דף זה עוסק במחלוקות בית שמאי ובית הלל
במשנה (יט, ב) נאמר: "מי שנזר נזירות הרבה, והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ, בית שמאי אומרים: נזיר שלושים יום. ובית הלל אומרים: נזיר בתחילה. מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום – אהא נזירה שבע שנים, ובא בנה מן המלחמה, והייתה נזירה שבע שנים, ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות, ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה". התלמוד מסביר כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא על טומאת ארץ העמים (חוץ לארץ). לדעת בית שמאי גזרו חכמים טומאה על העפר ("גושה") של ארץ העמים, ולכן צריך להיות נזיר רק נזירות רגילה של שלושים יום; ואילו לדעת בית הלל חכמים גזרו טומאה חמורה על האוויר של ארץ העמים ("אווירה"), ולכן צריך לנהוג נזירות מהתחלה. טומאת ארץ העמים אינה מדברי תורה, אך היא גזירה קדומה ביותר, שהרי מצאנו כבר במקרא שעל הגולֶה מארץ ישראל נאמר: "על אדמה טמאה תמות" (עמוס ז, יז). חכמים גזרו כי ארץ העמים מטמאת כמו מת במגע ובמשא ("גושה"), או מטמאת באוהל שמעליה ("אווירה"), היינו: אפילו אם לא נגע בה אלא היה בחללה בלבד.
הילני, שמסופר עליה במשנה, הייתה המלכה של מדינת חדייב, מדינה קטנה תחת השלטון הפרתי, שמקומה הוא סמוך לנהר החידקל, בצפון סוריה של ימינו. הילני ובניה, מונבז ובזוטוס, התגיירו ביחד עם רבים מבני האצולה המקומית, בערך דור לפני חורבן המקדש. היו להם קשרים הדוקים עם היישוב היהודי בארץ ישראל, והם שלחו מתנות נכבדות לבית המקדש וסכומי כסף לעניים בשנות בצורת. בכמה מקומות משבחים חכמים את שמירת המצוות של הילני ואת ההישמעות שלה לדברי חכמים.
במשנה הבאה מופיעה מחלוקת אחרת של בית שמאי ובית הלל: "מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו, אלו מעידים אותו שנזר שתיים ואלו מעידים אותו שנזר חמש. בית שמאי אומרים: נחלקה העדות, ואין כאן נזירות. ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש שתיים, שיהא נזיר שתיים". בתוספתא (נזיר ג, א) מופיעה מסורת של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, אשר לפיה לא נחלקו שמאי והלל על שתי כיתי עדים אלא על כת אחת של עדים, שעד אחד אומר שתיים ועד אחר אומר חמש. בתלמוד אומר רב ש"הכל מודים במונה", כלומר: אם היה הנדר בדרך מניין (אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש), ונחלקה העדות, כיוון שציין מניין מסוים מן הסתם דקדק בדבריו; ונחלקו רק כאשר אומר מספר כולל, שאז ייתכן כי המספר הקטן הוא בכלל המספר הגדול. הסוגיה מספרת כי בארץ ישראל הייתה מסורת אשר לפיה "אין הכחשה במונה", שבכל מקרה של מונה, גם אם צד אחד מונה מספר גדול וצד אחר מספר קטן, אין בכך הכחשה. ואולם בסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי אומר רב שלא נחלקו אלא בכולל; אבל במונה, הכל מודים שיש בכלל מספר גדול מספר קטן, ורבי יוחנן אמר שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא במונה, אבל בכולל הכל מודים שיש כאן הכחשה. נמצא אפוא שהמסורת הארץ ישראלית בסוגיה שלנו מתייחסת לדברי רב בתלמוד הירושלמי.