חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "הריס של עין (עפעף) שניקב, שנפגם, שנסדק הרי בעינו דק תבלול, חלזון, נחש, עצב. איזהו תבלול? לבן הפוסק בסירא (העיגול המפריד בין השחור לבין הלבן שבעין) ונכנס בשחור, שחור נכנס בלבן – אינו מום". על מומי האדם נאמר בתורה: " איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום...או דק או תבלל בעינו..." (ויקרא כא, טז-כ). דק הוא כתם המופיע על העין ומפריע לראיה, והתבלול הוא ערבוב של השחור והלבן שבעין. המשנה עוסקת במומי בהמה, ומשתמשת במונחים הללו לתיאור המומים שבעין.

דק, חלזון נחש - התלמוד מבחין בין מומים שונים של דק, עכירות על פני העין המפריעה לראיה. בלובן של העין דק אינו מפריע ואינו נחשב למום, ולכן מדובר על דק המצוי על השחור שבעין. האבחנות החשובות בעניין זה הן צבעו של הדוק: שחור או לבן, והאם הוא צף על פני העין או שקוע בתוכה. דוק שחור משוקע – הוא מום, וצף - אינו מום, ובדוק לבן ההיפך: דוק לבן משוקע – אינו מום, וצף – הריהו מום. במשנה נזכר חלזון נחש, ומסבירים כי לפי רבי שמעון בן יוסי לקוניא שמה של מחלת החלזון היא גם נחש, מחלקה שבה צומח קרום בעין ומתפשט עד האישון, והוא הורה הלכה להתיר במום זה, אפילו עוד קודם שבא לידו מעשה שבו נצרך היה להתיר, ולכן אפשר היה לקבל ממנו את ההלכה שלא כמו מי שמורה הלכה רק לאחר מעשה שבא לידו שאין לקבל את דבריו.

תבלול – בברייתא נחלקו התנאים על הגדרת התבלול: "לבן ונכנס בשחור, שחור ונכנס בלבן – הרי זה מום, דברי רבי מאיר. רבי יוסיאומר: לבן ונכנס בשחור – הרי זה מום, שחור ונכנס בלבן – אינו מום, שאין מומים בלבן". רבי מאיר סבור כי התבלול הוא דבר המבלבל את הלבן והשחור שבעין בכל דרך, ואילו רבי יוסי סבור כי הלובן שבעין נקרא חלב העין לפי הכתוב "יצא מחלב עינימו" (תהלים עג, ז), והשחור שבעין נקרא בשם עין, ולכן "תבלל בעינו" הוא מי שיש לו פגיעה בעין עצמה ולא בחלב העין.

חוורור ומים קבועים בעין - במשנה נאמר: "חוורור (טיפות לבנות) והמים הקבועין. איזהו חוורור הקבוע? כל ששהה שמונים יום, רבי חנניא בן אנטיגנוס אמר: בודקין אותו שלוש פעמים בתוך שמונים יום, ואלו הן מים הקבועים: אכל לח ויבש של גשמים, לח ויבש של שלחים, או אכל היבש ואחר כך הלח - אינו מום, עד שיאכל הלח ואחר כך היבש". המשנה ממשיכה לתאר מומים בעין, ומתארת דרך בדיקה לבחון אם המום הוא כרוני, לאחר אכילה סדורה של מספוא לח ויבש שגדלו במי הגשמים או במי השלחים, מאחר שהשינוי בטיב התזונה עשוי לרפא את מומי העין של הבהמה. התלמוד דן על המשנה ביחס למחלוקת התנאים בתוספתא (בכורות ד, ג): "חוורור קבוע – ארבעים יום, ומים הקבועים – שמונים יום, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: חוורור – שמונים יום, ואלו הן מים הקבועים...אין מום עד שיאכל יבש אחר הלח וישנו שלושה חודשים", כלומר, אם אכל מספוא לח ואחריו מספוא יבש במשך שלושה חודשים (גידולים שגדלו באדר וחצי ניסן אז הצמחיה עוד לחה מהגשמים, ומספוא מאלול וחצי תשרי אז התבואה כבר יבשה), והתזונה המיוחדת לא הועילה והדלקת שבעין לא התרפאה, אפשר לקבוע שמדובר במום.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מומי הבכור - במשנה נאמר: "על אלו מומין שוחטין את הבכור: נפגמה אזנו מן החסחוס, אבל לא העור. נסדקה אף על פי שלא חסרה, ניקבה מלא כרשינה, או שיבשה. איזהו יבשה? כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם, רבי יוסי בן המשולם אומר: יבשה שתהא נפרכת". פרק זה מתאר את המומים של בכור, והתלמוד דן על המקור של פסול המומים בתורה. בספר ויקרא אוסרים באופן כללי בהמות בעלות מום לקרבן: "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'... כל מום לא יהיה בו. עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה'...ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו ולנדר לא ירצה כד ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו" (ויקרא כב, כא-כד). ובספר דברים נזכרים בפירוש מומי הבכור הפסול לקורבן: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך...וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו" (דברים טו, יט-כב).

הכתובים בספר דברים מנוסחים בתבנית של כלל – "כי יהיה בו מום", פרט – "פסח או עור" וכלל – "כל מום רע", ויש ללמוד בדרך הדרשה של "כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט", שהמומים הם כעין הפרט, וכשם שהפרט הוא מומים גלויים שאינם חוזרים ומתרפאים (עור, פסח), כך גם כל מום גלוי שאינו מתרפא פוסל את הבכור מקורבן. הביטוי "כל מום רע" מציין שלא רק מום המבטל את הבהמה ממלאכה פוסל אותה, אלא גם מום שאינו מבטל את הבהמה ממלאכה. הביטוי "מום רע" מציין שהמום הפוסל את הבהמה הוא מום גלוי שאפשר לדעת בו שהוא רע, אבל מום בסתר אינו פוסלה לקורבן.

מום עובר – הכתוב "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" (ויקרא כז, יא) מלמד שאסור להקריב בהמה טמאה (אסורה באכילה). עוד לומדים מייתור הלשון "אשר לא יקריבו ממנה" בכתוב, שבהמה בעלת מום שאסור להקריב ממנה קורבן לה' אינה קריבה אלא נפדית מיד ההקדש. מכאן מסיקים שבעלת מום עובר (זמני) אינה נפדית מיד ההקדש, שהרי אפשר להקריבה לאחר זמן. אפשר להסיק על יסוד זה שמום עובר גם אינו פוסל בכור לקורבן, שהרי דבר שאינו נפדה מיד ההקדש כל שכן שאיננו נשחט כחולין. ויש הלומדים מהכתוב בבכור "עור או פסח" שמום עובר אינו בכלל המומים הפוסלים את הבכור לקורבן.  

סדק באוזן – סדק הוא בגודל כל שהוא, ופגימה היא חסרון המונע את הציפורן  מלהחליק על האוזן, וחוגר (עוטף) את הציפורן. ואין זה משנה אם הסדק או הפגימה אירעו בידי אדם או בידי שמיים (באופן טבעי).

נקב באוזן – במשנה גודל הנקב הוא ככרשינה (הנקראת בתלמוד הינדא), והאמוראים דנים אם הכוונה היא שתוכל להיכנס ולצאת דרך הנקב, או לעמוד ולסתום את הנקב. בהקשר זה דנים על מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה במסכת אהלות (ב, ג) על חסרון בחוליות השדרה ובגולגולת לעניין טומאת מת, ועל המשנה במסכת כלים (יז, יב) על גודל חלון למאור שנעשה בידי אדם. הגודל האמור שם הוא "כמלוא מקדח" אבל ברור כי הכוונה היא למקדח מסוים שמשתמשים בו בלשכת המקדש, וגודל זה כולל את המקדח וחיסומו, והנקב מאפשר הוצאה והכנסה של המקדח.

בתוספתא בכורות (ד, א) נזכרת עמדתו של רבי יוסי ברבי יהודה על גודל הנקב: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: בכעדשה". דבריו קרובים להיות שווים לדבר תנא קמא במשנה על נקב בגודל כרשינה. התלמוד מעיר כי לדעת רבי יוסי ברבי יהודה די בנקב כל שהוא לפסול את הבהמה להקרבה, כפי שברציעה של עבד עברי לאחר שש שנים סבור רבי יוסי ברבי יהודה כי רוצעים את האוזן במחט העושה נקב בגודל כל שהוא (ולכן יש אוסרים לעשותה בגלל שהיא הטלת מום), אבל כדי להתיר את הבהמה בשחיטה יש צורך בשיעור נקב של כעדשה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "כל המומין הראויין לבא בידי אדם, רועי ישראל – נאמנין, רועים כהנים - אינן נאמנין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא על של חבירו ואין נאמן על של עצמו. רבי מאיר אומר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו".התלמוד דן על עוד עדויות בבכור.

עד מפי עד – האמוראים נחלקו אם מקבלים עד ששמע מעד אחר על מומין שיש בבהמת בכור: "רב אסי אוסר, ורב אשי מתיר", והיה מן האמוראים שכינה את המתיר עד מפי עד כמתיר בכורות שלא כדין. בנושאים אחדים בהלכה מקלים לקבל עדויות שאינן קבילות בשאר הנושאים, כמו עדות אישה או עד מפי עד, וההנחה היא שיש קשר בין הדברים, ובכל מקום בו אישה כשרה להעיד, כמו בעדות אישה על אדם שמת, מקבלים גם עד מפי עד.   

הפה שאסר הוא הפה שהתיר – כאשר אדם מעיד על בהמה מסוימת שהיא בכור אבל יש בה מום – הריהו נאמן על דבריו, מפני שהפה שאסר והחזיק את הבהמה  לבכור האסור בשחיטה, הוא גם הפה שהתיר ואמר שיש בבהמה מום המתירה בשחיטה. עקרון זהה נזכר גם לגבי אישות: מי שאמרה שהייתה נשואה ואחר כך התגרשה, נאמנת מפני שהפה שאסר (בנישואין) הוא הפה שהתיר (גירושין). ההנחה היא שהאישה יכולה הייתה שלא לומר דבר, אבל מאחר שבחרה לומר דבר האוסר אותה, מאמינים לה גם על הדבר המתירה. בהלכות מום בכור ההנחה היא שהמעיד יכול היה להטיל בבהמה מום בעצמו ולהתירה על ידי זה לשחיטה (שהרי לא היה עובר עבירה ואוכל קודשים של בכור תם מחוץ למקדש) והוא בחר לומר שמדובר בבכור ולכן מאמינים לו גם שיש בו מום.

"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא עקרון של פרשנות הלשון במשפט המתבסס על הרעיון הפסיכולוגי של "מה לי לשקר". רעיון זה קובע כי אם אין לאדם סיבה לשקר הוא אומר את האמת בשלמותה. האמוראים נחלקו אם הסברה של "מה לי לשקר" היא גם במקום שבו עשויים להיות עדים שעשה שלא כראוי, כמו רועה הטוען כי שמר על בהמה בנהר שלא היו בו מים, אך בדרך כלל ידוע כי מים עוברים בנהר זה. במקרה כזה אין צריכים את דבריו כדי לבסס את הידע על המציאות, ונחלקו בדבר: "אמר רבא: מה לו לשקר...אמראביי: מה לו לשקר במקום עדים לא אומרים". מקרה זה שונה אמנם מהמקרה של בעל מום, מפני שבנהר ידוע שיש מים, ואילו בבעל מום אין זה אלא חשש שיטיל מום בבהמה.

נאמנות חבר על מומי בכור – בתלמוד מסופר על רבי צדוק שבהמתו אכלה שעורים ופגעה בשפתה, והוא שאל חכמים שונים אם תלמיד חכם נאמן על מום זה. רבן גמליאל סבור היה שאין הבדל בין תלמיד חכם לעם הארץ בדבר זה ושניהם אינם נאמנים. רבי יהושע השיב לרבי צדוק באופן אישי שתלמיד חכם נאמן על דבר זה. כשנודע הדבר לרבן גמליאל הוא ביקש לברר את הדברים בבית המדרש, רבי יהושע השיב בתחילה כי הוא לא חולק על רבן גמליאל, ולאחר חקירה הבהיר כי הוא אינו רוצה לסתור את דברי רבן גמליאל. רבן גמליאל ראה בתשובת רבי יהושע ערעור סמכותו בבית המדרש, ורבי יהושע עמד על רגליו בשעת הדרשה עד שהעם דרש להפסיק מן המתורגמן להפסיק לתרגם את הדרשה.

נאמנות כהן על מומי בכור – במשנה נאמר: "נאמן הכהן לומר: 'הראיתי בכור זה, ובעל מום הוא'". הכהן לא היה אוכל את הבכור אלמלא החכם היה מתירו מפני שזו עבירה של אכילת קודשים בחוץ, ולכן מאמינים לו שהראה לחכם את המום והתירו החכם. האמורא רב סבור שהכהן נאמן לומר כי ישראל נתן לו בכור זה במומו, אפילו שאין ידוע מי החכם שהתירו (זו מסורת פומבדיתא, ולפי מסורת סורא ישראל קטן נאמן לומר לאחר שהגדיל שנתן לכהן בכור בעל מום). ואף על פי שהכוהנים חשודים להתיר בכורות, הכלל הוא שאדם אינו משקר בדבר העתיד להתגלות, וכאן אפשר לבדוק האם אכן קיבל את הבהמה מיד ישראל כבעלת מום. יחד עם זאת, אדם עשוי לשקר כאשר הוא יכול להשתמט בדרך כלשהי מבדיקת הדברים, מפני שאפילו אם יתגלה הדבר אפשר יהיה לו להצדיק ולתרץ את מעשיו. ואולם, כאשר הדברים שאמר מפורשים מדי ואפשר לבחון אותם ולבססם כתביעה, שוב אי אפשר להתחמק בתואנות שונות, ואדם אינו משקר בדברים הללו (לפי משנה דמאי א, ה).  

 

מום מובהק - במשנה נאמר: "בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו - הרי זה ישחט על פי שלושה בני הכנסת, רבי יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלושה - אינו נשחט אלא על פי מומחה". מן המשנה לא ברור אם השחיטה היא דווקא על המומים המובהקים הללו או גם על מומים שאינם מובהקים, וכן לא ברור האם מדובר על היתר במקום שיש מומחה, ולכן האמוראים מציינים בפירוש כי שלושה מתירים בחוץ לארץ רק על מומים מובהקים, ורק במקום שאין בו מומחה. בתלמוד מסופר על בהמה שהיה בה מום "שרוע" (עין אחת קטנה ואחת גדולה) ורב אשי התירה. בדרך כלל מתירים בהמה של ישראל רק כאשר יש כהן עמו מפני שישראל חשוד לשחוט את הבכור בעצמו, אבל כאן לא היה מקום לחשש זה מפני שהיה זה מום מובהק, ורב אשי הבין שאם הכהן בא לשאול רק בגלל כבודו של החכם בוודאי לא יעבור על איסור ולא ישחט את הבהמה לעצמו.
חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "מעשה בזכר של רחלים זקן, ושערו מדולדל, וראהו קסטור אחד, ואמר: מה טיבו של זה: אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום. נטל פיגום וצרם אזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירו, ואחר שהתירו הלך וצירם באזני בכורות אחרים ואסרו. פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה, וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם, והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים והתירו. ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו. זה הכלל כל שהוא לדעתו – אסור, שלא לדעתו – מותר".

המשנה עוסקת במקרה שהגוי עושה ממילא מעצמו על ידי שישראל אומר לו ונמצא שישראל גרם לכך בעקיפין ("גרמא") והדבר נעשה לדעת ישראל, ואין זה משנה אם השתמש בלשון שיש בה רמז שיעשה הגוי מום, אבל אם היה מסיח לפי תומו, ואמר את הדברים בלי שהתכוון שהגוי יעשה דבר, יש להתיר את המום שעשה.  המשנה אינה מבחינה בין גוי המטיל מום לתינוק ישראל המטיל מום, על אף שבכל אחד מהם הייתה סיבה להחמיר: התינוק היהודי עשוי להתרגל לעבירה יותר מאשר הגוי, ואילו התינוק אין שמים לב למעשיו בניגוד לגוי מבוגר שיכולים ללמוד ממעשיו.

במשנה נאמר: "היה בכור רודפו, בעטו ועשה בו מום - הרי זה שוחטין עליו". יש מסורות אמוראים בשם רב פפא האם המשנה עוסקת רק במי שבועט בבהמת הבכור בשעה שהיא רודפת אותו, ובגלל הפחד הוא בועט בה, או שגם לאחר שהפסיקה לרדוף הוא עדיין זוכר את צערו ובועט בה לאחר זמן, ויש להתיר גם מום שנעשה מחמת זכרון הצער של האדם.

הטלת מום בבכור – מותר להטיל מום בבכור קודם שרוב ראשו יצא לאויר העולם, ומבחינה מעשית אפשר להטיל מום באוזנו של הגדי שיש לו אוזניים גדולות היוצאות מן הרחם עוד לפני שיוצא ראשו, ולהטיל מום בשפתיו של הטלה עוד לפני שהוציא את שאר הראש, ויש האומרים שמותר להטיל מום אף באוזניו מפני שהראש יוצא דרך הצדעים, ולכן האוזן יוצאת עוד קודם ליציאת רוב הראש. בהקשר זה מסבירים כי לפי המשנה מומים בחניכיים פוסלים את הבכור: "החוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו, הפנימיות שנעקרו", ומסבירים כי הסיבה היא שאפשר לראות את המומים הללו כאשר הטלה פועה, אפילו שאי אפשר לראותם בשעה שהוא אוכל.

נאמנות על מומי הבכור - במשנה נאמר: "כל המומין הראויין לבא בידי אדם, רועי ישראל נאמנין, רועים כהנים - אינן נאמנין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא על של חבירו, ואין נאמן על של עצמו. רבי מאיראומר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו". האמוראים רבי יוחנן ורבי אלעזרנחלקו על ביאור דברי המשנה "רועי ישראל נאמנים, רועים כוהנים אינם נאמנים". לפי פירוש אחד הביטוי רועי ישראל משמעו רועים ישראלים (שם ותוארו) הנאמנים אפילו כשהם רועים צאן של כוהנים בשטח מרעה של כוהנים, ואין חוששים לקרבה מיוחדת בין הרועה לבין הבעלים של שטח המרעה. הרועים שהם כוהנים אינם נאמנים, בין כשהם רועים צאן של ישראל בשטח מרעה של ישראל ובין כשהם רועים צאן של כהן, מפני שהם סבורים שבשל טרחתם בצאן הבעלים עשוי לתת להם בכורות בעלי מום, ויש לחשוש שבשל הקרבה בינם לבין הבעלים הכהן הוא יתן להם בעלי מום, מפני שאף הוא יקבל מהם בעלי מום בעתיד ("גומלין"). לפי הסבר אחר רועי ישראל הם רועים כוהנים של ישראל (סמיכות), והם נאמנים מפני שהרועה הכהן יודע שישראל יתן את הבכור לתלמיד חכם ולא לכהן רועה, ומצד שני רועים ישראל של כוהנים אינם נאמנים מפני שחוששים לקרבה בינם לבין הבעלים הכוהנים.

התלמוד דן במחלוקת התנאים במשנה לאור התוספתא (בכורות ג, יט): "רבי יהושע בן קפוסאי אומר: בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רבן שמעון בן גמליאלאומר: אפילו בנו אפילו בתו. רבי יוסי אומר: אפילו עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו".  רבי מאיר ותנא קמא במשנה נחלקו אם לקבל את דעת רבי יהושע בן קופסאי. תנא קמא סבור כי רועים כוהנים אינם נאמנים להעיד על בכור של הבעלים, אבל שני כוהנים מן השוק נאמנים כרבי יהושע בן קופסאי; ולדעת רבי מאיר גם כוהנים מן השוק חשודים על הדבר. התלמוד מסביר כי לדעת רבי מאיר הכהן חשוד על בכורות, ואינו דן או מעיד בעניין זה, אבל חשד זה מלמד שאין לסמוך עליו ולא לפוסלו לגמרי, מפני שאם נפסול אותו לגמרי הרי לרבי מאיר "החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה", ונמצא שהכהן אינו יכול לדון או להעיד על כל דבר, כנגד הכתובים בתורה המתארים את הכוהנים כדיינים.

כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו כמאן כר' יהושע בן קפוסאי ר"נ אמר בעלים מעידין עליו דאי לא תימא הכי מעשר לר"מ מי מעיד עליו מעשר ודאי מהימן דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכי תימא ה"נ דלית ליה תקנתא והתנן שהיה רבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב אלא ש"מ בעלים מעידין עליו כהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי.

 איתמר ר"נ אמר הלכה כרשב"ג רבא אמר הלכה כר' יוסי. ומי אמר רבא הכי והאמר רבא בעלים עומדים עמנו בחוץ נכנס שלם ויצא חבול מעידין עליו. אימא כל בעלים עומדים ולא חיישי' אי הכי מאי למימרא מהו דתימא ניחוש לחשדא קמ"ל והלכתא כרשב"ג ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא מ"ט אשתו כגופו דמי א"ל רב פפא לאביי לרבי מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקאמר רבי מאיר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כהנים הכי נמי דלא דייני דינא והכתיב (דברים כא, ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע

 

בשלמא למ"ד רועי ישראל והן כהנים נאמנין היינו דאתא ר"מ למימר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אלא למ"ד רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין מאי אתא ר"מ לאשמועינן היינו ת"ק איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי דתניא רבי יהושע בן קפוסאי אומר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו רשב"ג אומר אפי' בנו אפי' בתו ר' יוסי אומר אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו.
חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

הקזת דם לבכור - במשנה נאמר: "בכור שאחזו דם, אפילו מת - אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום, ואם עשה בו מום - הרי זה לא ישחט עליו. רבי שמעון אומר: יקיז אף על פי שהוא עושה בו מום". בברייתא מובאת המחלוקת בשלמות: "בכור שאחזו דם - מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום, ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אף במקום שעושה בו מום, ובלבד שלא ישחט על אותו המום. רבי שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום, רבי יהודה אומר: אפילו מת אין מקיזין לו את הדם".

הלכה כרבי שמעון – מן המשנה עולה כי לדעת רבי שמעון מותר לעשות דבר שאינו מתכוון, כשיטתו בכל העניינים בהלכה, ובמיוחד בהלכות שבת, שאסור לעשות עבירה שאדם מתכוון אליה אבל אם אינו מתכוון מותר לעשות. הברייתא מחדשת ומוסיפה כי לדעת רבי שמעון לא רק שאין איסור בהקזת הדם, אלא גם מותר לשחוט את הבכור בגלל המום שגרמה ההקזה, וההלכה היא כדברי רבי שמעון בברייתא.

קנס על מום בבכור - במשנה נאמר: "הצורם אוזן בבכור – הרי זה לא ישחוט עולמית, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: נולד בו מום אחר – ישחוט עליו". התלמוד דן במחלוקת על מום בבכור לאור מחלוקת התנאים במשנה מסכת נגעים (ז, ה): "מי שהיתה לו בהרת ונקצצה – טהור, קצצה מתכוין, רבי אליעזר אומר: לכשיולד לו נגע אחר - יטהר הימנו, וחכמיםאומרים: עד שתפרח בכולו או עד שתמעט בהרתו מכגריס". לפי התורה אסור לקצוץ נגע צרעת, ונחלקו התנאים כיצד אפשר להיטהר מנגע צרעת שקצצה בכוונה: לדעת רבי אליעזר ממתין לטהרה יחד עם נגע אחר, ולדעת חכמים נטהר כאשר הצרעת עצמה חוזרת וגדלה או קטנה עד לטהרתה.

התלמוד מדגיש את ההבדלים בין המחלוקות: רבי אליעזר קונס שלא לשחוט בכור שאוזנו נפגמה לעולם, מפני שבכור הוא ממונו של הכהן, והוא עלול להטיל מום בבכור על מנת להתירו בשחיטה. בצרעת אין חשש שיבוא לקצוץ את הצרעת מפני שמדובר בגופו ולא יעשה מעשה שיטמאו לזמן רב, ולכן גם אין לאסור עליו את הצרעת לעולם. חכמים סבורים שהקנס הוא על מה שהאדם התכוון לעשות במעשיו. הצורם אוזן בכור התכוון להתיר את הבהמה, ולכן קנסו שלא יתיר את הבהמה בשחיטה במום זה, אבל מותרת במום אחר. וכיוצא בזה, הקוצץ את הבהרת התכוון לטהר את עצמו בקציצה זו, ולכן קנסוהו שקציצה זו לא תטהרו מידי הנגע שקצץ, אפילו אם נטהר מנגע אחר שהיה בו.

שיטת רבי אליעזר – התלמוד דן האם לדעת רבי אליעזר טומאת הצרעת של הנגע שנקצץ עוברת מיד כאשר נטמא בטומאת צרעת חדשה, או שטומאת הצרעת הראשונה נטהרת רק כאשר נטהר מן הטומאה המאוחרת השנייה שבאה עליו, ושאלה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו").  

קנס על הבן – התלמוד דן האם הקנס של העושה מום בבכור שלא לשחוט את הבכור במום זה הוא קנס ממוני, ולכן גם בנו של עובר העבירה נקנס שלא לשחוט את הבכור, או קנס אישי, הבן רשאי לעשות כפי שירצה שהרי לא עשה כלל עבירה. למעשה מדובר על שאלה כללית יותר: האם קנסות של חכמים חלים רק על מי שעבר עבירה או גם על בנו, ומוצאים הבדלים בין נושאים שונים בהלכה: המוכר עבדו לגוי חייב לפדותו, וקנסו גם את בנו של האדון מפני שבכל יום שהעבד נמצא אצל הגוי הוא אינו יכול לקיים מצוות ולכן חייב להוציאו לחירות. מי שתכנן לעשות מלאכה בחול המועד נקנס שלא לעשותה אפילו אם יש הפסד בדבר, אבל לא קנסו את בנו שלא לעשותה מפני שהוא לא עבר על האיסור. המזבל שדה בשביעית, לפי המשנה במסכת שביעית (ד, ב): "שדה שנתקווצה (התמלאה קוצים) בשביעית – תזרע למוצאי שביעית, ניטייבה (זיבול) נידיירה (הפכה לדיר צאן) – לא תזרע למוצאי שביעית", כלומר, האדם נקנס על שהיטיב את השדה בשביעית, אבל לא קנסו את הבן מלזרוע שדה שזיבלו אותה בשביעית. וכיוצא בזה, המטמא טהרות ומת, לא קנסו את בנו לשלם על הנזק שעשה, מפני שמדובר על נזק שאינו ניכר בגוף הדבר, ולכן הנזק הוא רק על האדם עצמו ולא על בנו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "בכור שאחזו דם, אפילו מת – אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יעשה לו מום, ואם עשה בו מום – הרי זה לא ישחט עליו. רבי שמעוןאומר: יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מום". בברייתא מציגים את כלל השיטות שיש בשאלה זו: "בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום, ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחט על אותו המום. רבי שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום, רבי יהודהאומר: אפילו מת - אין מקיזין לו את הדם". השאלה היא האם מותר לעשות פעולה הכרחית של הקזת דם העלולה לגרום לבכור להיות בעל מום.

מחלוקת מעין זו נמצאת גם במשנה במסכת תרומות (ח, ח): חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה, רבי אליעזר אומר: אם היתה במקום התורפה (גלוי) - יניחנה במקום המוצנע, אם היתה מגולה - יכסנה. רבי יהושע אומר: אם היתה מונחת במקום המוצנע - יניחנה במקום התורפה, אם היתה מכוסה - יגלנה. רבן גמליאלאומר: לא יחדש בה דבר". רבי אליעזר סבור שיש לשמור על החבית מפני טומאה אחרת, רבי יהושע סבור כי אפשר להניח לחבית להיטמא בטומאה אחרת ולהשתמש בה לצרכים אחרים, ורבן גמליאל אומר שיש להשאיר את הדברים כפי שהיו.

סוגיית התלמוד מתארת הבדלים בין המחלוקות השונות. הבדל אחד נוגע לעקרונות עשיית מום בבכור מול טומאת חבית. רבי מאיר ורבי יהודה אמנם אוסרים להקיז את הדם (בתנאים שונים), מפני שהקזת הדם נעשית בידי האדם, אבל בחבית פתוחה הטומאה באה בעקיפין ("גרמא"), ואף הם עשויים להתיר כדעת רבי יהושע. כיוצא בזה, רבי אליעזר ורבן גמליאל סבורים שבחבית יש אפשרות שאליהו יבוא ויתיר את ספק הטומאה שיש בחבית ויטהרנה ולכן יש לשמור עליה או להשאירה כפי שהיא, אבל בבכור אם לא יקיז את הדם הבכור עלול למות, והם מודים לחכמים בבכור ואף הם יתירו להקיז במקום שעושה בה מום.    

עוד הבדל חשוב הוא הקשר של כל מחלוקת לדרשת המקראות. על הטלת מום בבכור נאמר: ואיש כי יקריב זבח שלמים.. תמים יהיה לרצון, כל מום לא יהיה בו... ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו" (ויקרא כב, כב-כד), ואפשר לפרש כי המחלוקת היא מה דינו של מי שהטיל מום בבהמה שיש לה כבר מום: רבי מאיר סבור שמאחר שנאמר "כל מום לא יהיה בו" כל תוספת מום בבהמה בכלל זה ("כל מום"), והביטוי "תמים יהיה לרצון" מלמד שלאחר פדיון של פסולי מוקדשים מיד ההקדש הם אסורים בגיזה ובעבודה, אבל מותר להטיל בהם מום. חכמים סבורים שהכתוב "תמים יהיה לרצון" מלמד שאם יש מום בבהמה, שוב היא אינה בגדר תמים (שלם), ואין איסור להטיל בה מום, והכתוב "כל מום לא יהיה בו" מלמד שאין לגרום למום אפילו בעקיפין ("גרמא"), על ידי שמדביק בצק או תאנה יבשה על אוזן הבהמה כדי שהכלב יאכל ויפגום את האוזן. על הטומאה נאמר: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח). רבי אליעזר סבור כי יש לשמור על התרומה הראויה לאדם, והשאלה היא האם תרומה שיש בה ספק טומאה ראויה לאדם מאחר שאליהו יבוא ויטהרנה, או אינה נחשבת ראויה לאדם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "כל פסולי המוקדשין (הנאתן להקדש): נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים. פסולי המוקדשין הנייתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור". קודשים שנפסלו להקרבה מפני שנפל בהם מום נפדים מיד ההקדש, ולאחר פדיונם אפשר למכור אותם בשוק, לשוחטם ביריד, ולשקול אותם כפי ששוקלים בשר ואין בכך זלזול בקודשים. ותיקנו שיהו כשאר בשר כדי שימכרו במחיר גבוה של מקום השוק, וכך גם יבוא לפדותם מיד ההקדש במחיר גבוה ונמצא ההקדש מרוויח מן הפדיון ("הנאתן להקדש").

על הבכור נאמר בתורה: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה" (במדבר יח, יז). על המעשר נאמר בתורה: " וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט...  והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל" (ויקרא כז, לב-לג), ועל החרמים (הקדש לכוהנים): "אך כל חרם אשר יחרם...מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו לא ימכר ולא יגאל" (שם כז, כח). ההלכה היא שאין פודים בכור ואין מוכרים אותו כשהוא תם מאחר שהוא עומד לקורבן, אבל בכור בעל מום נמכר חי או שחוט, ובשר בכור בעל מום נמכר בבית אבל לא בשוק. מעשר בהמה אינו נמכר בין כשהוא תם, ובין כשהוא בעל מום, ואפילו אם היה שחוט, גזירה שמא ימכרנו חי.

האיסור לפדות חוזר בתורה הן לגבי בכור - "לא תפדה", הן לגבי מעשר בהמה – "לא יגאל" והן לגבי חרמים - "לא יגאל". לכל אחד מהנושאים הללו יש חומרה ייחודית לו: הבכור קדוש מרחם אמו, מעשר בהמה חל לפניו ואחריו (אם טעה וספר את התשיעי או את האחד עשר כעשירי), והחרמים חלים על כל דבר ולא רק על בהמות, וצריך להבין איזה אחד מן הכתובים הללו אינו נצרך ופנוי לדרשה. לפי הסבר אחד, הביטוי "לא יגאל" בפרשת מעשר בהמה מיותר שלומדים שאינו נפדה בגזירה שווה של הביטוי "העברה" בבכור, ולכן הכתוב פנוי לדרשה. דרך הלימוד עצמה היא השוואה של הביטוי "לא יגאל" אל הכתוב בפרשת חרמים: "לא ימכר ולא יגאל", ומכאן שיחד עם איסור הפדיון יש גם איסור מכירה. ואף על פי שהביטוי "לא תפדה" בבכור דומה במשמעותו ל"לא יגאל", ההשוואה המתאימה ביותר היא ללשון "לא יגאל" החוזרת במעשר ובחרמים, ונוסף על זה, הכתוב "כל חרם קדש קדשים הוא לה'" (שם כח) בפרשת חרמים ממעט במילה "הוא" את הבכור שאינו בכלל החרמים, ואין בו אלא איסור פדיון אבל לא איסור מכירה.

לפי הסברו של רבא הביטוי "לא יגאל" בחרמים מיותר, שכן כל עוד החרמים מצויים בבית המקדיש הריהם נחשבים כהקדש ואינם נפדים, ובבית הכהן הם בידו של הכהן ונחשבים לחולין, ולכן הכתוב מלמד על איסור מכירה מעשר בהמה. לפי הסברו של רב אשי אין צורך בדרשת כתוב מיוחדת ללמד שהמשמעות של "לא יגאל" היא איסור מכירה ולא איסור פדיה, ואפשר להסיק דבר זה מהסמיכות של מעשר בהמה לתמורה. תמורה של בהמת קודשים היא רק בחיי הבהמה, אבל לאחר השחיטה אינה עושה תמורה ועל סמך זה צריך לומר שגם "לא יגאל" במעשר בהמה הוא איסור בחיי הבהמה ולא לאחר שחיטתה. לו היה מדובר באיסור פדיה הרי שאין הבדל בין חיי הבהמה לבין שחיטתה, שהרי אם אינה נפדית בחייה מפני שאינה תופסת את פדיונה כל שכן שאינה נפדית לאחר מותה, ומכאן שמדובר על איסור מכירה. והטעם בגללו הכתוב לא אמר בפירוש "לא ימכר" אלא השתמש בלשון דו-משמעית של "לא יגאל" היא על מנת ללמד שאסורה הן מכירה של בהמה שהיא מעשה של חול בבהמה קדושה, והן פדיון של מעשר בהמה, על אף שהדמים מגיעים להקדש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "כל פסולי המוקדשין (הנאתן להקדש) נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר, שהנייתן לבעלים. פסולי המוקדשין - הנייתן להקדש, ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור". קודשים שנפל בהם מום פסולים להקרבה ונפדים מיד ההקדש. חכמים התירו למכור את בשר פסולי המוקדשים באיטליז (כיכר השוק, יריד), לשוחטם באיטליז, ולשקול במשקל של ליטרא כפי שקונים בשר, מפני שאם יודעים שאפשר למכור אותם בשוק, הם גם  יפדו אותם במחיר גבוה יותר מיד ההקדש, ונמצא שההקדש מרוויח במכירתם.

מכירת בכור ומעשר – בתורה נאמר על הבכור: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה, קדש הם, את דמם תזרק על המזבח" (במדבר יח, יז). ועל המעשר: "וכל מעשר בקר וצאן...ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל" (ויקרא כז, לב-לג). הביטוי "לא תפדה" מלמד שלא ניתן לפדות בכור ולהוציאו לחולין, אבל משעה שהגיע לידי הכהן, הכהן נחשב כבעליו, ואם היה תם רשאי למוכרו כשהוא חי, ואם היה בעל מום – רשאי למוכרו אפילו שחוט. הביטוי "לא יגאל" מלמד שאסור למכור מעשר בהמה, בין חי ובין שחוט, בין תם ובין בעל מום.  

מן ההלכה במשנה "חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים" אפשר להסיק כי אסור למכור בכור ומעשר באיטליז אבל מותר למכור בבית. התלמוד מסביר כי שאלה זו הטרידה את רב ששת ערב אחד והוא מצא לה תשובה רק בבוקר, שחכמים התירו למכור מעשר בהמה של יתומים שנפל בו מום ונשחט, מפני שהיתומים אינם רשאי לאכול את בשרו, וכדי שלא יפסידו התירו להם למכור בבית ("השבת אבידה"), ואפשר למצוא הוכחה לכך בברייתא: " מעשר בהמה של יתומים - מוכרין אותו, ומעשר בהמה ששחטו - מבליעו בעורו, בחלבו ובגידו ובקרניו".

