תלמוד

דף זה עוסק במיאון קטנה.

מיאון הוא סירוב של קטנה להמשיך לחיות עם בעלה. אם אמרה "אי אפשר בפלוני בעלי" או "בקידושין שקידשו אותי אמי ואחי" – הדבר נחשב למיאון, גם אם היא מתנהגת כאישה נשואה, ממלאת את שליחויות הבעל ומארחת אורחים בביתו. אם התקדשה או נישאה לאדם אחר, הדבר נחשב גם כן כמו מיאון, בין אם הייתה נשואה או מקודשת לבעלה, מפני שבכך היא מראה ללא ספק שאינה רוצה להיות עם בעלה.

קטנה שלא מיאנה נחשבת כאישה גמורה לכל צדדי הנישואים: בעלה זכאי במה שהיא מוצאת, במעשי ידיה, בהפרת נדריה, והיא כאישתו לכל דבר ועניין. ואולם, מהרגע שמיאנה היא לא נחשבת כאסורה עליו, ולכן מותרת להינשא לקרוביו של בעלה, מותרת לכהונה, וגם הוא מותר בקרובות משפחתה, שלא כמו אישה שבעלה נתן לה גט, שאסורה לכהונה, והם אסורים זה בקרובי זה. ההבדל בין גט לבין מיאון מתבטא גם בשטר המיאון, שכתוב בו נוסח מיוחד שמבדיל אותו מגט רגיל.

קטנה שמיאנה בבעלה ונישאת לאדם אחר ונתגרשה ממנו – מותרת לחזור לבעל הראשון. הסיבה היא שברגע שיצאה מבעלה על ידי מיאון, הרי זה כאילו לא הייתה נשואה לו מעולם, ולא חל עליהם האיסור של "מחזיר גרושתו". יחד עם זאת, אם גירש את הקטנה והלכה ונישאה לאחר ומיאנה בו – אסורה לחזור לראשון, שברגע שיצאה מבעלה באמצעות גט, אסורה לחזור לו כשנישאה לאחר, ואסורה גם באחיו ובקרוביו. מקרה מסובך יותר הוא של מי שגירש את אשתו הקטנה בגט, החזירה ומיאנה בו, ולאחר מכן נישאה לאדם אחר ונתגרשה ממנו – והדין הוא שמותרת לחזור לבעלה הראשון (בניגוד למחזיר גרושתו משנישאת), מפני שהמיאון שלה בבעל מבטל את הגט שנתן לה קודם. בתלמוד מבהירים כי כאשר נישאה לאדם אחר לאחר שנתן לה הבעל גט, הבעל יכול לגרום לה להתגרש מבעלה כדי שתחזור אליו ("מכרת ברמיזותיו וקריצותיו"). לעומת זאת, כאשר מיאנה בבעלה ואחר כך נישאה לאחר, היא כבר מכירה את הבעל הראשון, ולא תתגרש רק בגלל שהוא מפתה אותה לשוב אליו, ולכן מותרת לחזור אליו.

הבעיה של "מחזיר גרושתו" לאחר מיאון צצה בעת שהרומאים גזרו על לימוד תורה ברבים ("שעת הסכנה"). מסופר בגמרא על אדם אחד ששכרו אותו בארבע מאות זוזים כדי לשאול את רבי עקיבא ואת רבי יהודה בן בתירה שהיו אסורים בבית הכלא, על מחזיר גרושתו ממאנת. שאלה אחרת שנשאלו חכמים אלו בהיותם בכלא היא על קטנה שהיא אשת אחי אמו (אשת הדוד), שאחיו מאביו נשא אותה ומת, ונפלה לפניו לייבום. השאלה היא האם יכולה למאן באחיו מאביו, ולאפשר לצרתה (שהיא צרת ערווה, מפני שאשת הדוד היא שנייה לערווה) להתייבם. התשובה של החכמים בבית הכלא הייתה שאסור לעקור את הנישואים הראשונים כדי שתוכל להתייבם.

דף זה דן במחלוקות בית שמאי ובית הלל על מיאון.

