דף זה עוסק בראשית הגז.
במשנה נאמר: "ראשית הגז אינו נוהג אלא
ברחלות, ואינו נוהג אלא במרובה. וכמה הוא מרובה? בית שמאי אומרים: שתי
רחלות, שנאמר "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיהו ז, כא), ובית הללאומרים: חמש, שנאמר "חמש צאן עשויות" (שמואל א, כה, יח). רבי דוסא בן
הרכינס אומר: חמש רחלות גוזזות מנה, מנה ופרס – חייבות בראשית הגז. וחכמים
אומרים: חמש רחלות גוזזות כל שהן. וכמה נותנין לו (לכהן)? משקל חמש סלעים ביהודה
שהן עשר סלעים בגליל". המשנה עוסקת בהגדרות של חובת ראשית הגז: סוג הצאן, מניין
הרחלות, משקל הצמר הכולל, ומשקל הצמר הניתן לכהן.
אינו נוהג אלא ברחלות – בתורה נאמר: "ראשית גז צאנך תתן לו..."
(דברים יח, ג). קשה להסיק מכתוב זה שראשית הגז נוהגת רק ברחלים (נקבה צעירה של כבשה),
שכן הביטוי "גז" מתאים לכבשים ולשוורים, לפי הכתוב "לא תעבד בבכר
שורך ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו, יט) ולא מתאים לעיזים שהנוצה שלהם נתלשת
בלא גיזה. גם הביטוי "צאנך תתן לו" מתאים לצמר הכבשים ונוצת העיזים שעושים
מהם בגדים לאדם ("לו"), בעוד שגיזת השור משמשת להכנת שקים ולא ללבוש
האדם. מסקנת הסוגיה היא שיש ללמוד שראשית הגז נוהגת ברחלות, לפי המשכו של אותו כתוב:
"כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים" (שם
יח, ה). הביטוי "לעמוד לשרת" מלמד כי הגז צריך להיות מחומר הראוי לעשות
ממנו בגד לשירות הכוהנים בבית המקדש, כלומר, בגד צמר של רחלות. התלמוד מעיר בהקשר
זה כי הביטוי "גז" מציין צמר שאפשר לחמם בו, כדברי הכתוב "ומגז
כבשי יתחמם" (איוב לא, יט), ולכן צמר קשה שאינו מחמם – פטור מראשית הגז.
אגב הדברים דנים על גזיזת עזים ושטיפת רחלים– בעניין זה יש מסורות שונות בברייתות: "גוזז את העזים ושוטף את הרחלים –
פטור", ומצד שני, "הגוזז את העזים – פטור, ושוטף את הרחלים – חייב".
המחלוקת בין הברייתות היא על החובה לתת צמר שנתלש עם שטיפת הרחלים כראשית הגז לכהן.
מסקנת התלמוד היא שיש בדבר מחלוקת תנאים: חכמים סבורים שיש לחייב את הצמר הנשטף
מהרחלים, ורבי יוסי סובר שיש לפטור צמר זה מראשית הגז. שיטת רבי יוסי מבוססת על
שיטתו בתוספתא (פאה ב, יד) "לקט קצירך...אין לקט אלא הבא מחמת קציר",
שרק קציר בדרך הרגילה חייב בלקט, ולא קטיפה שאינה קצירה. עם זאת החזרה על המילה "קציר"
בצורות שונות בכתוב "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט
קצירך לא תלקט" (ויקרא כג, מב) מלמדת שאף לרבי יוסי כל דרך שנהוג לאסוף בה את
התבואה, כגון תלישה ועקירה חייבת בלקט (כשיטתו במשנה פאה ג, א).
מניין הרחלות – במשנה נאמר: "וכמה הוא מרובה? בית
שמאי אומרים: שתי רחלות, שנאמר "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיהו ז,
כא), ובית הלל אומרים: חמש שנאמר "חמש צאן עשויות" (שמואל א, כה, יח)".
בית שמאי מוכיחים מהכתוב בישעיהו ששתי רחלות נקראות "צאן", ובית הלל
מוכיחים מהביטוי "חמש צאן עשויות" (הצאן של נבל הכרמלי שאביגיל נתנה לדוד)
שזוהי כמות הצאן המחייבת את הבעלים לעשייה – "שמעשות (כופות) את בעליהן,
ואומרות לו: קום עשה מצווה". בתלמוד מובאת עמדה שלישית של רבי ישמעאל ברבי
יוסי משום אביו: "ארבע, שנאמר "וארבע צאן תחת השה" (שמות כא, לז).
