חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בראשית הגז.

במשנה נאמר: "ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות, ואינו נוהג אלא במרובה. וכמה הוא מרובה? בית שמאי אומרים: שתי רחלות, שנאמר "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיהו ז, כא), ובית הללאומרים: חמש, שנאמר "חמש צאן עשויות" (שמואל א, כה, יח). רבי דוסא בן הרכינס אומר: חמש רחלות גוזזות מנה, מנה ופרס – חייבות בראשית הגז. וחכמים אומרים: חמש רחלות גוזזות כל שהן. וכמה נותנין לו (לכהן)? משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל". המשנה עוסקת בהגדרות של חובת ראשית הגז: סוג הצאן, מניין הרחלות, משקל הצמר הכולל, ומשקל הצמר הניתן לכהן.

אינו נוהג אלא ברחלות – בתורה נאמר: "ראשית גז צאנך תתן לו..." (דברים יח, ג). קשה להסיק מכתוב זה שראשית הגז נוהגת רק ברחלים (נקבה צעירה של כבשה), שכן הביטוי "גז" מתאים לכבשים ולשוורים, לפי הכתוב "לא תעבד בבכר שורך ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו, יט) ולא מתאים לעיזים שהנוצה שלהם נתלשת בלא גיזה. גם הביטוי "צאנך תתן לו" מתאים לצמר הכבשים ונוצת העיזים שעושים מהם בגדים לאדם ("לו"), בעוד שגיזת השור משמשת להכנת שקים ולא ללבוש האדם. מסקנת הסוגיה היא שיש ללמוד שראשית הגז נוהגת ברחלות, לפי המשכו של אותו כתוב: "כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים" (שם יח, ה). הביטוי "לעמוד לשרת" מלמד כי הגז צריך להיות מחומר הראוי לעשות ממנו בגד לשירות הכוהנים בבית המקדש, כלומר, בגד צמר של רחלות. התלמוד מעיר בהקשר זה כי הביטוי "גז" מציין צמר שאפשר לחמם בו, כדברי הכתוב "ומגז כבשי יתחמם" (איוב לא, יט), ולכן צמר קשה שאינו מחמם – פטור מראשית הגז.

אגב הדברים דנים על גזיזת עזים ושטיפת רחלים– בעניין זה יש מסורות שונות בברייתות: "גוזז את העזים ושוטף את הרחלים – פטור", ומצד שני, "הגוזז את העזים – פטור, ושוטף את הרחלים – חייב". המחלוקת בין הברייתות היא על החובה לתת צמר שנתלש עם שטיפת הרחלים כראשית הגז לכהן. מסקנת התלמוד היא שיש בדבר מחלוקת תנאים: חכמים סבורים שיש לחייב את הצמר הנשטף מהרחלים, ורבי יוסי סובר שיש לפטור צמר זה מראשית הגז. שיטת רבי יוסי מבוססת על שיטתו בתוספתא (פאה ב, יד) "לקט קצירך...אין לקט אלא הבא מחמת קציר", שרק קציר בדרך הרגילה חייב בלקט, ולא קטיפה שאינה קצירה. עם זאת החזרה על המילה "קציר" בצורות שונות בכתוב "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא כג, מב) מלמדת שאף לרבי יוסי כל דרך שנהוג לאסוף בה את התבואה, כגון תלישה ועקירה חייבת בלקט (כשיטתו במשנה פאה ג, א).  

מניין הרחלות – במשנה נאמר: "וכמה הוא מרובה? בית שמאי אומרים: שתי רחלות, שנאמר "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיהו ז, כא), ובית הלל אומרים: חמש שנאמר "חמש צאן עשויות" (שמואל א, כה, יח)". בית שמאי מוכיחים מהכתוב בישעיהו ששתי רחלות נקראות "צאן", ובית הלל מוכיחים מהביטוי "חמש צאן עשויות" (הצאן של נבל הכרמלי שאביגיל נתנה לדוד) שזוהי כמות הצאן המחייבת את הבעלים לעשייה – "שמעשות (כופות) את בעליהן, ואומרות לו: קום עשה מצווה". בתלמוד מובאת עמדה שלישית של רבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו: "ארבע, שנאמר "וארבע צאן תחת השה" (שמות כא, לז). רבי יהודה הנשיא סבור כי יש לקבל עמדה זו, מפני שהיא מסתמכת על הכתוב בספר שמות – "דברי תורה", בעוד שדבריהם של בית שמאי ובית הלל מסתמכים על דברי קבלה של הנביאים, והן מפני שהולכים אחר דברי רבי יוסי כנגד עמדות שאר התנאים. הכלל הרגיל הוא "אין הכרעה שלישית מכרעת", כלומר אין הולכים אחר דעה הממצעת בין דעות חלוקות, ולכן אין לפסוק שראשית הגז היא בארבע רחלות, כפשרה בין דעת בית שמאי שהחיוב הוא בשתי רחלות ובין דעת בית הלל שהחיוב הוא בחמש רחלות. עם זאת במקרה זה, הולכים אחר רבי יוסי, מפני שדבריו מסתמכים גם על שמועה מפיהם של הנביאים חגי, זכריה ומלאכי.

משקלו הכולל של צמר הצאן -  במשנה נאמר: "רבי דוסא בן הרכינס אומר: חמש רחלות גוזזות מנה, מנה ופרס – חייבות בראשית הגז. וחכמים אומרים: חמש רחלות גוזזות כל שהן". האמוראים נחלקו על פירוש דעת חכמים במשנה: "אמר רב: מנה ופרס (מאה וחמישים דינרים), ובלבד שיהו מחומשות. ושמואל אמר: שישים, ונותן סלע אחת לכהן....רבי יוחנן: שש, לכהן – חמישה, ואחד – לו. רבי אלעזר: "כל שהן" שנינו". לדעת רב, יש לפרש את המחלוקת כך: רבי דוסא סבור כי שיעור הגיזה המחייבת בראשית הגז הוא מנה ופרס לכל אחת מן הכבשים, וחכמים אומרים ששיעור זה של מנה ופרס הוא ביחס לכלל הרחלות ("ובלבד שיהו מחומשות"=חמישית מכל כבשה, ו"כל שהן"=כולן). לדעת שמואל, יש להבחין בין גיזה מועטת לגיזה מרובה. שיעור ראשית הגז הוא חלק אחד משישים מכלל הגיזה, אבל בגיזה מועטת הכהן מקבל צמר במשקל סלע ("כל שהן"), ובגיזה מרובה נוהגים כדברי המשנה בהמשכה, ונותנים לכל אחד מן הכוהנים צמר ב"משקל חמש סלעים ביהודה". לדעת רבי יוחנן "כל שהן" פירושו שיעור קבוע של חמישה סלעים, ואפילו בגיזה מועטת נותן לכהן חמישה סלעים ומשאיר לעצמו סלע. ולדעת רבי אלעזר הנתינה היא אפילו בגיזה כל שהיא ("כל שהן"), ודברי המשנה בהמשך שנותן לכהן חמישה סלעים היא כאשר יש לו גיזים הרבה לתת לכל כהן.

התלמוד מעיר על שיטות האמוראים, שמואל, רב ורבי יוחנן הסבורים שראשית הגז באחד בשישים. שמואל - לדעת שמואל ראשית הגז היא באחד חלקי שישים של הגז, ויחס זה חוזר בעוד נושאים בהלכה: תרומה - לפי התורה חיטה אחת פוטרת את כל כרי התבואה, אלא שחכמים חייבו לתת אחד מארבעים בעין יפה, ואחד משישים בתרומה שחיובה מדרבנן. פאה- לפאה אין שיעור אבל חכמים חייבו את המפריש בארץ או בחוץ לארץ לתת פאה בשיעור אחד חלקי שישים. רב - רב סובר מצד אחד כי ראשית הגז בשישים, ומצד שני במנה ופרס (מאה וחמישים דינרים), וכדי ליישב את הדברים מסבירים כי רב משתמש בשיעור מנה של ארבעים סלעים השנוי בתוספתא מסכת כלים (ב"מ ו, ז), ויוצא כי השיעור הכולל הוא שישים סלעים. רבי יוחנן – רבי יוחנן סבור שראשית הגז היא אחד בשישים. רבי יוחנן מוסר בשם רבו רבי ינאי כי השיעור המחייב הוא ששה סלעים, וכך הוא פירוש הלשון "כל שהן" (ראו למעלה). בהקשר זה מסופר כי איסי בר היני שואל את רבי יוחנן על ענייני לשון המשנה, ורבי יוחנן משיב שלשון חכמים שונה מלשון התורה, ומסורת ההלכה עשויה לסתור את לשון פשט המשנה, ובדיוק לשם כך יש צורך במסורת החכמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדינים שונים של ראשית הגז.

בתורה נאמר: "וזה יהיה משפט הכוהנים...ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה. ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ג-ד). בתוספתא חולין (י, ד) נאמר: "בהמת השותפים חייב בראשית הגז,ורבי אלעאי פוטר", והסבירו כי המחלוקת היא בפירוש הכתוב "ראשית גז צאנך תתן לו, ומשמעות הביטוי "צאנך". האמוראים נחלקו אם רבי אלעאי פוטר רק בראשית הגז ומחייב בעניינים אחרים בהלכה שיש בהם שותפות: רבא (בדף הקודם) סובר שרבי אלעאי מחייב שותפות בהפרשת מעשר, תרומה, חלה, פאה, בכור, מזוזה, מתנות כהונה, ביכורים, ציצית ומעקה. ואילו רב ביבי בר אביי ורב חנינא מסוראסבורים שרבי אלעאי חולק בעוד נושאים "בהמת השותפים חייבת בבכורה, ורבי אלעאיפוטרה", "בהמת השותפים חייבת במתנות, ורבי אלעאי פוטר".

שיטת רבי אלעאי – רבי אלעאי משווה את ראשית הגז לתרומה הנזכרת בכתוב ("ראשית דגנך...ראשית גז צאנך...) בנוגע לפרטים רבים של הלכה: ארץ ישראל- ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ כשם שתרומה נוהגת בארץ, וכשיטה זו נהגו גם הלכה למעשה, שאין ראשית הגז אלא בארץ. חדש וישן - אין תורמים ראשית הגז מגיזה חדשה על גיזה ישנה (ולכן אין מצרפים את הרחלות של שנים שונות לחמש רחלות החייבות בראשית הגז) כשם שאין תורמה מתבואה חדשה על תבואה ישנה. חיוב על פטור - רק צמר הגדל בחיוב ברשות ישראל חייב בראשית הגז, כשם שתרומה הגדלה בחיוב – חייבת, ותבואה הגדלה בבעלות של גוי – פטורה מתרומה (בניגוד למשנה שלנו הפוטרת את הגז שנקנה מגוי, ומכאן שחייב לגזוז את צאן של גוי המוכר לישראל, וראו מעשרות ה, ב). מין ושאינו מינו- אין להפריש ראשית הגז של מין אחד על שאינו מינו, כשם שבתרומה אין מפרישים ממין על שאינו מינו (בניגוד למשנה שלנו, ראו תוספתא תרומות ב, ה). שיריים ניכרים- אם תרם את כל ראשית הגז ולא השאיר שיריים ניכרים לעצמו – לא עשה כלום, כשם שאם תרם את כל התבואה לתרומה – לא אמר כלום (ראו חלה א, ט). עם זאת יש גם הבדלים בין התרומה לבין ראשית הגז: על התרומה חייבים מיתה וחומש, התרומה טובלת את התבואה ואוסרת על אכילתה, ואחרי התרומה מפרישים מעשר ראשון ושני, ומביאים ראיה להבדלים הללו מן הכתובים בתרומה ובראשית הגז.

במשנה נאמר: "חומר בזרוע ולחיים בקבה מראשית הגז, שהזרוע הלחיים והקבה נוהגים בבקר ובצאן, במרובה ובמועט, וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות ואינו נוהג אלא במרובה (צאן רב)". התלמוד דן בהקשר זה על חובת ראשית הגז בטרפות – בברייתא נאמר: "רבי שמעון פוטר את הטריפות מראשית הגז". התלמוד מסביר כי רבי שמעון אינו משווה את ראשית הגז למתנות הכהונה של זרוע לחיים וקיבה שאינן בטריפה, מפני שהשוואה זו מכריחה גם השוואה לתרומה הנזכרת בכתוב, ואין לומדים מתרומה לראשית הגז שתנהג רק בארץ ישראל.

רבי שמעון לומד את פטור הטריפות מראשית הגז בגלל גזירה שווה של "צאנך" בראשית הגז למעשר בהמה – "וכל מעשר בקר וצאן אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קדש לה'" (ויקרא כז, לב). הביטוי "אשר יעבור תחת השבט" מלמד שהטריפה שאינה מסוגלת לעבור תחת השבט מפני שהיא עומדת למות, ומכאן שטריפה פטורה מראשית הגז. התלמוד מסביר שאין לומדים גזירה שווה של המילה "צאנך" שבראשית הגז למילה "צאנך" בבכור "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך" (דברים טו, יט), וכשם שהבכור חייב בטריפה, כך גם ראשית הגז תהא חייבת בטריפה. ראשית הגז דומה למעשר-בהמה בדברים רבים: שניהם נוהגים בנקבות ובזכרים, לא בבהמות טמאות, בבהמות מרובות (עשר במעשר בהמה, וחמש רחלות בראשית הגז), אין נוהגים מרחם, נוהגים בבהמה ולא באדם, נוהגים בבהמה פשוטה ולא רק בבכורה, ונוהגים לאחר מתן תורה. ואולם, אם מונים את צדדי דמיון, הרי שיש צדדים רבים יותר של דמיון של ראשית הגז אל הבכור: שניהם נוהגים ביתום, בעל חיים קנוי, בהמה של שותפות, מתנה, שלא בפני המקדש, שניהם מתנות לכהן, אינם צריכים בהקדש., ולכן הסיבה אינה צדדי הדמיון, אלא העובדה שמעשר בהמה וראשית הגז נוהגים גם בבהמה רגילה, ואילו הבכור נוהג רק בבהמה בכורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בראשית הגז.

במשנה נאמר: "ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשים".

ראשית הגז במוקדשים - בתורה נאמר: "ראשית דגנך תירשך ויצהרך, וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד). המילה "צאנך" מלמדת שהצאן הוא של הבעלים, ואין נותנים ראשית הגז מצאן של הקדש. התלמוד מסביר שלפי הכתוב: "ולא תגוז בכור צאנך" (שם טו, יט) אסור לגזוז את כל קודשי המזבח, ואין צורך בכתוב מיוחד ללמד דבר זה, והכתוב נועד לפטור את קודשי בדק הבית מראשית הגז. הפטור בכתוב מלמד שפטור מלתת את ראשית הגז של קודשי בדק הבית הנפדים מן ההקדש. רבי ינאי סבור כי הפטור נועד למי שהקדיש בהמה לבדק הבית, ואמר בפירוש שהוא אינו מקדיש את גיזתה וכחישתה (מה שיחסר ממנה), ואף על פי שאין הגיזה קדושה פטור מלתת את ראשית הגז. רבא סובר שבמשנה מדובר על מי שהקדיש את הגיזה עצמה, הכתוב "ראשית גז צאנך תתן לו" מלמד שהחובה היא לגזוז ולתת את ראשית הגז לכהן, אבל אם צריך גם לפדות את הגיזה מיד ההקדש לפני שנותנה לכהן – פטור מלתתה לכהן.  

בהמת שותפים ובהמת גוי – התלמוד דן על הביטוי "צאנך" ביחס לשותפות עם יהודי אחר וביחס לשותפות עם גוי. בעניין שותפים בראשית הגז מוצאים מחלוקת תנאים בתוספתא חולין (י, ד): "בהמת השותפים חייב בראשית הגז, ורבי אלעאיפוטר". התלמוד מסביר כיצד השיטות השונות מפרשות את הכתוב השלם "ראשית דגנך...וראשית גז צאנך", ואת הביטוי "צאנך".

לדעת רבי אלעאי הביטוי "צאנך" מלמד כי ראשית הגז היא חובה של היחיד ולא של שותפים. האות ו"ו של המילה "וראשית". מלמדת שיש להשוות את התרומה שבתחילת הכתוב לראשית הגז, וכשם שתרומה של "דגנך" פטורה בשותפות גוי, כך גם ראשית הגז פטורה בשותפות עם גוי. לפי זה החזרה על המילה "ראשית" הן לגבי תרומה והן לגבי ראשית הגז נועדה להבחין בין התרומה שיש לה קדושת הגוף לבין ראשית הגז שיש לה קדושת דמים. ולפי הסבר אחר בסוגיה, רבי אלעאי לומד את פטור השותפים ואת פטור שותפות הגוי מהביטוי "צאנך", שפטור על בהמה שאינה מיוחדת לו.

לדעת חכמים הכתוב "צאנך" פוטר שותפות עם גוי מראשית הגז, ואין ללמוד מכתוב זה על פטור בשותפות עם ישראל, מפני שאף אותו ישראל חייב בראשית הגז. כמו כן, אי אפשר ללמוד את הפטור מן התרומה שבתחילת הכתוב, מפני שהביטוי "ראשית" החוזר בכתוב מפסיק בין התרומה לבין ראשית הגז. יש אף הסוברים שלדעת חכמים חייב לתת תרומה בשותפות בתבואה עם גוי, ולכן דין התרומה שונה מדין ראשית הגז, ואין ללמוד מזה על זה.

שיטת רבי אלעאי על שותפות עם ישראל - בדף זה ובדף הבא דנים על עמדת רבי אלעאי על שותפות עם ישראל ביחס לעוד חיובים, כגון: הפרשת תרומה, חלה, פאה קדושת בכור, קביעת מזוזה, הפרשת מעשר, מתנות כהונה, ביכורים, ציצית ומעקה לגג). בנושאים הללו נזכרת מצד אחד לשון יחיד: "דגנך", "שדך", "בבקרך ובצאנך", "ביתך", "מעשר דגנך", "ארצך", "כסותך", ומכאן שפטור  עליהם בשותפות עם הגוי, ומצד שני נזכרת בלשון רבים: "תרומותיכם", עריסותיכם", "קציר ארצכם", "כל הבכור" (לשון כללית), "בניכם", "מעשרותיכם", "בגדיהם", ומכאן שחייב בשותפות עם ישראל. התלמוד מסביר כי גם לגבי מתנות כהונה (זרוע, לחים וקבה) והפרשת חלה אין להשוות את הביטוי "ונתן" (במתנות כהונה) ו"ראשית" (חלה) לראשית הגז ולפוטרם בשותפות, אלא להשוותם לתרומה ולחייבם בשותפות. בדף הבא מובאת שיטת אמוראים החולקת על הסבר זה של דעת רבי אלעאי. לפי שיטה זו רבי אלעאי פוטר בשותפות, ולשון הרבים אינה מציינת בעלות משותפת אלא מתייחסת לדבר השייך לכל אחד מישראל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במתנות כהונה.

זרוע לחיים וקיבה של כהן המוכר בהמה לישראל – במשנה נאמר: "ואם אמר לו (הכהן לישראל הקונה את הבהמה): 'חוץ מן המתנות' - פטור מן המתנות". הביטוי "חוץ" משמעו שהכהן השאיר את המתנות לעצמו ולא מכרן לישראל. התלמוד דן על כהן המשתמש בביטוי: "על מנת שהמתנות שלי". בעניין זה מוצאים מחלוקת. ברייתא אחת נאמר: "על מנת שהמתנות שלי" – נותן (הקונה) לכל כהן שירצה", ובברייתא אחרת: "על מנת שהמתנות שלי – המתנות שלו", ונחלקו אם כוונת הביטוי "על מנת" לציין שמשאיר לעצמו חלק מסוים.

מכירת בני מעיים עם הקיבה - במשנה נאמר: "אמר: 'מכור לי בני מעיה של פרה', והיו בהן מתנות - נותנן לכהן, ואינו מנכה לו (למוכר) מן הדמים. לקחן הימנו במשקל - נותנן לכהן, ומנכה לו מן הדמים". מי שקונה את בני מעיה של הפרה נותן את הקיבה לכהן ואינו מנכה למוכר את דמי הקיבה, ומי שקונה לפי משקל, נותן את הקיבה לכהן אבל רשאי לנכות מהתשלום למוכר את דמי הקיבה . האמוראים נחלקו אם בכל שקילה חייב הקונה לתת את הקיבה: האמורא רב סובר שהקונה חייב לתת את המתנות רק אם שקל בעצמו, אבל אם הטבח שקל – החובה לתת את המתנות היא על הטבח ("הדין עם הטבח"). רב חסדא חולק וסובר שאפילו אם הטבח שקל את בני המעיים –חייב הקונה לתת את המתנות ("הדין עמו"). המחלוקת היא האם מתנות כהונה נגזלות - לדעת רב מתנות כהונה גזלות, ולפיכך רשאי לדון עם מי שגזלה – המוכר שמכר דבר שאינו שלו או הקונה שקנה דבר גזילה. ולדעת רב חסדא מתנות כהונה אינן נגזלות, ולפיכך דן עם הקונה שהיא ברשותו כעת.       

ספק מתנות-כהונה- במשנה נאמר: "גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר – פטור, משנתגייר – חייב, ספק – פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה". זמן החיוב של מתנות כהונה הוא שעת השחיטה, והגוי אינו חייב במתנות כהונה, ולפיכך יש לבחון אם הגר התגייר קודם השחיטה או אחריה. התלמוד דן על עוד מקרי ספק של חובת המצוות של גר: "תני רבי חייא: שמונה ספקות נאמרו בגר, ארבע לחיוב וארבע לפטור. קרבן אשתו, וחלה, בכור בהמה טמאה, ובכור בהמה טהורה - לחיוב. ראשית הגז, והמתנות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור – לפטור".  אביי ורבא דנים על ההבדל בין החיוב לבין הפטור, והמסקנה היא שמחמירים בדבר שיש בו איסור ומחייבים את הגר לקיימו אפילו שיש ספק מתי התגייר, ואילו בספק ממון מקלים ופוטרים את הגר מלקיימו.

התלמוד דן על משא ומתן של האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן על ספק חובת הלקט. המחלוקת היא על המשנה במסכת פאה (ד, יד): "רבי מאיר אומר: הכל (חיטים עליונים ותחתונים בחורי הנמלים) לעניים, שספק לקט - לקט". רבי יוחנן סובר שדעת רבי מאיר אינה ההלכה, מאחר שהיא מבוססת על דעת יחיד של רבי יהודה בן אגרא לפיה "ספק לקט – לקט, ספק שכחה – שכחה, וספק פאה – פאה" (תוספתא פאה ב, טז), ויש להקל בספקות.ריש לקיש סובר שאין זה משנה אם מדובר בדעת יחיד אפילו של איש שוטה, הסיבה להחמיר בספקות הללו נסמכת על הכתוב בספר תהילים "עני ורש הצדיקו" (תהלים פב, ג). פסוק זה בוודאי אינו מלמד שיש להצדיק את העני בדין, מפני שהדבר אסור בפירוש בתורה: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג), ולפיכך יש ללמוד משם על החובה להחמיר ולקיים צדק במקרה של ספק לטובת העני.   

לקט כשאין עני, מתנות כהונה או תרומה כשאין כהן – על הלקט נאמר: "ולקט קצירך לא תלקט...לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, י). החובה היא לעזוב את הלקט, ולכן, אם אין שם עניים אלא רק עורבים או עטלפים יכול בעל הבית לקחתם לעצמו ולא להפקירם לבעלי החיים. על זרוע לחיים וקבה נאמר: "ונתן לכהן הזרע הלחים והקבה" (דברים יח, ג). החובה היא לתת את מתנות הכהונה לכוהנים, ולכן "אם אין שם כהן – מעלין אותן בדמים (מעריכים את שווי המתנות ואחר כך משלמים לכהן) ואוכלן, מפני הפסד כהן" (תוספתא חולין ט, ז). על התרומה נאמר: "ראשית דגנך תירשך ויצהרך...תתן לו" (שם, ד). החובה היא לתת את התרומה לכוהנים, אבל אסור לאכול את הטבל שלא הפרישו ממנה תרומה, ולכן "אם אין שם כהן – שוכר פרה ומביאה (למקום שיש בו כהן), מפני הפסד תרומה".

זכיה במתנות כהונה – בברייתא נאמר: "המפקיר את כרמו ולשחר (למחרת בבוקר) השכים ובצרו – חייב בפרט ובעוללות ובשכחה, ובפאה, ופטור מן המעשרות". הסיבה היא שבעניין לקט התורה חוזרת על החובה לעזוב את הלקט: "ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אותם" (ויקרא כג, כב), ומכאן שאינו רשאי לשוב ולזכות במה שהפקיר אלא לתתו לעניים. בעניין זה מספרים על רבי אמי שהקדים לזכות בשק של דינרים שהונח בבית המדרש. רבי אמי היה כהן ונטל את הכסף כדי לזכות בו עבור העניים, או מפני שהיה אדם חשוב וראוי לכהונה גדולה, וראוי שכהן גדול שאין לו כסף משלו, יקבל כסף משאר הכוהנים כדי שיהיה גדול בעיניהם.    

מקום הזרוע, השוק, והלחיים - במשנה נאמר: "איזהו הזרוע? מן הפרק של ארכובה (ברך) עד כף של יד, והוא של נזיר, וכנגדו ברגל – שוק. רבי יהודה אומר: שוק - מן הפרק של ארכובה, עד סובך של רגל. אי זהו לחי? מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת". הזרוע נזכרת לגבי מתנות כהונה בבהמת חולין: "ונתן לכהן הזרע הלחים והקבה" (דברים יח, ג), ולגבי שלמי נזיר: "ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל" (במדבר ו, יט). השוק נזכרת לגבי קרבן שלמים – "שוק התרומה" או "שוק הימין". הכתוב "ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן" (ויקרא ז, לב) מלמד שמדובר על שוק רגל ימין, והביטוי "תרומה" מתייחס לזרוע איל הנזיר שאף היא הזרוע של רגל ימין, והביטוי "תתנו" מלמד על זרוע חולין של מתנות כהונה שאף היא ימנית. יש הלומדים את הדבר מהביטוי "הזרע" (דברים יח, ג), שכוונתו לזרוע הבולטת והמיומנת מבין שתי הזרועות.

דברי אגדה על זרוע לחיים וקבה – במדרש נזכרים דורשי חמורות (דרשני אגדה) שהשוו את מתנות הכהונה למעשיו של פנחס: זרוע וקבה – לפי הכתוב "ויקח רומח בידו...ואת האשה אל קבתה" (במדבר כה, ז-ח), ולחיים כנגד "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה" (תהלים קו, ל), שהתפילה היא בפה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני זרוע לחיים וקיבה.

לאיזה כהן יש לתת זרוע לחיים וקבה – בתלמוד דנים על שני היבטים בדבר זה: א. אמונה - בתורה נאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג), ומכאן למדו שאם הכהן אינו מאמין ומודה באחת מעבודות הכהונה – אין לו חלק בכהונה, ואינו מקבל מתנות כהונה. ב. זהירות במליחת הורידים – יש האומרים כי הכהן צריך ליטול את הורידים שבלחי מפני שיש בהם דם, ואם אינו יודע אין לתת אותם במתנה. ולמסקנה אפשר לצלות את הלחי והדם יזוב, או לחתוך ולמלוח את הלחי שדם יזוב ממנו, ואחר כך לבשל בקדירה.

כיצד הכהן לוקח את מתנות הכהונה – בתורה נאמר: "ונתן לכהן את הזרע הלחים והקבה" (דברים יח, ג), ומכאן למדו שכהן הנוטל את המתנות בעצמו מזלזל במצווה. אביי (כהן) מספר כי הוא שינה את דרכו בעניין זה. בתחילה היה חוטף את מתנות הכהונה מפני שחשב שבכך הוא מראה שחביבה עליו המצוה, אבל לאחר זמן למד שאסור לקחת בעצמו, ולכן רק היה אומר שיתנו לו את המתנות. לאחר זמן חדל גם מלומר שיתנו לו מתנות כדי שלא יעשה כדרך שעשו בני שמואל שנטו אחרי הבצע (שמואל א, ח, ג). אבל היה מקבל מתנות כשניתנו לו, ולבסוף היה לוקח מתנות כהונה רק בערב יום כיפור כדי לפרסם שהוא כהן.  

מתנות כהונה לתלמיד חכם דחוק – הכהן רשאי לזכות תלמיד חכם דחוק במתנות כהונה, עוד לפני שמתנות הכהונה הללו הגיעו לידו, מפני שיש מכרי כהונה ולויה שמנהגם לתת לאותו כהן, ולכן הוא יכול לזכות לאחרים. בתלמוד מסופר על האמוראים הכוהנים רבא ורב ספרא שאכלו סעודה של עגל בביתו של מר יוחנא, ורבא הורה לשמש שהיה במקום, לזכות להם את הלחיים כדי שיאכלו לשון (יחד עם הלחי) בחרדל. לאחר שהגיש להם מאכל זה רב ספרא נמנע מלאכול, וחלם על הפסוק בספר משלי ("מעדה בגד ביום קרה, חומץ על נתר, ושר בשירים על לב רע" (שם כה, כ), ורב יוסף הסביר לו שחלום זה מתייחס למעשיו של רבא (שלא חלם מפני שהיה נזוף), שלא עשה כדין, מפני שהקנה לעצמו את המתנות אף על פי שאיננו עני הזקוק למתנות הללו, וכפה את השמש לעשות כדבריו.   

רישום על בהמה הפטורה ממתנות - במשנה נאמר: "השוחט לכהן ולגוי – פטור מן המתנות. והמשתתף עמהן – צריך שירשום". רישום הוא סימן על גוף הבהמה המציין כי היא פטורה ממתנות. בתוספתא חולין (ט, ה) נאמר: "המשתתף עם כהן – צריך לרשום, והמשתתף עם הגוי ופסולי המוקדשים – אין צריך לרשום". התלמוד מיישב את הסתירה בין המשנה לתוספתא על החובה לרשום על בהמה של שותפות עם גוי. המשנה עוסקת במקרה שהבהמה שייכת לשותפים שאחד מהם כהן או גוי, וכדי שהכל ידעו דבר זה יש צורך לסמנה בדרך מיוחדת ויבינו מדוע אין נותנים ממנה מתנות. התוספתא עוסקת בגוי היושב באטליז לצד קופת הכסף ("כספתא"), ואנשים מבינים כי הוא שותף בבהמה, מפני שאחרת לא היו מאמינים ובוטחים בו שיהא ליד הכסף. הוכחה אחרת שמדובר על אחד השותפים היא שהגוי מנהל ומעביר הוראות לשאר העובדים שבאטליז ("מפעא פעי"). רישום על פסולי המוקדשים – בתוספתא נאמר: "פסולי המוקדשים – אין צריך לרשום". התלמוד מסביר שמדובר על פסולי המוקדשים הנמכרים בתוך הבית, שאסרו חכמים למוכרן בשוק (בהמת בכור ובהמת מעשר), ויודעים כי מדובר על פסולי המוקדשים ואין צורך לרשום.    

שותף חלקי באחד האברים – נחלקו האמוראים מה דינו של שותף שיש לו חלק רק באחד האברים - הזרוע, הלחים, או הקבה: "אמררב הונא: שותף בראש - פטור מן הלחי, שותף ביד - פטור מן הזרוע, שותף בבני מעיין - פטור מן הקבה, וחייא בר רב אמר: אפילו שותף באחת מהן - פטור מכולן". דעת חייא בר רב מבוססת כפי הנראה על טעות בפירוש דברי התוספתא במסכת חלה (ב, ז): "עשרים וארבע מתנות כהונה הן... ואלו הן: עשר במקדש: חטאת וחטאת העוף, אשם-ודאי, ואשם-תלוי וזבחי שלמי-צבור, ולוג שמן של מצורע, ושתי הלחם ולחם הפנים, ושירי מנחות, ומנחת העומר. וארבע בירושלים: הבכורה, והבכורים, ומורם מן התודה ומאיל נזיר, ועורות קדשים. ועשר בגבולים: תרומה ותרומת מעשר וחלה, וראשית הגז, ומתנות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, ושדה אחוזה, ושדה חרמים, וגזל הגר". חייא בר רב סבור היה שהמתנות (זרוע לחיים וקיבה) הן מתנה אחת, ולכן השותף באחת מהן – פטור מכולן, אבל למעשה הברייתא כוללת אותם יחד כפי שהיא כוללת את המורה מן התודה ואת המורם מאיל הנזיר יחד בשל דמיונם זה לזה. למסקנת הדברים דוחים את דברי חייא בר רב, והשותף באחד האיברים פטור מלתת איבר זה אבל חייב לתת את האיברים האחרים, כמשמעות דברי התוספתא (חולין ט, ו).  

חובת זרוע לחיים וקיבה – בתוספתא (שם י, ב) נאמר: "גוי וכהן שמסרו צאנם לישראל לגזוז – פטור. הלוקח גז צאנו של גוי – פטור מראשית הגז, וזה חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה יותר מראשית הגז". ההבדל הוא שחובת ראשית הגז חלה מגזיזת הצאן, ולפיכך הקונה מן הגוי קודם גזיזת הצאן אינו בא לידי חיוב ראשית הגז, ואילו בזרוע לחיים וקיבה החובה חלה עוד קודם שחיטת הבהמה, ולפיכך הקונה חלקי בהמה החייבים במתנות קודם שחיטת הבהמה - חייב במתנות כהונה. הלכה זו מלמדת שגם אם נערכה שותפות קודם שחיטת הבהמה יש ללכת אחר החובה, ולפיכך אם כהן אמר לשותפו הישראלי קודם שנשחטה הבהמה שישתתפו בבהמה באופן שראש הבהמה יהיה שייך לישראל, ושאר כל הבהמה לכהן – יש ללכת אחר זמן החיוב קודם השחיטה, וישראל חייב בנתינת הלחיים לכהן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בזרוע לחיים וקיבה.  

זרוע לחיים וקיבה לכוהנת – בתורה נאמר: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח...ונתן לכהן הזרע הלחים והקבה" (דברים יח, ג). יש הלומדים כי הביטוי "כהן" מציין כהן ולא כוהנת, כדרך שמפורש בפרשת מנחת כהן: "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן... וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, ז...טז) (ולכן מנחת כוהנת נאכלת). יש הלומדים אמנם כי הכתוב בפרשת זרוע לחים וקבה הוא מיעוט אחר מיעוט ("הכהנים...לכהן"), ולפיכך יש לרבות את הכוהנת. ומסופר על האמוראים שנהגו לתת מתנות: עולא נתן מתנות לכוהנת, ואמוראים אחרים אכלו ממתנות נשותיהם הכוהנות: רב כהנא, רב פפא, רב יימר ורב אידי בר אבין, וכך גם הוכרעה ההלכה בסוגיה.

זרוע לחיים וקבה בכלאים ובכוי – בתורה נאמר: "מאת זבחי הזבח, אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרוע הלחים והקבה" (דברים יח, ג). כלאים- בתוספתא (חולין ט, א) נחלקו התנאים האם יש חובה לתת מתנות כהונה מבהמת כלאיים או מכוי (ספק חיה-ספק בהמה): "הזרוע והלחיים והקבה נוהגים בכלאים ובכוי, רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות (רחל היא שה), מן התייש ומן הצבייה - פטור מן המתנות". הן לחכמים והן לרבי אליעזר יש ספק האם חוששים לזרע האב בקביעת זהות הנולד מהכלאה של שני מינים (צבי הבא על התישה), והמחלוקת היא האם הביטוי "שה" שבכתוב מציין אפילו "מקצת שה", ודי שיהא שה מצד האם לחייב במתנות כהונה. ואפילו לדעת חכמים, הכהן מקבל רק חצי מהמתנות ועליו להביא ראיה שאין חוששים לזרע האב אם הוא רוצה לקבל את כל המתנות. כוי – במשנה מסכת ביכורים ב, י) נאמר: "כוי...דרכים שוים לבהמה וחיה...וחייב בזרוע לחיים וקבה, ורבי אליעזר פוטר". יש האומרים כי גם הכוי חייב רק בחצי מהמתנות, ואולם יש הסוברים שהכתוב "אם שה" מרבה את הכוי בכל המתנות. רבי אליעזר הפוטר ממתנות כהונה סובר שכתוב זה בא ללמד שיש לחלק בין שור לבין שה, וחייב במתנות כהונה אפילו אם שחט רק אחד מהם.   

כהן במתנות כהונה - במשנה נאמר: "בכור שנתערב במאה, בזמן שמאה שוחטין את כולן - פוטרים את כולן, אחד שוחט את כולן - פוטרים לו אחד. השוחט לכהן ולגוי - פטור מן המתנות, והמשתתף עמהן  - צריך שירשום. ואם אמר: 'חוץ מן המתנות' - פטור מן המתנות". הכהן פטור מלתת מתנות ולכן הבכור השייך לכהן פטור מן המתנות, ובתערובת של בכור במאה בהמות הנשחטות בידי טבחים שונים – אין לדעת אם מדובר בבכור או בבהמה רגילה, ופוטרים את כל הבהמות ממתנות כהונה. התלמוד מסביר שהכהן רשאי לתבוע את כל אחד מהשוחטים שיביא לו את הבהמה עצמה כבכור, או שיביא לו את המתנות, והמשנה עוסקת במקרה שבו הכהן מכר בכור בעל מום לישראל, ולכן הוא אינו יכול עוד לתבוע את הבהמה כבכור.

השוחט לכהן ולגוי - בתורה נאמר: "מאת העם מאת זבחי הזבח" (דברים יח, ג). כתוב זה מלמד שהחובה לתת מתנות כהונה היא לא של הכוהנים שאינם חלק מהעם, אלא של זובחי הזבח,  ולכן הכהן תובע את הטבח לתת לו את מתנות הכהונה אפילו שהבהמה שייכת לבעלים אחרים ("הדין עם הטבח"). טבח כהן – טבח כהן חייב במתנות כהונה מפני שאף הוא בכלל "זבחי הזבח". בתלמוד דנים בהלכה של זקני הדרום (לוד): "זקני דרום אמרו: כהן טבח, שתים ושלש שבתות - פטור מן המתנות, מכאן ואילך - חייב במתנות". ההנחה היא ששוחט קבוע בעירו חייב לתת מתנות כהונה. בסוגיה מסופר על כהן אחד שהיה עני, ולפי עצתו של ר' טבלא עשה שותפות עם ישראל כדי לפטור אותם ממתנות כהונה. אמנם, רב נחמן חייב את המשתתפים לתת מתנות כהונה, והסביר לרבי טבלא כי כהן זה הוא בעלים של אטליז ("מסחתא"), ולכן הוא נחשב לשוחט קבוע, וחייב במתנות כהונה אפילו בטרם קבע את שחיטתו שתיים שלוש שבתות.

מי שלא הפריש מתנות כהונה – מי שלא מפריש מתנות כהונה הריהו בכלל שמתא (נידוי), ואף כהן שלא הפריש חייב שמתא. בתלמוד מסופר כי רב חסדא הטיל שמתא על הטבחים של העיר הוצל שלא נתנו מתנות כהונה, במשך עשרים ושתיים שנה, ומשמעות הדבר בפועל שהיה קונס אותם בלי התראה מוקדמת. עוד מסופר כי רבא היה לוקח את כל הירך ממי שלא הפריש מתנות כהונה, ורב נחמן בר יצחק היה קונס את מי שאינו נותן מתנותיו ונוטל את גלימתו.

חלוקת זרוע לחים וקבה – הזרוע היא לכהן אחד, הקבה לכהן אחד, והלחיים לשני כהנים. בארץ ישראל היו מפרישים מכל עצם של השור לאחד הכוהנים, כדי שכל אחד יקבל מתנה יפה. דרך אכילת זרוע לחים וקבה – בהמשך פרשת מתנות כהונה נאמר: "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל, לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" (דברים יח, ח). הביטוי "למשחה" מציין שיש לאכול את המתנות כדרך שהמלכים הנמשחים בשמן המשחה אוכלים, בצלי ובחרדל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במזיק מתנות כהונה, ובמתנות כהונה של לוייים.

שיטת רב חסדא על מזיק מתנות כהונה - בדף הקודם דנים בכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבח הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע הלחים והקבה" (דברים יח, ג). התלמוד דן האם מתנות הכהונה הללו נידונות בבית דין כמו דיני ממונות, והאם יש לראות את מתנות הכהונה כממונו של הכהן. רב חסדא טען כי "המזיק מתנות כהונה או שאכלן – פטור מלשלם", והתלמוד דן בדבריו ביחס למקורות שונים. 

