דף זה עוסק בחלוקת נכסיה של שומרת יבם.
המשנה מציגה את המחלוקת הבאה: "שומרת יבם שנפלו לה נכסים, מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים, מתה – מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאין עמה? בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. בית הלל אומרים: נכסים בחזקתן: כתובה בחזקת יורשי הבעל, נכסים הנכנסים יצאין עמה בחזקת יורשי האב".
שומרת יבם היא אישה שממתינה – כמו שומר - להתייבם. בזמן זה היא לא נחשבת נשואה, אלא בעלת זיקה ליבם. המשנה מתארת שני מצבים: שומרת יבם שהנכסים שירשה הם שלה לגמרי, ולכן היא רשאית למכור אותם כרגיל, ושומרת יבם שיורשים חולקים את נכסיה. היורשים הללו הם יורשי הבעל ויורשי האב. יורשי הבעל הם היורשים מצד הבעל (האח המת שהיה הבעל הקודם, או היבם שאמור להיות הבעל הנוכחי במקום אחיו), ויורשי האב הם יורשים הבאים מצד היבמה כגון אחיה ואחייניה. מתי הנכסים שייכים לגמרי לאישה ומתי הנכסים הם במצב של ספק? בדבר זה נחלקו האמוראים עולא, רבה, אביי ורבא, וכל אחת מהשיטות הללו מבוססת על הנחות יסוד משלה בהבנת דרך חלוקת הנכסים.
עולא סבור שיש לראות את הדברים בהתאם למעמד שיש לאישה מאורסת או נשואה בנכסים שירשה. אישה מאורסת יכולה למכור את הנכסים שירשה. ואילו אישה נשואה אינה יכולה למכור, ואם מכרה – יכול בעלה לבטל את המקח. כאשר מיישמים עקרונות אלו בשומרת יבם, נגזרת הזיקה אל היבם מכוח האירוסין או הנישואים לאח המת, אך דרגת הזיקה יורדת לספק ארוסה או ספק נשואה. ההבדל בין חלקה הראשון של המשנה לחלקה השני הוא שבחלק הראשון מדובר על ספק ארוסה, אשר אין לה שום קשר מחייב אל היבם והנכסים הם שלה; בחלק השני של המשנה מדובר על ספק נשואה, ולכן מתעורר בין יורשי הבעל (היינו היבם, שנכנס לנעלי הבעל) ויורשי האב (יורשי האישה) ויכוח בשאלה, של מי הנכסים. הבעיה המתעוררת מפירוש זה היא, שהוויכוח בין יורשי הבעל ליורשי האב אינו חייב להתעורר רק כאשר האישה מתה, אלא הוא יכול לפרוץ גם בעודה בחיים, על פירות של נכסים שירשה (פירות של נכסים של האישה הם של הבעל, ככתוב בכתובה).
רבה מסביר כי ההבדל בין הרישא לסיפא של המשנה קשור למות האישה. כאשר האישה בחיים היא טוענת בוודאות כי הנכסים שירשה הם שלה, ולכן היא זכאית להם. כאשר האישה מתה הטענה של היורשים אינה מבוססת כל-כך, ולכן יכולים יורשים אחרים לערער עליה. שיטת רבה מבדילה בין מקרים של טענות ודאי וטענות ספק, ומבוססת על הכלל של "אין ספק מוציא מידי ודאי" הקובע שטענה וודאית חזקה יותר מטענה מסופקת. רבה אינו מבסס טענות ודאי רק על טיעונו או מעמדו של הטוען, אלא גם על ההקשר שבו הן נוצרו. אם מישהו הוא בעלים של שטר-חוב נחשב שטר זה כגבוי, ולכן מעמדם של הטוענים מולו יהיה מעמד של ספק. משמעותה של קביעה זו היא שאין לקרוא את דברי המשנה כפשוטם, והכתובה אינה מחולקת בין יורשי הבעל ליורשי האב, מפני שליורשי הבעל יש שטר-כתובה המעניק להם טענת ודאי.
אביי מסביר כי ההבדל בין הסיפא לרישא הוא בשאלה מתי ירשה האישה את הנכסים. אם ירשה אותם בזמן שהייתה עוד נשואה לבעל הראשון שנפטר, יורשי הבעל ויורשי האב מחלקים אותם ביניהםמשום ש"ידו כידה", האישה והבעל הם בעלי זכויות שוות בנכסים הללו, ולכן יורשים הבאים מכוח כל אחד מהם אף הם בעלי זכויות שוות. אם האישה ירשה את הנכסים כאשר הייתה שומרת יבם, זכותו של היבם בנכסים היא פחותה, ולכן האישה היא הבעלים שלהם ויכולה למכור ולקנות אותם. אביי נתקל בקושי בהסבר דברי המשנה של עולא. מאחר שמחלוקת זו יכולה להיות גם על פירות של נכסים בחיי האישה, לא ברור מדוע מתייחס סופה של המשנה למותה של האישה דווקא.
רבא מסביר כי ההבדל בין הרישא לסיפא הוא האם היבם עשה מאמר ביבמה. מאמר – לפי שיטת בית שמאי – הופך את היבמה לספק נשואה, ולפיכך אם עשה היבם מאמר – יורשי הבעל (היבם) ויורשי האב (האישה) חולקים את הנכסים ביניהם. אם היבם לא עשה מאמר – לאישה יש בעלות על הנכסים.