו בטעם הדבר: "רב הונא אמר: מפני שהוא מחליד, ורבא אמר: מפני שהוא דורס". רב הונא סובר שפסול חלדה בשחיטה היא כאשר הסכין חודרת לבשר כ"חולדה הדרה בעיקרי בתים" ואינה גלויה לעין, ואף שבמליקה הסכין גלויה כאשר חותך את הסימנים, היא עלולה להיתקע באמצע החיתוך בעצם השדרה. רבא סובר שאין להכשיר את המליקה בסכין כשחיטה מפני שאסור להוליך ולהביא במליקה (ראו למעלה).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהגרמה (שחיטה לא במקומה).

הגרמה - במשנה נאמר: "השוחט מתוך הטבעת, ושייר בה מלא החוט על פני כולה - שחיטתו כשרה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מלא חוט על פני רובה". הטבעת שבמשנה היא הטבעת הגדולה המצויה בקצה טבעות קנה הנשימה, ונחלקו התנאים במשנה על שחיטה המתחילה במקום הטבעת ויוצאת מתוך הטבעת אל הרקמות המצויות בקצה קנה הנשימה. לדעת חכמים השחיטה כשרה רק אם נשארה רצועה בעובי חוט בהיקף כל הטבעת, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה אפילו אם נשארה רצועה ברוב הטבעת השחיטה כשרה. בתלמוד מבואת עמדה שלישית של רבי חנינא בן אנטיגונוס: "מוגרמת – כשרה", שהשחיטה כשרה גם אם לא השאיר חלק מן הטבעת אלא שחט ממש בקצה הקנה, ולמעשה כל שלוש השיטות עומדות בדירוג זו לזו, שמה שנחשב כפסול לשיטה אחת – כשר לשיטה אחרת.

פסק ההלכה - בדף הקודם דנו האמוראים האם רבי יוסי ברבי יהודה עסק דווקא בטבעת הגדולה או בכל הטבעות, ורב ושמואל סברו שיש לפסוק כרבי יוסי ברבי יהודה רק בשחיטה בטבעת הגדולה. לפי מסורות אחרות יש להקל יותר, ולמעשה, בדף זה מסופר כי רב נחמן הורה למעשה כשיטת רבי חנינא בן אנטיגנוס, להכשיר שחיטה משיפוי כובע ולמטה החורגת ממקום הטבעת הגדולה. כאשר שאלו את רב נחמן כיצד עומדת דעתו ביחס לשיטת חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה הוא השיב: "אנא לא חילק ידענא, ולא בילק ידענא, אנא שמעתא ידענא" [=אינני מכיר את חילק ואת בילק (שמות אנשים), אלא יודע ומכיר את השמועה], כלומר, הוא אינו רוצה להסתמך על שיטה של אחד התנאים אלא על תוכן המסורת עצמה.

מחלוקת חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה – האמוראים דנים על מה נחלקו חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה: לפי רב הונא, המחלוקת היא כאשר שחט שני שליש והגרים שליש, כלומר שחט שני שלישים מעובי הקנה במקום השחיטה הראוי, וחרג ממקום השחיטה בשלישהאחרון של הקנה. לדעת חכמים כל השחיטה צריכה להיות במקום השחיטה, ומאחר שהסכין יצאה בשליש האחרון של השחיטה ממקום הטבעת הגדולה – השחיטה פסולה. ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה רוב השחיטה נעשתה במקומה הראוי. לפי רב הונא הכל מסכימים שאם הגרים שליש ושחט שני שליש, השחיטה פסולה. הסיבה היא שבשעת חיתוך רוב הקנה – לאחר ששחט שליש ראשון מחוץ לקנה ושישית ומעט בתוך הקנה – ובנקודה זו יצאה החיות מן הבהמה שלא על ידי השחיטה אלא על ידי מעשה שרובו נעשה בהגרמה.

רב חסדא חולק על פירוש זה למחלוקת. לדעתו הכל מסכימים שאם שחט שני שליש והגרים שליש – השחיטה כשרה, מפני שרוב השחיטה נעשתה בכשרות. המחלוקת  במשנה היא על הגרים שליש ושחט שני שליש – לדעת רבי יוסי ברבי יהודה מקרה זה זהה ל"חצי קנה פגום", שאם הוסיף ושחט כל שהוא שחיטתו כשרה, הואיל ובשעה שנשחט רובו נעשה הדבר בשחיטה כשרה. חכמים מבחינים בין "חצי קנה פגום", שם יש להכשיר בגלל שהפגם והחיתוך נעשו במקום השחיטה, למקרה של הגרים בשליש הראשון של הקנה, שאז נמצא שרוב הקנה (חציו ועוד קצת) נשחט שלא במקום השחיטה. רב חסדא מסתמך על המשנה (חולין ב, א): "השוחט אחד בעוף ושניים בבהמה – שחיטתו כשרה, ורובו של אחד כמוהו". המשנה קובעת אין צורך שכל הקנה יישחט כהלכה אלא די ברוב הקנה. אך הסוגיה דוחה הוכחה זו, מפני שהמסורת היא שנחלקו על הרוב בשחיטה, וייתכן כי המשנה שם היא רק כשיטת רבי יוסי ברבי יהודה, שרוב קנה מספיק לשחיטה.

הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש – נחלקו האמוראים מה דעת האמורא רב בעניין זה. לפי רב הונא השחיטה כשרה מאחר שהחיות של הבהמה יוצאת בשליש האמצעי על ידי שחיטה(במעבר של נקודת מחצית עובי הקנה), ולפי רב יהודה הבהמה טריפה, מפני שרוב החיתוך צריך להיות שחיטה במקומה הראוי. שחט שליש, והגרים שליש ושחט שליש – נחלקו גם כאן אותם אמוראים בדבר זה: רב יהודה סבור משמו של רב כי הבהמה כשרה, ורב הונא לא שמע מסורת מרב בדבר זה, ופסק מדעת עצמו שהבהמה כשרה. רב הונא רצה לחזור בו משיטתו בדבר זה מפני שרוב השחיטה נעשתה בכשרות, אבל רב חסדאמחזק את רב הונא שלא לחזור בו מדבריו, כדי שלא תהא סתירה בדבריו, שהרי במקרה הראשון הוא מכשיר מפני שיש ללכת אחר נקודת יציאת החיות של הבהמה והאם הדבר אירע בשחיטה או בהגרמה, ואילו במקרה השני נראה כי הוא רוצה להכשיר גם כן (רוצה לחזור בו) וללכת אחר רוב השחיטה ולא אחר נקודת השינוי, ואי אפשר לאמץ את שתי העמדות הללו בלי להיכנס לסתירה.

שחיטה העשויה כמסרק – אגב הדיון על יציאה מחוץ למקום השחיטה, דנים על שחיטה שאינה בקו ישר, אלא "עשויה כמסרק". שחיטה זו אינה "שחיטה מפורעת" (גלויה וישרה) אך היא כשרה כל עוד נעשתה במקום השחיטה הראוי. שחט במקום נקב, שחט ופגע בנקב – נקב במקום הקנה אינו מטריף את הבהמה, אלא רק אם רוב הקנה חתוך ("פסוקת הגרגרת"). רב יהודה מבחין בין השוחט במקום הנקב – ששחיטתו כשרה, לשוחט ופגע בנקב – ששחיטתו פסולה. השוחט במקום הנקב הוא מי שהחל לשחוט במקום שיש בו נקב, והשוחט ופגע בנקב הוא מי ששחט ובהמשך הקנה היה נקב. רבי אבא מוסר את ההלכה של רבי יהודה לרבי אלעזר, ורבי אלעזר מדמה את ההבדל של שחיטה במקום נקב לשחיטה הפוגעת בנקב לשחיטה של עובד כוכבים שנגמרה ביד ישראל שתחילתה בפסול וסופה בכשרות, או של ישראל שנגמרה ביד עובד כוכבים שתחילה בכשרות וסופה בפסול. רבי יוחנן יוצא כנגד השוואה זו, ומכנה אותה "גוי, גוי" (ראו בדף הקודם ביקורת דומה בלשון "גיסא גיסא"), ומסבירים כי ההשוואה אינה במקומה, מפני שבשחיטה אין הבדל אם פגע בנקב או שחט במקום הנקב, ואילו בגוי השאלה היא האם ישראל שחט את רוב הקנה, או שהגוי השלים את רוב הקנה.

מקום שחיטה ומליקה - במשנה נאמר: "השוחט מן הצדדין (צדי הצואר) - שחיטתו כשרה, המולק מן הצדדין - מליקתו פסולה. השוחט מן העורף - שחיטתו פסולה, המולק מן העורף - מליקתו כשירה. השוחט מן הצואר - שחיטתו כשרה. המולק מן הצואר - מליקתו פסולה, שכל העורף כשר למליקה, וכל הצואר כשר לשחיטה. נמצא כשר בשחיטה - פסול במליקה, כשר במליקה - פסול בשחיטה". בתורה נאמר על מליקת חטאת העוף: "ומלק את ראשו ממול ערפו" (ויקרא ה, ח). לפי זה גם העורף במשנה אינו העורף ממש. העורף הוא החלק האחורי המקביל לפנים, לפי הכתוב "כי פנו אלי עורף ולא פנים", ומול העורף הוא החלק הנמוך יותר בצואר ה"רואה את העורף".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה מחוץ למקום השחיטה.

בדיקת הסכין בדיקת חכם - בדף הקודם נאמר כי יש לבדוק את סכין השחיטה לפני השחיטה, ולראותה לתלמיד חכם כדי לחלוק לו כבוד. בדף זה מסבירים כי שוחט שלא הראה את סכינו לחכם, ואחרי שחיטתו נבדקה סכינו ונמצאה יפה וכשרה לשחיטה – מנדים אותו על שלא נהג כבוד בתלמיד חכם. אם הסכין נמצאה פגומה – מעבירים את השוחט מתפקידו ומכריזים כי הבשר ששחט הוא טריפה. בתלמוד מסופר כי רב אשי בדק סכין של שוחט שלא הראה את הסכין לחכם רבא בר חיננא, ולא חשש להחזירו לתפקידו, מפני שילדיו היו תלויים בו לפרנסתם, ומשום שסבר הוא עושה את השליחות של מי שביקש ממנו לעיין בדבר, בלי להיכנס לשיקולים של כבוד החכם. דין סכין פגומה – יש למרוח על סכין פגומה פרש (צואה) כדי שלא יבוא השוחט להשתמש בה או למכור אותה לגוי שעשוי למוכרה שוב לשוחט ישראל.

שחיטה בשיניים ובציפורניים – במשנה נאמר: "בכל שוחטין, חוץ ממגל קציר, והמגירה והשיניים והציפורן, מפני שהן חונקין". התלמוד מבחין בין שן אחת שעשויה להיות חלקה, למספר שיניים שאינן בגובה אחיד ויש ביניהן רווח. אבחנה אחרת היא בין ציפורן המחוברת לבשר שאין לשחוט בה, לציפורן תלושה שכשרה לשחוט בה. מגל קציר – במשנה נאמר: "השוחט במגל קציר בדרך הליכתה, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין, ואם החליקו שיניה הרי היא כסכין". התלמוד דן במחלוקת בית שמאי ובית הלל – יש האומרים כי לשון הדין "פוסלים ומכשירים" מלמדת שלא דנים על אכילת הבשר, והכל מסכימים שאסור לאכול משחיטה זו, ונחלקו רק האם להחשיבה כשחוטה או כנבילה המטמאה את הנוגע בה ואת הנושאה. אך אפשר לדחות ראיה זו, ולטעון כי אילו הייתה המחלוקת על טומאת נבילות צריך היה לנקוט את הלשון "מטמאין" ו"מטהרין" המתאימה יותר, ולא את הלשון "פוסלים" ו"מכשירים", וקשה אפוא להוכיח על מה מדובר במחלוקת.   

שחיטה מחוץ למקום השחיטה (הגרמה) - במשנה נאמר: "השוחט מתוך הטבעת, ושייר בה מלא החוט על פני כולה - שחיטתו כשרה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מלא חוט על פני רובה". הקנה עשוי מחוליות טבעתיות סחוסיות, שכל אחת מהן היא בהיקף של עיגול הפתוח בחלקו האחורי, וקצותיו מחוברות זו לזו בקרום של בשר. בין כל טבעת לטבעת יש רווח המלא גם הוא ברקמת שריר. בסוף הקנה יש מבנה אנטומי מורכב: הטבעת העליונה של קנה הנשימה, הגדולה בהיקפה משאר הטבעות והיקפה שלם, ולצידה כובע המכסה את קצה הקנה. מתחת לכובע יש שתי בליטות הדומות לחיטים ("חיטי"), המתחילות לצאת מתוך הטבעת הגדולה, ויש להן תפקיד כפול: להגן על מיתרי הקול המצויים בראש הקנה, ולשמש כמכסה לגרגרת בשעת האכילה, כדי שלא ייכנס האוכל לקנה. המשנה עוסקת במי ששוחט בהיקף הטבעת הגדולה, והתנאים נחלקו מתי יוצא מגבולות הקנה והדבר נחשב כהגרמה לכיוון הראש - לדעת תנא קמא יש צורך לחתוך מעט לפני סוף הטבעת, כך שיישאר רוחב של חוט בהיקף כל הטבעת, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה אפשר לחרוג מגבול זה, אם משאיר רוחב של חוט בהיקף רוב הטבעת. בתוספתא (חולין א, י) מובאת עמדה שלישית: "העיד רבי חנינא בן אנטיגונוס על מוגרמת שהיא כשרה". בסוגיה עצמה עולה כי היו מסורות שונות בבבל ובארץ ישראל מה ההלכה, ורב יוסף אומר על כך את הביטוי: "נהרא נהרא ופשטיה" [=נהר, נהר והילוכו], כלומר, שכל אחד הולך אחד מנהגו בדבר זה.

שחיטה בטבעת העליונה ובשאר הטבעות - דיון אחד של האמוראים הוא מה בדיוק משמעות דברי רבי יוסי ברבי יהודה, וכיצד יש לפסוק את ההלכה. אפשר להסביר שרבי יוסי ברבי יהודה הגדיר מקום לשחיטה בטבעת הגדולה העליונה בקנה, מאחר שהיא סגורה לגמרי ואין בה קרום סחוסי, ולכן די שישחט את רוב ההיקף שהוא גם רוב חלל הקנה. ואולם, נראה כי דבריו נאמרו על כל הטבעות, שאם משייר רוב – השחיטה כשרה, אף על פי שבטבעות הללו שחיטת רוב הטבעת אינה שחיטה של רוב חלל הקנה, מאחר שיש קרום סחוסי המחבר את קצות הטבעת זו לזו, והטבעת אינה עשויה בהיקף שלם. האמוראים רב ושמואל סוברים כי רבי יוסי ברבי יהודה אמר את דבריו על כל הטבעות, אך להלכה יש לפסוק הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה רק בטבעת הגדולה, ולהחמיר על שחיטה בטבעות האחרות. רבי זירא שעלה מבבל לארץ ישראל לא נהג כדעת רב ושמואל, והיה אוכל גם מבהמה הנחשבת "מוגרמת" (לא נשחטה במקומה הראוי) שנשחטה בשאר הטבעות. בתחילה רבי זירא ערער על עצם ההלכה של רב ושמואל, וסבור היה שרב יוסף לא דקדק באבחנה של רב ושמואל, אך רב יוסף טוען כי הוא מקפיד על הנוסח המדויק של דברי האמוראים, ואפילו אם יש לו ספק מי אמר את השמועה הוא שונה את כל הנוסחות הקיימות לפניו, ובעניין זה ברור לו כי רב ושמואל פסקו הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה בדבר אחד, ולא פסקו כמותו בדבר אחר. התלמוד מסביר שרבי זירא לא היה מחויב להחמיר כדברי רב ושמואל בגלל המנהג, מפני שחכמי בבל כפופים לארץ ישראל, ורבי זירא לא התכוון לחזור למקומו בבבל ורשאי היה לנהוג כמנהג המקום שבא אליו.

שחיטה בחוד הכובע, בשיפוי הכובע ובחיטים – האמוראים דנים גם על מנהגים של שחיטה שאינם כדעת המשנה. חוד הכובע – ריש לקיש הכשיר שחיטה בחוד הכובע הקרוב למקום הלוע, אך רבי יוחנן סבור היה שהתיר והגזים מדי, וקרא על כך את הביטוי "גיסא, גיסא" [=הרבה, הרבה]. חיטים – השחיטה בקצה הקנה עשויה להיעשות במקומות סמוכים זה לזה, ובשל כך לא ברור מה בדיוק משמעותם של הביטויים שחיטה ב"שיפוי הכובע", "שייר בחיטים", או "פגע בחיטים". כאשר שוחטים בקו ישר במקום שיפוי הכובע ולמטה, כלומר, בחלק המשתפל לכיוון הטבעת הגדולה מגובה הכובע המכסה את הקנה - פוגעים בחיטים. משמעות הביטוי "פגע בחיטים" אינה ברורה: ייתכן שהכוונה היא שפגע בהם וחתך בסמוך להם בקצה הטבעת הגדולה, אך לא נגע בהם, כלשון הכתוב "ויפגעו בו מלאכי אלקים" (בראשית לב, ב), אך ייתכן שיש לפרש כי השחיטה כשרה אפילו כאשר פגע ונגע בחיטים וחתך מקצת מהן, כמו בכתוב "ויפגע בו וימת" (מלכים א, ב, כה). רוב האמוראים משתמשים בלשון "שייר בחיטים", שמשמעותה היא שחתך והשאיר חלק מן החיטים שלא נחתך, אך יש הסבורים כי במקרה זה הבהמה טריפה, והם מכשירים רק מי שפגע בחיטים בלי לחותכם. בדף הבא מוסבר כי גם שחיטה ב"שיפוי הכובע" ולמטה בקו ישר משיירת את החיטים, ואף על פי שמסורת זו אינה מתאימה לדעת חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה במשנה, יש ללכת אחריה, כפסק ההלכה של רב נחמן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במצוות השחיטה בארץ ישראל, ובפגמים של סכין שחיטה.

במשנה נאמר: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה...(א,א)... הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין, חוץ ממגל קציר, והמגירה, והשינים, והציפורן, מפני שהן חונקין (א,ב)". האמוראים נחלקו כיצד לפרש את המשנה: לפי הצעה אחת בסוגיה, הביטוי "הכל שוחטים" במשנה הראשונה מתייחס לאנשים השוחטים את בעל החיים ("הכל" הוא הנושא), והביטוי "הכל שוחטים" במשנה השנייה כוונתו לדברים הנשחטים ("הכל" הוא המושא) ובכלל זה גם העוף. הביטוי "בכל שוחטים" מדבר על מכשירי השחיטה של השוחטים, והביטוי "לעולם שוחטים" מציין כי חובת השחיטה המשיכה מימי הכניסה לארץ. הסבר זה לביטוי "הכל שוחטים" סובל מחוסר עקביות ביחס לנושא המשנה – שוחטים או נשחטים, והאמורא רבה מציע כי הביטוי "הכל שוחטים" חוזר הן במשנה הראשונה והן במשנה השנייה על מנת ללמד שהן כותי והן ישראל מומר הריהם בכלל השוחטים. אגב זה הוא מסביר את הביטוי "לעולם שוחטין" בצורה פשוטה יותר, כזמן השחיטה ומקומה – "בין ביום, בין בלילה, בין בראש הגג בין בראש הספינה", והביטוי "בכל שוחטים" מתייחס לאפשרות לשחוט בדרכים מגוונות: צור, זכוכית או קרומית של קנה.

התלמוד דן על חובת השחיטה במדבר ובארץ-ישראל - בתורה נאמר "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך, ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר...כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך...אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו..." (דברים יב, כ-כב). התנאים נחלקו כיצד להבין את הכתובים: "רבי ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה...רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה". רבי ישמעאל סובר שבימי המדבר היתה חובה להקריב כל בשר תאוה שאדם רצה לאוכלו ולהקריבו כזבחי שלמים במשכן ורק אז לאכול את בשרו. הצבי והאיל הנזכרים בכתוב אינם קרבים על המזבח, ולכן מותר היה לאוכלם כבשר תאוה עוד במדבר. לאחר הכניסה לארץ התירו לאכול בשר תאוה בכל מקום, והיתר זה המשיך גם לאחר שגלו מארץ ישראל.  רבי עקיבא לעומת זאת סובר שבימי המדבר היה מותר לאכול בשר נחירה (בהמה שהרגו אותה בלי שחיטה), והחידוש בכתוב הוא שיש מצווה לשחוט משעת הכניסה לארץ. לפי שיטה זו בכל מקום שנזכרת שחיטה בתורה לפני הכניסה לארץ ישראל הכוונה היא לשחיטה של קודשים ("ושחט את בן הבקר" ויקרא א, ה) או שהנחירה נחשבת לעניין זה כשחיטה ("הצאן ובקר ישחט להם" במדבר יא, כב). אגב זה מעירים כי בשעה שנאסרה הנחירה בכניסה לארץ, מצוות כיסוי הדם חלה רק על שחיטה ולא על נחירה (לפי משנה חולין ו, ב). דיון אחר על דעת רבי עקיבא עולה בנוגע לאיברי בשר נחירה שהכניסו לארץ, והשאלה היא האם התירו אכילה של בשר נחירה כפי שהתירו לאכול מכתלי דחזירי שהיו בבתי הגויים בזמן כיבוש ארץ ישראל (לפי דברים ו, יא) או שיש איסור בדבר זה, ובעיה זו לא הוכרעה בתלמוד ("תיקו").