בדף זה דנים בדברי רב חסדא לאור מקורות העוסקים במי שהזיק למתנות כהונה: תשלום חוב במתנות כהונה – בברייתא נאמר: "הרי שאנסו בית המלך גרנו (אנשי המלך תפסו את התבואה שבגורן), אם בחובו – חייב לעשר, אם באנפרות – פטור מלעשר". מקור זה מלמד שחייב לשלם לכהן את התבואה שאנשי המלך גבו בעבור חוב שיש לו, אבל ייתכן שאין זה מפני שהכהן נחשב לתובע חוקי של הממון, אלא שאדם זה חייב להפריש מעשרות ממקום אחר כדי שלא ירוויח לשלם את חובו במתנות כהונה על חשבון הכוהנים. מכירה של מתנות כהונה  - במשנה הבאה נאמר: "'מכור לי בני מעיה של פרה' והיה בהן מתנות כהונה – נותנן לכהן, ואינו מנכה לו מן הדמים. לקח הימנו במשקל – נותנן לכהן, ומנכה לו מן הדמים". הטבח המוכר מתנות כהונה עם הבהמה נחשב כמי שהמתנות עודן מצויות תחת ידו, ולכן אין להחשיבו כמזיק מתנות כהונה הפטור מתשלום. נכסי כהן – בברייתא יש רשימה של תשעה נכסי כהן: "תרומה, תרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, מתנות, דמאי ביכורים, קרן וחומש". התלמוד מסביר שאין כוונת הברייתא לומר שהמתנות הללו הן ממון שהכהן יכול להוציא בבית דין, אלא לציין מה נחשב "נכסי כהן" לעניין מה שנאמר במשנה (ביכורים ג, יב): "למה אמרו נכסי כהן – שקונה בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו, ואשה בכתובתה, וספר תורה".  

שיטת רב על מתנות כהונה של לויים – בתלמוד מסופר על לוי אחד שהיה חוטף מתנות כהונה של זרוע לחיים וקבה, ובעקבות זאת נשאל רב שאלה כללית יותר האם הלוי פטור מזרוע לחיים וקבה. התלמוד מסביר כי הספק של רב הוא האם הלויים נחשבים בכלל "מאת העם מאת זובחי הזבח" (שם) וחייבים בזרוע לחיים וקבה, או שאינם נקראים "עם" ופטורים מלתת זרוע לחיים וקבה.

התלמוד דן על דברי רב ביחס למקורות שונים. הוצאת מתנות כהונה בבית דין - מקור אחד הוא התוספתא במסכת פאה (ב, יג): "ארבע מתנות עניים שבכרם: הפרט והעוללות והשכחה והפאה, ושלש שבתבואה: הלקט והשכחה והפאה, שנים שבאילן: השכחה והפאה - כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין מידו. מעשר עני המתחלק בתוך ביתו - יש בו טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל - מוציאין אותו מידו. ושאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה - אין מוציאין אותן (מידו) לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי". התלמוד מסביר כי אין הכוונה שמוציאים מיד הלוי ונותנים לכהן זרוע לחיים וקבה אלא מדובר על מתנות כהונה כגון זרוע לחיים וקבה, כמו ראשית הגז, שמוציאים מיד הלוי ונותנים לכהן. מקור אחר הדן אף הוא בהוצאה בבית דין מבחין בין סוגי מתנות לפי קדושתם: "כל דבר שהוא בקדושה, כגון תרומה, ותרומת מעשר וחלה – מוציאים אותו מידם, וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הלחיים והזרוע והקבה – אין מוציאין אותו מידם", אבל ייתכן שזרוע לחיים וקבה הם רק דוגמה לדבר שאינו בקדושה, אבל הכוונה היא למעשר ראשון, שאין מוציאים מידי הלויים אפילו לאחר שעזרא קנס שלא לתת ללויים מעשר ראשון מפני שלא עלו עמו מבבל לארץ ישראל.

הסוגיה מסיקה שבעניין זה של חובת מתנות כהונה של לויים יש מחלוקת תנאים. המחלוקת היא על פירוש הכתובים המתארים את עבודת הכהן הגדול המכפר על טומאת מקדש וקודשים ביום הכיפורים: "וכיפר את מקדש הקודש, ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג). השאלה היא כיצד לפרש את הביטוי "עם הקהל יכפר". יש המסבירים כי הכוונה היא לישראל וללויים, ומכאן שהלויים נקראים עם, ויש המסבירים שהכוונה היא לישראל ולעבדים, והלוויים אינם נקראים עם. השיטה לפי הלוויים נקראים עם וחייבים במתנות הכהונה באה לידי ביטוי במשנה הבאה הפוטרת רק כהן וגוי ממתנות כהונה, "השוחט לכהן ולגוי – פטור מן המתנות", ומכאן שהשוחט ללוי חייב במתנות, אבל משנה זו אינה סותרת את דברי רב, מפני שרב לא  הכריע כאחת מדעות התנאים אלא רק היה לו ספק כמי להכריע. למסקנת ההלכה מכריעה הסוגיה כדעת רב שיש ספק אם הלויים נקראו עם, ולכן אין מחייבים את הלויים לתת זרוע לחיים וקבה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במתנות כהונה.

במשנה נאמר: "הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. שהיה בדין: ומה אם החולין שאינם חייבים בחזק ושוק - חייבים במתנות (זרוע, לחיים וקבה), קודשים שחייבים בחזה ושוק - אינו דין שחייבים במתנות? תלמוד לומר: "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרון הכהן ולבניו חק עולם" (ויקרא ו, לד).

זרוע לחיים וקבה של בהמת קודשים - בתורה נאמר: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח, אם שור או שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג), הזרוע, הלחיים והקבה הן מתנות כהונה של בהמת חולין ("זבחי הזבח"). המשנה מסבירה שמצד שיקולי קל וחומר ("שהיה בדין" = קל וחומר) צריכים היו לתת את המתנות הללו לכהן גם בבהמות קודשים, אלא שיש ללמוד ממיעוט הכתוב "אותם" (שם לו, לד) שהחובה היא לתת לכהן חזה ושוק של שלמי תרומה, אבל אין חובה לתת לכוהנים זרוע לחיים וקבה של בהמת קודשים. התלמוד מקשה על ההנחה ביסוד הקל וחומר, לפיה קודשים חמורים מחולין. בחולין מוצאים חומרות שאינן בקודשים, כגון: קדושת בכורה, ראשית הגז ומעשר בהמה, אבל התלמוד מסביר כי מאחר החומרות הללו לא נוהגות בשווה בכל סוגי הבהמות, חולין אינם חמורים יותר מקודשים.  

חזה ושוק של בהמת חולין – אם ממשיכים את כיוון הלימוד בקל וחומר במשנה, צריך היה לומר גם שכשם שחייב לתת לכהן מתנות זרוע לחיים וקבה של חולין אבל לא חייב בקודשים, כל שכן שחייב לתת מתנות המיוחדות לקודשים כמו חזה ושוק גם בבהמות חולין. התלמוד מסביר כי למעשה אין מתנות אלו נוהגות בחולין, מפני שהכתוב "להניף אותו תנופה לפני ה'" (ויקרא ז, ל) מלמד שחזה ושוק חייבים בהנפה במקדש, אבל אי אפשר להניף חולין במקדש מפני שאסור להכניס חולין לעזרה, ואי אפשר להניפם מחוץ למקדש, לפי שהכתוב מדגיש בפירוש את הביטוי: "לפני ה'" (שם).

המזיק מתנות כהונה של זרוע לחיים וקבה – התלמוד דן בדברי רב חסדא כי המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור מלשלם. לפי הסבר אחד אפשר ללמוד את העיקרון הזה מהכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים"  (דברים יח, ג). הביטוי "זה" מדגיש שהזרוע הלחיים והקבה ניתנים לכהן, אבל אין חובה להביא דבר אחר במקומם אם הזיק להם או אכלם. לפי הסבר אחר, זרוע לחיים וקבה נחשבים לדבר "שאין לו תובעים", מפני שאין זה ממונו של כהן מסוים אלא של כלל הכוהנים. בהקשר זה מעירים כי הביטוי "משפט הכהנים" אינו מלמד כי לדיינים בבית דין יש סמכות לכפות ולהוציא מידי הבעלים את מתנות הכהונה, אלא רק שיש לבית דין סמכות להורות לבעלים לחלק לאנשים ראויים את מתנות הכהונה (לפי דברי הימים ב, לא, ד). מן התלמוד נראה אמנם שאם המתנות כבר הגיעו לידיו של כהן, אפילו כאשר עוד לא הרימו את המתנות ואינן מצויות בפני עצמן, יש להחשיבן כממון הכהן, והוא יכול לתבוע ולהוציא אותם מיד מי שהזיק להן או אכלן.  

התלמוד דן על מקורות שדנים במעמד הממוני-קנייני של מתנות כהונה: עני לשעה - במשנה במסכת פאה (ח, ד) נחלקו התנאים: "בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט שכחה פאה ומעשר עני – נוטל, ולכשיחזור לביתו ישלם, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה". התלמוד מסביר שמצד הדין אפשר לפוטרו מלשלם בגלל שמזיק מתנות כהונה (משתמש בהן) פטור מלשלם, אלא שמשנה זו עוסקת במידת חסידות לשלם גם כמצד הדין אין חובה בדבר. תשלומי נזק – בברייתא נאמר: "מנין לבעל הבית שאכל פירותיו טבלין, וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים, מניין שפטור מן התשלומים? תלמוד לומר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" (ויקרא כב, טו), אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך". התלמוד מסביר שאין להוכיח מדברי הברייתא כי ההרמה מקנה את המתנות לכהן ומשעה זו המזיק להם חייב לשלם, וכוונת הברייתא "משעת הרמה" היא שהבעלות של הכהן היא מעשית, כך שאפילו אם המתנות הגיעו בעודם טבלים לידי הכהן, נחשב הדבר כ"שעת הרמה" לעניין זה שזר האוכל אותם או מזיק להם חייב לשלם לכהן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באבר ובשר מדולדלים בבהמה ובאדם.

במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה...מתה הבהמה – הבשר צריך הכשר, האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבלה, דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר". האבר והבשר המדולדלים הם אבר מן החי ובשר מן החי. בדף הקודם הוכיחו מהכתוב בפרשת טומאת נבלה: "וכי ימות מן הבהמה" (ויקרא יא, לט), שאבר מן החי מטמא מפני שכמו הנבילה גם הוא נחשב לדבר מת הבא מן הבהמה ולכן גם הוא מטמא אדם וכלים. בשר מן החי לעומת זאת אינו מטמא, מפני שרקמת בשר אחרת עשוייה לגדול ולהיווצר באותו מקום ("עושה חליפין").  

בברייתא דנים על כזית בשר של אבר מן החי: "החותך כזית בשר מאבר מן החי, חתכו ואחר כך חישב עליו (למאכל עבור גוי) – טהור, חישב עליו ואחר כך חתכו – טמא". התלמוד דן על ההנחות שביסוד הברייתא: הנחה אחת היא שטומאת בית הסתרים מטמאת כדעת רבי מאיר, ולכן, על אף שקודם החיתוך הבשר תלוי באבר והמגע הוא במקום נסתר, בכל זאת נטמא במגע עם אבר מן החי אם חשב עליו למאכל. הנחה אחרת היא על היחס בין טומאת אבר מן החי לטומאת מאכל. טומאת אוכלים צריכה מחשבה למאכל והכשר טומאה של אחד המשקים, ולכן בברייתא מדובר על בשר שהוכשר לקבלת טומאה, ואין אומרים כי הוא מוכשר לטומאת אוכלים אגב טומאת איבר מן החי החמורה, מפני שבשעה שהבשר מחובר לאיבר הוא אינו משמש ומתפקד כאוכל אלא כ"מעשה עץ שימש".

מעשה עץ - התלמוד דן במקרים שונים בהלכות טומאה שבהם האוכל אינו נחשב לאוכל אלא "מעשה עץ". דבר מאכל משמש גם לצרכים אחרים: שאור קשה מתפקד ככסא-ישיבה, תקרובת מאכלים לעבודה זרה, דברי מאכל נועדו לחזק את הכלי ("חיבורי אוכלין"), חלב כליה של נבלה, וסכך (קירוי לבית) העשוי מזרעים. אביי סובר שדיני טומאה וטהרה בכל המאכלים הללו אינם מהתורה, מפני שמאכלים אינם מטמאים בטומאה חמורה מהתורה (טומאת מדרס, טומאת עבודה זרה, טומאת כלים, טומאת בית המנוגע, טומאת נבלה), ואילו רבא סובר שהשימוש במאכלים הללו הוא כ"מעשה-עץ" ואין לראותם כמאכלים, ולפיכך טמאים בטומאה חמורה מהתורה.

שיטת רבי שמעון במשנה - במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה – מטמא טומאת אוכלין במקומן, והבשר צריך הכשר. נשחטה הבהמה – הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו. מתה הבהמה – הבשר צריך הכשר, האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבלה, דברי רבי מאיר. ורבי שמעוןמטהר". הסוגיה דנה על מה מוסבים דברי רבי שמעון בסוף המשנה, שכן אין מובן מדוע רבי שמעון מטהר את האבר לגמרי מכל טומאה: אם הוא סובר שבשעת מיתת הבהמה – האיבר נחשב כאילו כבר היה נפול לפני כן ("מיתה עושה ניפול") צריך היה לטמאו משום איבר מן החי, ואם האיבר נחשב כאילו נפל בשעת המיתה ולא קודם לכן ("מיתה אינה עושה ניפול") צריך היה לטמאו כאיבר מן הבהמה המתה. מסקנת הסוגיה היא שרבי שמעון אינו מטהר את האיבר אלא את הבשר, והוא מסתמך על הכתוב "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד). הביטוי "כל האוכל אשר יאכל" מלמד שרק אוכל הראוי לאכילה לאחרים מטמא בטומאת אוכלים, ולכן הבשר המדולדל הנחשב לאבר מן החי אסור באכילה הן לבני ישראל והן לבני נח, ואינו נחשב כמאכל ואין בו טומאת אוכלים.

אבר ובשר מדולדלין באדם - במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין באדם – טהורים. מת האדם – הבשר טהור. האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן המת, דברי רבי מאיר. רבי שמעון מטהר". לשיטת תנאים אחדים ההבדל בין אבר מן החי לאבר מן המת, הוא בבשר ובעצם הפורשים מן האיברים הללו. באיבר מן המת כזית בשר או עצם כשעורה מטמאים, ואילו באיבר מן החי נחלקו התנאים במסכת עדויות (ג, ו): "כזית בשר הפורש מאבר מן החי – רבי אליעזר מטמא, ורבי נחוניה ורבי יהושע מטהרים. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי – רבי נחוניא מטמא, רבי אליעזר ורבי יהושע מטהרים".

שיטת רבי שמעון במשנה -  בדומה לשאלה שנשאלה לגבי המשנה הקודמת גם כאן יש לשאול מדוע האבר טהור לגמרי לדעת רבי שמעון, שכן או שיש להניח שהוא כבר נפל ונחשב לאבר מן החי, או שיש להחשיבו לאיבר מן המת. לפי הסבר אחד בסוגיה, רבי שמעון אינו מסכים עם עצם המשפט "אינו מטמא משום אבר מן המת" מפני שהוא סבור בעניין זה כרבי אליעזר במגילת תענית שאבר מן המת כלל אינו מטמא, כמסורת ששמע מפי חכמים. רבי יהושע מקשה שם על המסורת, ומסתמך על ההלכה במגילת תענית האוסרת את י"ד באייר (פסח שני) בהספד, ומכאן שאין צריך לומר שפסח ראשון אסור בהספד, וגם כאן בוודאי שאם אבר מן החי טמא, כל שכן שאבר מן המת טמא, אלא שרבי אליעזר מסתמך על המסורת שיש לו ואינו מתחשב בשיקולי קל וחומר, ורבי שמעון הולך אחר דעת רבי אליעזר. ולפי הסבר אחר בעניין זה, רבי שמעון מדבר על המשפט "מטמא משום אבר מן החי", והוא סובר שיש ללכת אחר דעת רבי יהושע במשנה במסכת עדויות, ולטהר כזית בשר או עצם כשעורה הפורשים מאבר מן החי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהכשר אבר ובשר מדולדלים לטומאת אוכלים, טומאת אבר מן החי, בשר מן החי, וטומאת נבילה.

במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה – מטמאין טומאת אוכלין במקומן, וצריכין הכשר (משקים המכשירים לטומאה). נשחטה הבהמה – הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו".

מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון – האמוראים מסבירים את המחלוקת של רבי מאיר ורבי שמעון על הכשר טומאה בדם השחיטה בדרכים שונות: רבה סובר שהמחלוקת היא האם "בהמה נעשית יד לאבר", כלומר, האם הבהמה המשמשת כיד אחיזה לאיבר, מכשירה גם את האבר המדולדל בה לטומאת אוכלים בדם השחיטה.  אבייסובר שנחלקו על היחס בין האבר הקטן לבהמה, והאם דבר קטן שאוחז בו ואין הדבר הגדול עולה עמו – נחשב כמוהו, ולכן גם האבר המדולדל מוכשר בהכשר הבהמה. רבא סובר שהכל מסכימים שהבהמה נעשית יד לאיבר שבה, ונחלקו האם נעשית יד לטומאה (לטמא ולהיטמא) או גם להכשר הטומאה. רב פפא סבור שנחלקו על הכשר שהיה לפני מחשבה להאכיל את האבר לגוי (בעקבות התוספתא עוקצין ג, א-ב). רב אחא בריה דרב איקא סובר שנחלקו על דם שחיטה שהתקנח (נוגב והוסר) מעל הבהמה בין שחיטת הקנה לוושט, ונחלקו אם השחיטה היא מתחילת שחיטת הקנה ועד לסוף שחיטת הוושט, או שהשחיטה מוגדרת כרגע סוף השחיטה, והדם שהיה על הבהמה מקודם הוא דם מכה. רב אשי סובר שנחלקו אם דם השחיטה מכשיר את האבר לקבל טומאה, או שהשחיטה עצמה המכשירה את הבשר לאכילה מכשירה לטומאה, ולכן אבר מדולדל האסור באכילה גם לא הוכשר לטומאה.  

אגב העיון בהלכות יד לטומאה האמוראים דנים על מקרים שונים: קישוא טמא – נחלקו התנאים (עוקצין ב, ט) על דינו של קישוא טמא הנטוע בעציץ המנותק מהקרקע ונוטה על הקרקע, שלדעת תנא קמא נטהר מטומאתו מאחר שיונק מהקרקע, ולדעת רבי שמעון החלק הטמא ישאר בטומאתו, והחלק הטהור שיצא לחוץ יישאר בטהרתו. עבודה זרה - המשתחוה לחצי דלעת אסרה בהנאה כדין עבודה זרה, אבל חציה השני של הדלעת לא נאסר בהנאה. ענף תאנה – נחלקו התנאים (עוקצין ג, ח) אם ענף שנחתך ומחובר בקליפה אל העץ – רבי יהודה מטהר את התאנים שעל הענף, מפני שהן מחוברות לעץ, וחכמים אומרים שאם הענף יכול לשוב ולחיות ולהוציא פירות – נחשב חלק מן העץ. אבן של בית מנוגע – אבן בזוית של שני בתים, חולץ את האבן כולה, אבל נותץ רק את הבית שלו שיש בו נגעים (לפי תוספתא נגעים ו, י). ובכל המקרים הללו יש לשאול האם דיני יד חלים גם כן, ולכן החלק הנוטה מחוץ לעציץ, חצי הדלעת, ענף התאנה, או האבן של הבית השכן נעשים כ"יד" ונטמאים או מטמאים את מה שמחובר אליהם, וכל השאלות הללו לא באות לכלל הכרעה ("תיקו").

אבר מן החי, בשר מן החי - בהמשך המשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה...מתה הבהמה – הבשר צריך הכשר, האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבלה, דברי רבי מאיר, ורבי שמעון מטהר". המשנה מבחינה בין טומאת אבר מן החי לטומאת נבלה. ההבדל בין טומאת אבר מן החי לטומאת נבלה היא שבשר הבא מן החי טהור, ואילו בשר הפורש מן הנבילה טמא. הסיבה להבדל זה נעוצה במקור לטומאת אבר מן החי בכתוב "וכי ימות מן הבהמה...הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט). כתוב זה מלמד שגם אבר שנתלש מן הבהמה ושוב אינו חי – טמא.

התנאים מסבירים כי טומאת אבר מן החי איננה חלה על הבשר הפורש מן החי, ומביאים לכך ראיות שונות בכתוב. לפי רבי יוסי הכתוב מדגיש את הביטוי "וכי ימות", לציין שרק דבר מת שאין דבר חי בא ומחליפו ("אינו עושה חליפין") טמא, ואילו בשר מן החי העתיד להתרפא ובשר אחר יעלה תחתיו ויחליפו אינו טמא. רבי עקיבא סובר שלומדים מהכתוב "בהמה" שטומאה היא רק בדבר הדומה לבהמה שיש בה גידים ועצמות טמאה, ורבי יהודה הנשיא סובר שרק דבר הדומה לבהמה שיש בה בשר, גידים ועצמות. יש הבדל מעשי בין הדעות הללו: הארכובה התחתונה שברגל שאין בה בשר אלא רק גידים ועצמות טמאה לדעת רבי עקיבא, וטהורה לדעת רבי מפני שאין בה בשר. וכליה או השפתיים שאין בהן עצם, טמאים לדעת רבי יוסי שכן אין הם מתחלפים, וטהורים לדעת רבי עקיבא מפני שאינם נחשבים לאיבר הדומה לבהמה שיש בה עצם.  

מחלוקת תנאים דומה מוצאים גם בעניין שרצים. בתורה נאמר: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב). רבי יוסי הגלילי לומד מהכתוב "במותם" שמיתה היא דבר שאין לו חליפין (חיים חדשים הנוצאים במקומם) ולכן בשר שפרש מן השרץ בחייו אינו מטמא. רבי עקיבא לומד מהכתוב ""שרץ" שמדובר על גידים ועצמות, ולא על בשר שאין בו גידים ועצמות. ורבי לומד מ"שרץ" ששרץ הוא בשר גידים ועצמות. מחלוקת זו חוזרת על עצמה גם בעניין שרצים וגם בעניין טומאת בהמה, מפני שבשרצים יש חומרה של טומאה בשיעור עדשה, ובבהמה יש חומרה של טומאת משא, ולכן יש צורך לומר כי טומאה זו נאמרה רק במותם ולא בחייהם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת שרצים ובטומאת אוכלים.

עכבר יבשה, עכבר ים - במשנה נאמר: "עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר – טמא, באדמה – טהור. רבי יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר – טמא". בתורה נאמר: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, החולד והעכבר והצב למינהו" (ויקרא יא, לט). הביטוי "בשרץ" מלמד שלא רק עכבר ממין הפרה ורבה מטמא (כמו חולדה), אלא גם עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו מסוגל להתרבות מטמא. הביטוי "על הארץ" מלמד שמין העכבר החי ביבשה מטמא אבל העכבר החי בים אינו מטמא, והביטוי "השורץ" מלמד שאפילו עכבר החי ליבשה שירד לים מטמא, מפני שהוא מטמא בכל מקום בו הוא רוחש ושורץ.  

מינים שונים של בעלי חיים – בתורה נאמר: "הצב למינהו", ובמדרש מסבירים כי המינים השונים של הצב הם הערוד, הסלמנדרה וחיות הנקראות בשם נפילים. רבי עקיבא מתרשם ומתפעל מריבוי וגיוון המינים השונים שבכתוב, ובעיקר בשל העובדה שכל אחד מהשרצים גדל בסביבה ייחודית לו: "יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה, שבים – אילמלי עולות ביבשה מיד מתות, שביבשה – אילמלי יורדות לים מיד מתות. יש לך בריות גדלות באור, ויש לך בריות גדלות באויר, שבאור – אילמלי עולות לאויר מיד מתות שבאויר – אילמלי יורדות לאור מיד מתות". בתוספתא כלאים (ה, י) מוסבר כי על אף השוני בסביבת הגידול, יש הקבלה של מיני בעלי החיים היבשתיים למיני בעלי החיים הימיים: "כל שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החולדה". החולדה יוצאת דופן מפני שמקום גידולה היחיד הוא ביבשה, ולחילופין, הביברים (הבונים) של העיר נרש אינם חיים במקום יישוב אלא רק במים. בהקשר זה מעירים כי קריטריון אחר לחלוקה של מינים שונים של בעלי חיים היא לפי ההזדווגות וההתרבות שלהם: "כל שתשמישן ועיבורן שווה – יולדין ומגדלין זה מזה, וכל שאין תשמישן ועיבורן שווה – אין יולדין ומגדלין זה מזה", אלא שלפעמים גם לכלל זה יש חריגים שמתרחשים בגלל נס, כמו ערוד שנולד מזיווג של נחש וצב, כדי שיענישו ויפרעו בהם מן הרשעים.  

אבר ובשר מדולדלין - במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה – מטמאין טומאת אוכלין במקומו, וצריכין הכשר". במשנה מדובר על איבר התלוי בבהמה באופן רופף ולא יחזור להתאחות ולהתרפא עם גוף הבהמה  ("אין מעלין ארוכה"). כל עוד האבר והבשר מעורים בחוט השערה הם אינם מטמאים טומאת נבלה לפי הכתוב "כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לז), המלמד כי דבר אינו נקרא נבילה אם אינו נופל, ולכן איבר הנופל מן הבהמה מטמא בטומאת נבילה אבל אבר המחובר בבהמה חיה חיבור כלשהו אינו טמא בטומאת נבלה.

טומאת אוכלים –במשנה נאמר : "האבר והבשר המדולדלים מטמאים טומאת אוכלים. התלמוד דן על טומאת אוכלים בפירות ובירקות שצמקו באיביהן (בעודם מחוברים לענפים). בתוספתא עוקצין (ב, יב) נאמר: "ירקות שצמקו באיביהן, כגון הכרוב והדלעת – אין מטמאין טומאת אוכלין, קצצן ויבשן – מטמאין טומאת אוכלין. אילן שנפשח (נחתך ענף) ובו פירות, הרי הן כתלושין. יבשו (בעודן על הענף המחובר) – הרי הן כמחוברין". האמורא שמואל סבור שתאנים שצמקו והתכווצו בעודן על העץ, נחשבות כתלושות לעניין טומאת אוכלים, וכמחוברות לעניין שבת, ואם תלש מהן בשבת – חייב חטאת. התלמוד מסביר כי מצד אחד התוספתא בעוקצין אינה מוכיחה כשמואל, מפני ששמואל עסק במקרה ייחודי שבו התנאים הצטמקו והתייבשו, והענף עוד לא התייבש, ולא ברור אם זהו המקרה המתואר בתוספתא, או שמדובר על מקרה שבו קצץ את כל הפירות כדי ליבשם. שאלה אחרת היא האם התוספתא סבורה שאלו הם שני מצבים "הרי הן כתלושין" ו"הרי הן כמחוברין", או שאפשר לדבר על דבר שמצד אחד ייחשב לתלוש ומצד אחר ייחשב למחובר.

הכשר טומאה של אבר ובשר מדולדלים – במשנה נאמר: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה – מטמאין טומאת אוכלין במקומו, וצריכין הכשר. נשחטה הבהמה – הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו". בדף זה ובדף הבא האמוראים מציעים הסברים שונים למחלוקת התנאים במשנה. האמורא רבה מציע כי נחלקו האם הבהמה נעשית יד לאבר, שלדעת רבי מאיר הוכשר האבר בדמיה של הבהמה מפני שהבהמה נחשבת ל"יד", דבר שבו אוחזים את המאכל, המעבירה את הטומאה למאכל, ולדעת רבי שמעון הבהמה אינה נעשית יד לאבר. אביי ורבי יוחנן סבורים כי המחלוקת היא האם הבאר המדולדל נחשב כחלק מן הבהמה, שלדעת רבי מאיר דבר קטן שאוחז בו והדבר הגדול המחובר עמו בדלדול אינו עולה עמו נחשב כמוהו, ולדעת רבי שמעון האוחז בדבר קטן ואין הגדול עולה עמו אינו כמוהו, ולכן הכשר דם השחיטה אינו מכשיר את האיבר המדולדל עמו, וכעין זה מוצאים במשנה במסכת טבול יום (ג, א) אלא ששם החליף רבי מאיר את שיטתו, מפני שטומאת טבול יום קלה יותר ולכן כאשר נגע בחלק האחד הקטן אין החלק הגדול נטמא עמו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת המת באוהל.

בדף הקודם דנו על שיטת רבי יוסי בטומאת אוהל המת, ובדף זה ממשיכים לדון על מקורות נוספים בעניין זה. במשנה אהלות (ד, ב) נאמר: "תיבת המגדל שיש בה פותח טפח ואין ביציאתה (המגירה הנשלפת החוצה) פותח טפח:  טומאה בתוכה (במגירה) – הבית טמא, טומאה בבית – מה שבתוכה טהור, מפני שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס. ורבי יוסימטהר, מפני שיכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה. העמידה (את תיבת המגדל) בפתח (הבית), ופתחה לחוץ, טומאה בתוכה – הבית טמא (תיקון נוסח בסוגיה), טומאה בבית – מה שבתוכה טהור, ורבי יוסי מטהר (תוספת נוסח)".

תנא קמא מטמא את הבית כאשר הטומאה המצויה במגירה. במקרה הראשון שהמגירה נפתחת בתוך הבית הנימוק הוא ש"דרך טומאה לצאת", כלומר, המת עתיד לצאת מן המגירה החוצה ולכן הבית מאהיל עליו. במקרה השני המגירה נפתחת כלפי חוץ הבית, וראוי היה לטהר את הבית מפני שדרך הטומאה לצאת החוצה, אבל כאן נכנס שיקול נוסף לפיו המגירה נחשבת לטומאה טמונה (טומאה הנמצאת בתוך חלל הנוצר מתחת לדבר שרחוק ממנה פחות מטפח), ולכן הטומאה בוקעת מן המגירה כלפי מעלה וכלפי מטה ונחשבת כמצויה בבית והבית מאהיל עליה. רבי יוסי חולק על שתי ההנחות הללו. לגבי התפשטות הטומאה "דרך טומאה לצאת" רבי יוסי סובר שאפשר להוציא רק חלק מן הטומאה או לשרוף את הטומאה במקומה, ולפיכך אין וודאות מהיכן יוציאו את הטומאה. ולגבי ההנחה שטומאה טמונה בוקעת, סובר רבי יוסי שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה, אלא נחשבת כמצויה במקומה.    

בהקשר זה דנים על סתירה אפשרית לדברי רבי יוסי במשנה במסכת אהלות (יא, ז): "הכלב שאכל בשר מת, ומת הכלב ומוטל על האסקופה (מפתן הבית), רבי מאיר אומר: אם יש בצוארו פותח טפח – מביא את הטומאה, ואם לאו – אינו מביא את הטומאה. רבי יוסי אומר: רואין (את חלל הטומאה), מכנגד השקוף (משקוף הבית) ולפנים – הבית טמא, מכנגד השקוף ולחוץ – הבית טהור. רבי אלעזר אומר: פיו לפנים – הבית טהור, פיו לחוץ – הבית טמא, מפני שטומאה יוצאת דרך שוליו (אחוריו של הכלב). רבי יהודה בן בתירא אומר: בין כך ובין כך – הבית טמא". התנאים מציעים שיקולים אחדים בניתוח מקרה של כלב שיש במעיו מבשר המת: רבי מאיר סבור שיש למדוד את רוחב הצוואר ולבחון אם יש בו טפח, מפני שטפח זה ממשיך את הטומאה לבית. רבי יוסי חולק וסובר שהמדידה משמעותית רק כאשר יש טפח רבוע בבחלל הצואר, ולא רק בממד אחד של רוחב הצואר, ואם אין טפח מרובע בחלל, הטומאה נחשבת לטמונה שאינה בוקעת. ודבריו על "כנגד השקוף" מוסיפים הסתייגות נוספת לפיה יש לבחון אם הכלב מצוי על המפתן בצדו החיצוני, ואז אין כל טומאה בבית.

בדף הקודם התברר כי לדעת רבי יוסי יש טומאת אוהל שהיא כטומאת מגע במת, כפי שעולה מן התוספת אהלות (ד, א): "רבי יוסיאומר: מלא תרוד רקב – מטמא במגע, במשא ובאוהל", וטומאת המגע כאן אינה כפשוטה שכן אי אפשר לגעת בתרווד רקב כולו כאחד, אלא טומאת אוהל (וטומאת אוהל רגילה היא כאשר המאהיל רחוק טפח מהטומאה, או כאשר האוהל מאהיל על הטומאה ועל האדם). אלא שיש החולקים על דבר זה, כמו רבי שמעון בתוספתא (שם): "רבי שמעון אומר: שלוש טומאת פורשות מן המת, שתיים בכל אחת ושלישית אין בהן, ואלו הן...מלא תרוד רקב מטמא במשא ובאוהל ואינו מטמא במגע".

במשנה נאמר: "קולית נבלה וקולית השרץ, הנוגע בהן סתומים – טהורים, נקובים כל שהוא מטמא במגע...ביצת השרץ המרוקמת – טהורה, ניקבה כל שהוא – טמא". בתורה נאמר על טומאת נבילה: "הנוגב בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא), ועל טומאת השרץ: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא). המילה "הטמאים" מלמדת שקולית השרץ וביצת השרץ מטמאות, אבל הביטוי "הנוגע" (בשני ההקשרים) מלמד שרק מה שאפשר לגעת בו טמא, ומה שאי אפשר לגעת בו – טהור. והנקב הוא בשיעור של חוט השערה הנכנס מבעד לנקב. בהקשר זה מעירים כי למעשה אפשר היה לחשוב לפי רעיון זה שאין טומאת נבלה בבהמה המכוסה בעור, או בכליה המכוסה בחלב – אבל למעשה בצד החיצוני יש לבהמה נקבי כמו הפה, האוזן והעיניים,  שאפשר לגעת בהם בבשרה, והאיברים הפנימיים כמו הכליה יש להם חוטים שנמשכים מהם אל מה שמחוץ להם ואפשר לגעת בבשרם. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת אוהל.

במשנה נאמר: "קולית (עצם הירך) המת וקולית המוקדשין (קורבנות שהתפגלו או נותרו המטמאים מגזירת חכמים), הנוגע בהן, בין סתומים בין נקובים – טמא. קולית נבלה, וקולית השרץ, הנוגע בהם סתומים – טהורים, נקובים כל שהוא – מטמא במגע. מניין שאף במשא (בטומאת נבילה)? תלמוד לומר: "הנגע...והנשא" (ויקרא יא, לט-מ), את שבא לכלל מגע – בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע – לא בא לכלל משא". המשנה מבחינה בין טומאת מגע בעצמות של טומאת המת לטומאת נבלה ושרץ,

טומאת אוהל בקולית האמוראים נחלקו מה דין טומאת קולית של מת באוהל. התלמוד מדייק מן המשנה כי הקולית של המת מטמאת במגע אבל אינה מטמאת באוהל. התלמוד מסביר כי עצם הקולית בוודאי מטמאת באוהל אם יש על העצם כזית בשר מן המת, או אם יש כזית מוח בפנים שכן הטומאה בוקעת ויוצאת מחלל העצם, ולכן מדובר במשנה על עצם שאין עליו כזית בשר ואין בו כזית מוח בפנים. רב יהודה בנו של רבי חייא סבור כי לפי הסבר זה החידוש במשנה הוא שהקולית אינה נחשבת לאבר המטמא באוהל מפני שמוח העצם בגוף החי אינו מבריא את רקמת הבשר שעליו ("מוח בפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ"). אביי חולק על הנחה זו, ולשיטתו המוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, והמשנה עוסקת במקרה מיוחד של עצם ששייף והחליק לרוחבה ("שפה"), ולכן המוח שבפנים אינו נחשב לאיבר חיוני המועיל לרקמות החיצוניות של הבשר ואינו מטמא באוהל. לדעת רבי יוחנן עצם שיש בה מוח כזית מטמאת באוהל, והמילה "נוגע" במשנה מתייחסת הן למגע במת והן לטומאת אוהל, וקולית המת מטמאה באוהל מאחר שהטומאה בוקעת ועולה מחלל העצם.  

ההבדל בין קולית המת, קולית המוקדשין וקולית הנבילה והשרץ – לפי הדעה הראשונה, קולית המת אמנם אינה מטמאת באוהל מאחר שאין בה מוח כזית, אבל בשאר המקרים שבמשנה מדובר שיש בקולית מוח כזית, אלא שמבחינים בין קולית המוקדשין המטמאת כשהיא סתומה (כקולית המת) לבין קולית נבילה או שרץ המטמאות רק כשהן נקובות, מפני שקולית המוקדשין נחשבת כבסיס לנותר של מוח העצם שבתוכה, וכפי שמוכיחה ההלכה לפיה עצמות הקודשים מטמאות את הידיים. ולפי דעת רבי יוחנן ההבדל הוא שבקולית המת יש כזית מוח העצם המתקשקש ומשמיע קול בחלל העצם, והטומאה בוקעת ועולה, אבל מאחר שהמוח נעקר ממקומו ואינו יכול לרפא את הבשר אין לראות את העצם במצבה כמה שהיה איבר של נבילה או של שרץ, ורק אם ניקבה העצם ואפשר לגעת במוח העצם יש טומאה במגע עצמו.

מאהיל כנוגע – התלמוד דן על מקורות שונים מהם אפשר להוכיח אם טומאת האוהל היא כמו טומאת מגע. במשנה במסכת עדויות (ג, א) נאמר: הנוגע בכחצי זית (מן המת) ומאהיל על חצי זית, או חצי זית מאהיל עליו – טמא. אבל הנוגע בכחצי זית, ודבר אחד מאהיל עליו ועל כחצי זית – טהור...כל שהוא משם אחד (איסור טומאה אחד) – מצטרף וטמא, משני שמות - טהור". מתחילת המשנה יוצא כי טומאת מגע מצטרפת לטומאת אוהל, ומסופה יוצא כי טומאת מגע וטומאת אוהל אינן מצטרפות, והתלמוד מסביר שאין להוכיח ממשנה זו מאחר שבתחילת המשנה מדובר על אדם המאהיל על טומאה רצוצה (דחוקה וצפופה בלי רווח טפח)ונחשב כנוגע בטומאה ממש, ואין מכאן ראיה שמאהיל הוא כנוגע.

הוכחה אחרת היא משיטת רבי יוסי בתוספתא אהלות (ד, א): "רבי יוסי אומר: מלא תרוד רקב – מטמא במגע ובמשא ובאוהל". הרקב הוא בשר מת שנרקב. התלמוד מעיר כי אפשר לשאת את הרקב כולו בתרוד (כף), ואפשר להאהיל על כולו אך אי אפשר לגעת בכולו מפני שהוא מתפורר, ולפיכך יש לפרש כי המשנה עוסקת בטומאת משא, ובשני סוגים של טומאת אוהל: טומאת אוהל אחת הנקראת "מגע", וטומאת אוהל הנקראת "אוהל". האמוראים נחלקו כיצד להבחין בין טומאת האוהל הנחשבת למגע לטומאת אוהל רגילה: אביי סבור שיש להבחין בין אדם המאהיל על הטומאה הנמצאת מתחת לידו בשיעור של פחות מטפח שאוהל זה נקרא "מגע", וטומאה הנמצאת מתחת לידו למעלה מטפח נקראת טומאת "אוהל". רבאסבור כי היד המאהילה נקראת "מגע" אפילו אם היא למעלה מטפח, וטומאת "אוהל" רגילה היא כאשר המת והאדם מצויים תחת אוהל משותף הממשיך את הטומאה מן המת ("המשכה"), ואז הטומאה אינה באה ישירות אל האדם, אלא דרך האוהל המכסה את האדם ואת הטומאה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בדף זה דנים בצירוף חצאי זיתים של נבילה ושל מת.

במשנה נאמר: "עור (של נבילה) שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב (סיב בשר דק) היוצא ממנו ובשערה שכנגדו – טמא. היו עליו כשני חצאי זיתים – מטמא במשא ולא במגע, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: לא במגע ולא במשא. ומודה רבי עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, ומפני מה רבי עקיבא מטהר בעור? מפני שהעור מבטלן".

