שקלים כא עמוד א
במשנה נאמר:
"אמר רבי שמעון: שבעה דברים התקינו בית דין...ותנאי בית דין הוא על
כהן גדול שתהא מנחתו קריבה משל ציבור, רבי יהודה אומר: משל יורשים".
המשנה עוסקת בכהן גדול שמת לאחר שהקריב את מחצית מנחת החביתין בבוקר, ובברייתא
מבארים את מחלוקת התנאים בפירוש הכתובים: "מניין לכהן גדול שמת ולא מינו אחר
תחתיו, שתהא מנחתו קריבה משל יורשים? תלמוד לומר: "והכהן המשיח תחתיו מבניו
יעשה אותה" (ויקרא ו, טו), יכול שיביאה לחציים (שני חצאים כמו הכהן הגדול)?
תלמוד לומר "אותה" – כולה אמרתי, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר:
אינה באה אלא משל ציבור, שנאמר "חק
עולם" (שם) – מי ש הברית כרותה לו, "כליל תקטר" – כלי להקטרה (אינה
נקמצת ונאכלת אלא מוקטרת בשלמותה)".
ר' בא בר ממל מקשה
על סתירה לכאורה בין שיטתו של ר' שמעון במשנתנו, לפיה המנחה באה משל הציבור בשל
תקנת בית דין, כנגד שיטתו בברייתא לפיה מדובר על דין תורה הנלמד מהכתוב "חק
עולם". ר' חייא בר בא סבור כי קושיה זו היא טובה, ואולם כשבא ר' יעקב בר אבא
הוא מתרץ בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן, כי מדין תורה היא צריכה לבוא מן הציבור (תרומת
הלשכה), אך אפשר היה לומר כי לא יגבו מן הציבור רק לצורך דבר זה אלא משל היורשים,
ולכן התקינו חכמים שתבוא מתרומת הלשכה.
במשנה במסכת מנחות
(ד, ה) עוסקים במקרה של כהן גדול שמת ומינו כהן אחר תחתיו: "וכהן
שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו, לא יביא חצי עשרון מביתו, ולא חצי עשרונו של ראשון, אלא מביא עשרון שלם,
וחוצהו, ומקריב מחצה, ומחצה אבד. נמצאו שני חציים קרבין, ושני חציים אובדין".הסוגיה מבררת האם הלכה נאמרה רק על כהן גדול שמת או גם על כהן
גדול שנטמא או נדחה מכהונה בגלל מום שהתגלה בו, ור' יהודה בר פזי סבור כי ההלכה
במשנה זו נאמרה אפילו כשנדחה ממום.
ר' יוחנן דן האם
גם במשנה שלנו העוסקת בכהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, מקריבים עשירית איפה שלמה
בשחרית, ושוב עשירית האיפה שלימה בין הערבים, וביחד מקריבים שתי עשיריות האיפה, או
שלימה בשחרית, ובטלה בין הערבים, ומסקנתו היא שהכתוב "זה קרבן אהרן ובניו אשר
יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה
בערב" (ויקרא ו, יג), מלמד כי המנחה שלימה כשהיא קריבה בבוקר ובין הערבים,
ולכן יש להקריבה בשלמותה.
ר' חזקיה מעיר כי
יש עוד שאלות דומות שיש לשאול בנוגע לדינם של שלושת הלוגין ושני הקמצים של הלבונה
שמביא כהן גדול בכל יום עם עשירית האיפה – האם במקרה שמת צריך להביא שלושה לוגים
בשחרית, ושלושה בין הערבים, או לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים; והאם צריך שני קמצים בשחרית, ושני
קמצים בין הערבים, או קומץ בשחרית וקומץ בין הערבים. ר' יוסה סבור כי שיעור הלבונה
בקומץ נלמד ממנחת חוטא (דף יח עמוד ב), וכפי שבמנחת חוטא חייב להביא קומץ עם כל
מנחה, גם כאן יש מנחה כפולה (עשירית האיפה שהיא מנחה אחת המתחלקת לשתיים), ויש
צורך בשני קמצים. ואולם, ר' חזקיה סבור כי אי אפשר להוכיח ממנחת חוטא, כיוון שיש
ספק אם מנחה כפולה אכן מצריכה שני קמצים, ואף שם שאלה זו לא באה לידי פתרון. וגם שיעור
שלושת הלוגין נלמד ממנחה הבאה תמיד של בין הערבים, אך גם שם אין פתרון לשאלה האם
מקריבים שיעור שמן כפול כשלא הביא את המנחה כראוי.
