חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשיריים שחסרו, ובצירוף מחשבות לפיגול.

במשנה נאמר: "הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ או כזית משיריה בחוץ, להקטיר קומצה בחוץ או כזית קומצה בחוץ, או להקטיר לבונתה בחוץ - פסול ואין בו כרת. לאכול שיריה למחר או כזית משיריה למחר, להקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר, או להקטיר לבונה למחר - פיגול וחייבין עליו כרת. זה הכלל כל הקומץ או נותן בכלי, המוליך, המקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו - פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב המתיר כמצותו...לאכול כזית בחוץ כזית למחר, כזית למחר כזית בחוץ, כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ - פסול ואין בו כרת. א"ר יהודה זה הכלל אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פיגול וחייבין עליו כרת אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת וחכמי' אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת"

פיגול שיריים שחסרו - התלמוד דן על פיגול בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה. ההלכה היא שמקטיר את הקומץ, אך השיריים אסורים באכילה (לפי ויקרא ב, ג, ראו דף ט, ב), והשאלה היא האם מי שחשב בשעת הקטרת הקומץ מחשבת פיגול מחיל את איסור הפיגול גם על השיריים האסורים באכילה, וגם אין מעילה בשיריים שקרב הקומץ שלהם, או מאחר שהקטרת הקומץ אינה מתירה את השיריים באכילה אין זה נחשב כמתיר הקרב כמצוותו, ולא היה בהם היתר לכוהנים ולכן גם מועלים בהם.   

התלמוד משווה את הבעיה של שיריים שחסרו למחלוקת התנאים על זריקת דם על בשר זבח היוצא מחוץ לעזרה. רבי עקיבא סובר שזריקה מועילה להתיר את בשרו באכילה ולהוציאו מדין מעילה, ואילו רבי אליעזר סובר שזריקת הדם אינה מועילה להתיר את הבשר לאכילה, ויש בו דין מעילה. הסוגיה מעירה כי ייתכן שיש להחמיר יותר בדין השיריים שחסרו מאחר שהפסול הוא בגוף הדבר, בניגוד לבשר היוצא הנותר בעינו ורק עשה בו איסור והוציאו אל מחוץ לעזרה, וייתכן שיש להחמיר יותר בדבר שיצא החוצה, ולהקל בשיריים שחסרו אבל עדיין ישנם בפנים העזרה.

האמורא רבא מבקש להוכיח מדברי המשנה על הבעיה של שירי מנחה שחסרו שחשב עליהם מחשבת פיגול האם הם נעשים פיגול. במשנה נאמר: "הקומץ את המנחה לאכול שייריה בחוץ או כזית משייריה בחוץ...הקומץ את המנחה לאכול שייריה למחר או כזית משייריה למחר... זה הכלל: כל הקומץ או נותן בכלי, המוליך, המקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו - פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב המתיר כמצותו". בתחילת המשנה הדוגמה היא של קומץ לאכול שיריים או כזית מהשיריים, וכפילות זו מלמדת שיש דין פיגול גם בשיריים שחסרו ונשאר בהם רק כזית. ההוכחה שהפירוש הסביר של "כזית" הוא שחסרה סולת מהשיריים, היא מהכלל שבסוף המשנה. כלל זה משמיט את המקרה של כזית כדי שהנוסח יתאים לכל המקרים, ובמקרה שהקומץ חסר ונותר רק כזית כל המנחה פסולה ואינה עושה פיגול. במשנת רבי חייא ביקשו להתאים גם את הנוסח של תחילת המשנה אל הכלל, ובשל כך השמיט רבי חייא גם מתחילת המשנה את הדוגמה של "או כזית", שאינה מתאימה לכלל המופיע בהמשכה, ומכאן שהפירוש של "או כזית" בתחילת המשנה הוא שחסר מהשיריים, וההקטרה עושה את שיעור כזית הנותר לפיגול. אביי דוחה את דברי רבא ומסביר כי המשנה של רבי חייא מבוססת על דעת רבי אלעזר הסבור שמקריבים את כל הקומץ והלבונה, ואין די באחד מהם או בכזית (משנה זבחים יג, ו), ובאופן פרטי במנחת חוטא שאין בה לבונה ולכן חייב על פיגול רק כשמקריב את כולו. 

רבא חוזר בו מדבריו שהקטרה מועילה לשיריים שחסרו לקבוע אותם בפיגול ולהוציאם מידי מעילה, ומוכיח על פי הברייתא שאינם נקבעים בפיגול מפני שאין זה נחשב כדבר הקרב כהלכתו ומצוותו. ההוכחה היא מהשוואה ללחם הפנים. בתורה נאמר: "קדש קדשים הוא" (ויקרא כד, ט), ולמדו מכאן שאם נפרסה אחת מהחלות של לחם הפנים ונחסרה – כולן פסולות. מכאן גם אפשר להסיק שאם יצא אחד הלחמים לחוץ – כל שאר הלחמים כשרים, ומכאן שיש להבחין בין פסול הגוף ("נפרסה") לפסול יוצא, כדעת רבי עקיבא הסבור שזריקת הדם המועילה ליוצא החוצה, אך לא לדבר שפסולו בגופו. גם בעניין זה אביי דוחה את דבריו של רבא, והוא סבור כי הדיוק הוא שאם נטמאה אחת – השאר כשרות מפני שהציץ שעל ראש הכהן הגדול מרצה על עבודות הנעשות בטומאה, אך אם יצאה החוצה – השאר פסולות, כדעת רבי אליעזר שאין זריקת דם מועילה להתיר בשר היוצא החוצה. ואילו רבי עקיבא מכשיר גם אם אחת החלות נפרסה.

צירוף מחשבות לפיגול - במשנה נאמר: "לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית – כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפים". שיירי המנחה נאכלים לכוהנים, וקומץ המנחה קרב על המזבח. המשנה מסבירה שאכילה והקטרה אינן מצטרפות למחשבה אחת של פיגול, וכפועל יוצא אף השיעורים של כחצי זית של שיירי המנחה הנאכלים וחצי הזית של קומץ הקרב אינם מצטרפים לפיגול. יש המסיקים מהמשנה כי במקרה שבו המקריב חשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול (לאכול את הקומץ במקום להקטירו) מחשבתו מצטרפת למה שחשב על דבר שדרכו לאכול (שיירי המנחה). אלא שלפי שיטה זו המשנה שלנו היא כשיטת רבי אליעזר שמחשבה על אכילה של אדם ומחשבה על הקטרה במזבח מצטרפות זו לזו לפסול את הקורבן אך לא לעשות פיגול (משנה מנחות ג,א), והדברים עומדים בסתירה למשנה הקודמת שם נאמר בפירוש כי פיגול הוא דווקא: "המקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר", ולא של החושב על דבר שאין דרכו לאכול. ואולם, יש הסבורים כי המשנה אינה כדעת רבי אליעזר אלא כדעת חכמים שאין אכילה והקטרה מצטרפים אפילו לפסול, ויש להסיק מהמשנה על צירוף של חצי זית מדבר שדרכו לאכול עם חצי זית של דבר שדרכו לאכול – שמצטרפים לפסול. התלמוד מעיר כי למעשה אין חידוש במסקנה אודות צירוף דבר שדרכו לאכול עם דבר שדרכו לאכול שכו זו שנויה בפירוש במשנה הקודמת: "לאכול כזית בחוץ וכזית למחר... – פסול ואין בו כרת". החידוש הוא אפוא שאכילה והקטרה אינם מצטרפים, ואי אפשר היה להסיק דבר זה בדרך הדיוק מדברי המשנה הקודמת: "לאכול דבר שדרכו לאכול" (ולא דבר שאין דרכו לאכול, וכל שכן לא דבר שדרכו להקטיר), שהרי מחשבה על דבר שאין דרכו לאכול היא מחשבה בלתי רגילה, בעוד שמחשבה על אכילה ועל הקטרה היא המחשבה הרגילה בדברים האלו, ולכן יש לחדש שאין המחשבות הללו מצטרפות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקמיצה של סולת, ובשיעור השמן והלבונה במנחה.

קמיצה פסולה - במשנה נאמר: "קמץ ועלה בידו צרור, או גרגר מלח או קורט לבונה – פסול, מפני שאמרו: הקומץ היתר והחסר – פסול. ואיזהו היתר? שקמצו מבורץ (גדוש מדי). וחסר – שקמצו בראשי אצבעותיו". הנימוק לפסול במשנה הוא שממעט בשיעור הקומץ, ומעירים כי אם הדברים חוצצים בין ידו לקומץ – פסול אף משום חציצה. והמשנה נקטה את כל המקרים בסדר עולה של חידוש: צרור שאינו בר הקרבה כלל, מלח שאינו חלק מהמנחה אלא בא על כל קורבן לפני הקטרה, ולבונה שהיא חלק מהמנחה.

דרך הקמיצה – בתורה נאמר: "וקמץ משם מלא קמצו" (ויקרא ב, ב), שהיד צריכה להיות מלאה בקומץ, ומצד שני נאמר "והרים ממנו בקמצו" (שם ו, ח), שלא תהא מלאה מיד,. מכאן למדו שיש לקמוץ כדרך שקומץ כל אדם, שפושט אצבעותיו ולוקח מלוא היד מסולת המנחה כדי שלא יהיה חסר מהסולת בידו, וחופה שלוש אצבעותיו על פס ידו, ואחר כך מוחק ומיישר עם האגודל למעלה ועם הזרת למטה את מה שמבצבץ מידו, ועבודה זו נחשבת יחד עם המליקה של העוף וחפינת הקטורת של הכהן הגדול ביום הכיפורים לאחת העבודות הקשות שבמקדש. התלמוד דן על שורה ארוכה של מקרים שבהם עושה את הקמיצה בדרכים לא רגילות: קמיצה בראשי אצבעות (מרים את הסולת באצבעות כלפי כף היד), קמיצה מן הצדדים (מוליך את גב יידו על הסולת עד שנכנסת הסולת מן הצד), קמיצה ממטה למעלה (גד ידו כלפי מטה ומכניס את ראשי אצבעותיו לקומץ). וכיוצא בזה אפשר לשאול על חפינת הקטורת: חפינה בראשי אצבעות, מן הצדדים, וחפינה ביד אחת וביד האחרת. כמו כן יש לשאול על קמיצה בעזרת הכלי: הדבקת הקומץ בדופן הכלי, ומי שהדביק את הקומץ לתחתית הכלי אך הפך את הכלי. וכל הבעיות הללו נותרות בלי הכרעה ("תיקו").

ריבוי או חסרון שמן - במשנה נאמר: "כיצד הוא עושה? פושט את אצבעותיו על פס ידו, ריבה שמנה, חסר שמנה, חיסר לבונתה – פסול". שיעור השמן במנחות הטעונות שמן הוא לוג לכל עשרון (לפי ויקרא יד, כא), ושיעור הלבונה הוא מלוא הקומץ (משנה מנחות יג, ג). מלשון המשנה "ריבה שמנה" לומדים שהמשנה פוסלת אפילו שמן בשיעור שני לוגין (כפול משיעור השמן) שהוקדש להיות שמנה של המנחה, וזאת על אף שמתחילה היה כל אחד מהלוגין ראוי לבוא עם המנחה. פסול אחר שלא נזכר במשנה הוא של מנחה שנפל לתוכה שמן של מנחה אחרת או של חולין, הפסולה אף היא ולפי קו מחשבה זה גם מנחת חוטא הבאה בלא שמן פסולה אם הביא עמה שמן של חבירתה או שמן של חולין.  

ריבוי או חסרון לבונה – במשנה נאמר: "חיסר לבונתה – פסול", ולפי הברייתא גם ייתר והוסיף לבונה בשיעור שני קמצים (כפול משיעור קומץ) – פסולה. ומעירים כי אם הפריש שני קמצים ואבד אחד קודם הקמיצה – אין שניהם נחשבים כקבועים למנחה זו, וכשרה, ואם אבד לאחר הקמיצה – שני הקמצים נקבעו למנחה, ופסולה. וכיוצא בזה, אם הפריש ארבעה קמצים לבזיכי הלבונה (ששיעורם בשני קמצים), ואבדו קודם סילוק הבזיכים משולחן לחם הפנים - הקטרת הלבונה כשרה, ולאחר סילוק הבזיכים – פסולה, על אף שבזיכי הלבונה מצויים לעצמם בנפרד מלחם הפנים, הזמן הקובע הוא סילוק הבזיכים (שהוא כעין קמיצה) ולא זמן הפריקה של לחם הפנים מעל השולחן.

שיעור חסרון הלבונה - בתוספתא (מנחות א, יז) נחלקו התנאים על שיעור המינימום של חסרון בלבונה: "חסרה ועמדה על קורט אחד(גביש אחד) – פסולה, על שני קרטין – כשרה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: על קורט אחד – כשרה, פחות מכאן – פסולה". רבי יוחנן מסביר שלמעשה כל התנאים מסכימים כי השיעור הרצוי של לבונה ששם בתחילה על המנחה הוא קומץ, ונחלקו על שיעור הקומץ שצריך להיות בשעת ההקטרה. המחלוקת נוגעת גם לפירוש הכתוב: "והרים ממנו...ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח" (ויקרא ו, ב). רבי מאיר סבור ששיעור הלבונה שמקטיר צריך להיות זהה לשיעור הלבונה שנקבע יחד עם המנחה בתחילה. רבי יהודה סובר שהביטוי "כל" מלמד שדי בכמות זעירה של קורט אחד, אך הביטוי "את" מלמד שיש להוסיף ולרבות עוד קורט אחד, ולכן צריכים להיות שני קרטין בסוף בשעת ההקטרה. רבי שמעון סובר שדי בקורט אחד, ואין ללמוד דרשה מהמילה "את".

התלמוד דן על עוד שיעור הלבונה בעוד מנחות שיש בהן לבונה: מנחה הבאה בפני עצמה - הכתוב מדגיש "אשר על המנחה" ונחלקו האמוראים רבי אמיר ורבי יצחק נפחא בדבר: יש הסוברים שנחלקו התנאים על לבונה הבאה עם המנחה ואילו בלבונה הבאה בפני עצמה, אם חסרה כל שהוא פסולה (ולכל הפחות לדעת רבי שמעון שאומר כן בתוספתא שם), ויש הסוברים שנחלקו אף בלבונה הבאה בפני עצמה. בזיכי לבונה – בזיכי הלבונה באים עם לחם הפנים, אך אין זה נחשב "אשר על המנחה" ולכן יש להביא שני קמצים בתחילה ושני קמצים בסוף (ראו ויקרא ב, ב; שם כד, ז).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודת המנחות והזבחים ביד ימין או ביד שמאל.

אזכורים מפורשים של איבר ימין או שמאל - בדף הקודם עסקו באזכורים השונים של "כף הכהן השמאלית"\"כפו השמאלית" (ויקרא יד, טו; טז; כו; כז) בפרשת מצורע, ובדף זה דנים על האזכורים של "אזן המטהר הימנית"\"בהן ידו הימנית"\ "בהן רגלו הימנית" והאזכורים של "על דם האשם"\"על מקום דם האשם" (שם יד; יז; כה; כח). הכהן המטהר את המצורע נותן מדם האשם של המצורע על תנוך אזנו הימנית, בהן ידו הימנית, ובהן רגלו הימנית של המצורע. לאחר מכן הוא שם על איברים אלו שמן, ואותו תיאור עצמו חוזר בכל פרטיו גם לגבי מצורע עני.

התלמוד עומד על הצורך בפרטים השונים שבכתובים הללו. יש צורך בשני הכתובים "על דם האשם" במצורע רגיל ו"על מקום דם האשם" במצורע עני, ללמד שמצד אחד חייב לשים את השמן על המקום שבו היה הדם, ואינו חייב שהדם עצמו יהיה שם, ומצד שני, אם הדם עודנו שם הוא אינו חוצץ בפני השמן. התלמוד עומד על כך שאין צורך לחזור על כל הפרטים בכתוב, ודי היה לומר את מקום מתן הדם, ולומר שהשמן צריך להיות במקום הדם. ומכאן יש ללמוד שהביטויים שבכתוב מלמדים על נושאים אחרים: "הביטוי "ידו הימנית" מלמד על קמיצה שנאמר בה: "וימלא כפו ממנה" (שם ט, יז), שתהא אף היא ביד ימין. הביטוי "רגלו הימנית" מלמד על חליצה שנאמר בה: "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט), שתהא זו רגל ימין. והביטוי "תנוך אזן המטהר הימנית" מלמד על רציעת עבד עברי שנאמר בה: "ורצע אדוניו את אוזנו" (שמות כא, ו) שאף היא בימין. החזרה על הדברים בפרשת מצורע עני אינה מלמדת על דברים אלו עצמם, אלא כדעת רבי ישמעאל, שכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נאמרה לדרוש את ייתורי הלשון שיש בה אלא בשביל דבר שהתחדש בפרשה זו, ובפרשת מצורע החידוש הוא קרבנות העוף שהוא מקריב לחטאת ועולה במקום קרבנות בהמה. עוד מעירים כי הביטוי "שמאלית" (כף הכהן השמאלית) חוזר במצורע עני ללמד שאין לדרוש בקל וחומר שבכל עבודות הקודש ימין כשרה ושמאל פסולה, וכאן שמאל כשרה ולכן אף הימין תהיה כשרה, אלא יוצק דווקא לכפו השמאלית וכף ימין פסולה.

אזכורים לא מפורשים של ימין או שמאל - התלמוד דן על אזכורים של "אצבע" או "כהונה". לדעת ריש לקיש הכלל הפרשני הוא שכאשר מופיע הביטוי "אצבע" או הביטוי "כהונה" (כהן וכיוצא בזה) הכוונה היא ליד ימין. במצורע נאמר בפירוש "וטבל הכהן את אצבעו הימנית" (שם יד, טו), ומכאן אפשר ללמוד גם להזאה של חטאת, שם נאמר "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו" (ויקרא ד, כה). אך הכלל מתאים גם לקמיצה שנזכר בה רק כהן: "וקמץ...והקטיר הכהן" (ויקרא ב, ב). לעומת זאת בעניין הולכת אברים לכבש נאמר "והקריב הכהן את הכל המזבחה" אך מותר להוליך גם ביד שמאל, מפני שעבודה זו אינה מעכבת את הכפרה. לפי שיטה זו גם אזכור של כהונה לעצמה, כמו בקבלת הדם ובזריקת הדם, מלמדים על עבודת הכוהנים בימין. ולפי דעה זו, הלימוד מכהונה ("וקמץ הכהן" ויקרא ה, יב) מלמד על הקמיצה בימין, והגזירה שווה של הביטוי "יד" לפרשת מצורע מלמדת שמלבד הקמיצה בימין, גם קידוש הקומץ בכלי שרת נעשה ביד ימין. 

שיטת רבי שמעון –רבי שמעון בר יוחאי סובר שהכלל הפרשני הוא ש"כל מקום שנאמר הביטוי "יד" או "אצבע" הכוונה היא לימין, אבל הביטוי "כהן" לבדו אינו מלמד על דבר זה, אלא רק כשהוא מופיע יחד עם הביטוי "אצבע", אז הוא מלמד שהכהן חייב להיות לבוש בבגדי כהונה ולעבוד ביד ימין. מטעם זה רבי שמעון מכשיר קבלת דם ביד שמאל, וזריקת דם במשאל שהרי בכתוב נזכרו רק כוהנים: "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם" וזרקו את הדם על המזבח סביב" (שם א, ה). בעניין קמיצה – דעת רבי שמעון מבוססת על הכתוב: "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י), שאפשר לקמוץ את המנחה ביד ימין כחטאת, או לקדש את הקומץ בכלי ביד שמאל כאשם, שעבודתו כשרה בשמאל לדעת רבי שמעון. בעניין קידוש הקומץ - יש הסוברים שלרבי שמעון אין בכלל צורך בקידוש הקומץ בכלי שרת והוא מתקדש על ידי הקמיצה עצמה, ויש הסוברים שרבי שמעון מכשיר גם את קידוש הקומץ ביד שמאל. ולפי דעת רבי שמעון הגזירה שווה של "יד" למצורע לא מלמדת על כל מנחה אלא על מנחת חוטא, והחידוש הוא שלמרות שלדעת רבי שמעון מנחת חוטא צריכה להיעשות בלי הידור ולכן אינה באה עם שמן ולבונה, אין להכשיר עבודה של מנחת חוטא ביד שמאל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במנחה שלא נעשתה כהלכתה.

התלמוד דן על שלוש מחלוקות רבי יוחנן וריש לקיש.

מנחה שבללה חוץ לחומת עזרה – נחלקו האמוראים: "רבי יוחנן אמר: פסולה, ריש לקיש אמר: כשרה". ריש לקיש לומד את מהכתוב: "ויצא עליה שמן ונתן עליה לבונה. והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ" (ויקרא ב, ב), שמצוות הכהונה היא רק משעת קמיצה, אך זר שאינו כהן רשאי לצקת ולבלול את המנחה, ולכן גם אינו חייב לעשות כן בפנים המקדש, אלא אף מחוץ לחומת העזרה. רבי יוחנן סבור שאין ללמוד מכך שזר מותר ביציקה ובבלילה של המנחה שמותר לעשותה מחוץ לעזרה. ובברייתא נאמר בפירוש כדברי רבי יוחנן.

מנחה שחסרה קודם קמיצה – נחלקו האמוראים: "רבי יוחנן אמר: מביא מתוך ביתו וימלאנה, ריש לקיש אמר: לא יביא מתוך ביתו וימלאנה". רבי יוחנן סבור שהקמיצה קובעת את המנחה להיפסל, וכל עוד לא קמצה אפשר לתקנה על ידי שמשלים את סולת המנחה מסולת שמביאה מביתו, וריש לקיש סובר שמשעשה שנכנסה בכלי שרת התקדשה, ואם חסרה נפסלה ואין לה תקנה. בברייתא נאמר בפירוש כדברי רבי יוחנן.

שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה – נחלקו האמוראים: "רבי יוחנן אמר: מקטיר קומץ עליהן, וריש לקיש אמר: אין מקטיר קומץ עליהן". הקטרת הקומץ מתירה את שיירי המנחה לאכילת הכוהנים, והאמוראים נחלקו במקרה שבו השיריים חסרו לפני ההקטרה של הקומץ. התלמוד דן ביחס שבין מחלוקת זו למחלוקת התנאים במשנה במסכת זבחים (ג, ד) על שיירי מנחה: "נטמאו שייריה, נשרפו שייריה, אבדו שייריה – כמדת רבי אליעזר כשרה, כמדעת רבי יהושע פסולה". מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע היא על מנחה שכל שייריה נטמאו, אבדו או נשרפו, ואילו מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן היא על מנחה שחלק משייריה חסרו. לדעת רבי אליעזר מכשירים אפילו כשלא נותר דבר וכל שכן כאשר נותרו חלק מהשיריים. ונחלקו האמוראים בדעת רבי יהושע. רבי יוחנן סובר שיש ללכת כאן אחר שיטת רבי יהושע בעניין זבחים שכאשר נותר משהו מהקורבן אפשר לזרוק את הדם: "רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב – זורק הדם (כדי להתיר את הבשר באכילה ואת החלב בהקרבה)...ובעולה, אפילו כחצי זית בשר וכחצי זית חלב – זורק את הדם, מפני שבעולה כולה כליל (גם הבשר וגם החלב קרבים, וחצאי הזית מצטרפים). ובמנחה – אף על פי שכולה קיימת – יזרוק". המנחה האמורה כאן היא מנחת נסכים הבאה עם הזבח, ואין אומרים שהיא נחשבת כגופו של הזבח, וגם אם נותרה מנחת נסכים שלא קרבה אין זה נחשב כאילו נשאר דבר מן הזבח, ואינו זורק את הדם.  ריש לקיש סובר שדברי רבי יהושע בזבחים אינם דומים למנחה עליה נאמר: "והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה" (ויקרא ב, ט). כתוב זה מלמד שהמנחה הייתה שלימה בזמן הקמיצה. ורבי יוחנן דוחה הוכחה זו מפני שלדעתו הביטוי "מן המנחה" מלמד שהמנחה הייתה פעם שלימה, אך כעת ייתכן שכבר אינה שלימה.

התלמוד דן בקשר למחלוקת זו על מקורות שונים. בתוספתא (מנחות יא, טז) נאמר: "עד שלא פרקה – נפרס הלחם – פסול. ואין מקטיר עליו את הבזיכין. ואם משפרקה נפרס לחמה – הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין". הכוונה היא לפירוק מערכת לחם הפנים מעל השולחן שבהיכל, ולהקטרת בזיכי הלבונה, ולכאורה יש מכאן הוכחה לדעת רבי יוחנן שמקטירים את הקומץ (הבזיכים) למרות שלחם הפנים (השיריים) נפרס ופסול להקרבה. התלמוד מסביר כי ריש לקיש אינו יכול להעמיד משנה שלימה זו כדעת רבי אליעזר, מפני שהיא מתארת רק לחם שנפרס, ולא לחם שנשרף ואבד כמו המקרים שנזכרו במחלוקת המקורית. כמו כן הוא אינו יכול לטעון שיש הבדל בין מנחת ציבור של בזיכי הלבונה למנחה של אדם פרטי, ולהסתמך על כך שטומאה הותרה בציבור, מפני שחסרון הוא כעין בעל מום, ואינו מותר בציבור. ועוד, מפני שמחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן עצמה יכולה לעסוק גם במנחת העומר שהיא מנחת ציבור. מטעם זה בחר ריש לקיש לשתוק ולא להשיב לדברי רבי יוחנן, שכנראה לא ידע להשיב עליהם כראוי.

מקור אחר שדנים בו הוא במקראות המתארים את המנחה. בתורה נאמר: "וקמץ...מסלתה ומשמנה...והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" (ויקרא ב, ב-ג). האמוראים מסבירים כי תחילת הכתוב עוסק במנחה שחסרה קודם קמיצה, והמשך הכתוב בשיריים שחסרו לאחר קמיצה. אלא שנחלקו בפתרון הראוי במצב זה. לדעת ריש לקיש הכתוב מלמד שאם חסר כלשהו מהסולת או מהשמן – המנחה פסולה. ומלמד כי שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה - אינו יכול להקטיר קומץ עליהם. ולדעת רבי יוחנן מנחה שחסרה קודם קמיצה - אפשר לתקנה ולהביא מתוך ביתו. ושיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, הקומץ מותר בהקרבה, אך השיריים עצמם אסורים באכילה, מפני שהביטוי "הנותרת" מלמד שאם חסרו השיריים עצמם הרי הם "הנותרת מן הנותרת" ואין אוכלים מהן, או בגלל המשך הכתוב הביטוי "מהמנחה" המציין את המנחה כפי שהייתה כבר, ולא מנחה שחסר ממנה.

קמיצה בשמאל - במשנה נאמר: "קמץ בשמאל – פסול. בן בתירא אומר: יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין". על המנחה בחנוכת המשכן נאמר: "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" (ויקרא ט, יז), אך הכתוב לא ציין בפירוש אם מדובר בכף היד הימנית או השמאלית. האזכור של כף שמאלית חוזר מספר פעמים בטהרת המצורע: "ולקח הכהן מלג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית. ואבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית" (ויקרא יד, יד-טו), וגם לגבי מצורע עני: "ומן השמן יצק הכהן על כף הכהן השמאלית. והזה הכהן באצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית" (שם, כו-כז). התלמוד מסביר שארבעת האזכורים מלמדים יחד שדווקא בטהרת המצורע משתמש הכהן בכף ידו השמאלית, ואילו בשאר המקומות, הכהן משתמש דווקא בידו הימנית. הסיבה שיש צורך בארבעה אזכורים היא שאזכור אחד חשוב ללמד על העניין גופו, שני אזכורים עשויים ללמד ש"אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות" ולמעשה פרט זה הוא תיאור לא מחייב, ואפשר לעשות כן גם ביד ימין. שלושה אזכורים עשויים היו ללמד שהיה מקום ללמוד מכאן שכל מקום שנזכר כף הכוונה היא לשמאל, והאזכור הנוסף הרביעי מלמד שדווקא כאן שמאלית, ולא בכל מקום אחר. ובדף הבא ממשיכים לדון באזכורים יתרים שבפרשת המצורע לגבי "בהן ידו הימנית ובהן רגלו הימנית".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקידוש לחצאים, ובלימוד דבר לדבר במנחות.

בדף הקודם דנו על קידוש בכלי שרת של חצי מקומץ המנחה, חצי מדם הקורבן, חצי משיעור דם פרה אדומה וחצי ממי החטאת של אפר הפרה. השאלה הכללית בכל הנושאים היא האם "יש קידוש לחצאין", כלומר, האם גם כמות חלקית של השיעור הראוי מתקדשת בכלי, ובדף זה ממשיכים לדון על נושא זה בעוד תחומים בהלכה. חביתי כהן גדול - בתורה נאמר: "זה קרבן אהרן ובניו...ביום המשח אתו עשירית האיפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב" (ויקרא ו, יג). ונחלקו האמוראים: "רבי יוחנן אמר: אינה קדושה לחצאין, ורבי אלעזר אמר: מתוך שקרבה לחצאין קדושה לחצאין". הכהן הגדול מקריב בכל יום מנחת חביתין בשיעור עשרון, חצי עשרון בבוקר וחצי עשרון בערב. רבי יוחנן סובר שיש להביא את המנחה בשלמותה בכלי שרת ולקדשה ורק אז לחצות אותה, ורבי אלעזר סבור שהמצווה היא להביא עשרון שלם מביתו ולחצות אותו, אך אינו חייב להקדיש את שני החצאים בכלי שרת אחד.

מילתא ממילתא - התלמוד מעיר על דרכי הלימוד של האמוראים בדיני זבחים ומנחות. רבי אלעזר סבור שקדושה לחצאין, אך אין ללמוד על המנחה מדם הקורבן שאינו מתקדש בשני כלי שרת (ראו בדף הקודם), מפני שמגבילים את הלימוד, ולומדים על מנחה רק מדיני מנחות. הלימוד עשוי להיות גם על יסוד דמיון רחוק בין דברים, ולמשל, מכשירים מנחה שקמצה בהיכל מפני שסילוק בזיכי הלבונה היה נעשה אף הוא מעל שולחן לחם הפנים שבהיכל, ואפשר לראות בסילוק קמיצה המתירה את הלחם באכילה, כפי שהקומץ מתיר את הסולת של המנחה באכילה. התלמוד עומד על כך שהשוואה זו אינה מדויקת: הקומץ של המנחה הוא חלק מתערובת הסולת, ואילו הקומץ של לחם הפנים (בזיכי הלבונה) אינו מעורב יחד עם לחם הפנים. הבדל הזה מלמד שדיני סילוק הלבונה אינם זהים לדיני מנחה, ואם הגיע זמן הפירוק של מערכת לחם הפנים בשבת מעל השולחן, ועוד לא פירוק את הבזיכים אך כבר נפרס הלחם – אין זה נחשב כאילו חסר מהמנחה ונפסלה קודם קמיצה – ואף שהלחם פסול מקטיר את הבזיכים עצמם, ויש לראות מקרה זה כשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, שיש הסוברים שמקטיר את הקומץ עליהם.

בהקשר זה דנים על מי שהפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף – ונחלקו אמוראים בדבר: "רב אמר: אינו קדוש, ורבי יוחנן אמר: קדוש". רבי יוחנן אף הוא סבור שלומדים "מילתא ממילתא", והשוחט שלמים בהיכל – כשרים, מפני שהטפל (פתח ההיכל) אינו חמור מהעיקר (ההיכל עצמו), ולומדים על דין ההיכל מדין העזרה. אלא שבמקרה זה רבי יוחנן סובר שאין ללמוד שאינו קדוש כפי שהוא סובר במנחת חביתין שעשאה בשני כלים, מפני שכאן דעתו להוסיף, וכל עוד לא הוסיף אין העשרון נחשב שלם, וכל מה שמוסיף מתקדש בעת שמוסיפו. גם רב סובר שלומדים "מילתא ממילתא", ולכן מנחה קדושה בכלי אפילו כשלא הביאה עם שמן או עם לבונה, כמנחת נסכים (בלי לבונה), לחם הפנים (בלי שמן) ומנחת חוטא (בלי שמן ולבונה), אך הוא לומד מדברי רבי יוחנן במנחת חביתין שאינה קדושה לחצאין, שאף כאן אינה קדושה אפילו שדעתו להוסיף.

התלמוד דן על גופן של ההשוואות שנזכרו בסוגיה בין דינים שונים: מנחה בלי שמן ובלי לבונה -  בעניין זה יש מחלוקת אמוראים: רב סובר שהשמן מתקדש גם בלא לבונה כמו בלוג שמן של מצורע, והלבונה מתקדשת בלי שמן כמו בבזיכין של שולחן לחם הפנים. רבי חנינא סבור שאם חייב להביא את שתיהן "לא זו קדושה בלא זו, ולא זו קדושה בלא זו". שמואל מסכים עם דעת רב שסולת המנחה מתקדשת בפני עצמה, והוא מוכיח זאת ממה שנאמר על קרבנות הנשיאים: "שניהם מלאים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכה" (במדבר ז, יג). לפי המשנה במסכת זבחים: "כלי הלח מקדשים את הלח, ומדות היבש מקדשין את היבש", אך שמואל סובר שמזרקות הדם שבכתוב מקדשות גם את היבש, ואפילו שהכתוב עוסק במנחה הבלולה בשמן, אפשר לקדש גם את הסולת היבשה לבדה, ובאופן כללי המנחה נחשבת יבשה ביחס לדם הנוזלי הבא בדרך כלל במזרק. מנחה שקמצה בהיכל – כשרה בגלל הדמיון אל סילוק בזיכי הלבונה שבהיכל. בתורה נאמר: "וקמץ משם....והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח"  (ויקרא ב, ב; ח). "שם" הוא ביטוי רב-משמעי המציין מקום שזר (הבעלים) רשאי להיות בו, ומקום של קמיצה במנחה עצמה (והחידוש הוא שלאחר קמיצה פסולה אפשר לחזור ולקמוץ). הכתוב מדגיש זאת כדי ללמד שרשאי לקמוץ בכל מקום העזרה, ולא רק במקום הגשת המנחה אל המזבח בקרן דרומית מערבית, ולא כדי לשלול את האפשרות לקמוץ בהיכל. שלמים ששחטם בהיכל – לפי התורה מקום שחיטת השלמים הוא "פתח אהל מועד", אך למדו שלא יהיה טפל (פתח אוהל מועד) חמור מן העיקר (ההיכל, אוהל מועד). קביעה זו שלא "לא יהא טפל חמור מן העיקר" נאמרה על עבודת הקרבנות שאדם עובד במקום רבו (בהיכל), אך בעניין אכילה בהיכל יש צורך בכתוב מפורש "בקדש הקדשים תאכלנו" (במדבר יח, י), ואין די בקביעה שלא יהיה טפל חמור מן העיקר מפני שבדרך כלל אין אדם אוכל במקום רבו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקידוש כלי שרת של מנחה וקומץ המנחה.

לחזור ולקמוץ - במשנה נאמר: "קמץ בשמאל – פסול. בן בתירא אומר: יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין". בדף הקודם הובאה דעת התנאים בתוספתא (מנחות א, טו): "רבי יוסי בן יוסי בן יאסיין ורבי יהודה הנחתום אמרו: במה דברים אמורים? שקמץ ולא קידש, אבל קידש – פסל". עבודת הקמיצה מתחילה מהקמיצה עצמה ומסתיימת בקידוש הקומץ בכלי שרת המיוחד לכך. המשנה עוסקת בקמיצה פסולה, ובן בתירא סובר שבמקרה כזה אפשר להחזיר את הקומץ למקומו ולהתחיל את פעולת הקמיצה מחדש. אלא שהתנאים בתוספתא מגבילים את ההיתר להחזיר את הקומץ רק לפני קידוש הקומץ בכלי שרת – אז כבר אינו יכול להחזירו אל המנחה ולקומצו. התלמוד שואל מדוע החזרת הקומץ לכלי השרת של המנחה על מנת לקומצו שוב איננה נחשבת כמתן בכלי שרת המקדשת את הקומץ ושוב אי אפשר לקומצו, ונחלקו אמוראים בדבר: רבי יוחנן סובר ש"כלי שרת אין מקדשים אלא מדעת", כלומר, צריך שיניח את הקומץ על דעתה לקדש, ואם מחזיר את הקומץ לכלי אינו נותן את הקומץ בכדי לקדשו. רב עמרם סבור שהחזיר את הקומץ ל"ביסא טפופה" [=כוס מלאה בסולת],ולא מחוץ לכלי, אבל לא מחזיר למקום שממנו לקח את הסולת אלא מניח על שפת הכלי, מנענע את הכלי, עד שהקומץ חוזר למקומו מאליו, ואין זה נחשב כפעולה של קידוש אלא כפעולה ללא כוונה כמעשיו של הקוף.

קידוש מנחה בכלי המונח על גבי הקרקע – אגב הדברים הסוגיה דנה האם מותר לקדש את המנחה ואת הקומץ בכלי המונח על גבי קרקע. בתלמוד מסופר על אבימי ששכח את מסכת מנחות, והלך ללומדה אצל רב חסדא כדי להיזכר בתלמודו וללומדה מחדש היטב, למרות שבעבר נהג להעביר ביקורת חריפה (ואולי שהיה בה גם אלימות ממש) על רב חסדא בענייני הלכה. רב נחמן לומד מאבימי כי מקדשים את המנחה בכלי שמגביה הכהן, וקומצים את המנחה לתוך כלי שמגביה הכהן, ולכן יש צורך בשני כוהנים מלבד הכהן המקדש והקומץ. אך מסקנה זו אינה נתמכת במקורות, מאחר שבסדר עבודת המנחה (משנה מנחות א, ג)לא נזכרת החובה להגביה, ובסדר הוצאת לחם הפנים ובזיכי הלבונה וסידורם מחדש בהיכל בשבת (שם יא, ז), מצוין בפירוש מניין הכוהנים ולא נזכר כי אחד הכוהנים מגביה את הכלי. האמורא רבא מסיק על סמך עבודת הבזיכים, שאפשר לקדש את המנחה בכלי שעל גבי קרקע כפי שמסדרים את לחם הפנים על השולחן שעל הקרקע, ולקמוץ את המנחה מכלי שעל גבי קרקע כפי שמוציאים את בזיכי הלבונה מעל השולחן. עם זאת הוא אינו יודע אם להשוות את קידוש הקומץ למנחה שמתקדשת על גבי קרקע, או להשוותה למתן דם בכלי שרת, שהכלי צריך להיות בידי הכהן ולא על גבי הקרקע, ולמסקנה, יש להשוות את מתן הקומץ לדם ולא למנחה (מפני שעבודת קומץ המנחה מקבילה לסדר עבודת הדם של הזבח).

קידוש לחצאים (בשני כלים) – התלמוד דן על קידוש של חלק מהכמות בכלי שרת אחד וחצי מהכמות בכלי אחר: מי חטאת  ודם חטאת (פרה אדומה) -  המקדש מי אפר פרה אדומה פחות מכדי הזאה על טמא מת בכלי אחד, ופחות מכדי הזאה בכלי אחר – לא קידש את המים. יש הסוברים כי מדובר בהלכה למשה מסיני שאין בה טעם ואין ללמוד מכאן לדברים אחרים, ויש הלומדים את הדבר מהכתוב "וטבל במים" (במדבר יט, יח) שצריך להיות במים מתחילה כשיעור הזאה. ואין מזים מהשיריים של הטבילה באצבע, אלא מקנח את האצבע בשפת המזרק בכל הזאה, ושוב טובל את האצבע במים בכל הזאה. ובהזאת דם פרה אדומה כנגד פתח ההיכל לאחר שמסיים את כל ההזאות מקנח את שארית הדם שעל אצבעו בגוף הפרה, כדי שישרוף את הפרה עם כל גופה, לפי הכתוב: "ושרף את הפרה לעיניו את עורה את פרשה ואת דמה" (במדבר יט, ה).

דם הזבחים – קידוש של דם הזבחים הוא רק בכלי אחד. בתורה נאמר על פר כהן משיח: "וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם" (ויקרא ד, ו), ומסבירים כי יש לטבול את האצבע בדם שיש בו שיעור כל הזאות הדם שעל מזבח הזהב ועל הפרוכת, ולא רק דם שיש בו שיעור הזאה אחת, ואין די לקנח דם באצבעו מדפנות הכלי אלא לטבול את האצבע, ובכל הזאה יש לטבול את האצבע מן הדם שיש בכלי ולא להשתמש במה שנשאר על האצבע להזאה נוספת. בהקשר זה מעירים שאם נפל מהדם שעל ידו על הבגד - דינו כדין דם חטאת הראוי להזאה וטעון כיבוס (לפי ויקרא ו, כ), אך אם ניתז ממה שנשאר – אינו טעון כיבוס כי אינו ראוי להזאה. קומץ המנחה – נחלקו האמוראים: "קומץ שחלקו בשני כלים - רב נחמן אמר: אינו קדוש, ורבא אמר: קדוש", אך התלמוד מסביר שרבא חזר בו מדבריו ואף הוא סבור שיש להשוות  הדברים למתן דם בכלי המתקדש רק כשיש שיעור הזאות הדם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדבר האסור להדיוט, ובפסולים שקמצו קומץ מהמנחה.

דבר האסור להדיוט - בדף הקודם דנו האם מותר להקריב לגבוה דבר האסור להדיוט. הדיון מתמקד בטריפה האסורה באכילה להדיוט. מצד הדין אפשר היה להסיק בקל וחומר מבעל מום, שכשם שבעל מום אסור לגבוה, כך גם הטריפה אסורה לגבוה, אלא שבמדרש ההלכה מוסבר כי אין ללמוד דבר זה מקל וחומר אלא מהחזרה על הביטוי "מן הבקר" (ויקרא א, ג) המלמדת שהטריפה אסורה לגבוה. מדוע לא לומדים בקל וחומר? האמוראים דנים על פירכה אפשרית לקל וחומר, לפי רשימת הדברים האסורים להדיוט ומותרים לגבוה או אסורים לגבוה: חלב ודם, מליקה, מנחת העומר, שביעית, פיטום הקטורת, שבת, כלאיים, בעל מום ויוצא דופן. אגב הדיון מבחינים בתכונות ההלכתיות של הדברים הללו: מליקה– קדושתה אוסרתה (מה שמתיר אותה לגבוה אוסר אותה להדיוט), חלב ודם – באים מכלל היתר (בשר הקורבן מותר), טריפה - הותרה מכללה (יש לה היתר) בחטאת העוף הנמלקת הנאכלת לכוהנים. בעל מום – עשה מקריבים כקריבים (המום פוסל את הכהן המקריב ואת הבהמה הקריבה). יוצא דופן – אסור לגבוה אך מותר להדיוט. התלמוד מעיר כי בכל מקום שזו דרך המצווה, אין מכאן פירכה על הקל וחומר מאחר שאין זה היתר מיוחד להקריב לגבוה אלא "מצוותה בכך". עוד מציעים לפרוך את הקל וחומר על ידי צירוף של דברים אלו ללימוד בדרך "מה הצד" (צד שווה המלמד על כל דבר אחר) אך גם כאן מתברר כי לנושאים הללו יש צד מיוחד שווה שאיננו בטריפה: מליקה וחלב ודם מצוותם בכך, יוצא דופן ובעל מום - מומם ניכר, בניגוד לטריפה שאין מומה ניכר, ולכן אין ללמוד טריפה אלא מהכתוב עצמו.

התלמוד מסביר כי מלבד הכתוב "מן הבקר" לאסור טריפה לגבוה, יש צורך גם בכתוב: "ממשקה ישראל למנחה לעולה ולשלמים" (יחזקאל מה, טז), ובכתוב על מעשר בהמה: "וכל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'" (ויקרא כז, לב). הכתוב "ממשקה ישראל" (דבר המותר בשתיה לישראל) אוסר טריפה שלא הייתה לה שעת הכושר (נולדה טריפה), הכתוב "כל אשר יעבור" אוסר טריפה שהייתה לה שעת הכושר אך אינה עוברת תחת השבט מפני חולשתה. והכתוב "מן הבקר" אוסר בהמה שהקדישה ואחר כך נטרפה, ולא רק בהמה שהייתה טריפה לפני שהקדישה.

במשנה נאמר: "אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כפורים, שלא רחץ ידיו ורגליו, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חברו – פסול. קמץ בשמאל – פסול. בן בתירא אומר: יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין". התלמוד מסביר כי ניסוח הדברים במשנה בלשון "אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות" ולא בלשון כוללת: "כל המנחות", היא מפני שהמשנה נאמרה לפי דעת רבי שמעון, הסובר שמנחת חוטא אינה באה עם שמן ולבונה, על אף שמצד הדין היה ראוי שיביא שמן ולא ירוויח מכך שחטא, אך כאן אסרו עליו כדי שלא יהיה קרבנו מהודר. החידוש של המשנה הוא שמנחת חוטא אינה שונה משאר המנחות ולא מכשירים את הפסולים רק כדי שלא יהיה הקרבן בא בהידור. המשנה במסכת זבחים (ב, א) לא ניסחה את דבריה בלשון "אחד חטאת חלב ואחד כל הזבחים שקבלו דמן זר ואונן" אלא בלשון כללית, למרות שגם שם צריך היה לומר שדין החטאת כדין שאר הזבחים, מפני ששם אין צורך להדגיש שהמשנה היא כדעת רבי שמעון, ואילו כאן יש צורך להדגיש את הדבר מאחר שהמשנה הראשונה של המסכת אינה כדעת רבי שמעון (ראו דף ג).