הברייתא מתירה מכירת מעשר בהמה בשני אופנים: דרך אחת היא מכירת מעשר בהמה של יתומים על מנת שלא יפסידו את בהמתם. דרך אחרת היא למכור מעשר בהמה שכבר נשחט בהבלעה יחד עם חלקי גוף שאינם נחשבים לבהמה ומותר למוכרם. ואף על פי שמחיר הבשר יקר בהרבה ממחיר החלקים האחרים, ומוכח הדבר שמוכר את הבשר, התירו חכמים לעשות כן, מפני שמדין תורה מותר למכור את הבשר לאחר שחיטה, אלא שחכמים גזרו שלא ימכור כל דבר הנישום בחיים (כשמוכרים בהמה אומדים את ערכו של הבשר) לאחר שחיטה כדי שלא יבוא למכור לפני שחיטה, אבל כאן העור והגידים הם דבר שאינו נישום בחיים, שהרי אין מוכרים בהמה בחייה בשביל גידיה ועצמותיה, ולכן כשרוצה למכור בשר יכול להבליעו בעור ובגידים.   

בתלמוד מסופר כי רבי אידי שמשו של רב ששת אמר את ההלכה בבית המדרש שלא משמו של רב ששת, ורב ששת הקפיד על הדבר ואמר שמי שעוקץ אדם אחר ראוי להיעקץ ביד עקרב. הסיבה שרב ששת הקפיד כל כך היא שיש מעלה באמירת דבר שמועה מפיו של אדם. מעלה זו היא אפילו לאחר מותו של החכם, מפני שבשעה שאומרים דבר שמועה מפיו שפתיו דובבות בקבר , ובדרך זו יכול אדם להמשיך לגור בעולם הזה ובעולם הבא, וזו כוונת הכתוב בתהלים "אגורה באהלך עולמים" (תהלים סא, ה), שאדם יהא גר בשני עולמות באותו הזמן על ידי שמצטטים את דברי תורתו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "החשוד על השביעית - אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות - אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה - חשוד על הטהרות. ויש שהוא חשוד על הטהרות, ואינו חשוד לא על זה ולא על זה. זה הכלל: החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו". בכל אחד מהנושאים הנזכרים במשנה יש צד חומרה וצד קולה: מעשר שני צריך להיאכל דווקא בתוך חומת ירושלים אבל מותר לפדותו על כסף, בעוד שהשביעית אינה נאכלת בתוך החומה אבל אסור לפדות את קדושתה על כסף, ולכן יש מי שחשוד על דבר אחד ואינו חשוד על האחר. עם זאת החשוד על מעשרות ועל שביעית שהן מצוות מהתורה, בוודאי חשוד על מכירת אוכלים טמאים  (טהרות) האסורה מדרבנן.

המשנה היא כדעת רבי עקיבא שדבריו נזכרו במשנה סתם בלי להזכיר את שמו (רבי עקיבא סתימתאה), אבל יש מסורות אחרות של תנאים ושל אמוראים לפיהן יש קשר בין החשד על השביעית לחשד על המעשר. לפי רבי יהודה החשוד על השביעית חשוד על המעשר, מפני שהשביעית חמורה (ואחד העלבונות שהיו מעליבים הוא לומר על פלוני שהוא אוכל פירות שביעית). ולפי רבי מאיר החשוד על הפרשת המעשר חשוד שלא להקפיד על השביעית, מפני שהחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה (כדברי רבי מאיר בתוספתא דמאי ב, ד).  

חשוד על הטהרות – מהמשנה עולה כי החשוד על טהרות מדברי חכמים - אינו חשוד על שביעית ומעשרות האסורות מהתורה. עם זאת, מדברי הברייתא עולה כי אין חשיבות לדרגת האיסור, ואדם הנאמן על טהרות נאמן על השביעית, וכיוצא בזה, החשוד על טהרות חשוד על השביעית. האמוראים מסבירים כי יש להבחין בין המשנה לברייתא: המשנה עוסקת במי שנהג בצנעה בתוך הבית להחמיר בדיני שביעית, ומשום כך אין לחשוד בו בדבר זה, ואולם הברייתא עוסקת במי שהיה חשוד לטהרות ולשביעית, ולאחר זמן קיבל על עצמו לעסוק בהן כראוי, אך שוב נעשה חשוד לאחד מהם, ומניחים כי מתוך שנעשה חשוד באותו תחום נעשה חשוד גם לשאר התחומים.

קבלת חבירות – התלמוד דן בהיבטים שונים של קבלת חבירות, הקפדה יתירה על קיום מצוות ובפרט הפרשת תרומות ומעשרות ודיני טומאה וטהרה:א. מי שמקבל דברי חבירות מלבד דבר אחד: "גר שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו". ב. עם הארץ שקיבל חבירות ונחשד לדבר אחד– אם נחשד לכל התורה או לאותו דבר בלבד. ג. קבלת דברי חבירות – האם יש לקבל את החבירות ואחר כך ללמוד את כל דיני החבירות, או לקבל קבלה עקרונית ואחר ללמוד את התוכן היטב. ד. קבלה לכנפים (נטילת ידים) ולטהרות – אם מקבל טהרות בלי נטילת ידיים אין משמעות לקבלת שמירת הטהרה בלי שמירת טהרת הידיים, אבל יכול לקבל טהרת הידיים בלי טהרה כללית. ה. זמן הקבלה – מתי זמן הקבלה הסופי, והאם יש הבדל בין טהרת משקים לטהרת הבגדים. ו. קבלה בפני מי – קבלה בפני שלושה חברים, קבלתבניו ובני ביתו. ז. קבלה של תלמיד חכם ושל זקן היושב בישיבה – האם מקבלים אותם בפני חברים או סומכים עליהם, ובהקשר זה מסופר כי רבי חנינא בן אנטיגנוס הקפיד על שמירת טהרות אפילו של תלמידי חכמים, מפני שמאז חורבן בית המקדש נהגו הכוהנים חומרה שאינם מוסרים טהרות לכל אדם. ח. קבלת חברות בקשר נישואים ועבדות - של אשת חבר, אשת עם הארץ הנשואה לחבר, בת עם הארץ הנשואה לחבר, בת חבר הנשואה לעם הארץ  עבד עם הארץ שנמכר לחבר, עבד חבר שנמכר לעם הארץ.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

שכר המומחה למומי בכורות - במשנה נאמר: "הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות - אין שוחטין על פיו, אלא אם כן היה מומחה, כאילא ביבנה שהתירו לו (ביבנה) חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לבהמה דקה, וששה לגסה, בין תם ובין בעל מום".חכמים התירו למומחה כמו אילא ביבנה לקבל שכר על ראיית בכורות של תם ושל בעל מום. הגמרא מסבירה כי בעל מום מקבל שכר על מומחיותו במומים, אך הוא רשאי לקבל שכר גם כשהוא קובע שמדובר בבכור תם כדי שלא יבואו לחשוד בו שהוא מבקש תמיד לקבוע שבכור הוא בעל מום כדי לקבל את שכרו. כמו כן התירו לו לקבל שכר רק פעם אחת על מומחיותו, כדי שלא יבואו לחשוד בו שהוא קובע שבכור בעל מום הוא תם על מנת שיבואו אליו פעם נוספת לאחר ששוב תעלה השאלה אם יש בבהמה מום.    

שכר דיין, עד, ועוסק בפרה אדומה- במשנה נאמר: "הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים, להעיד - עדותיו בטילין, להזות ולקדש - מימיו מי מערה, אפרו אפר מקלה (קלייה)". דיין – אסור לדיין להורות בשכר לפי הכתוב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי" (דברים ד, ה) כתוב זה נאמר מפי משה רבינו כדי ללמד שכשם שמשה למד מהקב"ה בחנם בלי לקבל על כך שכר, כך גם הוא מלמד את בני ישראל בחנם, ואף הם צריכים ללמד בחינם את מה שהם יודעים, אבל אם לא מצא מי שילמד אותו בחנם, ישלם שכר למי שילמד אותו, אך כשאותו תלמיד ששילם על לימודים יבוא ללמד אחרים לא ידרוש שכר על שהוא מלמד לאחרים.  

כהן וזקן – בהמשך המשנה נאמר: "אם היה כהן (נצרך לדון, להעיד להזות ולקדש) - מטמאהו מתרומתו, מאכילו ומשקו וסכו, ואם היה זקן - מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל". כהן אינו רשאי ללכת ולהיטמא למת מפני שטומאת מת אסורה בתורה. ונחלקו האמוראים באיזו טומאה רשאי להיטמא כדי ללכת לצורך הדברים הללו: האמורא רב סבור שהתירו לכהן הנצרך לכל הדברים הללו להיטמא בטומאה מדרבנן, כמו טומאת בית הפרס (שדה שנחרש בה קבר) מפני שאפשר ללכת בשדה זה כשנופח בפיו על העפר המכסה עצם אדם. רב יהודה סבור כי מדובר על בית הפרס שעברו בו אנשים ודשו את העפר ברגליהם, או בטומאות כמו טומאת שרץ או נבילה שאינו מוזהר שלא להיטמא בהם אבל פסול לאכול בתרומה. זקן – זקן שהיה נצרך לדברים הללו מקבל את שכר הטרחה שיש לו בהליכה לאותו מקום ואת השכר של המלאכה שהוא בטל ממנה בשעת הדין, העדות, ההזאה או קידוש מי החטאת.  

קניית חלקי בהמה מחשוד על הבכורה - במשנה נאמר: "החשוד על הבכורות - אין לוקחין ממנו בשר צבאים, ולא עורות שאינן עבודים (מעובדים). רבי אליעזר אומר: לוקחין ממנו עורות של נקבה, ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי (צמר שהתנקה מצואתו), אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים". המשנה עוסקת בדברים שמותר ואסור לקנות מחשוד על הבכורות. בשר - אסור לקנות מאדם זה בשר צבאים שבשרו דומה לבשר עגלים. עורות– אסור לקנות עורות שאינם מעובדים, אבל מותר עורות מעובדים מפני שהחשוד אינו טורח לעבד עורות של בכור מאחר שהוא יודע כי חכמים עשויים לשמוע על דבר זה והוא יפסיד את הטרחה שטרח בעיבוד העורות. זכר ונקבה – לדעת תנא קמא אסור למכור עורות הן של זכרים (שעשויים להיות בכורות) והן של נקבות (שאינן מתקדשות בבכורה), ואף שהנקבות אינן בכורות, החשוד עשוי לחתוך את עור הזכר מאיברי הזכרות ולהציגו כעור נקבה. טוי ובגדים – אסור לקנות מאדם זה חוטי טוייה או בגדי לבד ("נמטי") הנעשים על ידי כיבוש בלחץ ובחום.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בכור שנשחט על מום שלא על פי מומחה - במשנה נאמר: "השוחט את הבכור ומראה את מומו (מציג את המום לאחר השחיטה בלי שהבכור עבר בדיקת מומחה), רבי יהודה מתיר, רבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה – אסור. מי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו". בתוספתא בכורות (ג, ו) מצמצמים את המחלוקת למומים שבגוף: "רבי יהודה אומר: בדוקין (כתמים) שבעין אסור, מפני שהן משתנין. במומין שבגוף מותר מפני שאין משתנים. רבי מאיר אומר: אחד זה ואחד זה אסור מפני שהן משתנין".

רבי מאיר קונס קנס על מי ששוחט על יסוד מומים שבגוף, על אף שמומים אלו בוודאי לא השתנו מכפי שהיו קודם השחיטה וסביר כי אף מומחה היה מתירם. הטעם הוא כדי שלא יבוא להסיק ממומים שבגוף ולשחוט על סמך מומים שבעין שיש מהם המשתנים לאחר מיתה, ולפיכך ייתכן כי לפני השחיטה היה הדוק שבעין מום עובר שאינו פוסל את הבכור, ורק לאחר מיתה המום השתנה ונעשה מום קבוע. עם זאת מאחר שחלק מן המומים הללו אינם משתנים אין לפסול עדים המעידים כי מומים אלו היו בחייו של הבכור, ואין להחשיבם כעדים שקרנים. לפי הסבר זה למחלוקת התנאים ההלכה שבסוף המשנה עוסקת במי שאינו מומחה המתיר את הדוקין שבעין, וייתכן שבחייו היה זה מום עובר, ורק כעת השתנה לאחר מיתה, ולכן חייב לשלם לכהן על ההפסד של הבכור שחייב בקבורה כקודשים שמתו.

גובה התשלום - בברייתא נאמר: "כשהוא משלם – משלם רביע לדקה, ומחצה לגסה". בשוחט משלם לכהן על ההפסד של הבהמה, ואף שהיה צריך לחשב את ההפסד לפי שווי הבהמה והטורח שיש בגידולה, אין מקבל את מחצית השווי של בהמה דקה מפני הגזירה של חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל מפני שהן יוצאות למרעה בשדות אחרים ומזיקות לגידולי השדה, ולכן טורח הגידול של בהמה דקה גדול יותר, והכהן הפסיד פחות שאינו חייב כעת לטרוח בגידולה הרבה.  

הוראת טעות של דיין שאינו מומחה - במשנה נאמר: "דן את הדין, זיכה את החייב, וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואם היה מומחה לבית דין - פטור מלשלם". התלמוד מסביר כי משנה זו עשויה להתפרש הן לדעת רבי מאיר והן לדעת החולקים עליו לגבי אחריותו של הדיין כמי שהזיק לנידון. רבי מאיר המחייב על "דינא דגרמי" (גרימת נזק בעקיפין על ידי גידולים או על ידי דיבור) סבור כי הדיין חייב מאחר שעשה נזק ממשי בהכרעתו להוציא כסף מבעל דין אחד לבעל דין אחר, או בירידת שוויו של דבר בגלל טומאה שיש בו. חכמים שאינם מחייבים על גרימת נזק כזה סבורים שבמשנה מדובר על דיין שגם נקט מעשה ואכף את הדין שלו בפועל, והעביר את כספו של בעל הדין לחבירו, נטל מבעל חוב משכון שהיה לו כאמצעי פרעון, טימא במגע שרץ את הפירות, או עירב דבר טמא עם תערובת של דברים טהורים.

בהקשר זה מסופר במשנה: "ומעשה בפרה שניטלה האם (הרחם) שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים. ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה, (ואמר) תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון. אמר לו רבי עקיבא: רבי טרפון אתה, מומחה לבית דין, וכל המומחה לבית דין - פטור מלשלם". רבי טרפון סבור היה שהפרה טריפה מפני שאין לה רחם ולכן האכילה לכלבים, אבל טעה בדבר מפני שלפי עדות תודוס הרופא במצרים היו חותכים את הרחם ולא היו עושים דבר זה אם דבר זה עשוי לגרום למותה של הבהמה. רבי עקיבא סבור שרבי טרפון פטור מפני שמומחה מקבל חסינות מיוחדת שלא לשלם אפילו כאשר עשה טעות בשיקול הדעת ולא הכריע בהלכה כפי הנהוג. התלמוד מוסיף כי רבי עקיבא סבור היה שלמעשה אין כאן גם טעות בשיקול דעת, אלא טעות בדבר משנה, ודיין הטועה בדבר משנה (הלכה או מסורת ידועה) אינו משלם אלא צריך לחזור ולדון את כל הדין מתחילתו מפני שכל הדין הראשון מבוסס על טעות כה יסודית עד כדי כך שאין מטילים על טעות שכזו אחריות של תשלום.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

טיפול בבהמת בכור- במשנה נאמר: "עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור? בדקה - שלשים יום, ובגסה - חמשים יום. רבי יוסי אומר: בדקה שלשה חדשים". חובת הטיפול והבדל הזמן בין בהמה דקה לבהמה גסה נלמד מהכתוב "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך" (שמות כב, כח-כט). רבי יוסי סבור כי מטפל בבהמה הדקה זמן רב יותר מפני שהיא זקוקה לטיפול ולהשגחה מרובים, ושיניה דקות יותר אז היא לא מתפתחת במהירות כמו בהמה גסה.

כהן המסייע בבית הגרנות- בהמשך המשנה נאמר: "אמר לו הכהן בתוך הזמן: 'תנהו לי' - הרי זה לא יתננו לו, ואם בעל מום הוא, ואמר לו 'תנהו לי שאוכלנו' – מותר. ובשעת המקדש אם היה תמים, אמר לו: 'תן ואקרבנו' – מותר". אסור לתת לכהן לפני תום שלושים ימי הטיפול את בהמת הבכור כדי שהכהן לא ייראה כ"כהן המסייע (לבעלים) בבית הגרנות", כלומר, כמי שמצפה בשכר עבודתו לקבל את התרומות ואת המעשרות. איסור זה חל על כל סיוע של אחד ממקבלי מתנות הכהונה – כהן, לוי או עני\ והאיסור חל על כל סיוע שעשוי להרוויח ממנו איזה דבר, אם בעבודת הצאן ("בית הרועים"), אם באיסוף ועימור התבואה ("בית הגרנות") ואם בשחיטה, הפשטה וניתוח בהמה בבית המטבחיים. איסור זה הוא חמור מאוד, לפי הכתוב "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" (במדבר יח, לב) האוסר על חילול הקודשים והפיכתם לשכר עבודה, ולפי דברי הנביא הרואה בכך שחיתות: "שחתם ברית הלוי" (מלאכי ב, ח). חכמים רצו לקנוס כוהנים, לוויים ועניים המסייעים בבית הגרנות שלא ירוויח כלל ויחויבו להפריש שוב תרומה שלמה מהתרומות והמעשרות שלקחו בבית הגרנות, אבל לא קנסו אותם כדי שלא יחשבו שהתבואה היא טבל גמור, ויבואו להפריש מתבואה זו שכבר נפטרה מדין תורה על תבואה אחרת החייבת בתרומות ומעשרות.

האיסור לסייע בבית הגרנות אוסר להשתמש בזכות של הכהן לתרומות ולמעשרות ולהשתמש בזכות כדי לעבוד בעבודה שמקבלים עליה שכר. עם זאת הבעלים של מתנות הכהונה רשאי ליהנות מן הזכות לתת את המתנות לכהן מסוים, ואף לקבל טובת הנאה תמורת המתנות שלו: " ובכולן יש בהן טובת הנאה לבעלים, כיצד? ישראל שהפריש תרומה מכריו, ומצאו ישראל אחר ואמר לו: 'הא לך סלע זה, ותנהו לבן בתי כהן' – מותר, אם היה כהן (נותן מטבע לבעלים) לכהן (כדי שכהן מסוים יקבל את המתנות) – אסור". ההיתר לקבל טובת הנאה הוא רק בתרומה שיש בה קדושת הגוף ואיננה מתחללת על מטבע, אבל בשאר מתנות הכהונה כמו זרוע לחיים וקבה שרשאי הכהן למוכרם, ומאותה שעה הם נחשבים כחולין, אסור לתת לכהן בטובת הנאה, מפני שהכהן עשוי לחשוב שהסלע שקיבל הבעלים (ארבעה זוזים) מחלל את קדושת המתנות הללו, ואפשר לנהוג בהן מנהג חולין, בעוד שמטבעות אלו ניתנו כטובת הנאה של זכות הבחירה למי לתת את המתנות ולא כמטבעות של חילול הקדושה.

תרומת חוצה לארץ – חכמים תקנו להפריש תרומה במקומות שונים בחוץ לארץ (לפי משנה ידיים ד, ג), אבל הקילו בה יותר מבתרומת ארץ ישראל בעניינים שונים: אין בתרומה זו איסור של כהן המסייע בבית הגרנות; היא בטלה ברוב ולא באחד ממאה כשאר התרומה; מותר לערבה ברוב חולין כדי לבטלה ולאוכלה בימי טומאתו;  מותר לאכול את הטבל קודם להפרשת התרומה; אסורה רק על הטמא בטומאת היוצאת מגופו (זב, בעל קרי, נידה) ולא בטומאה אחרת (מת, שרץ, או נבילה); אסורה באכילה לטמא אבל לא במגע, ולכן אישה נידה מפרישה חלה בחוץ לארץ, כהן קטן שלא פלט שכבת זרע מימיו רשאי לאוכלה, ואם אין שם כהן קטן, הנידה מפרישה חלה ושורפת בתנור, ואחר כך מפרישה חלה כדי שלא תישכח תורת חלה בחוץ לארץ, וכהן בוגר אוכלה אפילו שהוא טמא. ויש האומרים כי טמא מת או טמא שרץ חייב לטבול לפני אכילת תרומת חוצה לארץ אבל אין פוסקים הלכה כשיטות הללו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, עקביא בן מהללאלמתיר וחכמים אוסרין, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' יוסי: לא בזה התיר עקביא בן מהללאל, אלא שער בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת, בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין. צמר המדולדל בבכור, את שנראה עם הגיזה – מותר, ואת שאינו נראה עם הגיזה – אסור". אסור לגזוז בכור תם, וגיזת בכור תם אסורה בהנאה (דברים טו, כ), אפילו אם אחר כך נעשה בעל מום. המשנה עוסקת בדינו של בכור בעל מום שנשר שערו.  

מחלוקת בשיער בכור בעל מום - שער המחובר לגופו של בכור בעל מום אסור בהנאה בין בחייו ובין במותו, אלא אם נשחט ונחלקו התנאים בדינו של שיער שנשר לפני השחיטה או לפני המיתה, ויש שלוש שיטות בדבר זה: לפי רבי יהודה מחלוקת עקביא בן מהללאל וחכמים היא האם השחיטה מתירה שיער שנשר מגופו, או שיש לחשוש שישהה מלשחוט את הבכור כדי ליהנות משיער גופו, אבל גם עקביא בן מהללאל מודה שאם הבכור מת, השער שנשר מגופו – אסור כשאר גופו. לפי רבי יוסי המחלוקת היא על בכור שמת, והאם השיער שנשר מגופו אסור עם שאר הגוף במיתה, אבל גם חכמים מודים שאם הבכור נשחט, השיער שנשר מן הגוף מותר כשאר הגוף אבל לפני השחיטה אינו משתמש בשיער אלא מניחו בחלון וממתין לראות שמא יש תקוה, והמום שיש בבכור יתרפא. בתוספתא בכורות (ב, יז-יט) מובאת עמדה שלישית של תנא קמא הסבורה כי המחלוקת היא בין בשחיטה ובין במיתה. התלמוד מסביר כי מדברי המשנה והתוספתא אף עולה כי אין הבדל בין צמר שנשר מן הבהמה מאליו לבין צמר שתלשו, והמחלוקת היא על שניהם.

הלכה כרבי יהודה – ההלכה היא כרבי יהודה ויש לכך הוכחה הן מן המשנה במסכת עדויות (ה, ו) השנויה כשיטת רבי יהודה שהמחלוקת היא בשיער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, והואיל ומסכת עדויות משקפת מסורות הלכה מובחרות שיש לפסוק לפיהן. הוכחה אחרת שיש לפסוק כרבי יהודה היא מן המקרה המובא בהמשך המשנה של צמר המדולדל בבכור (צמר תלוש). המשנה מבחינה בין צמר הנראה כתלוש לאחר הגיזה שהוא מותר, לבין צמר שאינו נראה חלק מן הגיזה שהוא אסור. אבחנה זו רלבנטית רק אם המחלוקת היא על שחיטה, שכן אם המחלוקת היא על מיתה, האבחנה הייתה הפוכה: הצמר שאינו נראה חלק מן הגיזה יהיה מותר שהרי אינו חלק מבשר המת, והצמר הנראה עם הגיזה אסור שהריהו כחלק מבשר המת. בהקשר זה מעירים כי ההגדרה של צמר שאינו נראה עם הגיזה נתונה במחלוקת אמוראים: לפי ריש לקיש הכוונה היא לצמר שעיקרו של השיער הפוך כלפי ראשו ולא על שערות מדולדלות שאינן סדורות כשאר השערות, ולפי רב נתן בר אושעיא מדובר על צמר הבולט מחוץ לשאר הצמר כשמועכים את הגיזה.

צמר בכור, צמר עולה, צמר חטאת ואשם – הטעם של חכמים האוסרים את גיזת הצמר הוא שלא ישהה מלשחוט את הבכור בעל המום מפני שרוצה ליהנות בינתיים מהצמר הנושר ממנו. התלמוד דן במי שתלש צמר מבהמות לקורבן. אדם עשוי לשהות את הבכור והמעשר שאינם באים לכפרה, אבל אינו משהה את קרבנות החטאת והאשם הבאים לכפרה. התלמוד דן בקורבן עולה שאינו בא לכפרה אבל מכפר על מצוות עשה שלא עשאן, האם יש חשש שמא ישהה מלשוחטו, ולא באים לכלל מסקנה בדבר זה.  

טיפול בבכור – במשנה נאמר: "עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור? בדקה - שלשים יום, ובגסה - חמשים יום. רבי יוסי אומר: בדקה שלשה חדשים". חובת הטיפול בבכור נלמדת מהאמור בתורה: "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשרך, לצאנך" (שמות כב, כז-כח). אפשר לפרש את היחס בין המקראות כתקבולת: מצוות הביכורים "מלאתך ודמעך לא תאחר" מקבילה לביטוי "כן תעשה לשרך" ומצוות בכור הבנים מקבילה לבכור בהמה "לצאנך", ולכן מצוות בכור בהמה גסה היא בגיל חמישים יום כמו מצוות ביכורים של תבואה חדשה שצמחה בפסח ובאה בשבועות, ומצוות בכור בהמה היא בגיל שלושים יום כפי שפדיון בכור בן הוא בגיל שלושים יום, אפשר אמנם לפרש את הכתוב גם לפי סמיכות הכתובים וסדרם, ולפי זה מצוות בכור הבנים סמוכה למצוות בכור בהמה – "כן תעשה לשורך", אבל הביטוי "תעשה" מדגיש שחייב לטפל בבהמה גסה ("שורך") זמן רב יותר מאשר הזמן שמטפל בבהמה דקה, אך אין זה חייב להיות זמן כפול של שישים יום, אלא הזמן הראוי לטיפול בבהמה גסה לפי השערת חכמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

שיטת רבי יוסי בן המשולם בבכורה וביום טוב - במשנה נאמר: "רבי יוסי בן המשולם אומר: השוחט את הבכור, עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן, ותולש את השער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, וכן תולש את השער לראות מקום מום". תלישת השיער האמורה במשנה היא תלישה ביד ולא בכלי, וכוונת הביטוי "בקופיץ" היא לעשות מקום לקופיץ ולא שהקופיץ עצמו משמש לתלישה, ובמקרה כזה מותר לתלוש אפילו לכתחילה.  

בתורה נאמר: "לא תעבד בבכור שורך, ולא תגז בכור צאנך" (דברים טו, כ). היקש הדברים בכתוב מלמד שאיסור גיזה ועבודה חל הן על בהמה והן על צאן. רבי יוסי בן המשולם סבור כי תלישת השיער לצורך השחיטה או על מנת לראות את המום של הבכור אינה נחשבת כגזיזה האסורה בתורה. התלמוד דן האם יש לפסוק הלכה כרבי יוסי בן המשולם לא רק בדיני בכורה, אלא גם בהלכות יום טוב. בניגוד לבכורה שהתולש אינו גוזז ממש, ביום טוב ההגדרה הכללית של האיסור היא עקירת דבר מגידולו, ובכלל זה תלישה או גזיזה, ולכן יש צורך לציין בפירוש כי לפי העקרונות של עשיית מלאכה מותר לתלוש גם ביום טוב. הנימוקים לכך משתנים בהתאם לשיטת השונות שיש בעקרונות הגדרת מלאכה: לפי הסוברים כי התלישה היא דבר שאינו מתכוון לעשותו – מותר לתלוש כשאינו מתכוון לעקור דבר מגידולו; ואפילו אם פוסקים כי דבר שאינו מתכוון לעשותו אסור, או שסבורים שמלאכה זו מוגדרת כ"פסיק רישיה" (מלאכה שאין כוונה לעשותה אף בוודאי תיעשה), התלישה נעשית כלאחר יד, כדי למצוא את מקום השחיטה, ולכן מותרת ביום טוב.  

שער בכור בעל מום - במשנה נאמר: "שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, עקביא בן מהללאל מתיר וחכמיםאוסרין, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: לא בזה התיר עקביא בן מהללאל, אלא שער בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת - בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין. צמר המדולדל בבכור, את שנראה עם הגיזה – מותר, ואת שאינו נראה עם הגיזה - אסור". צמר הבכור אסור בהנאה בחייו של הבכור ולאחר מותו (חייב בקבורה כשאר קודשים שמתו בטרם נשחטו), ומותר בשימוש ובהנאה רק לאחר שנקבע כי הוא בעל מום ונשחט כבעל מום.  

ביאור המחלוקת במשנה - התנאים עקביא בן מהללאל וחכמים נחלקו על שער בכור בעל מום שנשר בחייו, ורבי יהודה ורבי יוסי נחלקו באיזו מציאות יש להעמיד את המחלוקת: לדעת רבי יהודה המחלוקת היא לאחר שהותר גופו של הבכור בשחיטה – האם הותר גם הצמר שהיה על הגוף קודם לשחיטה. לדעת רבי יוסי המחלוקת היא האם חזר ונאסר עם מיתתו – והשיער שהיה עליו בחייו נאסר עם גופו. לפי דעת רבי יהודה חכמים חולקים על עקביא בן מהללאל במקרה שנשחטו בכורות בעלי מום ואוסרים את הגיזה שנשרה בחיים, ולדעת רבי יוסי הם מודים לעקביא בן מהללאל שהשיער שנשר מותר בשחיטה וחולקים עליו במיתה. ריש לקיש מסייג ומצמצם את המחלוקת למקרה שבו השיער החל לנשור לאחר שמומחה התיר את הבכור לשחיטה בגלל המום שיש בו, והשאלה היא האם גוזרים איסור על השיער שנשר ממנו בחייו כדי שלא יבוא להשהות את הבכור ולא לשוחטו על מנת ליהנות מהשיער הנושר ממנו.

בהקשר זה דנים על מחלוקת תנאים בברייתא המציגה בעיה קרובה: "בעלי מומים – אוסרים בכל שהוא (תערובת עם קודשים כשרים). רבי יוסי אומר: יבקר (יש לבדוק את הדברים)". יש הסבורים כי הברייתא עוסקת בתערובת שיער גיזת בכור שנשר בחייו עם גיזי חולין, והמחלוקת בברייתא היא כעין מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה במשנה. לעומתם יש הרואים במסורת בבלית זו העמדה דחוקה של המחלוקת ("שמעתא דמחשכן"), ולפי שיטתם הברייתא עוסקת בתערובת בעל מום בבהמות תמימות. לדעת רבי חייא בר אבא מדובר בברייתא על מי שבדק את כל עדר הבהמות ולא מצא בעלת מום, ולדעת רב אסי מדובר על מי שבדק ומצא באחת הבהמות מום, ואינו יודע לומר אם מדובר בבעלת המום הראשונה או באחרת.

התלמוד דן על מחלוקות מקבילות בהלכות טומאה לבדק ולא מצא מום, או מצא בעלת מום ואינו יודע אם היא האחת שהתערבה: רבי חייא בר אבא סבור כי ההשוואה המתאימה היא לבדק ולא מצא – עליה נחלקו התנאים במשנה במסכת נדה (ט, ה): "שהיה רבי מאיראומר: כל דבר שהיה בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיתוודע הטומאה, וחכמיםאומרים: חופר עד שמגיע לסלע או לבתולה". לדעת רבי מאיר שדה שהיה בו קבר ולא מצאו – הריהו בחזקת טומאה, ולדעת חכמים יש לבדוק, ואם לא מצא - השדה טהור, בדומה לבעלת מום שלא נמצאה בתערובת. רב אסי לא מקבל השוואה זו מפני שעכבר או עורב עשויים לקחת את המת ממקומו בניגוד למום שאינם עובר סתם כך. רב אסי סבור כי ההשוואה המתאימה היא לבדק ומצא – ואף שם נחלקו תנאים: "שדה שאבד בה קבר נכנס בתוכה – טמא, נמצא בתוכה קבר, נכנס לתוכה – טהור, שאני אומר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: תיבדק כל השדה כולה". רבי חייא בר אבא לא מקבל את ההשוואה מפני שבשדה הקברות קוברים אנשים רבים בעוד שהמום אינו שכיח בבהמות קודשים שבודקים אותם לפני ההקדש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בהמה מניקה - במשנה נאמר: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלוקח בהמה מניקה מן הגוי - אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. נכנס לתוך עדרו, וראה את המבכירות מניקות ושאינן מבכירות מניקות - אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו, או שמא בנה של זו בא לו אצל זו". בתוספתא (ב, יד) מובאת מחלוקת תנאים בעניין זה: "הלוקח בהמה מניקה מן הגוי, הבא אחריו בכור מספק, מפני שמרחמת אף על פי שאינה יולדת. רבן שמעון בן גמליאל: אומר: דבר בחזקתו, וכן [...] הנכנס לתוך עדרו, ולמחר השכים ומצא זכרים תלויות בשאין מבכירות...אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו". למחלוקת זו יש חשיבות גם ביחס לקביעת האם לעניין אותו ואת בנו.

שיטת רבן שמעון בן גמליאל – התלמוד דן מה הפירוש של "דבר בחזקתו" של בהמה המניקה את וולדה. ההנחה היסודית היא שבהמה מעדיפה תמיד להיניק את הוולד שלה ואינה עוזבת אותו כדי להניק וולד של בהמה אחרת ולכן הוולד שיונק ממנה הוא כפי הנראה הוולד שלה. אלא שעדיין יש לשאול האם הבהמה עשויה להיניק וולד שאינו שלה: לפי כיוון הסבר אחד, החזקה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות: לפני הלידה הבהמה אינה מרחמת על אף וולד, ואפילו כאשר היא מסוגלת להפיק חלב להנקה בלי שתתעבר קודם, אין לצפות כי תאכיל בחלב וולד. לאחר הלידה של הוולד הראשון, הבהמה מרחמת גם על וולד של בהמה שאינו שלה, ואם כי היא מעדיפה את וולדה על פני כל וולד אחר, היא עדיין עשויה להניקו כאילו היה שלה, ולכן יש ספק אם ולד שהיא מניקה הוא אכן שלה. לפי כיוון הסבר אחר החזקה מציינת כאן קביעה מוחלטת לפיה בהמה אינה מרחמת על וולד של בהמה אחרת, אפילו לאחר שילדה ולכן יש להניח כי כל מי שיונק ממנה הוא וולד שלה. ולפי כל אחד מן ההסברים הללו יש לבאר מה הכוונה בביטוי "שמא בנה של אחרת היה" ומה היחס בין המקרים השונים שמציג רבן שמעון בן גמליאל.

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל – בפרק שלישי של המשנה יש מספר דעות תנאים, מהן נאמרות כהלכה ומהן כמחלוקת תנאים: מחלוקת אחת (ג, ג) של רבי ישמעאל ורבי עקיבא על ספק בכורה של בהמה קנויה מגוי. מחלוקת שנייה (ג, ד) של עקביא בן מהללאל וחכמים על שיער בכור בעל מום שנשר. נוסף להללו, יש במשנה גם דעות תנאים יחידים: רבי אליעזר בן יעקב על חררת דם, רבן שמעון בן גמליאל על בהמה מניקה קנויה מגוי, ורבי יוסי בן משולם על תלישת שיער בכור תם ובעל מום. האמורא רב פוסק הלכה בנוגע לשיטות התנאים הללו, ללכת אחרי ההלכות שבפרק זה מלבד המחלוקת, ופוסק הלכה כרבי יוסי בן משולם. התלמוד מסביר כי הכלל אינו מתייחס לפסיקה של המחלוקות שבמשנה, ואינו עוסק בדעת רבי אליעזר בן יעקב, מפני שהלכה כמותו בכל מקום כמי שמשנתו קב ונקי. הכלל הראשון נועד אם כן ללמד שאין להתחשב במחלוקת של רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא אלא לפסוק כדבריו, שהרי לפי הכלל בכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל הלכה כמותו (לבד משלוש מחלוקות), ויש לפסוק הלכה כרבי יוסי בן משולם לכל דבריו במשנה.  