האמוראים דנים על סייגים של המשנה לפי דעת רבי יוחנן. רבי יוחנן מבחין בין המשנה העוסקת בבשר הנשאר דבוק במקרה ש"פלטתו חיה", כלומר, חיה לא הפשיטה את כל בשר הנבילה, לבין מקרה ש"פלטתו סכין", אדם השאיר בשר דבוק לאחר שהפשיט בסכין – אז הבשר בטל לעור. אבחנה זו מצויה בלב מחלוקת אמוראים. לפי מסורת אחת רבי יוחנן סייג את תחילת המשנה העוסקת בכזית בשר, ואחד האמוראים מעיר שלא היה מציית לדברי רבי יוחנן הללו אפילו אם היה שומעם מפיו, מפני שאדם אינו מבטל סתם כך בשר בשיעור כזית וכל שכן לא בשיעור של רובע הקב או של נפה ("תרטיא" "נפיא"). לפי מסורת אחרת, רבי יוחנן סייג את סוף המשנה העוסקת בשני חצאי זיתים, ולא ייתכן כי מדובר על תחילת המשנה מפני שאפילו אם יהושע בן נון היה אומר דבר זה לא היו מקשיבים לו. לפי המסורת של ארץ ישראל ("רבין וכל נחותי") רבי יוחנן סייג את תחילת המשנה, ומדובר במשנה על בשר המרודד על פני העור שאין בו חשיבות כל כך והוא בטל לעור.   

מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא על שני חצאי זיתים – במדרש ההלכה מסבירים את שיטות התנאים לפי הכתובים: "כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב, וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב". המילה "בנבלתם" מלמדת שיש לגעת בהם עצמם ולא בעור שיש עליו שתי חתיכות בשר של חצאי זיתים. אלא שלדעת רבי ישמעאל הכתוב "וכל הנושא" מלמד שיש בחתיכות הבשר הדבוק בעור טומאת משא, ולדעת רבי עקיבא יש השוואה בין "הנוגע" ל"הנושא", ורק מה שבא לכלל טומאת מגע בא לכלל טומאת משא, ומאחר שאין טומאת מגע בחתיכות הללו, אין בהן גם טומאת משא. ויש לדון אם הכלל על הסימטריה בין טומאת מגע לטומאת משא חל גם לדעת רבי ישמעאל,.

האמוראים נחלקו על סיוג המחלוקת: "אמר בר פדא: לא שנו אלא מאחריו, אבל מלפניו – יש נוגע וחוזר ונוגע, ורבי יוחנןאמר: אין נוגע וחוזר ונוגע". לדעת בר פדא מחלוקת התנאים רבי עקיבא ורבי ישמעאל היא על מי שנוגע בצד האחורי של עור ששני חצאי זיתים של נבילה דבוקים אליו, אבל אם נגע בצד הקדמי של העור בחתיכות העור – הכל מסכימים שהנגיעות מצטרפות וטמא בטומאת נבילה ולדעת רבי יוחנן לכל הדעות אין נגיעה אחר נגיעה, ואין הנגיעות מצטרפות לטומאת נבילה, ונחלקו אם טמא בטומאת משא או אינו טמא כלל.

לפי שיטת רבי יוחנן אפשר להשוות את המחלוקת למחלוקת תנאים אחרת בעניין מאהיל וחוזר ומאהיל –במסכת עדויות (ג, א) נאמר על טומאת אוהל המת: ""כל המטמאין באוהל שנחלקו (שני חצאי כזית של מת) והכניסן לתוך הבית – רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאים". רבי דוסא בן הרכינס סובר שאין מאהיל חוזר ומאהיל על שני חצאי זיתים, כדעת רבי ישמעאל, שאין נוגע וחוזר ונוגע. ודעת חכמים היא שמאהיל וחוזר ומאהיל, ואף רבי עקיבא סובר כדבר זה, אלא שבעניין נבלה העור מבטל את חצאי הזיתים, ולא מפני שבאופן עקרוני אין טומאה בשני חצאים של דבר שלם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בדף זה דנים על הפשטת עור לעניין טומאה.

במשנה נאמר: "המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, לשטיח – כדי אחיזה. לחמת – עד שיפשיט את החזה. המרגיל – כולו חיבור לטומאה, ליטמא ולטמא. עור שעל הצואר, רבי יוחנן בן נורי אומר: אינו חיבור, וחכמים אומרים: חיבור עד שיפשיט את כולו". המשנה עוסקת בהפשטת עור מעל בהמה. יש שיטות שונות של הפשטת העור שנועדו לצרכים שונים, וכל שיטה קובעת עד איזה שלב של הפשטת העור נחשב העור לחלק מן הבשר וטמא בטומאה של הבשר:

לשטיח – כדי אחיזה – כדי להפשיט בהמה חותך חתך לאורך הבטן מהצואר ועד הזנב, ומקלף את העור מעל הבשר. המשנה קובעת כי העור נחשב מחובר לבשר עד "כדי אחיזה", שיכול לאחוז את העור בלי לגעת בבהמה הטמאה. שיעור כדי אחיזה הוא שני טפחים שמחזיק אותם מקופלים בידו ולכן גודלם טפח. לחמת – עד שיפשיט את החזה – כדי לקבל צורה של כלי כמו חמת, אין חותכים את את העור לאורך הבטן כדי שיישאר העור שלם ומוכן לקבלת נוזלים, אלא חותך את מקום הצואר ופושט את העור בשלמותו כלפי מטה. המרגיל– הפושט את העור מהרגליים כלפי מעלה צריך להפשיט את כל העור כדי שלא ייחשב למחובר לבשר.  

מכאן ואילך –לכל אחת משיטות ההפשטה יש גבול עד מתי נחשב העור כמחובר לבשר (כדי אחיזה, הפשטת חזה, כולו), והאמוראים נחלקו במי שהפשיט יותר מכדי גבול זה, ובדינו של העור המופשט הסמוך לבשר: "אמר רב: טהור המופשט (שכן אינו מחובר בבשר הטמא), רבי אסי אמר: טפח הסמוך לבשר – טמא". בהקשר זה דנים על הלכות בתוספתא חולין (ח, יח-יט): "המפשיט כשיעור הזה, מכן ואילך, הנוגע במופשט טהור", "בעור שכנגד הבשר  - טמא", "המפשיט בבהמה ובחיה, ובטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, לשטיח – כדי אחיזה, וטפח הסמוך לבשר – טהור". מן המקורות עולה כי חלק העור שלא הופשט נחשב כ"שומר" לבשר, וחלק העור שהופשט אינו נחשב ל"יד" כדעת רב, ואולם אפשר להסביר כי גם לדעת רב אסי אוחזים  לצורך ההפשטה תמיד בטפח הסמוך לבית אחיזה, אלא אם מדובר על מי שפשט שני טפחים בלבד, שאין אוחזים בטפח הסמוך לבית האחיזה, אלא בשפת העור ולכן טפח זה הראשון הסמוך לעור אינו נחשב ביד.

טלית קרועה – במשנה במסכת כלים (כח, ח) נאמר: "טלית שהתחיל בה לקורעה, כיון שנקרע רובה – שוב אינו חיבור וטהורה". ההנחה היסודית היא שקריעת הטלית מוציאה אותו מכלל בגד ונטהרת מטומאתה, אבל האמוראים מוסיפים סייגים להלכה זו. סייג אחד הנתון במחלוקת אמוראים האם הלכה זו נאמרה רק על טלית טבולת-יום שהטבילה במקווה ועדיין צריכה הערב שמש. רבה בר אבוה סובר שמאחר שלא חס על טבילתה גם אינו חס עליה ויבוא לקרוע את רובה, אבל אם אינה טבולת יום הוא חס עליה ולא יבוא לקרוע את רובה. רבה חולק על הדברים ולדעתו אין להעמיד את המשנה בטלית טבולת יום שנטהרה בקריעה. לפי שיטתו על טלית זו יש לגזור טומאה מפני החשש שמא יבואו להשתמש בה בטרם הערב שמש, וכמו כן אין חוששים שאדם לא יקרע את רובה של הטלית כפי שאין חוששים שלא ימלוק את רוב הסימנים של הקנה והוושט בעולת העוף. רב יוסף דוחה את טענותיו של רבה. ראשית, מפני שהקרע מוכיח כי הטלית עומדת לקריעה, ושנית, מפני שהכוהנים הם זריזים ולכן אין להוכיח ממליקת סימני עולת העוף לקריעת רוב הטלית. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת העור של בעלי חיים.

במשנה נאמר: "ואלו שעורותיהן כבשרן: עור האדם, ועור חזיר של ישוב. רבי יהודה אומר: אף עור חזיר הבר. ועור חטרת (דבשת) של גמל הרכה, ועור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור של תחת האליה, ועור האנקה והכח, והלטאה והחומט. רבי יהודהאומר: הלטאה כחולדה (חולד). וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה – טהורין, חוץ מעור האדם. רבי יוחנן בן נורי אומר: שמונה שרצים יש להן עורות". העורות במשנה הם כבשר בין לאיסור אכילה ובין לטומאה.

עור אדם – בתלמוד דנים האם עור האדם מטמא מדאורייתא או מדרבנן: "אמר עולא: דבר תורה עור אדם טהור, ומה טעם אמרו טמא – גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחים". יש האומרים כי עולא אמר את דבריו על תחילת המשנה שעור אדם טמא, והסביר כי עור האדם טהור לפי התורה, אבל חכמים גזרו על טומאתו כדי שאדם לא יזלזל בעור של אביו ואמו שמתו ויעשה מעורם שטיחים. יש האומרים כי עולא אמר את דבריו על המשך המשנה: "וכולן שעיבדו...טהורין, חוץ מעור האדם", שעוד אדם מעובד טהור מן התורה, אבל חכמים גזרו עליו טומאה שלא יבוא לזלזל באביו ובאמו, ולפי דעה זו עור אדם שלא עבר עיבוד טמא מהתורה. עור מעובד – במשנה נאמר: "הילך בהן כדי עבודה". הכוונה היא שהלך על העור כדי להחליקו, וזמן עיבוד זה הוא משך זמן הליכה של ארבעה מילין (מיל הוא בערך קילומטר), כפי שמוצאים בהלכה ובעיקר בענייני טהרה: גבל מטהר את כליו במרחק ארבעה מילים, ומי שיש לו מים לנטילה במרחק ארבעה מילין יקפיד עד שיבוא לשם, וכיוצא בזה מטריח את עצמו ללכת לבית כנסת במרחק ארבעה מילין.   

עור חזיר – במשנה נחלקו אם רק עור חזיר של ישוב או גם עור חזיר הבר, והמחלוקת היא האם לראות את עור חזיר הבר כעור מרוכך הדומה לבשר או כעור קשה הנבדל מן הבשר.

עור חטרת של גמל הרכה – ההגדרה של גמל רכה היא כל זמן שהגמל לא טענה משא ועורה לא התקשה מחמת המשא. בסוגיה מסופר כי הגדרה זו לא הייתה ידועה אצל החכמים. ריש לקיש שהיה מחכמי בבל כיבד את האמורא רבי ישמעאל בר אבא שישב לצדו לאחר ששמע ממנו את הדברים, ואילו רבי זירא שהיה מחכמי ארץ ישראל (עלה לארץ ישראל מבבל), אמר לרבין בר חיננא שכבר אמר הלכה זו בפניו פעם אחת. סיפור זה משקף לפי הסוגיה את הבדלי הסגנון של החכמים: חכמי ארץ ישראל היו תקיפים וישירים, ואילו חכמי בבל היו חסידים ונוחים לבריות. התלמוד דן על שתי שאלות: מה דין גמל הרכה שטענה משא לפני שהגיע זמנה לטעון, ומה דין גמל הרכה שהגיע זמנה אבל טרם טענה משא, ושאלות אלו נותרות ללא הכרעה ("תיקו").

עור הראש של עגל רך – האמוראים נחלקו על ההגדרה של עגל רך: "עולא אמר: בן שנתו, רבי יוחנן אמר: כל זמן שיונק". התלמוד מבקש לדעת האם רבי יוחנן מוסיף תנאי על דברי עולא או מצמצם לתנאי אחד, ומסקנת הדברים היא שהלשון "כל זמן שיונק" מלמדת שרבי יוחנן בא לצמצם את התנאים של עולא, שלדעת עולא צריך שיהיה בן שנתו ויונק, ולדעת רבי יוחנן התנאי היחיד הוא היניקה ולא הגיל. להלכה נראה שאין לפסוק כמו משנה זו, מאחר שהמשנה היא כדעת יחיד, כפי שמוכיחה הברייתא הדנה על פיגול בעורות: "השוחט את העולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה...חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת. אלעזר בן יהודה איש אבלום אומר משום רבי יעקב, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עיכום אומר משום רבי שמעון: אחד עור פרסות, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה שעורותיהן כבשרן, להביא עור של בית הבושת...חוץ לזמנו – פיגול וחייבין עליו כרת". שיטת משנתנו היא כשיטת יחיד, ואילו חכמים בברייתא סבורים שאין העור נחשב כבשר מלבד העור שתחת האליה.

עור בית הפרסות – נחלקו האמוראים: "רב אמר: בית הפרסות ממש (עור הקרסוליים), רבי חנינא אמר: רכובה (ברך) הנמכרת עם הראש (הפרק התחתון של הרגל, עצם השוק)".  

עור האנקה – בפרשת השרצים נאמר: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ: החולד והעכבר והצב למינהו, והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת, אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כט-לא). במשנה יש שלוש דעות: דעת תנא קמא היא שעור האנקה והכח, והלטאה והחומט טמאים כבשר. דעת רבי יהודה הסובר שיש להוציא מכלל זה את הלטאה שדינה כחולד. ודעת רבי יוחנן בן נורי הסובר שכל שמונה השרצים הנזכרים בתורה יש להן עורות. התלמוד מוסיף את דעת האמורא רב שמעמדו הוא כשל תנא, ולכן הוא מוסיף למשנה את התנשמת יחד עם "האנקה, הכח, הלטאה והחומט". התלמוד מסביר כי רב מסתמך על הכתוב. המילה "למינהו" מפרידה את החולד העכבר והצב משאר חמשת השרצים הנזכרים בהמשך הכתוב ועליהם נאמר "אלה הטמאים" ללמד שעורתיהם כבשרם. החכמים שבמשנה לעומת זאת אינם לומדים את הדברים מדרשת הכתוב אלא מסתמכים על מישוש העור ("גישתא"), והמחלוקת של תנא קמא עם רבי יהודה היא האם עור הלטאה רך כמו הבשר או שעורה הוא החולד שעורו קשה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באלל, ובבהמה מפרכסת.

במשנה נאמר: "העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות, והגידין, והקרנים, והטלפים - מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות... רבי יהודה אומר:האלל המכונס, אם יש כזית במקום אחד - חייבין עליו ".

אלל– בכתובים נזכר הביטוי "אלל" "ואולם אתם טופלי שקר, רופאי אלל כולכם" (איוב יג, ד). בכתוב זה הניקוד הוא אליל, ומשמעו דבר שאין לו רפואה, אבל התלמוד מסביר שההגדרה של האלל במשנה שונה מהגדרתו בכתוב. לדעת רבי יהודה במשנה האלל הוא בשר הדבוק בעור, ונחלקו האמוראים האם לדעת חכמים ההגדרה של אלל כוללת גם עוד דברים: "רבי יוחנן אמר: מרטקא (גידי הצוואר), וריש לקישאמר: בשר שפלטתו סכין" (שארית בשר שנדבק בעור בשעת הפשטת העור)". רבי יוחנן סובר שלדעת חכמים גם המרטקא מצטרף לטומאת אוכלין אפילו שהיא קשה כמו עץ. ריש לקיש סובר שסתם בשר שפלטתו סכין מצטרף אם חשב עליו כעל אוכל בפני עצמו, ואינו מצטרף אם לא חשב עליו בכלל. המשנה עוסקת במקרים מיוחדים: בשר שפלטתו סכין שחשב לאכול את מקצתו ואותו מקצת מצטרף לבשר לשיעור כביצה. או שמדובר בבשר שפלטתו חיה ולא אכלה חלק מן הבשר, ופלטתו סכין, ואין יודעים מה פלט האדם ומה פלטה החיה, ולכן בשר זה אינו מטמא בעצמו אבל מצטרף לשאר הבשר.  

חרטום וצפורניים - במשנה מסכת טהרות (א, ב-ג) נאמר: "החרטום והצפרנים - מיטמאין ומטמאין ומצטרפין". החרטום הוא המקור של הציפור, אבל החלק העליון והתחתון של המקור אין בהם מאכל ודינם כעץ לעניין טומאת מאכל, והמשנה עוסקת בקרום הבשר הדבוק לחרטום העליון מצד הפה. הצפורניים אינם דבר מאכל, והכוונה במשנה היא למקום שבו הציפורניים בלועות בבשר, או במקום שחותכים את הציפורניים ויוצא מהן דם.

טומאת אוכלים בבהמה מפרכסת - במשנה נאמר: "כיוצא בו: השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים, ומפרכסת - מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה. ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות". לפי נוסח של המשנה הנידון בתלמוד ("אמר רב אסי: שונין..."), המשנה עוסקת בשחיטה ששוחטים לאכילת גוי (ישראל שוחט בהמה טמאה או גוי השוחט בהמה טהורה), וכדי שתהא טמאה בטומאת אוכלים צריך לחשוב עליה למאכל, וצריך הכשר של משקים אחרים ודם השחיטה עצמו אינו מכשיר לטומאה מפני שהשחיטה אינה ראויה.

התלמוד מסביר שבאופן עקרוני טומאת אוכלין עשויה לבוא בתנאים שונים. הטומאה הנזכרת בכתוב היא "וכי יותן מים על זרע" (ויקרא יא, לח), ולכן התנאי הוא לתת על הזרע מים המכשירים את הזרע לקבל טומאה. לעומת זאת, אכילת נבלת עוף טהור טמאה בטומאת אוכלים אפילו בלי הכשר מים, מפני שסופה לטמא את מי שבולע אותה בטומאה חמורה. התלמוד שואל מדוע הבהמה המפרכסת במשנה אינה טמאה אפילו בלי הכשר מים שהרי היא עתידה למות ולטמא בטומאת נבלה, ומשיבים כי לעניינים מסוימים היא אכן נחשבת כמתה (ואין בה איסור אבר מן החי לדעת חזקיה, ראו בפסקה הבאה), ולעניינים אחרים היא נחשבת כחיה, ואם חותך את הבהמה לחתיכות בשר קטנות מכזית בעודה מפרכסת – עדיין לא באה לטומאת נבלות החמורה, וצריכה הכשר מים לטומאת אוכלים.  

אגב הדיון הקודם דנים על איבר מן החי בבהמה מפרכסת – ונחלקו האמוראים בדבר: "חזקיה אמר: אינה לאברים (אין איסור אבר מן החי), ורבי יוחנן אמר: ישנה לאברים". המחלוקת היא על בהמה  המפרכסת לאחר שחיטה של ישראל השוחט בהמה טמאה או של גוי השוחט בהמה טהורה (ויש המסבירים את המחלוקת כשאלה כללית על מפרכסת). השאלה היא האם מאחר שקדמה לפרכוס שחיטה ראויה אין איסור אבר מן החי, והיא נחשבת כמתה, או שאיסור אבר מן החי נוהג בה, מפני שהמפרכסת נחשבת עדיין כחיה כל עוד לא יצאה נפשה. גם כאשר השחיטה נשלמה והבהמה אינה מפרכסת אסורה לאוכלה עד שתצא נפשה לפי הכתוב "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו), אם כי רשאי לחתוך בשר מבית השחיטה עוד לפני יציאת הנפש, למולחו היטב, ולהדיחו היטב, ולאחר שתצא נפשה לאוכלו, ואין הוא נחשב כאבר מן החי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסורי מאכל שהפכו לנוזל.

במשנה נאמר: "העור והרוטב והקיפה...והעצמות...מצטרפין לטמא טומאת אוכלין". האמוראים נחלקו מהו הרוטב - רבא סבור שמדובר בשומן, ואילו אביי סובר שהשומן הוא אוכל לכל דבר, ומדובר על נוזל שומני היוצא מן המאכל, המצטרף אליו רק כאשר קרש. התלמוד מסביר שהגדרה זו אינה כללית, ולגבי יום הכיפורים ציר שלא נקרש נחשב למאכל האסור באכילה מפני שהאיסור הוא ליישב את דעתו באכילה. קיפה – אביי סבור שמדובר על חתיכות בשר שנתלשו מהמאכל ("פירמא"), ואילו אביי סבור שאלו נחשבות כמאכל לכל דבר, ומדובר על תבלינים.

שערה כשומר - יש הסבורים שעל יסוד משנה זו נחלקו האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן על נימא (שערה): "אמר ריש לקיש, לא שנו אלא עצם, אבל נימא לא הויא שומר, ורבי יוחנן אמר: אפילו נימא הויא שומר". במשנה הבאה עוסקים בפירוש בשערה: "עור שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו – טמא", אלא שלדעת ריש לקיש משנה זו עוסקת בנימא בין הנימין, קווצת שיער שאוחזים בה בשעת אכילת הבשר ונטמאת משום "יד", ולדעת רבי יוחנן הטומאה היא משום שמדובר על "שומר" המגן על המאכל

איסור אכילה של אוכל נוזלי או קרוש – התלמוד דן על מאכל האסור באכילה ששינה את מצב הצבירה הרגיל שלו: דם וחלב - בתוספתא כריתות (ב, יט) נאמר: "הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו – חייב". חמץ – "המחהו וגמעו, אם חמץ הוא -ענוש כרת. אם מצה היא – אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח". נבלת עוף טהור – "המחהו באור – טמא, בחמה – טהור". שינוי מצב הצבירה מנוזל למוצק מחשיב את הדבר למאכל (דם קפוי), אבל שינוי ממוצק לנוזל נלמד מהביטוי "נפש" הכתוב לגבי האיסורים הללו (דם – ויקרא ז, ב, חמץ - שמות יב, טז, נבלה - ויקרא יז, יב) המרבה את האיסור גם לשותה ולא רק לאוכל.

יש צורך לחזור על הרעיון בשלושת הנושאים בשל ההבדלים המהותיים ביניהם: לחמץ יש צד קל בכך שהייתה לו שעת הכושר באכילה אבל גם צד חמור שנענש על אכילתו בכרת. לחלב לא היתה שעת הכושר והוא נענש בכרת, אבל הוא מותר בחלב חיה להדיוט ובחלב בהמה למזבח (ואף שגם מליקה הותרה לכוהנים הם זוכים בה משולחנו של הקב"ה במקדש), והנבלה אין בה אמנם עונש כרת, אבל לא היתה לה שעת כושר והיא מטמאה. דרשה מיוחדת נאמרה לגבי איסור אכילת שרצים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, לא). ה"א היידוע של הטמאים" מרבה גם את הציר הרוטב והקיפה שלהם. הסיבה שאין ללמוד על שרצים משאר האיסורים היא שאיסור אכילתם הוא בשיעור כזית, ואילו השרץ אסור באכילת עדשה. בדומה לכך אין גם ללמוד על שאר האיסורים משרצים מפני שטומאת שרץ היא בשיעור קטן של כעדשה.  

משקה של איסורים אחרים – בברייתא נאמר: "הטבל, והחדש, וההקדש, והשביעית והכלאים – כולן, משקין היוצאים מהן כמותן". חלב, נבלה וחמץ הם איסורים הבאים מאליהם, בלי מעורבות של אדם, והאיסורים שבברייתא קשורים לגידולים של האדם, ולכן יש ללמוד שהמשקה נחשב כמו האוכל מעוד מקור של מצוות התלויות בארץ. אפשרות אחת היא ללמוד מאחד האיסורים הללו יחד עם מצוות ביכורים שם נאמר: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" (דברים כו, ב). החובה היא להביא לבית המקדש פירות ולא משקה פירות, אבל מותר להביא ענבים ולדורכם בירושלים. אפשרות אחרת היא ללמוד מהצד השווה של אחד האיסורים הללו עם משקה תרומה. ואי אפשר ללמוד מביכורים ותרומה בפני עצמם מפני שיש בהם צד חמור על שאר האיסורים, שהאוכלם חייב מיתה וחייב לשלם את הקרן והחומש בשוגג.

משקה תרומה כפרי התרומה - בתורה נאמר: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך" (דברים יב, יז). התרומה שבכתוב היא הביכורים, וכשם שבביכורים דין המשקים היוצאים מן הפרי כפרי עצמו כך גם בתרומה דין המשקים כפרי. במשנה במסכת תרומות (יא, יב) נאמר: "דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ סיתווניות (יין של עונת הסתיו) ושאר מיני פירות של תרומה - רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר". התלמוד מסביר שנחלקו על דרך הדרשה של השוואת דין התרומה לביכורים. לפי רבי אליעזר יש ללמוד מביכורים את כל הדברים האמורים שם, וכשם שמשקים היוצאים מכל שבעת המינים הריהם כביכורים עצמם, כך גם בתרומה. ולפי רבי יהושע יש להעמיד את ההשוואה במקומה, ולהגביל את דין המשקים רק לשמן ויין המופקים מענבים וזיתים ("תירוש ויצהר") מפני שאלו נזכרים בכתוב במצוות התרומה, ואילו בשאר המינים אין חובת תרומה במשקים היוצאים מן הפרי. ומעירים כי לדעת רבי יהושע לאחר שמעמידים את ההלכה בתרומה, אפשר ללמוד כי אותה המגבלה חלה גם בביכורים ומביכורים ללמוד על ערלה (גזירה שווה של "פרי") שלא כל המשקים היוצאים מן הפרי הריהם כפרי, כפי שמוצאים במשנה במסכת תרומות (יא, ג): "אין מביאים בכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים...אין סופגים את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים". 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטומאת שומר ובטומאת יד.

בדף הקודם דנו על טומאת אוכלים של "יד", דבר שאינו נאכל אבל משמש לאחיזת המאכל, ושל "שומר", הקליפה שאינה נאכלת אך מגנה על המאכל. טומאת אוכלים מטמאת מאכלים אחרים, ולפיכך היד והשומר מטמאים את המאכל ונטמאים ממנו, אבל השומר חמור יותר מפני שהוא מצטרף לשיעור המאכל.

שיעור האוכל - האמוראים נחלקו האם המאכל צריך להיות בשיעור מסוים כדי שהיד והשומר יהיו טמאים: "אמר רב: אין יד לפחות מכזית, ואין שומר לפחות מכפול (קטנית הגדלה בנרתיק), ורבי יוחנן אמר: יש יד לפחות מכזית, ויש שומר לפחות מכפול". לא תמיד קל להגדיר אם מדובר על יד או על שומר. התלמוד דן על מחלוקת האמוראים לאור מחלוקות תנאים על עצם שיש עליה בשר. העצם עשויה להיות מוגדרת כ"יד", שהרי אפשר לאחוז את העצם ולאכול את הבשר, או להיחשב כ"שומר" של מוח העצם (תוספתא במסכת אהלות (ד, ח) ובמסכת עוקצין (ב, ח)).

התלמוד דן במקורות שונים מהם עולה כי שומר צריך להיות בשיעור של פול. דעת אחרים (שם) היא כי בשר בשיעור של פול גורר את עצם הקולית לטומאה, אלא שנחלקו האמוראים בדבר: "רבי חנינא אמר: זהו שיעור, ורבי יוחנן אמר: אין זה שיעור". המחלוקת היא האם זה השיעור המינימלי או שדעת אחרים היא שמטמא אפילו פחות מפול, ושיעור זה נאמר רק מפני שרצה לנקוט שיעור מסוים כנגד דעת תנא קמא שנקט שיעור כזית. מקור אחר הוא במשנה במסכת עוקצין (א, ה): "רבי אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול, ומטמא בשל קטנית מפני שרוצה במשמישן", אלא שאין להוכיח ממשנה זו שיש שומר לקטנית אחת שהיא פחות מפול, מפני שהמשנה עוסקת בטומאת "יד" של קלח תרמיל שבתוכו גרגר קטנית אחד ואוחז בו על מנת לאכול מהקטנית (משמישן=תשמישן). מקור שלישי הוא דעת התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל הסובר שיש ללמוד מהכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע" (ויקרא יא, לז-לח) את טומאת השומר של הקליפה של הזרעים, אלא שאין מכאן הוכחה מפני שגרגר החיטה הוא בריה עצמאית, ולכן יש בהם טומאת שומר אף בפחות משיעור פול.

צירוף של שומרים – התלמוד דן האם שני שומרים מצטרפים לשיעור המאכל. שומר הנמצא מעל שומר אחר אינו מצטרף אליו, לפי המשנה בעוקצין (ב, ד) הקובעת כי הקליפה החיצונית של הבצל אינה מצטרפת, והשומר החיצוני כלל אינו נחשב לשומר. השאלה היא אפוא על שומר של אוכל שנחלק לשניים, והמעטפת החיצונית של הקליפה מגנה רק על חלק מן האוכל. גם בעניין זה מבקשים להוכיח מדעת רבי אלעזר בן עזרה ודעת התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, אלא שאפשר לדחות הוכחות אלו: רבי אלעזר בן עזריה עסק כנראה בטומאת יד ולא בשומר, והתנא של רבי ישמעאל עוסק במקרה סבוך של קליפות גרגרי חיטה העומדות בצפיפות בשורה אחת של שיבולת החיטה ושומרות מנפילת הגרגרים, ולכן הן נחשבות כשומרים המצטרפים זה לזה.    

טומאת יד בנימא (שערה) – נחלקו האמוראים: "אמר ריש לקיש...נימא לא הויא יד, ורבי יוחנן אמר: אפילו נימא הויא יד". לפי המשנה בהמשך הפרק: "עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב (סיב, חוט, של בשר) היוצא ממנו, ובשערה שכנגדו – טמא",. יש האומרים כי משנה זו אינה עוסקת בטומאת יד אלא בטומאת שומר, והשערה חודרת ומחלחלת אל מתחת לעור לתוך הבשר ולכן אינה נחשבת לשומר על גב שומר (על גב העור). ויש האומרים כי המשנה אכן עוסקת בטומאת יד, אבל לא מדובר על שערה אחת אלא על קווצת שיער ("נימא שבין הנימין") כפי שהמשנה במסכת עוקצין (א, ג): "מלאי שבשבולים – מיטמאין ומטמאין ואינן מצטרפים", המלאי (מלען) של קצה השבולת נחשב ליד אם משתמשים בו לאחוז בשבולת יחד עם שאר המלאים ("מלאי שבין המלאין").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

חולין קיח

דף זה עוסק בטומאת אוכלים, טומאת יד וטומאת שומר.  

במשנה נאמר: "העור והרוטב והקיפה (תבלינים שנקרשו) והאלל (שאריות בשר הדבוקות בעור), והעצמות והגידין והקרניים, והטלפיים – מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות". טומאת אוכלים היא טומאה קלה של דברי מאכל המטמאים מאכלים אחרים אבל לא אדם או כלים, ואילו טומאת נבלות מטמאת בשיעור כזית גם אדם וכלים. הדברים המנויים במשנה נחשבים ל"שומר", דבר שאינו נאכל אך מגן על האוכל ומצטרף אליו לשיעור כביצה לטומאה. סוג אחר של טומאת אוכלים היא ב"יד", דבר המחובר לאוכל שאוחזים בו בשעת האכילה. היד אינה מצטרפת לשיעור המאכל אבל מטמאת את המאכל ונטמאת מהמאכל.

התלמוד דן באבחנה של המשנה בין טומאת אוכלים לטומאת נבלות, ועל המקור בתורה לטומאת "שומר" ולטומאת "יד":

צירוף שומר לנבלה - הכתוב מדגיש שדווקא הנוגע בבשר טמא "הנוגע בנבלתה" (ויקרא יא, לט), ומכאן שהעור שאין עליו שיעור כזית בשר הוא "שומר" שאינו מצטרף לשיעור כזית נבילה. עם זאת, הביטוי "יטמא" בהמשך הכתוב מלמד אמנם שהעור טמא בטומאת הנבלה, ואם אדם נגע בעור שיש עליו בשר נבלה בשיעור כזית, העור ייחשב ל"יד", ויטמא בטומאת נבלות.  

צירוף שומר למאכל – הכתוב בפרשת טומאת אוכלים: "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לז-לח) מלמד שהזרע טמא. התנא דבי רבי ישמעאל מסביר שהביטוי "זרע" מתייחס לזרע כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה: חטה בקליפתה, שעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן, ומכאן שכל שומר טמא ומצטרף למאכל. החזרה על הביטוי "זרע זרוע אשר יזרע" מלמדת שגם דבר שאינו קליפה המגנה ושומרת על הזרע, כגון: השומר של פירות האילן, או השומר של בשר, ביצים ודגים – מטמא כשומר.

"טומאת יד" נלמדת מהלשון "לכם" המופיעה בנושאים שונים, ומלמדת שגם ידות האחיזה של האוכל שמשמשות את האדם לצרכו נחשבות לאוכל: בטומאת זרעים נאמר "טמא הוא לכם" (שם) בטומאת נבילה נאמר "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (שם לט); ובטומאת תנור נאמר: "וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא, תנור וכירים יתץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם" (שם, לה).

התלמוד עוסק בדרשות הכתובים הללו לאור ההלכה במשנה במסכת עוקצים (א, א): "כל שהוא יד ולא שומר – טמא ומטמא ואינו מצטרף (לשיעור האוכל), שומר אף על פי שאינו יד – טמא ומטמא ומצטרף. ההנחה היא שאפשר ללמוד את הפרטים שבמשנה ("טמא", מטמא", "מצטרף") מייתור הכתובים של טומאת שומר וטומאת יד, לאחר משא ומתן מדוקדק ביחס של הכתובים להלכות שבמשנה ובחינה של אלטרנטיבות פרשניות של ההלכה ושל הכתובים, מסקנת הסוגיה היא שחלק מן ההלכות שבמשנה מבוסס על דרשת הכתובים, וחלק אחר על קל וחומר:  

כתובים- ההלכה "כל שהוא יד טמא" - נלמדת מהכתובים השונים בעניין טומאת יד המלמדים שהיד טמאה וגורמת טומאה למאכל ("להכניס"). הצורך לחזור בכתוב על דין זה בשלושת המקומות הוא מפני החידוש שיש בכל עניין: נבלה מטמאת אדם, זרעים נטמאים בראשון לטומאה, והתנור מטמא מאוירו. קל וחומר - הלכות אחדות אפשר ללמוד בקל וחומר. "כל שהוא יד מטמא" – שהרי אם לפי הכתוב היד מטמאת את המאכל ("הכנסה"), כל שכן שהמאכל מטמא את היד לטמא מאכלים אחרים ("הוצאה"). "שומר...טמא ומטמא" – שהרי אם טומאת היד טמאה ומטמאת (לפי ההנחות הקודמות), כל שכן שהשומר המגן על האוכל טמא ומטמא.

התלמוד מתייחס לזיקה הפרשנית של הכתובים לקל וחומר. כאמור למעלה, מן הכתובים יוצא ששומר שאינו מצטרף לשיעור נבלה ("הנוגע בנבלתה") אבל הוא טמא בטומאת נבלה ("יטמא"). אפשר היה להסיק שהשומר טמא על בסיס קל וחומר מטומאת יד, כאמור בפסקה הקודמת, ולמרות זאת הכתוב טרח וכתב דבר שאפשר ללומדו בקל וחומר. התלמוד מסביר שדרך פרשנית מועדפת היא לדרוש את הכתוב על מנת להוציא ממנו דין חדש, בלי להניח שהכתוב כתב הלכה שאפשר לנו ללמדה בקל וחומר. מסיבה זו יש לדרוש את הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע" לעניין צירוף של שומר לאוכלים ("טומאה דעלמא") ולא לעניין טומאת שומר באוכלים, שאפשר ללומדה בקל וחומר (ראו בפסקה הקודמת).

יד לטומאה ויד להכשר - האמוראים נחלקו אם כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר טומאה במים: "...אמר רב: יש יד לטומאה ואין יד להכשר, ורבי יוחנן אמר: יש יד לטומאה ולהכשר". המחלוקת היא כיצד לדרוש את הכתוב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לז-לח). לפי רב דין השומר מתייחס לטומאה הכתובה לפני זה, ולא להכשר הטומאה האמור בתחילת הכתוב, ולפי רבי יוחנן דין השומר מתייחס גם לפניו וגם למה שלפני פניו. המחלוקת היא גם על הסבר היחס בין הכשר טומאה לטומאה, שלפי רב הכשר הטומאה אינו תחילת הטומאה (כעין האמור בתחילת דף זה: "פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו"), ולפי רבי יוחנן ההכשר הוא תחילת הטומאה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחלב ובדם.

במשנה נאמר: "חומר בחלב מבדם, וחומר בדם מבחלב. חומר בחלב, שהחלב - מועלין בו, וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, מה שאין כן בדם. וחומר בדם, שהדם - נוהג בבהמה וחיה ועוף, בין טמאים ובין טהורים, וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד". המשנה עורכת השוואה בין החלב האסור באכילה לבין הדם האסור באכילה.

מעילה בחלב – בפרשת פר כהן משיח מפרטים את החלבים שיש להקריב על המזבח: "ואת כל חלב פר החטאת ירים ממנו את החלב המכסה על הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכלית ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היתרת על הכבד על הכליות יסירנה. כאשר יורם משור זבח השלמים והקטירם הכהן על מזבח העלה" (ויקרא ד, ח-י). ההשוואה "כאשר יורם משור זבח השלמים" מלמדת שמועלים בשור זבח השלמים (קודשים קלים) כשם שמועלים בפר כהן משיח (קודשי קודשים). רבי למד את דין המעילה בחלבי קודשים קלים מהכתוב "כל חלב לה'" (ויקרא ג, טז), והתלמוד מסביר שיש צורך בשני המקורות. פרשת כהן משיח מלמדת שאף יותרת הכבד ושתי הכליות בכלל מעילה, והכתוב "כל חלב לה'" מלמד שגם חלב האליה הריהו בכלל החלב שמועלים בו (ואי אפשר היה ללמוד זאת מפרשת כהן משיח מפני שלשור אין אליה). עם זאת, חלב האליה אינו אסור באכילה כשאר החלבים מפני שאיסור אכילת חלב נאמר בכתוב "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ויקרא ז, כג) ומכאן שרק חלב המצוי בכל הבהמות הללו אסור באכילה, ולא חלב המצוי רק באחת מהן.    

מעילה בדם – האמוראים לומדים מהכתוב "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא) שאין מעילה בדם. עולא לומד מהביטוי "לכם" שהדם הוא שלכם ולא של ההקדש.התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל לומד מהביטוי "לכפר" שהדם נועד לכפרה של הקורבנות ולא למעילה בקודשים. רבי יוחנן לומד מהביטוי "הדם הוא" שהדם שנעשה מצוותו אין מועלים בו, ולכן הדם שלאחר הכפרה אין בו מעילה, ודין הדם שלפני הכפרה כדין הדם שלאחר הכפרה. באופן עקרוני דבר שנעשה מצוותו אין מועלים בו, אבל יש לכלל זה יש מספר יוצאי דופן: תרומת הדשן, לפי הכתוב "ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג) בגדי כהונה שנלבשו בזמן עבודת הכהן, לפי הכתוב "והניחם שם" (ויקרא טז, כג), ועגלה ערופה לפי הכתוב "וערפו שםאת העגלה בנחל...על העגלה הערופה בנחל" (דברים כא, ד-ו). פיגול, נותר וטמא בדם – כל אחד מן האמוראים לומד מאחד הביטויים בכתוב שאין מעילה בדם ("לכם", "לכפר", "הוא"), ולשיטת כל אחד שני הביטויים האחרים מיותרים ללמד על נותר וטמא שאינם נוהגים בדם. לגבי הפיגול אין צורך בכתוב מיוחד מאחר שדם המתיר את הבשר להקרבה או לאכילה אינו נעשה פיגול.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור בשר בחלב בחיה ובעוף, ובחלב בקבה.