מיאון הוא ביטול הנישואים של ילדה קטנה שהתחרטה על נישואיה. במשנה יש חמש מחלוקות בין בית שמאי ובית הלל בעניין זה:

א.מיאון בארוסה או בנשואה – "בית שמאי אומרים: אין ממאנין אלא ארוסות (ובדיעבד גם לאחר נישואים), ובית הלל אומרים: ארוסות ונשואות". מה טעמם של בית שמאי ובית הלל? בתלמוד יש מחלוקת אמוראים בעניין זה: רב יהודה בשם שמואל אומר כי בית שמאי חוששים שהמיאון נתפס בעיני אנשים כתנאי על הנישואים, אך ברגע שאדם נושא אישה הוא מוחל על כל תנאי שהיה לו - ו"אין תנאי בנישואים" (רק בקידושין), ובית הלל סוברים שאנשים לא יטעו כי הכל יודעים כי נישואי קטנה הם רק מדברי חכמים. רבה ורב יוסף סוברים כי "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", אדם לא ישא אישה אם ביאתו תיחשב לביאת זנות כאשר תמאן בו. בית הלל סוברים שאין זו נחשבת ביאת זנות מפני שהכל נעשה כדת וכדין, בקידושין ובכתובה. רב פפא סבור שבית שמאי חוששים שאם אדם יודע שאישתו עשויה למאן בו הוא יבזבז את נכסיה, ובית הלל לעומתם חושבים שהבעל ישמור וישבח את נכסיה כדי שלא תבוא למאן בו.

ב.מיאון בבעל וביבם - "בית שמאי: בבעל ולא ביבם, בית הלל: בבעל וביבם". מה משמעותו של מיאון ביבם? לפי רבי אושעיא מיאון ביבם הוא מיאון לקידושין (מאמר) של היבם, אך לא לזיקת היבם. לפי עולא המיאון הוא למאמר ולזיקה. רבי אושעיא סבור שמיאון יכול לעקור כל מעשה של בני אדם כמו ביאה או מאמר, אך התורה הטילה עליה זיקת ייבום שאי אפשר לבטלה. עולא סבור לעומת זאת שהמיאון לזיקה עוקר את הנישואים הראשונים עם הבעל, ולכן אין גם זיקה ליבם. אגב שאלה זו עולה השאלה האם לאחר המיאון נשאר איסור בקרובי המשפחה של היבם. ההלכה היא שממאנת אסורה באביו של היבם מפני שהיא נראית כמו כלת בנו, אך היא מותרת לאחים האחרים של היבם.

ג.מיאון בפני הבעל או שלא בפניו – "בית שמאי: בפניו. ובית הלל: בפניו ושלא בפניו". לפי המעשה המובא בתלמוד במקרים קיצוניים של התנהגות לא ראויה של הבעל מסכימים בית שמאי כי אפשר למאן גם שלא בנוכחות הבעל, ואפילו אם היא נשואה (המחלוקת הראשונה).

ד.מיאון בפני בית דין – "בית שמאי: בפני בית דין, בית הלל: בבית דין ושלא בבית דין". אביי סבור שגם בית הלל מצריכים מעמד של שלושה אנשים בטקס המיאון, אבל רב נחמן סבור שלהלכה די בשניים עדים המעידים כי אישה מיאנה בפניהם.

ה.מיאון מספר פעמים – "בית הלל: אפילו ארבע וחמש פעמים. בית שמאי: אין בנות ישראל הפקר, אלא ממאנת וממתין עד שתגדיל ותמאן ותינשא". בית הלל סוברים שקטנה שהתחתנה מספר פעמים ממאנת כל עוד היא קטנה. האמוראים דנים בביאור שיטת בית שמאי. שמואל סבור כי היא יכולה למאן רק פעם אחת בקטנותה, וכשהיא גדלה היא צריכה לאשרר את המיאון הראשון. עולא סבור כי כיוון שאינה יכולה למאן שוב, היא צריכה לחכות עד שתגדל ואז להתארס, או להינשא בעודה קטנה (ונשואה לא ממאנת לפי בית שמאי).

דף זה עוסק בחליצה מוטעת ובמצות חליצה.