פסולים שקמצו וזר שקמץ -  "קמץ בשמאל – פסול. בן בתירא אומר: יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין". בתוספתא מנחות (א,טו) נאמר: "רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעוןאומרים: מכשיר היה בן בתירא בכל הפסולים כולם", ובברייתא מנמקים זאת בכתוב: "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם" (שם ב, ב), שיכול לקמוץ "משם"=ממקום שכבר קמץ. האמורא רב סבור שבן בתירא הכשיר בכל הפסולים המנויים במשנה: "זר שקמץ יחזיר", כלומר, יחזיר הזר את הקומץ למנחה, ויחזור כהן ויקמוץ. אבל יש מסורות שונות מה הוסיף על התוספתא. יש האומרים כי רב סבור שאפילו כאשר קידש את הקומץ בכלי שרת – יכול לחזור ולקמוץ, ויש האומרים שאם קידש כבר אינו יכול להחזיר את הקומץ ולקומצו שוב, כדברי התנאים בתוספתא (שם): "רבי יוסי בן יוסי בן יאסיין ןרבי יהודה הנחתום אמרו: במה דברים אמורים? שקמץ ולא קידש, אבל קידש – פסל". ומעירים כי במשנה דברי בן בתירא נאמרו על עבודה ביד שמאל, הואיל והכהן הגדול היה אוחז את כף הקטורת ביד שמאל כשהוא נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במנחת העומר.

במשנה נאמר: "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן – כשירות אלא שלא עלו לבעלים ידי חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות". התלמוד דן על מנחת העומר שקמצה שלא לשמה, ויש בדבר מחלוקת אמוראים: בדף הקודם דנו בעמדת האמורא רב הסובר שמנחה זו פסולה "הואיל ובאה להתיר (את אכילת התבואה החדשה) ולא התירה", אך מסקנת הדברים היא שיש לדחות את דעת רב לפי התוספתא במסכת נגעים (ט, א).

ריש לקישסובר ש"מנחת העומר שקמצה שלא לשמה – כשירה, ושייריה אין נאכלים עד שתביא מנחת העומר ותתירנה". מנחת העומר מתירה אכילת תבואה חדשה, וכל עוד לא הקריב את הקומץ אין התבואה מותרת באכילה. התלמוד שואל כיצד אפשר להקריב את קומץ של מנחה שנעשו שלא לשמה, בעוד שלפי הכתוב בספר יחזקאל: "ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים" (יחזקאל מה, טו), אין מקריבים קורבן לגבוה אלא רק של משקה המותר לישראל, ולפני הקרבת העומר התבואה אינה מותרת לישראל.

האמוראים נחלקו בביאור דברי ריש לקיש - רב אדא בר אהבה מסביר כי לדעת ריש לקיש התבואה החדשה תהא מותרת בסוף היום, ולכן הקומץ נחשב כשר להקרבה כבר עכשיו, ואין פסול "מחוסר זמן" (דבר שאין זמנו להיות מוקרב) אם באותו יום עצמו הוא עשוי להיות כשר לאכילת ישראל. התלמוד דן בכלל של "אין מחוסר זמן בו ביום". כלל זה קובע שבמסגרת של יום אחד דבר אינו נחשב לפסול מחמת שאין זה הזמן הראוי לו. כלל זה מסביר מדוע המנחות אינן נחשבות כדבר שמתיר איסור אלא כשרות מתחילתן. עם זאת הכלל אינו חל גם על הלכות שבהן חשוב סדר הפעולות המתואר בתורה כמו הלכות מצורע (לומדים זאת מהביטוי "זאת תהיה תורת המצורע"). ולפיכך אם מקדים מתן שמן למתן דן על בהונות המצורע, או מקדים את קורבן החטאת לקורבן האשם של מצורע, חייב להחזיר את הסדר על כנו, ואין אומרים שהכלל חל עליו. רב פפא סבור לעומת זאת כי התבואה החדשה מותרת כאשר "האיר המזרח". ההוכחה שריש לקיש סבור כך היא שלפי המשנה במנחות (ו, ו): " אין מביאין מנחת בכורים (מנחות מהסולת ובכורים משבעת המינים), ומנחת בהמה קודם לעומר. ואם הביא - פסול. קודם לשתי הלחם - לא יביא. ואם הביא, כשר". ועל כך מעיר ריש לקיש שאם הביא מהחדש ביום ששה עשר עצמו – הקורבן כשר מפני שמיד בכניסת היום החדש מותר.

רבא סבור שמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושייריה נאכלים, ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה, שאין מחשבה מועלת (מועילה לפסול את הקורבן) אלא במי שראוי לעבודה (ולא בעל מום), ובדבר הראוי לעבודה (ולא מנחת העומר שאינה ראויה בדרך כלל לעבודה מפני שבאה משעורים), ובמקום הראוי לעבודה (ולא כאשר המזבח נפגם).

אגב הדיון במנחת העומר המתירה את החדש האסור להדיוט דנים על הקרבת דברים האסורים להדיוט– בתורה נאמר: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. אם עולה קרבנו מן הבקר" (ויקרא א, ב-ג). המופע הראשון של "מן הבקר" מלמד שבהמה של עבודה זרה אסורה בהקרבה, והמופע השני שבהמה טריפה אסורה בהקרבה. הסוגיה מסבירה כי הכתוב נצרך מפני שאי אפשר ללמוד את האיסור בקל וחומר, שכשם שקרבן בעל מום מותר להדיוט ואסור לגבוה (למקדש), כך גם טריפה האסורה להדיוט אסורה לגבוה. הסיבה שאין לומדים בקל וחומר היא שאפשר להפריך קל וחומר זה מדברים האסורים להדיוט ומותרים לגבוה.

אלא שהאמוראים בדף זה ובתחילת הדף הבא מסבירים כי בהרבה מקרים דבר אסור להדיוט ומותר לגבוה, אך אי אפשר להוכיח על יסוד זה פרכה על הקל וחומר, בגלל שיש סיבה מיוחדת בגללה הדבר מותר לגבוה: חלב ודם - אסורים להדיוט ומותרים לגבוה, אך ייתכן שזה בגלל שהם באים מכלל היתר (בשר בהמה כשר) שלא כמו טריפה האסורה מצד עצמה. מליקה - אסורה להדיוט ומותרת לגבוה (בקרבנות העוף), אך "קדושתה אוסרתה", שלא כמו טריפה האסורה עוד קודם שהקדישוה למקדש. מנחת העומר – התבואה החדשה אסורה להדיוט עד להקרבת מנחת העומר הבאה מהתבואה החדשה, ומכאן שהיא מותרת לגבוה ואף מתירה את שיירי המנחה באכילה לכוהנים. אך מכאן אין פרכה, מפני ש"מצוותה בכך"=התורה ציותה להביא את המנחה מתבואה חדשה כדי להתיר את החדש, שלא כטריפה שאין מצוה בהקרבתה. פיטום הקטורת – אסור להדיוט ומותר לגבוה, אך אין פרכה שכן "מצוותה בכך". שבת – אסורה להדיוט ומותרת לגבוה בעבודת הקורבנות במקדש, אך התירו לעשות מצוות מילה בשבת ו"מצוותה בכך", שלא כטריפה שאין בה מצווה. כלאים– אסורים להדיוט ומותרים לגבוה, שכן "מצוותה בכך". 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במנחת חוטא, מנחת קנאות ומנחת העומר.

במשנה נאמר: "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן – כשירות, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ ממנחות חוטא ומנחת קנאות. מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן, נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמו, או לשמן ושלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן – פסולות". יש הלומדים מהכתוב "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא" (ויקרא ה, יא) המשווה את דין מנחת חוטא לקרבן חטאת, ולכן דינה כחטאת הפסולה שלא לשמה. ויש המסבירים כי הכתוב "חטאת היא" מדגיש שהמנחה כשרה דווקא כאשר נעשית לשמה.  

בעניין מנחת קנאות של סוטה ההשוואה לחטאת מסובכת יותר מפני שאפשר לערוך השוואה דומה גם לאשם הכשר שלא לשמו. במנחת סוטה נזכר הביטוי "מזכרת עון" (במדבר ה, כה) ואף שבחטאת נזכר ביטוי זהה: "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה" (שם י, יז), אותו ביטוי נאמר גם לגבי אשם: "ונשא עונו" (שם ה, יז), והאשם כשר שלא לשמו. כיוצא בזה, הביטוי המדגיש "הוא" נזכר במנחת סוטה: "מנחת קנאות הוא" (במדבר ה, טו), בחטאת נשיא - "חטאת הוא" (ויקרא ד, כד) אך גם לגבי אשם נאמר: "אשם הוא" (ויקרא ז, ה). הסוגיה מסבירה שהלימוד בגזירה שווה "עון" "עון" מחטאת למנחה אינו בא ללמד על פסול שלא לשמה אלא על מותר נדבה, שאם הפריש מעות לחטאת – ולא היה צורך בהן – המותר הולך לקרבנות נדבה של הציבור, וכך גם המעות שהפריש למנחת סוטה שלא הקריבה באות לקרבנות נדבה של ציבור. יחד עם זאת הביטוי "חטאת הוא" והביטוי "מנחת קנאות הוא" אכן קובעים שחטאת ומנחת סוטה פסולים שלא לשמה, אך הביטוי "אשם הוא" נזכר לאחר תיאור הקרבת האימורים ולכן אינו מלמד על אחת מעבודות הקרבן, אלא שאשם הניתק לרעיה (אשם שמתו או התכפרו הבעלים, ודינו לרעות בשדה עד שיפול בו מום ויקנו בדמיו עולה לנדבת הציבור) ושחטו לפני שנפל בו מום – כשר לעולה, שהרי דמיו מיועדים לכך.

התלמוד דן על מנחת העומר שקמצה שלא לשמה, ויש בדבר מחלוקת אמוראים: האמורא רב סובר שמנחה זו פסולה "הואיל ובאה להתיר (את אכילת התבואה החדשה) ולא התירה", אך במשנה לא הזכירו את מנחת העומר כפסולה, מאחר שהמשנה עוסקת רק במנחות יחיד שאין להן זמן קבוע ובאות בלי עוד קורבן, ואילו מנחת העומר יש לה זמן קבוע בששה עשר בניסן, היא באה כמנחת צבור, ובאה יחד עם שני כבשים. ההוכחה של רב היא מאשם נזיר הבא להכשיר נזיר להתחיל למנות נזירות חדשה לאחר שנטמא, ומאשם מצורע הבא להכשיר את המצורע לבוא למחנה ישראל ולאכול קודשים. קרבנות אלו שנשחטו שלא לשמם – פסולים, הואיל ולא הכשירו את המקריב.

התלמוד דן בהוכחה מאשם נזיר ואשם מצורע. במשנה במסכת זבחים (א, א) נאמר: "כל הזבחים ששחטן שלא לשמן – כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ מפסח וחטאת", וכלל לא נזכר שם כי גם אשם נזיר ואשם מצורע פסולים שלא לשמם. ההסבר להשמטת אשם מהמשנה הוא שאין כלל מוחלט לגבי כל סוגי האשם. אשם נזיר ואשם מצורע פסולים, ואילו אשם גזילות (הגוזל ונשבע לשקר) ואשם מעילות (המועל בהקדש) כשרים אפילו שהקריבם שלא לשמם. ההבדל הוא שאשם נזיר ואשם מצורע מכשירים את האדם, ואילו אשם גזילות ואשם מעילות מכפרים על האדם, והכתוב מחמיר יותר לפסול קרבנות מכשירים ואוסר להביאם לאחר מיתת הבעלים, בעוד שהמכפרים באים אף לאחר מיתת הבעלים, לפי המשנה במסכת קנים (ג, ה). ומעירים כי על אף שחלק מהקרבנות המכשירים באים לאחר מיתה, כמו עולה ושלמים של נזיר שהפריש מעות לקרבנות הנזירות ומת, ההכשר אינו תלוי בקורבן אחד מהללו ולכן אין זה הכשר קבוע של נזיר טהור להתגלח, ו"אם גילח על אחת משלושתם – יצא", בניגוד לאשם מצורע או אשם נזיר טמא הם הכשר קבוע שאין קרבן אחר יכול להכשיר עבורם. ולמסקנת הסוגיה יש לדחות את דברי רב לפי התוספתא בנגעים (ט, א): "אשם מצורע שנשחט שלא לשמו...הרי זה עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים, וצריך אשם אחר להכשירו", ומכאן שאין הוא פסול אלא רק אינו עולה לבעלים ידי חובה.  

ולמסקנת הסוגיה יש לדחות את דברי רב לפי התוספתא בנגעים (ט, א): "אשם מצורע שנשחט שלא לשמו...הרי זה עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים, וצריך אשם אחר להכשירו", ומכאן שאין הוא פסול אלא רק אינו עולה לבעלים ידי חובה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשיטת רבי שמעון על מנחות שנקמצו שלא לשמן.  

במשנה נאמר: "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן – כשירות, אלא שלא עלו לבעלים ידי חובה". בדף הקודם דנו על היחס בין דברי המשנה לדבריו של רבי שמעון. הסוגיה מעירה שדברי רבי שמעון מצויים בסתירה בין מקורות שונים. בתוספתא מנחות (א, א) נאמר: "רבי שמעון אומר: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה, שאין המנחות דומות לזבחים, שהקומץ מחבת לשום מרחשת (כלי עמוק) – מעשיה מוכיחים עליה לשום מחבת, חריבה לשום בלולה (בלי שמן ועם שמן) – מעשיה מוכיחים עליה לשום בלולה. אבל בזבחים אינו כן, שחיטה אחת לכולן וזריקה אחת לכולן, וקבלה אחת לכולן".

דברי רבי שמעון בתוספתא סותרים את דבריו בברייתא: "רבי שמעון אומר: קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י) – יש מהן כחטאת ויש מהן כאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת...מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה – כשירה, וכאשם -  מה אשם כשר ואינו מרצה, אף מנחת נדבה כשירה ואינה מרצה". לפי התוספתא במנחות יש הבדלים בין דרכי עשייתן של המנחות השונות, ולכן המעשים של האדם מוכיחים מהי סוג המנחה, והמחשבה אינה פוסלת אם כן את המעשה של המנחה ועלתה לבעלים ידי חובה, בניגוד לזבחים שם דרך העשייה היא אחת, ולפיכך רק המחשבה מבחינה בין זבחים שונים, ואם עשה זבח לשם זבח אחר כשר אך לא עלה לבעלים לשם חובה. ולפי הברייתא המנחות שנקמצו שלא לשמן הן כדין האשם שנעשה שלא לשמו - כשרות אך לא עלו לבעלים.

האמוראים מציעים שלוש תשובות לסתירה בדברי רבי שמעון: רבה סבור שיש להבחין בין שינוי קודש (קמץ לשם סוג אחר של מנחה) שעלה לבעלים ידי חובה, לשינוי בעלים (קמץ לשם מי שאינו הבעלים של המנחה) – שאינו עולה לבעלים ידי חובה. רבה מבסס את ההבדל על הכתוב "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י) המשווה את מנחת חוטא לחטאת שאם שינה בה פסולה, ואת המנחה הרגילה לאשם, שאם שינה בו כשר אבל לא עלה לבעלים ידי חובה. לפי רבה רבי שמעון דורש את טעם הכתוב, וקובע כי ההשוואה של מנחה לאשם היא רק כאשר עשה את המנחה במחשבת שינוי בעלים. במקרה זה המנחה לא עולה ידי חובה מפני שיש כאן "מחשבה דלא מינכרא [=מחשבה שאינה ניכרת]", כלומר, אין זה ניכר ממעשיו שהמחשבה אינה נכונה מפני שעשיית המנחה נעשית כראוי. בשינוי קודש (לשם מנחה אחרת) יש לומר כי "מעשיה (של המנחה) מוכיחין", ואז מדובר ב"מחשבה דמינכרא", כלומר מחשבה שניכר ממעשיו שאינה נכונה, ולכן כשר ועלה לבעלים ידי חובה. דברי רבה אינם מקובלים על רבא ורב אשי מפני שהם סבורים שהסברא היא הפוכה, ודווקא כאשר ניכר ממעשיו שהמחשבה אינה נכונה היה צריך שלא תעלה ידי חובה, מה גם  שהכתוב עצמו לא הבחין בין שינוי קודש לבין שינוי בעלים.

רבא סבור שהקומץ מנחה לשם מנחה (אפילו מנחה אחרת) - עלתה לבעלים לשם חובה, והקומץ מנחה לשם זבח (לכפר על דבר שמצריך הקרבת בעל חיים) כשירה אלא שלא עלתה ידי חובה. רבא מבסס את ההבדל על הכתוב "וזאת תורת המנחה" (ויקרא ו, ז), שלכל המנחות תורה אחת, ואין הבדל ביניהן אלא לעניין עשייתן, ולפיכך אם חשב מחשבה שאינה ניכרת במעשיו – אינה פוסלת. לעומת זאת המנחה והזבח הם דברים שונים, ואין להם תורה אחת, ולכן החושב על מנחה לשם זבח – לא יצא ידי חובה. ולפי זה גם בחטאת הכתוב אומר "וזאת תורת החטאת", ואם הקריב חטאת חלב לשם חטאת דם, חטאת עבודה זרה, חטאת מצורע וחטאת נזיר – כשרה ועלתה לבעלים ידי חובה. ולדעת חכמים במשנה יש הבדל בין חטאת הבאה עם עולה שלא יוצא בה ידי חובה אם עשאה לשם חטאת אחרת (חטאת נזיר, חטאת מצורע), לבין חטאת הבאה בפני עצמה. ויש הסוברים כי כל חטאת שהקריב לשם חטאת אחרת פסולה, מפני שהכתוב אומר: "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לג), להדגיש שלא לשוחטה לשם חטאת אחרת. האמוראים האחרים סבורים אי אפשר להסיק את מסקנות רבא מהכתוב "וזאת תורת המנחה".

 רב אשי סבור שקומץ מנחה הנעשית במחבת לשם מרחשת - כשירה ועלתה לבעלים מפני שהשינוי ניכר רק בכלי שבידו, אבל הקומץ לשם מנחת מרחשת (שהיא מנחה נבדלת מסוגה), כשירה ולא עלתה לבעלים ידי חובה מפני שהזכיר שעושה לשם מנחה ולא רק את שם הכלי. התלמוד מסביר כי רק לפי רב אשי אפשר להעמיד את המשנה כשיטת רבי שמעון, שכן לפי השיטות האחרות יש להסביר את המשנה בניגוד לפשט המשנה העוסק בשינוי קודש ובקמיצה לשם מנחה אחרת. האמוראים האחרים אינם מקבלים את דברי רב אשי מפני שהדוגמה של רבי שמעון בתוספתא היא "חריבה משום בלולה" ואם הכוונה היא למנחה בלולה לא היה צריך רבי שמעון להכשיר. קושיה אחרת שאפשר להקשות היא שגם כאשר מקריב עולה לשם שלמים אין הכוונה בהכרח לשם קרבן שלמים אלא לשים שלום בעולם, ומדוע שיהיה פסול. ועל שתי השאלות אפשר להשיב, שבלולה אינה שמה של המנחה אלא דרך ההכנה של המנחה "וכל מנחה בלולה בשמן" (שם ז, י), ושלמים הוא שמו של הקורבן לפי הכתוב "המקריב את דם השלמים" (שם ז, לג).

"מעשיה מוכיחים" – בעקבות הדיון בדעות האמוראים, הסוגיה מתמקדת בהבנת המושג "מעשיה מוכיחים". בתוספתא נאמר כי בעניין זה של מעשיה מוכיחים "אין המנחות דומות לזבחים", כלומר, בעוד שישנם הבדלים באופן ההכנה של המנחות השונות אין הבדלים משמעותיים ביחס למעשה הקרבנות השונים. התלמוד מעיר כי למעשה אפשר למצוא הבדלים רבים בין קרבנות: עולת העוף נמלקת למעלה וממצים את דמה בעוד שחטאת העוף נמלקת למטה ומזים את דמה; קודשי קודשים נשחטים בצפון העזרה וקודשים קלים נשחטים בכל מקום בעזרה; עולה היא זכר וחטאת היא נקבה; פסח הוא שה בן שנה ואשם בן שנתיים; לשעיר חטאת צמר לבן, ולאיל האשם שיער שחור; ופסח בא מן הצאן ולא מהבקר. לפיכך יש לומר כי הכלל "אין מנחות דומה לזבחים" תקף באופן כללי, אך אפשר למצוא הבדלים בין קרבנות העוף (ולכן אין הם חלק מההשוואה), ואפילו הבדלים בחלק מהזבחים. על הבדלים אחדים מעירים כי אנשים אינם שמים אליהם לב (זכר ונקבה, גיל הבהמה, סוג הבהמה), ועל חלק אחר מעירים שההבדלים הללו כלל אינם מעכבים את מעשה הקורבן ואפשר לעשותו בדרך אחרת. אגב זה מעירים כי אנשים אינם תמיד הולכים אחר המעשה, והם עשויים לחשוב במקרה שבו יש מעשה מסוג אחד ומחשבה מסוג אחר שאדם זה הקריב את המנחה שלא כדין. אלא שהקביעה של "מעשיה (של המנחה) מוכיחים"  היא מוחלטת, אפילו כאשר יכול אדם לחשוב שמעשה המנחה אינו כדין. דוגמה לכך היא במי שנדר להביא מנחה במרחשת והביאה במחבת (ראו משנה מנחות יב, ב). אפילו שאדם זה נדר שיביא את המנחה בכלי מסוים, קביעת סוג הכלי בעת הנדר אינה חשובה לדעת רבי שמעון, ולא משנה מה הנוסח בו השתמש בנדר – יש תמיד ללכת אחר מה שעשה בפועל.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במנחות שנקמצו שלא לשמן.

במשנה נאמר: "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן – כשירות, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות". כאשר מביא אדם מנחה למקדש הכהן קומץ חלק ממנה בידו, מניח את הקומץ בכלי שרת, מוליכו למזבח ומקטירו. משנה זו מקבילה למשנה הראשונה של מסכת זבחים, והתלמוד שם (יג, ב) מסביר שארבע עבודות הקומץ במנחה מקבילות לארבע עבודות דם הזבח, מבחינת סוג העבודה – קמיצה כנגד שחיטה, נתינת הקומץ בכלי כנגד קבלת הדם בכלי, הולכת הקומץ כנגד הולכת הדם, והקטרת הקומץ על המזבח כנגד זריקת הדם על המזבח; מבחינת הכפרה שיש בכל העבודות הללו, ומבחינת התוצאה, שלחר העבודות הללו אפשר לאכול מבשר הקורבן או משיירי המנחה. המשנה מתארת מקרה שבו קמץ מנחה שלא לשמן, כלומר קמץ מנחת נדבה לשם מנחת חוטא, או מנחת מרחשת לשם מנחת מחבת, וההלכה היא שהבעלים לא יצאו ידי חובה אך המנחה עצמה כשרה. קמיצת הקומץ מן המנחה והקטרתו על המזבח מתירה את השיריים באכילה לכוהנים, אך לא בכל מנחה יש קמיצה אלא רק בחלק מהם: בחמישה מיני המנחות הבאים בנדבה: מנחת סולת, תנור (חלות ורקיקים), מחבת ומרחשת (ויקרא ב, א-ז), מנחת חוטא (שם ה, יא-יג), מנחת קנאות של סוטה (במדבר ה, כה), ולדעה אחת גם מנחת העומר (ויקרא כז, י-יא).

התלמוד מסביר כי אין לשנות במנחה יותר מהשינוי שכבר נעשה בה, ואם קמץ שלא לשמה לא ימשיך ויתן את הקומץ בכלי שלא לשמה, אלא ימשיך את מעשה המנחה כראוי. הסיבה לכך היא מצד הסברא, שאין לשנות יותר ממה שכבר השתנה כפי שמוצאים שעולה ששחטה שלא לשמה אין זורקים את דמה שלא לשמה. סיבה אחרת היא מצד הכתוב "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה" (דברים כג, כד), המלמד כי כל קורבן שנדר אדם וקיבל על עצמו כחובה, עשוי להפוך לקורבן נדבה. ההבדל בין קרבן חובה הוא שאדם מחייב את עצמו, ואילו בנדבה אדם מתחייב להביא דבר מסוים, ולפיכך מי שלא עשה את הקרבן כפי הנדר שנדר, הופך להיות למביא קורבן נדבה, ואסור לאדם לשנות את קורבן הנדבה.

התלמוד דן בדברי המשנה ביחס לדבריו של רבי שמעון בתוספתא מנחות (א, א): "רבי שמעון אומר: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה, שאין המנחות דומות לזבחים, שהקומץ מחבת לשום מרחשת (כלי עמוק) – מעשיה מוכיחים עליה לשום מחבת, חריבה לשום בלולה (בלי שמן ועם שמן) – מעשיה מוכיחים עליה לשום בלולה. אבל בזבחים אינו כן, שחיטה אחת לכולן וזריקה אחת לכולן, וקבלה אחת לכולן". רבי שמעון סובר שבזבחים כל ההבדל בין הזבחים השונים הוא במחשבה ולפיכך המחשבה משנה בהם, ולא עלו לבעלים לשם חובה, ואילו במנחות יש הבדל בין דרך עשייתן של המנחות השונות, ולכן המעשים של האדם מוכיחים מהי מנחתו, ולמחשבה אין מקום של חשיבות. דברי רבי שמעון הללו סותרים את דבריו בברייתא: "רבי שמעון אומר: קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י) – יש מהן כחטאת ויש מהן כאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת...מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה – כשירה, וכאשם -  מה אשם כשר ואינו מרצה, אף מנחת נדבה כשירה ואינה מרצה", וזאת בניגוד למה שנאמר בברייתא הקודמת שכל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ועלו לבעלים. האמוראים מציעים שלוש תשובות לסתירה. רבה סבור שמנחה של שינוי קודש (קמץ לשם סוג אחר של מנחה) עלתה לבעלים, ומנחה של שינוי בעלים (קמץ לשם מי שאינו הבעלים של המנחה) – אינה עולה לבעלים ידי חובה. רבא סבור שהקומץ מנחה לשם מנחה (אפילו מנחה אחרת) עלתה לבעלים לשם חובה, והקומץ מנחה לשם זבח (לכפר על דבר שמצריך הקרבת בעל חיים) כשירה אלא שלא עלתה ידי חובה. רב אשי סבור שקומץ מנחה הנעשית במחבת לשם מרחשת - כשירה ועלתה לבעלים מפני שלא הזכיר כי עושה לשם מנחה אחרת והשינוי ניכר רק בכלי שבידו, ואם קמץ לשם מנחת מרחשת (שהיא מנחה נבדלת מסוגה), כשירה ולא עלתה לבעלים ידי חובה.   

התלמוד דן בהבנת היחס בין דברי המשנה לבין הפתרונות השונים של האמוראים לסתירה בדבריו של רבי שמעון. לדעת רב אשי המשנה היא כדברי רבי שמעון בברייתא, על מי שקמץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, ולכן כשירה ולא עלתה לבעלים ידי חובה. לעומת זאת לדעת רבה ורבא אינם יכולים להעמיד את פתרונותיהם על המשנה, שכן המשנה עוסקת בפירוש בהמשך הדברים בשינוי קודש (ולא בשינוי בעלים), ובקומץ מנחה לשם מנחה (ולא בקומץ מנחה לשם זבח), ולכן ההצעות שלהם אינן מתאימות לפירוש המשנה. ולפיכך לשיטתם המשנה אינה כדעת רבי שמעון. לדעת המשנה כל המנחות לא עלו לבעלים ידי חובה, ולדעת רבי שמעון עלו ידי חובה.

התלמוד עומד על ההיגיון של "מעשיה מוכיחים" בשיטת רבי שמעון– כלומר, שבעצם עשיית מעשה המנחה ניכר מהו קורבן המנחה ואין צריך עוד מחשבה. הכתוב משווה את המנחה לחטאת ולאשם "קודש קדשים היא כחטאת וכאשם" (שם) ומלמד שמנחה דומה בצד מסוים לחטאת ובצד אחר לאשם. אבחנה זו מלמדת כי יש  להבחין בין סוגים שונים של "מעשיה מוכיחין": כאשר המנחה נעשית כרגיל וחושב עליה מחשבה שאינה ניכרת במעשיו כמו מחשבת שינוי בעלים המנחה כשירה ואינו יוצא בה ידי חובה, אך כאשר מעשיו מנוגדים למחשבתו, כך שניכר ממעשיו שמחשבה זו אינה נכונה, כגון שמקריב מנחת מחבת הבאה במחבת לשם מנחת מרחשת, מעשיו גוברים על מחשבתו, ואז מעשיה מוכיחים שכוונתו לשם המחבת, וכשירה ויוצא בה ידי חובה. אגב זה מעירים כי "מעשיה מוכיחים" אינו רק במנחה אלא גם במעשה עולת העוף ומעשה חטאת העוף. הנבדלים באופן הטיפול בדם – דם עולת העוף ממצה על המזבח, ודם חטאת העוף מזה על המזבח, ואינו יכול להזות מדם עולת העוף (אך להיפך, אם מיצה את דם חטאת העוף אין בכך בעיה, אם הזה את דמה קודם). 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקרבנות במת יחיד.

במשנה נאמר: "מה בין במת יחיד לבמת ציבור?סמיכה, ושחיטת צפון, ומתן סביב, ותנופה, והגשה. רבי יהודה אומר: אין מנחה בבמה. וכיהון, ובגדי שרת, וכלי שרת, וריח ניחוח, ומחיצה בדמים, ורחוץ ידיים ורגליים. אבל הזמן והנותר, והטמא, שווין בזה ובזה". המשנה מונה את צדדי ההבדל והדמיון של קורבן הקרב בבמת יחיד (במה פרטית בתקופת היתר הבמות) לקורבן הקרב בבמת ציבור (במשכן). בתוספתא (זבחים יג, יז) מוסיפים עוד דברים לרשימה: "דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה קרן וכבש ויסוד וריבוע בבמה גדולה, ואין קרן ויסוד וכבש וריבוע בבמה קטנה, כיור וכנו בבמה גדולה ואין כיור וכנו בבמה קטנה. חזה ושוק (לכהן) בבמה גדולה ואין חזה ושוק בבמה קטנה. דברים ששוותה במה גדולה לבמה קטנה: שחיטה בבמה גדולה וקטנה, הפשט וניתוח בגדולה וקטנה, דם מתיר ומפגל בגדולה וקטנה, מומין וזמן בגדולה וקטנה". בדף זה מבקשים לחדד את ההגדרה של קורבן הקרב בבמת יחיד.

עולת במת יחיד שהכניסה לפנים והוציאה בחוץ – השאלה היא האם לאחר שנכנס הקורבן למחיצות של חצר המשכן, דינו כקודשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים, או שיש לראותו כמצב ההווה, ומאחר שכבר יצא החוצה, שוב אין לו דין קורבן של במת ציבור. התלמוד משווה את הבעיה האמורה לבעיה של עולה שנשחטה בדרום העזרה ולא נעשתה כהלכתה ועלתה למזבח וירדה, שנחלקו בה האמוראים: "רבה אמר: לא יעלו, ורב יוסף אמר: יעלו". אמנם, יש הבדל מהותי בין המחלוקת לבין המקרה של עולת במת יחיד: ראשית, ייתכן שהמזבח מקדש רק את מה שראוי לעלות עליו בניגוד למחיצות הקולטות גם את מה שלא ראוי להיכנס אליהן, ומצד שני, המזבח והעזרה הם חלק ממקום אחד ולפיכך מה שירד מהמזבח הוא עדיין חלק מהמקדש, בעוד שהוצאת קודשים לחוץ מוציאם אותם מתוך תחומי המשכן, ולכן בעיה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו"). רבי ינאי סבור שיש לנסח את הבעיה בדרך המשלבת את שתי השאלות יחד: "אברי עולת במת יחיד שעלו למזבח וירדו", שאם אחזה כבר האש באיברים, המזבח מקדשם, או שמא הואיל ומדובר בעולה של במת יחיד ואין לדון בה כשאר קודשים, ואף בעיה זו לא הוכרעה ("תיקו").   

שחיטת לילה בבמת יחיד – בבמת ציבור אין מקריבים בלילה, אך נחלקו האמוראים מה דינה של שחיטת לילה בבמת יחיד: "רב ושמואל, חד אמר: כשרה, וחד אמר: פסולה". המחלוקת הפרשנית היא בביאור הכתובים של מלחמת שאול בפלשתים: "ויאמר בגדתם, גלו אלי היום אבן גדולה. ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו ושחטתם בזה ואכלתם ולא תחטאו לה' לאכול על הדם ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה" (שמואל א, יד, לב-לד). שאול הקפיד שהעם יקריבו על מזבח ("גולו אבן גדולה") של במת יחיד, אך מצד אחד הוא רוצה שהדבר ייעשה ביום "גלו אלי היום", ומצד שני "שורו בידו הלילה". לדעת הפוסל שחיטת לילה בבמת יחיד שאול הקפיד ששחיטת הקודשים תהא רק ביום מפני שכל הקודשים אסורים בשחיטה בלילה אך הוא לא הקפיד על שחיטת בהמות חולין בלילה. ולדעת המכשיר שאול הקפיד על קודשי במה גדולה שלא ישחטו בלילה, ולא על קודשי במת יחיד.

הפשט וניתוח של עולת במת יחיד -  בתוספתא (ראו למעלה) נאמר: "דברים ששוותה במה גדולה לבמה קטנה:.. הפשט וניתוח בגדולה וקטנה, ומכאן שעולת במת יחיד חייבת הפשט וניתוח כדין קורבן העולה, אלא שנחלקו אמוראים בדבר זה: "רב אמר: אין טעונה הפשט וניתוח, ורבי יוחנן אמר: טעונה הפשט וניתוח". ההנחה המשותפת המקובלת על האמוראים היא דעת רבי יוסי הגלילי ש"אין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך", והשאלה היא אם ההלכה חלה על כל הבמות – קטנה וגדולה - בזמן היתר הבמות, או רק לבמה גדולה.

נותר, זמן וטמא - במשנה נאמר: "אבל נותר והזמן והטמא שוין בזה ובזה". נותר הוא איסור אכילת קרבן לאחר זמנו, זמן הוא מחשבת חוץ לזמנו הפוסלת את הקורבן, והטמא פסול לעבודה ואסור באכילת קורבנות, וכל הדברים הללו אסורים בבמת יחיד ובבמת ציבור. מדרש ההלכה שבתלמוד דן במקור לאיסור נותר בבמה קטנה. דינו של הנותר להישרף ולפיכך השוואה אפשרית אחת היא לאיסור מחשבת פיגול האסור בבמה ודינו להישרף, אך אין מכאן הוכחה גמורה מפני שאפשר להשוות את איסור לן (נותר) לאיסור קורבן היוצא מחוץ למחנה שדינו להישרף אך מותר בבמה. לימוד אחר הוא בדרך קל וחומר מעופות, שאינם נפסלים כבעלי מום אך נפסלים כנותר, וכל שכן שיש לפסול קודשי במה קטנה הנפסלים כבעלי מום. אלא שגם מכאן אין ראיה שכן הזר אינו כשר בהקרבת עופות, אך כשר בהקרבה בבמת יחיד. המקור הוא אפוא פסוק מפורש "וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ז, יא) שכל השלמים דינם שווה באותה פרשה לעניין נותר ולעניין מחשבת פיגול, בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה.    

ת"ר מנין לעשות זמן בבמה קטנה כבמה גדולה (אמרה תורה לן ישרף) ופיגול ישרף מה פיגול פסול בבמה אף לן פסול בבמה או כלך לדרך זו) דהא אמרה תורה לן ישרף ויוצא ישרף מה יוצא כשר בבמה אף לן כשר בבמה ולאו ק"ו הוא מעופות

מה עופות שאין המום פוסל בהן זמן פוסל בהן קדשי במה קטנה שהמום פוסל בהן אינו דין שזמן פוסל בהן מה לעופות שכן אין הזר כשר בהן תאמר בבמה קטנה שהזר כשר בה לא יהא זמן פסול בה ת"ל (ויקרא ז, יא) וזאת תורת זבח השלמים לעשות זמן במה קטנה כזמן במה גדולה:

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במנוחה ובנחלה, ובהבדלים בין במת יחיד לבמת ציבור. 

במשנה נאמר: "באו לנוב ולגבעון - הותרו הבמות. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים בכל ערי ישראל. בתורה נאמר: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה...השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עלתיך ושם תעשה ככל אשר אנכי מצוך" (דברים יב, ח-יד). לפי המסורת מנוחה היא המשכן בשילה, והנחלה היא המקדש בירושלים, והכתוב הזכיר את שני המקומות כדי ללמד שהבמות נאסרו כשהיה המשכן בשילה, ולאחר מכן הותרו בנוב וגבעון, ונאסרו שוב עם בניין המקדש בירושלים.

אכילת מעשר שני בנוב וגבעון - במשנה לא נאמר שמעשר שני נאכל בנוב וגבעון (והמפרשים נחלקו אם כלל לא היה באותה תקופה או שלא הגבילו את מקום אכילתו כמו בשילה), והתלמוד מסביר שיש בדבר מחלוקת תנאים. המשנה היא כדעת רבי שמעון הסובר שרק פסח וחובות הקבוע להן זמן נאכלים בבמה, ולפיכך, מעשר בהמה, שהיא חובה שאין קבוע לה זמן אינה קריבה בבמה, וגם מעשר שני הוקש למעשר בהמה ("עשר תעשר" דברים יד, כב), ולכן אף הוא אינו קרב בבמה ואינו נאכל בירושלים. ומעירים כי לדעת רבי שמעון הסיבה שאין אוכלים מעשר שני א איננה שהארון לא היה בנוב וגבעון אלא שכן בקרית יערים, מפני שאילו הכל היה תלוי בארון, לא היה אפשר גם להקריב פסח ושאר חובות הקבוע להן זמן. לדעת רבי יהודה "מעשר שני ומעשר בהמה נאכלים בנוב וגבעון", ולמרות שאכילת מעשר שני צריכה להיות לצד "בירה"=בית בנוי, המשכן בשילה, נוב וגבעון נחשבו גם הם לבירות שאוכלים לצדן מעשר שני.

אל המנוחה ואל הנחלה - במשנה נאמר: "באו לירושלים - נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה נחלה. קדשי קדשים, נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים ומעשר שני, לפנים מן החומה". המשנה מפרשת ששילה היא המנוחה האמורה בכתוב (ראו בדפים הקודמים), וירושלים היא הנחלה האמורה בכתוב, אך דבר זה שנוי במחלוקת תנאים בתוספתא (זבחים יג, כ) "מנוחה – זו שילה, נחלה – זו ירושלים...דברי רבי יהודה. רבי שמעוןאומר: מנוחה – זו ירושלים, נחלה – זו שילה..." ובברייתא עוד שתי דעות: "תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה, רבי שמעון בן יוחי אומר:  זו וזו ירושלים". מהמקורות עולה כי יש מסורות שונות מהי דעת רבי שמעון, ובסוגיה מעירים כי יש הסבורים שהתנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל נמשך אחר דעת רבי שמעון בן יוחי.

התנאים מוכיחים את דבריהם מהכתובים: שילה וירושלים - רבי יהודה לומד מספר ירמיהו שירושלים נקראת נחלה (ירמיהו יב, ח-ט), והכוונה בכתוב "אל המנוחה ואל הנחלה" היא להתקדמות על ציר הזמן, שבתחילה נאסרו על במה בשילה ואחר כך בירושלים. ירושלים ושילה - רבי שמעון לומד מספר תהלים שירושלים נקראת מנוחה (תהלים קלב, יג-יד), והכתוב "אל המנוחה ואל הנחלה" מתחיל מהדבר הפשוט שבירושלים יש לאסור את הבמות, ואחר כך קובע גם חידוש, שיש לאסור את הבמות אפילו קודם לכן בשילה. שילה ושילה – שילה נקראת מנוחה מפני שבה פסקו מלכבוש את הארץ, ונחלה מפני ששם החלו לחלק את הארץ, כפי שעולה מספר יהושע (יהושע יח, י), ירושלים וירושלים – הנחלה היא נחלת עולמים (מקום מושבו של המקדש), והמנוחה היא מקום מנוחת הארון (הביטוי השכיח ביותר לתיאור הארון לגבי הארון הוא מנוחה ומסע). ולפי דעה זו הבמות כלל לא נאסרו בשילה, ומובן מדוע מנוח אבי שמשון הקריב קורבן בבמת יחיד בזמן משכן שילה. אך לפי שתי הדעות הללו שמנוחה ונחלה הן מקום אחד (ירושלים או שילה), קשה להבין מדוע הכתוב לא צירף אותם ביחד.   

מעבר מאיסור במות להיתר במות - במשנה נאמר: "כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבן בשעת איסור במות בחוץ - הרי אלו בעשה ולא תעשה, וחייבין עליהן כרת. הקדישן בשעת היתר במות, והקריבן בשעת איסור במות, הרי אלו בעשה ולא תעשה, ואין חייבין עליהן כרת. הקדישן בשעת איסור במות והקריבן בשעת היתר במות, הרי אלו בעשה ("יביאו"), ואין בהם בלא תעשה". בתוספתא (שם, ז) מבואר כי החלוקה שבמשנה היא לארבעה כללות בקודשים (קטיגוריות יסוד של הבדלים), ואין הבדל בדבר זה בין שחיטת קודשים בחוץ לבין העלאת קודשים בחוץ, שכל הכללים הללו חלים עליהם כאחד.

הבדלים בין במת יחיד לבמת ציבור - במשנה נאמר: "מה בין במת יחיד לבמת ציבור? סמיכה, ושחיטת צפון, ומתן סביב, ותנופה, והגשה. רבי יהודה אומר: אין מנחה בבמה. וכיהון, ובגדי שרת, וכלי שרת, וריח ניחוח, ומחיצה בדמים, ורחוץ ידיים ורגליים. אבל הזמן והנותר, והטמא, שווין בזה ובזה". סמיכה היא הישענות בכוח על הקורבן, שחיטת צפון היא שחיטה בצפון העזרה, מתן סביב היא נתינת הדם בכל קרבנות המזבח, תנופה היא הנפה של קרבנות אחדים, הגשה היא הגשת המזבח. כיהון הוא עבודה בכוהנים הלבושים בבגדי שרת ועובדים בכלי שרת, ריח ניחוח הוא חובה להקריב רק איברים שהחלו להיצלות על המזבח, מחיצה בדמים היא שחוצים את המזבח לדמים הניתנים למעלה חטאת) ודמים הניתנים למטה (עולה). התלמוד לומד את רשימת ההבדלים מהכתובים: הביטוי "לפני ה'" או "לה'" נאמר על סמיכה (ויקרא א, ג), שחיטה בצפון העזרה (שם, ד), תנופה (שם יד, יב), כהן (ויקרא יז, ו) וריח ניחוח (שם א, ט). הביטוי "מזבח" לגבי מתן דמים מסביב (שם א, ה), הגשת המנחה (שם ב, ח) ומחיצה בדמים (שמות כז, ה), ורחיצת ידיים ורגליים (שם מ, לב). והביטוי "קודש" על בגדי שרת (שמות כח, מג) וכלי שרת (במדבר ד, יב). התלמוד מעיר כי לדעת רבי יהודה הסובר שלא היו מגישים מנחה בבמה, גם לא היו מקריבים מנחות, שכן הכתוב בעניין שעת היתר הבמות הוא: "וזבחו זבחי שלמים" (ויקרא יז, ה), ומכאן שלא התירו להקריב בבמה עופות או מנחות שאינם בכלל זבחים.  

קודשי במה קטנה בבמה גדולה– הסוגיה דנה האם יש לנהוג את ההבדלים האמורים במשנה בין במת יחיד לבמת ציבור גם בקודשי במת יחיד קטנה שהקריב בבמת ציבור גדולה. בעניין זה יש מסורות שונות משמו של רמי בר חמא, אם הולכים אחר מקום ההקרבה (במה גדולה או קטנה) או אחר גדר הקורבן (קודשי במת קטנה או קודשי במה גדולה). ומסורת אחרת בשמו של רבי אלעזר קובעת כי "עולת במת יחיד שהכניסה בפנים – קלטוה מחיצות לכל דבר", והרי דינה כדין קודשי במה גדולה, ויש לזרוק את דמה למטה ממחיצת הדמים המסומנת על המזבח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ב

הקרבנות בבמה בתקופת המשכן שבגלגל - בדף הקודם דנו בקורבנות היחיד והציבור הקרבים בבמה לאור מחלוקות התנאים שבתוספתא (זבחים א, יב; יג, יג- טו): "כל נידר ונידב היה קרב בבמה. שאין נידר ונידב אין קרב בבמה. מנחה ונזירות קריבין בבמה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד. רבי יהודה אומר: כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר - מקריבין באהל מועד שבגלגל. מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות, אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות. ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים. וחכמיםאומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר - מקריבין באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן לא קרבו יחיד אלא עולה ושלמים בלבד. רבי שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן".

דעת חכמים נזכרת פעמיים, הן במחלוקת עם רבי מאיר, והן במחלוקת עם רבי יהודה, והגמרא מסבירה כי יש הבדל בין הדעות. לדעת חכמים החולקים על רבי מאיר לא קרבו נסכים במדבר יחד עם קרבנות העולה והשלמים, , ובמשכן שבגלגל לאחר חציית הירדן לארץ ישראל לא הקריבו נסכים, והחלו להקריבם רק לאחר שהתיישבו בארץ כשהוקם המשכן בשילה. לדעת חכמים החולקים על רבי יהודה הקריבו נסכים במדבר, ובזמן הגלגל היה מותר גם ליחיד להקריב נסכים בכל מקום בו בנה במת יחיד קטנה.

רבי שמעון סובר שהקריבו בבמות "פסחים וחובות שקבוע להן זמן". שיטה זו מבוססת על הכתוב: "ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל" (יהושע ה, י) המלמד שכל הקרבנות שנעשו בגלגל היו קרבנות חובה שיש להם זמן קבוע כמו קרבן פסח. התלמוד מעיר כי לפי זה קרבן פסח וקרבנות חובה שקבוע להם זמן קרבים בבמה גדולה ולא בבמה קטנה, ולכן היחיד אינו חייב בעולת חובה של ראייה ברגלים, אם כי הוא מקריב עולת נדבה בבמת יחיד.   וחכמים החולקים על רבי שמעון סבורים שהכתוב מלמד כי הציבור הקריבו בגלגל את הפסח כהלכתו, בלי שהיו טמאים בטומאת מת או ערלים, ואם מחשבים זאת יוצא שנטהרו טומאת מת בעוד שהיו ערלים ו"ערל מקבל הזאה" (כלומר ערל מותר להיטהר מטומאת מת ואינו חייב למול קודם).

הקרבנות בתקופת שילהמבנה המשכן - במשנה נאמר: "באו לשילה – נאסרו הבמות. ולא היה שם תקרה, אלא בית אבנים בלבד מלמטן ויריעות מלמעלן, והיא היתה "מנוחה" (לפי דברים יב, ט)". הכתוב מתאר מצד אחד את המשכן בשילה כבית: "בית ה' בשילה" (שמואל א, א, כד), ומצד שני כאוהל: "ויטש משכן שילה אהל שכן באדם" (תהלים עח, ט), ולכן קובעים שלא הייתה שם תקרה בנויה אלא יריעות פרוסות, והקירות עצמם היו עשויים אבנים כמו בית. אכילת קודשים בשילה - במשנה נאמר: "קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה". הקלעים הם מחיצות העזרה, ו"הרואה" הוא מקום הצופה על המשכן בשילה. האמוראים דנים במקור להלכה זו: רבי אושעיאלומד מהכתוב בעניין איסור הקרבה בחוץ "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג), ומכאן שאסור לעלות ולהקריב בכל מקום שאתה רואה (וכל שאר עבודות הקורבן), אך מותר לאכול קודשים בכל מקום שבו אפשר לראות את המשכן. רבי אבדימי בר חסא לומד מהכתוב על גבול נחלת בני יוסף: "תאנת שילה" (יהושע טז, ו), שאנשים התאבלו על חורבן משכן שילה וקראו לאחד המקומות הצופים על המשכן ששם היו אוכלים קודשים קלים על שם עניין זה. רבי אבהו לומד מהכתוב בברכת יעקב ליוסף: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (בראשית מט, כב), ורבי יוסי ברבי חנינא מברכת משה ליוסף: "ורצון שכני סנה" (דברים לג, טו), ששני הכתובים רומזים לכך שיוסף לא עבר עבירה עם אשת פוטיפר ("עין לא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו"), ולכן כשהיה המשכן בשילה בנחלת יוסף אפשר היה לאכול קודשים קלים לפי מרחק ראיית העין, ואפילו בנחלה של אחד השבטים ששנאו את יוסף. ומעירים כי "כל הרואה" הוא אפילו כשרואה את מקצת המשכן, אך לא הכריעו מה דינו של מי שרואה כשהוא עומד אך אינו רואה כשהוא יושב, ומה דינו של מי שעומד על שפת נחל אך אם הוא יורד מעט לנחל שוב אינו רואה ("תיקו").

 דברי אגדה על נחלת בנימין –

אוהל מועד מהמדבר ועד שילה -בתוספתא זבחים (יג, ו) נאמר: "ימי אהל מועד שבמדבר – ארבעים שנה חסר אחת, ימי אהל מועד שבגלגל, ארבע עשרה, שבע שכבשו ושבע שחלקו. ימי אהל מועד שבנוב וגבעון – חמשים ושבע. נשתיירו לשילה (עד בניין המקדש) – שלוש מאות ושבעים חסר אחת". הסוגיה מסבירה כיצד חישבו את השנים של כל תקופה: מדבר - המשכן הוקם בשנה השנייה במדבר עד לכניסה לארץ ישראל, לאחר שלושים ותשע שנים. גלגל - המשכן היה בגלגל במשך ארבע עשרה שנים, שיש לחלקם לשתי תקופות: שבע שנים עד לסיום כיבוש הארץ, כפי שאפשר לחשב לפי דבריו של כלב בן יפנה, שהיה בן ארבעים בשנה השנייה במדבר, כשנשלח לרגל את הארץ, היה בן שבעים ושמונה כשחצו את הירדן, והיה בן שמונים וחמש לאחר סיום הכיבוש של ארץ ישראל (יהושע יד, ו; י). שבע השנים האחרות היו זמן חלוקת הנחלות המתוארת בספר יהושע (פרקים יד-יט), ואפשר להוכיח דבר זה מתאריך שמזכיר הנביא יחזקאל "ארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" (יחזקאל מ, א). כתוב זה מתאר את שנת היובל (ראש השנה בעשור לחודש), ומניין שנות היובל התחיל רק משעה שכל אחד ישב באחוזתו לאחר ארבע עשרה שנים מהכניסה לארץ. נוב וגבעון – לפי המסורת: "כשמת עלי הכהן -  חרבה שילה ובאו לנוב, וכשמת שמואל הרמתי - חרבה נוב ובאו לגבעון". עלי מת כשהארון נשבה בידי הפלשתים (שמואל א, ו, יח), והפלשתים החזירו אותו לאחר שבעה חודשים, והארון היה עשרים שנה עד שהעלהו דוד לירושלים (עשר שנים של שמואל, שנה של שאול ושמואל, שנתיים של שאול, שבע שנים של דוד), ועל כך יש להוסיף את שלושים ושלוש שנות מלכות דוד בירושלים, ואת ארבע שנות מלכות שלמה לפני חנוכת המקדש בירושלים. שילה – ארבע מאות שנה עברו מיציאת מצרים עד לחנוכת המקדש בירושלים (מלכים א, ו, א), ואם מפחיתים את ארבעים שנות המדבר, ארבע עשרה שנים בגלגל, חמישים ושבע שנים בנוב ובגבעון, נותרים שלוש מאות ששים ותשע שנים בשילה. 

אמר מר רבי שמעון אומר וכו':

מ"ט דרבי שמעון דכתיב (יהושע ה, י) ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל פשיטא אלא הא קמ"ל דחובות כעין פסח הוא דקרב הא לאו כעין פסח לא קרב ואידך מיבעי ליה לכדרבי יוחנן דא"ר יוחנן משום רבי בנאה ערל מקבל הזאה תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן (אל יחיד חובות שקבוע להן זמן מנא ליה א"ל אסמייה) א"ל תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת נדבה דאי חטאת יחיד הוא חובות דקביע ליה זמן מי איכא ולוקמה במנחת חובה דהא איכא חביתין קא סבר אין מנחה בבמה:

באו לשילה וכו':

מנא הני מילי א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כתוב אחד אומר (שמואל א א, כד) ותביאהו בית ה' שילה וכתוב אחד אומר (תהלים עח, ס) ויטש (את) משכן שילה אהל שכן באדם וכתיב (תהלים עח, סז) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר הא כיצד לא היתה שם תקרה אלא אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה:

קדשי קדשים:

מנא הני מילי א"ר אושעיא דאמר קרא (דברים יב, יג) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר (אתה) תראה בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה אימא בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה אבל אתה זובח בכל מקום שתראה א"ר ינאי אמר קרא (דברים יב, יד) שם תעלה ושם תעשה רבי אבדימי בר חסא אמר אמר קרא

ולו תאנת שילה מקום שכל הרואה אותו מתאנח עליו על אכילת קדשים שלו רבי אבהו אמר אמר קרא (בראשית מט, כב) בן פרת יוסף בן פרת עלי עין עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה רבי יוסי ברבי חנינא אמר (דברים לג, טז) ורצון שוכני סנה עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל בין השנואין תנא רואה שאמרו רואה כולו ולא המפסיק בינו לבינו אמר ליה רבי שמעון בן אליקום לר' אלעזר אסברא לך כגון בי כנישתא דמעון אמר רב פפא רואה שאמרו לא רואה כולו אלא רואה מקצתו בעי רב פפא עומד ורואה יושב ואינו רואה מאי בעי ר' ירמיה עומד על גבי הנחל ורואה (יושב) בתוך הנחל ואינו רואה מאי תיקו כי אתא רב דימי אמר רבי בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין שנאמר (דברים לג, יב) חופף עליו כל היום כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין כי אזיל אביי אמרה קמיה דרב יוסף אמר חד ברא הוה ליה לכייליל ולא מיתקן והכתיב (תהלים עח, ס) ויטש (את) משכן שילה וכתיב (תהלים עח, סז) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר אמר רב אדא מאי קא קשיא ליה דלמא שכינה בחלק בנימין וסנהדרי גדולה בחלק יוסף מדמצינו בבית עולמים דשכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה אמר ליה הכי השתא התם מיקרבן נחלות גבי הדדי הכא מי מקרבן הכא נמי מקרבן כדאמר רבי חמא בר' חנינא רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבלעה ה"נ רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין והיינו דכתיב (יהושע טז, ו) תאנת שילה כתנאי חופף עליו זה מקדש ראשון כל היום זה מקדש שני ובין כתיפיו שכן אלו ימות המשיח רבי אומר חופף עליו זה העולם הזה כל היום אלו ימות המשיח ובין כתיפיו שכן זה העולם הבא ת"ר ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת ימי אהל מועד שבגלגל ארבע עשרה ז' שכבשו וז' שחלקו ימי אהל מועד שבנוב וגבעון חמשים ושבע נשתיירו לשילה ג' מאות ושבעים חסר אחת ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת מנלן דאמר מר שנה ראשונה עשה משה את המשכן שניה הוקם המשכן ושלח משה מרגלים שבגלגל ארבע עשרה שבע שכבשו ושבע שחלקו מנלן דקאמר כלב (יהושע יד, ז) בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי וכתיב ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה כי עבריה לירדן בר כמה הוי בר שבעין ותמני וקאמר בן חמש ושמונים שנה הרי שבע שכבשו ושבע שחלקו מנלן איבעית אימא מדשבע שכבשו שבע נמי שחלקו ואיבעית אימא מדלא משכחת לה (יחזקאל מ, א) בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר:

אהל מועד שבנוב וגבעון חמשים ושבע מנ"ל דכתיב (שמואל א ד, יח) ויהי כהזכירו את ארון האלהים ותנא כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון וכתיב (שמואל א ז, ב) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה' הני עשרים שנה עשר שנה שמלך שמואל בעצמו ושנה שמלך שמואל ושאול ושתים שמלך שאול ושבע דדוד

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי
חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקרבנות לפני הקמת המשכן.

בברייתא נאמר: "עד שלא הוקם המשכן – הבמות מותרות ועבודה בבכורות, והכל כשרים להקריב בהמה חיה ועוף, תמימים ובעלי מומים, טהורים אבל לא טמאים, והכל קרבו עולות. ועולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט וניתוח וגוים בזמן הזה רשאים לעשות כן". התלמוד דן בהלכות שבברייתא.

הכל כשרים להקריב בהמה, חיה ועוף, תמימים ובעלי מומים – בתורה נאמר: "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח" (בראשית ח, כ). כתוב זה משווה בהמות לעופות, ומסבירים כי אין כאן את המגבלה שיש כרגיל בקורבנות, שעולות בהמה באות זכרים תמימים, וכאן רשאים להקריב אפילו בעלי מומים ונקבות, כדין קרבנות הבאים מן העוף. עם זאת לבני נוח אסור להביא קורבנות שחסרים אחד מן האיברים, קרבן טריפה (בעל חיים העומד למות) או קרבן בעל חיים זקן או סריס שאינם יולדים. מחוסר אבר – לפי הכתוב "ומכל החי מכל בשר תביא אל התיבה" (שם ו, יט) כל אבר של הבשר צריך להיות חי; טריפה – לפי הכתוב "תביא אל התיבה להחיות אתך" (שם ו, יט), הבהמה צריכה להיות דומה לנוח ("אתך") שהיה בעצמו "צדיק תמים" (שם ו, ט)=שלם בגופו ולא חולה. זקן וסריס שאינם יולדים – לפי הכתוב "לחיות זרע על פני כל הארץ" (שם ז, ג) ולא בעל חיים שאינם מסוגל ללדת.

טהורים אבל לא טמאים – האבחנה של בעלי חיים טהורים וטמאים לעניין איסור אכילה מבוארת בספר ויקרא (פרק יא), בעוד שבפרשת נוח נזכרים המונחים בהמה טהורה ובהמה אשר איננה טהורה אך לא בהמה טמאה ובסוגיה מוסבר כי בהקשר של פרשת נוח ההגדרה של טהורה היא בעל חיים שלא שכבו עמו ולא עברו בו עבירה של משכב בהמה. ומעירים כי ידעו דבר זה מפני שהתיבה עצמה קלטה רק את מי שלא עבר עבירה, או שהטהורים היו באים מאליהם אל התיבה והטמאים כלל לא באו, וכך ידע נוח מי בעל חיים טהור. 

הכל קרבו עולות – האמוראים נחלקו אם בני נוח מקריבים רק עולות או גם שלמים: "רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא: חד אמר: קרבו שלמים בני נח, וחד אמר: לא קרבו". קורבן השלמים היחיד הנזכר לפני הקמת המשכן הוא בפרשת הברית של מתן תורה: "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שם כד, ה), אך אין ללמוד מכאן על מה שעשו לפני כן (ראו בדף הקודם), והסוגיה סוקרת את המקראות המתארים קורבנות שהוקרבו לפני הקמת המשכן. בספר בראשית נזכר הקורבן של הבל בפרשת בראשית: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן" (בראשית ד, ד), והדבר מתאים לקורבן שלמים שהחלב שלו מוקרב בנפרד משאר הבהמה הנאכלת לבעלים, אך אפשר להסביר כי החלב הוא בהמה מובחרת ולא החלב עצמו. בקורבן של נוח נאמר: "ויעל עולות במזבח" (שם ח, כ), אך אין מכאן הוכחה שלא הקריבו גם שלמים. בספר שמות אומר משה לפרעה: "גם אתה תתן בידינו זבחים ועלת ועשינו לה' אלקינו" (שמות י, כה), אך גם כאן אפשר להסביר שהזבחים לא היו שלמים אלא בשר לאכילה.  בפרשת יתרו נאמר: "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים" (לה' (שם יח, יב), ומסבירים כי נחלקו האמוראים בני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי אם יתרו בא לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה, ומחלוקת זו מקבילה למחלוקת אם הקריבו בני נוח שלמים.

יתרו לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה – מחלוקת האמוראים על זמן בואו של יתרו קשורה לביאור הכתוב: "וישמע יתרו כהן מדין....את כל אשר עשה אלהים....כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שם יח, א). התנאים נחלקו בביאור הכתוב ובניתוח הסיבה שגרמה ליתרו לבוא לעם ישראל, וממילא בשאלה מתי אירע מאורע זה: "רבי יהושעאומר: מלחמת עמלק שמע...רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא...רבי אליעזר אומר: "קריעת ים סוף שמע ובא". לדברי רבי אליעזר יש תימוכין בספר יהושע, הן בשמועה על קריעת הירדן (יהושע ה, א), והן בדברי רחב הזונה למרגלים מיריחו: "כי שמענו אשר הוביש ה' את מי ים סוף" (יהושע ב, י), המלמדים את מידת הפרסום של האירועים הללו וההשפעה שלהם על העמים.

גויים בזמן הזה רשאים לעשות כן – הגויים רשאים להקריב בחוץ, לבנות במה לעצמם ולהקריב כל אחד מה שירצה. דבר זה נלמד מהכתוב בפרשת איסור שחיטת קודשים בחוץ: "דבר אל אהרון ואל בניו ואל כל בני ישראל" (ויקרא יז, ב). עם זאת יש מגבלות אחדות על הקרבת גויים בחוץ: לישראל אסור לסייע לגוי ולעשות שליחות בעבורו בענייני קרבנות חוץ, אך מותר לו להורות להם כיצד להקריב בחוץ. בהקשר זה מסופר על רבא שהורה לאיפרא הורמיז (אמו של מלך פרס שבור מלכא) להקריב קורבן על ידי שני נערים צעירים ולעשות זאת על שרטון הנמצא בים, להדליק עצים חדשים על ידי אש שתובער בעזרת כלי חדש, כדי שכל הדברים הללו לא יהיו דברים שהשתמשו בהם לצורכי הדיוט אלא רק לשם שמיים.

המחיר של המקדש התלמוד דן על סתירה בין הכתוב בספר שמואל "ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ויבן שם דוד מזבח לה', ויעל עולות ושלמים" (שמואל ב, כד, כד- כה) לכתוב בספר דברי הימים: "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, ויבן שם דויד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים" (דברי הימים א, כא, כה-כו). התנאים דנים כיצד לבאר את הסתירה ומה היה המחיר של גורן ארונה: "גובה מכל שבט ושבע חמשים שהן שש מאות. רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי: מקום מזבח – בחמשים (גרסת רש"י), וכל הבית כולו בשש מאות. רבי אלעזר בן שמוע אומר: בקר ועצים ומקום המזבח – בחמשים, וכל הבית כולו בשש מאות". סתירה אחרת היא שהכתוב מזכיר שקלי כסף, ומזכיר שקלי זהב, וייתכן שהמטבעות עצמם היו עשויים מכסף אך ניתנו לפי מידת המשקל של שקלי זהב.  

מחנה ישראל - במשנה נאמר: "משהוקם המשכן – נאסרו הבמות, ועבודה בכוהנים, קדשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים (חצר אוהל מועד) וקדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל". התוספתא במסכת כלים (א, יב) מסבירה את ההקבלה של מבנה המקדש וירושלים למחנות במדבר: "כשם שמחנה במדבר – כך מחנה בירושלים. מירושלים להר הבית – מחנה ישראל, מהר הבית לשער נקנור (שבפתח העזרה) – מחנה לויה, מכאן ואילך – מחנה שכינה, והן הן קלעים שבמדבר". רב הונא מסביר כי כוונת המשנה "בכל מחנה ישראל" היא שהיו אוכלים קודשים קלים בכל מקום מחנה ישראל אף לאחר שהיה המשכן מפורק ויוצא למסעו, ולא היה נפסל כקודשים שיצאו מחוץ למשכן. ולמדו דבר זה מהכתוב "ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו" (במדבר ב, יז), שאוהל מועד נקרא בשם זה אפילו לאחר שנסע ממקומו, וגם מחנה ישראל נשאר בקדושה זו לאחר שכבר החלו במסע, ומותר לאכול שם קודשים קלים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדינים שונים של הקרבה בחוץ.

מחוסר זמן - במשנה נאמר: "מחוסר זמן, בין בגופו בין בבעליו. איזהו מחוסר זמן בבעליו? הזב והזבה והיולדת והמצורע שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ – פטורים, עולותיהם ושלמיהם בחוץ – חייבים". מחוסר זמן בגופו הוא קרבן שלא הגיע זמנו להקרבה (בן שמונה ימים, או קרבן הבא רק בגיל מסוים), ומחוסר זמן בבעליו הוא קרבן של בעלים שעוד לא נטהר מטומאתו ואינו ראוי להקריב, ובשני המקרים פטור על הקרבתם בחוץ  מפני שאינם ראויים להקרבה. המשנה מבחינה בין קרבנות חטאת ואשם, הבאים כקרבנות חובה רק לאחר טהרה מטומאה, ולכן אינם ראויים להקרבה ולפיכך המקריבם בחוץ פטור, לבין קרבנות עולה ושלמים הבאים כקרבנות נדבה גם כשהבעלים טמאים, ולפיכך חייב על הקרבתם בחוץ. התלמוד דן על קרבן אשם מחוסר זמן ששחטו שלא לשמו – ויש מחלוקת אמוראים בדבר זה: רבי חלקיה סובר שקרבן חטאת שלא לשמו כשר להקרבה, ולכן יש לחייב את השוחט את האשם שלא לשמו בחוץ. רב הונא חולק על רבי חלקיה, מפני שלא ייתכן כי קרבן האשם יהיה כשר דווקא כאשר נעשה שלא לשמו, ופסול כאשר נעשה לשמו.

הסוגיה דנה בשאלה זו לאור האזכורים של קרבן האשם במדרשי ההלכה הדנים על מחוסר זמן. בתורה נאמר: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז...או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו..." (ויקרא יז, ג), ומדרשי ההלכה דנים בהיקף האיסור של שחוטי חוץ: א."יכול שאני מרבה עולת מחוסר זמן בגופה, וחטאת בין בגופה בבין בבעלים? תלמוד לומר: "אל פתח אהל מועד" (ויקרא יז, ד) – כל שאינו ראוי לבוא בפתח אהל מועד אין חייבים עליהם. ב. יכול שאני מוציא אף עולת מחוסר זמן בבעלים, ואשם נזיר ואשם מצורע? תלמוד לומר: "שור" – מכל מקום, "כשב" – מכל מקום, "עז" – מכל מקום". בקטע הראשון (המופיע בסוגיה כקטע שני) מדרש ההלכה מתמקד בעולה וחטאת, ולא מזכיר את העולה, ובקטע השני מדרש ההלכה מתמקד בעולה ואשם, ולא מזכיר את החטאת. התלמוד עומד על נקודה זו ומבקש להוכיח כי הקטע הראשון ממעט רק את העולה והחטאת מאיסור שחיטת חוץ ולא את האשם, והקטע השני מרבה את העולה והאשם, ומצירוף הדברים נמצא כי חייב על הקרבה בחוץ של אשם הנעשה שלא בזמנו (מחוסר זמן) ושלא לשמו. ואולם, הוכחה זו אינה מספיקה, שכן אפשר להעמיד את שני הקטעים שבמדרש כשיטת רבי אליעזר הסבור שהכתוב "כחטאת כאשם" (ויקרא ז, ז) מלמד שדין החטאת והאשם שווה. לפי שיטה זו המדרש מזכיר לפעמים את הטפל (האשם) ולפעמים את העיקר (חטאת), והקטע הראשון פוסל חטאת שלא לשמה ובכלל זה אשם שלא לשמו משחיטת חוץ, והקטע השני  מרבה אשם וחטאת שנעשו בזמנם שלא לשמם, על אף שאינם ראויים להקרבה בפנים, ואין מכאן הוכחה למחלוקת.

בהקשר זה דנים על מסורות שונות על אשם שנעשה שלא לשמו. מסורת אחת מבית מדרשו של ליואי סבורה כשיטת מדרש ההלכה, שיש לרבות אשם נזיר ואשם מצורע מחוסרי זמן, ולפי מסורת אחרת של בברייתא של האמורא לוי: "אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן – כשרים, ולא עלו לבעלים לשם חובה. שחטן מחוסר זמן בבעלים, או שהיו בני שתי שנים ושחטן – פסולים", ולפי זה פטור על שחיטתם בחוץ. הפתרון המקובל למחלוקת הוא להבחין בין מי ששחט אשם מחוסר זמן לשמו הפטור על השחיטה בחוץ, מפני שהקרבן אינו ראוי להקרבה בפנים, לבין מי ששחט אשם מחוסר זמן שלא לשמו החייב על השחיטה בחוץ, מפני שראוי להקרבה בפנים בדיעבד. ואולם רב הונאסבור כי הברייתא של ליואי כלל אינה עוסקת באשם ששחטו שלא לשמו, אלא במי שהפריש שתי אשמות לקורבנו, שאם יאבד אחד יתכפר בשני, וקודם שהגיע זמן ההקרבה הראוי שחט אחד מהם לשם עולה בחוץ, והדין הוא שחייב על שחיטה בחוץ, מפני שאותו קרבן אשם שלא יתכפר בו והפריש רק לאחריות נחשב כבר מתחילתו כעולה.       

סוג הקורבן וסוג עבודת הקורבן שעליהם חייבים בהקרבה בחוץ  - במשנה נאמר: "המעלה מבשר חטאת, מבשר אשם, מבשר קדשי קדשים, מבשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות. והיוצק, והפותת, והבולל, והמולח, והמניף, והמגיש, והמסדר את השולחן, והמטיב את הנרות, והקומץ, ומקבל דמים בחוץ – פטור". במדרש ההלכה לומדים מהכתוב: "אשר יעלה עולה או זבח, ואל פתח אהל מועד לא הביאו..." (ויקרא יז, ח-ט), שחייב רק על דבר הראוי להעלאה כמו העולה, ואילו כל הדברים שאינם עולים על המזבח, כמו המנויים במשנה הנאכלים לכוהנים או לבעלים, אין חייבים עליהם משום הקרבה בחוץ. וכיוצא בזה,  לומדים מהביטוי "אשר יעלה" שחייב רק על עבודה הדומה להעלאה על המזבח שהיא גמר וסיום עבודות הקורבן, ולא על עבודות שאינן בגמר עבודה כמו העבודות המנויות במשנה.

מתי התחיל איסור הקרבה בחוץ - במשנה נאמר: "עד שלא הוקם המשכן – היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן – נאסרו הבמות, ועבודה בכוהנים". הבמות היו מקומות פרטיים (במה קטנה, במת יחיד) או ציבוריים (במה גדולה) שהיו רשאים להקריב בהם קורבנות. המשנה מדברת על פרק הזמן שבין היציאה ממצרים בט"ו בניסן לבין חנוכת המשכן בראש חודש ניסן הנחשב כחודש הראשון לשנה השנייה ליציאה ממצרים. בפרק זמן זה מוצאים בכתובים שני אזכורים לעבודת הכוהנים. אזכור אחד הוא בכתוב: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים" (שלמים כד, ה). לפי כתוב זה הקריבו נערי בני ישראל הבכורות את העולות ואת השלמים, והתיארוך המקובל לאירוע זה הוא כריתת הברית ברביעי בסיון קודם מתן תורה בשישי בסיון (על אף שבכתובים הדבר נזכר לאחר מתן תורה). אזכור אחר הוא בכתוב: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" (שמות יט, כב), המצווה על הכוהנים הרגילים לגשת אל ה' (כגון בהקרבה על המזבח לאחר מלחמת עמלק (שם יז, טו) שלא להתקרב אל הר סיני במתן תורה. ונחלקו התנאים כיצד לבאר את הכתוב: "רבי יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות, רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא". מצירוף הדברים עולה שלפי המשנה (והברייתא שבתלמוד) הבכורות עבדו עד הקמת המשכן, ולפי דעת רבי יהודה הנשיא "נערי בני ישראל" הקריבו את העולות והשלמים ופסקו מלעבוד באותו יום, ויום לאחר מכן הצטוו נדב ואביהוא הכוהנים על עבודת המקדש. התלמוד מעיר כי הביטוי "יתקדשו" רומז לביטוי הנזכר לאחר מות נדב ואביהוא "הוא אשר אמר ה'בקרבי אקדש" (ויקרא י, ג), שמשה לא ירד לעומק משמעות הביטוי "יתקדשו", ורק לאחר מות בני אהרון הבין כי כוונת הדברים הייתה להקדיש את שמו של הקב"ה על ידי שיעשה דין בקדושיו. אגב הדברים דנים בשאלה דומה על אופן הקרבת העולה במדבר בזמן שבין יציאת מצרים להקמת המשכן. הציווי להפשיט ולנתח את העולה נמצא בספר ויקרא (א, ו), והשאלה היא אם היו מפשיטים ומנתחים את העולה כבר קודם לכן, ולמעשה יש כאן שאלה רחבה יותר, האם הפרטים השונים של המצוות נאמרו בשלמותם בהר סיני, ולאחר מכן נאמרו שוב באוהל מועד, או שהקרבת העולה נזכרה באופן כללי בהר סיני במתן תורה, ולאחר מכן נאמרו הפרטים של הפשט וניתוח וכיוצא בזה באוהל מועד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהקרבה בחוץ.

פסולי המוקדשים שהקריבם בחוץ - במשנה נאמר: "הרובע והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והמחיר, והאתנן, והכלאים, והטריפה, ויוצא דופן, שהקריבן בחוץ, פטור, שנאמר "לפני משכן ה'" (ויקרא יז, ד), כל שאין ראוי לבוא לפני משכן ה' – אין חייבים עליו". בגמרא מבואר שאם כל הבהמות הללו נפסלו בפסול זה לפני ההקדשה, הריהם פסולים בגלל הכתוב "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (שם), שהרי אינם ראויים לבוא להקרבה לאוהל מועד, ואולם, במשנה מדובר על בהמות שהיו ראויים בתחילה לבוא אל אוהד מועד ורק לאחר מכן נפסלו בפסולי המשנה. הרובע והנרבע נפסלו משעה ששכבו איתם בגלל שיש בהם דבר ערווה (לפי ויקרא כב), מוקצה (הוקדש לעבודה זרה) ונעבד עבודה זרה אינם נאסרים מפני שאדם אינו אוסר דבר שאינו שלו, אך בקודשים קלים הנחשבים לממון בעלים, אפשר לאסור בהמה שכבר הוקדשה. אתנן, ומחיר, כלאים ויוצא דופן – אינם חלים על בהמות שהיו ראויות להקרבה, ולכן מדובר על עוברים של בהמות קודשים, שאינם קדושים אלא בשעת לידתה, והקנה אותם כאתנן או מחיר במעי אמם כשהם עדיין בגדר חולין אך נחשבים אז לראויים להקרבה כל עוד הנם חלק מגוף האם, ורק לאחר שנולדו ונהיו לגוף עצמאי, מתקדשים ונפסלים להקרבה.   

בעלי מומים, לא הגיע זמנם, אותו ואת בנו - במשנה נאמר: "בעלי מומים, בין בעלי מומים קבועים, בין בעלי מומים עוברים שהקריבן בחוץ – פטור. רבי שמעון אומר: בעלי מומים קבועים – פטור, בעלי מומים עוברים – חייב בלא תעשה. תורים שלא הגיע זמנם (להקרבה, משעה שיצהיבו כנפיהם), ובני יונה שעבר זמנן – פטור. רבי שמעון אומר: בני יונה שעבר זמנן – פטור, ותורים שלא הגיע זמנן , בלא תעשה. אותו ואת בנו, ומחוסר זמן – פטור, רבי שמעון אומר: הרי זה בלא תעשה. שהיה רבי שמעון אומר: כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן – הרי זה בלא תעשה, ואין בו כרת. וחכמים אומרים: כל שאין בו כרת – אין בו לא תעשה". המשנה שנתה שלושה מקרים שבהם הזמן משפיע על האיסור: בעלי מומים עוברים, תורים שלא הגיע זמנם להקרבה, ואותו ואת בנו (איסור להקריב בהמה לקרבן באותו יום שמקריבים את בנה), אלא שבכל אחד מהמקרים יש צד ייחוד: בעלי מומים הם פסול של הגוף, שלא היו ראויים להקרבה ומשעה שיש בהם מום הם מאוסים להקרבה, תורים אף הם פסול הגו, ומעולם לא היו ראויים להקרבה אך מצד שני גם אינם מאוסים להקרבה אלא רק אינם כשרים עדיין להקרבה, ואיסור "אותו ואת בנו", שאין זה פסול הגוף, אלא פסול ביחס בין זמני ההקרבה ("מעלמא"), ולכן יש צורך לציין את שלושת המקרים.

האמוראים דנים בדברי רבי שמעון "חייב בלא תעשה" שאדם חייב על הקרבת "מחוסר זמן". ריש לקיש סבור שהכוונה היא לאיסור היוצא מהכתוב "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ח-ט). הכתוב אוסר להקריב קרבנות חובה עד למשכן שילה ("המנוחה"), ואפילו כאשר המשכן חונה בגלגל לאחר חציית הירדן, מותר להקריב בו רק קרבנות נדבה, וכל קרבן חובה הנעשה כאשר המשכן בגלגל נחשב מפני זה  ל"מחוסר זמן" (קרבן שלא הגיע זמנו). ומעירים כי נחלקו האמוראים אם לדעת רבי שמעון לוקים על הלאו האוסר להקריב מחוסר זמן במקדש. לדעת רבי זירארבי שמעון סובר שלוקים על הלאו, ואילו לדעת חכמים אין לוקים עליו, מפני שהכתוב "נתקו לעשה", כפי שמוצאים באיסור הקרבה לפני היום השמיני "לא ירצה" (ויקרא כב, כג), ולאחר מכן נאמר "מיום השמיני והלאה ירצה" (שם, כז), שמצוות עשה זו מנתקת את הלאו הכללי של "לא ירצה". רב נחמן בר יצחק מסביר כי האיסור של "לא תעשון" מתייחס להקרבה של מחוסר זמן בחוץ, ולא של מחוסר זמן בפנים, מפני שהגלגל היה מחוסר זמן לפני משכן שילה, וגם נחשב כחוץ ביחס לפנים של משכן שילה. ולפי הסבר זה אף רבי שמעון סבור שאין לוקים על שחיטת מחוסר זמן במקדש. רבה סובר שהכוונה היא לאיסור היוצא מהכתוב "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח" (דברים טז, ה-ז). הכתוב מתייחס לזמן שבו כל ישראל אסורים בבמות ונכנסים בשער אחד למקדש, ואדם מקריב על במת יחיד ולא במקום שכל ישראל מקריבים, ועושה כן קודם חצות היום, כשהוא מחוסר זמן, ולא אחר חצות, אז חייב על השחיטה גם כרת משום שוחט בחוץ. ואולם יש הדוחים הסבר זה ואומרים כי המקרא בא ללמד שיש איסור לא תעשה בהקרבה אחר חצות היום של קרבן הפסח בבמת יחיד אפילו בשעת היתר הבמות, מפני שהיתר הבמות הוא רק על קרבנות נדבה, ואת קרבן הפסח היה צריך להקריב בבמה גדולה.  

מחוסר זמן - "מחוסר זמן, בין בגופו בין בבעליו. איזהו מחוסר זמן בבעליו? הזב והזבה והיולדת והמצורע שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ – פטורין, עולותיהן ושלמיהן בחוץ – חייבים". המשנה מבחינה בין קרבנות חטאת ואשם שאינם ראויים להבאה כאשר הבעלים עוד בטומאתו, ולכן פטור עליהם אם עשאם בחוץ, לעולות ושלמים, שרשאי להביאם עוד לפני טהרתו, ולכן חייב על עשייתם בחוץ. למשנה זו היו כמה נוסחים, מהם שכללו ברשימה מצורע, ומהם שכללו ברשימה נזיר, מפני שקרבן האשם האמור במשנה מתייחס רק לחובת המצורע בטהרתו, וקרבן השלמים האמור במשנה מתייחס רק לנזיר המביא שלמים בסוף נזירותו, אך בסופו של דבר שנו רק את הנוסח עם המצורע ולא את הנוסח של הנזיר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפרה אדומה ושעיר המשתלח לעניין הקרבה מחוץ למקדש.

במשנה נאמר: "פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה, וכן שעיר המשתלח שהקריב בחוץ – פטור, שנאמר: 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו' (ויקרא יז, ג-ד), כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד – אין חייבים עליו". פרת חטאת היא פרה אדומה הנעשית מחוץ למקדש, בהר הזיתים, במקום השקוע כעין גת לדריכת ענבים. שעיר המשתלח הוא עז שנפל עליה גורל להישלח למדבר לעזאזל. מקומם של הקרבנות הללו הוא מחוץ למקדש, והם אינם ראויים להיות בפנים המקדש, והמשנה קובעת שאפילו אם הוציאם ממקומם הקבוע, ושחט או העלה - פטור מכרת.

חוץ לגתה - האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו בגמרא מהו בדיוק מקום זה: "אמר ריש לקיש: חוץ ממקום הבדוק לה, אמר לו רבי יוחנן: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא?! אלא אמר רבי יוחנן: כגון ששחטה לפנים מן חומת ירושלים". ריש לקיש סובר שהוצאת פרה אדומה ממקום הבדוק מטומאה נחשבת כחוץ למקומה, ורבי יוחנן סובר שאפילו עשייתה לפנים מחומת ירושלים היא הוצאתה מחוץ למקומה בהר הזיתים מחוץ לחומת העיר.  הגמרא מעירה על שתי מחלוקות אמוראים על מקומן של השחיטה ושל שריפת פרה אדומה. האמוראים נחלקו בדינה של פרה אדומה ששחטה שלא כנגד פתח ההיכל: "רבי יוחנן אמר: פסולה, ריש לקיש אמר: כשרה". רבי יוחנן למד מהיקש הכתוב: "והוציא אותה אל מחוץ למחנה, ושחט אותה לפניו...והזה אל נכח פני אוהל מועד מדמה" (במדבר יט, ג-ד), שכשם שההזאה נעשית אל מול פתח אוהל מועד (ההיכל במקדש) כך גם השחיטה. ריש לקיש לומד מהכתוב "אל מחוץ למחנה" (שם), כי מותר לשחוט בכל מקום מחוץ למחנה. עוד נחלקו אמוראים אם חייב לשרוף את הפרה במקום מסוים: "שרפה שלא כנגד הפתח – רבי יוחנן אמר: פסולה, ורבי אושעיא אמר: כשרה. רבי יוחנן לומד מהיקש הכתוב של הזאה לשריפה, ורבי אושעיא לומד מהכתוב "על פרשה ישרף" (שם, ה) שאין מקום מוגדר לשריפה, כשם שאין מקום מוגדר לשחיטתה. ומכלל הדברים נראה כי רבי יוחנן סובר שהן הוצאתה מחוץ למקומה כנגד הפתח, והן הוצאתה מחוץ למקדש, על אף שהיא נשארת קרובה בתוך חומות העיר ירושלים – פוסלת את הפרה האדומה, ולכן נחשבת כמחוץ למקום עשייתה.

המבול – התלמוד מסביר כי מאחורי המחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן בעניין "חוץ לגתה" עומדת מחלוקת בענייני אגדה: "ריש לקיש אמר: ירד מבול לארץ ישראל, ורבי יוחנן אמר: לא ירד". המחלוקת הפרשנית היא כיצד לפרש את הכתוב בספר יחזקאל: "בן אדם אמר לה את ארץ לה מטהרה היא לא גשמה ביום זעם" (שם כב, כד). לדעת רבי יוחנן הכתוב תמה מדוע ארץ ישראל שכלל לא נשטפה במי המבול צריכה טהרה מטומאת המת, ולריש לקיש הכתוב מתפרש כפשוטו, וארץ ישראל אף היא נשטפה במי המבול ולפיכך יש לטהרה מטומאת המת. מבחינה הלכתית המשמעות של המחלוקת היא שלדעת ריש לקיש יש לבדוק בכל מקום בארץ ישראל את הטומאה, ובוודאי שיש לעשות כן במקום עשיית פרה אדומה שהיו מקפידים ביותר על טהרתה. רבי יוחנן סובר שהמבול לא ירד בארץ ישראל, ולכן אין צורך לבדוק בכל מקום בארץ ישראל אם טמון שם מת.

התלמוד מציג מקורות שונים להוכחה כאחת הדעות.הוכחה במקורות התנאיים - במשנה במסכת פרה (ג, ב) נאמר: "חצירות היו בירושלים בנויות על הסלע, ותחתיהן חלול מפני קבר התהום...ומלאו (מים מן המעין) וישבו במקומן", ולפי פשט הדברים נראה שחששו לטומאת התהום (קבר לא ידוע) ולכן עשו חלל כנגד הטומאה בחצירות שמהם שאבו מים למי החטאת. ואולם, מכאן אין הוכחה שיש לחשוש לטומאה בכל מקום שאינו בדוק, אלא רק שיש חומרה מיוחדת בפרה אדומה, ובאמת הקפידו לעשות חלל באדמה כנגד טומאת קבר התהום (קבר שאינו ידוע). הוכחה אחרת היא מהתוספתא עדויות (ג, ג): "פעם אחת מצאו עצמות בלשכת דיר העצים, וביקש לגזור טומאה על ירושלים. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו. איה מתי מבול, איה מתי נבוכדנצר". דבריו של רבי יהושע אינם ברורים, ולכן הם משמשים כראיה לרבי יוחנן שהמבול לא ירד בארץ ישראל, אך ריש לקיש דוחה הוכחה זו מפני שיכול להיות שרבי יהושע מכוון לכך שפינו את המתים של המבול ושל נבוכדנצר מירושלים. ריש לקיש מוכיח ממקור זה עצמו שהיו מתים של המבול כפי שהיו מתים בתקופת נבוכדנצר, אך רבי יוחנן דוחה הוכחה זו מפני שייתכן כי בתקופת נבוכדנצר היו מתים בארץ ישראל, ובתקופת המבול לא היו.

הוכחות מהכתובים שבמקרא - במקרא נאמר "מכל אשר בחרבה מתו" (בראשית ז, ב), ואף מקור זה משמש כהוכחת לכל אחת מהדעות: לריש לקיש גם בארץ ישראל הבריות מתו, אך רבי יוחנן סובר שהן מתו בחום הגדול ששרר בעולם שגרם גם למי המבול לרתוח. רבי יוחנן לומד מכתוב זה שארץ ישראל היתה חרבה (בלי מים, יבשה), וכך הוא מסביר היכן היה הראם מצוי בכל זמן המבול. ריש לקיש סובר שבכל מקרה אי אפשר היה להכניס את הראם לתיבה בגלל גודלו העצום (המתואר בתלמוד כהיקפו של הר תבור), וקשרו את קרניו בתיבה, ונעשה נס והמים שליד התיבה היו צוננים, וכך הזפת שבתיבה לא נמס מחום המים, הראם לא מת ושרד מהמבול, ועוג מלך הבשן אף הוא ניצל ושרד אחרי המבול. עוד מוסבר כי באמת רוב המתים של המבול שקעו בבבל, אך היו כמה שטבעו בטיט שהיה ונותרו בארץ ישראל, ולכן מי שאוכל מעפרה של בבל (גידולי החקלאות שבה), כאילו אוכל בשר אבותיו, או שקצים ורמשים שמתו בזמן המבול.

שעיר המשתלח – בתורה נאמר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'" (ויקרא יז, ג), ובמשנה הסבירו שהטעם ששעיר המשתלח. אינו חייב על שחיטת חוץ היא שאינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד. בתלמוד מוסבר כי טעם מתאים למעמדו ההלכתי של השעיר לאחר ההגרלה שהיו עושים כדי לדעת איזה משני השעירים מוקרב לה' ואיזה מוקרב לעזאזל, או לאחר הוידוי שהכהן הגדול היה מתוודה עליו את כל חטאי בני ישראל, ואז הוא כבר אינו ראוי להקרבה. לעומת זאת לפני ההגרלה או לפני הוידוי, השעיר היה מוכנס לעזרה ועומד לפני פתח אוהל מועד, אך מאחר שנאמר בכתוב "קרבן לה'" למדים שרק קורבן המיוחד לה' הוא בכלל שחוטי חוץ, ואילו שעיר המשתלח אינו מיוחד לה' מאחר שהוא עשוי לעלות בגורל לעזאזל.  ומסבירים עוד כי בכתובים אחדים מוצאים שהביטוי "קורבן" חל גם על קודשי בדק הבית, כמו בכתוב על שלל מלחמת מדין: "ונקרב את קרב ה' איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד" (במדבר לא, ג), אך קודשי בדק הבית אינם ראויים לעלות על המזבח, ולפיכך הם אינם בכלל "פתח אהל מועד לא הביאו", ואין בהם איסור שחיטה והעלאה בחוץ.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהעלאה בחוץ של דם או של בהמה שאינם ראויים לבוא בפנים.

במשנה נאמר: "חטאת שקיבל דמה בכוס אחד, נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים, בפנים וחזר ונתן בחוץ - חייב, שכולו ראוי לבוא בפנים.  קיבל דמה בשני כוסות- נתן שניהם בחוץ - חייב; אחד בפנים, ואחד בחוץ - חייב.  אחד בחוץ, ואחד בפנים--חייב על החיצון, והפנימי מכפר". במשנה מדובר על מי שנתן את ארבע מתנות הדם על קרנות המזבח, ולאחר נתן את הדם בחוץ. בסוגיה מבואר כי הדברים אמורים דווקא לשיטת רבי נחמיה ששיירי הדם של חטאת הפנימית מעכבים, ולכן חייב על הקרבת שיירי דם החטאת שנתנה בפנים ואחר כך נתנה בחוץ. במקרה שקיבל את הדם בשני כוסות, ונתן מאחד מהם את כל ארבע מתנות הדם- אין הדם שבשאר הכוסות נחשב לשיריים הנשפכים ליסוד המזבח כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, אלא כדעת תנא קמא שרק הדם בכוס נחשב לשיריים, ושאר הדם שבכוסות האחרים נדחה לגמרי מהקרבה (ראו דף לד, א).    

במשנה נאמר: "למה הדבר דומה:  למפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות - שחט שתיהן בפנים - פטור; שתיהן בחוץ - חייב.  אחת בפנים, ואחת בחוץ - חייב; אחת בחוץ, ואחת בפנים - חייב על החיצונה, והפנימית מכפרת. כשם שדמה פוטר את בשרה, כך הוא פוטר את בשר חברתה". המשנה משווה את דין חטאת שאבדה לחטאת שקיבל דמה בשני כוסות. בגמרא מבואר שבמקרה שהחטאת השנייה דחויה לגמרי מהקרבה כשהקריב את הראשונה – פטור אם הקריב את הראשונה, וכיוצא בזה, הכוס השני נעשה דחוי כשנתן את חברו בפנים, ואם נתן אחד בפנים ואחד בחוץ – פטור על השני שהקריבו בחוץ מאחר ששוב אינו ראוי להקרבה בפנים.

