חגיגה ה עמוד א
רב יוסף, נספה בלא משפט
רב יוסף היה בוכה כשהיה קורא את הכתוב: "ויש נספה בלא
משפט" (משלי יג, כג), מפני שמכתוב זה משתמע כי לא כל אדם מת בזמנו. בתלמוד
מסופר על רב ביבי בר אביי שהיה מצוי אצלו מלאך המוות, ופעם אחת אמר מלאך המוות
לשליח שלו להביא את מרים קולעת שיער הנשים ("מגדלא" בארמית), והביא
השליח את מרים מגדלת התינוקות. מלאך המוות העיר לשליח כי לא עשה כפי שאמרו לו,
והשליח שאל אם להחזירה, אך מלאך המוות השיב כי מאחר שכבר הובאה תצטרף אל מניין
המתים, ושאל את השליח כיצד יכול היה להמיתה. השליח השיב כי היתה מחזיקה מרדה בידה
ומכבדת את התנור, והניחה את האוד על גב רגלה, נכוותה, ולאחר שהורע מזלה, יכול היה
להביאה.
כששמע רב ביבי בר אביי מה אירע שאל את מלאך המוות ואת השליח אם יש
להם רשות לעשות כך, ומלאך המוות השיב כי נאמר בכתוב "ויש נספה בלא
משפט". רב ביבי בר אביי הקשה מן הכתוב בספר קהלת "דור הולך ודור
בא" (קהלת א, ד) ממנו משמע כי לכל דור יש זמן מתאים, אך מלאך המוות הסביר כי
הוא רועה את המתים שמתו בלא זמנם עד שנמלאים שנות הדור, ורק אחר כך מוסר אותם
למלאך דומה הממונה של נשמות המתים. רב ביבי בר אביי ממשיך לשאול מה עושים עם שנות
החיים של מי שמת בלא זמנו, ומלאך המוות משיב כי אם יש תלמיד חכם שמוותר על
מידותיו, הוא מוסיף לו את השנים הללו, כחליפין למה שהפסיד במעשיו.
רבי
יוחנן
א. מקראות
איוב
רבי
יוחנן היה בוכה כשהיה קורא מקראות בספר איוב. א. דברי הקב"ה לשטן:
"ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב, ג), שכן תמה מהי תקנתו של עבד (איוב) שרבו
(הקב"ה) מוסת בקלות. ב. כתוב נוסף שרבי יוחנן בכה בשעת קריאתו הוא: "הן
בקדושיו לא יאמין" (איוב טו, טו), הואיל ומכתוב זה משתמע שאפילו בקדושים
הנאמנים הקב"ה אינו מאמין, ובוודאי שאינו מאמין באף אדם אחר. בסוגיה מסופר כי
יום אחד רבי יוחנן היה הולך בדרך, וראה אדם מלקט תאנים שלא הגיעו לכדי הבשלה ומניח
את אלה שהגיעו להבשלה, ורבי יוחנן שאל האם התאנים הבשלות אינן עדיפות על התאנים
שעוד לא בשלו, ואותו אדם השיב כי הוא צריך את התאנים לדרך, ולכן נוטל את התאנים שעוד
לא התבשלו שקל יותר לשומרן, ורבי יוחנן אמר שזו כנראה משמעות הכתוב "הן
בקדשיו לא יאמין", שהקב"ה סבור שעדיף לשמור את התאנים אצלו כדי שבוודאי
ישמרו.
הסוגיה
מקשה על מעשה זה ממעשה אחר המספר על תלמיד שהיה בשכנות של רבי אלכסנדרי ומת צעיר,
ורבי אלכסנדרי אמר עליו שאם היה רוצה היה חי (רמז שמת בשל מעשיו), אך אם מקבלים את
ההנחה ש"הן בקדושיו לא יאמין" המסקנה הזו אינה הכרחית, ואפשר כי מת לא
בשל חטאיו אלא מפני שהקב"ה אינו מאמין בקדושיו. התלמוד מסביר כי במקרה של
אותו תלמיד מת בוודאי בשל מעשיו, שכן היה "מבעט ברבותיו", כופר בסמכות
של תלמידי חכמים, וזה היה חטאו ועונשו.
