תלמוד

דף זה ממשיך לעסוק במחלוקות אדמון וחכמים.

בפרק זה מופיעות שבע מחלוקות בין חכמים ואדמון. על שלוש הראשונות אומר רבן גמליאל: "רואה אני את דברי אדמון", דהיינו, הלכה כאדמון. לפי הסבר הסוגיה בשאר המקרים או במקרים דומים ("כיוצא בהם") יש לשקול את דבריו של אדמון ולראות האם אפשר לפסוק הלכה כמותם.

המחלוקת הראשונה היא על אב שהבטיח נדוניה לבתו ולא יכול לשלם: "הפוסק מעות לחתנו, ופשט לו את הרגל – תשב עד שתלבין ראשה. אדמון אומר: יכולה היא שתאמר: אילו אני פסקתי לעצמי – אשב עד שאלבין ראשי, עכשיו שאבא פסק – מה אני יכולה לעשות? או כנוס או פטור". לפי חכמים יש רשות לחתן שלא לשאת אותה עד שייתן האב את הנדוניה שהבטיח, ולפי אדמון גורמת הבטחתו של האב לאישה סבל שיש להתחשב בו, ולומר לחתן לשאת אותה או לגרש אותה. הראשונים מסבירים את הביטוי "פשט לו את הרגל" בכמה פירושים שונים, המשפיעים על פסיקת ההלכה. יש מי שמבין זאת כסירובו של האב לשלם, כאדם שמראה את רגלו בזלזול ובלעג לבעל חוב (רש"י); לפי הסבר אחר מדובר בחידלון תשלומים, כאדם האומר שאפילו אם ייקחו את רגלו אין לו מנין לשלם (ריב"ן); ולפי הסבר נוסף פשיטת רגל היא יציאה מן המקום, הליכה למקום אחר (רמב"ם). ההלכה היא כאדמון.

מחלוקת אחרת היא על ערעור של פלוני ששדה מסוימת היא שלו, בשעה שיש ראיה כי הוא חתום על שטר מכירה שלה לאדם אחר: "העורר על השדה והוא חתום עליה בעד, אדמון אומר: 'השני נוח לי, הראשון קשה הימנו', וחכמים אומרים: איבד את זכותו". לפי אדמון, טענתו של המערער היא שהוא חתם על המכירה כדי שיוכל לתבוע את השדה מן הקונה, וחכמים אומרים כי החתימה היא ראיה לכך שהוא מסכים עם המכירה. התלמוד מסביר כי דיינים חותמים גם כן על שטר כדי לקיים את חתימות העדים, אף על פי שהם לא קוראים את תוכנו, ולכן הכל מסכימים כי דיין לא מאבד את זכות התביעה שלו על קרקע כאשר חתם על שאר מכירה שלה. עוד מסביר התלמוד שהמערער לא כתב שטר מודעה (שטר ביטול של המכירה) מכיוון שחשש שדבר כזה יתפרסם ברבים, ובעל השדה לא ירצה למכור.

מחלוקת שלישית היא על אדם שאיבד חלק מן הקרקע שלו: "מי שהלך למדינת הים, ואבדה דרך שדהו, אדמון אומר: ילך לו בקצרה, וחכמים אומרים: יקנה לו דרך במאה מנה, או יפרח באויר". לפי אדמון יכול ללכת בשביל שהיה רגיל ללכת בו בדרך הקצרה ביותר, ואילו חכמים סבורים כי איבד את זכותו. התלמוד מסביר כי דעת חכמים היא רק במקרה בו איננו זוכר לגמרי היכן הדרך של השדה, וכל אחד מבעלי השדות מסביב טוען כי לא מדובר בדרך שעוברת בשדה שלו. ואם השדות שייכים לאדם אחד - יכול לטעון בוודאות כי הדרך נמצאת באחת מהם.

בדף זה עוסקים בפרנסת האישה ובמזונות הילדים.

במשנה נאמר: "מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופרנס את אשתו, חנן אומר: איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: יישבע כמה הוציא, וייטול". המחלוקת היא בשאלה האם אדם זה "הניח מעותיו על קרן הצבי", היינו: לקח את הסיכון שהבעל לא ישלם לו, או שבדרך כלשהי הוא ממלא את מקום האב. התלמוד דן בעניין הכולל יותר של החזרת חוב הלוואה של אדם אחר. במשנה, במסכת נדרים (ד, ב), נאמר כי "המודר הנאה מחבירו... – פורע את חובו". מכאן אפשר להסיק כי פריעת חוב אינה נחשבת לגרימת הנאה ישירה לחבר, ולכן יש לראות בה מעשה עצמאי של מי שהחליט לשלם את החוב ולקחת סיכון שלא יחזירו לו, כדעת חנן.