השוואה זו מבוססת על דבריו של רבי יהודה במחלוקת במשנה תמורה (ד, ד): "המפריש חטאתו, ואבדה והפריש אחרת תחתיה. לא הספיק להקריבה, עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן תמימות - אחת תקרב חטאת, והשנייה תמות, דברי רבי; וחכמים אומרים: אין חטאת מתה, אלא שנמצאת מאחר שכיפרו הבעלים, ואין המעות הולכות לים המלח, אלא שנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים". רבי יהודה סובר שהחטאת השנייה מתה אפילו כאשר שתיהן עומדות להקרבה ודין זה דומה לדין הכוסות, שפטור על הקרבת הכוס השנייה בחוץ, מפני שהדם המצוי באותה כוס אחרת נדחה מהקרבה. לשיטת חכמים חטאת הולכת למיתה דווקא כשהייתה אבודה בשעה שהתכפרו הבעלים באחרת ואחר כך נמצאה. ולפי שיטה זו חטאת שנמצאה קודם לכפרה ושתי החטאות עומדות להקרבה –אחת מהן קריבה כחטאת, והשניה תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה עולה, ונמצא שהיא ראויה להקרבה, וחייב על העלאתה בחוץ, ואין זה דומה לדין הכוסות שבמשנה. ומעירים בסוגיה שאף לרבי יהודה הנשיא, אם הפריש שתי בהמות לחטאת או לאשם, כדי שאם אחת תאבד השנייה תבוא כקורבן ("אחריות"), השניה רועה עד שיפול בה מום, ונפדית מיד הקדש, ומביאים בדמיה עולה. ולכן אם הפריש שניים לאחריות, וקרב אחד מהם, הואיל והשני כשר לעולה, אם הקריבו בחוץ – חייב. עוד מעירים שאחריות היא על אותו מין בהמה, כגון שהפריש שתי בהמות לאשם, ואחת מהן אבדה - הואיל והאשם בא מזכר, וגם העולה באה מזכר – רשאי להקריב. וכיוצא בזה, חטאת שעיר נשיא הבאה מבהמת-זכר שהפריש שתי בהמות לאחריות עליה, ואבדה אחת, רשאי להביא עולה שאף היא באה מזכר. ועל חטאת רגילה הבאה מנקבה, אינו מביא את האחרת לעולה, מפני שהן אינן באות מאותו מין בהמה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודת קרבנות מחוץ למקדש.

ניסוך המים והיין - במשנה נאמר: "הזורק מקצת דמים בחוץ, חייב; רבי אלעזראומר: אף המנסך מי חג בחג בחוץ - חייב". בדף הקודם נאמר שניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני. בתוספתא זבחים (יב, ו) נחלקו התנאים מהו שיעור ניסוך המים שעליו חייב בחוץ: "המנסך שלושה לוגים מים בחג בחוץ – חייב". רבי אלעזר (ברבי שמעון) אומר: אם מלאן לשם חג – חייב". עוד נחלקו שם על ניסוך היין: "המנסך שלושה לוגים יין בחוץ – חייב. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: והוא שקדשן בכלי". שיעור ניסוך היין המינימלי הוא שלושה לוגים (הנקראים "רביעית ההין" במדבר כח,יד), ולכן יש מהאמוראים המסביר שנחלקו אם חייב על מה שעולה מעל שפת כלי המדידה של היין ("בירוצי מידות"). ואולם יש מהאמוראים הסבור שמחלוקת זו דומה למחלוקות תנאים על הזמן שבו התחייב היחיד להקריב נסכים יחד עם הקרבן. מחלוקת אחת היא האם בזמן היתר הבמות (לפני המקדש) היה היחיד חייב להקריב נסכים (תוספתא זבחים יג, יג): "במת יחיד – אינה צריכה נסכים, דברי רבי. וחכמים אומרים: טעונה נסכים". מחלוקת אחרת היא האם במדבר הקריבו נסכים. בתורה נאמר: "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נותן לכם" (במדבר טו, א) – אך נחלקו התנאים מה בדיוק כוללת חובה זו ביחס למה שקדם לה: "להטעינה נסכים בבמה גדולה הכתוב מדבר...בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: "להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר....בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר". לדברי רבי ישמעאל לא היה חובה להקריב נסכים במדבר, ולכן גם לא הייתה חובה להקריב בבמת יחיד כשנכנסו לארץ אלא רק בבמה גדולה של כולם, ולדעת רבי עקיבא הקריבו נסכים במדבר, והתורה מצווה להקריב נסכים גם בבמת יחיד קטנה משנכנסו לארץ, שבמה זו הייתה אסורה במדבר. המחלוקת על קידוש בכלי קשורה אפוא בשאלת נסכים בבמת יחיד. לדעת חכמים הנסכים קרבו בבמת יחיד בלי שהתקדשו קודם בכלי שרת (מפני שלא היו כלי שרת בבמה), ולכן חייבים על ניסוכם בחוץ בשעת איסור הבמות אפילו שלא התקדשו בכלי שרת. ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון לא קרבו נסכים במדבר (כרבי עקיבא) ולא קרבו כלל נסכים בבמת יחיד (כרבי יהודה הנשיא), ויש לחייב רק באופן שהוא כשר בפנים, כשקדשו הנסכים בכלי שרת.

שיריים של דם בחוץ - במשנה נאמר: "רבי נחמיהאומר: שיירי הדם שהקריבן בחוץ - חייב". התלמוד דן בדבריו של רבי נחמיה לאור המחלוקת בתוספתא (שם, ז): "רבי נחמיה אומר: "שירי הדם שהקריבן בחוץ – חייב. אמר לו רבי עקיבא: והלא שירי הדם שירי מצווה הם! אמר לו: איברים ופדרים יוכיחו, שהן שירי מצווה והמקריבן בחוץ חייב. אמר לו: לא, אם אמרת באיברים ופדרים שהן תחילת עבודה, תאמר בשיירי הדם שאינן תחילת עבודה". התלמוד מסביר כי לדעת רבי נחמיה שפיכת השיריים של חטאות הפנימיות (לאחר שדמן הוקרב בהיכל) על מזבח החיצון מעכבת את הכפרה, אך שפיכת השיריים של חטאות הנאכלות (לאחר שדמן נזרק על מזבח החיצון) לדעת הכל אינה מעכבת, לפי זה יש לפרש שדברי רבי נחמיה במשנה נאמרו על דם חטאות הפנימיות שחייב עליו אם הקריבו בחוץ מפני שהוא מעכב. את המחלוקת בתוספתא יש לפרש כמחלוקת שבה דנים על שיריים של חטאות חיצוניות, שאינן מעכבות, אך רבי עקיבא סבור היה שגם בדבר זה רבי נחמיה סובר שחייב על הקרבה בחוץ, ורבי נחמיה השיב לרבי עקיבא לדבריו בלי להעמידו על טעותו, וטוען שגם אם שיריי מצווה אינם מעכבים אין מכאן הוכחה שפטור על הקרבתם בחוץ.

מליקה ושחיטת העוף בפנים ובחוץ - במשנה נאמר: "המולק את העוף בפנים, והעלה בחוץ - חייב; מלק בחוץ, והעלה בחוץ - פטור.  השוחט את העוף בפנים, והעלה בחוץ - פטור; שחט בחוץ, והעלה בחוץ - חייב.  נמצא דרך הכשרו מבפנים, פטורו מבחוץ; דרך הכשרו בחוץ, פטורו מבפנים.  רבי שמעון אומר: כל שחייבין עליו בחוץ, חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ, חוץ מן השוחט בפנים, והמעלה בחוץ". מליקה היא דרך ההכשרה של עוף במקדש אך מליקת עוף חולין אסורה מחוץ למקדש. המשנה דנה על מליקה בחוץ של עוף קודשים. השחיטה שהיא דרך ההכשר הרגילה של קודשים מחייבת את השוחט קודשים בחוץ, ולכן השוחט בפנים שלא כדרך ההכשר של העוף, ומעלה בחוץ פטור, אך אם שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב (לפי ריבוי הכתוב, ראו דף קז, א). מליקה מכשירה את העוף לאכילת כוהנים, ולכן חייב על המליקה בחוץ. התלמוד מברר את הכלל של רבי שמעון "כל שחייבים עליו בחוץ – חייבים על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ". התלמוד מעיר כי ניסוח הכלל אינו מבהיר על מה חולק רבי שמעון: אם הכלל בא לחלוק על דברי תנא קמא: "מלק בפנים והעלה בחוץ – חייב", היה צריך לנסחו ניסוח שלילי: "כל שאין חייבים עליו בחוץ אין חייבים עליו בפנים".  אם הכלל בא לחלוק על דברי תנא קמא: "מלק בחוץ והעלה בחוץ – פטור", היה צריך לנסחו הפוך: "כל שחייבים עליו בפנים – חייבים עליו בחוץ". אם הכלל בא לחלוק על "שחט בפנים והעלה בחוץ פטור" היה צריך להיות "כל שאין חייבים עליו בחוץ אין חייבים עליו בפנים", ואם הכלל בא לחלוק על "שחט בחוץ והעלה בחוץ - חייב" הכלל הוציא בפירוש את המקרה הזה מתוך הכלל: "כל שחייבים עליו בחוץ...חוץ מן השוחט בפנים והמעלה בחוץ". יש המפרשים כי למעשה המשנה חסרה, ודברי רבי שמעון מתייחסים למקרה שלא נזכר בפירוש: שחיטה בלילה שאינו ראוי לשחיטה - "השוחט בהמה בפנים בלילה (לא זמן הראוי לשחיטת קודשים), והעלה בחוץ – פטור. שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ – חייב", או לקבלת הדם בכלי חול: "המקבל בכלי חול בפנים והעלה בחוץ – פטור. המקבל בכלי חול בחוץ והעלה בחוץ – חייב", ורבי שמעון חולק וסובר שצריכה להיות סימטריה בין דין הפנים והחוץ. ואולם יש הסבורים שאין להוסיף עוד דברים על נוסח המשנה, אלא לשנות את נוסח דברי רבי שמעון ל"כל שחייבים עליו בפנים – חייבים עליו בחוץ" ודבריו חולקים על דברי תנא קמא על מליקה, שמלק בחוץ והעלה בחוץ פטור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודת קרבנות הנעשית מחוץ למקדש.

במשנה נאמר: "הקומץ (של המנחה), והלבונה, והקטורת, ומנחת כוהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ – חייב. רבי אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן. וכולן שהקריב בפנים, ושייר מהן כזית והקריבו בחוץ – חייב. וכולן שחסרו כל שהו, והקריבו בחוץ – פטור. המקריב קדשים ואימורים בחוץ – חייב". תנא קמא סובר שהקטרה בחוץ היא כזית, ורבי אליעזר סובר שיש ללמוד מדין הקטרתם בפנים, וכשם שאם חסרו בפנים פסולים להקרבה, כך גם הקרבתם בחוץ היא בשלמותם. חסרו בחוץ או בפנים – במשנה נאמר: "וכולם שחסרו כל שהוא, והקריבו בחוץ – פטור".  לפי הגמרא חכמים מודים לרבי אליעזר שאם חסר כל שהוא מקומץ המנחה – פטור על העלאתו בחוץ, ונחלקו עליו רק במקרה שהקומץ ישנו בעינו ובשלמותו. הסוגיה דנה אם חכמים מודים לרבי אליעזר רק כאשר חסרו בפנים והעלם אחרי כן בחוץ, או גם במקרה שחסרו בחוץ, ומאחר וכבר נפסל הקורבן בעצם היציאה, חייב על העלאתו בחוץ אפילו כאשר חסר מהקומץ. בשר ואימורים – במשנה נאמר: "המקריב קודשים ואימורים בחוץ – חייב" – הבשר ראוי לאכילה בעוד שהאימורים ראויים להקרבה על המזבח, אבל מאחר שהם ניכרים לעצמם – יש לחייב על העלאתם אפילו שהם דבוקים בבשר. ומעירים כי הבשר אינו חוצץ בפני האימורים על גבי המערכה, אם מפני שהופך את האימורים שיהיו על המערכה, אם מפני שהוא סבור כדעת רבי שמעון שאין חובה להעלות על המזבח, ואם מפני שאין חציצה של מין במינו. 

העלאת קומץ מנחה בחוץ - במשנה נאמר: "מנחה שלא נקמצה והקריבה בחוץ – פטור. קמצה, וחזר קומצה לתוכה, והקריב בחוץ – חייב". הדין הראשון במשנה מתאר מקרה הפוך מהמשנה הקודמת של קומץ מנחה העומד לעצמו, שכן במנחה שלא נקמצה – הקומץ בלול במנחה, ואין לחייב על העלאתה בחוץ מפני שאף בפנים לא היה יוצא ידי חובתו לו היה מקטירה כך. קומץ שחזר והתערב עם בלילת המנחה – אינו בטל בה, מאחר שהתורה השתמשה בלשון הקטרה הן עבור הקומץ: "והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה" (ויקרא ב, ב) והן עבור הקטרת השיריים של המנחה: לא תקטירו ממנו אש לה'" (שם יא), וכשם שהקומץ אינו מבטל קומץ של מנחה אחרת, כך גם השיריים אינם מבטלים את הקומץ.

העלאת קומץ ולבונה של מנחה בחוץ - במשנה נאמר: "הקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ – חייב. רבי אליעזר פוטר עד שיקריב את השני. אחד בפנים ואחד בחוץ – חייב. שני בזיכי לבונה שהקריב את אחד מהם בחוץ – חייב. רבי אליעזר פוטר עד שיקריב את השני. אחד בפנים ואחד בחוץ –חייב". הקטרת הקומץ ושני בזיכי הלבונה מתירה את המנחה באכילה לכוהנים, ולפיכך יש כאן שני דברים המתירים באכילה. התלמוד דן על דעת חכמים המחייבים בהקטרת קומץ לחוד ולבונה לחוד, אם הקטרת קומץ לבד מתירה לגמרי את מחצית השיריים של המנחה, או רק מחלישה את האיסור על השיריים הנשארים באיסורם עד להיתרם על ידי המתיר השני של הלבונה. ומעירים כי בעיה זו קשורה בשאלה אחרת השנויה במחלוקת תנאים אם יש מחשבת פיגול בזמן הקטרת אחד מן המתירים, אך בעוד ששם הדעות הכריעו בעד אחד הצדדים, בעניין שלנו יש ספק והבעיה לא הוכרעה ("תיקו"). 

זריקת דם בחוץ - במשנה נאמר: "הזורק מקצת דם בחוץ – חייב. רבי אלעזר אומר: אף המנסך מי החג בחג (סוכות) בחוץ – חייב". רבי אלעזר מודה לדברי המשנה שזריקת מקצת דם בחוץ – חייב, ואף הוא סבור כן בדמים של חטאות הפנימיות שמתנה אחת שלהם מעכבת, שאם נשפך דם הפר או דם השעיר לפני שמגר הכהן הגדול את כל הזאותיו על מזבח הזהב – אין הוא נזקק לחזור ולשחוט פר או שעיר, אלא ממקום שפסק משם הוא מתחיל, שכל נתינת דם ביום הכיפורים היא דבר בפני עצמו, וחייב על כך גם בחוץ (ראו משנה יומא ה, ז).

ניסוך המים – במשנה נאמר: "אף המנסך מי החג בחג בחוץ חייב". בפרשת הקרבנות של ימי חג הסוכות נאמר "מלבד עולת התמיד מנחתה ונסכה", ורק ביום השני נאמר "ונסכיהם" וביום השישי "ונסכיה" (במדבר כט, יב- לא), ורבי עקיבא למד מהשימוש בלשון רבים שלבד מניסוך היין שבכל הקרבנות, בחג הסוכות יש גם ניסוך המים, וחובה זו היא מהתורה. ואולם מסבירים כי חובה זו רק רמוזה בתורה אך מקורה הוא בהלכה למשה מסיני (הלכות שנמסרו למשה אך לא נכתבו בתורה), ולכן לדעת רבי אלעזר, חייב רק על ניסוך מים בחג (שזה הזמן הראוי להקרבה בפנים). דגש זה מבהיר גם את דעת רבי אלעזר בעניין שיעור ניסוך המים בחוץ, השנוי במחלוקת בתוספתא (זבחים יב , ו): "המנסך שלושה לוגים מים בחג בחוץ – חייב, רבי אלעזר אומר: אם מלאם לשם חג – חייב". ומסבירים מחלוקת זו בכמה אופנים: האם יש שיעור מסוים לניסוך המים, האם קרבו נסכים במדבר ולכן חייב לנסך בכלי, ראו בדף הבא), או האם למדים ניסוך המים מניסוך היין, וכשם שבניסוך היין השיעור המינמלי הוא "רביעית ההין לכבש יין" (במדבר כח, יד)=שלושה לוגים, כך גם בניסוך המים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשיעור העלאה בחוץ.

קרבנות האסורים בהעלאה בחוץ - במשנה נאמר: "אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקודש, והקריבן בחוץ – חייב". פסול בקודש – הוא שלכתחילה אין מקריבים אותו, אך אם עלה על המזבח לא ירד, ולכן אם הקריבו בחוץ – חייב על העלאה מחוץ למקדש. בתורה נאמר בפרשת העלאה בחוץ: "איש איש אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה'" (ויקרא יז, ח-ט). הביטוי "זבח" מלמד שהאימורים (החלבים) של האשם, החטאת, קודשי קודשים וקודשים קלים אף הם בכלל האיסור. הביטוי "אל פתח אוהל מועד" מלמד שהאיסור חל על כל דבר הבא לפתח אוהל מועד, לרבות הקומץ של המנחה, הלבונה, הקטורת, מנחת הכוהנים, מנחת כהן משיח, ונסכי המים והיין, הקרבים על המזבח. הכתוב "לא יביאנו" מלמד שגם קרבנות פסולים אסורים בהקרבה בחוץ, כגון אם הקרבן לן בלילה, או יצא או נטמא, או שעשה את הקרבן חוץ לזמנו, חוץ למקומו, פסולים זרקו וקבלו את דמו, נתן את הדם שלא במקומו, שכל דבר המתקבל בפתח אוהל מועד אם עלה על המזבח – חייבים על מעשיו בחוץ. 

שיעור איסור העלאה - במשנה נאמר: "המעלה כזית מן העולה ומן האימורין בחוץ חייב". זית הוא השיעור המינימלי של חיוב עונשים על אכילה אסורה בתורה. בשר העולה והאימורים של העולה מצטרפים לשיעור כזית מפני שדינם זהה ושניהם נשרפים על המזבח כליל. לעומת זאת בשר שלמים הנאכל לבעלים אינו מצטרף לשיעור כזית יחד עם האימורים של השלמים הנשרפים על המזבח. העולה גם מצטרפת לאימורים לעניין איסור פיגול, נותר וטמא. ולגבי בשר השלמים מחלקים בין אכילת פיגול למחשבת פיגול: הבשר מצטרף לשיעור כזית עם האימורים לאכילת פיגול שכבר חשב על דבר לאוכלו חוץ לזמנו. עם זאת הבשר אינו מצטרף לאימורים למחשבת פיגול, כלומר, מחשבה להקטיר פחות מכזית אימורים, אינה מצטרפת אל מחשבה לאכול פחות מכזית בשר שלא בזמנו לאסור את הקרבן, מפני שמחשבת אכילה ומחשבת אכילה אינן כאותה מחשבה לעניין פיגול. גם בעניין נותר בשר ואימורי שלמים מצטרפים לאכילת כזית נותר, אך במקרה שאבד או נשרף הקרבן ונותרו עוד בשר ואימורים לפני זריקת הדם, אין הבשר והאימורים מצטרפים לכזית, ולכן אין זורקים עליהם את הדם, כדעת רבי יהושע: "רבי יהושע אומר: "כל הזבחים שבתורה שנשתייר בהן כזית בשר, וכזית חלב - זורק את הדם. חצי זית בשר וחצי זית חלב - אינו זורק את הדם. ובעולה: חצי זית בשר וחצי זית חלב - זורק את הדם, מפני שכולה כליל. ומנחה (מנחת נסכים הבאה עם הקורבן ומוקרבת על המזבח), אפילו כולה קיימת - לא יזרוק".

במשנה נאמר: "הקומץ, והלבונה והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ – חייב. רבי אליעזר פוטר, עד שיקריב את כולן. וכולן שהקריב בפנים ושייר מהן כזית והקריבו בחוץ חייב. וכולן שחסרו כל שהו והקריבו בחוץ פטור .המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב". במשנה הקודמת למדנו ששיעור העלאה בחוץ של קרבן עולה הוא כזית, שאפילו אם חסר מבשרה בפנים אינה נפסלת להקרבה אם יש בה כזית להקרבה. במשנה זאת מנויים קרבנות שיש להקריבם בשלמותם, ובשל כך נחלקו התנאים: תנא קמא סובר שיש לשער את הקרבתם בחוץ בשיעור כזית, ככל האיסורים שבתורה, ורבי אליעזר סובר שמאחר שבמקדש מקריבים אותם בשלמותם אף העלאתם בחוץ צריכה להיות כעין שיעור הכשרם בפנים.

בסוגיה דנים בדעת רבי אליעזר במשנה לגבי שיעור הקטרת קטורת מחוץ למקדש על ידי השוואת הדברים לשיעור הקטורת שבמקדש. במקדש היו מקריבים בכל יום פעמיים קטורת על מזבח הזהב שבהיכל: פעם בבוקר בשיעור חצי מנה, ופעם נוספת בין הערביים בשיעור זהה. ביום הכיפורים הכהן היה מקטיר "מלוא חופניו" (ויקרא טז, יב) מן הקטורת שהביא לקודש הקודשים. בברייתא העוסקת בהקטרת קטורת משווים את ההקטרה שבחוץ ובפנים: "המקטיר כזית בחוץ חייב, חצי פרס בפנים – פטור". הסוגיה מסבירה כי המשפט "חצי פרס בפנים פטור" משמעו שכהן המקריב חצי פרס (במקום חצי מנה=פרס) פוטר את הציבור מלהקריב קטורת באותו יום. האמורא רב מסביר שאפילו רבי אליעזר מודה שיוצאים ידי חובת הקטרה בפחות משיעורה המלא כדברי הברייתא על חצי פרס, אך רבי זירא מעיר שהרעיון הזה עומד בניגוד לדעתו במשנה שהקטרה היא הקרבה של מלוא הקטורת, והאמוראים מתרצים את הבעיה בדרכים שונות: האמורא רבה מסביר שלדעת רבי אליעזר הקטורת שבהיכל שונה מהקטורת של יום הכיפורים שבקודש הקודשים. הברייתא עוסקת בקטורת שבכל יום שמותר להקריב ממנה אפילו פחות משיעור פרס, ומחלוקת התנאים במשנה היא על קטורת שבקודש הקודשים אם היא חייבת להיות "מלוא חופניו" דווקא. אביי סובר שבהקטרה בפנים הכל סבורים שהיא "מלוא חופניו", ונחלקו במשנה על המקטיר קטורת פנים בחוץ. לדעת חכמים למדים קטורת יום הכיפורים ("פנים") מקטורת ההיכל ("חוץ") לעניין הקטרה חוץ לעזרה. ולכן, כשם שהמקטיר את קטורת ההיכל בחוץ (בהיכל) חייב בכזית, כך המקטיר את קטורת הפנים בחוץ חייב בכזית. ולדעת רבי אליעזר אין למדים דין קטורת פנים מקטורת ההיכל לעניין שיעור העלאה בחוץ. רבא דוחה את דברי אביי בטענה כי לדעת חכמים בניסוך היין יש שיעור מינימלי של שלושה לוגין האסורים בהעלאה בחוץ ובפחות מכן אין חייב על העלאה, ולא למדו ניסוך מקרבנות אחרים הנעשים במזבח החיצון שהם בכזית ("חוץ מחוץ"), וכל שכן שאין ללמוד פנים מחוץ. רב אשי עצמו מתרץ ואומר כי הם לומדים הקטרת חוץ מהקטרת פנים שהם נושאים קרובים, ולא ניסוך מהקטרה שאינם קרובים במהותם. רבא מסביר כי המחלוקת במשנה היא על קטורת היכל, אלא שבברייתא מדובר על כהן שנטל כחצי פרס מהכלי הגדול שבו מצויה הקטורת, ויוצאים ידי חובת הקטרה. אבל משנתנו עוסקת במקרה שנטל קטורת מן המכתשת כדי שיעור הקטרה, שלדעת רבי אליעזר הנחה זו קובעת כל הקטורת שבכלי להקטרה, ומעתה כל שהקריב פחות הרי זה מקטיר דבר חסר ואם הקטיר בחוץ כזית אין זו הקטרת חוץ, ולדעת חכמים הכלי אינו קובע דבר על מה שבכלי, ואפילו אם הקטיר רק כזית מחוץ לעזרה חייב על כך.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה והעלאה בחוץ.

במשנה נאמר: "השוחט והמעלה בחוץ – חייב על השחיטה וחייב על העלאה. רבי יוסי הגלילי אומר: שחט בפנים והעלה בחוץ (חייב). שחט בחוץ והעלה בחוץ – פטור, שלא העלה אלא דבר פסול. אמרו לו: אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ, כיון שהוציאו פסלו. הטמא שאכל בין קודש טמא בין קודש טהור – חייב. רבי יוסי הגלילי אומר: טמא שאכל טהור – חייב. וטמא שאכל טמא – פטור, שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו: אף טמא שאכל את הטהור, כיון שנגע בו – טמאוהו, וטהור שאכל טמא – פטור, שאינו חייב אלא על טומאת הגוף". שתי המחלוקות במשנה בנויות על יסוד דומה, שמה שהיה בו פסול קודם, אין פסול שני יכול לחול עליו.

התלמוד מבהיר את עמדת רבי יוסי הגלילי בשתי המחלוקות שבמשנה. שחיטה והעלאה בחוץ - במדרש ההלכה התנאים מציגים טענות המחזקות את דעת רבי יוסי הגלילי: רבי יהודה הנשיא מבחין בין נשחט בפנים שהיתה לו שעת הכושר לנשחט בחוץ שלא הייתה לו שעת כושר, ורבי אלעזר ברבי שמעון מבחין בין נשחט בפנים ש"הקודש מקבלו" (אם חזר והכניסו והעלהו על המזבח) לנשחט בחוץ שאין הקודש מקבלו. ומסבירים כי יש הבדל בין הדעות הללו, שלדעת רבי אם נשחט בלילה או קיבל את הדם בכלי חול, לא היתה לקרבן שעת הכושר אפילו שנעשה בפנים, ולדעת רבי אליעזר ברבי שמעון הקודש מקבלו. אכילת קודשים בטומאה– התלמוד מסביר כי הכל מסכימים כי אדם הטמא בטומאת הגוף, ואחר כך נטמא הבשר – חייב כרת על אכילת הקודשים, שכן איסור טומאת הגוף כבר חל, ונחלקו במקרה שנטמא הבשר ואחר נטמא טומאת הגוף – שלדעת חכמים איסור חל על איסור, ומתוך שחל איסור טומאת הגוף על בשר טהור הוא חל גם על בשר טמא, ולדעת רבי יוסי הגלילי אין איסור חל על איסור, וגם אין כאן איסור חמור החל על איסור קל, שכן בכל אחד מהאיסורים יש צד חומרה: על אכילה בטומאת הגוף חייב כרת, ולטומאת הבשר אין טהרה במקווה.

חומרות בשחיטה ובהעלאה - במשנה נאמר: "חומר בשחיטה מבעליה, ועלייה מבשחיטה. חומר בשחיטה, שהשוחט להדיוט (לשם אכילת כל אדם) – חייב, והמעלה להדיוט – פטור. חומר בעלייה: שניים שאחזו בסכין ושחטו – פטורים. אחזו באבר והעלו – חייבים". בתורה נאסרה השחיטה בחוץ: "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'...דם יחשב לאיש ההוא...ונכרת האיש ההוא מקרב עמו...ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים..." (ויקרא יז, ד-ז). ובפרשה הסמוכה אסרו את העלאת הקרבן בחוץ: "ואלהם תאמר: איש איש מבית ישראל...אשר יעלה עלה או זבח. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז, ח-ט). בשתי הפרשות מופיעים ביטויים מקבילים: "איש איש", " לה' ", ו"ההוא" אלא שבכל פרשה דורשים מעט אחרת. בפרשת שחוטי חוץ הביטוי "איש איש" מלמד שחייב על שחיטה לאדם (הדיוט), הביטוי לה' מלמד ששעיר המשתלח ביום הכיפורים ששחטו בחוץ אינו חייב כרת, מפני שאינו נעשה לה' והביטוי "ההוא" במשפט "ונכרת האיש ההוא" מלמד שאם עשה בשוגג, באונס או בטעות – פטור, והביטוי "ההוא" במשפט "דם יחשב לאיש ההוא" מלמד שרק אחד השוחט חייב ואילו שניים ששחטו בחוץ פטורים. בפרשת העלאה בחוץ הביטוי "איש איש" מלמד ששניים שהעלו אבר אחד חייבים, הביטוי לה' מלמד שהמעלה להדיוט פטור, והביטוי "ההוא" מלמד ששוגג, אנוס או מוטעה – פטור. במדרש ההלכה נחלקו התנאים במדרש הכתובים. רבי שמעון סובר כמשנתנו ששניים שהעלו חייבים לפי הכתוב "איש איש", ואילו רבי יוסי אינו דורש את הכתוב "איש איש" מפני שלדעתו זוהי דרך הניסוח הרגילה של התורה, "דברה תורה כלשון בני אדם", ולדעתו הביטוי "ההוא" (עם הא הידיעה) מלמד ש"שניים שאחזו והעלו פטורים" בניגוד למשנה. בעניין שחוטי חוץ רבי יוסי גם כן אינו דורש את הכתוב "איש איש" האמור שם, אך הוא מסכים עם דברי המשנה שהשוחט להדיוט חייב, לפי דברי הכתוב: "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" (שם)", שאפילו שחט לשם איש – חייב.

העלאה אחר העלאה - במשנה נאמר: "העלה וחזר והעלה וחזר והעלה – חייב על כל עלייה, דברי רבי שמעון. רבי יוסי אומר: אינו חייב אלא אחת". האמוראים נחלקו על איזה מקרה מדובר במשנה. ריש לקיש סובר שהמחלוקת היא על מי שהעלה ארבעה וחמישה איברים. לדעת רבי יוסי הביטוי "לעשות אתו" (שם) מתייחס לכל הבהמה, ולכן המעלה ארבעה וחמישה איברים נפרדים אינו חייב אלא חטאת אחת על העלאה בחוץ. ולדעת רבי שמעון על כל אבר ואבר חייב  בפני עצמו. ולדעת הכל אם העלה אבר אחד שחתכו והעלהו מספר פעמים – אינו חייב אלא אחת. רבי יוחנן סובר שהמחלוקת היא על אבר אחד שהעלה בכל פעם חלקים חלקים. לדעת רבי יוסי חייב רק על העלאת אבר שלם ולא על אבר חסר, בין בקודשים שנשחטו בפנים ובין בקודשים שנשחטו בחוץ. ולדעת רבי שמעון העלאת איבר שלם היא תנאי לחייב על קודשים שנשחטו בחוץ, אבל בקודשים שנשחטו בפנים חייבים על העלאתם אפילו אם היו חסרים, שהרי ראויים הם להעלאה בפנים, כדין איברים שפקעו מעל המזבח, שמעלים אותם לאחר שכבר נחסרו. בגמרא דנים על מסורות שונות משמו של עולא. מסורת אחת מזהה את דעת עולא עם דברי רבי יוחנן, ולפי מסורת אחרת רבי שמעון ורבי יוסי מסכימים כי שחוטי פנים שחסרו והעלם בחוץ – חייבים, ונחלקו על שחוטי חוץ שחסרו והעלם בחוץ, שלדעת רבי שמעון חייב, ולדעת רבי יוסי פטור. ולפי מסורת זו איבר שנשרף מקצתו ופקע מעל המזבח, ראוי להקטרה בפנים וחוזר למזבח, ולכן חייב על הקרבתו בחוץ, כנגד הסוברים שרבי יוסי חושב שאינו ראוי להקטרה בפנים.

מקום ההקרבה בחוץ - במשנה נאמר: "רבי יוסי אומר:...ואינו חייב עד שיעלה על המזבח. רבי שמעון אומר: אפילו העלה על הסלע או על האבן – חייב". רבי יוסי לומד מהכתוב "ויבן נח מזבח לה'" (בראשית ח, כ) בעוד שרבי שמעון סבור שאין זו חובה אלא תיאור של גובה המזבח של נוח. רבי שמעון לומד מהכתוב: "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה'" (שופטים יג, יט) ולדעת רבי יוסי הייתה שם הוראת שעה מיוחדת; ולפי דעה אחרת רבי שמעון לומד מהכתוב "מזבח פתח אהל מועד" (ויקרא יז, ו), שההקרבה על המזבח היא באוהל מועד, ובבמות יוצא ידי חובה אם העלה על סלע או על אבן, ובשעת איסור הבמות – חייב על הקרבה זו משום שחיטה בחוץ. ומעירים בעניין זה כי מבחינים גם בין במה גדולה של ציבור שבה המזבח צריך להיעשות בצורתו המיוחדת, עם קרן, כבש, ריבוע ויסוד, ובבמה קטנה של יחיד אין צורך בכל הדברים הללו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשחיטה ובהעלאה בחוץ.

בתורה נאסרה עבודת הקרבנות מחוץ למקדש. איסור אחד הוא על שחיטה בחוץ: "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'...דם יחשב לאיש ההוא...ונכרת האיש ההוא מקרב עמו...ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים..." (ויקרא יז, ד-ז). ובפרשה הסמוכה האיסור הוא על העלאת הקרבן בחוץ: "ואלהם תאמר: איש איש מבית ישראל...אשר יעלה עלה או זבח. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז, ח-ט). איסור העלאה מופיע גם בספר דברים: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג). בדף זה דנים בהיקף האיסור, סוג העבודה האסור,

איסור שחיטה והעלאה הנעשות שתיהן בחוץ  – במשנה נאמר: "השוחט והמעלה בחוץ – חייב על השחיטה וחייב על העלאה. רבי יוסי הגלילי אומר...שחט בחוץ והעלה בחוץ – פטור, שלא העלה אלא דבר פסול". בתורה נאמר: "אשר יעלה עולה או זבח" (שם ח) ולכאורה מדובר על קרבנות שנשחטו בפנים המקדש, והעלה אחר כך בחוץ ("מוקטרי פנים שהעלן לחוץ"). הסוגיה דנה על המקור ל"מוקטרי חוץ שהעלן לחוץ" שלא נעשו בשום שלב בפנים המקדש, ומציעים כי הביטוי "ואלהם תאמר" (שם ח) מערב את הנושאים של פרשת שחיטה בחוץ עם פרשת העלאה בחוץ, ללמדנו שדין המעלה בחוץ מתייחס גם אל הנשחט בחוץ. יש הלומדים דבר זה מלשון הבאה שנאמרה בשחיטה בחוץ: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (שם ד) ובהעלאה בחוץ: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו". בהצעות הללו יש קושי, שכן במשנה במסכת כריתות (T, א) מנו את המעלה קודשים בחוץ כאחת משלושים ושש כריתות שבתורה, אך לפי זה היה צריך למנות העלאה בחוץ, הן של קרבן שנשחט בפנים והן של קרבן שנשחט בפנים.

זריקה – במשנה בהמשך הפרק נאמר: "הזורק מקצת דמים בחוץ – חייב. במקרא נאסרו שחיטה והעלאה, והתנאים נחלקו מה המקור לאיסור זריקת הדם בחוץ. רבי עקיבא לומד את האיסור מהביטוי "או זבח" (שם ח) בהעלאה בחוץ, ורבי ישמעאל לומד את הדברים מהביטוי "דם יחשב" (שם ד) באיסור שחוטי חוץ. התלמוד דן בעקבות המדרשים הללו במי ששחט וזרק – לרבי ישמעאל חייב שתי חטאות (על עונש כרת מביא חטאת בשוגג), שכן איסור זריקה נלמד מהעלאה בחוץ, ולכן מדובר בשני איסורים נבדלים, ורבי עקיבא סובר שזריקה נלמדה משחיטה ולכן חייב רק חטאת אחת. וכיוצא בזה לגבי זרק והעלה – שלרבי ישמעאל חייב אחד מפני שלמדו זריקה מהעלאה, ולרבי עקיבא חייב שתיים מפני שאלו שני איסורים נבדלים. אביי סבור שבמקרים הללו אין מחלוקת, מפני שהכל מסכימים כי בספר דברים נאמר "שם תעלה עולותיך ושם תעשה" ומכאן שיש להבחין בין כל העבודות נחשבות כעשייה אחת לבין עבודת העלאה, ולכן, שחט וזרק הן איסור אחד, וזרק והעלה הן שני איסורים.

התלמוד דן במדרשי הכתובים של רבי עקיבא ורבי ישמעאל על עוד הלכות של שחיטה והעלאה בחוץ. לחלק – חייב על כל סוג קורבן ששוחט או מעלה בחוץ, ורבי עקיבא לומד זאת מהכתוב "לא יביאנו" (בלשון יחיד), ורבי ישמעאל מהכתוב "או זבח". שלם ולא חסר – קרבן שנחסר ממנו אחד מאיבריו אינו בכלל איסור העלאה ושחיטה, רבי עקיבא למד זאת מהכתוב "לעשות אתו", ורבי ישמעאל מ"לא יביאנו", כלומר, בשלמותו. ואם מדובר על מה שחסר מחוץ למקדש – רבי עקיבא סובר שבמקרה זה חייב, ורבי ישמעאל סובר שפטור מהכתוב "לעשות אתו". שחיטת עוף בחוץ – אם שחט עוף של קרבן בחוץ חייב, רבי עקיבא לומד מהריבוי מהכתוב "דם יחשב", ולרבי ישמעאל מהכתוב "או אשר ישחט". מלק עוף בחוץ – במקדש היו מולקים את העוף אך מחוץ למקדש מליקה אינה מעשה המתיר את העוף לאכילה, ולכן ממעטים את העוף שמלקו מאיסור שחוטי חוץ, לרבי עקיבא מהכתוב "או אשר ישחט, ולרבי ישמעאל מהכתוב "זה הדבר" המלמד כי רק השחיטה המתוארת בכתוב אסורה ולא מליקה. 

קומץ ומקבל דמים – במשנה בהמשך הפרק נאמר: "הקומץ והמקבל דמים בחוץ – פטור". בכתוב נזכרים שחיטה והעלאה, וזריקה שלמדוה מדרשת הכתובים. בכל אחת מהעבודות הללו יש צד חומרה: השחיטה נפסלת אם נעשתה לשם מי שלא מנוי על אוכלי קורבן הפסח, העלאה ישנה גם בהקטרת המנחה, והזריקה חמורה מפני שזר הזורק דם במקדש חייב מיתה. ומסבירים כי לא למדו זריקה מן הצד השווה שבין העלאה ושחיטה, אלא מכתוב מיוחד, כדי ללמד שאין למדי בדרך זו, וגם בקמיצה וקבלת הדם שאין להם מקור בכתוב – אין לחייב משום עבודה בחוץ.

מה מוגדר כחוץ – בתורה נאמר: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה" (שם ג). הכתוב מציין מצד אחד "במחנה" ומצד שני "מחוץ למחנה", ומסבירים כי שחיטת חוץ היא  במקום שאינו ראוי לשחיטת קודשי קודשים (צפון העזרה) ואינו ראוי לשחיטת קודשים קלים (הר הבית), אך לאו דווקא מחוץ לשלוש המחנות. בהקשר זה דנים על שוחט על גג ההיכל – בתורה נאמר: "אל פתח אהל מועד לא הביאו", ומכאן שאין חייבים על שחיטה על גג ההיכל, למרות שאינו ראוי לשחיטת זבח, שהרי הביאו אל פתח אוהל מועד. ולפי זה הביטוי "במחנה" ו"מחוץ למחנה" מלמדים על בהמה שכולה בחוץ וצוארה בפנים, הנחשבת למצויה בחוץ, וחייב עליה.   

המעלה בזמן הזה – האמוראים נחלקו על דינו של המקריב קורבן בחוץ בזמן הזה שאין בית מקדש: "רבי יוחנן אמר: חייב, ריש לקיש אמר: פטור. המחלוקת היא אם קדושה ראשונה של בית המקדש קידשה את מקום המקדש גם לעתיד לבוא, או רק לשעתה. לפי רבי יוחנן המקום התקדש גם לאחר החורבן, ואפשר לבנות שם מזבח ולהקריב עליו, ולפיכך העלאה שלא במקום המקדש נחשבת להעלאה בחוץ. ריש לקיש סובר שהקדושה לא קידשה את המקום לעתיד לבוא, ועם חורבן המקדש גם אבדה ההגדרה של מקום העומד בחוץ, ופטור על קרבנות הנעשים בחוץ. ובעניין זה של קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא מובאות מסורות של התנאים: "אמר רבי אליעזר: כשהיו בונין בהיכל (בימי עזרא בבית המקדש השני) היו עושים קלעים בהיכל, קלעים בעזרות (מחיצות)...אמר רבי יהושע: שמעתי שהיו מקריבים אף על פי שאין בית, ואוכלים קודשי קודשים אף על פי שאין קלעים, קודשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה". שלדעץ רבי אליעזר עשו את המחיצות כדי להצניע את מקום הקודש, ולדעת רבי יהושע הקדושה הראשונה קידשה לעתיד לבוא, ולכן המקום קדוש, ואין צורך בבית מקדש בנוי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור שחיטה והעלאה מחוץ למקדש.

במשנה נאמר: "השוחט והמעלה בחוץ – חייב על השחיטה וחייב על העלאה...רבי יוסי הגלילי אומר: שחט בחוץ והעלה בחוץ – פטור, שלא העלה אלא דבר פסול. אמרו לו: אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ, כיון שהוציאו פסלו".

בספר ויקרא אוסרים על עבודת הקרבנות מחוץ למקדש. איסור אחד הוא שחיטה בחוץ: "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'...דם יחשב לאיש ההוא...ונכרת האיש ההוא מקרב עמו...ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים..." (ויקרא יז, ד-ז). ובפרשה הסמוכה האיסור הוא על העלאת הקרבן בחוץ: "ואלהם תאמר: איש איש מבית ישראל...אשר יעלה עלה או זבח. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז, ח-ט). איסור העלאה מופיע גם בספר דברים: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג). התלמוד מסביר שבעניין העלאה העונש נאמר בספר ויקרא "ונכרת האיש ההוא מעמיו", והאזהרה מבוססת על ספר דברים "השמר לך". בעניין שחיטה הנושא מורכב יותר, שכן העונש נזכר בפירוש "ונכרת האיש ההוא מקרב עמו", ואילו האזהרה אינה מצוינת בפירוש, והאמוראים דנים מהיכן ללמדה.

התלמוד מציע מקורות אחדים לאזהרה על שחיטה בחוץ. יש המבקשים ללמוד את הדברים מהמשפט "ולא יזבחו עוד את זבחיהם", אך כתוב זה מלמד כפי הנראה שהזובח בהמה למרקוליס שעבודתו הרגילה היא בזריקת אבנים לצד גל אבנים - חייב אפילו שאין זו דרך העבודה הרגילה לאל מרקוליס (מרקורי). אפשרות אחרת היא שכתוב זה לא מתייחס למה שנאמר לפניו בפרשה אלא מוסיף איסור על זמן הביניים שבין היתר הבמות למקדש. לפי זה האיסור של שחיטת קודשים בתחילת הפרשה הוא של זבחים שהקריב והקדיש בשעת איסור הבמות, שעליהם העניש והזהיר בפסוקים הללו, אך סוף הפרשה מלמד שיש לאסור גם זבחים שהקדיש בזמן היתר הבמות והקריב לאחר שנאסרו הבמות, ויש לראות את הזובח כאילו הוא מקריב על פני השדה שלא במקומם הראוי, ויש עליו מצוות עשה ("והביאם לה'"( ומצוות לא תעשה ("לא יזבחו"), אפילו שאינו חייב כרת (בגלל הביטוי "זאת להם" הממעט את הכרת).

אפשרות העולה בסוגיה היא לימוד בקל וחומר – הכתוב לא ענש כרת על שחיטה בחוץ של קודשים שהקדישם בשעת היתר במות (אלא רק אסר זאת בעשה ולא תעשה), אך בכל זאת הזהיר על שחיטתם ("לא יזבחו"), וכל שכן שעל שחיטה בחוץ של קודשים שהקדישם בשעת איסור במות ענש הכתוב בכרת, ומכאן שיש עליהם גם אזהרה. אלא שבהצעה זו יש קושי מכמה צדדים. בעיה אחת היא שלפי הגיון זה אפשר לוותר על האזהרה בנושאים רבים. כך למשל, אפשר ללמוד אזהרה על אכילת חלב מנבילה, שרצים טמאים או טהורים, ערלה וכלאי הכרם, שביעית ותרומה, בדרך זו, כפי שבכל אחד מהנושאים הללו לא נאמר עונש אלא רק אזהרה: "לא תאכל כל נבילה" (דברים יד, כא), שרצים – "וכל השרץ לא יאכל" (ויקרא יא, מא), וכן כיוצא בזה, ומכאן אפשר היה ללמוד בקל וחומר לחלב שיש עליו עונש כרת (ויקרא ז, כה), שיש גם להזהיר עליו. אפשר היה גם ללמוד אזהרה על פסח ומילה מאיסור נותר בפסח, שאם שם הזהיר הכתוב ולא ענש, כך גם בפסח ומילה שענש הכתוב בכרת, יש אזהרה. התלמוד מסביר כי למעשה אין ללמוד מהמקומות הללו מפני שהאזהרה ייחודית לאיסורים הללו שיש בכל אחד מהם צד חמור: נבילה – מטמאת, שרצים טמאים מטמאים, שרצים טהורים אסורים באכילה, ערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה, בשנת השמיטה - כסף שקנו בו פירות מתקדש בקדושת שביעית, תרומה – אין לה היתר בשום מקרה, והנותר בפסח – אין לו תקנה. הקושי הוא אם כן עקרוני שכן ההנחה היא ש"אין מזהירין מן הדין" ואזהרה המתבססת על לימוד קל וחומר חסרה תוקף מבחינה משפטית.