חזיר כרוך אחר רחל – התלמוד דן במעמדה של הרחל לעניין בכורה, ובמעמדו של החזיר לעניין אכילה: "ראה חזיר שכרוך אחר רחל – פטורה מן הבכורה ואסור באכילה".  ההלכה היא שבהמה מניקה בוודאי כבר ילדה ופטורה מבכורה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא שיש לשאול האם לשיטתו הבהמה מרחמת על מי שאינו הוולד שלה, ועוד יותר מכך אפילו על מי שאינה בן מינה, ויש ספק אם חזיר זה הוא בנה, ומאחר שאין יודעים אם הוא בנה או חזיר ממש, הבהמה פטורה מן הבכורה, והחזיר אסור באכילה "עד יבוא ויורה צדק לכם" (הושע י, יב), כלומר, עד שיבוא אליהו הנביא ויסביר את טעמה של הלכה זו היטב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תיקבר, ופטורה מן הבכורה". הוולד בטל ברוב הדם שיש בחררה, ולכן החררה אינה מטמאת במגע ובמשא כנבילה. התלמוד דן על ביטול ברוב לעניין טומאה, מסביב להלכה של טהרת תערובת ציר דגים ומים. אם הציר הוא הרוב בתערובת הציר כלל אינו מקבל טומאה, ואם רוב התערובת הוא מים אפשר לטהר את המים בהשקה למי מקווה. כאשר הציר מהווה את רוב התערובת, התערובת מוגדרת כציר והמים אינם נטהרים בהשקה למקווה, ובמציאות כזו אין לערב את תערובת הציר והמים עם מים בקדירה, מפני שהמים טמאים שנתבטלו בתערובת חוזרים ונעשים לרוב יחד עם המים שבקדירה ומטמאים את המים הטהורים שבקדירה ו"מצא מין את מינו כניעור".

אביי ורב דימי דנים על הרעיון של "מצא מין את מינו וניעור" של ביטול טומאה ברוב. דיון אחד הוא על    המשנה במסכת תרומות (ה, ב) העוסקת בתערובת סאה תרומה טמאה במאה סאין חולין. לדעת רבי אליעזר במשנה נוטל את אחת הסאים, ומעירים כי למרות פתרון זה יש להחמיר עוד ולאכול את מאה הסאים של החולין בשיעור של פחות מביצה מפני ששיעור זה אינו מטמא טומאת אוכלין. הסיבה לחומרה זו היא החשש שמא יערב עם החולין הללו קב חולין טמאים, והטומאה תעורר את הסאה הטמאה (שיש ספק אם אכן הוציאה ממאה הסאים של החולין) ו"מצא מין את מינו וניעור". ואולם, יש להבחין בין מקרה זה של טומאה המעוררת טומאה, לטומאה המתעוררת בחיבורה עם המים ומטמאת את המים הטהורים ("טומאה עוררת טומאה, טהרה עוררת טומאה?!").

מקרה נוסף שעוסקים בו הוא אפר פרה כשר שמתערב באפר מקלה (אפר רגיל): "אפר כשר שנתערב באפר מקלה – הולכים אחר הרוב לטמא". אפר פרה מטמא את העוסקים בו במגע ובמשא. אם מניחים כי הטומאה של אפר הפרה בטלה ברוב אפר המקלה, אבל מצויה בו ועשויה להתעורר, התערובת צריכה להיות טהורה במגע בחלק מן התערובת (מפני שכנראה נגע ברוב התערובת של האפר המקלה), אבל כאשר נושא את כל התערובת יחד – מטמאת במשא, מפני שאפר הפרה הטמא מצוי בתוכה, ואכן מוצאים כי "טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא".

מקרה שלישי חשוב הוא של תערובת בשר נבילה בבשר שחוטה. הנבילה והשחוטה בטילות זו בזו, מפני שזו תערובת מין בשאינו מינו (על אף שמדובר על בשר), מפני שהנבילה אינה יכולה להיות שחוטה, ובשר הנבילה המטמא במגע ובמשא בטל ברוב בשר בהמה שחוטה. ואף כי יש להניח שהתערובת טהורה במגע, אבל אם נשא את כל התערובת יחד – טמא בטומאת מגע שאינה בטלה ברוב.

הקשר זה מעירים על המשנה של "חררת דם" – תערובת של נפל וחתיכת דם. כאמור, חררת הדם אינה מטמאת במגע ובמשא כנבילה, והשאלה היא מדוע היא שונה משאר המקרים שבהם אין טומאת מגע אבל יש טומאת משא מאחר שהטומאה ישנה בעינה ועשויה להתעורר בתערובת חדשה. התלמוד מסביר כי למעשה מדובר על טומאה סרוחה, מפני שהחררה אינה ראויה למאכל גר, לפי הכתוב "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

חררת דם של בהמה ושליא של אישה - במשנה נאמר: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם (חתיכת דם) - הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה". חררת הדם אינה מטמאת כמו נבילה במגע ובמשא, מפני שהנפל שהיה בה התערב ובטל ברוב הדם שבחררה. הסיבה שקוברים את החררה היא כדי לפרסם שבהמה זו נפטרה מבכורה. רבי יוחנן סבור כי דעת רבי אליעזר בן יעקב במשנה זהה לשיטת רבי שמעון במחלוקת התנאים על דין בית שאישה הפילה בו שליא לעניין טומאת מת, במשנה במסכת נידה (ג, ד)): "השליא בבית - הבית טמא (טומאת אוהל המת), לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד, רבי שמעון אומר: ולד נימוק עד שלא יצא".   

אגב הדיון על לידה דנים על נפל המטמא את הבית במשנה במסכת אהלות (ז, ד): "אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה", כלומר, הנפלים אינם פותחים את הרחם לטמא את הבית עד שראשם אינו עגול כמו פקעת. בתוספתא אהלות נחלקו התנאים מה גודל הפקעת: "פיקה של שתי (חוטי האריגה), דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: של ערב, רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: משיראו טפיפיות", ובירושלים היו מפרשים שהכוונה היא לעיגול בתוך עיגול כעין מראה רחמה הפתוח של הפרידה בשעה שהיא כורעת להטיל מים. האמוראים מסבירים כי המסורות השונות על גודל הפיקה מתאימות להלכות שונות: שיעור נפל של אישה (פקעת השתי הקטנה), בהמה (פקעת הערב הגדולה), ושיעור הטומאה של גוש העפר הבא מארץ העמים או משדה שנחרש בה קבר הוא כפיקה של סקאין (פקעת של חוטי אריגת שקים עבים).

בעקבות הדיון על ביטול ברוב לעניין טומאה (של נבילה ושל מת) דן התלמוד על ביטול ברוב לטהרהריש לקיש מביא משמו של רבי יהודה נשיאה כי הקונה ציר דגים מעם הארץ, ורוצה לטהרו מטומאת אוכלים משיק את הציר אל מי המקווה. הטבילה מועילה מפני שציר הדגים מעורב מציר ומים, ולכן או שמיעוט המים בטל בציר שאינו מקבל טומאה, או שרוב המים שבציר נטהר בהשקה למי המקווה.

רבי ירמיה סבור כי ההשקה של הציר במי המקווה מטהרת את הציר רק כאשר משתמש בציר לטבול בו את הפת (מאכל עצמאי), אבל אם עשוי להשתמש בציר לבשל עמו בקדירה שיש בה עוד מים, המים שבקדירה מצטרפים אל מיעוט המים שבציר, ולפי העקרון של "מצא מין את מינו וניעור" המים שבקדירה מצטרפים אל המים הטמאים ושיעור המים רבה על הציר, והמים הטמאים חוזרים ומטמאים את המים שבקדירה וכל הציר נטמא. האמוראים מקשים על דברי רבי ירמיה, שכן מדבריו יוצא כי טומאה חוזרת ומתעוררת אפילו לאחר שהדבר הטמא המועט בטל ברוב טהור, והתלמוד דן על הדברים בהתאם לדין טומאה שיש בתערובת, כגון: תערובת חולין ותרומה, תערובת אפר פרה אדומה ואפר מקלה (קלייה), תערובת נבילה ושחוטה, ותערובת של נפל ודם בחררת דם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בתוספתא בכורות (ב, יא-יב) נאמר: "עז בת שנתה - ודאי לכהן, מיכן ולהלן ספק. רחל בת שתים - ודאי לכהן, מיכן ולהלן ספק. פרה בת שלש ודאי לכהן, מיכן ולהלן ספק...עד כאן דברי רבי ישמעאל. כשנאמרו דברים לפני רבי יהושע אמר להן: צאו אמרו לו לר' ישמעאל, טעית. אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך (אלא) סימן הוולד בבהמה דקה – טינוף, ובגסה – שליא, ובאשה - שפיר ושליא, ואני אין אני אומר כן, אלא עז שטינפה בת ששה (חודשים) - יולדת בתוך שנתה, רחל שטינפה בת שנתה - יולדת בתוך שתים. אמר רבי עקיבא: אני לא באתי לידי מדה זו, אלא כל שידוע שביכרה - אין כאן לכהן כלום, וכל שלא ביכרה הרי זו לכהן. ספק - יאכל במומו לבעלים".

בדף הקודם הוסבר כי לדעת רבי ישמעאל רוב הבהמות מתעברות ויולדות בשנה מסוימת, ורק מיעוטן אינן מתעברות ויולדות. רבי יהושע סבור כי אין ללכת אחר הרוב בלבד, אלא לבחון את הדברים לפי הסימנים שיש בבהמה. לפי מסורת מרבותיו אחד מסימני הלידה הוא טינוף היוצא מרחם הבהמה, ואפשר לחשב ולבדוק אם הבהמה כבר ילדה בתוך השנה הראשונה (ראו בדף הקודם מהם השיקולים שיש בדבר). רבי עקיבא סבור שאין ללכת אחר השערה סטטיסטית או אחר בדיקה אמפירית, אלא לפי מצב הידע הידוע לנו, ולפי זה לקבוע אם מדובר בבכור או בספק בכור. הטינוף הוא ולד שעצרה הבהמה ברחמה, הנראה כעין אבעבועות של דם, ויש להראות לרועה חכם ומומחה את הטינוף כדי לקבוע אם אכן מדובר בטינוף.  

קביעת זמן הלידה בשנה הראשונה חשוב גם לעניין מעשר בהמה, מאחר שאין מעשרים מעשר בהמה מבהמות שנולדו בשנה אחת על בהמות שנולדו בשנה שנייה, כאמור בתוספתא  (שם ז, ב): "גדייה שילדה שלש בנות וכל בנותיה ילדו שלש שלש - כולן נכנסות לדיר להתעשר, אמר רבי שמעון: אני ראיתי שעישרה בתוך שנתה". חובת מעשר בהמה חלה גם במספר מצומצם של וולדות מזה המתואר בהלכה, אבל וההלכה נוסחה באופן זה על מנת ללמד שהיולדת בשנה הראשונה אפילו מספר וולדות אינה יכולה לשוב וללדת באותה השנה עוד ולדות.

מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון – רבי שמעון מספר כי ראה מקרה שהעז עצמה מתעשרת יחד עם בנותיה ובנות בנותיה וכולן יוולדו בשנה אחת. התלמוד מציע מספר הצעות לפירוש מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון, בדומה להצעות שבדף הקודם לשיטת רבי יהושע: האם לקבל את דעת זעירי שאין טינוף פחות משלושים יום, כלומר, בהמה אינה מתעברת בתוך שלושים יום לטינופה; אם בהמה יולדת למקוטעין, כלומר בפחות מהשלמת כל חודשי העיבור; ואם "מקצת היום ככולו" ויכולה להפסיק לטנף באותו יום שבו מתעברת (ראו שם). לפי הצעה אחרת המחלוקת היא האם "מחוסר זמן", בהמה בשבוע הראשון הפסולה להקרבה, נכנסת לדיר להתעשר במעשר בהמה. לדעת תנא קמא אינו נכנס לדיר להתעשר, ולכן הבנות אינן יכולות להתעשר עם ולדותיהן, שנולדו ביום האחרון של השנה. ולדעת רבי שמעון מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר וניתן לעשרן יחד.

טעמו של רבי שמעון מבואר בתוספתא (שם ו): "רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, והרי הן כבכור. מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו, אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו". התלמוד מסביר שיש להשוות מעשר בהמה לבכור ולא לקודשים מפני גזירה שווה של הביטוי העברה "והעברת כל פטר רחם" (שמות יג, יב), ובמעשר "כל אשר יעבור" ויקרא כז, לב).  

הלוקח בהמה מישראל - המחלוקת במשנה ובתוספתא על זמן הלידה של בהמה היא על "הלוקח בהמה מן הגוי", ונחלקו האמוראים על וולדות בהמה שנקנתה מישראל:  אמר רב: בכור ודאי...ושמואלאמר: בכור ספק...ורבי יוחנן אמר: חולין ודאין". לדעת רב המוכר נוהג לשבח את הבהמה שלו שילדה כבר כדי לזרז את הקונה לקנות בהמה שוולדותיה יהיו שלו, ואם המוכר שתק, כנראה שהבהמה עוד לא ילדה והולד בכור. שמואל סבור כי יש כאן ספק, מפני שהמוכר עשוי לשתוק לא מפני שמדובר בבכור, אלא מפני שהוא סבור כי הקונה רוצה לשחוט את הבהמה ולא את וולדותיה. רבי יוחנן סבור שיש להניח כי המוכר מודיע לקונה שיש איסור לשחוט את הבהמה מפני שמדובר בבכור, ואם לא הודיעו רשאי לשחוט, כפי שהקונה רשאי לשחוט אם לא שמע מהמוכר הודעה על איסור שחיטה בגלל "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". רב ושמואל סבורים אמנם כי כאן האיסור הוא של הקונה בכור ומשתמש בו לצרכיו, ולא של המוכר, ולכן אין להוכיח מכך שהמוכר לא הודיע לו בפירוש שאין איסור בדבר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בספק בכור.

ספק בכור - בתוספתא בכורות (ב, יא-יב) נאמר: "עז בת שנתה - ודאי לכהן, מיכן ולהלן ספק. רחל בת שתים - ודאי לכהן, מיכן ולהלן ספק. פרה בת שלש ודאי לכהן, מיכן ולהלן ספק...עד כאן דברי רבי ישמעאל. כשנאמרו דברים לפני רבי יהושע אמר להן: צאו אמרו לו לר' ישמעאל, טעית. אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך (אלא) סימן הוולד בבהמה דקה – טינוף, ובגסה – שליא, ובאשה - שפיר ושליא, ואני אין אני אומר כן, אלא עז שטינפה בת ששה (חודשים) - יולדת בתוך שנתה, רחל שטינפה בת שנתה - יולדת בתוך שתים. אמר רבי עקיבא: אני לא באתי לידי מדה זו, אלא כל שידוע שביכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא ביכרה הרי זו לכהן. ספק - יאכל במומו לבעלים".

מחלוקת רבי ישמעאל ורבי יהושע – רבי ישמעאל סבור כי אפשר לקבוע בהתאם לזמן ההיריון והלידה של כל אחת מן הבהמות אם כבר ילדה בכור, ורבי יהושע סבור כי בהמה עשויה להתעבר בהריון שאינו מסתיים בלידה, ולכן הלידה של בכור אינה מוכיחה שלא הייתה בהריון שהסתיים בהפלה קודם לכן, ואחד הסימנים ללידה של נפל הוא טינוף (דם היוצא מרחם הבהמה). התלמוד מציע מספר הסברים למחלוקת: לפי הצעה אחת כאשר רואים טינוף שיצא מרחמה מוסכם על הכל שנפטרה מבכורה, ונחלקו אם חוששים שטינוף אירע לבהמה כאשר לא ידוע אם כך אירע – רבי יהושע חושש לדבר, ואילו רבי ישמעאל אינו חושש לטינוף הפוטר מבכורה (רבי ישמעאל חושש למיעוט רק כאשר יש בכך כדי להחמיר, אבל כאשר החשש גורם להקל ולפטור מבכורה אין ללכת אחריו). לפי הצעה אחרת, המחלוקת היא האם הבהמה ממשיכה ללדת בתוך אותה שנה שלאחר הטינוף – לדעת רבי ישמעאל אינה חוזרת ויולדת בתוך אותה שנה, ואם ילדה - בוודאי שלא טינפה קודם לכן, ולדעת רבי יהושע המטנפת חוזרת ויולדת בתוך השנה הראשונה, ולכן הוולד הוא ספק בכור, שמא טינפה וחזרה וילדה.  

שיטת רבי יהושע – רבי יהושע מתנגד לדברי רבי ישמעאל על יסוד מסורת שלמד מרבותיו על סימני נפל בבהמה בשנה הראשונה (טינוף, שליא, שפיר), אבל הוא בעצמו סבור כי יש לחשב את הדברים: "ואני אין אני אומר כן, אלא עז שטינפה בת ששה (חודשים) - יולדת בתוך שנתה". התלמוד דן על ההבדלים בין המסורת של רבי יהושע לבין הסברה העצמאית של רבי יהושע, בהנחה שמשך ההריון של עז הוא חמישה חודשים, וכדי שתלד בשנה הראשונה היא צריכה להיות בהריון לכל המאוחר בסוף החודש השביעי.

לפי הצעה אחת ההבדל בין המסורת לסברה הוא בקבלת שיטת זעירי. זעירי סבור שיש לבחון אם הטינוף הוא לידה לפי מה שקורה לבהמה במשך שלושים הימים שאחריו: אם הבהמה מתעברת - הטינוף אינו נחשב כסימן ללידה הפוטרת מבכורה, ואם לא התעברה הטינוף עצמו היה לידה. המסורת מקבלת את דעת זעירי, ולכן היולדת בתוך שנתה לאחר חמישה חודשי עיבור מלאים, בווודאי התעברה לפני סוף החודש השביעי, והטינוף שאירע בתחילת אותו החודש היה פחות משלושים יום קודם שהתעברה, ואין זה טינוף הפוטר מן הבכורה. הסברה אינה מקבלת את דעת זעירי, ולכן גם אם טינפה בתחילת החודש השביעי ("סוף שישה") – יש אפשרות שתתעבר קודם שייגמר החודש השביעי, ותלד בתוך שנתה.  

לפי הצעה אחרת השאלה אינה על הטינוף, אלא על "יולדת למקוטעין" – כלומר, האם לפעמים בהמה אינה משלימה את כל חודשי ההריון אלא קוטעת אותם לפני סופם. המסורת מניחה שבהמה יולדת רק לאחר חמישה חודשים מלאים של עיבור, ואם ילדה בתוך שנתה, סימן שנתעברה פחות משלושים יום לאחר שטינפה, וטינוף זה אינו סימן לידה הפוטר מן הבכורה. ואילו לפי הסברה ייתכן שהתעברה שלושים יום לאחר שטינפה, אלא שעיבורה נמשך פחות מעט מחמישה חודשים. לפי הצעה אחרת, המחלוקת היא על "מקצת היום ככולו". לפי המסורת כאשר טינוף נראה ביום הראשון של החודש השביעי, הרי שביום השלושים לטינוף אינה יכולה להתעבר, מפני שמקצת היום אינו יכול להיחשב גם כיום הטינוף האחרון וגם כתחילת חמישה חודשי העיבור, ונמצא שלא השלימה חמישה חודשים בתוך שנתה הראשונה. ולפי הסברה, מקצת היום ככולו, והוא נחשב גם כיום הטינוף האחרון, וגם כתחילת העיבור, ונמצא שהשלימה את חודשי העיבור בשנתה הראשונה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בבכור לדבר אחד ובספק בכור.

במשנה נאמר: "יוצא דופן והבא אחריו, רבי טרפון אומר: שניהם ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו במומן לבעלים. רבי עקיבא אומר: שניהן אינן בכור, הראשון מפני שאינו פטר רחם, והשני מפני שקדמו אחר". מחלוקת התנאים במשנה היא על הגדרת הבכור – האם בכור לדבר אחד, לזכרים או לוולדות, נחשב לבכור. לפי רבי עקיבא בכור הוא הזכר שקדם לצאת ראשון מן הרחם. לפי זה, זכר יוצא דופן (יצא בניתוח מצד הבהמה) שלא יצא מן הרחם, או זכר היוצא מן הרחם אבל לא ראשון אינו נחשב לבכור. רבי טרפון לעומת זאת סבור כי מאחר שאין יודעים מהי בדיוק הגדרת הבכורה, נוהגים בבכורות הללו כספק וממתינים עד שיהיה בהם מום, ולאחר מכן רשאי הבעלים לאוכלם בלי לתתם לכהן.   

בכור לדבר אחד - התלמוד דן על מדרש ההלכה: '"קדש לי כל בכור" (שמות יג, יב), יכול אפילו נקבה במשמע? תלמוד לומר "הזכר" (דברים טו, יט). אי זכר, יכול אפי' יצתה נקבה לפניו? תלמוד לומר "פטר רחם" (שמות יג, יב). אי פטר רחם, יכול אפילו יצא אחר יוצא דופן? תלמוד לומר "בכור" (שם). התלמוד דן האם אפשר להוכיח מן המדרש על "בכור לדבר אחד" - בכור הנחשב לבכור רק לפי אחת ההגדרות של בכור: א. ראשון לזכרים או ב. ראשון ללידה (ואפילו לידה מן הדופן).

המדרש בנוי כרצף של שאלות שיש עליהן תשובה באחד הביטויים בכתובים, והאמוראים דנים על דרך הלימוד מן הכתובים במדרש:אביי סבור כי יש לשנות את סדר השאלות במדרש. יוצא דופן אינו נחשב לבכור בגלל הביטוי "פטר רחם" ולא בגלל המילה "בכור", שמשמעה אינו קשור ללידה מהרחם, והמדרש כלל אינו עוסק בזכר הנולד אחר נקבה, ולכן אי אפשר להוכיח ממנה אם בכור לדבר אחד (כמו בכור לזכרים שאינו בכור ללידה) הוא בכור. רבינאחולק ולדעתו אין לשנות את נוסח המדרש, אלא לראות את המדרש כלימוד מייתור הכתובים: המילה "בכור" אכן משמשת במדרש למעט יוצא דופן, אבל הייתה יכולה גם לשמש כהוכחה למעט זכר היוצא אחר נקבה, מפני שההגדרה של בכור היא אפילו אחד מהללו (בכור לדבר אחד הוא בכור), אבל מאחר שכבר ממעטים את הנולד אחר נקבה מ"פטר רחם", שוב אין צורך במילה "בכור" אלא כדי למעט יוצא דופן. האמורא רב אחא מדפתיסבור כי דברי אביי מתאימים יותר מדברי רבינא כהסבר לדברי המדרש. הנימוק הוא שבמדרש המילה "בכור" ממעטת כל מי שנולד אחר יוצא דופן, בין אם יוצא הדופן היה זכר או נקבה, מפני שהנולד אחריהם אינו בכור ללידה, אפילו שהוא בכור לרחם. לפי דברי רבינא המניח שבכור לדבר אחד הוא בכור, צריך היה למעט מן המילה "בכור" רק את הנולד לאחר זכר יוצא דופן שאינו בכור לידה, אבל הנולד לאחר נקבה יוצאת דופן אינו צריך להיות בכלל מיעוט זה, שהרי יש בו צד נוסף של בכורה כבכור לזכרים.       

ספק בכור - במשנה נאמר: "הלוקח בהמה מן העובד כוכבים, ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה, רבי ישמעאל אומר: עז בת שנתה - ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק. רחל בת שתים - ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק. פרה וחמור בנות שלש - ודאי לכהן. מכאן ואילך ספק. אמר לו רבי עקיבא: אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת, כדבריך! אלא אמרו: סימן הוולד בבהמה דקה – טינוף, ובגסה – שיליא, ובאשה - שפיר ושיליא. זה הכלל: כל שידוע שביכרה - אין כאן לכהן כלום, וכל שלא ביכרה - הרי זה לכהן ואם ספק - יאכל במומו לבעלים".

שיטת רבי ישמעאל – בשנה הראשונה רוב הבהמות הדקות מתעברות ויולדות, ולכן סביר להניח כי גם בהמה זו שנקנתה מן הגוי ילדה בכור בשנה הראשונה ופטורה מן הבכורה. התלמוד דן מדוע לאחר השנה הראשונה יש ספק בדבר, שהרי אם מקבלים את ההנחה שרוב הבהמות מתעברות ויולדות יש ללכת אחריה בכל מקרה, והאמוראים נחלקו כיצד לפרש את שיטת רבי ישמעאל: רבא סבור כי רבי ישמעאל סבור בעניין זה כשיטת רבי מאיר שיש לחשוש למיעוט הבהמות שאינן יולדות בשנה הראשונה ולכן יש ספק אם בהמה זו ילדה. ואילו רבינא סבור כי על אף שבדרך כלל חכמים הולכים אחר הרוב בהלכה, בעניין זה ההליכה אחר הרוב תלויה במעשה שעושה הבהמה (הרבעה), ולכן אין ללכת כאן אחר הרוב שבהסתברות רגילה, אלא לבחון האם אירע מעשה זה, ואם יש ספק בדבר יש לחשוש שמא בהמה זו אינה חלק מן הרוב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת, רבי יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה' (שמות יג, יב). וחכמיםאומרים: אי אפשר לצמצם, אלא אחד לו ואחד לכהן. רבי טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה. רבי עקיבא אומר: משמנין ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב. וחייב במתנות, ורבי יוסי פוטר. מת אחד מהן – רבי טרפון אומר: יחלוקו, רבי עקיבאאומר: המוציא מחבירו עליו הראיה. זכר ונקבה - אין כאן לכהן כלום". התנאים רבי עקיבא ורבי טרפון חלוקים ביניהם בשתי מחלוקות – "לא ביכרה וילדה שני זכרים", ו"מת אחד מהן", והתלמוד מסביר את שיטתם בהתאם לשתי המחלוקות הללו.

שיטת רבי טרפון – לדעת רבי טרפון הכהן בורר לו את הזכר היפה (השמן, הבריא), מפני שיש להניח כי הוא הראשון שיצא מבטן האם. התלמוד מסביר כי לפי ההלכה שבסוף המשנה של "מת אחד מהן, רבי טרפון אומר: יחלוקו", עולה שרבי טרפון חזר בו מהצעה זו, ואינו מציע לבחון את טבעו של הזכר אם הוא יפה או כחוש, וכך לדעת למי לתת את הבכור הנותר, אלא מציע לחלק שווה בשווה בין הכהן לבעלים, ומכאן שהוא חזר בו מדבריו הראשונים.  

שיטת רבי עקיבא – התלמוד מסביר כי כוונת הביטוי "משמנין ביניהן" היא שהכהן נוטל את הזכר הכחוש והבעלים את הזכר השמן, ומשמנים פירושו שהשומן הוא ההבדל בין מה שמקבל הכהן למה שמקבל הבעלים. גם כאן אפשר להוכיח את הדברים מדעת רבי עקיבא במחלוקת על "מת אחד מהן...רבי עקיבא אומר: המוציא מחבירו עליו הראיה", שלא ייתכן כי משמנים פירושו שמחלקים בשווה, מפני שאחרת צריך היה לחלק בשווה גם כאשר מת אחד מן הזכרים, וכוונת הדברים היא שהכהן חייב להביא ראיה כדי לקבל את הזכר השמן.

שיטות התנאים ב"מת אחד מהן" – רבי חייא ובעקבותיו האמוראים רבא או רב פפא מבארים את  המחלוקת של "מת אחד מהן" על ידי משל המשווה את הבעיה למצבים זהים בהלכות פיקדון. כאשר שני אנשים מפקידים בהמה אצל רועה אחד, ואין יודעים של מי הבהמה – הרועה רשאי להניח ביניהם את הבהמה ולהסתלק מן המקום. כאשר אדם אחד מפקיד אצל בעל הבית, ואין יודעים אם בהמתו מתה, עליו להוכיח כי זו היא בהמתו ו"המוציא מחבירו עליו הראיה". המחלוקת היא על השוואה ראויה ל"מת אחד מהן" כאשר בהמת בעל הבית נמצאת ביד רועה כהן אבל רועה בחצירו של בעל הבית. רבי טרפון סבור כי בעל הבית רוצה שהכהן יזכה בבכור כפי המצווה, ומקנה לו את חצירו לשם כך, ולכן מחלקים ביניהם כמו שנים שהפקידו אצל רועה אחד שאין לאחד זכות יותר מחבירו. רבי עקיבא סבור שבעל הבית אינו בא לידי הפסד בכך שמסר לרועה ולכן גם אינו מקנה את חצירו לשם קניין הכהן, ולכן ההשוואה המתאימה היא לאדם שהפקיד אצל בעל הבית החייב להביא ראיה שבהמתו לא מתה.     

מחלוקות רבי עקיבא ורבי טרפון על ספק בכורה - במשניות הבאות נחלקו התנאים רבי עקיבא ורבי טרפון במחלוקת זהה על מקרים דומים של ספק בכורה: "שתי רחיליו שלא ביכרו וילדו שני זכרים ונקבה", או "אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדה שני זכרים". התלמוד מסביר כי החזרה על המחלוקת בשלושה מקרים קרובים היא בגלל ההבדלים המבהירים את החידוש של רבי עקיבא. במקרה הראשון "יצאו שני ראשיהן כאחת" רבי עקיבא אינו מקבל את ההנחה שהיוצא ראשון הוא שמן ובריא. גם במקרה השני – "שני זכרים ונקבה" – רבי עקיבא אינו מקבל את ההנחה שאותה בהמה שילדה וולד אחד ילדה את הוולד השמן ביותר. וגם במקרה השלישי – "אחת ביכרה ואחת לא ביכרה" -  רבי עקיבא אינו מקבל את ההנחה שמי שלא ביכרה קודם לכן ילדה את השמן ביותר. נמצא כי לפי שיטתו אין אפשרות לשער על סמך מצבו של הוולד, מספר הוולדות של הבהמה או מספר הלידות של הבהמה מי היא הבהמה האם ומיהו הוולד שנולד לה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת, רבי יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן, שנאמר: "הזכרים לה'". וחכמים אומרים: אי אפשר לצמצם, אלא אחד לו ואחד לכהן. רבי עקיבא אומר: משמנים ביניהן, והשני – ירעה עד שיסתאב (יפול בו מום ויאכל לבעלים)". השאלה במשנה היא האם אפשר כי שני הראשים יצאו כאחת ושני הזכרים יהיו חייבים בבכורה – רבי יוסי הגלילי סבור שאפשר לצמצם, וחכמים ורבי עקיבא סבורים שאי אפשר לצמצם, וחולקים על דרך החלוקה המתאימה של הזכרים לכהן ולבעלים.

אפשר לצמצם בידי שמיים ובידי אדם - השאלה האם אפשר לצמצם היא כפי שמוסבר בסוגיה שאלה שיש לה שני צדדים: שאלה אחת היא האם אפשר לצמצם "בידי שמיים", כלומר האם במציאות הטבעית אפשר ששני מאורעות יתרחשו באותו הזמן. שאלה אחרת היא על יכולת המדידה האנושית – האם אפשר לצמצם "בידי אדם", והאם אנשים מסוגלים למדוד דברים בצורה מדויקת או רק בקירוב. המשנה עוסקת באפשרות לצמצם בידי שמיים, ובשאלה האם שני ראשים של זכרים אכן יוצאים ביחד מבטן האם. רבי יוסי סבור שמאורע כזה עשוי להתרחש - ואפשר לצמצם בידי שמיים. לשיטתו אפשר גם להסיק בקל וחומר שאפשר לצמצם בידי אדם: בטבע המאורעות מתרחשים באופן אקראי וייתכן כי שני מאורעות יתרחשו יחד אם כי בהסתברות קטנה, וכל שכן שהאדם המסוגל לכוון ולדייק את מעשיו לפי רצונו – מסוגל לצמצם ולעשות את מעשיו בדיוק ובשעה אחת.

התלמוד דן על שיטת חכמים בדבר זה: חכמים סבורים במשנה שאי אפשר לצמצם בידי שמיים, אבל יש לשאול האם לדעתם אפשר לצמצם בידי אדם. התלמוד דן במקורות שונים להוכחת שאלה זו. התלמוד דן במבנה של המזבח ובמידות הכלים. באמצע גובה המזבח היה חוט של סיקרא (חוט בצבע אדום) שנועד להבדיל בין הדמים שנזרקים מעליו לדמים שנזרקים מתחתיו, אך אם אי אפשר לצמצם בידי אדם בזריקת הדם על המזבח הדם שאמור להיזרק למעלה – עשוי להיזרק מתחת לחוט, או להיפך. התלמוד מסביר כי למעשה חוט הסיקרא לא היה סימון דק אלא היה לו עובי כלשהו, ולכן היה ברור היכן יש לזרוק את הדמים שלמעלה והיכן יש לזרוק את הדמים שלמטה.

מקורות אחרים שיש לדון בהם הם המידות המדויקות של כלי המקדש (ארון, שולחן, מנורה) ושל המזבח המתוארות בתורה. אם התורה מצווה על האדם לבנות את כלי המקדש במידות הללו, אפשר להניח כי האדם מסוגל למדוק במדויק את המדידות הנוגעות לכלים הללו. ואולם, ייתכן שהציווי אינו על מדידות מדויקות, אלא לעשות כלים ומזבח, ואם האדם מודד באופן מקורב את המידות של כלי המקדש, הוא נחשב כמי שעשה כפי המצווה, מפני שתבנית המשכן וכליו היא מידות של הקב"ה, שאינו מדייק עם האדם במעשיו יותר מכפי יכולת האדם.

מקור שלישי שיש לדון בו הוא חלוקה של כלי חרס בדיני טומאה: "חלקו (תנור חרס) לשנים והן שוין – שניהן טמאים, לפי שאי אפשר לצמצם".  כלי חרס שבור נטהר מטומאתו, ואולם, מאחר שאי אפשר לחלק כלי חרס לשני חלקים שווים בדיוק, בוודאי אחד מהם גדול מהאחד, ומאחר שיש ספק איזה מהם הוא החלק הגדול – שניהם נשארים בטומאתם. הנמקור זה משתמש באותה לשון של "אי אפשר לצמצם", אבל ייתכן גם כאן שאי זה נחשב לצמצום מאחר שכלי החרס אינו עשוי לעולם בצורה חלקה, ויש בו גומות, ולכן אי אפשר גם לאדם לחלקו לשני חלקים שווים אפילו במדידה מדויקת.

מקור נוסף שדנים בו הוא שיטת רבי אליעזר במשנה במסכת סוטה (ט,ב): "נמצא מכוון בין שתי עיירות, שתיהן מביאות שתי עגלות, דברי רבי אליעזר". כאשר מוצאים גופת נרצח בשדה יש למדוד את המרחק לעיר הקרובה, והעיר הקרובה ביותר אל החלל צריכה לערוף עגלה ערופה במקום הרצח. רבי אליעזר סובר שאפשר כי ימצאו במדידה כי שתי עיירות הן באותו מרחק בדיוק מן החלל, ואז כל אחת מן הערים מביאה עגלה ערופה. קביעה זו מבוססת על ההנחה שאפשר למדוד מרחק מדויק לשתי עיירות, ואפשר לצמצם בידי אדם, ואולם, אפשר כי רבי אליעזר סבור כדעת רבי יוסי הגלילי, או שנחלקו האם התורה סבורה שמביאים עגלה ערופה רק כאשר עיר אחת קרובה אל החלל או גם כאשר יש שתי ערים קרובות במידה שווה אל החלל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "המקבל צאן ברזל מן הגוי – ולדותיהן פטורין, ולדי ולדותיהן חייבין". המשנה עוסקת בהסכם בו הגוי נותן בהמות לישראל על מנת לגדלן וישראל מתחייב לשלם לו תמורתן בסכום קצוב לאחר זמן. הצאן נקרא "צאן ברזל" מפני שההתחייבות היא לשלם גם אם ימותו או יוזלו דמיהן של הצאן, ומחלקים ביניהם את הוולדות שיוולדו לצאן עד זמן התשלום.

התלמוד דן במשנה זו לאור המשנה במסכת בבא מציעא (ה, ו): "אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוי". בהלכות ריבית השאלה האם יש איסור ריבית בהסכם מסוים נקבעת לפי מידת האחריות שמוטלת על הצדדים. כאשר ישראל מקבל צאן מישראל אחר, המקבל מתחייב תמורת התשלום המאוחר לתת לנותן הצאן את מחצית הוולדות, ודבר זה נחשב כריבית מפני שההסכם מטיל על המקבל לשלם במקרה של אונס או ירידת מחיר הצאן, ומאחר שיש לו אחריות רבה יותר על הצאן והנותן אינו משתתף עמו באחריות יש להחשיב הסכם זה כריבית. איסור זה אינו חל בקבלה של צאן ברזל מגוי מפני שלגוי מותר להלוות בריבית לישראל. במשנה שלנו הבעלות של הגוי באה לידי ביטוי בכף שיש לו "יד באמצע", כלומר, הצאן והולדות משמשים לו כאמצעי גבייה לחוב שבהסכם, וכל דבר המשמש לפירעון החוב, כמו הבהמה והוולדות שלה, פטור מבכורה, מפני שהוא אינו שייך רק לישראל. 

ולדות, ולדי ולדות, ולדי ולדי ולדות – במשנה נאמר: "המקבל צאן ברזל מן הגוי – ולדותיהן פטורין, ולדי ולדותיהן – חייבין. העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן - ולדי ולדות פטורין, וולדי וולדי וולדות חייבים.רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו עד עשרה פטורים שאחריותן לגוי". האמוראים נחלקו בפירוש ההלכה הראשונה במשנה: "אמר רב הונא: ולדות פטורין, וולדי ולדותיהן חייבין, ורב יהודה אמר: ולדי ולדות נמי פטורין, וולדי ולדי ולדות חייבין". לפי רב הונא יש לפרש את המשנה כפשוטה, והזכרים הנולדים לולדות (דור שלישי) פטורים מבכורה, ואילו הזכרים הנולדים לולדי הולדות (דור רביעי) חייבים בבכורה. רב יהודה חולק וסבור כי גם דור רביעי פטור מבכורה, ורק הזכרים הנולדים לולדי ולדי הולדות חייבים בבכורה.

מחלוקת זו קשורה בנוסח המשנה:  "ולדות" או "ולדותיהן" וביחס בין ההלכה הראשונה במשנה להלכה של "העמיד ולדות". לפי רב יהודה המשנה באה ללמד שאפילו כאשר ישראל העמיד ולדות לגבייה, והגוי תופס בכל מה שאפשר לו לתפוס, רק ולדי ולדות פטורים, כדינו של מי שלא העמיד ולדות לגביית הגוי, ולפי זה רבן שמעון בן גמליאל חולק על הדברים בנקודה זו, והוא אינו רואה סיבה להבדיל דווקא בין ולדי ולדות לולדי ולדי ולדות, שהרי כל הולדות משמשים לגבייה ולאחריות. לפי רב הונא המקרה של העמיד שונה מן ההלכה הראשונה במשנה, ורבן שמעון בן גמליאל חולק רק על המקרה של העמיד, שבמקרה זה אין להבחין דווקא בין ולדי ולדות לולדי ולדי ולדות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "וכל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן, ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע ונפדו - פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ חייב, ועושין תמורה, ואם מתו יקברו".

בתורה נאמר: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר...הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל... אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו" (דברים יב, טו;כב), "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך... לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך... וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו... בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל. רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים" (דברים טו, יט-כג).

התורה משווה בהמה בעלת מום לצבי ולאיל שאינם קרבים על המזבח, ומכאן למדו שכשם שצבי ואיל פטורים מבכורה וממתנות כהונה, כך גם יש לנהוג ביחס לפסולי המוקדשים (בהמה בעלת מום) ולפוטרם מבכורה וממתנות. עוד לומדים מהכתוב "תזבח ואכלת בשר" שמותר לזבוח את פסולי המוקדשים אבל לא להשתמש בגיזתם או בחלבם ("תזבח" ולא גיזה, "בשר" ולא חלב), ואם מתו אין פודים אותם מיד ההקדש מפני שאין פודים פסולי מוקדשים שמתו על מנת להאכילם כנבלות לכלבים ("ואכלת" ולא לכלביך).  

במדרש ההלכה מוסבר כי ההשוואה לצבי ולאיל אינה שלמה ויש הבדלים ביניהם: חלב פסולי המוקדשים אסור באכילה (שלא כחלב צבי ואיל המותר באכילה) כפי שחלב בהמת חולין או קודשים אסור באכילה, וזאת בניגוד לחלב צבי ואיל המותר באכילה. הלכה זו נלמדת מהכתוב "רק את דמו לא תאכל" (שם). כוונת הכתוב היא לא לדם האסור גם בצבי ובאיל אלא כפי הנראה לאיסור חלב, והסיבה שהכתוב לא משתמש בביטוי "חלבו" מפני שאפשר להסיק בטעות כי איסור זה הוא רק איסור לא-תעשה, והביטוי "דמו" מציין כי יש באכילת החלב איסור כרת. הבדל אחר הוא באיסור אותו ואת בנו הנוהג בבהמה ובבהמת פסולי המוקדשים ואינו נוהג בצבי ובאיל. ודבר זה נלמד מהכתוב "אך כאשר יאכל" (שם יב, כב), שהביטוי "אך" ממעט את פסולי המוקדשים מכלל צבי ואיל לעניין זה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

פדיון בהמה בעלת מום קבוע - במשנה נאמר: "כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו - חייבין בבכורה ובמתנות, ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה, ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר". קודשים שקדם מום קבוע להקדשם אינם מתקדשים בקדושת הגוף מפני שיש בהם מום ואסור להקדיש בהמה בעלת מום למזבח (דברים יז, א), אלא מתקדשים בקדושת דמים למזבח, כלומר, על מנת להשתמש בדמיהם לקנייה של דברים הקרבים על המזבח. קדושה זו שונה מקודשי בדק הבית שנועדו לצורכי בית המקדש, והיא חלה במקרה מיוחד זה, אבל אם מקדיש סתם כך זכר בקדושת דמים למזבח הוא מיד נעשה קדוש בקדושת הגוף. משנה זו מופיעה במסכת חולין (י, ב), אך היא חוזרת כאן בשל חשיבותה לדיני בכור ומעשר-בהמה, שיש בהם קדושה אפילו כאשר יש בהם מום.     

התלמוד מסביר את מעמדה של בהמה בעלת מום קבוע לפני הפדיון מיד ההקדש: בכורה ומתנות – פטורה, מפני שקדושת הדמים פוטרת מן הבכורה ומן המתנות. גיזה ועבודה – אסורה מפני שחכמים גזרו עליהם להיות אסורים בגיזה ובעבודה, כדי שלא יבוא לטעות ולהחליף בין קדושת הגוף למזבח לבין קדושת דמים למזבח. ולדן וחלבן – ולדות שנולדו לפני הפדיון אסורים, אם כי מותר לפדותם מיד ההקדש כשהם תמימים ואין צריך שיפול בהם מום, שהרי אין קדושה חלה עליהם, ואין מחמירים על פדיונם שיהא בהם מום שהרי האם שהתקדשו מכוחה היא בעלת מום ואין אומרים שהטפל יהא חמור מן העיקר.

פדיון לאחר מיתה – במשנה נאמר: "אם מתו – יפדו". בתורה נאמר: "והעמיד את הבהמה והעריך הכהן אותה" (ויקרא יז, יא- יב), ולפיכך דרך הפדיון של בהמה מיד ההקדש היא כאשר הבהמה עומדת, ואילו בהמה מתה אינה יכולה לעמוד ולפיכך דינה להיקבר, אלא שלא ברור אם חובה זו חלה על בהמה בעלת מום, ויש כפי הנראה מחלוקת תנאים על חובת העמדה והערכה: לדעת רבי שמעון החובה חלה על קודשי המזבח, אבל לא על קודשי בדק הבית ולא על בהמה בעלת מום (לפי דרשת הכתוב "אותה") ולכן גם כאן אפשר לפדותה את הבהמה מידי ההקדש. עם זאת, לדעת התנא מבית מדרשו של לוי חובת העמדה והערכה חלה על כל ההקדשות, ומאחר שאין דרך להעמיד בהמה מתה – יש לקוברה בקדושתה, ואף כאן יש לקבור את הבהמה ולא לפדותה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "הלוקח עובר פרתו של גוי, והמוכר לו, אף על פי שאינו רשאי והמשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה - פטור מן הבכורה, שנאמר "בישראל", אבל לא באחרים. הכהנים והלוים חייבים שלא נפטרו מבכור בהמה טהורה אלא מפדיון הבן ומפטר חמור".

הפרק הראשון עוסק בבכור בהמה טמאה (פטר חמור), ואילו הפרקים הבאים במסכת בכורות עוסקים בבכור בהמה טהורה. התלמוד מסביר מדוע הפרק הראשון עוסק בפטר חמור. לפטר החמור יש קדושת דמים בלבד, ולאחר שפודה את פטר החמור על שה, השה הופך לממונו של הכהן, ולבעלים של החמור מותר להשתמש בו. בכור בהמה טהורה קדוש בקדושת הגוף, ולפיכך הוא קרב על המזבח, ואי אפשר לפדותו מיד ההקדש. הסיבה שהמשנה פתחה בדיני פטר חמור היא שיש בהם מיעוט עניינים הראויים להרחבה עצמאית, ומאחר שאפשר לדון בהם בקצרה, החלה מסכת בכורות את הדיון בנושא זה, ולאחר מכן עברה לדון בבכור בהמה טהורה שיש בו נושאי הלכה רבים. סיבה אחרת היא חביבותה של מצוות פטר החמור, מפני שהחמורים סייעו לישראל בשעת יציאת מצרים לשאת את כספם וזהבם של מצרים.

המשנה עוסקת במסחר עם גוי - בתורה נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" (ויקרא כה, יד). המילה "עמיתך" מלמדת שדרך קניינו של ישראל שונה מדרך קניינו של גוי. ישראל הקונה מיד ישראל עושה זאת כפי דרכי הקניין המקובלות ביניהם, אבל גוי הקונה או מוכר לחבירו או לישראל עושה זאת לפי דרכי הקניין המקובלות והמוסכמות בדיני הגויים. אחד ההבדלים הוא דרך הקניין של מטלטלין: ישראל קונה חפץ במשיכה לרשותו, ואילו הגוי קונה את המטלטלין מיד עם מתן המעות לידי המוכר. התלמוד דן על ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו כך הקניין יחול כדיניהם של הגויים. במקרה זה ההלכה של בכורות נוהגת כדיני הקניין של הגויים: כאשר ישראל נותן מעות לגוי בבהמתו הוא מיד קונה את הבהמה, כפי שגוי קונה במתן מעות, ולכן הבהמה חייבת בבכורה, עוד לפני שמשכה. ולהיפך, אם הגוי נתן מעות לישראל על בהמתו, הבהמה פטורה מבכורה, אף על פי שהגוי עוד לא משך אליו את הבהמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

השה של פדיון פטר חמור - במשנה נאמר: "אין פודין לא בעגל ולא בחיה, לא בשחוטה ולא בטריפה, ולא בכלאים ולא בכוי. ורבי אליעזר מתיר בכלאים – מפני שהוא שה, ואוסר בכוי – מפני שהוא ספק". המשנה היא כשיטת התנא בן בג-בג המשווה את הכתוב בפדיון פטר חמור "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, ג) אל הכתוב בקורבן פסח: "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שם יב, ה), שם פסולים לקורבן כל המנויים במשנה (עגל, חיה, שחוטה, טריפה, כלאים וכוי). עם זאת ההשוואה אינה שלמה: בקורבן פסח השה הוא זכר תמים בן שנה, ואילו כאן הביטוי "שה" החוזר במקראות (שם יג, ג; לד, כ) מלמד שאפשר גם שה נקבה, בעלת מום ולא בגיל מסוים.

פדיון בבן פקועה – בן פקועה הוא ולד חי שנמצא במעי בהמה שנשחטה. התנאים נחלקו אם בן פקועה חייב שחיטה - לדעת רבי מאיר חייב לשוחטו, ולדעת חכמים השה נחשב כאילו נשחט אגב האם ואינו צריך עוד שחיטה. האמוראים נחלקו כיצד להבין את דעת חכמים לגבי פדיון שה: "מר זוטרא אמר: אין פודים, ורב אשי אמר: פודים". לדעת מר זוטרא יש לראות את השה כבשר הנתון בסל (בשר האם), ולומדים מקורבן פסח, וכשם שבן פקועה פסול לקורבן פסח כך גם לפדיון פטר חמור. לדעת רב אשי שה זה אמנם נחשב לשחוט אבל מאחר שהוא הולך ורץ יש להחשיבו לשה גם לעניין פדיון פטר חמור.

פדיון בנדמה – נדמה הוא שה הדומה לבעל חיים אחר. במשנה נחלקו על פדיון בכלאיים, אבל אין להוכיח ממחלוקת זו על מעמדו של הנדמה, מפני שהכלאה של שני מינים כמו כבש ועז חמורה יותר מנדמה שאביו ואמו ממין זהה ורק מראהו שונה, כמו רחל וכבש הולידו יחד ולד שיש לו דמיון לעז. מעמדו של הנדמה נידון במספר תחומים בהלכה: לעניין קודשים הדבר מפורש בדרשת הכתוב: "שור או כשב או עז כי יולד...ירצה לקורבן לה'" (ויקרא כב, כז), ולמדו מהמילה או המבחינה בין הפרטיםמ שבכתוב למעט כלאיים או נדמה. לעניין בכור בהמה טהורה נאמר "אך בכור שור" (במדבר יח, יז), ומדו-משמעות של הסמיכות "בכור שור" למדו שהן האב והן הולד צריכים להיות ממין השור, ונדמה שאין לו דמיון לאביו אלא לבעל חיים אחר פטור מבכורה. לעניין מעשר נאמר בתוספתא בכורות (ז, ו): "איזהו דומה לכלאיים? רחל שילדה מין עז ואביו שה". והתלמוד מסיק כי מעמדו של הנדמה במעשר-בהמה, הוא כמו בקודשים שם הוא פסול לגמרי, ולא כבכור, שאם יש בו מקצת סימנים של דמיון לאמו – חייב בבכורה.

פדיון בפסולי המוקדשים – פסולי המוקדשים הם בעלי חיים שנפסלו להקרבה ונפדו, ואפילו לאחר הפדיון אסור לגזוז את צמרם ולעבוד בהם. השאלה המרכזית בעניין זה היא האם איסור ההנאה שיש בפטר החמור לדעת רבי יהודה עובר אל השה לאחר הפדיון, ומאחר ששה זה כבר אסור באיסור פסולי המוקדשים, אין איסור חל על איסור, או שהפדיון רק מפקיע את האיסור מפטר החמור אבל אינו עובר אל השה, ולכן מותר לפדות על שה של פסולי המוקדשים הפסול כבר מטעם אחר, ואין כאן החלה של איסור על איסור אחר. מסקנת התלמוד בעניין זה נובעת מהכתובים עצמם. דין פסולי המוקדשים נלמד מהכתוב "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" (דברים יב, טו), וכשם שאין פודים בצבי ובאיל (מאחר שאלו הן חיות ולא שה), כך גם אין פודים בשה של פסולי המוקדשים. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

האמוראים דנים על הלכות שונות בפדיון פטר חמור.

השה - במשנה נאמר: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד, ב), מן הכבשים ומן העזים; זכר ונקבה; גדול וקטן; תמים ובעל מום; פודה בו פעמים הרבה. נכנס לדיר להתעשר, ואם מת – נהנין בו". המשנה קובעת הלכות בנוגע לשה הפדיון. שה הפדיון הוא ממונו של הכהן, אבל אפילו לאחר שהוא מת בבית הבעלים שפדה את פטר החמור, והכהן עוד לא זכה בו, מרגע ההפרשה הוא נחשב של הכהן, ואם מת – נבלתו שייכת לכהן.

התלמוד דן על פדיון כשאין לו שהריש לקיש סובר שאם אין לבעלים שה לפדות עליו את פטר החמור – פודה על מה שיש לו כפי שווי החמור. בהקשר זה מסופר על רב נחמן בנו של רב יוסף שהיה פודה על שלקות (עשבים מבושלים במים) בשווי פטר החמור. התלמוד מברר אם אפשרות הפדיון שלא בשה קשורה במחלוקת התנאים של רבי יהודה ורבי שמעון אם יש איסור הנאה בפטר חמור עד שמפקיע את האיסור בשה, ונחלקו האמוראים בדבר: יש האומרים כי רבי יהודה סבור כי התורה הקפידה על פדיון בשה דווקא, ויש הסוברים כי אף רבי יהודה מודה שהתורה אפשרה לפדות השה כדי שלא יהיה צריך לפדות בשוויו המדויק של החמור, כפי שהפודה בהמה מיד ההקדש – פודה אותה בשוויה.

עוד דנים במי שפודה פטר חמור של חבירו – ההלכה היא שפטר החמור פדוי למרות שלא נפדה בידי הבעלים. עם זאת שאלה אחרת שיש לשאול בנושא זה היא האם פטר החמור הוא לפודה או לבעלים. שאלה זו אף היא תלויה במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה על איסור הנאה בפטר חמור. לדעת רבי שמעון גם קודם הפדיון פטר החמור מותר בהנאה לבעליו, ולכן הוא נחשב לממון הבעלים גם לאחר הפדיון. לדעת רבי יהודה האוסר פטר חמור בהנאה לפני פדיון, הרי שאי אפשר להגדירו כממון הבעלים, ויש לפיכך לדון על מהות הפדיון. אפשרות אחת היא שפדיון פטר חמור הוא כמו פדיון מיד הקדש, וכשם שבהקדש מי שפודה ונותן את הכסף להקדש זוכה בהקדש אפילו אם לא הוא הקדיש, לפי הכתוב "ונתן הכסף וקם לו" (ויקרא כז, יט), כך גם בפדיון פטר חמור, או מאחר שהפדיון אינו כפי שוויו המקורי של החמור אלא בשה, הפודה קונה את החמור בהפרש השווי שיש בין החמור לבין השה. מסקנת הדברים המבוססת על מדרש ההלכה היא שלבעלים יש זכות עתידית בחמור, ולכן מי שגנב פטר חמור חייב לשלם תשלומי כפל לבעלים, ואילו הגונב מן ההקדש אינו משלם תשלומי כפל, ולפיכך ההשוואה להקדש אינה מתאימה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בדף הקודם הובאה מחלוקת תנאים בברייתא:" פטר חמור אסור בהנאה, ורבי שמעון מתיר".

הנאה בפטר חמור לרבי שמעון – האמוראים נחלקו האם יש איסור הנאה לאחר עריפת החמור לדעת רבי שמעון. רבי יוחנן סובר שרבי שמעון ורבי יהודה נחלקו הן לפני עריפה והן לאחר עריפה. ואולם, לפי שיטת הרבה מן האמוראים (רבה, רב נחמן, ריש לקיש) לאחר עריפת החמור רבי שמעון מודה לרבי יהודה כי פטר החמור אסור בהנאה. ההוכחה היא מגזירה שווה של הביטוי "וערפתו" בפטר חמור לביטוי זהה בעגלה ערופה, וכשם שעגלה ערופה אסורה בהנאה לאחר עריפתה כך גם פטר חמור לאחר עריפתו. רב ששת סבור כי אין להוכיח מעגלה ערופה, שכן מבארים שגזירה שווה זו נאמרה לדעת רבי יהודה על מנת ללמד שהעריפה אינה מתירה בהנאה כמו פדיון בשה. הוכחה אחרת היא מדברי המדרש על טעם עריפת החמור: "הוא הפסיד ממונו של כהן (כאשר לא פדה בשה) – לפיכך יופסד ממונו", ומכאן שהעריפה עצמה אוסרת את החמור בהנאה ומפסידה את ממונו של הבעלים כדעת רבי שמעון.

שיטת רבי שמעון – התלמוד דן בשיטת רבי שמעון לאור מחלוקת התנאים בתוספתא: "לא רצה לפדותו – עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו, ואסור בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעוןמתיר. לא ימיתנו לא בקנה ולא במגל ולא בקרדום ולא במגירה, ולא יכניסנו לחדר וינעול דלת לפניו בשביל שימות, ואסור בגיזה ועבודה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעוןמתיר". שתי המחלוקות דנות על מעמדו של פטר החמור בעודו בחיים, אלא שהמחלוקת הראשונה היא על הנאה מדמיו (איסור להשכירו או למוכרו), והמחלוקת האחרת היא על הנאה מגופו, ובכל מקרה לאחר עריפה גם רבי שמעון מודה שאסור בהנאה.

דיון אחר הקשור בשאלה זו הוא קידושין בפטר חמור – במשנה קידושין (ב, ט) נאמר: "המקדש...בפטר חמור...אינה מקודשת". יש האומרים כי משנה זו עוסקת בפטר חמור לאחר עריפתו כשהוא אסור בהנאה לדברי כל התנאים, ומאחר שיש בו איסור הנאה אינה מקודשת. יש אמנם הסוברים שמשנה זו אינה כדעת אחד התנאים, שכן לדעת רבי שמעון פטר חמור מותר בהנאה וצריכה להתקדש בדמיו, ולדעת רבי יהודה יכולה לפדות את החמור בשה, ויישאר בידה שווי החמור הנוסף על השה. יש המסבירים כי למעשה מחיר השה הראוי לפדיון הוא שקל (כדעת רבי יוסי ברבי יהודה, ראו בפסקה הבאה), ומדובר על פטר חמור ששוויו שקל, ולכן אין הפרש בין מחיר החמור למחיר השה, ונמצא שלא נתן לאישה כלום כדי לקדשה.

אגב הדברים דנים על שווי השה של פדיון פטר החמור – התנאים נחלקו בשווי השה: "תפדה בשה" – תפדה מיד, תפדה כל שהוא, רבי יוסי ברבי יהודהאומר: אין פדיה פחותה משקל". חכמים סבורים שאין להשוות את בכור הבהמה לבכור האדם ולפדות רק לאחר שלושים יום בחמישה שקלים, אלא אפשר לפדות מיד בכל מחיר. רבי יוסי ברבי יהודה לומד מהכתוב "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" (ויקרא כז, כה) , שכל הערכין לצורך פדיון יהיו בשווי של לפחות שקל. ההלכה היא כדעת חכמים ואדם הפודה מעצמו מותר לפדות אפילו אם פדה על שה כחוש ששוויו מעה ("פטרוזא בר דנקא") , אלא שאם בא לשאול את החכם מה עליו לעשות אומר לו שעליו לפדות במידה בינונית של רגיא – סכום ממוצע בין שקל (שני דינרים) לסלע (ארבעה דינרים).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

ספק פטר חמור - במשנה נאמר: "חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים - נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה - מפריש טלה אחד לעצמו. שתי חמוריו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים - נותן שני טלאים לכהן. זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה - נותן טלה אחד לכהן. שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, אין לכהן כלום. אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדה שני זכרים - נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו".

שיטת רבי יוסי הגלילי – התלמוד דן במשנה לאור דעת רבי יוסי הגלילי במשנה בפרק הבא (ב, ו): "רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד, רבי יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן. שנאמר (שמות יג, יב) "וכל פטר שגר בהמה...הזכרים לה'". וחכמים אומרים: אי אפשר, אלא אחד לו ואחד לכהן".רבי יוסי הגלילי סובר שאפשר לצמצם וייתכן ששני הזכרים יצאו בו זמנית מפתח הרחם של אמם, ולכן שניהם באים לכהן, וחכמים סבורים שאי אפשר להניח שיצאו יחד ממש באותו רגע, ואחד מהם בוודאי יצא ראשון, ואף שלא נגע גופו בכל שטח צוואר הרחם מפני שהוולד האחר היה שם, נחשב כאילו התקדש שכן אין מין אחד חוצץ בפני בן-מינו.

האמוראים נחלקו כיצד לפרש את המשנה שלנו לאור דעת רבי יוסי הגלילי. רבי ירמיה סובר כי לפי המשנה אי אפשר לצמצם בניגוד לדעת רבי יוסי הגלילי, ואילו אביי סבור שייתכן שרבי יוסי הגלילי סובר שהכתוב מציין בפירוש "הזכרים" מפני שבבכור בהמה טהורה אפשר לצמצם ולומר כי נולדו שני בכורות כאחד, ואילו במשנה שלנו העוסקת בפטר חמור רבי יוסי הגלילי מודה שרק אחד מהם בכור. התלמוד מקשה על דעת אביי מכך שהמשנה לא עסקה במקרה שבו עסק רבי יוסי הגלילי "יצאו שני ראשיהם כאחד" (ולדעת רבי ירמיה לא ייתכן מקרה כזה שכן המשנה אינה כדעת רבי יוסי הגלילי). קושיה אחרת היא מברייתא שבה רבי יוסי הגלילי חולק גם בפטר חמור: "חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד, רבי יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן, שנאמר "הזכרים לה'"", ומכאן שרבי יוסי הגלילי חולק גם על האמור במשנה שלנו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

התלמוד דן על דרכי מיון וסידור של ממלכת בעלי החיים.  

התלמוד דן על קשרים בין תכונות שונות של מיני בעלי חיים, כמו דרך ההולדה, האכלת הוולדות והמבנה האנטומי של בעלי חיים: דרך ההולדה - בתוספתא בכורות (א, יא) נאמר: "דג טמא – משריץ, דג טהור – מטיל ביצים". כלומר, הדג הטמא משריץ את הוולדות מתוכו, ואילו הדג הטהור מטיל ביצים ומהן בוקעים הוולדות. האכלת הוולדות - "כל המוליד – מניק, וכל המטיל ביצים – מלקט (אוסף אוכל לוולדות), חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים – מניק". כלומר, דרך האכלת הוולדות עומדת בזיקה לדרך ההולדה. המבנה האנטומי – "כל שזכרותו מבחוץ – מוליד, מבפנים – מטיל ביצים". כלומר, המבנה האנטומי קשור בדרך ההולדה.   

אבחנה נוספת מזהה קשר בין זמן הההזדווגות לבין זמן הלידה – "כל שתשמישו ביום - יולד ביום, בלילה - יולד בלילה, כל שתשמישו בין ביום בין בלילה - יולד בין ביום בין בלילה" התרנגול יולד ביום, העטלף בלילה, ואילו האדם בין ביום ובין בלילה, ולאבחנה זו יש גם חשיבות בהלכה שכן מניחים שביצת התרנגולת נולדה ביום, ולפי זה יש להחליט אם מותר לאוכלה ביום טוב או שהיא נולדה ביום טוב עצמו ואסור לטלטלה כמוקצה.

אופן ההזדווגות – "הכל משמשין (מזדווגים)פנים כנגד עורף, חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג ואדם ונחש", וכיוצא בזה עוד חריגים: "הדולפנין פרין ורבין כבני אדם", ו"גמל – אחור כנגד אחור". בעלי החיים שמזדווגים כשפניהם זה אל זה, הם מיני בעלי חיים שעליהם מסופר בתורה שדיברו עם השכינה. התלמוד דן על חלוקה זאולוגית למינים בהתאם לזמן העיבור ולאופן ההזדווגות – "כל שתשמישו ועיבורו שוה – יולדים ומגדלים זה מזה". כלומר, בעל חיים המזדווג בדרך זהה, וזמן ההריון זהה לשל בעל חיים אחר – הרי שהם מסוגלים להוליד וולדות זה מזה.      

זמן העיבור (הריון) של בעלי חיים ושל צמחים ועצים -  בתוספתא (שם, י) נאמר: "תרנגולת, לעשרים ואחד יום, וכנגדה באילן: לוז. כלב, לחמשים יום, וכנגדו באילן: תאנה. חתול לחמשים ושנים יום, וכנגדו באילן: תות. חזיר, לששים יום. כנגדו באילן: תפוח. שועל וכל מיני שרצים - ששה חדשים, וכנגדם באילן: תבואה. בהמה דקה טהורה, לחמשה חדשים, וכנגדן באילן: גפן. בהמה גסה טמאה, לשנים עשר חודש, וכנגדו באילן: דקל. טהורה, לתשעה חדשים, וכנגדה באילן: זית. הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף, לשלש שנים, וכנגדן באילן: בנות שוח, אפעה לשבעים שנה, וכנגדו באילן: חרוב. חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה, וימי עיבורו שלש שנים. נחש לשבע שנים, ולאותו רשע לא מצינו חבר, ויש אומרים מוכססים". זמן העיבור הנזכר כאן אינו בהכרח זמן שיש לו התחלה קבועה עבור כל אחד ממיני הצמחים ובעלי החיים, והוא עשוי להתחיל מתקופת הפריחה בצמחים, או עת הייחום של בעלי החיים, ולפיכך יש הבדלים בין התיאור בברייתא לבין המציאות הטבעית המוכרת היום.

התלמוד דן במיוחד בזמן העיבור של הנחש – זמן זה מבוסס על הכתוב "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה" (בראשית ג, יד). הכתוב רומז שקללת הנחש היא קללה המבוססת על קללת הבהמה וקללת החיה. הקללה של הבהמה היא שזמן עיבורה יהיה ארוך יותר מזמן עיבורה של החיה, והנחש התקלל שעיבורו יהא כפול מקללת החיה וקללת החיה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דבש דבורים – במשנה נאמר: "היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור". התלמוד דן בשאלה מדוע דבר דבורים אינו אסור באכילה על אף שהוא יוצא מן הדבורה הטמאה האסורה באכילה, והתנאים נחלקו בטעם ההיתר. בתוספתא בכורות (א, ח) מוצאים הסבר אחד: "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן". לפי דעה אחרת הנימוק מבוסס על דרשת הכתוב: "רבי יעקב אומר: אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" (ויקרא יא, כא), זה אתה אוכל...שרץ עוף טמא אין אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ. ואיזה זה? זה דבש דבורים".

התלמוד דן בהבדלים בין הדעות הללו. הבדל אחד הוא בהיתר של דבש גיזין ודבש צירעין. לדעת רבי יעקב יש לאסור מיני דבש אלו מאחר שיש להם שם לוואי, ואין הם בכלל דבש רגיל, ולדעת חכמים מותר לאכול דבש זה (ראו משנה מכשירין ו, ד). הבדל נוסף הוא במי רגליים של חמור הנעכרים ודומים לחלב ואנשים נהגו לשתותם כדי לרפא את מחלקת הירקון (צהבת). לדעת רבי יעקב התורה התירה רק דבש דבורים, ויש לחשוש שמי הרגליים של החמור אינם רק עוברים בגופו אלא מתמצים מגופו ואסורים, ולדעת חכמים המים שנכנסו הם המים שיצאו, כפי שדבש דבורים נכנס לגוף ואינו מתמצה מהגוף.     

דג טמא או דג טהור בלוע - במשנה נאמר: "דג טמא שבלע דג טהור – מותר (הדג הטהור) באכילה, וטהור שבלע דג טמא – אסור באכילה, לפי שאינו גידולו". בתוספתא בכורות (א, יא) מסבירים מהו ההבדל בין דג טמא לדג טהור: "דג טמא – משריץ, דג טמא – מטיל ביצים". הדגים הטמאים הם כרגיל דגי סחוס, שבהם הביצה מתפתחת בגופו של הדג והוולדות יוצאים כשרצי דגים. הדגים הטהורים הם כרגיל דגי גרם, שהנקבה מטילה ביצים ומהן בוקעים הדגים לאחר זמן.

המשנה עוסקת באבחנה בין דג בלוע לדג משריץ – אבל היא אינה מסבירה כיצד יודעים אם הדג הטהור שנבלע הוא אכן הדג שנבלע בדג הטמא. שכן אפשר שהדג הטהור התעכל במעיו של הדג הטמא, וכעת מדובר על דגים שהדג הטמא משריץ כדרכו. האמוראים מציעים מספר הצעות. רב ששת ממציע שמדובר על דג טהור שנמצא דרך הריעי, במערכת העיכול, ולא במקום שהדג משריץ את וולדותיו. רב פפא מציע שמדובר על דג טהור שנמצא בבית הבליעה של הדג הטמא. רב נחמן מסביר שמדובר על דג טהור שנמצא שלם בצורתו ולכן יודעים שלא התעכל במעי הדג הטמא. ורב אשי מסביר כי רוב הדגים הטמאים משריצים את בני מינם, וכאשר מוצאים דג ממין אחר, כפי הנראה שמדובר על דג שנבלע ולא דג שהושרץ. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ביוצא מן הטמא ומן הטהור.

במשנה נאמר: "ומה הם באכילה? בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה – אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור". המשפט "שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור" משמש כסימן זיכרון ללומד המשנה, כדי שלא יבוא לטעות ולהחליף בין המצבים המתוארים במשנה, וידע שאין ללכת אחר מראה הנולד אלא אחר זהות האם.

בהמה טמאה שילדה טהורה – התלמוד מסביר שיש מחלוקת תנאים על דינה של בהמה טמאה שילדה טהורה. בתורה נאמר "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" (ויקרא יא, ד), ובמדרש מסבירים כי הביטוי "ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" נושא יותר ממשמעות אחת, שכן הוא מציין מחד בהמה שיש לה את הסימנים של קבוצת מעלי הגרה ומפריסי הפרסה ואף על פי כן אינה נאכלת, או מאידך, בהמה שנולדה ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה ואף על פי כן אינה נאכלת, ויש להוכיח על יסוד הביטוי "את הגמל...טמא הוא לכם" (שם) המדגיש כי רק הגמל טמא, אבל בהמה טמאה הנולדת מבהמה טהורה – נאכלת כבהמה טהורה. רבי שמעון חולק ולדעתו יש לאסור טמא הנולד מן הטהור. הוא לומד את הדברים מן החזרה על איסור אכילה של גמל בספר ויקרא (שם) ובספר דברים (יד, ז) המלמדת שיש לאסור הן גמל הנולד מנאקה (גמלה בלשון התלמוד), והן גמל הנולד מפרה.

מחלוקת חכמים ורבי שמעון –רבי שמעון וחכמים דורשים את המקראות באופנים נבדלים. חכמים לומדים מהחזרה הכפולה של איסור גמל בספר ויקרא ובספר דברים שיש לאסור הן את הגמל עצמו והן את החלב של נקבת הגמל (היוצא מן הטמא). בדרך כלל מסבירים כי האזכור של שפן, ארנבת וחזיר נועד לא כדי לחדש דין, אלא כדי ללמד על דברים האחרים הנזכרים בפרשה, אבל במקום שאפשר לדרוש את הכתובים – דורשים, ואין אומרים שדבר הובא אגב עניין אחר הנזכר בפרשה. רבי שמעון לומד מהביטוי "את הגמל" כי יש לרבות את החלב בכלל איסור האכילה. המילה "את" מצויה במוקד של מחלוקת רחבה יותר כיצד דורשים את הריבוי, ואף כאן חכמים סבורים שאין ללמוד מהמילה "את" מפני שאיננו יודעים כיצד היא נדרשת בכל מקום.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחשבון השקלים בתורה.

המדרש מציג דו שיח בין שר רומאי בשם קונטורקוס לבין רבן יוחנן בן זכאי על סתירות שיש במקראות העוסקים בחשבון. השאלות מתמקדות בסתירות שיש לכאורה בין חשבון כללי לבין חשבון במניית הפרטים.

מניין הלויים - שאלה אחת היא על הסתירה לכאורה בין המנייה של הלוויים. כאשר סוכמים את מניין הלויים לפי משפחות הלוויים מדובר על עשרים ושנים אלף ושלוש מאות (במדבר ג, כב; כח; לד), אבל המניין הכללי המתואר שם הוא "כל זכר מבן חדש ומעלה עשרים ושנים אלף" (שם לט). רבן יוחנן משיב כי למעשה פרשה זו היא לאור הפרשה שאחריה המספרת על פדיון הלוויים כנגד הבכורות (שם מד), ומאחר ששלוש-מאות לויים היו גם בכורות, ולוי בכור אינו מפקיע את קדושת ישראל הבכור, והבכורות הללו הפקיעו את קדושת הבכורות שבהם, ולא היה צורך לפדותם, ולכן השמיטו אותם מהכלל.

גביית הכספים למקדש - בתורה נאמר כי כל אחד מעם ישראל תרם מחצית השקל: "בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש...מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות" (שמות לח, כו). אם מחשבים את מחצית השקל לכל אחד מישראל, החשבון מסתכם 301775 שקלים. בכל כיכר יש אלף וחמש מאות שקלים, ובכל מנה עשרים וחמישה שקלים, ולכן החשבון הסופי הוא מאתיים ואחת כיכרות כסף ואחת עשרה מנה. עם זאת בפסוקים אחרים נאמר בפירוש כי הסכום הכולל הוא: "וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש (שם כה), ובהמשך: "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש..." (שם כז), ומניחים כי כל הכסף שימש לאדנים ולא לבית האוצר. הקונטרקוס שואל האם משה גנב, הימר או טעה בחשבונות של מחצית מהכסף, ועל כך משיב רבן יוחנן בן זכאי כי משה רבנו שימש גזבר נאמן והיה בקי בחשבונות, והטעות בחישוב קשורה לביטוי "בשקל הקדש", שמשמעו היא שהחישוב נעשה לפי מנה של קודש הכפול בערכו מהמנה הרגיל.

מנה של קודש כפול - התלמוד מבקש להוכיח כי בבית המקדש שווי מנה הקודש היה חמישים שקלים. ההוכחה היא על פי פרשת מניין הכסף במקדש: "ואת האלף ושבע האמות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים...ונחשת התנפה שבעים ככר, ואלפים וארבע מאות שקל" (שם כח-כט). הכתוב משתמש במטבעות קטנים של שקלים, ולא במנה או בככר, ומכאן שעד לסכום של אלפים וארבע מאות שקל, אי אפשר עדיין לסכם את פרטי השקלים לכדי מנה או לככר, ומכאן שמדובר על מנה של קודש שערכו שלושת אלפים שקלים, ולא על מנה רגיל שערכו אלף חמש מאות שקלים. התלמוד דוחה הוכחה זו מאחר שהמספרים הגדולים המתוארים בכתוב הם מאה ככר כסף, ושבעים ככר נחושת, ואפשר כי אין מסכמים סכום של שקלים בכיכרות, אם אין המניין עולה עד ליחידות המאות (כסף) או יחידת העשרות (נחושת).