הברייתא מלמדת: "חליצה מוטעת – כשרה". יש מחלוקת לגבי הגדרת הטעות של החליצה. לפי ריש לקיש, היבם סבור בטעות שבחליצה הוא נושא את היבמה לאישה, ואילו רבי יוחנן סבור שמשמעותה של החליצה ברורה לכל, אלא שהיבם סבור כי היבמה תשלם לו מאתיים זוז אם יחלוץ לה (כסכום כתובה) התלמוד מעלה בהקשר זה סיפור על קרוב משפחה של רב פפא שלא היה ראוי לייבם. אביי רצה להטעות אותו לחלוץ כך שיחשוב שהוא מייבם, אבל רב פפא הציע במקום שיציעו לו מאתיים זוז על מנת שיחלוץ. לאחר החליצה, רב פפא סירב לשלם, וציטט ברייתא על הבטחות שאין צורך לקיימן: "הרי שהיה בורח מבית האסורין, והיתה מעברא לפניו, ואמר ליה: טול דינר והעבירנו – אין לו אלא שכרו" (, וצריך לשלם לבעל המעבורת רק את שכר המעבר ולא את מה שהבטיח לו. הראשונים מסבירים דין זה בכמה אופנים: יש מי שמסביר כי לא הייתה לו דרך הימלטות אחרת, ולא הייתה לו ברירה אלא להתחייב התחייבות שהוא לא יכול לעמוד בה ("משטה אני בך"), ועוד הדגישו שבעל המעבורת חייב מצידו לסייע לבורח, ולכן הוא לא יכול להרוויח מכך שהוא מקיים מצווה. ובשולחן ערוך פסק כי על אף שחליצה מוטעת כשרה, צריך לשלם את הכסף שהבטיחו לחולץ, אלא אם בית דין כופין אותו לחלוץ (אבן העזר קסט, מד).

בהמשך הסוגיה דנים בגט מוטעה, חליצה מעושית וגט מעושה (בכפייה). גט מוטעה, שנתן לאישה גט על מנת שתיתן לו סכום מסוים, אין זה גט אלא אם נתקיים התנאי, ואם לא נתקיים – אין כאן גירושין כלל. חליצה מעושה או גט מעושה, שכפו אותו לחלוץ או לגרש, לפעמים כשר ולפעמים פסול. אם כפו אותו ולא הסכים, או שכתב מודעה המבטלת את מעשה זה, הרי הגט או החליצה פסולים, אך אם כפו אותו עד שהסכים ואמר "רוצה אני", הגט או החליצה כשרים, ובכל מקרה נמנעים כמה שאפשר מלהגיע למצב זה, שהרי לא תמיד ברור אם רצונו בכך.

במשנה הבאה מרחיבים את טקס החליצה לפי האמור בתורה: "מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין והן משיאין לו עצה ההוגנת לו שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" (דברים כה, ח) והיא אומרת: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" והוא אומר: "לא חפצתי לקחתה", ובלשון הקדש היו אומרים: "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" - רוק הנראה לדיינים. "וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" - עד כאן היו מקרין, וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם וגמר את כל הפרשה הוחזקו להיות גומרין כל הפרשה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים רבי יהודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל". בתלמוד מובהר כי מקריאים ליבמה את הפוסק "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי" מילה במילה, ואת הקטע "לא אבה יבמי" אומרים ברצף אחד כדי שיישמע כאומר "לא אבה יבמי" ולא כאומר "לא, אבה יבמי".

דף זה עוסק בדיני חליצה שונים ובדברי אגדה.

החליצה לא חייבת להיות בידיים, ולכן גידמת שאין לה ידיים בכלל יכולה לחלוץ באופן אחר. יבמה שירקה דם – חליצתה כשרה, מאחר שבכל דם מעורב מעט רוק, שהרי בלוטות הרוק מפרישות תמיד כמות מסוימת של רוק לשמור על לחות הפה. אם דם שותת מפצע בפה מבלי שהאישה עשתה זאת מרצונה– היריקה לא מועילה, וצריך שהאישה תפריש מעט רוק.

קטן שחלץ אין חליצתו כלום, והיבמה לא נפסלת בחליצתו. קטנה לא חולצת, אלא אם בדקו ומצאו שהגיעה לבגרות ויכולה לחלוץ. חליצה צריכה להיות בשלושה דיינים, ואם חלצה בשני דיינים או בשלושה שאחד מהם היה קרוב של אחר או פסול לדון – החליצה פסולה. חליצה שנעשית בינו לבינה ועדים ראו את מעשה החליצה – פסולה, ורבי עקיבא מכשיר, אך אין הלכה כמותו מפני שצריך שבית הדין יקיים את המעשה, ואין תוקף למה שנעשה מחוץ לבית דין.

בדף זה מספרים על רבי ישמעאל ברבי יוסי ועל התמודדות שלו עם אבדן (אבידן, אבא יודן), אחד החכמים מבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. רבי ישמעאל ברבי יוסי היה איש שמן שנע בכבדות, ועל כן התעכב מלשבת במהלך שיעורו של רבי יהודה הנשיא. אבדן הקפיד על חכם זה ואמר לו: "מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש (הולך מעל ראשיהם של היושבים שכבר ישבו במקומותיהם על הקרקע). אמר לו: אני ישמעאל ברבי יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי. אמר לו: וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי? אמר לו: וכי משה היה הגון ללמוד מפני הגבורה? אמר לו: וכי משה אתה? אמר לו: וכי רבך א-לוקים הוא?". ויכוח קצר זה בין השניים מבטא את ההערצה הגדולה של אבדן לרבי יהודה הנשיא, ואת הביקורת הסמויה שמותח רבי ישמעאל ברבי יוסי על הערצה בלתי מוגבלת לרב.