רבי יוחנן מציע ללמוד את האזהרה לשחיטה בחוץ בגזירה שווה לשחיטה בחוץ. בשחיטה נאמר הבאה - "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (שם, ד), ובהעלאה גם כן - "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו", ולא ענש אלא אם כן הזהיר. רבא מבקש ללמוד היקש מספר דברים העוסק באיסור העלאה: "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך, ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (דברים יב, יד), ומכאן שיש להשוות העלאה לשאר הציוויים שבעניין זה, וכפי שבהעלאה יש עונש ואזהרה כך גם בשחיטה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפסול ובטומאה של פרים ושעירים הנשרפים.

פרים הנשרפים (פר העלם דבר, פר כהן משיח ופר יום הכפורים) ושעירים הנשרפים (שעיר יום הכיפורים ושעיר עבודה זרה) הם קרבנות ששורפים את בשרם מחוץ למחנה. על פר העלם דבר של ציבור נאמר בתורה: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אתו על עצים באש" (ויקרא ד, יב). על פר יום הכיפורים נאמר: "ושרפו באש את עורותם את בשרם ואת פרשם. והשורף באש יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה" (שם טז, כז- כח).

הגדרת יציאה - במשנה נאמר: "היו סובלין אותו במוטות (נושאים את בשר פרים ושעירים הנשרפים). יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו - הראשונים מטמאין בגדים, והאחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו". בדף הקודם דנו האם בשר פרים ושעירים הנשרפים היוצא מחוץ למחנה קודם זריקת הדם מטמא\פוסל ביציאה, או שבכל מקרה, הואיל והבשר עתיד לצאת מחוץ לעזרה לשריפה בבית הדשן אין יציאה זו פוסלת.  לשאלה זו יש משמעות מיוחדת בפרים ושעירים הנשרפים, מאחר שהוצאת הבשר מטמאת את המוציא. בדף זה ממשיכים לברר נקודה זו, ושואלים מה דינם של המוציאים שהוציאו בשר וחזרו והכניסו אותו שוב לעזרה, אם נטמאו ביציאתם, או ברגע שחזרו לעזרה פרחה מכאן הטומאה. אם מדייקים בלשון הכתוב "ואחר יבא אל המחנה" (שם), רק יציאה שאחריה חוזר אל המחנה נחשבת ליציאה, ולכן הבשר המצוי בעזרה אינו מטמא, ורק יש לשאול אם מי שנמצא מחוץ לעזרה ומושך את הבשר במקל נטמא.

הטומאה – התנאים נחלקו במשנה מסכת פרה (ח, ג) על הטומאה בקורבנות הנשרפים: "פרים (הנשרפים) ופרה (אדומה) ושעיר המשתלח (של יום הכיפורים) – המשלח, השורפן והמוציאן מטמא בגדים, והן עצמן אין מטמאין בגדים, אבל מטמאים אוכלים ומשקים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: פרה ופרים – מטמאים אוכלים ומשקים, שעיר המשתלח – אינו מטמא שהוא חי, והחי אינו מטמא אוכלים ומשקים". אב הטומאה מטמא אדם וכלים ובכלל זה בגדים, וראשון לטומאה (דרגה פחותה) מטמא גם אוכלים ומשקים. פרה מטמאת משחיטתה, והשורף את הפרה נטמא לפי במדבר יט, ח, השור. פרים הנשרפים מטמאים לפי המקרא ומדרש הכתובים (דף פג) משעת יציאתם מחוץ לעזרה, והמשלח את השעיר מטמא לפי ויקרא טז, כו משעת שילוחו. רבי מאיר סובר כדעת התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל הלומד מהכתוב "על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, ח) שהכשר טומאה במים (או משקים אחרים) הוא רק באוכלים הדומים לזרעים, שאינם עשויים לטמא בעתיד טומאה חמורה, בניגוד לנבלת עוף טהור המטמאת באכילתה – שאינה צריכה הכשר טומאה. רבי מאיר סובר שאף הנשרפים המנויים במשנה, העתידים לטמא בגדים, אינם צריכים בגלל זה הכשר טומאה של אוכלים. לדעת חכמים שעיר המשתלח אמנם עתיד לטמא אך הוא אינו מטמא כעת שכל דבר חי אינו בכלל טומאת אוכלים. ואף בפרים הנשרפים ופרה אדומה אין הכוונה במשנה שאינם צריכים הכשר טומאה לגמרי, אלא צריכים הכשר טומאה ממקום אחר (כלומר, לצאת מן המחנה או להישרף), ואם כן, אין דעת רבי מאיר סותרת את התנא מבית המדרש של רבי ישמעאל.      

הסוגיה דנה על טומאת אוכלים ומשקים של דברים שאינם צריכים הכשר במים: פרים ושעירים הנשרפים – מסקנת הסוגיה היא שבפנים העזרה הם נחשבים כ"מחוסר מעשה" שאינו מטמא, ורק כאשר יצאו החוצה הוכשרו לטמא. נבלת עוף טהור -  טומאת אוכלים היא בשיעור כביצה, וטומאת אכילת נבלת עוף טהור היא בשיעור כזית. אם בנבלת העוף יש כביצה היא מטמאת טומאת אוכלים אפילו בלי הכשר במים, מפני היא ראויה לטמא טומאה חמורה באכילה. ואם היא בשיעור כזית, יש לדון אם מטמאת עוד לפני שאכלה והכניסה לבית הבליעה, כשהיא בידו, ורק צריך להכניסה לפיו ולבולעה. מסקנת הסוגיה היא שאין מחוסר קריבה (לפה) כמחוסר מעשה, וחתיכת הנבלה שבידו אינה נחשבת כאילו היא רק חסרה קריבה לפיו, ועדיין אינה מוכשרת לקבל טומאה. טומאת נבלת עוף טהור– השאלה היא אם מונין להראשון ושני – ויש לה השלכה לגבי עניינים אחדים בהלכות טומאה: היקף הטומאה - נבלת עוף טהור אינה מטמאת בנגיעה אלא בבליעה, ויש לשאול אם יש לה דין אב הטומאה למגעו, ואף היא עושה ראשון לטומאה החוזר ומטמא אוכלים להיות שני לטומאה, או שדינה כאוכל טמא שהוא עצמו ראשון לטומאה ועושה שני לטומאה, ולמסקנה, מאחר שאינה מטמאת במגע – אין מונין ממנה ראשון ושני. שאלה אחרת עוסקת בחיבורי אוכליםעל ידי משקים. הכוונה היא לחתיכות אוכל המחוברות במשקה, שחיבור זה מחשיבן כאוכל אחד לעניין טומאת אוכלים שהיא טומאה קלה אבל לא לטומאת נבילה החמורה, והשאלה היא אם נחשבים כגוף אחד למנות בהם ראשון ושני לטומאה, או שהאוכל שנגעה בו הטומאה הוא ראשון לטומאה, והאוכל המחובר לו הוא שני לטומאה, ולמסקנה הולכים אחר הכלל הקובע שכל דבר המטמא אדם – מונים ממנו ראשון ושני, ואם אינו מטמא אדם (טומאת אוכלים שאינה מטמאת אדם חוץ מטומאת נבילה) – אין מונים ראשון ושני, וכן הוא גם כאן.  

טומאת בגדים מחוץ למחנה - במשנה נאמר: "יצאו אלו ואלו - מטמאין בגדים. רבי שמעון אומר: אינן מטמאין עד שיוצת האור ברובן. ניתך הבשר  - אין השורף מטמא בגדים". בתורה נאמר הביטוי "מחוץ למחנה" בעניין פר ושעיר הנשרפים של יום הכפורים "יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש... יכבס בגדיו במים" (ויקרא טז, כז- כח) ומכאן שאפילו כאשר יוצא מחוץ למחנה אחד אל מחוץ לעזרה – מטמא את הבגדים. ומאחר שהביטוי "מחוץ למחנה" חוזר עוד שלוש פעמים בכתובים: בעניין פר כהן משיח – "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה...ושרף אותו" (ויקרא ד, יב); בעניין פר העלם דבר של ציבור (פר העדה) – "מחוץ למחנה" (שם כא); ובעניין הרמת הדשן – "מחוץ למחנה" (שם ו, ד), למדו שבית הדשן שבו נשרפים הפרים והשעירים ("על שפך הדשן ישרף" שם ו, יב) הוא מחוץ לשלושה מחנות. רבי שמעון סובר שטומאת בגדים היא בשריפת הקרבן, ואת הביטוי "מחוץ למחנה" הוא מסביר בגזירה שווה ל"מחוץ למחנה" בפרה אדומה (ויקרא יט, ג), שיש לשרוף גם הפרים הנשרפים במזרחה של ירושלים, כנגד פתח ההיכל, ולדעת חכמים היו שורפים את הפרים בצפון ירושלים, ולדעת רבי יוסי הגלילי היו שורפים במקום בו היו שופכים את דשן המזבח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעור לכוהנים ובטומאת בגדים.

זמן היתר העור לכוהנים - במשנה נאמר: "כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם להפשיטן - אין עורותיהן לכהנים, לאחר הפשיטן - עורותיהן לכהנים". בדף הקודם דנו בסתירה שיש בין משנה זאת למשנה הקודמת: "כל שלא זכה המזבח בבשרה – לא זכו הכוהנים בעורה". לפי המשנה שלנו הזמן הקובע להתיר את העור לכוהנים הוא הפשטת העור, ולפי המשנה הקודמת הזמן הקובע הוא היתר העלאת הבשר למזבח לאחר זריקת הדם. בתוספתא זבחים (יא, טו) נחלקו התנאים בשאלה קרובה: "רבי אומר: הדם מרצה על העור בפני עצמו. וכשהוא עם הבשר, נולד בו פסול, בין קודם זריקה בין לאחר זריקה - הרי הוא כיוצא בו (פסול כמו הבשר). רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אין הדם מרצה על העור בפני עצמו. וכשהוא עם הבשר, נולד בו פסול קודם זריקה - הרי הוא כיוצא בו, אחר זריקה - הורצה בשר שעה אחת, יפשיטנו ועורו לכהנים". רבי הולך אחר זמן הפשטת העור, ורבי אלעזר ברבי שמעון הולך אחר זמן זריקת הדם (ובדף הקודם הוסבר למה לפי כל שיטה אין סתירה במשניות: רבי סובר כי זריקת הדם קודמת תמיד להפשט העור, ורבי אלעזר ברבי שמעון סובר שהביטוי הפשט העור במשנה הוא בעצם זמן זריקת הדם המתיר את העור). אגב זה דנים במחלוקת קרובה של התנאים על הקרבת דם של בשר פסול: "ועשית עולותיך הבשר והדם (דברים יב, כז) – רבי יהושע אומר: אם אין דם – אין בשר, אם אין בשר אין דם. רבי אליעזר אומר: דם אף על פי שאין בשר, שנאמר "ודם זבחיך ישפך" (שם)". רבי אליעזר מתיר לזרוק את הדם גם כשהבשר פסול, ואף כאן הוא סובר שהדם מרצה על העור בפני עצמו. רבי יהושע סובר שהדם חייב לרצות על בשר מסוים, אך הוא עשוי להסכים עם שיטת רבי שהדם מרצה על העור, מפני שאם העור פסול יהיה לכוהנים הפסד בדבר.

עור היוצא לבית השריפה - במשנה נאמר: "אמר רבי חנינא סגן הכהנים: מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה. אמר רבי עקיבאמדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו. וחכמים אומרים: אין 'לא ראינו' ראיה, אלא יצא לבית השריפה". עור היוצא לבית השריפה הוא עור הנפסל להקרבה ודינו להישרף כדין הבשר הפסול. התלמוד מסביר כי לכל הדעות עורות פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים יוצאים לבית השריפה כמצוותם; עוד מוסכם כי עור שנפסל בעודו מחובר לבשר קודם הפשטה וקודם זריקת הדם יוצא לבית השריפה; דברי רבי חנינא סגן הכוהנים עוסקים אפוא בעור שהופשט ונפסל הבשר – אם מפני שהוא סובר כשיטת רבי שהדם מרצה על העור בפני עצמו ואין שורפים את העור, ואם מפני שהוא סובר כשיטת רבי אלעזר ברבי שמעון שהעור אינו מרצה, אך בפועל לא היה קורה שהוציאוהו לבית השריפה מפני שתמיד מפשיטים את העור אחרי זריקת הדם. ומעירים כי אם מצרו טריפה במעיים לאחר הפשט העור וניתוח הבהמה – זריקת הדם מרצה עליה, ואינה יוצאת לשריפה, כרבי עקיבא במשנה. רבי עקיבא עצמו מרחיב את ההיתר גם אל מחוץ למקדש, והוא סבור שבכור בעל מום שמומחה קבע כי הוא בעל מום, אך לא היה ידוע שהוא טריפה, ושחטו ונמצא כי הוא טריפה - מותר להשתמש בעורו מפני שהשחיטה מתירה את עור הבכור לכוהנים כפי שזריקת הדם מתירה במקדש.    

במשנה נאמר: "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, בזמן שהן נשרפין כמצותן - נשרפים בבית הדשן ומטמאין בגדים. ואם אינן נשרפין כמצותן - נשרפין בבית הבירה ואינן מטמאין בגדים". המשנה עוסקת בשריפת הבשר של קרבנות שכך מתוארת מצוותם בתורה, ושל קרבנות שנפסלו להקרבה. פרים הנשרפים הם פר העלם דבר של ציבור, פר כהן משיח ופר יום הכיפורים, ועל פר העלם דבר: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן, ושרף אותו על עצים באש, על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב), ומכאן שנשרפים בבית הדשן, ועל פר ושעיר של יום הכיפורים נאמר: "ושרפו באש את עורותם...והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים"  (שם טז, כז-כח) ומכאן שהשורפים מטמאים את הבגדים. בירה - האמוראים נחלקו מהי הבירה שבה שורפים את הקרבנות שלא נעשו כמצוותם: "אמר רבי יוחנן: מקום יש בהר הבית ובירה שמו, וריש לקיש אמר: כל הבית כולו קרוי בירה".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחלוקת עורות הקודשים לכוהנים.

במשנה נאמר: "כל שלא זכה המזבח בבשרה - לא זכו כהנים בעורה שנאמר: "עולת איש" - עולה שעלתה לאיש. עולה שנשחטה שלא לשמה אף על פי שלא עלתה לבעלים - עורה לכהנים". בתורה נאמר: "והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב, לכהן לו יהיה" (ויקרא ז, ח), כלומר, עור העולה שייך לכהן המקריב אותה. הביטוי "עולת איש" ממעט עולה שלא עלתה לאיש (לא יצא בה ידי חובה) כמו עולה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה (פיגול). בתוספתא זבחים (יא, ח) נחלקו התנאים מה עוד ממעט כתוב זה: "עולת איש – פרט לעולת הקדש, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: פרט לעולת גרים".

עולת גרים -  הכוונה היא לגר שמת ואין לו יורשים, אך גר שיש לו יורשים הוא כמו כל איש אחר, והכוהנים מקבלים את עור העולה שהקריב.

עולת הקדש – האמוראים נחלקו מהי: רבי חייא בר יוסף (וכן רב נחמן) סובר שמדובר בעולה הבאה ממותרות, קרבנות שלא הוקרבו מפני שהבעלים התכפרו בקורבן אחר, והיו פודים אותם לאחר שנפל בהם מום, ובדמיהם היו מביאים עולות נדבת ציבור למזבח ("קיץ המזבח"), או לפי דעה אחרת, בעליו של הקורבן מביא בדמי הקורבן הנותר קורבן עולת נדבה, ובמקרים הללו אין הכהן מקבל את עור העולה (ולפי הדעה האחרונה לומדים זאת מהכתוב "העולה" שהכוונה היא לעולה הראשונה שהופרשה ולא עולה שנקנתה מכספי מותרות). רב המנונא דוחה את דברי רב נחמו בטענה שכבר במדרש קדום מוצאים שעור עולה הבאה ממותרות ניתן לכוהנים: "ששה לנדבה (שש קופות בבית המקדש שנועדו למותרי כסף שאנשים הפרישו לקניית קורבן) - לעולה הבאה מן המותרות, שלא יהו כהנים זכאים בעורה, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה...:אם כן ביטלת מדרשו של יהוידע הכהן...זה מדרש דרש יהוידע הכהן: אשם הוא אשם אשם לה' (ויקרא ה, יט), כל שבא משום חטאת ומשום אשם, ילקח בו עולות, הבשר – לשם, עורה לכוהנים". יהוידע הכהן עסק בארגון מחדש של בדק הבית בימי המלך יהואש (ראו מלכים ב, יב, יז), ולמד מהכפילות שבפסוק כי גם מותר האשם ומותר החטאת ניתנים לה' כמו העולה, ולכן עורם ניתן לכוהנים. לפי הצעתו של רב המנונא עולת הקדש שאין עורה ניתן לכוהנים היא של מי שהקדיש את כל נכסיו לבדק הבית, לפי המשנה במסכת שקלים (ד, ו): "המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות הראויות לגבי מזבח, זכרים ונקבות. רבי אליעזר אומר: זכרים - ימכרו לצורכי עולות, נקבות - ימכרו לצורכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. רבי יהושע אומר: זכרים עצמם יקרבו עולות, ונקבות ימכרו לצורכי שלמים, ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית". הדיון הוא על אופיו של הקדש בדק הבית של דברים הראויים למזבח. לדעת רבי אליעזר מוכר את הדברים הראויים למזבח לקורבן שהם ראויים לו, ואת השווי של הנכסים הללו ואת שאר הנכסים מביא לבדק הבית. ולדעת רבי יהושע אדם מחלק את נכסיו: הנכסים הראויים למזבח קרבים בעצמם, ושאר הנכסים לבדק הבית. אך שניהם מסכימים כי העור שאינו ראוי למזבח נתפס מתחילה בקדושת בדק הבית, ולכן אינו ניתן לכוהנים.  רבי ינאי סובר שעולת הקדש היא עולה העומדת להקרבה שהתפיסה לקודשי בדק הבית (צורכי המקדש שאינם קורבנות) – והדין הוא שחייב להקריב את הבהמה לעולה ולשום את שוויה על מנת לתתו להקדש, ולכן אין היא נחשבת עולת איש. ואפילו לפי השיטה שקודשי המזבח אינם יכולים להיתפס בקדושת בדק הבית, עור העולה שאינו בא על המזבח – נתפס בקדושת בדק הבית.   

עור הניתן לכוהנים – במשנה נאמר: "אחד עולת האיש ואחד עולת האשה עורותיהן לכהנים. עורות קדשים קלים לבעלים, עורות קדשי קדשים – לכהנים. קל וחומר ומה אם עולה שלא זכו בבשרה זכו בעורה, קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שיזכו בעורה. אין מזבח יוכיח, שאין לו עור בכל מקום". בתורה נאמר שעור העולה ניתן לכוהנים, והסוגיה דנה על דברי המשנה בנוגע לעורות של קרבנות אחרים: תנא קמא לומד מהפסוק "עור העולה אשר הקריב" (שם) שעור העולה הוא כעין דוגמה לכל עורות קודשי קודשים (חטאות, אשמות ושלמי ציבור) וכל העורות הללו ניתנים לכהן. רבי ישמעאל סובר שלומדים דבר זה בקל וחומר, שאם העולה שאין אוכלים את בשרה מקבלים הכוהנים את עורה, קל וחומר שקודשי קודשים שבשרם נאכל, נותנים את עורם לכהן. רבייהודה הנשיא סובר שבכל הקרבנות "העור מהלך אחר הבשר": בחטאות הנשרפות - הבשר נשרף ולכן גם העור נשרף. בחטאות הנאכלות, בקרבנות אשם או בשלמי ציבור – הבשר והעור ניתנים במתנה לכהן, ואפשר לבחור אם להפשיט את העור או לאכול את הבשר כשהעור עליו; ובקודשים קלים – העור הוא של הבעלים. הייחוד של עולה הוא שהעור לא מהלך אחר הבשר, שהרי מפשיטים את העור ומנתחים את הבשר, והכתוב מחדש  שעור העולה שייך לכהן ולא עולה על המזבח כמו הבשר. הסוגיה דנה ביחס של הדעות השונות זו לזו. תנא קמא סובר שהכתוב "אשר הקריב" מיותר מצד עצמו, שהרי אפשר היה ללומדו בקל וחומר (כרבי ישמעאל) אך הוא נאמר כי הכתוב עשוי ללמד דבר שנלמד בקל וחומר. הביטוי "לו יהיה" מלמד שיש למעט כהן טבול-יום, מחוסר כיפורים ואונן שאינם זכאים לעור העולה. רבי ישמעאל סובר שהביטוי "לו יהיה" מלמד שעצמות העולה מותרות כמשמעות ביטוי דומה בקורבן האשם (ויקרא ז, ז), והביטוי "אשר הקריב" מלמד על טבול-יום, מחוסר כפורים ואונן שאינם מקבלים את העור כי אינם מקריבים.       

מתי העור מותר לכוהנים - במשנה נאמר: "כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם להפשיטן - אין עורותיהן לכהנים, לאחר הפשיטן - עורותיהן לכהנים". המשנה מבחינה בין פסול שאירע בבשר לפני הפשטת העור לפסול שאירע לאחר הפשטת העור, ונראה כי הבחנה זו סותרת את הכלל של המשנה הקודמת: "כל שלא זכה המזבח בבשרה – לא זכו הכוהנים בעורה", שאם נפסל הבשר מהקרבה גם העור נפסל לכוהנים, ואין זה משנה אם הפסול אירע לפני או אחרי ההפשטה של העור. הגמרא מעירה כי שאלת זמן הפסול קשורה למחלוקת רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון: "רבי אומר: הדם מרצה על העור בפני עצמו... רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אין הדם מרצה על העור בפני עצמו". עיקר המחלוקת היא שלדעת רבי אלעזר ברבי שמעון השלב הקובע להתרת העור הכוהנים הוא זריקת הדם, ואם אירע פסול בבשר קודם לכן – אין העור מותר לכוהנים, ולדעת רבי הדבר תלוי בשאלה מתי הופשט העור, שאם אירע הפסול לאחר שהופשט העור, גם אם היה זה קודם זריקת הדם – מותר העור לכוהנים. אביי מסביר שלפי דעת רבי (הפשטת העור קובעת) יש ליישב את משנתנו עם המשנה הקודמת, ולהסביר כי אין ביניהן כל סתירה מעשית, שכן העור מופשט תמיד לאחר זריקה, ואינו מצוי בפני עצמו קודם זריקה, וכל פסול בשר לפני זריקה מתרחש גם כן לפני הפשט העור, ולפיכך יש להסביר שדברי המשנה: "כל שלא זכה מזבח בבשרה – לא זכו הכוהנים בעורה" אינם עוסקים בפסול שאירע בבשר לאחר הפשט העור אלא בפסול שאירע לפני הפשט העור, ודין העור כדין הבשר. רבא סבור שלדעת רבי אלעזר ברבי שמעון (זריקת הדם קובעת) יש ליישב את דברי המשנה המבחינים פסול קודם הפשט מפסול אחרי הפשט, ולהסביר כי אין הכוונה להפשט בפועל, אלא לשאלה העקרונית מהו הזמן שבו הם ראויים להפשט – קודם זריקת הדם ולאחר זריקת הדם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחלוקת קודשים לכוהנים.

משה רבינו ככהן גדול – בדף הקודם דנו במימרה: "משה רבנו כהן גדול, וחולק בקדשי שמיים". משה לא עסק בפועל בענייני כהונה, אך יש לכך נימוקים שונים. הוא לא אכל את החטאת במקום אהרון ובניו כשהיו אוננים מפני שהיה עולה ויורד להר סיני לדבר עם השכינה; משה גם לא הסגיר את מרים אחותו בצרעתה, מפני שבפרשת הנגעים נאמר בפירוש שאהרון ובניו יסגירו את המצורע, ובסופו של מעשה הקב"ה חלק לה כבוד והסגירה בעצמו. בדף זה מוסבר כי יש מחלוקת תנאים אם משה רבינו היה כהן. המחלוקת בחלקה היא על פירוש הכתוב "ויחר אף ה' במשה הלא אהרון אחיך הלוי" (שמות ד, יד), רבי יהושע בן קרחה סובר שלחרון האף לא היה רושם, ורבי שמעון סובר שבגלל חרון האף מינה הקב"ה את אהרון לכהן במקום משה. חכמיםאומרים כי משה רבינו שימש ככהן בשבעת ימי המילואים בלבד, ויש אומרים כי הכהונה פסקה מזרעו של משה (לפי דברי הימים "יקראו על שבט הלוי" (א, כג, ד) ולפי ספר תהלים: "משה ואהרן בכהניו" (צט, ו).

דיון אחר הוא על מעמדו של משה רבינו כמלך – יש האומרים כי אלישבע אשת אהרון שמחה על שקרובי משפחתה התמנו למשרות חשובות, ויבמה (משה, אחי בעלה) היה מלך. ואולם יש המסבירים כי משה בקש מלכות לו ולזרעו ולא נתנו לו מהשמיים את בקשתו. ההנחה היא שכאשר פוסקים גדולה לאדם – היא ממשיכה לזרעו בכל הדורות, אך אם הגיס דעתו, אין מלכותו ממשיכה, כפי שמלכות שאול לא המשיכה אחרי איש בושת, ואולי אף הסתיימה בשאול עצמו. ומסופר בתלמוד בהקשר זה כי יש לנהוג כבוד במלכות, ולומדים זאת מדברי הכבוד של משה רבינו לפרעה מלך מצרים, או מאליהו שהעניק כבוד לאחאב, אך יש הסוברים כי בעת שיצא משה מפרעה בחרון-אף הוא סטר לפרעה, ולא הסביר לו פנים.

בעל מום באכילת קודשים - במשנה נאמר: "בעלי מומין, בין בעלי מומין עוברים בין בעלי מומים קבועים – חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין". בתורה נאמר: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן...לחם אלקיו מקדשי הקדשים יאכל" (ויקרא כא, כב), ומכאן למדו כי בעל מום אוכל בקודשים. מהכתוב: "כל זכר בכהנים יאכלנה" (שם ו, יא) למדו שגם מקבל חלק בעצמו, ואפילו שבעל מום עובר הוא כמו טמא שיכול לטהר את עצמו – הוא רשאי לאכול בקודשים גם לפני שעבר מומו.

חלוקת קודשים לראוי לעבודה - במשנה נאמר: "כל שאינו ראוי לעבודה – אינו חולק בבשר, וכל שאין לו בבשר – אן לו בעורות, אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים – אינו חולק בבשר". הכלל שבמשנה מתייחס רק למי שאינו ראוי לעבודה, אך אין לשנות את הכלל לראוי לאכילה, מפני שקטן ראוי לאכילה ואינו חולק. כמו כן אין להסיק מכלל זה כי מי שראוי לעבודה חולק, מפני שטמא הראוי לעבודה בקרבנות ציבור – אינו חולק. כמו כן כלל זה אינו ממצה את כל המקרים, שכן יש בעל מום שאינו ראוי לעבודה – שאף הוא חולק.

זמן הקביעה של הראוי לחלוקה – במשנה נאמר: "אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק ,שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג). מכאן מסיקים כי מי שהיה טהור בשעת זריקת הדמים – חולק, אפילו אם נטמא בהקטר חלבים. עמדה זו עומדת בניגוד לדעת אבא שאול במדרש ההלכה: "אבא שאול אומר: לעולם אינו אוכל עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים", אלא שגם דעת אבא שאול אינה ברורה אם צריך שיהיה טהור ברצף מזריקה ועד הקטרה, או שדי שיהיה טהור בשעת זריקה ובשעת הקטרה, אפילו אם נטמא בינתיים. 

טבול יום בחלוקת קודשים – הסוגיה עוסקת במסורת של רבי אלעזר ברבי שמעון שנמסרה בבית הכסא. על דבר זה מעירים כי על אף שאסור להרהר במקומות מטונפים בדברי תורה, רבי אלעזר ברבי שמעון היה טרוד בדברי תורה ולכן נחשב לאנוס כשחשב על דברי תורה. המסורת עוסקת בטבול יום המבקש לאכול מן המנחה, החטאת או מחזה ושוק של קרבן שלמים ומוכיח את דבריו בקל וחומר. ההוכחה בכל מקרה נוגעת לכך שאף כוהנים אחרים מוגבלים באכילה, שכן הם אינם אוכלים מנחת כהן שדינה שריפה, אינם אוכלים מן החטאת בטומאה ואינם מאכלים ממנה לבני משפחתם, ואינם אוכלים מהשלמים אלא חזה ושוק. מצד הדין ההוכחה תקפה, אלא שהכתוב עצמו אינו מקבל את הסברה באף אחד מהמקרים: טבול יום אינו אוכל מנחה מפני שנאמר: "לכהן המקריב אותה לו תהיה" (ויקרא ז, ט), ומאחר שאינו מקריב אינו אוכל. טבול יום אינו אוכל חטאת מפני שנאמר  "הכהן המחטא אותה יאכלנה" (ויקרא ו, יט), שאם אינו מחטא (זורק דם) אינו אוכל. ואינו אוכל שלמים לפי הכתוב: "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" (ויקרא ז, יד), ואם אינו זורק אינו אוכל, ולמעשה דוחים את כל ההוכחות של טבול היום, וכיוצא בזה למחוסר כיפורים ולאונן. ומעירים כי המסורת של רבי אלעזר ברבי שמעון נוגעת רק למנחה, חטאת ושלמים, ואילו לגבי בכור נאמר: "את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר...ובשרם יהיה לך" (במדבר יז, יז- יח), ואין חייבים לתת את הבכור רק לכהן הראוי לזריקה, אלא אפילו לכהן אחר. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בביאור שריפת החטאת בספר ויקרא.

בדפים הקודמים דנו על אכילת אונן (אבל) בקודשים בלילה לאחר יום הקבורה. בדף זה דנים על מותם של בני אהרון נדב ואביהוא בחנוכת המשכן. משה מצווה על אהרון ובניו אלעזר ואיתמר להמשיך את עבודת המשכן לאחר מות שני בני אהרון: "קחו את המנחה הנותרת...ואכלוה מצות...ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור" (ויקרא י,יב-יד). אך מתברר כי אהרון לא עשה בדיוק כפי שנצטווה ומשה מברר מדוע לא עשו כמצווה: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף...מדוע לא אכלתם את החטאת...ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה...הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה, אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צויתי" (שם, טז- יח). בכתובים גם מתוארת תשובת אהרון לטענת משה: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם...ותקראנה אתי כאלה, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'. וישמע משה וייטב בעיניו" (שם, יט-כ).

אוננים (אבלים ביום המיתה או יום הקבורה) אינם אוכלים בקודשים, אבל אהרון ובניו נצטוו בפירוש לאכול את המנחה ואת איברי השלמים, והתנאים נחלקו מדוע שרפו את החטאת: "רבי נחמיה אומר: מפני אנינות נשרפה, רבי יהודה ורבי שמעון אומר: מפני טומאה נשרפה, שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה – היו לשלשתן שישרפוה, דבר אחר: היו ראוי לאוכלן לערב, דבר אחר: והלוא פינחס היה עמהן". הכתובים עצמם מתפרשים בסוגיה כמשא ומתן של משה ואהרון בפרטי ההלכה של אכילת אונן בקודשים. לפי רבי נחמיה משה שאל מדוע בני אהרון לא אכלו את החטאת כפי שנצטוו לאכול את המנחה, ומדוע שרפו רק את החטאת המסוימת הזו ולא את החטאות האחרות. אהרון מסביר למשה כי לא היה שום פסול בחטאת (לא נכנס דמה להיכל, לא יצאה מחוץ לקלעים ולא נעשתה על ידי אלעזר ואיתמר שרק כהן גדול עובד אונן), ובניו אכלו את שאר החטאות שהוקרבו כקודשי שעה – שעיר החטאת של נשיא בני גרשון (ביום הראשון לחנוכת המשכן) ואת שעיר החטאת של היום השמיני למילואים שלא נפסלו באנינות. עם זאת אהרון מסביר כי החליט לשרוף את שעיר חטאת ראש חודש המיוחד לאותו היום (א' בניסן) מפני שסבור היה שאסור לבניו לאכול קודשי דורות באנינות. לפי רבי יהודה ורבי שמעון הדיון היה בנושאים אלו עצמם, אך השריפה של החטאת לא הייתה בגלל האנינות האסורה בקודשים, אלא בגלל שהחטאת נטמאה. לפי זה משה דרש את אהרון אם טימאו את החטאת מתוך צערם, ועל כך השיב אהרון שלא היה מבזה קודשי שמיים בגלל מות בניו. אהרון אף מסביר למשה כי הסיבה שעוד לא אכלו את החטאות האחרות היא מפני שסברו כי האכילה שהתיר להם משה היא בלילה.

הן לדעת רבי נחמיה והן לדעת רבי יהודה ורבי שמעון תשובתו של אהרון למשה מסתמכת על כך שכאן נאמר לאכול מן הקודשים ובמעשר שני נאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים דברים כו, יד), ומכאן יש להבחין בין קודשי שעה הנאכלים באנינות לקודשי דורות הנשרפים (רבי נחמיה), או להבחין בין אנינות יום אין לאכול בו לאנינות לילה שאפשר לאכול בה (רבי יהודה ורבי שמעון). רבי נחמיה דוחה את טענות רבי יהודה ורבי שמעון, מפני שלשיטתו צריך לשרוף רק חטאת של קודשי דורות ולא חטאות של קודשי שעה ולכן אין לשאול מדוע לא נשרפו שלוש החטאות. כמו כן אסור היה לאכול את החטאת בלילה מפני שאנינות לילה היא דאורייתא, ולכן ברור מדוע לא נאכלו הקודשים בערב. ועוד הוא סבור כי פנחס לא היה יכול לאכול במקום בני אהרון מפני שהתמנה לכהן רק לאחר מכן. ומסופר בתלמוד כי משה שמח שאהרון משיב לו בהלכה, ולא התבייש להודות כי שמע הלכה זו ושכחה.

אגב הדיון בקביעה "והלוא פנחס היה עמהן" דן התלמוד במעמדם של פנחס ושל משה. האמוראים נחלקו מתי הפך פנחס לכהן. רבי חנינא סובר שפנחס נתכהן כשהרג את זמרי בן סלוא, לפי הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה, יג), ורב אשי סבור כי כתוב זה עוסק בברכה לפנחס, ופנחס הפך לכהן כאשר השכין שלום בין שבטי ישראל לראובן גד וחצי שבט המנשה בסוף ספר יהושע, כדברי הכתוב: "וישמע פינחס הכהן" (יהושע כב, ל), אלא שאפשר גם כאן לומר כי כתוב זה מייחס את זרעו אחריו, שאף הם יהיו כוהנים ולא קובע שהוא עצמו יהיה כהן. עוד דנים במעמדו של משה – יש הסוברים כי משה רבינו היה כהן גדול. לפי הכתוב "מאיל המלואים למשה היה למנה" (ויקרא ח, כט), אלא שייתכן שמשה כלל לא היה פנוי להתעסק בענייני כהונה ומקדש, מפני שעלה וירד בהשכמה להר סיני.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באנינות לילה.

בדף הקודם עסקו בפתרון הסתירה של שיטת רבי שמעון.  במשנה במסכת  פסחים (ח, ח) נאמר: "אונן טובל ואוכל את  פסחו לערב,  אבל לא  בקדשים", ואילו בברייתא נאמר: "אונן  אינו משלח  את קרבנותיו...מרבה אני בכור, מעשר ופסח". בדף הקודם הציעו כי במשנה עוסקים בקורבן הפסח שהאונן אוכלו בערב, ובברייתא מדובר על שלמים הבאים מחמת הפסח שאינם נחשבים כפסח עצמו. בדף זה מציעים האמוראים הצעות אחרות ליישוב הסתירה: רב מרי סבור שהשאלה היא מועד המיתה: אם המת נפטר בשלושה עשר בניסן ונקבר בארבעה עשרה בניסן – האונן המתאבל עליו אוכל את פסחו בלילה, מפני שחובת האנינות בלילה שאחרי יום הקבורה חלה רק מדברי חכמים, ויש לדחותה מפני הפסח. אם המת נפטר בארבעה עשר ונקבר בארבעה עשר – האנינות של יום המיתה ממשיכה גם ללילה, ואינו אוכל מקרבן הפסח. הצעה זו נראית קשה מאחר שבמדרש ההלכה נראה כי רבי שמעון אינו מבחין בין יום קבורה ליום מיתה, ולשיטתו אנינות לילה היא חובה מדברי חכמים.

לפי אביי יש להבחין מתי אירעה המיתה ואימתי התחייב בקרבן הפסח. המשנה במסכת פסחים עוסקת במי שנפטר לאחר חצות יום ארבעה עשרה בניסן, והאונן היה ראוי להקריב פסח בחצות היום, ולכן לא חלה עליו אנינות. הברייתא עוסקת במי שנפטר לפני חצות היום, וברגע שהפך לאונן עוד לא היה ראוי לקרבן פסח, ונדחה מהקרבן לגמרי. אגב זה דנים על חובת ההיטמאות בערב פסח לאחד מקרובי המשפחה שמתאבלים עליהם. מצד אחד נאמר על הכוהנים כי הם חייבים להיטמא לקרובי משפחה: "לאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא, ג), ולמדו מכאן שמצוה להיטמא אפילו בעל כורחו ואפילו בערב הפסח. אמנם, מצד שני נאמר על הנזיר: "לאביו ולאמו ולאחיו ולאחותו לא יטמא במותם" (במדבר ו, ז), שאינו נטמא לקרובי משפחתו בשום מקרה אלא אם מדובר במת מצווה, והשאלה הכללית היא האם אדם מישראל שנטמא לו מת בערב הפסח עושה כדין הכהן או כדין הנזיר. גם בהקשר זה אביי סבור שיש להבחין בזמן הפטירה: אם קרוב המשפחה נפטר לפני חצות יום ארבעה עשר - נטמא לו, אך לאחר חצות היום – אינו נטמא לו הואיל ומשעה זו הרי הוא ראוי לפסח.

רבא סבור ליישב את הסתירה בדברי שמעון על ידי שהוא מבחין בין מי שכבר שחטו וזרקו עליו את קרבן הפסח שאוכל בקרבן הפסח, למי שעוד לא שחטו וזרקו עליו, ומאחר שאכילת קרבן הפסח מעכבת את מצוות קרבן הפסח, וכבר נעשתה מצוות השחיטה ומצוות הזריקה, לא החמירו עליו שלא לאוכלו בלילה בגלל האנינות.

בהקשר זה דנים בדברי הברייתא: "יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים, ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמו. אחד זה ואחד זה טובל ואוכל קדשים לערב". ברייתא זו עוסקת באכילת קודשים בערב של אונן ביום שמועה – היום שבו אדם שומע שמת לו מת, וביום ליקוט עצמות – היום שבו אדם אוסף את עצמות המת למערת קבורה לאחר שנה. התלמוד שם לב לחוסר הבהירות שבדברי הברייתא, שמצד אחד יוצרת אבחנה בין יום קבורה החמור יותר מיום ליקוט עצמות, ומצד שני סבורה שבכל מקרה רשאי לאכול קודשים לערב. רב חסדא סבור כי הברייתא מורכבת משיטות תנאים חולקות: "עד מתי מתאונן עליו? כל אותו היום בלי לילו. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, ואם נקבר – תופס לילו". הגרסה של מחלוקת זו אינה ברורה אלא שלמסקנת הדיון נחלקו התנאים אם אדם חייב באנינות לילה גם לאחר יום שבו נערכה הקבורה – וכך גם ליישב את הברייתא: תחילתה כדעת רבי שאונן שאינו אוכל בלילה שלאחר יום קבורה, וסוף הברייתא היא כדעת חכמים שאפילו ביום קבורה אוכל קודשים בערב.  רבה בר רב הונא סבור כי הברייתא עוסקת בשני סוגי שמועות – אם שמע שמועה על מתו, ליקט עצמות את קבר את מתו סמוך לשקיעת החמה של יום ארבעה עשר בניסן, אוכל את הפסח בערב. אך אם קבר את המת, שמע שמועה או ליקט עצמות לאחר שקיעת החמה של  חמישה עשר בניסן – אינו אוכל את הפסח באותו ערב. רב אשי סבור כי אפשר לתרץ כי הברייתא מקבלת את האבחנה בין יום קבורה ליום ליקוט ויום שמועה, אלא שדוחים את דבריו בנימוק לשוני, שהביטוי "אחד זה ואחד זה" נראה כמתייחס ליום קבורה שלא נזכר בפירוש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחלוקת הקודשים לכוהנים.

במשנה נאמר: "טבול יום ומחוסר כיפורים - אינן חולקין בקדשים לאכול לערב. אונן (אבל) נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב. בעלי מומין, בין בעלי מומין עוברין, בין בעלי מומין קבועין - חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין. כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר, וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות. אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים - אינו חולק בבשר שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג)". בכל קרבן חלק מסוים ניתן לכוהנים: בשלמים – שוק הימין והחזה (שם), בעולה – עור העולה (שם, ז-ח), ובחטאת – בשר החטאת (שם ו, יט). המשנה עוסקת בחלק של מי שאינם ראויים לעבודת המקדש, או אינם ראויים לאכילת הקרבנות בשעה זו, ולכן אינם חולקים עם אחיהם הכוהנים את חלק הכהונה. המקור הכללי להלכה שבמשנה הוא הפסוק בקרבן חטאת: "הכהן המחטא אותה יאכלנה" (שם). הביטוי "המחטא" מלמד כי רק הראוי לחיטוי (זריקת הדם) מקבל חלק מהקרבן, והביטוי "יאכלנה" מלמד שיש להבחין גם בין הראוי לאכילה למי שאינו ראוי לאכילה. עם זאת הכתוב "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (שם כב) מלמד שיש לרבות בעל מום שאינו אוי לחיטוי אך ראוי לאכול בקודשים (לפי ויקרא כא, כב), ואין לרבות טבול יום הראוי לאכול בקודשים רק לאחר שיטבול ותעריב שמשו (שקיעה).  

מהמשנה עולה כי על מנת לקבל חלק בקודשים צריך הכהן להיות ראוי לעבודה וראוי לאכילה. התלמוד דן במקרים שבהם התנאים הללו מתמלאים בחלקם: בעל מום טמא –רשאי לאכול מצד המום שיש בו אך אינו רשאי לאכול מצד טומאתו – ויש לשאול האם חולק בקודשים, או מאחר שאינו ראוי לאכול בשעה זו – אינו חולק. עוד דנים על טמא בקרבנות ציבור – מותר לעשות קרבנות ציבור בטומאה, ולכן כהן  טמא נחשב ל"מחטא" הראוי לעבודה, אך אינו ראוי לאכילה בקרבנות. בשני המקרים הללו מוכיחים ממשנה במסכת הוריות (ג, ה): "כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב", ומכאן עולה כי התנאי העיקרי לחלוקה הוא שיהא הכהן ראוי לאכול, ומאחר שכהן גדול אינו רשאי לאכול אינו מקבל גם חלק בקודשים.

נגיעה ואכילה של אונן בקודשים - במשנה נאמר: "אונן [=אבל] נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב". התלמוד דן על המשנה שלנו ביחס למשנה במסכת חגיגה (ג, ג): "אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה", ממנה עולה שלפני טבילה אסור לאונן לנגוע בקודשים. אם האונן טבל בזמן האבלות – אין לכך משמעות ואנינותו חוזרת עליו ואסור לאכול בקודשים או בתרומה אפילו כאשר טבל. לאחר זמן האבלות מניחים כי הסיח דעתו ולא נזהר מטומאת המת ולכן צריך להיטהר מטומאת המת בהזאת מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי כטמא מת. אם נזהר מטומאת מת ולא נזהר משאר טומאות כמו טומאת שרץ – צריך טבילה והערב שמש. ההנחה בעניין זה היא שאדם עשוי לשמור על טומאה מסוג אחד ולא לשמור על טומאה מסוג אחר: לשמור על טומאה המחייבת הערב שמש (שקיעה), ולא לשמור על טומאה שאין בה הערב שמש; או לשמור על טומאה של דבר המטמא אחרים, ולא לשמור על טומאה הפוסלת אותו עצמו (לפי התוספתא בטהרות (ח, יג) הדנה על מגריפה בתוך סל שהוא שומרה מלטמא את האוכלים שבסל, ולא שומרה מלהיפסל בעצמה); ולפי הנחה זו הקפדה על הטומאה משתנה לפי דרגת החומרה של הטומאה, ואף כאן המשנה במסכת חגיגה מחמירה על אונן לטבול לאכילת קודשים, ואילו משנתנו מלמדת שאין להחמיר על אונן מלגעת בקודשים. ואבחנה דומה מצויה גם בעניין האוכל שלישי של תרומה (תרומה שנגעה בשני לטומאה ונפסלה) שאסור לאכול תרומה אך מותר לגעת בתרומה.     