במשנה נאמר: "רבי עקיבאאומר: חיה ועוף אינם מן התורה שנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלוש פעמים, פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר "לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כא) ונאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שם), את שאסור משום נבלה - אסור לבשל בחלב, עוף שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור לבשל בחלב? תלמוד לומר: "בחלב אמו" - יצא עוף שאין לו חלב אם". התלמוד מסביר מהי המחלוקת של רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי. לפי הסבר אחד נחלקו על בשר חיה בחלב, שלדעת רבי עקיבא בשר החיה אסור מדרבנן, ולדעת רבי יוסי הגלילי חיה אסורה מדאורייתא מאחר שאף היא אסורה באכילה משום נבילה. לפי הסבר אחר, נחלקו על העוף, שלדעת רבי עקיבא בשר העוף אסור מדרבנן, ולדעת רבי יוסי הגלילי העוף אינו אסור אפילו מדברי חכמים.  בברייתא נאמר כי "במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב". ומסופר כי בביתו של יוסף הצייד הגישו ראש טווס בחלב, ורבי לא נידה את העושים כן, מפני שהיה זה מקומו של רבי יהודה בן בתירה, שלימד את הקהל שאין איסור בבשר עוף בחלב כרבי יוסי הגלילי.

במשנה נאמר: "קיבת גוי ושל נבלה - הרי זו אסורה. המעמיד בעור של קבה כשרה, אם יש בנותן טעם - הרי זו אסורה. כשרה שינקה מן הטרפה - קיבתה אסורה, טרפה שינקה מן הכשרה - קיבתה מותרת, מפני שכנוס במעיה". המשנה דנה על החלב המצוי בקיבה מצד איסור נבילה, איסור טריפה ואיסור בשר בחלב (טעם הקבה שבחלב).

התלמוד דן עלקיבת גוי, קיבת נבלה וקיבת טריפה שינקה מכשירהרב הונא סבור שהביטוי "קיבת גוי ושל נבלה" מתאר שני מקרים: של נבלה היא כמובן קבה של נבלה, וקיבת גוי היא קיבה של גדי שנקנה מגוי ונשחט בידי יהודי. הגויים לא נהגו להרחיק את הבהמה טמאה מלהיות ליד בהמה כשרה, ומפני זה יש מקום לחשוש שהגדי שנמכר ליהודי ינק מבהמה טמאה, והחלב שבקיבת הגדי הוא של בהמה טמאה (בדומה לכשרה שינקה מן הטריפה). שמואלסבור שהמשנה מסבירה שהקיבה של הגוי היא כמו קבת הנבלה, מאחר שבהמה שנשחטה בידי גוי נחשבת לנבלה, וממילא גם קיבת הבהמה דינה כקיבת נבלה.

התלמוד מעיר כי האיסור במשנה של קבת נבלה הוא נוסח קדום של ההלכה שנשנה לפי העקרון של "משנה לא זזה ממקומה", אבל למעשה ההלכה לא נקבעה כנוסח זה. מגמת השינוי ביחס לקבת נבלה באה לידי ביטוי במשנה במסכת עבודה זרה (ב, ה). בתחילת המשנה רבי יהושע קובע שגבינות גויים אסורות מפני שהגוי מניח את החלב להתגבן בקיבת נבלה (והחלב שיש בה מתערב עם הגבינה), אבל לאחר משא ומתן רבי יהושע חוזר בו מנימוק זה, ומסביר כי גבינות גויים אסורות מפני שהגויים מכינים גבינה בעור קבת נבלה שנשחטה לעבודה זרה, והעור האסור מסייע לייצור הגבינה (על ידי הפרשת אנזימים), ולכן גם הגבינה אסורה.  

שינוי זה בהלכה מסביר גם מדוע במשנה נשנו שני דינים הנראים סותרים זה את זה: חלב שבקבת נבלה אסור, ואילו החלב שבקיבת טריפה שינקה מן הכשירה – מותר. מצד הסברה צריך היה להחמיר יותר על דין קבת טריפה, מפני ששם יש חשש שאם מתירים את החלב עלולים לחשוב שמותר לאכול גם מן הטריפה, בניגוד לקבת נבלה שאין ספק שהיא אסורה. התלמוד מסביר שבאמת הדין של חלב קבת נבלה הוא לפי הנוסח הקדום של ההלכה לפני שחזר בו רבי יהושע, וההיתר של חלב קיבת טריפה שינקה מבהמה כשרה הוא לפי הנוסח המאוחר של ההלכה, והחלב המכונס בקיבה נחשב כפרש בלבד ולא כמאכל.      

העמדת גבינה בקבה – יש מסורות שונות בדבר זה: לפי מסורת אחת של רבי יוחנן "מעמידין בקבת נבלות ואין מעמידין בקבת שחיטת גויים", ולפי מסורת אחרת "מעמידין בין בקבת נבלה בין בקבת שחיטת גויים". המחלוקת היא אם יש לחשוש לדבריו של רבי אליעזר שסתם מחשבת גוי בשחיטה היא לעבודה זרה, ונאסר גם מה שבקבה בהנאה כשאר הבהמה. להלכה מותר להעמיד גבינה בקבת נבלות (כלומר קבה שיש בה הפרשות) ובקבת שחיטת גויים, אבל אין להעמיד חלב בעור קבת נבלה, הואיל והדבר שמעמיד בו גורם לייצור הגבינה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור אכילה והנאה של בשר בחלב.

רב אשילמד (בדף הקודם) מהכתוב "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, יג), שכל דבר שהתורה אסרה אסור באכילה. בדף זה דנים כיצד רעיון זה מתיישב עם העובדה שיש דברים האסורים בתורה שאינם אסורים באכילה: מעשה שבת (אוכל שהתבשל בשבת), חרישת כלאיים בשור ובחמור, חסימת שור בדישו, כלאי זרעים, כלאי בהמה, איסור שחיטת אותו ואת בנו ואיסור אכילת האם והבנים לפני שילוח הקן. לגבי כל אחד מהדברים הללו אפשר להוכיח מן התורה שהאיסור אינו באכילה: על השבת נאמר "כי קדש היא לכם" (שמות לא, יד) אבל הדברים הנעשים בה אינם קדושים ומותרים באכילה, ומכאן לומדים גם לאיסור חרישה וחסימה. כלאי זרעים מותרים מפני שהתורה אסרה רק כלאי כרם באכילה ובהנאה. כלאי בהמה מותרים באכילה מפני שהתורה אסרה רק כלאיים לקורבנות. וכיוצא בזה אותו ואת בנו אסור לקורבנות ("מחוסר זמן"), ומותר באכילה לאדם רגיל. לגבי שילוח הקן הנימוק מעניין במיוחד: "לא אמרה תורה שלח לתקלה", כלומר, לא ייתכן שלאחר שלקח את האם עם הבנים יתקן את מעשיו וישלח את הבנים האסורים באכילה, ואדם אחר שיתקל בהם עשוי להיכשל ולאסור דבר האסור באכילה.

ריש לקיש לומד מהכתוב על קרבן פסח "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים" (שמות יב, ט). הכתוב אוסר אכילה של דבר מבושל, אבל הביטוי "מבושל" מיותר ואפשר ללמוד ממנו על איסור בישול בשר בחלב ולאוסרו באכילה ובהנאה. רבי יוחנן סובר שיש להסתמך על ההוכחה של רבי יהודה הנשיא ("כעורה זו ששנה רבי?!") מהכתוב "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים...לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך" (דברים יב, כד). כתוב זה נאמר בקשר לפסולי המוקדשים הנחשבים כחולין לעניין היתר אכילתם, וכקודשים לעניין איסור שימוש בהם לגיזה ולעבודה. באופן כללי יותר אפשר להגדיר את הפרשה כעוסקת בעניין של עירוב שני מינים. ואפשר ללמוד מהחזרה על הביטוי "לא תאכלנו" איסור על בשר בחלב שאף הוא עירוב של שני מינים (לפי מידת "דבר הלמד מעניינו"). רבי לומד את איסור הנאה מבשר בחלב על יסוד השוואת הכתוב "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא), לכתוב "לא יהיה קדש בבני ישראל" (דברים כג, יח), וכשם שהקדש אסור בבעילה (הנאה) כך גם קדושת האכילה בבשר בחלב אוסרת בהנאה. ריש לקיש אינו לומד ממקור זה מפני שלדעתו אפשר ללמוד את איסור האכילה וההנאה ממקור אחד.      

בבית מדרשו של רבי אליעזר לומדים מהכתוב "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכילה או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, לא תבשל גדי בחלב אמו" (שם), שמותר למכור את הנבילה לגוי אבל אין לבשלה בחלב קודם, מפני שבשר בחלב אסור בהנאה.  

בבית מדרשו של רבי ישמעאל לומדים מהחזרה המשולשת על איסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" בתורה (שמות כג, יט;  לד, כו; דברים יד, כא), שבשר בחלב אסור באכילה, בהנאה ובבישול.

התנאאיסי בן יהודה לומד את איסור האכילה - מהכתוב "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך" (שם) המנמק את איסור בישול בשר בחלב. נימוק זה דומה לנימוק של איסור אכילת טריפה: "ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), ולפיכך גם כאן יש איסור אכילה.

איסור הנאה בבשר בחלב - בערלה, חמץ וכלאי הכרם יש איסור הנאה ולומדים מהם שאף בשר בחלב אסור בהנאה. הלימוד מבוסס על קל וחומר: הערלה אסורה בהנאה למרות שלא נעשתה עבירה בגידולה, וכל שכן שיש לאסור בשר בחלב שנעברה עבירה בעשייתו. עם זאת אי אפשר לבסס את הלימוד על קל וחומר בלבד, מפני שבערלה יש צד חמור שלא הייתה לה שעת כושר באכילה (האיסור מתחיל מיד בנטיעה), בניגוד לבשל בחלב שהיתה לו שעת הכושר באכילה. לפיכך יש להוסיף וללמוד מאיסור חמץ בפסח שהיתה לו שעת הכושר ואסורה בהנאה, אך גם זה בחמץ יש צד חמור שכן שיש עונש כרת על אכילתו, ולכן יש להוסיף וללמוד גם מכלאי הכרם שאין בהם עונש כרת.    

קל וחומר ובניין אב משני כתובים - בעקבות הלימוד משלושת הנושאים הללו, התלמוד דן על דרכי המדרש של קל וחומר ושל בניין אב משני כתובים. מבחינה טכנית בלימוד קל וחומר בוחנים את החומרה של נושאים בהלכה זה ביחס לזה, ומוכיחים כי נושא שמחמירים בו עשוי להיות חמור גם לגבי היבטים שלא נזכרו לגביו בפירוש הקיימים בנושאים אחרים. בבניין אב משני כתובים יוצרים השוואה בין שני נושאים, ומוכיחים כי הצד השווה (אנלוגיה של צדדי הדמיון בין הנושאים הללו) תקף לגבי עוד נושאים (אינדוקציה). התלמוד מבקש לטעון כי יש הבדל בדרך ההפרכה של קל וחומר מול דרך ההפרכה של בניין אב. בקל וחומר ההפרכה היא על ידי מציאת צד חמור בנושא הקל המוכיח כי יחסי החומרה אינם נוטים בהכרח כלפי הצד החמור ("קולא וחומרא פרכינן"), ואילו הבדלים אחרים שאינם קשורים להחמרה אינם רלבנטיים לדרך דרשה זו ("כל דהו לא פרכינן"). ההפרכה של בניין אב היא על ידי מציאת הבדל כלשהו ("כל דהו פרכינן") בין הנושאים המלמד כי אין ביניהם צד משותף.

מקרה מסובך יותר הוא כאשר הדרשה מתבססת על שילוב של קל וחומר עם בניין אב משני כתובים. במקרה כזה דרך ההוכחה הראשונית היא כרגיל קל וחומר המציג שיקולי חומרה של שני נושאים זה ביחס לזה. לאחר שמתברר כי הנושאים הללו לבדם אינם יוצרים הערכה תקפה של חומרה, עורכים השוואה לעוד נושאים, והלימוד נעשה לבניין אב משני כתובים. התלמוד מסביר כי ההפרכה של לימוד מעין זה היא לפי השלב הסופי בהוכחה. אם בשלב הסופי עוסקים במציאת צד משותף של כל הנושאים ("מה הצד"), הרי זה בניין אב משני כתובים, ואפשר להפריכו על ידי ציון של כל הבדל המראה כי אין צד משותף. אבל אם בשלב הסופי אין צד משותף, אלא רק מבססים את שיקולי החומרה, ההפרכה גם היא תהיה בדרך קל וחומר על ידי מציאת צד חומרה המלמד כי יש לשקול מחדש את יחסי החומרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסורי אכילה ובישול בשר בחלב.

המבשל בשר במי חלב - בתוספתא חולין (ח, י) נאמר: "המבשל במי חלב – פטור". במשנה מסכת מכשירין ו, ה) נאמר: "מי חלב הרי הן כחלב, והמוחל (המוהל) של הזיתים הרי הוא כשמן", אבל משנה זו נאמרה לעניין הכשרת זרעים לטומאה בשבעת המשקים המכשירים לטומאה, ולעניין זה מי החלב הם כמו חלב, אבל לעניין בישול בשר בחלב מי חלב אינם כחלב.

בישול בשר עם חלב של פרה ושל רחל – בתורה נאמר: "לא תבשל גדי בחלב אמו", והשאלה היא האם מבחינה הלכתית מין הגדי מובחן מן הפרה ומן הרחל. התלמוד בוחן את הדמיון של המינים הללו זה לזה משלושה היבטים בהלכה: איסור שחיטה ביום אחד, איסור הרבעת כלאיים, וחובת מעשר בהמה. אסור לשחוט את אמו של הגדי באותו יום ששוחט את בנה הגדי, מותר להרביע אותה עם הגדי, ונכנסת עם הגדי לאותו הדיר כדי להפריש מהם מעשר-בהמה. הפרה והרחל אסורות בהרבעת כלאיים עם הגדי, ואינן נכנסות עם הגדי להפרשת מעשר- בהמה, אם כי מותר לשוחטן באותו יום עם הגדי. התלמוד מבקש להוכיח על סמך קל וחומר ולאסור בישול בשר בחלב של פרה ושל רחל שיש בהן צד חומרה, אלא שלמסקנת הדברים אפשר להוכיח על פרה "אחותו הגדולה" של הגדי, ועל הרחל "אחותו הקטנה" של הגדי מלימוד במידת הצד השווה, וכשם שהגדי נכלל בגדר בשר ואסור לבשל בחלב, כך גם פרה ורחל הנחשבות לבשר אסורות בבישול בחלב.  

בישול האם עם החלב שלה – הכתוב אוסר על בישול גדי בחלב אמו, והסוגיה דנה האם אפשר ללמוד בקל וחומר מבישול גדי בחלב אמו על בישול האם בחלבה או שיש להסתמך על דרשת הכתוב עצמו. השאלה העיקרית בעניין זה היא האם יש ללמוד על דין "פרי עם פרי" מדין "פרי עם האם". בהקשר של בשר בחלב "פרי בפרי" הוא וולד האם האסור בבישול עם חלב האם, ופרי באם הוא חלב האם עם בשר האם עצמה. הגדרת פרי בפרי ופרי באם חשובה לעוד נושאים בהלכה: איסור שחיטה ביום אחד, כלאי בהמה, כלאי זרעים, ואיסור שפחה כנענית. לגבי שחיטה ביום אחד ההלכה היא שהפרי עם האם אסור, והפרי עם הפרי (שני וולדות של האם) אינו אסור, אבל בשאר הנושאים בהלכה ההגדרה מסובכת יותר. בכלאי בהמה מוצאים כי מצד אחד כי סוסה שילדה סוס וילדה פרדה – מותר הפרי עם האם (הסוס עם אמו הסוסה), אבל אסור פרי בפרי (סוס עם הפרדה), ומצד שני מוצאים כי סוסה שילדה פרד ופרדה – מותר פרי בפרי (הפרד בפרדה), ואסור פרי באם (הפרד בסוסה), ומכאן מסיקים שהסיבה לאיסור כלל אינה האם אלא זרע האב. בכלאי זרעים אסור פרי עם פרי (זריעת זרע עם זרע אחר), ומותר פרי באם (זרע באדמה), אבל למעשה גם כאן ההגדרה של אם אינה ברורה דיה, שהרי אין איסור כלאיים של פרי עם פרי בכד אלא רק כשהם מצויים יחד באדמה. באיסור שפחה כנעניתמוצאים מצד אחד כי שפחה שיש לה ילדים: ילד אחד הוא עבד וילדה שהייתה שפחה שהשתחררה, ושני האחים אסורים זה בזה כפרי בפרי, ואילו העבד הכנעני מותר לשאת שפחה משוחררת (כמו אמו)=פרי מותר באם, אבל גם כאן אפשר שגם כאן הסיבה לאיסור היא מעמדה האישי של השפחה שהשתנה בעקבות גט השחרור. למסקנת הדברים יש להסתמך על דרשת הכתוב ולא על קל וחומר, מפני שאיסור גדי בחלב אמו הוא של שני גופים שונים, ולכן יש צורך בכתוב מפורש לאסור איסור של גוף אחד עם עצמו – בשר האם וחלב האם.   

איסור אכילת בשר בחלב – בתורה נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו". לפי מסורת חכמים אסורה אכילת בשר בחלב, והתלמוד דן במקור לאיסור זה בתורה. רב אשי לומד מהכתוב "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג) שכל דבר האסור כתועבה אסור באכילה, וכל דבר שעליו נאמר "לא תאכל" אסור גם באכילה וגם בהנאה, אלא אם הכתוב אומר בפירוש שיש רק איסור אכילה, כפי שנאמר באיסור נבלה: "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (שם, כא).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במליחה ובאכילה ובישול של בשר וחלב.

מליחה של דבר האסור ודבר המותר - בדף הקודם נאסר למלוח דגים יחד עם בשר הפולט דם, מפני שהדגים ממהרים לפלוט את הדם, ובולעים מהדם של הבשר, ובדף זה דנים בעוד מקרים כיוצא בזה:

מליחת בשר שחוטה עם בשר טריפה – רבא אוסר למלוח שחוטה מפני הדם של בשר הטריפה, ומוסיף כי האיסור הוא גם בגלל הציר והרוטב של הטריפה האסורים באכילה לפי הכתוב "אלה הטמאים לכם" (ויקרא יא, לא).

אגב הדברים דנים גם על מליחת דג טהור עם דג טמא– בברייתא נאמר: "דג טהור שמלחו עם דג טמא – מותר, אם היה טהור מליח וטמא תפל – מותר, אבל אם היה טמא מליח וטהור תפל – אסור". התלמוד דן האם יש להוכיח מברייתא זו לגבי דברי רבא (בפסקה הקודמת) על מליחת כשרה עם טריפה. מצד אחד אפשר להסיק מהברייתא שמותר למלוח דג טמא עם דג טהור אפילו ששניהם מלוחים, ואין אומרים שהציר של הדג הטמא אוסר את הדג הטהור, בניגוד לדברי רבא, אבל אפשר גם שברייתא זו כלל אינה עוסקת במקרה ששניהם מלוחים, ואין בה אם-כן הוכחה כנגד רבא.   

דרך המליחה – התלמוד דן על הלכות שונות של מליחה: א. הדחה- שהבשר צריך הדחה במים, מליחה של הבשר, ואחר כך הדחה של המלח עם הדם. אם רחצו את הבשר כבר בבית המטבחיים אין צריך הדחה ראשונה, ודי שיהא מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ב. המלח – מסופר כי רב דימי מנהר דעא היה מולח במלח גס (גללניתא) ואחר כך מנער את המלח מן הבשר. ג. מקומות שאין בהם דם – ההנחה היא שאין דם בבני המעיים: הכרכשת (חלחולת), המעיים הדקים, ובהדרא דכנתא (אחד מאיברי מערכת העיכול של הבהמה).ד. מליחה בכלי – הכלי של המליחה צריך להיות מנוקב כדי שהדם יגר ממנו החוצה, אבל אין צורך להקפיד למלוח כל חתיכה בפני עצמה (כפי שעשה רב ששת) מפני שאם מקפידים על דבר זה, אי אפשר היה למלוח גם חתיכה אחת בפני עצמה מאחר שזו עשויה לבלוע מצד אחד לצד אחד. ה. יציאת הדם מן הבהמה – יש להיזהר שלא לשבור את מפרקת הבהמה לפני שתצא נפשה, כדי שהדם לא יישאר בבהמה, ש"מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים". ושואלים אם איסור זה נאמר רק לבשר שנמכר לאחרים כדי שלא תהא הבהמה כבדה יותר רק מפני שדם בלוע באיבריה, או גם לאדם עצמו יש איסור בדבר זה, ובעיה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו").

בשר האסור בבישול עם חלב - במשנה נאמר: "בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה - אסור לבשל ואסור בהנאה, בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה -מותר לבשל ומותר בהנאה. רבי עקיבא אומר: חיה ועוף אינם מן התורה שנאמר   "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלוש פעמים, פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר" לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כא) ונאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שם), את שאסור משום נבלה - אסור לבשל בחלב, עוף שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור לבשל בחלב? תלמוד לומר: "בחלב אמו" יצא עוף שאין לו חלב אם".

בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה - בתורה נאמר: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט; שם לד, כו;דברים יד, כא) שלוש פעמים. הביטוי גדי עיזים מציין בתורה (בראשית כז, טז; שם לח, כ) רק את מין העיזים, אבל אין ללמוד מכתובים אלו לשאר האזכורים של גדי בתורה, והגדי מציין באופן כללי בהמה טהורה, ובכלל זה פרה ורחל (כבשה צעירה).

הרחבות וסייגים של איסור בשר בחלב - שמואל לומד מהחזרה על הביטוי "גדי" הלכות שונות: "גדי" אחד מלמד שאסור לבשל חלב בחלב (שומן) או עם בהמה מתה (נבלה); "גדי" אחד מרבה את השליל (עובר במעי האם), ו"גדי" אחר ממעט בהמה טמאה. מלבד זאת לומדים מסברה שאין איסור לבשל גדי בדם ואין איסור לבשל גדי בשליה מפני שהדם אינו חלק מבשר הגדי והשליה היא הפרשה של הגוף. אגב הדיון הסוגיה עוסקת בשיטת שמואל על איסור חל על איסור, ביחס לבישול חלב בחלב או עם בהמה מתה. שמואל גם לומד מהכתוב "בחלב אמו" שאין איסור על בישול בחלב זכר (חלב של בהמה ממין זכר שאינו מצוי), אבל גדי שעוד לא הניקה ואין לה עוד חלב אסורה מפני שעשויה לבוא לכלל אם, והיא בגדר "אמו".     

התלמוד דן עוד על המבשל חלב בחלב (שומן בהמה) – נחלקו האמוראים רבי אמי ורבי אסי אם לוקה על בישול חלב בחלב, והתלמוד מציע פירושים שונים למחלוקת. לפי פירוש אחד, על הכל מוסכם שאין איסור חל על איסור, ואיסור אכילת בשר וחלב אינו חל על איסור אכילת חלב בהמה טהורה, והמחלוקת היא האם מאחר שאיסור אכילה נאמר בתורה בלשון "בישול" (לא תבשל גדי בחלב אמו) יש להשוות את דין הבישול לאכילה ואין לוקים גם על בישול. לפי פירוש אחר, על הכל מוסכם שלוקה על הבישול, והמחלוקת היא על אכילה – אם אין איסור חל על איסור או שלוקה על אכילה כשם שלוקה על בישול. ויש האומרים שכלל אין מחלוקת בין הדעות, ולוקה על הבישול ואינו לוקה על האכילה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במליחה של דם ושל בשר בחלב.

הנחת כד מלח לצד כד של מאכל חלב – אין מניחים כלי שיש בו מלח לצד כלי שיש בו כותח (מאכל חלבי), שמא יפול מהכותח למלח, ויבוא למלוח בו בשר. לעומת זאת, מותר להניח כלי שיש בו כותח לצד כלי שיש בו חומץ. ההבדל הוא שהכותח הנופל למלח ניכר בעינו ואינו בטל, ואילו הכותח שבחומץ אינו ניכר בעינו, ואינו בטל.

גוזל הנופל לכד של מאכל חלב -  בשר גוזל חי שנפל לכלי שיש בו כותח, מותר באכילה, מפני שהכלל "מליח הרי הוא כרותח" נאמר רק על דבר מלוח שאינו נאכל מחמת מליחותו, והכותח נאכל למרות המליחות שיש בו. אם הגוזל צלוי – יש לקלף קליפה מבשרו, ואם עור הגוזל מבוקע או שיש עליו תבלין – החלב נכנס בו, ואסור לאוכלו.  

ככר שחתך עליה בשר – אסור לאכול ככר לחם שחתך עליה בשר צלוי, מפני שדוחק הסכין פולט את הדם שבבשר. איסור זה חל כאשר הדם היוצא מהבשר הוא דם סמיך ולא דם קלוש, והלחם מאדים לגמרי מצד לצד. האמוראים נהגו מנהגים שונים באכילת הלחם: שמואל היה מאכיל את כלבו בלחם, רב הונא סבור היה שמותר לאכול מהלחם, אבל היה אנין-טעם ולכן היה נותן את ככר הלחם לשמש שלו, ורבא היה אוכל לחם זה וקורא לו "יין בשר".

כלי לשומן מתחת לבשר צלוי – ההלכה היא ש"אין מניחים כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו", כלומר, אין לתת כלי תחת הבשר בעודו נצלה כדי לקבל את השומן כל עוד הבשר אדום מדם. התלמוד מסביר כי אין די שהבשר יעלה עשן, מפני שייתכן שהצד העליון של הבשר עודנו נוטף דם, ולכן יש להניח בכלי שני גושים של מלח שישאבו את הדם, ואחר כך לערות את השומן לכלי אחר.

מליחת דגים ועופות בכלי אחד – אסור למלוח בשר בכלי שאין בו נקבים שהדם יכול לצאת מהם, ובכלי שאינו מנוקב – מותר למלוח בשר עם בשר אחר, אבל אסור למלוח דגים עם עופות, מפני שקרום העור של הדגים רפוי והם ממהרים לפלוט את דמם, ועור העופות קשה יותר ופולט רק לאחר זמן, והדגים עשויים לבלוע מדם הבשר האסור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהכשרת כבד, ובאכילה שאין בה איסור בשר בחלב.

הכשרת כבד – הדם שבכבד אוסר את מה שמתבשל עמו, ונחלקו התנאים באיזה מקרה הכבד עצמו נאסר: "רבי אליעזר אומר: הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מתובלת - אוסרת ונאסרת, שלוקה - אוסרת ונאסרת".

התלמוד מספר על דרכי הכשרה של הכבד כפי שעולה ממעשי האמוראים. פתרון מסוג אחד הוא לחתוך את קנה הכבד כך שיזרום אל הלב ומשם אל הריאה, וקנה הריאה לא יתבשל במים עם שאר האיברים, אלא ישפך אל מחוץ לקדירה. אפשרות אחרת היא חליטת הכבד בחומץ או במים רותחים, פעולה המצמיתה את הדם על מנת שלא יצא משם הדם. אפשרות שלישית (שנזכרת כבר למעלה) מספרת כי קריעת הכבד לאורך ולרוחב וחיתוך בחלק התחתון אמורה לנקז גם דם הכנוס בכבד בתוך הסמפונות (כלי דם קטנים יותר).

צליית כבד יחד עם בשר – נחלקו האמוראים אם יש לחשוש לדם הנוטף על הבשר או החלב הנוטף על הבשר. יש האומרים כי הדם מחליק על הבשר, ואילו החלב נדבק. יש הסוברים שהחלב של בהמה שחוטה הוא איסור מדרבנן ולכן יש להקל בו יותר מאשר באיסור דם מהתורה. ההלכה בעניין זה היא שמותר לצלות את הכבד ואת הכחל כאשר הם למטה מן הבשר, אבל אם הבשר עליהם – אסור לעשות כן לכתחילה. אסור לצלות בשר ויחד עם כבד אם השומן ודם הכבד נוטפים לכלי אחד ("בי דוגי") שלא יבוא לאכול מתערובת השומן והדם, ואסרו דבר זה רק בדם כבד הצף מעל השומן ואי אפשר להפרידם, אבל אם שומן ודם הבשר נוטפים לכלי אחד, אין לאסור הואיל ודם הבשר שוקע מתחת לשומן. 

  

אכילת מאכל שנחתך בסכין שחיטה - שמנונית הדם של דם השחיטה נבלעת בסכין, ולכן אסור לחתוך בסכין דבר רותח שיבלע מהדם שבסכין. לגבי צונן – יש האומרים שהחתיכה שנחתכה צריכה הדחה במים, ויש האומרים שאינה צריכה הדחה.

אכילת מאכל שהיה בקערת מליחה – האמוראים נחלקו האם מותר לאכול מאכל רותח בקערה ששימשה למליחת הבשר כדי להכשירו מהדם שיש בו. השאלה היא האם המליחה היא כמו רתיחה: "אמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח...כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: מליח אינו כרותח". אביי חולק על המסורת של רבין בשיטת רבי יוחנן. ההוכחה שלו היא שרבי אמי תלמידו של רבי יוחנן שבר קערה שהיה בה מלח למליחת בשר כדי שלא יטעו להשתמש בה בחלב, מפני שסבור היה כי המליח הרי הוא כרותח, ובוודאי היה בקערה זו מעט בשר.

אכילת מאכל שנחתך בסכין בשרית יחד עם מאכל חלב – כאשר חותך את הצנון בסכין בשרית והצנון בולע בשר, אפשר לטעום את הצנון ולבחון אם יש בו טעם של בשר, ואם אין טעם – מותר מן הדין לאוכלו עם הכותח, אלא שלהלכה סוברים שמאחר שהצנון חריף ובולע יותר משמנונית הדם, יש לאסור את אכילתו בכותח. כיוצא בזה, גם בקערת מליחה שהיה בה דם, אפשר שטבח גוי יטעם מן המאכל הרותח שהונח בקערת המליחה, ויאמר אם יש בו טעם של דם האסור באכילה, ואם אין טבח גוי – אסור לאכול מאכל רותח שהיה בקערה.   

אכילת דגים שהיו בקערה בשרית יחד עם מאכל חלב – נחלקו האמוראים על דגים שנצלו באש ואחר כך הניחם בקערה שאכלו בה בשר: "רב אמר: אסור לאוכלן בכותח (מאכל חלב), נותן טעם הוא...ושמואל אמר: מותר לאוכלן בכותח, נותן טעם בר נותן טעם הוא". בתלמוד מסופר כי רב הגיע למסקנה זו בעקבות אירוע שבו הכינו לו משחה של תרופה לעין בקערה, ולאחר מכן הגישו לו מאכל שהוכן באותה קערה והוא הרגיש את טעמה של משחת התרופה, ומעירים כי אולי הטעם של התרופה מר ומשפיע יותר. שמואל היה סבור לעומת זאת כי רב נהג לאכול דגים שעלו בקערה בכותח וביקש לשדל את רבי אלעזר תלמידו לאכול, אבל רב הכחיש דבר זה והסביר שמעולם לא אכל דבר מעין זה.

בתלמוד מסופר על שני אמוראים, רב הונא ורב חייא בר אשי, שישבו בשני צדיה של המעבורת של העיר סורא, כאשר אחד מהם אכל דגים שהיו בקערה בשרית עם כותח, והאחר אכל תאנים וענבים בתוך הסעודה בלי לברך עליהם. כל אחד תמה על מעשה חבירו, ועל זה שהוא אינו עושה כדעת רבו בדבר זה, והסבירו זה לזה כי בשאלות הללו הם מסתמכים על דעה ייחודית: דעת שמואל שדגים שעלו בקערה מותרים בכותח, ודעת רבי חייא שהפת פוטרת מברכה ראשונה את כל מיני המאכלים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהכשרת הכחל והכבד.

במשנה נאמר: "הכחל – קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו – אינו עובר עליו. הלב – קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו – אינו עובר עליו". בדף הקודם דנו על הכחל (עטין הבהמה) שיש בו חלב המוכשר בקריעה של הכחל כדי שהחלב יצא ממנו. בסוגיה הובאו מסורות שונות בשם האמורא רב על משמעות הביטוי "אינו עובר עליו". לפי מסורת אחת מותר לצלות כחל שלא קרעו, ולפי מסורת אחרת אסור לצלות כחל שלא קרעו, אפילו שאין בדבר עבירה שחייב עליה מלקות. בדף זה עוסקים באכילת כחל הלכה למעשה.

מעשי אמוראים על הכשרת הכחל - רבי אלעזר מבקש לברר את דעתו של רב בעניין הכחל, ולשם כך הוא מברר אצל רב יצחק בר אבודימי תלמידו מה הייתה מסורת הלימוד בבית המדרש. לפי מסורת אחת רב יצחק בר אבודימי לא שנה בפני רב אף הלכה על אודות הכחל, והאיסור על הכחל הוא מסקנה מתקנתו של רב. בעת ביקור בכפר בשם טטלפוש רב שמע אישה המבקשת מחברתה מתכון לבישול בשר בחלב, ורב אסר להם במקומם אכילת כחל כדי שלא יזלזלו באיסור בשר בחלב. לפי מסורת אחרת רבי יוסי בר אבא שנה לפני רב שאסור לאכול כחל של בהמה מניקה שיש לה חלב רב, ותלמידי רבי חייא המפולפלים קיצרו את המסורת השלמה ושנו שכחל אסור בלי לציין שמדובר על כחל של מניקה, ומכאן הבין רב שהכוונה היא לכל כחל שהוא.

מנהגי סורא ופומבדיתא באכילת הכחל - בעיר סורא לא נהגו לאכול כחל, בעוד שבעיר פומבדיתא היו נוהגים לאכול כחל. התלמוד מספר על רמי בר תמרי ("בר דיקולי") מתלמידי רב יהודה שהיה גר בפומבדיתא, שנקלע בערב יום כיפור לעיר סורא והיה אוכל את הכחל שאנשי סורא לא נהגו לאוכלו וזרקו. כדי לברר את מעשיו הובא לפני רב חסדא, שביקש להבין מדוע אינו נוהג כחומרות מנהג המקום שבא אליו כדין המשנה (פסחים ד, א), ואכל כחל במקום שבו נוהגים שלא לאכול כחל. רמי בר תמרי משיב שאכל מחוץ לתחום העיר, וצלה את הכחלים על אש שהבעיר מחרצנים יבשים. לשאלות רב חסדא הוא משיב שלא חשש לאיסור גזל מאחר שראה שעל החרצנים גדלים עשבים, ומכאן שעבר זמן רב והבעלים התייאש, ולא חשש ליין נסך מאחר שכבר בטל האיסור מהחרצנים היבשים. רב חסדא שואל אותו גם מדוע הוא אינו מניח תפילין ואינו מניח ציצית בטליתו, ולכך הוא משיב שהוא חולה במעיו ופטור מן התפילין, והטלית שהשתמש בה היא טלית שאולה הפטורה מן הציצית. הוא גם מתערב במעשה בית הדין של סורא ומבקש שישחררו אדם שאינו מכבד את אביו ואת אמו, מפני שאין זה תפקידו של בית דין להעניש על מצוות עשה שמתן שכרה נאמר בפירוש בתורה. רב חסדא משבח את חריפותו של רמי בר תמרי, ורמי בר תמרי משיב שחריפותו מתגלה במקומו של רב יהודה.

עוד מסופר על רבין ורב יצחק בר יוסף שהגישו לפניהם בביתו של רב פפי כחל, ורבין נמנע מלאוכלו, ואביי העיר לרבין כי אשתו של רב פפי הייתה בתו של רבי יצחק נפחא שהיה מדקדק וזהיר במצוות ("מריה דעובדא"=בעל מעשים), ובוודאי עשתה לפי המנהג של בית אביה.

הכשרת כבד – במשנה (תרומות י, יא) נאמר: "הכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת ואינה בולעת". מן המשנה אין זה ברור אם מדובר על איסור שומן הכבד של בהמה טמאה או על איסור דם של בהמה טהורה, ולכן אביי מבקש לדעת מהי דעת החכמים בארץ ישראל ביחס לאכילת הכבד. רב אמי אכל כבד שלוק במים (מבושל הרבה במים), ורב נחמן אף הורה להאכיל כבד שלוק לרב בר שבא למרות שזה לא רצה לאוכלו.  בדף הבא מוסבר כי למעשה יש בדבר זה מחלוקת תנאים בברייתא: "רבי אליעזר אומר: הכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שפולטת ואינה בולעת, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מתובלת - אוסרת ונאסרת, שלוקה – אוסרת ונאסרת". לדעת רבי אליעזר הכבד פולט דם לחתיכות אחרות המתבשלות יחד עמו ואוסר אותן, אבל אינו בולע את הדם בתוכו ולכן אינו נאסר בעצמו. ולדעת רבי ישמעאל התיבול או הבישול בשליקה גורם לכבד לבלוע בשעת הבישול את הדם משאר החתיכות שהתבשלו עמו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטיפת חלב שנפלה לקדירה, ובהכשרת הכחל.

במשנה נאמר: "טיפת חלב שנפלה על החתיכה, אם יש בה טעם באותה חתיכה – אסור. ניער את הקדירה, אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה – אסור". בתוספתא (חולין ח, ו) נחלקו התנאים בשאלה קרובה: "טיפת חלב שנפלה על החתיכה, כיון שנתנה טעם בחתיכה – החתיכה עצמה נעשית נבילה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה, דברי רבי יהודה, וחכמיםאומרים: עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אמר רבי: נראים דברי רבי יהודה כשלא ניער ולא כיסה, ודברי חכמים כשניער וכיסה".

התלמוד דן על הכרעתו של רבי יהודה הנשיא - ניעור או כיסוי הקדירה משפיעים בדרכים שונות על הקביעה ההלכתית: אם מנער את הקדירה מתחילת הבישול ועד סופו כל מה שנופל לקדירה מיד מתערבב בה, וטיפת החלב אינה מספיקה להיבלע בחתיכת הבשר כראוי ("לא בלע כלל"), ויש לחשבה ביחס לכל הקדירה. אם לא מנער את הקדירה בשום שלב מתחילת הבישול ועד סופו, טיפת החלב אמנם מפעפעת לחתיכה הראשונה שעליה נפלה אך אינה יוצאת ממנה לשאר החתיכות ("מבלע בלע, מפלט לא פלט"). אפשרות שלישית היא שלא מנער את הקדירה בתחילת הבישול אבל מנער את הקדירה בסופו של הבישול, ולכן טיפת החלב נבלעת ומפעפעת לחתיכת הבשר ואחר כך נפלטת לשאר החתיכות ("הא בלע והא פלט").

המחלוקת של רבי יהודה וחכמים היא הן על עיקר ההלכה והן על חשש של חכמים. במקרה שניער רק בסוף הבישול נחלקו בעיקר ההלכה: הכל מסכימים שטיפת החלב נבלעה בחתיכה, אלא שלדעת רבי יהודה "אפשר לסוחטו – אסור" ולכן טיפת החלב האסורה אוסרת החתיכה וזו אוסרת את שאר החתיכות, ולדעת חכמים "אפשר לסוחטו – מותר", וטיפת החלב שנפלטה מחתיכת הבשר אינה אסורה ולא אסרה את החתיכה שהיתה בה, ואם התבטלה בשאר החתיכות – הקדירה כולה מותרת. במקרה שניער מתחילה ועד סוף הבישול – נחלקו האם יש לחשוש שבתחילה לא ניער היטב את הקדירה. לדעת רבי יהודה יש לחשוש שלא ניער את הקדירה כיאות, וטיפת החלב נבלעה בחתיכת הבשר, וחתיכה זו נאסרה ואוסרת את שאר החתיכות, ולדעת חכמים אין לחשוש שלא ניערה יפה בתחילה. רבי יהודה הנשיא מכריע כדעת רבי יהודה במקרה שלא ניער בתחילה אלא רק בסוף, בגלל ש"אפשר לסוחטו – אסור", וכדעת חכמים במקרה שניער מתחילה ועד סוף, הואיל ואין לחשוש שמא לא ניער יפה יפה.

הסוגיה מסבירה שמחלוקת חכמים ורבי יהודה בעניין זה אינה תלויה במחלוקת הכללית שלהם על ביטול מין במינו. מן המשנה עולה כי רבי פוסק כדעת רבי יהודה במקרה אחד, וכדעת חכמים במקרה אחר ומכאן שהם חולקים זה על זה בכמה עניינים. לו המחלוקת היתה רק על תערובת מין במינו, ועל הכל מוסכם ש"אפשר לסוחטו – אסור", ומוסכם כי חוששים שמא לא ניער יפה יפה, הכרעתו של רבי צריכה הייתה להיות מנוסחת אחרת, כך שיובן ממנה שכלל לא נחלקו אלא במקרה אחד ולא בכל הדברים.  