במשנה נאמר: "מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין – הבנים יורשים והבנות ניזונות. ובנכסים מועטים – הבנות ייזונו, והבנים יחזרו על הפתחים. אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי?". השאלה היא מהו סדר הדברים: האם הבנים יורשים קודם, או שקודם נותנים לבנות מזונות. אדמון אינו סבור שבנות לא ייזונו כלל, אלא שהבנים היורשים קודמים לבנות. ההלכה היא כדעת חכמים ולא כדעת אדמון. הדיון של אדמון עם חכמים הוא חלק מסדרה של שבע מחלוקות בין חכמים ואדמון. על שלוש המחלוקות הראשונות אומר רבן גמליאל: "רואה אני את דברי אדמון", כלומר: מסכים עמם להלכה, אך בפועל לא תמיד נפסק כאדמון.

הדיון הבא בין אדמון לחכמים הוא על "מודה במקצת", מי שהודה בחלק מן טענות התביעה, שהוא חייב להישבע על מה שלא הודה ולהיפטר מלשלם: "הטוען את חברו כדי שמן והודה בקנקנים, אדמון אומר: הואיל והודה במקצת הטענה – יישבע, וחכמים אומרים: אין הודאת מקצת ממין הטענה". כדי שאדם ייחשב "מודה במקצת" צריכה להיות חפיפה כלשהו בין טענות התובע להודאת הנתבע. אם, למשל, "טענו חיטין והודה לו בשעורין" לא צריך שבועה, כי "מה שטענו – לא הודה לו, ומה שהודה לו – לא טענו". מחלוקת אדמון וחכמים במשנה היא מה בדיוק הטענה וההודאה במקרה של שמן וקנקנים, וכיצד להבין את לשון התביעה: האם הטענה כוללת תביעה על הקנקנים או רק על כמות מסוימת של שמן, והאם הניתוח הלשוני של הטענה משפיע על קביעת ההלכה בעניין זה.

דף זה עוסק באישה שתבעה מזונות מבעלה שהלך למדינת הים.

במשנה נאמר: "מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות. חנן אומר: תישבע בסוף ולא תישבע בתחילה. נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תישבע בתחילה ובסוף". האישה צריכה להישבע שלא השאיר לה הבעל כסף כשיצא. לפי רש"י "בתחילה" הוא כאשר היא מתחילה ליטול את המזונות, ו"בסוף" הוא כאשר היא נוטלת את הכתובה, אם שמעו שהבעל נפטר; ולפי הרמב"ם "בתחילה" הוא כאשר היא תובעת מזונות, ו"בסוף" הוא כאשר הבעל שב לביתו וטוען שהשאיר כסף. ההלכה היא כדעת חנן, וצריכה האישה להישבע רק כאשר בא בעלה או כאשר היא באה לגבות את כתובה.

בתלמוד מובאת מחלוקת רב ושמואל בשאלה האם "פוסקין מזונות לאשת איש", כלומר: מה קורה כאשר הלך הבעל למדינת הים ולא השאיר כסף לפרנסת אשתו – האם בית דין יורדים לנכסיו ומוציאים מהם דמי מזונות לאשתו. לדעת רב "פוסקין מזונות לאשת איש", ולדעת שמואל "אין פוסקין מזונות לאשת איש". הסוגיה מסבירה כי שמואל סבור כי ייתכן שהבעל נתן לאשתו צרורות כסף לפרנסתה, או שוויתר על זכותו במעשה ידיה כך שהיא יכולה להתפרנס לצורך עצמה, ואין היא זקוקה למזונות. מן המשנה נראה כי הכל מסכימים ש"פוסקין מזונות לאשת איש", אלא שלפי מסורת של חכמי בבל יש לפרש את המשנה לשיטת שמואל כמחלוקת על מקרה ששמעו שהבעל מת, ושמואל חלק עם רב במקרה שבו לא ידוע מה קרה לבעל. ההלכה היא כדעת רב, ונותנים לאישה עבור מזונות, כסות ודירה, אבל לא עבור תכשיטים. בשלושה חודשים הראשונים מזמן שהלך הבעל למדינת הים אין פוסקים לה מזונות, מפני שסביר להניח כי הבעל לא הניח את ביתו ריקם.

אישה שהלכה עם בעלה למדינת הים, ושבה ואמרה שמת בעלה – נאמנת, וניזונת או מקבלת כתובה כדין אלמנה. אם אמרה שגירש אותה בעלה – אינה נאמנת, ומתפרנסת מנכסי בעלה עד כדי סכום הכתובה. לפי הסבר התלמוד דינה שונה מדין אישה שמת בעלה, שמתפרנסת עד שנישאת לאחר, מפני שהיא הפסידה את עצמה כאשר טענה שהתגרשה. הרי"ף רצה להוכיח מכאן שגרושה איננה מקבלת מזונות כל עוד לא נתן לה בעלה את הכתובה. אבל הרא"ש כתב כי אין להוכיח מכאן לעניין זה, משוםם שייתכן שגרושה ממש הייתה מקבלת מזונות כדי שיפרע לה כתובתה בבת אחת; אבל כאן, כיון שיש ספק אם אמנם גרושה היא, אין נותנים לה.

דף זה עוסק בקודשי בדק הבית ובתרומת הלשכה.