ויכוח זה מלמד על מעמד החכמים ביחס לציבור ועל המודעות שלהם למעמדם החשוב והרם. אסור לחכם להתנהג בגסות ובשררה על הציבור ואסור לנהוג קלות ראש אפילו בעמי הארץ, או לפסוע על ראשי עם קדוש. הביטוי "לפסוע על ראשי עם קדוש" מבהיר כי העם נחשב לקדוש, ולכן אי אפשר לזלזל בו. מסיפור זה אפשר ללמוד כי החכמים תפסו את מעמדם כמו משה שלומד מפי הקב"ה. עם זאת, כדי שהחכם לא יתגאה או יחשוב כי הוא שווה-ערך למשה רבינו, חשוב היה לשמור על מידה של כבוד וענווה ביחס לציבור.

דף זה עוסק בסדר החליצה.

חליצה כשרה רק ביום. אם חלצה בלילה חליצתה פסולה, וכן אם חלצה במנעל שמאל – החליצה פסולה.

בטקס החליצה האישה עושה שלושה דברים: חולצת את נעלו של האח, יורקת לפניו, וקוראת "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה, ט). אם לא קראה – החליצה כשרה. אם לא חלצה את הנעל – החליצה פסולה. אם לא ירקה – רבי אלעזר אומר שהחליצה פסולה מפני שהכתוב מדגיש "ככה יעשה", ורבי עקיבא סבור שהחליצה כשרה מכיוון שכתוב "ככה יעשה לאיש", והקריאה לא נחשבת מעשה של ממש.

לפי דין המשנה חרשת שחלצה או חרש שנחלץ - החליצה פסולה. רבא רוצה ללמוד מכאן על דינם של אלם ואילמת שחלצו. בשורש העניין נמצאת תפיסת מעמדו ההלכתי של חרש – האם חרש לא חולץ מאחר שהוא לא יכול לקרוא בקול וכיוצא בה גם אלם ואילמת שאינם קוראים בקול לא יכולים לחלוץ, או שחרשות (חרש שאיננו מתקשר עם סביבתו) מעידה על בעיה קוגניטיבית עמוקה יותר, ואילו אילם או אילמת לוקים רק בבעיה פיזית, ולכן הם יכולים לחלוץ. הבעיה הזו קשורה בשאלה עקרונית על יכולת מול ביצוע בפועל. העיקרון ההלכתי בדברים אלו הוא: "כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו". עיקרון זה מבוסס על דיני מנחה בלולה בשמן. אם לא בללו את המנחה בפועל אך יש בה שיעור מספיק לכדי בלילה, המנחה כשרה, אבל אם אין בה שיעור של בלילה – היא פסולה. עיקרון זה מורחב לכל מיני מצבים הלכתיים, ובפרט לדין חליצת אילם ואילמת שהיא פסולה מפני שאינם מסוגלים לקרוא באופן עקרוני ולא רק בשל בעיה טכנית בקריאה, ולכן הקריאה מעכבת.

אם היבמה ירקה לפני היבם, אפילו אם עוד לא חלצה או קראה, היא כבר באמצע החליצה, והיא לא יכולה להתחרט ולהתייבם לאח זה או לאחים אחרים. לפי דברי התלמוד (הדף הבא) הדבר קשור בגזירת חכמים, המבהירה את הסדר של פעולות החליצה, היריקה והקריאה. חליצת הנעל היא עיקר טקס החליצה לפי התורה, ובלעדיה החליצה חסרת-משמעות. הקריאה מתבצעת הן לפני והן אחרי חליצת הנעל, ולכן אם הייתה רק קריאה – אנשים לא משוכנעים אם הייתה גם חליצת-נעל, ולכן אין שום משמעות לקריאה זו. לעומת זאת, יריקה מתבצעת תמיד רק לאחר חליצת הנעל, ולכן אנשים עשויים לחשוב כי חלצה כבר, ואם יתירו אישה שרק ירקה לאחים, יחשבו שחלוצה מותרת לאחים בניגוד להלכה. מאותה סיבה עצמה אם היבמה ירקה לפני החליצה, לא מבקשים ממנה לירוק שוב כדי שלא יחשבו שאין ממש ביריקה הראשונה ויתירו חלוצה לאחים.