במשנה נאמר: " ובכל שוחטין, חוץ ממגל קציר, והמגירה (מסור), והשינים, והציפורן, מפני שהן חונקין". סוגי פגמים בסכין - בתוספתא (חולין א, ז) מפרטים על סוגי הפגמים: "סכין שיש בה פגימות הרבה – תידון כמגירה, ושאין בה אלא פגימה אחת, אוגרת – פסולה, מסוכסכת – כשירה". אוגרת היא סכין שהפגימה יוצרת זויות משני הצדדים (שני רוחות), וכאשר מוליך את הסכין, העוקץ האחד מחליש וחותך מעט את הסימן, והעוקץ שאחריו קורע את הסימן. בסכין מסוכסכת (המעכבת את השחיטה ונאבקת במהלך הסכין החופשי), הפגימה יוצרת זווית בולטת מצד אחד של הסכין, והעוקץ בבליטה מחליש את הסימן אך כאשר ממשיך לחתוך החוד של הסכין מסיים את החיתוך כראוי. לפי מסורת אחרת "מסוכסכת – פסולה" ומסבירים כי אם הוליך והביא את הסכין היא פוגעת פעמיים בעוקץ המחליש את הסימן בתחילה וקורעו בפעם השנייה, ולפיכך יש להוליך את הסכין בכיוון אחד ולא להביאה שוב אליו. מסקנת הדברים היא שיש להבחין בין שלושה סוגי פגמים: "אמר רבא: שלוש מדות בסכין: אוגרת - לא ישחוט, ואם שחט - שחיטתו פסולה; מסוכסכת - לא ישחוט בה לכתחלה, ואם שחט - שחיטתו כשרה. עולה ויורד בסכין (חוד גלי)- שוחט בה לכתחלה". על כך מוסיפה הסוגיה כי גם סכין שאינה חלקה לגמרי אבל אין בה פגימות ("דמיא לסאסאה"=דומה למלענים של שיבולים) - כשרה.

חובת בדיקת הסכין – התלמוד דן על המקור בתורה לבדיקת הסכין. בדיקת הסכין נועדה לבחון האם הסכין חלקה כדי שלא תנקב את הקנה והוושט ותהפוך את הבהמה לטריפה. לצד חובה זו נהגו להראות את הסכין לאדם חכם כדי לחלוק לו כבוד בבדיקתה, והסתמכו בעניין זה על הכתוב "ושחטתם בזה ואכלתם" (שמואל א, יד, לד), המספר על שאול המבקש לבדוק היטב את השחיטה של אנשי העם.  

דרך הבדיקה של הסכין – בארץ ישראל נהגו לבדוק את הסכין באור השמש ולבחון אם הצללית של חוד הסכין חלקה. בנהרדעא בבבל נהגו לבדוק על ידי העברת הסכין במים, ואם יש בה פגימה, יווצר גל בכיוון שונה באדוות המים. היו מן האמוראים שהעבירו את הסכין על ראש הלשון (בגלל רגישותה לבליטות), או החליקו חוט של שערה על החוד כדי למצוא אם השערה נתקעת בפגימה. אנשי סורא סבורים היו שמאחר שהסכין משמשת לשחיטת בשר יש לבדוק אותה גם על בשר וגם על הציפורן. ונחלקו על מסורות שונות אם חובה לבדוק את הסכין גם מן הצדדים של להב הסכין, או שהקנה והוושט מתרווחים מיד בשעת החיתוך ולכן אין חשיבות למידת החלקות של להב הסכין אלא רק של חוד הסכין.

פגם הסכין – בקודשים מוצאים שלושה נושאים שבהם הפגימה משמעותית להלכה: פגימת עצם בקורבן הפסח שאסור לשבור את עצמותיו, פגימת אוזן של בהמת בכור להחשיבו כבעל מום, ופגימת מום בקורבנות, ויש המוסיפים לרשימה את פגימת הסכין של שחיטת חולין. שיעור הפגם המשותף לכל הדברים הללו הוא שיעור הפגימה הפוסלת שימוש במזבח: "כדי פגימת המזבח"="כדי שתחגור (תתעכב) בה ציפורן", כלומר, זמן שבו מעביר את הציפורן על הסיד של המזבח, והציפורן מתעכבת בלי להחליק. וכאשר מדובר על שיעור הפגימה של אבני המזבח ולא של הסיד, השיעור הוא טפח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה בתלוש.

אמצעי השחיטה - במשנה נאמר: "השוחט במגל יד, בצור (סלע) ובקנה (ענף) – שחיטתו כשרה. הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין...".

התלמוד דן על שחיטה במוכני –מוכני היא מכונה שקבועה בה סכין בגלגל. לפי ברייתא אחת שחיטה במוכני כשרה, בעוד שבברייתא אחרת נאמר ששחיטה במוכני פסולה. התלמוד מציע שתי הצעות ליישוב הסתירה. לפי הצעה אחת, השחיטה כשרה כאשר משתמש בגלגל העשוי מכלי חרס שהאדם מניע באמצעות רגלו וכך השחיטה נעשית מכוחו, והשחיטה פסולה כאשר גלגל המכונה נע מכוח תנועה של מים. לפי הצעה אחרת גם מכונה אוטומטית, כמו סרן גלגל הפועל מכוח המים, כשרה לשחיטה בתנאי שהשחיטה עצמה נגרמה מן הכוח הראשון של מפעיל המכונה, ולא מכוח שני של סיבוב הגלגל מחמת המים. אבחנה דומה מוצאים בנוגע לאיסור רצח. אם אדם כופת את חבירו בלי שיוכל לברוח, ופותח מחסום של זרם מים עד שחבירו טובע ונחנק, אפשר לראות זאת כחיצים שאדם יורה הבאים מכוחו. אם זרם המים ממשיך מעצמו ומכוחו, הדבר נחשב כ"כוח שני", ולפי ההלכה המעשה הוא רק "גרמא"=גורם עקיף של המוות ופטור על הרצח.   

שחיטה בתלוש – התלמוד דן מהו המקור בתורה לחובה לשחוט בדבר תלוש. בתורה נאמר: "ויקח את המאכלת לשחוט" (בראשית כב, י), ואפשר כי כתוב זה מוכיח שיש לקחת את מה ששוחטים בו ולכן הוא חייב להיות תלוש ממקומו. יחד עם זאת סביר יותר שהכתוב משבח את זריזותו של אברהם שלקח את המאכלת בלי השתהות מיותרת, וההוכחה שהשחיטה היא בדבר תלוש מכתוב זה דומה לכתיבת ו"ו על בקעת עץ מחורצת ("ו"ו אאופתא"), כלומר, הוכחה שאינה בולטת וניכרת לעין.

דבר תלוש ולבסוף חיברו – האמורא רבא דן על דבר תלוש שחיברו לקרקע בעניינים שונים בהלכה: שחיטה - בתוספתא (חולין א, ז) נאמר: "במחובר לקרקע – שחיטתו כשרה; נעץ סכין בכותל ושחט בה – שחיטתו כשרה. היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה עומד מאליו ושחט בו – שחיטתו פסולה". רבא סבור כי למעשה התוספתא עוסקת בדברים המחוברים לקרקע בדרכים שונות: דבר המחובר לקרקע מעיקרו, כמו קנה העומד מאליו או צור היוצא מן הכותל (זיז סלע במערה) – פסולים לשחיטה, ואילו דבר תלוש כמו סכין שאינו מתכוון לעשותה כמו הכותל ולבטל אותה לכותל, כשר לשחיטה אפילו בעת שהוא מחובר לכותל, אך אין לכך הוכחה מוחלטת. עבודת כוכבים – בתורה נאמר: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב), ומכאן שאלילי עבודה זרה מצויים על ההרים, אך ההרים עצמם אינם הופכים לעבודה זרה, וכיוצא בזה כל דבר המחובר לקרקע אינו נעשה עבודה זרה. יחד עם זאת, אם תלש ואחר כך חיבר – הדבר אסור כעבודה זרה, ולכן "המשתחוה לבית שלו – אסרו", שהרי אבני הבית נתלשו ממקומם, ורק אחר כך חיברם שוב. הכשר זרעים – במשנה במסכת מכשירים (ד, ג) נאמר: "הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח - הרי זה בכי יותן, בשביל שלא ילקה הכותל - אינו בכי יותן". המים שנפלו על הקערה מכשירים אוכלים לקבלת טומאה מפני שהאדם רוצה במים הללו ("וכי יותן מים על זרע...טמא הוא לכם" ויקרא יא, לח). הכותל בהקשר של הדיון שלנו נחשב לתלוש ולבסוף חיברו, והאמוראים נחלקו מדוע חסר הדין של מי שכפה קערה כדי להדיח את הכותל. לפי רבי אלעזר משנה מצרפת שתי שיטות שונות, ולכן קשה להסיק לגבי מקרה זה. רב פפא סובר שהמקרה האמור תלוי בשאלה אם מדובר בכותל מערה (הנחשב כמחובר מעיקרו) שאין האדם רוצה במיוחד שהמים ירדו עליו, או בכותל בניין שאדם רוצה שהמים ישטפו את הקיר וינקו אותו.

סכין למעלה או למטה - בתוספתא (חולין א, ז) נאמר: "בכל שוחטין: בין בתלוש בין במחובר, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למטה, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה". האמוראים סבורים שכאשר הסכין נמצאת למטה והצוואר של הבהמה למעלה, חוששים שמשקל הבהמה יפעיל לחץ על הסכין, ובמקום שחיטה בחיתוך הסימנים הסכין תקרע את הסימנים והשחיטה תהא פסולה כ"דריסה". לפיכך יש המסבירים כי ההלכה בתוספתא מתפצלת לשני מצבים: בסכין תלוש רשאי להעמיד את הסכין למטה מפני שהשוחט מפעיל את הלחץ לפי מיומנות השליטה שלו בסכין. לעומת זאת אם הסכין מחובר לקרקע רשאי לשחוט רק כשהסכין למעלה, ולא מפעיל לחץ על צואר הבהמה. יש הסוברים כי ההבדל אינה בין סכין תלוש למחובר אלא במשקל של בעל החיים ששוחט, ואם שוחט עוף שמשקלו קל ואינו מכביד על הסכין, רשאי לשחוט בין כשהסכין למעלה ובין כשהיא למטה.   

קרומית של קנה -  בתוספתא (שם, ה) נאמר: "בכל שוחטים, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה". התוספתא מדברת על קליפה חדה של קנה-אגם המשמשת לחיתוך לאחר שהתייבשה והתקשתה לגמרי ("סימונא דאגמא"). לא כל קנה טוב לשחיטה, כפי שמלמדת הברייתא:  "חמישה דברים נאמרו בקרומית של קנה: אין שוחטין בה, ואין מלין בה, ואין מחתכין בה בשר, ואין מחצצין בה שינים ואין מקנחים בה". קרומית של קנה העשויה מסיבים עלולה להותיר חתיכות קטנות שינעצו במה שהיא חותכת, ולכן "אין שוחטים בה" – שהרי סיבים ינעצו בקנה ובוושט ויבואו לפגום את השחיטה;  "אין מלים בה" – כדי שלא יסכן את הילד, " אין מחתכים בה בשר" – אלא אם מדובר על קרבי דגים שקופים שרואים קיסמים שננעצו בו, או על עוף רך שקל לחותכו, "ואין מקנחים בה" – לא רק שאין מנקים בה את פי הטבעת לאחר עשיית צרכים, אלא אין משתמשים בה לשום מכה מדממת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה ובישול בשבת, ובכלי השחיטה.

במשנה נאמר: "השוחט בשבת וביום הכיפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו – שחיטתו כשרה". בדף הקודם הובאה דרשה של האמורא רבשיש לאסור את אכילת הבהמה באותו היום למרות שהשחיטה כשרה, והאמוראים נטו לחשוב כי האיסור לאכול באותו יום נסמך על שיטת רבי יהודה. והסוגיה דנה אם מדובר על שיטת רבי יהודה בהכנה מחול לשבת, בעניין שברי כלים, בעניין מוקצה מחמת איסור או בעניין אוכל שהתבשל בשבת.

המבשל בשבת – התנאים נחלקו בדבר: "המבשל בשבת, בשוגג – יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים". כל אחד מהתנאים מוסיף על דברי חברו: רבי מאיר סובר שהשאלה הקובעת היא האם שחט בשוגג או במזיד. רבי יהודה סובר שיש להוסיף גם את ממד הזמן – האם אסור במוצאי שבת או עולמית. ורבי יוחנן הסנדלר מוסיף עוד הבחנה בין המבשל לבין אנשים אחרים האוכלים את המאכל שהתבשל.

שחיטה מול בישול – המשנה עוסקת בבהמה שנשחטה בשבת, מחלוקת התנאים בברייתא עוסקת באוכל שהתבשל בשבת, ודברי האמורא רב מקשרים בין שני הנושאים הללו בקביעה כי יש איסור אכילה גם של בהמה שנשחטה בשבת. התלמוד דן כיצד לבאר את המשנה ביחס לעמדות השונות שבברייתא. מצד אחד, הביטוי "מתחייב בנפשו" (עונש על מזיד=סקילה בשבת, וכרת ביום הכיפורים) מלמד כי המשנה עוסקת במזיד, כדעת רבי מאיר המבחין בין המבשל בשבת בשוגג למבשל בשבת במזיד. ואולם, האזכור של יום הכיפורים במשנה מלמד שאין משמעות לאבחנה בין שוגג לבין מזיד לעניין אכילה, שהרי יום הכיפורים אסור באכילה בכל מקרה. גם האבחנה של רבי יוחנן הסנדלר בין אוכל לו ואוכל לאחרים אינה מופיעה במשנה וכפי הנראה אין לה משמעות כאן. מסקנת הסוגיה היא שהמשנה היא כדעת רבי יהודה שאפילו בשוגג השחיטה כשרה והאכילה אסורה בו ביום ומותרת רק למוצאי שבת. ולפי זה הביטוי "אף על פי שמתחייב בנפשו" בא להדגיש שלמרות שהשחיטה במזיד היא עבירה חמורה שמתחייב עליה בנפשו, אם שחט בשוגג – השחיטה כשרה.

המבשל בשבתרב פסק לתלמידיו כרבי מאיר, והבחין בין אוכל שהתבשל בשוגג ואוכל שהתבשל במזיד. לעומת זאת, כאשר היה דורש לציבור היה חושש שעמי הארץ יבשלו במזיד ויאמרו שהם שוגגים, ולכן פסק לציבור כדעת רבי יהודה, שהאכילה אסורה עד מוצאי שבת כאשר מבשל בשוגג. השוחט בשבת - רבשמע פעם תנא שהיה שונה: "השוחט בשבת, בשוגג – יאכל ובמזיד – לא יאכל" ושיתק את דבריו. התנא חשב שיש לאמץ את דברי רבי מאיר בעניין מבשל בשבת גם לשחיטה בשבת. אך רב הסביר לו שדברי רבי מאיר נאמרו על המבשל בשוגג, מפני שהאוכל ראוי לכוס (כסיסה ולעיסה) ואיננו נחשב למוקצה, אך הבהמה שנשחטה בשבת – איננה ראויה לכוס לפני השחיטה, ואף רבי מאיר סבור שהיא בגדר מוקצה. השוחט בשבת והמבשל בשבת לחולה – האמורא רב מבחין גם בין שחיטה לבין בישול שנעשו לצורך רפואתו של חולה: "השוחט לחולה בשבת – אסור לבריא בשבת, והמבשל לחולה בשבת – מותר לבריא". הנימוק של רב מבוסס גם כאן על דיני מוקצה: בהמה לפני שבת לא ראויה לכוס ולכן נחשבת למוקצה, ואילו אוכל לא מבושל ראוי לכוס ואינו נחשב כמוקצה. נימוק זה עשוי להתהפך במקרים אחרים: אם היה אדם חולה מבעוד יום - הבהמה שנשחטה אינה מוקצה מפני שעמדה לשחיטה כבר בכניסת השבת, אך אם קצץ דלעת עבור הבישול בשבת, דלעת זו מוקצה מחמת האיסור לקוצצה. ההלכה בעניין זה מכניסה שיקולים חדשים: "השוחט לחולה בשבת – מותר לבריא באומצא (בשר חי) והמבשל לחולה בשבת – אסור לבריא". הסוגיה מסבירה כי השחיטה נעשית כרגיל על דעת החולה ומיועדת עבורו, וחייבים לשחוט עבורו בהמה שלמה אפילו אם יאכל ממנה בפועל רק כזית אחד ("אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה") ולכן מותר גם לבריא לאכול מהשחיטה. לעומת זאת, על המבשל בשבת לחולה גזרו גזירה שאסור יהיה לבריא לאכול מן התבשיל, כדי שלא יוסיף לתבשיל בשביל האדם הבריא. אגב הדברים מעירים על דברי המשנה: "השוחט בשבת...שחיטתו כשרה". אפשר שהמשנה עוסקת גם כן בשחיטה בהיתר לחולה, אלא שלדעת רבי יהודה מדובר על מי שהיה לו חולה והבריא, ולכן השחיטה כשרה אך אסורה באכילה לבריא (כדעת רב, ראו למעלה), ולדעת רבי מאיר אפשר להעמיד את המשנה על מי שהיה לו חולה מבעוד יום, ולכן ייעד את הבהמה לשחיטה זו.

כלי השחיטה - במשנה נאמר: "השוחט במגל-יד, בצור ובקנה - שחיטתו כשרה. הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין, חוץ ממגל-קציר, והמגירה, והשיניים והציפורן, מפני שהם חונקין". התלמוד דן בדברי המשנה לאור התוספתא (א, ה): "בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה...בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה". מן המשנה עולה כי השחיטה במכשירי חיתוך שונים – כשרה רק בדיעבד, ואילו בתוספתא נראה כי מכשירים אלו כשרים אף לכתחילה. התלמוד מסביר כי יש להתחשב כאן בעוד שיקולים: האם המכשיר תלוש או מחובר לקרקע, והאם הדבר מחובר לקרקע מעיקרו או דבר תלוש שחיברו לקרקע, ויש בדבר מחלוקת תנאים בברייתא: "השוחט במחובר לקרקע – רבי פוסל, ורבי חייא מכשיר". התלמוד מסביר שלדעת רבי חייא כל המכשירים הללו כשרים אף לכתחילה אפילו כשהם מחוברים, ורבי פוסל שחיטה בדבר המחובר לקרקע מעיקרו, ומתיר בדיעבד שחיטה בדבר תלוש שחיברו לקרקע. ראיה להבדל זה בין מחובר מעיקרו לדבר תלוש שחיברו מוצאים בהמשך התוספתא (חולין א, ז): "השוחט במוכני (מכונה) - שחיטתו כשרה, במחובר לקרקע - שחיטתו כשרה, נעץ סכין בכותל ושחט בה - שחיטתו כשרה. היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליו ושחט בו - שחיטתו פסולה". סכין בכותל היא דבר תלוש שחיברו והשחיטה כשרה בדיעבד. וצור היוצא מן הכותל הוא מחובר מעיקרו, והשחיטה פסולה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשוחט בשבת.

במשנה נאמר: "השוחט בשבת וביום הכיפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו - שחיטתו כשרה". השחיטה היא מלאכה אסורה בשבת וביום הכיפורים. השוחט בשבת חייב חטאת בשוגג, וסקילה במזיד, והשוחט ביום הכיפורים חייב חטאת בשוגג, וכרת במזיד, ובשל כך השוחט מוגדר כ"מתחייב בנפשו", ולמרות שהוא חייב בעונש על השחיטה – השחיטה עצמה נחשבת כשרה. בתלמוד מוסבר כי דרשו משמו של רב כי השחיטה כשרה אך אסור לאכול מן הבהמה שנשחטה בו ביום, ומסופר כי בני החבורה שעסקו בדבר נטו לחשוב שהדרשה נסמכת בעיקרה על שיטת רבי יהודה. הסוגיה עוסקת במקור הדברים בשיטת רבי יהודה, ובסוגיה עולות ארבע הצעות שונות של האמוראים:

הכנה של אוכל – רבי אבאסובר שאסור לאכול את הבהמה שנשחטה בשבת על יסוד דעת רבי יהודה במשנה במסכת שבת (כד, ד): "מחתכין את הדילועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים. רבי יהודהאומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן". הנבילה צריכה להיות מוכנה מערב שבת כדי שאפשר יהיה להאכילה לכלבים, וכך גם כאן הבהמה צריכה להיות מוכנה לאכילה. אביי דוחה את ההוכחה, ומסביר שנבילה המתה בשבת לא הייתה מוכנה קודם לכן למאכל כלבים, בעוד שסתם בהמה מוכנה בשחיטה לאכילת אדם, וזו הסיבה לפיה רבי יהודה מתיר לשחוט בהמה ביום טוב. אביי ממשיך ומסביר כי יש לדחות הצעה נוספת לפיה רבי יהודה סובר שלאחר השחיטה מתברר שהבהמה עומדת לאכילה ואז יש לראותה כמוכנה למאכל, מפני שרבי יהודה לא מקבל את הרעיון של "יש ברירה", ולטעמו דברים אינם מתבררים למפרע, וצריך שיהיו נעשים בדרך מוחלטת (לפי משנה דמאי ז, ד; תוספתא דמאי ח, ז; ,תוספתא עירובין ג, א).

שברי כלים – רב יוסף סובר שאסור לאכול את הבהמה שנשחטה בשבת על יסוד דברי רבי יהודה במשנה במסכת שבת (יז, ה):  "כל הכלים הניטלין בשבת - שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה: שברי עריבה (גיגית) - לכסות בהן פי חבית, שברי זכוכית - לכסות בהן פי הפך. רבי יהודה אומר: ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן: שברי עריבה - לצוק לתוכן מקפה, שברי זכוכית - לצוק לתוכן שמן". לדעת רבי יהודה הכלים צריכים לשמש ל"מעין מלאכתן" ואין די שישמשו למלאכה אחרת אם לא הכינם לכך מערב שבת. אביי דוחה את ההוכחה מפני שיש הבדל בין הנידון לראיה: "שבר כלי" אסור מפני שהוא נולד כביכול בשבת מכלי שלם. לעומת זאת, בהמה המיועדת לאכילה אינה אסורה כאשר נשחטה, והיא דומה בעניין זה למשקים שזבו מפירות, שלדעת רבי יהודה אין לראותם כנולד ולאוסרם, אלא להחשיבם לאוכל הנפרד ממקומו ומותרים באכילה (לפי משנה שבת כב, א, וכדעת רב).    

טלטול נר ישן ונר שדלק בשבת רב ששת בריה דרב אידיסובר שאסור לאכול בהמה שנשחטה בשבת על יסוד דברי רבי יהודה בתוספתא (שבת ד, ט): "מטלטלים נר חדש אבל לא ישן, דברי רבי יהודה". נר ישן שהשמן נטף עליו נחשב כמוקצה מחמת מיאוס ואסור בטלטול. בברייתא מוסיפים שרבי יהודה אוסר גם נר שהיה דלוק: "רבי יהודה אומר: כל נרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת". אסור לטלטל נר של מתכת האסור בהדלקה או בכיבוי בשבת, ומוקצה זה נקרא "מוקצה מחמת איסור", וכיוצא בזה, גם שחיטת בהמה אסורה בשבת, ויש להחשיבה כמוקצה מחמת איסור. גם ההוכחה משם אינה שלימה, שכן האדם המדליק את הנר דוחה בהדלקת הנר במו ידיו את אפשרות השימוש בנר בשבת, בעוד שבהמה שלא נשחטה לא נדחתה בידי האדם.

שחיטה בשבת כבישול בשבת – רב אשי מציע לקשר את ההלכה על איסור אכילה לדברי רבי יהודה לברייתא: "המבשל בשבת בשוגג – יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בשוגג – יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים". רבי יהודה סובר שאין אוכלים מאוכל שהתבשל בשבת אלא במוצאי שבת, בדומה לדברי רב הסובר כי בהמה שנשחטה בשבת שאסור לאוכלה בשבת. ובדף הבא דנים במשמעותה של השוואה זו, והאם אפשר לבססה ולהוכיחה, או שיש הבדל עקרוני בין שחיטה לבישול.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במחשבה ומעשה של ילד קטן, בשחיטת נוכרי ובשחיטה בלילה.

מחשבה ומעשה של ילד קטן - במשנה נאמר: "הכל שוחטין...חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן". בעקבות המשנה דנים על מעמדן ההלכתי של מחשבה, מעשה והיחס בין המחשבה לבין המעשה של ילד קטן. דוגמה ליחס בין מחשבה למעשה או בלשון הסוגיה "מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו" היא כאשר ילד מוליך קורבן-עולה העומד בדרום העזרה ושוחטו בצפון העזרה, אך אין יודעים אם התכוון לשחוט בצפון כהלכה, או שעשה זאת מפני שלא מצא מקום לשחוט בדרום.  

האמוראים דנים על שאלה של רבי יוחנן בנושאים הללו, אך הסוגיה מסבירה כי חלק מהבעיות הללו מקבלות פתרון מפורש בכמה מקומות במשנה, ואין צורך בשאלה מיוחדת עבורן. במשנה במסכת כלים (יז, טז) נאמר: "האלון, והרימון, והאגוז שחקקום תינוקות למוד (למדוד) בהן עפר, או שהתקינום לכף מאזנים - טמאין מפני שיש להן מעשה, ואין להן מחשבה", ומכאן שהמחשבה להשתמש בקליפה ככלי אינה מחשיבה אותו ככלי המקבל טומאה, ורק המעשה מועיל להחשיב את הקליפה לכלי. בדומה לכך, היחס בין מחשבה למעשה – אם מחשבתו של הקטן ניכרת מתוך מעשיו – עולה מתוך דברי המשנה במסכת מכשירין (ו, א): "המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה (חרקים) וירד עליהם טל - אינן בכי יותן, ואם נתכוין לכך - הרי הן בכי יותן. העלום חרש שוטה וקטן, אף על פי שנתכוונו לכך - אינן בכי יותן, מפני שיש להן מעשה ואין להן מחשבה". על משנה זו מעיר רבי יוחנן, שאם הקטן העלה את הפירות לגג, והפך את הפירות מצד לצד, מחשבתו מכשירה את הפירות כאשר יורד עליהם טל, ומכאן שמחשבתו של הקטן ניכרת מתוך מעשיו. המסקנה היא ששאלתו המקורית של רבי יוחנן לא נגעה לעצם ההלכה, אלא לתוקף ההלכתי של מחשבת הקטן ומעשה הקטן – האם מדובר בדין תורה או בדברי חכמים. והתשובה של רבי יוחנן היא שיש דירוג יחסי של המחשבה, המחשבה הניכרת מן המעשה והמעשה עצמו: ההלכה "יש להן מעשה" היא דין תורה, ההלכה "אין להן מחשבה" היא שאפילו מדברי חכמים אין להם מחשבה, והאפשרות להסיק על "מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו" הוא לא דין תורה אלא דברי חכמים. מחשבה של אדם בוגר- אגב הדברים מעירים כי בעית מעמדה של המחשבה בקודשים עולה גם ביחס לאנשים גדולים. ההלכה היא ש"המתעסק בקודשים – פסול", כלומר, מי שאינו שוחט לשם הקורבנות ואינו שוחט מתוך כוונה ומתוך מודעות – פוסל את הקורבן, לפי הכתוב "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה) המלמד שהשחיטה צריכה להיות לשם בן הבקר, והכתוב "לרצונכם תזבחוהו" (ויקרא יט, ה) המלמד כי האדם צריך לדעת מה מעשיו, ולא לעשותם כמי שמתעסק בהם לאחר יד.   

שחיטת נוכרי - במשנה נאמר: "שחיטת נוכרי – נבלה ומטמאה במשא". שחיטתו של הגוי אינה נחשבת כשחיטה כשרה, ומעמדה הוא כשל נבלה, בהמה שמתה ללא שחיטה. יחד עם זאת, אין איסור הנאה בנבילה, ומותר למוכרה לגוי או להשליכה כמאכל לכלבים, בניגוד לדעת רבי אליעזר במשנה (חולין ב, ז): "השוחט לנוכרי...רבי אליעזר פוסל...שמחשבת הנוכרי לעבודה זרה", ואם המשנה היתה סבורה כרבי אליעזר הבהמה הייתה אסורה גם בהנאה כעבודה זרה. שחיטת נוכרי ושחיטת מין ישראל – התלמוד מבחין בין שחיטת נוכרי (גוי) האסורה, לבין שחיטה של ישראל מין שיש להניח כי נעשתה לשם עבודה זרה, כדברי הברייתא: "שחיטת מין לעבודה זרה, פיתו - פת כותי, יינו - יין נסך, ספריו - ספרי קוסמין, פירותיו – טבלין, ויש אומרים: אף בניו ממזרים". ההנחה היא שעובד עבודה זרה איננו מין מפני שרוב עובדי עבודה זרה אינם מינים, והנוכרים שבחוצה לארץ אינם מאמינים בעבודה זרה אלא שומרים על מנהג אבותיהם בעבודה זרה אך אינם מאמינים בה בלבבם. אין מינים בעובדי כוכבים - התלמוד דן על הרעיון שרוב עובדי עבודה זרה אינם מינים המאמינים בלב שלם בעבודה זרה ("אין מינים בעבודת כוכבים"), אלא רק נחשבים למי שממשיכים את מסורת אבותיהם. מבחינת ההלכה לקביעה זו אין משמעות בענייני שחיטה או בהצלה מסכנה, מפני שבעניינים הללו דין עובד עבודה זרה כדין ישראל מין שאין אוכלים משחיטתו ואין מצילים אותו מסכנה. משמעותה של הקביעה היא לעניין קבלת קורבן, שם מחמירים על ישראל רשע יותר מאשר על גוי רשע, ולכן הראשון אינו מקריב, והשני רשאי להקריב. הבדל זה נסמך על התורה. מצד אחד נאמר: "איש איש מבית ישראל אשר יקריב קורבנו" (ויקרא כב, יח), ומכאן שמקבלים קורבנות של נוכרים שעבדו עבודה זרה, ואולם, מצד שני, על קורבנות של ישראל נאמר: "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א, ב), ומכאן שישראל-מין, שאיננו נחשב חלק "מכם" - אינו מקריב קורבן.  

טומאת משא של נבילה וטומאת תקרובת עבודת כוכבים – בתורה נאמר: "וכי ימות מן הבהמה...והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, מ-מא). התלמוד מסביר כי אין צורך לחזור על ההלכה המפורשת בתורה במשנה, והיא נשנתה כדי ללמד על תקרובת עובד כוכבים. לפי הסבר אחד של רבא דין המשנה עוסק בבהמה שנשחטה ביד גוי, אך תקרובת עובד כוכבים מטמאת טומאת-משא וגם טומאת-אוהל, כשיטת רבי יהודה בן בתירא בברייתא: "רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שהיא מטמא באוהל, שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", וכשם שמת מטמא טומאת אוהל כך גם תקרובת עבודת כוכבים מטמאת באוהל. ולפי הסבר אחר של רבא המשנה באה ללמד כי מלבד הבהמה של שחיטת גוי יש עוד דבר המטמא טומאת משא ולא טומאת אוהל - תקרובת עבודת כוכבים".   

שחיטה בלי ראיה – במשנה נאמר: "השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט - שחיטתו כשרה". בתוספתא חולין (א, ד) נאמר: "לעולם שוחטים, בין ביום ובין בלילה, בין בראש הגג בין בראש הספינה". התלמוד מסביר כי בתוספתא מדובר על שחיטה בלילה לכתחילה כאשר מדליק אבוקה המאירה כנגדו ורואה את השחיטה, ואילו במשנה מדובר על שוחט בלילה הדומה לעוור השוחט – שאינו רואה את מה שהוא עושה, ולכן שחיטתו כשרה רק בדיעבד. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ברוב וחזקה לשחיטה.

בדפים הקודמים דנו על חזקה ורוב בנושאים רבים בהלכה, ובסוגיה בדף זה התלמוד דן באופן ספציפי יותר על חזקה ורוב בדיני שחיטה.

השגחה על השוחט - התלמוד מבחין בין שלושה סוגי שוחטים: מי שיודעים כי למד הלכות שחיטה – מותר לאכול משחיטתו אפילו כאשר אין מי שרואה את השחיטה. אם אין יודעים אם השוחט מומחה ויודע הלכות שחיטה - מותר לתת לו לשחוט לכתחילה ולאכול משחיטתו, מפני שרוב המצויים לשחוט הם מומחים לשחיטה. אם יודעים שהשוחט אינו יודע הלכות שחיטה – חייב לראות את השחיטה מתחילתה ועד סופה, ואין די שיראה את השחיטה של הסימן הראשון מפני שאולי הזדמן לאותו שוחט שישחט כראוי את הסימן הראשון, ובסימן השני שהה או דרס.

שליחות בשחיטה ובתרומה – בעיה קרובה היא כאשר אדם מצווה על שליח לשחוט בהמה, ואחר כך מוצא שהבהמה אכן נשחטה אבל אינו יודע אם נשחטה בידי השליח או בידי שוחט אחר. במקרה זה ההנחה היא ש"חזקתו שחוט" והבהמה אכן נשחטה כראוי. התלמוד מסביר שהלכה זו אינה קשורה לעקרון כללי ששליח עושה את שליחותו, שכן בדיני תרומה מוצאים הלכה הפוכה: "האומר לשלוחו 'צא ותרום', והלך ומצאו תרום...- אין חזקתו תרום". ההבדל, אם כן, בין שחיטה לבין תרומה אינו בתפקוד השליח אלא בהלכה הנוגעת לשחיטה אל מול ההלכה הנוגעת לתרומה. בשחיטה ההשערה היסודית היא שרוב השוחטים המצויים אצל השחיטה מומחים לשחיטה, ואפילו אם השליח לא עשה את שליחותו ואדם אחר שחט במקומו "חזקתו שחוט" ויש להניח שאדם זה יודע את הלכות השחיטה והשחיטה נעשתה כהלכה. לעומת זאת, בדיני תרומה, התרומה צריכה להיתרם מדעתו של בעל התבואה או הפירות, ואם אדם תרם שלא מדעתו של הבעלים – תרומתו אינה תרומה, ולכן שליח שתרם "אין חזקתו תרום".

בהמה שחוטה שנמצאה באשפה - לאור הכלל "רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן", התלמוד דן במחלוקת תנאים בתוספתא (חולין ב, ה): "הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים – רבי יהודה אוסר, רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. אמר רבי: נראים דברים של רבי יהודה שמצאן באשפה, ודברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי – שמצאן בבית". לפי הצעה אחת בסוגיה מחלוקת התנאים היא האם רוב המצויים אצל השחיטה הם מומחים בשחיטה, אך לפי הצעה אחרת המחלוקת היא לא על טיבו של השוחט אלא יש לבחון את המקום בו נמצאת הבהמה השחוטה, שלדעת רבי יהודה אדם עשוי להטיל את הנבלה באשפה שבבית ולכן מדובר על בהמה אסורה באכילה, ולדעת רבי חנינא אדם אינו מטיל את הנבלה באשפה שבבית אלא רק באשפה שבחוץ. לפי זה דברי רבי יהודה הנשיא באים לבאר את נושא המחלוקת: שני הצדדים מסכימים זה עם זה כי בהמה המצויה באשפה אסורה, ומסכימים כי בהמה שחוטה המצויה בבית מותרת, ונחלקו רק על בהמה המצויה באשפה שבבית.  

שחיטת חרש שוטה וקטן - במשנה נאמר: "הכל שוחטים ושחיטתם כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתם. וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן - שחיטתן כשרה". שחיטת חרש שוטה וקטן פסולה. לשון המשנה היא בלשון "שמא יקלקלו" בעתיד למרות שלשון עבר מתאימה יותר כאן: "שמא קלקלו", ומכאן למדו שאין מוסרים להם בהמת חולין לשוחטה לכתחילה. כוונה בשחיטה –ההלכה "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן – שחיטתן כשרה" מתייחס גם לחרש, שוטה וקטן שאין בהם דעת, ומכאן לומדים ש"אין צריכים כוונה בשחיטה", ודי בכך שהמעשה עצמו נעשה כראוי אפילו אם הכוונה לא הייתה לשם שחיטה. למעשה שאלת הכוונה בשחיטה שנויה במחלוקת תנאים: "זרק סכין לנועצה בכותל, והלכה ושחטה כדרכה, רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלים", ורבי אושעיא פוסק בעניין זה כרבי נתן, שאין צריכים כוונה בשחיטה, ואם הסכין הלכה כדרכה ושחטה, ואחר כך ניתזה מהקיר ושוב שחטה – השחיטה כשרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהכרעה לפי הרוב.

רוב שישנו לפנינו – התלמוד דן במקור בתורה להכרעה לפי רוב. בתורה נאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב) ומכאן שבית דין מכריע לפי החלטת רוב הדיינים. רוב זה נקרא בתלמוד "רובא דאיתא קמן" [=רוב שישנו לפנינו] מפני שרוב הדיינים הם חלק מקבוצה אחת שכל חבריה מצויים לפנינו, והרוב קובע את מעמדה של הקבוצה כולה. דוגמה אחרת לכך היא תשע חנויות בעיר המוכרות בשר כשר ואחת המוכרת בשר טריפה, ואם נמצא בשר ברחוב ולא ברור מהיכן בא, יש לשער שבא מאחת החנויות הכשרות.

רוב שאיננו לפנינו - התלמוד דן על המקור בתורה לרוב של קבוצה שאיבריה אינם מסוימים: "רובא דליתא קמן" [=רוב שאינו לפנינו], רוב של קבוצה משתנה. דוגמה לכך היא מהתפתחות של ילד קטן וילדה קטנה לעניין ייבום. ההנחה היא שילד קטן רשאי לייבם ילדה קטנה ואין חוששים שהוא ימצא סריס או שהיא תימצא איילונית, מפני שרוב הקטנים מגיעים לבגרות מינית. במקרה זה הרוב הוא השערה סטטיסטית של בריאות הציבור, על סמך קבוצה שאיבריה משתנים, שהרי כל ילד קטן עתיד להתבגר, והשאלה היא אם הוא יהיה חלק מקבוצת הבוגרים שהתפתחותם המינית תקינה או מקבוצת הבוגרים שהתפתחותם אינה תקינה, וגם במקרה זה יש לברר אם הולכים אחרי הרוב.

הסוגיה מציעה עשר הוכחות שונות של האמוראים למקור בתורה להליכה אחר רוב שאינו לפנינו. שלוש הוכחות הן מדיני קודשים: עולה – רבי אלעזרלומד מהכתוב "ונתח אותה לנתחיה" (ויקרא א, ו), שמנתחים את העולה לנתחים, אך אסור לנתח את הנתחים עצמם לנתחים יותר קטנים, ולכן אי אפשר לבדוק אם היה נקב בקרום המוח שהפך את הבהמה לטריפה, ויש להסתמך על כך שרוב הבהמות הן כשרות. התלמוד דוחה הוכחה זו מפני שאפשר לבדוק את המוח בלי לנתח את הראש לנתחים, על ידי שמשאיר את המוח מחובר למקומו ("לייף") ועושה את הבדיקה בלי ניתוח שלם של הבהמה, ובלי צורך להסתמך על השערה של רוב.  שבירת עצם בפסח – מר בריה דרבינא לומד מהכתוב בקורבן פסח: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו), גם כאן אסור לשבור את עצם הגולגולת ולבדוק את קרום המוח, ויש להסתמך על רוב הבהמות הכשרות. התלמוד דוחה הוכחה זו מפני שגם במקרה זה אפשר לבדוק את קרום המוח בלי לשבור את עצם הגולגולת של קורבן הפסח, על ידי שריפת גחלת על גבי הגולגולת עד לחשיפת קרום המוח בדרך המאפשרת בדיקה, ובלי שיש בדבר איסור של שבירת עצם (לפי ההלכה בתוספתא פסחים ו, ז). אליה – רב נחמן בר יצחק לומד מהכתוב "חלבו האליה תמימה לעומת העצה יסירנה" (ויקרא ג, ט). כתוב זה מלמד כי יש מצווה להקריב את השומן שבזנב הבהמה בשלמותו, ולהוציא אותו ממקום הכליות ("העצה"). בגלל המגבלות הללו אי אפשר לבדוק את חוט השדרה שבאזור האליה, ואי אפשר לבחון אם נפסק חוט השדרה ונטרפה הבהמה, ויש להסתמך על הרוב. גם הוכחה זו נדחית, מאחר שאפשר לפתוח את הבהמה ולבדוקה, בלי לחתוך אותה לגמרי אלא להשאירה מחוברת בחלקה, וגם אז היא עדיין נחשבת לשלמה ("תמימה").

התלמוד דן בשלוש הוכחות שאין להן הפרכה מקורבנות שדרך עשייתם שונה מהרגיל: עגלה ערופה – רב ששת בריה דרב אידי לומד מהכתוב בעגלה ערופה: "ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה" (דברים כא, ו), שיש לערוף את העגלה כשהיא בשלמותה, ואין לחשוש שהיא טריפה, אלא להסתמך על רוב הבהמות. למרות שעורפים את ראש העגלה, יש להקפיד על דיני טריפה לפי הכתוב "כפר לעמך ישראל" (שם, ח) המלמד כי יש בה כפרה כמו בשאר הקודשים. פרה אדומה – רבה בר רב שילאמוכיח מהכתוב בפרה אדומה: "ושחט...ושרף..." (במדבר יט, ג-ה), וכשם ששחיטתה נעשית כשהיא בשלמותה כך גם השריפה נעשית כשהיא בשלמותה, ואין חוששים שהיא טריפה (ולא שלימה) מפני שהולכים אחר רוב הבהמות. למרות שפרה אדומה נשרפת יש להקפיד בה על דיני טריפה, מפני שהכתוב מכנה אותה "חטאת היא" (שם, ט) כקודשים. שעיר המשתלח – רב אחא בר יעקב לומד מהכתוב בשעיר המשתלח: ולקח את שני השעירים" (ויקרא טז, ז). כתוב זה מלמד שהשעיר הקרב לה' והשעיר הקרב לעזאזל צריכים להיות שווים, ואין חוששים שאחד מהם טריפה, מפני שהולכים אחר הרוב. שעיר לעזאזל אינו נשחט אלא נדחף ממצוק ומתרסק בנפילתו: "לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים" (משנה יומא ו, ו), אך בכל זאת יש להקפיד שלא יהיה טריפה מפני שבזמן הטלת הגורל שני השעירים צריכים להיות ראויים להקרבה, ו"אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם".     

עוד שלוש הוכחות נוגעות לנושאים שאינם קשורים לדיני שחיטה או הקרבה של בהמה: מכה אביו ואמו – רב מרי לומד ממי שמכה את אביו ואת אמו. בתורה נאמר: "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו), ומכאן שבית דין מענישים והורגים את מי שמכה את אביו, על אף שאין יודעים בוודאות כי מדובר באביו. מכאן יש להוכיח אם כן שהולכים אחר הרוב, ומניחים כי רוב הבעילות של האם היו מבעלה ולא מאדם אחר, ולפיכך בעלה של האם הוא גם האב של המכה. התלמוד מסביר כי הולכים אחרי הרוב אפילו כאשר האב והאם מצויים שניהם בבית כלא אחד, ולא סביר כי אדם אחר בא עליה, שהרי ייתכן שהאם נבעלה לאדם אחר (כמו שומר בית הכלא) שהרי "אין אפוטרופוס לעריות", ולכן גם במקרה חריג זה יש ללכת אחר הרוב. הורג את הנפש – רב כהנא לומד ממי שהורג אדם הנענש במיתת בית-דין. בית דין מענישים את ההורג, על אף שאין יודעים בוודאות כי ההרוג לא היה טריפה (עתיד למות ממחלה) מפני שהולכים אחר הרוב. התלמוד מסביר שבאופן עקרוני אפשר היה לנוול את ההרוג ולנתח את גוויתו כדי לבחון אם היה טריפה, אך בדיקה זו לא תעלה תוצאה שלימה, שהרי אפשר שהסייף נכנס במקום שבו היה נקב של טריפה ואי אפשר להבחין בדבר, ומכאן שמסתמכים על כך שרוב האנשים הם בריאים, ובכלל זה גם ההרוג. עדים זוממים – רבינא לומד מהכתוב "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט). העונש של עד זומם הוא להענישו במה שתכנן לעשות למי שהעיד עליו. גם במקרה זה אין חוששים שהעיד על אדם טריפה, שהיה מת מחמת מחלתו, אלא מסתמכים על רוב האנשים הבריאים. התלמוד מעיר שכדי להעניש עד זומם, מי שהעידו עליו חייב להיות בחיים, ולכן אי אפשר לבדוק בדיקה מקיפה ושלמה לזה שהעידו עליו ואין יודעים אם הוא טריפה.  

ההוכחה האחרונה בסוגיה היא מהנושא הראשי של מסכת חולין: שחיטה – רב אשי לומד מהחובה לשחוט בהמה כדי לאכול את בשרה. גם במקרה זה השחיטה עשויה להיות במקום של נקב הגורם לבהמה להיות טריפה, אך אין חוששים לדבר זה מפני שהולכים אחר רוב הבהמות הבריאות. רב אשי מוסר את דבריו לרב כהנא (ולפי מסורת אחרת רב כהנא מוסר את הדברים לרב שימי), אך הוא סובר שלמעשה הולכים אחר הרוב רק כאשר אי אפשר לבדוק את הדבר בבדיקה ישירה (כמו בשחיטה), אך כאשר אפשר לבדוק את הדברים יש לבדוק ולעיין ולא להסתמך אחרי הרוב. ההוכחה לכך היא שגם לדעת רבי מאיר החושש למיעוט (כלומר, אינו סובר שהולכים אחר הרוב), אפשר לאכול בשר שחיטה ואפשר לשחוט קורבן פסח וקודשים בלי חשש טריפה, ומכאן שכאשר אי אפשר לבדוק – יש ללכת אחר הרוב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה בסכין פגומה, ובחזקה.

שחיטה בסכין שנמצאה פגומה – נחלקו האמוראים: "השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אמר רב הונא: אפילו שיבר בה עצמות כל היום – פסולה, חוששים שמא בעצם נפגמה. ורב חסדא אמר: כשרה שמא בעצם נפגמה". רב הונא סובר שכדי להתיר את הבהמה יש לדעת בוודאות כי הבהמה נשחטה כראוי, וכל עוד יש לנו ספק בדבר הבהמה נשארת במעמדה ההלכתי הקודם, בחזקת איסור אכילה. רב חסדא לעומת זאת סובר כי סכין הפוגעת בעצם קשה נפגמת בוודאות, ומאחר שקרוב לוודאי שהסכין פגעה בעצם המפרקת לאחר חיתוך הקנה והוושט בשחיטה, יש להניח כי הפגימה אירעה לאחר השחיטה והשחיטה כשרה. העיקרון ההלכתי של רב חסדא הוא "אין ספק מוציא מידי וודאי", כלומר, יש ללכת אחר מידע וודאי (קשיות העצם שידוע לנו כי היא פוגמת את הסכין) ולא אחר מידע שיש לנו ספק לגביו (האם עור אכן פוגם את הסכין).

רבאמקשה על דברי רב חסדא מן התוספתא במסכת טהרות (ד, ח): " טבל ועלה, ונמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שנתעסק באותו המין (של הדבר החוצץ) כל היום כולו - לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר (הטובל): 'ברי לי שלא היה עלי קודם לכן'". גם במקרה זה ידוע בוודאות שטבל, אך יש ספק אם היה עליו דבר חוצץ בזמן הטבילה או רק אחרי הטבילה, ומחמירים שהטבילה לא עלתה לטובל  והספק (ידע שאיננו בטוחים לגביו) מוציא מידי וודאי (ידע שיש וודאות לגביו) . המקרים הללו דומים זה לזה בכמה היבטים: על אף שהטמא בוודאי טבל, הוא עודנו עומד בחזקת טומאה מאחר שנולד ספק המחליש את מעמד הטבילה ("ריעותא") ואין זה ידוע אם טבל כהלכה. כיוצא בזה, על אף שהבהמה בוודאי נשחטה, היא עודנה עומדת בחזקת איסור אכילה, הואיל ונולד ספק המחליש את מעמד השחיטה, ולא ידוע אם נשחטה כהלכה. קושיה אחרת על רב חסדא היא מן התוספתא (חולין ד, ב): "שחט את הושט ואחר כך נשמטה (נעקרה ממקומה) הגרגרת – כשרה. נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט – פסולה. שחט את הושט, ונמצא הגרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה, אם לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה ואמרו: 'כל ספק בשחיטה - פסול'". הכלל "כל ספק בשחיטה פסול" עשוי לחול גם על סכין פגומה, שאף שם יש ספק המערער ומחליש את הוודאות של השחיטה, בניגוד לדעת רב חסדא.

רב חסדא סובר שהספק יוצר "ריעותא" (חולשה) אך יש להבחין היטב על מה חל הספק. בטבילה – הספק מחליש ומערער את טהרת האדם בדרך ישירה מפני שלא ידוע אם טבל כראוי. בדומה לכך, בשחיטה - הכלל "כל ספק בשחיטה – פסול" מתאר ספק הנוגע באופן ישיר לשחיטה עצמה, שלא ידוע אם שהה או דרס בשחיטה. בניגוד לזה, במקרה של סכין שנמצאה פגומה, הספק מערער את כשרות הסכין לשחיטה אך לא את השחיטה עצמה, ויש להבחין בין הספק המחליש את מעמד הסכין לספק המחליש את השחיטה עצמה, שככל הידוע לנו נעשתה כהלכה.

הלכה והלכה למעשה בשחיטה בסכין שנפגמה – התלמוד פוסק הלכה כדברי רב הונא כאשר ידוע שלא השתמש בסכין אלא לשחיטה ולא שבר בה עצם, והלכה כרב חסדא כאשר ידוע לנו בוודאות שהשתמש בסכין לשבירת עצם. בתלמוד מסופר כי רב יוסף הטריף שלוש-עשרה בהמות שנשחטו בסכין שנמצאה פגומה, ודנים האם דעתו לפסוק כרב הונא ולהטריף את כל הבהמות, או כרב חסדא, ויש להכשיר את הבהמה הראשונה מפני שאין יודעים אימתי נפגמה הסכין, אך יש לשער שנפגמה רק לאחר שחיטת הקנה והוושט והמגע עם עצם המפרקת של הבהמה הראשונה. אם ממשיכים קו-מחשבה זה, ייתכן שרב יוסף פסק לגמרי כרב הונא, ואילו לדעת רב חסדא הסכין נפגמה לאחר השחיטה, ואפשר לתלות את הדברים בפגימה של הסכין במגע עם עצם המפרקת של הבהמה האחרונה שנשחטה, וכל שאר הבהמות שנשחטו לפניה כשרות. עוד מסופר כי רב כהנא נהג לבדוק בין כל שחיטה ושחיטה, אם כדעת רב הונא על מנת שלא להטריף את כל הבהמות, אלא רק החל מאותה בהמה שבה נמצאה הסכין פגומה, ואם כדעת רב חסדא, שאפשר יהיה כל פעם להכשיר לא רק את הבהמה שכרגע נשחטה אלא גם את הבהמה הנשחטת אחריה, ואם יארע פגם בסכין יאמרו שהוא אירע במפרקת. טבח יכול לבדוק לעצמו את הסכין מפני שעד אחד נאמן באיסורים, וסומכים על בדיקת השוחט אך נוהגים להראות לתלמיד חכם את סכין השחיטה קודם השחיטה כדי לכבדו ולהראות שסומכים עליו. 

חזקה – אגב הדיון בדברי רב הונא (בהמה לפני שחיטה בחזקת איסור, ולאחר השחיטה בחזקת היתר) דן התלמוד על אודות המקור בתורה להכרעה לפי חזקה. חזקה היא הנחה עקרונית לפיה המעמד ההלכתי של כל דבר נותר בעינו כל עוד אין הוכחה לשינוי מעמד הדברים. בתורה נאמר על נגע הבית: "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית, והסגיר את הבית שבעת ימים" (ויקרא יד, לח), ולפי מדרש ההלכה הכהן יוצא מן הבית כולו, ועומד בצד המשקוף ומסגיר את הבית. יש המוכיחים מכאן כי הכהן אינו רואה את הנגע בשעה שהוא מסגיר את הבית אלא מסתמך על חזקה לפיה הנגע שבבית נשאר בצורתו ובשיעורו הקודם ולא משתנה בעת שהכהן יוצא מהבית. הוכחה זו מסתמכת על כך שהכהן יוצא מן הבית אחורנית בלי לראות את הנגע, ואינו פותח בבית חלון כדי לראות את הנגע, אך שתי ההנחות הללו אינן הכרחיות מפני שידוע כי הכהן הגדול היה יוצא מקודש הקודשים כשפניו לקודש (משנה יומא ה, א), וכי מותר לפתוח חלון בבית אחרי שידוע כי יש בבית נגע. ולפי עמדה זו – אין מכאן הוכחה על חזקה – והכהן אכן יוצא מן הבית אך אנשים עומדים בשורה ומביטים בנגע ואומרים לכהן כי הנגע עומד בעינו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה.

הידע המעשי של תלמיד חכם – יש מסורות שונות בשמו של האמורא רב על אודות הידע המקצועי המעשי שתלמיד חכם אמור ללמוד. לפי מסורת אחת "תלמיד חכם צריך שילמד ג' דברים: כתב (כתיבה בספר תורה) שחיטה ומילה, ולפי מסורת אחרת: "אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית", אך המסורת הראשונה לא כללה את הדברים הללו מפני שהם שכיחים וידועים לתלמיד חכם.  

הידע התיאורטי של טבח בהלכות שחיטה – "כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה - אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה (איסור לשהות במהלך השחיטה) דרסה (הפעלת כוח על הסימנים במקום חיתוך) חלדה (תחיבת הסכין בין הסימנים) הגרמה (חיתוך מחוץ למקום השחיטה), ועיקור (עקירת הסימנים ממקומם)". אפילו טבח מנוסה שכבר נבדק בשחיטתו מספר פעמים, עשוי לטעות בשחיטה הבאה שיעשה, וכדי שידע כי עשה טעות הוא חייב להיות בקי בהלכות השחיטה.

בדיקת סימנים לאחר שחיטה – "הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה", כלומר, צריך לבדוק האם הקנה והוושט נחתכו כראוי. מקור אפשרי להלכה זו הוא בשיטת רבי שמעון במשנה (חולין ב, ג): "השחיז את הסכין ועף, ובא חברו ושחט, אם שהה כדי שחיטה אחרת - פסולה; רבי שמעון אומר, אם שהה כדי ביקור". לפי רבי שמעון השהיה פוסלת את שחיטה אם נמשכה זמן  של ביקור – מרגע שבו הטבח בודק ובוחן את סכינו.  

דין בהמה שסימניה לא נבדקו – נחלקו התנאים על אודות מעמדו של בעל חיים שנשחט אך לא נבדקו סימניה: "רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר' ינאי אמר: טרפה ואסורה באכילה". בברייתא מופיעה עמדה אחרת: "נבלה ומטמאה במשא". על כל הדעות מוסכם כי בהמה עומדת בחזקת איסור עד שיודעים כי נשחטה כראוי ומותרת באכילה, ולאחר שנשחטה, מעמדה ההלכתי משתנה והיא עומדת בחזקת היתר לאכילה, אלא אם כן יודעים שהיתה טריפה. אם לא וידאו שהשחיטה נעשתה כראוי, היא עומדת בחזקת איסור, אך נחלקו אם היא טריפה שמתה מחמת השחיטה, או שיש להחשיבה ככל בהמה שמתה אפילו בלי שחיטה ויש עליה גם חזקת טומאה של נבילה.       

התלמוד דן לגופם של חזקת איסור וחזקת איסור של בהמה שנשחטה ונטרפה – "אמר רב הונא: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה - בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה". השימוש במילה "חזקה" ולא בהסבר פשוט יותר כמו "נשחטה – הותרה", בא ללמד שמבחינה הלכתית לאחר השחיטה יש לבהמה מעמד של חזקת היתר העומד כנגד "ריעותא" [=פגם], בעיה היוצרת ספק בכשרות הבהמה לאחר השחיטה. דוגמה למקרה כזה הוא כאשר זאב נוטל את בני המעיים של הבהמה ומחזירם כשהם נקובים. במקרה זה יש ספק מתי אירע הנקב – ייתכן שהיה נקב במעיים קודם לכן, ויש להחשיב את הבהמה לטריפה, או שהזאב נקב את המעיים כעת ואין בדבר כל איסור. במקרה כזה אין גם אפשרות לדעת מפני שאף אחד לא ראה שהזאב ניקב את המעיים, ולכן יש לסמוך על החזקה ולהניח שהנקב אירח לאחר השחיטה ולא לפני השחיטה, מפני שיש דבר אחר לתלות בו את הפגם, ו"אין חוששים שמא במקום נקב נקב".  

התלמוד דן על חזקה בדברים האסורים מחמת סכנה – בתוספתא תרומות (ז, יז) נאמר: "ראה ציפור המנקר בתאנה, ועכבר המנקר באבטיחים – חוששים שמא במקום נקב נקב". החשש במקרים הללו הוא שהציפור והעכבר מנקרים בתוך נקב שלתוכו הכיש נחש את ארסו קודם לכן, ויש לאסור בגלל הסכנה של שתיית מים שיש בהם ארס. בדברים שיש בהם סכנה אין הולכים אחר הסכנה אלא מחמירים בכל מקרה של ספק, שלא להסתמך על חזקת המצב הידוע הקודם.

השוואה בין סכנה לאיסור – התלמוד דן על ההבדל בין דברים האסורים מחמת סכנה לדברים האסורים בגלל איסור הכתוב בתורה. דוגמה קלאסית לדבר שיש בו סכנה הוא חשש של גילוי משקים, כמבואר במשנה במסכת תרומות (ח, ד): שלושה משקים אסורים משום גילוי: מים, ויין וחלב. כנה ישהו ויהיו אסורים? כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה". השאלה היא האם יש להחמיר בדבר שיש בו סכנה יותר מאשר בדבר שיש בו איסור. מצד אחד מוצאים כי בכל ספק איסור של דין תורה – הכלל הוא שמחמירים, ממש כפי שעושים לגבי דבר שיש בו סכנה. מצד שני מוצאים כי סכנה חמורה יותר כפי שעולה מכמה מקומות במשנה: במסכת טהרות (ד, ז) נאמר: "ספק טומאה ברשות הרבים - ספיקו טהור", וכיוצא בזה, במסכת עדויות (ב, ז; טהרות ד, ב) נאמר: " שרץ בפי חולדה, וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה, ספק נגע ספק לא נגע - ספיקו טהור", ואילו על דבר שיש בו סכנה כמו משקים שיש בתוכם ארס נחש נאמר במסכת תרומות (ח, ד): "ספק מים מגולין – אסורים". יחד עם זאת, המקורות הללו אינם מוכיחים לגמרי, מפני שבהלכות טומאה דיני הספק נלמדים מסוטה – וכשם שהיא נטמאת ברשות היחיד (כשהיא מתייחדת עם אדם אחד) ולא כשהיא נמצאת ברשות הרבים, כך גם כל ספק טומאה ברשות הרבים – טהור. וכיוצא בזה, בעל חיים כמו חולדה שאי אפשר לשאול אותו מה קרה, אינו מטמא מפני שאין הוא דומה לסוטה שאפשר לברר עמה מה אירע לה. הוכחה חזקה יותר היא מן המשנה במסכת פרה העוסקת בפסול של מי חטאת להזיה: "צלוחית (של מי חטאת) שהניחה מגולה, ובא ומצאה מכוסה – טמאה, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם וכיסה. הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, אם יכולה חולדה לשתות ממנה (או נחש לדברי רבן גמליאל, פרה ט, ג) או שירד בה טל בלילה – פסולה".  מכאן אפשר להוכיח כי כאשר אין חשש של אדם טמא או של שתיית חיה – המים טהורים, בניגוד לחשש של מים, שאם תיתכן אפשרות שנחש שתה מהם – הריהם אסורים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסכין השחיטה.

שחיטה בסכין מלובנת – בסוגיה דנים על שחיטה בסכין חמה מאש: "...אמר שמואל: ליבן סכין ושחט בה – שחיטתו כשרה, חידודה קודם לליבונה". ההנחה היא שהקנה והוושט מתרווחים ברגע שחוד הסכין בא עמם במגע, ואפילו אם אחר כך נשרפים מהחום של צדדי הסכין, המגע הראשוני הוא של חיתוך ולא של שריפה, והרי זו שחיטה כשרה. נגע מכווה כתוצאה מסכין מלובנת – דיון קרוב הוא על נגע מכווה במכה של שפוד מלובן. השחין והמכווה מטמאים בתנאים זהים, אך שניהם הוזכרו בתורה ללמד שאינם מצטרפים זה לזה לשיעור גריס של נגע טמא. בברייתא מוסבר מה ההבדל בין שחין למכווה: "איזהו שחין ואיזהו מכוה? לקה בעץ, באבן, בחמי-טבריא ובכל דבר שלא בא מחמת האור (עופרת חמה) – זהו שחין, ואיזהו מכוה? נכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח, בגפסית רותח, ובכל דבר הבא מחמר האור (חמי האור) – זהו מכוה". השאלה במקרה של שפוד מלובן שהכה בו היא האם החבטה של השפוד קודמת להבל החום של השפוד, ויש ללכת אחר הדבר האחרון ולקבוע כי מדובר במכוונה, או שהחום משפיע ראשון ואחר כך החבטה עצמה, ויש לראות את הנגע כנגע שחין. למעשה התלמוד מסיק כי מקרה זה שונה מהדיון על שחיטה בסכין מלובנת מפני ששם המגע הראשוני הוא בחוד סכין, ואילו כאן מדובר על מכה בעובי השפוד. בדומה לזה, בברייתא נאמר: "ליבן שפוד והכה בו – נידון משום מכות אש", אך ברייתא זו עוסקת בנעיצה של שפוד בבשר הדומה לסכין חדה החותכת בבשר, ושם המגע הראשוני הוא בנעיצה שאחריו בא החום, אך השאלה אותה רוצים לפתור היא על מכה שאין בה חדירה, נעיצה או חיתוך של הסכין.