הוכחה מתקופה מאוחרת יותר שמנה הקודש הוא כפול (חמישים שקלים במקום עשרים וחמשה שקלים) היא מדברי יחזקאל הנביא שהגדיר את המשקל במקדש: "והשקל עשרים גרה: עשרים שקלים, חמישה ועשרים שקלים, עשרה וחמשה שקל, המנה יהיה לכם" (יחזקאל מה, יב). יחזקאל מתאר מנה של שישים שקלים (סכום של עשרים, עשרים וחמש, וחמש עשרה) לאחר שהוסיפו על ערך מנה הקודש שערכו הוא חמישים שקלים חמישית מערכו הראשוני, בשווי עשרה שקלים, ולאחר ההוספה הוא שווה שישית מערכו המקורי – שישים שקלים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקידוש הבכורות במדבר.

קדשו בכורות במדבר – נחלקו האמוראים אם הבכורות התקדשו במדבר: "רבי יוחנן אמר: קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר: לא קדשו בכורות במדבר". המחלוקת היא על המקראות: "קדש לי כל בכור...בבני ישראל, באדם ובבהמה...והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני...והעברת כל פטר רחם לה'..." (שמות יג, ב, יא-יב). לדעת רבי יוחנן כאשר ציוה ה' את בני ישראל במדבר "קדש לי כל בכור" קידשו את הבכורות והכתוב "והיה כי יביאך" מתייחס לכך שבשכר מצווה זו יכנסו לארץ ישראל, ולדעת ריש לקיש המצווה היא משעה שבאים לארץ ישראל, כפשט הכתוב "והיה כי יביאך...והעברת כל פטר רחם".

 התלמוד מעיר על מחלוקת זו שתי הערות. ריש לקיש מודה כי בשנה השניה לצאתם ממצרים, לאחר בניין המשכן, קידשו את הבכורות במדבר, לפי הכתוב "פקוד כל בכור זכר לבני ישראל" (במדבר ג, מ), אלא שלדעתו קידשו במניין זה, ולאחר מכן פסקו מלקדשם כפי שמוכיח הכתוב "והיה כי יביאך". רבי יוחנן לעומת זאת סבור כי הבכורות קדשו במדבר גם לאחר המניין בשנה השנית. רבי אלעזר מסביר כי רבי יוחנן נגלה אליו בחלום ומסר לו כי הטעם לדבריו מבוסס על הכתוב "כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו" (שם, יג) המלמד כי הקדושה המשיכה ברצף אחד ("יהיו" בהוויתן). התלמוד מעיר עוד הערה על נוסח המחלוקת. יש הגורסים מחלוקת זו בהחלפת הדעות: "רבי יוחנן אמר: לא קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר: קדשו בכורות במדבר", אבל כוונת נוסח זה תואמת למחלוקת בנוסח האחר, והיא רק  מדגישה שלדעת רבי יוחנן לא היה צורך לקדש את הבכורות במדבר באופן מיוחד מאחר שהמשיכו את מה שכבר היה במצרים, ואילו לדעת ריש לקיש היה צורך לקדש באופן מיוחד את הבכורות במדבר.      

התלמוד דן בברייתות שונות לאור מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן. בברייתא אחת מתוארת עבודת הקורבנות לפני הקמת המשכן: "עד שלא הוקם המשכן, היו במות מותרת ועבודה בבכורות", וכוונת הדברים היא כפי הנראה לבכורות שיצאו ממצרים. לדעת רבי יוחנן היה רצף של קדושה מהבכורות שהתקדשו במצרים ועד הבכורות שהתקדשו במדבר, ולדעת ריש לקיש, רק הבכורות שבמצרים התקדשו, וודאי שהבכורות שנולדו במדבר והיו בני שנה כשהוקם המשכן לא עבדו בו. בברייתא אחרת מתוארת עבודות הקורבנות ביום הקמת המשכן: "אותו היום שהוקם המשכן קרבו להם בישראל נדרים ונדברות, חטאות ואשמות, בכורות ומעשרות", ואף כאן נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן אם הקריבו בכורות דווקא באותו יום של הקמת המשכן או גם מכאן ואילך. ברייתא שלישית מתארת את כל המקומות שבהם קידשו את הבכור: "בשלושה מקומות קדשו בכורות לישראל: במצרים..."קדש לי כל בכור" (שמות יג, ח), ובמדבר "כי לי כל בכור בבני ישראל" (במדבר ח, יז), ובכניסתן לארץ "והיה כי יביאך" (שמות יג, יא). לדעת רבי יוחנן אכן התקדשו בכל המקומות הללו, ולדעת ריש לקיש הוזהרו להתקדש, אבל התקדשו במצרים ובארץ, אבל לא במדבר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בתוספתא מסכת בכורות (ב, א) נחלקו התנאים: "רבי יהודהאומר: המקבל בהמה מן הגוי וילדה – מעלין אותו בשוויו, ונותן חצי דמיו לכהן, והנותן בקבלה, אף על פי שאינו רשאי – קונסין אותו עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן. וחכמיםאומרים: כל זמן שיד הגוי באמצע – פטור מן הבכורה". המחלוקת היא על משמעות המיל "כל" בכתוב "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל" (שמות יג, ב). לדעת חכמים הביטוי "כל בכור" מציין שחיוב בכורה הוא בבכור שכולו שייך לישראל, ואילו לדעת רבי יהודה הביטוי "כל" מציין שאפילו אם חלק כלשהו שייך לישראל – חייב בבכורה.

קנס – בתוספתא נאמר כי יש לקנוס ישראל הנותן לגוי בהמה בקבלה (הסכם שבו הגוי מטפל בבהמה ומקבל וולדות ושבח בהמה). הקנס הוא לקנות את חלקו של הגוי אפילו במחיר הגבוה פי עשרה משווי הבהמה. בהקשר זה דנים על עוד הלכות שיש בהן קנס כמו: "המוכר בהמה לגוי", "המוכר עבדו לגוי", והשאלה המעניינת היא האם חייב לשלם דווקא קנס בסכום של מאה בדמיו או עשרה בדמיו.

בעניין זה מוצאים נוסחים שונים על גובה הקנס: "מאה בדמיו" או "עשרה בדמיו", והתלמוד מעלה שיקולים שונים בנושא זה. במכירת עבד לגוי ראוי היה להחמיר מאחר שבמכירה מפקיע את העבד מקיום מצוות. מצד שני במכירת בהמה ראוי להחמיר מפני שמוכר את הבהמה בשלמותה לגוי, בניגוד לקבלנות שמשאיר לעצמו חלק מן הבהמה. שיקול נוסף שיש להתחשב בו בעניין זה הוא האם הבעלים מקבל שוב את מה שמכר לגוי. לאחר שקונה הבעלים את העבד שמכר לגוי, העבד יוצא לחירות ואינו חוזר לבעליו, ואילו במכירת בהמה הבהמה חוזרת לבעליה, אבל שיקול זה אינו מסביר מדוע יש לקנוס פי מאה (אפשר היה לחייבו פי אחת עשרה, אחד עבור הבהמה ועשר עבור הקנס), ומסתבר יותר שחכמים לא גזרו קנס גבוה על מקרה לא שכיח כמו מכירת עבד לגוי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפטר חמור של ישראל וגוי.

במשנה נאמר: "הלוקח עובר חמורו של נכרי, והמוכר לו, אף על פי שאינו רשאי, המשתתף לו, והמקבל הימנו, והנותן לו בקבלה – פטור מן הבכורה, שנאמר: "הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה" (במדבר ג, יג) – אבל לא לאחרים". בתורה נזכרת מצוות פדיון פטר חמור פעמיים: "וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו. וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג, יג), ושוב: "ופטר חמור תפדה בשדה, ואם לא תפדה וערפתו, כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם" (שמות לד, כ). המשנה עוסקת במסחר של פטר חמור עם גוי, ומפרטת סוגים שונים של משא ומתן: קנייה, מכירה, שותפות, קבלה ונתינה (בלשון חז"ל: "קבלנות"). החידוש במשנה הוא שכל דרך של התקשרות עסקית עם הגוי פוטרת את ישראל מבכורה, ואין קונסים את הבעלים לפדות את פטר החמור, אפילו במכירה לגוי המפקיעה את קדושת פטר החמור, או בנתינה לגוי המותירה את גוף הבהמה של ישראל.

מכירת בהמה ועובריה לגוי – במשנה נאמר: "והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, המשתתף לו, והמקבל הימנו, והנותן לו בקבלה - פטור מן הבכורה". מן המשנה עולה כי אסור למכור בהמה לגוי, ואילו במשנה במסכת עבודה זרה (א, ו) נחלקו התנאים בדבר זה: "ובכל מקום אין מוכרים להם בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמים ושבורים. רבי יהודה מתיר בשבורה. בן בתירא מתיר בסוס".

התלמוד דן על שיטת רבי יהודה בעניין מכירת עובר בהמה לגוי – השאלה היא האם לדעתו מותרת מכירה של עובר לגוי כדבריו במסכת עבודה זרה, מפני שהעובר מוגדר כעת כבהמה שבורה (שאין בה כוח עבודה או משא), או מאחר שהעובר יתפתח בעתיד לבהמה בריאה אסור למוכרו גם כעת. התלמוד בוחן שאלה זו לאור דעת רבי יהודה בתוספתא (ב, א): "רבי יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי, וילדה – מעלין אותו בשוויו (מעריכים את השווי של הבהמה), ונותן חצי דמיו לכהן (עבור חלק הבכורה של ישראל). והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי – קונסים אותו עד עשרה בדמיו (לקנות את חלקו מן הגוי), ונותן כל דמיו לכהן". מן התוספתא נראה כי אינו רשאי לתת לגוי בהמה עבור וולדותיה, אבל התלמוד מסביר כי מדובר על מקרה מיוחד של מי שנתן בהמה מעוברת לגוי כדי שיפטם אותה ויתחלק בוולדותיה, ובגלל שאסור למכור את הבהמה עצמה, קנסו אותו חכמים גם על העובר, ואין להוכיח מכאן האם מותר למכור עובר לגוי. הוכחה אחרת היא מדברי הברייתא: "רבי יהודה מתיר בשבורה, מפני שאינה יכולה להתרפאות", ומכאן שמותר למכור רק שבורה שאינה יכולה להתרפא, ואסור למכור עובר היכול להתרפא ולהתפתח לבהמה שלמה.

מוכר בהמה לעובריה – התלמוד דן על ישראל המוכר בהמה לגוי עבור הוולדות והעוברים שלה מבלי למכור את גופה. שאלה זו נשאלת הן לדעת חכמים האוסרים מכירה של כל בהמה אפילו שבורה, והן לדעת רבי יהודה המתיר מכירה של בהמה שבורה. לדעת חכמים יש לברר אם האיסור הוא על כל בהמה העוברת לרשות הגוי, והחשש שמא מתוך שמתירים למכור בהמה לעובריה יבואו גם למכור בהמה שלמה, או שאין חוששים לדבר זה. שאלה דומה נשאלת גם לדעת רבי יהודה, האם התיר למכור שבורה שלא יבוא להחליפה בבהמה שלמה או שיש להתיר מאחר שלא מוכר אותה בשלמותה.

בהקשר זה דנים על מספר מקורות: מקור אחד הוא הברייתא בעבודה זרה: "אמרו לו לרבי יהודה: והלא מרביעין עליה ויולדת...אמר: לכשתלד". כלומר, חכמים חוששים שבהמה שבורה תלד וולדות, ומכאן שהחשש הוא אפילו למכירת בהמה לעובריה, אלא שייתכן כי הם מקשים על דעת רבי יהודה הסבור כי הנימוק הוא ששבורה אינה מתרפאת, שהרי היא מסוגלת ללדת וולדות בריאים, ורבי יהודה לא חושש לדבר זה מאחר שבהמה שנשברו רגליה אינה מסוגלת לקבל זכר, ולכן אין מרביעים אותה. מקור אחר הוא דברי המשנה: "והמוכר לו, אף על פי שאינו רשאי", ומכאן שהאיסור הוא על מכירה ולא על שאר סוגי המסחר (כמו קבלנות של מכירת בהמה לעובריה), אלא שגם כאן אי אפשר להוכיח מפני שייתכן כי המכירה היא סוג המסחר השכיח ביותר, ולמעשה כל סוגי המסחר בבהמה אסורים, כפי שאסור לעשות שותפות עם גוי כדי שלא יהא חייב שבועה בבית דין ויבוא להישבע בעבודה זרה. מקור שלישי הוא דברי התוספתא בבכורות (שם): "רבי יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי...והנותן לו בקבלה – קונסין אותו עד עשרה בדמיו, וחכמים אומרים: כל זמן שיד הגוי באמצע – פטורה מן הבכורה". יש המבקשים להוכיח מכאן שאינו רשאי לתת בהמה לעובריה, אלא שיש האומרים כי הקנס אינו על מכירת הבהמה אלא על מכירת העובר שאינו רשאי למוכרו, ולכן הקנס הוא כדמיו של העובר ולא כדמי הבהמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במתן שכר מצווה.

במשנה נאמר: "לא יטול אדם אם על בנים, אפילו לטהר את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה "למען יטב לך והארכת ימים" (דברים כב, ז) קל וחומר על מצות חמורות שבתורה". שווי האם שמשלח מן הקן הוא איסר (מטבע נחושת קטן), ומתן השכר על מצווה זו הוא אריכות ימים.

מתן שכר על מצוות – בתלמוד מובאת עמדה מורכבת על שכר המצוות: "רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה". כוונת הדברים היא שאריכות הימים והטוב שאדם זוכה להן אינן בעולם הזה אלא לאחר תחית המתים בעולם שכולו ארוך וכולו טוב. בתלמוד מסופר כי רבי יעקב מבסס את דבריו על מעשה שהיה עד לו על אדם אחד שאביו ביקש ממנו לטפס על בניין גבוה להביא לו גוזלות, והבן שילח את האם ולקח את הבנים וקיים את מצוות שילוח הקן ואת מצוות כיבוד אב ואם שנאמר גם עליה "למאן יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (דברים ה, טו), אך כשירד מאותו בניין גבוה נפל ומת. התלמוד מעיר כי אין סיבה להניח שאדם זה נענש על שעבר עבירה והרהר בעבודה זרה בשעה שעסק במצווה, מפני שהמצווה מגנה עליו מהרהור זה, ומסקנת הדברים היא אפוא ששכר המצוות אינו דבר שאדם מקבל בעולם הזה אלא בעולם הבא.

התלמוד מציין עוד הנחות של אמונה הנבחנים לאור מעשה זה. הנחה אחת היא שהקב"ה אינו מצרף (מחשיב) מחשבה רעה שאדם חושב למעשה, אפילו כשהוא מהרהר בעבירה. הנחה אחרת היא ששלוחי מצווה שאינם ניזוקים בהליכתם לעשות מצווה ובחזרתם מן המצווה עשויים להיות ניזוקים כאשר יש סכנה ונזק קבועים במקום, כמו סולם רעוע שמטפס עד ראש הגג, או יש אדם המבקש לפגוע ולהרוג באותו מקום (לפי שמואל א, טז, ב). בתלמוד מסופר כי אלישע בן אבויה המכונה בשם "אחר" נחשף גם כן לאירוע מעין זה, ובמקום להגיע למסקנתו של רבי יעקב שאין שכר מצוות בעולם הזה, הגיע לידי כפירה באמונה, ואילו היה יודע כי השכר מובטח לעולם הבא יודע היה שאף צדיק כרבי חוצפית המתורגמן שנשבה ועונה בידי הרומאים, סובל בעולם הזה בגלל שהשכר מיועד לו לעולם הבא שכולו טוב וכולו ארוך.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשילוח הקן.

מספר האפרוחים והביצים ומצבם - במשנה נאמר: ";אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת – חייב לשלח, שנאמר "קן" – קן מכל מקום. היו שם אפרוחים מפריחים (המסוגלים לעוף) או ביצים מוזרות (לא מופרות) – פטור מלשלח, שנאמר: "והאם רבצת על האפרחים או על הביצים", מה אפרוחים בני קיימא, אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות. ומה הביצים צריכים לאמן, אף האפרוחים צריכים לאמן, יצאו מפריחים". בתלמוד דנים מדוע אי אפשר ללמוד מן הכתובים הלכה הפוכה: מהכתוב "קן" ללמוד שאפרוחים מפריחים וביצים מוזרות חייבות בשילוח, ומלשון הרבים "אפרוחים או ביצים" ללמוד שאפרוח אחד או ביצה אחד פטורים משילוח, ומסבירים כי אפשר היה לכתוב לשון רבים בכינוי גוף "והאם רבצת עליהם", והאזכור המפורש של אפרוחים או ביצים מגדיר את מהותם. בתלמוד מסופר על איש אחד שבירר אצל רבא אם הוא חייב לשלח את העוף הנקרא "תימה" הרובץ על ביצה אחת, ורבא השיב לו שעליו לעשות כן, ופרס מצודות מיוחדות כדי לתפוס את העוף, ולא חשש שיחשדו בו שהתיר מפני שרצה את העוף, מפני שהמצודות תופסות בלי התערבות אדם, ולא נראה כי עשה כן בכוונה.

אם החוזרת לקן - במשנה נאמר: "שלחה וחזרה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים – חייב, שנאמר "שלח תשלח את האם". אמר: 'הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים' – חייב, שנאמר "שלח תשלח את האם". נטל את הבנים והחזירן לה, ואחר כך חזרה האם עליהם – פטור מלשלח". הביטוי "שלח תשלח" מורה שיש לשלח שוב ושוב את האם החוזרת אל הקן עד שהיא כבר אינה חוזרת, אבל אם זכה כבר בבנים ואחר כך חזרה האם – פטור משילוח הקן. שילוח הקן לדבר מצוה – הביטוי "תשלח" מורה שיש לשלוח את האם אפילו אם צריך לה לשם מצווה כמו טהרת מצורע. התלמוד מעיר שבדרך כלל   במצוות שילוח הקן יש שתי מצוות: מצוות עשה לשלח את האם, ומצוות לא תעשה "לא תקח האם על הבנים", ולכן היא דוחה בוודאי מצוות עשה אחרת. הדרשה מכוונת למקרה שבו אין מצוות לא תעשה, שנטלה על מנת לשלחה ולכן אין איסור לא תעשה ויש מצוות עשה, אבל עשה של טהרת מצורע המתיר את המצורע לאשתו אינו דוחה את מצוות עשה של שילוח הקן.   

לא תעשה שיש בה קום עשה - במשנה נאמר: "הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלח, וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה. זה הכלל: כל מצוות לא תעשה שיש בה קום עשה – אין לוקין עליה". בעקבות המשנה התלמוד דן על מצוות לא תעשה שאפשר לתקנה במצוות עשה הנקראת "לאו הניתק לעשה". לדעת חכמים הכלל הוא שאין לוקים על לאו הניתק לעשה, אבל יש הסבורים שלוקים כאשר לא קיים את מצוות העשה מיד לאחר שעבר על לא תעשה, ויש הסוברים שלוקים עליה אם ביטלה לגמרי וכבר אינו יכול לעשותה כגון ששחט את האם. באופן דומה יש לשאול האם לדעת רבי יהודה לוקים על כל לאו הניתק לעשה, או שרק בשילוח הקן מחמירים לפי הכתוב "שלח" המורה לשלוח את האם מיד ולא לקחתה.   

שיטת רבי יהודה – בתלמוד מובאים מקורות שונים על שיטת רבי יהודה על "לאו הניתק לעשה". ברייתא אחת עוסקת באיסור גזילה "לא תגזול" הניתק לעשה של "והשיב את הגזילה": "גנב וגזלן ישנן בכלל מלקות, דברי רבי יהודה", ומכאן מבקשים להוכיח כי רבי יהודה סובר שלוקים על לאו הניתק לעשה, אלא שנוסח הדברים כנראה משובש מאחר שהברייתא לא נשנתה בבית המדרש, והנוסח המקורי היה כפי הנראה "אינן בכלל מלקות". מקור אחר עוסק באיסור לשוב ולקצור שכחה בשדה, או לקצור בלי להשאיר פאה לעניים בשדה: "לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט) ושב, "לא תכלה פאת שדך לקצור" (ויקרא יט, ט) וכלה – ישנן בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי יהודה", אלא שגם בעניין ייתכן שאין ללמוד עקרון כללי על לאו הניתק לעשה, מפני שמצוות העשה של "לעני ולגר תעזב אותם" (שם י), מחייבת להשאיר פאה ושכחה מיד, ואם לא עשה כן – לוקה. מקור שלישי הוא נותר של קורבן הפסח: "לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" (שמות יב, י) – בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר לך שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה", ומכאן שרבי יהודה סובר שאין לוקים על לאו הניתק לעשה, ושילוח הקן הוא מקרה חריג שלוקים בו מפני שהכתוב מדגיש כי האיסור חל אפילו כאשר אפשר לתקנו.

מרחק השילוח מן הקן ("עד כמה משלחה")– השילוח הוא "כדי שתצא מתחת ידו" ולא יוכל לתופסה בידיו, אופן השילוח ("במה משלחה") – נחלקו האמוראים בדבר: רב הונא אמר: ברגליה, רב יהודהאמר: באגפיה (כנפיה)". רב הונא מסתמך על הכתוב "משלחי רגל השור והחמור" (ישעיהו לב, כ), ואילו רב הונא סבור כי הכנפיים הריהם כרגלי השור והחמור. ומסופר על אדם שקצץ את כנפיה ואחר כך שילחה, והלקוהו מכת מרדות על שעבר על דברי חכמים, והורו לו לשלחה שוב משיצמחו שוב כנפיה.

יוני שובך ויוני עלייה - בתוספתא חולין (י, יג) נאמר: "יוני שובך ויוני עלייה  - חייבות בשלוח, ואסורות משום גזל, מפני דרכי שלום". התלמוד מסביר מדוע הביצים אינן שייכות לאדם שהן נופלות בחצירו וממילא מדוע אין להחשיבן כדבר המזומן בחצירו הפטור משילוח הקן. ההנחה המקובלת היא שביצה חייבת בשילוח רק עם יציאת רובה לאוויר העולם, אם כי קניין הביצה חל רק כאשר הביצה נפלה לחצר, וכל עוד היא לא נפלה, היא אינה קנויה לבעל החצר ואינה נחשבת לדבר המזומן בחצרו. לפי הסבר זה איסור הגזל האמור בהלכה אינו עוסק בביצים שלא נקנו לבעל החצר, אלא באמן של הביצים. לפי הצעה אחרת,  מרגע יציאת רוב הביצה בדעתו של הבעלים לקנותה, אבל מאחר שאסור לזכות בביצים שאמן רובצת עליהן, אינו יכול לזכות בהם אפילו כאשר נפלו הביצים לחצרו (כלומר, האיסור מגדיר את דרך הקניין). לפי הסבר זה, איסור הגזל מפני דרכי שלום עוסק במקרה של קטן שאינו חייב בשילוח הקן האוסף את הביצים, ומפני דרכי שלום חייבו את אביו של אותו ילד קטן להחזיר לבעל השובך את הביצים הללו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשילוח הקן.

מספר האפרוחים והביצים ומצבם - במשנה נאמר: ";אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת – חייב לשלח, שנאמר "קן" – קן מכל מקום. היו שם אפרוחים מפריחים (המסוגלים לעוף) או ביצים מוזרות (לא מופרות) – פטור מלשלח, שנאמר: "והאם רבצת על האפרחים או על הביצים", מה אפרוחים בני קיימא, אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות. ומה הביצים צריכים לאמן, אף האפרוחים צריכים לאמן, יצאו מפריחים". בתלמוד דנים מדוע אי אפשר ללמוד מן הכתובים הלכה הפוכה: מהכתוב "קן" ללמוד שאפרוחים מפריחים וביצים מוזרות חייבות בשילוח, ומלשון הרבים "אפרוחים או ביצים" ללמוד שאפרוח אחד או ביצה אחד פטורים משילוח, ומסבירים כי אפשר היה לכתוב לשון רבים בכינוי גוף "והאם רבצת עליהם", והאזכור המפורש של אפרוחים או ביצים מגדיר את מהותם. בתלמוד מסופר על איש אחד שבירר אצל רבא אם הוא חייב לשלח את העוף הנקרא "תימה" הרובץ על ביצה אחת, ורבא השיב לו שעליו לעשות כן, ופרס מצודות מיוחדות כדי לתפוס את העוף, ולא חשש שיחשדו בו שהתיר מפני שרצה את העוף, מפני שהמצודות תופסות בלי התערבות אדם, ולא נראה כי עשה כן בכוונה.

אם החוזרת לקן - במשנה נאמר: "שלחה וחזרה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים – חייב, שנאמר "שלח תשלח את האם". אמר: 'הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים' – חייב, שנאמר "שלח תשלח את האם". נטל את הבנים והחזירן לה, ואחר כך חזרה האם עליהם – פטור מלשלח". הביטוי "שלח תשלח" מורה שיש לשלח שוב ושוב את האם החוזרת אל הקן עד שהיא כבר אינה חוזרת, אבל אם זכה כבר בבנים ואחר כך חזרה האם – פטור משילוח הקן. שילוח הקן לדבר מצוה – הביטוי "תשלח" מורה שיש לשלוח את האם אפילו אם צריך לה לשם מצווה כמו טהרת מצורע. התלמוד מעיר שבדרך כלל   במצוות שילוח הקן יש שתי מצוות: מצוות עשה לשלח את האם, ומצוות לא תעשה "לא תקח האם על הבנים", ולכן היא דוחה בוודאי מצוות עשה אחרת. הדרשה מכוונת למקרה שבו אין מצוות לא תעשה, שנטלה על מנת לשלחה ולכן אין איסור לא תעשה ויש מצוות עשה, אבל עשה של טהרת מצורע המתיר את המצורע לאשתו אינו דוחה את מצוות עשה של שילוח הקן.   

לא תעשה שיש בה קום עשה - במשנה נאמר: "הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלח, וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה. זה הכלל: כל מצוות לא תעשה שיש בה קום עשה – אין לוקין עליה". בעקבות המשנה התלמוד דן על מצוות לא תעשה שאפשר לתקנה במצוות עשה הנקראת "לאו הניתק לעשה". לדעת חכמים הכלל הוא שאין לוקים על לאו הניתק לעשה, אבל יש הסבורים שלוקים כאשר לא קיים את מצוות העשה מיד לאחר שעבר על לא תעשה, ויש הסוברים שלוקים עליה אם ביטלה לגמרי וכבר אינו יכול לעשותה כגון ששחט את האם. באופן דומה יש לשאול האם לדעת רבי יהודה לוקים על כל לאו הניתק לעשה, או שרק בשילוח הקן מחמירים לפי הכתוב "שלח" המורה לשלוח את האם מיד ולא לקחתה.   

שיטת רבי יהודה – בתלמוד מובאים מקורות שונים על שיטת רבי יהודה על "לאו הניתק לעשה". ברייתא אחת עוסקת באיסור גזילה "לא תגזול" הניתק לעשה של "והשיב את הגזילה": "גנב וגזלן ישנן בכלל מלקות, דברי רבי יהודה", ומכאן מבקשים להוכיח כי רבי יהודה סובר שלוקים על לאו הניתק לעשה, אלא שנוסח הדברים כנראה משובש מאחר שהברייתא לא נשנתה בבית המדרש, והנוסח המקורי היה כפי הנראה "אינן בכלל מלקות". מקור אחר עוסק באיסור לשוב ולקצור שכחה בשדה, או לקצור בלי להשאיר פאה לעניים בשדה: "לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט) ושב, "לא תכלה פאת שדך לקצור" (ויקרא יט, ט) וכלה – ישנן בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי יהודה", אלא שגם בעניין ייתכן שאין ללמוד עקרון כללי על לאו הניתק לעשה, מפני שמצוות העשה של "לעני ולגר תעזב אותם" (שם י), מחייבת להשאיר פאה ושכחה מיד, ואם לא עשה כן – לוקה. מקור שלישי הוא נותר של קורבן הפסח: "לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" (שמות יב, י) – בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר לך שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה", ומכאן שרבי יהודה סובר שאין לוקים על לאו הניתק לעשה, ושילוח הקן הוא מקרה חריג שלוקים בו מפני שהכתוב מדגיש כי האיסור חל אפילו כאשר אפשר לתקנו.

מרחק השילוח מן הקן ("עד כמה משלחה")– השילוח הוא "כדי שתצא מתחת ידו" ולא יוכל לתופסה בידיו, אופן השילוח ("במה משלחה") – נחלקו האמוראים בדבר: רב הונא אמר: ברגליה, רב יהודהאמר: באגפיה (כנפיה)". רב הונא מסתמך על הכתוב "משלחי רגל השור והחמור" (ישעיהו לב, כ), ואילו רב הונא סבור כי הכנפיים הריהם כרגלי השור והחמור. ומסופר על אדם שקצץ את כנפיה ואחר כך שילחה, והלקוהו מכת מרדות על שעבר על דברי חכמים, והורו לו לשלחה שוב משיצמחו שוב כנפיה.

יוני שובך ויוני עלייה - בתוספתא חולין (י, יג) נאמר: "יוני שובך ויוני עלייה  - חייבות בשלוח, ואסורות משום גזל, מפני דרכי שלום". התלמוד מסביר מדוע הביצים אינן שייכות לאדם שהן נופלות בחצירו וממילא מדוע אין להחשיבן כדבר המזומן בחצירו הפטור משילוח הקן. ההנחה המקובלת היא שביצה חייבת בשילוח רק עם יציאת רובה לאוויר העולם, אם כי קניין הביצה חל רק כאשר הביצה נפלה לחצר, וכל עוד היא לא נפלה, היא אינה קנויה לבעל החצר ואינה נחשבת לדבר המזומן בחצרו. לפי הסבר זה איסור הגזל האמור בהלכה אינו עוסק בביצים שלא נקנו לבעל החצר, אלא באמן של הביצים. לפי הצעה אחרת,  מרגע יציאת רוב הביצה בדעתו של הבעלים לקנותה, אבל מאחר שאסור לזכות בביצים שאמן רובצת עליהן, אינו יכול לזכות בהם אפילו כאשר נפלו הביצים לחצרו (כלומר, האיסור מגדיר את דרך הקניין). לפי הסבר זה, איסור הגזל מפני דרכי שלום עוסק במקרה של קטן שאינו חייב בשילוח הקן האוסף את הביצים, ומפני דרכי שלום חייבו את אביו של אותו ילד קטן להחזיר לבעל השובך את הביצים הללו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני שילוח הקן.

עוף טמא - במשנה נאמר: "עוף טמא - פטור מלשלח". בתורה נאמר: "כי יקרא קן צפור לפניך..." (דברים כב, ו). התלמוד הוכיח בדף הקודם שהביטוי "ציפור" משמעו עוף ממין טהור, ושאר העופות נקראים בתורה בשם  "כנף" או "צפרי שמיא" (לפי דניאל ד, ט). בדף זה דנים על מקראות שנזכר בהם התואר "טהור". בפרשת מאכלות אסורות נאמר "כל צפור טהורה" (דברים יד, יא), ובפרשת קורבן המצורע נאמר: "שתי צפרים חיות טהורות" (ויקרא יד, ד). עם זאת, התלמוד מסביר שאין להסיק מכאן שהמילה ציפור היא מילה כללית לציפורים ממין טהור ולציפורים ממין טמא, ומשמעות המילה "טהור" היא דבר המותר באכילה כנגד ציפורים האסורות באכילה, כמו ציפור של שחיטת המצורע האסורה באכילה על אף שהיא ממין טהור. בעקבות זאת האמוראים מציעים הסברים שונים למשמעות המילה "טהורות" בהקשר של ציפורי המצורע. יש הסוברים שביטוי זה מלמד על איסור שחיטת ציפורים האסורות בשל עבודה זרה (עיר הנדחת, החלפה בעבודה זרה), שפיכות דמים כמו עוף שהרג את הנפש, ואסור לשחוט ציפור של מצורע יחד עם ציפור המשתלחת כבר על מצורע אחר.  

טהור וטמא בקן אחד - במשנה נאמר: "עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא - פטור מלשלח". בתורה נאמר: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך...שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (דברים כב, ז). המילה "צפור" משמעה ציפור ממין טהור המותר באכילה, ולכן פטור מלשלח אם ממין עוף טמא. הביטוי "תקח לך" מלמד שאם האפרוחים או הביצים הם של עוף טמא – ואינו יכול לקחת אותם לעצמו אלא רק להשליכם לפני הכלבים – פטור משילוח הקן.

שאלות לא פתורות - התלמוד דן על מקרה שבו שחט את מיעוט שני הסימנים של האפרוחים, אם נחשבים הם כפי מצב ההווה כדבר שאינו ראוי לאכילה אלא לכלבים ופטור משילוח הקן, או מאחר שיכול להמשיך את השחיטה ולהכשירם לאכילה – חייב בשילוח הקן, ושאלה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו"). עוד דנים במקרה שבו תסיל (מין של יונה) רובץ על יונה, והאם אפשר לדייק מדברי המשנה שמין טהור הרובץ על מין טהור – חייב בשילוח הקן, או שאין הוכחה מדברי המשנה. עוד שאלות שלא באות לידי הכרעה ("תיקו") הן על אם הרובצת על האפרוחים כשמטלית או כנפיים חוצצות ביניהם, ביצים מוזרות (שאינן מופרות) ואפרוחים לא עתידים להיוולד מהן, ביצים המצויות בשני סדרים זה על גב זה כך שהאם אינה רובצת ישירות על כל הביצים, זכר הרובץ על גבי ביצים, ונקבה הרובצת על גבי זכר שעל הביצים.

קורא זכר - במשנה נאמר: "קורא זכר, רבי אליעזר מחייב, וחכמים פוטרין". התלמוד מסביר כי הכל מסכימים שקורא ממין נקבה חייב בשילוח (אפילו שהיא רובצת על אפרוחים שאינם שלה), והכל מסכימים שזכר ממין אחר – פטור משילוח הקן. המחלוקת היא על הקורא הזכר. רבי אליעזר סבור כי יש כאן דין מיוחד מפני שהכתוב מתייחס אל הקורא הזכר כתופעה ייחודית: "קורא דגר ולא ילד" (ירמיהו יז, יא), ומדברי הנביא ישעיהו "ובקעה ודגרה בצלה" (ישעיהו לד, טו) אפשר להוכיח כי הדגירה היא דרך הגידול הטבעית בקן, ואילו חכמים סבורים מדובר בזכר ולכן יש לפטור משילוח הקן.    

במשנה נאמר: "היתה מעופפת, בזמן שכנפיה נוגעות בקן - חייב לשלח, אין כנפיה נוגעות בקן - פטור מלשלח". בתורה נאמר: והאם רובצת על האפרחים או על הביצים". השימוש בלשון רובצת ולא יושבת מלמד שמצד אחד ציפור המעופפת על הקן אינה נחשבת לרובצת, ומצד שני שאינה צריכה לשבת, ודי שכנפיה נוגעות בקן.

התלמוד דן על המשמעות ההלכתית של מגע הכנפיים בקן – בברייתא נאמר: "היתה יושבת ביניהן - פטור מלשלח, על גביהן - חייב לשלח, היתה מעופפת, אפילו כנפיה נוגעות בקן - פטור מלשלח". התלמוד מסביר כי בברייתא פוטרים אם שכנפיה נוגעות בצד הקן, ואילו במשנה מדובר על אם שכנפיה נוגעות בקן עצמה, ולכן חייב. בעקבות הברייתא התלמוד דן על  אם היושבת בין ענפי האילן. רב סבור שיש לבחון את מצבה ביחס לקן, ואם היא מצויה מעל הקן כך שאם תיפול ממקומה תיפול על גבי האפרוחים – חייב לשלח, אבל קשה להוכיח דבר זה מן הברייתא מפני שלא ברור אם "על גביהן" ו"ביניהן" משמעם שהאם נוגעת באפרוחים או אינה נוגעת בהם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשילוח הקן.

שילוח הקן במוקדשין - במשנה נאמר: "שילוח הקן נוהג....בחולין אבל לא במוקדשין". בתורה נאמר: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (דברים כב, ז), ומאחר שאת ההקדש אי אפשר לשלח להיכן שרוצה אלא להביאו לגזבר בית המקדש, שילוח הקן אינו נוהג במוקדשים. האמוראים דנים על איזה מקרה מדובר במשנה: "רב אמר: במקדיש פירות שובכו (קינים) ומרדו (ברחו), ושמואל אמר: במקדיש תרנגולתו לבדק הבית". לדעת רב קודשי המזבח קדושים בקדושת הגוף ולכן גם לאחר שהקדיש את הקינים וברחו ואינו יודע היכן הן, הן נותרות בקדושתן ושילוח הקן אינו נוהג בהן, אבל קודשי בדק הבית שברחו פוקעת קדושתם וחייבים בשילוח הקן. לדעת שמואל קדושת קודשי בדק הבית (דברים שהוקדשו לבדק הבית) אינה פוקעת גם לאחר שברחו מפני שבכל מקום שבו הם מצויים הם בבית אוצרו ("בי גזא") של הקב"ה לפי הכתוב "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א). בעניין זה מוצאים מחלוקת זהה של רבי יוחנן וריש לקיש, שלדעת רבי יוחנן מדובר על מי שהקדיש תרנגולת לבדק הבית והיא קדושה בכל מקום שהיא מפני ששם מקומו של הקב"ה, ולדעת ריש לקיש קדושת פקעה קדושת בדק הבית בשעה שברחה.