ב. משפט קרוב
ומהיר
רבי
יוחנן היה בוכה גם למקרא הכתוב: "וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים
ובמנאפים ובנשבעים לשקר, ובעושקי שכר שכיר, אלמה ויתום ומטי גר לא יראוני אמר
ה'..." (מלאכי ג, ה). שכן תמה מה התקנה של עבד שאדונו מקרב אותו לדין וממהר
להעיד עליו. בהקשר זה מזכירים עוד דרשות על כתוב זה בהקשרו. רבן יוחנן בן זכאי
אומר "אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות", כלומר, הכתוב מזכיר
עבירות קלות יחסית כמו עושק לצד עבירות חמורות כמו כישוף וניאוף. ריש לקיש סבור
שמן הביטוי "ומטֵי גר" אפשר ללמוד כי מי שמטה את משפט הגר כאילו מטה את
הקב"ה (מטִי) ואת דינו של מעלה. רבי חנינא בר פפא מסיק אמנם מן הכתוב מסקנה
רכה יותר, כי כל העושה דבר ומתחרט בו – מוחלין לו מיד, על פי הביטוי "ולא
יראוני", שאם "יראוני" – מוחלין להם מיד.
ג. משפט על
כל נעלם
רבי
יוחנן היה בוכה למקרא הכתוב: "כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם
טוב ואם רע" (קהלת יב, יד), ותמה מה התקנה של עבד שאדונו שוקל ומחשיב את
השגגות ("כל נעלם") כזדונות ("יביא במשפט"). האמוראים מתארים
מהו "על כל נעלם": "אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה.
ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס". עוד הם דנים מהו "אם טוב ואם
רע", ועל איזה מעשה טוב יש להביא במשפט: "דבי רבי ינאי: זה הנותן
צדקה לעני בפרהסיא...דבי רבי שילא אמרו: זה הנותן צדקה לאישה בסתר, ומביאה
לידי חשד (זנות). רבא אמר: זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי
שבתות". בתלמוד מספרים כי רבי ינאי ראה אדם אחד הנותן זוז לעני בפרהסיא, ואמר
לו שעדיף שלא לבייש את העני ולא לתת לו צדקה. רבא עצמו היה משגר לאשתו בשר שאינו
מחותך לאשתו, בתו של רב חסדא, מפני שידע כי היא בקיאה בהלכה, ולא תכין את הבשר
לפני שתוציא את הגידים והחלבים האסורים באכילה.
ד. רעות רבות
וצרות
רבי יוחנן
היה בוכה למקרא הכתוב: "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות" (דברים לא,
כא), ואמר שאין תקנה לעבד שרבו ממציא לו רעות וצרות. האמוראים מסבירים מה פשר
הביטוי "רעות וצרות": "אמר רב: רעות שנעשות צרות זו לזו,
כגון זיבורא (צרעה) ועקרבא. ושמואלאמר: זה הממציא לו לעני מעות בשעת דוחקו" (על פי תוס'). לפי רב, תרופות של
עקיצות עשויות להיות רעות ומזיקות זו להשפעתה של זו. לפי שמואל, מי שנותן לעני כסף
בזמן דוחק לא עוזר לו להשתקם שכן הכסף עובר מיד לתשלום חובות. רבא מעיר על פתגם
עממי בהקשר זה: זוז לתבואה – אינו מצוי, אך לנושה – מצוי.
חגיגה ה
עמוד ב
הסתר פנים- אגב האזכור של הרעות שבסוף ספר דברים מזכירים גם את הכתוב: "וחרה אפי בו
ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול" (דברים לא, יז). רב ברדלא
בר טביומי אומר משמו של רב כי מי שאין לו הסתר פנים – "והסתרתי
פני", או שאינו סובל ממי שגוזלים את מזונותיו – "והיה לאכול" –
כנראה אינו חלק מעם ישראל הסובל תמיד מהסתר פנים א מגוים הלוקחים את ממונו. בהקשר
זה מספרים כי החכמים באים לרבא שהיה איש עשיר ואומרים לו שהם אינם רואים שיש לו
הסתר פנים או שלוקחים את ממונו, והוא משיב להם שאין הם יודעים כמה מסימים הוא שולח
בצנעה אל בית שבור מלכא המלך הבבלי, אך מאחר שנתנו חכמים עיניהם בממונו של רב,
שלחו מבית שבור מלכא לגבות ממנו עוד כספים, מפני שאם חכמים נותנים את עיניהם
ומקפידים על תופעה מסוימת – עצם הקפדה זו גורמת למיתה או עוני.
האמוראים
דנים על המשכו של פסוק זה בספר דברים: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"
(שם, יח). רבא סבור כי מן הביטוי "ביום ההוא" אפשר להסיק כי
למרות שהקב"ה מסתיר את פניו, הוא מופיע בחלום "בחלום אדבר בו"
(במדבר יב, ו). רב יוסף סבור כי למרות שהקב"ה מסתיר את פניו, בכל זאת
ידו נטויה עלינו והוא משגיח עלינו לשמור עלינו, על פי הכתוב "ובצל ידי
כסיתיך" (ישעיהו נא, טז).