סכין של עבודה זרה – "אמר רבה בר אבוה: סכין של עבודת כוכבים – מותר לשחוט בה, ואסור לחתוך בה בשר". סכין חדשה של עבודה זרה אינה אסורה מפני שהיא מוגדרת כמשמשי עבודת כוכבים האסורים רק בשעה שעובדים בהם, ולכן מדובר על סכין שחתך בה ענף לעבודת כוכבים, ואין בה איסור מצד השמנונית שעל הסכין מפני שליבן אותה באור והסיר מעליה את השומן של המאכל הטרף. הטעם לכך שמותר לשחוט בה היא שכל שחיטה נחשבת כקלקול בהמה, ומצד שני אסור לחתוך בה בשר מפני שחיתוך הבשר נחשב לתיקון האסור בסכין עבודה זרה. אם מדובר בבהמה מסוכנת (העומדת למות) יש לאסור את הסכין, מפני שכאן השחיטה נחשבת כתיקון, מפני שאם לא ישחטו אותה – תמות. וכיוצא בזה. אם רוצה להביא חתיכות בשר יפות למתנה, ומחליט במקום זה לקצוץ את הבשר הדבר נחשב כקלקול ומותר לעשותו בסכין של עבודה זרה.

סכין של גוים – נחלקו האמוראים מה דין בשר שנשחט בסכין מלוכלכת של גוים ששחטו בה דברים אסורים: "רב אמר: קולף, ורבה בר בר חנה אמר: מדיח". הקליפה היא חיתוך השכבה שנגעה בסכין, וההדחה היא שטיפה במים. בתלמוד מובאים שלושה הסברים אפשריים למחלוקת האמוראים. לפי מחלוקת אחת, נחלקו אם בית השחיטה הוא קר וצונן ולפיכך די בהדחה במים, או שבית השחיטה חם ורותח ולכן יש צורך בקליפה. יש אומרים כי הכל מסכימים שבית השחיטה הוא רותח, ונחלקו אם די בהדחה מאחר שיוצא דם בזמן השחיטה הבשר לא בולע ממה שעל הסכין, או שיש צורך גם בקליפה. ולפי הסבר אחר הכל מסכימים שבית השחיטה הוא צונן, ונחלקו אם יש צורך בקליפה בגלל שהסכין נדחקת לתוך הבשר, ובזמן זה האיסור נבלע בבשר, או שדי רק בהדחה.  

דרך ההכשרה של סכין טריפה – נחלקו האמוראים מה דרך ההכשרה של סכין טריפה: "רב אחא ורבינא, חד אמר: בחמין, וחד אמר: בצונן". לפי הדעה שיש צורך בהכשרה בחמין – הטעם הוא שהסכין בלעה בזמן השחיטה של הטריפה איסור. התלמוד מסביר כי בעת שחיטה של בהמה כשרה הסכין מתחממת גם כן, אך בתחילת השחיטה הסכין קרה ואינה בולעת מאיבר מן החי, ורק בגמר השחיטה הסכין חמה, ואז הבהמה כבר מותרת באכילה, ומה שנבלע בסכין מותר באכילה.

סכינים של טבח – "אמר רב יהודה אמר רב: הטבח צריך שלשה סכינים, אחת ששוחט בה, ואחד שמחתך בה בשר, ואחד שמחתך בה חלבים". הבשר מותר באכילה והחלב אסור באכילה, אך אין די בסכין אחת לבשר ולחלב, שחותך בה בשר ואחר כך חלב, מפני שהוא עשוי לחתוך את החלבים לפני הבשר, ואם יש לו שני סכינים הוא מכיר שכל אחד משמש לצורך אחר ולא יחליף ביניהם. כלים להדחה – "אמר רב יהודה אמר רב: הטבח צריך שני כלים של מים, אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים". גם כאן הסיבה דומה: שלא ישתמש בכלי אחד קודם לחלבים ואחר כך לבשר, ואם יש לו שני כלים הדבר ניכר שכל אחד מיוחד לטובת שימוש אחר. אגב הדברים מעירים כי אין לחתוך חלבים על בשר, כאשר קרום השכבה השומנית שעל החלבים קרוע מפני שהחלב נבלע בבשר. כאשר הבשר מחובר בחלב הוא איננו בולע ממנו מפני שגם לבשר יש שכבה קרומית שמגנה עליו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במעמדה של בית שאן בשביעית, ובדמותו של רבי פנחס בן יאיר.

בברייתא נאמר: "העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאירלפני רבי על רבי מאיר, שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן על ידו...". בזמן כיבוש יהושע הייתה בית שאן חלק מן הערים של ארץ ישראל: "ולא הוריש מנשה את בית-שאן ואת בנותיה", אך עולי בבל לא כבשו והחזיקו בכרכים רבים וביניהם בבית-שאן, והקדושה של הכיבוש בזמן יהושע לא קידשה את המקום לעתיד לבוא, את המקומות הללו החשיבו החכמים לחוץ לארץ כדי שימשיכו לגדל שם גידולים בשנה השביעית והעניים יוכלו להמשיך לאכול ממעשר עני. העדות של רבי יהושע בן זרוז היא מהימנה, וההנחה היא שרבי מאיר אכל עלה של ירק מאגודת ירק החייבת במעשרות ולא הפריש עליה ממקום אחר, ובוודאי לא היה נכשל באכילת טבל מפני שהקב"ה לא מביא תקלה לצדיקים.

רבי התיר את בית שאן מפני שסבור היה כי לכל תלמיד חכם יש אפשרות לחדש חידושים בהלכה שלא היו בדורות הקודמים ("מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו") כפי שחזקיה כתת את נחש הנחושת שעשה משה. מכאן גם לומדים שכל דבר הלכה של תלמיד חכם – אין "להזיחו" (להסירו ממקומו), "להזניחו (לא להתייחס אליו) או "להזחיחו" (להניח שאמר את הדברים בגלל גאווה) אלא יש לקבל את הדברים ולאמתם לפי מה שהם.   

בדפים הקודמים הוזכר כי הקב"ה שומר על הצדיקים שלא יאכלו דבר-איסור: "בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן, צדיקים עצמן לכל כל שכן". אגב הדברים מספרים על רבי פנחס בן יאיר שהיה צדיק שהקפיד על כל מצווה:

חלוקת הנהר – רבי פנחס בן יאיר הלך פעם למצוות פדיון שבויים, והגיע לנהר בשם גינאי שחסם את דרכו יחד עם עוד אדם אחד שהיה נושא חיטים למצות בפסח, ועוד ערבי בן לוויה. רבי פנחס גזר על הנהר להיבקע בגלל שהוא הולך לעשות את רצון הקב"ה, והדבר נתפס בעיני האמוראים כמשה רבינו המעביר את בני ישראל בים-סוף.

הפרשת תרומות ומעשרות למאכל בהמה – במשנה (דמאי) נאמר: "הלוקח לזרע ולבהמה, וקמח לעורות, ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים – פטור מהדמאי", ומכאן שמאכל בהמה אינו חייב בהפרשת דמאי מספק שמא לא תרם את כל התרומות והמעשרות. יחד עם זאת בתוספתא (דמאי א, טו) נאמר: "הלוקח פירות מן השוק לאכילה ונמלך עליהם לבהמה – הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חבירו אלא אם כן עישר", ולכן מי שקנה מתחילה לאדם ואחר כך נמלך לתת לבהמה – חייב במעשר. בהקשר זה מסופר כי בהמתו של רבי פנחס בן יאיר סירבה לאכול משעורים שהביאו לו בפונדק גם לאחר שניפו אותם היטב מן הפסולת, ורבי פנחס בן יאיר הבין שהיא לא רוצה לאכול מפני שהאכילו אותה בטבלים שלא כהלכה.

אירוח אצל רבי יהודה הנשיא – רבי פנחס בן יאיר היה ידוע כמי שלא אוכל סעודה אצל אחרים מפני שחשש שאין להם די אוכל לעצמם ויש בכך קצת גזל, ו"מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו". פעם אחת רבי הזמין אותו לאכול, ומאחר שרבי היה עשיר לא חשש שאין לו מספיק אוכל, אך הוא ביקש לטרוח במצווה, ורק אחרי כן לחזור ולהתארח. כאשר בא אל בית רבי נכנס לאורווה של פרדות, ורבי פנחס בן יאיר לא רצה לאכול אצל רבי מפני ש"מלאך הבית בביתו של זה". הפרידה הלבנה עשויה להיות חיה אלימה ומזיקה, ויש האומרים כי סוג מסוים של פרדה מסוגל לבעוט ולגרום למוות. רבי הציע למכור, להפקיר, לעקר או להרוג את כל החיות, אך כל הפתרונות הללו לא היו נראים מבחינה הלכתית לרבי פנחס בן יאיר, עד שהגיע לכדי מריבה עם רבי ("גבה טורא בינייהו"=גבה הר ביניהם). יחד עם זאת רבי העריך את רבי פנחס בן יאיר וסבור היה כי הוא צדיק גדול שצדקתו ניכרת עוד יותר לאחר מותו, כפי שאלישע הנביא נחשב לצדיק אפילו לאחר מותו (ראו מלכים ב, יג, כא)

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת כותי ובתערובת דמאי.

בדף הקודם נאמר: "רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה". לפני הגזירה של רבן גמליאל ובית דינו, שחיטת כותי מותרת כאשר ישראל עומד על גביו ומשגיח על השחיטה, אך לאחר הגזירה אסרו לאכול משחיטת כותי. טעם הגזירה בשחיטת כותי – בתלמוד מסופר על שני אירועים שעיצבו את הגזירה המקורית על היין של כותים. מעשה אחד הוא מתקופת התנאים: רבי שמעון בן אלעזר הלך לקנות יין אצל הכותים, אך אחד הזקנים הזהיר אותו וציטט את הפסוק: "כי תשב ללחום את מושל, בין תבין את אשר לפניך, ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה" (משלי כג, ב), כדי לרמוז לו שלא לאכול ממאכלי הכותים. רבי מאיר גזר על יין הכותים בגלל שידע שהכותים העמידו פסל בדמות יונה על הר גריזים ועבדו לה עבודה זרה, ואף שלא היה ידוע מי עבד לה, חשש למיעוט הכותים שעבדו עבודה זרה, ואסר את היין של הכותים. פשט הכתוב בספר משלי מדבר על יחס של תלמיד לרבו. אם התלמיד סבור שהרב ידע טעם להלכה, עליו לשאול את הרב ("בין"), אך אם הוא שם לב שהרב לא ידע להשיב על טעם ההלכה עליו להבין בכוחות עצמו, ולפרוש מהרב ("תבין את אשר לפניך", "ושמת שכין בלועך").

בתקופת התנאים הגזירה לא התקבלה בציבור, ולאחר מעשה דומה בתקופת האמוראים - חזרו וגזרו את אותה גזירה: רבי יצחק בן יוסף הוזהר מפיו של זקן אחד שלא לקנות את היין של הכותים בלשון "אין כאן שומרי תורה". לאחר שדיווח את הדבר לרבי אבהו,ורבי אבהו התייעץ עם החכמים רבי אמי ורבי אסי – החליטו החכמים לשוב ולגזור על הכותים שיהיו נחשבים לעובדי עבודה זרה –שאסור לאכול משחיטתם ולהחשיב את יינם ליין נסך. כמו כן גזרו עליהם שיהיו נחשבים כ"גויים גמורים" לעניין עירוב-חצרות בשבת. כדי לערב את החצרות לרשות אחת על מנת שאפשר יהיה לטלטל בשבת מן הבתים לחצר המשותפת, צריכים כל דיירי החצר היהודים לבטל את רשותם לטובת החצר המשותפת. עם זאת, גוי הדר במקום אינו יכול לבטל או לתת את הרשות שלו לטובת הרשות המשותפת של יהודים בשבת, והפתרון הוא לשכור את מקומות, ואז לערב את כל הבתים בעירוב-חצרות אחד. ישראל מומר המשמר שבתו בשוק (אינו מחלל שבת בפרהסיא) – מבטל את רשותו כישראל, אך ישראל שאינו שומר שבת בפרהסיא – נחשב לעובד עבודה זרה שיש לשכור את מקומו אם רוצים לערב את החצר לשבת. 

אגב הדיון על מעמד הכותים ועל חכמים הנתקלים בבעיות של כשרות, הסוגיה דנה על תערובת דמאי – אוכל שלא ידוע אם הוא מעושר המתערב באוכל אחר. בסוגיה מסופר על רבי זירא ורב אסי שנקלעו לפונדק והגישו לפניהם ביצים מצומקות ביין, אך רבי זירא לא אכל ורב אסי אכל. רבי זירא מניח שהקב"ה לא הביא תקלה לרב אסי שיאכל דמאי אסור, ולכן יש לברר את ההלכה במקורות העוסקים בדבר. בתוספתא דמאי (א, כד) נאמר: "הלוקח יין לתת לתוך המורייס (ציר דגים) או לתוך האלונתית, כרשינים לעשות מהם טחינים, עדשים לעשות מהם רסיסים – חייב משום דמאי, ואין צריך לומר משום ודאי. והן עצמן מותרים מפני שהם תערובת". כלומר, אם קונה את המרכיבים של תבשילים מסוימים בפני עצמם – חייב לעשר מספק את הדמאי, אך אם קנה את התבשילים מוכנים – אינו חייב לעשרם מפני שאין איסור בתערובת דמאי. מצד שני, בתוספתא (שם, ד, לא) נאמר: "הנותן לשכנתו עיסה לאפות, וקדירה לבשל - אינו חושש לשאור ותבלין שבה, לא משום שביעית ולא משום מעשר. ואם אמר לה: 'עשי לי משליכי' - חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר", אך התלמוד מסביר כי החשש הוא רק במקרה שאמר לשכנה לעשות מדברים שלה, שנחשב כמי שעירב את התערובת בידיו שלו, ואסור לערב לכתחילה ספק איסור דמאי. יש האומרים כי החשש שם הוא בגלל שמדובר בתבלינים של דמאי הנותנים טעם בתערובת, וטעם אינו דבר הבטל בתערובת.

חשש החלפה של מאכל כשר בדמאי - אגב הדיון בתערובת דמאי דנים על חשש נוסף שיש בהחלפה של מאכל כשר במאכל דמאי. במשנה (דמאי ג, ו) נאמר: "הנותן לחמותו – מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שחשודה מחלפת (להחליף את המאכל)". החמות מחליפה מאכל שהתקלקל במאכל ראוי מפני שהיא רוצה שבתה תאכל היטב, ואינה מספרת לבעל של בתה  שהחליפה את המאכל מפני שהיא מתביישת מחתנה. במשנה אחרת (שם, ה) נאמר: "הנותן לפונדקית שלו – מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה, מפני שחשודה מחלפת". במקרה שם היא מחליפה מפני שלא נעים לה שתלמיד חכם המתארח אצלה יאכל מאכל לא ראוי, ולכן נותנת לו מאכל משלה. דיון אחר על החלפה מוצאים בתוספתא מסכת טהרות (ח, ד): "אשת חבר טוחנת עם אשת עם-הארץ בזמן שהיא טמאה, אבל לא בזמן שהיא טהורה. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמן שהיא טמאה לא תטחן, מפני שחבירתה נותנת לה ואוכלת". אשת עם הארץ נותנת לאשת החבר מתבואה של בעלה, ויש בדבר גזל, אך אין להסיק מכאן שיש לחשוש גם שתחליף את התבואה, מפני שהיא סבורה שאין בעיה לקחת מן התבואה, שהרי זה כמו השור המותר לאכול מן התבואה בעת שהוא דשה.

תרומות ומעשרות בבית שאן – בברייתא נאמר: "העיד רבי יהושע בן זרוז, בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר, שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר. דרש להן מקרא זה: "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן" (מלכים ב, יח, ד). אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו, והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום?, אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני – מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת משומד לעבודה זרה ובשחיטת כותי.

בדף הקודם דנו על שחיטת ישראל משומד, ועסקו באופנים שונים בדבר זה: משומד אוכל נבילות לתיאבון, משומד לדבר אחד (עבירה אחת), משומד לאותו דבר ומשומד לעבודה זרה. עיקר הדיון היה על שתי הלכות: רבא מתיר לאכול משחיטתו של משומד אוכל נבילות לתיאבון שבדק ישראל את הסכין לפני השחיטה, מפני שגם משומד לתיאבון מעדיף לשחוט בהיתר ולא לאכול איסור, כאשר אין טרחה מרובה בבדיקת הסכין. רב ענן מתיר לאכול משחיטתו של משומד לעבודה זרה, כפי שאפשר להוכיח מאחאב ששחט לכבוד הסעודה המשותפת עם יהושפט המלך.

משומד לעבודה זרה –התלמוד דן על הוכחות לדברי רב ענן, והוכחות המפריכות את דברי רב ענן. סיוע לדברי רב ענן - ההוכחה הראשונה היא כאמור מסעודת אחאב ויהושפט. הוכחה אחרת היא העורבים שהאכילו את אליהו הנביא: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר..." (מלכים א, יז, ו). ההנחה היא שהעורבים לקחו בשר מבית המטבחיים של אחאב (ולא מדובר על אנשים ששמם עורב אלא בעופות ממין עורב), אך יש לדחות הוכחה זו, שכן ייתכן שאליהו נצטווה בנבואה לאכול בשר שאיננו כשר לאכילה. הוכחה אחרת שנידונה כבר בדף הקודם היא מן התוספתא (חולין א, א): "הכל שוחטים, ואפילו כותי, ואפילו ערל, ואפילו ישראל מומר". הערל הוא מומר לערלות (מומר לדבר אחד), ולכן המומר עצמו הוא מומר לעבודה כוכבים, אך אפשר לדחות הוכחה זו ולומר כי הכוונה היא למומר לאכילת נבילות לתיאבון ("מומר לאותו דבר") כדברי רבא.

הוכחות כנגד רב ענן – במדרש ההלכה על הכתוב: "אדם כי יקריב מכם קורבן לה' מן הבהמה" (ויקרא א, ב) נאמר: "מכם" – ולא כולכם, להוציא את המומר, "מכם" – בכל חלקתי ולא באומות, "מן הבהמה" – להביא בני אדם שדומים לבהמה. מכאן אמרו: מקבלים קורבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא". למעשה המומר נזכר במדרש שלוש פעמים: בתחילת המדרש נאמר כי המומר אינו נחשב חלק "מכם" ואינו רשאי להקריב קורבן עולה, והכוונה היא למומר לכל התורה. בהלכה האמצעית במדרש נאמר כי פושעי ישראל מקריבים קורבן עולה, והכוונה היא למומר לדבר אחד. סוף המדרש המוציא מומר מכלל פושעי ישראל אינו חוזר על הרעיון שבתחילת המדרש, אלא מגדיר כי המומר לעבודת כוכבים הנחשב למומר לכל התורה, ודבר זה עומד בניגוד לדברי רב ענן.

מקור אחר לכך שמומר אינו רשאי להקריב הוא במדרש ההלכה על הכתוב: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ..." (ויקרא ד, כז-כח) – "מעם הארץ" – פרט למומר. רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון: "אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" (שם, כב) – השב מידיעתו מביא קורבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו – אינו מביא קורבן על שגגתו". ההבדל בין תנא קמא לרבי שמעון הוא במשומד לאכול חלב שהביא קורבן חטאת על אכילת דם, שלדעת תנא קמא אינו מביא קורבן על שגגתו מפני שהוא משומד, ולדעת רבי שמעון מביא קורבן מפני שלעניין דם הוא איננו משומד, והוא ישוב מידיעתו כאשר ידע שאכל דם. התלמוד מסביר שיש צורך בשני המדרשים: המדרש הראשון עוסק בקורבן עולה שאינה באה לחיוב אלא לדורון, והמדרש השני עוסק בחטאת הבאה לכפרה, ויש צורך לומר את הדין בשני סוגי הקורבן הללו.