אכילת קודשים של אונן - במשנה נאמר שהאונן אינו חולק לאכול לערב (כלומר, אין לו חלק שלו), אך אפשר לדייק מכאן שהוא רשאי לאכול מחלק הקודשים של אחרים. עם זאת, במשנה במסכת פסחים (ח, ח) נאמר: "אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים", ומכאן שאינו אוכל קודשים אפילו של אחרים. האמוראים דנים בפתרון לסתירה זו. לפי הצעה אחת במשנה מדובר על ליל הפסח, ומותר לאכול קודשים אגב אכילת הפסח, ואילו המשנה במסכת פסחים האוסרת לאכול בקודשים מדברת על שאר ימות השנה. לפי הסבר אחר, המשנה במסכת פסחים עוסקת בקבורה ביום המיתה – אז האונן אסור לאכול מן הקודשים (ומותר בפסח מפני שלא גזרו במקום של מצווה שיש עליה עונש כרת), ועוד אסרו לאכול מן הקודשים אפילו בלילה שלאחר יום זה. במשנה שלנו המתירה לאכול בלילה מן הקודשים, מדובר בלילה של יום קבורה שלא היה גם יום המיתה, שלילה זה אינו נתפס בדיני האבלות של היום שלפניו, ורשאי לאכול מן הקודשים

אנינות לילה – התנאים נחלקו במדרש ההלכה אם אנינות לילה היא חובה מדברי תורה או מדברי חכמים: "אנינות לילה מדברי תורה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אונן אינו מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. תדע, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים". בתורה נאמר: "ואם זבח שלמים קרבנו" (ויקרא ג, א), ומכאן למד רבי שמעון במדרש ההלכה שרק אדם שלם מביא קרבן, והאונן אינו רשאי להביא קרבן בעת שהוא שרוי בצער ואינו שלם, ואינו רשאי לשלח את כל קרבנותיו ביום, ובכלל זה: התודה (הנאכלת בשמחה), העולה (הבאה בנדבה), בכור ומעשר (שאינם באים על חטא), חטאת ואשם (הנחשבים כזבח), וגם לא עופות ומנחות, יין, עצים ולבונה ("שלמים קרבנו"), ואף לא לאוכלם בלילה. לגבי הפסח שעיקר מצוות עשייתו היא אכילתו בלילה התירו לאונן להביא את קרבנו גם ביום ולאוכלו בלילה, ולא החמירו באנינות לילה מאחר שיש עונש כרת על מי שלא עשה את קרבן הפסח כהלכתו. אבל החמירו שלא מביא שלמים הבאים מחמת פסח – אפילו שאלו באים רק בגלל הפסח. ויש המסבירים כי רבי שמעון מבחין בין אנינות לילה לאחר מיתה וקבורה, לאנינות לילה לאחר קבורה. אם המיתה והקבורה אירעו ביום ארבעה עשר בניסן, האונן אינו עושה את הפסח אפילו בלילה, מפני שאנינות לילה של יום מיתה וקבורה היא מדברי תורה. אך אם המיתה אירעה בשלושה עשר בניסן והקבורה בארבעה עשר, האונן עושה את הפסח בלילה, מאחר שלילה לאחר יום הקבורה הוא מדברי חכמים ולא מדין תורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במגע חטאת, חובת כיבוס, ודינים  שווים לכל הקודשים.

מגע בחטאת - בתורה נאמר על החטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ), ומכאן למדו שכל דבר הנוגע ובולע מבשר החטאת, מתקדש להיות כמוה, ואם פסולה היא- הנוגע בה פסול, ואם כשירה – הנוגע בה יאכל כמותה ובקדושתה. בדף הקודם הוסבר כי דין זה חל בכל הקודשים, כפי שלומדים מהכתוב "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז) המלמד כי בכל אחד מן הקרבנות יש דין השווה לכל שאר הקרבנות:

עולה חייבת שחיטה בסכין לפי פרשת העקידה (בראשית כב, י-יג), וכן כל הקודשים; מנחה נאכלת לזכרי כהונה וכן כל הקודשים; החטאתמתקדשת בבלוע (הדין האמור למעלה) וכן כל הקודשים; אשם בא מבהמת זכר ולכן אין לו שפיר ושליא, וכיוצא בזה גם בשאר בהמות הקודשים אין העובר מתקדש בעודו במעי אמו; מילואים (אילי מילואים שהוקרבו במשכן בשבעת ימי המילואים לפני חנוכת המשכן) והלחם שעימם היו נאכלים לכוהנים, ונצטוו לשרוף את הנותר אך לא בעלי חיים, וכן בכל הקודשים שורפים את הבשר והלחם, ולא בעל חיים שהקדיש לאחריות של הקורבן; שלמיםשנכתב בהם דין פיגול, שכדי שיחול צריך שיהיה מפגל, עבודת הדם, הפוסל את הבשר הנאסר באכילה שהוא המתפגל, וכן בכל הקודשים.

במשנת רבי עקיבא למדו את דין נגיעה ובליעה מהכתוב בקרבן מנחה – "כל אשר יגע בהם יקדש" (ויקרא ו, יא). לפי המסורת של רבי עקיבא הכתוב חזר על דין נגיעה ובליעה גם במנחה שהיא רכה ובולעת היטב ("רכיכא"), וגם בחטאת שיש בבשרה שומן ולכן היא מחלחלת היטב למה שנוגע בה ("קריר"). מסורת זו לומדת מהחטאת שכל שאר הקרבנות אף הם נעשים ביום, באים מבהמות חולין, ונעשים בידו הימנית של הכהן. ומעירים כי  ייתכן שעיקר הלימוד מחטאת שהיא באה מחולין לפי הכתוב "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, יא), אך הדינים האחרים נלמדים מכתובים אחרים: יום – מהכתוב "ביום צותו" (שם ז, לח), והיד הימנית – מהכתוב על מצורע: "וטבל הכהן אצבעו הימנית "(שם יד, טז).  ועוד היא סבורה שקרבן אשם– מלמד שכשם עצמותיו מותרות בשימוש ואין בהן קדושה, כך הוא גם בשאר הקרבנות.    

חובת כיבוס – אם דם חטאת ניתז על הבגד, ודם העולה ניתז על דם החטאת - הבגד טעון כיבוס, מאחר שנספג בו דם חטאת. אם דם החטאת ניתז למעלה על דם העולה שנבלע בבגד – אין חובת הכיבוס בגלל שדם החטאת לא נבלע, אלא רק נגע בדם העולה שעל הבגד. טבח מתלכלך בדם ואינו מקפיד על דם בבגדו, ומוכר רבב (שומן) אינו מקפיד על השומן בבגדו, ולפיכך אם נפל על הבגד של טבח דם – אין הדם שעל הבגד חוצץ, ואם נפל על הבגד של מוכר רבב – אין השומן שעל הבגד חוצץ בפי הדם וטעון כיבוס. ואם היה גם טבח וגם מוכר רבב – ואינו מקפיד עליהם, ונפלו שניהם על בגדו – הרי זו בעיה שלא הכריעו בה ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במריקה ושטיפה ובמגע בקודשים.

במשנה נאמר: "רבי טרפון אומר: בישל מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל. וחכמים אומרים: עד זמן אכילה. מריקה ושטיפה - מריקה כמריקת הכוס, ושטיפה כשטיפת הכוס. מריקה ושטיפה בצונן, השפוד והאסכלא (רשת) - מגעילן בחמין". זמן מריקה ושטיפה – במשנה נחלקו התנאים בזמן זה. רבי טרפון סבור כי מבשלים בכלי בכל ימי הרגל בלא מריקה ושטיפה ואין צריך לחשוש שמא הוא אוכל מבשר קודשים שנותר לאחר זמן אכילתו. דבר זה נלמד מהכתוב על קרבן פסח: "ופנית בבקר והלכת לאהלך" (דברים טז, ז), שכל ימי החג נחשבים כיום אחד, והבוקר הוא למחרת הרגל. ומאחר זמן אכילת השלמים הוא שני ימים לפני שנעשו נותר כל יום מימי הרגל שהוא מבשל בכלי, מה שהוא מבשל כעת מפליט את מה שנתבשל ביום הקודם ("נעשה גיעול לחבירו"), ורק לאחר מכן צריך הכלי שטיפה ומריקה. חכמים סבורים שזמן מריקה ושטיפה הוא זמן אכילה, כל זמן שמותר לאכול מהחטאת, ולמדו דבר זה מהכתוב "ומרק ושטף במים.כ ל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו, כא-כב).

מריקה ושטיפה – בברייתא נחלקו התנאים: "מריקה ושטיפה בצונן, דברי רבי. וחכמים אומרים: מריקה בחמין ושטיפה בצונן". חכמים סבורים כי מריקה ושטיפה הם למעשה כמו הגעלה בחמין לכלי שבישלו בו גויים כדי לפלוט את האיסור הבלוע בו, והאבחנה בכתוב היא בין מריקה שהיא בחמין, לבין שטיפת הכלי במים צוננים לאחר מכן (וכך היא מסורת הכשרת הכלים בימי הגאונים). ולדעת רבי מריקה ושטיפה הן הדחה של פנים הכלי ושטיפה של הכלי מבחוץ לאחר הגעלה, ואף שהכוונה היא למעשה אחד, הכתוב הבחין ביניהם בגלל שזה בפנים וזה בחוץ.  

מגע בקודשים - במשנה נאמר: "בישל בו קדשים וחולין, או קדשי קדשים וקדשים קלים - אם יש בהן בנותן טעם - הרי הקלים נאכלין כחמורין שבהן ואינן טעונין מריקה ושטיפה, ואינן פוסלים במגע". בתורה נאמר על חטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ), והמשנה עוסקת בכלי שבישל בו תערובת חולין וקודשים, או קודשים קלים וקודשי קודשים, ויש להחמיר והגביל את האכילה בזמן ובמקום כדינו של קודש הקודשים. יש הסוברים כי משנה זו היא כדעת רבי שמעון במשנה בדף הקודם שקודשים קלים אינם טעונים בכלל מריקה ושטיפה, ויש הסוברים כי קודשים קלים טעונים אף הם מריקה ושטיפה, אלא שהמשנה הזכירה סוגי תערובות שונים, חולין שלא מבטלים קודשים, על אף שמדובר בתערובת מי בשאינו מינו, ותערובת קודשים בקודשים קלים, ואף על פי כן אינו בטלים. 

במשנה נאמר: "רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה, לא כל הרקיקין ולא כל החתיכות אסורין אינו אסור אלא במקום שבלע". התורה הדגישה בכתוב "כל אשר יגע בבשרה יקדש", שרק מה שנוגע ובולע מבשר החטאת מתקדש, אבל חלקים שלא נגעו בבשר בכלל, או שהבשר לא נבלע בהם, או חלקים שנבלע בהם דבר שאינו בשר כמו גידים, עצמות, קרניים או טלפיים – אינם מתקדשים.  התלמוד דן בהקשר זה על הכלל "עשה דוחה לא תעשה". הכתוב "יקדש" מלמד שדין הדבר הנוגע בבשר החטאת כדין החטאת, שאם מותר לאוכלה – אוכל, ואם נפסלה כנותר – נוהג בה כדין נותר החטאת. התלמוד מסביר כי על אף שיש מצוות עשה לאכול קודשים אין היא דוחה את מצוות לא תעשה של אכילת חטאת פסולה ("לא תאכל" שם כג), כפי שאין מצוות עשה של אכילת קודשים דוחה את איסור "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו) של קרבן הפסח, מפני שאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש. ויש המסבירים כי הביטוי "יקדש" הוא מצוות עשה, ואין אכילת קודשים דוחה את מצוות עשה של "יקדש", ואת איסור לא תעשה של אכילת חטאת פסולה.

לא רק החטאת מקדשת את מה שנגע בה ובלע ממנה, ושאר כל הקודשים, בין קודשים קלים ובין קודשי קודשים, מאף הם מקדשים דבר הנוגע בהם ובולע מהם. ולמדו דבר זה מהכתוב "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז), המשווה את דין כל הקרבנות. ומסבירים כי כל אחד מהפרטים בכתוב מלמד על שאר הקרבנות: לפי סיפור העקידה שחיטת עולה היא בסכין, ולמדו מכאן שאת כל הקודשים חייב לשחוט בסכין. המנחה נאכלת רק לזכרי כהונה, וכן הוא בכל הקודשים , ויש הלומדים אכילה לזכרי כהונה  ממה שנאמר לגבי חטאת - "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (שם ו, כג), לגבי אשם -  "כל זכר בכהנים יאכלנו" (שם ז, ז), ולגבי שלמי ציבור – "בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו" (במדבר יח, י).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשטיפה ומריקה של כלי שהתבשלו בו קודשים.

בדף הקודם עסקו בשבירת כלי חרס האמורה בתורה: "אשר תבשל בו ישבר" (ויקרא ו, כא. בהקשר זה עלה גם דינו של תנור שמרחו בדפנותיו שומן בשר: "אין טשין את התנור באליה, ואם טש – כל הפת כולה אסורה, עד שיסיק את התנור". יש שרצו להחמיר על תנור שיהיה אסור ככלי חרס, ואסור יהיה לאכול בו אפילו לאחר היסק, אך דחו את דבריהם, והסבירו כי התנור בדרך כלל עשוי מתכת ולכן אפשר להכשירו בניגוד לכלי חרס שאינם פולטים את מה שנבלע בתוכם. לפי הסבר אחר, מדובר על התנור וכלי העשויים חרס, אלא שאת התנור מסיקים כרגיל באש מבפנים, בניגוד לכלי חרס שהיסקו הרגיל הוא מבחוץ (מחממים אותו באש רק מבחוץ) ומפני זה אדם חס על כלי החרס שלא יישבר בתהליך ההכשרה, ולא יבוא להכשירו כראוי אפילו אם מסיק אש בתוכו.

אגב זה מעירים על התנור ועל כלי החרס בבית המקדש. בבית המקדש התנור לא היה עשוי חרס אלא מתכת. גם לתנור חרס יש תקנה בהיסק, אך במקדש היו אופים בתנור את שתי הלחם ואת לחם הפנים, ולכן דינו ככלי שרת המקדש את מה שעושים בו, ואין לעשות כלי שרת מחרס שהוא חומר פשוט מדי. עוד מעירים כי אפילו שאפשר היה להכשיר את כלי החרס במקדש על ידי שישרוף אותם שוב בכבשונות (תנורים גדולים לעשיית כלי חרס) לא היו עושים כבשונות בירושלים, בגלל העשן הרב שהם מוציאים, ואפילו שגם בשבירת כלי חרס יש שברים רבים – נעשה נס בעזרה וכלי החרס היו נבלעים במקומם, לא היה צורך באשפה בעזרה. 

הסוגיה מספרת על סגנון הלימוד של רמי בר חמא שהיה מפורסם בחריפותו והיה מחפש אחר ההיגיון של ההלכה, ומוצא סברה שעשויה לסתור מקורות אחדים. כנגד זה עמד סגנון הלימוד של רב ששת שהיה מוכיח את דבריו מן המקורות, ולכן היה קשה לפרוך את דבריו. בסוגיה מסופר על תלמיד של רמי בר חמא בשם רב יצחק בר יהודה שביקש ללמוד אצל רב ששת, ורמי בר חמא ביקר אותו על רצונו להידמות לאדם גדול רק על ידי קרבה אליו. התלמיד שאל את רמי בר חמא על חובת מריקה ושטיפה של דם חטאת שהתבשל במקצת הכלי – והאם יש להשוות את דינו לדין בגד שחייב לכבסו רק במקום שבו הזה עליו מדם החטאת. מסקנת הדברים מבוססת אף היא על המקורות. הכתוב עצמו סבור שכלי טעון מריקה ושטיפה "ואם בכלי נחשת בשלה" (ויקרא ו, כא) אפילו אם בישל במקצת הכלי, ואפשר גם לנמק זאת בטענה שמריקה ושטיפה של כלים חמורה יותר מכיבוס בגדים שכן היא נוהגת בקודשי קודשים ובקודשים קלים, בניגוד לכיבוס בגד שהוא חובה רק של דם קודשי קודשים.  אך עוד אפשר כי יש סברה בדבר, שהרי דם הזאה אינו מפעפע בבגד, בניגוד לדם בכלי שהבישול גורם לדם לפעפע בכל דפנות הכלי.

אילו קודשים חייבים מריקה ושטיפה - במשנה נאמר: "אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. רבי שמעון אומר: קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה". בתורה נאמר: "כל זכר בכהנים יאכל אותה קדש קדשים היא" (ויקרא ו, כג). רבי יהודה סבור שכל הקודשים טעונים מריקה ושטיפה, והביטוי "אותה" ממעט תרומה ממריקה ושטיפה. רבי שמעון סבור שהביטוי "אותה" ממעט חטאת שנפסלה, והביטוי "קודש קודשים" ממעט קודשים קלים ממריקה ושטיפה. התלמוד מעיר כי בתוספתא מסכת תרומות (ח, טז) נאמר: "קדרה שבישל בה...תרומה – לא יבשל בה חולים, ואם בישל – בנותן טעם", ונמצא שתרומה צריכה הגעלה כדי לפלוט את טעם התרומה שיש בה על מנת להכשירה. והאמוראים מסבירים כי ההגעלה אינה זהה לשטיפה ומריקה. לפי הסבר אחד בהגעלה מגעיל רק את מקום הבישול ולא את כל הכלי כמריקה ושטיפה. לפי הסבר אחר מריקה ושטיפה נעשית במים כדברי הכתוב, ולא בנוזלים אחרים. לפי עוד הסבר מריקה ושטיפה היא בצונן, ולפי הסבר אחר מריקה אף היא במים חמים, אלא שמוסיף לה שטיפה נוספת, ובהגעלה רק ממרק במים חמים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיבוס, מריקה ושטיפה ושבירה.

במשנה נאמר: "בגד שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומכבסו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים, קורעו, נכנס ומכבסו במקום קדוש. כלי חרס שיצא חוץ לקלעים - נכנס ושוברו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים, נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש. כלי נחשת שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים, פוחתו ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש". בתורה נאמר: "אשר יזה מדמה על הבגד...תכבס במקום קדש. וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר. ואם בכלי נחשת בשלה, ומרק ושטף במים" (ויקרא ו, כ-כא). במשנה הקודמת נאמר כי כל אחת מהפעולות הללו – כיבוס, שבירה, מריקה ושטיפה – חייבות להיעשות בעזרה המוגדרת מקום קדוש (ולא רק הכיבוס כפשט הכתוב). המשנה הזו עוסקת במקרה שבו הבגד או הכלי נטמאו ואסור להכניסם לעזרה, ולפיכך  צריך לתקן את הטומאה שיש בהם: הבגד בקריעה, כלי חרס בשבירה, וכלי נחושת בעשיית פחת.

התלמוד מעיר על בעיה בדברי המשנה, שכן בכל המקרים האמורים במשנה – אין הבגד נקרא עוד בגד משעה שקורעו, אין כלי חרס נקרא כלי משעה ששוברו, ואין כלי נחושת נקרא כלי משעה שפוחתו, ושוב אינם בכלל חובת כיבוס, שבירה ומריקה ושטיפה. לפיכך מבואר בסוגיה כי מדובר על מצבים שבהם הכלי או הבגד נטהר מצד אחד ולכן אפשר להכניסו לעזרה, אך מצד שני עודנו נחשב לכלי או בגד הטעון כיבוס, שבירה, מריקה ושטיפה: בגד - מדין תורה הבגד נטהר משעה שקרעו, אך חכמים גזרו כי גם בגד בשיעור מעפורת (סודר קטן) יטמא כבגד, ולאחר שקרעו עד למידת שיעור זה חייב להכניסו ולכבסו בקודש. כלי חרס - הניקב בשיעור שורש קטן, ואינו ראוי לייעודו בעשיית מלאכה, אך נחשב ככלי לצרכים אחרים, יש לטהרו במקום קדוש בעזרה. כלי נחושת - שבישל בו בשר חטאת, יש לפוחתו, ולאחר שפוחתו שוב מרקעו ומחברו, ואז הוא חוזר להיות כלי ומורקו ושוטפו בקודש.

התלמוד דן על שתי שאלות העולות מן הפתרונות שהציעו לכיבוס. שאלה אחת כללית היא על דין כיבוס בעזרה -  במשנה במסכת נדה (ט, ו) מציעים לכבס כתמי דם ולבחון אם הם דם נדה על ידי כיבוס בשבעה חומרים בזה אחר זה. שיטת כיבוס זו מתאימה גם לדם חטאת ולמראות נגעים, ואך אותם היו מכבסים בדרך דומה. אלא שאחד מחומרי הכיבוס הנזכרים שם הוא מי רגלים, ובבית המקדש אסור היה להכניס מי רגלים מפני כבודו של המקדש. ובאמת היה צריך שלא להכניס מי רגלים לבדם אלא לערבם עם רוק תפל בעת הכיבוס כפי הצעת המשנה בנדה (ט, י). מעיל כהן גדול – התלמוד דן על מעיל שנטמא. בתורה נאמר על מעיל של הכהן הגדול: "לא יקרע" (שמות כח, לב), ולכן אי אפשר לקרוע אותו כדי לכבסו, והדרך היחידה לעשות זאת היא להכניס לעזרה בחתיכות קטנות משלוש על שלוש אצבעות, ולכבס את אותה חתיכה, כך שבשום שלב אין בו בגד בשיעור של בגד שיש בו טומאה. ואף שבבגדים עבים כמו מעילו של הכהן הגדול אין טומאה בשלוש על שלוש אצבעות (לפי המשנה במסכת כלים כח, ח), במעיל יש להחשיב אגב המעיל את כל החתיכות של המעיל שהן בשיעור זה.

במשנה נאמר: "אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכה רותח, אחד קדשי הקדשים ואחד קדשים קלים - טעונין מריקה ושטיפה. רבי שמעון אומר: קדשים קלים - אין טעונין מריקה ושטיפה". התורה מבחינה בין כלי חרס הטעונים שבירה לכלי נחושת (מתכת) הטעונים מריקה ושטיפה. פשט המשנה עוסק בדין מריקה ושטיפה שבכלי נחושת, אך במדרש ההלכה המשמש מקור למשנה לומדים דבר זה מדין שבירת כלי חרס, שטעונים שבירה בין בבישול רגיל ("אשר תבשל" לפי ויקרא ו, כ), ובין בעירוי נוזלים רותחים ("אשר תבשל בו"). האיסור על עירוי מלמד כי בליעה של הכלי אסורה אפילו כשאינה נעשית בדרך בישול, שכן כלי החרס בולע לגמרי את החטאת ותקנתו רק בשבירה, אלא שבתלמוד דנים על הגדרת בישול בשבירת כלי חרס – אם הכוונה היא לבישול שיש בו בליעה של הכלי או אפילו בישול שאין בו בליעה, ובפרט, אם תלה את בשר החטאת באויר התנור (והרוטב אינו נופל על התנור) על מנת לצלותו שם. בהקשר זה דנים על התנור במקדש שהיה עשוי מתכת, ויש המבקשים להוכיח כי אם היה מותר לבשל בלי בליעה בכלי חרס, היו עושים תנור זה מחרס. אלא שיש לדחות הוכחה זאת, מאחר שהיו שיירי מנחות הנאכלים לכוהנים שהיו נאפים בתנור עצמו, ולא בחללו, והשמן שלהם היה מתבשל ונבלע בתנור, ולכן יש לעשותו ממתכת.

אגב הדברים דנים על תנור שיש שומן בשר בדפנותיו - בברייתא נאמר: "אין טשין (מורחים) את התנור באליה (שומן בשר), ואם טש – כל הפת כולה אסורה, עד שיסיק את התנור". על הפת עצמה מחמירים יותר ואין לה כל תקנה: "אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש – כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה (שיבוא לאכול עם בשר)". חומרה זו קיימת גם לגבי כלי חרס בפסח: "קדירות בפסח ישברו", ומסבירים כי ייתכן שהיסק בתנור מועיל מאחר שמדובר בתנור של מתכת, או שיש להבחין בין קדירות העומדות על גבי האש, ואין החום מבער את החמץ שבצד הפנימי לתנור שהיסקו מבפנים, והאש שורפת את השומן שבדפנות. ומעירים כי מאחר שאדם חושש שכלי החרס יישברו, אין להתיר לו לעשות היסק בתוך כלי החרס, כי לא יעשה את ההיסק כראוי, ולא ישרוף את האיסור הבלוע בדפנות כפי שצריך. וכיוצא בזה כל חרס, כמו רעף של חרס המשמש כתבנית אפיה, חוששים שלא יעשה היסק ראוי מבפנים, ואין להתיר שימוש בו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיבוס בגדים מדם החטאת.

במשנה נאמר: "ניתז על העור עד שלא הופשט (מבשר הבהמה) - אינו טעון כיבוס, משהופשט - טעון כיבוס, דברי רבי יהודה. רבי אלעזר אומר: אף משהופשט - אינו טעון כיבוס, אלא מקום הדם ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה, וראוי לכיבוס". בתורה נאמר: "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס..." (ויקרא ו, כ). ריבוי הכתוב "יזה...אשר יזה" מרבה כל מיני בגדים, אך נחלקו התנאים אם מדובר בבגד הראוי לקבל טומאה (רבי יהודה), או בגד המקבל טומאה (רבי אלעזר), והאמוראים מסבירים כי ההבדל בא לידי ביטוי במקרים הללו: מטלית פחותה משלוש אצבעות שאינה מקבלת טומאה אך ראויה לקבל טומאה אם יחשוב להשתמש בה; בגד שחישב עליה לצורה (רצה לקשט בגד בציור וטרם עשה כן) שאינו מקבל טומאה אך הוא ראוי לקבל טומאה, אם יבטל מחשבה זו; עוצבא שחשב לקצעה (שטיח שחשב לקצוץ אותה בחיתוך מדויק) שראויה לקבל טומאה, או שאינה מקבלת טומאה עד שיקציענה (ראו תוספתא כלים בבא בתרא ד, י). 

במשנה נאמר: "אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם, ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה, וראוי לכיבוס". במשנה יש שלושה תנאים של כיבוס: מקום הדם – לפי הכתוב "אשר יזה" שרק מקום הזאת הדם צריך כיבוס. ראוי לקבל טומאה - המשנה מכריעה כדברי רבי יהודה שדבר הראוי לקבל טומאה טעון כיבוס, ולא כדברי רבי אלעזר שדבר מקבל טומאה בפועל. ראוי לכיבוס – כלי שאינו ראוי לכיבוס צריך גרידה (גירוד) של הדם.

במשנה נאמר: "אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כיבוס". כיבוס עור – מהמשנה נראה כי עור הוא דבר שאפשר לכבסו, והתלמוד דן על כיבוס עור בהלכות כיבוס דם חטאת, הלכות נגע צרעת והלכות שבת. על נגע צרעת הבגד נאמר: "והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס" (ויקרא יג, נח), ומהכתוב עולה שמכבסים את העור. לעומת זאת מן המשנה במסכת שבת (כא, ב) נראה שמותר לכבס עור בשבת מפני שאין בעור כיבוס: "היתה עליו (על הכר) לשלשת – מקנחה בסמרטוט, היתה על של עור – נותן עליה מים עד שתכלה". מקור אחר בהלכות כיבוס דם חטאת מלמד שנחלקו תנאים אם יש כיבוס של עור: "הבגד והשק – מכבסו, הכלי והעור – מגרדו, אחרים אומרים: הבגד והשק והעור – מכבסו והכלי – מגרדו". אפשרות הסבר אחת היא שיש הבדל בין עור רך לבין עור קשה – הכיבוס האמור בנגע צרעת הוא של עור שהתרכך מחמת הצרעת, וגם המשנה שלנו עוסקת בעור רך שיש בו כיבוס. ולגבי עור קשה נחלקו התנאים אם יש בו כיבוס, אלא שהסבר זה אינו מתאים למשנה במסכת שבת העוסקת בכרים וכסתות העשויים מעור רך ומתירה לתת עליהם מים. לפי הסבר אחר גם בעורך רך שהכל מסכימים שיש בו כיבוס, הגדרת הכיבוס אינה רק שטיפה במים אלא גם כסכוס (שפשוף חלקי הבגד זה על זה), אלא שבגד אחר שיש עליו לכלוך אף שרייתו במים נחשבת לכיבוס, ולכן הזורק סודר למים בשבת חייב על לא תעשה כל מלאכה. ולפי זה מובן גם מעשה ברב חייא בר אשי שהיה משכשך את נעלי העור של האמורא רב במים בשבת, שבנעלי עור אין כיבוס בלי שפשוף העור עד שירד הלכלוך לגמרי מעליו. ומסופר כי רבא דרש ברבים שמותר לכבס מנעל בשבת, ולאחר מכן חזר ופרסם על ידי המתורגמן ברבים: "דברים שאמרתי לפניכם – טעות הם בידי, ברם כך אמרו: שכשוך – מותר, כיבוס – אסור".

במשנה נאמר: "והכיבוס במקום קדוש, ושבירת כלי חרס במקום קדוש, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת במקום קדוש. זה חומר בחטאת מקדשי קדשים". ההלכות במשנה דורשות את הכתוב: "תכבס במקום קדש, וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר, ואם בכלי נחשת בשלה, ומרק ושטף במים" (ויקרא ו, כ-כא), שחובה לעשות את כל הדברים האמורים בכתוב במקום קדוש. המשנה סבורה ש"זה חומר בחטאת מקדשי קדשים", והחטאת חמורה מקודשי קודשים אחרים בכך שדמה טעון כיבוס, אלא שיש לה עוד צדדי חומרה רבים, כגון: מתן דמה בחוד הקרן ובאצבע, והמשנה מנתה רק חומרה אחת מבין חומרות רבות. ואגב זה מעירים כי יש חומרות אחדות שאינן בכל החטאות: דמן של חטאות החיצונות אינו נכנס לקודש הקודשים, חטאת של שמיעת הקול אינה מכפרת על חייבי כריתות. ובדברים אחרים יש דעות המשוות את חומרת החטאת לקורבנות אחרים: לפי רבי עקיבא דמי כל הקרבנות שנכנסו להיכל פסולים, כדין חטאת שנכנס דמה להיכל. ל]י רבי ישמעאל כל הדמים טעונים מתן ארבע מתנות על ארבע קרנות, כדין חטאת הטעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדם שאינו טעון כיבוס.

במשנה נאמר: "חטאת פסולה - אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר ובין שלא היתה לה שעת הכושר. איזו היא שהיתה לה שעת הכושר? שלנה, ושנטמאה, ושיצאת. ואיזו היא שלא היתה לה שעת הכושר? שנשחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה, ושקיבלו פסולין (וזרקו) את דמה". דברי המשנה שנויים במחלוקת במדרש ההלכה. בתורה נאמר: "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדש. וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר, ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים" (ויקרא ו, כ-כא). לפי המשנה "דמה" הוא דם הכשרה ולא דם הפסולה, ורבי שמעון מוסיף במדרש ההלכה כי הכתוב "כל זכר בכהנים יאכל אתה" (שם כב) מלמד שאינה טעונה כיבוס אפילו כאשר הייתה לה שעת הכושר. רבי עקיבא סובר שהביטוי "אותה" מלמד תרומה שהתבשלה אינה טעונה מריקה ושטיפה, אך אם הייתה לחטאת שעת הכושר ונפסלה – דמה טעון כיבוס, ורק אם לא היתה לה שעת כושר – אין דמה טעון כיבוס. ורבי שמעון לומד מכתוב זה שאין צורך למעט תרומה מפני שדינה כדין קודשים קלים שאינם טעונים מריקה ושטיפה (כמבואר בדף צו,ב). 

בתלמוד דנים על ההגדרה של הזאת דם על בגד: ניתז מבגד לבגד – האמורא לוי שואל האם דם הניתז לבגד אחד וטעון כיבוס, נחשב כדם הטעון כיבוס גם כשהוא ניתז לבגד שני. רבי יהודה הנשיא סבור כי השאלה ראויה, אלא שהתשובה עליה אף היא ברורה: אם הדם הניתז על הבגד ראוי להזאה ומותר לאוספו ולהזות שוב, הרי גם כשהוא ניתז על בגד שני הוא דם הראוי להזאה וטעון כיבוס. ואם דם זה פסול להזאה, הרי מאחר שהיתה לו שעת הכושר שהיה ראוי להזאה, גם עכשיו טעון כיבוס, כדעת רבי עקיבא החולקת על דברי המשנה, שכל חטאת שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה – דמה טעון כיבוס. ניתז על בגד טמא–  המגע בבגד והטומאה הפוסלת את הדם להזאה אירעו בבת אחת, והשאלה היא אם יש להשוות מקרה זה לדם שנטמא ונפסל להזאה ואחר כך נספג בבגד שאינו טעון כיבוס (לשיטת המשנה). התלמוד דן בנוגע לשאלה זו על הזאת מי חטאת של פרה אדומה: "רבי אלעזר אומר: מי חטאת שנטמאו – מטהרין, שהרי נדה מזין עליה", כלומר, מי החטאת אמנם נטמאים כשהם נוגעים באישה הנדה, אך עדיין מטהרים אותה מטומאת המת שעליה. רבי אלעזר לומד את שיטתו בעניין זה מדעת רבי עקיבא רבו. במשנה במסכת פרה (י, ה) רבי עקיבא מטמא מי חטאת שהעבירם בלגין (כלי) מעל תנור טמא כדי שלא יבוא להניחם במקום הטומאה, אך בתוספתא (פרה י, ו) נאמר: "מודה רבה עקיבא בהזאה שהעבירה על כלי חרס טמא...שהיא טהורה, שאין לך דבר שמטמא למעלה כלמטה אלא כזית מן המת". כלומר, רבי עקיבא מודה במקרה שהזה את מי החטאת מעל מקום הטומאה וכבר יצאו מידו, שוב אין הם נטמאים, שאין לגזור לאחר שכבר יצאו מידו. על יסוד הדברים הללו סובר רבי אלעזר שאפשר ללמוד את דין הטומאה של מי חטאת שנטמאו בדרכם להזאה (טומאה קדומה) ולהשוותו לטומאה של מי חטאת שנטמאו בבת אחת עם המגע בנדה (טומאה באותה שעה), ומכאן שגם דינו של דם שנטמא בשעת מגע בבגד (בבת אחת) כדינו של דם שנטמא קודם לכן (בזה אחר זה), ואינו טעון כיבוס. ויש המסבירים כי דעת רבי אלעזר אינה קשורה לעניין זה, והוא סובר שההזאה על הנדה מצטרפת לשיעור ההזאות שיבואו אחריה, והיא מטהרת יחד איתן, אך ההזאה עצמה טמאה.       

במשנה נאמר: "ניתז מן הצואר על הבגד - אינו טעון כיבוס. מן הקרן ומן היסוד - אינו טעון כיבוס. נשפך על הרצפה ואספו - אין טעון כיבוס. אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה". בתורה נאמר "אשר יזה מדמה", ומכאן למדו שרק דם הראוי להזאה ומתקבל בכלי טעון כיבוס, ולפיכך דם מהצואר שלא התקבל בכלי, דם שניתז מהקרן ומהיסוד וכבר הוזה על המזבח (יזה=לשון עתיד), ודם שנשפך על הרצפה – אינם טעונים כיבוס. דם הראוי להזאה -  בתורה נאמר: על מי חטאת של פרה אדומה "וטבל במים" (במדבר יט, יח) בה"א הידיעה, במים שהיו בכלי שיש בו שיעור הראוי להזאה (כדברי רבי חלפתא בר שאול בברייתא). גם בדיני קבלת הדם נאמר: "וטבל הכהן את אצבעו בדם, והזה מן הדם" (ויקרא ד, ו), ומכאן שיש לתת דם בשיעור הראוי לטבילת האצבע בדם, ולהזאת הדם, ולומדים מכאן שאין לספוג מהדם שבדפנות הכלי. דם שבאצבע – לפי מדרש הכתוב נראה כי אין להזות את שיירי הדם שנותרו על האצבע מהטבילה הקודמת, אלא לטבול לפני כל הזאה את האצבע בדם הראוי להזאה. ודנים האם השיריים שבאצבע פסולים להזאה משעה שיצאה ההזאה מידו, או שאינם פסולים להזייה, וכל עוד לא גמר להזות את הדם יכול להזות מהדם שבאצבע. ובכל מקרה בשעה שגמר להזות כל הזאה מקנח את אצבעו בשפת המזרק (לפי עזרא א, י), ובשעה שגמר להזות את כל ההזאות מקנח את ידו בגופה של הפרה האדומה כדי שישרוף את כל הפרה לפי הכתוב "ושרף את הפרה לעיני את עורה ואת בשרה ואת פרשה ואת דמה" (במדבר יט, ה).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכיבוס, מירוק ושטיפת דם חטאת.

במשנה נאמר: "דם חטאת שנתז על הבגד - הרי זה טעון כיבוס, אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר "במקום קדוש תאכל" (ויקרא ו, יט), אחד הנאכלות ואחד הפנימיות - טעונות כיבוס שנאמר "תורת החטאת" (שם יח) - תורה אחת לכל החטאות". בתורה נאמר: "זאת תורת החטאת, במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, הכהן המחטא אתה יאכלנה, במקום קדש תאכל...כל אשר יגע בבשרה יקדש, ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדש. וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר, ואם בכלי נחשת בשלה, ומרק ושטף במים" (ויקרא ו, יח-כא). לפי התורה חייב לכבס בגדים שהתלכלכו בדם החטאת, וחייב למרק ולשטוף כלים שבישל בהם חטאת.

התלמוד דן במדרש ההלכה של הכתובים הללו. ריש לקיש מסביר שהכתוב מדבר על חטאת נשחטת ("במקום אשר תשחט") ונאכלת ("במקום קדש תאכל"), ולכן מדובר על חטאות הנאכלות, ולא על חטאת העוף שאינה נשחטת אלא נמלקת, ולא על חטאת פנימית שאינה נאכלת אלא מזה מדמה בהיכל ובשרה נשרף. יחד עם זאת, הפסוק "זאת תורת החטאת" מלמד שיש לנהוג תורה אחת לכל סוגי החטאת, ולמעט סוג אחד של חטאת ("זאת"), ולכו יש לרבות את החטאות הפנימיות הדומות בצדדים רבים לחטאות הנאכלות (בשתיהן מדובר על בהמה הנשחטת בצפון העזרה, דמה מתקבל בכלי, שמים אותה על חוד קרן המזבח באצבעו של הכהן, ובשתיהן מקריב את האימורים על אש המזבח) ולכלול אף אותן בדין כיבוס, מריקה ושטיפה, ולמעט את חטאת העוף שאינה דומה אלא במעט לחטאת הנאכלת (אכילה, מזבח החיצון) שאינה בדין כיבוס, מריקה ושטיפה. רב יוסף מסביר כי לומדים דבר זה מהביטוי "יאכלנה" המדבר על סוג חטאת אחד הנאכלת ואסורה בכיבוס מריקה ושטיפה, וממעט את חטאת העוף הנאכלת שאינה בכלל זה. רבה סבור כי הכתוב "אשר יזה מדמה" מלמד כי הכתוב על כיבוס עוסק בחטאות הפנימיות שיש להזותן על המזבח הפנימי (ויקרא ד, ה), ולא על חטאת חיצונית שנותנים את דמה ולא מזים אותו, ולפי זה יש ללמוד גם כן מהכתוב "זאת תורת החטאת" שיש לנהוג תורה אחת בחטאת הנאכלת הדומה בצדדים רבים לחטאת פנימית, ולמעט על פי הביטוי "זאת" את חטאת העוף שיש לה רק צד דמיון מועט לחטאת הפנימית.    

אגב הדיון בחטאת העוף וחטאת הפנימית דן האמורא רבי אבין בשאלות נוספות על חטאת העוף:

דם חטאת העוף שנכנס לפנים ההיכל - בתורה נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש באש תשרף" (שם, כג), אך הזאת דם חטאת העוף נעשית ישר מגוף העוף בלי שהדם מתקבל קודם בכלי שרת, ולכן יש לשאול האם הדבר נחשב בכלל "אשר יובא מדמה" והצוואר נחשב לעניין זה כמו כלי שרת והדם נפסל בכניסה להיכל, או שצוואר העוף נחשב כמו בשר ולא ככלי שרת, ולפיכך אין להחשיב דם זה כנכנס כניסה ראויה להיכל, ואין הדם נפסל. בעניין זה דנים על דברי התוספתא (זבחים ו, ב): "פירכסה ויצאה לדרום וחזרה – כשרה... פירכסה ונכנסה לפנים וחזרה – כשרה". המקרה הראשון הוא של חטאת בהמה שיצאה מחוץ למקום שחיטת החטאת בצפון, והמקרה השני הוא של חטאת העוף שפרכסה לאחר מליקה ונכנסה לפנים ההיכל, אך אין מכאן הוכחה שאם הכניס אותה בעצמו הוא פוסלה, מפני שהשימוש בלשון "יצאה" ו"נכנסה" אינו בא ללמד כי רק מה שעשתה הבהמה מעצמה כשר ומה שעשה האדם פסול, אלא ללמד שאפילו אם יצאה מאליה ולא חזרה – הרי היא פסולה.

דם חטאת העוף שנשפך על רצפת העזרה - במשנה (זבחים ב, א; ג,ב) נאמר שדם בהמה שנשפך על הרצפה קודם שהתקבל בכלי פסול, אך אם נשפך לאחר שהתקבל בכלי – כשר. בעניין חטאת העוף יש לברר אם התורה לא הצריכה כלי שרת, מפני שהצוואר עצמו נחשב ככלי שרת, ולכן מותר תמיד לאסוף את הדם מהרצפה, או שאסור לשים את הדם בכלי שרת אלא להזות ישירות מגוף העוף על המזבח, ולכן גם הרצפה פוסלת את הדם. ומעירים כי אם דם חטאת העוף נפסל בקבלה בכלי שרת, מובן מדוע נאמר במשנה שדם זה אינו טעון כיבוס, מפני שהבגד הוא ככלי שרת, וכבר באויר הדם נפסל ואינו ראוי להזאה ולכן אינו טעון כיבוס. ולפי זה מיעוט הכתוב "זאת" הממעט את דם חטאת העוף מדין כיבוס נצרך למקרה שבו לא נפסל הדם באויר ונעשה לא ראוי להזאה, אלא במקרה שבו הדביק את הבגד (כלי השרת) בצוואר העוף, ועודנו ראוי להזאה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקורבן תדיר, ובנדבת שמן ויין. 

במשנה נאמר: "כשם שקודמין בהקרבתן קודמין באכילתן: שלמים של אמש, ושלמים של יום - של אמש קודמין לשל יום. שלמים של אמש, חטאת ואשם של היום - שלמים של אמש קודמין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חטאת קודמת מפני שהיא קדשי קדשים".

תדיר ומקודש - במשניות בדפים הקודמים נאמר: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו...כל המקודש מחבירו קודם את חבירו". המשנה מתארת עקרונות הכרעה בנוגע לסדרי קדימות של קודשים שונים העומדים להקרבה. בדף זה דנים במקרה של התנגשות בין העקרונות שבמשנה: "תדיר ומקודש – איזה מהם קודם". הסוגיה מעירה על הקושי לפתור בעיה, מפני שבכל מקרה שבו דנים בו קדושת הזמן עשויה להשפיע גם על חשיבותו של הקרבן התדיר, וקשה למצוא מקרה שבו אפשר להעמיד דבר שהוא רק תדיר מול דבר שהוא רק מקודש, הן בעניין קדימות קורבנות: תמיד מול מוסף שבת, מוסף מול מוסף ראש חודש, מוסף ראש חודש מול מוסף ראש השנה; והן לגבי קדימות בברכות או תפילות: ברכת היום מול ברכת היין בקידוש, או מנחה מול מוסף. אגב כך דנים גם בהגדרה של המושג תדיר והאם הוא זהה למושג מצוי. יש המבקשים להוכיח מסדר הקדימות אכילת הקודשים במשנה שלנו: "שלמים של אמש, חטאת ואשם של יום – שלמים של אמש קודמים", שחטאת ואשם קודמים לשלמים של אותו יום, אך ייתכן כי השלמים אינם תדירים, אלא מצויים ושכיחים יותר, אך אין לה זמן קבוע שבו מקריבים אותו. ואולם יש הסוברים כי אפשר להוכיח מדברי מדרש ההלכה הסובר שמצוות מילה תדירה יותר ממצוות פסח, שתדירות היא לא רק קביעות אלא גם שכיחות, והמילה מצויה יותר ממצוות הפסח, אלא שגם בעניין זה אפשר להסביר כי המילה היא תדירה במובן זה שבעשייתה מקיים מצוות רבות, ואין מכאן הוכחה מה ההגדרה של תדיר.