דף זה עוסק ברגל של חלוץ הנעל ובמנעל החליצה.

בזמן החליצה צריך הנחלץ לעמוד, להישען ולדחוק את רגליו על הקרקע. אם הנחלץ לא מעמיד את רגלו על הקרקע ייתכן שהרגל היא עקומה, ואם רגלו של החלוץ עקומה בשל עיוות מולד כך שאין הוא מסוגל לדרוס על ראשי האצבעות, או שאין הוא יכול לדרוך על חלקה התחתון של כף הרגל, אי אפשר לחלוץ לו, ואין די בכך שנעל תישמט מאליה מרגלו.

המבנה האנטומי של הרגל ושלד העצמות הפנימיות בכף הרגל ובקרסול, משמעותי בשאלות הללו. לפי ההלכה חליצה שהיא "מן הארכובה [=הברך] ולמטה – כשרה, ולמעלה... – פסולה". לא ברור אם הלכה זו מתייחסת לאדם שנקטעה כף רגלו (רש"י), או רק לקשירת המנעל מעל או מתחת לברך (הרי"ף). בין כך ובין כך הלכה זו מדגישה את העובדה כי עצם הקרסול נשענת על שלד כף הרגל ולכן היא נחשבת כחלק ממנה, ולמרות שמדובר בעצמות נפרדות אין מפרקים נעים בין הקרסול והעקב. אגב דיון זה מתברר גם הביטוי "רגליים" בתנ"ך. ממקורות שונים עולה כי ביטוי זה מציין את הרגל כולה עד לאגן הירך ולא רק עד לברך, אך דוחים זאת בטענה שהכוונה במקראות הללו היא שונה, ומטרתה להיות תיאור מוצנע של עצם האגן.

נעל החליצה צריכה להתאים לחלוץ, לא להיות גדולה שאי אפשר ללכת בה, או להיות קטנה שאינה חופה את רוב הרגל. לכתחילה צריכה סנדל החליצה להיות קניינו של היבם, ולכן בית דין מקנים לו אותה במתנה. סנדל שנטמא בטומאת צרעת או סנדל של עבודה זרה – לא חולצים בו לכתחילה, אך בדיעבד החליצה כשרה. אם כי נעל של מצורע חייבת בשריפה, רואים את הסנדל לפי מצבו הנראה לעין ולא לפי הדין העקרוני. גם סנדל של עבודה זרה אסור בהנאה, ואסור ליהנות מדבר שנטמא או מעבודה זרה – אך כיוון ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו" (רש"י) ואפשר לבטל עבודה זרה על ידי גוי מותר לחלוץ בסנדל כזה.

דף זה עוסק בדיני חליצת הנעל.

חליצת הנעל מעוררת כמה שאלות אופייניות על סוג הנעל ועל דרך החליצה. בתורה כתוב לחלוץ ב"נעלו" אך המנהג הקדום מורה לחלוץ באמצעות סנדל, ואילו לגבי נעליים יש שאלה האם הדבר מותר לכתחילה או רק בדיעבד. למעשה בעיה זו משקפת את מידת תוקפו של המנהג: "אם יבוא אליהו [הנביא] ויאמר: "אין חולצין במנעל" אין שומעין לו". הלכה למעשה, כיוון שאין סנדלים מצויים ברוב המקומות נהגו במנעל, אך תופרים אותו מחתיכה אחת כדי שיהיה דומה לסנדל כך שנוהגים בפועל לפי המקרא ולפי המנהג. במנעל החליצה קושרים כמין קשר("חומרתא") שיכנס בנקב מן הצד השני (מעין כפתור עשוי עור) ומהדקים אותו על הרגל בשנצים כדי שלא יהיה שמוט מדי על הרגל. מנעל החליצה צריך להיות עשוי עור, אך אפילו אם הוא עשוי מעץ ומחופה עור, החליצה כשרה. לעומת זאת, אם המנעל עשוי מפשתן הוא פסול. הרצועות של המנעל יכולות להיות גם מחומר אחר, והמנהג הוא לעשותן מעור (רמ"א).

הביטוי "חליצה" במקרא יכול להתפרש כשליפה או כחיזוק הנעל על מקומה, אך מן הפסוק "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, יט), ניתן להבין כי מדובר בשליפה מעל הרגל, ולא חיזוק של הנעל על הרגל. האם די בחשיפת הרגל ("גלויי כרעא") או שיש צורך גם בשליפה ממשית של הנעל? ניתן לחשוב על דרכי חליצה שונות, כמו שליפה, שמיטת הנעל מעל הרגל, קריעה ואפילו שריפה, אך להלכה מחמירים כי רק חליצה שבה האישה חולצת לגמרי את הנעל ללא סיוע של הבעל היא החליצה הראויה.