מעילה באפר פרה - במשנה נאמר: "שבעה דברים התקינו בית
דין...ועל הפרה שלא יהו מועלין באפרה" ר' שמעון בר נחמן אומר בשם ר' יונתן כי
משתמע מדברי המשנה כי מדין תורה צריך היה למעול באפר הפרה, אלא שחכמים גזרו שלא
ימעלו בה, בניגוד לדרשה על הכתוב "חטאת היא" (במדבר יט, ט) – מלמד
שמועלין בה (כחטאת), "היא" - בה מועלין ואין מועלין באפרה". ר'
אבהו משיב כי מדין תורה אין מועלים באפר, אך הכוהנים היו מזלזלים ו"מתשתקשקין" בה, כלומר,
מנקים את עצמם באמצעות אפא הפרה, והיו נותנים את אפר הפרה על גב חבורה, גזרו חכמים
שימעלו בה, ולאחר שראו שהכוהנים עושים גדר לעצמם, וכבר אינם משתמשים בה לצרכים
שלהם – גזרו שלא ימעלו בה עוד.
שקלים כא עמוד ב
במשנה נאמר: "כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין, חוץ משל שוק העליון,
דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בשאר ימות השנה,
שבאמצע - טמאין ושבצדדין - טהורין. ובשעת הרגל, שבאמצע - טהורין ושבצדדין - טמאין, שמפני שהן מעטין
מסתלקין לצדדין. כל הכלים הנמצאין בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה -
טמאין. דרך
עליה - טהורין, שלא כדרך ירידתן עלייתן, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, כולן טהורין, חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות. סכין שנמצאת בארבעה
עשר - שוחט בה מיד. בשלשה עשר - שונה ומטביל. וקופיץ, בין בזה ובין
בזה - שונה ומטביל. חל ארבעה עשר להיות בשבת - שוחט בה מיד. בחמשה עשר - שוחט בה
מיד.נמצאת קשורה לסכין, הרי זו כסכין". המשנה עוסקת בטומאה
וטהרה של דברים המצויים בירושלים בזמן הרגל, בשאר ימות השנה או בערב פסח: רוק של
זבים, כלים במקווה, וסכינים לשחיטה ולחיתוך הבהמה.
שוק העליון – בשוק העליון הייתה
מצודה של חיילים נכרים (קצרן, כנראה מצודת החקרא לצד הכותל הדרומי של הר הבית), והנכרים מטמאים כזבים, ובכלל זה רוקם.
אגב כך מספרים כי פעם היו נוחרים בדקירת הגרון בסכין חמורי בר (ערודות), ועולי
הרגלים נאלצו לשקוע עד קרסוליהם בדם הערודים שנשפך על מדרגות הר הבית, ובאו לשאול
האם נטמאו, אך חכמים לא אמרו להם דבר, מפני שדם נבילות אינו מטמא אלא רק בשר
נבילות.