בדף הקודם נאמר כי דיינים שהיו גוזרי גזירות בירושלים היו מקבלים את שכרם מתרומת הלשכה. בדף זה מובאת רשימה של שכירים המקבלים את שכרם מתרומת הלשכה: מבקרי מומים של בהמות לקורבן, תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה וקמיצה לכוהנים, נשים המגדלות בניהם לפרה אדומה, מגיהים של ספרי תורה, ונשים שאורגות את הפרוכות למקדש.

בבית המקדש היו דרכם שונות של קבלת כספים, ובמסכת שקלים מסופר על שלוש עשרה קופות היו במקדש, אשר הכספים שבהן ניתנו לצרכים שונים. נוסף על אלה היו הכספים הקבועים של מחצית השקל שכל ישראל נותנים פעם בשנה בחודש אדר, כספים שהיו מוכנסים כולם ללשכה מיוחדת ומשם היו תורמים מהם בשלושה סלים גדולים. כסף זה שבקופות הוא הקרוי "תרומת הלשכה", וממנו היו משתמשים לכל קורבנות הציבור, או לעבודות הקשורות במישרין לקורבנות אלה, כגון שכרם של עושי הקטורת ולחם הפנים. הכסף הנשאר בלשכה קרוי "שיירי הלשכות", והיו משתמשים בו להתקנת דברים בבית המקדש עצמו ולצרכי ירושלים עיר הקודש. לעיתים היה מתברר כי כסף תרומת הלשכה שהוכנס בקופות היה יותר מכדי צרכי המקדש לאותה שנה, וכוון שיש מצווה להשתמש בכל שנה בכסף שקלים חדש היה כסף זה, "מותר תרומת הלשכה", משמש לצרכים אחרים. כמו כן, פעמים שלא הוציאו לצרכי העיר והמקדש את כל הכסף שנשאר בלשכה, והכסף הנותר הוא "מותר שיירי הלשכה".

כספים נוספים נכנסו לקופת המקדש דרך "קודשי בדק הבית" – הקדשות שנעשו לצורך חיזוק בית המקדש ושיפוצו. היה גם "מותר נסכים", שהוא המותר שנוצר משום שמספק הנסכים היה מביא לפי מידה גדושה, ואילו לצורך קרבן הנסכים היו מודדים במדויק. לפי הסבר היה הסכם עם הספקים לבית המקדש שקבע כי אם מחיר המצרכים יעלה, לא יעלו לבית המקדש את המחיר; ואם המחיר ירד, ייתן הספק את המצרכים לפי המחיר החדש. משום כך היה לעיתים נוצר מותר בנסכים ובמנחות. כספים אחרים הם "מותר פירות", היינו: רווחים שנעשו עקב השקעת כספי מותר תרומת הלשכה. ואולם רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו בשאלה האם עושים זאת "ומשתכרים בשל הקדש", או שהדבר נראה כמנהג של חסכנות, המתאים לעניים ולא למקום עשירות כמו בית המקדש. התלמוד מברר האם כלי השרת היו נעשים מתרומת הלשכה או מקודשי בדק הבית. בנקודה זו יש סתירה בין האמור בספר מלכים (ב, יב יד-טו) למה שאמור בספר דברי הימים (ב, כד, יד). המסקנה היא שכלי שרת נעשים בדרך כלל מ"מותר נסכים". לפי הסבר אחר משתמשים במותר של בדק הבית, אם צריך, לכלי שרת, לפי תנאי מיוחד של בית דין ("לב בית דין מתנה עליהן").

דף זה דן בשכר ובשוחד של דיינים.

פרק זה עוסק בגזירות של דיינים בירושלים בסוף ימי הבית השני. בתחילת הפרק מופיע תיאור של "שלוש מאות תשעים וארבע בתי דינין היו בירושלים", אך התלמוד מסביר כי היו דיינים אחדים (שניים, שלושה או אפילו ארבעה) שהיו מומחים בגזירות מיוחדות על גזלנים, ולכן היו מקבלים את שכרם מתרומת הלשכה של בית המקדש, כדי למנוע ניגוד עניינים. הקשר זה מוליך לדיון בשכר הדיינים ובשוחד שניתן לדיינים.

לפי האמור בתורה אסור לדיין לקחת שוחד: "ושוחד לא תקח, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח). אסור לדיין לקחת שוחד אפילו כדי "לזכות את הזכאי ולחייב את החייב", והתלמוד מבהיר כי אפילו אם שני הצדדים נותנים כסף לדיין – אסור לו לדון באותו מקרה. התלמוד מאריך בדברי אגדה על כוחו הרב של השוחד לעוות את תפיסת עולמו של הדיין. אחד ההסברים לטעם איסור השוחד הוא קירוב הדעת הנוצר בין הדיין לבין נותן השוחד, קירוב שהוא כה גדול עד ששניהם נחשבים כאחד, כפי שרמוז בנוטריקון המילה שוחד: "שהוא [=הדיין] חד [=אחד עם מי שמשחד אותו]". איסור זה מורחב גם לשאילת חפצים או לכל טובה אחרת, בדברים או בעזרה מעשית, שעושה בעל הדין לדיין. השלכה אחרת של איסור זה היא שאסור לאדם לדון אדם שאותו הוא אוהב או שונא, כדי שיהיו שני בעלי הדין שווים בלבם של הדיינים.