הכשרת כחל ולב - במשנה נאמר: "הכחל – קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו – אינו עובר עליו. הלב – קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו – אינו עובר עליו". לפי לשון אחת האמורא רב סובר שלא רק שאינו עובר על אכילת חלב שבכחל אלא מותר לאוכלם כך, ולפי לשון אחרת האמורא רב סובר שאינו עובר על איסור בשר בחלב, אבל הדבר אסור מדברי חכמים. בהקשר זה דנים על שתי הלכות בתוספתא חולין. בהלכה אחת (ח, ח) נאמר: "הכחל – קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו – אינו עובר עליו. הלב – קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו – קורעו לאחר בישולו, ומותר". מהלכה זו אי אפשר להסיק אם כחל שיש בו חלב אינו עובר עליו ומותר, או שאסור, ורק הלב מותר בקריעה לאחר הבישול. בהלכה אחרת (שם ח, ט) נאמר: "כחל שבשלו בחלבו – מותר, קבה שבשלה בחלבה – אסור, ומה הפרש בין זה לזה? זה כנוס במעיו (החלב שבקיבה שרוי במעיים), וזה אין כנוס במעיו". הלכה זו היא כלשון הראשונה שמותר לאכול את הכחל אף בלא קריעה, ואף הקריעה נאמרה ביחס לבישול, אבל אפשר לצלות את הכחל לכתחילה אף בלי קריעה.  

בתלמוד מסופר על ילתא אשתו של רב נחמן שאמרה כי היא רוצה לאכול דבר שטעמו כטעם בשר בחלב, כדרך שמוצאים שלכל איסור שבתורה יש היתר מקביל בדבר דומה: הדם אסור באכילה – והכבד של הבהמה המלא בדם מותר באכילה. נידה אסורה – אבל דם הטהרה של אישה שבוע או שבועיים לאחר ההיריון מותר. חלב בהמה אסורה באכילה – חלב חיה מותר באכילה. חזיר אסור באכילה ומוח השיבוטא (סוג דג שטעמו כטעם חזיר) מותר באכילה. דג הגירותא אסור באכילה ולשון דג בשם כוורא מותרת באכילה. אשת איש אסורה – גרושה בחיי בעלה מותרת. אשת אח אסורה ויבמה מותרת. גוי אסורה ויפת תואר מותרת. רב נחמן הורה לטבחים לתת לילתא כחל שנצלה בשיפוד על האש.

מהי קריעה – נחלקו האמוראים בדבר: רב יהודה סובר שקורעו שתי וערב (לאורך ולרוחב) וטחו בכותל (זורק בחוזקה על הקיר), ואילו רבי אלעזרהיה מבקש מן השמש שלו לקרוע את הכחל ולא היה צורך בשתי וערב ובטיחה בכותל, כפי שמשמע מן המשנה שלא ציינה את הפעולות הללו. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר.

במשנה נאמר: "טיפת חלב שנפלה על החתיכה (של בשר), אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה – אסור. ניער את הקדירה, אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה – אסור". המשנה קובעת את הדין במקרה שטעם החלב מתפשט בחתיכה, ולאחר מכן טעם החלב שבחתיכה מתפשט בניעור הקדירה. התלמוד דן בקשר בין שתי ההלכות הללו. השאלה העיקרית היא האם האיסור של הקדירה לאחר הניעור תלוי בכך שהחלב שרוי באותה שעה בחתיכה, או שאפילו אם אפשר לסחוט את החתיכה מהחלב שהיה בה, החתיכה אסורה ואוסרת את שאר הקדירה, והחלב שהיה בה אף הוא נאסר כתוצאה מהזמן שהיה בחתיכה ואוסר את הקדירה ("אפשר לסוחטו").

בתלמוד דן על שאלה כללית בנוגע לטעמו ולא ממשו– מהמשנה עולה כי טעם החלב אוסר את חתיכת הבשר באיסור בשר בחלב, ונחלקו האמוראים האם אפשר ללמוד מכאן לשאר האיסורים בתורה: אביי סבור ש יש ללמוד מבשר בחלב לשאר איסורים שבתורה שהטעם עצמו אוסר אף בלי שתהא בתערובת ממשות של איסור. אביי מנמק את דבריו ומסביר כי אמנם בשר בחלב הוא חידוש ביחס לשאר איסורי התורה בנוגע לתערובת, שכן בכל האיסורים בתורה מדובר על דבר האסור מצד עצמו ואסור בתערובת, ואילו הבשר מותר מצד עצמו והחלב מותר מצד עצמו, ורק התערובת שלהם אסורה.  יחד עם זאת, אין בבשר בחלב כל חידוש ביחס לשאלת הטעם, שכן אין איסור בשר וחלב אם לא נתנו טעם זה בזה, ולכן אפשר ללמוד מבשר בחלב לשאר איסורי התורה בעניין זה. רבא חולק וסובר שבשר בחלב הוא חידוש שאין ללמוד ממנו לשאר איסורי התורה, ובשר בחלב אסורים רק כאשר נתנו טעם זה בזה לא מפני שכך מורה הסברה ההגיונית אלא בגלל לשון הכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט), המלמדת שהתורה אסרה דרך בישול, ובישול נעשה כדי לתת טעם במאכל.   

אפשר לסוחטו – בעניין זה מוצאים מחלוקת תנאים ואמוראים. בתוספתא חולין (ח, ו) נאמר: "טיפת חלב שנפלה על החתיכה, כיון שנתנה טעם בחתיכה - החתיכה עצמה נעשת נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים: עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בשלא ניער ושלא כסה, ודברי חכמים בשניער וכסה". התלמוד מסביר שמחלוקת רבי יהודה וחכמים היא מה דינה של החתיכה שנפלה לתוכה טיפת חלב כאשר אפשר לסוחטה ולהוציא מתוכה את החלב. לדעת רבי יהודה טיפת החלב אוסרת את החתיכה אפילו כאשר אפשר לסוחטה, והחתיכה נעשית נבילה ואוסרת את שאר החתיכות. ולדעת חכמים במקרה שבו אפשר לסחוט את החתיכה מהחלב ההלכה היא "אפשר לסוחטו – מותר", ואינה נעשית נבילה, וכאשר אי אפשר לסוחטה ונתנה טעם ברוטב, בקיפה ובחתיכות – אוסרת את שאר הקדירה. רבי יהודה הנשיא מכריע כדעת רבי יהודה כשלא ניער ולא כיסה, וכדעת חכמים כשניער וכיסה, ובדף הבא מסבירים מדוע יש לפרש כך את המחלוקת ולא בדרך אחרת, ומה פשר הכרעתו של רבי יהודה הנשיא.  

בשאלת "אפשר לסוחטו" נחלקו גם האמוראים: "רב ורבי חנינא ורבי יוחנן: אפשר לסוחטו – אסור, שמואל ורבי שמעון בר רבי, וריש לקיש: אפשר לסוחטו מותר". בתלמוד דנים בשיטת האמורא רב בהתאם למימרות שונות שלו בנושאים הללו: "אמר רב: כיון שנתן טעם בחתיכה – חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה". הלכה זו חוזרת על דברי רבי יהודה בתוספתא כלשונם, בהתאם לשיטת רבי יהודה שמין במינו אינו בטל ("מפני שהן מינה"), ובהתאם לשיטתו ש"חתיכה נעשית נבילה" ואפילו חתיכה שאפשר לסוחטה - אסורה. כדי שאפשר יהיה לזהות את דעת רב לחלוטין עם דעת רבי יהודה יש לפרש כי ההלכה של רב אינה עוסקת בתערובת של חתיכת בשר שיש בה חלב בחתיכות בשר אחרות שיש להן רוטב רך שאינו ממין החתיכות, שהרי לדעת רבי יהודה תערובת זו נקראת: "מין במינו ושאינו מינו" – וזו נחשבת כתערובת מין בשאינו מינו, ולכך יש לפרש שהמקרה שעליו דיבר רב הוא של תערובת חתיכה בחתיכות שהרוטב שלהן קשה ומלא בבשר, ולכן זו תערובת מין במינו שאינו בטל, כדעת רבי יהודה.

התלמוד דן בעוד הלכה משמו של רב המבחינה בין איסור הבשר לאיסור החלב: "כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב: בשר – אסור, וחלב – מותר". התלמוד מסביר שאין הבדל בין תערובת של חלב הנופל לבשר לבין תערובת של בשר הנופל לחלב, והכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" אוסר את שניהם, ולכן חתיכה של בשר שיש בה חלב שאפשר לסחוט – הן הבשר והן החלב אסורים. ההלכה של רב מבחינה בין חלב לבשר מפני שמדובר על מקרה מיוחד של קדירת חלב רותחת. בשעת הבעבוע של החלב החם הפעפוע הוא מהחלב לבשר, ואילו הבשר אינו מפעפע ואינו נותן טעם בחלב הרותח. ומעירים כי כדי שחתיכת הבשר לא תקבל את טעם החלב, חייב להוציאה לפני שהחלב יתקרר וינוח מרתיחתו.

אגב הדברים דנים על הלכה אחרת של רב בעניין חצי זית בשר וחצי זית חלב, ויש בדבר מחלוקת אמוראים: "חצי זית בשר, וחצי זית חלב, שבשלן זה עם זה, אמר רב: לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בשולו. ולוי אמר אף לוקה על בשולו". רב סובר שמדובר על חצי זית בשר וחצי זית חלב שהיה בכל אחד מהם שיעור כזית, מפני שכל אחד התבשל בפני עצמו ביורה גדולה, וחתך חצי כזית מזה וחצי כזית מזה, ולכן יש בכל אחד מהם חשיבות בפני עצמו ומצטרפים זה לזה כשאוכלם יחד, אבל אינו חייב על בישולם מפני שאינם מצטרפים זה לזה לבישול. לוי סובר שיש להשוות את דיני הבישול לדיני האכילה, ומצטרפים זה לזה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהלכות נטילת ידיים.

תנאי על נטילת ידיים – האמורא רב סובר שמותר ליטול את הידיים בשחרית, ולהתנות שעל סמך זה יאכל את סעודתו בהמשך היום. בהקשר זה מסופר כי רבי אבינא התיר לבני הבקעה של ערבות שלא היו מצויים ליד מקום המים להתנות על נטילת הידיים בשחרית, אלא שלא ברור מה היו בדיוק נסיבות המקרה. לפי לשון אחת ההיתר היה רק בגלל שמדובר על שעת הדחק, ולפי לשון אחרת ההיתר הוא גם שלא בשעת הדחק, כשיטת רב.  

נטילת ידייםא. כח גברא - תעלת השקיה שהמים הזורמים בה והמים נמשכים ואינם באים מכוח אדם – אין נוטלים בה את הידיים, אבל אם הניח את ידיו ליד מקום שפיכת הדלי לתעלה ובאו המים עליו מכוח אדם – נוטלים את הידיים. ב. כלי נקוב – כלי שיש בו נקב בשיעור שבו נכנס משקה לתוכו – אין נוטלים ממנו את הידיים, אבל אם הכלי שקוע והמים שבדלי מחוברים אל מי הנהר, אפשר לטבול את הידיים בכלי. ג. רביעית מים – לתנאי זה יש שני היבטים: שטח הכלי ושיעור המים: כלי שאין בו מיכל בשטח העשוי לקבל רביעית מים  - אין נוטלים ממנו ידיים. כלי שגדול לקבל רביעית מים אבל אין בו רביעית מים בפועל – אדם אחד אינו נוטל ממנו את ידיו. אם בא אדם אחד ונטל מרביעית שהיתה בכלי, ולא הייתה עוד רביעית מים בכלי ואדם אחר נטל אחריו – רשאי ליטול בכלי את ידיו, כדברי המשנה במסכת ידיים (א, א): מי רביעית נוטלין לידיים לאחד, ואפילו לשניים". התלמוד מסביר כי הטעם להיתר זה הוא שהמים הנותרים נחשבים ל"שירי טהרה", והריהם כעין המשך זרימתם של המים הראשונים. ד. מיני כלים לנטילת ידיים - בתוספתא ידיים (א, ו) נאמר: מגופת חבית שתקנה – נוטלים ממנה לידים, חמת וכפישה שתקנם – נוטלים מהם לידים, שק וקופה, אף על פי שמקבלים – אין נוטלים מהם לידים, לפי שאינם ראויים לקבל בהם מים. ובתלמוד מסופר כי האמוראים התקינו מיני כלים שיש בהם רביעית, והקפידו על שיעור רביעית המים שבכלי.

התלמוד דן על אכילה בלי נטילת ידיים: א. אכילה במפה – האמוראים דנים על מי שאינו נוגע באוכל בידיו אלא אוחזו במפה. בתלמוד מסופר כי רב נהג לאכול במפה, ולשאלת שמואל, השיב שדעתו קצרה עליו והוא רגיש לאכילת אוכל בידיים חשופות, ואין זה מפני שהוא סובר שמותר לאכול באופן זה. עוד מסופר על האמוראים רבי ורבי אסי שהיו כוהנים ונהגו לאכול בלי נטילת ידיים, מפני שחכמים התירו לכוהנים הזריזים לאכול את התרומה במפה בלי נטילת ידיים. ב. אוכל מחמת מאכיל – האמוראים דנים האם אדם שאינו נוגע באוכל בידיו מפני שמאכילים אותו חייב בנטילת ידיים. בהקשר זה מציינים כי  לגבי השמש (המשרת בסעודה) ההלכה היא: "השמש שלא נטל ידיו – אסור ליתן פרוסה לתוך פיו", מפני שאין יודעים אם נטל את ידיו, אבל ייתכן כי השמש הוא חריג מפני שטרדתו בשעת הסעודה מביאה אותו לגעת בדברים שונים בלי לשים לב. ג. מאכיל – שאלה מקבילה היא האם מי שמאכיל חייב בנטילת ידיים . בהקשר זה דנים על האכלת תינוק ביום הכיפורים לפי הברייתא: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה מדיחה את ידה אחת במים, ונותנת פת לבנה קטן", אבל ייתכן שהתירו להדיח את היד ביום כיפורים (למרות איסור הרחיצה ביום זה, מפני שרוח רעה שורה על היד ואסור לגעת באוכל. ומסקנת ההלכה היא שהאוכל חייב בנטילת ידיים, והמאכיל אינו חייב בנטילת ידיים. בתלמוד מסופר על האמורא שמואל בזמן שהיה ילד צעיר האכיל את בנו של המלמד ולא נטל ידיים, והמלמד הרביץ לו וכעס על כך. אביו של שמואל שם לב שבנו בוכה, ושאלו לפשר העניין, ושמואל הסביר שלא חשב שהוא צריך ליטול את ידיו אם הוא אינו אוכל, ואביו של שמואל השיב לו שרבו באמת אינו יודע את ההלכה, ולא היה צריך להרביץ לו על שלא נטל את ידיו.   

בשר וגבינה במטפחת אחת או על שולחן אחד - במשנה נאמר: "צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין". מגע בשר וגבינה –בשר וגבינה הצרורים במטפחת אחת ונוגעים זה בזה - אינם בולעים זה מזה כל עוד שניהם קרים, ואין צריך לקלף קליפה מעל הגבינה ומעל הבשר, אבל צריך להדיחם. אכילה על שולחן אחד – בתוספתא חולין (ח, ח) מבארים יותר: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד, זה בא מן הצפון, וזה בא מן הדרום, זה בא בחתיכתו וזה בא בגבינתו - אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין, ולא אסרו אלא בתפיסה אחת". תפיסה אחת אינה דווקא סעודה משותפת אלא גם כאשר יש ביניהם היכרות, שאז חוששים שיבואו לאכול זה מסעודתו של זה. אחים המקפידים זה על זה - התלמוד דן על מקרה שבו יש מצד אחד היכרות משותפת ומצד שני יש הקפדה ושמירת מרחק זה מזה. ההנחה היא שגזירת חכמים חלה על כל מקרה, אפילו כאשר יש נסיבות מיוחדות, ואין מקום לאבחנות בין מקרים שונים מפני שהדבר עשוי להטעות אנשים שלא מבינים היטב את טיב ההבדלים בין מצבים שונים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בנטילת ידיים.

הקפדה על נטילת ידיים – התלמוד מספר על מעשים שאירעו בגלל אי הקפדה על נטילת ידיים של מים ראשונים שלפני הסעודה ומים אחרונים שלאחר הסעודה: "מים הראשונים – האכילו בשר חזיר", או לפי נוסח אחר: "האכילו בשר נבלה", שאדם נכנס למסעדה והגישו לפניו אוכל טרף מאחר שלא נטל את ידיו. וכיוצא בזה:"אחרונים – הוציאו את האישה מבעלה" או לפי נוסח אחר: "הרגו את הנפש". בגלל שאדם לא נטל את ידיו ידעו לומר מה אכל, והוא סבור היה שאשתו סיפרה מה אכל וכשחזר לביתו גירשה או הרגה.

נטילה בחמי האור – נחלקו האמוראים על נטילה במים של מרחצאות חמים: "חזקיה אמר: אין נוטלים מהם לידיים, ורבי יוחנן אמר: נוטלים מהן לידיים". רבי יוחנן מספר כי שאל את רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא וזה העיד כי כל גדולי הגליל היו נוטלים ידיים בחמי האור. נטילה בחמי טבריה – האמוראים נחלקו על טבילה במי מעיין מחמי טבריה, מעיינות חמים הנובעים ליד העיר טבריה: "חזקיהאמר: אין נוטלים מהם לידיים אבל מטבילין בהן הידיים, ורבי יוחנן אמר: כל גופו טובל בהן, אבל לא פניו ידיו ורגליו" (כלומר, אין מטבילים בהם ידיים). התלמוד מסביר שלמעשה אין מחלוקת על כך שמותר לטבול את הידיים בחמי טבריה עצמם, ועל כך שאסור ליטול במי חמי טבריה האגורים בכלי, והמחלוקת היא על מים שנמשכו בתעלה, והאם גוזרים שלא לטבול את ידיו בתעלה כדי שלא יטעה ליטול בכלי. מחלוקת דומה נמצאת גם במשנה במסכת ידיים (א, ג): "מים שנפסלו משתית בהמה, בכלים – פסולים, בקרקע – כשרים. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בקרקע טובל בהן כל גופו, אבל לא פניו ידיו ורגליו". לדעת רבי שמעון בן אלעזר אפשר לטבול את כל הגוף במי בהמה שבתעלה בקרקע, אבל אסור לטבול את הידיים בגלל החשש שיטבול את ידיו גם בכלי שאינו ראוי לטבילת ידיים.   

טעמי נטילת ידיים – לנטילת ידיים יש שני טעמים: א. סרך תרומה– שיהא מורגל לאכול מאכלי חולין בטהרת הידיים, כפי שעושים הכוהנים הנוטלים את ידיהם לפני אכילת תרומה כדי שלא יבואו לפסול את התרומה במגע ידיים הנחשבות כ"שניות לטומאה". ב. מצווה לשמוע דברי חכמים – רבי אלעזר בן ערך מצא סמך לנטילת ידיים בכתוב "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים...וטמא עד הערב" (ויקרא טו, יא). הזב נטהר בטבילה ולא בשטיפת ידיים, ולכן הביטוי "וידיו לא שטף במים" מתפרש על אדם אחר (ולא על הזב) שלא שטף את ידיו במים, ומכאן שיש ליטול ידיים כדי לטהרן.  

נטילת ידיים לפירות – האמוראים נחלקו בדבר: רבי אושעיא סבור שנטילת ידיים לפירות היא בגלל נקיון הידיים ויש בדבר מצווה; רבא סובר שאין זו חובה או מצוה אלא רשות; ורב נחמן סובר שמי שנוטל ידי לפירות הוא גס-רוח מפני שעושה את עצמו כמחמיר בדבר שאין צריך להחמיר בו. בהקשר זה מסופר כי האמוראים רבי אמי ורבי אסי אכלו פירות בלי ליטול את ידיהם, ולא היו מזמנים ברכת הזימון על הפירות, אלא היו מברכים כל אחד בפני עצמו.    

מקום נטילת ידיים על היד – ביד יש מספר מפרקים: מפרקי האצבעות, המפרק של חיבור האצבעות לכף היד, והמפרק המחבר את כף היד לזרוע. בברייתא נאמר: "נטילת ידים לחולין – עד הפרק, לתרומה – עד הפרק, קידוש ידים ורגלים במקדש – עד הפרק". כלומר, הולכים ומחמירים בנטילת ידיים, ליטול עד המפרק הבא. האמוראים הדגימו על ידיהם את מקומן של נטילות ידיים, ונחלקו בדבר: "אמר רב: עד כאן – לחולין, עד כאן – לתרומה, ושמואל אמר: עד כאן - בין לחולין ובין לתרומה, ורב ששת אמר: עד כאן – בין לחולין ובין לתרומה". רב סובר שלחולין נוטלים עד הפרק השני של האצבעות, ולתרומה עד הפרק השלישי של האצבעות במקום החיבור עם כף היד. שמואל סבור שיש להחמיר על שניהם עד הפרק השלישי, ורב ששת סובר שיש להקל בשניהם עד הפרק השני. והאמוראים רבי אמי ורבי מיישא פסקו כדעת שמואל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהלכה ומנהג בסעודה.

אכילת בשר אחר גבינה – בברייתא נחלקו בית שמאי ובית הלל: "בית שמאי אומרים: מקנח (את הפה), ובית הלל אומרים: מדיח". התלמוד מסביר כי אין מחלוקת בין הבתים, וכי אפשר לנקות את הפח מן הגבינה בקינוח או בהדחה. קינוח הפה הוא אכילה של פת חיטים קרה ורכה, אבל לא של פת שעורים או פת חיטים חמה או קשה שאינן מקנחות כראוי, אם כי מסקנת ההלכה היא שאפשר לקנח בכל דבר, מלבד קמח, תמרים וירק. שהיה בין גבינה לבשר – אין צורך בשהיה של זמן לאחר אכילת גבינה ולפני אכילת בשר. שהיה בין בשר לגבינה – אחרי אכילת בשר אסור לאכול גבינה, ואפילו הבשר שבין השיניים נחשב לבשר שצריך להמתין אחריו.

בתלמוד מסופר על אביו של מר עוקבא שלא היה אוכל במשך יממה שלמה גבינה לאחר בשר, ועל עוקבא שנהג לשהות מסעודת הבשר עד הסעודה הבאה, וחש כי בעניין זה הוא לא הולך בעקבות אביו והוא כחומץ בן יין. אגב הדברים מספרים על אביו של שמואל שנהג לעבור ולבדוק את נכסיו פעמיים ביום, בניגוד לשמואל שבדק את נכסיו פעם ביום. בתלמוד מוסבר כי כטשא מסיירים בנכסים עשויים למצוא בשדה מטבעות שנפלו לעוברי-אורח, למצוא גנבים שעשויים לקחת עצים מהשדה, או למנוע הצפה של אמת המים בשדה ולסכור אותה בזמן לפני שהיבול ייהרס.

אגב הדיון על נטילת ידיים להפרדה בין אכילת בשר וגבינה, דנים על מים ראשונים, מים אמצעיים, מים אחרונים – חכמים תיקנו נטילת ידיים לפני הסעודה, באמצע הסעודה, ובסוף הסעודה. המים הראשונים מוגדרים כמצווה (בדף הבא מוסבר מה המצווה שיש בדבר), המים האחרונים מוגדרים כחובה מפני שבאוכל יש מלח סדומית הנדבק לידיים, והחשש הוא שהאדם יגע בעיניו במלח ואפילו כמות קטנה של מלח עשויה לגרום לו לעיוורון. המים האמצעיים מוגדרים כרשות, לניקיון הידיים בין מנה למנה, אלא אם מדובר על נטילה בין בשר לבין גבינה.

יש מספר הבדלים בין נטילת ידיים של מים ראשונים ושל מים אחרונים: א. שפיכת המים - מותר לשפוך מים ראשונים על כלי או על הקרקע, ואילו את המים האחרונים יש אומרים שחייבים ליטול לתוך כלי ויש אומרים בנוסח אחר שאסור לשופכם על הקרקע (ההבדל בין הדעות הוא שפיכה על קסמי עץ). ב. חמין וצונן – אפשר ליטול מים ראשונים בין במים חמים ובין במים קרים (צונן), ויש אומרים כי הנטילה במים חמים מותרת רק כאשר היד אינה סולדת מן המים החמים. מים אחרונים נוטלים במים קרים ולא במים חמים, מפני שמים חמים פותחים את נקבוביות העור ואינם מעבירים את הזוהמה מעל הידיים, ויש אומרים כי אם אין היד סולדת במים - נוטלים בהם מים אחרונים, ומים ראשונים נוטלים אפילו כשהיד סולדת מן המים מחמת החום.בתלמוד מובאות שמונה מימרות של האמורא אביי על הנהגות שונות בענייני אכילה ושמירה על מים. אביי היה סבור בתחילה כי ההנהגות הללו נקבעו מטעמי ניקיון ונימוס, אבל לאחר זמן למד מרבו האמורא רבה כי מאחורי הדברים עומדות סיבות אחרות: מים אחרונים – הסיבה ההגיונית שלא לשפוך מים אחרונים על הקרקע היא בגלל הלכלוך והזוהמה שיש בהם, אבל הסיבה היא כפי הנראה משום רוח רעה השורה על המים. לקיחת דבר מהשולחן – אסור לקחת מן השולחן בעת שהסועד שותה כדי שהסועד לא יכעס וייחנק, אבל הסיבה האמיתית היא כפי הנראה מפני שהדבר מביא לבלבול ואובדן-דעת, ולכן מותר לעשות זאת אם לוקח מן השולחן ומחזיר, או נמצא במרחק ארבע אמות, או לוקח דבר שאינו נצרך לסעודה. איסוף פירורים משולחן – הסיבה היא כדי שהמקום יהיה נקי, אבל טעם הדבר הוא החשש מפני העניות המצויה אצל מי שאינו מקפיד על השיריים הנותרים מן הסעודה. קצף של משקה – הסיבה היא שהדבר מאוס בעיני הבריות, אבל ייתכן שאף כאן שתיית הקצף גורמת ל"כרסם" (נזלת), ניפוח בועות – לכאב ראש, והדחת הקצף לעניות, וצריך שהקצף ישקע במשקה, ואם כבר נעשה חולה ב"כרסם" לשתות משקה אחר. אכילת ירק גינה – אסור לאכול ירק של אגודה כדי שלא ייראה הדבר כרעבתנות שאינו מתיר את הקשר אלא אוכל מיד, אבל גם כאן הסיבה האמיתית היא שהדבר קשה לכשפים. אכילת ירק שעל השולחן – אסור לאכול ירק זה משום שהדבר מאוס בעיני הבריות, אבל למעשה ייתכן שהדבר מזיק לריח הפה. ישיבה מתחת למרזב – הסיבה ההגיונית היא כדי שלא יתלכלך במי השופכין שניגרים במרזב, אבל הסיבה האמיתית היא שהמזיקים מצויים שם. שפיכת מים מכד – לפני ששותים מים מכד שופכים מעט מים כדי שלא לשתות קיסם שיש בו, אבל הטעם הוא כנראה המים הרעים שיש בכד.      

אילימא בית שמאי אומרים מקנח ולא בעי מדיח ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי מקנח אלא הא דאמר רבי זירא אין קינוח פה אלא בפת כמאן כב"ש אלא בית שמאי אומרים מקנח ולא בעי מדיח ובית הלל אומרים אף מדיח הוי ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ולתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל אלא בית שמאי אומרים מקנח והוא הדין למדיח וב"ה אומרים מדיח והוא הדין למקנח מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי גופא אמר רבי זירא אין קינוח הפה אלא בפת והני מילי בדחיטי אבל בדשערי לא ודחיטי נמי לא אמרן אלא בקרירא אבל בחמימא משטר שטרי והני מילי ברכיכא אבל באקושא לא והלכתא בכל מילי הוי קינוח לבר מקמחא תמרי וירקא בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום איני והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א"ל ולא כלום גופא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו קרי עליה (במדבר יא, לג) הבשר עודנו בין שיניהם אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא אמר שמואל אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא הוה סייר נכסיה תרי זמני ביומא ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא שמואל לטעמיה דאמר שמואל מאן דסייר נכסיה כל יומא משכח אסתירא אביי הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא יומא חד פגע באריסיה דדרי פתכא דאופי אמר ליה הני להיכא אמר ליה לבי מר אמר ליה כבר קדמוך רבנן רב אסי הוה סייר נכסיה כל יומא אמר היכא נינהו כל הני אסתירי דמר שמואל יומא חד חזא צינורא דבדקא בארעיה שקליה לגלימיה כרכיה אותביה בגוה רמא קלא אתו אינשי סכרוה אשכחתינהו לכולהו איסתרי דמר שמואל:

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי לה גופא מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע אחרונים אין נוטלין אלא בכלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע מאי בינייהו איכא בינייהו קינסא מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין נוטלין אלא בצונן מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא:

מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן:

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי לא שנו אלא שאין היד

ולדת בהן אבל היד סולדת בהן אין נוטלין בהן ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין נוטלין אלא בצונן אבל בחמין לא אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי לא שנו אלא שהיד סולדת בהן אבל אין היד סולדת בהן נוטלין מכלל דראשונים אף על פי שהיד סולדת בהן מותר אמצעיים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה אמר רב יהודה בריה דרבי חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה שמלח סדומית יש שמסמא את העינים אמר אביי ומשתכח כי קורטא בכורא אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל מלחא מאי אמר ליה לא מבעיא אמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא משום זוהמא אמר לי מר משום דשריא רוח רעה עלייהו ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא שקיל מידי מפתורא כי נקיט איניש כסא למשתי שמא יארע דבר קלקלה בסעודה אמר לי מר משום דקשי לרוח צרדא ולא אמרן אלא דשקיל ולא מהדר אבל משקל ואהדורי לית לן בה ולא אמרן אלא חוץ לארבע אמות אבל תוך ארבע אמות לית לן בה ולא אמרן אלא מידי דצריך לסעודתא אבל מידי דלא צריך לסעודתא לית לן בה מר בר רב אשי קפיד אפילו אאסיתא ובוכנא דתבלי מידי דצריכי לסעודתא ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דכנשי נשווראה משום מנקירותא אמר לי מר משום דקשי לעניותא ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא ולא הוה יכיל ליה דקא זהיר אנשוורא טובא יומא חד כרך ליפתא איבלי אמר השתא ודאי נפל בידאי בתר דאכיל אייתי מרא עקרינהו ליבלי שדינהו לנהרא שמעיה דקאמר ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא שתי אופיא משום מאיסותא אמר לי מר משום דקשי לכרסם מישתיה קשה לכרסם מינפח ביה קשיא לרישא מדחייה קשיא לעניותא מאי תקנתיה לשקעיה שקועי לכרסם דחמרא שיכרא דשיכרא מיא דמיא לית ליה תקנתא והיינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא אכלי ירקא מכישא דאסר גינאה משום דמיחזי כרעבתנותא אמר לי מר משום דקשי לכשפים רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי בארבא אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו לא אותבוה אמרה מלתא אסרתה לארבא אמרו אינהו מילתא שריוה אמרה להו מאי איעביד לכו דלא מקנח לכו בחספא ולא קטיל לכו כינה אמנייכו ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא אכלי ירקא דנפל אתכא משום מאיסותא אמר לי מר משום דקשה לריח הפה ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא יתבי תותי מרזיבא משום שופכים אמר לי מר משום דשכיחי מזיקין הנהו שקולאי דהוו דרו חביתא דחמרא בעו לאיתפוחי אותבוה תותי מרזיבא פקעה אתו לקמיה דמר בר רב אשי אפיק שיפורי שמתיה אתא לקמיה אמר ליה אמאי תעביד הכי אמר ליה היכי אעביד כי אותביה באונאי אמר ליה את בדוכתא דשכיחי רבים מאי בעית את הוא דשנית זיל שלים אמר ליה השתא נמי ליקבע לי מר זימנא ואפרע קבע ליה זימנא כי מטא זימנא איעכב כי אתא אמר ליה אמאי לא אתית בזמנך אמר ליה כל מילי דצייר וחתים וכייל ומני לית לן רשותא למשקל מיניה עד דמשכחינן מידי דהפקרא ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דשדי מיא מפומא דחצבא משום ציבתא אמר לי מר משום דאיכא מים הרעים ההוא בר שידא דהוה בי רב פפא אזל לאתויי מיא מנהרא איעכב כי אתא אמרו ליה אמאי איעכבת אמר להו עד דחלפי מים הרעים אדהכי

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באכילת בשר וחלב.

במשנה נאמר: "כל הבשר אסור לבשל בחלב – חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלות עם הגבינה על השולחן, חוץ מבשר דגים וחגבים. הנודר מן הבשר – מותר בבשר דגים וחגבים". בתורה נאמר: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט), ומכאן שאסור לבשל בשר בחלב. המשנה דנה על בשר דגים מצד דיני בישול בשר בחלב ומצד דיני נדרים, והאמוראים דנים על שיטת המשנה על בשר העוף שלא נזכר במשנה.

רב יוסף סובר ששיטת המשנה כולה היא כרבי יהודה הנשיא ששילב בה דעות תנאים שונות. בתחילת המשנה רבי הביא את דעת חכמים שהעוף אסור מן התורה (ולכן הוא אינו מותר כמו בשר דגים וחגבים), וזאת כנגד דעת רבי עקיבא הסובר שבישול עוף בחלב אינו אסור מן התורה. בסוף המשנה נקט רבי כדעת רבי עקיבא בנדרים בברייתא: "הנודר מן הירק – מותר בדלועין. ורבי עקיבא אוסר. אמרו לו לרבי עקיבא: והלא אומר אדם לשלוחו: 'קח לנו ירק' והוא אומר: 'לא מצאתי אלא דלועין'. אמר להן: כן הדבר, כלום אומר: 'לא מצאתי אלא קטנית'? אלא שדלועין בכלל ירק, ואין קטנית בכלל ירק". רבי עקיבא סובר שהמבחן של הנדרים הוא השימוש הלשוני הרגיל במונחים מסוימים. המבחן המעשי הוא האם השליח שואל את מי ששלחו אם לקנות דבר מסוים במקום דבר אחר, ואם הוא מתייעץ כנראה מדובר בדברים שהם מאותו המין, ואף בשר העוף הריהו בכלל בשר בכלל. רב אשי סובר שהמשנה כולה היא כדעת רבי עקיבא, והמשנה כללה במשפט אחד "כל הבשר האסור לבשל בחלב", בשר האסור מדברי תורה כמו בשר בקר, ובשר האסור מדברי סופרים כבשר העוף.

במשנה נאמר: "ואסור להעלות עם הגבינה על השולחן" – הטעם לאיסור העלאת גבינה עם בשר על שולחן אחד היא כדי שלא יבוא לאכול את שניהם יחד ולעבור על איסור תורה ("העלאה אטו אכילה"). התלמוד מסביר שאסור להעלות על שולחן אחד גבינה עם בשר עוף האסור מדברי סופרים, למרות שבדרך כלל אין גוזרים גזירה לגזירה. המקור לכך שאין גוזרים גזירה על גזירה הוא במשנה במסכת חלה (ד, ח): "חלת חוצה לארץ, נאכלת עם הזר על השולחן. ונתינת לכל כהן שירצה". אלא שיש מי שדוחה מקור זה, שכן המשנה עוסקת בחלת חוצה לארץ הנאכלת מחוץ לארץ ישראל, ושם אין צורך בגזירה. אך לו היה מדובר בחלת חוץ לארץ הנאכלת בארץ ישראל היה מקום לגזירה כדי שלא יבוא להאכיל גם חלה של ארץ ישראל שחיובה מהתורה לזר היושב עמו בשולחן. בדומה לכך, גם בעניין בשר בחלב יש מקום לחשוש שאם יעלה על השולחן עוף וגבינה, יבוא גם להעלות על השולחן בשר וגבינה ולאכול בשר וחלב האסורים מן התורה. ואף על פי ששני המאכלים הללו צוננים ואינם בולעים זה מזה, החשש הוא שמא יתן את הבשר ואת החלב על אילפס חם שמביא לשולחן ויבוא לבשל אותם יחד.

במשנה נאמר: "העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: לא עולה ולא נאכל. אמר רבי יוסי: זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל". לפי המשנה בעדויות (ה, ב) אלו אחד מששה דברים של קולי בית שמאי וחומרי בית הלל, ורבי יוסי במשנה לא נחלק על תנא קמא אלא רק מפרש את דבריו. הרחקות באכילת בשר בהמה או עוף עם גבינה – אין צורך להיזהר בנטילת ידיים או בקינוח הפה במים באכילת עוף לאחר אכילת גבינה. ומסופר על אחד החכמים שלא נטל את ידיו לאחר שאכל גבינה ולפני שאכל בשר בקר, מפני שסבור היה כי צריך לשטוף את הידיים רק בלילה כדי לוודא שלא נדבק מהגבינה בידיו אך ביום שרואה את ידיו אין צורך בדבר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיבר מן החי.

אבר מן החי, בשר מן החי, בשר טריפה – האמוראים נחלקו על היחס בין איסורי אכילה של אבר מן החי ובשר מן החי ושל טריפה. לדעת רבי יוחנן אכילת אבר מן החי אסורה מהכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג), כלומר, אסור לאכול איבר חיוני ("נפש") שהיה חלק מבשר חי. אכילת בשר מן החי ובשר של טריפה אסורות מהכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), מפני שבשר המצוי בשדה עשוי להיות בשר מבעל חיים חי או בעל חיים שעשוי למות (טריפה). ריש לקיש סבור שאבר מן החי ובשר מן החי אסורות לפי הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר", ואכילת בשר טריפה אסורה לפי הכתוב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו". ההבדל המעשי בין הדעות הוא במניין חיובי המלקות: אם הן נלמדות מכתוב אחד - לוקה עליהן פעם אחת, ואם משני כתובים - לוקה פעמיים.

התלמוד מסביר כי שאלת מניין המלקות היא כאשר עבר עבירות בשתי בהמות שונות, אך כאשר עבר עבירות שונות בבהמה אחת נחלקו האמוראים: "אכל אבר מן החי מן הטריפה, רבי יוחנן אמר: חייב שתיים, ורבי שמעון בן לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת". המחלוקת היא על כללי איסור חל על איסור שנידונו בדפים הקודמים, אלא שהאמוראים דנים מה ההנחות המוסכמות ומה ההנחות שעליהן נסובה המחלוקת, ויש מסורות שונות בביאור המחלוקת: אביי סבור שנחלקו על מקרה שאיסור טריפה ואיסור אבר מן החי חלים כאחד, כאשר נטרפה הבהמה משעה שיצאה רובה לאוויר העולם, ורבאסובר שמדובר על מקרה דומה שתלש ממנה אבר וטרפה בו. המחלוקת היא כיצד לתפוס את הבהמה בחייה: לדעת רבי יוחנן הבהמה עומדת מחייה לאיברים (אפשר לראות אותה כמורכבת מאיברים), ולכן איסור איבר מן החי חל על איסור טריפה, ולדעת ריש לקיש אינה עומדת לאיברים, ואיסור אבר מן החי אינו חל. לפי לשונות אחרות בסוגיה יש להעמיד את המחלוקת על שאלת איסור חל על איסור: או שההנחה היא שהבהמה עומדת לאיברים, ונטרפה לאחר שחל איסור אבר מן החי, והשאלה היא האם איסור טריפה חל על אבר מן החי, או שהבהמה אינה עומדת לאיברים, והשאלה היא האם איסור אבר מן החי חל על איסור טריפה.

שאלה דומה עולה גם בנוגע למסורות שונות של איסור חל על איסור בהלכה מסובכת יותר: "אכל חלב מן החי מן הטרפה" – לפי מסורת אחת משמו של רבי יוחנן: חייב שתיים, ולפי מסורת אחרת: חייב שלוש. גם כאן ההסברים הם דומים: הבהמה נטרפה ביציאת רובה מן הרחם, ולפי המסורת שחייב שלוש, הבהמה עומדת לאיברים, וכל האיסורים חלים כאחד. או שאינה עומדת לאיברים, ואיסור איבר מן החי אינו חל. לפי לשון אחרת ההנחה היא שבהמה אינה עומדת לאיברים, והשאלה האם איסור אבר מן החי חל על איסור חלב וטריפה. ולפי לשון אחרת הבהמה עומדת לאיברים, והבהמה נטרפה לאחר מכאן, והשאלה היא האם איסור טריפה חל על איסור אבר מן החי, כפי שאיסור טריפה חל על איסור חלב מאחר שאיסור טריפה כולל את כל בעלי החיים, ואילו איסור החלב חל רק על בהמות והותר מכללו אצל החיות.