בעניין טומאת דם נבילות - ר' סימון מוסר משמו של ר' יהושע
בן לוי כי חכמים טיהרו את דמיה של פרדה שמתה בביתו של רבי יהודה הנשיא מטומאת
נבילה. ר' אלעזר שואל את ר' סימון האם יש שיעור מקסימלי לדם נבילה שאינו מטמא,
ומשיעור זה ואילך מטמא, והוא לא משיב לו, והוא שב ושואל את ר' יהושע בן לוי שמשיב
כי דם נבילה למעלה משיעור רביעית מטמא. ר' לעזר מתרעם על ר' סימון שלא השיב לו על
שאלתו. בדומה לכך מספרים כי רב ביבי שנה הלכה זו לגבי הפרדה של בית רבי, ור' יצחק
בר ביסנא שאל בנוגע לשיעור הטומאה, ורב ביבי עונה שעד רביעית טהור, ולמעלה מרביעית
– טמא, ואחר כך דוחה אותו ובועט בו. ר' זריקא תמה מדוע רב ביבי בועט בו רק מפני
ששאל שאלה, ור' ביבי משיב כי לא הייתה דעתו בו, מפני שהוא דחוק בפרנסתו, וסומך על
האופה שיאפה עבורו את הלחם, ואין לו כסף לקנות חיטים ולהכין בעצמו לחם (כפירוש
החכמים לקללה בספר דברים כח, סו).
עניין זה של דם נבילות נזכר בעוד מקומות. מכמה מקומות במשנה נראה
כי אין כל טומאה לדם נבילות: במשנה במסכת עדויות (ח, א) שנינו: "העיד ר'
יהושע בן פתורה על דם נבילות שהוא טהור", ובמשנה במסכת מכשירין (ו, ה) שנינו:דם השרץ מטמא כבשרו,
מטמא ואינו מכשיר, ואין לנו כיוצא בו (כלומר, דם נבילות אינו מטמא)". אך
התלמוד דוחה פירוש זה ומסביר כי עדותו של ר' יהושע בן פתורה היא שדם נבילות טהור
מלהכשיר מאכל לטומאה בדם כאחד מן המשקים המכשירים לטומאה. וכיוצא בזה, הביטוי
"אין לנו כיוצא בו" אינו מתייחס לטומאת הדם עצמה, וגם נבילה מטמאה דמה
כבשרה, וביטוי זה מציין את שיעור הטומאה של דם השרץ ושל בשר השרץ בכעדשה, בעוד ששיעור
בשר נבילה המטמא הוא בכזית, ושיעור דמו המטמא הוא ברביעית, מאחר שרביעית דם קרושה
שיעורה המוצק הוא כזית.
ר' יוסי סבור כי האמוראים נחלקו אם דם אכן טמא בשיעור רביעית או
טהור לגמרי, ולמעשה מחלוקת זו היא גם מחלוקת בין דעתו של ר' יהושע בן פתורה המעיד
כי דם הנבילות טהור, אף בשיעור רביעית (שלא כפי הפירוש בפסקה הקודמת), לבין שיטת
בית הלל במסכת עדויות (ה, א): " דם נבלות — בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין". רב אבדומה שהיה מן היורדים לבבל להעיד על שמועות של ארץ ישראל, אמר שפירוש זה
מתאים להוראתו של ר' יהודה פוסק ההוראה בבית הנשיא, שלא לטמא את דם פרדתו של בית
רבי שנעשתה נבלה.
רוקין – לדעת רבי מאיר חכמים
לא גזרו טומאה על הרוקים שנמצאים בירושלים, מלבד בשוק העליון, מצודת הגוים החיילים
שהייתה שם. לדעת רבי יוסי יש שני שיקולים: המיקום של הרוק ברחוב, והזמן שבו נמצא
הרוק. קביעה זו מורחבת בברייתא: "בשאר ימות השנה – הטמאים מהלכים שיבולת
(באמצב הרחוב), והטהורים מהלכם מן הצד, והטהורים מהלכים סתם, והטמאים אומרין להן:
"פרושו". בשעת הרגל – הטהורים מהלכים שיבולת, והטמאין מהלכים מן הצד.
הטמאין מהלכין סתם, והטהורין אומרין להן: "פרושו". ההולך
באמצע הרחוב מצוי במרחב עצמאי, מובחן ומוגדר – וההולך בצדי הרחוב הולך עם רוב
האנשים, ומבחינים בין ימות השנה כשאין רבים ההולכים ברחוב, אז הטמאים צריכים
להזהיר אחרים לבין ימות הרגל, אז רבים הולכים ברחוב, והטהורים צריכים להיזהר שלא
להיטמא.