בתלמוד
מסופר על שיחה ברמזים של רבי יהושע בן חנניה עם אפיקורוס אחד בביתו של הקיסר.
האפיקורוס החווה לרבי יהושע תנועה שרמזה כי הקב"ה החזיר את פניו מעם ישראל,
אך רבי יהושע עשה תנועה בידו שהקב"ה ממשיך לגונן בידו על עם ישראל. כששאלו את
האפיקורוס מה היתה השיחה ביניהם, השיב מה החווה לרבי יהושע בר חנניה, אך לא ידע
להשיב מה היה מובנה של התנועה שהחווה כלפיו רבי יהושע בן חנניה, ואמרו שאדם שאינו
יודע לומר מה מרמזים לו אינו יכול להחוות תנועות לפני המלך, והוציאוהו להורג. עוד
מסופר כי כשרבי יהושע בן חנניה עמד למות שאלו אותו החכמים מה יהיה עליהם עם
האפיקורסים, ורבי יהושע השיב על פי הכתוב בספר ירמיהו: "אבדה עצה מבנים,
נסרחה חכמתם" (ירמיהו מט, ז), שבשעה שאבדה העצה מן הבנים – נסרחה חכמת אומות
העולם, ומאחר שעם ישראל יורד בחכמתו, כך גם חכמי אומות העולם יורדים בחכמתם. מקור
דומה לרעיון זה הוא בהצעתו של עשו ליעקב: "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה
לנגדך" (בראשית לג, יב), ומכאן שההתקדמות של הגוים (עשו) ושל ישראל (יעקב) היא בקצב שווה, ואם עם ישראל אינו חכם כשהיה – גם
הגויים נעשים לא חכמים.
התלמוד
ממשיך לדון בעניינם של כתובים שונים שמהם עולה כי אין תקנה לישראל. מסופר כי רבי
אילא היה עולה בסולם של בית מדרשו של רבה בר שילא ושמע תינוק קורא את הפסוק:
"כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, ומגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד, יג), ותמה
מה התקנה של עבד שרבו (אדונו) יודע לצטט לו את כל שיחותיו. האמורא רב מסביר כי
"שיחו" הנזכר כאן הוא "שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם
בשעת מיתה". התלמוד תמה על דברי רב, מפני שלפי המסופר רב כהנא היה ישן תחת
מיטתו של רב, ושמע כי הוא משוחח עם אשתו עד שמגיעים לידי צחוק ולתשמיש המיטה, ואמר
כי מן הדברים נדמה כי רב לא טעם תבשיל (יצרי). כשרב שמע שרב כהנא תחת המיטה הוא
אמר שאין זה מקובל וראוי להיות בחדר המיטות של אדם כלשהו. מסיפור זה משמע כי רב לא
הקפיד שלא לשוחח עם אשתו שיחה יתירה, אך הגמרא מסבירה כי יש הבדל בין מקרה שהבעל
משוחח עם אשתו כדי לרצותה לתשמיש, שדבר זה מקובל ורצוי כדי שיהיו יחד מתוך שמחה
ורצון הדדי, לבין מקרה שאין צורך בשידול האישה, מפני שאף היא רוצה בתשמיש.
בכיו
של הקב"ה –
א.
בכי במסתרים - אגב העיסוק בבכיים של חכמים שונים, דן התלמוד
גם בכתובים המציינים את בכיו של הקב"ה. בספר ירמיהו נאמר: "ואם לא
תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" (ירמיהו
יג, יז). רב שמואל בר איניא משמו של רב סבור כי "במסתרים" הוא שמו של
מקום שהקב"ה בוכה בו, על גאוותם של ישראל ("מפני גוה") או לפי רבי
שמואל בר נחמני – גאוותה של מלכות שמים - שניטלה מהם וניתנה לגויים.
ב.
בכי בחדרים הפנימיים והחיצוניים, ובכי על המקדש - התלמוד
דן על בכי לפני הקב"ה, שכן על פי הכתוב "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה
במקומו" (דברי הימים א, טז, כז) סבור רב פפא כי אין עצב לפני הקב"ה.
התלמוד משיב כי יש הבדל בין המקומות החיצוניים שם אין עצבות לבין המקומות הפנימיים
שם עשויה להיות עצבות. ועוד מעירים כי על חורבן בית המקדש היו עצובים לפני
הקב"ה גם במקומות החיצוניים, על פי הכתוב: "ויקרא אדני ה' צבאו ביום ההוא
לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק" (ישעיהו כב, יב), ואפילו מלאכי השלום בכו, על
פי הכתוב: "הן אראלם צעקו חוצה, מלאכי שלום מר יבכיון" (שם לג, ז).