האיסור החמור על השוחד אווסר על הדיין לקחת תשלום מהנידונים בתמורה לדין. הפסיקה ההלכתית בעניין זה מחמירה מאוד, עד כדי כך ש"הנוטל שכר לדון – דיניו בטלין". למרות זאת, כאשר הדיין עובד בעבודה מסוימת שממנהה עיקר פרנסתו, ומבקשים ממנו לדון על חשבון זמן עבודתו, יכול הוא לקבל שכר עבור ביטול אותה מלאכה – כאשר הוא מקבל את השכר משני בעלי הדין. בתלמוד מסופר על כמה אמוראים שהפסיקו את עבודתם (בהשקיית שדות או במרתפי יקב) על מנת לדון, ולכן נטלו שכר על זמן זה. עם זאת מסופר גם על כמה אמוראים שלא הסכימו לדון כאשר היה אפילו חשש קל כאילו קיבלו טובת הנאה מאחד מבעלי הדין, ומסופר כי אפילו סירוב זה השפיע על שיקול דעתם: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי – כך [=חושב על טובתו של מציע השוחד], מקבלי שוחד – על אחת כמה וכמה".

דף זה עוסק באלמנה שתבעה את הכתובה לאחר עשרים וחמש שנים.

במשנה נאמר: "כל זמן שהיא בבית אביה – גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיה בבית בעלה – גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה – דברי רבי מאיר... וחכמים אומרים: כל זמן שהיא בבית בעלה – גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית אביה – גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים". המחלוקת היא בשאלה האם אלמנה מוחלת על הכתובה לאחר זמן. הדין של בעל חוב רגיל הוא ש"בעל חוב גובה שלא בהזכרה", אין צורך להזכיר לו את קיומו של החוב מפני שהוא לעולם לא מוחל עליו. רבי מאיר סבור שאלמנה החיה עם היתומים מקבלת מזונות בשווי הכתובה עד עשרים וחמש שנים. חכמים סבורים כי היא לא תובעת, משום שיש לה בושה לתבוע את הכתובה מהיתומים שדואגים לה. לפי דעה זו מובן מדוע גרושה, שאינה ביחסים טובים עם בית בעלה, יכולה לתבוע לעולם.

דיונים אחרים הם בשאלה האם כאשר יש שטר כתובה יכולה האישה לתבוע לעולם, והאם המחילה על הכתובה היא רק על סכום עיקר הכתובה או גם על התוספת. ההלכה היא שכאשר יש שטר כתובה אין האישה מוחלת לעולם, ודין התוספת כדין עיקר הכתובה, אם לא תבעה עד עשרים וחמש שנים. זמן זה של עשרים וחמש שנים נקבע בידי חכמים, , וזמן זה קבוע לכל סוג של כתובה כמו שיעורים ומידות שנקבעו בידי חכמים בכל תחומי ההלכה.

מן התלמוד עולה כי אם היורש מוליך בעצמו מזונות לאלמנה בבית אביה ומטפל בה יכולה היא לתבוע כתובתה, כי לא תבעה ממנו מפני שהתביישה. לאלמנה שתבעה את כתובתה (או לכל בעל חוב) כותבים אדרכתא, "שטר רדיפה", שפירושו שרשאי התובע לרדוף אחרי נכסי הנתבע. לאחר שמצא התובע נכס מסוים שיכול הוא לגבות ממנו, מעריכים בבית הדין את שוויו ועורכים הכרזה פומבית – שמא יימצא קונה שיקנה ביותר מסכום ההערכה. לאחר ימי ההכרזה מוכרים את הנכס או מעבירים אותו לידי התובע. האמוראים נחלקו בשאלה האם יש לתבוע זכות לקבל את פירות הנכס מזמן כתיבת האדרכתא (שיטת רבה), או רק מסוף ימי ההכרזה (שיטת רבא). הלכה נפסקה כרבא. מקפידים שלא תהיה טעות באדרכתא, כדי שיוכל התובע לאכול מפירות הנכס כבר מזמן ההכרזה; ואם באדרכתא של נכסי יתומים לא נכתב בבירור שהם שייכים לנכסי המת, אי אפשר לגבות ממנה כלל.

דף זה עוסק במגורים של אלמנה.

במשנה נאמר: "אלמנה שאמרה: אי אפשי לזוז מבית בעלי – אין היורשין יכולין לומר לה: לכי לבית אביך ואנו זנין אותך, אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה". כחלק מתנאי הכתובה יש לאישה זכות להמשיך לגור בבית בעלה, והיתומים אינם יכולים לגרשה משם (ראו דף נב, ב). בסוגיה נאמר כי אם היתומים מכרו את דירתה של האלמנה, לא עשו כלום. כיוצא בזה אין הם רשאים לתת לה בקתה במקום לגור בבית, בהתאם לדברי הברייתא: "ומשתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה".