אגב דינים שונים של נעל החליצה, מובא דינם של נעליים וסנדלים בקשר למקדש וליום הכיפורים. במקדש לא נכנסים במנעל או בסנדל כדי לנהוג כבוד ולבטא יראה כלפי המקדש. כיוצא בזה, אדם שתורם תרומה למקדש לא נכנס אל הלשכה בסנדל, כדי שלא יחשדו בו שהוא גונב מכספי ההקדש ומחביא את הכסף בסנדליו או במנעלו. איסור נוסף הוא לנעול מנעל עשוי עור ביום כיפור, ואפילו כיסוי עור שמשמש כחיפוי אסור ללבישה.

דף זה דן במצוות חליצה בבית דין.

מצוות החליצה נעשית בשלושה דיינים, אפילו הדיוטות, ובלבד שהם יודעים להקריא את פרשת הייבום ליבם וליבמה לפי האמור בתורה. לכתחילה מצרפים עוד דיינים, כדי שחליצה תיערך בחמישה דיינים כשיטת רבי יהודה. מצוות החליצה היא רק בדיינים ישראלים, ואם אחד מהם הוא קרוב משפחה, פסול לדון או שהוא גר - החליצה פסולה. הסיבה היא שגר פסול לדון את ישראל, אם כי הוא כשר לדון גרים אחרים. דבר זה נלמד מגזירת הכתוב "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) שלומדים ממנה כי כל מינוי של שררה צריך להיות מקרב אחיך, ולא של גר.

הדיינים צריכים לקבוע להם מקום קבוע מראש ולפרסם שבמקום זה הם הולכים לערוך את טקס החליצה. בשעת החליצה היבמה צריכה לעמוד אל מול היבם ולרוק לארץ רוק הנראה לדיינים כשיוצא מפיה עד שמגיע לארץ. אם לא ראו הדיינים את הרוק החליצה כשרה, אבל אם הם עוורים ולא יכולים לראות – בית הדין פסול. לאחר שאומרת היבמה "בית חלוץ הנעל" מצוה לכל העומדים שם לומר שלוש פעמים "חלוץ הנעל".

הדיינים צריכים לייעץ ליבם עצה המתאימה לו וליבמה, אם לייבם או לחלוץ, כדי למנוע מחלוקת ומריבה עתידיים בין בני הזוג כתוצאה מהפרש הגילאים ביניהם: "אם הוא היה ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה – אומרים לו: מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה? כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך".

דף זה עוסק בדיני כהונה בילדים שלא ידוע מי אביהם.

אשת כהן לא מקבלת את התרומה בגורן. שני טעמים ניתנו לכך: חשש שמא תבוא לבקש תרומה גם לאחר שתתגרש מן הכהן ותהיה אסורה בתרומה, וחשש שמא תתייחד בגורן עם אדם אחר. בחלוקת של מעשר עני לעומת זאת, האישה מקבלת את הזכות לקבל לפני גברים כדי שלא יזלזלו בה. באופן דומה, גם בבית דין צריך להעדיף ולהקדים את האישה על פני הגברים המחכים לדין.

ילדים שנתערבו, שכל אחד מהם הוא ספק ישראל וספק כהן, מנחתם נקמצת כמנחת ישראל אך לא אוכלים את המנחה כמנחת כוהנים שנאמר עליה "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טו), אלא הקומץ קרב על גבי המזבח והשיריים מתפזרים בבית הדשן.

אישה שלא שהתה אחר פרידתה מבעלה שלושה חודשים ונישאה לאחר, ונולד ילד שלא ידוע אם הוא מהבעל הראשון או מהבעל האחרון, ואחד מן הבעלים הוא כהן ואחד ישראל – הילד הוא ספק כהן, ומחמירים עליו חומרות של כוהנים ושל ישראל: מותר לו לשאת רק נשים שראויות לכהונה, לא מיטמא למתים ופטור ממתנות כהונה כמו כהן, אך לא אוכל בתרומה ולא חולק בקודשים כמו ישראל.

