שבת עד עמוד א
דף זה עוסק במלאכת בורר.
במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".
זורה, בורר, טוחן ומרקד – המשנה מציינת שלוש מלאכות "זורה, בורר ומרקד" המציינות שלבים שונים של עיבוד התבואה, שמטרתם להפריש את גרעין התבואה מהקליפות, ולנקות את הדבר הנאכל מתוך הפסולת. התלמוד שואל מדוע המשנה חוזרת על מלאכות שנועדו לצורך זהה, והאמוראים אביי ורבא מבהירים כי המשנה כוללת מלאכה שהייתה חלק ממלאכות המשכן המתוארות בספר שמות (שמות כה-מ), למרות שיש לחלק מן המלאכות הללו מטרה זהה.
עם זאת, לפי ההנחה שהרשימה במשנה כוללת מלאכות שיש להן מטרה אחת, יש לשאול מדוע המשנה לא כללה את השלב האחרון של הפרדת האוכל מן הפסולת: כתישת התבואה על מנת להפריד את החיטה מהסובין (קליפת הגרעין) על אף שמלאכה זו הייתה במשכן, ונחלקו האמוראים אביי ורבא מה טעם הדבר: רבא סבור כי הסיבה לכך היא שלדעת רבי יהודה הנשיא רשימת המלאכות במשנה היא רשימה סגורה של שלושים ותשע מלאכות ולא יותר, ולכן אי אפשר למנות את כלל המלאכות שהיו במשכן. אביי סבור כי מניין המלאכות אינו בנוי רק על סמך מלאכות המשכן אלא גם על דרך אפיית הפת הרגילה, והואיל והעני אוכל פת סובין בלא לכתוש קודם את גרעין התבואה, יש למנות רק את המלאכות ההכרחיות לצורך רמת העיבוד המינימלית של הפת. התלמוד מסביר כי טעמו של אביי מבהיר גם מדוע אין מחליפים את אחת המלאכות של זורה בורר ומרקד במלאכת הכותש, מפני שהללו הן מלאכות עיבוד יסודיות הנעשות לכל תבואה, בעוד שכתישה אינה הכרחית. ואילו לטעמו של רבא אפשר המגבלה היחידה היא מניין המלאכות ולא סוג המלאכה, וקשה להסביר מדוע לא מנו את אחת מן המלאכות הללו ולא את מלאכת הכתישה.
מלאכת בורר – בברייתא נאמר: "היו לפניו מיני אוכלין – בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". ברייתא זו קשה מפני שיש מצד אחד היתר לברור, ומצד שני איסור של חובת חטאת לברור, והאמוראים מציעים חמש הצעות ליישב את הסתירה: לדעת עולא ההלכה מבחינה בין ברירה בו ביום לבין ברירה למחר: "בורר ואוכל לבו ביום, ובורר ומניח לבו ביום, ולמחר לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". לדעת רב חסדא ההלכה מבחינה בין כמויות ושיעורים שונים: ""בורר ואוכל פחות מכשיעור, בורר ומניח פחות מכשיעור, וכשיעור – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". לדעת רב יוסף ההלכה מבחינה בין ברירה בכלי לברירה ביד: "בורר ואוכל ביד, בורר ומניח ביד, בקנון ובתמחוי – לא יברור, ואם בירר – פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". לדעת רב המנונאההלכה מבחינה בין אופני ברירה: "בורר ואוכל אוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל – לא יברור, ואם בירר חייב חטאת". ואילו לדעת אביי יש להבחין גם כן בין ברירה לאלתר סמוך לאכילה לבין ברירה לאחר זמן: "בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר חייב חטאת". האמוראים אינם מסכימים זה עם זה, מפני שההבחנה בין זמנים, שיעורים, כלים ודרכי ברירה אינה מצויינת בברייתא, מלבד שיטת אביי, המוסכמת על רבא, מפני שהיא אינה מסתמכת על הנחות רחוקות מהאמור בברייתא.
בורר אוכל מאוכל, פסולת מפסולת – התלמוד דן על הגדרת אוכל ופסולת במקרים שבהם ההגדרה היא זה ביחס לזה. בברייתא דנים על מי שבורר אוכל מאוכל אחר שהוא אינו רוצה בו: "היו לפניו שני מיני אוכלים, ובירר ואכל, ובירר והניח". יש שתי מסורות על הדין של מקרה זה. לפי מסורת אחת "פטור", ולפי מסורת אחרת "חייב". רב אשי מסביר כי המסורות הללו קשורות בהבחנה בין כלים שונים של ברירה: אם בירר בקנון ובתמחוי פטור מחטאת, ואם בירר בנפה ובכברה – חייב חטאת". בתלמוד מסופר על האמורא רב ביבי שכיבד את האמוראים רבי אמי ורבי אסי בפירות בשבת, ושפך את סל הפירות לפניהם, אבל לא ברור האם מפני שסבור היה כי אסור גם לברור פרי מתוך הסל מפני שאסור לברור אוכל מתוך פסולת, או מפני שרצה להראות מידת נדיבות בפני האורחים. בהקשר זה דנים גם במקרה מיוחד של פסולת שאפשר לאוכלה - מי שבורר תורמוסים מתוך הפסולת שלהם. לתורמוס יש מספר קליפות עבות, וכדי לאכול את החלק הפנימי, יש לבשלו במים ולשולקו שבע פעמים עד שאפשר להפריש את החלק הנאכל של התורמוס בקלות מתוך קליפותיו. לדעת חזקיה מי שבורר תורמוסים מתוך הפסולת שלהם חייב חטאת, מפני שאם אין נוטלים את חלק התורמוס הנאכל הוא עשוי להסריח ולהרקיב יחד עם שאר הקליפות, ולכן יש להחשיבו גם כן כפסולת וכקליפה.