בהקשר החובה לנהוג כבוד באלמנה מסופר על צוואתו של רבי יהודה הנשיא בזמן פטירתו: "בשעת פטירתו של רבי... אמר להם: היזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, מיטה תהא מוצעת במקומה...". לפי התלמוד הירושלמי היה צורך בצוואה זו כדי שלא יאמרו שביתו של הנשיא מיוחד עבור צרכי הנשיאות, ואינו נחשב כבית פרטי.

צוואתו של רבי מפורטת באריכות, ומבוארים בה סדרי הנהגת ההלוויה וההספדים, וכן המינויים הראויים של נשיא וראש ישיבה. מן הדיון בדבר עולה כי אין בוכים על מנהיג ישראל יותר משלושים יום, כפי שהיה אצל משה רבנו, ומספידים אותו במשך שנים עשר חודש במקומות ציבוריים – על מנת שלא לגרום לבריות טרחה להגיע למקום ההספד. כמו כן לומדים כי המינוי לתפקיד הנשיא עובר בירושה מאב לבן, כפי שהיה הדבר אצל מלכי ישראל, ואף אם ממלא המקום אינו שווה בחכמה לאביו, מלמדים אותו ומוסרים לו את סדרי הנשיאות. על אף שכמה מדברי צוואתו של רבי נראים מובנים מאליהם מסביר התלמוד כי יש להבינם על הרקע שבו נאמרו, ולנוכח החשש שמא אחרי מותו של רבי יהודה הנשיא ישתנו סדרים מסוימים.

רבי יהודה הנשיא קבור בבית שערים, עיירה קטנה בעמק יזרעאל שבה היה מקום הסנהדרין, על אף שמטעמי בריאות הוא עבר בסוף ימיו לגור בציפורי שבגליל. בית קברות זה היה חשוב ביותר; במשך מאות שנים הביאו משפחות את מתיהן לקבורה שם, ורבות מן הכתובות והגלוסקמאות של בית הקברות עודן קיימות.

דף זה עוסק במזונות של בת חורגת.

במשנה נאמר: "הנושא את האישה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים... הפיקחים היו כותבים: על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי". בניגוד לבנותיו של אדם, שחייבים לתת להן מזונות כתנאי כתובה (ראו דף נב, ב), בת חורגת אינה זכאית למזונות – אלא אם הדבר נקבע כתנאי מפורש, כמתואר במשנה. הסוגיה דנה בשאלה כיצד נעשתה ההתחייבות המתוארת במשנה, והאם היא התחייבות שנעשתה כ"דברים הנקנים באמירה", בשטרי פסיקתא (התחייבות בשטר תנאים), או כקניין ממשי.

שאלת מעמדה של התחייבות בשטר עולה בכמה תחומים של ההלכה. בדיני ערבות – "ערב היוצא לאחר חיתום שטרות – מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר: גובה מנכסים בני חורין. אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים". לפי רבי ישמעאל המלווה גובה מן הערב נכסים בני חורין כמו מלווה בעל פה. לפי בן ננס הערבות הזו חסרת ערך משפטי מפני שלא נכתבה ביחד עם חתימת השטר, והיא קיימת רק על סמך אמון שהחבר יפרע לו. בדיני פדיון הבן – "כתב לכהן: שאני חייב לך חמש סלעים – חייב ליתן לו חמש סלעים, ובנו אינו פדוי". פדיון בן חייב להיות במתן כסף, ולא די בהתחייבות בשטר. בדיני שידוכים – "כמה אתה נותן לבנך? 'כך וכך'. כמה אתה נותן לבתך? 'כך וכך' – קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה". לפי ההסבר של האמוראים ההתחייבות היא בשטרי פסיקתא, היינו: שטרות שבהם נקבעים הסכומים שמבטיחים המחותנים מצד החתן ומצד הכלה. בדיני הודאה על חוב – "האומר לחבירו: חייב אני לך מנה בשטר – רבי יוחנן אמר: חייב, וריש לקיש אמר: פטור". לפי התלמוד המחלוקת היא בשאלה האם הזכרת השטר מחזקת את תוקף ההודאה על החוב.

בת חורגת עדיפה על הבנות האחרות: "מתו (הבעלים) – בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין, והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב". ההבדל העיקרי הוא בכך שתנאי בית דין מעניק לבנות מזונות; דרך בני אדם היא לדאוג לפרנסת הבנות, וסביר להניח כי אביהן נתן להן סכום כסף עבור המזונות עוד בחייו, בעוד שלבת החורגת לא נתן כלום, משום כך היא מקבלת את הזכות לפרוע גם מנכסים משועבדים את המזונות שהתחייב

דף זה דן בנשים שאין להן כתובה.

במשנה נאמר: "הממאנת, השנייה ואיילונית – אין להן כתובה, ולא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות (ראה להלן). אם מתחילה נשאה לשם אילונית – יש לה כתובה". 'ממאנת' היא ילדה קטנה שהשיאו אותה לפלוני, ולאחר זמן היא מסרבת להמשיך בנישואים הללו; 'שנייה' היא מי שאסורה על פלוני איסור עריות מדברי סופרים, ו'איילונית' היא מי שאינה יכולה ללדת. התלמוד מבדיל בין נשים ש"אין להן כתובה", כלומר: אין להן זכות לקבל את עיקר הכתובה אך יש להן זכות לתוספת כתובה, לבין נשים שעברו על דת (ראו דף עב) ו"יוצאות שלא בכתובה", כלומר: אין להן לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה.