שחיטת כותי – בדפים הקודמים דנו על שחיטת כותי, ובברייתא נאמר: "שחיטת כותי – מותרת...כשישראל עומד על גביו". בדף זה מובאת מסורת חכמים משמו של בר-קפרא: "רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה". רבי זירא מברר אצל אחד ממקבלי המסורת, רבי יעקב בר אידי, אם המסורת אוסרת אפילו כאשר ישראל עומד על גביו, ונאמר לו שוודאי, כי אחרת אין כל חידוש במסורת זו. התלמוד דן האם רבי זירא עצמו קיבל את המסורת של בר-קפרא. בהקשר זה מסופר כי רבי יוחנן ורבי אסי אכלו משחיטת כותי, ורבי זירא הסיק מכאן שבוודאי שמעו על המסורת ולא קיבלו אותה, ולא ייתכן שקיבלו אותה מפני שהקב"ה אינו מביא תקלה ליד צדיק. סיפור זה מוכיח כי גם רבי זירא לא קיבל את המסורת על שחיטת כותי, ולכן לא תירץ את מעשיהם של רבי יוחנן ורבי אסי בדרך אחרת.   

דברי אגדה על בהמה – במדרש ההלכה נאמר: "מן הבהמה" – אלו בני אדם שדומים לבהמה. לביטוי "בהמה" בכתובים יש משמעויות רבות. כאשר הוא נזכר בפני עצמו כוונתו לאדם לא ראוי, אך כאשר נזכר לצדו הביטוי "אדם" הוא עשוי לציין אדם ענו הנחשב בעיני עצמו לבהמה, כמו בכתוב "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים לו, ז). עם זאת, כאשר המילה אדם והמילה בהמה אינן זו לצד זו, הכוונה היא שוב לאנשים בלתח-ראויים, כמו בכתוב "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיהו לא, כו).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת כותי, ובשחיטת משומד.

במשנה נאמר: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן – שחיטתם כשרה". בדף הקודם דנו על שחיטת כותי ועל שחיטת ישראל מומר, ובדף זה מרחיבים את העיסוק בשני הנושאים הללו.

שחיטת כותי – בברייתא נאמר: "שחיטת כותי מותרת. במה דברים אמורים? כשישראל עומד על גביו, אבל בא ומצאו ששחט – חותך כזית ונותן לו, אכלו – מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו – אסור לאכול משחיטתו. כיוצא בו, מצא בידו דקוריא (מחרוזת) של צפורים – קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו. אכלו – מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו – אסור לאכול משחיטתו". טיב ההשגחה - אביי ורבא נחלקו בדף הקודם על השגחה שבה המשגיח יוצא ונכנס במהלך השחיטה – אביי סבור שיוצא ונכנס אינו נחשב כמי "שעומד על גביו", והוא מדייק זאת מהברייתא שבדף זה. ורבא סובר שיוצא ונכנס נחשב כמי שעומד על גביו, והוא מדייק מהברייתא שרק כאשר המשגיח "בא ומצאו" אין הדבר נחשב להשגחה טובה. הבדיקה של שחיטת הכותי – התלמוד מסביר כי גם כאשר קוטע את ראש אחד הציפורים יש עדיין לחשוש שהכותי ידע כי ציפור זו נשחטה כראוי מפני שיש לו סימן מיוחד בה, ולכן צריך בדיקה מהימנה יותר, שבה ישראל מכניס את כל הציפורים בכנף בגדו, וממעך את ראשה של הציפור כך שהכותי אינו יכול לדעת איזו ציפור נתן לו לאכילה.  

קיום מצוות אצל הכותים – ההנחה היסודית בברייתא היא שהכותים שומרים על הלכות שחיטה שהחזיקו בהם בפועל, אפילו כאשר הפרטים עצמם אינם כתובים במפורש בתורה – כגון: האיסור לדרוס, לשהות, לחלד, להגרים ולעקר את הקנה והוושט, או החובה לשחוט את העוף שיש מחלוקת אם היא מן התורה. הנחה זו על הכותים שנויה במחלוקת תנאים בתוספתא פסחים (ב, ג) לגבי אכילת מצת כותי: "מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. רבי אלעזר אוסר, לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצוות כישראל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצווה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים בה יותר מישראל". בתורה נאמר: "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז) ומכאן למדו שאדם יוצא ידי חובה רק במצה שנשתמרה לשם מצת מצווה. לפי תנא קמא הכותים בקיאים בשימור המצות. לפי רבי אלעזר הם אינם בקיאים בשימור, רבן שמעון בן גמליאל מסכים עם דברי תנא קמא שמצת כותי מותרת מפני שמצוות השמירה כתובה בתורה, אך הוא סבור כי אפילו כאשר הפרטים עצמם לא כתובים בתורה הכותים מדקדקים במצוות מעשיות שהחזיקו בעשייתם.

ישראל משומד\מומר – בדף זה דנים בסוגים שונים של ישראל משומד: אוכל נבילות לתאבון, משומד לדבר אחד, משומד לאותו דבר (המצווה שהוא עושה) ומשומד לעבודה זרה או משומד לכל התורה. משומד לאכול נבילות לתיאבון – רבא סובר כי "ישראל משומד אוכל נבילות לתיאבון – בודק סכין ונותן לו, ומותר לאכול משחיטתו". ההנחה היא שמשומד האוכל נבילות בגלל תאווה עושה זאת רק מפני שהוא לא טורח באוכל כשר, אך אם מביאים לפניו מאכל כשר יחד עם מאכלים אסורים באכילה – הוא לא יקח את המאכלים האסורים אלא את המאכל הכשר. מסיבה זו כאשר הסכין בדוקה הוא בוודאי ישחט את הבהמה כהלכה, ורק אם הסכין לא נבדקה הוא לא יטרח למצוא סכין כשרה ("לא שביק היתרא ואכיל איסורא").

התלמוד מוכיח ממקורות שונים את העיקרון לפיו מי שרגיל לעבור עבירה מעדיף לעשות את הדברים בדרך היתר: חמץ שעבר עליו הפסח - בתוספתא (פסחים ב, ד) נאמר: "חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח – מותר מיד מפני שהן מחליפים", כלומר, הם מחליפים את החמץ שהיה בידיהם בחמץ של גויים. הלכה זו מלמדת את אותו עקרון עוברי העבירה אינם משאירים בידיהם חמץ אסור אלא מחליפים אותו מיד בחמץ של גויים המותר באכילה לאחר הפסח, והיא מקובלת הן על רבי יהודה הסובר שאיסור חמץ לאחר הפסח הוא מדין תורה, והן על רבי שמעון הסובר שאיסור חמץ לאחר הפסח הוא מדברי סופרים. שחיטת כותי, ערל, משומד – בתוספתא (חולין א, א) נאמר: "הכל שוחטין, ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל משומד". התלמוד דן בביאור דברי התוספתא: הערל הנזכר בה אינו אדם הפטור מברית-מילה בשל סיבות רפואיות הכלל מחלה תורשתית של המשפחה, אלא מי שמשומד לדבר אחד (מצוות ברית מילה שאינו רוצה לקיימה). לפי זה המשומד הנזכר בהמשך הדברים אינו יכול להיות משומד לדבר אחד, שכן הערל הוא דוגמה לדבר זה, ויש להניח כי הכוונה היא שמותר לאכול משחיטתו של משומד לעבודה זרה (כדברי רב ענן). לפי זה אסור לאכול משחיטתו של משומד לאותו דבר (שחיטה) מפני שאדם זה התרגל לעבור עבירה מסוימת ולכן אפילו כאשר הוא עושה אותה הוא אינו תופס אותה כמצווה, ויש לחשוש שאינו מקפיד עליה ואינו עושה אותה כראוי. עם זאת, בדף הבא דוחים את הפירוש לפיו ההלכה בתוספתא מתירה שחיטת משומד לעבודה זרה, ומסבירים כי כוונת הדברים היא להתיר שחיטה של משומד לאותו דבר (מי שאינו מקיים מצוות שחיטה כראוי) כדברי רבא, והטעם הוא, כאמור למעלה, שעובר עבירה לתיאבון אינו עובר עבירות סתם כך אם הוא יכול לעשות את הדברים בהיתר. 

משומד לעבודה זרה – התלמוד דן ביתר פירוט במקרה זה: "אמר רב ענן...: ישראל משומד לעבודה זרה – מותר לאכול משחיטתו". המקור להלכה זו הוא סעודתם המשותפת של יהושפט מלך יהודה ואחאב מלך ישראל: "ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב, ולעם אשר עמו, ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד" (דברים הימים ב, יח, ב). אחאב נחשב למשומד לעבודה זרה, ויהושפט נהנה מסעודת אחאב, ומכאן שמותר ליהנות משחיטת משומד לעבודה זרה. התלמוד מסביר כי לא נאמר שיהושפט אכל ושתה, אך נאמר "ויסיתהו", והסתה אינה תלויה רק בדיבורים אלא בעיקר באכילת בשר בסעודה משותפת. התלמוד מציע עוד הצעות לפרש את הכתובים: לפי כיוון אחד, שתיית היין הייתה עשויה להסית את יהושפט, אך יש לדחות הצעה זו מפני שבזמן אחאב לא היה איסור על שתיית יינם של גויים (או יין משומד לעבודה זרה), ויהושפט המלך וודאי אכל בסעודה כדרך המלכים. לפי כיוון אחר, יהושפט אכל מזבח שנשחט בידי אנשיו שהיו צדיקים, ואחאב אכל מזבח אנשיו הרשעים (לפי משלי כט, יב), אך אפשרות זו אינה מתאימה לדברי הקרבה של יהושפט לאחאב: "כמוני כמוך כעמי כעמך" (מלכים א, כב, ד), ואינם מתאימים לתיאור הישיבה בדרך ידידות: "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון" (שם י), שלא היו יושבים בצדדים שונים אלא זה בצד זה כך שיכולים היו לראות זה את זה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בביאור המשנה.

במשנה נאמר: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש, שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן – שחיטתן כשרה". בדף הקודם הגיעו משיקולים שונים למסקנה כי המשנה עוסקת במצבים שונים: מי ששוחט לכתחילה ("הכל שוחטין"), מי שאינו שוחט לכתחילה אלא רק בדיעבד ("שחיטתן כשרה", ומי שאינו שוחט לעולם ("חרש שוטה וקטן שמא יקלקלו"). הדין שבסוף המשנה ("וכולן ששחטו") חוזר לדין של שחיטה בדיעבד, ומסביר כי אם אי אפשר לוודא את הדברים על סמך בירור עם השוחט – יש להסתפק בדיעבד בכך שאחרים רואים את השוחט. בהתאם לחלוקה הזו, האמוראים מציעים להסביר את המשנה בדרכים שונות.

טומאה בחולין - רבה בר עולא מציע להעמיד את המשנה בשחיטת חולין וקודשים בטומאה: טמא השוחט חולין שנעשו על טהרת הקודש – שוחט לכתחילה בסכין ארוכה כדי שלא יגע בבשר (אם הסכין אינה מברזל, או שהוא אינו טמא טומאת מת); טמא השוחט מוקדשים – ואמר שיודע בוודאות שלא נגע בבהמה – שחיטתו כשרה בדיעבד. חרש שוטה וקטן אינם שוחטים לעולם אפילו חולין שלא נעשו על טהרת הקודש.  הדין האחרון במשנה "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן" חוזר ומתייחס למקרה של טמא הושחט מוקדשים שאינו נמצא כאן כדי לשאול אותו אם נגע בשחיטה ולכן סומכים על שאר האנשים הרואים את שחיטתו.

שחיטת כותיאביי מציע להעמיד את המשנה בכותי השוחט בהמה. כותי שישראל עומד ומשגיח על גביו – שוחט לכתחילה. כותי שישראל יוצא ונכנס – אינו שוחט לכתחילה, ואם שחט בדיעבד, יש לבדוק אם הוא עצמו אוכל ממה ששחט, או שאינו רוצה לאכול מפני שיודע כי לא שחט היטב. חרש שוטה וקטן אינם שוחטים אפילו בדיעבד מפני שהם אינם שוחטים כראוי וגורמים לדריסה, חלדה ושהייה. קושי מסוים בשיטת אביי עולה מן הדין האחרון במשנה "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן", מפני שחיטת כותי כשרה לכתחילה כאשר ישראל עומד על גביו, ולפי הדין האחרון משמע שהדבר כשר רק בדיעבד. רבא מציע גם הוא להעמיד את המשנה בכותי השוחט בהמה, אלא שהוא נחלק על אביי בפרט מסוים בהשגחה על הכותי. לפי רבא ישראל אינו חייב לשמור על הכותי כל זמן השחיטה ("עומד על גביו"), ודי שהוא יוצא ונכנס למקום השחיטה, כפי שמוצאים בהלכות יין-גוים, שדי בשומר היוצא ונכנס כדי להתריע את הגוי מלגעת ביין. גם לשיטת רבא יש סתירה דומה של תחילת המשנה והדין האחרון במשנה, אם כאשר ישראל יוצא ונכנס מותר הדבר לכתחילה או רק בדיעבד.

שחיטת ישראל מומררב אשי מציע להעמיד את המשנה בשחיטה של ישראל מומר. בנוגע לישראל מומר יש לברר שני דברים: ראשית, האם אינו מקפיד על מצווה אחת או על כל מצוות התורה, ומדוע הוא איננו מקפיד על מצוות התורה. מומר אוכל נבילות לתיאבון, כלומר, מי שעובר כרגיל עבירות של כשרות אך עושה זאת מפני התאווה ולא בגלל אמונה כלשהי – מותר לשחוט לכתחילה אם ישראל בדק את הסכין לפי השחיטה ווידא כי היא מושחזת היטב. אם ישראל לא בדק את הסכין והמומר שחט – שחיטתו כשרה בדיעבד, אם לאחר השחיטה ישראל בדק את הסכין ונמצא כי הסכין מושחזת כהלכה. חרש שוטה וקטן – אינם שוחטים אפילו בדיעבד. גם כאן עולה קושי דומה בדין האחרון של משנה החוזר ומתייחס לישראל מומר, שכן אין חשיבות הלכתית לכך שאחרים רואים אותו, אם הסכין עצמה לא נבדקה לפני או אחרי השחיטה ויש חשש שהיא פגומה.

שחיטה מקצועית של מומחה או מוחזק בשחיטהרבינא מציע שתי הצעות בפירוש המשנה שעניינן המשותף הוא המקצועיות של השוחט. לפי הצעה אחת המשנה עוסקת בידיעה של השוחט בהלכות שחיטה. מומחה היודע את הלכות השחיטה – שוחט לכתחילה. מי שאין יודעים אם הוא בקי בהלכות שחיטה ושחט – שחיטתו כשרה בדיעבד אם בדקו אותו ומצאו כי הוא יודע הלכות שחיטה. חרש שוטה וקטן אינם שוחטים. הדין האחרון עוסק במקרה שהשוחט אינו כאן, אך אחרים רואים ששחט כראוי – ושחיטתו כשרה אף היא בדיעבד. לפי הצעה אחרת, המשנה עוסקת במיומנות ובניסיון של השוחט בשחיטה. מי ששחט פעמיים או שלוש פעמים בעבר לפנינו ולא התעלף באמצע השחיטה – שוחט לכתחילה. מי שלא שחט מעולם לפני אנשים – שחיטתו כשרה בדיעבד, אם אמר בוודאות שלא התעלף בזמן השחיטה. חרש, שוטה וקטן לא שוחטים. הדין האחרון במשנה עוסק במי שאינו מצוי כאן, ולכן אי אפשר לשאול אותו אם יודע בוודאות שלא התעלף בזמן השחיטה.

היחס בין דעות האמוראים – התלמוד מסכם את השיטות השונות של האמוראים: רבה בר עולא, אביי, רבא, רב אשי, ורבינא, ומסביר את הבעיה שבכל שיטה שבגללה בחרו האמוראים בהסברים חלופיים. שיטות אביי, רבא ורב אשי אינן מסבירות היטב את סוף המשנה. שיטת רבה בר עולא מבוססת על שחיטת טמאים שעיקר הדיון עליה הוא במסכת זבחים ולא במסכת חולין. כמו כן, שיטתו  מבוססת על ההנחה שחולין שנעשו על טהרת הקודש הם כקודש, הנחה שאינה מקובלת על הכל. שיטת רבינארואה את השחיטה בצד התיאורטי והמעשי שלה: ידע של מומחה הבקי בהלכות שחיטה, או ניסיון של מי ששחט מספר פעמים ולא התעלף, אך ההנחה הרגילה היא שרוב השוחטים בקיאים בהלכות שחיטה, ואין באמת חשש שאדם יתעלף באמצע השחיטה. רב אשי אינו מקבל את שיטת אביי מפני שלשיטתו הכותים נחשבים כ"גרי אריות" (התגיירו בגלל הפחד מאריות בשומרון) וכלל אינם נחשבים כישראל לעניין שחיטה. אביי ורבא לא מקבלים זה את שיטת זה, מפני שלדעת רבא יוצא ונכנס היא השגחה מספיקה ואין צורך לעמוד על גביו של הכותי, ולדעת אביי יש הבדל בין גוי שאינו בא במגע עם היין, לכותי הנוגע בבהמה בכל זמן השחיטה. עוד מעירים כי למעשה רבא חולק על אביי, אך באופן כללי הוא סבור כדעת רב אשי המסתמך בעניין זה על דבריו המפורשים של רבא על שחיטת ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה כשרה לכתחילה ובדיעבד.

במשנה נאמר: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן - שחיטתן כשרה".

משמעות הביטוי "הכל" בלשון המשנה - הסוגיה דנה במשמעות לשון "הכל..." לפי אזכורים של ביטוי זה במקומות שונים במשנה. במשנה במסכת תמורה (א, א) נאמר: "הכל ממירין אחד האנשים ואחד הנשים, לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים (מלקות)". המשנה השתמשה בלשון "הכל ממירים", אפילו שאסור לעשות כן לכתחילה, לפי הכתוב: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" (ויקרא כז, י) המלמד שיש איסור להמיר לכתחילה, ורק אם עשה כן בדיעבד – הקדושה עוברת גם לבהמת התמורה. כיוצא בזה, במשנה במסכת ערכין (א, א) נאמר: "הכל מעריכין ונערכים נודרין ונידרין", ומשתמשים בלשון "הכל מעריכין"  אפילו שלכתחילה עדיף שלא לנדור, לפי הכתוב: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג), ולפי הכתוב בספר קוהלת: "...את אשר תדור שלם. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה, ג-ד). לצד זה, במקומות אחרים במשנה ובברייתות מוצאים כי הביטוי "הכל..." מציין חובה לכתחילה: "הכל חייבים בסוכה"  "הכל חייבין בציצית", ו"הכל סומכים אחד האנשים ואחד הנשים" (מנחות ט, ח). מסקנת הסוגיה היא שהביטוי "הכל" אינו בא במשמעות אחת, ויש והוא מציין דבר הנעשה לכתחילה אך גם עשוי לציין דבר האסור לכתחילה ומותר רק בדיעבד.

הביטוי "הכל שוחטים" – לאור הדיון במשמעות הכללית של ביטויים מסוג "הכל", התלמוד דן על משמעות הביטוי הכולל "הכל שוחטים" בעיר ביחס לביטוי "שחיטתן כשרה". אם מניחים כי מובנו של הביטוי "הכל שוחטים" במשנה הוא שכל אדם רשאי לשחוט לכתחילה, קשה להבין כיצד נקטה המשנה בהמשך המשפט את הלשון "שחיטתן כשרה" ממנה משמע כי השחיטה של כל אדם כשרה רק בדיעבד. ואם מניחים כי "הכל שוחטים" הוא בדיעבד, קשה להבין מדוע המשנה חזרה על רעיון זה בביטוי "ושחיטתן כשרה". התלמוד סבור כי באמת לא ייתכן שהמשנה חזרה על אותו עקרון שהשחיטה כשרה בדיעבד, ולכן יש לפרש את משמעות הביטוי "הכל שוחטים" שמותר לשחוט לכתחילה, ואת המשך המשנה "ושחיטתן כשרה" יש לפרש ביחס למקרים מיוחדים שבהם מותרת השחיטה רק בדיעבד. האמוראים בדף זה ובדף הבא דנים בפירוט באילו מקרים מותר הדבר לכתחילה ובאילו מותר הדבר רק בדיעבד.

הצעה אחת העולה בדף זה מסבירה כי ההבדל של לכתחילה ושל דיעבד קשור בדיני טומאה בחולין – לפי רבא בר עולא הביטוי "הכל שוחטים" מתייחס לשחיטה של אדם טמא בבשר חולין שנעשו על טהרת הקודש, והביטוי "ושחיטתן כשרה" מתייחס לשחיטת אדם טמא במוקדשים. בחולין ששומרים על טהרתם כטהרת הקודש – הפתרון הוא: "מביא סכין ארוכה ושוחט בה כדי שלא יגע בבשר" ופתרון זה מתאים גם לכתחילה. לעומת זאת במוקדשים – לא ישחוט לכתחילה, שמא יגע בבשר, אבל אם שחט בדיעבד ואומר: "ברי לי שלא נגעתי" – שחיטתו כשרה. אגב הדברים התלמוד מעיר כי אדם טמא-מת המחזיק בסכין מטמא את הבהמה אפילו אם הוא לא נוגע בה מדין טומאת חלל של חרב, לפי הכתוב "בחלל חרב או במת" (במטבד יט, טז), ולכן מדובר בטמא מת ששחט בקרומית של קנה (קנה-סוף מחודדת) או בטמא שנטמא בשרץ.