איבר מן החי שחלקו מבפנים או מבחוץ – האמוראים נחלקו בעניין איבר מן החי שחילק אותו באכילה לכמה חלקים, מחוץ לפה ("חלקו מבחוץ"), או בתוך הפה ("חלקו מבפנים"). השאלה היא האם שני החלקים מצטרפים לחייב על אכילת איבר אחד: "חלקו מבחוץ – פטור. מבפנים, רבי יוחנן אמר: חייב...הרי נהנה גרונו בכזית, וריש לקיש אמר: פטור... אכילה במעיו צריכים...ורבי אלעזר אמר: אפילו חלקו מבחוץ גם חייב, מחוסר קריבה". רבי יוחנן סובר שיש ללכת אחר הגרון שנהנה מכזית שלם; ריש לקיש סובר שהאכילה מסתיימת במעי האדם, והחלקים השונים נבלעו במעיים בזה אחר זה. לשיטתו חייב על אכילת איבר מן החי רק כאשר נאכל כולו כאחד, כגון באיבר שיש בו בשר ועצמות זעירות שאפשר לבלוע אל המעיים בפעם אחת בלי לחלקן. ורבי אלעזר סובר שהחלקים הללו רק צריכים שיקרבו אותם זה לזה, ולפיכך יש לראותם כאחד.  

 

 

שיעור כזית של איסורי מאכל – התלמוד דן על שיעור כזית ביחס לשני נושאים: א. בין השיניים ובין החניכיים – לפי מסורת אחת נחלקו האמוראים על אוכל שבין השיניים אם הוא מצטרף לשיעור כזית: "אמר רבי שמעון בן לקיש: כזית שאמרו חוץ משל בין השיניים, ורבי יוחנן אמר: אף עם בין השיניים. ולפי מסורת אחרת אין מחלוקת על מה שבין השיניים שאינו מצטרף ונחלקו על מה שבין החניכיים, שלדעת רבי יוחנן מצטרף מפני שהגרון נהנה משיעור כזית, ואילו לדעת ריש לקיש אינו מצטרף מפני שהגדרת האכילה היא של מה שנבלע במעיים. ב. הקאה של אוכל – רב אסי מלמד בשמו של רבי יוחנן שהאוכל חצי זית ומקיאו, וחוזר ואכל חצי זית אחר – חייב, מפני שלשיטת רבי יוחנן נהנה גרונו בכזית. רב אסי שכח את תלמודו בעניין זה, ותלמידו רבי אלעזר מבקש להזכיר לו את ההלכה, ושואל אותו שאלה קרובה על מי שאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו. בשאלה זו מסתתרות למעשה שתי שאלות: האם האוכל שנבלע נחשב כאילו התעכל במעיים ושוב אינו נחשב כאוכל, והאם יש ללכת אחר מה שנבלע במעיים או אחר מה שהיה בגרון, והתשובה לשתי השאלות היא "נהנה גרונו בכזית" כשיטת רבי יוחנן, ולכן המקיא חצי כזית וחזר ואכלו - חייב.
חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיבר מן החי.

"אבר מן החי - נוהג בבהמה, חיה ועוף, בין טמאין ובין טהורין... דברי רבי יהודה ורבי אלעזר. וחכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין... רבי מאיר אומר: אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד". איסור אבר מן החי נזכר בכתוב: "רק חזק לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג). הכתוב עצמו אוסר אכילת דם ומתיר אכילת בשר. רבי יהודה ורבי אלעזר סבורים שאיסור איבר מן החי דומה לאיסור הדם, וכפי שאיסור דם הוא גם בבעלי חיים טמאים האסורים באכילה, כך גם איסור אבר מן החי. חכמים סבורים שאיסור אבר מן החי הוא כמו אכילת בשר, וכפי שמותר לאכול בשר של בעלי חיים טהורים, כך גם איסור אבר מן החי רק בבעלי חיים טהורים. רבי מאיר מסתמך על הכתוב באותה פרשה "וזבחת מבקרך ומצאנך" (שם, כא), שאיסור אבר מן החי הוא בבהמה החייבת בשחיטה.  

אבר מן החי בבן נח – איסור אבר מן החי אסור גם לבני נח, לפי הכתוב "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד). דבר זה נאמר בפירוש בברייתא: "אבר מן החי – בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים, וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד", ונזכר גם במשנה במסכת טהרות (א, ג): "אכל אבר מן החי ממנה (עוף טמא) – אינו סופג ארבעים, ואין שחיטה מטהרתה". הדין "אינו סופג ארבעים" נאמר לבן ישראל האוכל אבר מן החי (וראו דיון בהמשך), והדין "אין שחיטה מטהרתה" אינו מדבר על בן ישראל, מפני ששחיטה בוודאי אינה מכשירה עוף טמא לאכילה, והמשנה מתייחסת לבן נח, וקובעת שכשם שהשחיטה אינה מטהרת אבר מן החי של עוף טהור לישראל כך היא אינה מכשירה אבר מן החי של עוף טמא לבן נח.

שיעור אבר מן החי – חייבים על אבר מן החי בשיעור כזית, מפני שאיסור זה נלמד מהכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" ואכילה היא בשיעור כזית. באכילת איבר מן החי מחייבים גם על אכילת גידים ועצמות, ובאיבר צריך להיות שיעור של משהו בשר, כאשר הגידין ועצמות משלימים את האבר לשיעור כזית. התלמוד דן גם על שיעור אכילה של בעל חיים שלם: "אכל צפור טהורה בחייה - בכל שהוא. במיתתה - בכזית. וטמאה, בין בחייה בין במיתתה - בכל שהוא".  ובתוספתא זבים (ה, ט): "נטל צפור שאין בו כזית ואכלו - רבי פוטר, ורבי אלעזר בר רבי שמעון מחייב. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: קל וחומר, על אבר ממנה חייב, על כולה לא כל שכן! חנקה ואכלה - דברי הכל בכזית". התלמוד מעיר שבמקורות הללו מדובר על מינים של ציפורים רזות (כעין "קלניתא") שאין עליהן בשר בשיעור כזית, אלא רק יחד עם גידים ועצמות, והמחלוקת של רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון היא האם אפשר להתייחס לבעל חיים שלם כמפורק לאיבריו ("בחייה לאיברים עומדת"), ולכן חל איסור אבר מן החי. אביי ורבא אף דנים מה מקומה של מחשבת האדם, אם חשב לאכול ממנה אבר אבר ואכלה בשלמותה, או שרצה לאוכלה כשהיא מתה ואכלה חיה. רבא נוטה לחשוב שהמחשבה קובעת את מהות הדבר, ואילו אביי סבור שיש צורך בקנה מידה אובייקטיבי משותף לכל האנשים, ולא ייתכן שהמחשבה תקבע רק עבור אדם אחד.

אבר מן החי, בשר מן החי, בשר טריפה – האמוראים נחלקו על היחס בין איסורי אכילה של אבר מן החי ובשר מן החי ושל טריפה. לדעת רבי יוחנן אכילת אבר מן החי אסורה מהכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג), כלומר, איסור על אכילת נפש (איבר חיוני) שהיה חלק מבשר חי. אכילת בשר מן החי ובשר של טריפה אסורות מהכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), מפני שבשר המצוי בשדה עשוי להיות בשר מבעל חיים חי או בעל חיים שעשוי למות (טריפה). ריש לקיש סבור שאבר מן החי ובשר מן החי אסורות לפי הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר", ואכילת בשר טריפה אסורה לפי הכתוב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו". וההבדל המעשי בין השיטות הוא במקרה שאכל איסורים הנלמדים מכתובים שונים באותה שעה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור חל על איסור.

במשנה נאמר: "(גיד הנשה) נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר: אף בטמאה. אמר רבי יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להן! אמרו לו: בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו". בדף הקודם הוסבר שלדעת רבי יהודה גיד הנשה נאסר בספר בראשית לבני יעקב, ולכן האיסור של גיד הנשה כולל גם את בני נוח (בני יעקב), ולכן איסור גיד הנשה חל על איסור בהמה טמאה. בתוספתא (חולין ז, ח) מבואר טעמם של חכמים: "אמרו לו לרבי יהודה: וכי נאמר "על כן לא יאכלו בני יעקב" (בראשית לב, לב) והלא לא נאמר אלא "בני ישראל", ולא נקראו בני ישראל עד סיני, אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם". התלמוד מסביר כי על אף שהביטוי "בני ישראל" נזכר עוד בספר בראשית בשעת ירידת בני יעקב למצרים: "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" (בראשית מו, ה), האיסור אינו מתחיל משעה שנקראו "בני ישראל", מפני שהתורה לא ניתנה מספר פעמים, והזמן הרלבנטי של תחילת האיסור הוא או משעת המעשה של איסור גיד הנשה, או משעת מתן תורה.  

גיד הנשה של בהמה טמאה - בברייתא מובאת מחלוקת תנאים על מספר הלאוים באכילתה: "האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, רבי יהודה מחייב שתים, ורבי שמעוןפוטר". לדעת רבי שמעון יש ללמוד מהכתוב "על כל לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לג) שהאיסור הוא רק לבהמה שבשרה מותר באכילה, ולא לבהמה שבשרה אסור באכילה.  

גיד הנשה של נבילה, של עולה ושל שור הנסקל – נחלקו התנאים: האוכל גיד הנשה של נבלה, רבי מאיר מחייב שתיים, וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת. ומודים חכמים לרבי מאיר באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתיים". חכמים סבורים שאיסור נבילה אינו חל על איסור גיד הנשה, אפילו שהאיסור המאוחר של נבילה כולל לא רק את הגיד אלא גם את הבשר. מצד שני, חכמים סבורים שאם האיסור המאוחר של עולה ושל שור הנסקל מוסיף חומרה מיוחדת של איסור הנאה, איסור זה חל על איסור גיד הנשה. התלמוד מסביר שחכמים סבורים שאיסור המוסיף בחומרת האיסור חל ואילו איסור הכולל עוד פרטי איסור אינו חל, וזו היא כפי הנראה שיטת רבי יוסי הגלילי.

שיטת רבי יוסי הגלילי – התלמוד דן בשיטת רבי יוסי הגלילי בעניין איסור חל על איסור. מקור חשוב אחד הוא המחלוקת במשנה במסכת זבחים (יג, ב): "טמא שאכל קדש, בין קדש טמא, בין קדש טהור – חייב. רבי יוסי הגלילי אומר: טמא שאכל את הטהור – חייב, טמא שאכל את הטמא – פטור, שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו: אף טמא שאכל את הטהור, כיון שנגע בו טמאהו". בתורה נאסרה אכילת בשר קודשים שיש בו טומאה: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט). כמו כן נאסרה אכילת בשר קודשים בטומאת הגוף של האדם באיסור כרת: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים...וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם כ). רבי יוסי הגלילי וחכמים לא נחלקו במקרה שהאדם נטמא בטומאת הגוף שיש בה איסור כרת ואחר כך נטמא בשר הקודשים, שאיסור כרת החמור נשאר בעינו. המחלוקת היא במקרה שהבשר נטמא, ואחר כך האדם נטמא בטומאת הגוף. לדעת חכמים טומאת הגוף מוסיפה איסור על חתיכות של בשר קודשים טהור, ולכן חל האיסור גם על הבשר הטמא. ולדעת רבי יוסי הגלילי אי אפשר לראות בכך איסור מוסיף שהרי מדובר על סוג אחר של חתיכות, ואי אפשר גם לומר שמדובר על איסור כולל, מפני שאיסור טומאת הגוף בכרת אינו חמור יותר מאיסור טומאת בשר הקודשים שאין לו טהרה במקווה.  

מקור חשוב אחר להבנת שיטת רבי יוסי הגלילי הוא בברייתא: "שבת ויום הכיפורים, שגג ועשה מלאכה, מניין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו? תלמוד לומר "שבת היא" (ויקרא כג, ג), יום הכיפורים הוא" (שם, כז), דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: אינו חייב אלא אחת". מדברי הברייתא עולה כי לדעת רבי יוסי הגלילי איסור חל על איסור בגלל שיום הכיפורין הוא איסור הכולל גם אכילה ושתיה, או בגלל שהעונש על חילול שבת בסקילה מוסיף חומרה על הכרת של יום הכיפורים. אלא שיש ההופכים את דעות החכמים בברייתא, ולשיטת רבי יוסי הגלילי אין איסור חל על איסור גם לא במקרה זה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגיד הנשה, חתיכה נעשית נבילה, ובאיסור חל על איסור.

במשנה נאמר: "גיד הנשה שנתבשל עם הגידים, בזמן שמכירו - בנותן טעם, ואם לאו - כולן אסורין, והרוטב - בנותן טעם. וכן חתיכה של נבלה, וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות, בזמן שמכירן - בנותן טעם, ואם לאו - כולן אסורות, והרוטב - בנותן טעם".

גיד וחתיכה של נבילה – התלמוד מסביר כי יש חידוש בשני המקרים הנזכרים במשנה. גיד הנשה נחשב לבריה שלמה שיש בה חשיבות בפני עצמה, ולכן הגיד אינו בטל ברוב, ואם אינו יודע היכן גיד הנשה בתערובת עם שאר הגידים – כל הגידים אסורים. חתיכה של נבלה היא חתיכת בשר שנהוג להגישה כדי להתכבד בה לפני האורחים ולכן יש לה חשיבות מיוחדת ואף היא אינה בטלה ברוב.

חתיכת נבילה עם החתיכות – האמוראים נחלקו בהגדרת איסור חתיכת נבלה: האמורא רבה בר בר חנה דורש לפני הציבור כי חתיכת הנבלה אוסרת כאשר נתנה טעם ברוטב, בקיפה ובשאר החתיכות. האמורארב דורש לפני הציבור דרשה הקובעת ש"חתיכה נעשית נבילה", כלומר, כאשר חתיכת הנבילה נותנת טעם בחתיכת בשר היתר, אותה חתיכה נעשית כחתיכת הנבילה, ואוסרת את כל החתיכות שעמה.

שיטת רב - האמוראים מסבירים שבתערובת מין במינו – גם רב סבור שאין חשיבות לנתינת הטעם, ויש ללכת אחר דעת רבי יהודה שמין במינו אינו בטל, וכל החתיכות אסורות. דרשת רב נוגעת למקרה מורכב יותר: לפי אביי, רב עסק במקרה שהאדם מכיר את חתיכת הנבילה בתערובת ומסלק אותה, אך הוא עושה זאת לאחר שחתיכה אחרת בלעה את טעם הנבילה, ואותה חתיכה אחרת נעשית כמו הנבילה ואוסרת את שאר החתיכות. לפי רבא, דרשת רב עוסקת במקרה של תערובת שאפשר להגדיר חלק ממנה כתערובת מין במינו (חתיכה בחתיכה), וחלק ממנה כמין בשאינו מינו (חתיכה עם רוטב ותבלינים). כאשר החתיכה האסורה לא נתנה טעם בחתיכת ההיתר, מתעלמים מהחתיכה של ההיתר, ומשערים את היחס בין החתיכה לרוטב ולתבלינים. אבל כאשר חתיכת הנבילה נתנה טעם בחתיכה האחרת של ההיתר, נעשית אף החתיכה שבלעה את הטעם כנבילה, ויש לשער את הרוטב והתבלין ביחס לשתי החתיכות הללו.

גיד הנשה בבהמה טמאה - במשנה נאמר: "(איסור גיד הנשה)נוהג בטהורה, ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר: אף בטמאה. אמר רבי יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להן! אמרו לו: בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו". בברייתא שבסוגיה מחלוקת התנאים מפורשת: "רבי יהודה מחייב שתיים (על גיד הנשה ועל אכילת בהמה טמאה), ורבי שמעון פוטר". לפי רבי יהודה איסור בהמה טמאה ואיסור גיד הנשה חלים שניהם, ולדעת רבי שמעון הגיד של בהמה טמאה אינו אסור.

שיטת רבי יהודה – התלמוד דן על דעת רבי יהודה בעניין איסור חל על איסור. באופן עקרוני איסור אינו חל על איסור אחר, אלא אם הם חלים בבת אחת, או שהאיסור השני כולל עמו עוד אנשים שבכלל האיסור, או שהאיסור השני מוסיף עוד דברים אסורים. לדעת רבי יהודה אין איסור חל על איסור, כפי שמלמד מהכתוב "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח). הכתוב קובע שנבלת עוף טהור מטמאת בבית הבליעה, ולדעת רבי יהודה נבלת עוף טמא האסור באכילה – אינה מטמאת בבית הבליעה, מאחר שאין איסור טומאה חל על איסור אכילה. התלמוד מסביר שאי אפשר לומר שאיסור גיד ואיסור אכילת בהמה טמאה חלים בבת אחת, מאחר שלדעת רבי יהודה בתוספתא (חולין ז, ב) איסור גיד הנשה אינו נוהג בשליל (עובר) בזמן התפתחות הגידים והבשר, מה גם שמן המשנה בנזיר (ז, ב) יוצא שאיברים של נפל עשויים להיות שלמים לפני היווצרות הגידים, ומכאן ששני האיסורים כלל אינם באים כאחד. ההסבר אפוא לדעת רבי יהודה הוא שאיסור גיד הנשה נאמר לבני יעקב, ובני יעקב נחשבים לבני נוח, וולכן האיסור כולל עוד אנשים האסורים בו, ולכן הוא חל על איסור בהמה טמאה האסורה רק לבני ישראל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בביטול תערובת איסור והיתר.

ביטול באחד בשישים או באחד במאה - בתורה נאמר: "ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל...והניף אותם הכהן תנופה לפני ה', קודש הוא לכהן" (במדבר ו, יט-כ). כתוב זה עוסק בבישול של זרוע איל השלמים יחד עם בשר האיל, למרות שהזרוע שייכת לכהן ושאר הבשר לבעלים. כתוב זה מלמד כי שיעור היחסים בתערובת הוא כמו היחס של זרוע איל השלמים לבשר האיל, אלא שנחלקו אם יש לאמוד את הבשר שבזרוע כנגד בשר שאר האיל והיחס הוא אחד חלקי מאה, או לאמוד את כל הזרוע כנגד שאר האיל, והיחס הוא אחד חלקי שישים. הלימוד מזרוע בשלה בעניין זה אינו רגיל. בדרך כלל אין לומדים מזרוע בשלה מפני היא נחשבת ל"היתר הבא מכלל איסור", כלומר, יש בעניינה מספר חידושים חריגים שאינם מצויים בשאר איסורי התורה: מין במינו בטל שלא כמו בשאר האיסורים שמין במינו אינו בטל; טעם אינו כעיקר שלא כמו בדיני חטאת, ומקום החתך של הזרוע מותרת בניגוד למקום החתך של איסור והיתר שהיו מחוברים זה בזה. עם זאת בעניין שיעור היחסים לומדים מזרוע בשלה לכל תערובת איסור והיתר, מפני שיש כאן חומרה: מצד הדין איסור בטל ברוב היתר, והלימוד מזרוע בשלה מלמד שיש להחמיר בעניין זה ולנקוט שיעור של אחד משישים או אחד ממאה.

ביטול איסורים במאה – במשנה במסכת ערלה (ג, ו) נאמר: " כל המחמץ ומתבל ומדמע להחמיר מין ומינו, להקל ולהחמיר - מין ושאינו מינו. להחמיר מין ומינו, כיצד? שאור של חטין שנפל לעיסת חטין, ויש בו כדי לחמץ, בין יש בו כדי להעלות במאה ואחד, בין אין בו כדי להעלות במאה ואחד - אסור. אין בו להעלות במאה ואחד, בין שיש בו כדי לחמץ, בין אין בו כדי לחמץ – אסור. להקל ולהחמיר, מין ושאינו מינו, כיצד? גריסין שנתבשלו עם העדשים, אם יש בהם בנותן טעם, בין יש בהן להעלות במאה ואחד, בין אין בהן להעלות במאה ואחד – אסור. אין בהן בנותן טעם, בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין אין בהן להעלות במאה ואחד – מותר". מן המשנה עולה כי אין שיעור ביטול אחיד לכל האיסורים, ויש איסורים כמו שאור שאינם בטלים מפני שחימוצם קשה ומשפיע אף כאשר היחס הוא של יותר ממאה ואחד. מן המשנה אף עולה כי יש שיעור של ביטול של מאה ואחד, ולא רק של מאה או שישים, כפי שנזכר במחלוקת הקודמת. וכיוצא בזה מוצאים במשנה במסכת תרומות (י, ח): "דג טמא – צירו אסור", שהיחס של הציר לדג הוא של אחד למאתיים, ואף על פי כן אוסרים את הציר.    

השערת הטעם - במשנה נאמר: "ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם – הרי זו אסורה. כיצד משערים אותה? כבשר בלפת". לפי המשנה יש לשער את הטעם שנותן הגיד בירך כמו טעם של בשר המבושל יחד עם ראשי לפתות (ירק ממיני הכרוב). בעניין זה יש מחלוקת תנאים, ובתוספתא חולין (ז, ז) מוצגת עמדתו של רבי ישמעאל בנו רבי יוחנן בן ברוקה הסובר שאין בגידין בנותן טעם, מאחר שהגיד אינו נותן טעם, ואין גם לשערו לפי טעמם של מאכלים אחרים, ואף האמוראים נטו לחשוב שאין בגידין בנותן טעם, וכך היא גם מסקנת הסוגיה להלכה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני תערובות.

ביטול ביצה בתערובת - בדף הקודם דנו על ביטול תערובת שיש בה ביצה אסורה. יש כמה נוסחים למסורת ההלכה על ביצים. לפי מסורת אחת: "ביצה בששים ואין ביצה מן המנין", והתלמוד מסביר כי מן התוספתא במסכת תרומות (ט, ה) עולה שהאיסור חל בכל מקרה, ואין הבדל בעניין זה בין ביצה שיש בה אפרוח הנותן טעם בתערובת, לבין ביצה שאין בה אפרוח שאינה נותנת טעם בתערובת. חכמים מסרו נוסח אחר של הלכה זהה: "ביצה בשישים – אסורה, בשישים ואחת – מותרת", אלא שהיו חכמים מגדולי הדור שלא ידעו לקבוע אם שיעור שישים ואחת הוא יחד עם הביצה או בלעדיה,  וכנגד זה היו חכמים שקבעו בהלכה זו גבול ברור להיתר – חלק קבעו שהביצה בטלה כאשר התערובת יחד עם הביצה היא של שישים ואחת, ואחרים פסקו שהביצה מותרת רק כאשר התערבה בשישים ואחת ביצים.

כיצד משערים - התלמוד מסביר על טעויות בהשערת התערובת. טעות אחת היא להקל באיסור של חצי שיעור כזית שיתבטל בשלושים חצאי זיתים ולא בשישים חצאי זיתים. בעניין זה יש להחמיר הן מפני שאין לזלזל באיסורים מדרבנן, והן מפני שיש הסוברים שחצי שיעור אסור מהתורה, וצריך גם כאן ביטול בשישים. ב. ביטול יחסי – טעות אחרת היא לשער כי ההיתר מצוי גם בקדירה עצמה, ולהוסיפו לחשבון הביטול של התערובת, מאחר שלמעשה גם ההיתר נבלע בקדירה, ואפשר להתעלם בהשערה מהחלק היחסי של האיסור ושל ההיתר שבלעה הקדירה. בגלל הסיבוך התלוי בדרך החישוב והקושי לדייק בהשערה של תערובות, החכמים אומרים בדרך של גוזמה כי מבחינתם אין הבדל מהותי בין שיעורי יחסים שונים: אחד חלקי ארבעים ושבע, אחד חלקי ארבעים וחמש, אחד חלקי ארבעים ושלוש או אחד חלקי שלושים, ולהלכה יש לשער את הביטול באחד חלקי שישים.

ביטול בשישים או ביטול במאה – בעניין זה מוצאים מסורות אמוראים שונות על דעת בר קפרא. השאלה המרכזית היא האם איסורים שבתורה בטלים בשישים או במאה. המחלוקת היא על פירוש הכתוב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל...והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קודש הוא לכהן" (במדבר ו, יט-כ). כתוב זה מלמד כי קרבן שלמי הנזיר נאכל לבעליו, מלבד זרוע האיל המונפת על ידי הכהן וניתנת לו. התנאים נחלקו בפירוש המילה "בשלה". לדעת חכמים הכוונה היא שהזרוע היא חתיכה עצמאית (ולפי זה המילה בשלה מנוקדת בניקוד של כינוי שייכות), ולדעת רבי שמעון בר יוחאי המילה "בשלה" מלמדת שמבשלים את הזרוע יחד עם שאר האיל. אפשר להסביר מחלוקת זו בשני אופנים: או שהכל מסכימים שהזרוע והבשר מתבשלים יחד, והשאלה היא אם חותכים את הזרוע בנפרד משאר הבשר, או לפי אפשרות אחרת, שהכל מסכימים שחותכים את הזרוע, ונחלקו אם הזרוע והבשר מתבשלים יחד. בין כך ובין כך שאלת שיעור היחסים - אחד בשישים או אחד במאה - תלויה בדרך החישוב: אם משערים רק את בשר הזרוע (בלי העצם והגידים) כנגד בשר האיל היחס הוא של אחד במאה, ואם מחשבים את הזרוע יחד עם העצם הרי חלק הזרוע גדול יותר, וביחס לשאר הבשר מדובר באחד חלקי שישים.

מה אפשר ללמוד מזרוע איל הנזיר – כאמור, בישול זרוע האיל של הכהן עם בשר האיל של הנזיר מלמד על שיעור היחסים, וכשם שהזרוע בטלה בשאר האיל ומותר לבשלם יחד, כך גם בשאר האיסורים שבתורה התערובת בטלה ביחס דומה. ההלכה היסודית בדיני תערובות קובעת שביטול הוא ברוב, ולומדים מזרוע בשלה שיש להחמיר על שיעור זה ולקבוע שתערובת תהא מותרת רק כאשר האיסור הוא בשיעור קטן ביותר. יחד עם זאת, אין לומדים מזרוע בשלה בכל נושא שיש בלימוד זה צד להקל, מאחר שמוצאים בעניין זרוע בשלה קולות שאינן מצויות באיסורים אחרים ("זהו היתר הבא מכלל איסור"). מטעם זה אין לומדים מזרוע בשלה שמין במינו בטל מפני שיש בדבר חידוש, אלא מעדיפים ללמוד מהכתוב "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח) שמין במינו אינו בטל. וכיוצא בזה, אין לומדים מזרוע בשלה שטעם כעיקר מותר (כלומר, חתיכה שבלעה איסור תהיה כעיקר האיסור) אלא מעדיפים ללמוד מהכתוב בקורבן חטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ) שכל דבר הנוגע בחטאת ובולע ממנה מקבל את דין החטאת, והטעם של החטאת נחשב כעיקר החטאת. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת איסור והיתר.

במשנה נאמר: "ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם - הרי זו אסורה כיצד משערין אותה? כבשר בלפת. גיד הנשה שנתבשל עם הגידים, בזמן שמכירו - בנותן טעם, ואם לאו - כולן אסורין, והרוטב - בנותן טעם. וכן חתיכה של נבלה, וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות בזמן שמכירן - בנותן טעם, ואם לאו כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם". בישול, צליה, מליחה – המשנה עוסקת בבישול ירך במים המעבירים את טעם הגיד ממקום למקום בקדירה. האמורא שמואל מבחין בין בישול לצליה. בצליה של בשר שמן השומן אכן מפעפע את האיסור ממקום למקום אבל בצליה של בשר כחוש או בשר העטוף בקרום, מותר לאכול את הבשר חוץ מאשר את מקום הגיד עצמו. האמוראים נחלקו על מליחהרבינא אסר לאכול ירכיים שנמלחו יחד עם גיד הנשה, ואילו רב אשיהתיר את הירכיים הללו.      

כיצד משערים - בתוספתא תרומות (ח, טז) נאמר: "קדירה שבישל בה בשר – לא יבשל בה חלב, ואם בישל – בנותן טעם. תרומה – לא יבשל חולין, ואם בישל – בנותן טעם". מסופר כי רבי יוחנן היה סומך על טעימתו של טבח מומחה גוי שיבחין האם היה דג בשם כילכית האסור באכילה באילפס, ומכאן שטבח גוי נאמן לומר אם הדבר האסור נתן טעם בקדירה. האמורא רבאמסביר כי למעשה מוצאים במקורות שונים שלושה סוגי בדיקה של שיעור האיסור שיש בתערובת בהתאם לסוג התערובת: בתערובת של שני מינים (מין בשאינו מינו) שאחד נותן טעם בחבירו, אפשר לבחון את הטעם, ולפיכך בתערובת המותרת באכילה לכהן – רשאי הכהן לבדוק את טעם התערובת בעצמו. ובתערובת האסורה באכילה לאדם מישראל – מסתמכים על בדיקה של טבח גוי. כאשר מדובר על תערובת של מין במינו שהטעם אינו ניכר לאף אדם משערים את היחסים שבתערובת, ובוחנים אם יש בה אחד חלקי שישים של דבר אסור.

השערה בשישים

א. מה כלול בהשערה - כאשר בודקים את שיעור היחסים של פי שישים של דבר האסור בתערובת עם דבר היתר, יש להכליל את כל מה שיש בקדירה: הרוטב, הקיפה (חתיכות קטנות הנאספות בשולי הקדירה), החתיכות, דפנות הקדירה, ויש האומרים כי יש לכלול גם את מה שמעשרים כי נבלע בקדירה בזמן הבישול.  

ב. השערה לפי טעם חזק - שיעור הטעם של גיד הנשה הוא בשישים, אבל בכל שאר האיסורים שבתורה משערים לפי מבחן היפותיטי: מה היה טעם הקדירה לו היה הדבר האסור מאכל כמו בצל וקפלוט (כרתי, כרישה) שטעמם ניכר ביותר. השיעור שקבעו חכמים הוא בצל וקפלוט שהוא הטעם החזק ביותר של מאכלים הנותנים טעם במאכל, אך אין להחמיר ולשער את האיסור כפלפל או כתבלין שטעמם ניכר תמיד, ולפיכך אינם בטלים כלל אפילו בתערובת של אחד באלף.  

ג. איסור בכלל שישים – כאשר משערים את היחסים של האיסור ושל ההיתר, לפעמים מחשיבים את הדבר האסור כחלק מן השישים, ופעמים שאין מחשיבים את האיסור עצמו בחשבון השישים. בכחל (עטין בהמה) שמעורבים בו בשר וחלב של הבהמה -  אין יודעים מה יצא מהחלב שבכחל אל התערובת, ולכן משערים את הכחל כחלק מן התערובת, ומצרפים אותו לשאר הקדירה כדי לבטל את עצמו. יחד עם זאת, הכחל עצמו אסור באכילה מפני שהוא נחשב לחתיכה של נבילה שאינה בטילה אפילו בשיעור שישים בתערובת. לעומת זאת בגיד הנשה או בביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם אין האיסורים הללו נחשבים לחלק מהשישים, וצריך שישים ואחת כנגדם כדי לבטלם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור גיד הנשה.

נטילת גיד הנשה - במשנה נאמר: "הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו. רבי יהודה אומר: כדי לקיים בו מצות נטילה". בברייתא נאמר: "גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא", ובתלמוד הוסבר כי ברייתא זו היא כדעת רבי מאיר, שיש ליטול את כל גיד הנשה. בתלמוד מסופר על אדם בשם בר פיולי שניקר ירך לפני שמואל, והוציא את גיד הנשה האסור מהתורה. שמואל הורה לו לחתוך גם למטה, ובגלל הביקורת המנקר הפיל את הסכין. שמואל מסביר לו שלא התכוון לאיים עליו, ובאמת מי שהורה לו לעשות כן הסתמך על דין התורה, אבל אם הולכים אחר שיטת רבי מאיר, יש גם איסור מדברי חכמים בשאר הגיד, ולכן יש לחטט אחרי הגיד בכל מקום שהוא.    

אכילת גיד הנשה – בתורה נאמר: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בהאבקו עמו" (בראשית לב, לג). במשנה נאמר: "האוכל מגיד הנשה כזית - סופג ארבעים, אכלו ואין בו כזית – חייב, אכל מזה כזית ומזה כזית - סופג שמונים. רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים". התנאים נחלקו בתוספתא מכות (ד, ז) מה דינו של גיד הנשה שאין בו כזית: "אכלו ואין בו כזית – חייב. רבי יהודה אומר: עד שיהא בו כזית". לדעת חכמים גיד הנשה הוא בריה עצמאית וחשובה שהתורה אסרה עליה, ולכן חייב על אכילתו אפילו אם אין בו כזית, ולדעת רבי יהודה התורה אסרה אכילה שיש בה כזית. התלמוד מסביר כי למעשה יש ביניהם גם מחלוקת על מקום גיד הנשה האסור באכילה, דעת חכמים היא שהגיד שנאסר הוא הגיד הפנימי הפושט בכל הירך ולא הגיד החיצוני הקצר, אך חלק הגיד האסור באכילה הוא רק מקום הגיד שעל הכף, העובר מעל חלקה העליון של עצם הקולית. ואילו לדעת רבי יהודה כל הגיד שבירך אסור באכילה. והכל מסכימים כי אם בגיד הנשה יש ארבעה וחמישים זיתים ואכל רק כזית אחד מהם – חייב.      

בישול וצליה של גיד הנשה - במשנה נאמר: "ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם - הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה? כבשר בלפת. גיד הנשה שנתבשל עם הגידים, בזמן שמכירו - בנותן טעם, ואם לאו - כולן אסורין. והרוטב - בנותן טעם, וכן חתיכה של נבלה, וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות, בזמן שמכירן - בנותן טעם, ואם לאו - כולן אסורות, והרוטב - בנותן טעם". טעמו של גיד הנשה אינו ניכר כל כך, ולכן יש לשער באופן היפותיטי מה היה קורה לו גיד בשיעור זה היה בשר, והבשר היה לפת המקבלת את טעם הבשר, והאם אז הגיד היה נותן טעם.

האמורא שמואלמבחין בין בישול לצליה. בבישול במים הגיד משפיע בטעמו על כל המתבשל בקדירה, אך בצליה הגיד אינו מפעפע ממקומו ואינו נותן טעם, ולפיכך אפשר לקלף את הבשר ולאכול עד שמגיע לגיד עצמו האסור באכילה. התלמוד מציע כי אבחנה נוספת בין צליית בשר שיש בו הרבה שומן המפעפע ממקום למקום ולכן "גדי שצלאו בחלבו (עם החלב האסור באכילה) – אסור לאכול אפילו מראש אוזנו", בעוד שמותר לאכול מאכל כחוש שאין בו הרבה שומן, או כליה העטופה בקרום שאינו נותן לחלב לפעפע לתוכה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בבשר שנמצא ביד גוי, נעלם מן העין ובניחוש וסימן.

בשר הנמצא ביד גוי - התלמוד דן על שיטת רבי יהודה הנשיא בברייתא: "רבי אומר: מקולין (איטליז) וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי – מותר". הלכה זו קובעת כי במקום שרוב החנויות והטבחים הם ישראל, אין לחשוש לבשר שנקנה מידם ונמצא כעת ביד גוי, מאחר שיש חזקה שהבשר מותר. בתלמוד מסופר על טבח שאמר לחבר שהסתכסך עמו, כי מכר לעובד כוכבים שני שוורים – אחד שור של פטם (מפוטם), ושור של טריפה, וכנראה אותו חבר קנה ואכל מבשר הטריפה ולא מבשר המפוטם כפי שחשב. רבי סובר שאין לאסור בעקבות מעשה זה את כל הבשר הנמצא בחנויות הבשר, מפני שזה מעשה יחידי של שוטה שעשה שלא כהוגן (המוכר נבילות וטריפות לגוי שלא כהלכה). לפי הסבר אחר, רבי סובר שאין לאסור את כל החנויות רק בגלל שהטבח התכוון לצער את חבירו, ומכאן שאם לא היה בכוונת המוכר לצער את חבירו אלא רק לגלות את מה שאירע, צריך להאמין לדבריו מפני שיש כאן חזקת איסור שביד הגוי יש בשר טריפה, ורק במקרה שיש חזקת היתר – מותר לקנות בשר מיד גוי.

בשר שנעלם מן העין – בתלמוד מסופר על האמורא רב שראה אדם המנקה ראש של בהמה משיערה במעבורת. הראש נפל למים, ואותו אדם העלה בסל שני ראשי בהמה מהמים שבנהר, ורב תמה על שעושים כך בלי חשש, ובעקבות המקרה רב אסר במקום שיש בו איסור המצוי יותר מן ההיתר בשר שנעלם מן העין. בעצמו רב היה אוכל רק בשר שראה לנגד עיניו משעת השחיטה, בשר צרור וחתום שבוודאי לא הוחלף בבשר אחר, או בשר שיש לו צורת חיתוך המיוחדת רק לו. ואפילו כאשר השגיח היטב על הבשר שלא ייעלם מן העין, רב נהג להחמיר שלא ליהנות מסעודת רשות.

התלמוד דן על שיטת רב ביחס למקורות אחדים העוסקים בבשר שנמצא במקום כלשהו בלי שיודעים אם הוא כשר או טרף. במשנה במסכת שקלים (ז, ג) נאמר: "נמצא (בשר) בגבולין, אברים – נבלות, חתיכות – מותרות"; ברייתות שונות עוסקות במקרים דומים: "רבי אומר: בשר הנמצא ביד גוי – מותר", "תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה...ובנמצא – הלך אחר הרוב"; "מצא בה (בעיר שיש בה גוים) בשר, אם חי – הלך אחר רוב טבחים, ואם מבושל – הלך אחר רוב אוכלי בשר". התלמוד מסביר כי בכל המקרים הללו מדובר על בשר הנמצא ביד גוי ולא על בשר שנעלם מן העין ואינו מצוי בלי השגחה, או על מי שעומד ורואה שהבשר נפל מאדם מסוים. בהקשר זה מעירים כי במשנה במסכת שקלים לוי סובר שמותר לאכול חתיכות בשר שנמצאו בגבולין, אבל לדעת רב בשר החתיכות אינו מותר באכילה אלא רק טהור מטומאת נבילה.

בתלמוד מוסבר כי בשר שנעלם מן העין מותר בתנאים אחדים: סימן - כאשר יש סימן שזהו הבשר שנעלם, כגון חתיכות בשר החרוזות במחרוזת אחת שנמצאו לאחר זמן. טביעת עין– אפילו כאשר אין סימן ויש לאדם טביעות עין (זיהוי) שמדובר על אותו בשר שנעלם מהעין. היתר מצוי – אם ההיתר מצוי יותר מן האיסור באותו מקום או באותה שעה, כגון בערב יום כיפורים בעת שרוב היהודים אוכלים בשר עוף.  

נחש, סימן, בדיקה - בתורה נאמר: "לא תנחשו ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו), והתלמוד דן על הגדרת איסור ניחוש. ניחוש הוא התנהגות על סמך צירופי מקרים שונים. ההלכה היא ש"כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם, וכיונתן בן שאול – אינו נחש", כלומר, הניחוש האסור הוא מה שעשה עבד אברהם המחפש אישה ליצחק (בראשית כד) או יונתן המבקש לדעת אם  להילחם בפלישתים (שמואל א, יד). יחד עם זאת, סימן שאדם נותן למעשים שכבר עשה מותר, ואם הוא רואה ברכה במעשיו, שבנה בית או נשא אישה או ששמע פסוק של ברכה מפי התינוק, יכול לראות בכך סימן להמשיך במעשיו כפי שעשה. ומסופר בתלמוד על האמוראים שהיו בודקים בשעת מעשה מה הפסוק שהתינוק קורא באותה שעה, האם המעבורת מזומנת למעבר בנהר, ומה שקוראים בספר, ומכאן מבינים אם להמשיך במעשה שהם עושים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגניבת דעת, ובמכירת בשר לא-כשר לגוי.

במשנה נאמר: "שולח אדם ירך לגוי שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר". התלמוד דן על שיקולים אחדים בעניין זה. שיקול אחד הוא מצב הירך - אם הירך חתוכה נראה שהוציאו את הגיד מתוכה, אבל אם היא שלמה יודעים שהגיד עודנו בתוכה. שיקול אחר הוא האם באותו מקום מכריזים היהודים קונים בשר מגוי, מפני שאם מוכרים בשר לא-כשר לגוי מכריזים שעשו כן, והיהודים שבאותו מקום יודעים כך להיזהר שלא לקנות בשר זה. התלמוד מסביר את המשנה בהתאם לשיקולים הללו. לפי אפשרות אחת המשנה עוסקת במקום שמכריזים על טריפה, ואין לחשוש שהגוי ימכור ליהודי ירך חתוכה, מפני שיהודי מזהה שהגוי חתך את הירך ולא הוציא את הגיד ממנה כראוי. אפשרות אחרת היא שהמשנה עוסקת במקום שאין מכריזים על מכירת בשר טריפה לגוי, ולכן יהודים נמנעים מלקנות בשר מן הגוי, ומסיבה זו מותר לשלוח ירך שלמה לגוי. הסיבה שאסור לשלוח לגוי ירך חתוכה היא גזירת חכמים מפני החשש שיהודי אחר יהיה נוכח במקום ויחשוב שמדובר על ירך כשרה לאכילה, ויקנה אותה מן הגוי. סיבה אחרת היא כדי שלא להטעות את הגוי ולגרום לו לחשוב שהוא מקבל חתיכה יפה ממה שקיבל בפועל, ויהיה בדבר גניבת דעת.  

אגב זה התלמוד דן על פירוש התוספתא במסכת חולין (ז, ג): "השולח ירך לחבירו, שלימה - אינו צריך שיטול הימנה גיד הנשה, חתוכה - צריך ליטול הימנה גיד הנשה. ובגוי, בין חתוכה ובין שלימה - אין צריך ליטול הימנה גיד הנשה. ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטרפות לגוי: אחד, מפני שמתעהו, ואחד, שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר. ולא יאמר אדם לגוי 'קח לי בדינר זה בשר', מפני שני דברים: אחד מפני האנסין (הגוי יקח את הכסף לעצמו במקום לקנו בו בשר), ואחד, שמא מוכרין לו נבלות וטרפות". התוספתא עוסקת בשלושה דינים ביחס לגוי: היתר למכור לגוי ירך חתוכה או שלימה, איסור למכור נבילות וטריפות, ואיסור לשלוח גוי לקנות בשר.

האמוראים נחלקו כיצד לפרש את ההלכה ביחס לחובת ההכרזה. לפי אביי ההיתר למכור לגוי ירך חתוכה או שלימה נאמר במקום שאין מכריזים על מכירת טריפה לגוי, ואף יהודי לא יבוא לקנות ירך זאת; האיסור למכור נבילות וטריפות הוא במקום שמכריזים ועשוי לטעות ולקנות בשר טריפה מגוי; והאיסור לשלוח גוי הוא במקום שאין מכריזים, ועשויים למכור לגוי בשר נבילות וטריפות. לפי רבא ההלכות נאמרו במקום שמכריזים, אלא שיש הבדל בין מקרה שבו הכריזו בפועל שמכרו טריפה לגוי, אז היהודים נמנעים מלקנות, לבין מקרה שלא הכריזו בפועל, ואז יש חשש שמא ימכור לישראל. ולפי רב אשי ההלכות נאמרו במקום שאין מכריזים, והחשש במכירת נבלות וטריפות לגוי הוא שיהודי אחר יהיה נוכח במקום ויחשוב שמדובר על בשר כשר.

אגב הדברים דנים בהרחבה על גניבת דעת – בתוספתא בבא בתרא (ו, ג-טו) נאמר: "לא ילך אדם לבית האבל, ובידו לגין המתקשקש (של יין), ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו (את האבל הסבור שהוא מלא ביין). ואם יש שם חבר עיר – מותר", "לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה. מפני שני דברים: אחד, מפני שמתעהו, ואחד, מפני הסכנה". "ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה". התוספתא דנה גם בהתנהגות של חנופה: "רבי מאיר אומר: אל יסרהב (ישכנע)אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אלא אם כן הודיעו (שהוא פותח את החביות של החנווני), ולא יאמר לו: 'סוך שמן מפך ריקן', ואם בשביל כבודו – מותר". כללי האירוח מחייבים את האורחים שלא להתנהג כאילו הם עצמם המארח: "ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית". בסוגיה מסופר כי האמורא שמואל הקפיד שלא לומר לגוי דבר שיש בו גניבת דעת, ומכאן למדו איסור לגנוב את דעת הבריות.

בהקשר זה התוספתא מספרת על מה שעשוי להתרחש כאשר יחסים חברתיים מושתתים על גניבת דעת או על התנהגות משוחררת מדי: "ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, והלך וזימן עליה אורחין ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו". "ומעשה באחד שזמן שלושה אורחין בשני בצורת, ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים. בא בנו של בעל הבית, נטל אחד מהן, חלקו ונתנו לו, וכן שני וכן שלישי. בא אביו של תינוק, מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו, חבטו בקרקע ומת. כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה, אף הוא עלה לגג ונפל ומת. אמר רבי אליעזר בן יעקב: על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל".

הטעיה עצמית - מידע חלקי מטעה אינו נחשב לגניבת דעת, מפני שהשומע מטעה את עצמו. מטעם זה במקום שמכריזים על מכירת בשר לא כשר לגויים, נוסח ההכרזה איננו שמכרו בשר טריפה לגוי כדי שהגוי לא ימנע מלקנות בשר שאינו ראוי לישראל, אלא רק צריך להכריז שמוכרים לו בשר. מקרה זה אינו נחשב כגניבת דעת, מפני שהטעות היא של הגוי המסיק שמדובר בבשר כשר. בתלמוד מסופר על תלמיד חכם שסבור היה כי חכמים באו לקבל את פניו, ואחד מהם הודה שלא באו לקבל את פניו אך היו עושים זאת לו היו יודעים שבא לפניהם. כאשר הלך שאל החכם האחר, מדוע אמר לו את הדברים וגרם לו לחולשת-דעת, ואין חובה לומר לאדם על דבר שאין בו הטעיה מכוונת אלא הטעיה שהוא מטעה את עצמו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור חלב ודם.

בתורה נאמר על הקרבת חלבי השלמים: "ואת החלב המכסה את הקרב, ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן, אשר על הכסלים" (ויקרא ג,ג-ד). החלב "שעל הקרב" הוא השומן שעל ההמסס ובית הכוסות (חלקים ממעי הבהמה), החלב שעל הכסלים הוא "תרבא דקליבוסתא" (חלב שעל העצם שבסוף חוליות השדרה), ועל אכילתם נענש בכרת. החלב הנמצא במקום יציאת המעיים הדקים מהקיבה צריך גרירה ונקרא בלשון חכמים "חלב שעל הדקין".

התלמוד דן על דינים שונים של חלב: חלב החפוי בבשר - החלב האסור באכילה הוא החלב שעל הכסלים ושעל הכליות, ולא החלב שבתוך הכליות או בתוך הכסלים (השרירים בין הצלעות לירכיים). לפיכך חלב שהבשר חופה אותו מכל צדדיו – מותר, שהרי אינו מצוי על הכסלים. עם זאת, חלב המצוי תחת המותניים, ומתגלה בשעת תנועת הבהמה ממקום למקום, כשאיבריה נמתחים ונפרדים זה מזה ("פרוקי מיפרקא") – אסור, ואין צורך להיות טבח המכיר את מבנה גוף הבהמה כדי להבין את כוונת הדברים. חוטים של חלב – בעצם הזנב יש הסתעפות של חלב דק כמו חוטים האסור באכילה. מצד ימין יש שלושה חוטים המתפצלים כל אחד לשניים, ומצד שמאל שני חוטים המתפצלים כל אחד לשלושה, ויש לשלוף את כל החוטים הללו ממקומם, ורצוי לעשות זאת בעוד הבשר חם לאחר השחיטה כדי להקל על שליפתם. חוטי החלב שבטחול, בזנב ובכליות אסורים. קרומים של חלב – קרומי החלב שעל הטחול, הכליה והזנב אסורים משום חלב. ומבחינים בין החלב שעל חלקו העבה של הטחול (דד) האסור מן התורה וחייבים עליה כרת, בניגוד לחלב שעל שאר הטחול האסור אבל אין חייבים עליו. וכיוצא בזה בקרום הכליה, שחייב על אכילת הקרום העליון שבכליה אבל לא הקרום התחתון.     

איסור אכילת דם – לפי התורה אסור לאכול דם-בהמה, ואף הדם שבאיבריה אסור ויש להכשיר את הבהמה על ידי מליחתה במלח הסופג ושואב את הדם האסור. חוטי דם - ורידים שביד (כתף הבהמה) והורידים שבלוע אסורים מפני הדם שיש בהם, אלא אם חתך את הכתף והמליחה.  קרומי דם – דם האשכים של הבהמה ("ביעי"=ביצים) ומוח הבהמה ("מוקרא") – אסור משום דם ללא מליחה. אגב זה מעירים כי אם הביצים של הזכר ("ביעי דחושילתא") המצויות בכיס האשכים נמעכו וקשורות רק בחוטים לבהמה – נחלקו האמוראים אם יש לראותן כאיבר מן החי מאחר שלא יבריאו עוד והסיבה שאינן מסריחות היא רק מפני שאינן חשופות לאוויר, או שיש לראותן כחלק מגוף הבהמה מאחר שאינן מסריחות ונמקות, ואינן מבריאות מפני שהן כחושות. ומעיקר הדין הביצים הללו מותרות באכילה, אך נהגו שלא לאוכלם. ביצי הגדי בשלושים הימים לאחר לידת הגדר אין כמות דם משמעותית בקרום ביציו, אך לאחר זמן זה יש לבחון אם יש בהן גידים אדומים של דם ("שורייקי") והאיבר עשוי להוציא זרע. מליחת אומצה, ביצי בהמה וורידים– אם חתך ומלח, מותר לבשל בהן בקדירה, אם תלה בשיפוד – זב הדם, ואם צלה על גחלים – נחלקו רב אחא ורבינא אם הגחלים שואבים את הדם, או מצמיתים אותו שיישאר בפנים הבשר, והלכה כרב אחא להקל. צליית דם ראש בהמה -  בית השחיטה צריך להיות כלפי מטה כדי שהדם יזוב, ואם בית השחיטה בצדדים – הדם נקרש במקומו ואסור, ויש אומרים שאם נעץ שם איזה דבר – מותר. אם הניח את חוטמו למטה והניח בנקב החוטם דבר כדי שיישאר פתוח ויזוב משם הד – מותר.   

נאמנות הטבח – במשנה נאמר: "ואין הטבחין נאמנין על גיד הנשה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: נאמנין עליו ועל החלב". המחלוקת במשנה לא תלויה רק באמינות האובייקטיבית של הטבחים אלא גם בדרישת ההלכה בניקור גיד הנשה, ויש בדבר מחלוקת תנאים בתוספתא חולין (ז, ד): "גיד הנשה – מחטט אחריו בכל מקום שהוא, וחותך שמנו מעיקרו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: גוממו עם השופי". התלמוד מסביר שבזמן הזה כל הטבחים נאמנים על גיד הנשה. הסיבה היא שבתחילה סברו שאין הטבחים נאמנים במלאכתם בגלל שיש חובה לחטט אחרי גיד הנשה בכל מקום שהוא כדעת רבי מאיר, אבל לאחר זמן כבר לא הקפידו על דרישה זו אלא נהגו כרבי יהודה ולכן כל הטבחים נעשו נאמנים. ולפי הסבר אחר, הטבחים אינם נאמנים כאשר הם נוהגים כרבי מאיר אבל מודעים לדעת רבי יהודה המקלה, ונעשו נאמנים רק לאחר ששכחו לגמרי את דעת רבי יהודה ואינם יודעים שיש דרך אחרת קלה יותר לנקר את גיד הנשה.   

טבח שלא עשה את מלאכת הניקור כראוי – טבח שתפקידו להוציא את החלב, ומצאו אחר כך בבהמה חלב בשיעור שעורה מעבירים אותו מתפקידו. ואם מצאו חלב בשיעור כזית אפילו במקומות שונים בגוף הבהמה – מכים אותו על שהאכיל אנשים מאכל אסור שעונשו כרת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגיד הנשה ובדברי אגדה שונים.

מאבק יעקב במלאך – בתורה נאמר: "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב, כט). המלאך התחנן ובכה ליעקב שישלח אותו, והמלאך רמז לו על צורת השלטון של עם ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, שיהיו שני מיני שרים – אלהים ואנשים - "ראש גולה שבבל ונשיא שבארץ ישראל".

חלום שר המשקים - מדרש האגדה דן על פתרון חלומו של שר המשקים: "ובגפן שלשה שריגם והיא כפרחת עלתה נצה הבשילו אשכלתיה ענבים"(בראשית מ, י). התלמוד מציע פירושים רבים לתיאור צמיחת הגפן כנבואה על עתידו של עם ישראל. רבי אליעזר ממשיל את פריחת הגפן לאבות, לאמהות ולשבטים. רבי יהושע סובר שהנבואה צריכה להתייחס לעתיד ולכן הוא ממשיל את פריחת הגפן למשה, אהרון ומרים, הסנהדרין והצדיקים שבכל דור. רבי אלעזר המודעי ממשיל את הגפן לירושלים שיש בה מקדש, מלך, כהן גדול, פרחי כהונה והקרבת נסכים. רבי יהושע בן לוי סובר שהכוונה היא למתנות שנתנו לעם ישראל: התורה, הבאר, עמוד הענן והמן, פירות ארץ ישראל ויין ענבים שמביאים כביכורים וכנסכים למקדש. האמוראים מציעים עוד הסברים: רב סובר שהכוונה בשלושה שריגים היא למנהיגי ארץ ישראל ומנהיגי בבל בתקופתם, ורבא סובר שהכוונה היא לשרי הגויים המלמדים זכות על עם ישראל. רבי ירמיה בר אבא (וכך היה גם דורש רב באגדה)סובר שהכתוב מתייחס לגאולת עם ישראל ממצרים, והפרטים בתיאור צמיחת הגפן הם השלבים השונים של הגאולה והעונש של מצרים.

גיד הנשה בעוף – במשנה נאמר: "ואינו נוהג בעוף". על גיד הנשה נאמר: "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב), ומאחר ולעוף אין בליטת בשר גדולה ועגולה סביב הירך ("כף) אין איסור זה נוהג בו. בעוף שיש לו בליטה עגולה יש לדון אם הולכים אחר מין העוף או אחר העוף המסוים הזה, ושאלה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו").   

גיד הנשה בעובר -  במשנה נאמר : "ונוהג בשליל. רבי יהודה אומר: אינו נוהג בשליל וחלבו מותר". בתוספתא חולין (ז, ב) מובאת המחלוקת בשלמותה: "נוהג בשליל וחלבו אסור, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אינו נוהג בשליל וחלבו מותר". התלמוד מסביר שלמעשה המחלוקת על גיד הנשה ועל החלב של השליל היא על עובר בן תשעה שנמצא חי במעי אמו לאחר שנשחטה, ונחלקו האם יש בו את האיסורים הללו או שכולו נחשב כחלק מבשר האם ואין בו איסורים לעצמו. חלב גיד הנשה– מחלוקת אחרת של התנאים בתוספתא (שם ד) היא על השומן של גיד הנשה: " גיד הנשה - מחטט אחריו בכל מקום שהוא, וחותך שמנו מעיקרו, דברי רבי מאיר. רבי יהודהאומר: גוממו עם השופי". לדעת רבי מאיר מן התורה שומן הגיד מותר וישראל נהגו בו אישור בגלל קדושתם, ולכן יש לחתוך את השומן משורשו ולחטט אחריו. ואילו לדעת רבי יהודה שומן גיד הנשה מותר, ולכן גודע את גיד הנשה בהסרת המקום שמעל הירך ביישור מקום זה עד שיהא חלק ("בשופי") ואינו צריך לחטט אחריו.      

חוטין וקנוקנות של גיד הנשה ושל חלב –  האמוראים נחלקו מה נאסר בגיד הנשה: "אמר רב: לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו, עולא אמר: עץ הוא, והתורה חייבה עליו". רב סבור שאיסור גיד הנשה אינו של הגידר עצמו אלא של הקנוקנות, הגידים הרכים המתפשטים מגיד הנשה שיש בהם טעם. עולא סובר שאיסור גיד הנשה הוא של הגיד עצמו אף על פי שאין בו טעם כפי שלעץ אין טעם. התלמוד מסביר שיש ללכת אחרי עולא, כפי שבחלב אין חייבים על אכילת החוטים אלא על אכילת החלב עצמו. אגב הדיון על חלב מעירים על דין החלב הכליות - התנאים רבי חייא ורבי יהודה הנשיא נחלקו אם יש לאסור את הלובן שבכליה, כלומר חוטי החלב המצויים בכליה,. האמוראים נחלקו מה יש לעשות: רבה ורבי יוחנן היו מחטטים אחר החלב הלבן שבכליה, ורב אסי רק חתך את החלב הגלוי אבל לא חתך את החלב שבכליה. ומסתבר שיש ללכת אחר דעת רב אסי מפני ששכל חלב שהבשר חופה אותו – אינו נקרא חלב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברי אגדה על גיד הנשה ועל יעקב אבינו.

ירך ימין וירך שמאל - במשנה נאמר: "גיד הנשה נוהג...בירך של ימין ובירך של שמאל". בתוספתא (חולין ז, א) מובאת דעה חולקת: "רבי יהודה אומר: אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת את של ימין". האמוראים מסבירים את טעם המחלוקת כפירוש שונה של התורה: "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו...על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך" (בראשית לב, כו-לג). לפי דעת חכמים במשנה "הירך" היא המקום שבו התפשט גיד הנשה בבשר הירך, והנאבק ביעקב תפס הן את ירך ימין והן את ירך שמאל מפני שבא מאחורי יעקב ותפסו בשתי הירכיים, ולפי זה התיאור "בהאבקו עמו" הוא של האבק שעלה כתוצאה מהעימות האלים. לפי רבי יהודה "הירך" היא הירך האחת הימנית, והתיאור "בהאבקו עמו" מתאר את יעקב כאדם הנאבק עם מישהו הנמצא בימינו, ואוחז בירכו הימנית, והתלמוד מסביר כי יעקב עמד לשמאלו, אם מפני שנדמה היה לו שמדובר בגוי העלול לתקוף אותו, ולכן עמד משמאלו כך שיגן על עצמו בקלות, ואם מפני שנדמה היה לו כתלמיד חכם, ולכן עמד מצד שמאלו כדי לכבדו, ולא ידע שמלאך זה עשוי לפגוע בירכו.

במדרש האגדה מעירים על מאבקו של יעקב אבינו באיש-מלאך: "ויותר יעקב לבדו" (שם כה) – יעקב נשאר לבדו מפני שאסף את הדברים הקטנים שנותרו בצד השני של הנחל. צדיקים נזהרים שלא לקחת דברים בגזילה, ולכן אינם מזלזלים אפילו בדברים קטנים השייכים להם. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (שם) – תלמיד חכם אינו יוצא יחיד בלילה, ומאחר שיעקב יצא יחידי בלילה הוא ניזוק. "ויזרח לו השמש" (שם לב) – השמש זרחה בעבור יעקב כפי ששקעה עבורו כאשר יצא מביתו לחרן.   "ויאמר שלחני כי עלה השחר" (שם כז) – האיש הנאבק ביעקב הוא מלאך, והוא מבקש מיעקב לשחררו מפני שהגיע זמנו לשיר שירה לפני הקב"ה.

אגב הדברים מובא מדרש אגדה על עוד פגישה של מלאכים ביעקב – בחלום על סולם יעקב: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח, י) – יעקב כבר מגיע לחרן, אך אז הוא מבין שעבר על המקום שבו התפללו אבותיו, ולכן הוא שב לאותו מקום, והקב"ה מבקש שיישן במקום זה, ולכן השמש שוקעת מיד. "ויקח מאבני המקום" (בראשית כח, יא), "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו" (שם, יח) – האבנים התקבצו והפכו לאבן אחת. "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (שם יב) – בסולם עלו שני מלאכים וירדו שניים, ומאחר שגופו של מלאך בגודל של אלפיים פרסות, רוחב הסולם כולו היה שמונת אלפים פרסות. "והנה ה' נצב עליו" (שם יג) – ה' שמר על יעקב מפני המלאכים, שראו את יעקב וקנאו בו מאחר שדיוקנו מופיע גם למעלה בשמיים. "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (שם) – יעקב שכב על פיסת אדמה קטנה, אך למעשה הקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל למקום אחד, כרמז לכך שבני ישראל עתידים לכבוש את האדמה הזו בזכות יעקב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגיד הנשה בקודשים.

במשנה נאמר: "גיד הנשה נוהג...בחולין ובמוקדשין". הכלל בהלכה הוא ש"אין איסור חל על איסור", אלא במקרים יוצאי דופן: כאשר האיסורים חלים בבת אחת, כאשר האיסור המאוחר כולל עוד אנשים בכלל האיסור, או כאשר האיסור המאוחר מוסיף ומרחיב את האיסור לעוד תחומים. איסור גיד הנשה ואיסור קודשים עשויים לחול בבת אחת אם מדובר על ולד של בהמת קודשים הקדוש כבר מבטן אמו. עם זאת, איסור הקודשים עשוי להיות קודם, במקרה שבו הגידים שבאיברי העובר מאחרים להתפתח. אפשרות אחרת היא שאיסור גיד הנשה חל על איסור קודשים מפני שהאיסור נוהג גם בבני נח (בני יעקב שנאסרו בגיד הנשה), אבל גם כאן מדובר על שיטת רבי יהודה לגבי בהמה טמאה שיש באכילתה מצוות לא-תעשה, ואיסור גיד הנשה חל עליה, וייתכן שבקודשים שיש באכילתם כרת,  איסור גיד הנשה אינו חל מאחר שחומרתו פחותה. אפשרות שלישית היא שולדות קודשים מתקדשים רק בהוויתם – ביציאתם מן הרחם ולא בעודם ברחם, או בבהמה היולדת בכור המתקדש רק ביציאתו מהרחם, ובאמת איסור גיד הנשה ואיסור אכילת קודשים חלים כאחד.

גיד הנשה בקודשים שאינם נאכלים (הקרבים על המזבח) – בעניין זה יש מסורות שונות האם איסור גיד הנשה נוהג בקודשים שאינם נאכלים (עולה הקריבה בשלמותה). לדעת רבי חייא בר יוסף איסור גיד הנשה אינו נוהג בקודשים הללו, ולדעת רבי יוחנן איסור גיד הנשה נוהג בהם. יש אמוראים הסבורים שאין כאן מחלוקת, ומציעים אבחנות שונות: האיסור נוהג לעניין מלקות של מי שאוכל את גיד הנשה, אבל אינו נוהג לעניין מי שמקריבו על המזבח. אבחנה אחרת קובעת שהאיסור אינו נוהג עד כדי כך שאין חובה לחלוץ ולנקר את גיד הנשה לפני ההקרבה, אבל האיסור נוהג לעניין הקרבתו על המזבח בפני עצמו.  

הקרבת גיד הנשה על המזבח - לפי הצעה שלישית האמוראים אכן נחלקו על הקרבת גיד הנשה, בדומה למחלוקת תנאים בביאור הכתובים המתארים את מצוות ההקרבה על המזבח. בספר ויקרא נאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט), ובספר דברים נאמר: "ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלקיך" (דברים יב, כז). חכמים מסבירים כי האבחנה היא בין מה שנמצא על המזבח למה שפקע ונפל מהמזבח. הכתוב "והקטיר... הכל" מצווה להקטיר את הבהמה יחד עם כל האיברים הנמצאים על המזבח – העצמות, הגידים, הקרנים והטלפים – ואפילו כאשר איברים אלו כבר נותחו ואינם מחוברים לבהמה, והכתוב על "הבשר והדם" מלמד שאם האיברים פקעו, אין מחזירים אלא את הבשר והדם להקרבה על המזבח. ולדעת רבי יהודה הנשיא האבחנה היא בין איברים המחוברים לגוף הבהמה שמקריבים אותם יחד עם הבהמה, לאיברים שפרשו מגוף הבהמה שאפילו אם נמצאים על המזבח – אינם קרבים. הבדל מעשי בין הדעות הוא האם מקריבים גיד הנשה המחובר לגוף הבהמה, שלדעת חכמים ההגדרה של ההקרבה היא להקריב חלב ודם, אבל גיד הנשה שלא נזכר בפירוש כחלק מחובת ההקרבה ואינו נאכל לישראל, אינו קרב לפי הכתוב בספר יחזקאל "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טז) המלמד שרק דבר המותר באכילה לישראל קרב על המזבח. ולדעת רבי יהודה הכתוב מרבה בפירוש הקרבה של כל דבר המחובר לבהמה ובכלל זה גיד הנשה כפי שמקריבים את החלב והדם האסורים באכילה לישראל.

בעניין זה של הקרבת גיד הנשה מוצאים מחלוקת אמוראים מפורשת: רב הונא סובר שגיד הנשה של עולה (קודשים שאינם נאכלים) חולצו לתפוח (אפר במרכז המזבח), ואסור להקריב דבר האסור באכילה לישראל לפי הכתוב ביחזקאל (שם).רב חסדא סובר שהאיסור של אכילת גיד הנשה הוא לבני ישראל כדברי הכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ואין איסור על "אכילת מזבח" (הקרבה על המזבח). בעניין זה מוצאים גם ברייתות שונות: מצד אחד, "גיד הנשה של שלמים – מכבדו לאמה (לא מקריב אלא זורק לאמת המים של הפסולת במקדש), של עולה- מעלהו", ומצד שני, "של עולה – חולצו לתפוח". ואף רב הונא מסכים שגיד הנשה עולה למזבח מפני שכך היא דרך ההקרבה לפני המלך, ואין זה ראוי להקריב לפניו ירך חתוכה ופגומה.

גיד הנשה בירך ימין ובירך שמאל – במשנה נאמר: "גיד הנשה נוהג...ובירך של ימין ובירך של שמאל". בתוספתא חולין (ז, א) מובאת עמדתו החולקת של רבי יהודה: "רבי יהודה אומר: אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת – את של ימין". התלמוד דן האם הביטוי "הדעת מכרעת" משמעו שלפי התורה הכוונה היא לירך ימין, או שיש ספק בדבר אבל סביר יותר ונוטים לפרש שמדובר בירך ימין.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברי אגדה על ענווה.

דמותו של אברהם – הסוגיה דנה בדמותו של אברהם אבינו. אברהם אבינו מתייחס לעצמו בצניעות ובענווה: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז). מלך סדום מציע לאברהם חלוקה בשלל של המלכים שניצח במלחמה, ומוצאים כי אברהם נמנע מלקבל שכר בגלל שהוא אינו רוצה להיות חייב למלך סדום, ומצד שני הוא גם רגיש כלפי מי שאינו נוהג באותה אמת-מידה כמותו "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם. בלעדי רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם" (בראשית יד, כג-כד). במדרש האגדה הביטויים הללו רומזים למצוות עתידיות שמקבל עם ישראל בשכר הנהגת אברהם: עפר – עפר של מי סוטה, אפר – אפר פרה אדומה, חוט – חוט של תכלת, ושרוך נעל – רצועה של תפילין".  

ענווה וגאווה - תכונת הענווה והביטול העצמי היא אחת מן התכונות החשובות של מנהיגי-ישראל: אברהם אבינו – "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), משה ואהרון – "ונחנו מה" (שמות טז, ז), דוד המלך – "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, כז), ואף בעניין זה מסבירים כי הביטוי "מה" מלמד שמשה ואהרון היו גדולים בענוותם מאברהם. במדרש האגדה על הכתוב " לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז), מוסבר שתכונת הענווה מצויה אצל כל ישראל שממעטים את עצמם. לעומת זאת, מלכי הגויים העולים לגדולה מגיעים לגאווה ושחצנות, דבר הבא לידי ביטוי בהתנהגות או בצורת ההתבטאות שלהם: נמרוד – "הבה נבנה לנו עיר" (בראשית יא, ד), פרעה – "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה, ב), סנחריב –  "מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי" (מלכים ב, יח, לה). נבוכדנצר - "אעלה על במתי אב אדמה לעליון" (ישעיהו יד, יד). חירם מלך צור – "מושב אלהים ישבתי בלב ימים" (יחזקאל כח, ב).

מידת הענווה – במדרש מסבירים כי העולם מתקיים בגלל הענווה של משה ואהרון, ובעצם העולם מתקיים בזכות כל מעשה שיש בו ריסון עצמי (בדומה למשה ואהרון שלא כעסו כשעם ישראל התלונן עליהם) , כמו מי שבולם את עצמו מלצעוק בשעת מריבה או מי ששם את עצמו כאילו אינו. גם בדבר זה יש למצוא דרך ביניים, שמצד אחד אדם ישתוק וישים את עצמו כאילם, כדי שלא לכעוס, אך מצד שני להמשיך ולדבר בדברי תורה, ולא להגיס את דעתו בלבו (דעת גסה=שחצנות וחסר רגישות) בגלל שלמד הרבה תורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיסוי הדם.

הדם החייב בכיסוי - במשנה נאמר: "דם הניתז ושעל הסכין – חייב לכסות. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא – פטור מלכסות". בתורה נאמר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). הביטוי" וכסהו" מלמד שיש לכסות את כל הדם, אלא שנחלקו התנאים במשמעות הביטוי "דמו" – לדעת חכמים יש לכסות את כל דמו, ובכלל זה הדם הניתז, הדם שעל כנפי העוף ("אגפיים") והדם שעל סכין השחיטה. לדעת רבי יהודה די לכסות את מקצת דמו, ואם נתכסה חלק מן הדם – פטור מלכסות את שאר הדם. דעה שלישית היא של רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא (חולין ו, ח): "במה דברים אמורים (שחייב לכסות את הדם שניתז), שלא כסה דם הנפש, אבל כסה דם הנפש – פטור מלכסות", ולדעתו "דמו" בכתוב מתייחס לדם המיוחד שבו יוצאת נפש החיה או העוף.  

חומרי הכיסוי של הדם - במשנה נאמר: "במה מכסין ובמה אין מכסין? מכסין בזבל הדק, ובחול הדק, בסיד ובחרסית, ובלבנה ובמגופה שכתשן, אבל אין מכסין, לא בזבל הגס, ולא בחול הגס, ולא בלבנה ובמגופה שלא כתשן. ולא יכפה עליו את הכלי כלל. אמר רבן שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל בו צמחים - מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים - אין מכסין בו". בתורה נאמר: "וכסהו בעפר", ובמדרש ההלכה מוסבר כי מצד אחד נאמר "וכסהו" ומצד שני נאמר "בעפר" ולכן יש לרבות מצד אחד דברים שיש בהם כיסוי, ולמעט דברים שאינם דומים לעפר. אחד האמוראים מציע לדרוש את הכתוב בדרך המדרשית של "כלל הצריך לפרט", כאילו המילה "בעפר" היא ביטוי המבהיר שיש לכסות בדבר שהדם נספג ונבלע בו כמו עפר, ולא לכסות באבנים או בשאר חומרים גסים שאינם בולעים את הדם היטב.

כיסוי בחול הדק ובחול הגס - יש הסבורים כי ההגדרה של חול דק היא שלילית: חול שהיוצר אינו צריך לכתוש לפני שהוא משתמש בו ליצירת כלים, ויש הסבורים כי ההגדרה נאמרה ביחס לחול הגס, והיא הגדרה חיובית: חול הצריך כתישה לפני שהיוצר עושה בו שימוש. ההבדל המעשי של הגדרה חיובית מול ההגדרה השלילית נוגע לחול שצריך פריכה ביד אבל יש גם הכותשים אותו, שמצד אחד אפשר להחשיבו לחול דק שאינו צריך כתישה, ומצד שני לחול גס הצריך כתישה.

כיסוי בדבר שאינו מצמיח – במשנה נאמר משמו של רבן שמעון בן גמליאל כי מכסים רק בחומר שצמחים עשויים לצמוח בו. רב נחמן בר רב חסדא דרש לפני הרבים הלכה דומה: "אין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח", ורב נחמן בר יצחק הגן על דרשה זו כנגד דברי רבא, והוכיח זאת מדברי הברייתא: "היה מהלך במדבר, ואין לו אפר לכסות - שוחק דינר זהב ומכסה, היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות - שורף טליתו ומכסה", ומכאן שאין להשתמש בחול המדבר שאין צומחים בו צמחים.

התלמוד דן על כיסוי בזהב– המקור לכך הוא הכתוב: "ועפרות זהב לו" (איוב כח, ו) ממנו למדים שאף הזהב נקרא בשם עפר ואפשר לכסות בו. כיסוי באפר טלית – נחלקו התנאים בדבר: "אין מכסים אלא בעפר, דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים: מצינו אפר שקרוי עפר, שנאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" (במדבר יט, יז). בית שמאי סבורים שפרה אדומה שנשרפה נקראת עפר שריפה, ולכיסוי הדם יש צורך בעפר אדמה רגיל, ובית הלל חולקים וסוברים שהכתוב מלמד שלפעמים גם אפר נקרא בשם עפר ומותר לכסותו בו את הדם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיסוי הדם.

במשנה נאמר: "שחט ולא כסה, וראהו אחר - חייב לכסות, כסהו ונתגלה - פטור מלכסות. כסהו הרוח - חייב לכסות".

מי חייב לכסות – בתורה נאמר: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת" (ויקרא יז, יג). הביטוי "ושפך את דמו וכסהו" מלמד שמי ששפך את הדם חייב לכסות, אך הכתוב שאחרי זה מזהיר את כל בני ישראל "ואמר לבני ישראל", ומכאן שאם אדם אחר ראה שלא כיסו את הדם הוא חייב לכסות.

שכר מצוות הכיסוי – בתלמוד מסופר: "מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים". רבן גמליאל קנס את מי שעשה את המצווה בעשרה זהובים, מפני שלקח לחבירו מצווה שהייתה עליו. אגב הדברים מסופר על ויכוח של אחד המינים עם רבי יהודה הנשיא. הויכוח התמשך, והמין הגיע לביתו של רבי לפני ברכת המזון, ורבי הציע למין לאכול מסעודתו, ולאחר מכן שאל את המין אם הוא רוצה לברך על כוס של ברכת המזון לאחר הסעודה או לקבל ארבעים זהובים, ומכאן שכל ברכה מארבע הברכות של ברכת המזון שווה אף היא עשרה זהובים. משפחת המין הזה הייתה משפחה חשובה של אצילים רומאים בשם בר לויאנוס.

כיסוי הדם ביד - סמיכות הלשונות בכתוב "ושפך...וכסהו" מלמדת שיש לכסות ביד ששפך בה את הדם, ולא לכסות ברגל, ומכאן למדו שלא יכסה ברגל, כדי שלא יראה שהמצוות בזויות עליו.

דם מכוסה שהתגלה – במשנה נאמר: "כסהו ונתגלה - פטור מלכסות". התלמוד מסביר כי הלכה זו אינה כמו במצוות השבת אבידה, שם המצווה היא להשיב אבידה לבעליה אפילו אם הלכה לאיבוד לאחר שהשיבה, ואילו כאן התורה מצווה לכסות פעם אחת כפי שמלמד הביטוי "וכסהו", ואין צורך לחזור ולכסות דם שהתגלה.  

רוח המכסה את הדם – במשנה נאמר: "כסהו הרוח – חייב לכסות". האמוראים מסבירים שהחובה לכסות היא כאשר הדם חזר והתגלה, אך אם הדם נותר מכוסה – אין צורך לכסותו. כיוצא בזה, דם שנבלע בקרקע ורישומו ניכר – חייב לכסות, מאחר שלא התכסה לחלוטין. ומעירים כי מכאן אפשר להוכיח ש"אין דיחוי אצל מצוות", כלומר, המצוות אינן נדחות מהחובה אם אי אפשר לקיימן בזמן מסוים, ולכן חייב לכסות את הדם לאחר שהתגלה אפילו שאי אפשר היה לקיים את המצווה כאשר הרוח כיסתה את הדם.

כיסוי דם בתערובת - במשנה נאמר: "דם שנתערב במים - אם יש בו מראית דם - חייב לכסות. נתערב ביין רואין אותו (את היין) כאילו הוא מים. נתערב בדם הבהמה או בדם החיה - רואין אותו כאילו הן מים. רבי יהודהאומר: אין דם מבטל דם". משנה דומה שנויה במסכת זבחים (ח, ו) לגבי תערובות דם של הקורבנות: "דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם – כשר; נתערב ביין - רואין אותו כאילו הוא מים; נתערב בדם בהמה או בדם החיה - רואין אותו כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם". הסוגיה מעירה שיש בכל זאת הבדל בין תערובת הדם בקורבנות לתערובת הדם של כיסוי הדם: בקורבנות – מבחינים בין מים שנפלו לדם ודיללו את מראהו, אז הולכים אחר מראית הדם, לבין דם הנופל למים – שכל טיפת דם מתבטלת ברגע שנפלה למים ("ראשון ראשון בטל"), אפילו אם לאחר זמן מראה הדם ניכר במים. בכיסוי הדם, לעומת זאת, הכלל הוא "אין דיחוי אצל מצוות", ואין זה משנה שהדם בטל בשלב מסוים במים, ויש ללכת רק אחר מראה הדם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטת חרש שוטה וקטן, ובכיסוי הדם של שחיטה מרובה.

במשנה נאמר: "חרש שוטה וקטן ששחטו, ואחרים רואים אותם – חייב לכסות. בינן לבין עצמן – פטור מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו, ואחרים רואים אותן – אסור לשחוט אחריהם. בינן לבין עצמן – רבי מאירמתיר לשחוט אחריהם, וחכמים אוסרים, ומודים שאם שחט, שאינו סופג את הארבעים". השאלה העומדת במחלוקת היא האם שחיטה של חרש שוטה וקטן בינן לבין עצמן נחשבת לשחיטה שיש חובה לכסות את דמה, ושאסור לשחוט אחריה אותו ואת בנו. חכמים מחמירים על שחיטת חרש שוטה וקטן שתהא נחשבת לשחיטה ביחס לאיסור אותו ואת בנו, והסוגיה מסבירה כי חכמים חולקים גם בתחילה המשנה על איסור כיסוי הדם, ומחייבים שחיטה של חרש שוטה וקטן בכיסוי הדם.

דעת רבי מאיר – רבי מאיר סובר ששחיטת חרש שוטה וקטן אינה שחיטה מפני שרוב מעשי השחיטה שהם עושים מקולקלים ואינם שוחטים כהלכה, ויש לחייב על שחיטתם משום נבלה. התלמוד דן על שיטת רבי מאיר כאן ביחס לשיטתו הכללית והעקרונית שיש חשיבות למיעוט. חשיבות המיעוט באה לידי ביטוי בשיטת רבי מאיר במשנה: "תינוק שנמצא ביד העיסה ובצק בידו, רבי מאיר מטהר, וחכמים מטמאים, מפני שדרכו של תינוק לטפח". העיסה היא טהורה ורוב התינוקות נוגעים ומרטיבים את העיסה בידיהם ומטמאים אותה, אבל מאחר שיש מיעוט שאינו מטהר, למיעוט זה יש חשיבות, ויש לצרפו לחזקה המוקדמת של טהרת העיסה, ולטהר את העיסה לדעת רבי מאיר. רבי מאיר חושש למיעוט במקרה זה למיעוט מפני שהמיעוט מסייע לחזקת הטהרה נשארת גם בספק טומאה, אבל בעניין שחיטה נוטים להחמיר על הבהמה המצויה בחזקת איסור, והרוב אף הוא לאיסור, ואם כן יש כאן חזקת איסור ורוב מעשים מקולקלים כנגד מיעוט השוחטים כהלכה. רבי יהודה הורה הלכה בעניין בתחילה כדעת חכמים, אבל לבסוף הורה כדעת רבי מאיר ששחיטת חרש שוטה וקטן אינה שחיטה.

כיסוי הדם לבעלי חיים מרובים - במשנה נאמר: "שחט מאה חיות במקום אחד - כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד - כסוי אחד לכולן. חיה ועוף במקום אחד - כסוי אחד לכולן. רבי יהודהאומר: שחט חיה – יכסנה, ואחר כך ישחוט את העוף". בתורה נאמר: "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת" (ויקרא יז,יג-יד). הביטוי "חיה" מציין חיה אחת או את מין החיות, והביטוי "עוף" מציין עוף אחד או את מין העופות. רבי יהודה סובר שהביטוי "או" מלמד שיש להבחין בין כיסוי הדם של שחיטת החיה לכיסוי דם העופות, ואילו לדעת חכמים "או" מלמד שחובת כיסוי הדם חלה על כל אחד מהם בנפרד, והביטוי "כי נפש כל בשר" מלמד שכל בעלי החיים בכלל כיסוי הדם. האמוראים מסבירים שגם לדעת רבי יהודה מברכים ברכה אחת על כיסוי הדם, ואף על פי שבשעה שעסוק בכיסוי הדם מפסיק את השחיטה שעוסק בה, לא התחייב מחדש בברכה, הואיל ויכול היה לעסוק בשני הדברים בו-זמנית, ולשחוט ביד אחת ולכסות בידו האחרת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה שאינה ראויה.

במשנה נאמר: "השוחט ונמצאת טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים, וקודשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים – רבי מאירמחייב (בכיסוי הדם), וחכמים פוטרים. השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר – פטור מלכסות". התלמוד דן ביחס בין משנתנו למשנה בפרק הקודם העוסקת באיסור "אותו ואת בנו": "השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה – רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבים. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר – פטור משום אותו ואת בנו". רבי מאיר סובר ששחיטה שאינה ראויה נחשבת שחיטה, ורבי שמעון סובר ששחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה, והתלמוד מעיר על סידור ועריכת המשנה של רבי יהודה הנשיא במשניות הללו: "ראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו, ושנאו בלשון חכמים (כלומר לא ציין את שמו אלא רק כדעה כללית בשמם של חכמים), וראה רבי דבריו של רבי שמעון בכיסוי הדם, ושנאו בלשון חכמים".

שיטות רבי מאיר ורבי שמעון - לדעת רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. באותו ואת בנו רבי לומד גזירה שווה משחיטת חוץ - "איש אשר ישחט מחוץ למחנה" (ויקרא יז, ג) לאיסור אותו ואת בנו "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (שם כב, כח), וכשם שחייב על שחיטת קודשים בחוץ האסורים בהנאה, כך גם חייב על אותו ואת בנו בשחיטה שאינה ראויה. כיוצא בזה רבי מאיר לומד מהכתוב "דם שפך" (ויקרא יז, ד) בשחוטי חוץ לביטוי זהה בכיסוי הדם "ושפך את דמו" (שם יג), ששחיטה שאינה ראויה חייבת בכיסוי הדם. לדעת רבי שמעון יש ללמוד מהכתוב "טבח טבח והכן" (בראשית מג, טז) שרק שחיטה ("טבח") הראויה לאכילה ("והכן") היא שחיטה, ואין ללמוד משחוטי חוץ מפני שאין ללמוד חולין מקודשים. ובעניין כיסוי הדם לומד רבי שמעון מהכתוב "אשר יאכל" שרק עוף וחיה הנאכלים וראויים לאכילה נחשבים כשחיטה החייבת בכיסוי הדם. רבי יהודה הנשיא סבור שיש ללכת אחר שיטת רבי מאיר בעניין אותו ואת בנו, מפני שאיסור זה חל גם בקודשים, ולכן יש ללמוד משחיטת חוץ. יחד עם זאת יש ללכת אחר שיטת רבי שמעון בעניין כיסוי הדם, מפני שהכתוב אשר יאכל מלמד שהשחיטה היא לאכילה ולא שחיטת טריפה או שחיטת עוף טמא.

שחיטה שאינה ראויה בעוד היבטים – לשחיטה יש משמעות בכמה היבטים: להתיר את הבהמה לאכילה, לעניין מצוות כמו אותו ואת בנו וכיסוי הדם, לטהר מידי טומאת נבילה. המחלוקת של רבי מאיר ורבי שמעון היא על תחום המצוות, אבל בעניין היתר האכילה והטהרה מיד נבילה הדעות אינן חתוכות. רבי מאיר סבור שהשחיטה אינה מתירה לאכילה. לשאלה זו אין משמעות לשיטת רבי מאיר עצמו מפני ששחיטה של טריפה שאינה ראויה לאכילה אסורה מצד עצמה, אך היא משמעותית לדעת רבי יהודה הנשיא הסובר שאם שחט אם ומצא ברחמה בן תשעה חי מותר באכילה ("בן פקועה"), אבל אם האם הייתה טריפה והשחיטה הייתה לא ראויה – אין להתיר את העובר באכילה. כמו כן רבי שמעון סובר שאפילו שחיטה שאינה ראויה מטהרת מיד נבילה, ולא רק במקרה של שחיטת טריפה, אלא אפילו במקרה של שחיטת חולין בעזרה שנמצאה טריפה, שאף על פי שאין זו שחיטה לעניין איסור הנאה מן החולין הללו (תוספתא חולין ב, יד), השחיטה מטהרת מידי טומאת נבילה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיסוי הדם.

בתורה נאמר: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). במשנה נאמר: "כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו – אין מכסין את דמו".

כיסוי הדם במוקדשין – לפי המשנה אין חובת כיסוי הדם במוקדשין, והתלמוד דן בפירוש הדברים. לפי הסברו של רב יוסף, המשנה עוסקת בעופות שהקדיש לבדק הבית על מנת להשתמש בכסף הפדיון שלהם לבדק הבית, אך במקום זה שחט את העופות שלא כהלכה. רבי יהודה הנשיא במשנה מסתמך על שיטת רבי מאיר הסובר שקודשי בדק הבית נפדים בהעמדה והערכה, לפי הכתוב: "ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריב ממנה קרבן לה', והעמיד את הבהמה...והעריך הכהן" (ויקרא כז, יא-יב), ומאחר שאי אפשר להעמיד עופות שחוטים ולהעריכם - אי אפשר לפדותם מיד ההקדש. כמו כן, הוא מסתמך שיטת רבי שמעון, ששחיטה שאינה ראויה – אינה שחיטה, ומאחר שלא ניתן לפדותם לאחר שחיטה, שחיטתם אינה ראויה, ואינה מחייבת בכיסוי הדם. לפי הסבר אחר, המשנה עוסקת בקודשי מזבח של קורבנות מן העוף, ולומדים שאין מצוות כיסוי הדם מהכתוב "ושפך וכסה" שאין מצווה אלא בדם שיש בו שפיכה על המזבח וכיסוי, ולא בדם שצריך גרירה מעל המזבח. מר בר רב אשי לומד מהכתוב "חיה או עוף", שהכתוב עוסק בחיה שכלל אינה קריבה בקודשים, ומכאן שגם העוף הנזכר בכתוב אינו חייב בכיסוי הדם. רבא מסביר שאין ללמוד מהאזכור של חיה בכתוב שכמו במקומות אחרים גם כאן יש לכלול את הבהמה בכלל החיה לעניין כיסוי הדם. הסיבה היא ההשוואה של דם הבהמה למים: "וזבחת מבקרך ומצאנך...רק חזק לבלתי אכול הדם...על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כא- כד). השוואה זו מלמדת שכשם שמים אינם צריכים כיסוי כך גם דם בהמה. ומעירים בהקשר זה שדם בהמה אינו ממש כמו מים, ואין טובלים בו, כפי שאפשר להוכיח מהכתובים המתארים את המקווה (ויקרא יא, לו).

אשר יצוד – במדרש ההלכה מסבירים כי חובת כיסוי הדם חלה הן על חיות הניצודות, והן על אווזים ותרנגולים שאין צורך לצוד, אך הכתוב השתמש בביטויי ציד, ללמד שאדם צריך לטרוח ולהכין את סעודתו כפי שצייד צד את סעודתו, ולא להשתמש בבשר המזומן לו בביתו. רעיון זה בא לידי ביטוי גם במדרש הלכה על הכתוב "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך...בכל אות נפשך תאכל בשר...וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כ-כא), מהם למדו, שאדם צריך לאכול בשר רק כשיש לו תיאבון מיוחד לאכילת בשר, ועליו לקחת מבקרו ומצאנו ולא לקנותם בשוק, ולא לשחוט את כל צאנו ובקרו אלא רק חלק מבקרו וצאנו.  

על יסוד הדברים הללו התלמוד דן בהתנהגות הכלכלית של אדם במשק ביתו. ההנחה היא שאדם צריך להוציא הוצאות לפי מצבו הכלכלי: "מי שיש לו מנה – יקח ליטרא ירק, עשרה מנה – דגים, חמישים מנה – בשר, מאה מנה – קדירה בכל יום". האמוראים מסבירים כי למעשה יש בדבר זה שינויים בין בני דורות שונים בהתאם לרווחתם הכלכלית. חכמים שונים מספרים על המנהג הרווח במקומם, לקנות מיד כשלאדם יש כסף, ואפילו ללוות כסף כדי לאכול כראוי,  ומסופר כי בזמן התלמוד נהגו לקנות בשר בערב שבת. עיסוק ונכסים – העצה של כמה מן החכמים היא לא לעסוק בחקלאות אלא בגידול כבשים (עתודים, בהמה דקה), ואפילו למכור את השדה כדי לקנות עתודים, ובדרך זו גם יכול להתפרנס מייצור עצמי של גבינות וחלב. פזרנות – התלמוד מזהיר מפזרנות-יתר העלולה להפסיד את האדם מכספים שבאו לו בירושה, ומסבירים כי חיי פזרנות ראוותניים כמו הלבשה בבגדי פשתן רומאי המתקלקל בקלות, שימוש בכלי זכוכית לבנה הנשברת בקלות, או שכירת פועלים לחרישה בשוורים בשדה בלי להשגיח שאינם גורמים לשוורים נזק, עשויה להפסיד את האדם מנכסיו. כלכלת הבית – אדם רשאי לספק את צרכיו לפני הצרכים של ביתו, וכדאי לו להרגילם לתנאי חיים מסוימים, ולא לחנכם לשתיית יין ואכילת בשר מרובים. מצד שני, אדם צריך להשתדל לכבד את אשתו ובניו כראוי, אפילו אם צריך לשם כך להוציא יותר ממה שיש לו בשעה נתונה, מפני שהם תלויים בו כלכלית ואינם יכולים לספק את צרכיהם בכוחות עצמם, וכדי לאזן את חשבונותיו, עליו לקנות בגדים לפי יכולתו הכלכלית, ואף לחסוך בקניית אוכל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באותו ואת בנו, ובכיסוי הדם.

זמנים להודעה על חשש איסור אותו ואת בנו - במשנה נאמר: "בארבעה פרקים (זמנים) בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: 'אמה מכרתי לשחוט', 'בתה מכרתי לשחוט' ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי: אף ערב יום הכפורים בגליל. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין לו ריוח (זמן) אבל יש לו ריוח - אין צריך להודיעו. ומודה רבי יהודהבמוכר את האם לחתן, ואת הבת לכלה שצריך להודיעו, בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד". המשנה עוסקת בזמנים שבהם מוכרים בהמות לשחיטה, ולכן יש להזהיר את הקונה שלא יבוא לעבור על איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח), ולהודיע לו שמכר את האם או את הבת. במדרש ההלכה לומדים את החובה להודיע בזמנים הללו מהביטוי "יום אחד" – הרומז ליום מיוחד, ומכאן שיש ימים מיוחדים שבהם אסור לשחוט את הבהמה, מפני שגם אחרים קונים בהמה לשחיטה ביום טוב, ואם המוכר לא יודיע שמכר את האם או הבת, הקונה עלול לעבור על איסור שחיטת "אותו ואת בנו".  עם זאת, בברייתא שבגמרא נאמר כי אם המוכר לא עשה כהלכה ולא הודיע לקונה – הקונה אינו חייב להימנע מלשחוט.

קניין על מכירת בהמה- במשנה נאמר: "בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר - כופין אותו לשחוט. לפיכך, אם מת - מת ללוקח, אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת - מת למוכר". ההנחה בתלמוד היא שהמשנה עוסקת בהסכם מכירה במסגרת קניין מוסכם ומוסדר. בארבעת הזמנים המיוחדים מכריחים את הטבח שמכר את בהמתו לשחוט את הבהמה, ואילו בשאר השנה אי אפשר לכפות את הטבח לשחוט את הבהמה, אבל לא ברור מה טיבו של הסכם כזה שאפשר לכפות לקיימו בזמנים מיוחדים ואי אפשר לכפות לקיימו בשאר הזמנים. יש המסבירים כי הקניין נעשה במשיכה, אך יש לדחות הסבר זה מפני שקניין זה מחייב תמיד וגם בשאר השנה. לפי ר' שמואל בר רב יצחקהכוונה היא לקניין שעושים אנשים אחרים עבור השוחט, שאם הקנו לו באחד מארבעה פרקים הללו – הדבר נחשב לזכות שיהיה לו בשר לחג, והכלל הוא ש"זכין לאדם שלא בפניו", כלומר, מותר לזכות בקניין עבור אדם שאינו נמצא במקום ואינו יודע שקונים עבורו איזה דבר. בשאר השנה – אין הדבר נחשב לזכות אלא לחובה שמחייבים אדם להוציא הוצאות שאינו רוצה בהם, ויש להשתמש בכלל המשלים "אין חבין לאדם שלא בפניו", שאין לקנות לאדם דבר בלי ידיעתו אם על ידי זה מחייבו בתשלום. לפי ר' יוחנן יש הבדל בין ארבעת הזמנים המיוחדים שבמשנה לשאר השנה. בימים הללו נוהגים כדין תורה ש"מעות קונות", ומיד בשעת התשלום הבהמה נקנית לקונה, ולכן כל הפסד של הבהמה הוא הפסד של הקונה. בשאר השנה – גזרו חכמים שהמעות לא יקנו אלא יחד עם משיכת הסחורה בידי הקונה, כדי למנוע מצב של הפסד לקונה שכבר שילם על סחורתו אך השתהה מלקחת את הסחורה לרשותו. אם בזמן זה הסחורה נשרפה במחסן של המוכר ("חיטיך נשרפו בעלייה") הקונה עשוי להפסיד הן את התשלום והן את הסחורה, ולכן קבעו כי העברת הבעלות אינה רק התשלום, אלא העברת האחריות על הסחורה בשעת העברת הסחורה עצמה.

יום ולילה של "יום אחד" - במשנה נאמר: "יום אחד" האמור באותו ואת בנו - היום הולך אחר הלילה. את זו דרש רבי שמעון בן זומא: נאמר במעשה בראשית "יום אחד" (בראשית א, ה), ונאמר באותו ואת בנו "יום אחד" מה יום אחד האמור במעשה בראשית, היום הולך אחר הלילה, אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה". ההגדרה של יום אחד היא יום לילה שאחריו יום. הגדרה זו עומדת בניגוד לחלוקת היום בהלכות קודשים, שם הלילה הולך אחר היום, ומקריבים בלילה את האיברים שלא הקריבו ביום, ולכן יש צורך להבהיר שאיסור אותו ואת בנו אינו חלק מהלכות קודשים, אלא איסור כללי יותר שחל בהגדרה הטבעית של יום ולילה בבריאת העולם.  

כיסוי הדם בקודשים - במשנה נאמר: "כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין, ונוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק, ואין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסין את דמו". על כיסוי הדם נאמר בתורה: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). התלמוד מסביר שמצוות כיסוי הדם אינה חלה בקודשים (בקורבנות מן העוף, שהרי חיה אינה קריבה במקדש), מפני שאין אפשרות לבצעה כראוי בבית המקדש: בתורה נאמר "וכסהו בעפר" ומכאן שהכיסוי צריך להיות מכל צדדיו של הדם, והשוחט חיה או עוף צריך לתת עפר הן על המקום שהדם יישפך עליו בשחיטה, והן לכסות את הדם בעפר לאחר השחיטה. במקדש אי אפשר לעשות זאת מפני שאסור לשפוך עפר על רצפת המקדש, וזאת משום שבניין המקדש נעשה בדיוק כדברי הנבואה: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דברי הימים א, כח, יט) ואין להוסיף עליו דבר שאינו חלק מהנבואה, והן מפני שאסור להניח דבר שיחצוץ בין רגלי הכוהנים לרצפת המקדש. התלמוד דוחה הצעות אחרות: לכסות רק מלמעלה כפי ששוחטים בהמה ועליה חיה בלי לשפוך במקום עפר, מפני ששם אפשר היה באופן עקרוני לשפוך קודם עפר, ואילו כאן אסור בגלל תבנית בית המקדש. לפי הצעה אחרת, צריך לכסות את הדם במקדש כפי שגוררים דם שעל הסכין או דם הניתז ומכסים אותו, אך למעשה המצווה היא לכסות דם שנשפך, ולא לגרור את הדם שעל הסכין ולכסותו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באותו ואת בנו.

שחיטה שאינה ראויה- במשנה נאמר: "השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו". רבי שמעון פוטר מאיסור אותו ואת בנו כאשר השחיטה אינה ראויה.

התלמוד דן במקרים של פרת חטאת ועגלה ערופה שהובאו במשנה. יש הסוברים כי צריך למחוק מן המשנה את המקרה של פרת חטאת מפני שלדעת רבי שמעון שחיטתה ראויה, מאחר שאפשר לפדות פרה אדומה לאחר שנשחטה, אפילו כשהיא כבר על גבי המערכה שעליה תישרף, ולכן יש בה טומאת אוכלים, ושחיטתה נחשבת לשחיטה ראויה. וכיוצא בזה, לגבי עגלה ערופה – יש האומרים שיש למוחקה מן המשנה, מפני שגם שחיטתה ראויה שהרי אינה אסורה בהנאה כל עוד לא נערפה. ואולם יש האומרים שאינה שחיטה ראויה, מפני שאסורה בהנאה כבר משעת לקיחתה בעודה חיה (בדומה לציפור מצורע האסורה משעת לקיחה).  

קדימות בשחיטת אותו ואת בנו - במשנה נאמר: "שניים שלקחו פרה ובנה, איזה שלקח ראשון - ישחוט ראשון, ואם קדם השני – זכה". משנה זו אינה עוסקת באיסור אותו ואת בנו אלא בזכות של כל אחד מן הצדדים להקדים את השחיטה. בתוספתא חולין (ה, ה) נאמר: "אם קדם השני – הרי זה זריז ונשכר", כלומר, מי שהזדרז שלא לעבור על איסור אותו ואת בנו, יוצא נשכר באכילת בשר כבר באותו היום.

מניין המלקות בשחיטת אותו ואת בנו - במשנה נאמר: "שחט פרה ואחר כך שני בניה – סופג שמונים. שחט שני בניה ואחר כך שחטה – סופג את הארבעים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה – סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה, ואחר כך שחט בתה – סופג את הארבעים, סומכוסאומר משום רבי מאיר: סופג שמונים". בתורה נאמר "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח). הכתוב השתמש בלשון רבים ולא בלשון יחיד ("לא תשחוט"), וגם לא בלשון כללית לנסתרים ("לא ישחטו"). לשון הרבים מלמדת שהאיסור חל אפילו על יותר משוחט אחד, ולשון הנוכחים מלמדת שהאיסור חל הן על מי ששוחט אותו ואת בנו, והן על מי ששוחט את בנו ואחר כך אותו.

שיטת סומכוס –מניין המלקות על עבירות כפולות נקבע לפי מספר שיקולים חשובים: האם העבירה נעשתה בשני גופים שונים, האם נעשתה בבת אחת ובהתראה אחת, והאם ההתראה היא וודאית למי שעומד לעבור על האיסור בוודאות או שחייב גם על התראת-ספק שאין יודעים אם עובר על האיסור (כמו אדם שמתרים בו שלא לקלל או להכות לספק אביו). התלמוד דן האם לדעת סומכוס חייב בעונש של עבירה כפולה במשנה מפני שעבר עבירה בשחיטת שתי פרות שונות (גופים מוחלקין) או שיהיה חייב גם כאשר אכל שני כזיתים של חלב בהעלם אחד – שאין כאן גופין מוחלקים אלא גוף אחד של זיתים. התלמוד דן במקורות שונים בעניין זה, אך אין מהם הוכחה לגבי שאלה זו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באותו ואת בנו בקודשים ובעבודה זרה.

אותו ואת בנו בשחיטת קודשים - במשנה נאמר: "השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו". התלמוד מסביר כי לדעת רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. יש הרוצים לטעון כי לפי זה אין איסור אותו ואת בנו נוהג בקודשים, שהרי שחיטת קודשים אינה שחיטה ראויה, ואינו עובר בה על איסור "אותו ואת בנו לא תשחטוביום אחד" (ויקרא כב, כח).

גישה זו כפי שמסבירה הסוגיה קיצונית מדי, שכן בברייתא מוצאים שלדעת רבי שמעון איסור "מחוסר זמן" בקודשים (דבר הראוי להיות קרב לאחר זמן) אסור באיסור לא תעשה של שחיטת קודשים בחוץ, אך אינו חייב עליו כרת כשאר מקריב קודשים בחוץ. אחד מאיסורי "מחוסר זמן" הוא איסור אותו ואת בנו האוסר להקריב בהמה ובנה באותו היום, ורבי שמעון סובר שאם הקריב קודשים בפנים המקדש ולאחר מכן שחט את בנה של הבהמה מחוץ למקדש – חייב באיסור לא תעשה של שחיטת קודשים בחוץ ולא בכרת מפני שמדובר בבהמה הראויה לבוא לאחר זמן, ומכאן שהוא סובר שאותו ואת בנו חל בקודשים.

יש המסבירים כי לדעת רבי שמעון אין איסור מלקות על אותו ואת בנו בקודשים, מפני שהבשר מותר באכילה רק לאחר זריקת הדם ולא לאחר השחיטה, ולכן, כאשר מתאים את השוחט שהוא עומד לעבור על איסור אותו ואת בנו, זו התראת ספק, שאולי לא יזרוק את הדם, והבשר לא יהיה מותר באכילה. מטעם זה השוחט חולין ואחר כך שחט את הבן לקורבן שלמים – פטור, מפני שיש כאן התראת ספק, שאולי לא יזרוק את הדם של השלמים, והשחיטה לא תכשיר את הבשר לאכילה. האמוראים נחלקו בדין מי שהקריב עולה וחולין - שחיטת העולה נועדה רק להקרבה על מזבח, ויש הסוברים שאינה בכלל שחיטה ראויה לדעת רבי שמעון, אבל יש הסוברים כי אף לרבי שמעון הדבר נחשב כשחיטה ראויה, מאחר שהמזבח עצמו נחשב כאוכל מבשר העולה, לפי הכתוב "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" (ויקרא ז, יח).   

אותו ואת בנו והשוחט לעבודה זרה – במשנה נאמר: "השוחט לעבודה זרה...רבי שמעוןפוטר וחכמים מחייבים". שחיטה לעבודה זרה חמורה מאיסור אותו ואת בנו, ונחלקו האמוראים באיזה מקרה מדובר במשנה. לדעת ריש לקיש מדובר על מי ששחט שה ראשון לעבודה זרה, ואת השני לשולחנו (לעצמו), אבל אם שחט את השני לעבודה זרה – פטור על איסור אותו ואת בנו מפני שיש להענישו בעונש על איסור עבודה זרה החמור יותר ("קים ליה בדרבה מיניה"). רבי יוחנן סובר שאין צורך לומר הלכה זו ש"אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה", וכי במשנה מדובר על מי שלא התרו בו על איסור עבודה זרה אלא רק על איסור אותו ואת בנו. מחלוקת זהה בין האמוראים מוצאים גם לגבי מי שעשה עבירה שיש עליה עונש מיתה או מלקות וגם עונש ממון, והתרו בו על עונש הממון ולא על עונש המיתה או המלקות, שלדעת רבי יוחנן חייב בעונש הממון, שהרי לא התרו בו על עונשים אחרים. ולדעת ריש לקיש אינו לוקה, מפני שלו היו מתרים בו על עונש המיתה או המלקות לא היה נענש בעונש הממון, וגם כעת שהתרו בו אינו לוקה, ולא ההתראה קובעת אלא עצם העובדה שעשה עבירה שיש בה עונש חמור עם עבירה שיש בה עונש קל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכוי, ובאותו ואת בנו ביחס לאיסורים אחרים.

כוי – התנאים נחלקו בזיהוי הכוי: "כוי זה איל הבר, ויש אומרים: זה הבא מן התייש ומן הצבייה. רבי יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה, היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים".

התלמוד דן על עוד בעלי חיים שיש קושי בזיהוים: שור הבר – נחלקו התנאים במשנה (כלאים ח, ו):"שור הבר מין בהמה הוא, רבי יוסי אומר: מין חיה". שאלה זו קשורה גם בזיהוי התאו שבתורה: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים שה עזים, איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. וכל בהמה מפרסת פרסה...אותה תאכלו" (דברים יד, ד-ה). בתורה נזכרו עשרה מיני בעלי חיים – שלושה מינים של בהמות, ושבעה מינים של חיות, והתאו נזכר יחד עם שאר החיות. ואולם, יש הסוברים שיש ללכת בעניין זה אחר התרגום לארמית, המתרגם את המילה "תאו" כתורבלא (שור בר), ולכן הכוונה היא לשור ולמין בהמה. עז הבר (עיזי באלא) – האמוראים דנים האם עז הבר היא בכלל מין העז הנזכר בכתוב ומותר להקריבה על המזבח, או שהיא בכלל מינים אחרים כמו אקו וזמר, או שהכתוב כלל בסוף את כל מיני החיות ("כל בהמה") ללמד שיש להוסיף על הפרטים של מיני החיות השונים עוד חיות. בפועל התירו לאכול את החלב של עז הבר, ומכאו שראו בה מין חיה ולא מין בהמה.

איסור אותו ואת בנו ואיסור קודשים בחוץ – במשנה נאמר: "קודשים בחוץ – הראשון חייב כרת, ושניהם פסולים, ושניהם סופגים את הארבעים...קודשים בפנים – הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול". המשנה מפרטת מקרים שונים של שחיטה של אותו ואת בנו יחד עם איסור שחיטת קודשים מחוץ למקדש. לגבי כל מקרה בוחנים האם עובר רק על איסור שחיטת קודשים בחוץ וחייב כרת ומלקות והבהמה פסולה להקרבה, או שעובר גם על איסור אותו ואת בנו, וחייב ארבעים מלקות.

אותו ואת בנו ומחוסר-זמן - בהמה שאסור לשוחטה בגלל איסור "אותו ואת בנו" אסורה גם כקורבן מחוסר-זמן, איסור להקריב קורבן שלא הגיע זמנו להיות קרב הנלמד מן הכתוב: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה" (ויקרא כב, כז). המשנה לא מנתה את הלאו של "לא ירצה" בכלל הלאוים של המשנה, מפני שהיא מנתה את האיסור היסודי יותר של אותו ואת בנו. יש האומרים כי אין איסור לא ירצה איסור לא-תעשה אלא לאו הבא מכלל עשה הנחשב למצוות עשה, שהרי אפשר להמתין ליום השמיני עד שירצה הקורבן, ואף כאן אפשר להמתין עד שיעבור יום אחד ואז לשחוט אותו או את בנו.  

שיטת רבי שמעון – במשנה הבאה נאמר: "השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין". לדעת רבי שמעון אם השחיטה אינה ראויה - אין עוברים על איסור אותו ואת בנו, והתלמוד מסביר כי עמדת רבי שמעון משפיעה גם על ההלכות של שחיטת קודשים בחוץ ובפנים. לפי רבי שמעון, שחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת לשחיטה אלא להריגת הבהמה, ולכן השחיטה הראשונה כלל אינה שחיטה, ועל השחיטה השנייה - צריך היה להעניש בכרת את מי ששוחט בהמת קודשים בחוץ, ולפטור ממלקות על איסור אותו ואת בנו את השוחט חולין בפנים או את השוחט קודשים בפנים, בניגוד לדברי המשנה. יש חידוש מסוים בהעמדת דברי רבי שמעון באופן זה, שכן אפשר היה לחשוב כי שחיטת קודשים בפנים היא שחיטה ראויה המתירה את הבשר להקרבה, אך למעשה, מאחר שעוד לא זרק את הדם אין רואים בה שחיטה ראויה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחשש לזרע האב.

בדף הקודם נחלקו התנאים האם איסור "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח) חל על נקבה שבנה כרוך אחריה (חכמים), או על זכרים ועל נקבות (חנניה). התלמוד מסביר כי שורש המחלוקת הוא השאלה האם "חוששים לזרע האב", כלומר, האם לאב יש חלק בייחוס הוולד כמו לאם. לשאלה זו יש השלכה בעוד נושאים רבים בהלכה כמו: הרבעת כלאי בהמה, כיסוי הדם, ומתנות הזרוע, הלחיים והקיבה, והתלמוד דן בהם בפירוט בדף זה.  

כלאים בבהמה – במשנה (כלאים ח, ד) נאמר: "רבי יהודהאומר: הנולדין מן הסוס (סוסה), אף על פי שאביהן חמור – מותרים זה בזה, אבל הנולדים מן החמור (אתון) עם הנולדין מן הסוס (סוסה) – אסורין". התלמוד דן האם לדעת רבי יהודה יש כאן מסקנה מוחלטת שאין חוששים לזרע האב, ולפיכך יש ללכת רק אחר האם ולהתיר הרבעת כלאיים של פרדה שאביה סוס עם פרדה שאביה חמור. אפשרות אחרת היא שרבי יהודה מסופק האם יש חשיבות לזרע האב בקביעת זהות הוולד, ולכן ההיתר במשנה מוגבל לפרדה שאביה חמור עם פרדה שאביה חמור, אז אומרים שצד החמור שבפרדה משתמש בצד החמור שיש בפרדה האחרת, ולא בצד הסוס שיש בה, אך במקרה של פרדה שאביה חמור עם פרדה שאביה סוס, או של פרדה שהרביעה עם חיה ממין האם – חוששים לזרע האב. מסקנת הסוגיה היא שרבי יהודה מסתפק בדבר, ואף לשיטתו אסור להרביע פרד כלאיים עם המין של האם ("פרי עם האם"). חכמים חולקים על דברי רבי יהודה ולדעתם "חוששים לזרע האב", ומטעם זה אין זה משנה אם האב הוא חמור או סוס, "כל מיני פרדות אחת הן", וכל הפרדים נחשבים למין אחד והם מותרים בהרבעה זה בזה.

סימנים– אגב הדיון דנים אם זהות הוולד עשויה להיקבע על ידי סימנים חיצוניים. שאלה זו רלבנטית כאשר אין יודעים את מין האם (ומניחים שאין לחשוש לזרע האב), אז אפשר לקבוע האם הפרדים דומים זה לזה בעזרת בדיקת הסימנים המבחינים בין החמור לבין הסוס: קול - החמור נוער בקול עבה, והסוס צוהל בקול דק. אוזניים – לסוס אוזניים קצרות, ולחמור אוזניים ארוכות. זנב – לסוס זנב ארוך ולחמור זנב קצר, ואם הם דומים בסימנים הללו, כנראה שהמין של האם משותף לכל הפרדים.

כוי - החשש לזהות האב עולה גם בעניין כוי. כוי, לפי אחת הדעות (ראו בדף הבא), הוא כלאיים של חיה ובהמה, ולכן יש לשאול מה מעמדו בהלכות שנאמרו רק לגבי חיה או רק לגבי בהמה:

א.      אותו ואת בנו – בתוספתא חולין (ה, א) נחלקו התנאים: "אותו ואת בנו - נוהג בכלאים ובכוי. רבי אליעזראומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - אותו ואת בנו נוהג בו, כוי - אין אותו ואת בנו נוהג בו". איסור אותו ואת בנו נאמר על "שור" או על "שה" (כבשים או עזים) ולא על חיות.

ב.      מתנות הזרוע והלחיים והקבה – בתוספתא חולין (ט, א) נחלקו במחלוקת דומה: "הזרוע והלחיים והקבה - נוהגים בכוי ובכלאים, רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות, מן הכוי - פטור מן המתנות". חובת מתנות אלו נאמרה רק בשור או בשה: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם...אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג).

ג.       כיסוי הדם – במשנה (חולין ו, א)  נאמר: "כוי - אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסין את דמו". כיסוי הדם הוא רק של "חיה או עוף" (ויקרא יז, יג), והמשנה קובעת שהכוי אינו בכלל זה.      

לאחר משא ומתן במקורות הללו, מסקנת הסוגיה היא שהן רבי אליעזר והן חכמים מסופקים אם יש לחשוש לזרע האב, ועיקר המחלוקת היא האם המצוות הללו נאמרו על "שה" ועל "צבי", או גם על "מקצת שה" או "מקצת צבי", ובכלל זה כוי שמקצתו חיה ומקצתו בהמה.

הסבר המחלוקת באופן זה נוגע גם לביאור המקרים עליהם מדובר במקורות השונים:

לגבי חובת המתנות – יש להעמיד את המחלוקת בכוי הנולד מצבי הבא על תיישה. לדעת חכמים יש ספק אם אין חוששים לזרע האב, ומדובר על שה גמור החייב בכל המתנות, או שחוששים לזרע האב – ויש כאן רק מקצת שה מצד אמו, וחייב בחלק מהמתנות. ולדעת רבי אליעזר אין אומרים שה ואפילו מקצת שה, ולכן פטור מכל המתנות. לו היו מעמידים את המחלוקת בתיש הבא על הצביה, יכול היה הבעלים של הכוי לטעון כנגד הכהן שעליו להביא ראיה שחוששים לזרע האב – וכל עוד לא הביא ראיה פטור לגמרי ממתנות.  

לגבי כיסוי הדם – מדובר במשנה על כוי הנולד מצבי הבא על התיישה. ולדעת חכמים יש כאן ספק דומה: שמא אין חוששים לזרע האב – ודמו פטור מכיסוי לגמרי, ושמא חוששים לזרע האב – ויש בו מקצת צבי וחייב בכיסוי, ולכן אין לשחוט כוי ביום טוב הצריך כיסוי דם מספק.

לגבי אותו ואת בנו - מצב הדברים המעשי בו עוסקת המחלוקת מסובך יותר. מן הדיון שבדף זה עולה כי יש ללכת אחר האם ולבחון אם היא "שה" או לא (צביה או תיישה), והמחלוקת של רבי אליעזר וחכמים היא על מקרה שבו האם עצמה היא "מקצת שה", כלומר, בת של תיש הבא על הצביה, או בבת של צבי הבא על התישה, והאם מותר לשחוט את אותה הבת ואת בנה באותו היום.

דף הבא מציעים עוד הסבר לפיו המחלוקת מורכבת משתי שאלות: שאלה אחת היא האם האיסור חל על "מקצת שה" או רק על "שה", ושאלה אחרת, לפי ההנחה המקובלת שמספק חוששים לזרע האב, מה מידת ההשפעה של החשש לזרע האב. לפי הסבר זה המחלוקת היא על דרגת העונש של השוחט אותו ואת בנו בשני מקרים שונים: בתיש הבא על הצביה – כאשר האב הוא "שה" והאם היא חיה, ובגלל החשש לזרע האב, השוחט אותו ואת בנו ביום אחד – לדעת חכמים עובר על האיסור, שכן אפילו מקצת שה אסור. ולדעת רבי אליעזר, אין אומרים מקצת שה, ואין כאן איסור. מקרה שני הוא בצבי הבא על התישה – כאשר האם היא "שה" והאב הוא חיה - שלדעת חכמים חייב מלקות, שאפילו מקצת שה אסור, ולדעת רבי אליעזר חוששים לזרע האב ושוב אין כאן שה גמור, ואין אומרים כי חייב מלקות על מקצת שה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור אותו ואת בנו.

בתורה נאמר: " ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).

איסור אותו ואת בנו בקודשים - במשנה נאמר: "אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין". התלמוד דן במקור להלכה הקובעת כי איסור שחיטה הוא גם במוקדשין. התלמוד מסביר כי איסור "אותו ואת בנו" פותח בו"ו החיבור כדי לחברו לאיסור הנזכר בפסוק שלפניו, האוסר להקריב בהמה  לאחר שנולדה: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' (שם כז), ומכאן שאף איסור "אותו ואת בנו" חל בקודשים. יחד עם זאת, האיסור אינו חל רק בקודשים, מפני שהכתוב חזר לציין בפסוק זה את השור, ואינו מזכירו רק בכינוי החוזר אל הפסוק הקודם, ומכאן שאין מדובר בשור שנזכר בעניין הקודם אלא גם בשור של חולין.

הכתוב דן במדרשי הלכה על הכתוב, ובמיוחד בכינוי הגוף "אותו", כינוי השייכות "בנו", ומילת הברירה "או".

כלאים באותו ואת בנו – מן הכתוב "שה כבשים או שה עזים" (דברים יד, ד) לומדים בבניין אב שבכל מקום שבו כתובה המילה "שה" בתורה היא מציינת מין ייחודי ולא כלאיים, ומכאן למדו שבהקרבת קודשים אין מקריבים כלאיים. עם זאת, איסור "אותו ואת בנו" שונה בעניין זה, ואף על פי שהמילה "שה" כתובה בתורה, ההלכה היא ש"נוהג בכלאים ובכוי" (כוי=בעל חיים שאין יודעים אם הוא בהמה או חיה). התלמוד מסביר כי המילה "או"שבכתוב מלמדת שיש לרבות גם כלאיים בכלל האיסור.

חילוק איסורים של שור ובנו או שה ובנו – אפשר היה לחשוב שעובר על האיסור רק כאשר שוחט את כל הבהמות הנזכרות בכתוב: שור ובנו ושה ובנו, ולכן נאמר בכתוב "בנו" ללמד שעובר על האיסור כאשר שוחט אחד מהם עם בנו. כמו כן, אפשר היה לחשוב שהאיסור הוא רק כאשר שוחט שור יחד עם שה ובנו, ולכן הכתוב מציין את המילה "אותו", המלמדת שדי בשה ובנו לעבור על האיסור. יש הסבורים (ראו בפסקה הבאה את שיטת חנניה) שאין צורך בדרשה מיוחדת כדי לחלק בין פרטים שונים הנזכרים בכתוב על מנת לייחד לכל אחד מהם איסור בפני עצמו, מפני שכך היא דרך הפירוש הרגילה של מקראות שיש בהם חלק כולל. התלמוד מסביר כי יש בעניין זה של חילוק איסורים מחלוקת תנאים על איסור מקלל אביו ואמו: "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, אביו ואמו קלל" (ויקרא כ, ט) אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו, ואמו שלא אביו מנין? תלמוד לומר "אביו ואמו קלל" - אביו קלל, אמו קלל, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: משמע שניהם כאחד, ומשמע אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב יחדו". לדעת רבי יאשיה יש לציין בפירוש כי האיסור חל על כל אחד בפני עצמו ועל שניהם יחד, ולדעת רבי יאשיה הכתוב עצמו מתפרש באופן דו-משמעי, ואם רוצים שתהיה לו משמעות אחת יש לציין את הדבר בפירוש בכתוב.   

איסור אותו ואת בנו בזכרים ובנקבות – נחלקו התנאים בדבר: "אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, חנניה אומר: נוהג בין בזכרים ובין בנקבות". תנא קמא (חכמים) לומד ממצוות שילוח הקן, שם נאמר "והאם רובצת על האפרוחים" (דברים כב, ו), שכשם שחייב לשלח את האם, כך גם כאן האיסור הוא רק על נקבות. תנא קמא לומד מהביטוי "אותו" בגוף יחיד שמדובר על אחד ההורים בלבד, ואף על פי שיש הבדל בין מצוות שילוח הקן הנוהגת רק כשמוצא באקראי אם על הבנים ולא כשהם מזומנים בכוונה לאותו מקום, ואילו איסור אותו ואת בנו חל על כל בהמה, מאחר שמדובר על הורה אחד בלבד, יש להעדיף את הנקבה כפי שמוצאים במצוות שילוח הקן. ואף על פי שהצורה של "אותו" היא צורת זכר, יש ללמוד מהכתוב "בנו" שמדובר על נקבה שבנה כרוך אחריה ולא על זכר שבנו אינו כרוך אחריו. חנניה לעומת זאת דורש את המילים הללו כמשלימות ולא כסותרות: המילה "בנו" כמציינת שהאיסור הוא על נקבה שבנה כרוך אחריה, והמילה "אותו" מציינת שהאיסור הוא על זכרים, ולכן האיסור הוא על זכרים ונקבות. ולפי עמדה זו אין צורך במילה "אותו" לחלק איסורים מפני שיש ללמוד כדעת רבי יונתן, שיש איסור על כל אחד בפני עצמו, עד שהכתוב מפרש אחרת.

מציג תוצאות 241 - 300 מתוך 2730
<< לדף הקודםדף:  1 2 3 4 5 6 7 8 9 10לדף הבא >>
סיכומי הפרקים