התלמוד מבדיל בין דינן של ממאנת, שנייה ואיילונית ביחס לבלאות, שהם חפצים שהכניסה לבעל בנדוניה ובלו במשך זמן הנישואים. בדבר זה יש לברר האם מדובר בנכסים שהבעל חייב באחריותם (ומותר בשימוש בהם), והאם הנכסים קיימים בעינם, או שהם נגנבו או אבדו. הממאנת נוטלת מה שנמצא מרכושה, אך היא אינה זכאית לתשלום עבור נכסים שאבדו או נגנבו. לאיילונית יש זכות לקבל תשלום מלא על בלאות של נכסי מלוג, שהם נכסים של האישה שהבעל זכאי להשתמש רק בפירותיהם, כיוון שגם בזמן הנישואים הם נחשבים כנמצאים ברשותה, והבעל חייב להשיבם לה. ואולם אין לה זכות לקבל תשלום על נכסי צאן ברזל, שהם אותם נכסים שהבעל מקבל על עצמו את האחריות להבטחת ערכם, מפני שהם נחשבים כנמצאים ברשותו של הבעל, אשר לא ידע שנשא איילונית. אישה האסורה משום שנייה לערווה דינה הפוך: היא מקבלת בלאות של נכסי צאן ברזל שהבעל חייב באחריותם, ואיננה מקבלת נכסי מלוג (ואפילו קיימים), כיוון שקנסו אותה על שנישאה לאדם האסור לה. התלמוד מוסיף כי לאישה שזינתה יש זכות בבלאות מה שנמצא מרכושה מפני שאין לקנוס את נכסיה על שזינתה, על אף שבגלל מעשיה הבעל פטור מכל אחריות אחרת לנכסים.

במשנה נאמר כי אם "נשאה לשם איילונית – יש לה כתובה, אלמנה לכהן גדול... – יש להם כתובה". איילונית אסורה לאדם מדברי סופרים, ואילו אלמנה אסורה לכהן גדול מן התורה. בירושלמי (וכן הוא בבלי יבמות פה, ב) מסבירים כי בדברי תורה אין צורך לעשות חיזוק, ולכן יש לה כתובה, אבל באיסור מדברי חכמים עשו חיזוק כדי שלא יבואו לזלזל באיסורים אלו. הסוגיה מכנה את האיילונית "אישה ואינה אישה", מפני שאם אדם הכיר וידע לפני הנישואים כי הוא נושא איילונית הוא חייב לשלם לה כתובה, שהרי הסכים לשלם לה; אך אם הוא לא הכיר בכך שהיא איילונית, אין הוא משלם לה כתובה. האמוראים חלוקים בשאלה האם גם אלמנה נחשבת כ"אישה ואינה אישה", ויש הבדל בתשלום הכתובה אם הכיר בה או לא הכיר בה. רב הונא סבור כי לאלמנת כהן גדול תמיד יש כתובה (קנס על הבעל, שמשכנע אותה להינשא לו), ואילו רב יהודה סבור כי אם הכיר בה – יש לה כתובה, ואם לא הכיר בה – אין לה כתובה. ההלכה היא כרב יהודה.

דף זה עוסק בטעות של בית דין.

כאמור בדפים הקודמים מכירה של אלמנה, שטעתה באומדן הנכסים עבור גביית כתובתה, בטלה. במשנה דנים בבית דין שמכר נכס שלא כפי שוויו: "שום הדיינים שפחתו שְֹתוּת [=שישית] או הוסיפו שתות – מכרן בטל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים, אם כן מה כוח בית דין יפה?". מרחב הטעות של בית דין גדול מזה של האלמנה. שלא כאלמנה, המוכרת עבור עצמה, לבית הדין אין נגיעה במכירה. אך דינו של שליח, הגם שהוא אינו מוכר עבור עצמו, היא כדין האלמנה, והמכר שלו בטל בגלל כל טעות שהיא, מפני ששליח אינו אמור לטעות ולחרוג מתחום שליחותו.

מדוע ניתנה לבית דין חסינות מפני טעות? הסבר אפשרי אחד הוא שעצם העובדה שמדובר ב"רבים" (קבוצה של אנשים) מעניקה להם כוח מיוחד. רבן שמעון בן גמליאל מעניק לבית הדין סמכות בנימוק ש"אם כן, מה כוח בית דין יפה". יש בכך חיזוק של מוסד בית הדין על ידי מתן תוקף להחלטה שנעשתה בטעות. הכל מסכימים כי אם דיין טועה בדברים גלויים וידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או מכירה בלי הכרזה פומבית לפניה, אזי הדין חוזר לדיון חוזר בבית דין. הסוגיה מציעה כי כאשר מדובר בחסינות מטעות הכוונה אינה בטעות ברורה (שאז הדין חוזר), אלא בטעות בהערכת מצב הדברים; למשל: אפוטרופוס של בית דין שחילק נכסים בין היתומים, אך הם מחו על צורת החלוקה המסוימת שנעשתה – שאז הדין קיים. כמו כן, הגיבוי לטעות בית דין ניתן רק עד חצי משוויו של הנכס; אך אם בית הדין טעו ביותר מכך, אפילו רבן שמעון בן גמליאל מסכים שאין להעניק להם חסינות כזו.