ג. בכי על המקדש,
על גלות ועל ביטול תורה - אגב אזכור
פסוקי בכי דנים באותו כתוב בספר ירמיהו: "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה
עדר ה'" (ירמיהו יג, יז). בכתוב זה נזכר שלוש פעמים דמעות: "אמר רבי
אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל
שגלו ממקומן". יש הסבורים כי הביטוי "כי נשבה עדר ה'" אכן מציין
גלות, אך הדמעה אינה על הגלות עצמה אלא על התוצאה של ביטול תורה גדול שנגרם כתוצאה
מן הגלות. ובהקשר זה מזכירים עוד אמרת חכמים על בכיו של הקב"ה: "שלשה - הקב"ה
בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל שאי אפשר לעסוק בתורה
ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור".
התלמוד חותם את
רצף הסיפורים שהחלו בדיון על ראיית הקב"ה, ועברו לדון על בכים של החכמים ועל
בכיו של הקב"ה בשלושה סיפורים:
סיפור אחד מספר על
רבי יהודה הנשיא שהיה קורא ספר קינות (מגילת איכה), וכשהגיע לפסוק "השליך
משמים ארץ" (איכה ב, א) נפל הספר מידו, והוא סבור היה שיש כאן סמל לכך שנופלים
מגג גבוה לבור עמוק.
סיפור נוסף החוזר
אל הנושא הכללי של מצוות ראיה, מספר על רבי ורבי חייא שהיו הולכים בדרך ובאו לעיר
אחת, ושאלו אם יש בא תלמיד חכם להקביל את פניו, ואמרו להם שיש תלמיד חכמים עוור,
ורבי חייא הציע לרבי שהוא ילך להקביל את פניו ורבי יישאר במקומו כדי שלא יזלזל
בנשיאותו, אך רבי התעקש לבוא גם כן. כשבאו למקום ונפטרו מלפניו, אמר להם שהם
הקבילו פנים נראים ואינם רואים, ולפיכך הוא מאחל להם שיזכו להקביל פנים הרואים
ואינם נראים (של הקב"ה בעליה לרגל). החכמים התפעלו מן הברכה, רבי אמר לרבי
חייא כי כמעט מנעו מללכת ולקבל את הברכה, והם שאלו אותו מניין שמע ברכה זו, והעוור
השיב כי שמע את הדברים בדרשתו של רבי יעקב. ומספרים כי רבי יעקב איש כפר חיטייא
היה מקבל את פני רבו כל יום, וכשחלה אמר לו רבו שלא יצטער שאינו בא שכן יש לו סיבה
טובה שכן הוא אינו יכול מפאת מחלתו. רבי יעקב סבור היה שיש מעלה גדולה בראיית פני
החכם, על פי הכתוב: "ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, כי יראה חכמים ימותו"
(תהלים מט, י), שכן מכתוב זה עולה כי הרואה חכמים במיתתם ("יראה חכמים
ימותו") יחיה ("ויחי עוד לנצח"), וכל שכן שהרואה אותם בחייהם – על
אחת כמה וכמה, ולכן רצה להשתדל ככל האפשר לראות את פני רבו.
אגב הסיפור
האחרון המספר על חכם שהיה בא כל יום לראות את רבו, מספרים על רב אידי אבוה דרבי
יעקב בר אידי שהיה רגיל ללכת שלושה חודשים בדרך, ולשהות יום אחד בבית המדרש של רב.
בשל כך היו החכמים מכנים אותו בכינוי "תלמיד בית מדרשו של רב ליום אחד"
("בר בי רב דחד יומא"), וחלשה דעתו, וקרא על עצמו את הכתוב: "שחוק
לרעהו אהיה" (איוב יב, ד). אך רבי יוחנן ביקש ממנו שלא להקפיד על החכמים כדי
שלא יענשו מן השמים, ויצא לדרוש בבית המדרש בשבח מי שלומד יום אחד, על פי הפסוק:
"ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון" (ישעיהו נח, ב) – "וכי
ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום
אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה. וכן במדת פורענות," במספר הימים אשר תרתם את הארץ...יום לשנה יום לשנה" (במדבר
יד, כב). וכי ארבעים שנה חטאו? והלא ארבעים יום חטאו, אלא לומר לך כל העובר עבירה
אפילו יום אחד בשנה - מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה".