חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים, ולא גואלין אחר היובל פחות משנה אחת. אין מחשבין חדשים להקדש אבל הקדש מחשב חדשים". בתורה נאמר: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שעורים בחמישים שקל כסף. אם משנת היבל יקדיש שדהו, כערכך יקום. ואם אחר היבל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת עד שנת היבל ונגרע מערכך. ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו, וקם לו. ואם לא יגאל את השדה, ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה' כשדה החרם, לכהן תהיה אחזתו. (ויקרא כז, טז- כב).

לפי האמור בתורה המקדיש שדה אחוזה שירש מאבותיו בתחילת היובל ובא לגואלה מיד צריך לתת בפדיונה חמישים שקל כסף לכל שטח הראוי לזריעת חומר (כור, שלושים סאה) שעורים, ואם בא לפדותה באמצע היובל נגרע סכום הפדיון באופן יחסי למשך הזמן שנותר עד היובל. חכמים דייקו מלשון התורה "וחשב...על פי השנים הנותרות" שאין גורעים מסכום הפדיון אלא כשנותרו לפחות שנתיים עד היובל (שנים – מיעוט שתיים). כאשר גואלים ופודים את השדה מן ההקדש מחשבים את סכום הפדיון לפי מספר השנים הנותרות עד היובל, ולא גואלים בגירעון לפני שעברה שנה אחת מפני שאין מחשבים חודשים לגרעון אלא רק סכום קצוב של שנה שלמה, ואופן החישוב הוא חמישים שקל כסף המתחלקים לארבעים ותשע שנים, ולכן בכל שנה יש לגרוע שקל ועוד פונדיון (אחד חלקי ארבעים ושמונה בשקל) מכסף הפדיון להקדש.

מחלוקת רב ושמואל על מקדיש בשנת היובל – האמוראים נחלקו מה דינו של מי שהקדיש את שדהו בשנת היובל עצמה: "רב אמר: קדושה ונותן חמישים, ושמואל אמר: אינה קדושה כל עיקר (ואין צריך להקדש דבר בפדיונה)". מחלוקת האמוראים היא בפירוש הכתוב: "אם משנת היובל יקדיש שדהו...ואם אחר היובל יקדיש שדהו". לדעת רב הביטוי "משנת היובל" כולל את שנת היובל עצמה, ולכן המקדיש בה חייב לתת פדיון לפי ערך של חמישים שקל כסף. ולפי שמואל הביטוי "משנת היובל" מתאר את השנה שאחרי שנת היובל, והביטוי "אם אחר היובל" מתאר את הזמן שאחרי זמן זה.   

התלמוד דן במחלוקת זו לאור מקורות שונים. מקור אחד שיש לדון בו הוא דברי המשנה עצמה: "ולא גואלין אחר היובל פחות משנה אחת". לדעת שמואל הכוונה היא שאין מקדישים בשנת היובל עצמה, שלא ניתן אז להקדיש וממילא גם לא לגאול, ולדעת רב ניתן להקדיש ולגאול בשנת היובל עצמה, וכוונת המשנה אינה לשנה שאחר היובל אלא לכל אחת מן השנים שאחר היובל, שכל זמן שלא הסתיימה שנה אינו גורע מהתשלום ואין מחשבים חודשים לעניין גריעת ערך השדה מדמי הפדיון המלאים, כאמור בסוף המשנה.

מקור אחר שיש לדון בו ההלכה בתוספתא (ערכין ד, ח): "מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה – לא יקדיש, ואם הקדיש – אינה קדושה". רב ושמואל מסכימים כי יש ליישב את תחילת ההלכה "מקדישין...לפני היובל" עם המשנה הקובעת ש"אין מקדישים לפני היובל פחות משתי שנים", ולהסביר שכוונת המשנה היא שאין דין גרעון בשנתיים שלפני היובל, כלומר, אין מפחיתים את סכום הפדיון המלא של חמישים כסף לפי מנין השנים הנותרות עד היובל בתוך פחות משתי שנים עד היובל, אלא מי שמקדיש בשנתיים הללו צריך לשלם את מלוא ערך השדה. ונחלקו כיצד להסביר את סוף ההלכה "בשנת היובל עצמה...אם הקדיש – אינה קדושה". לדעת שמואל אינה קדושה פירושו שאין צריך לתת דבר כדי לפדותה מיד ההקדש, ולדעת רב הברייתא היא כשיטת חכמים הסבורים כי הביטוי "משנת היובל יקדיש" אינו כולל את שנת היובל עצמה, ואילו רב סבור כדעת רבי יהודה הנשיא שכל ביטוי המציין טווח של זמנים כמו "מיום הראשון עד יום השביעי" (שמות יב, טו) כולל בתוכו את הגבול של תחילת הזמן ושל סופו.

הקשר בין מחלוקת רב ושמואל למחלוקת חכמים ורבי יהודה הנשיא מצריך עיון מחודש בדרך החלוקה של ערך הפדיון המלא לערך היחסי של כל שנה בפני עצמה. במשנה עצמה נאמר כי ערכה של כל שנה הוא סלע ופונדיון (כאמור במשנה ערכין ז, א), והלכה זו מוסכמת הן על רבי והן על חכמים. ואולם, אם רבי אכן סבור כשיטת רב שמקדישים בשנת היובל, נמצא שמחלקים חמישים שקלים בחמישים שנה שבהן ניתן להקדיש, והסכום היחסי של כל שנה שווה לסלע ואין כל צורך בפונדיון. התלמוד מבאר שאם מניחים את הזיקה של שיטת רב לשיטת רבי יש להוסיף הנחה נוספת לפיה רבי סבור בעניין זה כדעת רבי יהודה ש"שנת חמישים עולה לכאן ולכאן" , כלומר, שנת היובל נחשבת גם כשנה הראשונה ליובל הבא, ונמצא שיש למעשה בכל יובל ארבעים ותשע שנים, ומחלקים חמישים שקל כסף בארבעים ותשע שנים, ולכן הסכום היחסי של כל שנה הוא סלע ופונדיון. חכמים אינם יכולים להסכים עם שיטת רבי יהודה מפני שאם מניחים כשיטתו שבכל יובל יש ארבעים ותשע שנים, וכשיטת שמואל שאין מקדישים בשנת היובל ויש רק ארבעים ושמונה שנים בין יובל ליובל, היה צריך לתת את ערך הפדיון המלא של חמישים שקלים המחולקים לארבעים ושמונה, וצריך היה לשלם סלע ושתי פונדיוניות לכל שנה.

מקור נוסף שדנים בו הוא המשנה בהמשך הפרק (ז, ד): "הגיע יובל ולא נגאלה – כוהנים נכנסים לתוכה ונותנין דמיה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: נכנסים ולא נותנין". שמואל סבור כדעת רבי שמעון שהכוהנים אינם גואלים את שדה האחוזה שלא נגאלה אלא נכנסים לתוכה מבלי לתת את כסף פדיונה להקדש, ורב סבור כי משנה זו אינה קשורה לשאלת הקדש וגאולת שדה בשנת היובל, מפני שאלו הם דינים של חזרת שדה אחוזה לבעלים, ושדה שלא נגאלה היא של הכוהנים בגלל דין התורה, והכסף שהם נותנים אינו נחשב לדמי פדיון.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, רבי אליעזר אומר: כשיגרשנה - ידור הנאה.  רבי יהושע אומר: אינו צריך. כיוצא בדבר אמררבן שמעון בן גמליאל:  אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה - ידירנה הנאה שמא יעשה קינוניא (תחבולה משותפת) על נכסים של זה, ויחזיר את אשתו".

מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע - התלמוד מציע מספר הסברים למחלוקת: לפי הסבר אחד נחלקו אם אדם עושה קנוניא על הקדש – לדעת רבי אליעזר אדם עשוי לעשות קנוניא על ההקדש יחד עם אשתו, כדי שהיא תגבה כתובה מההקדש ושוב ישאנה, ולכן נודר הנאה מאשתו שלא ישאנה שוב לעולם. ולדעת רבי יהושע אדם אינו עושה קנוניא על הקדש. התלמוד מסביר כי מחלוקת זו עוסקת באדם בריא, אבל שכיב מרע שהקדיש את כל נכסיו, ואמר כי הוא חייב מנה לפלוני – נאמן על חוב זה, ומניחים כי אדם העומד למות אינו עושה קנוניא יחד עם אדם אחר על ההקדש, מפני שאדם אינו חוטא סתם כדי שירוויח מכך אדם אחר.

לפי הסבר נוסף המחלוקת היא על נדר שהודר בפני רבים או על נדר שהודר על דעת רבים – שלדעת רבי אליעזר לנדר כזה אין הפרה, ולדעת רבי יהושע יש לנדר כזה הפרה אצל חכם המתיר את נדרו, ולפיכך נדר כזה אינו מועיל למנוע קנוניא בנכסי ההקדש. לפי הסבר שלישי המחלוקת היא על שאלה על הקדש – האם יכול אדם להישאל אצל חכם על נדר הקדש שיתיר לו את נדרו, שלדעת רבי אליעזר אינו יכול להישאל על נדרו, ולכן יש לחשוש שאדם מגרש את אשתו כדי להוציא בדרך זו את נכסיו מן ההקדש. ולדעת רבי יהושע יכול להישאל ולהתיר נדר הקדש, ולכן אין לחשוש שעשה קנוניא. פירוש זה למחלוקת שנוי בברייתא: "המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אישה – רבי אליעזר אומר: ידור הנאה, רבי יהושע אומר: אינו צריך. ואמר רבי אלעזר ברבי שמעון: הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל, שבית שמאי אומרים: הקדש טעות – הקדש, ובית הלל אומרים: הקדש טעות אינו הקדש".   

שיטת רבן שמעון בן גמליאל – התלמוד דן על מקרה מיוחד של אדם בשם משה בר עצרי שהיה ערב לפרעון הכתובה של בנו רב הונא שהיה תלמיד חכם צעיר, והבן היה עני ודחוק בפרנסה. בדרך כלל אסור לייעץ לעשות בנכסים דבר שהוא נגד כוונת הנותן ועלול לפגוע ברצונו, כמו הוצאת ממון מן הערב לא למימון הכתובה אלא לרווחת הבעל לאחר שישא את אשתו, והמייעץ עצה כזו נקרא "רשע ערום" אדם חסר-מוסר הפועל במסגרת החוק. אלא שבמקרה זה אביי סבור שאפשר לייעץ לבן לגרש את אשתו, כדי שתתבע את הכתובה מאביו הערב לכתובה, ואחר כך יחזירנה, מפני שהבן הוא תלמיד חכם, והאב הוא הערב לכתובה. בסופו של דבר לא נהגו כעצה זו, מפני שהבעל היה כהן ולא היה יכול לגרש את אשתו ולהחזיר אותה אליו.  

בהקשר זה דנים על שעבוד הערב לחוב – ערב הוא מי שמשאיר את עיקר ההתחייבות למתחייב, ורק כאשר המתחייב הגיע למצב שאינו יכול לשלם הערב נכנס במקומו ומשלם את החוב, ובגלל שאופי ההתחייבות מוגבל מעיקרו ערב זה לא משעבד את נכסיו לחוב. ערב קבלן מקבל על עצמו מראש את תשלום החוב, ולכן משעבד את עצמו לחוב, ונחלקו על מקרים מיוחדים כמו ערב של בעל חוב, או ערב קבלן לכתובה, אם משתעבד לחוב אפילו כשאין ללווה נכסים בשעת ההלוואה, או שמשתעבד רק כאשר היו נכסים ללווה שאפשר לפרוע מהם בשעת ההלוואה ולכן לא היה סיכון גדול בהלוואה. ההלכה בסוגיה היא שכל ערב משתעבד לחוב אפילו כשאין למתחייב נכסים משל עצמו, מלבד ערב של כתובה שאינו משתעבד לחוב, אפילו כאשר לבעל יש באותה שעה נכסים, מפני שההתחייבות של הערב לא הייתה לשם הלוואה, אלא עשה זאת כדי לסייע למצווה של נישואי הזוג, ומאחר שהאישה לא מפסידה דבר על סמך ההתחייבות של הערב (שהרי לא נתנה כסף לבעל) הערב אינו משתעבד לתשלום הכתובה. במקרה של משה בר עצרי ובנו רב הונא היו כפי הנראה נכסים לבעל רב הונא, אבל בזמן הפרעון ערכם פחת ולכן היה צורך בערב, או שבמקרה מיוחד זה האב משעבד את עצמו להתחייבות הכתובה של בנו, על אף שאין לבנו נכסים בשעת התחייבות הכתובה.

נדר הנאה מגרושה הגובה מלקוחות – במשנה דנו על בעל הנודר הנאה מגרושתו כדי שלא תבוא לגבות את הכתובה מן ההקדש או מן הערב ונישאת לבעלה בשנית. בתלמוד עוסקים במקרה שבו אדם מכר את נכסיו ללקוחות ואחר כך גירש את אשתו. יש האומרים כי המשנה לא פירטה את כל המקרים הרלבנטיים לנדר הנאה, וכי גם במקרה זה הבעל נודר הנאה שלא ישאנה שוב, כדי שלא תגבה את הכתובה מן הלקוחות בקנוניא אחת עם הבעל. ויש האומרים כי המשנה עסקה רק בהגנה על ההקדש או על ערב מפני הפסד של קנוניא, מפני שיש להגן על ההקדש כדי שירוויח ועל הערב כדי שיעשה מצווה, אבל הלקוחות שקנו מן הבעל מודעים לכך שכל אדם מחויב בכתובה, והיו צריכים לבדוק שאין על הנכסים שקנו חשש שעבוד לכתובה, ואם לא עשו זאת – גרמו הפסד לעצמם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

שומת נכסי יתומים והקדש - במשנה נאמר: "שום היתומים - שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב". המשנה עוסקת במכירה של נכסי היתומים לפרעון של חוב, או פדיון של נכסי ההקדש, וההכרזה היא קריאה לציבור להשתתף במכירה. דין המשנה שנוי במחלוקת תנאים בברייתא: "שום היתומים - שלשים יום, ושום ההקדש - ששים יום, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שום היתומים - ששים יום, ושום ההקדש - תשעים יום. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה ששים יום". מסקנת האמוראים בסוגיה היא שאם מכריז ברציפות – מכריז על שום היתומים שלושים יום, ואם מכריז רק בימי שני וחמישי (ימי השוק) מכריז שישים יום, ואף על פי שמכריז בפועל רק שמונה עשר ימים מתוך שישים הימים הללו, אנשים שומעים על המכירה ובאים לקנות את הנכסים.   

מתי נזקקים לנכסי יתומים – האמוראים נחלקו מתי מוכרים נכסי יתומים: "אמר...רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומים, אלא אם כן היתה ריבית אוכלת בהן, ורבי יוחנן אומר: או לשטר שיש בו ריבית, או לכתובת אישה (אלמנה) משום מזונות". רב אסי סבור כי חכמים תיקנו שמעשה ידי האישה יהא למזונותיה, יכולה להסתפק במה שהיא עושה, ואין צריך למכור את נכסי היתומים בשביל מזונות האלמנה. רבי יוחנן סבור שמעשה ידי האישה לא תמיד מספיק לצורך מזונותיה, והאישה ממשיכה לקבל מזונות מנכסי בעלה, ובכך מפסידה את נכסי היתומים, ומטעם זה מכריזים על מכירת נכסי היתומים על מנת לשלם לה את מלוא סכום כתובתה, אז אינה מקבלת עוד מזונות.

התלמוד דן על מחלוקת האמוראים לאור מקורות שונים. מקור אחד חשוב הוא המשנה שלנו: "שום היתומים – שלושים יום". לדעת רב אסי השומה במשנה עוסקת במכירת נכסי היתומים כדי לשלם שטר חוב שיש בו ריבית לגוי שקיבל על עצמו לדון לפי כללי הדין של ישראל, אבל לא קיבל על עצמו את איסור ריבית. אפשרות אחרת היא שהמשנה שלנו עוסקת במקרה שבו אבי היתומים מודה בחוב לפני מותו ולכן נזקקים לנכסי היתומים. ולדעת רבי יוחנן המשנה עוסקת באישה התובעת את כתובתה בבית דין שאיבדה את המזונות מיד עם התביעה, ולא רק בשעה שמקבלת את הכתובה לידה, ואף על פי שאפשר היה לעכב את המכירה מבלי למכור את נכסי היתומים ולא למוכרה כעבור שלושים יום, משעה שנענים לתביעה יש להשלימה בזמן קצוב ולשלם לה את חוב כתובתה.

גביית כתובה לגרושה – התלמוד דן האם מוכרים את נכסי היתומים על מנת לפרוע חוב של כתובת אישה גרושה. הגרושה אינה מקבלת מזונות ולכן אינה מפסידה את היתומים, אבל מצד שני חכמים התחשבו בגרושה ותיקנו שתקבל את הכתובה כדי שלא תישאר חסרת אמצעים כלכליים, ותוכל להינשא בעתיד לגברים אחרים שימצאו חן בעיניה ("חינא"), וייתכן שמסיבה זו יש להתיר לפרוע לגרושה מנכסי יתומים. הנוהג ההלכתי המקובל היה שלא לגבות את חוב הכתובה של גרושה מן היתומים, אלא שנוהג זה השתנה לאחר שהתברר כי נוהג זה יוצר בעיה מוסרית חמורה, שיתומים אינם פורעים את החוב ולכן גוזלים ואוכלים את נכסיהם של אחרים, ועדיף היה שימותו עם אביהם ולא יגזלו את מי שהם חייבים לו.   

האמוראים נחלקו מה היה הטעם לנוהג ההלכתי שלא לגבות לגרושה מיתומים: לדעת רב פפא היתומים אינם חייבים לפרוע חוב מפני שאין חלה עליהם חובת המצווה של פרעון בעל חוב. לדעת רב הונא בריה דרב יהושע ייתכן שהבעל נתן לה בחייו מטלטלין לגביית הכתובה בשעת גירושין. ולדעת רבא החשש הוא משום שובר, שמא כבר פרע את חובו וכתב לו בעל חובו שובר (מסמך פרעון), ואין היתומים הקטנים יודעים עליו. ההבדל המעשי בין דעת רב פפא לדעת רב הונא בריה דרב יהושע הוא כאשר הבעל עצמו מודה בחוב, או שבית דין נידו אותו בגלל החוב, ובמקרים הללו החוב לא נפרע אבל היתומים עצמם עודם פטורים ממצוות פרעון-חוב. ומעירים כי לדעת רבא הנפרעת כתובה שלא בפניו של בעלה מפני שהוא במדינת הים – "לא תפרע אלא בשבועה" (משנה כתובות ט, ז), ואין מקום לחשוש שלבעל החוב הנמצא במדינת הים יש שובר המאשר כי פרע את החוב, מפני שמניחים כי אדם עשוי לברוח למדינת הים וכך להתחמק מתשלום חוב, ולכן תיקנו שאפשר יהיה לגבות את חובו ולא להניח ששילם את החוב.

הלכה למעשה: מכירת נכסי יתומים ומינוי אפוטרופוס – אין נזקקים לנכסי היתומים אלא אם האב הורה בפירוש לפני מותו שישלמו ויתנו את התשלום לבעל חוב – אז נזקקים ומוכרים את נכסי היתומים. ונחלקו האמוראים אימתי מעמידים אפוטרפוס: יש האומרים כי אם אמר שיתנו שדה מסוים – נזקקים למכירת היתומים אבל אין צריכים אפוטרפוס שיטפל בנכסים, אבל אם אמר שדה סתם – יש להעמיד אפוטרופוס שידאג לרווחת היתומים. חכמי נהרדעא סבורים שיש להעמיד אפוטרופוס ליתומים בכל מקרה, לבד ממקרה שבו עדים מעידים כי השדה איננה של האב המת, אז מוציאים את השדה מיד מידיהם של היתומים בלי להעמיד להם אפוטרופוס שיגן על נכסיהם, כדי שלא ייראה הדבר כאילו העדים הם עדי שקר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

ממשכנים לפרעון הקדשות - במשנה נאמר: "חייבי ערכין - ממשכנין אותן, חייבי חטאות ואשמות - אין ממשכנין אותן. חייבי עולות ושלמים - ממשכנין אותן אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר "לרצונו" (ויקרא א, ג) - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגיטי נשים - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ממשכנים פירושו שנוטלים את הנכסים שלהם לפרעון חוב הנדר להקדש. ההנחה במשנה היא שאדם אינו משתהה בהקרבת חטאות ואשמות מפני שהדבר מכפר עליו, ומצד שני עשוי להשתהות מלהקריב עולות שאינן לכפרה, ולכן ממשכנים את נכסיו לעולות כדי שלא ישהה. בתלמוד מסבירים כי פעמים שממשכנים חייבי חטאות כמו חטאת נזיר שרשאי לשתות יין ולהיטמא למת אפילו לאחר שנזרק דם של אחד הקורבנות שהוא מקריב – חטאת, עולה ושלמים, ולכן החטאת אינה מעכבת את היתרו של הנזיר ועשוי להשתהות בה ולא להקריבה. כיוצא בזה, פעמים שאין ממשכנים חייבי עולות, כמו עולת מצורע המעכבת את טהרת המצורע יחד עם החטאת והאשם.

כפרה לרצון האדם – בתורה נאמר "יקריב אותו לרצונו" (ויקרא ג, א) ומכאן שאי אפשר לכפות אדם להקריב קורבן עד שאינו אומר שהוא רוצה בו. התלמוד דן על כפרה בקורבן שמפריש חבירו - בברייתא אחת נאמר: "'חטאתו ואשמו של פלוני עלי' – בין לדעת ובין שלא לדעת – לא יצא, 'עולתו ושלמיו של פלוני עלי' – בין לדעת ובין שלא לדעת – יצא". ובברייתא אחרת לכל הקרבנות דין אחד: "חטאתו ואשמו, עולתו ושלמיו של פלוני עלי', לדעת – יצא, שלא לדעת – לא יצא". האמוראים נחלקו כיצד לבאר את ההבדלים בין הברייתות: לדעת שמואלהברייתא הראשונה עוסקת בשעת כפרה (ובמי שידע כי בשעת ההפרשה חבירו הפריש עליו), ומבחינה בין חטאת ואשם שם נחוצה ידיעה כי מקריבים את הקורבן לכפרתו, לבין עולה ושלמים שבהם אין צורך בדעת האדם. הברייתא השנייה עוסקת בשעת ההפרשה של הקורבן, ובכל הקורבנות ההנחה מניחים שאדם אינו רוצה להתכפר בקורבן של חבירו אם לא ידע שהפריש עבורו. לדעת עולאהברייתא הראשונה עוסקת בשעת ההפרשה, ומבחינה בין חטאת ואשם שנחוצה להן דעת לבין עולה ושלמים שאינן צריכות דעת. הברייתא השנייה עוסקת בשעת הכפרה, ובכל הקורבנות צריכים את דעת המתכפר.

גט לרצון האדם – הגט צריך להינתן מרצונו של הבעל, אפילו אם חייבוהו בית דין לגרש את אשתו. אם מודיע מראש שהגע שיתן לאשתו נעשה מתוך כפיה ("מסר מודעא") להודעה זו יש תוקף והיא מבטלת את הגט, ואפילו אם כפוהו והתרצה בפירוש ולא ביטל בפירוש את המודעה שיש לו, אין אומרים שנתינת הגט מבטלת את המודעה, אלא המודעה עומדת בעינה והגט בטל.

שום היתומים - במשנה נאמר: "שום היתומים - שלשים יום, ושום ההקדש - ששים יום, ומכריזין בבוקר ובערב". בית הדין עשוי לערוך שומא ואומדן של נכסי יתומים קטנים שירשו את אביהם ולהציע את הנכסים למכירה על מנת לפרוע חוב של אביהם. הדין במשנה הוא שמכריזים על מכירת נכסי היתומים במשך שלושים יום בבוקר ובערב, ובתוספתא ערכין (ד, א) מסבירים כי ההכרזה היא בשעה שבה הפועלים נכנסים לעבודה ובשעה שבה הם יוצאים מיום עבודתם, מאחר שבזמנים הללו הם אינם עובדים ויש אפשרות לברר את שווי השדה בעיניהם, ולשאול את דעתם עליה.

נוסח ההכרזה – המכריז אומר: שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח, על מנת ליתן לאישה בכתובתה ולבעל חוב בחובו". בנוסח מפרטים את החובות שמכירה זו נועדה לפרוע, מפני שיש קונה שנוח לו לשלם לבעל חוב המקבל כל סוג כסף (אפילו זוזים שחוקים), ויש קונה שנוח לו לשלם בתשלומים לכתובת האישה המוכנה לקבל את דמי המכירה שלא בתשלום אחד. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "חומר בערכין מבנדרים, כיצד? האומר 'ערכי עלי' ומת - יתנו היורשים, 'דמי עלי' ומת - לא יתנו היורשים, שאין דמים למתים...האומר: 'ערכו של פלוני עלי', מת הנודר והנידר - יתנו היורשין. 'דמיו של פלוני עלי' ומת הנודר - יתנו היורשין, מת הנידר - לא יתנו היורשין שאין דמים למתים". התלמוד מסביר שהערכין והדמים הם חוב הכתוב בתורה, אבל אין להכריע מכאן על מעמדו של חוב הכתוב בתורה אם דינו כשטר או כהתחייבות בעל פה, מאחר שבמשנה מדובר על מי שעמד בפני בית דין שחייבוהו לתת את ערכו קודם שמת. לפי זה ההבדל בין מי שאמר ערכי עלי לבין מי שאמר דמי עלי הוא שהערכין קצובים בתורה והנערך אינו צריך אומדן כמה עליו לשלם ולפיכך היורשים מתחייבים מיד בחוב, בעוד שבהקדש דמים אומדים את שוויו של הנודר, ואם מת קודם לכן, שוב אי אפשר לעשות לו אומדן ראוי. במקרה שנודר התחייב את דמיו של פלוני עליו ומת הנודר – היורשים צריכים לתת את מה שנדר הנודר. ואף על פי שלא אמדו את הנידר לפני מותו של הנודר, האומדן של הנידר הוא גילוי דברים בלבד, והחוב כבר קיים משעה שעמד בדין ושיעבד את נכסיו לטובת ההקדש. עוד מעירים כי במשנה לא אמדו את האומר 'דמי עלי' ולכן אין כאן אפילו התחלה של אומדן, אבל אם אדם נאמד שלא לשם הקדש ("מאיליו") אין כפי הנראה צורך שהאומדן יהא לשם הקדש.   

ערכין של איברים בגוף - בהמשך המשנה נאמר: 'ערך ידי וערך רגלי עלי' - לא אמר כלום, 'ערך ראשי וערך כבידי עלי' - נותן ערך כולו. זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו - נותן ערך כולו". כאשר אדם מעריך את ראשו ואת כבדו או כל דבר שהנשמה תלויה בו, כלומר, כל איבר חיוני מעל ארכובת (ברך) הרגל – חייב בערך שלם, לפי שהכתוב נוקט את הביטוי "בערכך נפשות" (ויקרא כז, ב) ומכאן שיש לבחון את שלמות הנפש ולא רק את מצב הגוף. האמורא רב גידל סבור כי כאשר מקדיש את ערך היד או הרגל – אינו נותן את ערכו הקצוב, אבל אין אומרים שטעה וסבור היה שיש ערך ליד או לרגל כשם שיש ערך לראש ולכבד, אלא מניחים כי התחייב את דמיהם של היד ושל הרגל, ורק השתמש בלשון ערכין, כפי שהמתחייב ערך כלי – נותן את דמיו של הכלי.  

ערך חצי גוף – בהמשך המשנה נאמר: "'חצי ערכי עלי' - נותן חצי ערכו, 'ערך חציי עלי' - נותן ערך כולו. 'חצי דמי עלי' - נותן חצי דמיו, 'דמי חציי עלי' - נותן דמי כולו. זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי כולו". כאשר אדם נודר את ערך חציו הוא למעשה מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו, מפני שחציו אינו מסוגל לחיות ללא החצי המשלים של הגוף. בתוספתא ערכין (ג, ג) מוסבר כי יש מחלוקת אמוראים גם על האומר חצי ערכי עלי: "'חצי ערכי עלי – נותן חצי ערכו, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לוקה ונותן ערך שלם". רבי יוסי ברבי יהודה סבור כי יש לגזור על האומר חצי ערכי משום האומר ערך חציו, שיהא אף הוא מפסיד ונותן את ערך כולו.

חצי ערך כלי – התנאים נחלקו על מי שמעריך ערך כלי (ראו דף ה, א): לדעת רבי מאיר נותן את דמי הכלי מפני שאדם אינו מוציא סתם כך דברים לבטלה וכוונתו להקדיש את דמי הכלי להקדש. ולדעת חכמים אדם מדבר דברים לבטלה (דברים שאין להם משמעות) ולפיכך "לא אמר כלום". מחלוקת תנאים אחרת היא על מי שמעריך חצי ערך של כלי: לדעת רבי מאיר אדם אינו מוציא דבריו לבטלה גם בנוגע לחצי ערך כלי, ולכן נותן את דמי כל הכלי להקדש. התלמוד מסביר שדעת חכמים במחלוקת זו אינה מחדשת על מה שאמרו במחלוקת על כלי שלם, ולכן יש לומר כי החכמים במחלוקת זו אכן סבורים כרבי מאיר שאדם אינו מוציא את דבריו לבטלה, אבל הם גם סבורים כדעת רבי שמעון שמתנדב להקדש צריך להתנדב כדרך שאנשים מתנדבים (משנה מנחות יב, ג), ואם הקדיש חצי כלי ולא כלי שלם – לא עשה כדרך המתנדבים, ולכן לא אמר כלום.   

לשונות אחריות המקדיש - במשנה נאמר: "'שור זה עולה', ו'בית זה קרבן', ומת השור ונפל הבית - פטור מלשלם. 'שור זה עלי עולה', ו'בית זה עלי קרבן', מת השור ונפל הבית - חייב לשלם". התלמוד דן בדברי המשנה לאור התוספתא (ערכין ג, יא): "'שור זה עולה' - השור הקדש ומועלין בו. מת או נגנב - אינו חייב באחריותו, 'שור זה עלי עולה' - השור הקדש ומועלין בו, מת או נגנב - חייב באחריותו. 'דמי שור עולה' - השור חולין ואין מועלין בו, מת או נגנב - אינו חייב באחריותו אבל חייב באחריות דמיו". המשנה עוסקת באבחנה בין לשון "זה עולה" ל"זה עלי עולה", ואילו התוספתא מבחינה בין לשון "זה עולה", "זה עלי עולה", ומוסיפה לשון "דמי עולה". התלמוד מסביר כי למעשה בכל לשון שבה לא התחייב לדמים אין עליו אחריות, מפני שכשאומר "שור זה עלי עולה" - אינו מתחייב אלא בהבאת השור להקדש. לפי זה לשונות המשנה והתוספתא המטילות אחריות על  האומר "שור זה עלי עולה", עוסקות במי שאמר "דמי שור זה עלי עולה" המתחייב באחריות. האבחנה האחרת בתוספתא היא בין מי שאמר "דמי שור זה עלי עולה" המתחייב באחריות שלמה מפני שקידש את השור לדמיו, לבין מי שאמר "דמי שור עולה" המתחייב רק באחריות דמיו (לאחר שמכר וקיבל עליו כסף), מפני שמשמעות דבריו היא שלאחר המכירה כשיבואו דמיו, יקדש לעולה, אבל אינו חייב באחריות השור עצמו. רעיון זה מתבסס על שיטת רבי מאיר הסבור שאפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם, ואף כאן לקדש את מעות המכירה עוד בטרם קיבלן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

נדר של משקל הגוף - במשנה נאמר: "האומר: 'משקלי עלי' - נותן משקלו, אם כסף – כסף, ואם זהב – זהב. מעשה באמה של ירמטיא (נזירה) שאמרה 'משקל בתי עלי', ועלתה לירושלים ושקלה משקלה זהב". במשנה מדובר על מי שנודר משקלו ומפרש את יחידת המשקל: כסף או זהב, אבל למעשה במקום שבו שוקלים זפת או בצלים – רשאי לפטור את עצמו במשקלים הללו, ואפילו אם באותו מקום יש המודדים במידות נפח ולא ביחידת משקל, או שיש שאינם מקפידים על יחידת המשקל, ומוסיפים על  הבצלים ומבטלים את המדידה המדויקת, אפשר בכל זאת לסמוך על יחידות המשקל הללו בהתאם למקום בו הן נוהגות. עוד מעירים כי כאשר אדם חשוב נודר נדר במשקל, ואינו מפרש את יחידת המשקל אותה הוא רוצה, מודדים את נדרו במשקל הזהב, כפי המסופר במשנה במעשה האמה שאמרה 'משקל בתי עלי' ושקלה משקל זהב.

אדם עשוי לנדור בעוד ממדים של גופו: מי שנדר בלשון קומתי עלי או מלוא קומתי עלי – לפי הברייתא אין הבדל בין הלשונות הללו ונותן שרביט שאינו נכפף מחמת עוביו, השווה לגובה קומתו. ולפי האמורא רב יהודה הביטוי "קומתי עלי" נותן שרביט שאינו נכפף, אבל אם אמר "מלוא קומתי עלי" נותן שרביט אפילו כאשר מחמת כובד החומר השרביט מתכופף ואינו מגיע לגובה של האדם. רב יהודה מסתמך בעניין זה על שיטת רבי עקיבא במסכת בבא בתרא (ד, ב): "המוכר את הבית לא מכר...לא את הבור, ולא את הדות, אף על פי שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבא. חכמיםאומרים, אינו צריך ליקח לו דרך. ומודה רבי עקיבא, בזמן שאמר לו חוץ מאלו, שאינו צריך ליקח לו דרך". רבי עקיבא סבור כי תוספת של מילים מיותרות שאינן נצרכות למסר היא בעלת משמעות בהסכם המכירה, ולכן כאשר הוסיף את המילים "חוץ מאלו (בור, דות)" אפשר לדייק מכך שכוונתו היא לרבות את מה שלא אמר בפירוש, ולכן הדרך המובילה אל הבית היא בכלל המכירה, ואין צריך לקנותה במיוחד. וכיוצא בזה, כאשר הוסיף את המילים "מלוא קומתי עלי" יש משמעות לדבריו, ואינו נותן בדיוק את גובה קומתו. לשונות אחרים של נדר – התלמוד דן על לשונות כמו "עומדי עלי", 'רוחב', 'ישיבתי', עוביי, היקיפי – ושאלות אלו לא מגיעות לכלל הכרעה ("תיקו") לגבי דרך המדידה המתאימה.

מדידת משקל של איבר בגוף - בהמשך המשנה נאמר: "'משקל ידי עלי' - רבי יהודה אומר: ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפיקו, ושוקל מבשר חמור ועצמות וגידים ונותן לתוכה עד שתתמלא (לגובה המים שהיה בתחילה לפני שהכניס את היד עד המרפק). אמר רבי יוסי: וכי היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר, ועצמות כנגד עצמות, אלא שמין את היד כמה היא ראויה לשקול". מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי – רבי יהודה סבור כי יש לבדוק את נפח המים, ולבצע מדידה מדויקת ככל האפשר, ואפילו אם חלק מן המדידה מבוסס על השערה (אומדן שיעור בשר החמור כנגד בשר היד) יש למדוד בדרכים האפשריות לשקילה. רבי יוסי סבור כי מאחר שאי אפשר לדייק באומדן הבשר והגידים של החמור כנגד הבשר והגידים של יד האדם, אין טעם לערוך בדיקה מעין זו, ועלינו להעריך את היד כפי שהיא ולערוך מדידה משוערכת בלי אמצעי מדידה מדויקים.

עד היכן היד ועד היכן הרגל- כדי למדוד את הרגל ואת היד יש לדעת מהי ההגדרה של היד ושל הרגל. בתוספתא ערכין (ג, ב) נאמר: "ומכניס ביד עד האציל (המרפק), וברגל עד הארכובה (הברך)", ומכאן שבלשון בני אדם שבעזרתה מפרשים את משמעות הנדרים, היד היא עד המרפק והרגל עד הברך. בעניין היד מוצאים הלכות שבהן ההגדרה שונה: במצוות תפילין נאמר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג, ט) ולפי ההלכה הכוונה היא לבשר הקיבורת התפוח שבין המרפק לכתף (שריר הזרוע). לגבי קידוש ידיים במקדש המסורת של הלכה למשנה מסיני היא שיש ליטול את הידיים במים עד פרק היד (מקום חיבור כף היד לזרוע). לגבי רגליים ההנחה היא גם כן שבנדרים יש ללכת אחר לשון בני אדם, בעוד שבהלכות אחרות הכתובות בתורה ההגדרה אינה זהה: לגבי עלייה לרגל נאמר "שלש רגלים תחג לי בשנה" (שמות כג, יד), ומכאן ש"בעלי קבין" פטורים מעלייה לרגל. בעל קב הוא מי שנקטעה כף רגלו ונותן את הגדם בתוך תותב (קב). בחליצה נאמר: "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט), ומכאן שיש ללכת עד מה שלמעלה ברגל, כלומר, עד מקום החיבור בארכובה, ואם היבמה חלצה מהארכובה ומטה החליצה כשרה. התלמוד מסביר כי היבמה אינה רשאית לחלוץ למעלה מן הארכובה מפני שמקום זה הוא כבר למעלה ממעל רגלו. האמוראים מתלבטים בעקבות ההלכה המבחינה בין מה שלמעלה מכף הרגל, למה שלמעלה משם, כיצד לתאר את קרסול הרגל (אסתוירא) – יש הסבורים כי הקרסול אינו מופסק מכף הרגל אלא יורד עד הארץ ולכן אינו נחשב כמה שמעל הרגל, ורק מפרקי הברך נחשבים כמה שמעל הרגל. ויש הסבורים כי מבחינה אנטומית הקרסול אמנם נפרד מכף הרגל אבל בגלל שהיא תקועה בעצם העקב ויש לה חופש תנועה קטן יש להחשיבה ככף הרגל, ואינה נחשבת כמה שמעל הרגל.  

דמי ידי עלי - במשנה נאמר: "'דמי ידי עלי' - שמין אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד, זה חומר בנדרים מבערכין". בתשלומי נזקים אומדים אדם שנקטעה ידו כמה היה שווה מתחילה כעבד וכמה הוא שווה לאחר שנקטעה ידו, ונחלקו האמוראים כיצד לאמוד את הנודר "דמי ידי עלי": לדעת רבא יש לאומדו כפי שאומדים באומדני נזקין, ולדעת אביי אומדים כמה אדם רוצה לשלם על עבד שבשטר מכירתו נכתב כי העבודה שביד אחת שייכת לאדון הקודם. לפי שיטת רבא השומה בוחנת את ירידת הערך הכוללת של גוף העבד, ולפי שיטת אביי בוחנים רק את עליית הערך והשבח של יכולת העבודה, ולא של הגוף עצמו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

תנודות במצב הכלכלי בערכין ובקורבנות - במשנה נאמר: "היה עני והעשיר, עשיר והעני -- נותן ערך עשיר. רבי יהודה אומר: עני והעשיר וחזר והעני -- נותן ערך עשיר. אבל בקרבנות אינו כן: אפילו מת אביו והניח לו ריבוא, או ספינתו בים ובאה לו ברבואות -- אין להקדש בה כלום". בפרשת ערכין נאמר: "ואם מך הוא מערכך...והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, א), ובפרשת קרבן מצורע נאמר: "ואם דל הוא ואין ידו משגת" (שם יד, כא). במשנה מבחינים בין ערכין לקורבנות, כאשר ההנחה בקורבנות היא שבוחנים את מצבו באותה שעה, עד שאפילו מי שאביו גוסס ועתיד למות – כל עוד לא מת האב וירש הבן את אביו נחשב כעני. כיוצא בזה, במשנה מדובר אל ספינה המושכרת או חכורה בידי אחרים, והם משלמים את השכירות בסוף השימוש ולכן אין לבעלים כסף כעת. וגם הבעלות על ספינה אינה נחשבת כעושר (לפי שיטת רבי אליעזר במשנה ערכין ו, ג לעניין משכון נכסי המקדיש).

ערך בזמן הערך - במשנה נאמר: "השנים בנידר כיצד? ילד שהעריך זקן - נותן ערך זקן, וזקן שהעריך את הילד - נותן ערך ילד. הערכין בנערך כיצד? איש שהעריך האשה - נותן ערך אשה, ואשה שהעריכה איש - נותנת ערך איש. והערך בזמן הערך כיצד? העריכו פחות מבן חמש ונעשה יתר על בן חמש, פחות מבן עשרים ונעשה יתר על בן עשרים - נותן בזמן הערך". המשנה עוסקת בלושה פרמטרים: גילו של הנערך, מינו של הנערך, והזמן שבו נערך. החישוב לפי זמן הערך נלמד מהכתוב "כערכך יקום" (ויקרא כז, יב) שאין הולכים אחר זמן נתינת הערך כפי שנותנים את שווי הדמים של אדם בנדרי הקדש רגילים, אלא אחר גילו של הנערך בזמן הערך.

במשנה נאמר: "יום שלשים כלמטה הימנה, שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהם שנאמר "ואם מבן ששים שנה ומעלה" (ויקרא כז, ז) - הרי אנו למדים בכולן משנת ששים, מה שנת ששים כלמטה הימנה, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה הן. אם עשה שנת ששים כלמטה ממנה להחמיר, נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו להקל? תלמוד לומר: "שנה שנה" לגזירה שוה - מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה אף שנה האמורה משנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו בין להקל ובין להחמיר. רבי אליעזר אומר: עד שיהו יתירות על השנים חדש ויום אחד". המילה "שנה" נזכרת לגבי הגילים הנבדלים הכתובים בתורה, ולומדים שכשם ששנת השישים נחשבת כטווח הגילים הקודם לה, ומחמירים שערך הנערך בזמן זה גבוה כמו בטווח הגילים שבין עשרים לבין שישים ולא נמוך כמו מעל גיל שישים, כך גם בשלבי המעבר של בן חודש, גיל חמש וגיל עשרים, כלומר, החודש, שנת החמש ושנת העשרים נחשבים כערך של הגיל הצעיר יותר ולא כערך של הגיל הבוגר אפילו שיש בדבר כדי להקל.

התלמוד דן בהקשר זה על פירוש הביטוי "עד" בתורה – הביטוי "עד" חוזר במקומות שונים בתורה: בפרשת ערכין נאמר "מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה, ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה...ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים... "; בפרשת מצורע נזכר הביטוי "עד" לגבי נגע לבן המכסה את האדם "מראשו עד רגליו" (ויקרא יג, יב); ולגבי הפסח נזכר עונש על אכילת חמץ: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי" (שמות יב, טו). ההנחה היא שכרגיל הביטוי "עד" כולל גם את הגבול בתחום, ולכן "עד יום השביעי" כולל את היום השביעי, ו"עד בן שישים" כולל את שנת השישים. עם זאת בעניין מצורע הביטוי "מראשו עד רגליו" אינו כולל את הראש עצמו ואת הרגליים מפני שהכהן אינו מסוגל לראותם ולפיכך אין הם בגדר "לכל מראה עיני הכהן" (ויקרא יג, יב), וסימני טומאת הצרעת שבראש (כמו שיער צהוב) שונים מהסימנים שבשאר הגוף, ולכן אין צריך שהצרעת תהא בראשו.

שיטת רבי יהודה הנשיא – לדעת רבי אין צורך ללמוד מהביטוי "עד יום השביעי" את עונש כרת ביום השביעי של הפסח, ודי בביטוי "יום השביעי" לציין שהשביעי עצמו בכלל זה. יש הסבורים כי רבי חולק על המשנה שלנו ולפי שיטתו שנת השישים אינה בכלל מה שלמטה ממנה, מפני שלשיטתו "עד" אינו כולל את גבול הדברים. ויש הסבורים כי מאחר שמצד אחד נאמר "מבן חודש ועד בן חמש", ומכאן שחמש הוא בכלל הקבוצה הצעירה, ומצד שני נאמר "מבן חמש ועד בן עשרים שנה" ומכאן שהחמש בכלל הקבוצה הבוגרת יותר, יש סתירה בין הכתובים, והמקראות שקולים וקשה להסיק מהם מה דינו של מי שמצוי בשנת המעבר בין קבוצות גיל, ולכן יש ללמוד מהכתוב גזירה שווה "שנה" שנה" בשנת שישים שהיא כמה שלמטה ממנה, גם על שנת החמש והעשרים שהן כמה שלמטה מהן.

שיטת רבי אליעזר – במשנה נאמר: "רבי אליעזראומר: עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד". לדעת רבי אליעזר שנת החמש, שנת העשרים ושנת השישים נדונות לעניין ערכין כמה שלמטה מהן, עד שישלימו חודש ויום אחד. רבי אליעזר לומד גזירה שווה ממנין הלויים במדבר "מבן חודש ומעלה תפקדם" (במדבר ג, טו), שחודש ויום אחד הוא משך התקופה שלאחריה נכנסים לתקופה הבאה.

מניין השנים מעת לעת – בתורה נזכרות הלכות רבות שיש בהן חשיבות לחישוב השנים, והתלמוד מסביר כי הכוונה היא לשנים המחושבות מתאריך בשנה אחת לתאריך בשנה הבאה ("מעת לעת"), ולא עד סוף השנה של לוח השנים של בריאת העולם. במקרים אחדים אפשר ללמוד זאת מכינוי השייכות: בקודשים - "כבש בן שנתו" (ויקרא יב, ו), ובגאולת בית עיר חומה: "עד תום שנת ממכרו" (ויקרא כה, כט), ובמקרים אחרים מכך שאין הקבלה של מניין השנים מעת לעת למניין השנים לפי בריאת העולם - בגאולת שדה אחוזה "במספר שני תבואות ימכר לך" (שם טו), ומכאן שיש תבואות רבות באותה שנה ואילו בשנה אחת עשויה להיות רק תבואה אחת בשעת הקציר; ובעבד עברי אפשר לדרוש את הכתוב "שש שנים יעבוד ובשביעית" (שמות כא, ב), ומכאן שהעבד העברי עשוי לעבוד בשנה השביעית, ולצאת רק לאחר שש שנים מעת לעת של עבודתו. האמוראים דנים באיזה עוד הלכות המניין הוא מעת לעת. האמורא רב סבור כי ההלכות הללו נוגעות לשנים הנזכרות בתורה, ולפיכך הכלל מתאים גם לשנים של ערכין, שם מונים את תאריך הלידה של הנערך והנערכת לפי המניין שלהם ולא למניין שנות העולם, ואילו האמורא רב יוסף סבור כי מניין מעת לעת קשור בהלכות הנוגעות לבן ולבת בפרק החמישי של מסכת נידה המחושבות לפי תאריכי הלידה והבגרות של הבן והבת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "השג יד בנודר, והשנים בנידר, והערכין בנערך, והערך - בזמן הערך. השג יד בנודר כיצד? עני שהעריך את העשיר - נותן ערך עני, ועשיר שהעריך את העני - נותן ערך עשיר, אבל בקרבנות אינו כן: הרי שאמר 'קרבנו של מצורע זה עלי' היה מצורע עני - מביא קרבן עני, עשיר - מביא קרבן עשיר. רבי אומר: אומר אני אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני? שאין העשיר חייב כלום, אבל עשיר שאמר 'ערכי עלי', ושמע עני ואמר 'מה שאמר זה עלי' - נותן ערך עשיר". המשנה מזכירה שלושה נושאים שיש להם השפעה על שווי הערכין: מצבו הכלכלי של הנודר ("השג יד בנודר"), גילו של הנידר ("השנים בנידר", "הערך – בזמן הערך") ומינו של הנידר ("ערכין בנערך").

השג יד בנודר (ערכין) – בתורה נאמר: "ואם מך הוא מערכך, והעמידו לפני הכהן, והעריך אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח). הכתוב קובע שאם אין ידו של אדם משגת – נותן כפי מה שמעריך הכהן את הנודר בו תלויה ההערכה, אבל אם ידו של אדם משגת את הערך שהעריך, הערך הקצוב בתורה נקבע לפי מניין שנותיו של הנידר. המשנה השתמשה במינוח "נודר ונידר" למעריך ונערך, מפני שהתורה נקטה את המונח "נודר" בפרשת ערכין.

השג יד בקורבנות אל מול בערכין – בפרשת מצורע נאמר: "ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו, ועשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה, ולו שמן" (ויקרא יד, כא). קורבן המשתנה לפי מצבו הכלכלי של המקריב נקרא קורבן "עולה ויורד", ובמשנה נחלקו התנאים אם יש הבדל בין נדרי קורבנות לנדרי ערכין: לדעת תנא קמא בנדרי ערכין הולכים אחר מצבו הכלכלי של הנודר, ואילו בנדרי קורבנות בוחנים את מצבו הכלכלי של הנידר (מי שחייב קורבן). ואילו לדעת רבי אין הבדל בין התחומים, וכשם שבנדרי קורבנות הולכים אחר הנידר (מי שנדרו לו) כך גם בנדרי ערכין יש ללכת אחר הנערך (הנידר).

התלמוד מסביר את דרשת הכתובים לפי שיטות התנאים: לדעת תנא קמא הכתוב "ואם אין ידו משגת" מלמד כי אפילו עני המדיר קורבן (מתחייב בקורבן) עבור מצורע עני – מביא קורבן עני. לעומת זאת, אם עני נודר עבור מצורע עשיר – מביא קורבנות של מצורע עשיר ולא קורבנות של עני, מפני שהכתוב "ואם דל הוא" מדגיש שהמצורע הוא העני, אבל אם המצורע עשיר, הנודר צריך להביא קורבנות כפי מצב המצורע, אפילו שהוא עצמו עני. רבי סבור כי במצורע הולכים תמיד אחר מצבו וחובתו של המצורע שנודרים עבורו, ולכן עני שנדר לספק קורבנות של מצורע עשיר מביא קורבנות של מצורע עשיר. ולדעת רבי הכתוב "ואם דל הוא" מלמד שיש למעט עשיר הנודר עבור מצורע עני שנותן קורבנות עשיר, ולא קורבנות עני.

תנודות במצב הכלכלי של מעריך – במשנה נאמר: " היה עני והעשיר, עשיר והעני - נותן ערך עשיר. רבי יהודה אומר: עני והעשיר וחזר והעני - נותן ערך עשיר. אבל בקרבנות אינו כן: אפילו מת אביו והניח לו ריבוא או ספינתו בים ובאה לו ברבואות - אין להקדש בה כלום". הביטוי "על פי אשר תשיג יד הנודר" מלמד שיש לחשב את המצב הכלכלי או לפי מצב ההווה ("הנודר"), או לפי מצב העבר ("על פי" – לפי שעת הנדר), ולכן אם היה עשיר באחד הזמנים הללו – נותן ערך עשיר. רבי יהודה סבור כי אפילו אם מצבו הכלכלי חזר להיות כשהיה, אם יצא מגדר "ואם מך הוא מערכך" מפני שלא היה מך מתחילתו ועד סופו, מביא קורבן עשיר.   

תנודות במצב הכלכלי של מצורע – במשנה במסכת נגעים (יד, א) נאמר: "מצורע שהביא קרבנותיו עני והעשיר, עשיר והעני – הכל הולך אחר חטאת, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: הכל הולך אחר אשם", ובברייתא דעת שלישית: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר ציפורים". המצורע מתרפא מן הצרעת ומקריב שני ציפורים בשלב הראשון לטהרתו, מתגלח ונכנס למחנה ישראל, ולאחר שבעה ימים מקריב שני כבשים – אחד לאשם ואחד לעולה, כבשה לחטאת, מנחה ולוג שמן. אם היה עני – מביא כבש לאשם ושני תורים או שני בני יונה לחטאת ולעולה. מחלוקת התנאים היא באיזה שלב יש לאמוד את מצבו הכלכלי של המצורע. מחלוקת זו היא בפירוש הכתוב "אשר לא תשיג ידו בטהרתו" (ויקרא יד, לב). לפי רבי שמעון יש לאמוד את מצבו כשהוא מקריב חטאת המכפרת עליו (וזו כוונת הביטוי "טהרתו"), לפי רבי יהודה יש לאמוד את מצבו בהקרבת האשם המכשירו להיכנס למקדש ולאכול קודשים, ולפי רבי אליעזר בן יעקב אומרים אותו בשעת הקרבת הציפורים הנחשבות כתחילת הטהרה. ההנחה היסודית לגבי קורבן המצורע שאינו צריך להיות דל מתחילתו ועד סופו, אלא יש זמן מסוים בו קובעים את הדבר.

רצף כשרות מתחילה ועד סוף בעדות – התלמוד דן על הביטוי "הוא" המציין כי דבר נשאר במעמדו מתחילתו ועד סופו. בדיני עדות נאמר: "והוא עד או ראה או ידע...אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א)., אבל אם אדם היה עד למאורע כלשהו, ואחר כך נפסל מלהעיד מפני שנעשה קרוב משפחה של מי שהוא מעיד עליו או נעשה פסול מסיבות אחרות, ואחר כך שוב הוכשר לעדות, רשאי להעיד, מפפני שהעדות תלויה בזמן הראייה של העדות ("או ראה") ובזמן ההגדה של העדות ("אם לא יגיד"), ולכן אין צריך שיהיה רצף של כשרות להעיד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

לשון הרע בפני שלושה – דבר הנאמר בפני שלושה אנשים – אין בו משום לשון הרע, מפני שמניחים כי כל אחד מהשלושה הללו יש לו חברים שהוא יבוא לספר להם את הדברים, ולכן הדבר כבר התפרסם ונודע ברבים, ואין בפרסומו לשון הרע. התלמוד דן על המשמעות החברתית של אמירת לשון הרע – בספר משלי נאמר: "מברך רעהו בקול גדול, בבוקר השכם, קללה תחשב לו" (משלי כז, יד). מי שמספר בשבח המארח שלו ומספר לכל האנשים בשוק כי פלוני הוא מארח נדיב עשוי לגרום לכל האנשים לבוא ולכפות על אדם זה לארחם שלא ברצונו. בהקשר זה מספרים כי אדם עשוי לספר בטובתו של חבירו, ומתוך סיפור הדברים הטובים לבוא לידי רעתו או לידי גנותו, מפני שכרגיל הגזמה בשבחו של אדם באה לידי כך שאדם מסייג ומגביל את דבריו ונמצא שהוא מדבר עליו דברי גנאי ולשון הרע.

כפרת לשון הרע – הנגעים באים על שבע עבירות: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שוא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל וצרות העין. העונש של המצורע קשור לחטא של לשון הרע. המצורע יושב בימי הסגרו מחוץ למחנה בבדידות "בדד ישב מחוץ למחנה" (ויקרא יג, מו) מפני שהוא הרחיק איש מרעהו ואישה מבעלה כשדיבר לשון הרע. גם הקורבן של שני ציפורים שמביא המצורע בטהרתו הוא סמל לכפרה על לשון הרע, מפני שהציפורים המפטפטות מכפרות על הפטפוט של האדם. התלמוד מסביר כי הנגעים באים על מי שהזיק בפועל בלשון הרע (כגון שגרם למריבה), אבל אם לא הזיק בלשון הרע – המעיל של הכהן הגדול שיש בו פעמונים המסמלים את קול הדיבור מכפר, ואם עשה זאת בצנעה ולא בפרהסיא – הקטורת שמוקטרת בחשאי בבית המקדש מכפרת על מעשיו שנעשו בצנעה.  

מצוות תוכחה – בתורה נאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). מי שראה בחבירו דבר מגונה צריך להוכיחו עד שהחבר יקבל תוכחה זו, אבל לא יגרום לו בושה עד שישתנו פניו. התנאים דנים על הקושי במצוות תוכחה: "אמר רבי טרפון תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו: 'טול קיסם מבין שיניך', אמר לו: 'טול קורה מבין עיניך'. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח, ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן (שמעון ברבי) וכל שכן שהוספתי בו אהבה". האמוראים אף מסבירים כי עדיף שאדם יהא ענו אפילו שעושה כן שלא לשם שמיים אלא רק כדי שלא לריב עם הבריות ולא יוכיח אנשים לשם שמיים. גבול התוכחה – נחלקו התנאים והאמוראים בדבר: "רבי אליעזר אומר: עד הכאה (עד שהחבר יכה אותו), רבי יהושע אומר: עד קללה, בן עזאי אומר: עד נזיפה", וכן נחלקו האמוראים: "רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה".

אגב הדברים מובאת מחלוקת אמוראים על שינוי מקום האכסניה - בתורה נאמר על אברהם: " וילך למסעיו מנגב ועד בית אל, עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, בין בית אל ובין העי" (בראשית יג, ג), ומכאן שאברהם חזר למקומות בהם התארח. התלמוד מסביר כי אדם המשנה את מקום האכסניה שלו עלול לפגוע במארח שיש פגם במעשיו, ובו עצמו שיחשבו שהוא מתקוטט עם מי שמארח אותו. האמוראים נחלקו באילו תנאים אפשר לשנות את מקום האכסניה: "רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד שיפשלו לו כליו לאחוריו (יגרשו אותו מהמקום עם דבריו)". הכל מסכימים שאם המארח היכה את האורח הוא רשאי לשנות את מקום האכסניה, ונחלקו על מי שהיכו את אשתו, והאם הדבר עלול להעיב ולהטריד עד כדי כך שאי אפשר לחזור ולהתארח במקום זה שוב.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "במוציא שם רע להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהוציא שם רע על גדולה שבכהונה ועל קטנה שבישראל - נותן מאה סלע. נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר: 'וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי' (במדבר יד, כב)". פרשת מוציא שם רע בתורה (דברים כב) עוסקת באדם המודיע כי אשתו אינה בתולה. אם מאמינים לדבריו מוציאים אותה להורג, לפי האמור שם: "ואם אמת היה הדבר...והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה" (שם כ-כא), אבל אם שיקר הוא נענש בתשלום מאה כסף: "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל" (שם יט).

בתורה נזכרים עשרה נסיונות של חוסר אמונה של בני ישראל בקב"ה: שניים על הים – חוסר אמונה בירידה לים: "המבלי אין קברים במצרים" (שמות יד, יא), ובעלייה מן הים – שלא האמינו עד שראו את המצרים מתים על שפת הים. שניים בענייני מחסור במים – במרה: "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות...וילן העם על משה" (שם טו, כג), וברפידים: "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות...וירב העם עם משה" (שם יז, א-ב). שניים בענייני אכילת המן – העם יצא ממקומו, והותיר מן המן עד הבוקר בניגוד למה שנצטוו (שמות טז, יט-כה). שניים בשלו וענייני אכילה – ירידת השלו "מי יתן מותנו...בשבתנו על סיר הבשר" (שם טז, ג- יג), ותאוות הבשר "מי יאכילנו בשר" (במדבר יא, ד). חטא העגל וחטא המרגלים במדבר פארן. לפי המשנה גזר הדין של אבותינו הנזכר במשנה הוא הוצאת דיבת הארץ של המרגלים, מפני שעבירה זו חמורה משאר הנסיונות שבהם לא שמעו בקול ה'.  

כל המספר לשון הרע – בכמה מפרקי ספר תהילים המשורר עוסק בלשון הרע (תהלים יב, עג, קא, קכ), והתלמוד מוכיח מן הכתובים שבספר תהילים את החומרה של לשון הרע: "כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר...נגעים באים עליו...מגדיל עוונות עד לעמיים...ראוי לסוקלו באבן...אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם...אומר הקב"ה לשר של גיהנם: 'אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו...". התלמוד דן בביאור כמה מן הכתובים בתהילים. הכתוב: "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה" (תהלים קכ, ג) נדרש כאזהרה של הקב"ה ללשון, שהסתירה מאחורי חומות השיניים והשפתיים ("שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר") והטילה במאוזן בחלל הפה בניגוד מאיברים אחרים העומדים זקופים, להימנע מלדבר לשון הרע. התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל דורש את הכתוב "לשון מדברת גדולות" (שם יב, ה): "כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים". עבירות אלו נחשבות לחטא גדול (כפי שמוכיחים המקראות בכמה מקומות), והלשון המדברת חמורה בריבוי של "גדולות" כמו העבירות הללו.

כוחה של הלשון - התלמוד דן גם בכתובים בספר משלי ובנבואת ירמיהו. בספר ירמיהו נאמר "חץ שחוט לשונם" (ירמיהו ט, ז) ללמד שהלשון ממיתה כמו חץ אפילו מי שמצוי במרחק, ובספר משלי נאמר: "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא), ללמד שאפשר להשתמש בלשון גם לדיבורים טובים שיש בהם חיים, ולא רק לדברים רעים של מוות. בהקשר זה מסופר על פתגם שגור בארץ ישראל: "לשון הרע הורג את המספר, את מי שמקבל לשון הרע ואת מי שמספרים עליו", מפני שגם מי שמספרם עליו בא לידי סכסוך ומריבה עם המספר והשומע.

תקנת מספרי לשון הרע – התלמוד דורש את ספר תהילים וספר משלי יחד. לפי הכתוב "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" (תהילים יב, ה) אפשר להכרית ולהפסיק את הלשון שלא לבוא לידי לשון הרע, והתקנה לכך כתובה בספר משלי: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו, ד). "עץ החיים" הוא כינוי לתורה (לפי "עץ חיים היא למחזיקים בה" שם ג, יח) ולכן תלמיד חכם צריך לעסוק בתורה ולא יבוא ללשון הרע. תקנתו של עם הארץ היא המשך הכתוב "וסלף בה שבר ברוח" (שם טו, ד), שמשפיל את דעתו ולא חושב רעות על חברו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

הקלה והחמרה בערכין- במשנה נאמר "יש בערכין להקל ולהחמיר...כיצד? אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל - נותן חמשים סלע, ואם אמר: 'הרי דמיו עלי' - נותן את שוויו". הערכין הם קצובים לפי הגיל והמין של מי שמעריכים אותו, והדמים הם שווי הגוף לפי אומדן משתנה. המשנה לא נקטה דוגמה של גוי – כעור או נאה – על אף שהגוי נערך (אבל לא מעריך, לפי דעת רבי מאיר, ערכין א, ב) מפני שבדרך כלל אין עוסקים במשנה בקבוצות בני אומות שונות כמו ישראל וגוי, ומפני שהפרק עוסק בעיקרו במקדיש שדה אחוזה, ודין זה אינו שייך בגוי שאין לו שדה אחוזה בארץ ישראל.

הקלה והחמרה בפדיון שדה אחוזה - במשנה נאמר: "בשדה אחוזה להקל ולהחמיר – כיצד? אחד המקדיש בחולת המחוז (חול בחוף אשדוד) ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי (שומרון) - נותן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ובשדה מקנה - נותן את שוויו, רבי אליעזר אומר: אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה. מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה? שבשדה אחוזה הוא נותן חומש ובשדה מקנה אינו נותן חומש". בתורה נאמר: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף...ואם אחר היובל יקדיש שדהו, וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל, ונגרע מערכך...ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו, ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו" (ויקרא כז, טז-יט)...ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש לה. וחשב לו הכהן את מכסת הערכך" (שם, כב-כג).

מחלוקת התנאים במשנה - חכמים סבורים שהכתוב מבחין בין שדה אחוזה שערכה המקסימלי הוא חמישים שקל כסף (ויש לגרוע מסכום זה לפי הקרבה לשנת היובל אז יוצאת השדה ממי שקנאה וחוזרת לבעלים) לבין שדה מקנה (שדה קנויה שאיננה אחוזת נחלה) שיש לחשבה לפי "מכסת", כלומר, סכום שוויה. רבי אליעזר סבור כי יש ללמוד בגזירה שווה של הביטוי "וחשב" הנזכר הן לגבי שדה אחוזה והן לגבי שדה מקנה, ומכאן שאין הבדל בערך המקסימלי של חמישים שקל כסף וההבדל הוא שבפדיון שדה אחוזה מוסיף על ערך השדה חומש על שוויה, ואילו בשדה מקנה אין מוסיפים חומש על ערכה. חכמים אינם מקבלים את הגזירה השווה של הביטוי "וחשב", מפני שפדיון בתוספת חומש נזכר לגבי עניינים רבים: מי שהקדיש בית (שם טו), מי שהקדיש בהמה טהורה שנפל בה מום (שם יג) ומי שהקדיש בהמה טמאה (שם כז), ואין ללמוד מן הכתובים הללו על שדה מקנה שם לא נזכר הדבר. עוד מסבירים כי הביטוי "ערכך" מלמד שיש להשוות שדה מקנה לערכין שאין צריך להוסיף חומש על שוויו, ולכן גם שדה מקנה אינו מוסיף חומש.  

האמוראים דנים עלפדיון מיד הקדש של שדה מלאה באילנות – השאלה המרכזית היא האם אילנות נפדים עם הקרקע או בפני עצמם. האמורא רב הונא סבור כי פודה את האילנות בשווין, וחוזר ופודה את הקרקע לפי ערך של בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף. הסיבה היא שאדם המקדיש מקדיש בעין יפה ונדיבה, ולכן הקדיש כל דבר בפני עצמו, ולכן צריך לפדות את הקרקע לעצמה ואת האילנות לעצמן. התלמוד דן על הלכה זו לאור מקורות שונים. במשנה נאמר: "אחד המקדיש בפרדיסות סבסטי – נותן בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף", ומכאן שהפרדס עצמו פדוי עם פדיון הקרקע עצמה, אלא שמסבירים כי כוונת המשנה היא שהמקום ראוי לפרדס ולא שיש בו פרדס בפועל. מקור אחד שדנים בו הוא התוספתא (ערכין ד, יא): "שדה גפנים, שדה קנים ושדה אילנות – מניין? "שדה" (שם טז) מכל מקום", אבל גם כאן אין הכוונה היא שנותן סכום של חמישים שקל כסף על האילנות, אלא פודה את האילנות ואחר כך חוזר ופודה את הקרקע. מקור שלישי שיש לדון בו הוא התוספתא במסכת בבא בתרא (ד, יב): "הקדיש שלושה אילנות ממטע עשרה לבית סאה – הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם, כשהוא פודה – פודה בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף...ולא עוד אלא אפילו הקדיש אילנותיו ואחר כך הקדיש קרקע – כשהוא פודה, פודה את את האילנות בשוויין, וחוזר ופודה קרקע...בחמישים שקל כסף". התוספתא מבחינה בין מקרה שהקדיש את הקרקע והאילנות יחד לבין מקרה שהקדישם בנפרד, ומכאן שאין היא סבורה שמקדיש כל דבר בפני עצמו, אלא כדעת רבי שמעון שהמקדיש אינו מקדיש כל דבר אלא בעין רעה ויש לפרש את דבריו באופן המצומצם.

בעקבות הדברים דנים גם על שיטת רבי שמעון במשנה במסכת בבא בתרא (ה, ט) נאמר: "המקדיש את השדה – הקדיש את כולה, רבי שמעון אומר: לא הקדיש אלא חרוב המורכב (הרכבה של חרוב תרבותי וחרוב הבר) וסדן השקמה (גזע של שקמה). יש המסבירים כי לדעת רבי שמעון הולכים אחר שעת הפדיון, ומאחר שהעצים והקרקע שייכים להקדש פודה את העצים אגב הקרקע, אבל התלמוד דוחה הסבר זה ומסביר כי המקדיש הקדיש בעין רעה, ולכן כל מה שבשדה אינו מתקדש מלבד מה שיונק מן השדה.

הקדיש טרשין או הקדיש אילנות – ההלכה היא שפודה את הטרשים או את האילנות שהקדיש לפי שוויים, מפני שהללו אינם נחשבים ל"בית זרע": הטרשים מפני שאין זורעים בהם, והאילנות מפני שאינם בזריעה אלא בנטיעה, ועל כך מעירים שאי אפשר גם לפדות אילנות אגב הקרקע, מפני שלא הקדיש את הקרקע עצמה. יש אמנם גם הבדל בין דין הטרשים לדין האילנות: הטרשים נחשבים לשדה, ולכן אם לא גאלם מיד ההקדש – יוצאים מיד ההקדש ביובל לכוהנים כדין שדה אחוזה שלא נפדתה המוחרמת לכוהנים. וכיוצא בזה, אם מכרם ולא פדאם מיד הקונה – חוזרת השדה לבעלים ביובל כדין שדה אחוזה שלא נפדתה. לעומת זאת האילנות אינם נחשבים לשדה אחוזה, ולכן הם אינם יוצאים לכוהנים ביובל. הבדל אחר הנובע מכך הוא שהטרשים נגאלים אפילו לאחר פחות משתי שנים של מכירה, שלא כדין שדה אחוזה, ודין האילנות שלא להיגאל לאחר שתי שנות מכירה, מפני שנאמר "שני תבואות" והאילנות מוציאים תבואה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

משמרות הכהונה של עולי בבל - בברייתא נאמר: "רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. אמרו:  כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה ומשמרתו של יהויריב היתה והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה ומה שירה אמרו? "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" (תהלים צד, יג), ולא הספיקו לומר "יצמיתם ה' אלהינו" עד שבאו אויבים וכבשום וכן בשניה". התלמוד מעיר שלאחר גלות בבל, היו רק ארבע משמרות כהונה שעלו מבבל: משמרות ידעיה, חרים פשחור ואימר, אבל בכל זאת חילקו את המשמרות לעשרים וארבע, וכל אחת מארבע המשפחות נטל את זמני המשמרות שלו יחד עם מועדי המשמרות של חמש משפחות שלא עלו מבבל, והנביאים התקינו שאפילו אם יהויריב ראש המשמרות עולה מבבל, לא ידחה את ידעיה ממקומו אלא ידעיה יהיה עיקר המשמרת, ויהויריב יסתפח ויהיה טפל לו.

שנות כיבוש וחלוקת ארץ ישראל - בברייתא אחרת נאמר: "שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו, ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו, שאם אתה אומר משנכנסו מנו, נמצא בית חרש בתחילת יובל, ואי אתה מוצא "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" (יחזקאל מ,א) אלא צא מהן (חסר) שבע שכיבשו ושבע שחילקו". שבעה עשרה יובלות הן שמונה מאות וחמישים שנה מהכניסה לארץ ועד לחורבן בית המקדש הראשון, אבל בשנה השלושים ושש למחזור השמיטה חרב בית המקדש, וארבע עשר שנים אחרי החורבן יחזקאל התנבא בראש השנה בעשור לחודש בשנת היובל. שבע שנות הכיבוש והחלוקה של הארץ הן בימי יהושע. שבע שנות הכיבוש נלמדות מדבריו של כלב בספר יהושע "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ...ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה" (יהושע יד, י). כלב נשלח לרגל בשנה השנייה במדבר, וכאשר נכנסו לארץ וחצו את הירדן היה אפוא בן שבעים ושמונה, ושבע שנים לאחר מכן סיימו את הכיבוש והחלו לחלק את נחלות הארץ. יש הסבורים ששנות החלוקה היו כשנות הכיבוש, ויש הסבורים שהסתמכו בעניין זה על ספר יחזקאל, שמתנבא ארבעה עשרה שנים לאחר חורבן בית המקדש, והללו מקבילות לשנות הכיבוש והחלוקה.  

מספר הטלאים - במשנה נאמר: "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים, כדי לשבת ולימים טובים של ראש השנה, ומוסיפין עד עולם". הטלאים המבוקרים הם כבשים שעברו ביקורת שאין בהן מום והם כשרים להקרבה על המזבח. המספר המינימלי של הכבשים הוא ששה טלאים, והמשנה קבעה כי צריך שיהיה די הצורך של עולות התמיד לשלושה ימי עבודה במקדש, וכסימן לדבר נתנה דוגמה של שבת ושני ימי ראש השנה. הלכה זו במשנה עולה בקנה אחד עם קביעתו של בן בג בג שקורבן התמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם השחיטה. הלכה זו נלמד מהכתוב בקורבן פסח: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות...והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה" (שמות יב, ג-ו), שיש לקחת את קורבן הפסח ארבעה ימים קודם לשחיטתו, ולמעשה כל קורבן צריך להיות תחת ביקורת לפני שחיטתו, ולכן יש תמיד ששה טלאים בלשכה, כמנין התמידים שנבדקו ועברו ביקורת לצורך ההקרבה בשלושה הימים הקרובים.  

כמות כלי הנגינה במקדש - "אין פוחתין משתי חצוצרות, מתשעה כנורות, ומוסיפין עד עולם. והצלצל לבד". חצוצרות - האמוראים לומדים מהכתוב בספר דברי הימים "ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות" (ב, ה, יב) שמאה ועשרים היא הכמות המירבית של חצוצרות במקדש. צלצל – בספר דברי הימים (א, טז, ה) נאמר: "ואסף במצלתים". המצלתיים היא לשון של ריבוי (או זוגי) של מצילה, אבל למעשה הנגינה נעשית באדם אחד על ידי שני כלים שמקיש בזה על זה, ולכן המשנה מחשיבה זאת כצלצל אחד לבדו.  

הלויים המנגנים בדוכן - במשנה נאמר: "אין פוחתין משנים עשר לוים עומדין על הדוכן ומוסיפין עד עולם.  אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, ולא היו אומרים בנבל ובכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין עולין למנין ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהן בין רגלי הלוים, וצערי הלוים היו נקראין". מספר הלויים - בספר דברי הימים נאמר: "מלומדי שיר לה'...הוא ובניו ואחיו שנים עשר" (א, כה, ז-ט), ומכאן שהיו שני עשר לויים על הדוכן, כנגד תשעה הכנורות שני הנבלים והצלצל. צעירי הלויים – בספר עזרא כתוב: ויעמוד ישוע בניו ואחיו, קדמיאל ובניו, בני יהודה כאחד לנצח על עשה המלאכה ה' עבודת בית ה' בבית האלקים" (ג, ט), כלומר האבות עמדו שם עם הבנים הגדולים והקטנים כאחד, ומלווים את העבודה בשיר. הלויים הצעירים היו נקראים צערי הלויים מפני שקולם היה דק ויפה, והיו מצערים את המבוגרים שקולם עבה ואינם יכולים לשיר אלא בטון נמוך. ובברייתא נאמר כי היו קוראים ללויים הללו סועדי הלויים מפני שהיו עוזרים בנגינה ללויים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בתוספתא תענית (ג, ט) נאמר: "רבי יוסיאומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. אמרו: משחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהוריבי היתה, והיו כוהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו? "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" (תהלים צד, כג), ולא הספיקו לומר "יצמיתם ה' אלקינו" עד שבאו גוים וכבשום, וכן בשניה (בבית שני)". התלמוד דן בכמה שאלות העולות ביחס לברייתא.

שאלה אחת עולה ביחס לשירה של הלויים בזמן הכיבוש הבבלי – התלמוד מסביר שהשירה לא הייתה השירה ששרים הלויים על עולת התמיד, שכן בשבעה עשר בתמוז בטל קורבן התמיד. כמו כן השירה לא הייתה על עולת נדבה או על נסכים הבאים בפני עצמן (ללא קורבן) מפני שהשיר ששרים הלויים ביום ראשון הוא מזמור "לה הארץ ומלואה" (תהלים כד, א), ואין שרים על עולת נדבה או על נסכים הבאים בפני עצמן – אפילו אם מותר לומר שירה שלא על קורבן, מפני שעשוי לחשוב כי השירה על עולת חובה או על נסכים הבאים עם הקורבן אף היא רשות ולא חובה. אפשרות שלישית שדנים בה היא שהשירה הייתה של קינה שנפלה בפיהם, אבל התיאור "עומדים על דוכנן" מלמד שהייתה זו השירה של עבודת המקדש ולא שירה ספונטנית של קינה. ומסקנת הסוגיה היא שרשאים לשיר שירה שלא בזמן הקרבת הקורבנות, וזו השירה ששרו הלויים בשעת חורבן המקדש.

שאלה נוספת עולה ביחס למועד חורבן בית המקדש הראשון הנזכר בברייתא: בברייתא נאמר כי חורבן הבית הראשון אירע במוצאי שנת שמיטה (שביעית), והתלמוד דן כיצד ליישב את הדברים עם האמור בספר יחזקאל: "בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור בחודש בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר...היתה עלי יד ה'" (יחזקאל מ, א). ראש השנה בעשור לחודש הוא יום הכיפורים של היובל, ומכאן שנבואת יחזקאל חלה בשנת היובל עשרים וחמש שנים לאחר גלות בבל ("גלותנו"), ארבע עשרה שנה לאחר חורבן העיר. לפי המסורת גלות בבל הייתה תהליך שנמשך לאורך מספר שנים: גלות יהויכין (החרש והמסגר) בשנת שבע לנבוכדנצר, גלות יהויקים בשנת שמונה לנבוכדנצר, גלות צדקיהו בשנת שמונה עשרה לנבוכדנצר, וחורבן הבית בשנת תשע-עשרה לנבוכדנצר.

לפי האמור ביחזקאל הנבואה הייתה בשנת היובל, ארבע עשרה שנים לאחר שהוכתה העיר, ועשרים וחמש שנים מאז תחילת גלות בבל – אבל קשה להסביר לפי זה כיצד חורבן בית המקדש חל במוצאי שנת השמיטה. יש המתרצים כי ארבע עשרה השנים לאחר שהוכתה העיר הן מלבד שנת החורבן עצמה, וכך יוצא כי עברו בעצם חמש עשרה שנים אחרי השמיטה שבשנת חורבן הבית ולא ארבע עשרה שנים, ושנת היובל חלה בשנה החמש עשרה. גם אם מקבלים את התירוץ ששנת החורבן אינה מנויה, עדיין יש ליישב את האמור ביחזקאל לגבי עשרים וחמש שנים, שהרי משנת שבע לתחילת גלות בבל ועד לשנת החורבן – עברו שתיים עשרה שנים, ואליהם יש להוסיף עוד ארבע עשרה שנים מלבד שנת החורבן, ונמצא שלא עברו עשרים וחמש שנים מגלות בבל עד לנבואת יחזקאל אלא עשרים ושש שנים. הסוגיה מציעה כי המסורת על גלות בבל לא מציינת תאריכים של כל השלבים בגלות מתחילתה ועד סופה, אלא יש בה תארון כפול שתפקידו לתאם את זמני הגלות של יהויקים מלך יהודה לשנות המלכות של נבוכדנצר: בשנת המלכות השנייה של נבוכדנצר הוא כבש את יהויקים, בשנה השמינית לנבוכדנצר עברו שבע שנים לכיבוש יהויקים, ובשנה התשע עשרה לנבוכדנצר עברו שמונה עשרה שנים לכיבוש יהויקים. לפי זה הברייתא מתארת שני שלבים בגלות בבל: שנת שבע לכיבוש יהויקים, והשנה השמונה עשרה לכיבוש יהויקים וההפרש ביניהן הוא אחת עשרה שנים, ונמצא שעברו בסך הכל עשרים וחמש שנים עד לנבואת יחזקאל.        

שאלה אחרת עולה גם ביחס למועד חורבן בית המקדש השני. בברייתא נאמר: "וכן בשניה" ומכאן שהבית השני נחרב אף הוא במוצאי שנת שביעית. אלא שבחשבון זה צצים מספר קשיים. לפי המסורת הבית השני עמד במשך ארבע מאות ועשרים שנה, ואם מניחים את ההנחה המקובלת שיובל הוא חמישים שנה, (שנת היובל מציינת את סיום המחזור של שבע שמיטות), ואחריה מתחיל מחזור השמיטות והיובל הבאים, ארבע מאות שנה הם שמונה יובלים, ארבעה עשרה שנים הם – שתי שמיטות, ומתקבלת שארית שש, ואז עולה שהחורבן אירע בשנה השישית למחזור השמיטה ולא בשנה הראשונה לשמיטה. יש המתרצים ומסבירים כי מניין השמיטות של הבית השני לא החל מיד עם בניין הבית, אלא רק לאחר שש שנים כאשר עלה עזרא וקידש את הארץ למניין שמיטין ויובלות. ויש המתרצים שחורבן בית המקדש השני לא אירע במוצאי שנת שמיטה, וכוונת המשנה "וכן בשניה" אינה לכל הפרטים שבחורבן בית ראשון, מפני שחלק מהמאורעות של בית ראשון לא יכולים היו להתקיים בבית שני, כדוגמת משמרת יהויריב שלא עלתה מן הגולה לבנות את בית המקדש השני.

פתרון אפשרי אחר הוא לקבל את דעת רבי יהודה ששנת היובל אינה נמנית לעצמה אלא "עולה לכאן ולכאן", כלומר, שנת היובל נמנית כשנה האחרונה למחזור שמיטות קודם, וגם כשנה ראשונה לשמיטה הבאה וליובל הבא, ואז שמונה יובלות הם למעשה שלוש מאות תשעים ושתיים שנים, ושמונה השנים הנוספות מצטרפות לשש הנותרות, ואלו עולות לכלל ארבע עשרה שנים שהן שתי שמיטות, ושנת החורבן של בית שני אכן חלה במוצאי שנת שמיטה. עם זאת אם מקבלים את שיטת רבי יהודה במניין היובלות שוב חוזרת הבעיה של חישוב חורבן בית ראשון חל במוצאי שמיטה. קושי זה נובע מן המסורת לפיה בני ישראל מנו שבעה עשר יובלות משעה שנכנסו לארץ ועד שיצאו לגלות בחורבן הבית הראשון (שמונה מאות חמישים שנה). לשנים הללו יש להוסיף ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקת הארץ שבהן לא מנו את מניין השמיטין והיובלות, ולכן שנת היובל חלה ארבע עשרה שנה לאחר חורבן הבית כדברי הנביא יחזקאל. אלא שאם מקבלים את דעת רבי יהודה על היובלות – מהכניסה לארץ ועד חורבן הבית אכן עברו שמונה מאות וחמישים שנה המתחלקים ל: שבעה עשר יובלות במחזורי יובל בן ארבעים ותשע שנים, ארבעה עשרה שנים של כיבוש וחלוקת הארץ, ועוד שלוש שנים, ונמצא ששנת החורבן חלה בשנה השלישית לשמיטה ולא במוצאי שביעית בשנה הראשונה לשמיטה. יש הסבורים ששלוש שנים הללו הן השנים שבהן הגלה סנחריב את עשרת השבטים, שבהן לא היו כל שבטי ישראל במקומם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

הנגנים בכלי הנגינה במקדש - במשנה נאמר: "ועבדי כהנים היו דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר: משפחת בית פגרים ובית ציפרא מעמאום היו משיאין לכהונה, רבי חנינא בן אנטיגנוסאומר לוים היו". בתורה נאמר על הלוי "ובא הלוי...ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים" (דברים יח, ו-ז). ומכאן הסיקו כי עיקר השירות הקשור לשם ("ושרת בשם") הוא השירה בפה, ותפקיד זה מיועד ללויים השרים בבית המקדש. המשנה עוסקת בזהות המנגנים בכלי נגינה (ובעיקר בחליל), שנועדה לגוון להעשיר ולבסם את קול השירה בפה. מחלוקת התנאים במשנה היא האם מי שעומד ומנגן בבית המקדש על הדוכןהוא ממשפחה מיוחסת, והאם אפשר לתת לו מעשרות על מנת שיאכל את המעשרות. רבי מאיר סבור ש"אין מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות", ולכן אפשר למנות לתפקיד הנגנים גם עבדים ולא יבואו להסתמך על כך ולחשוב כי הם מיוחסים ומקבלים מעשר ראשון כלוי. רבי חנינא בן אנטיגנוס סבור כי "מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות", ולכן רק לויים ממשפחת לויים הראויים לאכול במעשרות משמשים כנגנים. רבי יוסי סבור כי "מעלין מדוכן ליוחסין ולא למעשרות", ולכן הוא סבור כי אין לקחת לתפקיד עבדים שיטעו לחשוב שהם מיוחסים אלא רק ישראלים מיוחסים, ולא יטעו לחשוב שמדובר בלויים האוכלים מעשר.   

עיקר שירה מן התורה – בתורה לא נאמר בפירוש כי יש מצווה לשיר (אלא רק לתקוע בחצוצרות), והתנאים והאמוראים דנים היכן נאמר כי השירה היא עבודה עיקרית וחשובה במקדש. יש הלומדים על השירה מהמקראות בתורה המתארים את עבודת הלויים: "ובא הלוי ושרת בשם ה' אלקיו" (דברים יח,ו-ז) – איזהו שירות שבשם? הוי אומר: זה שירה"; יש הלומדים מהכתוב "לעבוד עבודת עבודה" (במדבר ד, מז) – איזהו עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר: זו שירה"; מהכתוב "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (שם ז, ט), ופירוש המילה "ישאו" הוא נשיאת קול; או מהכתוב "ולא ימותו גם הם גם אתם" (במדבר יח, ג)    יש הלומדים מכתובים כלליים יותר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז) - "שמחה" הוא ביטוי שנאמר גם ביחס לדברי תורה, ו"טוב" הוא ביטוי שנאמר גם ביחס לביכורים, והשילוב ביניהם מציין שירה.  או הכתוב "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" (שמות יט, יט).  ויש הלומדים מן הכתובים: "וכנניהו שר הלויים ישיר במשא כי מבין הוא" (דברי הימים א, טו, כב), "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד" (שם א ה, יג). או מכתובים כלליים המתארים את חשיבות השירה: "שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל" (תהלים פא, ג), והכתוב "הם ישאו קולם ירונו בגאון ה', צהלו מים" (ישעיהו כד, יד).

השיר מעכב את הקורבן – נחלקו התנאים האם השיר של הלויים מעכב את הקרבת הקורבן: "השיר מעכב את הקורבן, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינו מעכב". רבי מאיר לומד את הדברים מפרשת הלויים: "ואתנה את הלוים נתונים לאהרון ולבניו מתוך בני ישראל ולכפר על בני ישראל" (במדבר ח, יט). הכתוב משווה את עבודת הלויים לכפרה, וכשם שקורבן מעכב את הכפרה, כך גם השירה מעכבת את הכפרה שיש בקורבן. חכמים סבורים אמנם שההשוואה לכפרה מלמדת כי השירה היא ביום כפי שהקרבת הקורבן לכפרה הוא ביום ולא בלילה.

לוי שהחליף עם כהן ועם לוי אחר עבודה בבית המקדש - התורה מצווה את הכוהנים ביחס ללויים: "ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם" (במדבר יח, ג). כתוב זה מלמד שלויים העוסקים בעבודת הכוהנים חייבים מיתה, ואף כוהנים העוסקים בעבודת הלויים חייבים מיתה. התלמוד דן האם הלויים רשאים להחליף ביניהם, כמו משורר לשמש כשוער או שוער לשמש כשוער. יש הסבורים שהלויים מוזהרים על כך אבל אין עונש מיתה בידי שמיים למי שהחליף לוי אחר בתפקידו הרגיל. ויש הסבורים שחייבים מיתה, ולמדו דבר זה מהכתוב "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד...והזר הקרב יומת" (במדבר ג, לח), שהזר האמור בכתוב הוא אפילו מי שזר לעבודה ואינו רגיל בה, כמו לוי הרגיל לשמש בתפקיד אחר. בהקשר זה מספרים על רבי יהושע בן חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות בבית המקדש אצל רבי יוחנן בן גודגדא, וזה אמר לו: "בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים", וכנראה שניהם סבורים שאין בדבר עונש מיתה, והשאלה היא האם חכמים גזרו על הלוי שלא לסייע גם לעבודה שאיננה עבודתו.  

שירה בעולת נדבת ציבור – בתורה נאמר: "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם" (במדבר י, י). הכתוב השתמש בלשון ריבוי "עולותיכם" והשאלה היא האם הכוונה היא לעולות של כל עם ישראל או לסוגים שונים של עולות – כמו עולת חובה כדוגמת עולת התמיד הקריבה בכל יום, וכעולת נדבה הקריבה ממותר תרומת הלשכה. בהקשר זה דנים על פירוש הכתוב בספר דברי הימים: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה על המזבח, ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות על ידי כלי שיר דוד מלך ישראל" (דברי הימים ב, כט יז). מהכתוב נראה כי היה צורך לחשוב ולהכריע האם העולה צריכה שירה, אבל אי אפשר לדעת מה היתה הסיבה שהדבר לא היה ברור מאליו – האם התעוררה שאלה על לוח השנה או שהיה צורך לבקש רשות מהמלך כדרך ששליח ציבור מבקש את רשות הקהל להתפלל. התלמוד מסביר כי אפילו שלפי אחת הדעות אפשר לשיר בלי קורבן, במקרה של עולת נדבה עלולים לחשוב שהשירה היא רשות ויבואו להקל גם בעולת חובה. מסקנת הסוגיה היא שיש להשוות את העולות לשלמים הנזכרים בהמשך הכתוב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם" (במדבר י, י), וכשם ששלמי הציבור קבוע להם זמן בחג העצרת, כך גם מדובר כאן על עולות שקבוע להן זמן ולא עולת נדבה שאין לה זמן קבוע להקרבה. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מניין התקיעות במקדש - במשנה נאמר: "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה. אין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה, אין פוחתין משני חלילין ולא מוסיפין על שנים עשר". בברייתא מובאת שיטתו של רבי יהודה: "רבי יהודה אומר: הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה". רבי יהודה סבור כי התקיעה התרועה והתקיעה נחשבות כיחידה אחת, ולכן הוא מחלק לשלוש את מספר התקיעות במקדש. רבי יהודה לומד שתקיעה-תרועה-תקיעה היא יחידה אחת לפי הכתוב במסע המחנות והקהל העדה: "ותקעתם תרועה...תרועה יתקעו לכם" (במדבר י,ה-ו). בכתוב התקיעה באה לפני התרועה ולאחריה, ומכאן שזו היחידה הבסיסית של קול השופר. חכמים סבורים שלאחר כל תרועה יש צורך לתקוע בתקיעה פשוטה לפניה ולאחריה, אבל אין מדובר ביחידה אחת. ההוכחה לכך היא הכתוב המבחין בין תקיעה לבין תרועה: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (שם ז). הכתוב לא היה מצווה לקיים רק חלק מן המצווה  - תקיעה בלי תרועה, ולכן בוודאי מדובר על שני חלקי מצווה ולא על מצווה אחת.  הבדל חשוב להלכה בין דעת רבי יהודה לבין דעת חכמים הוא בשיעור ההפסקה המותר בין התקיעה לתרועה: לדעת רבי יהודה אין להמתין כלום מפני שמדובר ביחידה אחת, ולדעת חכמים אפילו אם שמע תשע תקיעות בתשע שעות – יצא ידי חובת קול שופר.

מועדי הנגינה במקדש - במשנה נאמר: "ובשנים עשר יום בשנה - החליל מכה (מנגן) לפני המזבח: בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, ויום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת ובשמונת ימי החג". בימים הללו היחיד גומר לקרוא את פרקי התהלים שבהלל (קיד-קיח) ואינו מדלג על הפתיחה של מזמור קטו ושל מזמור קטז. התלמוד מונה שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת, ובגולה: עשרים ואחד - תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת". התלמוד מסביר את הנימוק להשלמת פרקי ההלל במועדים הללו: בימי חג הסוכות אומרים הלל על הקורבנות המיוחדים של כל יום מימי סוכות, ואין אומרים הלל בכל ימי חול המועד פסח מפני שאין הבדל בין הקורבנות בימי חול המועד. בראש חודש אין גומרים את ההלל מפני שליל ראש חודש לא התקדש באיסור עשיית מלאכה, ואף על פי שראש השנה ויום הכיפורים התקדשו ואסור לעשות בהם מלאכה, אין אומרים שירה (הלל) לפני הקב"ה כשהוא יושב על כסא הדין בימים הנוראים. בימי החנוכה אומרים הלל למרות שהחנוכה לא התקדש לעשיית מלאכה בלילה ולא נקרא מועד בתורה, מפני שבחג זה אירע נס גדול לכל היהודים. בפורים גם כן אירע נס אבל אין גומרים את ההלל מפני שאין אומרים שירה על נס שאירע בחוץ לארץ, קריאת המגילה היא שבח כקריאת הלל, והיהודים שחיו בתקופת פרס ועד לתקופת התלמוד עדיין לא היו חיו בחופש, ואלו עודם נחשב לעבדיו של אחשוורוש.

הכלים במקדש - במשנה נאמר: "ולא היה מכה באבוב של נחשת, אלא באבוב של קנה מפני שקולו ערב, ולא היה מחלק (את פרקי הנגינה) אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחליק יפה (חותם את הנגינה)". האבוב והחליל הם כלי נגינה זהים, אבל המשנה משתמשת במונח "חליל" מפני שמונח זה מציין דבר שקולו מתוק וערב לאוזן. בברייתא מסופר כי האבוב שהיה במקדש היה חלק, דק ועשוי מקנה, והיה זה האבוב מימי משה רבינו. המלך צוה לצפותו זהב, אבל קול השופר נהרס, ורק כשהורידו את ציפוי הזהב חזר קולו להיות ערב כמו שהיה. כיוצא בזה מספרים על צלצול (מצלתיים) ועל מכתשת (כלי לכתישה ולפיטום בשמים) שהיה עשוי נחושת, ולאחר שתיקנו אותו אומנים מומחים מאלכסנדריה שבמצרים, לא עשה את מלאכתו, ורק לאחר שהורידו את התיקון המיותר – חזר הצלצול לקול של עצמו, וחזרה המכתשת לשימוש רגיל. עוד מספרים על כלי נגינה אחרים במקדש. בהרדולים (מעין פעמון) לא היו משתמשים במקדש, ובמגריפה (סוג של אורגן המפיק צלילים רבים) היו משתמשים במקדש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

עיבור חודשים - במשנה נאמר: "אין פוחתין מארבעה חודשים המעוברים בשנה, ולא נראה יתר על שמונה". לוח השנה העברי בנוי על חודש הלבנה. חודש זה הוא בן עשרים ותשעה יום ומחצה ועוד קצת, ומאחר שמונים את החודש כימים מלאים, כדי להגיע לשנת לבנה של שלוש מאות חמישים וארבעה ימים – יש לעשות שישה חודשים בני עשרים ותשעה יום (חודש חסר) וששה חודשים בני שלושים יום (חודש מעובר). מאחר שלכל חודש יש קצת יותר מעשרים ותשעה יום ומחצה, מצטברים העודפים במשך הזמן עד שיש צורך להוסיף יום לאחד או יותר מחודשי הלבנה (וכך להגיע לשמונה חודשים מעוברים), או שבגלל האורך של תוספת הימים בשנה הקודמת יש צורך לקצר את ימי חודשי הלבנה של השנה הבאה (ארבעה חודשים מעוברים במקום שישה).

התלמוד דן בביאור ההלכה "ולא נראה יתר על שמונה" –הביטוי "לא נראה" משמעו מה שנראה בעיני חכמים המחשבים את עיבור החודשים, אבל נחלקו אם המשנה עוסקת בשיעור המינימלי של החודשים המעוברים או בשיעור המקסימלי: לדעת רב הונא המשנה עוסקת בשיעור המירבי של חודשי העיבור, וקובעת שאין לעבר יותר משמונה חודשים בשנה. ריבוי חודשים מלאים\מעוברים עשוי לייצר פער בין המולד של הירח לזמן שבו חל ראש חודש ובפרט ראש השנה. כאשר אנשים רואים את הירח שלושה ימים לפני ראש השנה (כתוצאה מעיבור תשעה חודשים, מאחר שכל חודש מעבר לשישה חודשים מוסיף יום לתאריך שבו יחול ראש השנה הבא) הם עשויים לחשוב שבית דין טעו בחישוב מועד ראש השנה ויבואו לרנן על מעשה בית דין. התלמוד מסביר שאנשים אינם מערערים על בית דין  כאשר מולד הירח אירע יום אחד לפני ראש השנה (כתוצאה מעיבור של שבעה חודשים), מפני שקשה לשים לב להפרש זה. מקרה מיוחד הוא של ירח שנראה שני ימים לפני ראש השנה כתוצאה מעיבור שמונה חודשים. במקרה זה אכן נוצר פער של שני ימים בין מולד הירח לבין ראש השנה, אבל חכמים התירו לעבר גם את החודש השמיני מפני שיש מקרה מיוחד שבו הפער מתקזז עם השנה הקודמת: לאחר שנה מעוברת שהיה בה חודש נוסף של עשרים ותשעה ימים ("חסר"), אין בעיה להוסיף חודש מעובר שמיני בשנה שאחריה, שכן החודש החסר שהיה בשנה הקודמת מתקזז עם התוספת של החודש המלא שבשנה זו, וראש השנה לא יחול במרחק שני ימים ממולד הירח, אלא רק במרחק יום ממולד הירח, ואין בכך כל בעיה.      

לדעת עולא המשנה עוסקת בשיעור המינימלי של חודשי העיבור, וקובעת שאין לפחות יותר משמונה חודשי עיבור בשנה ("לחסר יתר על שמונה"), כלומר, צריכים להיות לכל הפחות ארבעה חודשים מלאים. מיעוט חודשים מעוברים גורם למולד הירח להתאחר לאחר ראש השנה. גם כאן אנשים הרואים פער של שלושה ימים בין ראש השנה למולד הירח עשויים לרנן על בית דין שטעו בחישוב הירח. וגם כאן, כאשר הפער הוא של יום אחד (כתוצאה מהפחתת חודשי העיבור לחמישה) אנשים סבורים שהירח כבר נראה אתמול בבית דין והם עצמם לא שמו לב לכך. חכמים התירו להפחית את חודשי העיבור לארבעה, על אף שהדבר יוצר פער של יומיים הניכר בעיני אנשים, מפני שלפעמים קדמה לשנה זו שנה מעוברת שחודש העיבור שלה היה מלא, אז מתקזז החודש המלא עם החודש החסר שבשנה זו, ואינו משפיע בפועל על מועד ראש השנה. התלמוד מציע כי מחלוקת האמוראים מביאה לידי ביטוי את מחלוקת התנאים על אורכו של החודש הנוסף לשנה המעוברת, כפי ששנינו בברייתא: "כמה עיבור שנה? שלושים (יום), רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש (עשרים ותשעה ימים)". לדעת רב הונא חודש העיבור בשנה מעוברת הוא חודש חסר, ולדעת עולא - חודש מלא.  

התלמוד דן על מספר היבטים הקשורים במחלוקות הללו: דיון אחד הוא על היחס בין התאריכים של יום הנפת העומר (טז' בניסן), חג השבועות וראש השנה, השנוי בתוספתא (א, יא)בשאלה זו: "אין עצרת חלה אלא ביום הנף, ואין ראש השנה חל אלא או ביום הנף או לאור עיבורו (למחרתו). אחריםאומרים: אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת - חמישה". דברי התוספתא אינם מתאימים לדברי ההסבר של האמוראים רב הונא ועולא. האמוראים סבורים שמותר לעבר שמונה חודשים (רב הונא) או שבעה חודשים (עולא), ואם אחד החודשים המלאים חל בימי הקיץ בין יום הנף לראש השנה, ראש השנה יחול באחד מימי השבוע בפער של יומיים מיום הנף, ולא ביום השבוע שבו חל יום הנף או למחרתו. למסקנת הדברים דברי התוספתא הם למעשה פיתוח של דעת אחרים הסבורים כי חודשי השנה מסודרים תמיד אחד מלא ואחד חסר, ואין מצווה לקדש את החודש על פי הראיה, אלא די בחשבון החודשים כדי לקבוע את לוח השנה. ואף על פי שהעודפים של חודשי השנה הירחית מצטברים לכדי ימים, שבכל שלושים יש יום נוסף שהצטבר מתוספת שמונה שעות שבכל שנה (שנת הלבנה היא שלוש מאות חמישים וארבעה ימים, שמונה שעות ועוד שמונה מאות שבעים ושישה חלקי שעה מתוך אלף ושמונים), ותוספת חלקי שעה המצטברים כל שלושים שנה לכדי יום – אין הם יוצרים צורך בקידוש על פי הראיה, שכן אלו אינם דברים המשפיעים מדי שנה על לוח השנה אלא הצטברויות שיש להתחשב בהן במסגרת גדולה וחרבה ממצוות קידוש החודש.  

דיון נוסף הוא על אורך השנה הירחית – האמורא שמואל סבור כי שנת הלבנה משתנה באורכה בהתאם לחודשים המלאים או החסרים. אם יש שוויון בין החודשים והחסרים – "אחד מלא ואחד חסר" – אורך השנה יהיה של שלוש מאות חמישים וארבעה ימים. אם יש פער של שני חודשים מלאים – אורך השנה יהיה של שלוש מאות חמישים וששה ימים, ואם יש עוד שני חודשים חסרים – אורך השנה יהיה של שלוש מאות חמישים ושניים ימים. דעת שמואל לפי פשוטה היא כרב הונא הסבור שיש לשנה הירחית מספר מירבי של שמונה חודשים מלאים, ולא לפי רב הונא הסבור כי ההלכה רק קובעת מספר מינימלי אבל אין להוסיף יותר משבעה חודשים מלאים, ולכן שנת הלבנה אינה מגיעה לעולם לשלוש מאות חמישים וששה ימים.

דיון שלישי הוא על שיטת רבי יהודה הנשיא: בברייתא מסופר כי רבי עשה תשעה חודשים חסרים, כדעת רב הונא שאין מגבלה לפחות יותר משמונה חודשים מעוברים בשנה. רבי תמה כיצד לאחר שעשה מעין זה נראה הירח החדש ביום המיועד לראש השנה ולא מאוחר יותר. רבי שמעון בנו של רבי מסביר כי הסיבה שדבר מעין זה אירע הוא שהשנה הקודמת הייתה שנה מעוברת שהיו בה שני חודשים מלאים (כלומר, שמונה חודשים מלאים בסך הכל), והחודש המעובר היה אף הוא של שלושים יום (בניגוד לדעת רב הונא), ולכן נוצר פער של שלושה ימים, ובשנה זאת שמספר החודשים המלאים היה שלושה, הפער התמלא והירח חזר להופיע בתאריך של ראש השנה, ורבי משבח את בנו רבי שמעון על שהאיר את עיני חכמים בהבנת עניין זה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

המשניות בפרק זה הן רשימה של הלכות שנאמרו בסגנון "אין בדין זה פחות מכך, ולא יתר על כך", והן מתארות את תחום הערכים המספריים של נושא מסוים בהלכה - מהגבול העליון ועד לגבול התחתון, כפי שפרשת ערכין עוסקת בערכין משקל הקודש של העני ועד לחמישים שקל של אדם בוגר מישראל.  

נידה וזבה - במשנה נאמר: "אין פתח בטועה פחות משבעה, ולא יתר על שבעה עשר". פתח הוא תחילת ימי הנידה. לפי דין תורה אישה הרואה דם – טמאה שבעה ימים בטומאת הנדה, וטובלת בלי השמיני וטהורה. לאחר שבעה ימים אלה באים אחד עשר ימים בהם האישה הרואה דם מוגדרת כזבה, ואם ראתה יום או יומיים ( "זבה קטנה") – צריכה לשמור יום אחד בטהרה, ולאחר מכן טובלת ומותרת לבעלה, אבל אם ראתה שלושה ימים ("זבה גדולה") עליה לספור שבעה נקיים, ובסופם טובלת וטהורה לבעלה, וביום השמיני צריכה להביא קרבן של שני תורים או שני בני יונה לחטאת ולעולה. לאחר אחד עשר ימים אלו האישה חוזרת לתחילת נידתה, שאם תראה דם – הריהי טמאה שבעת ימים. המשנה עוסקת באישה שאינה יודעת אם היא בימי נידתה ובימי זיבתה, ועליה להחמיר על עצמה כדין נידה וכדין זבה בכל פעם שתראה דם, שאפילו רואה יום אחד טמאה כל שבעה, שאם ראתה שלושה ימים עליה לספור שבעה נקיים.

המשנה קובעת שאישה הטועה בחשבון ימי הנידה והזיבה יש לה פתח של תחילת ימי הנידה לאחר שבעה ימים נקיים לכל הפחות או שבעה עשר ימים נקיים. בברייתא מסבירים כי הגבול העליון של שבעה עשר ימים נקיים חל כאשר ראתה יום, יומיים או שלושה ימים רצופים דם. במקרה זה משערים כי כאשר החלה לראות את הדם היו אלה היום או שני הימים האחרונים של הזיבה (שאם ראתה שלושה ימים צריכה שבעה טהורים עד שחוזרת לימי הנידה), וכאשר סיימה לראות את הדם היה זה היום הראשון של הנידה, וצריכה להמתין עוד ששה ימים של ימי הנידה, ולאחריהם עוד אחד עשר יום של ימי הזבה, ושוב חוזרת לימי הנידה. הגבול התחתון של שבעה ימים נקיים חל כאשר ראתה שלושה עשר ימים רצופים, ששני הימים הראשונים היו ימים הראוייה לזיבתה, שבעה נוספים לנידתה, וארבעה ימים אחרונים בימי זיבתה, ולאחר מכן שבעה ימים נקיים כדין זבה גדולה שראתה שלושה ימים. האמוראים מסבירים שהחזרה לימי הנידה אין משמעה "פתח" היתר לבעלה, שכן לבעל אין צורך ביותר משבעה ימים נקיים (שהרי אם היא נידה בסוף היום השביעי טובלת, ואם היא זבה שראתה שלושה ימים רצופים די לה בשבעה ימים נקיים), והמשנה מבקשת לתקן את האישה כך שתדע מתי ימי נידתה, ולא תמשיך להיות טועה.   

קורבן הטועה בימי נידה ובימי זיבה – זבה גדולה שראתה שלושה ימים - חייבת קורבן עולה וקורבן חטאת הנאכל לכוהנים. בברייתא מסבירים כי הזבות הטועות בימי זיבתן וימי נידתן – מביאות קורבן אבל אינו נאכל על ידי הכוהנים, מפני שאינן יודעות אם אכן היו "זבה גדולה", שהרי אפשר שהחלו לראות בימי הזיבה שני ימים ודינן כזבה קטנה, ולאחר מכן באו שבעת ימי הנידה, וגם אם ראו לאחר מכן שני ימים בימי הזבה שוב דינן כזבה קטנה. עם זאת, מי שראתה שלושה עשר ימים רצופים ש"פתחה שבעה" (חוזרת לנידה לאחר שבעה נקיים) ומי שראתה שניים עשר ימים רצופים ש"פתחה שמונה" (חוזרת לנידה לאחר שמונה ימים נקיים) – עשויות להיות זבה גדולה, שכן גם אם ראתה שבעה ימים בימי נדתה, יש עוד חמישה או שישה ימים שראתה דם, ומתוכם בוודאי שלושה היו בימי זיבתה, ולכן קורבן זבה זה אין בו ספק והוא קרב ונאכל לכוהנים.

נגעים - במשנה נאמר: "אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר על שלושה שבועות". בנגעי אדם של צרעת השחית ושל צרעת המכוה (ויקרא יג, יח-כח) מטמאים או מטהרים לאחר שבוע של הסגר המנוגע, ובצרעת הבתים מסגירים את הבתים שיש בהם נגע עד שלושה שבועות, ובכל שבוע מהשבועות הללו הכהן בודק אם הנגע פשה או עמד בעינו. התלמוד דורש את הכתוב בספר תהילים "צדקתך כהררי אל ומשפטיך תהום רבה" (לו, ז) על סוגי הנגעים הללו: כתוב זה מלמד שהקב"ה אינו משאיר את האדם בחוסר וודאות, אלא נוהג עמו בצדקה ובמשפט: בנגעי אדם באה לביטוי הצדקה, ובנגעי בתים בשלושה שבועות המשפט. פשט המקרא לפי התלמוד עוסק ביחס בין הצדקה לבין המשפט, ונחלקו האמוראים מה טיב היחסים הללו: רב יהודה סבור שהכתוב בנוי בקשר של ויתור ותנאי, שאלמלא הצדקה של ה' שהיא כגובה ההרים אי אפשר היה לעמוד במשפט הדומה לתהום, ורבה סבור שהכתוב מתאר סיבתיות: הצדקה היא כהררי אל (גבוה) מפני שהמשפט הוא כתהום רבה (נמוך). מחלוקת זו דומה למחלוקת אמוראים אחרת בפירוש הביטוי "ורב חסד" ביג מידות (שמות לד, ו): לדעת רבי אלעזר החסד של הקב"ה בא לביטוי כשהוא כובש ומסיר את העוונות (כדעת רבה), ולדעת רבי יוסי ברבי חנינאחסדו של הקב"ה הוא שהוא נושא ומרים את הזכויות שיהיו מעל העוונות (כדעת רב יהודה)

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

וולד אישה היוצאת ליהרג במיתת בית דין - במשנה נאמר: "האישה שיצאה ליהרג - אין ממתינין לה עד שתלד, האשה שישבה על המשבר - ממתינין לה עד שתלד". בתורה נאמר על איש השוכב עם אשת-איש: "ומתו גם שניהם" (דברים כב, כב), והביטוי "גם" מלמד שמלבד האיש והאישה השווים בעונש הורגים גם את הוולד שברחמה. התלמוד מסביר כי החידוש הוא שאין אומרים כי העובר הוא ממונו של הבעל כדברי הכתוב במי שהפיל את עוברה של אישה המשלם לבעלה את דמי הוולד "כאשר ישית עליו בעל האישה" (שמות כא, כב). לאחר שהאישה ישבה על המשבר (מושב הלידה) ממתינים ללידת הוולד, מאחר שכבר החל לצאת ממקומו, והוא נחשב לגוף אחר ולא חלק מגופה של האם.

מתה כנגד נהרגה – התלמוד מבחין בין מיתת האם להריגת האם. כאשר האם מתה כדרכה - הוולד מת לפניה מפני שחיותו מועטה מחיותה, ואפילו כאשר התינוק מפרכס אין זה נחשב לסימן חיים, אלא כמו זנב הלטאה המפרכס לאחר מות הלטאה משום ששיש בו שיירי חיים. הוכחה לכך מוצאים בהלכות ירושה. ההלכה היא שתינוק בן יומו מנחיל לקרוביו את מה שירש, אבל עובר אינו מנחיל לקרוביו מפני שהוא תמיד מת קודם לאמו, ואינו יורש כשהוא בקבר את האם להנחיל לקרוביו. בהריגת האם האם מתה קודם לוולד, מפני שהמוות מגיע באופן פתאומי והוולד מת כתוצאה ממות האם. מסיבה זו אם שיוצאת ליהרג – מכים אותה על בטנה כדי שימות הוולד תחילה ולא אחריה, שאם תלד לאחר הריגתה יהיה בכך ניוול של גופה.

לידה בשבת – בכל ספק של פיקוח נפש בשבת רשאים לחלל שבת, כדברי המשנה במסכת יומא (ח, ז): "מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם, ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כנעני ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל". האמוראים מוסיפים כי מותר לחלל שבת על וולד של אישה שישבה על המשבר ומתה, ובמיוחד להביא סכין דרך רשות הרבים על מנת לנתח את הכרס ולהוציא את הוולד, ואף על פי שאין יודעים אם הוולד היה חי קודם לכן, שלא כאדם שידוע בוודאות כי היה חי ונקבר תחת המפולת, מצילים אותו בשבת.

הנאה משיער המת – במשנה נאמר: "האשה שנהרגה - נהנין בשערה, בהמה שנהרגה - אסורה בהנאה". המת אסור בהנאה ולכן האמוראים מציעים הסברים שלא יסתרו כלל זה. האמורארב סבור כי במשנה מדובר על מי שלפני הריגתה אמרה על פאה נוכרית "תנו שערי לבתי", וההנחה היא שפאה נוכרית נחשבת לחלק מגופה של האישה עד לרגע שבו אמרה שיתנו את הפאה לבתה. בעיה מעין זה עולה גם בדיני עיר הנדחת שהדיחו את אנשי העיר לעבודה זרה. ההלכה היא שהחוטאים יוצאים למיתה, והצדיקים שבעיר שלא חטאו נשארים בחיים, אבל כל ממונם של אנשי העיר החוטאים והצדיקים נשרף. אם פאה נוכרית נחשבת לחלק מגופן של הנשים הצדקניות – הרי היא שלהם, ואם היא חלק מרכושם דינה להישרף כשאר הרכוש. אלא שיש המבחינים בין השאלות הללו – בעיר הנדחת מדובר כפי הנראה על פאה המחוברת בסיכה לראש, ואילו בדיני איסור הנאה מגוף המת השאלה היא על פאה המחוברת לאישה בשעת מותה בחיבור רגיל. האמורא רב נחמן בר יצחק סבור שהמשנה מדברת על שיער רגיל של אישה ושיער של בהמה- השיער של אישה לא נאסר בהנאה מפני שהמיתה הביולוגית היא סיבת איסור ההנאה, והשיער עצמו לא מת יחד עם האישה (מפני שאינו חומר חי מתחילה). לעומת זאת שיער של בהמה אסור בהנאה באיסור משפטי, ולכן הוא אסור כפי שכל מה שמחובר לה בשעת גמר הדין אסור בהנאה.

ערכין - במשנה נאמר: "אין נערכין פחות מסלע ולא יתר על חמישים סלע. כיצד? נתן סלע והעשיר – אינו נותן כלום. פחות מסלע והעשיר- נותן חמישים סלע. היו בידיו חמש סלעים, רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא אחת, וחכמים אומרים: נותן את כולן". בפרשת ערכין מתארים ערכים קבועים (המשתנים בהתאם למינו וגיל של הנערך), וערכים של עני ה הישג ידו: "ואם מך הוא מערכך...על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (שם, ח). המשנה קובעת תחום ערכים לעני ולעשיר: הערך המינימלי הוא שקל לפי הכתוב: "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" (ויקרא כז, כה), והערך המקסימלי הוא חמישים שקלים (שם ג). התנאים נחלקו על עני שיש בידו חמישה סלעים – לדעת רבי מאיר ערכין הם מסגרת מוגדרת של ערכים מסוימים: שקל או חמישים שקלים, והעני נותן שקל אחד כשאין ידו משגת, והעשיר שידו משגת נותן חמישים שקלים, ואין נותנים חמישה סלעים. לדעת חכמים אפשר ללמוד מהכתוב "על פי אשר תשיג יד הנודר" שנותן כפי מה שהשיגה ידו, אפילו חמישה סלעים.  

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

נדר נדבה של גוי לבדק הבית - במשנה נאמר: "נכרי,רבי מאיר אומר: נערך אבל לא מעריך, רבי יהודה אומר: מעריך אבל לא נערך, וזה וזה מודים שנודרין ונידרין". בעניין נדרי נדבה לבדק הבית יש מסורות שונות בברייתא אם מקבלים את הנדר מיד הגוי או אין מקבלים מידיו, ולמסקנת הדברים בתחילת בניין הבית אין סומכים עליהם, ואין מקבלים מיד הגוי אפילו מים ומלח (ולאור האמור בעזרא פרק ד), ובסוף בניין הבית מקבלים מהם דבר שאינו מסוים (שאינו מוגדר ואין יודע ממי הוא) ואין מקבלים מהם דבר מסוים ומוגדר כמו אמה כליא עורב, מתקן ששימש לגרש את העורבים מגג ההיכל. ומעירים כי לפי האמור בספר נחמיה: "ואיגרת אל אסף שומר הפרס אשר למלך אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה אשר לבית" (נחמיה ב, ח) נחמיה ביקש ממלך פרס דבר מסוים בתחילת בניין המקדש, ועשה כן מפני שידע שהמלכות אינה חוזרת ממה שהתחייבה לו.

גניזה של תרומת גוי – גוי שהפריש תרומה או התנדב קורה לבית הכנסת ושם ה' כתוב על הקורה, בודקים מה הייתה כוונת הגוי בשעה שהקדיש. אם אמר שהקדיש כדי שינהגו בה לדעת ישראל – נותנים לכהן את התרומה, ואת הקורה לבית הכנסת (וחותכים את שם ה' מעל הקורה וגוזנים אותו). אבל אם לא אמר שעשה כן לדעת ישראל, חוששים שהתכוון להקדיש את הדברים למקדש ("לבו לשמיים"), ולפיכך טעונים הדברים הללו גניזה.

שימוש בכספי צדקה – הצדקה היא כמו נדר שחייב עליו באיסור "כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו" (דברים כב, כג), אבל איננה כמו הקדש שאסור להשתמש בו אלא מותר להשתמש בה. ונחלקו האמוראים האם מותר להשתמש ולשנות את ייעוד סלע שהקדיש לצדקה בין לצרכים של עצמו ובין לצרכים של אחרים, והאם מותר להשתמש בצדקה בין כשאמר שהצדקה הזו היא חוב שיש עליו ("סלע עלי לצדקה"), ובין כשהתחייב למטבע מסוים ("סלע זו"), ולמסקנת הדברים, רשאי להשתמש בצדקה לצרכי עצמו או אחרים, ואין זה משנה מה הייתה לשון ההתחייבות, ובלבד שלא יאחר לשלם את נדר הצדקה.

התלמוד דן על שימוש בצדקה לאחר שנגבתה למטרת צדקה, כגון כספים שבאו לידי גבאי הצדקה (גובה הצדקה) או דברים שניתנו כנדבה לבית הכנסת. בברייתא נאמר כי אסור לשנות את הצדקה ולהשתמש בה לאחר שבאה לידו של הגבאי, וכיוצא בזה אסור לשנות מנורה או נר של נדבה לבית הכנסת. התלמוד מסביר כי האיסור לשנות את הייעוד של הצדקה הוא לצורך דבר רשות, אבל מותר לשנות את הייעוד על מנת להשתמש בה לצורך דבר מצווה. אגב הדברים מסבירים כי לגבי גוי הדין שונה: אם הגוי התנדב מנורה או נר לבית כנסת, אסור לשנות את הייעוד של הללו כל עוד יודעים מי היה הבעלים שתרם את המנורה או נר, מפני שחוששים שהגוי יצעק כשיגלה שלא השתמשו בדברים כפי שייעדם, אבל לאחר שאין יודעים מי היה התורם ("נשתקע שם בעלים") – מותר לשנות את ייעוד המנורה. בתלמוד מסופר בהקשר זה על רבי ינאי שהיה גבאי צדקה, ונהג ללוות כסף מן הצדקה ולפרוע את חובו לאחר מכן למרות שאסור לשנות את ייעוד הצדקה, מפני שמעשה זה היה בסופו של דבר לטובת העניים, משום שרבי ינאי היה כופה על עוד אנשים למלא את קופת הצדקה הריקה, והעניים הרוויחו מכך שקופת הצדקה אינה מלאה. עוד מסופר על ערבי בשם שעזרק שנידב נר לבית הכנסת של רבי יהודה, ואחד האחראים על בית הכנסת שינה את ייעוד הנר מפני שסבור היה שאותו ערבי אינו מצוי במקום ולא יבוא למחות על כך, אבל אחד החכמים הקפיד על שינוי זה וחשש שמא יזדמן ויבוא לשם ולא ימצא את הנר שנדב לבית הכנסת.   

ערך גוסס ויוצא להירג - במשנה נאמר: "הגוסס והיוצא ליהרג - לא נידר ולא נערך. רבי חנינא בן עקביא אומר: נערך מפני שדמיו קצובין, רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק חייב". הגוסס והיוצא ליהרג אין להם שווי דמים מפני שהם נוטים למות (בגלל מחלה או בגלל גזר דין מוות) ולכן אינם בכלל נדרי דמים. הגוסס אינו נערך מפני שהגוסס עתיד למות ואינו בכלל "והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן" (שם, ח), והיוצא להירג אינו נערך לפי הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז, כט), שמי שדינו למות ("אשר יחרם") אינו בכלל ערכין. רבי חנינא בן עקביא סבור כי היוצא ליהרג נערך מפני שבתורה דמיו קצובים לפי גילו, והכתוב "כל חרם" מלמד ש בניגוד לבעליו של שור מועד שנגח והמית אדם שיש לו כפרה: "אם כופר יושת עליו, ונתן פדיון נפשו" (שמות כא, כט-ל), אדם החייב מיתה אינו נפדה, בין אם התחייב במיתה חמורה שאין עליה כפרה בקורבן או בגלות כאשר עשאה בשוגג (כגון: מגדף ומחלל השם), ובין אם התחייב במיתה שיש עליה כפרה כאשר עשאה בשוגג, כמו מחלל שבת או רוצח בשגגה.

מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי במשנה – התלמוד מסביר כי רבי יוסי ותנא קמא לא נחלקו על יוצא ליהרג שהוא נודר ומעריך ומקדיש, אלא על דינו כשהזיק: רבי יוסי סבור שאם הזיק – חייב בתשלומים, ותנא קמא סבור שפטור מתשלומים. האמוראים נחלקו על הסבר המחלוקת: לפי רב יוסף נחלקו האם מלווה על פה (הלואה שלא בשטר אלא בעל פה) גובה מן היורשים של בעל החוב – לדעת תנא קמא חוב הנזק הוא כמו חוב הלואה בעל פה, ואינו רשאי לגבות חוב זה מיורשיו של היוצא ליהרג, ולדעת רבי יוסי רשאי לגבות חוב זה מיורשי היוצא ליהרג, מפני שאפילו מלווה על פה גובה מן היורשים. לפי רבא נחלקו על מעמדו של חוב נזק הכתוב בתורה – לדעת תנא קמא חוב זה אינו נחשב ככתוב בשטר אף על פי שהוא כתוב בתורה, ולדעת רבי יוסי חוב זה נחשב ככתוב בשטר ורשאי לגבות מן היורשים חוב שהיה כתוב בשטר (מפני שבשטר משעבד החייב את נכסיו).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

נידון בכבודו – כאשר אדם מקדיש את דמיו של איבר חשוב שחייו ונשמתו תלויים בו דנים עליו כמי שהקדיש את דמי כולו "נידון בכבודו" (לפי ערכו המלא). הרעיון לפיו יש להסתכל על האדם בשלמותו לפי שווי קצוב (המשתנה לפי גילו ומינו) משתנה בהתאם לסוג ההקדש. בנדרי בדק הבית (דבר שנועד לבית המקדש ולא לקורבנות) מוצאים הבדל בין ערכין הנאמדים לפי ערך קצוב המשתנה רק לפי גילו ומינו של האדם, לבין נדרים הנאמדים לפי ערך שאומדים את שווי גופו. גם בנדרי המזבח מוצאים הבדל בין קדושת הגוף – שמקדיש דבר להקרבה על המזבח, לבין קדושת דמים, שמקדיש את שוויו למזבח. עוד הבדלים חשובים הוא אם הוא אם הקדיש דבר הראוי להקרבה (תם) או דבר שאינו ראויה להקרבה (בעל מום); הקדיש את כל הבהמה או רק איבר אחד שלה, ואם איבר זה היה דבר שהנשמה תלויה בו או איבר סתם בגוף. האמוראים דנים גם במצב של עירוב שני סוגי הקדש: אדם שהקדיש את דמי ראשו למזבח – מצד אחד אדם אינו קרב למזבח ולכן יש להחשיבו כהקדש של בהמה בעלת מום שאינה קרבה אבל גם אינה נידונת לפי כבודה אם הקדיש איבר אחד ממנה, או לראות בראשו איבר שהנשמה תלויה, לדונו לפי כבודו ולשלם את דמי כולו כפי שדנים בקדושת דמים. בעיה אחרת קרובה שדנים בה היא על מי שהקדיש את ערכו לקדושת המזבח – והשאלה היא האם דנים עליו בהישג יד (כלומר, אם היה עני משלם לפי הישג ידו) כפי שעושים בערכין, או שדנים עליו כעל קדושת מזבח שדבר נפדה לפי שוויו ולא לפי מצבו הכלכלי של הנודר.    

ערך תינוק פחות מבן חודש - במשנה נאמר: "פחות מבן חדש - נידר אבל לא נערך". נדר הוא הקדש שווי דמי גופו של הנידר, וערך הוא שווי קצוב לפי גילו ומינו של הנערך. בתורה נאמר: "ואם מבן חדש...והיה ערכך" (ויקרא כז, ו), ונחלקו התנאים מה דינו של המעריך פחות מבן חודש: "רבי מאיר אומר: נותן דמיו, וחכמים אומרים: לא אמר כלום". רבי מאיר מניח שאדם אינו מוציא את דבריו לבטלה, ולכן כוונתו איננה לערכין שהם מגיל חודש ומעלה אלא לנדרי דמים, וחייב לתת את דמי שוויו של התינוק, ואילו חכמים סבור שאדם זה הוציא את דבריו לבטלה. בעקבות דברי רבי מאיר שאדם אינו מוציא את דבריו לבטלה, מחדש האמורא רב הלכות נוספות: האומר "ערך כלי עלי" –חייב לשלם את דמי הכלי להקדש מפני שהוא בוודאי יודע שערכין חלים רק על אדם ומתכוון לדמי הכלי. וכיוצא בזה, המקדיש את בהמת חבירו שאינו רשאי להקדישה, הואיל והוא יודע שאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, חייב להביא את דמיה להקדש. ומעירים שאם התחייב בהמה מסוימת להקדש, שאמר "בהמה זו" וודאי רצה לקנות בהמה מסוימת מחבירו, ואינו חייב להביא את דמיה.

ערך גוי - במשנה נאמר: "נכרי, רבי מאיראומר: נערך אבל לא מעריך, רבי יהודה אומר: מעריך אבל לא נערך, וזה וזה מודים שנודרין ונידרין". בפרשת ערכין נאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא לנדור בערכך נפשות לה'" (ויקרא כז, ב). הביטוי "בני ישראל" מצמצם וממעט מהכתוב גויים, והביטוי "איש הכללי מרבה גם גויים. רבי מאיר סבור כי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט יש לרבות את הגויים שיהיו נערכים כפי שחרש, שוטה וקטן נערכים אבל לא מעריכים. ואילו רבי יהודה סבור כי יש לרבות את הגויים שיהיו מעריכים כטומטום ואנדרוגינוס שמעריכים ולא נערכים.

האמורא רבא מעיר כי הנימוק והטעם של רבי מאיר להלכה מסתבר פחות מטעמו של רבי יהודה: חרש שוטה וקטן אינם מעריכים בגלל שאין בהם דעת, ונימוק זה אינו קשור למצוות ערכין במישרין אלא הוא טעם כללי במצוות ואין סיבה להשוות את הגוי אל החרש השוטה והקטן. לעומת זאת ההשוואה של גוי לטומטום ואנדרוגינוס שיש בהם דעת מתאימה מפני שהם אינם נערכים בגלל דרשת הכתוב.  רבא מעיר מצד שני כי על פי הכתובים בספר עזרא, המתארים את סירובם של עולי בבל לשכניהם הגויים לסייע להם בבניין בית המקדש, ההלכה של רבי מאיר מסתברת יותר מאשר ההלכה של רבי יהודה. בספר עזרא נאמר: "לא לכם ולנו לבנות את בית אלקינו" (עזרא ד, ג), וסירוב זו מלמד שהגויים אינם מעריכים ערכין המיועדים לבדק הבית. רבי יהודה סבור כי ערכו של הגוי ניתן לבדק הבית, וכוונת הכתוב "לא לכם ולנו" קשורה להמשך הכתובים: "ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבלים אותם לבנות" (שם ד), שכוונת הגויים הייתה להשתתף במקדש ועל ידי לרפות את ידיהם של עולי בבל ולעכב את בניית בית המקדש בפועל, וכדי שלא יקרה דבר זה סירבו לשיתוף הגויים בבית המקדש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "הכל מעריכין ונערכין, נודרין ונידרין, כהנים לויים וישראלים, נשים ועבדים. טומטום ואנדרוגינוס – נודרין ונידרין ומעריכין אבל לא נערכין, שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית".

כהנים בערכין – האמוראים אביי ורבא דנים על החידוש שיש בחיוב הכהן בערכין. לפי הצעה אחת של רבא בתורה נאמר: "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" (ויקרא כז, כה), ומכאן שיש קשר בין מצוות מחצית השקל למצוות ערכין. ואולם, לפי דעת בן בוכרי במשנה במסכת שקלים (א, ד) הכהן אינו חייב לתת מחצית השקל לבית המקדש, ולכן אפשר היה לחשוב שאינו בכלל ערכין ויש צורך לומר דבר זה בפירוש. אביי סבור כי הכתוב "וכל ערכך...בשקל הקדש" בא ללמד על עניין השווי של הערך ולא על קשר למצוות מחצית השקל, ויש ללמוד מהכתוב במצוות פדיון הבן: "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך" (במדבר יח, טז) שיש קשר בין מצוות פדיון הבן לערכין, ולכן ההלכה קובעת על אף שהכהן אינו חייב בפדיון הבן – הוא עודנו חייב במצוות ערכין. רבא דוחה את דברי אביי כי גם בקורבן איל אשם נאמר: "ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך" (ויקרא ה, כה), ואף על פי כן אין אומרים שטומטום ואנדרוגינוס פטורים מאשם מפני שהם פטורים מלהיות נערכין. לפי הצעתו האחרת של רבא יש ללמוד מהכתוב "והעמידו לפני הכהן" (שם ח), שהעני שאין לו לשלם עומד לפני הכהן אבל הכהן עצמו אינו עומד לפני כהן אחר, ולכן יש חידוש בקביעה שאף הכוהנים בכלל הערכין.  

אגב זה דנים במקורות אחדים שבהם נאמר כי הכוהנים חייבים באחת המצוות, ומה החידוש שיש בכל תחום המצריך לומר דבר זה. כהנים במקרא מגילה – כוהנים חייבים במקרא מגילה, ואפילו מבטלים את עבודת המקדש לצורך זה. כוהנים בזימון – כוהנים חייבים בזימון אפילו כשהם אוכלים קודשים שנועדו לכפרה, מפני שחייב לברך על כל דבר שיש בו אכילה ושביעה. כוהנים בצירוף לזימון – כוהנים מצטרפים לזימון אפילו כשהם אוכלים תרומה או קודשים יחד עם זר בשעה שהוא אוכל חולין, מפני שהזר אמנם אסור באכילה מתרומה או קודשים, אבל הכהן רשאי לאכול עמו חולין.   

הסוגיה דנה על מדרש ההלכה של הכתובים בפרשת ערכין –"איש כי יפלא לנדור בערכך נפשת לה'. והיה ערכך הזכר...ואם נקבה היא...והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן" (ויקרא כז, ב-ח). ערך סתום - הביטוי "בערכך" מציין כי אדם שאינו מפרש את הסכום שהוא מבקש לתת למקדש אלא מקדיש ערך סתום נותן אף הוא את מה שהתחייב כערכין, אלא שיש מסורות שונות מה הערך שהתחייב אליו: יש הסוברים כי מעריכים שכוונתו היא לשווי המועט של הערכין (לפי כלל הפרשנות "תפסת מועט תפסת"), ולכן נותן לפי השיעור הפחות של שלושה שקלים של נקבה, כאילו אמר דבר זה בפירוש. ויש הסבורים כי מאחר שלא אמר בפירוש מה הוא רוצה, עליו להביא שקל אחד, לפי הכתוב "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" (שם כה) כחובתו של שאין ידו משגת היוצא ידי חובתו בשקל אחד שהוא נותן לכהן.

ערך כולו - הביטוי "בערכך" (הכף הסופית) מלמד שהמעריך נותן את הערך של כולו (לפי התשלומים המפורטים בתורה המשתנים לפי גיל ולפי מין) ולא את הערך של האברים שלו : אבר שנשמה תלויה בו- הביטוי "נפש" בצירוף "בערכך נפשת" מלמד כי המעריך אבר שהנשמה (החיים) תלויה בו - הרי זה כאילו העריך את כולו. הביטוי "נפשות" נוגע להלכות רבות: מין הנערך - כל אדם שיש לו נפש מעריך ונערך ובכלל זה אישה מעריכה איש או אישה אחרת. כמות הנערכים - רשאים להעריך אנשים רבים או איש אחד; מצבו הבריאותי של הנערך -  מנוול ומוכה שחין שיש להם נפש אבל גופם חולה נערכים. ערך מת וגוסס – הביטוי "והעמיד והעריך" מלמד שהמת והגוסס שאינם יכולים לעמוד להערכה אינם בכלל ערכין.

ערך טומטום ואנדרוגינוס – הטומטום והאנדרוגינוס אינם נערכים אבל אפשר להעריכם ולנדור את דמיהם. במדרש ההלכה לומדים מהכתוב "והיה ערכך" שהנודר את דמיהם – חייב, ובתלמוד מסבירים שבוודאי חייב לשלם את דמיו כפי שחייב לשלם להקדש כל דבר שמתחייב לו, והכוונה במדרש היא ש"נידון בכבודו", שאם אמר שנודר דמיו של איבר חשוב שהנשמה תלויה בו – משלם את דמי כולו. אגב הדיון על הקדש של איברי האדם, האמוראים אביי ורבא דנים על ההגדרה של "נידון בכבודו" לאור התוספתא בערכין (ג, ט-י): 'ראש עבד זה הקדש' - הוא והקדש שותפין בו, 'ראש עבד מכור לך' - משמנין ביניהם. 'ראש חמור זה הקדש' - הוא והקדש שותפין בו, 'ראש חמור מכור לך' - משמנין ביניהם. 'ראש פרה מכור לך' - לא מכר אלא ראשה של פרה, ולא עוד אלא אפילו 'ראש פרה הקדש' - אין להקדש אלא ראשה". ראש הפרה חשוב ונמכר בפני עצמו בבית המטבחיים, ולכן רשאי להקדישו בפני עצמו להקדש, בעוד שראש עבד או ראש חמור אינם מוקדשים כרגיל בפני עצמם, ולפיכך משערים שכוונתו היא לשותפות עם ההקדש, והקדש הראש בעניין זה אינו נחשב כהקדש כולו ("נידון בכבודו"), ויש כפי הנראה עוד חלוקות חשובות בעניין זה של נידון בכבודו – האם מדובר על קודשי בדק הבית או קודשי מזבח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין...". בדף הקודם נידונה התבנית הלשונית של "הכל..." החוזרת במקורות רבים במשנה ובברייתות. הלשון "הכל" משמעה הכללה של פרט שלא נאמר בפירוש במשנה ("לאתויי"). בדף הקודם דנו על לשון "הכל חייבים" בנוגע למצוות מעשיות: "הכל חייבים בסוכה, הכל חייבים בציצית, הכל חייבים בתפילין, הכל חייבים בתקיעת שופר, הכל חייבים במקרא מגילה, הכל חייבים בזימון", והעירה הסוגיה שם שלעיתים ההכללה נועדה להרחיב את חובת המצווה גם לקטן היודע לעשות את המצווה כראוי, ולעתים אף לאישה (ביחס למקרא מגילה, זימון ואף תמורה וסמיכה), או לעבד (ביחס לזימון).

בדף זה דנים על לשון  "הכל" ביחס לטומאה ולקדושה:

טומאת זב - במשנה במסכת זבים (ב, א) נאמר: "הכל מטמאים בזיבה", ולשון זו באה ללמד כי אף תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה. ונחלקו התנאים כיצד לומדים דבר זה מהכתובים: לדעת רבי יהודה לומדים מכפילות הלשון "איש איש כי יהיה זב" (ויקרא טו, ב), ולדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לומדים מהכתוב "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (שם לג).

טומאת מת - בברייתא נאמר: "הכל מטמאין בטמא מת", ואף הקטן בכלל זה. לומדים דבר זה מהביטוי "נפשות" בפרשת טומאת אוהל: "והזה על האהל...ועל הנפשות אשר היו שם" (במדבר יט, יח), ואף שנאמר בכתוב "איש אשר יטמא ולא יתחטא" (שם כ) כוונת הפסוק לפטור את הקטן מעונש כרת של הנכנס למקדש טמא.

טומאת נגעים – במשנה נגעים (ג, א) נאמר: "הכל מטמאין בנגעים", ואף הקטן בכלל זה. בתורה נאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו" (ויקרא יג, ב), ואף שנאמר בכתוב "איש צרוע הוא טמא הוא" (שם, מד) ללמד שאישה אינה פורמת את בגדיה ואינה פורעת את שיער ראשה אפילו ששאר דיני המצורע נוהגים בה. במשנה שם נאמר "הכל כשרים לראות את הנגעים" (ג, א), והדבר בא לרבות את מי שאינו בקי בנגעים ובשמות הנגעים שמסבירים לו את טיבם והוא יכול לטמא לאחר שהסבירו לו, אבל אם אינו מבין היטב אינו רשאי לראות ולטמא או לטהר.

קידוש מי חטאת – במשנה פרה (ה, ד) נאמר: "הכל כשרים לקדש (את מי החטאת) חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באישה ובאנדרוגינוס". לדעת תנא קמא הכלל מלמד שאף האישה מקדשת את מי החטאת בכלי, ולדעת רבי יהודה אף הקטן מקדש את מי החטאת.

הזאת מי חטאת – במשנה (שם יב, י) נאמר: "הכל כשרין להזות (את מי החטאת על הטמא טומאת מת)", ובכלל זה ערל המזה על טמא מת.

שחיטה– במשנה חולין (א, א וכן ב, א) שונים פעמיים: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה", וכוונת המשנה האחת היא לרבות בכלל זה כותי השוחט שחיטה כשרה, והמשנה האחרת לרבות בכלל זה ישראל מומר השוחט בהמה.

עלייה לארץ ישראל ולירושלים – במשנה כתובות (יג, יא) נאמר: "הכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין. הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין". ביחס לעלייה לארץ ישראל הכלל מלמד שעבד רשאי לכפות את אדונו לעלות לארץ ישראל, ואם ברח מחוץ לארץ לארץ ישראל אין האדון יכול לכפותו לחזור. ביחס לירושלים אפשר לכפות על מגורים בירושלים למרות שהיא אינה יפה כשאר המקומות, ואינו יכול לכפות לצאת מירושלים אפילו אם היא יפה פחות משאר מקומות.      

מצוות הכוהנים – הסוגיה דנה על הפירוט של החייבים בחובת המצוות: "הכל חייבים ב...כהנים לויים וישראלים". משפט זה מלמד שחובת המצווה חלה גם ביחס לכוהנים, על אף שהכוהנים מצווים גם במצוות המקדש, ובחלקן הן עשויות לסתור את המצוות של כל איש מישראל, והסוגיה מסבירה את החידוש שיש בכל מצווה בדבר זה: על מצוות סוכה נאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב), וההלכה היא שיש לשבת בסוכה כעין דירה שבה גרים יחד אישה ואישתו. הכהנים אינם יכולים לשבת בסוכה כעין דירה, מפני שהם יוצאים לעבודת המקדש ומצויים שם, ובכל זאת אין לפוטרם ממצוות סוכה, כפי שהולכי דרכים הפטורים מן הסוכה בשעת הליכתם ביום חייבים בה בלילה. על מצות ציציתנאמר: "לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב, יא), ומכאן שמצוות הציצית מתירה למי שאסור בכלאיים ללבוש ציצית שיש בה צמר ופשתים. הכוהנים לובשים במקדש אבנט של שעטנז, אבל פטור זה מאיסור כלאיים הוא רק בשעת העבודה במקדש, ולאחר העבודה הם חייבים במצוות ציצית. על מצוות תפילין נאמר: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפת בין עיניך" (דברים ו, ח), והכוהנים העובדים במקדש אינם יכולים להניח תפילין של יד כדי שלא יהיו חוצצים בין בגדי הכהונה לבין הבשר, ובכל זאת חייבים בתפילין של ראש מפני שהתפילה של יד אינה מעכבת תפילה של ראש. על תקיעת שופר נאמר: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), ואפשר היה לחשוב כי הכוהנים פטורים ממצוה זו מאחר שתקיעת שופר וברכות התפילה של ראש השנה הן כמו ביובל, והכוהנים אינם חייבים בכל מצוות היובל - הם רשאים למכור את שדותיהם אפילו בשנת היובל, ולפיכך יש צורך לומר כי הם חייבים במצוות היום של ראש השנה כפי שהם חייבים בשמיטת כספים ובשילוח עבדים בשנת היובל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "הכל מעריכין ונערכין, נודרין ונידרין: כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים. טומטום ואנדרוגינוס - נודרין ונידרין ומעריכין, אבל לא נערכין שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית. חרש שוטה וקטן - נידרין ונערכין, אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת". פרשת ערכין בתורה עוסקת בהקדש של סכומי כסף המשתנים בהתאם למינו ולגילו של המוערך אבל קבועים ביחס לכל קבוצת גיל ומין. נוסף לערכים יכול אדם לנדור נדרים למקדש כהקדש לבדק הבית, ולהתחייב להקדש את השווי הכספי המקובל של גופו, ואלו הם הנדרים האמורים במשנה. הסוגיה עוסקת בתבנית הלשונית של המשנה: "הכל...". נוסח דברים זה מופיע בפתיחה של משניות רבות, ויש לברר את המשמעות של ההכללה בכל מקום ("לאתויי מאי"), במיוחד אם ההכללה מופיעה לצד רשימה מפורטת של החייבים בדבר, או לצד פירוט של הפטורים ("חוץ מ..."). בדף הבא ממשיכים ומבררים את מידת החידוש שיש בהכללה ("פשיטא") בנוגע למספר מקורות.

הכל מעריכין – המשנה מכלילה בתוכה "מופלא הסמוך לאיש", כלומר, מי שהוא בן שתים עשרה ויום אחד, שעדיין אינו איש מבוגר אבל מבין בטיב נדרים שאף הוא רשאי להעריך את עצמו. נערכין – המשנה כוללת גם מנוול ומוכה בשחין, שאף הם בכלל הכתוב "בערכך נפשות" (ויקרא כז, ב), אף על פי שאין לו ערך בנדרי דמים מפני שגופו אינו שווה. נידרין – בהמשך המשנה מפרטים על הטומטום והאנדרוגינוס, ילד פחות מבן חודש, וגוי (משנה ב), ופירוט זה מתייחס להכללה.

הכל סומכין והכל ממירין - במשנה במסכת מנחות (ט, ח) נאמר: "הכל סומכין" – סמיכה היא חובת הבעלים להישען על קורבן הבהמה לפני ההקרבה. במשנה במסכת תמורה (א, א) נאמר: "הכל ממירין" – תמורה היא המרה של קדושת הבהמה על בהמה אחרת. התלמוד מסביר כי ההכללה בשני המקורות מציינת שגם היורש של קורבן סומך עליו כבעלים, וגם היורש הממיר את הבהמה (שלא כהלכה) – עושה אותה תמורה, וזאת בניגוד לשיטת רבי יהודה הסבור שהיורש אינו ממיר ואינו סומך. המחלוקת היא בפירוש הכתובים: חכמים לומדים מהלשון הכפולה בכתוב "ואם המר ימיר" (ויקרא כז, י), שאף היורש ממיר את הבהמה, וכשם שבתחילת ההקדש היורש ממיר, כך גם בסוף ההקדש קודם ההקרבה – היורש סומך. רבי יהודה לומד מהכתוב "וסמך ידו על ראש קרבנו" (ויקרא ג, ב) שסומך על ראש קרבנו ולא על קורבן אביו, ולכן היורש אינו סומך, ומכאן שאף בתחילת ההקדש היורש אינו ממיר את הבהמה.

הכל חייבים במצוות – התלמוד דן על מקורות שונים של חובת המצוות המשתמשים בנוסח של הכללה: הכל חייבים...בסוכה, בלולב, בציצית, בתפילין, בתקיעת שופר, במקרא מגילה ובזימון. ההכללה במקורות הללו מלמדת על חובה של מי שכרגיל פטורים מחובת המצווה. לעיתים החובה היא חלק ממצוות החינוך של ילד קטן היודע לעשות את המצווה: "קטן שאינו צריך לאמו- חייב בסוכה, קטן היודע לנענע – חייב בלולב, קטן היודע להתעטף – חייב בציצית, קטן היודע לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין, קטן היודע למי מברכים – מזמנים עליו, "אין מעכבין את הקטן מלתקוע שופר ביום טוב". לעיתים החובה היא של האישה: במקרא מגילה - "נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס",  ואף חובת העבד: ובזימון – "נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן".

ראיה - חובה מיוחדת שדנים בה היא קורבן עולת ראייה במשנה במסכת חגיגה (א, א): "הכל חייבים בראיה". יש הסבורים שהכללה באה ללמד על מי שיש לו מעמד אישי חצוי: חציו עבד וחציו בן חורין שאף הוא חייב בראיה, וזאת על פי שיטת בית שמאי במשנה במסכת עדויות (א, יג) הסבורים שיש לכפות את הבעלים של העבד לשחררו מעבדות כדי שיוכל לקיים פריה ורביה. יש הסבורים שההכללה מלמדת על היקף הפטור בהלכה: מי שהיה פטור מלעלות לרגל ביום הראשון ושוב נעשה חייב באחד מימי המועד - חייב בראייה (כגון שהיה חיגר ולא יכול לעלות ברגליו והתרפא בהמשך החג). ויש הסבורים כי ההכללה מתייחסת למי שחצוי בגופו, והוא סומא (עוור) באחת מעיניו, ואף הוא חייב בראיה. ההצעות הללו נתונות במחלוקת מפני שיש שיטות שונות בעניין: לגבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין – יש הסבור כי הוא פטור מראייה (כשיטת בית הלל במשנה עדויות); יש עמדה הסבורה שימי החג הם תשלומים ליום הראשון ולכן, אם היה פטור ביום הראשון פטור גם בשאר ימי החג מחובת הראייה; ויש מי שסבור כי סומא באחת מעיניו פטור מקורבן ראייה מפני שיש לדרוש את הכתוב "לפני ה' יראה" (שמות כג, יז) , שהבא להיראות לפני השכינה (יראה-נפעל) צריך גם להיות מסוגל לראות את פני השכינה (יראה-בניין קל), ואם אינו מסוגל לראות היטב בשתי עיניו, פטור מעלייה לרגל וקורבן עולת ראייה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "יצאו שנים כאחת – מונה אותם שניים שניים. מנאן אחד - תשיעי ועשירי מקולקלין". בדף הקודם דנו במקרה מסוים של יצאו שניים בעשירי, כלומר כאשר העשירי והאחד עשר יצאו בבת אחת וקרא לשניהם בשם 'עשירי', ויש מסורות שונות בברייתא מה הדין במקרה זה: ירעו - לפי מסורת אחת דין שניהם לרעות עד שיפול בהם מום ויפסלו להקרבה ויהיו מותרים באכילה. הטעם הוא ש"אין מביאים קודשים לבית הפסול", כלומר, אם נאמר ששניהם קרבים יש לנהוג בשניהם כשלמים (כדין אחד עשר שנקרא עשירי, ראו במשנה) ולתת את החזה והשוק לכוהנים, והואיל ואין די כוהנים לאכול – לא יאכלו את חלקם בזמן, ויהיה אסור לאכול ממנו כנותר ויהיא חייב להיפסל ולהישרף. יקריבו – לפי מסורת אחרת של רבי שמעון מותר להביא קודשים לבית הפסול, כלומר, לגרום להם בעקיפין להישרף לאחר שיישארו כנותר. ימותו - לפי מסורת שלישית אחד עשר שקראו 'עשירי' שנתערב עם עשירי ימותו שניהם. לפי מסקנת הסוגיה מסורת זו מדברת על מעשר בזמן הזה שחרב המקדש ואין מקריבים ויש חשש תקלה שיגזוז אותם או יעבוד בהם, או יאכלם בלא מום, ואף על פי שיש בכך הפסד של שתי בהמות, לא התירו להמתין עד שיפול בהם מום.

התלמוד דן בהקשר זה על שיטת רבי יהודה על טעות מעשר. יש הסבורים כי המסורת הקובעת ששניהם ימותו היא כשיטת רבי יהודה שטעות מעשר דינה כתמורה שאינה קריבה אלא מתה, ומאחר שאין יודעים מיהו האחד עשר ומיהו העשירי – דין התערובת למות. אלא שלפי מקורות שונים עולה כי אף רבי יהודה סבור כי האחד עשר קרב כשלמים אפילו שהוא תמורה. הוכחה אחת היא מדברי המשנה שם נחלקו התנאים בהגדרת התמורה: "קרא לתשיעי 'עשירי', ולעשירי 'תשיעי', ולאחד עשר 'עשירי' - שלושתן מקודשין: התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה, דברי רבי מאיר, אמר רבי יהודה: וכי יש תמורה עושה תמורה? אמרו משום רבי מאיר: אילו היה תמורה - לא היה קרב". רבי מאיר סבור כי האחד עשר אינו נחשב לתמורה ולכן הוא קרב כשלמים, ורבי יהודה סבור שהאחד עשר נחשב לתמורה של העשירי ולכן הוא אינו עושה תמורה, אבל אף הוא מסכים שדינו להיות קרב. הוכחה אחרת היא ממדרש ההלכה על הכתוב "ואם זבח שלמים קרבנו, אם מן הבקר..." (ויקרא ג, א). במדרש ההלכה נאמר שיש לרבות את אחד עשר שקראו עשירי לשלמים, ודווקא האחד עשר שהתקדש לאחר שכבר יצא העשירי מתקדש מכוח העשירי, אבל התשיעי שהתקדש לפני העשירי אינו קרב שלמים. ההבדל בין קורבן זה לשלמים הוא רק שהשלמים עושה תמורה, וקורבן זה נחשב לתמורה ואינו עושה תמורה להקריב עליה.

שליח שטעה בשליחות מעשר בהמה – נחלקו האמוראים: רב פפי אמר משמו של רבא כי אם השליח קרא לתשיעי 'עשירי'- התשיעי קדוש, אבל אם קרא ל'אחד עשר' עשירי – אינו קדוש. רב פפא סבור כי בשני המקרים אינו קדוש, מפני שהשליח נשלח לעשות את הדברים כתיקונם ולא לטעות. התלמוד מסביר כי יש הבדל בין שליחות זו לשליחות במשנה במסכת תרומות (ד, ד): " האומר לשלוחו: 'צא ותרום' - תורם כדעת בעל הבית. אם אינו יודע דעתו של בעל הבית - תורם בבינונית אחד מחמישים, פיחת עשרה או הוסיף עשרה - תרומתו תרומה". בתרומה יש שיעורים שונים לתרומה לפי רוחב ליבו ונדיבותו של התורם, והשליח עשוי לטעון כי סבור היה שבעל הבית רוצה לתרום בשיעור זה, אבל במעשר בהמה רק העשירי הוא מעשר בהמה, ולכן השליח לא היה צריך לטעות בדבר זה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "יצאו שנים כאחת - מונה אותם שנים שנים (מחשיבם כיצאו בזה אחר זה). מנאן אחד - תשיעי ועשירי מקולקלין. קרא לתשיעי 'עשירי', ולעשירי 'תשיעי', ולאחד עשר 'עשירי' - שלשתן מקודשין. התשיעי - נאכל במומו, והעשירי – מעשר, ואחד עשר - קרב שלמים ועושה תמורה, דברי רבי מאיר, אמר רבי יהודה: וכי יש תמורה עושה תמורה? אמרו משום רבי מאיר: אילו היה תמורה לא היה קרב. קרא לתשיעי 'עשירי', ולעשירי 'עשירי' ולאחד עשר 'עשירי' - אין אחד עשר מקודש. זה הכלל: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו - אין אחד עשר מקודש".

מנאן זוגות – רבי יוחנן סבור שאם מנה את הבהמות בזוגות, ומנה את הזוג הראשון כ"אחד", את הזוג השני כ"שנים" וכן הלאה – העשירי קדוש למניינו. האמוראים נחלקו מה כוונת הדברים: רב מארי סבור שיש ללכת אחר המניין שלו, ואלו שקרא להם עשירי, הזוג העשירי, או המאה העשירית – מתקדשים, ורב כהנא סבור כי יש ללכת אחר מניין הבהמות במציאות, והבהמה שיצאה עשירית הריהי קדושה. התלמוד דן בביאור מקורות אחדים לפי מחלוקת האמוראים. דיון אחד הוא על ההלכה שבמשנה: "יצאו שנים כאחת...מנאן אחד – עשירי ותשיעי מקולקלים". לדעת רב מארי הולכים אחר מניינו של האדם שמנה בפיו, ולכן אם מנה את העשירי כתשיעי, ואת האחד עשר כעשירי – יש חשיבות למה שמנה ודין העשירי כמעשר ודין האחד עשר כשלמים ונמצא שהם מעורבים זה בזה. רב כהנא סבור כי יש להבחין בין דברי רבי יוחנן של מי שמתכוון להוציאם זוגות זוגות ולא טעה שמתקדשים לפי סדר מניינו ולא לפי דיבורו, לבין דברי המשנה עוסקים במקום שהם יוצאים ממילא מעצמם שמתקדשים על פי טעותו. דיון אחר הוא על ההלכה בתוספתא (ז, יג): "מנאן למפרע (עשר, תשע, שמונה) – עשירי שבמניין הוא קדוש". לדעת רב כהנא הולכים אחר המניין עצמו ולא אחר המנייה של האדם, ולדעת רב מארי במקרה זה הכינוי של העשירי הוא "חד", ובמניה של הפרסים היו קוראים לעשירי "אחד", ואין סתירה בין מניין הבהמות למניין שלו.

טעות במנייה - במשנה נאמר: "קרא לתשיעי 'עשירי', לעשירי 'תשיעי', ולאחד עשר 'עשירי' – שלושתן מקודשין". במדרש ההלכה לומדים הלכה זו מהכתוב "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), המלמד שהקדושה חלה הן על העשירי והן על מי שקרא לו בשם עשירי. הטעות היא רק ביחס לתשע ולאחת עשרה, המתקדשים מפני שהם סמוכים, אבל שמונה ושתים עשרה אינם סמוכים לעשירי ולכן אינם מתקדשים. בתלמוד מובאת דעה חולקת של רבי אלעזר ברבי שמעון בתוספתא (שם ז, יד): "רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין אחד עשר קדוש – עד שישתוק בתשיעי ויקרא לעשירי 'תשיעי', ולאחד עשר 'עשירי'". רבי אלעזר ברבי שמעון סבור כי הטעות במניין אינה מקדשת אלא את התשיעי או את האחד עשר אבל לא את שניהם מפני שהטעות צריכה להיות ייחודית ("מיוחדת") כפי שהעשירי ייחודי. הנחת היסוד של עמדה זו היא שהטעות במעשר יש לה דין תמורה, ואין קורבן מעשר עושה אלא תמורה אחת, ולכן כשטעה בתשיעי נחשב כאילו המיר את העשירי, וכשטועה אחר כך באחד עשר – לא חלה עליו קדושה.  

יצאו שנים כאחת – האמורא רבא דן על מצבים שונים של יצאו שנים כאחת: א. יצאו התשיעי והעשירי בבת אחת וקרא להם תשיעי – העשירי מתקדש מאיליו, וקרא לתשיעי בשם 'תשיעי' ואינו מתקדש, ויש כאן תערובת של עשירי וחולין זה בזה. ב. יצאו עשירי ותשיעי כאחת וקרא לשניהם עשירי – העשירי והתשיעי נחשבים כתערובת וכל אחד צריך להיות קרב כפי דינו – התשיעי קרב במומו והעשירי מעשר גמור, אבל אין ידוע מי מהם מקריב – ולכן שניהם ירעו עד שיסתאבו ויפול בהם מום. ג. יצאו עשירי ואחד עשר כאחת וקרא לשניהם עשירי – יש כאן מעשר המעורב בשלמים (ויש מסורות שונות אם דינם למות, לרעות עד שיפול בהם מום, או להיות קרבים). ד. יצאו עשירי ואחד עשר וקרא לשניהם אחד-עשר – העשירי קדוש מאיליו והאחד עשר אינו קדוש, ויש כאן תערובת מעשר וחולין זה בזה (וימתין עד שיפול בהם מום).

עקירת שם עשירי - התלמוד דן ביחס של המקרים של "יצאו שניים כאחת" לפרטיהם אל הכלל שבסוף המשנה: "זה הכלל: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו - אין אחד עשר מקודש". במקרה שיצאו עשירי ואחד עשר כאחת וקרא לשניהם עשירי לא נעקר שם העשירי, ואף על פי כן האחד עשר מקודש, אבל אין זה עומד בניגוד לכלל, מפני שהכלל עסק במקרה שבו יצאו הבהמות זה אחד זה, וכגון שיצא העשירי והבעלים לא דיבר ובזה עקר את שם העשירי ממנו, אבל הכלל לא עוסק במקרה שיצאו בבת אחת – אז שניהם מתקדשים.

בעקבות הדברים דנים ביישומים אחרים של הכלל במקרים סבוכים. מקרה אחד שנוי במחלוקת תנאים: "קרא לעשירי 'אחד עשר', ולאחד-עשר 'עשירי' – אין אחד עשר קדוש, דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודהאומר: אחד עשר קדוש. כלל אמר רבי: כל זמן שלא נעקר שם 'עשירי' הימנו – אין אחד עשר קדוש". ההנחה במקרה זה היא שהקריאה לעשירי בשם 'אחד עשר' אינה נחשבת לעקירת שם העשירי ממנו, מפני שיש לו הרבה בהמות, וכאשר אומר "אחד-עשר" כוונתו היא שבבהמה העשירית סיים לעשר את הסבב הראשון של הספירה (מניין המניינים), ולכן אין זו נחשבת לעקירה של שם העשירי ממנו. מקרה אחר שנידון בקשר לעקירת שם עשירי הוא בברייתא: "יצאו שנים בעשירי, ולא קדם אחד מהן את חבירו, וקראן 'עשירי' – עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה". במקרה זה מדובר כפי הנראה על אחד שהקדים להוציא את ראשו מהדיר וקרא לו הבעלים בשם 'אחד עשר', ולאחר מכן חזר לדיר והתערב בדיר, ושוב יצאו עשירי ואחד עשר וקרא להם בשם 'עשירי'. במקרה זה נעקר שם העשירי ממנו, ולכן קדוש גם האחד עשר. לדעת רבי הסבור כי קריאת שם 'אחד עשר' אינה נחשבת עקירה, אף הוא מודה כי במקרה זה יש להחשיבה לעקירה, מפני שאין לו עוד בהמות לספור מלבד הללו, והביטוי 'אחד עשר' אינו יכול להתפרש אלא כ'אחד עשר' ולא כספירה של המניינים. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "באי זה צד מעשרין? כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת, ומונין א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' והיוצא עשירי סוקר בסיקרא ואומר: הרי זה מעשר. לא סקרו בסיקרא ולא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים - הרי אלו מתעשרין. היה לו מאה ונטל עשרה עשרה ונטל אחד - אין זה מעשר, רבי יוסי בר' יהודה אומר: מעשר. קפץ אחד מן המנויין לתוכן - הרי אלו פטורין, מן המעושרין לתוכן - כולם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים".

שיטת רבי יוסי ברבי יהודה – רבי יוסי ברבי יהודה סבור כי אפשר לעשר עשרה מתוך מאה. הוא מסתמך על גזירה שווה של מעשר בהמה למעשר דגן. במעשר דגן לומדים מהכתוב "ונחשב לכם תרומותיכם" שאפשר לתרום תרומה גדולה במחשבה בליבו שחלק מסוים יהיה לתרומה וחלה עליו הקדושה גם בלא אמירה, ואף במעשר בהמה סבור רבי יוסי ברבי יהודה שמעשר בהמה חל גם בלא מנייה בפועל של הבהמות.

האמורא רבא דן על ההגדרות של קדושת ופטור מעשר בהמה. הגדרה חשובה אחת היא האופן שבו מתקדש העשירי למעשר בהמה. העשירי קדוש מאליו - האמורא רבא סבור כי העשירי מתקדש מאליו לאחר מניין של תשעה. במדרש ההלכה על הכתוב "העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב) לומדים שהעשירי מתקדש אפילו בלא קריאה בשם, אבל האמורא רבא סבור שמתקדש אפילו כשאין קוראים לו בשם "קודש", אין מוציאים אותו מהדיר ואפילו אין צורך להצביע עליו. התלמוד דן בהקשר זה על ברייתות אחדות העוסקות במצבים שבהם לא קידש את העשירי, אם מפני שהעשירי יצא ולא אמר דבר, ואם מפני שהעשירי מת בדיר או נשאר בדיר לאחר שיצאו כל הבהמות.

אבחנה אחת חשובה העולה מהדיון בברייתות היא בין קדושת הבהמה העשירית לבין הפטור של שאר הבהמות ממעשר בהמה. רבא סבור כי "מניין הראוי – פוטר", כלומר, בהמות שנמנו במניין הראוי למעשר בהמה נפטרות ממעשר בהמה, אפילו אם הבהמה העשירית מתה לפני שיצאה מהדיר, ואין מכאן הוכחה שהיא עצמה מתקדשת. הרעיון של מנין הראוי מבוסס על הכתוב "וכל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), שמה שכבר עבר תחת השבט אינו מתקדש עוד בקדושת העשירי אפילו אם העשירי עצמו עוד לא עבר תחת השבט.  

אבחנה חשובה נוספת היא לגבי מקרים שבהם מקדש בשם "עשירי" את הבהמה התשיעית או את הבהמה האחת העשרה והקדושה חלה בטעות. לגבי הבהמה האחת העשרה מוסכם שהדבר נחשב כאילו עקר את שם העשירי מהבהמה העשירית, ולכן הקדושה חלה על הבהמה האחת עשרה ברגע שקרא לה בשם עשירי. התנאים נחלקו אמנם על קדושת הבהמה התשיעית: רבי שמעון בן יהודה סבור כי הבהמה התשיעית היא חולין, מפני שקדושת העשירי חלה רק כאשר עקר את שם העשירי, וכאן עדיין לא מנה את העשירי במניין, ואי אפשר לקדש את הבהמה התשיעית בקדושת העשירי. יש הסבורים אמנם שהתשיעי מתקדש בקדושה קלה שאינו נאכל לבעלים בלי מום, והחובה לעקור את שם העשירי מהבהמה העשירית היא רק כאשר כבר ברור מי הבהמה עשירית, אבל כאשר אין יודעים מי העשירי הקדושה עשויה לחול על התשיעי אפילו לפני שנעקרה מן העשירי.  

האמורא רבא דן על מצבים שונים של מניין הראוי הפוטר ממעשר בהמה. מקרה אחד בברייתא הוא של עשרה טלאים שהכניסם לדיר, והוציא חמישה שמנה מהדיר, ואחר כך מת אחד מהטלאים בטרם הספיק למנותו. במקרה זה המנויים פטורים ממעשר בהמה, והללו שאינן מנויים – מצטרפים למעשר בהמה של גורן אחר. רבא עוסק גם במקרים מסובכים יותר. במקרה אחד יש בדיר יותר מעשרה טלאים, ומוציאם במספר פתחים מהדיר. במקרה זה יש לבחון את המניין הכולל – האם כבר יצאו עשר בהמות מכל הפתחים, כמה בהמות יצאו בכל פתח, והאם שאר הבהמות שנשארו בדיר לאחר שכבר יצאו עשר בהמות, משלימות את מי שיצא מכל פתח לכלל עשרה. החידוש במקרה זה הוא שאפילו שיש ספק מאיזה פתח יצאו הבהמות שנשארו בדיר, פוטרים את הבהמות שיצאו מפתח מסוים ממעשר בהמה מפני שיש כאן מניין הראוי (הבהמות שבדיר משלימות לעשרה את הבהמות שיצאו).

מקרה מסובך עוד יותר הוא כאשר יש בדיר תשעה עשר טלאים. האמורא רב הונא בר סחורה הסביר בדרשת הרגל כיצד מקרה זה מביא לידי ביטוי את שני העקרונות של רבא: "מניין הראוי פוטר" ו"עשירי מתקדש מאליו". לפי דבריו מדובר על מקרה שהיו שני פתחים, ותשעה טלאים יצאו מפתח אחד ותשעה טלאים אחרים מפתח אחר, והאחרון ראוי לצאת באחד מן הפתחים, ומאחר שהוא מתקדש מאליו אפילו אם מנאו כאחד ולא כעשירי הריהו מתקדש כעשירי, והמניין הראוי שיצא בכל אחד מן הפתחים – פטור ממעשר בהמה. בהקשר זה האמורא רבא מגביל את הפטור ממעשר בהמה רק למניין הראוי, ולא למי שלא נמנה מעל עשרה טלאים ונשאר בדיר. מטעם זה אם היו לו חמישה עשר טלאים, אינו רשאי לברור עשרה ולהכניסם לדיר, ולהפריש עליהם מעשר בהמה, ועל ידי זה לפטור את החמישה שלא היו בדיר ממעשר בהמה, אלא אותם חמישה נכנסים לדיר, ואם נותרו בדיר לאחר שיצאו עשרה - צריכים להצטרף לגורן אחר ולהתעשר מחדש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "שלש גרנות למעשר בהמה: בפרס הפסח ובפרס העצרת ובפרס החג, דברי רבי עקיבא, בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? מפני שהוא יום טוב ואי אפשר לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול. רבי מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. בן עזאי אומר: האלולים מתעשרים בפני עצמן. כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפין. חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה - אינן מצטרפין. חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן - הרי אלו מצטרפין. אם כן למה נאמרו שלש גרנות למעשר בהמה? שעד שלא הגיע הגורן - מותר למכור ולשחוט, הגיע הגורן - לא ישחוט, ואם שחט – פטור". הביטוי "גרנות" מתאר כרגיל את מקום איסוף התבואה שבו מפרישים מעשר מן התבואה, ובמשנה הוא מתאר את שלושת הזמנים של לידת הבהמות: בחורף (סוף אדר ותחילת ניסן), באביב (סיון), ובקיץ (אב-אלול), שבהם קבעו חכמים שיש להפריש מעשר בהמה. קבעו את הגרנות הימים הללו כדי שתהיינה בהמות מצויות לשחיטה לעולי הרגלים, ואף על פי שמותר למכור קודם שיעשר – היו אנשים נמנעים ומשתהים מלמכור עד שיעשרו את בהמותיהם, ולכן ציווי חכמים שיפרישו מעשר בהמה לפני הרגלים.

מחלוקת התנאים במשנה על זמני הגרנות –  א. שיטת רבי עקיבא- לדעת רבי עקיבא מפרישים בפרוס הרגלים, . רבי עקיבא סבור כי שואלים בהלכות הפסח שלושים יום קודם לחג, ובאמצע הזמן הזה, חמישה עשר יום לפני הרגל (היום האחרון של חודש אדר) מפרישים מעשר בהמה. וכן כיוצא בזה לגבי חמישה עשר ימים לפני שבועות, והיום האחרון של אלול, חמישה עשר יום לפני חג הסוכות. רבי עקיבא לא קובע תאריך מסוים בחודש אדר אלא רק "בפרוס הפסח" מפני שחודש אדר עשוי להיות בן שלושים יום (מלא) או עשרים ותשעה יום (חסר). ב. שיטת בן עזאי -  לדעת בן עזאי חודש אדר תמיד חסר, ולכן אפשר לקבוע זמן מסוים להפריש מעשר בהמה ביום כט באדר. בן עזאי סבור כי אין להפריש בפרוס העצרת מפני שזמן זה סמוך מדי להפרשה הקודמת בפרוס הפסח, ולא נולדו די בהמות בין המועדים הללו, ולכן לא יהיו די בהמות לקנייה לעולי הרגלים, ויש לאחר את המעשר לא' בסיון. מועד ההפרשה האחרון לדעת בן עזאי הוא בכט באב, ומועד זה נקבע מאחר שלדעת בן עזאי הבהמות הנולדות בחודש אלול מתעשרות בפני עצמן, וכדי להבדיל את הנולדים באלול מהנולדים קודם לכן, קובעים את התאריך בכט באב (לפי חודש אב חסר) כך שלא תהיה טעות.ג. שיטת רבי אלעזר ורבי שמעון – רבי אלעזר ורבי שמעון סבורים שיש להפריש מעשר בהמה באחד בניסן מפני שדורשים בהלכות הפסח שתי שבתות (שבועיים) כדעת רבן שמעון בן גמליאל. באחד בסיון הם סבורים שיש לאחר את זמן הגורן כדי שיוולדו עוד בהמות ותהיינה מצויות להקרבה לעולי הרגלים. הגור האחרון של מעשר הבהמה הוא בכט באלול, מפני שלשיטתם באחד בתשרי חל ראש השנה של כל הבהמות החדשות הנולדות המתעשרות מעשר בהמה, סיבה אחת שנאמרה במשנה בפירוש היא כדי שלא לחלל את יום טוב, שהרי היו צובעים את מעשר הבהמה בצבע אדום כאשר יצא מן הדיר ואסור לצבוע ביום טוב. סיבה אחרת שלא נאמרה במשנה היא להבדיל בין בהמה שנולדה בשנה הקודמת לבין הבהמה הנולדת בשנה החדשה ולפיכך יש להקדים את ההפרשה ליום האחרון של אלול.

מחלוקת התנאים על ראש השנה למעשר בהמה – במשנה נאמר: "רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? מפני שהוא יום טוב ואי אפשר לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול. רבי מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. בן עזאיאומר: האלולים מתעשרים בפני עצמן". רבי אלעזר ורבי שמעון סבורים כי אחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה, רבי מאיר סבור כי אחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, ובן עזאי אינו יודע להכריע בין העמדות הללו, ולפיכך הוא סבור כי יש לתת לבהמות הנולדות באלול מעמד בפני עצמן, והן אינן מצטרפות לבהמות הנולדות לפניהן ולאחריהן. בן עזאי ידוע כחכם חריף שידע להעריך סברות וטעמים, ובאחד המקומות הוא אף אומר כי כל חכמי ישראל דומים עליו כקליפת השום מלבד רבי עקיבא, אלא שכאן המחלוקת היא על שמועה מפני הנביאים חגי, זכריה ומלאכי ולכן קשה להכריע במחלוקת זו. ומעירים כי לפי שיטה זו אפשר לעשר חמישה שנולדו באב עם חמישה שנולדו באלול וחמישה שנולדו בתשרי, מפני שהנולדים באלול מצטרפים לאלו שנולדו באב (אם ראש השנה חל בתשרי), או לאלו שנולדו בתשרי (אם ראש השנה חל באלול), ומפריש אחד מהנולדים באלול ופוטר את השאר ממעשר בהמה, ואין חוששים שמא יבוא להפריש מאחד מן הנולדים בחודשים האחרים.   

דרך הפרשת מעשר בהמה - במשנה נאמר: "באי זה צד מעשרין? כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת, ומונין א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' והיוצא עשירי - סוקר בסיקרא (צובע באדום) ואומר: הרי זה מעשר. לא סקרו בסיקרא ולא מנאן בשבט, או שמנאן רבוצים או עומדים - הרי אלו מתעשרין". בתוספתא (בכורות ז, י) מסבירים כי "אימותיהם מבחוץ והם מבפנים וגועות ויוצאות לקראת אמן", כדי שהקנוי או היתום הפטורים ממעשר לא יצאו החוצה מפני שאין להם אם. בתורה נאמר: "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'" (ויקרא כז, לב). ומכאן למדו שמצווה למנות בשבט (מקל) ויש לקרוא בשמו של העשירי, אבל העשירי מתקדש גם אם נמנה כשהוא רובץ או עומד ואפילו כאשר לא קרא לו עשירי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר:" הכל נכנסין לדיר להתעשר, חוץ מן כלאים, וטרפה, ויוצא דופן ומחוסר זמן, והיתום. ואיזהו יתום? כל שמתה אמה או שנשחטה ואחר כך ילדה, רבי יהושע אומר: אפילו נשחטה אמה והשלח קיים - אין זה יתום". בתוספתא בכורות (ז, ז) מובאת רשימה של פסולי קודשים הנכנסים לדיר על מנת להתעשר במעשר בהמה: "הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולן נכנסין לדיר להתעשר רבי שמעון בן יהודה אומר משוםרבי שמעון: טומטום ואנדרוגינוס - אין נכנסין לדיר להתעשר". הבהמות הללו פסולות להקרבה בקודשים מפני שהן נחשבות כבעלות מום לפי הכתוב "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה), ולמדו כי הביטוי "משחתם" מציין השחתה של ערווה ("כי השחית כל בשר" בראשית ו, יב) או של עבודה זרה ("פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל" דברים ד, טז). עם זאת במעשר בהמה מום אינו פוסל מלהיכנס לדיר להתעשר לפי הכתוב "לא יבקר בין טווב לרע ולא ימירנו" (ויקרא כז, לג), ולכן אין לפסול את הבהמות הללו להקרבה. בעניין טומטום ואנדרוגינוס שאין בהם פסול ערווה או עבודה זרה המחלוקת היא האם טומטום ואנרוגינוס הם ספק זכר או נקבה, ולכן מצטרפים למעשר בהמה, או שמאחר שרק זכר וודאי ונקבה וודאית ראויים למזבח יש ללמוד מקודשים שאף במעשר בהמה אין נכנסים לדיר להתעשר.   

פסולי מעשר בהמה - בתורה נאמר על כלל הקרבנות: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" (ויקרא כב, כז). הביטוי "שור או כשב" מלמד שאין מקריבים כלאיים שאין כל אחד מהם מין ברור לעצמו. הביטוי "או עז" מלמד שאין מקריבים דבר הדומה לעז, "כי יוולד" שאין מקריבים יוצא דופן, "שבעת ימים" שאין מקריבים מחוסר זמן (שלא שהה שמונה ימים), ו"תחת אמו" שאין מקריבים יתום. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לומד גזירה שווה של הביטוי "תחת אמו" לביטוי "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב) במעשר בהמה, שאין להקריב את אחד הפסולים הללו למעשר בהמה, וכן אין להקריב טריפה שאינה יכולה לעבור תחת השבט מאחר שהיא צפויה למות.

בתוספתא בכורות (ז, ב) נחלקו התנאים על היקף הפסולים של מעשר בהמה: "הכל נכנסים לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטריפה, דברי רבי אלעזר ברבי יהודה איש כפר ברתותא שאמר משום רבי יהושע. אמר רבי עקיבא: אני שמעתי הימנו אף יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום". התלמוד מסביר שאף רבי אלעזר ברבי יהודה סבור כי לומדים גזירה שווה של מעשר בהמה משאר הקודשים, אבל אין פסול בכל הרשימה שבמשנה לפי שיטות תנאים ייחודיות: יוצא דופן נחשב כוולד גמור (לדעת רבי שמעון), מחוסר זמן חייב במעשר (לדעת רבי שמעון בן יהודה בדף הקודם), והיתום חייב במעשר בהמה כאשר העור של האם קיים (כדעת רבי יהושע במשנה).

הגדרת יתום – במשנה נאמר: "ואיזהו יתום? כל שמתה אמה או שנשחטה ואחר כך ילדה, רבי יהושע אומר: אפילו נשחטה אמה והשלח קיים - אין זה יתום". בברייתא מובאת עדות משמו של אחד התנאים: "העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה לפני רבי:במקומנו מפשיטין את המתה (מעורה) ומלבישין את החי (כדי לשמור עליו. אמר רבי: נתגלה טעמא של משנתינו: חזירין שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו. פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו ועברו שש עשרה קרונות על חודו אחת. פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני (עוף ענק) וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים". הברייתא עוסקת במסתורין שיש בטבע: יתום החי בעזרת עטיפה בעור של אמו המתה, חזירים שיש להם מספר רב של עלעלים בקיבה, עץ ארז עבה וביצה של עוף ענק ומסתורי הנרמז גם בספר איוב "כנף רננים נעלסה כי תעזוב לארץ ביציה" (לט, יג).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "הלוקח או שניתן לו במתנה - פטור ממעשר בהמה". בתורה נאמר: "בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשורך לצאנך" (שמות כב, כח). הביטוי "כן תעשה" מתייחס אינו מדבר על על בכור הקדוש מאליו ברחם אמו אלא על מצווה אחרת שיש בה עשייה בפועל. התלמוד מסביר כי הביטוי "בניך" מגדיר את המצווה, ולכן ההשוואה המתאימה היא למעשר בהמה, וכשם שאדם אינו קונה או מקבל במתנה את בנו, כך גם אין צריך להפריש מעשר בהמה על מה שהבעלים קונה או מקבל במתנה. השוואה אחרת אינה מתאימה למילה "בניך": קורבן בכור אינו בא על חטא כחטאת, אינו בא כנדר וכנדבה כעולה וכשלמים, ואין קבוע לו זמן ברגלים כעולת ראייה.

קונה עוברים – ההלכה היא: "לקח (קנה) עשרה עוברים במעי אמן – כולם נכנסים לדיר להתעשר". האמוראים מסבירים כי המשנה הקובעת שהקונה פטור ממעשר בהמה אינה סותרת את ההלכה האמורה, מפני שהפטור נסמך על הביטוי "וכן תעשה", וביטוי זה נאמר רק על בהמה שיש לעשות מעשה ולהעבירה תחת השבט על מנת להפריש מעשר בהמה, בעוד שעוברים עדיין אינם חייבים במעשה של הפרשה לפני לידתם, ולכן כשקונה אותם בעודם עוברים יהיו חייבים לאחר לידתם במעשר בהמה. ומסופר כי רבי יוחנן מופיע בחלומו של רבי אלעזר ומשבח את פירוש הכתוב בדרך זו.

מחוסר זמן - התלמוד דן בהקשר זה האם יש פטור ממעשר בהמה ל"מחוסר זמן", בהמה בשבעה הימים הראשונים לאחר לידתה. "מחוסר זמן" נזכר בהמשך הכתוב "כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי". בברייתא נאמר כי "הלקוח חל על מחוסר זמן", אבל קשה להבין מדוע מחוסר זמן פטור ממעשר בהמה אם אין זה זמן הראוי לעשייה (הקרבה). מטעם זה יש הסבורים כי יש טעות בברייתא והיא אינה הלכה מקובלת שנוסחה מבורר ומקובל ("אינה משנה"). ויש המסבירים כי הברייתא היא כשיטת רבי שמעון בן יהודה משמו של רבי שמעון הסבור כי מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר מפני שהוא כמו בכור הקדוש לפני זמנו הראוי להקרבה (כשיצא מרחם אמו ולפני שמונה ימים) וקרב לאחר זמנו, ואף כאן "מחוסר זמן" מתקדש בקדושת מעשר בהמה לפני זמן ההקרבה, וקרב לאחר שהגיע לגיל שמונה ימים, ומטעם זה גם פטור כאשר קונים אותו, שהרי מדובר על שעת עשייה.  

בעית פטור מעשר בהמה בקניה של בהמה יש לה משמעות גם לגבי שאלה אחרת של  אתנן זונה. האתנן אסור בהקרבה לפי הכתוב "לא תביא אתנן זונה...בית ה' אלקיך" (דברים כג, יט), אבל יש דרך להכשירו להקרבה:  "איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר? כל שנתנו לה (לזונה) וחזר ולקחו הימנה", כלומר, אם קונה את האתנן שנתן לזונה - רשאי להפריש ממנו מעשר בהמה להקרבה. האמורא רב מקשה על הלכה זו מפני שצריך היה לפטור את הבהמה של האתנן מטעם שמדובר בדבר קנוי, אבל מסבירים כי רב לא ידע על ההלכה שעוברים אינם פטורים בקניין ממעשר בהמה ואף כאן מדובר באתנן של עובר. התלמוד מעיר כי הזונה עצמה אינה מעשרת את העובר שקיבלה כאתנן, מפני שאתנן זונה האסור בהקרבה הוא של זונה גויה הפטורה מן המצוות ואילו אתנן של גויה יהודיה מותר (דעה זו לא נפסקה להלכה). הבדל אחר בין זונה גויה לזונה יהודיה היא לעניין כהן הבא על הזונה. בתורה נאמר: "אשה זונה וחללה לא יקחו... (ויקרא כא, ז)...ולא יחלל זרעו" (שם, טו). כהן הבא על זונה ישראלית לוקה משום שהוא מחלל את זרעו, אבל כהן הבא על זונה גויה אינו לוקה מפני שהילד הבא ממנה אינו נחשב לזרעו ואינו מתחלל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

ירדן - במשנה נאמר: "רבי מאיר אומר: הירדן מפסיק למעשר בהמה", כלומר: הבהמות שבשני עברי הירדן אינן מצטרפות זה זה להיות כעדר אחד שמפריש ממנו מעשר בהמה. האמוראים נחלקו על טעמו של רבי מאיר: רבי אמי סבור כי הבהמות אינן יכולות לעבור מצד לצד, אבל אם יש גשר העדרים מצטרפים זה לזה. עמדה זו אמנם מתקשה להסביר מדוע חוץ לארץ וארץ ישראל נחשבים למקומות שונים אם אפשר לעבור מזה לזה, ומדוע הירדן מצוין בפני עצמו במשנה, בשעה שכל הנהרות מפרידים בין הגדות שבשני עבריהם. רבי יוחנן סבור כי רבי מאיר מתבסס על ספר יהושע: "והירדן יגבול אותו לפאת קדמה" (יח, כ). מהכתוב עולה שהירדן הוא גבול בפני עצמו, ואף שמתוארים שם גבולות הנחלות הגבול של ארץ ישראל הוא גבול אחד. ולפי שיטה זו, אפילו אם יש גשר על הירדן והמעבר בין שני עברי הירדן נעשה קל וקרוב, אין העדרים מצטרפים זה לזה, כפי שעדרים במחוזות (אבטילאות) שיש לכל אחד מהם תחום שיפוט עצמאי (נמר ונמורי) אינם מצטרפים זה לזה. בעניין זה מעירים על מחלוקת תנאים קרובה על ביאור הכתוב "כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען" (במדבר לה, ו) - האם הירדן עצמו נכלל בארץ כנען: "ארץ כנען - ולא הירדן ארץ כנען, דברי רבי יהודה בן בתירה, רבי שמעון בן יוחי אומר: הרי הוא אומר מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה" (שם לד, טו) - מה ירחו ארץ כנען אף ירדן ארץ כנען". לדעת האומר כי הירדן אינו חלק מארץ כנען הרי זה משום שהוא מציין גבול של הארץ, והכתוב מבחין בין ארצה כנען לבין הירדן.  

גבולות הירדן – בתוספתא בכורות (ז, ד) מתואר גבול הירדן: "ירדן יוצא ממערת פמייס (בניאס), ומהלך בימה של סיבכי (אגם החולה), ובימה של טבריא (הכנרת), ובימה של סדום (ים המלח), והולך ונופל לים הגדול, ואין ירדן אלא מבית יריחו (בית ירח שליד הכנרת) ולמטה". יש המוצאים רמז בשם ירדן למוצאו ממערת פמייס שבשטח נחלת דן בצפון, לפי הכתוב "ויקראו לו ללשם דן בשם דן אביהם" (שופטים יח, כג). לשאלת מיקומו של הירדן יש חשיבות בדיני מעשר בהמה ובדיני נדרים, ומי שנדר מן הירדן הולכים אחר לשון בני אדם ובודקים מהו הנהר הנקרא ירדן בפי כולם, והנודר שלא ישתה מים ממערת פמייס אסור לשתות בכל מימי הירדן מאחר שכולם נובעים ממים אלו.

אגב הדיון בגבול הגיאוגרפי של ארץ ישראל בצד המזרחי, דן התלמוד על הגבול הצפוני של נהר הפרת – נהר הפרת מוזכר בתורה כגבולה הצפוני של הארץ (דברים יא, כד). מוצא נהר הפרת הוא בהרי טורקיה וארמניה ומשם הוא יורד מערבה לצפון סוריה, ושלוש הנהרות – חדקל, פישון וגיחון (בראשית ב, יא-יד) – מקבלים את מימיהם ממי הפרת, והכתוב "והנהר הרביעי הוא פרת" (שם) מלמד שנהר זה יוצא מעדן, משקה את שאר הנהרות וממשיך במהלכו, וההנחה היא שאפילו המעיינות שבהרים הם מי הנובעים לאחר שמי הפרת מחלחלים ועולים ב"סולמות" אל ראשי ההרים.

לקביעה זו יש משמעות הלכתית בהלכות נדרים ובהלכות מקוואות. בהלכות נדרים הנודר שלא ישתה ממים שבאו מנהר הפרת - נודר למעשה שאסור לו לשתות את המים בכל מימות המזרח התיכון. בהלכות מקוואות יש למעשה מחלוקת אמוראים האם מי הנהר הם תוצאה של ירידת מי הגשמים או הפשרת שלגים, או נביעה תת-קרקעית מתוך גדות הנהר עצמו: רב סבור כי אחד הסימנים לגשם בארץ ישראל הוא עליית המשקעים באגן הניקוז של הפרת היא סימן ועדות לריבוי גשם בארץ ישראל. ולפי עמדה זו כאשר טובלות הנשים בנהר בחודש ניסן אסור להן לטבול בנהר אלא לטבול במקוה, בגלל שמי הגשמים רבים על מי הנהר הזוחלים, ומי גשמים אינם כשרים כשהם זורמים אלא רק כשהם אסופים ונקווים למקום אחד, ובחודש תשרי כשלא ירד גשם בחודשי הקיץ, מותר לטבול בנהר אם עושים מחיצה לשם צניעות. שמואל סבור כי "נהרא מכיפיה מיבריך" = הנהר מתברך ממה שבגדותיו, ועיקר המים שבנהר באים מחלחול ונביעה ולא ממי הגשם, ולכן מותר לטבול בו בכל זמן. ומעירים כי אביו של שמואל עשה כשיטת רב ועשה לבנותיו מקווה בנהר בימי ניסן לאחר החורף כדי שלא יטבלו בנהר, ואף שמואל עצמו סבור היה כפי הנראה שמי הנהר הזוחלים אינם כשרים למקווה, אלא כאשר מדובר על נהר הפרת בימי תשרי לאחר הקיץ, אז מי החלחול רבים יותר ממי הגשמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "ונוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה, בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה, בחדש ובישן ואינן מתעשרין מזה על זה. שהיה בדין: ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה - אינם מתעשרין מזה על זה, כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה - אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה? תלמוד לומר: "וצאן" (ויקרא כז, לב) - משמע כל צאן אחד". בדף הקודם הסבירו כי לומדים מהכתוב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב), שמעשר דגן דומה למעשר בהמה (הכפילות "עשר תעשר") שאין מעשרים מחדש על הישן, כרמוז בסוף הכתוב "שנה בשנה", אבל אין להשוות את מעשר דגן למעשר בהמה מאחר שהכתוב "וצאן" מלמד שכל הצאן הוא אחד, ולכן מעשר ממינים שונים של צאן (כבשים ועיזים) שלא כמעשר דגן שאין מעשר ממינים שונים של תבואה זה על זה.  

מעשר מין על שאינו מינו - במשנה במסכת תרומות (ב, ד) נאמר: "אין תורמים ממין על שאינו מינו, ואם תרם – אין תרומתו תרומה". משנה זו מתבססת על הנאמר בתורה: "כל חלב יצהר, וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר יח, יב). התורה חוזרת על המילה "חלב" הן ביחס ליצהר (השמן) והן ביחס לתירוש ודגן, ומכאן שאין לתרום מיצהר על תירוש. על יסוד זה יש גם ללמוד קל וחומר, שאסור לעשר מיצהר על תירוש על אף שאין איסור כלאיים בזריעה של זרעי גפן ושל זית יחד (מפני שהאיסור הוא "לא תזרע כרמך כלאים", ובאילנות נוטעים ולא זורעים) וכל שכן שמיני דגן שונים האסורים זה בזה באיסור כלאיים – אסורים במעשר מזה על זה. גם שאר המינים החייבים במעשר מדרבנן – הם כעין האמור בתורה ואין לעשר מין על שאינו מינו.

מעשר בהמה ודגן ממין על שאינו מינו – המשנה קובעת שכבשים ועזים מתעשרים מעשר בהמה זה על זה, ואילו בקר וצאן אין מתעשרים זה על זה. והמשנה במסכת תרומות קובעת כי אין תורמים מעשר דגן ממין על שאינו מינו תמיד. האמוראים דנים כיצד להסביר את ההבדל  על יסוד המקראות של מעשר בהמה: "וכל מעשר בקר וצאן...העשירי יהיה קדש לה'" (ויקרא כז, לב) אל מול האמור במעשר דגן: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה" (במדבר יח, יב). במעשר בהמה משמעות הביטוי "צאן" היא כל מין הצאן יחד (כבשים ועיזים), וכנגד זה הביטוי "העשירי" מציין כי מפרישים את העשירים מהמינים הנזכרים בכתוב – בקר וצאן. אביי מסביר כי במעשר דגן אי אפשר לומר כי משמעות המילה "דגן" כוללת את כל מיני הדגן יחד (חיטה ושעורה למשל), מפני שהמילה "ראשיתם" בלשון רבים המלמדת שמפריש ראשית לכל מין ומין. רבא סבור כי במעשר בהמה אפשר היה לכלול את כל המינים במילה "בהמה" ולא לחלק בין בקר וצאן או כבשים ועיזים מפני שאפשר ללמוד את ההבדל בין המינים השונים בקל וחומר, ואילו במעשר דגן משמעות הכתוב היסודית היא שרק הדגן חייב בתרומה (ותירוש ויצהר), ואילו שאר המינים אינם חייבים בתרומה ומעשר מן התורה, ולאן אין מקום ללמוד שכל מיני הדגן הם אחד.  

צירוף עדרים למעשר בהמה - במשנה נאמר: "מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה. וכמה היא רגל בהמה רועה? ששה עשר מיל. היו בין אלו לאלו שלושים ושתיים מיל - אין מצטרפין. היו לו באמצע - מביא ומעשרן באמצע. רבי מאיר אומר: הירדן מפסיק למעשר בהמה". המרחק של ששה עשר מיל נלמד מדברי הנביא ירמיהו: "עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה" (לג, יב- יג), שאם כולן יכולות להימנות בידי הרועה כשהוא רועה את כולן במרחק ששה עשר מין – הרי זה בכלל עדר צאן אחד למעשר בהמה. כאשר יש בהמות במרחק שלושים ושתים מיל – מביא בהמות לאמצע, ונחלקו האמוראים מה מניין הצאן המצויות באמצע המצרפות את העדרים: רב סבור כי כדי לצרף את העדרים – חמש צאן צריכות להיות באמצע, ולחבר עדר של חמש צאן המצויות מצד אחד עם עדר של חמש המצויות בצד אחר. ושמואל סבור כי די שתהא בהמה אחת באמצע, מפני שהרועה נחשב למי שמצוי גם הוא באמצע יחד עמה ומונה את הצאן שמשני צדדיו. ובהמשך הסוגיה מעירים כי לדעת שמואל הרועה עצמו מצרף את הצאן, כליו של הרועה מצרפים את הצאן, ודנים האם גם הכלב של הרועה המצוי באמצע מצרף את הצאן, ובעיה זו לא באה לכלל הכרעה ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשים".

ארץ וחוצה לארץ – במדרש ההלכה מובאת שיטתו של רבי עקיבא על הכתוב "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם" (דברים יב, ו), שהכתוב משווה את מעשר הדגן למעשר הבהמה, וכשם שאת מעשר הדגן מביאים מתבואת ארץ ישראל כך גם מעשר בהמה בא מארץ ישראל, אבל כוונת הדברים היא שאין מעשר בהמה מחוץ לארץ קרב במקדש, אבל גם בחוץ לארץ מעשר בהמה מתקדש והבעלים רשאים לאוכלו רק אם נעשה בעל מום.

בפני הבית ושלא בפני הבית – חכמים תיקנו שבזמן הזה אין מעשרים מעשר בהמה, מאחר שהמעשר נמצא בבית בעליו ואינו יכול להקריבו – עלול הוא לבוא לידי תקלה, לשוחטו ולאוכלו קודם שיפול בו מום. חשש זה לתקלה נמצא בכל העניינים של המקדש כאמור בברייתא: "אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה – תיעקר (נועל דלת עד שתמות כדי שלא יהיו לה וולדות), פירות, כסות וכלים – ירקבו, מעות וכלי מתכות – יוליך לים המלח. התלמוד מסביר שאין לחשוש לכך שיעשר בזמן הזה יתום (ולד שמתה אמו) הפטור ממעשר בהמה מפני שאפשר להכריז שיתום פטור ממעשר בהמה. כמו כן אי אפשר להטיל מום בבהמות על מנת שלא יתחייבו במעשר בהמה, כפי שנוהגים ביחס לבכור שמטילים בו מום קודם יציאתו מן הרחם, מפני שאם יטיל מום בכל עדר הבהמות לא יימצאו לו בהמות שאין בהן מום להקרבה כשייבנה בית המקדש. ואי אפשר להטיל מום בכל בהמה עשירית, ולהוציאה מדיר הצאן כמעשר בהמה, מפני שבכתוב הסמוך למעשר בהמה נאמר: "לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג).   

בחולין אבל לא במוקדשין – החידוש במשנה הוא שאין להפריש מעשר בהמה מאף אחד מן הקודשים, ואפילו מקודשים קלים הנחשבים לממון בעלים לעניין הגוזל את חבירו ונשבע על שקר: "ומעלה מעל בה' – לרבות קודשים קלים שהן ממון בעלים, דברי רבי יוסי הגלילי". הטעם לכך הוא הפסוק: "העשירי יהיה קדש לה'" (שם כז, לב), המלמד שמה שכבר היה קדוש אינו נעשה שוב קדוש בקדושת מעשר בהמה. ההלכה הכללית בעניין קדושה החלה על קדושה היא שאפילו קדושה חמורה אינה חלה על קדושה קלה, כנאמר במשנה במסכת תמורה (ז, ג): "אחד קודשי מזבח ואחד קודשי בדק הבית – אין משנים אותם מקדושה לקדושה, אבל מקדישין אותו הקדש עילוי (טובת ההנאה שבהקרבת הקורבן, ולא הקורבן עצמו), ומחרימין אותו". עם זאת בעניין מעשר בהמה יש צורך לחזור על ההלכה וללומדה מן הכתובים, מאחר שהלכה המקורית נאמרה על קורבנות שהוקדשו במיוחד, בעוד שמעשר בהמה היא קדושה מהותית העשויה לחול על כל בהמה, ולכן צריך לציין בפירוש שההקדשה לקורבן מפקיעה את חובה זו ואין לנהוג בבהמת הקודשים בקדושת מעשר בהמה ולאסור על מכירתה או פדיונה מיד ההקדש.    

מי מתעשרים זה על זה - במשנה נאמר: "ונוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה, בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה, בחדש ובישן ואינן מתעשרין מזה על זה. שהיה בדין: ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה - אינם מתעשרין מזה על זה, כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה, אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה, תלמוד לומר "וצאן", משמע: כל צאן אחד". בתורה נאמר: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט, העשירי יהיה קדש לה'" (ויקרא כז, לב), ובספר דברים נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". הכתוב רומז כי יש דמיון בהלכה בין מעשרות מסוגים נבדלים – מעשר דגן מן התבואה ומעשר בהמה – וכשם שאין מעשרים תבואה חדשה על מנת לפטור את חובת המעשר שבתבואה הישנה כך גם אין לעשר בהמות שנולדו בשנה אחת על בהמות שנולדו בשנה אחרת. ואף שאפשר היה להשוות השוואה אחרת, שכשם שאין מעשרים מעשר שני ממין מסוים של דגן על מין אחר, כך גם אין להפריש מעשר מכבשים על עיזים, אלא שבעניין זה מניחים כי הביטוי "צאן" כולל את הכבשים והעיזים, וההשוואה למעשר דגן היא בעניין של חדש על הישן, לפי המשך הכתוב שם "שנה בשנה".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ולא האשה בכתובתה, ולא הבנות במזונותיהן ולא (את) היבם וכולם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק". שבח הנכסים הוא מה שהשביחו הנכסים, ואפילו שבח הנעשה מעצמו לאחר מות האב או הבעל, כמו שחת לא בשלה שצמחה ונעשתה שיבולים או פרחי הדקל או כפניות (תמרי בוסר) שצמחו לתמרים. כיוצא בזה אין נוטלים נכסים של חוב הראוי לבוא לידי האב או הבעל, ואפילו אם מדובר בירושה של הסב.

בכור, כתובה, מזונות - בתורה נאמר: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אנו, לו משפט הבכורה" (דברים כא, יז). הביטוי "לו משפט הבכורה" מלמד שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ולא בנכסי האם ("לו"משמעו לאב). הביטוי "בכל אשר ימצא לו" מלמד שאינו נוטל בשבח הנכסים, ואינו נוטל דבר הראוי ואינו מוחזק ומצוי לאב. האישה אינה נוטלת את החוב שבכתובה מידי שבח הנכסים או נכסים ראויים, מפני שהקלו בכתובה שאין דינה כהלוואה רגילה. כיוצא בזה בנות אינן מקבלות את המזונות שהבעל התחייב לזון את בנותיה משבח נכסים או נכסים ראויים, מפני שחובה זו היא חלק מהתנאים של הכתובה, ואף בהם הקלו כמו בכתובה עצמה.

יבם בנכסי יבמה – בתורה נאמר "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" (דברים כה, ו). יש המסבירים כי הבכור שבכתוב הוא היבם, ולפיכך דינו כבכור שאינו יורש בשבח נכסים או בראוי. ונחלקו האמוראים מה דינו של יבם שכבר ייבם ולאחר מכן חילקו את הנכסים של האח המת בין האחים, והיה בהם שבח נכסים: לדעת אביישבח הנכסים הללו שייך ליבם מפני שבשעה שייבם כבר נחשב כמי שהקים את שם אחיו המת, ולדעת רבא דינו של היבם כדין הבכור, וכשם שהבכור נוטל פי שניים רק לאחר חלוקת הנכסים בין האחים, כך גם היבם.

דברים החוזרים לבעלים ביובל - במשנה נאמר: "ואלו שאין חוזרין ביובל: הבכורה, והיורש את אשתו, והמייבם את אשת אחיו, והמתנה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: המתנה כמכר (חוזרת ביובל). רבי אלעזר אומר: כולם חוזרין ביובל, רבי יוחנן בן ברוקה אומר: (אף) היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה מהן את הדמים". לפי התורה שדה שנמכרה לאדם אחר חוזרת לבעליה ביובל על פי הכתוב: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" (ויקרא כה, יג), ונחלקו התנאים אם יש עוד דברים החוזרים ביובל. לדעת רבי מאיר רק מכר חוזר ביובל, ואילו ירושה ומתנה אינן חוזרות לבעליהן ביובל, ולכן בכורה הנקראת מתנה בכתוב "לתת לו פי שנים" (דברים כא, יז) דין הייבום כדין בכורה (על פי דברים כה, ו), וירושת הבעל של אשתו שהיא חובה מדין תורה אינן חוזרות ביובל. לדעת חכמים לומדים מהכתוב "תשובו" (שנאמר כבר בעוד פסוקים בפרשה) שגם המתנה חוזרת לבעליה, ולמרות שגם הבכורה נקראת מתנה, יש להשוותה לירושה של אחד האחים יותר מלמתנה. רבי אלעזר סבור שכל הדברים במשנה הם מתנה: בכורה נקראת מתנה, ייבום דינו כבכורה, וירושת הבעל היא רק מדרבנן ולא מהתורה, ולכן יש לראותה כמתנה.

אין חוזרין ביובל – האחים נחשבים כלקוחות זה ביחס לזה, ולכן הם מחזירים זה לזה את נחלת האב ביובל וחוזרים ומחלקים אותה ביניהם. במשנה נחלקו התנאים אם הבכורה חוזרת ביובל או אינה חוזרת ביובל, אבל מוסכם על הכל כי האחים עצמם חוזרים ומחלקים ביובל, והשאלה לגבי הבכורה היא האם כאשר האחים חוזרים ומחלקים מחדש את הנחלה אין מבטלים את חלק הבכורה והבכור נוטל פי שניים כפי שירש בחלוקה הראשונה, או שחוזרים ומחלקים את הנחלה ומבטלים את חלק הבכורה והבכור נוטל חלק כמו אחד האחים. התלמוד מעיר כי בעניין זה יש לנהוג לפי הכתוב "טובה חכמה עם נחלה" (קהלת ז, יא), ולהבין היטב מהן דרכי החלוקה ומה קובעות המסורות השונות בעניין זה.

שיטת רבי יוחנן בן ברוקה - ר"י בן ברוקה אומר (אף) היורש את אשתו יחזיר לבני וכו':מאי קסבר אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא אמאי יחזיר לבני משפחה ואי קסבר ירושת הבעל דרבנן דמים מאי עבידתייהו לעולם קסבר ירושת הבעל דאוריית' והכא במאי עסקינן כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמי וליהדר וכדתניא המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו משום פגם משפחה ומאי ינכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו:

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "אין פודין לא בעבדים, ולא בשטרות, ולא בקרקעות, ולא בהקדשות". רבי יהודה הנשיא חולק על דברי המשנה בברייתא: "רבי אומר: בכל פודין אדם חוץ מן השטרות". המחלוקת היא על פירוש הכתובים: "אך פדה תפדה את בכור האדם...ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים..." (במדבר יח, טו-טז), חכמים לומדים את הכתוב בדרך הלימוד של כלל ופרט: כל אמירה כללית מקיפה נחשבת לכלל, וכל דוגמה המפורטת בכתוב היא פירוש של הכלל. בכתוב זה הביטוי "תפדה" מציין אמירה כללית, והביטוי "כסף חמשת שקלים" מציין פירוש של דבר מטלטל שגופו ממון, ולכן יש לפרש את הכלל לאור הפרט, ואין פודים בקרקעות שאינן מטלטלות, או בשטרות שאין גופן ממון, ולא בעבדים שהכתוב משווה לקרקעות. רבי יהודה הנשיא לומד את הכתוב בדרך המדרש של ריבוי ומיעוט, שכל ביטוי בכתוב מתייחס אל דברים שאינם חלק מהכתוב ומרבה או ממעט אותם מלהיות חלק מהכתוב. בדרך זו ההנחה היא שהכתוב מרבה אפשרויות רבות של פדיון הבן, בקרקעות או בעבדים, וממעט רק דרך אחת של פדיון בשטרות.

שיטת רבי יהודה הנשיא בדרכי מדרש ההלכה – התלמוד מסביר כי בדרך כלל רבי יהודה הנשיא דורש בדרך המדרשית של כלל ופרט ולא של ריבוי ומיעוט, כפי שמוצאים במחלוקת התנאים על מדרש הכתוב: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם" (דברים טו, יז). רבי יוסי ברבי יהודה לומד מהביטוי "ולקחת" לרבות כל כלי שאפשר לרצוע בו, ולדעת רבי יהודה הנשיא יש לקחת כלי מתכת הדומה ל"מרצע" (דברים טו, יז) שהוא הפרט הנזכר בכתוב. התלמוד מסביר כי רבי יהודה הנשיא בחר את דרך המדרש של ריבוי ומיעוט ביחס לכתוב "אך פדה תפדה...ופדויו מבן חדש תפדה...כסף חמשת שקלים", מפני שסדר הכללים והפרטים בכתוב, אינו של כלל שאחריו פרט המשמש כפירוש וכדוגמה מבארת, אלא של כללים ("פדה תפדה", "תפדה"), שאחריהם בא פרט מבאר, ולכן יש לבחור בדרך המדרשית של ריבוי ומיעוט המתאימה יותר לסדר זה. ולדעת חכמים כל כתוב שבו הכללים סמוכים זה לזה – אפשר להזיז את הפרט ממקומו ולראותו כאילו היה כתוב בין הכללים ובא לבארם, ולא כפרט העומד לאחריהם, ואפשר לדרוש גם כאן בדרך המדרשית של כלל ופרט.   

פדיון בשטר - במשנה נאמר: "כתב לכהן שהוא חייב ליתן חמשה סלעים - חייב ליתן לו, ובנו אינו פדוי. לפיכך, אם רצה הכהן ליתן לו במתנה – רשאי". נחלקו התנאים האם הבן נחשב כפדוי מן התורה. יש הסבורים שמן התורה הבן פדוי בשטר זה לכשיתן האב את חמשת הסלעים שהוא חייב לכהן, וחכמים גזרו שהבן לא יהיה פדוי כדי שאנשים לא יטעו לחשוב שאפשר לפדות בנתינת שטר חוב בלבד לכהן מבלי לתת חמישה סלעים. ההלכה היא שהבן אינו פדוי בנתינת שטר זה. הכהן רשאי להחזיר את הכס במתנה לבעלים. בתוספתא בכורות (ו, יד) נאמר: "נתנו לעשרה כהנים בבת אחת – יצא, בזה אחר זה = יצא, נטלו והחזירו לו – יצא, וכך היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: קיים זה אף הלכה זו". בתלמוד מסופר כי רבי חנינא היה מחזיר את דמי הפדיון, ופעם אחת ראה אדם אחד שביקש לזרז את רבי חנינא להחזיר לו את דמי הפדיון, ורבי חנינא השיב לו שאם כך הוא לא נתן את הכסף מרצונו, ובנו אינו פדוי.  

אחריות פדיון הבן - במשנה נאמר: "המפריש פדיון בנו ואבד - חייב באחריותו, שנאמר: "יהיה לך" ו"פדה תפדה" (במדבר יח, טו). כלומר, רק משעה שהכסף יהיה של הכהן נעשתה מצוות הפדיון. התלמוד מביא עוד הוכחות לחובת האחריות בפדיון הבן מגזירה שווה לעולת ראיה ולמצוות ערכין, ואולם אין צורך בהוכחה נוספת מן הכתובים לעניין זה ("קרא לקרא"), ויש לפרש כי גזירה שווה זו באה ללמד שאם הבן הבכור מת לאחר שלושים יום, ואחר כך מת האב – חייבים היורשים להביא את דמי הפדיון, כמו בעולת ראייה ובערכין.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

סלעים לפדיון הבן - במשנה נאמר: "חמש סלעים של בן - במנה צורי, שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע - כולם בשקל הקדש במנה צורי,  וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ משקלים (מחצית השקל למקדש שנותנים רק במטבעות)". מנה צורי- בתלמוד מציעים האמוראים הצעות שונות לקביעת זהותו של מנה צורי: המנה כפי שהיה יוצא בעיר צור, הדינר הערבי, האיסתרא הסורי, או הדינר של הדריינוס וטרייאנוס קיסרי רומא. הערך של האסתרא הסורי היה שמינית מערך דינר הזהב, והדינר הרומאי היה שווה עשרים וחמישה זוזים. התלמוד מבקש להעביר את המידות לדינרים\זוזים המבוססים על בסיס חישוב של שש (מעה היא שישית הדינר), ולכן מציע להפחית דינר\זוז מהסכום של עשרים וחמישה זוזים, ולאחר מכן להפחית עוד שישית מהסכום הנותר של עשרים וארבעה דינרים, ולקבל עשרים דינרים ואלו הם חמשת הסלעים של פדיון הבן (סלע הוא ארבעה דינרים). בתלמוד אף מופיע נוסח של הגאונים המחשב את הסכום לפי דינרי זהב הנקראים "מתקל", שהם עשרים ושמונה וחצי דינר, וחצי מעה (שישית דינר) בדינרי כסף ערביים.

תוספת על מטבעות התורה – בתורה נאמר: "עשרים גרה השקל" (שמות ל, יג), והתרגום המקובל למילה "גרה" הוא "מעה". שער החליפין של המעה לדינר הוא שש מעות בדינר, ומכאן שהשקל של התורה הוא עשרים מעות השווים לשלושה דינרים ושליש. ערך המטבע באותם ימים היה תלוי במשקל המטבעות, אבל לעיתים היתה המלכות בגלל חשש לשחיקה בערך המטבעות כי מטבע בערך נקוב מסוים תוטבע עם תוספת של מתכת יקרה, על אף ששם המטבע נשאר כפי שהוא, אם כי ערך המטבעות היה גדול יותר מהמטבעות הישנים. מטעם זה מוצאים אצל חכמים כי שער החליפין הוא בערך גבוה יותר, וסלע של קודש שווה ארבעים ושמונה פונדיון, שערכם הוא עשרים וארבע מעות, ומכאן שהוסיפו לכל סלע ארבע מעות, ועשרים המעות שבשקל הפכו לעשרים וארבע מעות. האפשרות להוסיף על ערך המטבע רמוזה בכתוב: "עשרים גרה יהיה השקל" (ויקרא כז, כה), המלמד שאפשר להוסיף, אם כי אסור להפחית את ערך המטבע שבתורה לפי הכתוב "עשרים גרה הוא" (במדבר יח, טז).

התורה עשויה להשתמש בביטוי "שקל" כדי לציין מטבע, או להשתמש בביטוי "כסף" הכללי בלי לציין את סוג המטבע אלא רק את חומר המטבע. כאשר ביטוי זה מופיע בתורה בלי עוד תיאור כוונת הדברים היא לסלע, אבל כאשר הדבר נאמר בנביאים הכוונה היא לליטרין ובכתובים לקינטרין (מטבע על בסיס של מאות), מלבד הביטוי "כסף עובר לסוחר" המציין קינטרין מפני שהם סוג מטבע המתקבל כשקל בכל מקום. לאחר חורבן המקדש בזזו את כסף המקדש והיה מעורב בכסף הרומי מכסף המקדש, וביקשו לאסור את הכסף המעורב מפני קדושת המטבעות, עד שדרשו את הכתוב בספר יחזקאל "ובאו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב) שכסף שהגויים לוקחים מן המקדש מתחלל ואין בו עוד קדושה.

התלמוד דן בקביעה לפיה הכסף האמור בתורה הוא תמיד מטבעות של שקלים. בנושאים רבים בהלכה מוצאים כי התורה משתמשת בביטוי "כסף" וההלכה מתירה להשתמש גם במעות ופרוטות. בהלכות שבועת הדיינים של לווה המודה במקצת הטענה נאמר: "כי יתן איש רעהו כסף או כלים לשמר...עד האלקים יבוא דבר שניהם" (שמות כב, ו-ח), ומניחים כי הכוונה היא לכסף חשוב כמו הכלים בשווי שתי מעות כסף (שליש דינר) ופחות מדינר כסף. גם בפדיון מעשר שני נאמר "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כב), ובפדיון הקדש נאמר "ונתן הכסף וקם לו" (ויקרא כז, יט), ולפי ההלכה מותר לפדות מעשר שני במעות ולצרף את הפרוטות לסלע להעלותן לירושלים, ולפדות הקדש אפילו בפרוטה, אלא שגם כאן הכתוב חוזר על הביטוי "כסף" מספר פעמים ביחס למעשר שני (דברים יד, כה-כו), ולומדים גזירה שווה לפדיון הקדש מהמילה "קדש" (שם יד; שם ל). מקור אחר הוא קידושי אישה הנלמדים מהכתוב "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא) ואף כאן לדעת בית הלל רשאי לקדש בפרוטה. מסקנת הדברים היא שהכסף האמור בתורה אינו מציין בהכרח כסף שקלים, אבל כסף קצוב שנאמר ערכו המדויק – חמישים שקלים של אונס ושל מפתה, שלושים של עבד, ומאה של מוציא שם רע – כולם בשקל הקודש, מאחר שציון המספר מחייב שימוש בשיטת המטבעות של התורה ולא רק בחומרים המשמשים לייצור מטבעות.

כסף מדינה – התלמוד מסביר כי בכל הנוגע להלכות מדברי חכמים יש להשתמש בכסף הנוהג והיוצא במדינה באותה שעה. כך יש להסביר את המשנה במסכת בבא קמא (ח, ו): התוקע לחבירו (סוטר באוזנו ומביישו) – נותן לו סלע", ואין הכוונה לסלע של התורה ששוויו ארבעה זוזים אלא לסלע בשווי שמינית מערך המטבעות של התורה כפי שהיה נהוג במדינה בשווי חצי זוז. בהקשר זה מסופר מעשה על אדם בשם חנן בישא שתקע לחבירו וחייבוהו בית דין לשלם חצי זוז. חנן בישא רצה לשלם בזוז מעוך, אבל התובע לא רצה לקבל ממנו את התשלום במטבע שאינו יוצא, אז חנן בישא סטר לו שוב ונתן לו את הזוז בשלמותו כתשלום על שתי הסטירות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "מת הבן בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן לכהן - יחזיר (הכהן), לאחר שלושים יום, אף על פי שלא נתן – יתן. מת ביום שלשים כיום שלפניו, רבי עקיבא אומר: אם נתן - לא יטול, ואם לא נתן - לא יתן".

מחלוקת חכמים ורבי עקיבא על מעמדו של יום שלושים - בתורה נאמר על פדיון בכורות ישראל במדבר "פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה" (במדבר ג, מ), ובפדיון הבן נאמר: "מבן חדש תפדה", ויש ללמוד גזירה שווה שכל חודש הוא חודש "ומעלה", ויום השלושים הוא כפי שהיה לפניו. רבי עקיבא סבור כי הביטוי "ומעלה" נאמר גם בפרשת ערכין "ואם מבן ששים שנה ומעלה" (ויקרא כז, ז), ולכן פדיון הבכורות במדבר ופרשת ערכין הם שני כתובים הבאים כאחד המלמדים דין זהה, שיש למלא את פרק הזמן שהיה לפניו, והחל מזמן זה יש לקיים את האמור, אבל בפדיון הבן לדורות, יום שלושים עשוי להיחשב כיום שלאחריו.

פדיון תוך שלושים - במשנה נאמר: "מת האב בתוך שלשים - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר שלשים יום - בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה". האמוראים נחלקו מה דינו של פדיון בן בתוך שלושים יום: "הפודה את בנו בתוך שלושים יום, רב אמר: בנו פדוי, ושמואלאמר: אין בנו פדוי". המחלוקת איננה על מקרה שבו האדם אומר שבנו יהיה פדוי מעכשיו לפני שלושים יום מפני שאין זה זמן הפדיון, ואיננה על מקרה שבו אומר שבנו יהיה פדוי לאחר שלושים יום שהבן יהא נחשב לפדוי בעתיד על סמך הפדיון שנעשה כעת. המחלוקת היא במקרה שהתעכלו המעות (נפסדו והושחתו). לדעת רב הבן פדוי, כפי שאדם המקדש אישה ונותן לה מעות ואומר לה כי תהא מקודשת בעתיד מקודשת אפילו כאשר המעות התעכלו בעתיד. ולדעת שמואל בקידושין המקדש רשאי היה לקדש את האישה בשעה שנתן לה את המעות אבל התנה שהקידושין יחולו בעתיד, ואילו בפדיון הבן בתוך שלושים יום אינו רשאי לפדות את הבן, ולכן יש הבדל מהותי בין קידושין לפדיון בכורות. הכלל הוא "הלכה כרב באיסורים וכשמואל בדינים", כלומר, פוסקים הלכה כרב בדיני איסור והיתר, אבל כאן אין פוסקים הלכה כמותו אלא כשמואל שהלכה כמותו בדיני ממונות.  

חובת פדיון - במשנה נאמר: "הוא לפדות ובנו לפדות - הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו על אביו, ומצות בנו עליו". בתלמוד מסבירים כי כאשר יש לאב רק חמישה סלעים הכל מסכימים שפודה את עצמו קודם מפני שמצווה של אדם לעצמו עדיפה. המחלוקת היא כאשר יש לאדם חמישה סלעים המשועבדים לחוב וחמישה סלעים שלו. לדעת רבי יהודה מלווה הכתובה בתורה (חוב לפי התורה) הוא כמו דבר הכתוב בשטר, ולכן אפשר לגבות ולפרוע את החוב מהנכסים המשועבדים מפני שהחוב של התורה קודם לחוב המשועבד, ובחמישה הסלעים שלו הוא פודה את בנו. ולדעת חכמים אינו יכול להשתמש בחמשת הסלעים המשועבדים לחוב מפני שהחוב הכתוב בתורה אינו נחשב לכתוב בשטר, ונותרו לו אפוא רק חמישה סלעים למצוות הפדיון, ומצוות הפדיון של עצמו קודמת למצווה בבנו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים - נותן חמישה סלעים לכהן. מת אחד מהן (אחד הזכרים)בתוך שלשים יום - האב פטור. מת האב והבנים קיימים, רבי מאיראומר: אם נתנו (את הסלעים לכהן) עד שלא חלקו – נתנו, ואם לאו – פטורין, רבי יהודה אומר: נתחייבו נכסים. זכר ונקבה - אין כאן לכהן כלום".

מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה – מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה קשורה לבעיות בדיני שעבוד קרקעות לחוב ודיני ערבות להלוואה. כאשר האב מת בתוך שלושים יום עוד לא התחייב בפדיון הבן, והכהן אינו יכול לתבוע אף אחד מן הבנים מפני שכל אחד מהם יכול לדחות את הכהן ולומר שאינו הבכור. יש המבקשים להוכיח על יסוד דברי רבי מאיר כי האחים שלא חלקו הם כשותפים בנכסי אביהם, ולפיכך יכול הכהן לגבות מנכסים אלו את חובו, וכיוצא בזה, ששני שותפים ששמם שווה (יוסף בן שמעון) אחראים לשלם חוב שעבוד על שדה שקנו בשותפות או שאחד מהם מכר לחבירו. אלא שהסבר זה מעלה קושי מהותי שכן אם מניחים כי הנכסים אכן משועבדים לחוב, וחוב זה דומה להלוואה, הרי אין פורעים את ההלוואה מהערב לפני שפורעים מהלווה עצמו, ואף כאן אין הכהן יכול לתבוע אף אחד מן האחים ולגבות את נכסיהם מפני שאינו יכול למצות את הדין עם אחד מהם, וכל אחד עשוי לדחות אותו בטענה שאינו הבכור.  

לפי הסבר סביר המחלוקת היא כאשר האב מת לאחר שלושים יום ללידת ילדיו. במקרה זה כבר חלה על האב חובה לתת חמישה סלעים לכהן, והנכסים שלו משועבדים לחוב זה. לפי זה המשנה עוסקת במקרה מיוחד שבו האב הותיר נכסים בשווי חמישה סלעים, אלא שגם כאן אפשר לפרש את נקודת המחלוקת בדרכים שונות. יש המניחים כי מוסכם על הכל כי חוב של פדיון הבן הוא חוב הכתוב בתורה, ולכן הוא נחשב כהלוואה בעל פה, והלוואה כזו נגבית מיורשים אבל לא מלקוחות שקנו מהלווה (כדי שלא להפסידם, רב פפא). הנחה אחרת חשובה היא  שיש לראות אחים שמחלקים ירושה ביניהם כיורשים של מחצית הנכסים וכלקוחות הקונים זה מזה את המחצית השנייה של הנכסים (רב אסי). לפי זה, הכהן יכול לגבות רק שני סלעים ומחצה מחלק הירושה של האחים, ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה מחלוקת על פדיון הבן - האם האדם חייב לתת בפדיון הבן אפילו פחות מחמישה סלעים (רבי יהודה) או שחייב לתת רק אם יש בידו שיעור חמשה סלעים (רבי מאיר).

יש המסבירים (על פי התוספתא בכורות ו, ח) שהמחלוקת איננה על דיני בכורה, והכל מסכימים שמשלם לפדיון הבן רק חמישה סלעים שלמים ולא מחצית מסכום זה, אלא שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה על ההנחות הקודמות: האם אכן יש לקבל את ההנחה שמלווה בעל פה גובים רק מיורשים, והאם האחים שמחלקים ביניהם נחשבים כיורשים וכלקוחות או רק כיורשים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "עודה עובדת כוכבים ונתגיירה משבאת לישראל ילדה - בכור לנחלה (לאביו) ואין בכור לכהן, רבי יוסי הגלילי אומר: בכור לנחלה ולכה שנאמר: "פטר רחם בישראל" (שמות יג, יב) - עד שיפטרו רחם מישראל". לדעת תנא קמא כיון שכבר ילדה בעבר אין זה "פטר רחם", ולדעת רבי יוסי הגלילי "פטר רחם" הוא רק של ישראלית שילדה, ולא של גויה שילדה לפני שהתגיירה.

לאור המחלוקת במשנה יש לדון על ילדים של גוי ושל גויה לפני הגירות, האם הם נחשבים כפטר רחם של האם לבכורה לכהן, או כ"ראשית אונו" של האב לנחלה, והאמוראים נחלקו בדבר: "היו לו בנים בהיותו גוי ונתגייר, רבי יוחנן אומר: אין לו בכור לנחלה, ורבי שמעון בן לקיש אומר: יש לו בכור לנחלה". לדעת רבי יוחנן הבכור שנולד לו כשהיה גוי הוא "ראשית אונו" (דברים כא, יז), ולכן הבכור שנולד לו לאחר שהתגייר אינו מקבל זכות נחלה מיוחדת. לדעת ריש לקיש גר שהתגייר הוא כמו ילד קטן שנולד, ובנו הבכור משעה שהיה גוי אינו נחשב לבכור. בעניין זה מוצאים מחלוקת דומה של האמוראים הללו האם יוצא ידי חובת פריה ורביה בילדים שהוליד בשעה שהיה גוי: רבי יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה". לדעת רבי יוחנן אדם זה קיים פריה ורביה לפי הכתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח), שהעולם נברא כדי ליישבו בבריות שאדם מוליד, ולדעת ריש לקיש לא קיים פריה ורביה מפני שנחשב כתינוק הנולד כעת.

בכור חלל – האמוראים נחלקו על מעמדו של בכור חלל (בן של כהן כתוצאה מחילול כהונה, כמו כהן המוליד מגרושה): "כהן שמת והניח בן חלל - רב חסדא אמר: הבן חייב לפדות את עצמו, רבה בר רב הונא אמר: אין חייב לפדות את עצמו". הבן החלל אינו נחשב לכהן ואילו אביו נחשב לכהן. כאשר האב מת לאחר שלושים יום הכל מסכימים שאין הבן חייב לפדות את עצמו, מפני שהאב הכהן זוכה מיד בפדיונו של בן זה, ונחלקו באב שמת בתוך שלושים יום ללידת בנו – לדעת רב חסדא (וכן ריש לקיש) האב לא זכה לפדיון מפני שכסף הפדיון מגיע לכהן רק אחרי שלושים יום, ולדעת רבה בר רב הונא, הבן רשאי לטעון כי אילו היה אביו בחיים היה מקבל את כסף הפדיון לעצמו, ומאחר שהוא בא מכוחו, אין הכהן האחר יכול לבוא אליו בתביעה לקבל את הפדיון.

במשנה נאמר: "אי זהו בכור לנחלה ולכהן? המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, והמפלת ליום ארבעים - הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו - שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן, רבי שמעון אומר: הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים". יוצא דופן והבא אחריו – לדעת תנא קמא יוצא הדופן אינו ראשון לנחלה מפני שבתורה נאמר: "וילדו לו בנים" (דברים כא, טו) וניתוח קיסרי של יוצא דופן אינו נחשב ללידה. ואינו בכור לכהן (לפדיון הבן) מאחר שנאמר בתורה "פטר רחם" והוא לא נולד מן הרחם. גם השני אינו בכור לנחלה מפני שנאמר "ראשית אונו" (דברים כא, יז), והוא אינו הילד הראשון של האב, ואינו בכור לכהן מפני שבכור פטר רחם שאינו ראשון לאימו ("בכור לדבר אחד – אינו בכור"). רבי שמעון סבור כי יוצא הדופן נחשב לבכור לנחלה לפי הכתוב בטומאת לידה: "ואם נקבה תלד" (ויקרא יב, ה) המלמד שאף לידה של יוצא דופן נקראת לידה, והבא אחריו ראוי לפדיון הבן מפני שבכור לדבר אחד – נחשב לבכור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן, ויש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן. איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן? הבא אחר נפלים, אף על פי שיצא את ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת, המפלת כמין בהמה חיה ועוף, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: עד שיהא בו מצורת אדם, המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך - הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן".  בתורה נאמר: "פטר רחם" והכוונה היא שהולד היוצא ראשון מרחם האם קדוש בקדושת בכור וחייב בפדיון לכהן, והוא הנקר במשנה "בכור לכהן". המשנה עוסקת בולד הבא אחר וולדות אחרים, וביניהם נפלים שונים, שאינו בכור לכהן.

לידת נפל ולידת בן תשעה – לפי המשנה לידת נפל לפני שהגיע לתשעה חודשים או עובר שהגיע לגיל תשעה חודשים פוטרת את הרחם, והוולד הנולד אחר כך כבר אינו נחשב לפטר רחם ואינו קדוש בקדושת בכור. האמורא שמואל סבור שיש להבחין בין עובר בן תשעה חודשים שלידתו היא רגע יציאת ראשו לבין לידת נפל הנחשבת כלידה רק אם יצא רוב גופו. שמואל מסתמך על הכתוב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז, כב), ומסביר כי הראש חשוב רק למי שיש לו נשמת רוח חיים באפיו, אבל נפל שלא עתיד להתקיים ואין לו נשמת רוח חיים אין חשיבות גם לראשו ("אפיו"). עם זאת דברי שמואל סותרים את המשנה הקובעת כי יציאת הראש היא הלידה בין בנפל ובין בבן תשעה חודשים.  

ההגדרה של יציאת הראש כלידה שנויה הן לגבי לידת בהמה במשנה במסכת חולין (ד, א): "הוציא ראשו אף על פי שהחזירו – הרי זה כילוד", והן לגבי לידת אדם במשנה במסכת נדה (ג, ה): "יצא כדרכו – משיצא רוב ראשו, ואיזהו רוב ראשו? משתצא פדחתו (מצחו)". יש צורך לחזור על הקביעה שיציאת הראש היא הלידה הן ביחס לבהמה והן ביחס לאדם, מפני שמבחינה פיזיולוגית בלידת בהמה הראש מתגלה מיד ביציאה מן הרחם (אין פרוזדור), ומבחינה מהותית הראש הוא האיבר החשוב ביותר של האדם.

בתלמוד דנים בהגדרה מדויקת של הלידה כלידת הפדחת (המצח) – ונחלקו אמוראים בדבר: "אמר רבי שמעון בן לקיש: פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה...ורבי יוחנן אמר: אפילו לנחלה". ריש לקיש סבור כי לידת הפדחת מגדירה ילוד לכל דבר כמו לעניין טומאת לידה וקורבן יולדת, אבל לעניין ירושה ונחלה אין הולכים אחר לידת הפדחת, מפני שבתורה נאמר: "כי את הבכור...יכיר לתת לו פי שנים" (דברים כא, יז) שיש להכיר את פניו של הבכור, ואין מכירים את פניו על ידי פדחת בלבד אלא רק על ידי פרצוף הפנים והחוטם כולו, כפי שמוצאים במשנה במסכת יבמות (טז, ג): "אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם", ובברייתא: "פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת – אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם". העדות היא עדות על בעל שמת כדי להתיר אישה מלהיות עגונה בעל כורחה. רבי יוחנן סבור שאין ללמוד מעדות עגונה על הגדרת הכרת הפנים, אם מפני שחכמים החמירו בעדות זו שתהא מפורטת יותר משאר עדויות מפני שהקילו לקבל עדויות שאינן מתקבלות בשאר התחומים, כמו עד מפי עד ועדות של אישה, ואם מפני שהכרת הפנים הנדרשת בעדות על אדם שמת היא מפורטת על פי הכתוב "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיהו ג, ט) בעוד ש"יכיר" של בכור לעניין ירושה ונחלה מציין הכרה כללית יותר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "מקיש בקרסוליו ובארכבותיו, ובעל הפיקים (בליטות ברגל), העיקל. איזהו העיקל? כל שהוא מקיף פרסותיו ואין ארכבותיו נוקשות זו לזו (בעת שרגליו צמודות ברכיו אינן נוגעות זו בזו). פיקה יוצא מגודלו, עקיבו יוצא לאחוריו, פרסותיו רחבות כשל אווז, אצבעותיו מורכבות זו על זו, או קלוטות למעלה עד הפרק – כשר, למטה מן הפרק וחתכה – כשר. היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם – פסול, ואם לאו – כשר. יתר בידיו וברגליו: שש ושש עשרים וארבע, רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין". בתורה נאמר "או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד...לא יגש להקריב" (ויקרא כא, יט-כ), והמשנה מתארת מקרים שונים של עיוותים ומומים ברגליים ובידיים.  

אצבע יתרה – המשנה מבחינה בין אצבע שיש בה עצם לאצבע שהיא חתיכת בשר. רבי יוחנן מוסיף כי האצבע היתרה הפסולה היא אצבע הנספרת על גב היד, ומצויה בשורה אחת יחד עם שאר האצבעות. התלמוד סבור כי אבחנה זו נוגעת גם לדיני טומאה: אצבע יתירה הנספרת על גב היד שנחתכה מן המת מטמאת במגע במשא ובאוהל כדין איבר מן המת, ואילו אצבע שאינה נספרת על גב היד מטמאת במגע ובמשא ולא באוהל. רבי יוחנן סבור כי האבחנה הזו אין לה טעם אלא היא מסורת הנסמכת על "דברי נביאות", שכן אם האצבע היא אבר מן המת עליה לטמא באוהל. אמוראים אחרים מציעים טעם לאבחנה: יש המסבירים כי יש להחשיב אצבע יתירה שאינה נספרת על גב היד כעצם בגודל שעורה המטמאת במגע ובמשא אבל לא באוהל, ולא כמו איבר מן המת המטמא גם באוהל. יש אמנם האומרים כי האבחנה היא בגלל שמדובר בגזירת חכמים - חכמים גזרו על אצבע שאיננה נספרת על גב היד להיות כמו אצבע הנספרת, אבל כדי שלא יטעו לחשוב שזו טומאה מהתורה ויבואו לשרוף עליה תרומה וקודשים אינה מטמאת באוהל.  

איטר ושולט בשתי ידיו – במשנה נאמר: "השולט בשתי ידיו, רבי פוסל וחכמים מכשירין". בתוספתא (ה, ח) מסבירים כי הכל מסכימים שאיטר יד ימין (שמאלי) פסול לעבודה במקדש, והתנאים במשנה נחלקו האם מי ששולט בשתי ידיו הוא שמאלי שחיזק את השימוש ביד ימין ולכן פסול כאיטר, או ימיני שנחלש כוחו ביד ימין והשתווה לכוח של יד שמאל וכשר.

פסולים ייחודים לכהן - במשנה נאמר: "הכושי, הגיחור (מראה אדום) והלבקן (מראה לבן) והקפח (גבוה ושמוט) והננס, והחרש והשוטה, והשיכור, ובעלי נגעים טהורים - פסולין באדם וכשרים בבהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שוטה מן הבהמה אינה מן המובחר, רבי אלעזר אומר: אף בעלי הדלדולין פסולין באדם וכשרין בבהמה". הפסולים השנויים במשנה הם מי שאסור להם לעבוד בגלל שהם משונים משאר האנשים ואינם דומים לזרע אהרון הכהן, אבל אם עבדו בדיעבד עבודתם כשרה. לפי זה גם השיכור הנזכר במשנה איננו שיכור המשתכר מיין שעבודתו פסולה לפי התורה (ויקרא י, ט) אלא מי ששתה משקאות משכרים אחרים ועבודתו פסולה רק מפני שהתנהגותו משונה. והמשנה חולקת בעניין זה על דעת רבי יהודה הסבור כי כל משקה משכר אסור בשתייה מן התורה, ואם שתה משקה מעין זה ונכנס למקדש – חייב על שעבר על מצוות לא תעשה.

פסולים ייחודיים לבהמה - במשנה נאמר: "אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה: אותו ואת בנו, טריפה, ויוצא דופן, ושנעבדה בהן עבירה, ושהמית את האדם. והנושא נשים בעבירה - פסול עד שידירנה הנאה, והמטמא למתים - פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים". המשניות הקודמות עסקו בפסול המומים באדם ובבהמה, וכעת דנים על עוד דברים המעכבים הקרבת בהמה מסוימת. המשנה עוסקת גם בכהן שאינו מקפיד על דיני כהונה: נושא אישה אסורה לו, או נטמא למתים. כהן הנושא אישה אסורה נודר שלא ליהנות ממנה, מפני שיצרו תוקף אותו ולכן לא די בקבלה בלבד כפי שעושה כהן הנטמא למתים, אלא צריך לנדור נדר. אם נדר רשאי לעבוד ולגרשה לאחר מכן, ואין חוששים שמא יתיר את נדרו אצל חכם לאחר העבודה, מפני שנודר את הנדר באופן שאינו יכול להתירו אצל החכם. דוגמה לנדר שאי אפשר להתירו הוא נדר שאדם נודר על דעת רבים. נדר זה אסור מאחר שהחכם מתיר לנודר רק את מה שהיה בדעתו בשעת הנדר ואינו יכול לשער את מה שבדעת שאר בני האדם, אלא אם מדובר בדבר מצווה, אז מניחים כי הרבים אף הם רוצים בה, אז אפשר להתיר גם נדר על דעת רבים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "החרום - פסול. איזהו חרום? הכוחל שתי עיניו כאחת, שתי עיניו למעלה, ושתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, רואה את החדר ואת העלייה כאחד, סכי שמש, והזגדן, והצירן, ושנשרו ריסי עיניו - פסול מפני מראית העין". בתורה נאמר: "איש עור או פסח או חרם או שרוע. או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד. או גבן או דק או תבלל בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך" (ויקרא כא, יח-כ), והמשנה עוסקת בפירוט מומי העין של האדם. בתלמוד מסבירים את אריכות הלשון: "איש עור...דק תבלול בעינו", שכוונת הדברים היא לאיש שאין לו כלל עיניים ("עור"), מי שיש לו בעיה בראיה ("איש" עם חורור\מים קבועים), מי שראייתו לקויה וחסרה ("דק"), מי שיש לו פגם אנטומי במבנה העין ("תבלול"-בלבול השחור והלבן שבעין), ומי שיש לו מראה משונה ועיניו אינן מצויות במקומן הרגיל ("בעינו").  

עיניים – בתורה נאמר "בעינו" ומכאן שכל מום בעין פוסל לעבודת המקדש, והמשנה מתארת מומים מסוגים שונים: עיניים שאינם במקום הרגיל (למעלה, למטה, אחת למעלה ואחת למטה), או סטייה של זוית הראיה של העין (רואה חדר ועליה כאחת). מבחן אחד לסטיית העין ממקומה הוא האם כאשר בעל המום מדבר עם חבירו, אדם העומד לידו סבור כי הוא מסתכל עליו ולא על מי שהוא מדבר עמו. חרום - הביטוי "חרום" משמעו חוטם שקוע, ונחלקו התנאים בברייתא: "רבי יוסי אומר: אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו: הפלגת (הגזמת), אף על פי שאינו כוחל שתי עיני כאחת". סכי שמש – מי ששונא את השמש; זגדיין – הבדל בין הגבות שאחת שחורה ואחת לבנה, ומוסיפים מום דומה של "שכבנא" – מי שגבות עיניו שוכבים על עיניו. צירן – בתוספתא (בכורות ה, ג) מוסיפים עוד מומים בעין: "עיניו תרוטות (עפעפיים סגורים), וצירניות (עגולות), דומעות, דולפות וטורדות" ובברייתא מוסיפים :זדיר (עיניו מוזרות), לופין (ריבוי ריסים) ותמיר (שאין לו אפילו את שורשי הריסים בעפעף).  

שינוי בגודל האיברים - במשנה נאמר: "עיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז, גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו, חוטמו גדול מאבריו או קטן מאיבריו, הצומם והצומע. איזהו צומע - כל שאזניו קטנות והצומם - כל שאזניו דומות לספוג. שפתו העליונה עודפת על התחתונה, התחתונה עודפת על העליונה - הרי זה מום, ושנשרו שיניו פסול מפני מראית העין". בברייתא מוסיפים מום נוסף באוזניים – "הצימח", מי שאוזניו צמחו כאוזניו של גדי שאוזניו ארוכות, ומסבירים כי החוטם גדול בשיעור אצבע קטנה.  

אגב אזכור הבהמה דנים על מומי בהמה בקרניים וטלפיים – התוספתא (בכורות ד, טו) מתארת את המומים של קרני הבהמה: יש דברים שהן כמומין ואינן כמומין, ושוחטין עליהם במקדש אבל לא במדינה, ואלו הן: עז שאין לו קרנים ורחל שיש לו קרנים, והצימח והצימם והצומע". התלמוד דן במקרה שבו ניטלו הקרניים או הטלפיים – במקרה של  הטלפיים אם ניטלו הטלפיים אם הזכרות (הבשר שמתחת לפרסה) הרי זה מום בקודשים ואפשר לפדות את הקודשים מיד ההקדש. במקרה של הקרניים מבחינים בין מקרה שנעקרה גם העצם שמתחת לקרן שהרי זה מום, לבין מקרה שנגממה העצם שמתחת לקרן – שפסול להקרבה אבל אין זה מום המתיר לפדות מיד ההקדש. ואם נטל את הקרן מעל למקום הזכרות (לא פגע בעצם מתחת לחומר הקרני) אין זה מום (לפי תוספתא פרה ב, ב).  

מומים שונים - במשנה נאמר: "דדין שוכבין כשל אשה, כריסו צבה (נפוחה), טיבורו יוצא, נכפה אפילו אחת לימים (חולה אפילפסיה), רוח קצרה באה עליו (חולה אסטמה=קצרת), המאושבן (ביצים גדולות), ובעל גבר (איבר זכרות גדול)". הכרס עשויה להתנפח כתוצאה מהצטברות שתן, ובגלל זה מתירים להשתין מים בכל מקום: "משתינים מים בפני רבים, ואין שותין מים בפני רבים, ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין, ונמצא כריסו צבה". בתלמוד מסופר כי שמואל השתין מים לפני דרשת שבת הרגל ורק גלימה הסתירה אותו מהקהל, אבל אביו סבור היה שלא לכל אדם אפשר לכסות את עצמו, ולכן הוא עלול להסתכן ולא להשתין מים, ועל שמואל לומר את הדברים לציבור כדי שלא יבואו לסכנה. סכנה אחרת בעיכוב השתן היא ששלפוחית השתן הצמודה לצינורית הזרע תינקב ואדם עלול לבוא לידי עקרות, ולכן אדם צריך להתנהג כמו בהמה ולהשתין כשאפשר לו, כרמוז בכתוב "לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" (דברים ז, יד), ואם אדם מתאפק מעשיית צרכים הוא עשוי לגרום לעצמו מחלות כמו הדרוקן (הצטברות נוזלים מתחת לעור) או ירקון (צהבת).

מרוח אשך - במשנה נאמר: "אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת - הרי זה "מרוח אשך" האמור בתורה (ויקרא כא, כ), רבי ישמעאל אומר: כל שנימוחו אשכיו, רבי עקיבא אומר: כל שרוח באשכיו, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל שמראיו חשוכין". המחלוקת היא כיצד לדרוש את הביטוי הקשה "מרוח אשך" – לדעת חכמים הכוונה היא למי שאין לו ביצים, אבל בתורה לא נאמר "חסר אשך" ולכן רבי ישמעאל סבור כי הכוונה היא למי שנמרחו אשכיו. רבי עקיבא סבור כי בתורה לא נאמר "ממורח אשך" ולכן הכוונה היא למי שיש רוח באשכיו והם נפוחים, ולדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס יש לדרוש את המילה באופן שהאותיות נדרשות שלא כסדרן והכוונה היא למי שצבע עורו כהה ומראהו נראה חשוך.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "מומין אלו (שנזכרו בפרק הקודם לגבי בהמה) בין קבועין בין עוברים  - פוסלין באדם, ויתר עליהן: הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוט וסקיפת". המומים הפוסלים באדם הם עיוותים בצורת הראש והגולגולת: ראש רחב למטה (כילון, אכלא=כיסוי חבית), ראש עגול ומפותל (כמו של לפתן), ראש הדומה לפטיש (מקבן), ראש שיש שקע בתוכו (שקוט), וראש שעצם הגולגולת בולטת לאחור("סקיפת"). בתוספתא בכורות (ה, א) מוסיפים גם מומים שיש בצוואר: שקוט – צואר חבוי, ושמוט – צואר ארוך.  

פסול המומים נזכר בתורה שלוש פעמים: בפרשת מומי כוהנים נאמר: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח או חרם או שרוע. או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד. או גבן או דק או תבלל בעינו או גרב או ילפתאו מרוח אשך. כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה'" (ויקרא כא, יח-כא); בפרשת מומי בהמה לקורבן: "ואיש כי יקריב...כל מום לא יהיה בו. עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפתלא תקריבו... ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו ולנדר לא ירצו... ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו (שם כב, כא-כד); ובפרשת בכור בהמה: "כל הבכור...וכי יהיה בו מום, פסח או עור, כל מום רע לא תזבחנו" (דברים טו, יט-כא). המומים נזכרים בכל אחד מן הנושאים הללו מפני שבכל נושא יש היבט ייחודי: הבכור קדוש בשעת צאתו מהרחם, האדם התרבה במצוות (מקריב קורבנות רבים), וקודשים ממינים רבים קרבים על המזבח.  

מן המשנה עולה כי המומים הפוסלים את האדם זהים למומים הפוסלים את הבהמה. התלמוד מסביר כי אפשר היה לכתוב את רשימת המומים רק באחת הפרשות, זו העוסקת במומי אדם או זו של מומי בהמה, וכדי שנדע כי הרשימות הללו זהות די היה לכתוב את המילים גרב וילפת בשתי הפרשות וכך היינו יודעים שרשימת המומים של אדם ובהמה זהה. הסיבה שהתורה חזרה על המומים גם באדם וגם בבהמה היא בגלל שלכל אחד מהם יש מום שאינו קיים באחר: בבהמה יש מומים בחניכיים (חוטין) ובפרסות (קלוט), ובאדם מומים כמו גבן (ראו במשנה הבאה) וחרום (מום בעין), שאינם בבהמה. ואף שאפשר היה לציין בפירוש בכתובים את המומים הייחודיים הללו, הכתוב חוזר על כל המומים, מפני שפרשה חוזרת ונאמרת בתורה כדי לציין רק דבר אחד שהתחדש בה, כדעת רבי ישמעאל בדרכי המדרש של ההלכה.

התלמוד מסביר כי המומים של הבהמה שישנם גם באדם פוסלים את הבהמה להקרבה ואת האדם לעבודה במקדש, ואם בעל מום באחד המומים הללו עבד במקדש הריהו מחלל את עבודתו, לפי הכתוב "מום בו ולא יחלל את מקדש" (ויקרא כא, כג). בעל מום הלוקה בשאר המומים הנוספים במשנה לאדם אינו מחלל את עבודתו, אבל אסור לעבוד במקדש, לפי הכתוב "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא יגש להקריב את אשי ה'" (שם, כא) המלמד שיש מצוות עשה שרק איש הדומה לזרע אהרון יעבוד במקדש. על המומים הללו הוסיפו חכמים לגזור על מי שיש בו מום משום מראית עין, כלומר, דבר חריג שאנשים שמים אליו לב, כגון: מי שנשרו ריסי עיניו או ניטלו שיניו -  שאסור לו לעבוד במקדש. ונחלקו האם קרחנים (קרחים), ננסים, וזבלגנים (עיניים זולגות) – פסולים משום שאינם שוים לזרעו של אהרון או מפני מראית עין (כדעת רבי יהודה בתורת כהנים).

חטוטרת – במשנה נאמר: "ובעלי חטרות, רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין". הכל מסכימים כי אם יש עצם בולטת בגב היוצרת גבנון בעל המום פסול לעבודת המקדש, ונחלקו כשאין עצם בחטוטרת אבל מראהו מוזר, שלדעת רבי יהודה מדובר על חתיכה של בשר ואינו נחשב לבעל מום, ולדעת חכמים אינו שוה בזרעו של אהרון, ולכן פסול. קרח – במשנה נאמר: "הקרח פסול. איזהו קרח? כל שאין לו שיטה של שער מוקפת מאוזן לאוזן. אם יש לו – הרי זה כשר". השורה של שיער מאוזן לאוזן היא בחלק האחורי של הראש, אבל שורה של שיער בחלק הקדמי הקרוב לפנים נחשבת כמום, ויש מסורות שונות האם שורה אחת מאחור ושורה מלפנים נחשבות כמום מפני שאז יש קרחת במרכז הראש, או שבמקרה זה אינו נחשב לקרח. גבן – במשנה נאמר: "אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד, זהו גבן האמור בתורה (ויקרא כא). רבי דוסא אומר: שגבינין שוכבין, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: שיש לו שני גבין ושתי שדראות". המחלוקת במשנה היא אם גבן הוא מום בגבות העין (כשאר המומים בכתוב) או מום בגב. לגבי מום בגבות העין מעירים בתלמוד שבכתוב נאמר "או גבן", ותוספת המילה "או" מלמדת שמדובר על מי שאין לו גבות או רק גבה אחת, ולא רק על מי שיש לו גבות משונות. לגבי מום בגב מעירים שאם יש לבהמה שתי שדראות ושני גבין היא נפל האסור באכילה, וכוונת המשנה היא לבהמה שיש לה שדרה עקומה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בכור טומטום ואנדרוגינוס - במשנה נאמר: "ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה....וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה. רבי ישמעאלאומר: אין לך מום גדול מזה, וחכמים אומרים: אינו בכור אלא נגזז ונעבד". לדעת תנא קמא אין אנו יודעים אם אנדרוגינוס שיש בו סימני זכר וסימני נקבה, הוא זכר ולכן אינו נשחט במקדש כבכור זכר, וגם אינו נשחט במדינה כזכר שיש בו מום. לדעת רבי ישמעאל הוא זכר אבל יש בו מום של סימן הנקבה, ובדף הקודם נשאל האם לדעת רבי ישמעאל יש להתייחס אליו כאל זכר בוודאי או כספק. ולדעת חכמים אנדרוגינוס כלל אינו זכר אלא בריה בפני עצמה שאין לה דיני בכור, ואפשר לגזוז ולעבוד בה.  

רב חסדא סבור כי המחלוקת במשנה היא על אנדרוגינוס, אבל הכל מסכימים כי אין יודעים אם הטומטום שעור מכסה את איברי מינו אם הוא זכר או נקבה, ולפיכך יש להתייחס אליו כאל ספק. התלמוד מקשה על האבחנה בין טומטום לבין אנדרוגינוס, שכן היא עומדת כנגד נושאים רבים בהלכה (כגון: ערכין, קורבן נדבה, טומאת בית הבליעה של נבילת העוף ותמורה) שבהם הטומטום והאנדרוגינוס מופיעים תמיד יחד. התלמוד דוחה קושי זה בטענה שהמקורות הללו אכן עוסקים באנדרוגינוס שיש בעיה בהגדרתו ולא בטומטום שיש ספק ממשי לגביו אם הוא זכר או נקבה.

התלמוד דן בהקשר זה על מחלוקת התנאים בתוספתא (ד, טז): "רבי אילעאי אומר משוםר' ישמעאל: אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו, וחכמים אומרים: אין קדושה חלה עליו, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: הרי הוא אומר 'הזכר', וכל מקום שנאמר זכר אינו אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס". יש הסבורים כי המחלוקת בתוספתא היא האם הטומטום קדוש מספק או שהוא בריה בפני עצמה. לדעת תנא קמא: קדושת הבכור אינה חלה על אנדרוגינוס, אבל בכור טומטום קדוש מספק, ולדעת רבי שמעון בן יהודה טומטום אינו בגדר זכר אלא בפריה בפני עצמה שאינה קדושה בקדושת בכור. ואולם יש הדוחים הסבר זה למחלוקת ומסבירים כי לפי כל הדעות הטומטום אינו בריה, והספק הוא האם מדובר בזכר או בנקבה. בפרט המחלוקת היא כאשר מטיל מים במקום שבו נקבה מטילה את מימיה. לדעת חכמים חוששים שנהפכה איבר זכרותו למקום נקבותו, ומשם הוא מטיל מים,  ולפיכך דינו הוא כספק, ואילו לדעת רבי שמעון בן יהודה מדובר בוודאי נקבה שאיננה בכור, מפני שמטילה מים במקום נקבות.

בהקשר זה דנים על הלכה של האמורא רבי אלעזר הקובע כי בהמת בכור טומטום המטילה מים במקום נקבות – אינה קדושה עוד בקדושת בכור אלא נחשבת לחולין. רבי יוחנןאינו מבין מדוע רבי אלעזר מתעלם מדעות תנא קמא ורבי ישמעאל במשנה הסבורים כי טומטום קדוש מספק ובוחר במקום זאת בדעת המיעוט של חכמים הסבורים כי הטומטום הוא מין בריה. אלא שרבי אלעזר סבור בעניין זה כדעת ריש לקיש שטומטום הוא ספק אצל האדם שזכרותו ונקבותו נמצאים במקום אחד, אבל בבהמה שאינם נמצאים במקום אחד יש לבחון מהיכן הבהמה מטילה מים. רבי אושעיא אף הוא חולק על קביעת מבחן זה, מפני שייתכן כי לא רק שאין יודעים את מינו של הטומטום, אלא שמלבד זה גופו שונה בעוד פרטים מגופם של בעלי חיים רגילים, ומקום זכרותו התחלף ונמצא במקום נקבותו, ולכן אין לדעת אם מקום הטלת המים מוכיח איזה דבר על מינו.

התלמוד דן על טומטום אדם - בעניין זה מוצאים ברייתות סותרות: לפי ברייתא אחת "טומטום שקידש – קידושיו קידושין, נתקדש – קידושיו קידושין, וחולץ וחולצים לאשתו, ומיבמים לאשתו", ואילו לפי ברייתא אחרת: "אשת טומטום חולצת ולא מתייבמת". יש המסבירים כי המחלוקת בין הברייתות הוא האם הטומטום שונה משאר בני האדם בעוד צדדים. לפי הברייתא הראשונה מינו של הטומטום אינו ידוע, אבל יש להניח שאם היה זכר – היה בר הולדה ואשתו זקוקה לייבום, ולפיכך יבמתו (אשת אחיו המת) חולצת את נעלו, והיא זקוקה לחליצה כדי להתירה מזיקתו. ולפי הברייתא השנייה יש להניח שהוא שונה משאר בני אדם בעוד היבטים, וגם אם הוא זכר הוא מן הסתם סריס חמה (מי שאינו יכול להוליד) שאיננו חולץ ואיננו מייבם. יש הסבורים כי מוסכם על הכל כי הטומטום עשוי להיות סריס חמה שאינו מוליד, ומחלוקת הברייתות היא מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר אם סריס חמה חולץ ומייבם: רבי עקיבא סבור כדעת רבי יוסי ברבי יהודה (תוספתא יבמות יא, א) שטומטום לא חולץ שמא יקרע העור המכסה את איבריו וימצא נקבה, ושמא ימצא זכר – ויהיה סריס חמה, ומאחר שהוא ספק סריס חמה – יש לחשוש שחליצתו חליצה ואם חלץ אסר על כל האחים את היבמה כאשת אח, וחייב לחלוץ ליבמה אם הוא האח היחיד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מומי הבכור - במשנה נאמר: "על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן".  המשנה הראשונה בפרק פתחה בלשון זהה "על אלו מומים שוחטים את הבכור", ומשנה זו מוסיפה כי בהמת קודשים שיש בה את אחד המומים הללו נפסלת להקרבה ונפדות מיד ההקדש כאשר יש בהם את אחד המומים הללו. הסיבה לחזרה זו היא שבמהלך הפרק נזכרות שיטות תנאים יחידים (אילא, רבן שמעון ורבי חנניה בני גמליאל, רבי חנינא בן אנטיגנוס) ולכן התנא מסכם את המומים בלשון בה פתח את הפרק, לציין כי כל המומים הנזכרים במשנה מתירים את הבכור כבעל מום הראוי לשחיטה ואת בהמת הקודשים כפסולה וראויה לפדיון מיד ההקדש.  

מומים שאינם מתירים את הבכור כבעל מום - במשנה נאמר: "ואלו שאין שוחטין עליהן, לא במקדש ולא במדינה: חוורור והמים שאין קבועין, וחוטין הפנימיות שנפגמו אבל לא שנעקרו, ובעל גרב ובעל יבלת, ובעל חזזית, זקן וחולה ומזוהם, ושנעבדה בו עבירה, ושהמית אדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, וטומטום ואנדרוגינוס, לא במקדש ולא במדינה. רבי שמעון אומר: אין לך מום גדול מזה, וחכמים אומרים: אינו בכור אלא נגזז ונעבד". המשנה עוסקת בדברים הנחשבים מצד אחד למומים הפוסלים בהמה מהקרבה ("במקדש"), אך מצד שני אינם מומים גמורים מתירים בכור בשחיטה ("במדינה").

גרב, יבלת, חזזית – בתורה נאמר: "עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה'" (ויקרא כב, כב). התלמוד מבחין בין המומים האמורים בתורה למומים הללו בדברי חכמים. הגרב שבתורה הוא מום יבש מבפנים ומבחוץ הנקרא גם חרס, והילפת היא חזזית המצרית, ואילו המשנה מתארת מומים דומים אבל לא גמורים: גרב לח מבחוץ ומבפנים העשוי להתרפא, וחזזית רגילה (לא מצרית). הגרב נזכר גם בקללות בפרשת כי תבוא: "יככה ה' בשחין מצרים... ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא" (דברים כח, כז), אבל כוונת הדברים איננה לחרס היבש, אלא לגרב יבש מבפנים ולח מבחוץ, הדומה לשחין שהיה במכות מצרים: "ויהי שחין פורח אבעבועות באדם". (שמות ט, י).

זקן, חולה מזוהם –בפרשת קורבנות נדבה נאמר: "מן הצאן ומן הכשבים או מן העזים" (ויקרא א, י). הפרטים השונים שבכתוב מלמדים שאין להביא לקורבן בהמה זקנה שאינה נעשית צעירה ובריאה יותר, בהמה חולה שאינה כשאר הבהמות הבריאות, ובהמה מזוהמת שאינה כחושה כזקן או כחולה, אם כי מאוסה לקורבן.  

נעבדה בו עבירה – בספר ויקרא נאמר: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), ומכאן למדו שבהמות שנעשתה בהן עבירה ודינן מיתה אלא שאין שני עדים המעידים על דבר זה אלא רק עד אחד או הבעלים, כגון: רובע ונרבע (משכב בהמה), הנעבד עבודה זרה או מוקצה להקרבה לעבודה זרה, ובעל חיים נוגח – אינם קרבים על המזבח.     

טומטום ואנדרוגינוס – טומטום היא בהמה שאין לה סימני זכר או נקבה, והאנדרוגינוס היא בהמה שיש לה סימני זכר ונקבה. במקדש אין מקריבים טומטום ואנדרוגינוס כבהמת בכור, מפני שייתכן שלא מדובר בזכר אלא בנקבה. במדינה אין מקריבים טומטום מפני שאם מדובר בזכר הרי אין בו מום ואסור בשחיטה. האמוראים מסבירים מדוע אין חריץ הנקבה שבאנדרוגינוס נחשב מום המתיר את הבכור לשחיטה במדינה: אביי מסביר כי לומדים מן הכתוב "או חרוץ או שבור" (ויקרא כב, כב), שכשם ששבר הוא במקום שיש בו עצם, כך גם פסול חרוץ הוא במקום שיש בו עצם ולא באיבר המין של הנקבה שהוא מקום של בשר ולא מקום חריצה.  רבא סבור כי ההוכחה שחרוץ במקום בשר אינו נחשב למום היא מהאזכור של גרב וחרוץ כשני מומים שונים בכתוב. לו היתה החריצה בבשר נחשבת למום, גם הגרב היה נחשב למום, ודי היה לכתוב חרוץ בכתוב וללמוד בקל וחומר את מום הגרב (שיש בו גם חריצה וגם מאוס), ולכן נזכר הגרב בפירוש בתורה, ללמד שהחרוץ הוא דווקא חריץ שלא במקום בשר אלא במקום שיש בו עצם.

 שיטת רבי ישמעאל – רבי ישמעאל במשנה סבור כי "אין לך מום גדול מזה", כלומר, האנדרוגינוס נחשב לבעל מום מפני שחריץ הנקבה אינו חייב להיות במקום העצם ואינו חייב להיות בדוגמת השבור (כנגד דעת אביי). כמו כן, אין ללמוד מהאזכור הכפול של גרב ושל חרוץ בכתוב (של רבא), מפני שהוכחה זו מאתימה למום שאינו ניכר כמו גרב וחרוץ, אבל אם המום ניכר כחריץ נקבה הריהו נחשב ל"מום רע" (לפי דברים טו, כא) שיש לפוסלו כמום. עם זאת, התלמוד דן האם כוונת רבי ישמעאל היא שהאנדרוגינוס נחשב בוודאי לבכור אלא שיש בבכור זה מום, או שרבי ישמעאל מסתפק האם האנדרוגינוס הוא אכן בכור (שהרי לא ברור אם הוא זכר בלבד), ואם הוא בכור שמא יש בו מום. ההבדל המעשי בין ההסברים השונים של שיטת רבי ישמעאל הוא האם יש ללקות על גיזה ועבודה של בכור אנדרוגינוס. שכן אם יש ספק אם מדובר בבכור - אין ללקות עליו. התלמוד דן במקורות שונים אבל אינו מגיע להוכחה מוחלטת בבעיה זאת.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מום בביצי הבהמה - במשנה נאמר: "אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת, רבי ישמעאל אומר: אם יש לו שני כיסין - יש לו ב' ביצים, אין לו שני כיסין - אין לו אלא ביצה אחת. רבי עקיבא אומר: מושיבו על עכוזו וממעך, אם יש ביצה סופו לצאת. מעשה שמיעך ולא יצא, נשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים, והתיר רבי עקיבא ואסר רבי יוחנן בן נורי". התלמוד מסביר כי המשנה עוסקת בחוסר התאמה בין מספר הביצים למספר הכיסים שבשק האשכים: שתי ביצים בכיס אחד, או ביצה אחת ושני כיסים. רבי ישמעאל סבור כי הבהמה מתפתחת באופן טבעי כך שתהא לה ביצה בכל כיס, ולכן אם יש שתי כיסים – בידוע שיש שתי ביצים, ואם יש כיס אחד – תהיה שם רק ביצה אחת (אפילו שנראה כי יש שם שתיים). רבי עקיבא סבור כי לא תמיד הבהמה מתפתחת כרגיל, אלא שלפעמים הביצה אינה יורדת אל כיס האשכים, ואז יש לבחון אם היא מצויה בתוך הבטן. בנוגע למעשה מעירים בתוספתא (ד, ז) כי לדעת רבי עקיבא אין זה ראוי לאסור את הבהמה ולהפסיד את ממונם של ישראל, ולדעת רבי יוחנן בן נורי רבי עקיבא מתיר לשחוט את הקודשים (בהמת הבכור) מחוץ למקדש.

מומי הרגל - במשנה נאמר: "בעל חמש רגלים, או שאין לו אלא שלש, ושרגליו קלוטות (מעוגלות) כשל חמור, והשחול והכסול. איזהו שחול? שנשמטה יריכו (יצאה עצם הירך ממקומה), וכסול, שאחת מיריכים גבוהות". התלמוד מבחין בין רגל קדמית נוספת או חסרה –שהיא בעלת מום, לרגל אחורית יתירה או חסרה ההופכת את הבהמה גם לטריפה. בתוספתא מציינים את מומי הרגל הנזכרים בתורה: "השרוע והקלוט" (ויקרא כב, כג). השרוע הוא ירך ארוכה מחברתה ("נשתרבב לו יריכו") והקלוט הוא מי שפרסותיו מעוגלות וסגורות כפרסות של חמור ושל סוס.  

מומים בגלל הדמיון לבעל חיים - במשנה נאמר: "נשבר עצם ידו ועצם רגלו, אף על פי שאינו ניכר מומין. אלו מנה אילא ביבנה והודו לו חכמים, ועוד שלושה (מומים) הוסיף, אמרו לו: לא שמענו את אלו. שגלגל עינו עגול כשל אדם, ופיו דומה כשל חזיר, ושניטל רוב המדבר בלשונו. בית דין של אחריהן אמרו: הרי זה מום". אילא מנה רשימה של איברים המזכירים את צורת איברים של בעלי חיים, ומאחר שאין זו דרך ההתפתחות הרגילה של איברי הבהמה יש לפוסלם, ודעה זו התקבלה לבסוף גם על דעת בית דין.   

מום בלחי - במשנה נאמר: "ומעשה שהלחי התחתון עודף על העליון, ושאל רבן גמליאל לחכמים ואמרו: הרי זה מום", והתלמוד סבור כי זהו המשך למחלוקת במשנה הקודמת על פיו דומה לחזיר, שם הלחי העליון עודף על התחתון. במשנה (ז, ה) בפרק הבא העוסק במומי האדם נאמר: "שפתו העליונה עודפת על התחתונה, או שתחתונה עודפת על העליונה – הרי זה מום". הסיבה שבמומי האדם מחמירים יותר היא הכתוב: "איש איש מזרע אהרן" (ויקרא כב, ד) המלמד שהכהן להיות זהה במראהו לזרע אהרון. רב פפא סבור כי מחמירים לפסול כל מום בלחי של אדם שאין בה עצם המעצבת את צורת הלחי, אבל כאשר יש עצם בלחי - הרי זה מום גם באדם וגם בבהמה

מום באוזן או בזנב- במשנה נאמר: "אוזן הגדי היתה כפולה, אמרו חכמים: בזמן שהוא עצם אחד – מום, בזמן שאין בו עצם - אינו מום. רבי חנניא בן גמליאל אומר: זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר, ושאין בה שלש חוליות - הרי זה מום". המשנה עוסקת במומי הגדי,  אבל סופה עוסק בטלה שאין בזנבו שלוש חוליות כפי שמוכח מדברי הברייתא שבגמרא. יש מי שהסביר בטעות כי הגדי אף הוא כמו הטלה, אבל אין זו ההלכה ויש ללכת אחר הגדי, שאם היו שתי חוליות בזנבו – אין זה מום, ורק אם הייתה חוליה אחת – הרי זה מום. זנב הגדי הוא עבה אבל אם הוא מתעגל ונכרך כמו זנב חזיר הרי זה מום. בתוספתא (ד, יג) מסבירים כי המום שבאוזן נבחן לפי מצב הסחוס (חסחסות): אם האוזנים נכפלו ויש להם סחוס אחד – הרי זה מום, ואם שני סחוסים – אין זה מום. באותה הלכה גם נאמר כי אפשר לבחון עיוותים צורניים של העצם גם במומים שבפה או ברגליים: "פיו בלום (נפוח)ורגליו מבולמות מחמת הרוח – אינו מום, מחמת העצם – הרי זה מום".   

גמ:

במשנה נאמר: "רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: את שיבלת בעיניו, ושנפגם עצם ידו ורגלו, ושנפרק עצמו של פיו, עינו אחת גדולה ואחת קטנה, אזנו אחד גדולה ואחד קטנה, במראה אבל לא במדה (המום ניכר לעין ואין צריך מדידה), רבי יהודה אומר: שתי ביציו אחת גדולה כשתים שבחבירתה, ולא הודו לו חכמים". היבלת נזכרת בפירוש בתורה כאחד המומים (ויקרא כב, כב), אבל במשניות אין זה ברור מהו המום המכונה יבלת. במשנתנו היא נזכרת כיבלת בעין, בעוד שבמשנה בהמשך הפרק (ו, יב) היא נזכרת כמום שאינו מתיר את הבכור לשחיטה: "ואלו שאין שוחטין עליהן, לא במקדש ולא במדינה, בעל גרב ובעל יבלת". התלמוד מסביר כי הכתוב עצמו אינו מבחין בין יבלת בעין ליבלת בגוף, וכפי הנראה יש שלושה סוגי יבלת העין: יבלת בשחור שבעין היא מין ממיני היבלת הנזכרת בתורה, יבלת בלבן שבעין שיש בה שיער היא מום בבכור, ויבלת בלבן שאין בה שיער – פוסלת להקרבה אבל אינה מתירה בשחיטה.  

המשך מומי הזנב - במשנה נאמר: "זנב העגל שאינה מגעת לערקוב (פרק הרגל), אמרו חכמים: כל מרבית (דרך הגידול) עגלים כן, כל זמן שיהו מגדלין הן נמתחות. איזהו ערקוב שאמרו? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בערקוב שבאמצע הירך". הכוונה היא לפרק העליון שבין עצם הירך לעצם האמצעית ("קפץ העליון").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מומים באף ובשפת בהמה – במשנה נאמר: "חוטמו שניקב, ושנפגם, ושנסדק. שפתו שניקבה, שנפגמה, שנסדקה". הכוונה היא לשורה החיצונית של השפה. בתוספתא (ד, ד) מסבירים כי אם יש נקב בין הנחיריים (חוטמין) והנקב ניכר מבחוץ – הרי זה מום, ואם הנקב הוא פנימי אין זה מום.  

מומים בחניכיים ובשיניים – במשנה נאמר: "חוטין החיצונות (חניכיים של בהמה במקום שאין שיניים) שנפגמו ושנגממו, הפנימים שנעקרו, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן התיומת ולפנים, ואף לא את התיומת (שיניים טוחנות כפולות)". בתוספתא מרחיבים יותר את הביאור של ההלכה: "איזהו הפנימית? מן התיומת ולפנים, ותיומת עצמה כלפנים, במה דברים אמורים? שנפגמו ושנגממו, אבל נעקרו – שוחטין רבי יהושע בן קפוצאי אומר: אין שוחטין אלא על החיצונות אבל פנימיות שנעקרו – לא נשחטות (כבעל מום) אך פסולות (להקרבה כבכור). רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין משגיחין על התיומת כל עיקר ואפילו לפסול".

חסרון של איבר כמום - בעקבות הדיון על מומים בחלקים הפנימיים של הפה, דנים האמוראים האם יש מום של חסרון איבר בפנים הגוף. הבכור מותר בשחיטה כאשר המום הוא "פסח או עור" (דברים טו, כא), ובהמות קודשים נפדות מן ההקדש כאשר יש בהן מום של "עורת או שבור" (ויקרא כב, כב), ולכן המומים הנזכרים בתורה ניכרים מבחוץ, ויש לשאול האם מומים פנימיים פוסלים לכל הפחות את הבהמה לקורבן. בעניין הכתובים השאלה היא האם מכיוון שנאמר בתורה "תמים יהיה לרצון" (שם, כא) צריך שהבהמה תהיה שלמה מבפנים ולא יהיה בה חסרון של איבר פנימי, או שיש ללמוד מהמשך הכתוב "כל מום לא יהיה בו" שדווקא מום חיצוני פוסל לקורבן ולא חסרון של איבר פנימי.

התלמוד דן בהקשר זה על הכתובים המתארים את הקטרת אימורי השלמים: "ואת שתי הכליות...יסירנה" (ויקרא ג, ד). כתוב זה מתאר שתי כליות של הבהמה, אבל מצד שני נוקט לשון יחיד "יסירנה". לפי ברייתא אחת יש להסיר את שתי הכליות אבל אין צורך להסיר כליה אחת או שלוש כליות, ולפי ברייתא אחרת יש להסיר אפילו כליה אחת. התלמוד מציע מספר הסברים למחלוקת הברייתות. לפי הסבר אחד נחלקו האם יש בהמות שיש להן כליה אחת ("יש בריה באחת"). לפי הסבר אחר המחלוקת היא האם חסרון באבר פנימי הוא מום. ולפי הסבר נוסף מוסכם כי לכל הבהמות יש שתי כליות, וכי חסרון באיבר פנימי הוא מום, והמחלוקת היא על הזמן שבו חסרה הכליה מן הבהמה, כאשר בשעת השחיטה ובשעת קבלת הדם מצואר הבהמה הבהמה חייבת להיות שלמה ותמימה, אבל לאחר קבלת הדם מצואר הבהמה אפשר שיהא בה מום, ואפילו אם נשאר כזית בשר או כזית חלב מן הבהמה – רשאי לזרוק את דמה על המזבח, אפילו שאינה שלמה.     

אגב הדיון על חסרון של איבר פנימי דנים על הכתוב במומי בהמה: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" (ויקרא כב, כד, ונחלקו התנאים בדבר: "כולן אף בביצים (המצויות בשק האשכים) דברירבי יהודה,  רבי אליעזר בן יעקב אומר: כולן בגיד (איבר הזכרות), רבי יוסי אומר: מעוך וכתות אף בביצים, נתוק וכרות - בגיד כן, בביצים לא". הביצים מצויות בפנים הגוף ואילו הגיד גלוי בחוץ, ולפיכך יש המסבירים כי מחלוקת התנאים היא בדיוק בשאלה שנידונה למעלה: האם חסרון באיבר פנימי נחשב למום. ואולם, לפי זה לא מובן מדוע רבי יוסי מבחין בין מעוך וכתות באיבר פנימי, לבין נתוק וכרות שהנם באיבר גלוי. מטעם זה מסבירים כי המחלוקת היא על ההיבט הגלוי של המום: רבי יהודה סבור כי מעיכה של הביצים או כתיתה של הביצים מכווצת אותם פנימה והדבר ניכר מבחוץ, וניתוק או כריתה הוא מום גלוי מפני שהן נראות מדולדלות ותלויות בגוף. רבי אליעזר בן יעקב סבור כי האשכים והביצים שבתוכם מתכווצים ותלויים, ואין להם מרחק ידוע מן הגוף ולכן אין זה מום גלוי, והמומים האמורים בתורה הם במומי הגיד הגלוי. ורבי יוסי סבור כי מעוך וכתות הוא מום בביצים מפני שהביצים שוב אינן קיימות בצורתן הקודמת, ואילו נתוק וכרות הוא שהביצים קיימות אך הן אינו מתפקדות כראוי. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "הריס של עין (עפעף) שניקב, שנפגם, שנסדק הרי בעינו דק תבלול, חלזון, נחש, עצב. איזהו תבלול? לבן הפוסק בסירא (העיגול המפריד בין השחור לבין הלבן שבעין) ונכנס בשחור, שחור נכנס בלבן – אינו מום". על מומי האדם נאמר בתורה: " איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום...או דק או תבלל בעינו..." (ויקרא כא, טז-כ). דק הוא כתם המופיע על העין ומפריע לראיה, והתבלול הוא ערבוב של השחור והלבן שבעין. המשנה עוסקת במומי בהמה, ומשתמשת במונחים הללו לתיאור המומים שבעין.

דק, חלזון נחש - התלמוד מבחין בין מומים שונים של דק, עכירות על פני העין המפריעה לראיה. בלובן של העין דק אינו מפריע ואינו נחשב למום, ולכן מדובר על דק המצוי על השחור שבעין. האבחנות החשובות בעניין זה הן צבעו של הדוק: שחור או לבן, והאם הוא צף על פני העין או שקוע בתוכה. דוק שחור משוקע – הוא מום, וצף - אינו מום, ובדוק לבן ההיפך: דוק לבן משוקע – אינו מום, וצף – הריהו מום. במשנה נזכר חלזון נחש, ומסבירים כי לפי רבי שמעון בן יוסי לקוניא שמה של מחלת החלזון היא גם נחש, מחלקה שבה צומח קרום בעין ומתפשט עד האישון, והוא הורה הלכה להתיר במום זה, אפילו עוד קודם שבא לידו מעשה שבו נצרך היה להתיר, ולכן אפשר היה לקבל ממנו את ההלכה שלא כמו מי שמורה הלכה רק לאחר מעשה שבא לידו שאין לקבל את דבריו.

תבלול – בברייתא נחלקו התנאים על הגדרת התבלול: "לבן ונכנס בשחור, שחור ונכנס בלבן – הרי זה מום, דברי רבי מאיר. רבי יוסיאומר: לבן ונכנס בשחור – הרי זה מום, שחור ונכנס בלבן – אינו מום, שאין מומים בלבן". רבי מאיר סבור כי התבלול הוא דבר המבלבל את הלבן והשחור שבעין בכל דרך, ואילו רבי יוסי סבור כי הלובן שבעין נקרא חלב העין לפי הכתוב "יצא מחלב עינימו" (תהלים עג, ז), והשחור שבעין נקרא בשם עין, ולכן "תבלל בעינו" הוא מי שיש לו פגיעה בעין עצמה ולא בחלב העין.

חוורור ומים קבועים בעין - במשנה נאמר: "חוורור (טיפות לבנות) והמים הקבועין. איזהו חוורור הקבוע? כל ששהה שמונים יום, רבי חנניא בן אנטיגנוס אמר: בודקין אותו שלוש פעמים בתוך שמונים יום, ואלו הן מים הקבועים: אכל לח ויבש של גשמים, לח ויבש של שלחים, או אכל היבש ואחר כך הלח - אינו מום, עד שיאכל הלח ואחר כך היבש". המשנה ממשיכה לתאר מומים בעין, ומתארת דרך בדיקה לבחון אם המום הוא כרוני, לאחר אכילה סדורה של מספוא לח ויבש שגדלו במי הגשמים או במי השלחים, מאחר שהשינוי בטיב התזונה עשוי לרפא את מומי העין של הבהמה. התלמוד דן על המשנה ביחס למחלוקת התנאים בתוספתא (בכורות ד, ג): "חוורור קבוע – ארבעים יום, ומים הקבועים – שמונים יום, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: חוורור – שמונים יום, ואלו הן מים הקבועים...אין מום עד שיאכל יבש אחר הלח וישנו שלושה חודשים", כלומר, אם אכל מספוא לח ואחריו מספוא יבש במשך שלושה חודשים (גידולים שגדלו באדר וחצי ניסן אז הצמחיה עוד לחה מהגשמים, ומספוא מאלול וחצי תשרי אז התבואה כבר יבשה), והתזונה המיוחדת לא הועילה והדלקת שבעין לא התרפאה, אפשר לקבוע שמדובר במום.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

מומי הבכור - במשנה נאמר: "על אלו מומין שוחטין את הבכור: נפגמה אזנו מן החסחוס, אבל לא העור. נסדקה אף על פי שלא חסרה, ניקבה מלא כרשינה, או שיבשה. איזהו יבשה? כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם, רבי יוסי בן המשולם אומר: יבשה שתהא נפרכת". פרק זה מתאר את המומים של בכור, והתלמוד דן על המקור של פסול המומים בתורה. בספר ויקרא אוסרים באופן כללי בהמות בעלות מום לקרבן: "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'... כל מום לא יהיה בו. עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה'...ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו ולנדר לא ירצה כד ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו" (ויקרא כב, כא-כד). ובספר דברים נזכרים בפירוש מומי הבכור הפסול לקורבן: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך...וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו" (דברים טו, יט-כב).

הכתובים בספר דברים מנוסחים בתבנית של כלל – "כי יהיה בו מום", פרט – "פסח או עור" וכלל – "כל מום רע", ויש ללמוד בדרך הדרשה של "כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט", שהמומים הם כעין הפרט, וכשם שהפרט הוא מומים גלויים שאינם חוזרים ומתרפאים (עור, פסח), כך גם כל מום גלוי שאינו מתרפא פוסל את הבכור מקורבן. הביטוי "כל מום רע" מציין שלא רק מום המבטל את הבהמה ממלאכה פוסל אותה, אלא גם מום שאינו מבטל את הבהמה ממלאכה. הביטוי "מום רע" מציין שהמום הפוסל את הבהמה הוא מום גלוי שאפשר לדעת בו שהוא רע, אבל מום בסתר אינו פוסלה לקורבן.

מום עובר – הכתוב "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" (ויקרא כז, יא) מלמד שאסור להקריב בהמה טמאה (אסורה באכילה). עוד לומדים מייתור הלשון "אשר לא יקריבו ממנה" בכתוב, שבהמה בעלת מום שאסור להקריב ממנה קורבן לה' אינה קריבה אלא נפדית מיד ההקדש. מכאן מסיקים שבעלת מום עובר (זמני) אינה נפדית מיד ההקדש, שהרי אפשר להקריבה לאחר זמן. אפשר להסיק על יסוד זה שמום עובר גם אינו פוסל בכור לקורבן, שהרי דבר שאינו נפדה מיד ההקדש כל שכן שאיננו נשחט כחולין. ויש הלומדים מהכתוב בבכור "עור או פסח" שמום עובר אינו בכלל המומים הפוסלים את הבכור לקורבן.  

סדק באוזן – סדק הוא בגודל כל שהוא, ופגימה היא חסרון המונע את הציפורן  מלהחליק על האוזן, וחוגר (עוטף) את הציפורן. ואין זה משנה אם הסדק או הפגימה אירעו בידי אדם או בידי שמיים (באופן טבעי).

נקב באוזן – במשנה גודל הנקב הוא ככרשינה (הנקראת בתלמוד הינדא), והאמוראים דנים אם הכוונה היא שתוכל להיכנס ולצאת דרך הנקב, או לעמוד ולסתום את הנקב. בהקשר זה דנים על מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה במסכת אהלות (ב, ג) על חסרון בחוליות השדרה ובגולגולת לעניין טומאת מת, ועל המשנה במסכת כלים (יז, יב) על גודל חלון למאור שנעשה בידי אדם. הגודל האמור שם הוא "כמלוא מקדח" אבל ברור כי הכוונה היא למקדח מסוים שמשתמשים בו בלשכת המקדש, וגודל זה כולל את המקדח וחיסומו, והנקב מאפשר הוצאה והכנסה של המקדח.

בתוספתא בכורות (ד, א) נזכרת עמדתו של רבי יוסי ברבי יהודה על גודל הנקב: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: בכעדשה". דבריו קרובים להיות שווים לדבר תנא קמא במשנה על נקב בגודל כרשינה. התלמוד מעיר כי לדעת רבי יוסי ברבי יהודה די בנקב כל שהוא לפסול את הבהמה להקרבה, כפי שברציעה של עבד עברי לאחר שש שנים סבור רבי יוסי ברבי יהודה כי רוצעים את האוזן במחט העושה נקב בגודל כל שהוא (ולכן יש אוסרים לעשותה בגלל שהיא הטלת מום), אבל כדי להתיר את הבהמה בשחיטה יש צורך בשיעור נקב של כעדשה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "כל המומין הראויין לבא בידי אדם, רועי ישראל – נאמנין, רועים כהנים - אינן נאמנין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא על של חבירו ואין נאמן על של עצמו. רבי מאיר אומר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו".התלמוד דן על עוד עדויות בבכור.

עד מפי עד – האמוראים נחלקו אם מקבלים עד ששמע מעד אחר על מומין שיש בבהמת בכור: "רב אסי אוסר, ורב אשי מתיר", והיה מן האמוראים שכינה את המתיר עד מפי עד כמתיר בכורות שלא כדין. בנושאים אחדים בהלכה מקלים לקבל עדויות שאינן קבילות בשאר הנושאים, כמו עדות אישה או עד מפי עד, וההנחה היא שיש קשר בין הדברים, ובכל מקום בו אישה כשרה להעיד, כמו בעדות אישה על אדם שמת, מקבלים גם עד מפי עד.   

הפה שאסר הוא הפה שהתיר – כאשר אדם מעיד על בהמה מסוימת שהיא בכור אבל יש בה מום – הריהו נאמן על דבריו, מפני שהפה שאסר והחזיק את הבהמה  לבכור האסור בשחיטה, הוא גם הפה שהתיר ואמר שיש בבהמה מום המתירה בשחיטה. עקרון זהה נזכר גם לגבי אישות: מי שאמרה שהייתה נשואה ואחר כך התגרשה, נאמנת מפני שהפה שאסר (בנישואין) הוא הפה שהתיר (גירושין). ההנחה היא שהאישה יכולה הייתה שלא לומר דבר, אבל מאחר שבחרה לומר דבר האוסר אותה, מאמינים לה גם על הדבר המתירה. בהלכות מום בכור ההנחה היא שהמעיד יכול היה להטיל בבהמה מום בעצמו ולהתירה על ידי זה לשחיטה (שהרי לא היה עובר עבירה ואוכל קודשים של בכור תם מחוץ למקדש) והוא בחר לומר שמדובר בבכור ולכן מאמינים לו גם שיש בו מום.

"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא עקרון של פרשנות הלשון במשפט המתבסס על הרעיון הפסיכולוגי של "מה לי לשקר". רעיון זה קובע כי אם אין לאדם סיבה לשקר הוא אומר את האמת בשלמותה. האמוראים נחלקו אם הסברה של "מה לי לשקר" היא גם במקום שבו עשויים להיות עדים שעשה שלא כראוי, כמו רועה הטוען כי שמר על בהמה בנהר שלא היו בו מים, אך בדרך כלל ידוע כי מים עוברים בנהר זה. במקרה כזה אין צריכים את דבריו כדי לבסס את הידע על המציאות, ונחלקו בדבר: "אמר רבא: מה לו לשקר...אמראביי: מה לו לשקר במקום עדים לא אומרים". מקרה זה שונה אמנם מהמקרה של בעל מום, מפני שבנהר ידוע שיש מים, ואילו בבעל מום אין זה אלא חשש שיטיל מום בבהמה.

נאמנות חבר על מומי בכור – בתלמוד מסופר על רבי צדוק שבהמתו אכלה שעורים ופגעה בשפתה, והוא שאל חכמים שונים אם תלמיד חכם נאמן על מום זה. רבן גמליאל סבור היה שאין הבדל בין תלמיד חכם לעם הארץ בדבר זה ושניהם אינם נאמנים. רבי יהושע השיב לרבי צדוק באופן אישי שתלמיד חכם נאמן על דבר זה. כשנודע הדבר לרבן גמליאל הוא ביקש לברר את הדברים בבית המדרש, רבי יהושע השיב בתחילה כי הוא לא חולק על רבן גמליאל, ולאחר חקירה הבהיר כי הוא אינו רוצה לסתור את דברי רבן גמליאל. רבן גמליאל ראה בתשובת רבי יהושע ערעור סמכותו בבית המדרש, ורבי יהושע עמד על רגליו בשעת הדרשה עד שהעם דרש להפסיק מן המתורגמן להפסיק לתרגם את הדרשה.

נאמנות כהן על מומי בכור – במשנה נאמר: "נאמן הכהן לומר: 'הראיתי בכור זה, ובעל מום הוא'". הכהן לא היה אוכל את הבכור אלמלא החכם היה מתירו מפני שזו עבירה של אכילת קודשים בחוץ, ולכן מאמינים לו שהראה לחכם את המום והתירו החכם. האמורא רב סבור שהכהן נאמן לומר כי ישראל נתן לו בכור זה במומו, אפילו שאין ידוע מי החכם שהתירו (זו מסורת פומבדיתא, ולפי מסורת סורא ישראל קטן נאמן לומר לאחר שהגדיל שנתן לכהן בכור בעל מום). ואף על פי שהכוהנים חשודים להתיר בכורות, הכלל הוא שאדם אינו משקר בדבר העתיד להתגלות, וכאן אפשר לבדוק האם אכן קיבל את הבהמה מיד ישראל כבעלת מום. יחד עם זאת, אדם עשוי לשקר כאשר הוא יכול להשתמט בדרך כלשהי מבדיקת הדברים, מפני שאפילו אם יתגלה הדבר אפשר יהיה לו להצדיק ולתרץ את מעשיו. ואולם, כאשר הדברים שאמר מפורשים מדי ואפשר לבחון אותם ולבססם כתביעה, שוב אי אפשר להתחמק בתואנות שונות, ואדם אינו משקר בדברים הללו (לפי משנה דמאי א, ה).  

 

מום מובהק - במשנה נאמר: "בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו - הרי זה ישחט על פי שלושה בני הכנסת, רבי יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלושה - אינו נשחט אלא על פי מומחה". מן המשנה לא ברור אם השחיטה היא דווקא על המומים המובהקים הללו או גם על מומים שאינם מובהקים, וכן לא ברור האם מדובר על היתר במקום שיש מומחה, ולכן האמוראים מציינים בפירוש כי שלושה מתירים בחוץ לארץ רק על מומים מובהקים, ורק במקום שאין בו מומחה. בתלמוד מסופר על בהמה שהיה בה מום "שרוע" (עין אחת קטנה ואחת גדולה) ורב אשי התירה. בדרך כלל מתירים בהמה של ישראל רק כאשר יש כהן עמו מפני שישראל חשוד לשחוט את הבכור בעצמו, אבל כאן לא היה מקום לחשש זה מפני שהיה זה מום מובהק, ורב אשי הבין שאם הכהן בא לשאול רק בגלל כבודו של החכם בוודאי לא יעבור על איסור ולא ישחט את הבהמה לעצמו.
חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "מעשה בזכר של רחלים זקן, ושערו מדולדל, וראהו קסטור אחד, ואמר: מה טיבו של זה: אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום. נטל פיגום וצרם אזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירו, ואחר שהתירו הלך וצירם באזני בכורות אחרים ואסרו. פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה, וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם, והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים והתירו. ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו. זה הכלל כל שהוא לדעתו – אסור, שלא לדעתו – מותר".

המשנה עוסקת במקרה שהגוי עושה ממילא מעצמו על ידי שישראל אומר לו ונמצא שישראל גרם לכך בעקיפין ("גרמא") והדבר נעשה לדעת ישראל, ואין זה משנה אם השתמש בלשון שיש בה רמז שיעשה הגוי מום, אבל אם היה מסיח לפי תומו, ואמר את הדברים בלי שהתכוון שהגוי יעשה דבר, יש להתיר את המום שעשה.  המשנה אינה מבחינה בין גוי המטיל מום לתינוק ישראל המטיל מום, על אף שבכל אחד מהם הייתה סיבה להחמיר: התינוק היהודי עשוי להתרגל לעבירה יותר מאשר הגוי, ואילו התינוק אין שמים לב למעשיו בניגוד לגוי מבוגר שיכולים ללמוד ממעשיו.

במשנה נאמר: "היה בכור רודפו, בעטו ועשה בו מום - הרי זה שוחטין עליו". יש מסורות אמוראים בשם רב פפא האם המשנה עוסקת רק במי שבועט בבהמת הבכור בשעה שהיא רודפת אותו, ובגלל הפחד הוא בועט בה, או שגם לאחר שהפסיקה לרדוף הוא עדיין זוכר את צערו ובועט בה לאחר זמן, ויש להתיר גם מום שנעשה מחמת זכרון הצער של האדם.

הטלת מום בבכור – מותר להטיל מום בבכור קודם שרוב ראשו יצא לאויר העולם, ומבחינה מעשית אפשר להטיל מום באוזנו של הגדי שיש לו אוזניים גדולות היוצאות מן הרחם עוד לפני שיוצא ראשו, ולהטיל מום בשפתיו של הטלה עוד לפני שהוציא את שאר הראש, ויש האומרים שמותר להטיל מום אף באוזניו מפני שהראש יוצא דרך הצדעים, ולכן האוזן יוצאת עוד קודם ליציאת רוב הראש. בהקשר זה מסבירים כי לפי המשנה מומים בחניכיים פוסלים את הבכור: "החוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו, הפנימיות שנעקרו", ומסבירים כי הסיבה היא שאפשר לראות את המומים הללו כאשר הטלה פועה, אפילו שאי אפשר לראותם בשעה שהוא אוכל.

נאמנות על מומי הבכור - במשנה נאמר: "כל המומין הראויין לבא בידי אדם, רועי ישראל נאמנין, רועים כהנים - אינן נאמנין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא על של חבירו, ואין נאמן על של עצמו. רבי מאיראומר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו". האמוראים רבי יוחנן ורבי אלעזרנחלקו על ביאור דברי המשנה "רועי ישראל נאמנים, רועים כוהנים אינם נאמנים". לפי פירוש אחד הביטוי רועי ישראל משמעו רועים ישראלים (שם ותוארו) הנאמנים אפילו כשהם רועים צאן של כוהנים בשטח מרעה של כוהנים, ואין חוששים לקרבה מיוחדת בין הרועה לבין הבעלים של שטח המרעה. הרועים שהם כוהנים אינם נאמנים, בין כשהם רועים צאן של ישראל בשטח מרעה של ישראל ובין כשהם רועים צאן של כהן, מפני שהם סבורים שבשל טרחתם בצאן הבעלים עשוי לתת להם בכורות בעלי מום, ויש לחשוש שבשל הקרבה בינם לבין הבעלים הכהן הוא יתן להם בעלי מום, מפני שאף הוא יקבל מהם בעלי מום בעתיד ("גומלין"). לפי הסבר אחר רועי ישראל הם רועים כוהנים של ישראל (סמיכות), והם נאמנים מפני שהרועה הכהן יודע שישראל יתן את הבכור לתלמיד חכם ולא לכהן רועה, ומצד שני רועים ישראל של כוהנים אינם נאמנים מפני שחוששים לקרבה בינם לבין הבעלים הכוהנים.

התלמוד דן במחלוקת התנאים במשנה לאור התוספתא (בכורות ג, יט): "רבי יהושע בן קפוסאי אומר: בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רבן שמעון בן גמליאלאומר: אפילו בנו אפילו בתו. רבי יוסי אומר: אפילו עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו".  רבי מאיר ותנא קמא במשנה נחלקו אם לקבל את דעת רבי יהושע בן קופסאי. תנא קמא סבור כי רועים כוהנים אינם נאמנים להעיד על בכור של הבעלים, אבל שני כוהנים מן השוק נאמנים כרבי יהושע בן קופסאי; ולדעת רבי מאיר גם כוהנים מן השוק חשודים על הדבר. התלמוד מסביר כי לדעת רבי מאיר הכהן חשוד על בכורות, ואינו דן או מעיד בעניין זה, אבל חשד זה מלמד שאין לסמוך עליו ולא לפוסלו לגמרי, מפני שאם נפסול אותו לגמרי הרי לרבי מאיר "החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה", ונמצא שהכהן אינו יכול לדון או להעיד על כל דבר, כנגד הכתובים בתורה המתארים את הכוהנים כדיינים.

כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו כמאן כר' יהושע בן קפוסאי ר"נ אמר בעלים מעידין עליו דאי לא תימא הכי מעשר לר"מ מי מעיד עליו מעשר ודאי מהימן דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכי תימא ה"נ דלית ליה תקנתא והתנן שהיה רבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב אלא ש"מ בעלים מעידין עליו כהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי.

 איתמר ר"נ אמר הלכה כרשב"ג רבא אמר הלכה כר' יוסי. ומי אמר רבא הכי והאמר רבא בעלים עומדים עמנו בחוץ נכנס שלם ויצא חבול מעידין עליו. אימא כל בעלים עומדים ולא חיישי' אי הכי מאי למימרא מהו דתימא ניחוש לחשדא קמ"ל והלכתא כרשב"ג ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא מ"ט אשתו כגופו דמי א"ל רב פפא לאביי לרבי מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקאמר רבי מאיר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כהנים הכי נמי דלא דייני דינא והכתיב (דברים כא, ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע

 

בשלמא למ"ד רועי ישראל והן כהנים נאמנין היינו דאתא ר"מ למימר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אלא למ"ד רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין מאי אתא ר"מ לאשמועינן היינו ת"ק איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי דתניא רבי יהושע בן קפוסאי אומר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו רשב"ג אומר אפי' בנו אפי' בתו ר' יוסי אומר אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו.
חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

הקזת דם לבכור - במשנה נאמר: "בכור שאחזו דם, אפילו מת - אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום, ואם עשה בו מום - הרי זה לא ישחט עליו. רבי שמעון אומר: יקיז אף על פי שהוא עושה בו מום". בברייתא מובאת המחלוקת בשלמות: "בכור שאחזו דם - מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום, ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אף במקום שעושה בו מום, ובלבד שלא ישחט על אותו המום. רבי שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום, רבי יהודה אומר: אפילו מת אין מקיזין לו את הדם".

הלכה כרבי שמעון – מן המשנה עולה כי לדעת רבי שמעון מותר לעשות דבר שאינו מתכוון, כשיטתו בכל העניינים בהלכה, ובמיוחד בהלכות שבת, שאסור לעשות עבירה שאדם מתכוון אליה אבל אם אינו מתכוון מותר לעשות. הברייתא מחדשת ומוסיפה כי לדעת רבי שמעון לא רק שאין איסור בהקזת הדם, אלא גם מותר לשחוט את הבכור בגלל המום שגרמה ההקזה, וההלכה היא כדברי רבי שמעון בברייתא.

קנס על מום בבכור - במשנה נאמר: "הצורם אוזן בבכור – הרי זה לא ישחוט עולמית, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: נולד בו מום אחר – ישחוט עליו". התלמוד דן במחלוקת על מום בבכור לאור מחלוקת התנאים במשנה מסכת נגעים (ז, ה): "מי שהיתה לו בהרת ונקצצה – טהור, קצצה מתכוין, רבי אליעזר אומר: לכשיולד לו נגע אחר - יטהר הימנו, וחכמיםאומרים: עד שתפרח בכולו או עד שתמעט בהרתו מכגריס". לפי התורה אסור לקצוץ נגע צרעת, ונחלקו התנאים כיצד אפשר להיטהר מנגע צרעת שקצצה בכוונה: לדעת רבי אליעזר ממתין לטהרה יחד עם נגע אחר, ולדעת חכמים נטהר כאשר הצרעת עצמה חוזרת וגדלה או קטנה עד לטהרתה.

התלמוד מדגיש את ההבדלים בין המחלוקות: רבי אליעזר קונס שלא לשחוט בכור שאוזנו נפגמה לעולם, מפני שבכור הוא ממונו של הכהן, והוא עלול להטיל מום בבכור על מנת להתירו בשחיטה. בצרעת אין חשש שיבוא לקצוץ את הצרעת מפני שמדובר בגופו ולא יעשה מעשה שיטמאו לזמן רב, ולכן גם אין לאסור עליו את הצרעת לעולם. חכמים סבורים שהקנס הוא על מה שהאדם התכוון לעשות במעשיו. הצורם אוזן בכור התכוון להתיר את הבהמה, ולכן קנסו שלא יתיר את הבהמה בשחיטה במום זה, אבל מותרת במום אחר. וכיוצא בזה, הקוצץ את הבהרת התכוון לטהר את עצמו בקציצה זו, ולכן קנסוהו שקציצה זו לא תטהרו מידי הנגע שקצץ, אפילו אם נטהר מנגע אחר שהיה בו.

שיטת רבי אליעזר – התלמוד דן האם לדעת רבי אליעזר טומאת הצרעת של הנגע שנקצץ עוברת מיד כאשר נטמא בטומאת צרעת חדשה, או שטומאת הצרעת הראשונה נטהרת רק כאשר נטהר מן הטומאה המאוחרת השנייה שבאה עליו, ושאלה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו").  

קנס על הבן – התלמוד דן האם הקנס של העושה מום בבכור שלא לשחוט את הבכור במום זה הוא קנס ממוני, ולכן גם בנו של עובר העבירה נקנס שלא לשחוט את הבכור, או קנס אישי, הבן רשאי לעשות כפי שירצה שהרי לא עשה כלל עבירה. למעשה מדובר על שאלה כללית יותר: האם קנסות של חכמים חלים רק על מי שעבר עבירה או גם על בנו, ומוצאים הבדלים בין נושאים שונים בהלכה: המוכר עבדו לגוי חייב לפדותו, וקנסו גם את בנו של האדון מפני שבכל יום שהעבד נמצא אצל הגוי הוא אינו יכול לקיים מצוות ולכן חייב להוציאו לחירות. מי שתכנן לעשות מלאכה בחול המועד נקנס שלא לעשותה אפילו אם יש הפסד בדבר, אבל לא קנסו את בנו שלא לעשותה מפני שהוא לא עבר על האיסור. המזבל שדה בשביעית, לפי המשנה במסכת שביעית (ד, ב): "שדה שנתקווצה (התמלאה קוצים) בשביעית – תזרע למוצאי שביעית, ניטייבה (זיבול) נידיירה (הפכה לדיר צאן) – לא תזרע למוצאי שביעית", כלומר, האדם נקנס על שהיטיב את השדה בשביעית, אבל לא קנסו את הבן מלזרוע שדה שזיבלו אותה בשביעית. וכיוצא בזה, המטמא טהרות ומת, לא קנסו את בנו לשלם על הנזק שעשה, מפני שמדובר על נזק שאינו ניכר בגוף הדבר, ולכן הנזק הוא רק על האדם עצמו ולא על בנו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "בכור שאחזו דם, אפילו מת – אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יעשה לו מום, ואם עשה בו מום – הרי זה לא ישחט עליו. רבי שמעוןאומר: יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מום". בברייתא מציגים את כלל השיטות שיש בשאלה זו: "בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום, ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחט על אותו המום. רבי שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום, רבי יהודהאומר: אפילו מת - אין מקיזין לו את הדם". השאלה היא האם מותר לעשות פעולה הכרחית של הקזת דם העלולה לגרום לבכור להיות בעל מום.

מחלוקת מעין זו נמצאת גם במשנה במסכת תרומות (ח, ח): חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה, רבי אליעזר אומר: אם היתה במקום התורפה (גלוי) - יניחנה במקום המוצנע, אם היתה מגולה - יכסנה. רבי יהושע אומר: אם היתה מונחת במקום המוצנע - יניחנה במקום התורפה, אם היתה מכוסה - יגלנה. רבן גמליאלאומר: לא יחדש בה דבר". רבי אליעזר סבור שיש לשמור על החבית מפני טומאה אחרת, רבי יהושע סבור כי אפשר להניח לחבית להיטמא בטומאה אחרת ולהשתמש בה לצרכים אחרים, ורבן גמליאל אומר שיש להשאיר את הדברים כפי שהיו.

סוגיית התלמוד מתארת הבדלים בין המחלוקות השונות. הבדל אחד נוגע לעקרונות עשיית מום בבכור מול טומאת חבית. רבי מאיר ורבי יהודה אמנם אוסרים להקיז את הדם (בתנאים שונים), מפני שהקזת הדם נעשית בידי האדם, אבל בחבית פתוחה הטומאה באה בעקיפין ("גרמא"), ואף הם עשויים להתיר כדעת רבי יהושע. כיוצא בזה, רבי אליעזר ורבן גמליאל סבורים שבחבית יש אפשרות שאליהו יבוא ויתיר את ספק הטומאה שיש בחבית ויטהרנה ולכן יש לשמור עליה או להשאירה כפי שהיא, אבל בבכור אם לא יקיז את הדם הבכור עלול למות, והם מודים לחכמים בבכור ואף הם יתירו להקיז במקום שעושה בה מום.    

עוד הבדל חשוב הוא הקשר של כל מחלוקת לדרשת המקראות. על הטלת מום בבכור נאמר: ואיש כי יקריב זבח שלמים.. תמים יהיה לרצון, כל מום לא יהיה בו... ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו" (ויקרא כב, כב-כד), ואפשר לפרש כי המחלוקת היא מה דינו של מי שהטיל מום בבהמה שיש לה כבר מום: רבי מאיר סבור שמאחר שנאמר "כל מום לא יהיה בו" כל תוספת מום בבהמה בכלל זה ("כל מום"), והביטוי "תמים יהיה לרצון" מלמד שלאחר פדיון של פסולי מוקדשים מיד ההקדש הם אסורים בגיזה ובעבודה, אבל מותר להטיל בהם מום. חכמים סבורים שהכתוב "תמים יהיה לרצון" מלמד שאם יש מום בבהמה, שוב היא אינה בגדר תמים (שלם), ואין איסור להטיל בה מום, והכתוב "כל מום לא יהיה בו" מלמד שאין לגרום למום אפילו בעקיפין ("גרמא"), על ידי שמדביק בצק או תאנה יבשה על אוזן הבהמה כדי שהכלב יאכל ויפגום את האוזן. על הטומאה נאמר: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח). רבי אליעזר סבור כי יש לשמור על התרומה הראויה לאדם, והשאלה היא האם תרומה שיש בה ספק טומאה ראויה לאדם מאחר שאליהו יבוא ויטהרנה, או אינה נחשבת ראויה לאדם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "כל פסולי המוקדשין (הנאתן להקדש): נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים. פסולי המוקדשין הנייתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור". קודשים שנפסלו להקרבה מפני שנפל בהם מום נפדים מיד ההקדש, ולאחר פדיונם אפשר למכור אותם בשוק, לשוחטם ביריד, ולשקול אותם כפי ששוקלים בשר ואין בכך זלזול בקודשים. ותיקנו שיהו כשאר בשר כדי שימכרו במחיר גבוה של מקום השוק, וכך גם יבוא לפדותם מיד ההקדש במחיר גבוה ונמצא ההקדש מרוויח מן הפדיון ("הנאתן להקדש").

על הבכור נאמר בתורה: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה" (במדבר יח, יז). על המעשר נאמר בתורה: " וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט...  והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל" (ויקרא כז, לב-לג), ועל החרמים (הקדש לכוהנים): "אך כל חרם אשר יחרם...מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו לא ימכר ולא יגאל" (שם כז, כח). ההלכה היא שאין פודים בכור ואין מוכרים אותו כשהוא תם מאחר שהוא עומד לקורבן, אבל בכור בעל מום נמכר חי או שחוט, ובשר בכור בעל מום נמכר בבית אבל לא בשוק. מעשר בהמה אינו נמכר בין כשהוא תם, ובין כשהוא בעל מום, ואפילו אם היה שחוט, גזירה שמא ימכרנו חי.

האיסור לפדות חוזר בתורה הן לגבי בכור - "לא תפדה", הן לגבי מעשר בהמה – "לא יגאל" והן לגבי חרמים - "לא יגאל". לכל אחד מהנושאים הללו יש חומרה ייחודית לו: הבכור קדוש מרחם אמו, מעשר בהמה חל לפניו ואחריו (אם טעה וספר את התשיעי או את האחד עשר כעשירי), והחרמים חלים על כל דבר ולא רק על בהמות, וצריך להבין איזה אחד מן הכתובים הללו אינו נצרך ופנוי לדרשה. לפי הסבר אחד, הביטוי "לא יגאל" בפרשת מעשר בהמה מיותר שלומדים שאינו נפדה בגזירה שווה של הביטוי "העברה" בבכור, ולכן הכתוב פנוי לדרשה. דרך הלימוד עצמה היא השוואה של הביטוי "לא יגאל" אל הכתוב בפרשת חרמים: "לא ימכר ולא יגאל", ומכאן שיחד עם איסור הפדיון יש גם איסור מכירה. ואף על פי שהביטוי "לא תפדה" בבכור דומה במשמעותו ל"לא יגאל", ההשוואה המתאימה ביותר היא ללשון "לא יגאל" החוזרת במעשר ובחרמים, ונוסף על זה, הכתוב "כל חרם קדש קדשים הוא לה'" (שם כח) בפרשת חרמים ממעט במילה "הוא" את הבכור שאינו בכלל החרמים, ואין בו אלא איסור פדיון אבל לא איסור מכירה.

לפי הסברו של רבא הביטוי "לא יגאל" בחרמים מיותר, שכן כל עוד החרמים מצויים בבית המקדיש הריהם נחשבים כהקדש ואינם נפדים, ובבית הכהן הם בידו של הכהן ונחשבים לחולין, ולכן הכתוב מלמד על איסור מכירה מעשר בהמה. לפי הסברו של רב אשי אין צורך בדרשת כתוב מיוחדת ללמד שהמשמעות של "לא יגאל" היא איסור מכירה ולא איסור פדיה, ואפשר להסיק דבר זה מהסמיכות של מעשר בהמה לתמורה. תמורה של בהמת קודשים היא רק בחיי הבהמה, אבל לאחר השחיטה אינה עושה תמורה ועל סמך זה צריך לומר שגם "לא יגאל" במעשר בהמה הוא איסור בחיי הבהמה ולא לאחר שחיטתה. לו היה מדובר באיסור פדיה הרי שאין הבדל בין חיי הבהמה לבין שחיטתה, שהרי אם אינה נפדית בחייה מפני שאינה תופסת את פדיונה כל שכן שאינה נפדית לאחר מותה, ומכאן שמדובר על איסור מכירה. והטעם בגללו הכתוב לא אמר בפירוש "לא ימכר" אלא השתמש בלשון דו-משמעית של "לא יגאל" היא על מנת ללמד שאסורה הן מכירה של בהמה שהיא מעשה של חול בבהמה קדושה, והן פדיון של מעשר בהמה, על אף שהדמים מגיעים להקדש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "כל פסולי המוקדשין (הנאתן להקדש) נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר, שהנייתן לבעלים. פסולי המוקדשין - הנייתן להקדש, ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור". קודשים שנפל בהם מום פסולים להקרבה ונפדים מיד ההקדש. חכמים התירו למכור את בשר פסולי המוקדשים באיטליז (כיכר השוק, יריד), לשוחטם באיטליז, ולשקול במשקל של ליטרא כפי שקונים בשר, מפני שאם יודעים שאפשר למכור אותם בשוק, הם גם  יפדו אותם במחיר גבוה יותר מיד ההקדש, ונמצא שההקדש מרוויח במכירתם.

מכירת בכור ומעשר – בתורה נאמר על הבכור: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה, קדש הם, את דמם תזרק על המזבח" (במדבר יח, יז). ועל המעשר: "וכל מעשר בקר וצאן...ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל" (ויקרא כז, לב-לג). הביטוי "לא תפדה" מלמד שלא ניתן לפדות בכור ולהוציאו לחולין, אבל משעה שהגיע לידי הכהן, הכהן נחשב כבעליו, ואם היה תם רשאי למוכרו כשהוא חי, ואם היה בעל מום – רשאי למוכרו אפילו שחוט. הביטוי "לא יגאל" מלמד שאסור למכור מעשר בהמה, בין חי ובין שחוט, בין תם ובין בעל מום.  

מן ההלכה במשנה "חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים" אפשר להסיק כי אסור למכור בכור ומעשר באיטליז אבל מותר למכור בבית. התלמוד מסביר כי שאלה זו הטרידה את רב ששת ערב אחד והוא מצא לה תשובה רק בבוקר, שחכמים התירו למכור מעשר בהמה של יתומים שנפל בו מום ונשחט, מפני שהיתומים אינם רשאי לאכול את בשרו, וכדי שלא יפסידו התירו להם למכור בבית ("השבת אבידה"), ואפשר למצוא הוכחה לכך בברייתא: " מעשר בהמה של יתומים - מוכרין אותו, ומעשר בהמה ששחטו - מבליעו בעורו, בחלבו ובגידו ובקרניו".

הברייתא מתירה מכירת מעשר בהמה בשני אופנים: דרך אחת היא מכירת מעשר בהמה של יתומים על מנת שלא יפסידו את בהמתם. דרך אחרת היא למכור מעשר בהמה שכבר נשחט בהבלעה יחד עם חלקי גוף שאינם נחשבים לבהמה ומותר למוכרם. ואף על פי שמחיר הבשר יקר בהרבה ממחיר החלקים האחרים, ומוכח הדבר שמוכר את הבשר, התירו חכמים לעשות כן, מפני שמדין תורה מותר למכור את הבשר לאחר שחיטה, אלא שחכמים גזרו שלא ימכור כל דבר הנישום בחיים (כשמוכרים בהמה אומדים את ערכו של הבשר) לאחר שחיטה כדי שלא יבוא למכור לפני שחיטה, אבל כאן העור והגידים הם דבר שאינו נישום בחיים, שהרי אין מוכרים בהמה בחייה בשביל גידיה ועצמותיה, ולכן כשרוצה למכור בשר יכול להבליעו בעור ובגידים.   

בתלמוד מסופר כי רבי אידי שמשו של רב ששת אמר את ההלכה בבית המדרש שלא משמו של רב ששת, ורב ששת הקפיד על הדבר ואמר שמי שעוקץ אדם אחר ראוי להיעקץ ביד עקרב. הסיבה שרב ששת הקפיד כל כך היא שיש מעלה באמירת דבר שמועה מפיו של אדם. מעלה זו היא אפילו לאחר מותו של החכם, מפני שבשעה שאומרים דבר שמועה מפיו שפתיו דובבות בקבר , ובדרך זו יכול אדם להמשיך לגור בעולם הזה ובעולם הבא, וזו כוונת הכתוב בתהלים "אגורה באהלך עולמים" (תהלים סא, ה), שאדם יהא גר בשני עולמות באותו הזמן על ידי שמצטטים את דברי תורתו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "החשוד על השביעית - אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות - אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה - חשוד על הטהרות. ויש שהוא חשוד על הטהרות, ואינו חשוד לא על זה ולא על זה. זה הכלל: החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו". בכל אחד מהנושאים הנזכרים במשנה יש צד חומרה וצד קולה: מעשר שני צריך להיאכל דווקא בתוך חומת ירושלים אבל מותר לפדותו על כסף, בעוד שהשביעית אינה נאכלת בתוך החומה אבל אסור לפדות את קדושתה על כסף, ולכן יש מי שחשוד על דבר אחד ואינו חשוד על האחר. עם זאת החשוד על מעשרות ועל שביעית שהן מצוות מהתורה, בוודאי חשוד על מכירת אוכלים טמאים  (טהרות) האסורה מדרבנן.

המשנה היא כדעת רבי עקיבא שדבריו נזכרו במשנה סתם בלי להזכיר את שמו (רבי עקיבא סתימתאה), אבל יש מסורות אחרות של תנאים ושל אמוראים לפיהן יש קשר בין החשד על השביעית לחשד על המעשר. לפי רבי יהודה החשוד על השביעית חשוד על המעשר, מפני שהשביעית חמורה (ואחד העלבונות שהיו מעליבים הוא לומר על פלוני שהוא אוכל פירות שביעית). ולפי רבי מאיר החשוד על הפרשת המעשר חשוד שלא להקפיד על השביעית, מפני שהחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה (כדברי רבי מאיר בתוספתא דמאי ב, ד).  

חשוד על הטהרות – מהמשנה עולה כי החשוד על טהרות מדברי חכמים - אינו חשוד על שביעית ומעשרות האסורות מהתורה. עם זאת, מדברי הברייתא עולה כי אין חשיבות לדרגת האיסור, ואדם הנאמן על טהרות נאמן על השביעית, וכיוצא בזה, החשוד על טהרות חשוד על השביעית. האמוראים מסבירים כי יש להבחין בין המשנה לברייתא: המשנה עוסקת במי שנהג בצנעה בתוך הבית להחמיר בדיני שביעית, ומשום כך אין לחשוד בו בדבר זה, ואולם הברייתא עוסקת במי שהיה חשוד לטהרות ולשביעית, ולאחר זמן קיבל על עצמו לעסוק בהן כראוי, אך שוב נעשה חשוד לאחד מהם, ומניחים כי מתוך שנעשה חשוד באותו תחום נעשה חשוד גם לשאר התחומים.

קבלת חבירות – התלמוד דן בהיבטים שונים של קבלת חבירות, הקפדה יתירה על קיום מצוות ובפרט הפרשת תרומות ומעשרות ודיני טומאה וטהרה:א. מי שמקבל דברי חבירות מלבד דבר אחד: "גר שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו". ב. עם הארץ שקיבל חבירות ונחשד לדבר אחד– אם נחשד לכל התורה או לאותו דבר בלבד. ג. קבלת דברי חבירות – האם יש לקבל את החבירות ואחר כך ללמוד את כל דיני החבירות, או לקבל קבלה עקרונית ואחר ללמוד את התוכן היטב. ד. קבלה לכנפים (נטילת ידים) ולטהרות – אם מקבל טהרות בלי נטילת ידיים אין משמעות לקבלת שמירת הטהרה בלי שמירת טהרת הידיים, אבל יכול לקבל טהרת הידיים בלי טהרה כללית. ה. זמן הקבלה – מתי זמן הקבלה הסופי, והאם יש הבדל בין טהרת משקים לטהרת הבגדים. ו. קבלה בפני מי – קבלה בפני שלושה חברים, קבלתבניו ובני ביתו. ז. קבלה של תלמיד חכם ושל זקן היושב בישיבה – האם מקבלים אותם בפני חברים או סומכים עליהם, ובהקשר זה מסופר כי רבי חנינא בן אנטיגנוס הקפיד על שמירת טהרות אפילו של תלמידי חכמים, מפני שמאז חורבן בית המקדש נהגו הכוהנים חומרה שאינם מוסרים טהרות לכל אדם. ח. קבלת חברות בקשר נישואים ועבדות - של אשת חבר, אשת עם הארץ הנשואה לחבר, בת עם הארץ הנשואה לחבר, בת חבר הנשואה לעם הארץ  עבד עם הארץ שנמכר לחבר, עבד חבר שנמכר לעם הארץ.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

שכר המומחה למומי בכורות - במשנה נאמר: "הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות - אין שוחטין על פיו, אלא אם כן היה מומחה, כאילא ביבנה שהתירו לו (ביבנה) חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לבהמה דקה, וששה לגסה, בין תם ובין בעל מום".חכמים התירו למומחה כמו אילא ביבנה לקבל שכר על ראיית בכורות של תם ושל בעל מום. הגמרא מסבירה כי בעל מום מקבל שכר על מומחיותו במומים, אך הוא רשאי לקבל שכר גם כשהוא קובע שמדובר בבכור תם כדי שלא יבואו לחשוד בו שהוא מבקש תמיד לקבוע שבכור הוא בעל מום כדי לקבל את שכרו. כמו כן התירו לו לקבל שכר רק פעם אחת על מומחיותו, כדי שלא יבואו לחשוד בו שהוא קובע שבכור בעל מום הוא תם על מנת שיבואו אליו פעם נוספת לאחר ששוב תעלה השאלה אם יש בבהמה מום.    

שכר דיין, עד, ועוסק בפרה אדומה- במשנה נאמר: "הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים, להעיד - עדותיו בטילין, להזות ולקדש - מימיו מי מערה, אפרו אפר מקלה (קלייה)". דיין – אסור לדיין להורות בשכר לפי הכתוב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי" (דברים ד, ה) כתוב זה נאמר מפי משה רבינו כדי ללמד שכשם שמשה למד מהקב"ה בחנם בלי לקבל על כך שכר, כך גם הוא מלמד את בני ישראל בחנם, ואף הם צריכים ללמד בחינם את מה שהם יודעים, אבל אם לא מצא מי שילמד אותו בחנם, ישלם שכר למי שילמד אותו, אך כשאותו תלמיד ששילם על לימודים יבוא ללמד אחרים לא ידרוש שכר על שהוא מלמד לאחרים.  

כהן וזקן – בהמשך המשנה נאמר: "אם היה כהן (נצרך לדון, להעיד להזות ולקדש) - מטמאהו מתרומתו, מאכילו ומשקו וסכו, ואם היה זקן - מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל". כהן אינו רשאי ללכת ולהיטמא למת מפני שטומאת מת אסורה בתורה. ונחלקו האמוראים באיזו טומאה רשאי להיטמא כדי ללכת לצורך הדברים הללו: האמורא רב סבור שהתירו לכהן הנצרך לכל הדברים הללו להיטמא בטומאה מדרבנן, כמו טומאת בית הפרס (שדה שנחרש בה קבר) מפני שאפשר ללכת בשדה זה כשנופח בפיו על העפר המכסה עצם אדם. רב יהודה סבור כי מדובר על בית הפרס שעברו בו אנשים ודשו את העפר ברגליהם, או בטומאות כמו טומאת שרץ או נבילה שאינו מוזהר שלא להיטמא בהם אבל פסול לאכול בתרומה. זקן – זקן שהיה נצרך לדברים הללו מקבל את שכר הטרחה שיש לו בהליכה לאותו מקום ואת השכר של המלאכה שהוא בטל ממנה בשעת הדין, העדות, ההזאה או קידוש מי החטאת.  

קניית חלקי בהמה מחשוד על הבכורה - במשנה נאמר: "החשוד על הבכורות - אין לוקחין ממנו בשר צבאים, ולא עורות שאינן עבודים (מעובדים). רבי אליעזר אומר: לוקחין ממנו עורות של נקבה, ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי (צמר שהתנקה מצואתו), אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים". המשנה עוסקת בדברים שמותר ואסור לקנות מחשוד על הבכורות. בשר - אסור לקנות מאדם זה בשר צבאים שבשרו דומה לבשר עגלים. עורות– אסור לקנות עורות שאינם מעובדים, אבל מותר עורות מעובדים מפני שהחשוד אינו טורח לעבד עורות של בכור מאחר שהוא יודע כי חכמים עשויים לשמוע על דבר זה והוא יפסיד את הטרחה שטרח בעיבוד העורות. זכר ונקבה – לדעת תנא קמא אסור למכור עורות הן של זכרים (שעשויים להיות בכורות) והן של נקבות (שאינן מתקדשות בבכורה), ואף שהנקבות אינן בכורות, החשוד עשוי לחתוך את עור הזכר מאיברי הזכרות ולהציגו כעור נקבה. טוי ובגדים – אסור לקנות מאדם זה חוטי טוייה או בגדי לבד ("נמטי") הנעשים על ידי כיבוש בלחץ ובחום.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

בכור שנשחט על מום שלא על פי מומחה - במשנה נאמר: "השוחט את הבכור ומראה את מומו (מציג את המום לאחר השחיטה בלי שהבכור עבר בדיקת מומחה), רבי יהודה מתיר, רבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה – אסור. מי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו". בתוספתא בכורות (ג, ו) מצמצמים את המחלוקת למומים שבגוף: "רבי יהודה אומר: בדוקין (כתמים) שבעין אסור, מפני שהן משתנין. במומין שבגוף מותר מפני שאין משתנים. רבי מאיר אומר: אחד זה ואחד זה אסור מפני שהן משתנין".

רבי מאיר קונס קנס על מי ששוחט על יסוד מומים שבגוף, על אף שמומים אלו בוודאי לא השתנו מכפי שהיו קודם השחיטה וסביר כי אף מומחה היה מתירם. הטעם הוא כדי שלא יבוא להסיק ממומים שבגוף ולשחוט על סמך מומים שבעין שיש מהם המשתנים לאחר מיתה, ולפיכך ייתכן כי לפני השחיטה היה הדוק שבעין מום עובר שאינו פוסל את הבכור, ורק לאחר מיתה המום השתנה ונעשה מום קבוע. עם זאת מאחר שחלק מן המומים הללו אינם משתנים אין לפסול עדים המעידים כי מומים אלו היו בחייו של הבכור, ואין להחשיבם כעדים שקרנים. לפי הסבר זה למחלוקת התנאים ההלכה שבסוף המשנה עוסקת במי שאינו מומחה המתיר את הדוקין שבעין, וייתכן שבחייו היה זה מום עובר, ורק כעת השתנה לאחר מיתה, ולכן חייב לשלם לכהן על ההפסד של הבכור שחייב בקבורה כקודשים שמתו.

גובה התשלום - בברייתא נאמר: "כשהוא משלם – משלם רביע לדקה, ומחצה לגסה". בשוחט משלם לכהן על ההפסד של הבהמה, ואף שהיה צריך לחשב את ההפסד לפי שווי הבהמה והטורח שיש בגידולה, אין מקבל את מחצית השווי של בהמה דקה מפני הגזירה של חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל מפני שהן יוצאות למרעה בשדות אחרים ומזיקות לגידולי השדה, ולכן טורח הגידול של בהמה דקה גדול יותר, והכהן הפסיד פחות שאינו חייב כעת לטרוח בגידולה הרבה.  

הוראת טעות של דיין שאינו מומחה - במשנה נאמר: "דן את הדין, זיכה את החייב, וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואם היה מומחה לבית דין - פטור מלשלם". התלמוד מסביר כי משנה זו עשויה להתפרש הן לדעת רבי מאיר והן לדעת החולקים עליו לגבי אחריותו של הדיין כמי שהזיק לנידון. רבי מאיר המחייב על "דינא דגרמי" (גרימת נזק בעקיפין על ידי גידולים או על ידי דיבור) סבור כי הדיין חייב מאחר שעשה נזק ממשי בהכרעתו להוציא כסף מבעל דין אחד לבעל דין אחר, או בירידת שוויו של דבר בגלל טומאה שיש בו. חכמים שאינם מחייבים על גרימת נזק כזה סבורים שבמשנה מדובר על דיין שגם נקט מעשה ואכף את הדין שלו בפועל, והעביר את כספו של בעל הדין לחבירו, נטל מבעל חוב משכון שהיה לו כאמצעי פרעון, טימא במגע שרץ את הפירות, או עירב דבר טמא עם תערובת של דברים טהורים.

בהקשר זה מסופר במשנה: "ומעשה בפרה שניטלה האם (הרחם) שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים. ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה, (ואמר) תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון. אמר לו רבי עקיבא: רבי טרפון אתה, מומחה לבית דין, וכל המומחה לבית דין - פטור מלשלם". רבי טרפון סבור היה שהפרה טריפה מפני שאין לה רחם ולכן האכילה לכלבים, אבל טעה בדבר מפני שלפי עדות תודוס הרופא במצרים היו חותכים את הרחם ולא היו עושים דבר זה אם דבר זה עשוי לגרום למותה של הבהמה. רבי עקיבא סבור שרבי טרפון פטור מפני שמומחה מקבל חסינות מיוחדת שלא לשלם אפילו כאשר עשה טעות בשיקול הדעת ולא הכריע בהלכה כפי הנהוג. התלמוד מוסיף כי רבי עקיבא סבור היה שלמעשה אין כאן גם טעות בשיקול דעת, אלא טעות בדבר משנה, ודיין הטועה בדבר משנה (הלכה או מסורת ידועה) אינו משלם אלא צריך לחזור ולדון את כל הדין מתחילתו מפני שכל הדין הראשון מבוסס על טעות כה יסודית עד כדי כך שאין מטילים על טעות שכזו אחריות של תשלום.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

טיפול בבהמת בכור- במשנה נאמר: "עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור? בדקה - שלשים יום, ובגסה - חמשים יום. רבי יוסי אומר: בדקה שלשה חדשים". חובת הטיפול והבדל הזמן בין בהמה דקה לבהמה גסה נלמד מהכתוב "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך" (שמות כב, כח-כט). רבי יוסי סבור כי מטפל בבהמה הדקה זמן רב יותר מפני שהיא זקוקה לטיפול ולהשגחה מרובים, ושיניה דקות יותר אז היא לא מתפתחת במהירות כמו בהמה גסה.

כהן המסייע בבית הגרנות- בהמשך המשנה נאמר: "אמר לו הכהן בתוך הזמן: 'תנהו לי' - הרי זה לא יתננו לו, ואם בעל מום הוא, ואמר לו 'תנהו לי שאוכלנו' – מותר. ובשעת המקדש אם היה תמים, אמר לו: 'תן ואקרבנו' – מותר". אסור לתת לכהן לפני תום שלושים ימי הטיפול את בהמת הבכור כדי שהכהן לא ייראה כ"כהן המסייע (לבעלים) בבית הגרנות", כלומר, כמי שמצפה בשכר עבודתו לקבל את התרומות ואת המעשרות. איסור זה חל על כל סיוע של אחד ממקבלי מתנות הכהונה – כהן, לוי או עני\ והאיסור חל על כל סיוע שעשוי להרוויח ממנו איזה דבר, אם בעבודת הצאן ("בית הרועים"), אם באיסוף ועימור התבואה ("בית הגרנות") ואם בשחיטה, הפשטה וניתוח בהמה בבית המטבחיים. איסור זה הוא חמור מאוד, לפי הכתוב "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" (במדבר יח, לב) האוסר על חילול הקודשים והפיכתם לשכר עבודה, ולפי דברי הנביא הרואה בכך שחיתות: "שחתם ברית הלוי" (מלאכי ב, ח). חכמים רצו לקנוס כוהנים, לוויים ועניים המסייעים בבית הגרנות שלא ירוויח כלל ויחויבו להפריש שוב תרומה שלמה מהתרומות והמעשרות שלקחו בבית הגרנות, אבל לא קנסו אותם כדי שלא יחשבו שהתבואה היא טבל גמור, ויבואו להפריש מתבואה זו שכבר נפטרה מדין תורה על תבואה אחרת החייבת בתרומות ומעשרות.

האיסור לסייע בבית הגרנות אוסר להשתמש בזכות של הכהן לתרומות ולמעשרות ולהשתמש בזכות כדי לעבוד בעבודה שמקבלים עליה שכר. עם זאת הבעלים של מתנות הכהונה רשאי ליהנות מן הזכות לתת את המתנות לכהן מסוים, ואף לקבל טובת הנאה תמורת המתנות שלו: " ובכולן יש בהן טובת הנאה לבעלים, כיצד? ישראל שהפריש תרומה מכריו, ומצאו ישראל אחר ואמר לו: 'הא לך סלע זה, ותנהו לבן בתי כהן' – מותר, אם היה כהן (נותן מטבע לבעלים) לכהן (כדי שכהן מסוים יקבל את המתנות) – אסור". ההיתר לקבל טובת הנאה הוא רק בתרומה שיש בה קדושת הגוף ואיננה מתחללת על מטבע, אבל בשאר מתנות הכהונה כמו זרוע לחיים וקבה שרשאי הכהן למוכרם, ומאותה שעה הם נחשבים כחולין, אסור לתת לכהן בטובת הנאה, מפני שהכהן עשוי לחשוב שהסלע שקיבל הבעלים (ארבעה זוזים) מחלל את קדושת המתנות הללו, ואפשר לנהוג בהן מנהג חולין, בעוד שמטבעות אלו ניתנו כטובת הנאה של זכות הבחירה למי לתת את המתנות ולא כמטבעות של חילול הקדושה.

תרומת חוצה לארץ – חכמים תקנו להפריש תרומה במקומות שונים בחוץ לארץ (לפי משנה ידיים ד, ג), אבל הקילו בה יותר מבתרומת ארץ ישראל בעניינים שונים: אין בתרומה זו איסור של כהן המסייע בבית הגרנות; היא בטלה ברוב ולא באחד ממאה כשאר התרומה; מותר לערבה ברוב חולין כדי לבטלה ולאוכלה בימי טומאתו;  מותר לאכול את הטבל קודם להפרשת התרומה; אסורה רק על הטמא בטומאת היוצאת מגופו (זב, בעל קרי, נידה) ולא בטומאה אחרת (מת, שרץ, או נבילה); אסורה באכילה לטמא אבל לא במגע, ולכן אישה נידה מפרישה חלה בחוץ לארץ, כהן קטן שלא פלט שכבת זרע מימיו רשאי לאוכלה, ואם אין שם כהן קטן, הנידה מפרישה חלה ושורפת בתנור, ואחר כך מפרישה חלה כדי שלא תישכח תורת חלה בחוץ לארץ, וכהן בוגר אוכלה אפילו שהוא טמא. ויש האומרים כי טמא מת או טמא שרץ חייב לטבול לפני אכילת תרומת חוצה לארץ אבל אין פוסקים הלכה כשיטות הללו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

במשנה נאמר: "שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, עקביא בן מהללאלמתיר וחכמים אוסרין, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' יוסי: לא בזה התיר עקביא בן מהללאל, אלא שער בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת, בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין. צמר המדולדל בבכור, את שנראה עם הגיזה – מותר, ואת שאינו נראה עם הגיזה – אסור". אסור לגזוז בכור תם, וגיזת בכור תם אסורה בהנאה (דברים טו, כ), אפילו אם אחר כך נעשה בעל מום. המשנה עוסקת בדינו של בכור בעל מום שנשר שערו.  

מחלוקת בשיער בכור בעל מום - שער המחובר לגופו של בכור בעל מום אסור בהנאה בין בחייו ובין במותו, אלא אם נשחט ונחלקו התנאים בדינו של שיער שנשר לפני השחיטה או לפני המיתה, ויש שלוש שיטות בדבר זה: לפי רבי יהודה מחלוקת עקביא בן מהללאל וחכמים היא האם השחיטה מתירה שיער שנשר מגופו, או שיש לחשוש שישהה מלשחוט את הבכור כדי ליהנות משיער גופו, אבל גם עקביא בן מהללאל מודה שאם הבכור מת, השער שנשר מגופו – אסור כשאר גופו. לפי רבי יוסי המחלוקת היא על בכור שמת, והאם השיער שנשר מגופו אסור עם שאר הגוף במיתה, אבל גם חכמים מודים שאם הבכור נשחט, השיער שנשר מן הגוף מותר כשאר הגוף אבל לפני השחיטה אינו משתמש בשיער אלא מניחו בחלון וממתין לראות שמא יש תקוה, והמום שיש בבכור יתרפא. בתוספתא בכורות (ב, יז-יט) מובאת עמדה שלישית של תנא קמא הסבורה כי המחלוקת היא בין בשחיטה ובין במיתה. התלמוד מסביר כי מדברי המשנה והתוספתא אף עולה כי אין הבדל בין צמר שנשר מן הבהמה מאליו לבין צמר שתלשו, והמחלוקת היא על שניהם.

הלכה כרבי יהודה – ההלכה היא כרבי יהודה ויש לכך הוכחה הן מן המשנה במסכת עדויות (ה, ו) השנויה כשיטת רבי יהודה שהמחלוקת היא בשיער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, והואיל ומסכת עדויות משקפת מסורות הלכה מובחרות שיש לפסוק לפיהן. הוכחה אחרת שיש לפסוק כרבי יהודה היא מן המקרה המובא בהמשך המשנה של צמר המדולדל בבכור (צמר תלוש). המשנה מבחינה בין צמר הנראה כתלוש לאחר הגיזה שהוא מותר, לבין צמר שאינו נראה חלק מן הגיזה שהוא אסור. אבחנה זו רלבנטית רק אם המחלוקת היא על שחיטה, שכן אם המחלוקת היא על מיתה, האבחנה הייתה הפוכה: הצמר שאינו נראה חלק מן הגיזה יהיה מותר שהרי אינו חלק מבשר המת, והצמר הנראה עם הגיזה אסור שהריהו כחלק מבשר המת. בהקשר זה מעירים כי ההגדרה של צמר שאינו נראה עם הגיזה נתונה במחלוקת אמוראים: לפי ריש לקיש הכוונה היא לצמר שעיקרו של השיער הפוך כלפי ראשו ולא על שערות מדולדלות שאינן סדורות כשאר השערות, ולפי רב נתן בר אושעיא מדובר על צמר הבולט מחוץ לשאר הצמר כשמועכים את הגיזה.

צמר בכור, צמר עולה, צמר חטאת ואשם – הטעם של חכמים האוסרים את גיזת הצמר הוא שלא ישהה מלשחוט את הבכור בעל המום מפני שרוצה ליהנות בינתיים מהצמר הנושר ממנו. התלמוד דן במי שתלש צמר מבהמות לקורבן. אדם עשוי לשהות את הבכור והמעשר שאינם באים לכפרה, אבל אינו משהה את קרבנות החטאת והאשם הבאים לכפרה. התלמוד דן בקורבן עולה שאינו בא לכפרה אבל מכפר על מצוות עשה שלא עשאן, האם יש חשש שמא ישהה מלשוחטו, ולא באים לכלל מסקנה בדבר זה.  

טיפול בבכור – במשנה נאמר: "עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור? בדקה - שלשים יום, ובגסה - חמשים יום. רבי יוסי אומר: בדקה שלשה חדשים". חובת הטיפול בבכור נלמדת מהאמור בתורה: "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשרך, לצאנך" (שמות כב, כז-כח). אפשר לפרש את היחס בין המקראות כתקבולת: מצוות הביכורים "מלאתך ודמעך לא תאחר" מקבילה לביטוי "כן תעשה לשרך" ומצוות בכור הבנים מקבילה לבכור בהמה "לצאנך", ולכן מצוות בכור בהמה גסה היא בגיל חמישים יום כמו מצוות ביכורים של תבואה חדשה שצמחה בפסח ובאה בשבועות, ומצוות בכור בהמה היא בגיל שלושים יום כפי שפדיון בכור בן הוא בגיל שלושים יום, אפשר אמנם לפרש את הכתוב גם לפי סמיכות הכתובים וסדרם, ולפי זה מצוות בכור הבנים סמוכה למצוות בכור בהמה – "כן תעשה לשורך", אבל הביטוי "תעשה" מדגיש שחייב לטפל בבהמה גסה ("שורך") זמן רב יותר מאשר הזמן שמטפל בבהמה דקה, אך אין זה חייב להיות זמן כפול של שישים יום, אלא הזמן הראוי לטיפול בבהמה גסה לפי השערת חכמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

שיטת רבי יוסי בן המשולם בבכורה וביום טוב - במשנה נאמר: "רבי יוסי בן המשולם אומר: השוחט את הבכור, עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן, ותולש את השער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, וכן תולש את השער לראות מקום מום". תלישת השיער האמורה במשנה היא תלישה ביד ולא בכלי, וכוונת הביטוי "בקופיץ" היא לעשות מקום לקופיץ ולא שהקופיץ עצמו משמש לתלישה, ובמקרה כזה מותר לתלוש אפילו לכתחילה.  

בתורה נאמר: "לא תעבד בבכור שורך, ולא תגז בכור צאנך" (דברים טו, כ). היקש הדברים בכתוב מלמד שאיסור גיזה ועבודה חל הן על בהמה והן על צאן. רבי יוסי בן המשולם סבור כי תלישת השיער לצורך השחיטה או על מנת לראות את המום של הבכור אינה נחשבת כגזיזה האסורה בתורה. התלמוד דן האם יש לפסוק הלכה כרבי יוסי בן המשולם לא רק בדיני בכורה, אלא גם בהלכות יום טוב. בניגוד לבכורה שהתולש אינו גוזז ממש, ביום טוב ההגדרה הכללית של האיסור היא עקירת דבר מגידולו, ובכלל זה תלישה או גזיזה, ולכן יש צורך לציין בפירוש כי לפי העקרונות של עשיית מלאכה מותר לתלוש גם ביום טוב. הנימוקים לכך משתנים בהתאם לשיטת השונות שיש בעקרונות הגדרת מלאכה: לפי הסוברים כי התלישה היא דבר שאינו מתכוון לעשותו – מותר לתלוש כשאינו מתכוון לעקור דבר מגידולו; ואפילו אם פוסקים כי דבר שאינו מתכוון לעשותו אסור, או שסבורים שמלאכה זו מוגדרת כ"פסיק רישיה" (מלאכה שאין כוונה לעשותה אף בוודאי תיעשה), התלישה נעשית כלאחר יד, כדי למצוא את מקום השחיטה, ולכן מותרת ביום טוב.  

שער בכור בעל מום - במשנה נאמר: "שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, עקביא בן מהללאל מתיר וחכמיםאוסרין, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: לא בזה התיר עקביא בן מהללאל, אלא שער בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת - בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין. צמר המדולדל בבכור, את שנראה עם הגיזה – מותר, ואת שאינו נראה עם הגיזה - אסור". צמר הבכור אסור בהנאה בחייו של הבכור ולאחר מותו (חייב בקבורה כשאר קודשים שמתו בטרם נשחטו), ומותר בשימוש ובהנאה רק לאחר שנקבע כי הוא בעל מום ונשחט כבעל מום.  

ביאור המחלוקת במשנה - התנאים עקביא בן מהללאל וחכמים נחלקו על שער בכור בעל מום שנשר בחייו, ורבי יהודה ורבי יוסי נחלקו באיזו מציאות יש להעמיד את המחלוקת: לדעת רבי יהודה המחלוקת היא לאחר שהותר גופו של הבכור בשחיטה – האם הותר גם הצמר שהיה על הגוף קודם לשחיטה. לדעת רבי יוסי המחלוקת היא האם חזר ונאסר עם מיתתו – והשיער שהיה עליו בחייו נאסר עם גופו. לפי דעת רבי יהודה חכמים חולקים על עקביא בן מהללאל במקרה שנשחטו בכורות בעלי מום ואוסרים את הגיזה שנשרה בחיים, ולדעת רבי יוסי הם מודים לעקביא בן מהללאל שהשיער שנשר מותר בשחיטה וחולקים עליו במיתה. ריש לקיש מסייג ומצמצם את המחלוקת למקרה שבו השיער החל לנשור לאחר שמומחה התיר את הבכור לשחיטה בגלל המום שיש בו, והשאלה היא האם גוזרים איסור על השיער שנשר ממנו בחייו כדי שלא יבוא להשהות את הבכור ולא לשוחטו על מנת ליהנות מהשיער הנושר ממנו.

בהקשר זה דנים על מחלוקת תנאים בברייתא המציגה בעיה קרובה: "בעלי מומים – אוסרים בכל שהוא (תערובת עם קודשים כשרים). רבי יוסי אומר: יבקר (יש לבדוק את הדברים)". יש הסבורים כי הברייתא עוסקת בתערובת שיער גיזת בכור שנשר בחייו עם גיזי חולין, והמחלוקת בברייתא היא כעין מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה במשנה. לעומתם יש הרואים במסורת בבלית זו העמדה דחוקה של המחלוקת ("שמעתא דמחשכן"), ולפי שיטתם הברייתא עוסקת בתערובת בעל מום בבהמות תמימות. לדעת רבי חייא בר אבא מדובר בברייתא על מי שבדק את כל עדר הבהמות ולא מצא בעלת מום, ולדעת רב אסי מדובר על מי שבדק ומצא באחת הבהמות מום, ואינו יודע לומר אם מדובר בבעלת המום הראשונה או באחרת.

התלמוד דן על מחלוקות מקבילות בהלכות טומאה לבדק ולא מצא מום, או מצא בעלת מום ואינו יודע אם היא האחת שהתערבה: רבי חייא בר אבא סבור כי ההשוואה המתאימה היא לבדק ולא מצא – עליה נחלקו התנאים במשנה במסכת נדה (ט, ה): "שהיה רבי מאיראומר: כל דבר שהיה בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיתוודע הטומאה, וחכמיםאומרים: חופר עד שמגיע לסלע או לבתולה". לדעת רבי מאיר שדה שהיה בו קבר ולא מצאו – הריהו בחזקת טומאה, ולדעת חכמים יש לבדוק, ואם לא מצא - השדה טהור, בדומה לבעלת מום שלא נמצאה בתערובת. רב אסי לא מקבל השוואה זו מפני שעכבר או עורב עשויים לקחת את המת ממקומו בניגוד למום שאינם עובר סתם כך. רב אסי סבור כי ההשוואה המתאימה היא לבדק ומצא – ואף שם נחלקו תנאים: "שדה שאבד בה קבר נכנס בתוכה – טמא, נמצא בתוכה קבר, נכנס לתוכה – טהור, שאני אומר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: תיבדק כל השדה כולה". רבי חייא בר אבא לא מקבל את ההשוואה מפני שבשדה הקברות קוברים אנשים רבים בעוד שהמום אינו שכיח בבהמות קודשים שבודקים אותם לפני ההקדש.

מציג תוצאות 361 - 420 מתוך 2757
<< לדף הקודםדף:  3 4 5 6 7 8 9 10 11 12לדף הבא >>
סיכומי הפרקים