במקרה שבו יש ילד שידוע כי אביו הוא כהן אך לא ידוע מי אביו בדיוק, אסור לילד זה לעבוד במקדש או לאכול תרומה מפני שהכהונה צריכה להיות מבוססת על זרע מיוחס של כוהנים. כיוצא בזה, ילד שלא ידוע מי אביו לא חייב על הכאת או קללת אביו. יחד עם זאת, אם שני ילדים שנתערבו הם בני-כוהנים הם יכולים לעבוד במקדש כדי שלא יגידו שמשפחתם פגומה.

דף זה עוסק במצבים שונים של ייבום אחים שהוחלפו בלידה.

במשנה מדובר על מקרה של "נתערבו ולדותיהן", אחים שהוחלפו בלידתם עם אחרים. במקרה כזה האחים הוודאיים צריכים לחלוץ לכל אחת מן הנשים של האחים האפשריים שלהם, ואחד מן האחים הוודאיים מותר לאחר חליצה גם לייבם. מקרה מסובך יותר מתואר בתוספתא (יבמות יב, ג), כאשר חלק מן האחים הם במעמד של אחים גם מן האם או כוהנים, ואז משתנה ההלכה בהתאם לאיסור של כוהנים לשאת חלוצה, ואיסור אחים מן האם לשאת אשת אח מן האם.

בתלמוד מתואר מקרה מיוחד בו אדם חולץ לאמו, לאחותו או לבתו. אישה שיש לה בן וודאי ובן שנתערב ולא ידוע אם הוא אכן בנה או בנה של אישה אחרת, ובנה הוודאי נשא את האישה האחרת ולאחר מכן מת, הבן שנתערב חולץ לאישה האחרת שיכולה להיות גם אימו. כיוצא בזה, אישה שיש לה בת שלא ברור אם היא שלה או של אישה אחרת מפני שהתערבה, והבת התחתנה עם אחד האחים (מאב אחר) ומת - צריכה חליצה מאחד האחים (מאותו אב אחר), למרות שהיא ספק אחותו מאותה האם. וכעין זה, אם אישה ילדה בת שנתערבה עם אחרות, והבת התחתנה עם אחד האחים של אביה, הרי אביה חולץ לה מספק.

מקרים אלו מובילים לדיון במצבים משונים של נישואין. מקרה אחד הוא של אחים שלכל אחד מהם יש מעמד אחר: גר, גוי, עבד, ממזר וישראל. מקרה משונה אחר הוא שבן משוחרר של עבד יכול להפוך להיות הבעלים של אביו העבד, ובדרך זו אפילו לשלם לאימו את כתובתה במכירה של אביו. מקרים מסובכים עוד יותר של ייבום נוצרים כאשר התערבו שני דורות של בנים: בן של אישה ובן של כלתה. במקרה כזה בניה הוודאיים של הכלה יכולים רק לחלוץ מפני שאסור להם לייבם את מי שהיא אשת אחי אביהם. בניה הוודאיים של האישה יכולים גם לייבם מפני שאו שהיא אשת אח שחייבת בייבום, או שהיא אשת בן האח שמותרת לאח.

אגב דיון זה מופיע דיון על בנה של כוהנת ובן שפחה שלה שנתערבו זה בזה. במקרה כזה המשנה קובעת שהם יכולים לאכול תרומה "חלק אחד". פירושו של דבר לפי הסבר התלמוד הוא שהם חייבים לבוא יחד אל מקום חלוקת התרומה (הגורן), כדי שלא יסיקו שאותו אדם שבא לקחת את התרומה הוא כהן (שהרי ייתכן שהוא רק עבדו של הכהן). בעיה זו עצמה נתונה למעשה במחלוקת תנאים: רבי יהודה סבר כי "מעלין מתרומה ליוחסין" (מסיקים כי מי שלוקח תרומה הוא כהן), ובמקומו של רבי יוסי "לא מעלין מתרומה ליוחסין".

דף זה עוסק בקשרי המשפחה של גר.

לפי ההלכה "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [=דומה]", גר נחשב כמו ילד קטן שנולד, במובן זה שהוא מאבד את קשרי המשפחה הקודמים שהיו לו בעודו גוי. הדברים אמורים בעיקר ביחס למשפחת האב, שכן היחס הטבעי כרגיל הוא אל האם שיולדת ומגדלת את הילד, והקשר עם האב קלוש יותר. ההבדל בין משפחת האב ומשפחת האם להלכה הוא שלגר אין מניעה מלהתחתן עם קרובי משפחה מצד אביו, אך חכמים גזרו על הגר שיהיה אסור בקרובי משפחה מצד האם. יחד עם זאת, בתלמוד מובהר כי תאומים – שיש להם אב משותף בלי ספק – ואמם התגיירה טרם לידתם אך לאחר כניסתה להריון, לא נושאים זה את אשתו של אחיו.