רבי יהודה הנשיא סבור כי יש לקבל עמדה זו, מפני שהיא מסתמכת על הכתוב בספר שמות –
"דברי תורה", בעוד שדבריהם של בית שמאי ובית הלל מסתמכים על דברי קבלה
של הנביאים, והן מפני שהולכים אחר דברי רבי יוסי כנגד עמדות שאר התנאים. הכלל
הרגיל הוא "אין הכרעה שלישית מכרעת", כלומר אין הולכים אחר דעה הממצעת בין
דעות חלוקות, ולכן אין לפסוק שראשית הגז היא בארבע רחלות, כפשרה בין דעת בית שמאי
שהחיוב הוא בשתי רחלות ובין דעת בית הלל שהחיוב הוא בחמש רחלות. עם זאת במקרה זה,
הולכים אחר רבי יוסי, מפני שדבריו מסתמכים גם על שמועה מפיהם של הנביאים חגי,
זכריה ומלאכי.
משקלו הכולל של צמר הצאן - במשנה
נאמר: "רבי דוסא בן הרכינס אומר: חמש רחלות גוזזות מנה, מנה ופרס –
חייבות בראשית הגז. וחכמים אומרים: חמש רחלות גוזזות כל שהן". האמוראים
נחלקו על פירוש דעת חכמים במשנה: "אמר רב: מנה ופרס (מאה וחמישים
דינרים), ובלבד שיהו מחומשות. ושמואל אמר: שישים, ונותן סלע אחת לכהן....רבי יוחנן: שש, לכהן – חמישה, ואחד – לו. רבי אלעזר: "כל
שהן" שנינו". לדעת רב, יש לפרש את המחלוקת כך: רבי דוסא סבור כי שיעור
הגיזה המחייבת בראשית הגז הוא מנה ופרס לכל אחת מן הכבשים, וחכמים אומרים ששיעור
זה של מנה ופרס הוא ביחס לכלל הרחלות ("ובלבד שיהו מחומשות"=חמישית מכל
כבשה, ו"כל שהן"=כולן). לדעת שמואל, יש להבחין בין גיזה מועטת לגיזה
מרובה. שיעור ראשית הגז הוא חלק אחד משישים מכלל הגיזה, אבל בגיזה מועטת הכהן מקבל
צמר במשקל סלע ("כל שהן"), ובגיזה מרובה נוהגים כדברי המשנה בהמשכה, ונותנים
לכל אחד מן הכוהנים צמר ב"משקל חמש סלעים ביהודה". לדעת רבי יוחנן
"כל שהן" פירושו שיעור קבוע של חמישה סלעים, ואפילו בגיזה מועטת נותן
לכהן חמישה סלעים ומשאיר לעצמו סלע. ולדעת רבי אלעזר הנתינה היא אפילו בגיזה כל שהיא
("כל שהן"), ודברי המשנה בהמשך שנותן לכהן חמישה סלעים היא כאשר יש לו
גיזים הרבה לתת לכל כהן.
התלמוד מעיר על שיטות האמוראים, שמואל, רב ורבי יוחנן
הסבורים שראשית הגז באחד בשישים. שמואל - לדעת שמואל ראשית הגז היא באחד
חלקי שישים של הגז, ויחס זה חוזר בעוד נושאים בהלכה: תרומה - לפי התורה חיטה אחת פוטרת
את כל כרי התבואה, אלא שחכמים חייבו לתת אחד מארבעים בעין יפה, ואחד משישים בתרומה
שחיובה מדרבנן. פאה- לפאה אין שיעור אבל חכמים חייבו את המפריש בארץ או בחוץ לארץ
לתת פאה בשיעור אחד חלקי שישים. רב - רב סובר מצד אחד כי ראשית הגז בשישים,
ומצד שני במנה ופרס (מאה וחמישים דינרים), וכדי ליישב את הדברים מסבירים כי רב משתמש
בשיעור מנה של ארבעים סלעים השנוי בתוספתא מסכת כלים (ב"מ ו, ז), ויוצא כי השיעור
הכולל הוא שישים סלעים. רבי יוחנן – רבי יוחנן סבור שראשית הגז היא אחד
בשישים. רבי יוחנן מוסר בשם רבו רבי ינאי כי השיעור המחייב הוא ששה סלעים, וכך הוא
פירוש הלשון "כל שהן" (ראו למעלה). בהקשר זה מסופר כי איסי בר היני שואל
את רבי יוחנן על ענייני לשון המשנה, ורבי יוחנן משיב שלשון חכמים שונה מלשון התורה,
ומסורת ההלכה עשויה לסתור את לשון פשט המשנה, ובדיוק לשם כך יש צורך במסורת החכמים.