שיטות ריש לקיש ורבי יוחנן - התלמוד דן על סתירה של המחלוקת האמורה של ריש לקיש ורבי יוחנן על פקיעת קדושת בדק הבית מתרנגולת שברחה ביחס למחלוקת אחרת שלהם על אחריות להקדש בדק הבית שנגנבו או שאבדו - שלדעת רבי יוחנן חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר ההקדש, ולדעת ריש לקיש אינו חייב באחריותם מפני שכל מקום נחשב כבית האוצר של ה'. כדי ליישב את הסתירה לכאורה בין המחלוקות מסבירים כי רבי יוחנן מבחין אבחנה מקובלת בין מי שהקדיש לבדק הבית בלשון "הרי עלי" המקבל על עצמו אחריות להקדש עד שעה שההקדש יגיע לרשות הגזבר, לבין מי שהקדיש בלשון "הרי זו" שאינו חייב באחריות, אז אומרים כי בכל מקום הדבר מצוי הרי הוא באוצרו של הקב"ה.        

גם בדברי ריש לקיש אין סתירה. ריש לקיש קיבל מרבי יוחנן את העיקרון היסודי שההקדש מצוי בידיו של הקב"ה בכל מקום שהוא, ביחס לקודשי בדק הבית, ולכן אינו חייב באחריותן אם נגנבו, אבדו או ברחו. עם זאת, כאשר מה שהקדיש בקודשי בדק הבית אינו קיים עוד (השור מת או הבית נפל), שוב אין אומרים שההקדש מצוי בידיו של הקב"ה, וחייב באחריותו (כדברי המשנה בערכין ה, ה).  וכיוצא בזה, בקודשי מזבח הצריכים הקרבה על המזבח ובמובן זה הם עודם חסרים הקרבה - חייב באחריותן (אם השתמש בלשון שיש בה אחריות כמו "הרי עלי").

בעקבות הדיון על הקדש דן התלמוד גם על אחריות בערכין – לשון הקדש של ערכים (ראו ויקרא כז) היא כרגיל "הרי ערכי עלי", אם כי אפשר לומר גם בלשון "הריני בערכי" או "הריני בערך פלוני". מסקנת הסוגיה שהמקדיש את ערכו - חייב באחריות מה שהעריך עד שהמעות יגיעו לרשות הגזבר של ההקדש. ולמדו דבר זה מהכתוב: "ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'" (ויקרא כז, כז), שביום הנתינה יש קדושה בערך, ולפני כן הערך דינו כחולין שחייב באחריותם.

מזומן - במשנה נאמר: "חומר בכסוי הדם משילוח הקן, שכיסוי הדם נוהג... במזומן ובשאין מזומן....ושילוח הקן אינו נוהג ...אלא בשאינו מזומן. איזהו שאינו מזומן? כגון אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס, אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות – פטור משילוח". בתורה נאמר "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (דברים כב, ו-ז),  הפרטים בכתוב מלמדים על פרטי הלכה שונים בעניין שילוח הקן, ולמסקנת הדברים שילוח הקן אינו נוהג במזומן לפי הכתוב "כי יקרא" המתאר אירוע ולא דבר המצוי בכל זמן או דבר שאדם מחפש אחריו בהרים או בגבעות, ואילו הכתוב "לפניך בדרך" – מלמד שהמוצא קן בדרך הים – חייב, ואילו בדרך השמיים שאינה נקראת דרך אלא לנשרים – פטור. אם גדל קן בראשו של האדם אפשר לראותה גם כן כדרך מפני שלפעמים מניחים בראש אדמה.    

יוני הרדיסאות – יש ששנו יוני הדריסאות הבאים ממקום בשם זה (אולי האי רודוס), ויש ששנו יוני הרדסיאות על שם המלך הורדוס שהביא זן מבוית זה. ובתלמוד מסופר על אלפי יונים שהיו במקום אחד, והיונים היו מזהירים יונה שלא התנהגה כראוי שלא תסתכן בשחיטה, אבל טיבו ואמיתותו של סיפור זה נתונים בספק אם אירע באמת או היה חלק ממעשה-כשפים.

שילוח הקן בעוף טמא - במשנה נאמר: "עוף טמא פטור מלשלח", ולמדו דבר זה מהכתוב "כי יקרא קן צפור לפניך", שהמילה עוף מציינת עוף טהור וטמא, ואילו המילה ציפור מיוחדת לעוף טהור. אפשר גם להצדיק אבחנה זו בכתובים במקומות שונים במקרא: "כל צפור כל כנף" (בראשית ז, יד), "תבנית כל צפור כנף" (דברים ד, יז), "רמש וצפור כנף" (תהליך קמח, י), "ואתה בן אדם אמור לצפור כל כנף", שמשמעות המילה צפור היא עוף טהור, ואילו "כנף" הוא שם כולל לחגבים ולעופות טמאים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בראשית הגז ובשילוח הקן.

בגד קטן של ראשית הגז - במשנה נאמר: "ראשית הגז...וכמה נותנין לו? משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, מלובן ולא צואי כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר "תתן לו" (דברים יח, ד) - שיהא בו כדי מתנה". בתורה נאמר: "ראשית גז צאנך תתן לו. גי בו בחר ה' אלקיך...לעמוד לשרת", ומכאן שמדובר על צמר הראוי להכנת אחד הבגדים שהכהנים משרתים עמם במקדש, ומסקנת הדברים היא שמדובר על הצמר באבנט שיש כמותו אצל כל הכוהנים.

פטור מראשית הגז – במשנה נאמר: "לא הספיק ליתנו לו (את הצמר) עד שצבעו – פטור, לבנו (כיבוס) ולא צבעו – חייב. הלוקח גז צאנו של גוי - פטור מראשית הגז". האמוראים נחלקו על מי שהיו לו חמישה צאן ולאחר שגוזז כל אחת מהן מוכר אותה לגוי, וממשיך לגזוז את האחרת ומוכר אותה: "גזז ומכר ראשונה - רב חסדא אמר: חייב, ורבי נתן בר הושעיא אמר: פטור". רב חסדא סבור כי הולכים אחר שעת הגיזה, והתחייב בראשית הגז בכל פעם שגזז. רבי נתן בר הושעיא סבור כי פטור, מפני שבזמן שזמן החיוב הוא כאשר מתמלא השיעור הראוי לחיוב, ובזמן זה לא היו הכבשים בגדר "צאנך" מפני שמכרן.

חובת קונה ומוכר בראשית הגז - במשנה נאמר: "הלוקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר (מעט מצאנו לעצמו) – חייב, לא שייר - הלוקח חייב". ההנחה השנויה בפרק הקודם היא לגבי מתנות הזרוע הלחיים והקבה שאם הקונה קנה במשקל – נותן את המתנות לכהן, ומנכה את דמי המתנות מן התשלום למוכר, ומכאן שסתם כך אדם אינו רשאי למכור מתנות כהונה. כיוצא בזה יש לומר גם במשנה שלנו, שאותו הדבר שהשאיר המוכר לעצמו ולא מכרו - מחייב אותו במתנות כהונה, שהרי יכול הקונה לומר כי המתנה מצויה אצל המוכר. רק אם הקונה קנה הכל – יכול המוכר לומר שחובה זו היא מעתה של הקונה, מאחר שהוא לא היה מוכר לקונה את מתנות הכהונה.    

שילוח הקן – במשנה נאמר: "שילוח הקן נוהג בארץ ובחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין". בתורה נאמר: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (דברים כב, ז), ומכאן למדו ששילוח הקן נוהג בחולין שאפשר לשלחם לאן שרוצה, ולא בהקדש שיש מצווה להביאו לגזבר ההקדש.

נוהג ב... - דפוס זה של המשנה חוזר לאורך פרקי מסכת חולין: "אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין" (ה, א) "כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשים" (ו, א) "גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשים" (ז, א), "הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין" (י, א). "ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין" (יא, א). "שילוח הקן, נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין (יב, א).

האמוראים דנים על חשיבות אזכורם של הפרטים הללו בנוגע לכל אחד מן הנושאים. בכל המצוות שהן חובת הגוף אין צורך לומר שהן נוהגות בארץ ובחוץ לארץ, מלבד מצוות ראשית הגז, מפני שמוצאים שם דעה חולקת של רבי אלעאי הסבור שמצווה זו חלה רק בארץ ישראל. בכל המצוות שאינן קשורות לבית המקדש אין צורך לומר שהן חלות בפני המקדש ושלא בפני המקדש (לאחר החורבן), מלבד איסור "אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח) שנאמר בעניינה של פרשת העוסקת בהלכות קרבנות וקודשים, ולכן יש צורך לומר שהוא חל גם שלא בפני בית המקדש. מכיוון דומה, יש צורך לומר שאותו ואת בנו נוהג בחולין ובמוקדשים, ואגב זה גם נאמר כי איסור גיד הנשה נוהג בחולין ובמוקדשים, אף שאין צורך לומר זאת, שהרי בוודאי איסור גיד הנשה אינו פוקע כשהקדיש את הבהמה (ובפרק גיד הנשה אף מצאו מה החידוש שבמשנה).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בראשית הגז.

במשנה נאמר: "ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות, ואינו נוהג אלא במרובה. וכמה הוא מרובה? בית שמאי אומרים: שתי רחלות, שנאמר "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיהו ז, כא), ובית הללאומרים: חמש, שנאמר "חמש צאן עשויות" (שמואל א, כה, יח). רבי דוסא בן הרכינס אומר: חמש רחלות גוזזות מנה, מנה ופרס – חייבות בראשית הגז. וחכמים אומרים: חמש רחלות גוזזות כל שהן. וכמה נותנין לו (לכהן)? משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל". המשנה עוסקת בהגדרות של חובת ראשית הגז: סוג הצאן, מניין הרחלות, משקל הצמר הכולל, ומשקל הצמר הניתן לכהן.

אינו נוהג אלא ברחלות – בתורה נאמר: "ראשית גז צאנך תתן לו..." (דברים יח, ג). קשה להסיק מכתוב זה שראשית הגז נוהגת רק ברחלים (נקבה צעירה של כבשה), שכן הביטוי "גז" מתאים לכבשים ולשוורים, לפי הכתוב "לא תעבד בבכר שורך ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו, יט) ולא מתאים לעיזים שהנוצה שלהם נתלשת בלא גיזה. גם הביטוי "צאנך תתן לו" מתאים לצמר הכבשים ונוצת העיזים שעושים מהם בגדים לאדם ("לו"), בעוד שגיזת השור משמשת להכנת שקים ולא ללבוש האדם. מסקנת הסוגיה היא שיש ללמוד שראשית הגז נוהגת ברחלות, לפי המשכו של אותו כתוב: "כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים" (שם יח, ה). הביטוי "לעמוד לשרת" מלמד כי הגז צריך להיות מחומר הראוי לעשות ממנו בגד לשירות הכוהנים בבית המקדש, כלומר, בגד צמר של רחלות. התלמוד מעיר בהקשר זה כי הביטוי "גז" מציין צמר שאפשר לחמם בו, כדברי הכתוב "ומגז כבשי יתחמם" (איוב לא, יט), ולכן צמר קשה שאינו מחמם – פטור מראשית הגז.

אגב הדברים דנים על גזיזת עזים ושטיפת רחלים– בעניין זה יש מסורות שונות בברייתות: "גוזז את העזים ושוטף את הרחלים – פטור", ומצד שני, "הגוזז את העזים – פטור, ושוטף את הרחלים – חייב". המחלוקת בין הברייתות היא על החובה לתת צמר שנתלש עם שטיפת הרחלים כראשית הגז לכהן. מסקנת התלמוד היא שיש בדבר מחלוקת תנאים: חכמים סבורים שיש לחייב את הצמר הנשטף מהרחלים, ורבי יוסי סובר שיש לפטור צמר זה מראשית הגז. שיטת רבי יוסי מבוססת על שיטתו בתוספתא (פאה ב, יד) "לקט קצירך...אין לקט אלא הבא מחמת קציר", שרק קציר בדרך הרגילה חייב בלקט, ולא קטיפה שאינה קצירה. עם זאת החזרה על המילה "קציר" בצורות שונות בכתוב "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא כג, מב) מלמדת שאף לרבי יוסי כל דרך שנהוג לאסוף בה את התבואה, כגון תלישה ועקירה חייבת בלקט (כשיטתו במשנה פאה ג, א).  

מניין הרחלות – במשנה נאמר: "וכמה הוא מרובה? בית שמאי אומרים: שתי רחלות, שנאמר "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיהו ז, כא), ובית הלל אומרים: חמש שנאמר "חמש צאן עשויות" (שמואל א, כה, יח)". בית שמאי מוכיחים מהכתוב בישעיהו ששתי רחלות נקראות "צאן", ובית הלל מוכיחים מהביטוי "חמש צאן עשויות" (הצאן של נבל הכרמלי שאביגיל נתנה לדוד) שזוהי כמות הצאן המחייבת את הבעלים לעשייה – "שמעשות (כופות) את בעליהן, ואומרות לו: קום עשה מצווה". בתלמוד מובאת עמדה שלישית של רבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו: "ארבע, שנאמר "וארבע צאן תחת השה" (שמות כא, לז). רבי יהודה הנשיא סבור כי יש לקבל עמדה זו, מפני שהיא מסתמכת על הכתוב בספר שמות – "דברי תורה", בעוד שדבריהם של בית שמאי ובית הלל מסתמכים על דברי קבלה של הנביאים, והן מפני שהולכים אחר דברי רבי יוסי כנגד עמדות שאר התנאים. הכלל הרגיל הוא "אין הכרעה שלישית מכרעת", כלומר אין הולכים אחר דעה הממצעת בין דעות חלוקות, ולכן אין לפסוק שראשית הגז היא בארבע רחלות, כפשרה בין דעת בית שמאי שהחיוב הוא בשתי רחלות ובין דעת בית הלל שהחיוב הוא בחמש רחלות. עם זאת במקרה זה, הולכים אחר רבי יוסי, מפני שדבריו מסתמכים גם על שמועה מפיהם של הנביאים חגי, זכריה ומלאכי.

משקלו הכולל של צמר הצאן -  במשנה נאמר: "רבי דוסא בן הרכינס אומר: חמש רחלות גוזזות מנה, מנה ופרס – חייבות בראשית הגז. וחכמים אומרים: חמש רחלות גוזזות כל שהן". האמוראים נחלקו על פירוש דעת חכמים במשנה: "אמר רב: מנה ופרס (מאה וחמישים דינרים), ובלבד שיהו מחומשות. ושמואל אמר: שישים, ונותן סלע אחת לכהן....רבי יוחנן: שש, לכהן – חמישה, ואחד – לו. רבי אלעזר: "כל שהן" שנינו". לדעת רב, יש לפרש את המחלוקת כך: רבי דוסא סבור כי שיעור הגיזה המחייבת בראשית הגז הוא מנה ופרס לכל אחת מן הכבשים, וחכמים אומרים ששיעור זה של מנה ופרס הוא ביחס לכלל הרחלות ("ובלבד שיהו מחומשות"=חמישית מכל כבשה, ו"כל שהן"=כולן). לדעת שמואל, יש להבחין בין גיזה מועטת לגיזה מרובה. שיעור ראשית הגז הוא חלק אחד משישים מכלל הגיזה, אבל בגיזה מועטת הכהן מקבל צמר במשקל סלע ("כל שהן"), ובגיזה מרובה נוהגים כדברי המשנה בהמשכה, ונותנים לכל אחד מן הכוהנים צמר ב"משקל חמש סלעים ביהודה". לדעת רבי יוחנן "כל שהן" פירושו שיעור קבוע של חמישה סלעים, ואפילו בגיזה מועטת נותן לכהן חמישה סלעים ומשאיר לעצמו סלע. ולדעת רבי אלעזר הנתינה היא אפילו בגיזה כל שהיא ("כל שהן"), ודברי המשנה בהמשך שנותן לכהן חמישה סלעים היא כאשר יש לו גיזים הרבה לתת לכל כהן.

התלמוד מעיר על שיטות האמוראים, שמואל, רב ורבי יוחנן הסבורים שראשית הגז באחד בשישים. שמואל - לדעת שמואל ראשית הגז היא באחד חלקי שישים של הגז, ויחס זה חוזר בעוד נושאים בהלכה: תרומה - לפי התורה חיטה אחת פוטרת את כל כרי התבואה, אלא שחכמים חייבו לתת אחד מארבעים בעין יפה, ואחד משישים בתרומה שחיובה מדרבנן. פאה- לפאה אין שיעור אבל חכמים חייבו את המפריש בארץ או בחוץ לארץ לתת פאה בשיעור אחד חלקי שישים. רב - רב סובר מצד אחד כי ראשית הגז בשישים, ומצד שני במנה ופרס (מאה וחמישים דינרים), וכדי ליישב את הדברים מסבירים כי רב משתמש בשיעור מנה של ארבעים סלעים השנוי בתוספתא מסכת כלים (ב"מ ו, ז), ויוצא כי השיעור הכולל הוא שישים סלעים. רבי יוחנן – רבי יוחנן סבור שראשית הגז היא אחד בשישים. רבי יוחנן מוסר בשם רבו רבי ינאי כי השיעור המחייב הוא ששה סלעים, וכך הוא פירוש הלשון "כל שהן" (ראו למעלה). בהקשר זה מסופר כי איסי בר היני שואל את רבי יוחנן על ענייני לשון המשנה, ורבי יוחנן משיב שלשון חכמים שונה מלשון התורה, ומסורת ההלכה עשויה לסתור את לשון פשט המשנה, ובדיוק לשם כך יש צורך במסורת החכמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדינים שונים של ראשית הגז.

בתורה נאמר: "וזה יהיה משפט הכוהנים...ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה. ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ג-ד). בתוספתא חולין (י, ד) נאמר: "בהמת השותפים חייב בראשית הגז,ורבי אלעאי פוטר", והסבירו כי המחלוקת היא בפירוש הכתוב "ראשית גז צאנך תתן לו, ומשמעות הביטוי "צאנך". האמוראים נחלקו אם רבי אלעאי פוטר רק בראשית הגז ומחייב בעניינים אחרים בהלכה שיש בהם שותפות: רבא (בדף הקודם) סובר שרבי אלעאי מחייב שותפות בהפרשת מעשר, תרומה, חלה, פאה, בכור, מזוזה, מתנות כהונה, ביכורים, ציצית ומעקה. ואילו רב ביבי בר אביי ורב חנינא מסוראסבורים שרבי אלעאי חולק בעוד נושאים "בהמת השותפים חייבת בבכורה, ורבי אלעאיפוטרה", "בהמת השותפים חייבת במתנות, ורבי אלעאי פוטר".

שיטת רבי אלעאי – רבי אלעאי משווה את ראשית הגז לתרומה הנזכרת בכתוב ("ראשית דגנך...ראשית גז צאנך...) בנוגע לפרטים רבים של הלכה: ארץ ישראל- ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ כשם שתרומה נוהגת בארץ, וכשיטה זו נהגו גם הלכה למעשה, שאין ראשית הגז אלא בארץ. חדש וישן - אין תורמים ראשית הגז מגיזה חדשה על גיזה ישנה (ולכן אין מצרפים את הרחלות של שנים שונות לחמש רחלות החייבות בראשית הגז) כשם שאין תורמה מתבואה חדשה על תבואה ישנה. חיוב על פטור - רק צמר הגדל בחיוב ברשות ישראל חייב בראשית הגז, כשם שתרומה הגדלה בחיוב – חייבת, ותבואה הגדלה בבעלות של גוי – פטורה מתרומה (בניגוד למשנה שלנו הפוטרת את הגז שנקנה מגוי, ומכאן שחייב לגזוז את צאן של גוי המוכר לישראל, וראו מעשרות ה, ב). מין ושאינו מינו- אין להפריש ראשית הגז של מין אחד על שאינו מינו, כשם שבתרומה אין מפרישים ממין על שאינו מינו (בניגוד למשנה שלנו, ראו תוספתא תרומות ב, ה). שיריים ניכרים- אם תרם את כל ראשית הגז ולא השאיר שיריים ניכרים לעצמו – לא עשה כלום, כשם שאם תרם את כל התבואה לתרומה – לא אמר כלום (ראו חלה א, ט). עם זאת יש גם הבדלים בין התרומה לבין ראשית הגז: על התרומה חייבים מיתה וחומש, התרומה טובלת את התבואה ואוסרת על אכילתה, ואחרי התרומה מפרישים מעשר ראשון ושני, ומביאים ראיה להבדלים הללו מן הכתובים בתרומה ובראשית הגז.

במשנה נאמר: "חומר בזרוע ולחיים בקבה מראשית הגז, שהזרוע הלחיים והקבה נוהגים בבקר ובצאן, במרובה ובמועט, וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות ואינו נוהג אלא במרובה (צאן רב)". התלמוד דן בהקשר זה על חובת ראשית הגז בטרפות – בברייתא נאמר: "רבי שמעון פוטר את הטריפות מראשית הגז". התלמוד מסביר כי רבי שמעון אינו משווה את ראשית הגז למתנות הכהונה של זרוע לחיים וקיבה שאינן בטריפה, מפני שהשוואה זו מכריחה גם השוואה לתרומה הנזכרת בכתוב, ואין לומדים מתרומה לראשית הגז שתנהג רק בארץ ישראל.

רבי שמעון לומד את פטור הטריפות מראשית הגז בגלל גזירה שווה של "צאנך" בראשית הגז למעשר בהמה – "וכל מעשר בקר וצאן אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קדש לה'" (ויקרא כז, לב). הביטוי "אשר יעבור תחת השבט" מלמד שהטריפה שאינה מסוגלת לעבור תחת השבט מפני שהיא עומדת למות, ומכאן שטריפה פטורה מראשית הגז. התלמוד מסביר שאין לומדים גזירה שווה של המילה "צאנך" שבראשית הגז למילה "צאנך" בבכור "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך" (דברים טו, יט), וכשם שהבכור חייב בטריפה, כך גם ראשית הגז תהא חייבת בטריפה. ראשית הגז דומה למעשר-בהמה בדברים רבים: שניהם נוהגים בנקבות ובזכרים, לא בבהמות טמאות, בבהמות מרובות (עשר במעשר בהמה, וחמש רחלות בראשית הגז), אין נוהגים מרחם, נוהגים בבהמה ולא באדם, נוהגים בבהמה פשוטה ולא רק בבכורה, ונוהגים לאחר מתן תורה. ואולם, אם מונים את צדדי דמיון, הרי שיש צדדים רבים יותר של דמיון של ראשית הגז אל הבכור: שניהם נוהגים ביתום, בעל חיים קנוי, בהמה של שותפות, מתנה, שלא בפני המקדש, שניהם מתנות לכהן, אינם צריכים בהקדש., ולכן הסיבה אינה צדדי הדמיון, אלא העובדה שמעשר בהמה וראשית הגז נוהגים גם בבהמה רגילה, ואילו הבכור נוהג רק בבהמה בכורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בראשית הגז.

במשנה נאמר: "ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשים".

ראשית הגז במוקדשים - בתורה נאמר: "ראשית דגנך תירשך ויצהרך, וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד). המילה "צאנך" מלמדת שהצאן הוא של הבעלים, ואין נותנים ראשית הגז מצאן של הקדש. התלמוד מסביר שלפי הכתוב: "ולא תגוז בכור צאנך" (שם טו, יט) אסור לגזוז את כל קודשי המזבח, ואין צורך בכתוב מיוחד ללמד דבר זה, והכתוב נועד לפטור את קודשי בדק הבית מראשית הגז. הפטור בכתוב מלמד שפטור מלתת את ראשית הגז של קודשי בדק הבית הנפדים מן ההקדש. רבי ינאי סבור כי הפטור נועד למי שהקדיש בהמה לבדק הבית, ואמר בפירוש שהוא אינו מקדיש את גיזתה וכחישתה (מה שיחסר ממנה), ואף על פי שאין הגיזה קדושה פטור מלתת את ראשית הגז. רבא סובר שבמשנה מדובר על מי שהקדיש את הגיזה עצמה, הכתוב "ראשית גז צאנך תתן לו" מלמד שהחובה היא לגזוז ולתת את ראשית הגז לכהן, אבל אם צריך גם לפדות את הגיזה מיד ההקדש לפני שנותנה לכהן – פטור מלתתה לכהן.  

בהמת שותפים ובהמת גוי – התלמוד דן על הביטוי "צאנך" ביחס לשותפות עם יהודי אחר וביחס לשותפות עם גוי. בעניין שותפים בראשית הגז מוצאים מחלוקת תנאים בתוספתא חולין (י, ד): "בהמת השותפים חייב בראשית הגז, ורבי אלעאיפוטר". התלמוד מסביר כיצד השיטות השונות מפרשות את הכתוב השלם "ראשית דגנך...וראשית גז צאנך", ואת הביטוי "צאנך".

לדעת רבי אלעאי הביטוי "צאנך" מלמד כי ראשית הגז היא חובה של היחיד ולא של שותפים. האות ו"ו של המילה "וראשית". מלמדת שיש להשוות את התרומה שבתחילת הכתוב לראשית הגז, וכשם שתרומה של "דגנך" פטורה בשותפות גוי, כך גם ראשית הגז פטורה בשותפות עם גוי. לפי זה החזרה על המילה "ראשית" הן לגבי תרומה והן לגבי ראשית הגז נועדה להבחין בין התרומה שיש לה קדושת הגוף לבין ראשית הגז שיש לה קדושת דמים. ולפי הסבר אחר בסוגיה, רבי אלעאי לומד את פטור השותפים ואת פטור שותפות הגוי מהביטוי "צאנך", שפטור על בהמה שאינה מיוחדת לו.

לדעת חכמים הכתוב "צאנך" פוטר שותפות עם גוי מראשית הגז, ואין ללמוד מכתוב זה על פטור בשותפות עם ישראל, מפני שאף אותו ישראל חייב בראשית הגז. כמו כן, אי אפשר ללמוד את הפטור מן התרומה שבתחילת הכתוב, מפני שהביטוי "ראשית" החוזר בכתוב מפסיק בין התרומה לבין ראשית הגז. יש אף הסוברים שלדעת חכמים חייב לתת תרומה בשותפות בתבואה עם גוי, ולכן דין התרומה שונה מדין ראשית הגז, ואין ללמוד מזה על זה.

שיטת רבי אלעאי על שותפות עם ישראל - בדף זה ובדף הבא דנים על עמדת רבי אלעאי על שותפות עם ישראל ביחס לעוד חיובים, כגון: הפרשת תרומה, חלה, פאה קדושת בכור, קביעת מזוזה, הפרשת מעשר, מתנות כהונה, ביכורים, ציצית ומעקה לגג). בנושאים הללו נזכרת מצד אחד לשון יחיד: "דגנך", "שדך", "בבקרך ובצאנך", "ביתך", "מעשר דגנך", "ארצך", "כסותך", ומכאן שפטור  עליהם בשותפות עם הגוי, ומצד שני נזכרת בלשון רבים: "תרומותיכם", עריסותיכם", "קציר ארצכם", "כל הבכור" (לשון כללית), "בניכם", "מעשרותיכם", "בגדיהם", ומכאן שחייב בשותפות עם ישראל. התלמוד מסביר כי גם לגבי מתנות כהונה (זרוע, לחים וקבה) והפרשת חלה אין להשוות את הביטוי "ונתן" (במתנות כהונה) ו"ראשית" (חלה) לראשית הגז ולפוטרם בשותפות, אלא להשוותם לתרומה ולחייבם בשותפות. בדף הבא מובאת שיטת אמוראים החולקת על הסבר זה של דעת רבי אלעאי. לפי שיטה זו רבי אלעאי פוטר בשותפות, ולשון הרבים אינה מציינת בעלות משותפת אלא מתייחסת לדבר השייך לכל אחד מישראל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במתנות כהונה.

זרוע לחיים וקיבה של כהן המוכר בהמה לישראל – במשנה נאמר: "ואם אמר לו (הכהן לישראל הקונה את הבהמה): 'חוץ מן המתנות' - פטור מן המתנות". הביטוי "חוץ" משמעו שהכהן השאיר את המתנות לעצמו ולא מכרן לישראל. התלמוד דן על כהן המשתמש בביטוי: "על מנת שהמתנות שלי". בעניין זה מוצאים מחלוקת. ברייתא אחת נאמר: "על מנת שהמתנות שלי" – נותן (הקונה) לכל כהן שירצה", ובברייתא אחרת: "על מנת שהמתנות שלי – המתנות שלו", ונחלקו אם כוונת הביטוי "על מנת" לציין שמשאיר לעצמו חלק מסוים.

מכירת בני מעיים עם הקיבה - במשנה נאמר: "אמר: 'מכור לי בני מעיה של פרה', והיו בהן מתנות - נותנן לכהן, ואינו מנכה לו (למוכר) מן הדמים. לקחן הימנו במשקל - נותנן לכהן, ומנכה לו מן הדמים". מי שקונה את בני מעיה של הפרה נותן את הקיבה לכהן ואינו מנכה למוכר את דמי הקיבה, ומי שקונה לפי משקל, נותן את הקיבה לכהן אבל רשאי לנכות מהתשלום למוכר את דמי הקיבה . האמוראים נחלקו אם בכל שקילה חייב הקונה לתת את הקיבה: האמורא רב סובר שהקונה חייב לתת את המתנות רק אם שקל בעצמו, אבל אם הטבח שקל – החובה לתת את המתנות היא על הטבח ("הדין עם הטבח"). רב חסדא חולק וסובר שאפילו אם הטבח שקל את בני המעיים –חייב הקונה לתת את המתנות ("הדין עמו"). המחלוקת היא האם מתנות כהונה נגזלות - לדעת רב מתנות כהונה גזלות, ולפיכך רשאי לדון עם מי שגזלה – המוכר שמכר דבר שאינו שלו או הקונה שקנה דבר גזילה. ולדעת רב חסדא מתנות כהונה אינן נגזלות, ולפיכך דן עם הקונה שהיא ברשותו כעת.       

ספק מתנות-כהונה- במשנה נאמר: "גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר – פטור, משנתגייר – חייב, ספק – פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה". זמן החיוב של מתנות כהונה הוא שעת השחיטה, והגוי אינו חייב במתנות כהונה, ולפיכך יש לבחון אם הגר התגייר קודם השחיטה או אחריה. התלמוד דן על עוד מקרי ספק של חובת המצוות של גר: "תני רבי חייא: שמונה ספקות נאמרו בגר, ארבע לחיוב וארבע לפטור. קרבן אשתו, וחלה, בכור בהמה טמאה, ובכור בהמה טהורה - לחיוב. ראשית הגז, והמתנות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור – לפטור".  אביי ורבא דנים על ההבדל בין החיוב לבין הפטור, והמסקנה היא שמחמירים בדבר שיש בו איסור ומחייבים את הגר לקיימו אפילו שיש ספק מתי התגייר, ואילו בספק ממון מקלים ופוטרים את הגר מלקיימו.

התלמוד דן על משא ומתן של האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן על ספק חובת הלקט. המחלוקת היא על המשנה במסכת פאה (ד, יד): "רבי מאיר אומר: הכל (חיטים עליונים ותחתונים בחורי הנמלים) לעניים, שספק לקט - לקט". רבי יוחנן סובר שדעת רבי מאיר אינה ההלכה, מאחר שהיא מבוססת על דעת יחיד של רבי יהודה בן אגרא לפיה "ספק לקט – לקט, ספק שכחה – שכחה, וספק פאה – פאה" (תוספתא פאה ב, טז), ויש להקל בספקות.ריש לקיש סובר שאין זה משנה אם מדובר בדעת יחיד אפילו של איש שוטה, הסיבה להחמיר בספקות הללו נסמכת על הכתוב בספר תהילים "עני ורש הצדיקו" (תהלים פב, ג). פסוק זה בוודאי אינו מלמד שיש להצדיק את העני בדין, מפני שהדבר אסור בפירוש בתורה: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג), ולפיכך יש ללמוד משם על החובה להחמיר ולקיים צדק במקרה של ספק לטובת העני.   

לקט כשאין עני, מתנות כהונה או תרומה כשאין כהן – על הלקט נאמר: "ולקט קצירך לא תלקט...לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, י). החובה היא לעזוב את הלקט, ולכן, אם אין שם עניים אלא רק עורבים או עטלפים יכול בעל הבית לקחתם לעצמו ולא להפקירם לבעלי החיים. על זרוע לחיים וקבה נאמר: "ונתן לכהן הזרע הלחים והקבה" (דברים יח, ג). החובה היא לתת את מתנות הכהונה לכוהנים, ולכן "אם אין שם כהן – מעלין אותן בדמים (מעריכים את שווי המתנות ואחר כך משלמים לכהן) ואוכלן, מפני הפסד כהן" (תוספתא חולין ט, ז). על התרומה נאמר: "ראשית דגנך תירשך ויצהרך...תתן לו" (שם, ד). החובה היא לתת את התרומה לכוהנים, אבל אסור לאכול את הטבל שלא הפרישו ממנה תרומה, ולכן "אם אין שם כהן – שוכר פרה ומביאה (למקום שיש בו כהן), מפני הפסד תרומה".

זכיה במתנות כהונה – בברייתא נאמר: "המפקיר את כרמו ולשחר (למחרת בבוקר) השכים ובצרו – חייב בפרט ובעוללות ובשכחה, ובפאה, ופטור מן המעשרות". הסיבה היא שבעניין לקט התורה חוזרת על החובה לעזוב את הלקט: "ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אותם" (ויקרא כג, כב), ומכאן שאינו רשאי לשוב ולזכות במה שהפקיר אלא לתתו לעניים. בעניין זה מספרים על רבי אמי שהקדים לזכות בשק של דינרים שהונח בבית המדרש. רבי אמי היה כהן ונטל את הכסף כדי לזכות בו עבור העניים, או מפני שהיה אדם חשוב וראוי לכהונה גדולה, וראוי שכהן גדול שאין לו כסף משלו, יקבל כסף משאר הכוהנים כדי שיהיה גדול בעיניהם.    

מקום הזרוע, השוק, והלחיים - במשנה נאמר: "איזהו הזרוע? מן הפרק של ארכובה (ברך) עד כף של יד, והוא של נזיר, וכנגדו ברגל – שוק. רבי יהודה אומר: שוק - מן הפרק של ארכובה, עד סובך של רגל. אי זהו לחי? מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת". הזרוע נזכרת לגבי מתנות כהונה בבהמת חולין: "ונתן לכהן הזרע הלחים והקבה" (דברים יח, ג), ולגבי שלמי נזיר: "ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל" (במדבר ו, יט). השוק נזכרת לגבי קרבן שלמים – "שוק התרומה" או "שוק הימין". הכתוב "ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן" (ויקרא ז, לב) מלמד שמדובר על שוק רגל ימין, והביטוי "תרומה" מתייחס לזרוע איל הנזיר שאף היא הזרוע של רגל ימין, והביטוי "תתנו" מלמד על זרוע חולין של מתנות כהונה שאף היא ימנית. יש הלומדים את הדבר מהביטוי "הזרע" (דברים יח, ג), שכוונתו לזרוע הבולטת והמיומנת מבין שתי הזרועות.

דברי אגדה על זרוע לחיים וקבה – במדרש נזכרים דורשי חמורות (דרשני אגדה) שהשוו את מתנות הכהונה למעשיו של פנחס: זרוע וקבה – לפי הכתוב "ויקח רומח בידו...ואת האשה אל קבתה" (במדבר כה, ז-ח), ולחיים כנגד "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה" (תהלים קו, ל), שהתפילה היא בפה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני זרוע לחיים וקיבה.

לאיזה כהן יש לתת זרוע לחיים וקבה – בתלמוד דנים על שני היבטים בדבר זה: א. אמונה - בתורה נאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג), ומכאן למדו שאם הכהן אינו מאמין ומודה באחת מעבודות הכהונה – אין לו חלק בכהונה, ואינו מקבל מתנות כהונה. ב. זהירות במליחת הורידים – יש האומרים כי הכהן צריך ליטול את הורידים שבלחי מפני שיש בהם דם, ואם אינו יודע אין לתת אותם במתנה. ולמסקנה אפשר לצלות את הלחי והדם יזוב, או לחתוך ולמלוח את הלחי שדם יזוב ממנו, ואחר כך לבשל בקדירה.

כיצד הכהן לוקח את מתנות הכהונה – בתורה נאמר: "ונתן לכהן את הזרע הלחים והקבה" (דברים יח, ג), ומכאן למדו שכהן הנוטל את המתנות בעצמו מזלזל במצווה. אביי (כהן) מספר כי הוא שינה את דרכו בעניין זה. בתחילה היה חוטף את מתנות הכהונה מפני שחשב שבכך הוא מראה שחביבה עליו המצוה, אבל לאחר זמן למד שאסור לקחת בעצמו, ולכן רק היה אומר שיתנו לו את המתנות. לאחר זמן חדל גם מלומר שיתנו לו מתנות כדי שלא יעשה כדרך שעשו בני שמואל שנטו אחרי הבצע (שמואל א, ח, ג). אבל היה מקבל מתנות כשניתנו לו, ולבסוף היה לוקח מתנות כהונה רק בערב יום כיפור כדי לפרסם שהוא כהן.  

מתנות כהונה לתלמיד חכם דחוק – הכהן רשאי לזכות תלמיד חכם דחוק במתנות כהונה, עוד לפני שמתנות הכהונה הללו הגיעו לידו, מפני שיש מכרי כהונה ולויה שמנהגם לתת לאותו כהן, ולכן הוא יכול לזכות לאחרים. בתלמוד מסופר על האמוראים הכוהנים רבא ורב ספרא שאכלו סעודה של עגל בביתו של מר יוחנא, ורבא הורה לשמש שהיה במקום, לזכות להם את הלחיים כדי שיאכלו לשון (יחד עם הלחי) בחרדל. לאחר שהגיש להם מאכל זה רב ספרא נמנע מלאכול, וחלם על הפסוק בספר משלי ("מעדה בגד ביום קרה, חומץ על נתר, ושר בשירים על לב רע" (שם כה, כ), ורב יוסף הסביר לו שחלום זה מתייחס למעשיו של רבא (שלא חלם מפני שהיה נזוף), שלא עשה כדין, מפני שהקנה לעצמו את המתנות אף על פי שאיננו עני הזקוק למתנות הללו, וכפה את השמש לעשות כדבריו.   

רישום על בהמה הפטורה ממתנות - במשנה נאמר: "השוחט לכהן ולגוי – פטור מן המתנות. והמשתתף עמהן – צריך שירשום". רישום הוא סימן על גוף הבהמה המציין כי היא פטורה ממתנות. בתוספתא חולין (ט, ה) נאמר: "המשתתף עם כהן – צריך לרשום, והמשתתף עם הגוי ופסולי המוקדשים – אין צריך לרשום". התלמוד מיישב את הסתירה בין המשנה לתוספתא על החובה לרשום על בהמה של שותפות עם גוי. המשנה עוסקת במקרה שהבהמה שייכת לשותפים שאחד מהם כהן או גוי, וכדי שהכל ידעו דבר זה יש צורך לסמנה בדרך מיוחדת ויבינו מדוע אין נותנים ממנה מתנות. התוספתא עוסקת בגוי היושב באטליז לצד קופת הכסף ("כספתא"), ואנשים מבינים כי הוא שותף בבהמה, מפני שאחרת לא היו מאמינים ובוטחים בו שיהא ליד הכסף. הוכחה אחרת שמדובר על אחד השותפים היא שהגוי מנהל ומעביר הוראות לשאר העובדים שבאטליז ("מפעא פעי"). רישום על פסולי המוקדשים – בתוספתא נאמר: "פסולי המוקדשים – אין צריך לרשום". התלמוד מסביר שמדובר על פסולי המוקדשים הנמכרים בתוך הבית, שאסרו חכמים למוכרן בשוק (בהמת בכור ובהמת מעשר), ויודעים כי מדובר על פסולי המוקדשים ואין צורך לרשום.    

שותף חלקי באחד האברים – נחלקו האמוראים מה דינו של שותף שיש לו חלק רק באחד האברים - הזרוע, הלחים, או הקבה: "אמררב הונא: שותף בראש - פטור מן הלחי, שותף ביד - פטור מן הזרוע, שותף בבני מעיין - פטור מן הקבה, וחייא בר רב אמר: אפילו שותף באחת מהן - פטור מכולן". דעת חייא בר רב מבוססת כפי הנראה על טעות בפירוש דברי התוספתא במסכת חלה (ב, ז): "עשרים וארבע מתנות כהונה הן... ואלו הן: עשר במקדש: חטאת וחטאת העוף, אשם-ודאי, ואשם-תלוי וזבחי שלמי-צבור, ולוג שמן של מצורע, ושתי הלחם ולחם הפנים, ושירי מנחות, ומנחת העומר. וארבע בירושלים: הבכורה, והבכורים, ומורם מן התודה ומאיל נזיר, ועורות קדשים. ועשר בגבולים: תרומה ותרומת מעשר וחלה, וראשית הגז, ומתנות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, ושדה אחוזה, ושדה חרמים, וגזל הגר". חייא בר רב סבור היה שהמתנות (זרוע לחיים וקיבה) הן מתנה אחת, ולכן השותף באחת מהן – פטור מכולן, אבל למעשה הברייתא כוללת אותם יחד כפי שהיא כוללת את המורה מן התודה ואת המורם מאיל הנזיר יחד בשל דמיונם זה לזה. למסקנת הדברים דוחים את דברי חייא בר רב, והשותף באחד האיברים פטור מלתת איבר זה אבל חייב לתת את האיברים האחרים, כמשמעות דברי התוספתא (חולין ט, ו).  

חובת זרוע לחיים וקיבה – בתוספתא (שם י, ב) נאמר: "גוי וכהן שמסרו צאנם לישראל לגזוז – פטור. הלוקח גז צאנו של גוי – פטור מראשית הגז, וזה חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה יותר מראשית הגז". ההבדל הוא שחובת ראשית הגז חלה מגזיזת הצאן, ולפיכך הקונה מן הגוי קודם גזיזת הצאן אינו בא לידי חיוב ראשית הגז, ואילו בזרוע לחיים וקיבה החובה חלה עוד קודם שחיטת הבהמה, ולפיכך הקונה חלקי בהמה החייבים במתנות קודם שחיטת הבהמה - חייב במתנות כהונה. הלכה זו מלמדת שגם אם נערכה שותפות קודם שחיטת הבהמה יש ללכת אחר החובה, ולפיכך אם כהן אמר לשותפו הישראלי קודם שנשחטה הבהמה שישתתפו בבהמה באופן שראש הבהמה יהיה שייך לישראל, ושאר כל הבהמה לכהן – יש ללכת אחר זמן החיוב קודם השחיטה, וישראל חייב בנתינת הלחיים לכהן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בזרוע לחיים וקיבה.  

זרוע לחיים וקיבה לכוהנת – בתורה נאמר: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח...ונתן לכהן הזרע הלחים והקבה" (דברים יח, ג). יש הלומדים כי הביטוי "כהן" מציין כהן ולא כוהנת, כדרך שמפורש בפרשת מנחת כהן: "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן... וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, ז...טז) (ולכן מנחת כוהנת נאכלת). יש הלומדים אמנם כי הכתוב בפרשת זרוע לחים וקבה הוא מיעוט אחר מיעוט ("הכהנים...לכהן"), ולפיכך יש לרבות את הכוהנת. ומסופר על האמוראים שנהגו לתת מתנות: עולא נתן מתנות לכוהנת, ואמוראים אחרים אכלו ממתנות נשותיהם הכוהנות: רב כהנא, רב פפא, רב יימר ורב אידי בר אבין, וכך גם הוכרעה ההלכה בסוגיה.

זרוע לחיים וקבה בכלאים ובכוי – בתורה נאמר: "מאת זבחי הזבח, אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרוע הלחים והקבה" (דברים יח, ג). כלאים- בתוספתא (חולין ט, א) נחלקו התנאים האם יש חובה לתת מתנות כהונה מבהמת כלאיים או מכוי (ספק חיה-ספק בהמה): "הזרוע והלחיים והקבה נוהגים בכלאים ובכוי, רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות (רחל היא שה), מן התייש ומן הצבייה - פטור מן המתנות". הן לחכמים והן לרבי אליעזר יש ספק האם חוששים לזרע האב בקביעת זהות הנולד מהכלאה של שני מינים (צבי הבא על התישה), והמחלוקת היא האם הביטוי "שה" שבכתוב מציין אפילו "מקצת שה", ודי שיהא שה מצד האם לחייב במתנות כהונה. ואפילו לדעת חכמים, הכהן מקבל רק חצי מהמתנות ועליו להביא ראיה שאין חוששים לזרע האב אם הוא רוצה לקבל את כל המתנות. כוי – במשנה מסכת ביכורים ב, י) נאמר: "כוי...דרכים שוים לבהמה וחיה...וחייב בזרוע לחיים וקבה, ורבי אליעזר פוטר". יש האומרים כי גם הכוי חייב רק בחצי מהמתנות, ואולם יש הסוברים שהכתוב "אם שה" מרבה את הכוי בכל המתנות. רבי אליעזר הפוטר ממתנות כהונה סובר שכתוב זה בא ללמד שיש לחלק בין שור לבין שה, וחייב במתנות כהונה אפילו אם שחט רק אחד מהם.   

כהן במתנות כהונה - במשנה נאמר: "בכור שנתערב במאה, בזמן שמאה שוחטין את כולן - פוטרים את כולן, אחד שוחט את כולן - פוטרים לו אחד. השוחט לכהן ולגוי - פטור מן המתנות, והמשתתף עמהן  - צריך שירשום. ואם אמר: 'חוץ מן המתנות' - פטור מן המתנות". הכהן פטור מלתת מתנות ולכן הבכור השייך לכהן פטור מן המתנות, ובתערובת של בכור במאה בהמות הנשחטות בידי טבחים שונים – אין לדעת אם מדובר בבכור או בבהמה רגילה, ופוטרים את כל הבהמות ממתנות כהונה. התלמוד מסביר שהכהן רשאי לתבוע את כל אחד מהשוחטים שיביא לו את הבהמה עצמה כבכור, או שיביא לו את המתנות, והמשנה עוסקת במקרה שבו הכהן מכר בכור בעל מום לישראל, ולכן הוא אינו יכול עוד לתבוע את הבהמה כבכור.

השוחט לכהן ולגוי - בתורה נאמר: "מאת העם מאת זבחי הזבח" (דברים יח, ג). כתוב זה מלמד שהחובה לתת מתנות כהונה היא לא של הכוהנים שאינם חלק מהעם, אלא של זובחי הזבח,  ולכן הכהן תובע את הטבח לתת לו את מתנות הכהונה אפילו שהבהמה שייכת לבעלים אחרים ("הדין עם הטבח"). טבח כהן – טבח כהן חייב במתנות כהונה מפני שאף הוא בכלל "זבחי הזבח". בתלמוד דנים בהלכה של זקני הדרום (לוד): "זקני דרום אמרו: כהן טבח, שתים ושלש שבתות - פטור מן המתנות, מכאן ואילך - חייב במתנות". ההנחה היא ששוחט קבוע בעירו חייב לתת מתנות כהונה. בסוגיה מסופר על כהן אחד שהיה עני, ולפי עצתו של ר' טבלא עשה שותפות עם ישראל כדי לפטור אותם ממתנות כהונה. אמנם, רב נחמן חייב את המשתתפים לתת מתנות כהונה, והסביר לרבי טבלא כי כהן זה הוא בעלים של אטליז ("מסחתא"), ולכן הוא נחשב לשוחט קבוע, וחייב במתנות כהונה אפילו בטרם קבע את שחיטתו שתיים שלוש שבתות.

מי שלא הפריש מתנות כהונה – מי שלא מפריש מתנות כהונה הריהו בכלל שמתא (נידוי), ואף כהן שלא הפריש חייב שמתא. בתלמוד מסופר כי רב חסדא הטיל שמתא על הטבחים של העיר הוצל שלא נתנו מתנות כהונה, במשך עשרים ושתיים שנה, ומשמעות הדבר בפועל שהיה קונס אותם בלי התראה מוקדמת. עוד מסופר כי רבא היה לוקח את כל הירך ממי שלא הפריש מתנות כהונה, ורב נחמן בר יצחק היה קונס את מי שאינו נותן מתנותיו ונוטל את גלימתו.

חלוקת זרוע לחים וקבה – הזרוע היא לכהן אחד, הקבה לכהן אחד, והלחיים לשני כהנים. בארץ ישראל היו מפרישים מכל עצם של השור לאחד הכוהנים, כדי שכל אחד יקבל מתנה יפה. דרך אכילת זרוע לחים וקבה – בהמשך פרשת מתנות כהונה נאמר: "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל, לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" (דברים יח, ח). הביטוי "למשחה" מציין שיש לאכול את המתנות כדרך שהמלכים הנמשחים בשמן המשחה אוכלים, בצלי ובחרדל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במזיק מתנות כהונה, ובמתנות כהונה של לוייים.

שיטת רב חסדא על מזיק מתנות כהונה - בדף הקודם דנים בכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבח הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע הלחים והקבה" (דברים יח, ג). התלמוד דן האם מתנות הכהונה הללו נידונות בבית דין כמו דיני ממונות, והאם יש לראות את מתנות הכהונה כממונו של הכהן. רב חסדא טען כי "המזיק מתנות כהונה או שאכלן – פטור מלשלם", והתלמוד דן בדבריו ביחס למקורות שונים. 

בדף זה דנים בדברי רב חסדא לאור מקורות העוסקים במי שהזיק למתנות כהונה: תשלום חוב במתנות כהונה – בברייתא נאמר: "הרי שאנסו בית המלך גרנו (אנשי המלך תפסו את התבואה שבגורן), אם בחובו – חייב לעשר, אם באנפרות – פטור מלעשר". מקור זה מלמד שחייב לשלם לכהן את התבואה שאנשי המלך גבו בעבור חוב שיש לו, אבל ייתכן שאין זה מפני שהכהן נחשב לתובע חוקי של הממון, אלא שאדם זה חייב להפריש מעשרות ממקום אחר כדי שלא ירוויח לשלם את חובו במתנות כהונה על חשבון הכוהנים. מכירה של מתנות כהונה  - במשנה הבאה נאמר: "'מכור לי בני מעיה של פרה' והיה בהן מתנות כהונה – נותנן לכהן, ואינו מנכה לו מן הדמים. לקח הימנו במשקל – נותנן לכהן, ומנכה לו מן הדמים". הטבח המוכר מתנות כהונה עם הבהמה נחשב כמי שהמתנות עודן מצויות תחת ידו, ולכן אין להחשיבו כמזיק מתנות כהונה הפטור מתשלום. נכסי כהן – בברייתא יש רשימה של תשעה נכסי כהן: "תרומה, תרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, מתנות, דמאי ביכורים, קרן וחומש". התלמוד מסביר שאין כוונת הברייתא לומר שהמתנות הללו הן ממון שהכהן יכול להוציא בבית דין, אלא לציין מה נחשב "נכסי כהן" לעניין מה שנאמר במשנה (ביכורים ג, יב): "למה אמרו נכסי כהן – שקונה בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו, ואשה בכתובתה, וספר תורה".  

שיטת רב על מתנות כהונה של לויים – בתלמוד מסופר על לוי אחד שהיה חוטף מתנות כהונה של זרוע לחיים וקבה, ובעקבות זאת נשאל רב שאלה כללית יותר האם הלוי פטור מזרוע לחיים וקבה. התלמוד מסביר כי הספק של רב הוא האם הלויים נחשבים בכלל "מאת העם מאת זובחי הזבח" (שם) וחייבים בזרוע לחיים וקבה, או שאינם נקראים "עם" ופטורים מלתת זרוע לחיים וקבה.

התלמוד דן על דברי רב ביחס למקורות שונים. הוצאת מתנות כהונה בבית דין - מקור אחד הוא התוספתא במסכת פאה (ב, יג): "ארבע מתנות עניים שבכרם: הפרט והעוללות והשכחה והפאה, ושלש שבתבואה: הלקט והשכחה והפאה, שנים שבאילן: השכחה והפאה - כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין מידו. מעשר עני המתחלק בתוך ביתו - יש בו טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל - מוציאין אותו מידו. ושאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה - אין מוציאין אותן (מידו) לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי". התלמוד מסביר כי אין הכוונה שמוציאים מיד הלוי ונותנים לכהן זרוע לחיים וקבה אלא מדובר על מתנות כהונה כגון זרוע לחיים וקבה, כמו ראשית הגז, שמוציאים מיד הלוי ונותנים לכהן. מקור אחר הדן אף הוא בהוצאה בבית דין מבחין בין סוגי מתנות לפי קדושתם: "כל דבר שהוא בקדושה, כגון תרומה, ותרומת מעשר וחלה – מוציאים אותו מידם, וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הלחיים והזרוע והקבה – אין מוציאין אותו מידם", אבל ייתכן שזרוע לחיים וקבה הם רק דוגמה לדבר שאינו בקדושה, אבל הכוונה היא למעשר ראשון, שאין מוציאים מידי הלויים אפילו לאחר שעזרא קנס שלא לתת ללויים מעשר ראשון מפני שלא עלו עמו מבבל לארץ ישראל.

הסוגיה מסיקה שבעניין זה של חובת מתנות כהונה של לויים יש מחלוקת תנאים. המחלוקת היא על פירוש הכתובים המתארים את עבודת הכהן הגדול המכפר על טומאת מקדש וקודשים ביום הכיפורים: "וכיפר את מקדש הקודש, ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג). השאלה היא כיצד לפרש את הביטוי "עם הקהל יכפר". יש המסבירים כי הכוונה היא לישראל וללויים, ומכאן שהלויים נקראים עם, ויש המסבירים שהכוונה היא לישראל ולעבדים, והלוויים אינם נקראים עם. השיטה לפי הלוויים נקראים עם וחייבים במתנות הכהונה באה לידי ביטוי במשנה הבאה הפוטרת רק כהן וגוי ממתנות כהונה, "השוחט לכהן ולגוי – פטור מן המתנות", ומכאן שהשוחט ללוי חייב במתנות, אבל משנה זו אינה סותרת את דברי רב, מפני שרב לא  הכריע כאחת מדעות התנאים אלא רק היה לו ספק כמי להכריע. למסקנת ההלכה מכריעה הסוגיה כדעת רב שיש ספק אם הלויים נקראו עם, ולכן אין מחייבים את הלויים לתת זרוע לחיים וקבה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במתנות כהונה.

במשנה נאמר: "הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. שהיה בדין: ומה אם החולין שאינם חייבים בחזק ושוק - חייבים במתנות (זרוע, לחיים וקבה), קודשים שחייבים בחזה ושוק - אינו דין שחייבים במתנות? תלמוד לומר: "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרון הכהן ולבניו חק עולם" (ויקרא ו, לד).

זרוע לחיים וקבה של בהמת קודשים - בתורה נאמר: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח, אם שור או שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג), הזרוע, הלחיים והקבה הן מתנות כהונה של בהמת חולין ("זבחי הזבח"). המשנה מסבירה שמצד שיקולי קל וחומר ("שהיה בדין" = קל וחומר) צריכים היו לתת את המתנות הללו לכהן גם בבהמות קודשים, אלא שיש ללמוד ממיעוט הכתוב "אותם" (שם לו, לד) שהחובה היא לתת לכהן חזה ושוק של שלמי תרומה, אבל אין חובה לתת לכוהנים זרוע לחיים וקבה של בהמת קודשים. התלמוד מקשה על ההנחה ביסוד הקל וחומר, לפיה קודשים חמורים מחולין. בחולין מוצאים חומרות שאינן בקודשים, כגון: קדושת בכורה, ראשית הגז ומעשר בהמה, אבל התלמוד מסביר כי מאחר החומרות הללו לא נוהגות בשווה בכל סוגי הבהמות, חולין אינם חמורים יותר מקודשים.  

חזה ושוק של בהמת חולין – אם ממשיכים את כיוון הלימוד בקל וחומר במשנה, צריך היה לומר גם שכשם שחייב לתת לכהן מתנות זרוע לחיים וקבה של חולין אבל לא חייב בקודשים, כל שכן שחייב לתת מתנות המיוחדות לקודשים כמו חזה ושוק גם בבהמות חולין. התלמוד מסביר כי למעשה אין מתנות אלו נוהגות בחולין, מפני שהכתוב "להניף אותו תנופה לפני ה'" (ויקרא ז, ל) מלמד שחזה ושוק חייבים בהנפה במקדש, אבל אי אפשר להניף חולין במקדש מפני שאסור להכניס חולין לעזרה, ואי אפשר להניפם מחוץ למקדש, לפי שהכתוב מדגיש בפירוש את הביטוי: "לפני ה'" (שם).

המזיק מתנות כהונה של זרוע לחיים וקבה – התלמוד דן בדברי רב חסדא כי המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור מלשלם. לפי הסבר אחד אפשר ללמוד את העיקרון הזה מהכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים"  (דברים יח, ג). הביטוי "זה" מדגיש שהזרוע הלחיים והקבה ניתנים לכהן, אבל אין חובה להביא דבר אחר במקומם אם הזיק להם או אכלם. לפי הסבר אחר, זרוע לחיים וקבה נחשבים לדבר "שאין לו תובעים", מפני שאין זה ממונו של כהן מסוים אלא של כלל הכוהנים. בהקשר זה מעירים כי הביטוי "משפט הכהנים" אינו מלמד כי לדיינים בבית דין יש סמכות לכפות ולהוציא מידי הבעלים את מתנות הכהונה, אלא רק שיש לבית דין סמכות להורות לבעלים לחלק לאנשים ראויים את מתנות הכהונה (לפי דברי הימים ב, לא, ד). מן התלמוד נראה אמנם שאם המתנות כבר הגיעו לידיו של כהן, אפילו כאשר עוד לא הרימו את המתנות ואינן מצויות בפני עצמן, יש להחשיבן כממון הכהן, והוא יכול לתבוע ולהוציא אותם מיד מי שהזיק להן או אכלן.  

התלמוד דן על מקורות שדנים במעמד הממוני-קנייני של מתנות כהונה: עני לשעה - במשנה במסכת פאה (ח, ד) נחלקו התנאים: "בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט שכחה פאה ומעשר עני – נוטל, ולכשיחזור לביתו ישלם, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה". התלמוד מסביר שמצד הדין אפשר לפוטרו מלשלם בגלל שמזיק מתנות כהונה (משתמש בהן) פטור מלשלם, אלא שמשנה זו עוסקת במידת חסידות לשלם גם כמצד הדין אין חובה בדבר. תשלומי נזק – בברייתא נאמר: "מנין לבעל הבית שאכל פירותיו טבלין, וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים, מניין שפטור מן התשלומים? תלמוד לומר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" (ויקרא כב, טו), אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך". התלמוד מסביר שאין להוכיח מדברי הברייתא כי ההרמה מקנה את המתנות לכהן ומשעה זו המזיק להם חייב לשלם, וכוונת הברייתא "משעת הרמה" היא שהבעלות של הכהן היא מעשית, כך שאפילו אם המתנות הגיעו בעודם טבלים לידי הכהן, נחשב הדבר כ"שעת הרמה" לעניין זה שזר האוכל אותם או מזיק להם חייב לשלם לכהן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באבר ובשר מדולדלים בבהמה ובאדם.

במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה...מתה הבהמה – הבשר צריך הכשר, האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבלה, דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר". האבר והבשר המדולדלים הם אבר מן החי ובשר מן החי. בדף הקודם הוכיחו מהכתוב בפרשת טומאת נבלה: "וכי ימות מן הבהמה" (ויקרא יא, לט), שאבר מן החי מטמא מפני שכמו הנבילה גם הוא נחשב לדבר מת הבא מן הבהמה ולכן גם הוא מטמא אדם וכלים. בשר מן החי לעומת זאת אינו מטמא, מפני שרקמת בשר אחרת עשוייה לגדול ולהיווצר באותו מקום ("עושה חליפין").  

בברייתא דנים על כזית בשר של אבר מן החי: "החותך כזית בשר מאבר מן החי, חתכו ואחר כך חישב עליו (למאכל עבור גוי) – טהור, חישב עליו ואחר כך חתכו – טמא". התלמוד דן על ההנחות שביסוד הברייתא: הנחה אחת היא שטומאת בית הסתרים מטמאת כדעת רבי מאיר, ולכן, על אף שקודם החיתוך הבשר תלוי באבר והמגע הוא במקום נסתר, בכל זאת נטמא במגע עם אבר מן החי אם חשב עליו למאכל. הנחה אחרת היא על היחס בין טומאת אבר מן החי לטומאת מאכל. טומאת אוכלים צריכה מחשבה למאכל והכשר טומאה של אחד המשקים, ולכן בברייתא מדובר על בשר שהוכשר לקבלת טומאה, ואין אומרים כי הוא מוכשר לטומאת אוכלים אגב טומאת איבר מן החי החמורה, מפני שבשעה שהבשר מחובר לאיבר הוא אינו משמש ומתפקד כאוכל אלא כ"מעשה עץ שימש".

מעשה עץ - התלמוד דן במקרים שונים בהלכות טומאה שבהם האוכל אינו נחשב לאוכל אלא "מעשה עץ". דבר מאכל משמש גם לצרכים אחרים: שאור קשה מתפקד ככסא-ישיבה, תקרובת מאכלים לעבודה זרה, דברי מאכל נועדו לחזק את הכלי ("חיבורי אוכלין"), חלב כליה של נבלה, וסכך (קירוי לבית) העשוי מזרעים. אביי סובר שדיני טומאה וטהרה בכל המאכלים הללו אינם מהתורה, מפני שמאכלים אינם מטמאים בטומאה חמורה מהתורה (טומאת מדרס, טומאת עבודה זרה, טומאת כלים, טומאת בית המנוגע, טומאת נבלה), ואילו רבא סובר שהשימוש במאכלים הללו הוא כ"מעשה-עץ" ואין לראותם כמאכלים, ולפיכך טמאים בטומאה חמורה מהתורה.

שיטת רבי שמעון במשנה - במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה – מטמא טומאת אוכלין במקומן, והבשר צריך הכשר. נשחטה הבהמה – הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו. מתה הבהמה – הבשר צריך הכשר, האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבלה, דברי רבי מאיר. ורבי שמעוןמטהר". הסוגיה דנה על מה מוסבים דברי רבי שמעון בסוף המשנה, שכן אין מובן מדוע רבי שמעון מטהר את האבר לגמרי מכל טומאה: אם הוא סובר שבשעת מיתת הבהמה – האיבר נחשב כאילו כבר היה נפול לפני כן ("מיתה עושה ניפול") צריך היה לטמאו משום איבר מן החי, ואם האיבר נחשב כאילו נפל בשעת המיתה ולא קודם לכן ("מיתה אינה עושה ניפול") צריך היה לטמאו כאיבר מן הבהמה המתה. מסקנת הסוגיה היא שרבי שמעון אינו מטהר את האיבר אלא את הבשר, והוא מסתמך על הכתוב "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד). הביטוי "כל האוכל אשר יאכל" מלמד שרק אוכל הראוי לאכילה לאחרים מטמא בטומאת אוכלים, ולכן הבשר המדולדל הנחשב לאבר מן החי אסור באכילה הן לבני ישראל והן לבני נח, ואינו נחשב כמאכל ואין בו טומאת אוכלים.

אבר ובשר מדולדלין באדם - במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין באדם – טהורים. מת האדם – הבשר טהור. האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן המת, דברי רבי מאיר. רבי שמעון מטהר". לשיטת תנאים אחדים ההבדל בין אבר מן החי לאבר מן המת, הוא בבשר ובעצם הפורשים מן האיברים הללו. באיבר מן המת כזית בשר או עצם כשעורה מטמאים, ואילו באיבר מן החי נחלקו התנאים במסכת עדויות (ג, ו): "כזית בשר הפורש מאבר מן החי – רבי אליעזר מטמא, ורבי נחוניה ורבי יהושע מטהרים. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי – רבי נחוניא מטמא, רבי אליעזר ורבי יהושע מטהרים".

שיטת רבי שמעון במשנה -  בדומה לשאלה שנשאלה לגבי המשנה הקודמת גם כאן יש לשאול מדוע האבר טהור לגמרי לדעת רבי שמעון, שכן או שיש להניח שהוא כבר נפל ונחשב לאבר מן החי, או שיש להחשיבו לאיבר מן המת. לפי הסבר אחד בסוגיה, רבי שמעון אינו מסכים עם עצם המשפט "אינו מטמא משום אבר מן המת" מפני שהוא סבור בעניין זה כרבי אליעזר במגילת תענית שאבר מן המת כלל אינו מטמא, כמסורת ששמע מפי חכמים. רבי יהושע מקשה שם על המסורת, ומסתמך על ההלכה במגילת תענית האוסרת את י"ד באייר (פסח שני) בהספד, ומכאן שאין צריך לומר שפסח ראשון אסור בהספד, וגם כאן בוודאי שאם אבר מן החי טמא, כל שכן שאבר מן המת טמא, אלא שרבי אליעזר מסתמך על המסורת שיש לו ואינו מתחשב בשיקולי קל וחומר, ורבי שמעון הולך אחר דעת רבי אליעזר. ולפי הסבר אחר בעניין זה, רבי שמעון מדבר על המשפט "מטמא משום אבר מן החי", והוא סובר שיש ללכת אחר דעת רבי יהושע במשנה במסכת עדויות, ולטהר כזית בשר או עצם כשעורה הפורשים מאבר מן החי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהכשר אבר ובשר מדולדלים לטומאת אוכלים, טומאת אבר מן החי, בשר מן החי, וטומאת נבילה.

במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה – מטמאין טומאת אוכלין במקומן, וצריכין הכשר (משקים המכשירים לטומאה). נשחטה הבהמה – הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו".

מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון – האמוראים מסבירים את המחלוקת של רבי מאיר ורבי שמעון על הכשר טומאה בדם השחיטה בדרכים שונות: רבה סובר שהמחלוקת היא האם "בהמה נעשית יד לאבר", כלומר, האם הבהמה המשמשת כיד אחיזה לאיבר, מכשירה גם את האבר המדולדל בה לטומאת אוכלים בדם השחיטה.  אבייסובר שנחלקו על היחס בין האבר הקטן לבהמה, והאם דבר קטן שאוחז בו ואין הדבר הגדול עולה עמו – נחשב כמוהו, ולכן גם האבר המדולדל מוכשר בהכשר הבהמה. רבא סובר שהכל מסכימים שהבהמה נעשית יד לאיבר שבה, ונחלקו האם נעשית יד לטומאה (לטמא ולהיטמא) או גם להכשר הטומאה. רב פפא סבור שנחלקו על הכשר שהיה לפני מחשבה להאכיל את האבר לגוי (בעקבות התוספתא עוקצין ג, א-ב). רב אחא בריה דרב איקא סובר שנחלקו על דם שחיטה שהתקנח (נוגב והוסר) מעל הבהמה בין שחיטת הקנה לוושט, ונחלקו אם השחיטה היא מתחילת שחיטת הקנה ועד לסוף שחיטת הוושט, או שהשחיטה מוגדרת כרגע סוף השחיטה, והדם שהיה על הבהמה מקודם הוא דם מכה. רב אשי סובר שנחלקו אם דם השחיטה מכשיר את האבר לקבל טומאה, או שהשחיטה עצמה המכשירה את הבשר לאכילה מכשירה לטומאה, ולכן אבר מדולדל האסור באכילה גם לא הוכשר לטומאה.  

אגב העיון בהלכות יד לטומאה האמוראים דנים על מקרים שונים: קישוא טמא – נחלקו התנאים (עוקצין ב, ט) על דינו של קישוא טמא הנטוע בעציץ המנותק מהקרקע ונוטה על הקרקע, שלדעת תנא קמא נטהר מטומאתו מאחר שיונק מהקרקע, ולדעת רבי שמעון החלק הטמא ישאר בטומאתו, והחלק הטהור שיצא לחוץ יישאר בטהרתו. עבודה זרה - המשתחוה לחצי דלעת אסרה בהנאה כדין עבודה זרה, אבל חציה השני של הדלעת לא נאסר בהנאה. ענף תאנה – נחלקו התנאים (עוקצין ג, ח) אם ענף שנחתך ומחובר בקליפה אל העץ – רבי יהודה מטהר את התאנים שעל הענף, מפני שהן מחוברות לעץ, וחכמים אומרים שאם הענף יכול לשוב ולחיות ולהוציא פירות – נחשב חלק מן העץ. אבן של בית מנוגע – אבן בזוית של שני בתים, חולץ את האבן כולה, אבל נותץ רק את הבית שלו שיש בו נגעים (לפי תוספתא נגעים ו, י). ובכל המקרים הללו יש לשאול האם דיני יד חלים גם כן, ולכן החלק הנוטה מחוץ לעציץ, חצי הדלעת, ענף התאנה, או האבן של הבית השכן נעשים כ"יד" ונטמאים או מטמאים את מה שמחובר אליהם, וכל השאלות הללו לא באות לכלל הכרעה ("תיקו").

אבר מן החי, בשר מן החי - בהמשך המשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה...מתה הבהמה – הבשר צריך הכשר, האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבלה, דברי רבי מאיר, ורבי שמעון מטהר". המשנה מבחינה בין טומאת אבר מן החי לטומאת נבלה. ההבדל בין טומאת אבר מן החי לטומאת נבלה היא שבשר הבא מן החי טהור, ואילו בשר הפורש מן הנבילה טמא. הסיבה להבדל זה נעוצה במקור לטומאת אבר מן החי בכתוב "וכי ימות מן הבהמה...הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט). כתוב זה מלמד שגם אבר שנתלש מן הבהמה ושוב אינו חי – טמא.

התנאים מסבירים כי טומאת אבר מן החי איננה חלה על הבשר הפורש מן החי, ומביאים לכך ראיות שונות בכתוב. לפי רבי יוסי הכתוב מדגיש את הביטוי "וכי ימות", לציין שרק דבר מת שאין דבר חי בא ומחליפו ("אינו עושה חליפין") טמא, ואילו בשר מן החי העתיד להתרפא ובשר אחר יעלה תחתיו ויחליפו אינו טמא. רבי עקיבא סובר שלומדים מהכתוב "בהמה" שטומאה היא רק בדבר הדומה לבהמה שיש בה גידים ועצמות טמאה, ורבי יהודה הנשיא סובר שרק דבר הדומה לבהמה שיש בה בשר, גידים ועצמות. יש הבדל מעשי בין הדעות הללו: הארכובה התחתונה שברגל שאין בה בשר אלא רק גידים ועצמות טמאה לדעת רבי עקיבא, וטהורה לדעת רבי מפני שאין בה בשר. וכליה או השפתיים שאין בהן עצם, טמאים לדעת רבי יוסי שכן אין הם מתחלפים, וטהורים לדעת רבי עקיבא מפני שאינם נחשבים לאיבר הדומה לבהמה שיש בה עצם.  

מחלוקת תנאים דומה מוצאים גם בעניין שרצים. בתורה נאמר: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב). רבי יוסי הגלילי לומד מהכתוב "במותם" שמיתה היא דבר שאין לו חליפין (חיים חדשים הנוצאים במקומם) ולכן בשר שפרש מן השרץ בחייו אינו מטמא. רבי עקיבא לומד מהכתוב ""שרץ" שמדובר על גידים ועצמות, ולא על בשר שאין בו גידים ועצמות. ורבי לומד מ"שרץ" ששרץ הוא בשר גידים ועצמות. מחלוקת זו חוזרת על עצמה גם בעניין שרצים וגם בעניין טומאת בהמה, מפני שבשרצים יש חומרה של טומאה בשיעור עדשה, ובבהמה יש חומרה של טומאת משא, ולכן יש צורך לומר כי טומאה זו נאמרה רק במותם ולא בחייהם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת שרצים ובטומאת אוכלים.

עכבר יבשה, עכבר ים - במשנה נאמר: "עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר – טמא, באדמה – טהור. רבי יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר – טמא". בתורה נאמר: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, החולד והעכבר והצב למינהו" (ויקרא יא, לט). הביטוי "בשרץ" מלמד שלא רק עכבר ממין הפרה ורבה מטמא (כמו חולדה), אלא גם עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו מסוגל להתרבות מטמא. הביטוי "על הארץ" מלמד שמין העכבר החי ביבשה מטמא אבל העכבר החי בים אינו מטמא, והביטוי "השורץ" מלמד שאפילו עכבר החי ליבשה שירד לים מטמא, מפני שהוא מטמא בכל מקום בו הוא רוחש ושורץ.  

מינים שונים של בעלי חיים – בתורה נאמר: "הצב למינהו", ובמדרש מסבירים כי המינים השונים של הצב הם הערוד, הסלמנדרה וחיות הנקראות בשם נפילים. רבי עקיבא מתרשם ומתפעל מריבוי וגיוון המינים השונים שבכתוב, ובעיקר בשל העובדה שכל אחד מהשרצים גדל בסביבה ייחודית לו: "יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה, שבים – אילמלי עולות ביבשה מיד מתות, שביבשה – אילמלי יורדות לים מיד מתות. יש לך בריות גדלות באור, ויש לך בריות גדלות באויר, שבאור – אילמלי עולות לאויר מיד מתות שבאויר – אילמלי יורדות לאור מיד מתות". בתוספתא כלאים (ה, י) מוסבר כי על אף השוני בסביבת הגידול, יש הקבלה של מיני בעלי החיים היבשתיים למיני בעלי החיים הימיים: "כל שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החולדה". החולדה יוצאת דופן מפני שמקום גידולה היחיד הוא ביבשה, ולחילופין, הביברים (הבונים) של העיר נרש אינם חיים במקום יישוב אלא רק במים. בהקשר זה מעירים כי קריטריון אחר לחלוקה של מינים שונים של בעלי חיים היא לפי ההזדווגות וההתרבות שלהם: "כל שתשמישן ועיבורן שווה – יולדין ומגדלין זה מזה, וכל שאין תשמישן ועיבורן שווה – אין יולדין ומגדלין זה מזה", אלא שלפעמים גם לכלל זה יש חריגים שמתרחשים בגלל נס, כמו ערוד שנולד מזיווג של נחש וצב, כדי שיענישו ויפרעו בהם מן הרשעים.  

אבר ובשר מדולדלין - במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה – מטמאין טומאת אוכלין במקומו, וצריכין הכשר". במשנה מדובר על איבר התלוי בבהמה באופן רופף ולא יחזור להתאחות ולהתרפא עם גוף הבהמה  ("אין מעלין ארוכה"). כל עוד האבר והבשר מעורים בחוט השערה הם אינם מטמאים טומאת נבלה לפי הכתוב "כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לז), המלמד כי דבר אינו נקרא נבילה אם אינו נופל, ולכן איבר הנופל מן הבהמה מטמא בטומאת נבילה אבל אבר המחובר בבהמה חיה חיבור כלשהו אינו טמא בטומאת נבלה.

טומאת אוכלים –במשנה נאמר : "האבר והבשר המדולדלים מטמאים טומאת אוכלים. התלמוד דן על טומאת אוכלים בפירות ובירקות שצמקו באיביהן (בעודם מחוברים לענפים). בתוספתא עוקצין (ב, יב) נאמר: "ירקות שצמקו באיביהן, כגון הכרוב והדלעת – אין מטמאין טומאת אוכלין, קצצן ויבשן – מטמאין טומאת אוכלין. אילן שנפשח (נחתך ענף) ובו פירות, הרי הן כתלושין. יבשו (בעודן על הענף המחובר) – הרי הן כמחוברין". האמורא שמואל סבור שתאנים שצמקו והתכווצו בעודן על העץ, נחשבות כתלושות לעניין טומאת אוכלים, וכמחוברות לעניין שבת, ואם תלש מהן בשבת – חייב חטאת. התלמוד מסביר כי מצד אחד התוספתא בעוקצין אינה מוכיחה כשמואל, מפני ששמואל עסק במקרה ייחודי שבו התנאים הצטמקו והתייבשו, והענף עוד לא התייבש, ולא ברור אם זהו המקרה המתואר בתוספתא, או שמדובר על מקרה שבו קצץ את כל הפירות כדי ליבשם. שאלה אחרת היא האם התוספתא סבורה שאלו הם שני מצבים "הרי הן כתלושין" ו"הרי הן כמחוברין", או שאפשר לדבר על דבר שמצד אחד ייחשב לתלוש ומצד אחר ייחשב למחובר.

הכשר טומאה של אבר ובשר מדולדלים – במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה – מטמאין טומאת אוכלין במקומו, וצריכין הכשר. נשחטה הבהמה – הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו". בדף זה ובדף הבא האמוראים מציעים הסברים שונים למחלוקת התנאים במשנה. האמורא רבה מציע כי נחלקו האם הבהמה נעשית יד לאבר, שלדעת רבי מאיר הוכשר האבר בדמיה של הבהמה מפני שהבהמה נחשבת ל"יד", דבר שבו אוחזים את המאכל, המעבירה את הטומאה למאכל, ולדעת רבי שמעון הבהמה אינה נעשית יד לאבר. אביי ורבי יוחנן סבורים כי המחלוקת היא האם הבאר המדולדל נחשב כחלק מן הבהמה, שלדעת רבי מאיר דבר קטן שאוחז בו והדבר הגדול המחובר עמו בדלדול אינו עולה עמו נחשב כמוהו, ולדעת רבי שמעון האוחז בדבר קטן ואין הגדול עולה עמו אינו כמוהו, ולכן הכשר דם השחיטה אינו מכשיר את האיבר המדולדל עמו, וכעין זה מוצאים במשנה במסכת טבול יום (ג, א) אלא ששם החליף רבי מאיר את שיטתו, מפני שטומאת טבול יום קלה יותר ולכן כאשר נגע בחלק האחד הקטן אין החלק הגדול נטמא עמו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת המת באוהל.

בדף הקודם דנו על שיטת רבי יוסי בטומאת אוהל המת, ובדף זה ממשיכים לדון על מקורות נוספים בעניין זה. במשנה אהלות (ד, ב) נאמר: "תיבת המגדל שיש בה פותח טפח ואין ביציאתה (המגירה הנשלפת החוצה) פותח טפח:  טומאה בתוכה (במגירה) – הבית טמא, טומאה בבית – מה שבתוכה טהור, מפני שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס. ורבי יוסימטהר, מפני שיכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה. העמידה (את תיבת המגדל) בפתח (הבית), ופתחה לחוץ, טומאה בתוכה – הבית טמא (תיקון נוסח בסוגיה), טומאה בבית – מה שבתוכה טהור, ורבי יוסי מטהר (תוספת נוסח)".

תנא קמא מטמא את הבית כאשר הטומאה המצויה במגירה. במקרה הראשון שהמגירה נפתחת בתוך הבית הנימוק הוא ש"דרך טומאה לצאת", כלומר, המת עתיד לצאת מן המגירה החוצה ולכן הבית מאהיל עליו. במקרה השני המגירה נפתחת כלפי חוץ הבית, וראוי היה לטהר את הבית מפני שדרך הטומאה לצאת החוצה, אבל כאן נכנס שיקול נוסף לפיו המגירה נחשבת לטומאה טמונה (טומאה הנמצאת בתוך חלל הנוצר מתחת לדבר שרחוק ממנה פחות מטפח), ולכן הטומאה בוקעת מן המגירה כלפי מעלה וכלפי מטה ונחשבת כמצויה בבית והבית מאהיל עליה. רבי יוסי חולק על שתי ההנחות הללו. לגבי התפשטות הטומאה "דרך טומאה לצאת" רבי יוסי סובר שאפשר להוציא רק חלק מן הטומאה או לשרוף את הטומאה במקומה, ולפיכך אין וודאות מהיכן יוציאו את הטומאה. ולגבי ההנחה שטומאה טמונה בוקעת, סובר רבי יוסי שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה, אלא נחשבת כמצויה במקומה.    

בהקשר זה דנים על סתירה אפשרית לדברי רבי יוסי במשנה במסכת אהלות (יא, ז): "הכלב שאכל בשר מת, ומת הכלב ומוטל על האסקופה (מפתן הבית), רבי מאיר אומר: אם יש בצוארו פותח טפח – מביא את הטומאה, ואם לאו – אינו מביא את הטומאה. רבי יוסי אומר: רואין (את חלל הטומאה), מכנגד השקוף (משקוף הבית) ולפנים – הבית טמא, מכנגד השקוף ולחוץ – הבית טהור. רבי אלעזר אומר: פיו לפנים – הבית טהור, פיו לחוץ – הבית טמא, מפני שטומאה יוצאת דרך שוליו (אחוריו של הכלב). רבי יהודה בן בתירא אומר: בין כך ובין כך – הבית טמא". התנאים מציעים שיקולים אחדים בניתוח מקרה של כלב שיש במעיו מבשר המת: רבי מאיר סבור שיש למדוד את רוחב הצוואר ולבחון אם יש בו טפח, מפני שטפח זה ממשיך את הטומאה לבית. רבי יוסי חולק וסובר שהמדידה משמעותית רק כאשר יש טפח רבוע בבחלל הצואר, ולא רק בממד אחד של רוחב הצואר, ואם אין טפח מרובע בחלל, הטומאה נחשבת לטמונה שאינה בוקעת. ודבריו על "כנגד השקוף" מוסיפים הסתייגות נוספת לפיה יש לבחון אם הכלב מצוי על המפתן בצדו החיצוני, ואז אין כל טומאה בבית.

בדף הקודם התברר כי לדעת רבי יוסי יש טומאת אוהל שהיא כטומאת מגע במת, כפי שעולה מן התוספת אהלות (ד, א): "רבי יוסיאומר: מלא תרוד רקב – מטמא במגע, במשא ובאוהל", וטומאת המגע כאן אינה כפשוטה שכן אי אפשר לגעת בתרווד רקב כולו כאחד, אלא טומאת אוהל (וטומאת אוהל רגילה היא כאשר המאהיל רחוק טפח מהטומאה, או כאשר האוהל מאהיל על הטומאה ועל האדם). אלא שיש החולקים על דבר זה, כמו רבי שמעון בתוספתא (שם): "רבי שמעון אומר: שלוש טומאת פורשות מן המת, שתיים בכל אחת ושלישית אין בהן, ואלו הן...מלא תרוד רקב מטמא במשא ובאוהל ואינו מטמא במגע".

במשנה נאמר: "קולית נבלה וקולית השרץ, הנוגע בהן סתומים – טהורים, נקובים כל שהוא מטמא במגע...ביצת השרץ המרוקמת – טהורה, ניקבה כל שהוא – טמא". בתורה נאמר על טומאת נבילה: "הנוגב בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא), ועל טומאת השרץ: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא). המילה "הטמאים" מלמדת שקולית השרץ וביצת השרץ מטמאות, אבל הביטוי "הנוגע" (בשני ההקשרים) מלמד שרק מה שאפשר לגעת בו טמא, ומה שאי אפשר לגעת בו – טהור. והנקב הוא בשיעור של חוט השערה הנכנס מבעד לנקב. בהקשר זה מעירים כי למעשה אפשר היה לחשוב לפי רעיון זה שאין טומאת נבלה בבהמה המכוסה בעור, או בכליה המכוסה בחלב – אבל למעשה בצד החיצוני יש לבהמה נקבי כמו הפה, האוזן והעיניים,  שאפשר לגעת בהם בבשרה, והאיברים הפנימיים כמו הכליה יש להם חוטים שנמשכים מהם אל מה שמחוץ להם ואפשר לגעת בבשרם. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת אוהל.

במשנה נאמר: "קולית (עצם הירך) המת וקולית המוקדשין (קורבנות שהתפגלו או נותרו המטמאים מגזירת חכמים), הנוגע בהן, בין סתומים בין נקובים – טמא. קולית נבלה, וקולית השרץ, הנוגע בהם סתומים – טהורים, נקובים כל שהוא – מטמא במגע. מניין שאף במשא (בטומאת נבילה)? תלמוד לומר: "הנגע...והנשא" (ויקרא יא, לט-מ), את שבא לכלל מגע – בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע – לא בא לכלל משא". המשנה מבחינה בין טומאת מגע בעצמות של טומאת המת לטומאת נבלה ושרץ,

טומאת אוהל בקולית האמוראים נחלקו מה דין טומאת קולית של מת באוהל. התלמוד מדייק מן המשנה כי הקולית של המת מטמאת במגע אבל אינה מטמאת באוהל. התלמוד מסביר כי עצם הקולית בוודאי מטמאת באוהל אם יש על העצם כזית בשר מן המת, או אם יש כזית מוח בפנים שכן הטומאה בוקעת ויוצאת מחלל העצם, ולכן מדובר במשנה על עצם שאין עליו כזית בשר ואין בו כזית מוח בפנים. רב יהודה בנו של רבי חייא סבור כי לפי הסבר זה החידוש במשנה הוא שהקולית אינה נחשבת לאבר המטמא באוהל מפני שמוח העצם בגוף החי אינו מבריא את רקמת הבשר שעליו ("מוח בפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ"). אביי חולק על הנחה זו, ולשיטתו המוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, והמשנה עוסקת במקרה מיוחד של עצם ששייף והחליק לרוחבה ("שפה"), ולכן המוח שבפנים אינו נחשב לאיבר חיוני המועיל לרקמות החיצוניות של הבשר ואינו מטמא באוהל. לדעת רבי יוחנן עצם שיש בה מוח כזית מטמאת באוהל, והמילה "נוגע" במשנה מתייחסת הן למגע במת והן לטומאת אוהל, וקולית המת מטמאה באוהל מאחר שהטומאה בוקעת ועולה מחלל העצם.  

ההבדל בין קולית המת, קולית המוקדשין וקולית הנבילה והשרץ – לפי הדעה הראשונה, קולית המת אמנם אינה מטמאת באוהל מאחר שאין בה מוח כזית, אבל בשאר המקרים שבמשנה מדובר שיש בקולית מוח כזית, אלא שמבחינים בין קולית המוקדשין המטמאת כשהיא סתומה (כקולית המת) לבין קולית נבילה או שרץ המטמאות רק כשהן נקובות, מפני שקולית המוקדשין נחשבת כבסיס לנותר של מוח העצם שבתוכה, וכפי שמוכיחה ההלכה לפיה עצמות הקודשים מטמאות את הידיים. ולפי דעת רבי יוחנן ההבדל הוא שבקולית המת יש כזית מוח העצם המתקשקש ומשמיע קול בחלל העצם, והטומאה בוקעת ועולה, אבל מאחר שהמוח נעקר ממקומו ואינו יכול לרפא את הבשר אין לראות את העצם במצבה כמה שהיה איבר של נבילה או של שרץ, ורק אם ניקבה העצם ואפשר לגעת במוח העצם יש טומאה במגע עצמו.

מאהיל כנוגע – התלמוד דן על מקורות שונים מהם אפשר להוכיח אם טומאת האוהל היא כמו טומאת מגע. במשנה במסכת עדויות (ג, א) נאמר: הנוגע בכחצי זית (מן המת) ומאהיל על חצי זית, או חצי זית מאהיל עליו – טמא. אבל הנוגע בכחצי זית, ודבר אחד מאהיל עליו ועל כחצי זית – טהור...כל שהוא משם אחד (איסור טומאה אחד) – מצטרף וטמא, משני שמות - טהור". מתחילת המשנה יוצא כי טומאת מגע מצטרפת לטומאת אוהל, ומסופה יוצא כי טומאת מגע וטומאת אוהל אינן מצטרפות, והתלמוד מסביר שאין להוכיח ממשנה זו מאחר שבתחילת המשנה מדובר על אדם המאהיל על טומאה רצוצה (דחוקה וצפופה בלי רווח טפח)ונחשב כנוגע בטומאה ממש, ואין מכאן ראיה שמאהיל הוא כנוגע.

הוכחה אחרת היא משיטת רבי יוסי בתוספתא אהלות (ד, א): "רבי יוסי אומר: מלא תרוד רקב – מטמא במגע ובמשא ובאוהל". הרקב הוא בשר מת שנרקב. התלמוד מעיר כי אפשר לשאת את הרקב כולו בתרוד (כף), ואפשר להאהיל על כולו אך אי אפשר לגעת בכולו מפני שהוא מתפורר, ולפיכך יש לפרש כי המשנה עוסקת בטומאת משא, ובשני סוגים של טומאת אוהל: טומאת אוהל אחת הנקראת "מגע", וטומאת אוהל הנקראת "אוהל". האמוראים נחלקו כיצד להבחין בין טומאת האוהל הנחשבת למגע לטומאת אוהל רגילה: אביי סבור שיש להבחין בין אדם המאהיל על הטומאה הנמצאת מתחת לידו בשיעור של פחות מטפח שאוהל זה נקרא "מגע", וטומאה הנמצאת מתחת לידו למעלה מטפח נקראת טומאת "אוהל". רבאסבור כי היד המאהילה נקראת "מגע" אפילו אם היא למעלה מטפח, וטומאת "אוהל" רגילה היא כאשר המת והאדם מצויים תחת אוהל משותף הממשיך את הטומאה מן המת ("המשכה"), ואז הטומאה אינה באה ישירות אל האדם, אלא דרך האוהל המכסה את האדם ואת הטומאה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בדף זה דנים בצירוף חצאי זיתים של נבילה ושל מת.

במשנה נאמר: "עור (של נבילה) שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב (סיב בשר דק) היוצא ממנו ובשערה שכנגדו – טמא. היו עליו כשני חצאי זיתים – מטמא במשא ולא במגע, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: לא במגע ולא במשא. ומודה רבי עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, ומפני מה רבי עקיבא מטהר בעור? מפני שהעור מבטלן".

האמוראים דנים על סייגים של המשנה לפי דעת רבי יוחנן. רבי יוחנן מבחין בין המשנה העוסקת בבשר הנשאר דבוק במקרה ש"פלטתו חיה", כלומר, חיה לא הפשיטה את כל בשר הנבילה, לבין מקרה ש"פלטתו סכין", אדם השאיר בשר דבוק לאחר שהפשיט בסכין – אז הבשר בטל לעור. אבחנה זו מצויה בלב מחלוקת אמוראים. לפי מסורת אחת רבי יוחנן סייג את תחילת המשנה העוסקת בכזית בשר, ואחד האמוראים מעיר שלא היה מציית לדברי רבי יוחנן הללו אפילו אם היה שומעם מפיו, מפני שאדם אינו מבטל סתם כך בשר בשיעור כזית וכל שכן לא בשיעור של רובע הקב או של נפה ("תרטיא" "נפיא"). לפי מסורת אחרת, רבי יוחנן סייג את סוף המשנה העוסקת בשני חצאי זיתים, ולא ייתכן כי מדובר על תחילת המשנה מפני שאפילו אם יהושע בן נון היה אומר דבר זה לא היו מקשיבים לו. לפי המסורת של ארץ ישראל ("רבין וכל נחותי") רבי יוחנן סייג את תחילת המשנה, ומדובר במשנה על בשר המרודד על פני העור שאין בו חשיבות כל כך והוא בטל לעור.   

מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא על שני חצאי זיתים – במדרש ההלכה מסבירים את שיטות התנאים לפי הכתובים: "כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב, וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב". המילה "בנבלתם" מלמדת שיש לגעת בהם עצמם ולא בעור שיש עליו שתי חתיכות בשר של חצאי זיתים. אלא שלדעת רבי ישמעאל הכתוב "וכל הנושא" מלמד שיש בחתיכות הבשר הדבוק בעור טומאת משא, ולדעת רבי עקיבא יש השוואה בין "הנוגע" ל"הנושא", ורק מה שבא לכלל טומאת מגע בא לכלל טומאת משא, ומאחר שאין טומאת מגע בחתיכות הללו, אין בהן גם טומאת משא. ויש לדון אם הכלל על הסימטריה בין טומאת מגע לטומאת משא חל גם לדעת רבי ישמעאל,.

האמוראים נחלקו על סיוג המחלוקת: "אמר בר פדא: לא שנו אלא מאחריו, אבל מלפניו – יש נוגע וחוזר ונוגע, ורבי יוחנןאמר: אין נוגע וחוזר ונוגע". לדעת בר פדא מחלוקת התנאים רבי עקיבא ורבי ישמעאל היא על מי שנוגע בצד האחורי של עור ששני חצאי זיתים של נבילה דבוקים אליו, אבל אם נגע בצד הקדמי של העור בחתיכות העור – הכל מסכימים שהנגיעות מצטרפות וטמא בטומאת נבילה ולדעת רבי יוחנן לכל הדעות אין נגיעה אחר נגיעה, ואין הנגיעות מצטרפות לטומאת נבילה, ונחלקו אם טמא בטומאת משא או אינו טמא כלל.

לפי שיטת רבי יוחנן אפשר להשוות את המחלוקת למחלוקת תנאים אחרת בעניין מאהיל וחוזר ומאהיל –במסכת עדויות (ג, א) נאמר על טומאת אוהל המת: ""כל המטמאין באוהל שנחלקו (שני חצאי כזית של מת) והכניסן לתוך הבית – רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאים". רבי דוסא בן הרכינס סובר שאין מאהיל חוזר ומאהיל על שני חצאי זיתים, כדעת רבי ישמעאל, שאין נוגע וחוזר ונוגע. ודעת חכמים היא שמאהיל וחוזר ומאהיל, ואף רבי עקיבא סובר כדבר זה, אלא שבעניין נבלה העור מבטל את חצאי הזיתים, ולא מפני שבאופן עקרוני אין טומאה בשני חצאים של דבר שלם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בדף זה דנים על הפשטת עור לעניין טומאה.

במשנה נאמר: "המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, לשטיח – כדי אחיזה. לחמת – עד שיפשיט את החזה. המרגיל – כולו חיבור לטומאה, ליטמא ולטמא. עור שעל הצואר, רבי יוחנן בן נורי אומר: אינו חיבור, וחכמים אומרים: חיבור עד שיפשיט את כולו". המשנה עוסקת בהפשטת עור מעל בהמה. יש שיטות שונות של הפשטת העור שנועדו לצרכים שונים, וכל שיטה קובעת עד איזה שלב של הפשטת העור נחשב העור לחלק מן הבשר וטמא בטומאה של הבשר:

לשטיח – כדי אחיזה – כדי להפשיט בהמה חותך חתך לאורך הבטן מהצואר ועד הזנב, ומקלף את העור מעל הבשר. המשנה קובעת כי העור נחשב מחובר לבשר עד "כדי אחיזה", שיכול לאחוז את העור בלי לגעת בבהמה הטמאה. שיעור כדי אחיזה הוא שני טפחים שמחזיק אותם מקופלים בידו ולכן גודלם טפח. לחמת – עד שיפשיט את החזה – כדי לקבל צורה של כלי כמו חמת, אין חותכים את את העור לאורך הבטן כדי שיישאר העור שלם ומוכן לקבלת נוזלים, אלא חותך את מקום הצואר ופושט את העור בשלמותו כלפי מטה. המרגיל– הפושט את העור מהרגליים כלפי מעלה צריך להפשיט את כל העור כדי שלא ייחשב למחובר לבשר.  

מכאן ואילך –לכל אחת משיטות ההפשטה יש גבול עד מתי נחשב העור כמחובר לבשר (כדי אחיזה, הפשטת חזה, כולו), והאמוראים נחלקו במי שהפשיט יותר מכדי גבול זה, ובדינו של העור המופשט הסמוך לבשר: "אמר רב: טהור המופשט (שכן אינו מחובר בבשר הטמא), רבי אסי אמר: טפח הסמוך לבשר – טמא". בהקשר זה דנים על הלכות בתוספתא חולין (ח, יח-יט): "המפשיט כשיעור הזה, מכן ואילך, הנוגע במופשט טהור", "בעור שכנגד הבשר  - טמא", "המפשיט בבהמה ובחיה, ובטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, לשטיח – כדי אחיזה, וטפח הסמוך לבשר – טהור". מן המקורות עולה כי חלק העור שלא הופשט נחשב כ"שומר" לבשר, וחלק העור שהופשט אינו נחשב ל"יד" כדעת רב, ואולם אפשר להסביר כי גם לדעת רב אסי אוחזים  לצורך ההפשטה תמיד בטפח הסמוך לבית אחיזה, אלא אם מדובר על מי שפשט שני טפחים בלבד, שאין אוחזים בטפח הסמוך לבית האחיזה, אלא בשפת העור ולכן טפח זה הראשון הסמוך לעור אינו נחשב ביד.

טלית קרועה – במשנה במסכת כלים (כח, ח) נאמר: "טלית שהתחיל בה לקורעה, כיון שנקרע רובה – שוב אינו חיבור וטהורה". ההנחה היסודית היא שקריעת הטלית מוציאה אותו מכלל בגד ונטהרת מטומאתה, אבל האמוראים מוסיפים סייגים להלכה זו. סייג אחד הנתון במחלוקת אמוראים האם הלכה זו נאמרה רק על טלית טבולת-יום שהטבילה במקווה ועדיין צריכה הערב שמש. רבה בר אבוה סובר שמאחר שלא חס על טבילתה גם אינו חס עליה ויבוא לקרוע את רובה, אבל אם אינה טבולת יום הוא חס עליה ולא יבוא לקרוע את רובה. רבה חולק על הדברים ולדעתו אין להעמיד את המשנה בטלית טבולת יום שנטהרה בקריעה. לפי שיטתו על טלית זו יש לגזור טומאה מפני החשש שמא יבואו להשתמש בה בטרם הערב שמש, וכמו כן אין חוששים שאדם לא יקרע את רובה של הטלית כפי שאין חוששים שלא ימלוק את רוב הסימנים של הקנה והוושט בעולת העוף. רב יוסף דוחה את טענותיו של רבה. ראשית, מפני שהקרע מוכיח כי הטלית עומדת לקריעה, ושנית, מפני שהכוהנים הם זריזים ולכן אין להוכיח ממליקת סימני עולת העוף לקריעת רוב הטלית. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת העור של בעלי חיים.

במשנה נאמר: "ואלו שעורותיהן כבשרן: עור האדם, ועור חזיר של ישוב. רבי יהודה אומר: אף עור חזיר הבר. ועור חטרת (דבשת) של גמל הרכה, ועור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור של תחת האליה, ועור האנקה והכח, והלטאה והחומט. רבי יהודהאומר: הלטאה כחולדה (חולד). וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה – טהורין, חוץ מעור האדם. רבי יוחנן בן נורי אומר: שמונה שרצים יש להן עורות". העורות במשנה הם כבשר בין לאיסור אכילה ובין לטומאה.

עור אדם – בתלמוד דנים האם עור האדם מטמא מדאורייתא או מדרבנן: "אמר עולא: דבר תורה עור אדם טהור, ומה טעם אמרו טמא – גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחים". יש האומרים כי עולא אמר את דבריו על תחילת המשנה שעור אדם טמא, והסביר כי עור האדם טהור לפי התורה, אבל חכמים גזרו על טומאתו כדי שאדם לא יזלזל בעור של אביו ואמו שמתו ויעשה מעורם שטיחים. יש האומרים כי עולא אמר את דבריו על המשך המשנה: "וכולן שעיבדו...טהורין, חוץ מעור האדם", שעוד אדם מעובד טהור מן התורה, אבל חכמים גזרו עליו טומאה שלא יבוא לזלזל באביו ובאמו, ולפי דעה זו עור אדם שלא עבר עיבוד טמא מהתורה. עור מעובד – במשנה נאמר: "הילך בהן כדי עבודה". הכוונה היא שהלך על העור כדי להחליקו, וזמן עיבוד זה הוא משך זמן הליכה של ארבעה מילין (מיל הוא בערך קילומטר), כפי שמוצאים בהלכה ובעיקר בענייני טהרה: גבל מטהר את כליו במרחק ארבעה מילים, ומי שיש לו מים לנטילה במרחק ארבעה מילין יקפיד עד שיבוא לשם, וכיוצא בזה מטריח את עצמו ללכת לבית כנסת במרחק ארבעה מילין.   

עור חזיר – במשנה נחלקו אם רק עור חזיר של ישוב או גם עור חזיר הבר, והמחלוקת היא האם לראות את עור חזיר הבר כעור מרוכך הדומה לבשר או כעור קשה הנבדל מן הבשר.

עור חטרת של גמל הרכה – ההגדרה של גמל רכה היא כל זמן שהגמל לא טענה משא ועורה לא התקשה מחמת המשא. בסוגיה מסופר כי הגדרה זו לא הייתה ידועה אצל החכמים. ריש לקיש שהיה מחכמי בבל כיבד את האמורא רבי ישמעאל בר אבא שישב לצדו לאחר ששמע ממנו את הדברים, ואילו רבי זירא שהיה מחכמי ארץ ישראל (עלה לארץ ישראל מבבל), אמר לרבין בר חיננא שכבר אמר הלכה זו בפניו פעם אחת. סיפור זה משקף לפי הסוגיה את הבדלי הסגנון של החכמים: חכמי ארץ ישראל היו תקיפים וישירים, ואילו חכמי בבל היו חסידים ונוחים לבריות. התלמוד דן על שתי שאלות: מה דין גמל הרכה שטענה משא לפני שהגיע זמנה לטעון, ומה דין גמל הרכה שהגיע זמנה אבל טרם טענה משא, ושאלות אלו נותרות ללא הכרעה ("תיקו").

עור הראש של עגל רך – האמוראים נחלקו על ההגדרה של עגל רך: "עולא אמר: בן שנתו, רבי יוחנן אמר: כל זמן שיונק". התלמוד מבקש לדעת האם רבי יוחנן מוסיף תנאי על דברי עולא או מצמצם לתנאי אחד, ומסקנת הדברים היא שהלשון "כל זמן שיונק" מלמדת שרבי יוחנן בא לצמצם את התנאים של עולא, שלדעת עולא צריך שיהיה בן שנתו ויונק, ולדעת רבי יוחנן התנאי היחיד הוא היניקה ולא הגיל. להלכה נראה שאין לפסוק כמו משנה זו, מאחר שהמשנה היא כדעת יחיד, כפי שמוכיחה הברייתא הדנה על פיגול בעורות: "השוחט את העולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה...חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת. אלעזר בן יהודה איש אבלום אומר משום רבי יעקב, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עיכום אומר משום רבי שמעון: אחד עור פרסות, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה שעורותיהן כבשרן, להביא עור של בית הבושת...חוץ לזמנו – פיגול וחייבין עליו כרת". שיטת משנתנו היא כשיטת יחיד, ואילו חכמים בברייתא סבורים שאין העור נחשב כבשר מלבד העור שתחת האליה.

עור בית הפרסות – נחלקו האמוראים: "רב אמר: בית הפרסות ממש (עור הקרסוליים), רבי חנינא אמר: רכובה (ברך) הנמכרת עם הראש (הפרק התחתון של הרגל, עצם השוק)".  

עור האנקה – בפרשת השרצים נאמר: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ: החולד והעכבר והצב למינהו, והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת, אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כט-לא). במשנה יש שלוש דעות: דעת תנא קמא היא שעור האנקה והכח, והלטאה והחומט טמאים כבשר. דעת רבי יהודה הסובר שיש להוציא מכלל זה את הלטאה שדינה כחולד. ודעת רבי יוחנן בן נורי הסובר שכל שמונה השרצים הנזכרים בתורה יש להן עורות. התלמוד מוסיף את דעת האמורא רב שמעמדו הוא כשל תנא, ולכן הוא מוסיף למשנה את התנשמת יחד עם "האנקה, הכח, הלטאה והחומט". התלמוד מסביר כי רב מסתמך על הכתוב. המילה "למינהו" מפרידה את החולד העכבר והצב משאר חמשת השרצים הנזכרים בהמשך הכתוב ועליהם נאמר "אלה הטמאים" ללמד שעורתיהם כבשרם. החכמים שבמשנה לעומת זאת אינם לומדים את הדברים מדרשת הכתוב אלא מסתמכים על מישוש העור ("גישתא"), והמחלוקת של תנא קמא עם רבי יהודה היא האם עור הלטאה רך כמו הבשר או שעורה הוא החולד שעורו קשה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באלל, ובבהמה מפרכסת.

במשנה נאמר: "העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות, והגידין, והקרנים, והטלפים - מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות... רבי יהודה אומר:האלל המכונס, אם יש כזית במקום אחד - חייבין עליו ".

אלל– בכתובים נזכר הביטוי "אלל" "ואולם אתם טופלי שקר, רופאי אלל כולכם" (איוב יג, ד). בכתוב זה הניקוד הוא אליל, ומשמעו דבר שאין לו רפואה, אבל התלמוד מסביר שההגדרה של האלל במשנה שונה מהגדרתו בכתוב. לדעת רבי יהודה במשנה האלל הוא בשר הדבוק בעור, ונחלקו האמוראים האם לדעת חכמים ההגדרה של אלל כוללת גם עוד דברים: "רבי יוחנן אמר: מרטקא (גידי הצוואר), וריש לקישאמר: בשר שפלטתו סכין" (שארית בשר שנדבק בעור בשעת הפשטת העור)". רבי יוחנן סובר שלדעת חכמים גם המרטקא מצטרף לטומאת אוכלין אפילו שהיא קשה כמו עץ. ריש לקיש סובר שסתם בשר שפלטתו סכין מצטרף אם חשב עליו כעל אוכל בפני עצמו, ואינו מצטרף אם לא חשב עליו בכלל. המשנה עוסקת במקרים מיוחדים: בשר שפלטתו סכין שחשב לאכול את מקצתו ואותו מקצת מצטרף לבשר לשיעור כביצה. או שמדובר בבשר שפלטתו חיה ולא אכלה חלק מן הבשר, ופלטתו סכין, ואין יודעים מה פלט האדם ומה פלטה החיה, ולכן בשר זה אינו מטמא בעצמו אבל מצטרף לשאר הבשר.  

חרטום וצפורניים - במשנה מסכת טהרות (א, ב-ג) נאמר: "החרטום והצפרנים - מיטמאין ומטמאין ומצטרפין". החרטום הוא המקור של הציפור, אבל החלק העליון והתחתון של המקור אין בהם מאכל ודינם כעץ לעניין טומאת מאכל, והמשנה עוסקת בקרום הבשר הדבוק לחרטום העליון מצד הפה. הצפורניים אינם דבר מאכל, והכוונה במשנה היא למקום שבו הציפורניים בלועות בבשר, או במקום שחותכים את הציפורניים ויוצא מהן דם.

טומאת אוכלים בבהמה מפרכסת - במשנה נאמר: "כיוצא בו: השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים, ומפרכסת - מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה. ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות". לפי נוסח של המשנה הנידון בתלמוד ("אמר רב אסי: שונין..."), המשנה עוסקת בשחיטה ששוחטים לאכילת גוי (ישראל שוחט בהמה טמאה או גוי השוחט בהמה טהורה), וכדי שתהא טמאה בטומאת אוכלים צריך לחשוב עליה למאכל, וצריך הכשר של משקים אחרים ודם השחיטה עצמו אינו מכשיר לטומאה מפני שהשחיטה אינה ראויה.

התלמוד מסביר שבאופן עקרוני טומאת אוכלין עשויה לבוא בתנאים שונים. הטומאה הנזכרת בכתוב היא "וכי יותן מים על זרע" (ויקרא יא, לח), ולכן התנאי הוא לתת על הזרע מים המכשירים את הזרע לקבל טומאה. לעומת זאת, אכילת נבלת עוף טהור טמאה בטומאת אוכלים אפילו בלי הכשר מים, מפני שסופה לטמא את מי שבולע אותה בטומאה חמורה. התלמוד שואל מדוע הבהמה המפרכסת במשנה אינה טמאה אפילו בלי הכשר מים שהרי היא עתידה למות ולטמא בטומאת נבלה, ומשיבים כי לעניינים מסוימים היא אכן נחשבת כמתה (ואין בה איסור אבר מן החי לדעת חזקיה, ראו בפסקה הבאה), ולעניינים אחרים היא נחשבת כחיה, ואם חותך את הבהמה לחתיכות בשר קטנות מכזית בעודה מפרכסת – עדיין לא באה לטומאת נבלות החמורה, וצריכה הכשר מים לטומאת אוכלים.  

אגב הדיון הקודם דנים על איבר מן החי בבהמה מפרכסת – ונחלקו האמוראים בדבר: "חזקיה אמר: אינה לאברים (אין איסור אבר מן החי), ורבי יוחנן אמר: ישנה לאברים". המחלוקת היא על בהמה  המפרכסת לאחר שחיטה של ישראל השוחט בהמה טמאה או של גוי השוחט בהמה טהורה (ויש המסבירים את המחלוקת כשאלה כללית על מפרכסת). השאלה היא האם מאחר שקדמה לפרכוס שחיטה ראויה אין איסור אבר מן החי, והיא נחשבת כמתה, או שאיסור אבר מן החי נוהג בה, מפני שהמפרכסת נחשבת עדיין כחיה כל עוד לא יצאה נפשה. גם כאשר השחיטה נשלמה והבהמה אינה מפרכסת אסורה לאוכלה עד שתצא נפשה לפי הכתוב "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו), אם כי רשאי לחתוך בשר מבית השחיטה עוד לפני יציאת הנפש, למולחו היטב, ולהדיחו היטב, ולאחר שתצא נפשה לאוכלו, ואין הוא נחשב כאבר מן החי.

מציג תוצאות 181 - 240 מתוך 2713
<< לדף הקודםדף:  1 2 3 4 5 6 7 8 9 10לדף הבא >>
סיכומי הפרקים