שבת קנב עמוד א
בדף הקודם עסקה הסוגיה בתהליכי הזקנה
והמוות המתוארים בספר קהלת: "וזכר את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו
ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח
והכוכבים, ושבו העבים אחר הגשם. ביום שיזעו שומרי הבית, והתעותו אנשי החיל, ובטלו
הטוחנות כי מעטו, וחשכו הרואות בארובות, וסגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה, ויקום
לקול הצפור, וישחו כל בנות השיר. גם מגבוה יראו וחתחתים בדרך, וינאץ השקד, ויסתבל
החגב, ותפר האביונה. כי הולך האדם על בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים. עד אשר לא
ירתק חבל הכסף, ותרץ גלת הזהב, ותשבר כד על המבוע, ונרץ הגלגל אל הבור, וישב העפר
אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" (קהלת יב, א-ז).
המדרש מפרש את הכתובים בספר קהלת כסמלים
ודימויים לתהליכי בליה של הגוף מזקנה ועד מוות:
פסוק ב: "השמש והאור" – התכווצות הפדחת
והחוטם (החשובים לזיהוי הפנים), "הירח" – נטילת הנשמה, "הכוכבים"
– נפילת הלסתות, "העבים אחר הגשם" – דמעות קבועות בעין. פסוק ג: "יזועו שומרי הבית" – הכסלים (השומן)
והצלעות, "התעותו אנשי החיל" – עיוות השוקיים, "בטלו הטוחנות"
– נשירת שיניים, חשכו הרואות בארובות – חולשת הראייה בעיניים. פסוק ד: "סגרו
דלתים בשוק" – נקבים, "שפל קול הטחנה" – קורקבן אינו טוחן (בעיות
בעיכול), "ויקום לקול הציפור" – שינה קלה (מתעורר לשמע ציפור),
"וישחו כל בנות השיר" – אובדן שמיעה עד חרשות, קול שיר נשמע לאדם כאילו
הוא מצוי בשוחה. פסוק ה: "גם
מגבוה יראו" – חוסר יציבות ואיזון, עד שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי
הרים. "ינאץ השקד" – בליטת צלע הירך (קליבוסת), "ויסתבל החגב"
– עגבות (אחוריים), "ותפר האביונה" – אובדן חשק מיני. "כי הולך
האדם אל בית עולמו" – אפילו שהכל מתים בדרך דומה, לכל צדיק יש בעולם הבא מדור
לפי כבודו. פסוק ו: "ירתק חבל הכסף" – חוט השדרה, "תרץ
גלת הזהב" – אמה (אין אונות), "תשבר כד על המבוע" – התנפחות הכרס, "נרץ
הגלגל אל הבור" – יציאת הפרשות הגוף.
תיאור אחר
של זקנה נזכר גם בדבריו של ברזלי הגלעדי לדוד: "בן שמונים שנה אנכי היום,
האדע בין טוב לרע, אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה, אם אשמע עוד בקול שרים
ושרות, ולא יהיה עבדך עוד למשא אל אדני המלך" (שמואל ב, יט, לו). הביטוי
"האדע בין טוב לרע" מצביע על כך שדעת הזקנים משתנה בזקנה ונעשית פחות
צלולה, "אם יטעם עבדך" מלמד שהשפה של זקנים מתרפטת (נעשית מרופטת),
ו"אם אשמע עוד בקול שרים ושרות" מלמד שאוזני הזקנים נעשות כבדות.
האמוראים סבורים שברזילי הגלעדי מתאר תשישות בלתי רגילה, וייתכן שהוא משקר ומגזים
מפני שידוע גם על אנשים קשישים שיש להם עדיין חוש טעם כשפחתו של רבי שהייתה בת
תשעים ושתיים ונהגה לטעום את טעם הקדרה, אך ייתכן שהוא היה תשוש במיוחד מפני שהיה
שטוף בזימה, ואדם השטוף בזימה מתיש את כוחותיו וזקנה קופצת עליו מוקדם יותר.
האמוראים
מתארים את הזקנה בעוד דרכים ציוריות: רבי יהושע משיב לקיסר שלא הגיע לבית אבידן לויכוחים
פילוסופיים מפני שהקרח הקיף את הר השלג, הכלבים אינם נובחים, והטחנות אינן טוחנות,
כלומר, הלבין שיערו, קולו אינו חזק, ונשרו שיניו. בבית רב אומרים שהזקן נראה כפוף
כאילו הוא מחפש אבדה שמעולם לא איבד. רבי יוסי בר קיסמא אומר כי עדיפות שתי רגליים
בריאות על פני שלוש בתמיכה של מקל בימי הזקנה, ויש להצטער על אותה אחת – גיל
הבחרות – המעמיד את האדם, מפני שגיל זו הולך ולא שב. רב דימי אומר כי הבחרות היא
נזר ורדים, והזקנה היא עטרת קוצים. רבי מאיר אומר כי כדאי לאכול הרבה בשיניים כדי
שיהיה כוח ברגליים ללכת, ויש מי שאומר כי עד גיל ארבעים יש לאכול לחם, ולאחר מכן
יש להמעיט באכילה ולשתות יותר. רבי שמעון בן חלפתא משיב לרבי כי לא בא להקביל את
פניו ברגל, מפני ש"סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלוש,
ומשים שלום בבית בטל", כלומר, הסלעים נראים גבוהים יותר, המרחק רב יותר, יש
לפסוע על שתי רגליים ומקל, והתשוקה המינית המשלימה בין בני זוג בטלה.
התלמוד דן
על אובדן החשק המיני בזקנה. בתלמוד מסופר כי כאשר רב כהנא היה מגיע לקריאת הכתוב "ותפר האביונה" (קהלת יב, ו), האמורא
רב היה שומע ונאנח, ורב כהנא הסיק מכאן כי רב כבר לא חש תאווה מינית. רב כהנא סבור
כי הרצון לשאת אישה וללדת ילדים היא מעין חוק טבע: "כי הוא אמר ויהי" –
זו אישה, "הוא צוה ויעמד" – אלו בנים, אך מצד שני התלמוד עומד על חוסר
ההיגיון בפיתוי להיות עם אישה הגורם לכל האנשים לרוץ אחריה, ומתעלם מכך שהאישה היא
בשר ודם, ויש לה הפרשות של צואה ושל דם. בעניין זה מעירים על הכתוב "כי
הילדות והשחרות הבל" (קהלת יא, י), שבילדות אדם עושה דברים הגורמים לו לבושה
ואף לתשישות (השחרת פנים) בגיל מאוחר יותר.
אגב ענייני
אמרות חכמה ומליצה, מסופר בתלמוד על ויכוח משעשע בין רבי יהושע בן קרחה שהיה קרח
לבין מין שהיה סריס. הם מעליבים זה את זה ברמיזות – המין שואל את רבי יהושע בן
קרחה מה המרחק למקום בשם קרחינא, ורבי יהושע בן קרחה משיב כי המרחק זהה למקום בשם
גוזניא (סריסות). המין אומר שאפשר לקנות תיש קרח בארבעה זוזים, ורבי יהושע משיב כי
אפשר לקנות תיש מסורס בשמונה. המין רואה שלרבי יהושע בן קרחה אין נעליים, והוא
אומר לו שמי שרוכב על סוס הוא מלך, מי שרוכב על חמור – בן חורין, מי שהולך עם
נעליו – הוא בן אדם, ומי שלא הולך עם כלום – הקבור באדמה טוב ממנו. ורבי יהושע בן
קרחה משיב כי למד ממנו שלושה דברים, שהדרת הפנים היא הזקן (לסריס אין זקן), ששמחת
הלב היא באישה (לסריס אין אישה), ונחלת ה' היא בנים (, על פי תהלים קכז, ג, ולסריס
אין ילדים) – ברוך המקום שמנעך מכולם. המין מקניט ושואל האם קרח מתקוטט, ועל כך
משיב רבי יהושע בן קרחה בשאלה האם התיש אומר דברי תוכחה.
שבת קנב עמוד ב
אגב העיסוק בענייני מיתה דן התלמוד בתודעה של המת לאחר המוות.
כאב וצער של המת - בספר איוב נאמר
על המת: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב יד, כב). הביטוי
"אך בשרו עליו יכאב" מלמד שתהליכי הריקבון כואבים למת – "קשה רימה
למת כמחט בבשר החי" – אף על פי שמבחינה פיזית אין לו עוד חישה של כאב. הביטוי
"ונפשו עליו תאבל" מלמד שלמת יש גם צער נפשי, ובמשך שבעת ימי האבלות
(שמקורם בשבעת ימי האבלות של יוסף ליעקב, בראשית נ, י) המת מתאבל על עצמו. כתוצאה
מכך מת שאין לו מנחמים – הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקום במקומו כביכול כדי
לנחם את המת עצמו המצוי שם. ומסופר כי רב יהודה נהג כן, ולאחר שבעה ימים בא המת
בחלום ואמר לו: "תנוח דעתך שהנחת את דעתי".
מודעות של המת לסביבה - האמוראים סבורים שלמת יש גם מודעות לדברים שאומרים בני האדם בפניו,
ונחלקו האמוראים רבי חייא ורבי שמעון ברבי עד איזה שלב המת מודע לכך: יש הסבורים
כי המת מודע עד לזמן סתימת הגולל על הקבר, על פי הכתוב בספר קהלת "וישוב העפר
אל הארץ כשהיה,
והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" (קהלת יב, ז), שסתימת הגולל היא השיבה לעפר.
ויש הסבורים כי המת מודע עד לזמן של עיכול הבשר, על פי הכתוב "אך בשרו עליו
יכאב" (איוב יד, כב).
הגוף והנשמה לאחר המוות – במדרש על הכתוב "והרוח
תשוב אל האלקים אשר נתנה" מתארים את שעת השיבה של הנשמה לקב"ה בדימוי של
פקדון של בגדי מלכות: "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" – תנה לו כמו
שנתנה לך בטהרה, אף אתה בטהרה. משל
למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו. פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא, טפשים
שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה. לימים ביקש המלך את כליו. פקחין שבהן החזירום לו כשהן
מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין, וכעס לקראת
טפשין. על פקחין אמר: ינתנו כלי לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום, ועל טפשין אמר כלי
ינתנו לכובס, והן יתחבשו בבית האסורים. אף הקב"ה על גופן של צדיקים אומר:" יבא שלום ינוחו על משכבותם" (ישעיהו נז, ב)
ועל נשמתן הוא אומר:" והיתה
נפש אדוני צרורה בצרור החיים" (שמואל א, כה, כט). על גופן של רשעים הוא
אומר:" אין שלום
אמר ה' לרשעים" (ישעיהו מח, כב), ועל נשמתן הוא אומר: " ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל
א, כה, כט).
הנשמה לאחר המוות - במדרש אחר מתארים את ההבדלים
בין הנשמות לאחר המיתה: "נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסיא הכבוד ("צרור
החיים"), ושל רשעים זוממות (קשורות) והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם,
ומלאך אחר עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זה לזה ("כף הקלע"). רבה שואל
לגבי נשמתם של הבינונים – ורב נחמן משיב כי אם היה מת בטרם נשאל שאלה זו לא היה
מוסר את דבריו של שמואל הסבור כי הרשעים והבינונים נמסרים לדומה (מלאך המוות), אבל
יש הבדל ביניהם: לרשעים אין מנוח, ולבינונים יש מנוח. אחד הצדוקים שואל את רבי
אבהו כיצד אפשרי שנשמות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, אם בעלת האוב העלתה את
שמואל באוב לפני שאול, ורבי אבהו משיב כי במהלך שניים עשר החודשים לאחר הפטירה
הגוף עודנו קיים, והנשמה עולה ויורדת, ולאחר שניים עשר חודשים משבטל הגוף – הנשמה
עולה ושוב אינה יורדת למטה.
גוף הצדיקים לאחר המוות – בספר קהלת נאמר: "והעפר
ישוב אל הארץ כשהיה", ורב מרי למד מכתוב זה שהצדיקים עתידים להיות לעפר.
בתלמוד מסופר על אנשים שהיו חופרים באדמתו של רב נחמן, ונתקלו בחכם בשם רב אחאי בר
יאשיה שהיה קבור שם. רב נחמן שאל את אותו חכם מדוע לא הפך לעפר על פי הכתוב בקהלת,
ורב אחאי השיב כי כנראה שרב נחמןו איננו
יודע את פירוש הכתוב בספר משלי "ורקב עצמות קנאה" – שמי שאין לו קנאה –
אין עצמותיו מרקיבות. רב נחמן אמר לו שאם כך הוא יכול לשוב לבית, ורב אחאי השיב כי
כנראה שרב נחמן איננו יודע את נבואת יחזקאל "וידעתם כי אני ה' בפתחי את
קברותיכם, ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי" (יחזקאל לז, יג), שרק הקב"ה
יכול להורות לאדם לצאת מן הקבר ולחזור לביתו. רב נחמן מקשה מקללת האדם בספר בראשית
"כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט), ורב אחאי מסביר כי שעה אחת
קודם לתחיית המתים אף הצדיקים שלא הרקיבו ישובו להיות עפר, כדי שתתקיים בהם תחיית
המתים.