יש שני טעמים לאסור על גרים להתחתן עם בני משפחתם. הטעם העיקרי - שלא מובא כאן - הוא כדי שלא יאמרו הגויים "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", כלומר, שדברים שהיו אסורים בהיותם גויים הותרו להם כשנכנסו לקדושת ישראל על כל חומרותיה. טעם זה שייך רק לנישואים עם קרובי האם שברור כי היא אמו, אך לא ביחס אל הקרובים מן האב שיש בו צד של חידוש שהרי אדם אינו יודע בוודאות מי אביו. טעם אחר לגזור על נישואים עם קרובי הגר שיבואו לחשוב שאף לאחר שהתגיירו מותר להם לעבור על איסורים אלו.

בהקשר זה מסופר בתלמוד על בן יאסיין שאמר: "כשהלכתי לכרכי הים מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו מאימו. אמרתי לו: מי הרשך? אמר לי: הרי אישה ושבעה בניה...על ספסל זה ישב רבי עקיבא ואמר...: גר נושא אשת אחיו מאימו...ואמר: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמור" (יונה ג, א) - שנית דיברה עמו שכינה". בן יאסיין מקבל שתי מסורות משמו של רבי עקיבא: מסורת אחת היא שגרים מותרים להינשא לקרוב משפחה מצד האם, ומסורת שנייה היא שיונה הנביא התנבא רק פעמיים. הקשר בין המסורות איננו ברור כל כך, אך בספר "ערוך לנר" הוא מסביר כי יש בין הדברים צד דמיון: גר שנתגייר נחשב כברייה חדשה, כשם שבעל-תשובה נחשב כברייה חדשה. ומאחר שיונה לא הבין ביחס לאנשי נינוה שחזרו בתשובה שהרי הם כברייה חדשה, ניתנה אף לו נבואה שנייה לתקן את מעשיו הקודמים.

דף זה עוסק באיסור קרובות של אנוסה או מפותה.

קרובות שלא אנוסה ומפותה אינן אסורות על האונס או על המפתה מן התורה, אבל חכמים גזרו שלא ישא את קרובותיה כל עוד היא חיה. ההבדל בין איסור של קרבת עריות לאיסור של קרבה למישהי שאדם בא עליה, קשור לפירוש המקראות הבא בסוגיה. במקרא יש שני פסוקים סותרים לכאורה: "ערוות בת בנך...לא תגלה" (ויקרא יח, י), "בת בנה...לא תקח" (שם, יז). מן הכתוב האחד ניתן להסיק כי האיסור הוא רק על "בת בנך", והפסוק האחר אומר באופן מפורש שאסור ב"בת בנה" של האישה. הסבר התלמוד הוא ש"בת בנה" אסורה רק כאשר נשא את האם אך לא כאשר אנס אותה. בנישואים נוצרים קשרי שארות עם האישה, ואילו באונס או פיתוי לא נוצרים קשרים כאלו.

דיון אחר בתלמוד הוא על הפסוק "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה את כנף אביו" (דברים כג, א). פסוק זה נכתב בסמיכות לפרשת אונס ומפתה, ובשל כך מסביר רבי יהודה כי הביטוי "כנף אביו" מתייחס לאנוסת אביו ומפותת אביו. דעת חכמים היא שפסוק זה מתייחס לפרשת ייבום, ולשומרת יבם שהיא "כנף הראוי לאביו". ההלכה היא כשיטת חכמים, ולכן מותר לאדם לשאת את אנוסת אביו או מפותת אביו.

בתלמוד דנים בקשרים משפחתיים משונים שנוצרים בעקבות אונס של אחת מבנות המשפחה. אחת הדוגמאות היא "אני ואתה אחים, אני ואביך אחים, אני ואמך אחים". מצב שכזה אפשרי כאשר אדם בא על אמו, הוליד ממנה שתי בנות, בא על אחת מהן והוליד ממנה בן. הדודה של הבן יכולה לומר לו כי היא אחותו, אחות של אביו, ואחות של אמו. קשרים אלו שבוטאו כחידות, היו כפי הנראה משלים שגורים בפי העם. בדרך זאת הציגו כמה דברים משונים שקורים כתוצאה מגילוי עריות, לעגו על מי שעושים מעשים רעים, ומתחו ביקורת על עיוותים שנולדים כתוצאה מאיסורי עריות או מאונס בתוך המשפחה.