בהמשך המשנה נאמר: "אבל אם עשו אגרת בקורת ביניהן, אפילו מכרו שווה מנה במאתיים או שווה מאתיים במנה – מכרן קיים". אגרת בקורת היא הכרזה על מכירה פומבית (הכתובה בשטר שיכול כל אדם לבקרו). במסכת ערכין לומדים כי הכרזה זו נעשית במשך שלושים ימי חול, או בימי שני וחמישי במשך שישים יום. בית הדין עושים שומא מוקדמת על הקרקע, ומכריזים לצורך מי נמכר הנכס. בסוגיה נאמר כי יש דברים שלא מכריזים עליהם, כמו עבדים, שטרות ומיטלטלין, שחוששים שייגנבו או יברחו; או זמן שלא מכריזים בו, כמו לצורך קבורה או למזונות אישה ובנות, שאז צריך את הכסף מיד ואין זמן להכריז; או מקום שלא נוהגים להכריז בו משום שאנשים הגונים סבורים שגנאי הוא לקונה המנצל את מצוקתו של אדם אחר כדי לקנות ממנו את נכסיו. בכל אחד מהמצבים הללו המכירה קיימת כל עוד הטעות של בית דין היא עד שתות (שישית) משווי הנכסים; ולדעת חלק מן הפוסקים (טור, רא"ש, רמ"א) אם בית דין הכריזו במקרים שבהם אין צורך בהכרזה, הרי המכר קיים עד טעות של חצי משווי הנכסים.

דף זה דן בלשון "חולין" בנדר.

במשנה נאמר: "האומר 'לחולין שאוכל לך'....אף על פי שלא הזכיר קרבן – הרי זה נדר בקרבן. רבי יהודה אומר: האומר 'ירושלים' – לא אמר כלום". ביאור משנה זו מן הצד הלשוני הוא סבוך, הן מפני שיש כמה גרסות של המשנה, והן בגלל שביאורה קשור לניקוד מתחת לל': "לְחוּלין" "לַחוּלין"  או "לָחוּלין", והאם הבדל ההגייה כמנהג התימנים וחלק מהאשכנזים יוצר גם הבדל במשמעות. הגייה בשווא או בפתח עשויה לשנות את משמעות הדברים: אם הל' היא מעין מילית שלילה (כמו המילה "לא") יש פה שלילה של חולין ומובן של נדר, ואם הל' היא אחת מאותיות השימוש (מילת יחס)-  אין בלשון זו משמעות נדר. ציון מילת שלילה אינו מועיל לבדו, ומשמעות הביטוי הכוללת תלויה גם בהמשך המשפט המשועבד, אם הוא נאמר כמשפט שלילה או חיוב: "שאוכל לך" או "שלא אוכל לך", לפי ההנחה ששלילה כפולה מעניקה למשפט תוכן חיובי של נדר.   

הנחה זו אינה מובנת מאליה. עמדה ידועה של רבי מאיר היא שלא ניתן להסיק תוכן חיובי על סמך משפט שיש בו שלילה כפולה. עמדה זו –"מכלל לאו אין אתה שומע הן" - נלמדת מהדרישה של רבי מאיר לציין במפורש תנאי חיובי ותנאי שלילי בקידושין (קידושין ג,ד). עם זאת דעתו של רבי מאיר היא מורכבת יותר. במשנה הבאה נאמר: (א,ד): "'לקרבן לא אוכל לך' – רבי מאיר אוסר". נראה כי הניסוח "לקרבן לא אוכל" הוא שלילה כפולה (הל' כאמור היא מילת שלילה), ולמרות זאת רבי מאיר אומר כי זהו נדר. רבי אבא מסביר כי רבי מאיר אכן סבור כי "מכלל לאו אין אתה שומע הן", אלא שבמקרה הזה "נעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך". הסבר זה לא עולה בלי קושי. התנא בברייתא מקבל את עמדתו של רבי מאיר בעניין "מכלל לאו אין אתה שומע הן", אבל הוא קובע שאין לפרש נדר באופן מיוחד כתירוץ רבי אבא, ולכן נוסח כמו: "לחולין לא אוכל לך – מותר".

הדיון בסוגיה סובב על זהות התנא של המשנה, והוא ממשיך גם בהמשך הפרק ובתחילת הפרק הבא (יג, א-ב; טז, א). דיון זה קשור בשלושה היבטים לשוניים. היבט אחד הוא בחינת הצורות הלשוניות (המורפולוגיה), ובעיקר תפקיד אותיות השימוש, מילות השלילה, וה"א הידיעה ביצירת המשמעות של המשפט. חשיבות רבה בהקשר זה יש לכ"ף השימוש: "כמזבח", "כהיכל" – שתפקידה לציין כי אין זה רק אזכור של מילה אלא שימוש במילה כנדר. בעניין זה יש מסורות שונות בדעת רבי יהודה: "האומר ירושלים – לא אמר כלום". לפי אחד ההסברים אזכור ירושלים לבדה לא מועיל לנדור בעזרתו, מאחר שבהשמטת כ"ף השימוש אין זו לשון נדר המתייחסת לקדושת ירושלים (ובדפים הבאים מוסבר כי לרבי מאיר אין הבדל בעניין זה). היבט לשוני אחר הוא התחביר של המשפט המשועבד: האם מופיעה מילת שעבוד ("שאוכל"), האם הפסוקית המשלימה היא משפט שלם או חסר ("אני אוכל לך", "אוכל לך"), והאם גם בפסוקית  מופיע סמן שלילה ("לא אוכל לך"). ההיבט השלישי הוא המשמעות הסמנטית של המשפטים הללו, והאם אפשר לקבל היסקים כדוגמת "מכלל לאו אתה שומע הן" כחלק ממשמעות המשפט.         

דף זה עוסק בטעות של שליח.

במשנה בדף הקודם נאמר: "מכרה שווה מנה במאתיים, או שווה מאתיים במנה – נתקבלה כתובתה; הייתה כתובתה מנה, ומכרה שווה מנה ודינר במנה – מכרה בטל, אפילו היא אומרת: אחזיר דינר ליורשין – מכרה בטל... מכרה לזה במנה ולזה במנה, ולאחרון יפה מנה ודינר במנה – של אחרון בטל ושל כולן – קיים". הסוגיה מניחה שהאלמנה נחשבת כשליחת היתומים למכירת הנכסים, ומכאן מתפתח דיון בטעויות בשליחות.

בסוגיה דנים בשלוש בעיות בדיני שליחות: האם שליח שמכר יותר ממה שנשלח למכור נחשב כמי ש"מעביר" על דבריו של השולח, ולכן המכר בטל, או שהוא רק "מוסיף" על דבריו ולכן המכירה שבשבילה נשלח מועילה. בעיה דומה היא כאשר השליח מכר בפחות ממה ששלחו אותו למכור: האם המכירה מבוטלת, מאחר שהמוכר אינו מעוניין ביותר מדי עסקאות ושעבודים על המכירה, או שהמכירה קיימת – אם העסקה עדיין טובה למוכר. בעיה שלישית היא כאשר אדם שלח שליח למכור לאדם אחד בלבד, והשליח מכר ליותר מאדם אחד.

שליחות היא משמעותית בהלכות קניין, ולדינים אלו יש משמעות נגזרת גם בדיני מעילה. דיני המעילה כתובים בקיצור בתורה (ויקרא ה, יד-טז), ומתבארים בהרחבה במסכת מעילה. מעילה היא הנאה בשגגה מדבר שהוא הקדש. אדם שמועל צריך לשלם את שווי הדבר שמעל בו, להוסיף חומש להקדש ולהקריב קורבן אשם על מעילה זו. במעילה יש דין מיוחד, שלא כמו בעבירות אחרות: אם שלח אדם שליח לעשות פעולה שמתברר שהיא מעילה, אם שניהם אינם יודעים על כך – בעל הבית חייב על מעשי השליח. ואולם שליח מחייב את שולחו רק כאשר הוא עושה את שליחותו במדויק; אך אם שינה מדעת בעת הבית, השליח הוא זה שמעל.

העיקרון היסודי של דיני שליחות מגולם בטענה "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי [שלחתי אותך לתקן ולא לקלקל]", שפירושו שהשליח חייב למלא אחר דברי השולח. עם זאת פעמים שאין מדובר בקלקול, אלא בהוספה או בשינוי קטן מדעתו של בעל הבית. בדיני מעילה, כאמור, כל שינוי מדעתו של בעל הבית משמעו שהשליח הוא זה שמועל. אבל אם מדובר בשינוי קטן, ואפילו לטובת השולח – לדעת חכמים בעל הבית והשליח מעלו, ואילו לדעת רבי יהודה רק השליח מעל, "מפני שיכול לומר: חלוק גדול הייתי מבקש ואתה הבאת לי חלוק קטן ורע". אף רבי יהודה מודה כי בזמן שאין הבדל אם קנו מעט או הרבה (למשל: בקנייה של קטניות במשקל) – שניהם מעלו, אם השליח לא ביצע את השליחות במלואה. בהקשר זה דנים בתלמוד במקרה האחרון המובא במשנה: "מכרה לזה במנה... של אחרון בטל, ושל כולן – קיים". מן המשנה אפשר להסיק כי השליחות של האישה קיימת לעניין מסוים, אך במקרה של טעות היא בטלה. ואולם האמוראים דוחים פירוש זה של המשנה, ומסבירים כי מדובר במכירה שמעיקרה בנויה על מכירה של יחידות קטנות, ולפיכך מדובר ביותר מאשר שליחות אחת, ולכן אין להשליך מכאן על דיני מעילה או על שליחות רגילה.