משמעות הלשון "חוץ מחרש שוטה וקטן....וכולן ששחטו" – התלמוד דן גם במשמעות ההלכות בהמשך המשנה לאור הסברו של רבא בר עולא. הביטוי "חוץ מחרש שוטה וקטן" מתייחס לחרש שוטה וקטן האסורים גם בשחיטת חולין (אפילו בשר חולין שכלל לא נעשו על טהרת הקודש) בגלל החשש שיקלקלו את השחיטה בדריסה, חלדה או שהייה – שאינם שולטים היטב בסכין השחיטה ולכן לא מבצעים את השחיטה כהלכתה. סוף המשנה "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן – שחיטתן כשרה" אינו מתייחס לחרש שוטה וקטן הפסולים בגלל שאינם יודעים לשחוט, אלא חוזר לנושא שהופיע בראש המשנה וקובע כי השוחט מוקדשים ששחיטתו כשרה בדיעבד כאשר אמר בוודאות שלא נגע במוקדשים – כשר לשחוט בדיעבד אפילו כאשר אחרים רואים את שחיטתו ורואים שלא נגע בבהמה. הלכה זו נזכרת גם במשנה במסכת זבחים (ג, א): "כל הפסולים ששחטו – שחיטתן כשרה, שהשחיטה כשרה בזרים, בנשים ובעבדים ובטמאים ואפילו בקודשי קודשים, ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר". לפי הסבר אחד בסוגיה, מקומה העיקרי של הלכה זו הוא במשנה שלנו, ובמשנה במסכת זבחים הטמא במוקדשים נזכר אגב שאר הפסולים. ולפי הסבר אחר, מקומה העיקרי של ההלכה הוא בהלכות קודשים במסכת זבחים, ואילו כאן היא נזכרת אגב הדיון על טמא בחולין שנעשו על טהרת הקודש.

לנדור ולשלם או לא לנדור – אגב הדיון בשחיטה לכתחילה או בדיעבד התלמוד דן במחלוקת תנאים על נדר לכתחילה ובדיעבד. המחלוקת הפרשנית היא על הכתוב בקהלת: "...את אשר תדור שלם. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה, ג-ד) - "טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם". לפי רבי מאיר הכתוב בקהלת מזכיר שלוש אפשרויות: תחילת הכתוב מזכירה את האפשרות לנדור ולשלם, סוף הכתוב מזכיר את האפשרות של לנדור ולא לשלם, והדבר הטוב ביותר האמור באמצע הכתוב הוא לא לנדור בכלל. לפי רבי יהודה האפשרות האמצעית של לא לנדור עדיפה על לנדור ולא לשלם, ואולם האפשרות הנזכרת בתחילת הכתוב "את אשר תדור שלם" היא אפשרות עדיפה על שתיהן. התלמוד מסביר שאפילו רבי יהודה סובר שטוב לנדור לכתחילה רק אם התחייב בלשון "הרי זו" ולא בלשון "הרי עלי" שבה מתחייב באחריות להביא בהמה גם במקרה שאבדה או מתה, ומכאן שעדיף שלא לנדור לכתחילה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברי אגדה על הקורבנות.

בניית בית חוניו באלכסנדריה – בדף הקודם דנו האם בית חוניו באלכסנדריה נבנה לשם שמיים או לשם עבודה זרה. בדף זה דנים על אירועים קודמים לבניין בית חוניו על יסוד הכתובים בישעיהו " ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען...עיר ההרס יאמר לאחת. ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים" (ישעיהו יט, יח-יט). כתוב זה מדבר על ימיו של חזקיה המלך. לאחר מפלת סנחריב ביקש חזקיהו מבני מלכים עשירים שלא לעבוד עבודה זרה, והם בנו מזבח לשם שמיים באלכסנדריה במצרים. עיר ההרס שבכתוב מתייחס לבית-שמש (חרס=שמש לפי איוב ט, ז), העתידה להיחרב. התלמוד דן על עוד נבואות בספר ישעיהו המתייחסות ליהודים שבתפוצות הגולה: "ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך, אומר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ" (ישעיהו מג, ה-ו) – יש המסבירים כי "בני" הם בני גלות בבל שדעתם מיושבת עליהם כבנים (בגלל העושר והנוחות היחסית של יהדות בבל), ו"בנותי" הן גלויות של שאר ארצות שאין דעתם מיושבת עליהם כבנות. אגב הכתוב "קצה הארץ" דנים באיזה מרחב בעולם מכירים את ישראל ואת ה': "מצור ועד קרטיגני (קרתגו) – מכירים את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב, ומקרטיגני כלפי מזרח – אין מכירים את ישראל ולא את אביהם שבשמיים" – ובמרחב שבו היו עובדים את האלילים הכירו מעט את האמונה באל אחד, אך היו עובדים לאל אחד, וקוראים לקב"ה בשם "אלהא דאלהיא" [=אלוקי האלוקים].    

אגב הדיון על עבודת ה' במקומות מלבד המקדש התלמוד עוסק במעלת לימוד תורה בענייני קודשים– התלמוד עוסק ברצף דרשות על כתובים שונים המלמדים כי לימוד תורה עשוי להיות כמו הקרבת קורבן ואף במקום הקרבת קורבן. בספר מלאכי נאמר: "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה" (מלאכי א, יא). הכתוב מתאר הקטרה "בכל מקום" אך ההקטרה היתה נעשית רק במקדש, ולכן מסבירים כי הכוונה היא לתלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, הנחשבים כמי שמקטירים ומגישים לשמי, והלומד בטהרה נחשב כמי שמקריב מנחה טהורה. רעיון זהה מופיע בעוד מדרשים: על הכתוב "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" (תהילים קלד, א) – אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה...כאילו עסוקים בעבודה (הקרבת הקורבנות). בתפילת שלמה: "הנה אני בונה בית...לעולם זאת על ישראל" (דברי הימים ב, ב, ג) – הביטוי "לעולם" מציין כי הדבר נמשך גם אחרי חורבן הבית, והכוונה היא ל"לתלמידי חכמים העסוקים בהלכות עבודה...כאילו נבנה מקדש בימיהם". ובמדרש אגדה על הכתוב: "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים"(ויקרא ז,לז) המלמד שהעוסק בתורה "כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם", וגם ניצל מהחטא ו"אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם". ביטוי זהה חוזר לגבי כל אחד ממיני הקורבנותL "זאת תורת החטאת" (שם ו, יח) "וזאת תורת האשם" (שם ז, א) וגם שם הביטוי "תורה" מלמד ש"העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת", ו"העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".  

ריח ניחוח - במשנה נאמר: "נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" (ויקרא א, ט) ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח" (שם), ובמנחה "אשה ריח ניחוח" (ויקרא ב, ב), לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". הרעיון של "אחד המרבה ואחד הממעיט" מופיע בצורות אחרות בספר קהלת: " ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליו. מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל" (קהלת ה, י-יא). שם ה' בפרשת הקורבנות- בברייתא רבי שמעון בן עזאי מסביר כי בפרשת הקורבנות שמו של הקב"ה הוא שם הויה, "שלא ליתן פתחון-פה לבעל-דין לחלוק", כלומר, שיהא ברור וידוע לכל שהקורבן קרב לשם שמיים ולא לשם אלוהים אחרים. עשיית רצון ה' - מסיבה זו הכתוב מדגיש כי הקורבן הוא "לרצונכם תזבחהו" (ויקרא יט, ה), שהקב"ה עצמו אינו רוצה בזבח אלא האדם הוא זה שרוצה בזבח. ואכן, בכתובים שונים במקרא מוצאים הרחקת האל מההגשמה של אכילת הקורבנות: "כי לי כל חיתו יער...האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה" (תהלים נ, י-יב). רצון ודעת בקודשים – רעיון אחר העולה מהכתוב "לרצונכם תזבחהו" הוא הרעיון לפיו אדם צריך לזבוח מתוך דעת (מודעות, ידיעה) – "לדעתכם זבחו". המשמעות המעשית של הדברים היא שהשחיטה צריכה להיעשות לשם הקורבן, ומי שאינו יודע כי הוא מקריב קורבן אלא עושה זאת בלי שהוא תופס את משמעות מעשיו – אינו נחשב כמקריב קורבן: "מתעסק בקודשים - פסול".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ב

במשנה נאמר: "'הרי עלי עולה' - יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו - לא יצא. 'הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו' - יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו – יצא. רבי שמעון אומר: אין זו עולה. 'הריני נזיר' - יגלח במקדש, ואם גלח בבית חוניו - לא יצא. 'הריני נזיר שאגלח בבית חוניו' - יגלח במקדש, ואם גלח בבית חוניו – יצא. רבי שמעון אומר: אין זה נזיר".

בית חוניו – בית חוניו נבנה בעיר אלכסנדריה שבמצרים כדוגמת בית המקדש בירושלים על ידי חוניו, בנו של שמעון הצדיק. בבית חוניו עבדו כוהנים מזרע אהרון, והוא חרב כ-3 שנים לאחר חורבן הבית. "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו" - נחלקו האמוראים בפירוש המשנה: לפי רב המנונא (וכן לפי רבי יוחנן) מי שהתחייב קורבן-עולה בבית מיוחד להקריב בו קורבנות, והקריב באותו הבית – יצא ידי חובת נדרו, שכן משמעותו של נדר זה שיהרוג את הבהמה, ולא יהיה חייב באחריותה, אך מאחר שלא הקריבה במקדש – חייב כרת על העלאתה בחוץ. ולפי רבא יש דמיון למקרה האחרון של המשנה: "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו", וכשם שהאחרון אינו מתכוון להיות נזיר ממש ואינו רוצה להטריח את עצמו ללכת עד למקדש לקורבנותיו אלא להקריב בבית חוניו, כך גם מי שהתחייב עולה אינו רוצה לטרוח בדבר, אלא לתת דורון למקדש בבית חוניו.  

מדוע הוקם בית חוניו - יש מסורות שונות בדבר האירועים שבעקבותיהם בנה חוניו את הבית, ונחלקו התנאים על מהותו של בית חוניו: "אותה שנה שמת שמעון הצדיק...לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם, בשעת פטירתו אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה. אמר לו: 'בוא ואלמדך סדר עבודה', הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול (שאינם בגדי כהונה), העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: 'ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו. אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה, אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי? בקשו אחיו הכהנים להורגו, רץ מפניהם, ורצו אחריו. הלך לאלכסנדריא של מצרים, ובנה שם מזבח, והעלה עליו לשום עבודת כוכבים, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: 'מה זה שלא ירד לה כך, היורד לה על אחת כמה וכמה, דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא לא קיבל עליו חוניו, שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו. אמר לו: בוא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול, והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להורגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו. רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו. כל הרואה אותו אומר: זה הוא, זה הוא הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים". לפי רבי מאיר הכוהנים רדפו אחרי חוניו שלא באשמתו, ולכן הוא החליט להקים בית לעבודה זרה. ולפי רבי יהודה, חוניו רצה להיות כהן גדול במקום אחיו, וכאשר ברח למצרים הקים מקדש לשם שמיים.

שירות כוהנים שעבדו עבודה זרה או שימשו בבית חוניו - במשנה נאמר: "הכהנים ששמשו בבית חוניו - לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר (עבודה זרה), שנאמר "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בקרב אחיהם" (מלכים ב, כג, ט) - הרי אלו כבעלי מומין, חולקין ואוכלין ולא מקריבין". התלמוד דן על כהן שעבד עבודה זרה- האם הוא רשאי לשרת במקדש. א. כהן ששחט בשוגג לעבודה זרה– קורבנו ריח ניחוח, לפי הכתוב "יען אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם והיו לבית ישראל למכשול עון...ולא יגשו אלי לכהן לי ולגשת על כל קדשי אל קדשי הקודשים" (יחזקאל מד, ט-יב). כתוב זה מלמד שאסור לכהן לשרת במקדש, והשחיטה איננה נחשבת כשירות במקדש. ב. כהן ששחט במזיד לעבודה זרה – נחלקו האמוראים: "רב נחמן אמר: קורבנו ריח ניחוח, רב ששת אמר: אין קורבנו ריח ניחוח.

כהן שזרק את הדם בשוגג לעבודה זרה – נחלקו האמוראים: "רב נחמן אמר: קורבנו ריח ניחוח, רב ששת אמר: אין קורבנו ריח ניחוח". המחלוקת היא על הביטוי "למכשול עון" בספר יחזקאל (שם), אם כוונתו היא למכשול של עוון במזיד, או שכוונתו הן לעבירה בשוגג (מכשול) והן למזיד (עון). 

גמאמר רב יהודה כהן ששחט לעבודת כוכבים קרבנו ריח ניחוח אמר רב יצחק בר אבדימי מאי קראה (יחזקאל מד, יב) יען אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם והיו לבית ישראל למכשול עון על כן נשאתי ידי עליהם נאום ה' אלהים ונשאו עונם וכתיב בתריה ולא יגשו אלי לכהן לי אי עבד שירות אין שחיטה לאו שירות הוא:

איתמר שגג בזריקה רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח רב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח.

אמר רב ששת מנא אמינא לה דכתיב והיו לבית ישראל למכשול עון [מאי] לאו או מכשול או עון ומכשול שוגג ועון מזיד ורב נחמן מכשול דעון:

אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתניא (במדבר טו, כח) וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שכהן מתכפר על ידי עצמו במאי אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפילו מזיד נמי אלא לאו בזריקה ורב ששת אמר לך לעולם בשחיטה ובמזיד לא נעשה משרת לעבודת כוכבים. 

ואזדו לטעמייהו דאתמר הזיד בשחיטה רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח. רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח דלא עבד שירות רב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח. נעשה משרת לעבודת כוכבים.

אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתניא כהן שעבד עבודת כוכבים ושב קרבנו ריח ניחוח במאי אילימא בשוגג מאי ושב שב ועומד הוא אלא פשיטא במזיד ואי בזריקה כי שב מאי הוי הא עבד לה שירות אלא לאו בשחיטה.

ורב ששת אמר לך לעולם בשוגג והכי קאמר אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח ואם לאו אין קרבנו ריח ניחוח.

השתחוה לעבודת כוכבים רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח הודה לעבודת כוכבים רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא בההיא קאמר רב ששת משום דעבד ליה שירות אבל שחיטה דלא עבד ליה שירות אימא מודה ליה לרב נחמן ואי אשמעינן שחיטה משום דעבד ליה עבודה אבל השתחוה דלא עבד ליה עבודה אימא לא צריכא ואי אשמעינן השתחואה משום דעביד ליה מעשה אבל הודה דדיבורא בעלמא אימא לא צריכא

ואין צריך לומר דבר אחר [וכו']:

מדקאמר אין צריך לומר דבר אחר מכלל דבית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא תניא כמאן דאמר בית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא:

תניא אמר ר' יהושע בן פרחיה בתחלה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לאביי ר' מאיר האי קרא דרבי יהודה מאי עביד ליה לכדתניא לאחר מפלתו של סנחריב יצא חזקיה ומצא בני מלכים שהיו יושבין בקרונות של זהב הדירן שלא לעבוד עבודת כוכבים שנאמר (ישעיהו יט, יח) ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשש שופרות לנדבה, ובלשונות הקדש.

במשנה במסכת שקלים נאמר: "שלושה עשר שופרות היו במקדש, וכתוב עליהן: תקלין חדתין [=שקלים חדשים], ותקלין עתיקין [=שקלים ישנים], קינים, וגוזלי עולה, עצים, ולבונה, זהב לכפורת; שישה, לנדבה". מתוך שלושה עשר השופרות (תיבות בצורת שופר), שש נועדו לנדבה - לקניית קורבנות נדבה בזמן שהמזבח בטל מהקרבה.

ששה שופרות לנדבה - האמוראים נחלקו מדוע יש שש קופות: "חזקיה אמר: כנגד ששה בתי אבות הכוהנים, שתקנו להם חכמים שיהא שלום זה עם זה. רבי יוחנן אמר: מתוך שנדבה מרובה תיקנו להם שופרות מרובים כדי שלא יתעפשו המעות. וזעירי אמר: כנגד פר ועגל, איל וכבש, גדי ושעיר...ובר פדא אמר: כנגד הפרים והאילים והכבשים והשעירים והמותרות והמעה". מחלוקת אמוראים אחרת עוסקת בסוג המותרות שיש בקופות הללו: "ושמואל אמר: "כנגד מותר חטאת ומותר אשם ומותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע, ומותר מנחת חוטא, ומותר עשירית האיפה של כהן גדול. ורבי אושעיא אמר: כנגד מותר חטאת ומותר אשם ומותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע, ומותר קינין, ומותר מנחת חוטא".

שיטות האמוראים השונות - לפי חזקיה כל אחד מבתי האב עבד באחד מימי השבוע של משמרת הכהונה שלו, ומאחר והכוהנים מקבלים את העור של קורבנות הנדבה, רצו שכל אחד מבתי האב ישתמש בשופר מיוחד משלו, אך שאר האמוראים לא חוששים לכך, מפני שכל אחד מקבל עורות בעבודת היום שלו. רבי יוחנן סובר שהבעיה היא שמטבעות רבים מדי המונחים בצפיפות עלולים להתעפש (חומר המטבע לא היה איכותי והיה מתחמצן בקלות), ולכן יש לעשות שש תיבות שבכל אחת יהיה מספר מטבעות קטן, אך שאר האמוראים אינם סבורים שיש לחשוש לדבר זה. זעירימבסס את דבריו על דעת רבי (בדף הקודם) שאין יוצאים ידי חובה בקורבן גדול אם התחייב לקורבן קטן, ולכן יש להפריד בין הסוגים השונים של קורבנות הנדבה – ולכל מין בהמה לעשות אחד גדול ואחד קטן, אך שאר האמוראים אינם מסכימים שיש להעמיד את המשנה שם רק כדעת יחיד של רבי יהודה הנשיא. בר-פדא סובר שכל שופר הוא לסוג אחר של קורבן: פרים לחטאות ציבור, אילים לאשם מעילות ואשם גזילות, כבשים לאשם נזיר ולאשם מצורע, שעירים של חטאות ציבור ברגלים, מותרות של מעות שהפריש לצורך אחד הקורבנות הללו, ולאחר שקנה את הקורבן נשארו בידיו מעות, ומטבע של מעה יחד עם מחצית השקל, עבור הוצאות הקשורות בהחלפת חצאי השקלים בשקלים. האמוראים לא מקבלים את דברי בר-פדא, מפני שלשיטתם אין הבדל בין המותרות לשאר הקורבנות, ועל המעה נחלקו התנאים בתוספתא שקלים (א, ח): "להיכן קלבון (תוספת המעה) זה הולך? לשקלים דברי רבי מאיר, רבי אליעזראומר: לנדבה". לפי שמואל אין צורך בקופה מיוחדת למותר קינים, מאחר שאחת משבע הקופות האחרות הייתה מיועדת לקינים, ולפי רבי אושעיא יש קופה מיוחדת למותר קינים בנוסף לקופה של הקינים עצמן, ומותר עשירית האיפה של כהן גדול אינו בא כעולת נדבה לקופה אלא ירקב.