כלים – לדעת רבי מאיר כלים
שנמצאו בדרך הירידה לבית הטבילה נחשבים ככלים טמאים, מפני שהסיטואציה מוכיחה כי הם
בדרך לטבילה. לדעת רבי יוסי הסל, המגריפה והמריצה המיוחדים לקברות טמאים. בתלמוד
מספרים כי אבא שאול שהיה קברן היה קורא למריצות הללו "ציפורן" בשל דמיונן
לציפורן האצבע שראשה חד, אך היה מי שכינה אותם "מריצה" שנועדה להוליך את
אבן הגולל על הקבר בבית הקברות.
במשנה נאמר: "פרוכת שנטמאת בוולד הטומאה (ראשון לטומאה ונעשתה שני לטומאה
מדברי חכמים) - מטבילין אותה בפנים ומכניסין אותה מיד. ואת שנטמאת באב הטומאה
- מטבילין אותה בחוץ ושוטחין אותה בחיל, מפני שהיא צריכה הערב שמש. ואם היתה חדשה, שוטחין
אותה על גג האצטבא, כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה. רבן שמעון בן גמליאל
אומר משום רבי שמעון בן הסגן: פרוכת עביה טפח, ועל שבעים ושתים נימין נארגת, ועל
כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין. אורכה ארבעים אמה ורוחבה עשרים אמה, ומשמונים ושתי רבוא (דינרי
זהב) נעשית.ושתים עושין בכל שנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה". הלשון "שלוש מאות כהנים" היא לשון
הגזמה, ומעין זה מוצאים במשנה במסכת תמיד (ב, ב): "פעמים היה עליה כשלש מאות
כור", כלומר, אפר בנפח זה הצטבר על מקום המערכה, וברור כי מספר זה הוא מופרז
ומוגזם כדי להדגיש את הדברים.
הפרוכת- מספר החוטים של הפרוכת בתורה נאמר: "ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש
משזר, מעשה חשב יעשה אתה כרבים" (שמות כו, לא). הפרוכת הייתה ארוגה מארבעה
מיני חוטים. התנאים נחלקו על פירוש המילה "משזר", ובעקבות כך על מספרם
הכולל של החוטים הקטנים מהם שזרו כל אחד מארבעת מיני החוטים. כל הדעות מסכימות כי
השימוש במילה "משזר" מלמדת כי לא מדובר על חוט אחד, אלא על מספר חוטים
המלופפים יחדו, מפני שאפשר היה להשתמש במילים אחרות לציין את מספר החוטים, אלא שלפי
כל אחת מן הדעות הסדרה החשבונית והמקבילה הלשונית שלה משתנה: לשיטה אחת, הסדרה היא
1 ("חוט"), 2 ("כפול"), 3 ("שזור"), 6
("משזר"), ולכן היו בסך הכל עשרים וארבעה חוטים, שש פעמים ארבע. לשיטה
נוספת הסדרה היא 1 ("חוט"), 2 ("כפול"), 4
("שזור"), 8 ("משזר"), ולכן היו בסך הכל שלושים ושתיים חוטים,
שמונה כפול ארבע. ולשיטה שלישית הסדרה היא
1 ("חוט"), 2 ("כפול"), 3 ("קליעה"), 6
("שזור") 12 ("משזר"), ולפיכך היו ארבעים ושמונה חוטים, שנים
עשר חוטים לכל אחד ממיני החוט כפול ארבעה מינים.
מעשה חושב – נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה מה פירושו של הביטוי
"מעשה חשב" (שם) והביטוי "מעשה רוקם" (שם לו): לשיטה אחת
"מעשה רוקם" פירושו דמות אריה הרקומה משני צידיה של הפרוכת, ו"מעשה
חשב" הוא דמות מצד אחד, וצד אחר ללא כל דמות. ולשיטה אחרת "מעשה
רוקם" הוא דמות מכאן, וצד חלק ללא דמות, "ומעשה חשב" הוא דמויות
שונות מכל צד – אריה מכאן ונשר מכאן.