שבת עד עמוד ב
דף זה עוסק במלאכות האסורות בשבת.
במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".
הטוחן – במשנה מדובר על הטוחן גרעיני תבואה לקמח, והאמוראים מוסיפים כי גם החותך תרד לחתיכות ("פרים סילקא"), או גזירי עץ לצורך קיסמים להדלקה ("סלית סילתי") חייב משום טוחן, מפני שהוא חותך דבר לחתיכות קטנות. אם הקפיד על גודל מסוים בחיתוך – חייב גם על מלאכת מחתך.
הלש והאופה – על אף שאחת ממלאכות המשכן הייתה בישול של סממני הצבע לצביעת הבדים והיריעות שבמשכן, התנא במשנה לא שנה את מלאכת מבשל אלא את מלאכת האופה, מפני שהמשנה מתארת את מלאכות הלחם לפי סדר עשייתן – מזריעת התבואה בשדה ועד לאפיית הלחם ("סידורא דפת"). אפייה ובישול הם פעולות הפוכות: אפייה גורמת לעיסת בצק רכה להתקשות, ואילו בישול גורם לריכוך מאכל באש. האמוראים דנים על פעולות, כגון: זריקת יתד לחה לתנור, או התכת זפת הקרובות בעניינן לבישול. במקרה של הכנת יתד האדם מתכוון לייצר כלי קשה, אבל בתהליך היתד מזיעה ומתרככת בתנור, ולכן חייב משום בישול. בדומה לכך, זפת שהתיכה מתקשה לאחר זמן ונעשית שוב מוצקה, אבל בתהליך ההתכה היא רותחת ונוזלית, ולכן חייב על ההתכה משום בישול. האמוראים מעירים בהקשר זה כי בתהליכים של ייצור חבית, תנור חרס, כוורת קנים (עם שפה ובלי שפה) – מעורבות מלאכות רבות, וחייב שבע, שמונה, אחת-עשרה ושלוש עשרה חטאות על עשייתן (ומניין זה – 7,8,11,13 - בכללו הוא שלושים ותשע מלאכות).
הגוזז את הצמר והמלבנו – התלמוד דן בחיוב של מספר מלאכות בפעולה אחת. האמוראים נחלקו על דינו של הטווה צמר על גבי הבהמה: לדעת רבי יוחנן חייב שלוש חטאות, משום מלאכת גוזז (תלישת הצמר מגוף הבהמה), מנפץ (סריקת הצמר לקווצת שיער) וטווה, ולדעת רב כהנא אין זו דרך הגזיזה, הניפוץ והטוויה, ולכן אינו חייב על עשייתן בדרך לא רגילה זו. בהקשר זה מעירים על הכתוב "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים" (שמות לה, כו). רבי נחמיה דורש על יסוד הביטוי "טוו את העזים" כי לא גזזו את הצמר אלא שטפו את הצמר וטוו ממנו את החוטים בעוד הצמר מחובר לגוף העיזים, אבל אין להקשות מכאן על רב כהנא, מפני שהכתוב מדגיש כי הדבר היה כרוך בחכמה מיוחדת ויתירה שהייתה לנשים, ואין זו הדרך הרגילה של הטווייה.
הגוזז את הצמר...והמעבד את עורו, והממחקו והמחתכו - בתוספתא (י, יג) שנינו: "התולש את הכנף, והקוטמו, והמורטו - חייב שלש חטאות". ריש לקיש מסביר כי התולש את כנפי העוף חייב על מלאכת גוזז, הקוטם את הכנף במידה מדויקת – חייב משום מלאכת מחתך, והממרט את הכנף מנוצותיה – חייב מפני שהוא מחליק את הכנף, ועובר על מלאכת ממחק עור.
הקושר והמתיר – האמוראים דנים היכן היו קושרים ומתירים קשרים במשכן: לדעת רבאהיו קושרים את היריעות ליתדות האוהלים כדי למותחם, ולדעת אביי בהכנת היריעות היו נקרעים חוטים, והיו קושרים קצה חוט אחד לקצה השני. אביי מקשה על רבא כי הקשירה של היריעות נעשתה רק לצורך הקמת המשכן ואחר כך היו מתירים אותה, ולכן אין זו קשירה מתקיימת. רבא מקשה על אביי כי לשיטתו בזמן שאורגים חוטים יש חוטים כפולים המסתבכים זה בזה, ולשם כך היו מתירים חלק מן החוטים, אבל האריג אינו נראה יפה, ולכן לא היו עושין כן במשכן. הצעה שלישית של רבא היא שציידי החלזון ששימש לצבע התכלת היו קושרים ומתירים את רשת הדייגים.
והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות – תפירה של שתי תפירות אינה מתקיימת והיא עשויה להיפרם מפני שהחוט אינו כרוך דיו ביריעה, ולכן מדובר על שתי תפירות שקשרן כדי שלא יצא החוט מהיריעה. במשכן לא היו קורעים את יריעת האריג אלא אם היריעה התחוררה מתולעת הבגד, והיה צורך לקרוע את היריעה ולתפור טלאי במקום החור.