לשונות נדבה - במשנה נאמר: "'שור זה עולה' ונסתאב (נפל בו מום). אם רצה - יביא בדמיו שנים. 'שני שוורים אלו עולה' ונסתאבו, רצה - יביא בדמיהן אחד, ורבי אוסר. 'איל זה עולה' ונסתאב, אם רצה - יביא בדמיו כבש. 'כבש זה עולה ונסתאב' אם רצה - יביא בדמיו איל, ורבי אוסר". המשנה עוסקת בבהמה שנפל בה מום והנודב חפץ לפדות את הבהמה ולהביא בדמיה כמות שונה של בהמות או בהמות ממין שונה. לשון המשנה – האמוראים מסבירים כי המשנה עוסקת דווקא בלשון נדבה "שור זה עולה", אך אם אמר "שור זה ודמיו עלי עולה" אינו רשאי להביא אלא שור אחד כפי שקבע בדבריו. מחלוקת רבי וחכמים - רבי חולק רק בשניים מתוך ארבעת המקרים שבמשנה, אך התלמוד מסביר כי למעשה הוא חולק על כל המקרים במשנה, כפי שאפשר לראות מהמקרה האחרון של כבש שמביא בדמיו איל, כאשר למעשה אין הבדל בין מקרה זה למקרה הקודם של איל שמביא בדמיו כבש, ומכאן שגם במקרה הראשון של המשנה הוא חולק וסובר שאין להביא בדמי שור אחד שני שוורים. טעם המחלוקת - חכמים סבורים כי מותר לשנות את כמות הבהמות שהתחייב אליה כאשר נפל מום בבהמה, ואין זה כמו במשנה הקודמת שאסור להביא בדמי שור אחד שני שוורים. ולדעת רבי לא יוצא ידי חובה, בין כשמביא פר גדול במקום עגל קטן או להיפך, וגם כאן אינו יוצא ידי חובה אם מביא שני שוורים קטנים בדמי שור אחד גדול, וחייב להביא בדמיו את מה שהתחייב בתחילה. מחלוקת נוספת של רבי וחכמים – בתוספתא (מנחות יג, ח) נאמר: "שור זה עולה' ונסתאב, לא יביא בדמיו איל, אבל מביא בדמיו שני אילים. ורביאוסר, לפי שאין בילה". התלמוד משווה את המחלוקת במשנה למחלוקת בברייתא: לפי דעת חכמים במשנה הנודב איל (ונסתאב) רשאי להביא כבש, ולכן רשאי להביא קטן במקום גדול, ואילו בברייתא חכמים מתירים לשנות ממין למין ולהביא שני אילים במקום שור, ומכאן שהם אינם מתירים להביא איל קטן במקום שור גדול ורק שני אילים נחשבים כשור אחד, ונמצא כי יש מסורות שונות מהי דעת חכמים. כיוצא בזה, לפי המשנה דעת רבי יהודה הנשיא אוסרת כל שינוי מקטן לגדול ומגדול לקטן, ואילו בברייתא רבי אוסר רק שינוי של הבהמה שכרוך בשינוי המנחות – "לפי שאין בילה", ומאחר ובלילת המנחה של השור נעשית בכלי אחד, והבלילה של שני האילים נעשית בשני כלים, הקורבנות אינם זהים, אבל כאשר מחליף איל בשור אין בכך בעיה, ונמצא כי יש מסורות שונות גם על דעת רבי.     

אחד משוורי הקדש - במשנה נאמר: "האומר: 'אחד מכבשי הקדש ואחד משורי הקדש', והיו לו שנים - הגדול שבהן הקדש. שלושה - בינוני שבהם הקדש. 'פירשתי ואיני יודע מה שפירשתי' או ש'אמר לי אבא ואיני יודע מה' - הגדול שבהן הקדש". התלמוד מסביר כי ההנחה המקובלת היא ש"המקדיש בעין יפה מקדיש", כלומר, אדם בדרך כלל מקדיש את הבהמה הטובה ביותר, ולכן מביא את הגדול שבשוורים או הגדול שבכבשים, אך במקרה של שלושה שוורים יש ספק שמא התכוון לשור הבינוני, היפה יותר מהשור הקטן, ולכן ממתין עד שיהיה מום בבינוני, ומחלל את קדושתו מספק על השור הגדול, ואת הגדול מקריב להקדש.  

שור בשוורי הקדש – במשנה הלשון היא "אחד משוורי", אך אם נדר בלשון "שור בשוורי" כוונתו לשור הגדול שבשווריו. בדיני הקדש הכלל הוא "המקדיש - בעין יפה מקדיש" ולכן משמעות דבריו היא השור הגדול, אך בדיני מכירה יש לפרש לפי הכלל "יד בעל השטר על התחתונה", שהקונה, המחזיק בשטר המכירה, מקבל את הפירוש המצומצם של השטר בידו, ולפיכך, "האומר לחבירו: 'בית בביתי אני מוכר לך' – מראהו עליה (החלק העליון של הבית ששוויו פחות). והאומר: 'בית בביתי אני מוכר לך', ונפל – מראהו נפול (את הבית שנפל)". 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בלשונות נדרי הקדש.

לשונות נדר על מתכות להקדש - במשנה נאמר: "'הרי עלי זהב' - לא יפחות מדינר זהב, 'כסף' - לא יפחות מדינר כסף, 'נחושת' - לא יפחות ממעה כסף. 'פירשתי ואיני יודע מה פירשתי' - יהא מביא עד שיאמר: 'לא לכך נתכוונתי'". התלמוד דן בלשונות הנדר הללו: זהב – במשנה מדובר על מי שאמר בפירוש כי יביא מטבעות זהב ולא מטיל זהב ("נסכא"), אך מביא דינר זהב (מטבע בשווי גבוה) ולא פרוטות זהב שאינן מוטבעות כרגיל בזהב. כסף – גם כאן מדובר על מי שהתחייב למטבעות כסף במקום שהמטבע העוברת לסוחר (ההילך הרגיל בעסקות) איננה פרוטות כסף אלא דינרי כסף. נחושת – בברייתא נאמר: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יפחות מצינורא (מזלג) של נחושת". מזלג נחושת משמש לניקוי נרות, על ידי קינוח השמן והוצאת הפתילה. ברזל – בברייתא נאמר: "אחריםאומרים: לא יפחות מכליה עורב". כליה עורב הם מבנה של פסי ברזל על גג ההיכל, שבשל חידודם לא היו מאפשרים לעורבים בבית המקדש לשבת על גג ההיכל. שיעור הברזל הוא אמה על אמה של ברזל לעשות ממנה את הפסים הללו על הגג.  

לשונות נדר שמן ויין למקדש - במשנה נאמר: 'הרי עלי יין' - לא יפחות משלשה לוגין, 'שמן' - לא יפחות מלוג, רבי אומר: שלשה לוגין. 'פירשתי ואיני יודע מה פירשתי' - יביא כיום מרובה". יום מרובה הוא היום שמרובים בו קורבנות ציבור יותר משאר ימות השנה, ביום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת, שיש בו קורבנות המוספים של החג ומוספי יום השבת, ומביאים בו מאה וארבעים לוגי שמן.יין – בתורה נאמר "כל האזרח יעשה ככה להקריב אישה ריח ניחוח לה'" (במדבר טו, יג), ומכאן למדו שמתנדבים יין לנסכים בפני עצמם, אף בלא קורבן הבא עמם, כשיעור הנמוך ביותר של נסכי הכבשים – שלושה לוגים, ואם רוצה יכול להוסיך על שיעור זה, אך לא לפחות משיעור זה ("ככה"). מחלוקת חכמים ורבי יהודה הנשיא על שיעור שמן – התלמוד מסביר שאת נדבת השמן לא לומדים מהביטוי "האזרח" בפרשת הנסכים, אלא מהביטוי "קורבן" בכתוב "ונפש כי תקריב קורבן מנחה" (ויקרא ב, א). המחלוקת היא אם יש להביא שמן בפני עצמו כשיעור לוג שמן של מנחת נדבה, או להביא שלושה לוגים כשיעור מנחת נסכים. למעשה המחלוקת היא על דרכי הלימוד של גזירה שווה, לדעת חכמים לומדים מכל פרטי המלמד לדבר הלמד ("דון מינה ומינה"), ולדעת רבי יש ללמוד את העניין העקרוני ממנחת נדבה ולהעמיד את פרטי הדבר לפי נדבת נסכים ולהקריב שלושה לוגים ("דון מינה ואוקי באתרה"). 

לשונות נדר וסוג הקורבן - במשנה נאמר: "'הרי עלי עולה' - יביא כבש, רבי אלעזר בן עזריה אומר: או תור או בן יונה (מן העוף). 'פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי' - יביא פר ועגל. 'מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי' - יביא פר ועגל, איל, שעיר, גדי וטלה. 'פירשתי ואיני יודע מה פירשתי' – מוסיף עליהן תור ובן יונה. 'הרי עלי תודה ושלמים' - יביא כבש. 'פירשתי מן בקר ואיני יודע מה פירשתי' - יביא פר ופרה, עגל ועגלה. 'מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי' - יביא פר ופרה, עגל ועגלה, איל (כבש בן שנתיים) ורחלה (כבשה), שעיר ושעירה, גדי (בן עיזים בשנתו הראשונה) וגדייה, טלה (כבש זכר בשנתו הראשונה) וטלייה". לשון הנדר מתפרשת לפי הדברים השונים שיש לברר בדברי הנודר: סוג הבהמה, מין הבהמה (זכר או נקבה) וגיל הבהמה. מחלוקת חכמים ורבי אלעזר בן עזריה – התלמוד מסביר שכל אחד פסק לפי המקובל במקומו, שלדעת חכמים היו קוראים עולה לעולת בהמה, ולדעת רבי אלעזר בן עזריה היו קוראים עולה גם לעולת העוף.

לשונות נדר ושווי או צורת הקורבן – בהמשך המשנה נאמר: "'הרי עלי שור' - יביא הוא ונסכיו במנה, 'עגל' - יביא הוא ונסכיו בחמש, 'איל' - יביא הוא ונסכיו בשתים, 'כבש' - יביא הוא ונסכיו בסלע. 'שור במנה' - יביא במנה חוץ מנסכיו, 'עגל בחמש' - יביא בחמש חוץ מנסכיו, 'איל בשתים' - יביא בשתים חוץ מנסכיו, 'כבש בסלע' - יביא בסלע חוץ מנסכיו. 'שור במנה' והביא שנים במנה - לא יצא, ואפילו זה במנה חסר דינר, וזה במנה חסר דינר. 'שחור' והביא לבן, 'לבן' והביא שחור, 'גדול' והביא קטן - לא יצא. 'קטן' והביא גדול - יצא. רבי אומר: לא יצא". בברייתא נזכרים עוד לשונות נדר המזכירים סוג קורבן יחד עם שווי הקורבן ומייעדים את הקורבן למזבח: "הרי עלי עולה בסלע למזבח' - יביא כבש, שאין לך דבר שקרב בסלע לגבי מזבח אלא כבש שקרב בסלע. 'פירשתי ואיני יודע מה פירשתי' - יביא מכל דבר שקרב בסלע לגבי מזבח".

מחלוקת חכמים ורבי יהודה הנשיא – בסוף המשנה נאמר: "קטן והביא גדול – יצא, רבי אומר: לא יצא". התלמוד מסביר כי גם המקרה הנזכר בתחילת המשנה "'פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי' - יביא פר ועגל", הוא מקרה פרטי של שיטת רבי, שאין די בקורבן גדול כדי לצאת ידי חובת קורבן קטן, ואף כאן אין יוצא בפר מן הבקר בחובת העגל מן הבקר מאחר שאינו יודע מה פירש אלא צריך להביא פר ועגל. שאר דברי המשנה הם כדעת חכמים, אך בסוף המשנה חוזרים לומר כי דברי המשנה שנזכרו בתחילתה הם למעשה מחלוקת של רבי וחכמים על מי שהתחייב לקורבן גדול והביא קורבן קטן (פר ועגל).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בלשונות נדר של קורבן.

לשונות נדר של מנחה- במשנה נאמר: "'הרי עלי עשרון' - יביא אחד, 'עשרונות' - יביא שנים. 'פירשתי ואיני יודע מה פירשתי' - יביא ששים עשרון. 'הרי עלי מנחה' - יביא איזו שירצה, רבי יהודה אומר: יביא מנחת הסולת שהיא מיוחדת שבמנחות. 'מנחה' או 'מין המנחה' - יביא אחת. 'מנחות' או 'מין מנחות' - יביא שתים. 'פירשתי ואיני יודע איזה מהן פירשתי' - יביא חמשתן. 'פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע כמה פירשתי' - יביא ששים עשרון. רבי אומר: יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים". המשנה עוסקת בלשונות נדר שעניינם כמות הסולת שבמנחה, סוג המנחה וכמות המנחות, ובמקרים שבהם נדר ושכח איזה סוג מנחה או כמות המנחות לה התחייב.

שכח את הנדר – במשנה נאמר: "פירשתי ואיני יודע איזה מהן פירשתי – יביא חמשתן". הכוונה היא לחמש המנחות הנזכרות בכתוב: סולת, מחבת, מרחשת, חלות ורקיקים. התלמוד מסביר שברשימה זו לא נזכרה מנחת נסכים, למרות שאפשר להתנדב להקריב מנחת נסכים, מפני שיש מספר הבדלים בינה לבין מנחות הנדבה של היחיד: מנחת הנסכים באה עם קורבנות ציבור, באה בגלל זבח, אינה טעונה לבונה, באה יחד עם שלושה לוגים, ארבעה לוגים או שישה לוגים, ולא עם לוג אחד כשאר המנחות, ואינה טעונה קמיצה כשאר המנחות.

מחלוקת חכמים ורבי יהודה הנשיא – במשנה נאמר: "'פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע כמה פירשתי' - יביא ששים עשרון. רבי אומר: יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים". בתוספתא מנחות (יב, יג-יד) המחלוקת מופיעה ביתר פירוט: "'פירשתי מנחה וקבעתי בכלי אחד של עשרונים, ואיני יודע מה פירשתי' - יביא מנחה של ששים עשרונים, דברי חכמים. רבי אומר:  יביא מנחות של עשרונים, מאחד ועד ששים, שהן אלף ושמונה מאות ושלשים.  'פירשתי ואיני יודע מה פירשתי, ואי זו מהן פירשתי, ואיני יודע כמה פירשתי' - יביא חמש מנחות של ששים ששים עשרונים, שהן שלש מאות - דברי חכמים. רבי אומר: יביא חמש מנחות של ששים עשרונים, מאחד ועד ששים, שהן תשעה אלפים ומאה וחמשים".

ביאור המחלוקת – האמוראים מסבירים את המחלוקת באופנים שונים: רב חסדא סובר שהמחלוקת היא אם מותר להכניס חולין לעזרה. לדעת רבי אסור להכניס חולין לעזרה, ולכן אין להביא הכלי אחד מנחה של שישים עשרונים – שהרי יש ספק מה נדר, ואפשר שנדר מנחה בת פחות משישים עשרונים, וכשמביא שישים עשרונים מכניס חולין לעזרה. ולדעת חכמים מותר להכניס חולין לעזרה. רבאסובר שהמחלוקת היא אם מותר לערב חובה בנדבה. לדעת רבי אסור לערב חובה בנדבה, ולכן אינו יכול להביא שישים עשרונים בכלי אחד, ולהתנות, אלא צריך להביא שישים כלים נפרדים, שבכל אחד מספר עשרונים מאחד ועד שישים, ולהתנות שאותה מנחה שיש בה כמספר העשרונים שנדר – תעלה לו לחובתו, ושאר המנחות שבשאר הכלים – יבואו כנדבה. ולדעת חכמים מותר לערב חובה בנדבה, ורשאי להביא מספר עשרונים לחובתו מעורבים יחד עם עשרונים לנדבתו.

לפי ההנחה של חכמים שיש כאן שתי מנחות – אחת של חובה ואחת של נדבה – יש לדון על דרך הקמיצה וההקטרה. כל אחת מן המנחות צריכה קמיצה, ולכן צריכה המנחה קמיצה פעמיים. ואולם, הואיל ואינו רשאי לקמוץ ממנחת חובה על נדבה או ממנחת נדבה על חובה צריך המקריב להתנות על דעת הכהן הקומץ, שמה שיעלה בידו בקמיצה הראשונה יהיה לחובה, ומה שיעלה אחר כך יהיה לנדבה. בעיה חמורה יותר היא הקטרת הקמצים, והבעיה היא בין אם קומץ לחובה ואחר כך לנדבה או להיפך. אם מקטיר קודם את קומץ מנחת הנדבה יש ספק אם אותו הקומץ שקומץ לנדבה נחשב לחלק מהשיריים של מנחת החובה, ושוב אינו רשאי להקטיר אותו, מפני שהוא נחשב לשיריים של מנחת החובה שחסרו בין קמיצה להקטרה. ואם מקטיר את קומץ מנחת החובה קודם לקומץ מנחת הנדבה, המנחה מוגדרת כשיריים, ושוב אינו רשאי להקטיר את קומץ מנחת הנדבה הנחשב כשיריים של דבר שהוקטר ממנו לאישים (לפי ויקרא ב יא). הפתרון הוא להקטיר את קומץ מנחת החובה כהלכה, ואחר כך את קומץ מנחת הנדבה לשם קורבן עצים הנשרפים במערכה, כשיטת רבי אליעזר, שהאיסור להקטיר דבר שחלק ממנו כבר הוקטר הוא רק דבר הקרב על המזבח כקורבן, אך לא דבר הקרב כחומר בעירה כמו עצים. בהקשר זה עולה הצעה לפרש שלדעת הכל מותר לערב חובה בנדבה, ונחלקו אם אפשר להקטיר לקורבן עצים כדעת רבי אליעזר, אך לפי זה הפתרון של רבי אינו נחוץ, ודי להקריב שישים עשרונים בכלי אחד, ועשרון בכלי אחר, ולגרום להם שיגעו זה בזה וייחשבו למנחה אחת, וכך גם יודע בוודאות שאם מדובר בשתי מנחות מעורבות – קמץ מהן, ואם מדובר במנחה אחת - אינו קומץ את השיריים של המנחה האחרת שהרי הן נפרדות בכלים שונים.

רבא מציע כי המחלוקת קשורה למחלוקת תנאים אחרת במנחות (ט, ג): "אפילו מנחה של שישים עשרון נותן לה שישים לוג, רבי אליעזר בן יעקב אומר: אפילו מנחה של ששים עשרון - אין לה אלא לוגה שנאמר "למנחה ולוג שמן" (ויקרא יד, כא). חכמים במשנתנו סבורים כחכמים במשנה שם, שיש להביא למנחה של שישים עשרונים שישים לוגים, ולכן במקרה של מנחה מסופקת אפשר להביאם בכלי אחד. רבי סובר כרבי אליעזר בן יעקב, שיש להביא רק לוג אחד ולכן במקרה של מנחה מסופקת יש ספק אם כולה מנחה של חובה ודי לא בלוג אחד, או שחלק מהעשרונים הם של מנחת חובה וחלק של מנחת נדבה, ויש צורך בלוג אחד לכל מנחה, ומאחר שיש כאן ספק מביא שישים מנחות בשישים כלים ובכל אחת נותן לוג שמן.

רב אשי מציע לקשר את המחלוקת למחלוקת אחרת של התנאים הללו בהמשך הפרק (יג, ח): "(הנודר) 'קטן' והביא גדול – יצא. רבי אומר: לא יצא". במשנה שם מדובר על מי שהתחייב להקריב קורבן של שור קטן ולבסוף הביא שור גדול, ואף כאן במנחה חכמים סוברים שרשאי להביא מנחה בת שישים עשרונות אף אם נדר מנחה בת פחות משישים עשרונים, ולדעת רבי הנודר מנחה קטנה והביא מנחה גדולה לא יצא ידי חובתו, שהרי לא הביא כפי שנדר.

לשונות נדר של קורבנן עצים וקורבן לבונה – במשנה נאמר: 'הרי עלי עצים' - לא יפחות משני גזירין, 'לבונה' לא יפחות מקומץ". בתורה נאמר: "ונפש כי תקריב קורבן מנחה לה'" (ויקרא ב, א). קורבן עצים- ייתור הלשון של המילה "קורבן" מלמד שאפשר להביא כקורבן נדבה עצים, ויש להביא שני גזירי עצים, לפי הכתוב בספר נחמיה: "והגורלות הפלנו על קורבן העצים" (שם י, לה). רבי יהודה הנשיא לומד מכתוב זה כי העצים הם כמו קורבן, ולכן יש להקריבם עם מלח ויש להגישם למזבח כמנחה, והאמוראים מוסיפים כי יש לקמוץ חלק מהם, ויש להקריב יחד עמם עוד עצים, כפי שעושים בשאר המנחות. קורבן לבונה – בתורה נאמר: "והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'" (ויקרא ו, ח), ומן ההשוואה בכתוב של קומץ המנחה ללבונה למדו שכשם שמקריב קומץ מן המנחה, כך גם שיעור הלבונה המינימלי הוא קומץ. 

לשונות נדר של קורבנות – בתוספתא מנחות (יג, ג) מובאים עוד לשונות נדר: 'הרי עלי למזבח' - יביא לבונה, שאין לך דבר שקרב לגבי מזבח (בשלמות, בלי שיריים) אלא לבונה. 'פירשתי ואיני יודע מה פירשתי' - יביא מכל דבר שקרב למזבח". עולה אינה קריבה בשלמות על המזבח מפני שעורה ניתן לכוהנים, עולץ העוף אינה קריבה בשלימות על המזבח מפני שמוראתה ונוצתה אינם קרבים אלא נזרקים על המזבח, נסכים אינם קרבים אלא ניתנים לספלים שעל המזבח הממשיכים לשיתין (חללים שמתחת למזבח), ומנחת נסכים נשרפת כליל על המזבח, אך מאחר שיש עוד סוגי מנחה הנאכלים לכוהנים – היא אינה סוג מיוחד הקרב רק למזבח.

מציג תוצאות 181 - 240 מתוך 2589
<< לדף הקודםדף:  1 2 3 4 5 6 7 8 9 10לדף הבא >>
סיכומי הפרקים