שחט שאינו תדיר לפני תדיר – בעיה אחרת העולה בסוגיה היא כאשר עומדים קרבן תדיר ושאינו תדיר – ושחט קודם את הקרבן שאינו תדיר, והשאלה היא האם מקריב אותו לפני הקרבן התדיר, או נותן לכהן שימרס את דמו של הקורבן כדי שלא יעמוד ויקרש, ובינתיים שוחט ומקריב את הקרבן התדיר. גם במקרה זה יש המבקשים להוכיח מהמשנה שרק שלמים של אמש קודמים באכילתם לחטאת ואשם של היום, אך אם שחט את השלמים של היום לפני החטאת והאשם – לא יקריבם, אלא יקריב חטאת ואשם קודם, אך אין מכאן ראיה מפני שבמקרה זה כבר שחט את שניהם (את השלמים ואת החטאת והאשם), ואילו השאלה שלנו הייתה מה עושה כאשר שחט רק את אחד מהם. מטעם זה גם אי אפשר להוכיח מכך שבקידוש היום – ברכת היין קודמת לברכת היום, ותפילת מנחה קודמת לתפילת מוסף, כי מאחר שמחויב בשתיהן, ובכל המקרים הללו נחשב הדבר כאילו היו לפניו שני קרבנות שחוטים, שהוא צריך להכריע בין שניים שאין הבדל במעמדם. הוכחה אחרת היא המשנה במסכת פסחים (ה, ג) "שחטו קודם חצות פסול...קודם לתמיד – כשר, ויהא ממרס בדמו עד שיזרוק הדם (של התמיד)", אלא שיש המדייקים מלשון המשנה שכבר שחט את התמיד, ושניהם עומדים שחוטים, ואין זה ראיה לשאלה שנשאלה בסוגיה.

במשנה נאמר: "אמר רבי שמעון: אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה, אין צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע. אם ראית שמן שהוא ניתן על גבי האישים אין צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, שאין מתנדבין שמן. רבי טרפון אומר מתנדבין שמן". במשנה נחלקו התנאים רבי שמעון ורבי טרפון אם מותר להביא כנדבה שמן, ומחלוקת זו קשורה למחלוקת אחרת במסכת מנחות (יג, ה): "מתנדבים יין, ואין מתנדבים שמן, דברי רבי עקיבא. רבי טרפון אומר, מתנדבים שמן".

נדבת שמן – התלמוד דן האם לדעת רבי טרפון הסובר שמותר לנדב שמן למקדש יש להקריב את השמן כולו לאישים שעל המזבח, או שמקריב קומץ טיפת שמן על המזבח, ושאר שיירי השמן נאכלים. האמוראים נחלקו בהקשר זה כיצד להבין את דברי רבי שמעון במשנה, והאם אפשר להסיק מדבריו שאף רבי טרפון מודה שהשמן היחיד המתחלק בעזרה הוא מותר רקיקי מנחות ולוג שמן של מצורע ולא שמן נדבה, או שהשמן היחיד הנשרף על האישים הוא שמן מנחת כוהנים או כהן משיח ואילו שמן נדבה נקמץ ושיירים נאכלים. יש המבקשים לטעון כי עניין זה שנוי במחלוקת תנאים בברייתא על כמות שמן הנדבה: "שמן – לא יפחות מלוג, רבי אומר: שלושת לוגין". ומבארים כי המחלוקת היא על הכתוב: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ויקרא ב, א). עם כל מנחה היו מביאים גם לוג שמן (ויקרא יד, י) – וממנה יש לדון גם על נדבת שמן שתהיה בשיעור לוג, תהא נקמצת ושייריה נאכלים כמנחה. ויש הסוברים שלומדים מקרבן מנחה שאפשר לנדב שמן, אך יש לדון בה כמו כנדבת נסכים של יין הבאים בשיעור שלושה לוגים (רבע הין), וכפי שנדבת יין הולכת לספלי היין שהיו על המזבח כך גם מקריב את כל השמן על האש.     

נדבת יין – יין בא כנדבה בפני עצמו. לפי רבי עקיבא היין בא בספלים שהיו למעלה בקרן הדרומית מערבית של המזבח. באחד הספלים היו מנסכים את היין הבא עם הקורבנות, ומשם היה היין יורד לקרקע שתחת המזבח באותה קרן. האמורא שמואל סובר שהיו מזלפים מיין הנדבה על האישים שעל המזבח, לפי הכתוב "ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחח לה'"(במדבר טו, ד). ואפילו שהיה מכבה מעט את האש על ידי זילוף היין ואסור לעשות כן בגלל הכתוב "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ז), אין זה אלא כיבוי מקצת האש, שהרי יש שם עוד גחלים בוערות, ויש בדבר מצווה, ואין בכך איסור מאחר ששמואל סבור כרבי שמעון שהעושה דבר שאינו מתכוון לו – מותר. רבי עקיבא לעומת זאת סובר כדעת רבי יהודה שדבר שאין מתכוון – אסור, ולכן לא היו מזלפים על האש כדי שלא תכבה, ואפילו שמואל מודה שבהלכות שבת הלכה כרבי יהודה האוסר מלאכה שאינה צריכה לגופה – שעושה את המלאכה לתכלית שונה מהתכלית הרגילה של המלאכה, ולכן אין לכבות גחלת של עץ ברשות הרבים, שיש בה מלאכת כיבוי מן התורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסדרי קדימות של קרבנות.

במשנה נאמר: "כל המקודש מחבירו קודם את חבירו:...המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח, ויש בו קודש קודשים, דמיו ואימוריו. העופות קודמין למנחות מפני שהן מיני דמים. מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה מפני שהוא בא על חטא. חטאת העוף קודמת לעולת העוף". לפי סדר ההקרבה שבמשנה קודם מקריבים קרבנות מן החי, בהמות ולאחר מכן עופות, ולבסוף קרבנות מן הצומח. בתלמוד דן במקרה שבו בא להקריב חטאת העוף, עולת בהמה ומעשר – שמצד אחד צריך להקדים מעשר לעוף, ומצד שני חטאת העוף קודמת אפילו לעולת בהמה (ראו בהמשך), והמסקנה היא שעולת הבהמה מגביה את חטאת העוף מעל המעשר ולכן מקריבים קודם את חטאת העוף, אחר כך את עולת הבהמה ולבסוף את המעשר.

העופות קודמים למנחות - אפילו שהמנחות נעשות בקרבן ציבור והעופות אינן נעשות בציבור, מפני שבעופות יש "מיני דמים" - הזאה או מיצוי הדם של העוף במזבח.

מנחת החוטא קודמת למנחת נדבה - אפילו שמנחת נדבה קריבה יחד עם שמן ולבונה, ומנחת החוטא קריבה לבדה, מפני שמנחת החוטא מכפרת על חטא. בעניין זה דנים במנחת סוטה הבאה לברר את עוון הסוטה, אם היא קודמת למנחת נדבה, מפני שאף היא באה על חטא, אף כי אינה מכפרת על החטא ממש. בתוספתא זבחים (י, ד) נאמר כי מנחת חיטים קודמת למנחת שעורים, ועל יסוד זה אפשר גם לומר כי מנחת חוטא העשויה לחיטים תקדם למנחת סוטה, ואפשר היה אף לומר כי מטעם זה תהא מנחת חוטא קודמת למנחת סוטה, ומנחת נדבה אף היא תקדם למנחת סוטה, אך אין מכאן הוכחה מוחלטת.

חטאת העוף קודמת לעולת העוף – חוטא עני חייב להביא חטאת בהמה, ואם אין לו כסף מביא חטאת העוף ועולת העוף: "והקריב את אשר לחטאת ראשונה...ואת השני יעשה עולה" (ויקרא ה, ח-י). תחילת הכתוב מלמדת שחטאת העוף קודמת לעולת העוף, וסוף הכתוב מלמד בניין אב שבכל מקום החטאת קודמת לעולה, ואפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה. במדרש ההלכה מוסבר כי בעניין יולדת עניה המביאה עולת עוף וחטאת העוף הזכיר הכתוב "אחד לעולה ואחד לחטאת" (ויקרא יב, ח), אך "למקראה הקדימה הכתוב" (כלומר, הסדר הוא רק בקריאה) ולמעשה מקריבים את חטאת העוף קודם לעולת העוף. בקרבנות הבאים לכפר על חטא, חוטא עני רשאי להביא שני קרבנות של עולה וחטאת מן העוף במקום קרבן אחד של חטאת מן הבהמה, ואילו ביולדת אין זה כמו בשאר המקומות, שהרי גם יולדת עשירה מקריבה כבש לעולה ועוף לחטאת, ויולדת עניה מקריבה עוף לעולה ועוף לחטאת, ולכן מזכירים ראשונה בכתוב את העולה שהתחלפה ולא את החטאת שנשארה כפי שהייתה ביולדת עשירה.

קרבנות ממינים שונים – בתוספתא זבחים (י, ה) נאמר: "פרים קודמים לאילים, ואילים קודמים לכבשים, כבשים לשעירים". הכוונה היא למי שהתנדב את אחת הבהמות לקרבן עולה, והסיבה לסדר זה היא ששיעור היין לניסוך של פר הוא שלושה עשרונים, באיל שני עשרונים, ובכבש עשרון. כמו כן הכבשים קודמים לשעירים למרות שנסכיהם שווים במידתם, מפני שלכבשים יש אליה הקריבה למזבח עם האימורים (בשלמים וחטאת) מה שאין כן בשעירים. קרבנות ממינים שונים נידונים במשנה במסכת הוריות (ג, ו) שם נאמר: "פר כהן משיח (חטאת) קודם לפר העלם דבר של צבור (חטאת), פר העלם דבר של צבור (חטאת) קודם לפר עבודה זרה (עולה, לפי במדבר טו, כד), פר עבודה זרה (עולה) קודם לשעיר עבודה זרה (חטאת)". במין אחד קודמת החטאת לעולה לפי הכלל שהוזכר למעלה שיש להקדים חטאת, אך בשני מיני בהמות שונים ההלכה היא שפר עבודה זרה קודם לשעיר עבודה זרה. אך מסבירים כי כאן יש טעם מיוחד, אם מפני שבתורה נאמר: "ושעיר עזים אחד לחטת" (ויקרא טו, כד) וחסרונה של האות אל"ף מלמד שאין היא כשאר החטאות, ויש להקדים לה את פר העולה. ואם מפני שבכתוב נאמר "ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה....ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים לחטת" (שם), והמילה כמשפט מלמדת שיש לעשות את הקרבנות כסדר כתיבתם במקרא. ומסיבה זו עצמה גם את קרבנות המוספים של חג הסוכות עושים "כמשפטם" (במדבר כט, לג), לפי סדר כתיבתם בתורה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתדיר ובמקודש מחבירו.

במשנה נאמר: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו: התמידין קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראשי חודשים. מוספי ראשי חודשים קודמין למוספי ראש השנה, שנאמר: "מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה (במדבר כח, כג)". האמוראים דנים ביחס בין הכלל במשנה לכתוב המשמש כמקור להלכה שבמשנה: "מלבד עולת הבוקר" האמור במוספי היום הראשון של פסח. אביי מסביר שייתור הכתוב ("אשר לעולת תמיד") מלמד על כל קרבן התדיר מחבירו. רבי אילעא מסביר שכתוב זה מלמד על הקדמת התמיד למוסף, אבל הקדמת מוספים למוספים אחרים התדירים פחות מהם נלמדים מהפסוק הבא: "כאלה תעשו ליום שבעת ימים" (שם כד) המלמד שיש לעשות את דינם כדין המוספים הנזכרים ביום הראשון בגלל ייתור המילה "כאלה" (שאפשר היה לכתוב "אלה"), ואת עצם החיוב לעשות מוספים בכל שבעת ימי הפסח לומדים מהביטוי "תעשו" שכל הימים שווים בעשייה אחת.

בהמשך המשנה נאמר: "כל המקודש מחבירו קודם את חבירו: דם החטאת קודם לדם העולה, מפני שהוא מרצה. איברי עולה קודמין לאימורי חטאת, מפני שהוא כליל לאישים. חטאת קודמת לאשם, מפני שדמה ניתן לד' קרנות על היסוד. אשם קודם לתודה ואיל נזיר, מפני שהוא קדשי קדשים. תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים, מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם. השלמים קודמין לבכור, מפני שהן טעונין מתן ד' [וסמיכה] ונסכים ותנופות חזה ושוק. הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים. המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח ויש בו קודש קדשים, דמו ואימוריו. העופות קודמין למנחות, מפני שהן מיני דמים. מנחת חוטא קודם למנחת נדבה, מפני שהוא בא על חטא. חטאת העוף קודמת לעולת העוף, וכן בהקדישה". בפרשת חינוך הלוויים לעבודת המקדש נאמר: "ולקחו פר בן בקר...ופר שני בן בקר תקח לחטאת...ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה" (במדבר ח, ח-יב), ומסבירים כי דם החטאת קודמם לדם העולה מפני שהחטאת מכפרת, אך לשאר מעשיה העולה קודמת ולכן החטאת נקראת "פר שני...תקח לחטאת" (שם). חטאת הלויים לא באה לכפרה אלא לחינוך הלויים ולכן היא דומה לעולה, ואף על פי שלא נועדה לרצות ולכפר הקדימו את זריקת דמה לפני העולה, ולכן יש גם להקדים את כל מתנות דם החטאת, אפילו שרק מתנת דם אחת מעכבת את הכפרה, לדם העולה. ויש המסבירים כי מאחר שהתחילו לתת את המתנות ממשיכים לתתן "הואיל והתחיל במתנות גומר".  

המשנה קבעה סדרי קדימות לפי עקרונות  של  חשיבות. התלמוד דן במקרים שבהם נוצרת התנגשות בין עקרונות שלא נידונו במשנה: דם חטאת (מרצה) ואיברי עולה (כליל), דם עולה (כליל) ואימורי חטאת (מכפר). דיון אחר הוא במקרה שלא נזכר במשנה  אך ייתכן ואפשר  להסיקו מן המשנה: דם עולה מול דם אשם. במקרה זה השאלה היא אם דין האשם כדין חטאת מפני שגם האשם נועד לכפרה, והאם האזכור של החטאת במקרים שבמשנה מלמד שאין האשם בכלל זה. ולמסקנת הסוגיה אין להוכיח מהמשנה מה הדין  במקרים  הללו. 

חטאת קודמת לאשם, מפני שדמה ניתן לד' קרנות על היסוד -  לאשם יש אמנם צד ייחוד מפני שהוא חייב לבוא בשווי שני שקלים (ויקרא ה, טו), אך אינו קודם לחטאת שדמה ניתן בארבע מתנות על כל קרנות המזבח. אשם קודם לתודה ואיל נזיר, מפני שהוא קדשי קדשים – תודה ואיל נזיר הם קודשים קלים הקריבים יחד עם לחמים ממינים שונים, אך האשם חשוב מהם מפני שהוא קודש קודשים. תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים, מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם – שלמים הם קרבנות ציבור וקרבנות יחיד, אך תודה ואיל נזיר עדיפים מפני שהם נאכלים ליום אחד ולא לשני ימים ולילה אחד כשלמים, ונמצא שמחמירים להקפיד על זמנם. ולמסקנת הסוגיה קרבן התודה קודם לאיל נזיר, מפני שמביא עמה ארבעה סוגים של לחם, ואילו באיל נזיר מביא רק שני סוגי לחם.    השלמים קודמין לבכור, מפני שהן טעונין מתן ד' וסמיכה ונסכים ותנופות חזה ושוק – קדושת הבכור היא מרחם אמו, והוא נאכל לכוהנים, אך יש בשלמים מצוות יתירות רבות יותר מהבכור.  הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים -  במעשר בהמה מקדש את הבהמה העשירית שעוברת תחת ידו, אך אם טעה מקדש גם את מספר תשע ומספר אחת עשרה, אך קדושת הרחם של הבכור חשובה יותר. המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח ויש בו קודש קדשים, דמו ואימוריו – העופות הם קודשי קודשים, אך מקדים את המעשר שהוא מין זבח לעופות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכלי קודש ובבגדי כהונה.

במשנה נאמר: "כלי הלח מקדשין את הלח, ומדות יבש מקדשות את היבש. אין כלי הלח מקדשת את היבש, ולא יבש מקדש את הלח. כלי הקודש שניקבו, אם עושין בהן מעין מלאכתן שהיו עושין והן שלימים - מקדשין ואם לאו - אין מקדשין. וכולן אין מקדשין אלא בקודש". המשנה מבחינה בין כלי שרת המיועדים לנוזלים ("לח"), וכלי שרת המיועדים למוצקים יבשים. בתלמוד מעירים כי היו כלי קודש שהיו מיועדים הן ללח והן ליבש – כמו המזרקות שהשתמשו בהם לדם הקודשים, ולסולת יבשה כדברי הכתוב "מזרק אחד כסף, שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה" (במדבר ז, יג). ואף שהמנחה מעורבת מסולת ושמן, היא אינה נחשבת כלח לגמרי, והכלי היה מקדש גם את החלקים שנשארו יבשים בסולת וגם את השמן, מה גם שהמנחה יבשה יותר מהדם. התלמוד קובע תנאים לקידוש בכלי שרת: כלים שלמים - כלי שרת מקדשים רק כאשר הכלי שלם. כליםמלאים – הביטוי "מלאים" כתוב בתורה (שם) אך אם היה בדעתו להוסיף על מה שבכלי - "ראשון ראשון קודש". בפנים, בתוך הכלי -  יש מסורות שונות אם הדבר המתקדש צריך להיות ממש בתוך הכלי, או די שהוא נמצא בפנים המקדש, אפילו שהחומר גדוש ועולה מעל שפת הכלי ("בירוצי מידות"). מקדש ליפסל – התלמוד מסביר כי יש דברים שאינם מתקדשים לקורבן, אך הם נחשבים כקודשים ונפסלים במגע של טבול יום. התלמוד מסביר שאם קידש דבר לח בכלי יבש – הכלי מקדש ליפסל אך לא ליקרב. וכיוצא בזה, אם קידש בכלי שרת מדומע (תערובת תרומה), ערלה או כלאים הכרם אינו מתקדש ליקרב אך מתקדש ליפסל.  תיקון כלי שרת - בתוספתא מנחות (ט, כב- כג) נאמר: "כלי קדש שניקבו - אין מתיכין אותן, ואין מתיכין לתוכן אבר (עופרת). נפגמו - אין מתקנין אותן, סכין שנפגם - אין משחיזין את פגימתה, נשמטה - אין מחזירין אותה. אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה".  

אגב הדיון על כלי הקודש, דנים על בגדי כהונה ועל תפקידם. בגדי הכהונה נעשים מאריגה אחת, ולא מחיבור אריגים שונים: "בגדי כהונה אין עושין אותם מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר "מעשה אורג" (שמות כח, לג)". המעיל של הכהן הגדול היה עשוי כולו תכלת: "ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת" (שמות לט, כב). השוליים של המעיל היו נעשים באריגה מורכבת יותר: "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר" (שם כד), לפי חכמים היו כל סוגי החוטים הללו שזורים והיה עושה אותן כרימונים שעוד לא נפתח הכתר שבראשם, שדמו לחרוט של כובעי הילדים, ונחלקו התנאים אם היה תולה שבעים ושניים פעמונים (זגים וענבלים) - שלושים וששה מכל צד של השוליים, או שלושים וששה - שמונה עשרה בכל צד משולי הבגד.    

בגדי כהונה שהתלכלכו - "נתגעלו (התלכלכו) - אין מכבסין לא בנתר ולא באהל". ומעירים כי אם התלכלכו ודי להם בכיבוס במים – מותר לכבסם בנתר ואהל, אך אם התלכלכו וצריכים נתר ואהל (חומרי סבון המורידים את הלכלוך מהבגד) – אין מכבסים אותם אפילו במים. ויש אומרים שאין מכבסים בגדי כהונה מפני שבבית המקדש נוהגים כמנהג עשירים, שאין מכבסים בגד מלוכלך, ואין לנהוג מנהג עניות במקום עשירות.

כפרת בגדי הכהונה - פרשת קורבנות (ויקרא) סמוכה בתורה לפרשת בגדי כהונה (ויקהל-פקודי), ולכל אחד מבגדי הכהונה יש תפקיד לכפר על עבירה אחרת: כתונת – מכפרת על שפיכות דם שיודעים מיהו הרוצח, מכנסים – על גילוי עריות, מצנפת – על גסי הרוח. אבנט – על הרהור הלב. חושן – על הדינים. אפוד – על עבודת כוכבים, מעיל – על לשון הרע שנאמרה בגלוי, ציץ – על עזות פנים. ויש דברים שאינם מתכפרים בקרבנות רגילים או בבגדי כהונה, כמו עגלה ערופה - המכפרת על שפיכות דמים כאשר אין יודעים מי הרוצח, והקטורת - המכפרת על לשון הרע שנאמרה בצנעה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיברים שפקעו מעל המזבח.

במשנה נאמר: "וכולן שפקעו מעל גבי המזבח - לא יחזיר, וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח - לא יחזיר. איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות - יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות - לא יחזיר ואין מועלין בהם".. בדף הקודם הוסבר כי במשנה מדובר על איברים שהתקשו בשריפת האש ("שרירי"), אך אינם שרופים לגמרי, והחל מחצות הלילה, אם פקעו וירדו מעל המזבח, אין מחזירים אותם להקטרה על המזבח, מאחר שהם נחשבים כאילו הם מעוכלים.

האמוראים בדף זה דנים במקרים סבוכים שבהם לא ברור מה גבול הזמן של העלאת איברים שפקעו: איברים קשים שפירשו קודם חצות, והחזירן אחר חצות - לעניין מעילה: "אמר רבי חייא בר אבא: לא נהנין ולא מועלין...תנא בר קפרא:...יוצאין מידי מעילה"; לעניין עיכול – רב יוסף סובר שהאיברים אינם חייבים להיות על המזבח אלא בכל מקום יש לבדוק את מצבם, ואם הם קשים ועבר כבר זמן חצות יש להחשיבם כמעוכלים שאין להחזירם למזבח. איברים שמנים שפירשו קודם חצות, והחזירן אחר חצות - האמוראים נחלקו בגבול הזמן: "רבה אמר: חצות שני עוכלתן,רב חסדא אמר: עמוד השחר עוכלתן". רבה סבור שיש להמתין לחצות הלילה הבא, ורב חסדא סובר שהואיל ועמוד השחר הוא הזמן הקובע לעניין פסול לינה של איברים, לפי הכתוב "לא ילין חלב חגי עד בקר" (שמות כג, יח), הוא גם הזמן הקובע לעניין עיכול. פירשו קודם חצות והחזירן אחר עמוד השחר"רבהאמר: חצות שני עוכלתן, רב חסדא אמר: אין בהן עיכול לעולם". רבה סבור שחצות הלילה הבא היא הקובעת אם האיברים נחשבים כמעוכלים, ורב חסדא סבור שמאחר שלא היו בשעת עיכול על המזבח, מותר להעלותם למזבח בכל זמן שירצה, ואין גבול מסוים.

פסול לינה על ראש המזבח – במשנה נאמר: "ואלו אם עלו לא ירדו: הלן, והיוצא והטמא..." (פד, א), ומכאן שדבר שנפסל פסול לינה בעזרה עולה למזבח, וכל שכן שדבר שנפסל פסול לינה על המזבח מוקרב על המזבח. השאלה היא על איברים שלנו על המזבח וירדו מהמזבח, ונחלקו אמוראים בדבר: "איברים שלנו בעזרה – מקטר והולך כל הלילה, בראש של מזבח – מקטר והולך לעולם, ירדו – רבה אמר: יעלו, רבא אמר: לא יעלו". השאלה היא האם יש לדמות את המזבח לשולחן, וכשם שלחם הפנים על השולחן אינו נפסל בלינה: "אפילו הן על השולחן ימים רבים – אין בכך כלום" (משנה מנחות יא, ח) כך גם איברים שעל המזבח אינם נפסלים בלינה. או שיש לדמות את המזבח לעזרה שיש בה פסול לינה לכל המצוי בה.   

במשנה נאמר: "כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו, כך הכבש מקדש. כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן כך הכלים מקדשין". מזבח מקדש לפי הכתוב "כל הנגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז). הכבש מקדש לפי הכתוב "ומשחת את המזבח" (ויקרא ב, יב), והמילה 'את' מרבה את כל מה שיחד עם המזבח (ראו דף סב). כלי שרת מקדש לפי הכתוב "כל הנוגע בהם יקדש" (שמות ל, כט). כלי שרת מקדש – האמוראים דנים בשאלה האם כלי שרת מקדש קרבנות שנפסלו להקרבה להקריבם לכתחילה, אך מסקנת הדברים היא שכלי שרת מקדש קרבנות פסולים להקרבה בדיעבד, ולכתחילה אין להקריב קורבן שקיבלו פסולים את דמו אפילו שהתקדש בכלי שרת. אויר מזבח – התלמוד דן אם אוויר המזבח נחשב כמו המזבח עצמו. שאלה זו חשובה לאיברים שנפסלו מהקרבה, שכל עוד הם מצויים באוויר המזבח אפשר להחשיבם כמצויים על המזבח, או שיש לראותם כאיברים שירדו מהמזבח ושוב אינם עולים. דיון אחד הקשור בכך הוא רווח האוויר שהיה בין הכבש לבין המזבח. תפקידו של המרווח הוא שהקרבנות ייחשבו כנזרקים מהכבש אל המזבח ולא כנישאים על פני המזבח. ואולם, הרווח היה קטן למדי, ורוב האיבר הנישא אל המזבח היה מצוי ברובו על הכבש או על המזבח ולא באוויר. מכאן גם אפשר לללמוד שאם העלה על המזבח אבר המחובר לאבר אחר שפקע מעל המזבח, הם נחשבים שניהם כמצויים על המזבח כל עוד הם מחוברים זה לזה. דיון נוסף הוא על פסול עולת העוף ופסול חטאת העוף. עולת העוף נעשית בחלקו העליון של המזבח, והכהן העושה אותה עולה על גבי הסובב. אם אויר הסובב נחשב כאוויר המזבח וכמזבח, עולת העוף לעולם אינה נפסלת פסול שיש בו כדי להורידה מהמזבח, שהרי היא מצויה כל הזמן על המזבח. אולם אפשר לומר כי פסל את עולת העוף במחשבת פיגול, שחושב למלוק את העולה ולהורידה למחרת מהמזבח, או חושב להורידה לפני עמוד השחר (לפי האומר שאין פסול לינה כשהקורבן על המזבח) ופסול זה עיקרו במחשבה ולא במעשה בפועל, ואין מכאן הוכחה. חטאת העוף נעשית למטה על המזבח, ואפילו אם עשאה למעלה על המזבח ונפסלה (שעשאה שלא לשמה) – מזה תחילה מדמה על החצי התחתון. וכיוצא בזה, כל דמי קרבנות פסולים שעלו חייב לזרוק מדמם, ואי אפשר לומר שאינו זורק את הדם אלא נוגע במזבח, מפני שהדבר נחשב כמיצוי ולא כהזאה של חטאת העוף, או כשפיכת הדם ולא כזריקת הדם, ולכן וודאי שאויר המזבח נחשב כאויר עצמו. ואם תלה את האיברים הפסולים על קנה בראש המזבח – יש לדון אם הדבר נחשב כמזבח עצמו, ושאלה זו לא הוכרעה ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיברים שאינם ראויים להקרבה, ובאיברים שפקעו מהמזבח.

במשנה נאמר: "ואלו אם עלו ירדו: בשר קדשי קדשים, ובשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, והקטורת (שאינם ראויים למזבח). הצמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תישים, והעצמות, והגידים, והקרנים, והטלפים - בזמן שהם מחוברים (לבהמה) יעלו, שנאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט), פירשו - לא יעלו, שנאמר: "ועשית עולותיך הבשר והדם" (דברים יב, כז)". המשנה עוסקת בדברים שאינם ראויים למזבח, או מפני שהם נאכלים ואינם צריכים הקטרה, או מפני שהם חלקי בהמה שאינם קרבים. בברייתא מוסבר כי נחלקו חכמים ורבי יהודה הנשיא בפירוש הכתובים האמורים במשנה. לדעת חכמים האיברים שאינם קרבים שפירשו מבהמה עולים על המזבח, והכתוב ממעט עיכולי גידים ועצמות שפקעו מעל המזבח, שאין צריך להחזירם. ולדעת רבי הכתוב מרבה עצמות וגידים מחוברים, וממעט עצמות וגידים שפירשו מהבשר, ואפילו אם עדיין הם על ראש המזבח – ירדו, וכפי הנראה המשנה היא כדעת רבי יהודה הנשיא(והדבר תלוי בפירוש המשנה עצמה).  

זמן פרישה מהבשר – האמוראים דנים בפרישה של אברים שאינם ראויים להקטרה. בקודשי קודשים יש איסור מעילה לפני זריקת הדם, ומשנזרק הדם אין מועלים אלא במה שראוי למזבח (בחטאת ואשם - האימורים, ובעולה – הבהמה כולה), והשאר מותר לכוהנים ואין בו מעילה. כמו כן, הזריקה מועילה להתיר את עור העולה לכוהנים לפי הכתוב "עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (ויקרא ז, ח), ולמדו גזירה שווה מהביטוי "לו יהיה" המיותר בכתוב, לביטוי זהה: "הכהן אשר יכפר לו יהיה" (שם, ז) שבקורבן אשם – ויש להשוות את דיני בשר האשם ועצמותיו המותרים באכילה ובשימוש לאחר זריקת הדם, ויש להתיר שימוש בעצמות עולה שאינן מחוברות לבשר ופירשו לפני זריקת הדם, מאחר שזריקת הדם מתירה לעשות בהם כל שימוש ואפילו לעשות מהם קת של סכין. אם פירשו לאחר זריקת הדם, אין הם מותרים עם הדם, והואיל ובשעה שנזרק הדם היו מחוברים לבשר, הרי הם ראויים ליקרב עם האימורים ואינם יורדים מהמזבח. ונחלקו האמוראים באיברים שפירשו לאחר זריקה – אם מועלים בהם לעולם מאחר שלא הותרו בזריקה, או לא נהנים מהם בגלל איסור הנאה מדברי חכמים אך גם לא מועלים, מפני שמדין תורה הותרו בזריקת הדם.     

פקעו מעל המזבח - במשנה נאמר: "וכולן שפקעו (נפלו) מעל גבי המזבח - לא יחזיר, וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח - לא יחזיר. איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות – יחזיר ומועלין בהן. לאחר חצות - לא יחזיר ואין מועלין בהם. כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש מקדש כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן כך הכלים מקדשין". בתורה נאמר: "זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר... והרים את הדשן...והאש על המזבח...ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים". ההקטרה היא של איברי העולה, והרמת הדשן היא של כל מה ששלטה בו האש, ובכלל זה גם דבר שלא נשרף לגמרי כמו איברים קשים (שרירים) שהתייבשו אך לא נעשו אפר.

זמן תרומת הדשן – המשנה קובעת שהזמן שלפני חצות הלילה הוא הזמן הקבוע של הקטרת האיברים. התלמוד דן בהקשר זה כיצד מחלקים את זמני הלילה, ושומרים על המצווה להקטיר כל הלילה בלי שתפריע למצווה להרים תרומת הדשן מוקדם בבוקר. לפי האמורא רב יש לחלק את הלילה "חציו להקטרה, וחציו להרמה (תרומת הדשן)". התלמוד דן בהקשר זה במשנה במסכת יומא (א, ח): "בכל יום תורם את המזבח מקרות הגבר או סמוך לו (זמן הכרזת הכרוז בבית המקדש בעמוד השחר), ביום הכיפורים – בחצות, ברגלים – באשמורת הראשונה". משנה זו מלמדת כי אין זמן קבוע לתרומת הדשן, וכי אפשר לשנות את הזמן מטעמים שונים, כמו חולשת הכהן הגדול ביום הכיפורים, או ברגלים כאשר יש קורבנות רבים, ורבים באים לעזרה בשעת האשמורת לראות את עבודת המקדש. מסיבה זו רבי יוחנן מציע שהכתוב "כל הלילה עד הבקר" אינו כפל מילים, אלא יש לחלק את הלילה כך שחלקו יהא להקטרה וחלקו יהא לתרומה, ולהרים את הדשן עד "בקרו של בוקר", כלומר, זמן מוקדם יותר מעלות השחר, בלא שהכתוב נותן שיעור מדוייק לנקודת זמן זו, ולפיכך אין היא חייבת להיות בחצות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברים העולים למזבח.

שחיטה בלילה - במשנה נאמר: "רבי יהודה אומר: שנשחט בלילה....אם עלתה  - תרד. רבי שמעון אומר: לא תרד". המחלוקת היא על האם בהמה שנשחטה בלילה שאינו זמן שחיטה במקדש, ובכל זאת עלתה למזבח – דינה לרדת מהמזבח או דינה כשאר הקרבנות שאם כבר עלתה אינה יורדת. בהקשר זה דנים על שחיטה בלילה לעניין איסור הקרבה בחוץ. מצד אחד מוצאים כי "השוחט בהמה בלילה בפנים, והעלה בחוץ (הקריב מחוץ למקדש) – חייב", ומצד שני מוצאים כי "שוחט עוף בפנים ומעלה בחוץ – פטור". ההבדל בין המקרים הוא שבמקדש המליקה מכשירה את העוף ולא השחיטה, ולכן השחיטה בפנים המקדש נחשבת כהריגת העוף ומעשה זה אינו מחשיב את העוף כראוי להקרבה, ולפיכך גם אינו חייב על העוף כאשר העלהו בחוץ. לעומת זאת שחיטה בלילה במקדש אמנם אינה מכשירה את הקרבן, אך אינה פוגעת בשחיטת הקודשים יותר מאשר ההקרבה בחוץ.  

אימורים לפני זריקת דם - בהמשך המשנה נאמר:  "אלו אם אלו לא ירדו...ואלו שלא היה פסולן בקודש...". התלמוד דן על אימורים שהעלה אותם למזבח לפני זריקת דמם. קודשי קודשים שאימוריהם (החלבים) מוקדשים למזבח עוד לפני זריקת הדם, וודאי שאינם יורדים מהמזבח, מפני שאפילו כאשר נשפך הדם או יצא חוץ לקלעים ואין לו עוד דם לזרוק – אין הקרבן יורד, וכל שכן במקרה שיש לו עוד דם לזרוק. בקודשים קלים – יש לדון אם זריקת הדם מקדשת את הקורבן, ולמסקנת הדברים אינם יורדים מהמזבח מפני שנעשו לחמו של מזבח, אך אין בהם דין מעילה לפני זריקת הדם בפועל.  

בהמה חיה על המזבח - במשנה נאמר: "וכולן שעלו חיים לראש המזבח – ירדו. עולה שעלתה חיה לראש המזבח – תרד". בהמות חיות – בוודאי יורדות מהמזבח ונשחטות כדינן ואחר כך מוקרבות, והמשנה מחדשת שאפילו בהמות בעלי מומים כמו דוקין שבעין שעלו למזבח חיים – יורדות מהמזבח. הפשט וניתוח - במשנה נאמר: "שחטה בראש המזבח – יפשיט וינתחנה במקומה". בתורה נאמר: "והפשיט את העלה ונתח אתה" (ויקרא א, ו) ומכאן למדו שמנתח רק בהמה כשרה ולא בהמה פסולה. לפי הסבר אחד המשנה עוסקת בבהמה כשרה, והחידוש הוא שמותר להפשיט ולנתח על ראש המזבח. ולפי הסבר אחר מדובר על בהמה שהייתה כשרה פעם ונפסלה, ומאחר שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת – מותר להפשיטה ולנתחה על ראש המזבח, והחידוש הוא שמוריד את הקרביים למטה על מנת להדיחם מהפרש שיש בהם כי אסור להקריב דבר מאוס לפני מלך בשר ודם (לפי מלאכי א, ח), ולאחר שהורידם מהמזבח שוב אינם עולים על המזבח. ואף שאפשר לחשוש כי אחד הכוהנים עלול לחשוב שרחצו והדיחו אותם על מנת להקריבם, עדיף לעשות כך ולא לגרום לקודשים להיות מוטלים כנבילה שפרשה מצוי בתוכה. 

בעל מום ונרבע - במשנה נאמר: "רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומים, רבי חנינא סגן הכוהנים אומר: דוחה (כלאחר יד) היה אבא את בעלי מומים מעל גבי המזבח". רבי עקיבא מכשיר מומים כמו דוקין בעין (מומים בעין) הכשרים בעופות, אם מום זה בא לאחר שכבר הקדישם. ורבי עקיבא פוסל בעלת מום כמו עולה הבאה מבהמות נקבה, שכן דבר זה נחשב למום בעולה הבאה מהזכרים, ונחשב כאילו המום קודש להקדש. ומוכיחים מכאן שאין להכשיר פסול נרבע בעופות, שהרי רבי עקיבא ציין רק בעלי מומים הכשרים בעופות. ואפילו שעוף רק נרבע לאדם ואינו רובע את האדם, אין זה חובה שיהו שניהם, אלא יש לפוסלו על שנעברה בו עבירה כנרבע.

היורד מהמזבח – במשנה נאמר: "כשם שאם אלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו... והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהם מחוברים יעלו...פירשו – לא יעלו". יש הסוברים כי אם האש שעל המזבח משלה (תפסה ואחזה) בדברים שירדו מהמזבח או בעצמות וגידים שפירשו – מעלים שוב על המזבח. ויש הסוברים שהלכה זו נאמרה רק על דברים שירדו מהמזבח, אך גידים ועצמות שאינם בני הקטרה – אין חשיבות לשאלה אם אחזה בהם האש שעל המזבח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדבר הראוי למזבח.

במשנה נאמר: "המזבח מקדש את הראוי לו. רבי יהושע אומר: כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד....רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח – אם עלה לא ירד. אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים, שרבן גמליאל אומר: לא ירדו, ורבי יהושע אומר: ירדו. רבי שמעון אומר: הזבח כשר ונסכים פסולים". ובגמרא הובאו עוד דעות: "רבי יוסי הגלילי: כבשים ראויין (זבחי בהמה)...רבי עקיבאאומר: עולה ראויה (זבחי בעלי חיים)...". הסוגיה מציגה מקרים המבחינים בין דעות התנאים: עולת העוף, קמצים של מנחה שקדשו בכלי, מנחה (של סולת) הבאה בפני עצמה או עם הזבח, נסכים (יין) הבאים בפני עצמן או עם הזבח. בדרך כלל מנחת נסכים באה יחד עם קרבן עולה ושלמים ועם הנסכים, וקריבה כליל על גבי המזבח, ולכן היא ראויה למזבח, בניגוד לשאר המנחות שקומץ מן המנחה קרב על המזבח, והכוהנים אוכלים את שיירי המנחה, ולכן אינה נחשבת ראויה למזבח. התלמוד מעיר כי מנחה הבאה בפני עצמה היא כאשר מתנדב מנחת נסכים, ומביאה בפני עצמה, אך דינה כדין מנחת הבאה עם הזבח, והיא ראויה למזבח. כיוצא בזה, מנחה ונסכים הבאים עם הזבח יכולים גם לבוא בלילה או למחרת הקרבת הזבח, ואף על פי כן הכתוב אומר "מנחתם ונסכיהם" (במדבר כט, יח), והם נחשבים כמנחה וכנסכים של הזבח, ואם עלו – לא ירדו, לרוב הדעות.    

במשנה נאמר: "אלו אם עלו לא ירדו: הלן (דם, אימורים ואיברי עולה שעבר עליהם לילה מחוץ למזבח), והיוצא (מחוץ לעזרה) והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו, וחוץ למקומו, ושקבלו פסולין וזרקו את דמו. רבי יהודה אומר: שנשחט בלילה, ונשפך דמה, ויצא דמה חוץ לקלעים - אם עלתה תרד. רבי שמעון אומר: לא תרד, שרבי שמעון אומר: כל שפסולו בקדש - הקדש מקבלו, לא היה פסולו בקדש - אין הקדש מקבלו. ואלו שלא היו פסולן בקדש: הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאים, והטרפה, והיוצא דופן, ובעלי מומין. רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין. רבי חנינא סגן הכהניםאומר: דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח. כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו. וכולן שעלו חיים לראש המזבח – ירדו. עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד, שחטה בראש המזבח - יפשיט וינתחה במקומה".

התלמוד מסביר את מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון כמחלוקת על פירוש הכתוב: "זאת תורת העולה היא העולה על המזבח" (ויקרא ו, ב). כתוב זה מלמד שהמזבח מקדש את הראוי לו. אלא שרבי יהודה לומד מכינוי הרמז ("זאת") כינוי הגוף ("היא") וה"א הידיעה ("העלה") שיש למעט מקרים שבהם פסל את הזבח, ששחט בלילה, נשפך הדם, או יצא הדם חוץ לקלעים. לעומתו רבי שמעון סובר שהביטוי "זאת תורת העולה" מלמד שיש תורה אחת ואחידה לכל העולים על המזבח, והמיעוט נוגע לכל מה שלא היה פסולו בקודש, אלא נפסל קודם עוד שהיה בקודש. רבי יהודה סובר שאין צורך בריבוי הכתוב לכל הפסולים שעלו ולא ירדו, והטעם שאינם יורדים היא שיש בהם צד כשרות במקרים אחרים: לן - כשר בבשר שלמים הנאכל לשני ימים ולילה אחד, יוצא - כשר בבמה, טמא -מותר בקרבנות ציבור, חוץ לזמנו – מרצה לפיגולו (חייב בפיגול רק אם לא היה שום פסול אחר, ונמצא שזה צד הכשרות שבו), חוץ למקומו - הוקש לחוץ לזמנו, קבלו או זרקו פסולים את הדם – פסולים בטומאה הכשרים בטומאה של ציבור, ולא בעלי מום או זרים. ומסבירים כי לומדים כי דבר שיש לו הכשר מלמד על אותו דבר כשהוא לא בהכשרו בגלל שהכתוב מרבה תורה אחת לכשרים ולפסולים ומכאן שיש להם צד משותף.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בקידוש המזבח, ובכפרה בחטאת הנעשית בפנים ההיכל.

במשנה נאמר: "נכנס (עם דם חטאת החיצונה) לכפר (בהיכל), אף על פי שלא כפר – פסול, דברי רבי אליעזר. רבי שמעוןאומר: עד שיכפר. רבי יהודה אומר: אם הכניס שוגג – כשר. כל הדמים פסולים שנתנו על גבי המזבח – לא הרצה הציץ אלא על הטמא, שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא". המשנה עוסקת בדם חטאת החיצונה עליה נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תישרף" (ויקרא ו, כג), ונחלקו התנאים בפירוש הכתוב: "לכפר בקודש" – אם מדובר במי שכבר זרק את הדמים על מנת לכפר. רבי אליעזר למד מהכתוב  "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש" (שם טז, יז), שהפסול הוא רק כאשר בא לכפר אפילו שעוד לא זרק את הדם לכפר. ורבי שמעון לומד מהכתוב "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש" (שם כז), שכוונת הלשון "לכפר" היא לאחר שכבר כיפר. ולמעשה אין זה מחלוקת לשונית אלא ממה יש ללמוד: שרבי אליעזר לומד על חטאת החיצונה מאדם האסור להיכנס אפילו בהיכל ולא מפר ושעיר בקודש הקודשים, ורבי שמעון לומד מבהמה ולא מאדם.

התלמוד דן על עת רבי יהודה: "אם הכניס בשוגג – כשר", ביחס למחלוקת התנאים - האם הוא סובר שכשר בשוגג אך במזיד פסול אפילו לפני שכיפר או דווקא לאחר שכיפר, ויש לדעת מה דעתו בקשר לפירוש הביטוי "לכפר בקודש". התלמוד מסיק את הדברים ממחלוקת התנאים על הכתוב "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת" (שם): "למדנו לפר ושעיר של יום הכיפורים שנשרפין בבית הדשן, מטמאים בגדים, שאר נשרפים מניין? תלמוד לומר: 'חטאת', 'חטאת', דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר:...מה תלמוד לומר "לכפר" לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים". רבי יהודה לומד את טומאת בגדים מהכפילות של המילה "חטאת", והמילה "לכפר" מלמדת גזירה שווה לחטאת, שמביא מדמה לקודש (ויקרא ו) כדעת רבי שמעון, ולפיכך הדם נפסל רק כאשר כיפר בדם חטאת חיצונה בהיכל. 

הראוי למזבח ולאישים- במשנה נאמר: המזבח מקדש את הראוי לו. רבי יהושע אומר: כל הראוי לאישים, אם עלה - לא ירד שנאמר "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו, ב), מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי לאישים אם עלה לא ירד. רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח", מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלתה לא תרד. אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ורבי יהושע אומר ירדו. רבי שמעון אומר: הזבח כשר ונסכים פסולין, הנסכים כשירים והזבח פסול, אפי' זה וזה פסולין -הזבח לא ירד והנסכים ירדו". דבר הראוי למזבח הוא דבר שאינו חסר עוד מעשה בגופן כדי לעשותו ראוי להקרבה. מטעם זה אימורים של קודשים קלים שהעלם למזבח לפני זריקת דמם – אינם יורדים מעל המזבח מאחר שזריקת הדם אינו מעשה בגופם, ואילו קמצים שלא קידשו בכלי שרת, אינם ראויים עוד למזבח, שהרי חסרים הם עוד את מעשה קידוש בכלי בגופם. דברים הפוקעים ונופלים מהמזבח – אף הם צריכים להיות מוחזרים על המזבח לפי הכתוב "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" (שם, ג), ולכן עיכולי קרבן עולה שהאש החלה לאכול מהם חוזרים לעלות אל המזבח, אך עיכולי קטורת שנפלו ממזבח הזהב אינם חוזרים להקטרה, שדין זה רק במזבח החיצון ולא במזבח הפנימי.
  
המחלוקת במשנה היא על פירוש הכתוב "היא העולה על מוקדה על המזבח" – אם הכתוב עוסק רק בדבר העולה על המוקד, או גם בדבר העולה על המזבח עצמו. הדיון כרוך גם בביאור כתוב אחר: "כל הנוגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז). לדעת רבי יהושע כל אחד מהפסוקים מלמד על דבר אחר. הכתוב בספר ויקרא מלמד על דבר שהיתה לו שעת הכשר, והכתוב בספר שמות מלמד שהמזבח מקדש דבר שלא הייתה לו שעת הכושר והיה פסול מעיקרו. רבן גמליאל לומד מהכתוב בשמות שהמזבח מקדש כל דבר העולה על המזבח, ואין הבדל בין דבר שהיתה לו שעת הכושר לדבר שלא היתה לו שעת הכושר. ורבי שמעון לומד שהדוגמה של עולה היא לכל קורבן הבא בפני עצמו, ולכן נסכים הבאים בגלל הזבח ולא כקרבן בפנים עצמם – אין להחשיבם בכלל אלו שלא ירדו מעל המזבח.

בסוגיה מופיעות עוד דעות תנאים: רבי יוסי הגלילי לומד מהכתוב "כל הנוגע במזבח יקדש...וזה אשר תעלה על המזבח כבשים" (שם) שזבחי בהמה עולים ולא יורדים. רבי עקיבא לומד מהכתוב "היא העולה על המזבח" שכל זבחי בעלי חיים עולים, ונחלקו על עולת העוף פסולה שעלתה – שלדעת רבי יוסי הגלילי אינה בכלל זבחי בהמה, ולדעת רבי עקיבא היא בגדר זבחי בעלי חיים. ושניהם מסכימים שמנחות ונסכים עולים ויורדים מהמזבח, אך נחלקו על התנאים במשנתנו על קמצים שקידשו בכלי, שלדעת התנאים במשנה ראויים הם למזבח ולאישים, ולדעת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא אלו אינם בעלי חיים, ולכן אינם בגדר קורבן על המזבח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדם שניתן בפנים.

במשנה נאמר: "הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ – ישפכו לאמה". דם הניתנים בפנים של חטאות פנימיות שדמן ניתן בהיכל על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ובפר ושעיר של יום הכיפורים בין בדי ארון הקודש בקודש הקודשים. בתורה נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" (ויקרא ו, כג), בניגוד לפתרון שהציע רבי אליעזר במשנה הקודמת למתן דמים מעורבים של מעלה ודמים שלמטה ("פתרון המכונה "רואים"), כאן מוסכם על הכל שאין פתרון מוחלט למתן הדמים בכל סוגי הקרבנות, מפני שמצד אחד יש מצווה להקדים דמים שבפנים לדמים שבחוץ, ומצד שני אם אכן עשה כמצווה ונתן דם חטאת או דם אשם בפנים, הרי הם פסולים על המזבח החיצון כדברי הכתוב, ושוב אין לדמים המעורבים תקנה.

בהמשך המשנה נאמר: "נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים – כשר. בפנים וחזר ונתן בחוץ – רבי עקיבא פוסל, וחכמיםמכשירים. שרבי עקיבא אומר: כל דמים שנכנסו לכפר בהיכל – פסולים, וחכמים אומרים: חטאת בלבד. רבי אליעזר אומר: אף האשם שנאמר "כחטאת כאשם" (ויקרא ו, ה)". המשנה עוסקת במי שנתן את הדמים שלא כדין, ונחלקו התנאים רבי עקיבא וחכמים אם הפסול חל על כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל או רק על חטאת. הסוגיה מסבירה שהמחלוקת היא כיצד לפרש את הכתוב: "וכל חטאת...באש תשרף" (שם, כג) – על חטאת או על כל הקרבנות. לפי הסבר אחד המחלוקת הפרשנית היא הבנת ההקשר שבו נאמרו הדברים – והאם הכתובים העוסקים בחטאת מבקשים לצמצם את האיסור לחטאת או מתארים דין כללי השווה בכל הקרבנות (כאו מריקה ושטיפה של בגד וכלי בפסוק כא). הסוגיה ממשיהל את ההקשר לרב המורה על תלמידו למזוג לו מים חמים או קרים, ולא ברור כיצד הוראה זו שונה ממה שעשה התלמיד עד לאותה הוראה, ומאחר שההקשר אינו מבהיר תמיד על מה מדובר, הסוגיה דוחה הסבר זה, ומציעה כי המחלוקת היא על ריבוי הכתוב. רבי עקיבא סובר שהביטוי "וכל חטאת" מרבה את כל הקודשים (ו"ו החיבור, והמילה "כל"), אך רבי יוסי הגלילי סובר ש"אפילו אתה מרבה כל היום כולו איני שומע לך", ולמעשה הכתוב עוסק רק בחטאות או אפילו רק חטאת הפנימיות, וחטאת החיצונה נלמדת מריבוי כתוב זה עצמו (אם רבי יוסי הגלילי משיב לדברי רבי עקיבא) או מהכתוב על בני אהרון: "הן לא הובא דמה אל הקודש פנימה" (ויקרא י, ה).

בתורה נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תישרף" (ויקרא ו, כג), והתלמוד דן על נושאים שונים הקשורים בכתוב זה. במשנה נאמר: "חטאת שקבל דמה בשני כוסות, יצא אחד מהן לחוץ – הפנימי כשר. נכנס אחד מהם לפנים, רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון וחכמים פוסלים. אמר רבי יוסי הגלילי: מה אם במקום שהמחשבה פוסלת, בחוץ – לא עשה את המשויר כיוצא (הדם המשויר שלא יצא החוצה כשר), מקום שאין המחשבה פוסלת, בפנים, אינו דין שלא נעשה את המשויר כנכנס". חכמים ורבי יוסי הגלילי נחלקו על דם חטאת שניתן בתחילה בפנים. במדרש ההלכה מרחיבים את הדיון במחלוקת, ומתוארת דינמיקה קבועה של  לימוד קל וחומר ומדרש הכתובים: רבי יוסי הגלילי מבקש ללמוד את הדברים בקל וחומר על ידי השוואה של הלכות פיגול (מחשבת חוץ לזמנו) לפסול יוצא לחוץ, והוא עושה כן על ידי גזירת מסקנה מהנחות ידועות. לאחר שחכמים מוכיחים שלא כדבריו על פי דרשת הכתובים, הוא גוזר קל וחומר המבוסס על מסקנת אותו כתוב שדרשו חכמים, אך מנוגד לאחת ההנחות שהיו קבועות בקל וחומר הקודם, ושוב חכמים מתקנים את דבריו על פי מדרשו  של כתוב אחר. מסקנת הדברים לפי הכתוב בשלמותו היא אפוא: דם שחלקו בפנים - האיסור חל אפילו על חלק מדם החטאת שניתן בפנים, לפי הכתוב "אשר יבוא מדמה" – אפילו מקצת דמה. דם נכנס ודם יוצא – דם הנכנס פנימה פוסל את שאר הדם, ודם היוצא לחוץ אינו פוסל את שאר הדם, לפי הכתוב "אשר יובא", שרק הנכנס פוסל. פסול מחשבת חוץ למקומו – מחשבת חוץ למקומו היא רק במקום המוגדר כחוץ לשלושה דברים: זריקת הדם, אכילת הבשר והקטרת האימורים שהיה מותר להקריבם בחוץ בשעת הבמות, ואין פסול מחשבת חוץ למקומו בהיכל שמעולם לא הקריבו שם בשר ואימורים, ולמדו שאיסור זה אינו בפנים מהכתוב בפרשת קדושים: "ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה" (שם יט, ז), ושהוא רק בחוץ מהכתוב בפרשת צו "ביום השלישי לא ירצה...פגול יהיה" (ויקרא ז, יח). בשר היוצא לחוץ או נכנס לפנים – בשר היוצא מחוץ למקום אכילתו פסול מאכילה, מפני שנאמר "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) ולמדו שכל בשר היוצא מחוץ למקום המוגדר לאכילתו  נחשב לטריפה שאסור לאוכלה. עם זאת, בשר הנכנס לפנים ההיכל – כשר, מפני שהאיסור חל רק על "דמה" (שם ו, כג) ולא על בשר.

הסוגיה עוסקת בהגדרת הכתוב "אל הקודש פנימה" - בדברי משה לבני אהרון נאמר: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף...מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש....הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה" (ויקרא י, יח). מקום האיסור - על יסוד כתוב זה מדייקים כי האיסור חל הן בהיכל ("אל הקודש") והן בקודש הקודשים ("פנימה"). התלמוד מסביר כי לפעמים הכתוב חוזר על פרט מסוים הנראה ככפילות שלא לצורך, אפילו שאפשר ללמוד את הדברים בקל וחומר, כמו בכתוב "תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י). תושב הוא עבד הקנוי קניין עולם, ושכיר הוא עבד הקנוי לשנים היוצא בשנה השביעית, וברור כי אם קנוי קניין עולם אינו אוכל כל שכן שהקנוי קניין שנים אינו אוכל. רבא מסביר שיש צורך להזכיר את שני העבדים, מפני שלו היה נזכר רק אחד מהם, אפשר היה לפרש את הכתוב אחרת, הואיל ומשמעות המילה שכיר והמילה תושב אינה קבועה אלא משתנה לפי ההקשר שבכתוב, ולכן יש צורך לציינם בפירוש. אביי סובר שאפשר היה להשתמש במילה "נרצע" שהיא חד משמעית (קנוי קניין עולם), ובאמת הכתוב לפעמים מציין דבר שאפשר ללומדו בקל וחומר, מפני שמדובר בשני דברים שונים שאין ביניהם קשר. אך הדבר שונה בכתוב "אל הקודש פנימה", שכן כל כניסה אל קודש הקודשים עוברת קודם בהיכל, ולכן הכתוב מלמד על דרך משופש – דרך עקיפין שנכנסת ישר אל קודש הקודשים, או שהמכניס דם להיכל, אך רוצה וחושב להכניסו לקודש הקודשים, אינו פוסל את הדם עד שייכנס בפועל לקודש הקודשים. על אילו קרבנות חל האיסור – חטאות הפנימיות כוללות חטאות שדמן נעשה בהיכל (פר העלם דבר של ציבור, ושעיר עבודה זרה), וחטאות שדמן נעשה בהיכל ובקודש הקודשים (פר ושעיר של יום הכיפורים). התלמוד דן במקרה שהכניס חטאות פנימיות שבהיכל אל קודש הקודשים, והשאלה היא אם מאחר שמותר להכניסם אל הקודש שוב אין איסור להכניסם פנימה אל קודש הקודשים, או מאחר שאין זה מקומם יש לפוסלם. ובאופן דומה יש לשאול על חטאות הנעשות בקודש הקודשים, שתחילתן בהזאת דמים על הבדים של הארון, הזאה על הפרוכת והזאה על מזבח הזהב, ודנים אם לאחר שעשה מצוותם במקום הפנימי יצא ושוב נכנס פנימה, פסל את הדם. ולא הכריעו בשאלות הללו ("תיקו").

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת של דמים למעלה ודמים שלמטה.    

במשנה נאמר: "הניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה, רבי אליעזר אומר: יתן למעלה, ורואה אני את התחתונים מלמעלן כאילו הם מים, ויחזור ויתן למטה, וחכמים אומרים: ישפך לאמה. ואם לא נמלך ונתן – כשר". בתוספתא זבחים (ח, כ) נאמר: "אמר רבי יהודה: לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על דם חטאת שנתערב בדם עולה – שיקרב, ברובע ונרבע – שלא יקרב. על מה נחלקו? על דם תמימה שנתערב בדם בעלת מום, שרבי אליעזר אומר: יקרב, בין בבלול בין בכוסות, וחכמים אומרים: לא יקרב".  רבי יהודה חולק על המשנה, שלדעת המשנה חכמים אינם מתירים לתת דמים תחתונים למעלה, ולדעת רבי יהודה חכמים מתירים ו"רואים כאילו הם מים". ולדעת המשנה רבי אליעזר מודה שתערובת עם דם בעלי מומים נשפכת לאמה, ולדעת רבי יהודה, רבי אליעזר סבור שיקרב. רבי יהודה אף סובר שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא על תערובת בלולה של כל הדמים ועל תערובת של כוסות  שונות שבכל אחת יש דם, אך יש אמוראים הסבורים כי נחלקו רק על תערובת כוסות ואינו יודע איזו כוס של דמים למעלה ואיזו מהן של דמים למטה (כדי ליישב את הדברים עם המשנה במסכת פרה ממנה עולה כי לדעת רבי אליעזר אין בילה בתערובת בנוזלים, ראו בדף הקודם).

מקום עולה ומקום שיריים - המחלוקת במשנה היא על תערובת דמים הניתנים למעלה ודמים הניתנים למטה – שלחכמים אין לה תקנה ונשפכת לאמה, ולרבי אליעזר נותן את הדמים למעלה ולמטה. ונחלקו אמוראים אם מחלוקת התנאים היא רק על "תחילת חטאת" – הדם של העולה הניתן במתנות על המזבח, או גם על "סוף חטאת" – שירי הדם הנשפכים על גג יסוד המזבח בקרן דרומית-מערבית. אביי סבור שיש ללמוד מהכתוב "ישפך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, כה) שמקום שפיכת השיריים הוא מקום דמי העולה וגם חכמים מודים שהתערובת של הדמים כשרה. רבי יוחנן סובר שעדיין יש מחלוקת, מאחר שהמקום המדויק של הדמים הוא על קיר המזבח, ושל השיריים על גג היסוד הבולט אמה מן המזבח – אין זה אותו מקום ממש, ולפיכך ישפך לאמה.

בהקשר זה דנים בכלל "אין עולים מבטלים זה את זה" הקובע כי בתערובת של קודשים מסוגים שונים אין ביטול אלא כל דבר נחשב בפני עצמו. האמוראים נחלקו מה המקור לכלל זה בתורה: יש הלומדים את העקרון מהכתוב "קדש הם" (במדבר יח, יד), שאפילו בכורות המתערבים בדמים של קרבנות אחרים – קרבים. יש הלומדים זאת מהכתוב "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח) – שהכהן הגדול מערב את דם הפר ואת דם השעיר של יום הכיפורים, ומזה משניהם על מזבח הזהב, ואף שדם הפר מרובה מדם השעיר, נחשב דם השעיר לעצמו. ויש הלומדים מהכתוב: "והקריבו בני אהרן את הדם, וזרקו את הדם" (ויקרא א, ה). הביטוי "הדם" בכתוב מיותר, ואפשר ללמוד ממנו כי הדם נשאר במהותו גם כאשר התערב בדם אחר. ונתנו טעם מדוע אין לקבל את המדרשות האחרים: המקרא "קדש הם" עשוי ללמד שתמורת בכור אינה קריבה ("הם" ולא תמורה, או שלמדו על תמורת בכור מהכתוב "אם שור אם שה לה' הוא" (ויקרא כז, כו). מהמקרא "מדם הפר ומדם השעיר" אפשר ללמוד שאין מערבים את דם הפר ודם השעיר, אלא נותן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו על קרנות המזבח הפנימי. והביטוי "הדם" מסתמך על דרשה של כפילות ולא הכל לומדים מדבר זה.

בתוספתא זבחים (ח, כא) נאמר: "נתן למעלה ולא נמלך – אלו ואלו מודים שיחזור ויתן למטה, אלו ואלו עולים לו". לפי מסקנת הדברים בדף הקודם מדובר בתערובת של דמים עליונים עם דמים תחתונים, כאשר ידוע שרוב הדמים הם דמים עליונים, ואם נתן למעלה יותר מכדי שיעור הדמים התחתונים, בוודאי נתן חלק מהדמים העליונים במקומם למעלה. עם זאת אין הכל מסכימים שחלק התערובת שנתן למטה כשר. לדעת רבי אליעזר התערובת אינה נחשבת בלולה ("אין בילה"), וייתכן שנתן את כל הדמים התחתונים למעלה, ואילו לדעת חכמים התערובת נחשבת בלולה, ואם נתן למעלה – יש להתיר לו לתת למטה, ולהכשיר את הדמים הבאים למטה. ואולם, אפשר כי המחלוקת היא רק על תערובת כוסות ולא על תערובת בלולה, ואין לה קשר לשאלה מעמדה של הבילה. לפי זה אפשר גם להציע כי התערובת של עליונים בתחתונים איננה תערובת של חטאת ועולה, אלא של חטאת ושל שירי חטאת. חכמי ארץ ישראל מסבירים כי התערובת היא של חטאת חיצונה עם שירי חטאת פנימית (או חטאת חיצונה עם שירי חטאת חיצונה אלא שמקרה זה אין בו חידוש כמו בשירי חטאת פנימית). דם החטאת החיצונה נעשה בארבע פינות המזבח החיצון למעלה מחוט הסקרא, ושירי החטאת החיצונה נשפכים ביסוד הדרומי. דם החטאת הפנימית נזרק על מזבח הזהב, ושירי חטאת פנימית נשפכים על יסוד מערבי, ויש הסוברים (ראו דף נג, ב) ששיריים הן של חיצונה והן של פנימית הן על יסוד מערבי (רבי ישמעאל) או תמיד על יסוד דרומי (רבי שמעון). לדעת חכמים אין לתת לכתחילה תערובת זו למעלה מפני שמקומם של שירי חטאת הפנימית הוא למטה. אך אם נתן כבר למעלה, החסרון שיש בשיריים על ידי שנתנם למעלה אינו מעכב, ואפילו חכמים מודים לרבי אליעזר שנותן את שאר הדם למטה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בבילה של נוזלים בתערובת.

במשנה נאמר: "דם תמימים בדם בעלי מומין - ישפך לאמה. כוס בכוסות, רבי אליעזר אומר: אם קרב כוס אחד יקרבו כל הכוסות. וחכמים אומרים: אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן - ישפך לאמה". משנה זו מקבילה למשנה הקודמת: ""אברים באברים בעלי מומים, רבי אליעזר אומר: אם קרב ראש של אחד מהן – יקרבו כל הראשים...וחכמים אומרים: אפילו קרבו כולן חוץ מאחד שבהן – יצא לבית השריפה", אלא שהמשנה מוסיפה כי רבי אליעזר מכשיר אפילו כאשר עוד לא נעשתה הכפרה בזריקת הדם, ולא רק בהקטרת האברים הנעשית לאחר זריקת הדם. התלמוד מסביר כי רבי אליעזר מכשיר להקריב בכל פעם שתי כוסות, כדי שאחת מהן תהיה בוודאי של דם בהמות כשרות להקרבה.

בהמשך המשנה נאמר: "הניתנין למטה (דמי קרבנות עולה, אשם ושלמים שדמם ניתן למטה מחוט הסיקרא במזבח) שנתערבו בניתנין למעלה (חטאת למעלה מחוט הסיקרא), רבי אליעזר אומר: יתן למעלה, ורואה אני את התחתונים מלמעלן כאילו הם מים (ובטלים בדם), ויחזור ויתן למטה, וחכמים אומרים: ישפך לאמה, ואם לא נמלך ונתן כשר". התלמוד דן בבלילה של תערובת נוזלים – והאם יש בילה או אין בילה, וכיצד יש לפרש את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים במשנה. המחלוקת על מעמדה של בלילת נוזלים נשנית במסכת פרה (ט, א): צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהו, רבי אליעזר אומר: יזה שתי הזאות, וחכמים פוסלין". במשנה מדובר על צלוחית שיש בה מי הזאה לטהרת טמא מת, ונפלו לתוכה מים שאינם מקודשים. דעת חכמים בנויה על שלוש הנחות-יסוד: יש בילה - המים נחשבים כבלולים ממי חטאת ומים רגילים – ולכן אי אפשר להכשיר אף אחת מן ההזאות, מפני שבכל הזאה יש גם מן המים האחרים. שיעור הזאה - כל הזאה צריכה להיעשות בשלמות כשיעור הזאה, צירוף הזאות - אי אפשר לצרף שתי הזאות ולהחשיבן כהזאה אחת. ונחלקו האמוראים בביאור הצורך בשתי הזאות לשיטת רבי אליעזר: ריש לקיש מסביר שיש בילה, ויש צורך בשיעור מינימלי של הזאה, והמקרה שבמשנה עוסק במי חטאת בשיעור הזאה שהתערבו במים פסולים בשיעור דומה ("אחת באחת"), וכשמזה שתי הזאות שיש בכל אחת שיעור הזאה הזה בוודאי את מי חטאת, ולכן יש צורך בלפחות שתי הזאות. התלמוד מקשה על דעת ריש לקיש שיש צורך בשיעור הזאה  מההלכה בתוספתא פרה (ט, ה): "רבי אומר: לדברי רבי אליעזר: הזאה כל שהוא מטהרת, הזאה אין צריכה שיעור, הזאה מחצה כשר ומחצה פסול". רבא סובר שיש בילה, והזאה אינה צריכה שיעור, ומן הדין לא היה צריך לחייב בשתי הזאות, אבל קנסו  חכמים להזות את כל המים כדי שלא יבוא לערב מים עם מי החטאת. רב אשי סובר שאין בילה, ואין די בהזאה אחת מפני שאולי אין בהזאה כלום ממי החטאת, ולכן יש להזות שתי הזאות.

התלמוד דן על הסברו של רב אשי על בילה לפי התוספתא במסכת זבחים (ח, כא): "הניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה, רבי אליעזר אומר יתן למעלה והתחתונים עלו לו. נתן למטה ולא נמלך רבי אליעזר אומר: יחזור ויתן למעלה והתחתונים עלו לו. נתנן למעלה ולא נמלך [אלו ואלו מודים שיחזור] ויתן למטה ואלו ואלו עלו לו " (תוספתא זבחים ח, כא). אם מקבלים שלשיטת רבי אליעזר אין בילה – לא ברור מדוע יוצא ידי חובת הדמים, שהרי כלל לא התערבבו זה בזה, ויש לחשוש שנותן את העליונים למטה ואת התחתונים למעלה. אלא שהתלמוד מתרץ שבאמת אין בילה, ומדובר על תערובת שיחסיה ידועים, וכדי לצאת בוודאות ידי חובת הדמים העליונים, נותן למעלה קצת יותר משיעור הדמים התחתונים. לפי הסבר זה, המשפט "והתחתונים עלו לו" אינה שיוצא ידי חובת הדמים התחתונים שהרי יש אפשרות שנתן את כל הדמים התחתונים למעלה, וכוונת הדברים היא שיוצא ידי חובת שפיכת שיריים של דם העליונים למטה. כמו כן, לפי ביאור זה, בהלכה האחרונה שבתוספתא – הכל מסכימים שיוצא ידי חובת דמים העליונים, ונחלקו על דמים התחתונים: חכמים סבורים שיוצא ידי חובת דמים התחתונים מפני שיש בילה, ולדעת רבי אליעזר אינו יוצא ידי חובת הדמים התחתונים, מפני שאין בילה, וייתכן שזרק את כל הדמים התחתונים למעלה.

הגדרת בלילתה של תערובת נוזלים תלויה גם בביאור המשך המשנה: "הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנה אחת - ינתנו במתנה אחת (מהן), מתן ארבע במתן ארבע - ינתנו במתן ארבע. מתן ארבע במתנה אחת - רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע, רבי יהושע אומר: ינתנו במתנה אחת. אמר לו רבי אליעזר הרי הוא עובר על בל תגרע! אמר לו רבי יהושע: הרי הוא עובר על בל תוסיף!" אם מניחים כי אין בילה, יש לחשוש שאין בכל חלק ממנה מכל הדמים, ואז אין די במתנה אחת לכל הניתנים במתנה אחת, ואין די בארבע מתנות לכל הקורבנות שחייבים בארבע מתנות או לקרבנות של מתנה אחת. התלמוד מציע כי מדובר על תערובת ששיעור היחסים שיש בה מדוד ומדויק: "אחת באחת", "ארבע בארבע", או "ארבע באחת", (יחס ידוע בין סוגי הדמים), ונותן מתנה לכל אחד מן הקרבנות, כך שכל הדם המעורב נזרק על המזבח, כדי שלא יתן מדמו של אחד מהם. אך למעשה דוחים את ההצעה מפני שאחרת קשה להבין מדוע יש כאן איסור בל תוסיף, אם זורק בדיוק את הדם של כל הקרבנות הידועים בתערובת. ומציעים כי למעשה רבי אליעזר מקבל שאין בילה לפי המשנה במסכת פרה, ומחלוקות רבי אליעזר וחכמים במשנה ובתוספתא זבחים כלל לא דנות על בילה, אלא על כוסות דם שהתערבו זו בזו, והדם עצמו לא התערב, ונחלקו אם רואים את הדם שניתן שלא במקומו כאילו הוא מים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני תערובות.

במשנה נאמר: ""דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם – כשר, נתערב ביין – רואים אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם בהמה או בדם החיה – רואים אותו כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר:  אין דם מבטל דם". רבי יהודה סובר שמין במינו אינו בטל. התלמוד מעיר כי למעשה מדובר בשיטת רבן גמליאל: "רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל: אין דם מבטל דם, אין רוק מבטל רוק, אין מי רגלים מבטלים מי רגלים". בעניין זה דנים בעוד מקורות על תערובות מין במינו: מי רגליים- בתוספתא (תרומות י, ג) נאמר: "חרסן (שבר כלי חרס למי רגלים) של זב וזבה, פעם ראשון ושני – טמא, פעם שלישי – טהור. במה דברים אמורים? שנתן לתוכו מים, אבל לא נתן לתוכו מים –אפילו פעם עשירי טמא. רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלישי, אף על פי שלא נתן לתוכו מים – טהור". מי ההדחה פולטים ומבטלים ברוב את מי הרגליים שבכלי, אבל אם לא הדיח והמשיך להשתמש במי רגלים של אדם טהור – מי הרגלים אינם בטלים במי רגלים אלא רק במים שאינם מינם. רוק  - בתוספתא במסכת טהרות (ד, יא) נאמר: "פשתן שטוואתו נדה – מסיטו טהור, ואם היה לח – מסיטו טמא, משום משקה פיה. רבי יהודה אומר: אף הרוטבו במים – טמא משום משקה פיה". רוק הנדה מטמא במשא, והמים שמרטיב בהם את הפשתן אינם מבטלים את מי הרוק הספוג בפשתן, ואפילו שאינם מי במינו, מפני שרוק נספג ונדבק בפשתן, ואין ההדחה במים מבטלתו.

התלמוד מעיר כי למעשה יש להתייחס לשלושה היבטים בכל תערובת ולקבוע בעזרתם את מעמדה של תערובת איסור בהיתר: הטעם ("טעמא"), כמות יחסית ("רובא"), ומראה ("חזותא"). האמורא רבא מסביר כי הולכים אחר כל אחד מהם במקרה נבדל. כאשר התערובת היא מין במינו ואין להבחין בטעם – הולכים אחר הרוב, כאשר התערובת היא מין בשאינו מינו – הולכים אחר הטעם, וכאשר יש חשיבות למראה – הולכים אחר המראה.

בדף הקודם נאמר משמו של ריש לקיש כי איסורים מבטלים זה את זה, ואפילו שיש בתערובת סוגים שונים של איסורים הם אינם נחשבים לאיסור אחד, ואם יש רוב של איסור מסוג אחד הרי הוא מבטל את מיעוטו של האיסור האחר. בדף זה מובאת עמדה חולקת של רבי אלעזר הסובר שאיסורים אינם מבטלים זה את זה, כשם שמצוות שונות בתערובת אינן מבטלות זו את זו, כפי שמסופר על הלל הזקן שהיה כורך פסח  מצה ומרור ואוכל בבת אחת, ולא חשש שטעם המרור יבטל את טעם המצה.

במשנה נאמר: "נתערב בדם פסולים – ישפך לאמה, בדם התמצית – ישפך לאמה. רבי אליעזר מכשיר. אם לא נמלך ונתן – כשר". האמוראים דנים מהי מחלוקת התנאים במשנה. רב זביד סובר שנחלקו אם לזרוק דם זה אפילו אם היה שם רוב של דם כשר, אוא שיש לחשוש שמתוך כך יבואו לזרוק גם תערובת שיש בה רוב של דם פסולים, והדבר קשור במחלוקת עקרונית אם יש לגזור גזירה במקדש אפילו שהגזירה כרוכה באיבוד קודשים. רב פפא סובר שרבי אליעזר חולק רק על תערובת דם התמצית ולא על תערובת בדם פסולים. דם הנפש הוא דם הבהמה העולה לקורבן על המזבח, ולא מצוי שדם תמצית מועט יבטל את דם הנפש, אך לפי תנא קמא במשנה יש לחשוש שבתערובת יהיה פעם אחת דם תמצית רב על דם הנפש.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת נוזלים בזבחים, איסורי אכילה ובמקוואות. 

במשנה נאמר: "דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם – כשר" תערובת נוזלים נקראת בהלכה תערובת לח בלח והמשנה עוסקת בכללי ביטול של תערובת זו. התלמוד מסביר שהמשנה עוסקת במים שהתערבו עם דם, ואם אין בתערובת מראית דם שוב אין הוא קרוי דם ופסול לזריקה. ואולם, אם הדם נפל למים – הכלל הוא "ראשון ראשון בטל" - כל חלק מן הדם מתבטל מיד בנפילתו למים, והתערובת פסולה לזריקה כאילו הייתה כולה מים. במצוות כיסוי הדם אין מבחינים בין מים שנפלו לדם או דם שנפל למים, ובכל מקרה בו יש מראה של דם – חייבים לכסות את הדם, ואין המים הבאים לאחר מכן דוחים את האדם מחיוב מצוות כיסוי הדם שיש עליו לפי ש"אין דיחוי במצוות".

תערובת של איסורים – "אמר ריש לקיש: הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה (לח בלח) ואכלן – פטור (מעונש על אכילתם), אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו". המקרה המתואר הוא כאשר כל איסור הוא בשיעור כזית, וכשלועס אותם יחד חלק מכל איסור מתערב עם איסור אחר, ואין כמות מספיקה של איסור אחד. מהלכה זו אפשר ללמוד שלוש הלכות: "איסורים מבטלים זה את זה" – האיסורים אינם מצטרפים לכדי שיעור אחד, ולכן בכל אחד מחלקי התערובת יש רוב של איסור אחד המבטל את מיעוט האיסורים האחרים (ובדף הבא מובאת עמדתו החולקת של רבי אלעזר). "נותן טעם ברוב" – האיסורים נותנים טעם זה בזה, אין מחמירים כאן ללכת אחר הטעם, ומכאן שהליכה אחר הטעם היא רק מדברי חכמים. "התראת ספק אין שמה התראה" – מאחר שאין אפשרות לקבוע מהו האיסור הדומיננטי בתערובת אי אפשר להתרות במי שעומד לאוכלה על איסור וודאי שהוא עומד לעשות, והתראה על ספק איסור אינה התראה המחייבת עובר עבירה בעונש. התלמוד מבקש לסייג את המסקנות הללו לפי המשנה במסכת חלה (ג, ז): "עשה עיסה מן חיטין ומן אורז, אם יש בה טעם דגן – חייבת בחלה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח", ומכאן שהטעם קובע אפילו כאשר רוב העיסה הוא אורז, ואין זה מדברי חכמים מפני שיוצא ידי חובת מצוות מצה בפסח. התלמוד מציע אפוא כי בתערובת של מין בשאינו מינו יש לקבוע את זהות התערובת לפי הטעם, ואילו בתערובת של מין במינו שאי אפשר להבחין בטעמו של כל רכיב בתערובת – יש לקבוע את זהות התערובת כולה לפי המרכיב העיקרי המצוי ברוב התערובת ("מין במינו בטעמא, מין בשאינו מינו ברובא").   

בהקשר זה דנים באבחנה בין תערובת מין במינו לתערובת מין בשאינו מינו לפי המשנה: "דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם – כשר, נתערב ביין – רואים אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם בהמה או בדם החיה – רואים אותו כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר:  אין דם מבטל דם". במשנה יש סוגים שונים של תערובת: דם בדם היא תערובת מין במינו, דם במים היא תערובת של מין בשאינו מינו, ותערובת דם ביין היא תערובת של מינים שונים שטעמם שונה אך דומים במראם זה לזה, ומחמירים עליה כתערובת של מין בשאינו מינו ("רואים אותו כאילו הוא מים"). חומרה זו נתונה במחלוקת כפי שמלמדת התוספתא במסכת מקוואות (ז, ד): "דלי שיש בו יין לבן או חלב והטבילו – הולכים אחר הרוב. רבי יהודהאומר: רואים אותו כאילו הוא יין אדום, אם דיהה מראהו – כשר, ואם לאו – פסול". רבי יהודה סובר שיש לבחון את מידת השינוי לפי מבחן משוער של כמות הנוזל שבמים ("רואים"), ולהחמיר על תערובת מין במינו כתערובת מין בשאינו מינו.

התלמוד משווה את הדברים גם למשנה במסכת מקוואות (י, ט): "דלי שהוא מלא רוקין והטבילו – כאילו לא טבל, מי רגלים – רואים אותן כאילו הן מים, מלא מי חטאת – עד שירבו המים על מי חטאת". משנה זו עוסקת בהשקה של מי המקווה לטהר את הדלי, והשאלה היא אם הנוזל שבדלי חוצץ את מי המקווה. מדברי המשנה עולה כי לפעמים הולכים אחר הרוב (מי חטאת), ולפעמים משתמשים בעקרון של "רואים" (מי רגליים). כמו כן משנה זו מצביעה על כך שהעקרון של "רואים" אינו אחיד: בתוספתא עקרון זה מחמיר על תערובת מים ביין לבן להיחשב כמין בשאינו מינו גם לעניין המראה, ובמשנה עקרון זה מקל לראות מי רגלים כמים שאינם חוצצים בפני מי המקווה, ונחלקו האמוראים כיצד להסביר את הדברים. אביי מסביר שרבי יהודה עצמו סובר שיש ללכת אחר הרוב, ודבריו במסכת מקוואות נסמכים על דעת רבו רבן גמליאל המחמיר שמין במינו אינו בטל (ואלו דברי רבי יהודה במשנה שדם בדם אינו בטל) ולכן יש להחמיר על תערובת יין לבן במים שיש בה צד של מין במינו מבחינת מראה התערובת ולראותה כתערובת של מין בשאינו מינו. רבא סבור כי המשנה במקוואות אינה סותרת את דברי רבי יהודה בתוספתא מקוואות, מאחר שבמשנה מדובר על ביטול מי חטאת ברוב מפני שמי חטאת הם כמו מים רגילים, אלא שמאחר שחס על מי החטאת חששו שלא יטבול את הכלי כראוי, והחמירו שיטביל את הכלי עד שיהיה רוב של מי המקווה על מי החטאת, ולמעשה זו חומרה ולא הקלה בדינם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת איברי זבחים.

במשנה נאמר: "איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה, רבי אליעזר אומר: יתן למעלה, ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאילו הן עצים. וחכמים אומרים: תעובר צורתן (ישתנה מראיהם בלינה וייפסלו כנותר) ויצאו לבית השריפה". בתורה נאמר: "כי כל שאר וכל דבר לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" (ויקרא ב, יא- יב). כתוב זה מלמד על שני איסורים: הקטרת שאור ודבש, ואיסור כללי להקריב כל דבר שחלק ממנו עולה כאשה לה', ובכלל זה בשר חטאת שהאימורים שלו קרבים על המזבח. האיסור האחרון נקרא "כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו". מחלוקת התנאים במשנה היא על איברי חטאת הראויים לאכילת הכוהנים. רבי אליעזר סובר כי איסור זה חל רק כאשר ההקטרה נעשית לריח ניחוח ככתוב בהמשך הפסוק, אך כאשר מעלה לשם מטרה אחרת, ומקטיר את איברי העולה לשם עצים – אין בעיה להקטירם אפילו שכבר הקטיר חלק מהם על המזבח. הכתוב "אותם" מבהיר כי מרגע שהעלה את השאור ואת הדבש על הכבש – נחשבת העלאתם כהעלאה על המזבח עצמו, ואינם יורדים. חכמים סבורים כי ההיתר להקטיר לשם עצים חל רק על שאור ודבש הנזכרים בכתוב ("אותם"), אך כל דבר אחר שחלק ממנו הוקטר, שוב אינו מוקטר אפילו לשם עצים.

בתוספתא זבחים (ח, טו) נשנית הלכה אחרת מזו שבמשנה: "אמר רבי יהודה: לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה – שיקרבו, ברובע ונרבע – שלא יקרבו. על מה נחלקו? על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום, שרבי אליעזר אומר: יקרבו, ורואה אני למעלה כאילו הן עצים. וחכמים אומרים: לא יקרבו". הכל מסכימים שרובע ונרבע אינם ראויים להקרבה מאחר ששימוש זה הוא מכוער וממאיס אום מהקרבה. כמו כן מוסכם כי איברי חטאת  באיברי עולה כשרים להקרבה מפני שרואים את איברי העולה כעצים. באיברי עולה תמימה באיברי בעל מום האמוראים מציעים כמה הסברים למחלוקת –  לפי הסבר אחד נחלקו על תערובת עם בעל מום שאינו ניכר כמו קרום על העין, ונחלקו אם מותר להקריב בעל מום כזה, אלא שדוחים הסבר זה מאחר שברור כי לכתחילה אין להקריב שום בעל מום. לפי הסבר אחר מדובר על איברים בתערובת שכבר על על כבש המזבח והתקדשו לקרבן, אלא שלפי זה אין ההיתר חל רק על תערובת, אלא גם על בעלי מום בפני עצמם, ויש לדחות גם הצעה זו. למסקנה נחלקו בפירוש הכתוב: "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה). כתוב זה עוסק בבעלי מומים, אך רבי אליעזר סובר כי רק כאשר בעלי המום בפני עצמם ("מום בם") אסור להקריבם ולא כשהם בתערובת, ואילו חכמים סבורים כי כתוב זה מלמד כי לאחר שעבר מהם המום מותר להקריבם. לפי הסבר זה הנימוק בתוספתא "רואה אני למעלה כאילו הן עצים" אינו הנימוק העיקרי, שהרי הדבר כתוב בתורה לשיטת רבי אליעזר, אלא נאמר כתגובה לדברי חכמים, שיש להתיר תערובת תמימה בבעלת מום כפי שמתירים בשר חטאת שהתערב עם בשר עולה, אלא שלדעת חכמים אין כאן דמיון, שהרי בעל מום מאוס להקרבה, שלא כמו חטאת הפסולה להקרבה, אך אינה מאוסה.

במשנה נאמר: "אברים באברים בעלי מומים, רבי אליעזר אומר: אם קרב ראש אחד מהן – יקרבו כל הראשים. כרעים של אחד מהם – יקרבו כל הכרעים, וחכמים אומרים: אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהן – יצא לבית השריפה". בתלמוד מוסבר כי רבי אליעזר מתיר להקריב רק בתנאי שמקריב את שאר האיברים שניים שניים כך שאחד מן השניים הוא בוודאי כשר, ואפשר לתלות את האיסור בעוד אחד (והרמב"ם סובר שהכוונה היא למה שקרב בתחילה, שיש להקריב שני איברים, ומניחים כי הראש של בעל המום היא אחד מן המוקרבים). ורבי אליעזר אינו חולק על דברי חכמים "אפילו קרבו כולם חוץ מאחד", אלא רק במקרה שנותר זוג אחד, ואז אפשר להקריבם יחד, אך אם נשאר רק ראש אחד, אף רבי אליעזר מסכים שיצא לבית השריפה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהבאת קודשים לבית הפסול.

במשנה נאמר: "אשם שנתערב בשלמים, רבי שמעון אומר: שניהם ישחטו בצפון, ויאכלו כחמור שבהן. אמרו לו: אין מביאין קדשים לבית הפסול. נתערבו חתיכות בחתיכות, קדשי קדשים בקדשים קלים, הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים ולילה - יאכלו כחמור שבהן". אשם נשחט בצפון, נאכל בעזרה לזכרי כהונה ובמשך יום ולילה, והשלמים נשחטים בעזרה, נאכלים בכל ירושלים במשך שני ימים ולילה אחד. המחלוקת במשנה היא אם מביאים קודשים לבית הפסול, כלומר, האם ראוי לצמצם ולהגביל את הזמן, המקום או מספר האנשים המותרים באכילת הקרבנות. 

האמוראים דנים האם לדעת רבי שמעון מותר להביא קודשים לבית הפסול אפילו לכתחילה או רק בדיעבד, ולשם כך דנים במקורות שונים. במשנה במסכת זבחים (ו, א) נאמר: "וכולן (כל הזבחים) רשאין כהנים לשנות באכילתן לאכלן צלויין, שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה דברי ר' ישמעאל" (זבחים י, ו), ואפילו שמגביל את זמן אכילת התרומה לזמן אכילת הקורבן. רעיון זה מופיע גם בתוספתא מסכת שביעית (ו, כט) נאמר: "שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעטין באכילתה"; ובמקורות אחרים אף מופיעה מחלוקת מפורשת בנושא זה - במשנה במעשר שני (ג, ב) נאמר: "אין לוקחים תרומה בכסף מעשר מפני שממעט באכילתה, ורבי שמעון מתיר", ובמשנה במסכת שביעית (ח, ז) נאמר: "אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאו קדשים לבית הפסול ורבי שמעון מתיר". ואולם, ייתכן כי המקורות הללו אינם מלמדים שלדעת רבי שמעון מותר למעט באכילתה לכתחילה (להביא קודשים לבית הפסול), מפני שעשויים להקל בתרומה מדברי חכמים, או שמדובר על פתרון במקרים של תערובת, ולא שמותר לעשות כן לכתחילה.   

בהקשר זה דנים במיוחד בשיטת רבי שמעון בספק מצורע המקריב אשם ולוג שמן ביום השמיני לטהרתו: "רבי שמעון אומר: למחרת מביא אשמו ולוגו עמו, ואומר: אם של מצורע - הרי זה אשמו וזה לוגו, ואם לאו - אשם זה של שלמי נדבה, ואותו אשם טעון שחיטה בצפון ומתן בהונות (כאשם), וסמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק (כשלמים), ונאכל ליום ולילה (לפי תוספתא נזיר ו, א). האדם מתנה תנאי על הקורבן שיהא לשלמים של נדבה אם הוא פטור מלהביא אשם מצורע, ומכאן שלרבי שמעון מותר במקרה של ספק להביא קודשים לבית הפסול. מקרה זה מעלה שורה של בעיות הקשורות להקרבת לוג השמן. בעיה אחת היא שלדעת רבי שמעון במשנה זבחים (י, ח) אין מתנדבים מנחת שמן. בעיה אחרת היא שהשמן הוא מצד אחד נדבה ולכן יש לקמוץ ולהקטיר ממנו על המזבח כדי להתירו, ומצד שני יש להזות מהשמן שבע הזאות על המצורע. כדי לעשות זאת, יש לקמוץ ולהקטיר קצת מהשמן כדין מנחת נדבה, ולמלא את השמן החסר לפי המשנה בנגעים (יד, ו): "חסר הלוג עד שלא יצק - ימלאנו" כדי שיזה מלוג שמן. פתרון זה עשוי להוביל לבעיה נוספת, מצד אחד אסור להקטיר את השמן על המזבח לאחר שבע ההזאות על המצורע, מפני שאסור להקטיר קומץ מנחה שמנחתו חסרה בין קמיצה להקטרה. ומצד שני אסור להקטיר לפני שבע ההזאות, מפני שכל דבר שחלק ממנו קרב למזבח אסור להקטיר אותו עצמו ("כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו"), והזאת השמן נחשבת כהקרבה. התלמוד מציע להקטיר לפני שבע ההזאות את קומץ השמן לשם קורבן עצים, ומאחר שקורבן זה לא נעשה לריח ניחוח – אין בעיה להקריב אותו עצמו. פתרון זה אף הוא מוביל לבעיה נוספת, שכן לאחר שקמץ שמן, מוסיף שמן חדש להשלים את לוג השמן, והשמן הנוסף עצמו צריך קמיצה. הפתרון הוא שלאחר שמזה את שבע ההזאות, עושה תנאי שאם אין הוא מצורע אותו שמן מתחלל על מעות ונעשה חולין, ואין בעיה להכניס שמן זה כחולין לעזרה, מפני שהדבר נעשה מאליו. התלמוד מעיר כי במקרה זה מקלים לעשות את הדברים הללו מפני שכפרת האדם תלויה בתנאים הללו, ו"תקוני גברא שני", ולכן אין ללמוד מכאן על דעתו הכללית של רבי שמעון.

התלמוד דן בשיטת חכמים כנגד שיטתם במשנה במסכת שביעית במשנה שלנו חכמים מצד אחד סבורים שאין להביא קודשים לבית הפסול באשם ושלמים שהתערבו, מאחר שיש תקנה לרעותם עד שיפול בהם מום, ולקנות בדמיהם קורבנות חדשים. ומצד שני כאשר אין תקנה בפדיון, כמו במקרה של חתיכה שהתערבה עם חתיכות בסוף המשנה הם מסכימים עם דעת רבי שמעון ש"יאכלו כחמור שבהן". האמוראים נחלקו אם גם במקרה המתואר במסכת שביעית יש תקנה לסחוט את השמן מירק השביעית, או שאין כאן פתרון, מפני שאם יסחט את כל השמן יפסיד את הירק ואסור להפסיד פירות שביעית, ואם יסחט מעט מדי – השמן יהיה מעורב בירק. 

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת זבחים.

במשנה נאמר: "כל הזבחים שנתערבו... קודשים בקודשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. קודשים בקודשים מין בשאינו מינו – ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה ומדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו". התלמוד מסביר כי הפתרון של תערובת מין במינו להקריב לשם מי שהוא אין בו די, מאחר שהבעלים חייב לסמוך על ראש הקרבן את ידיו אבל אינו יכול לדעת איזה קורבן בתערובת הוא שלו. רב יוסף סבור כי מדובר בקרבן של אישה שאינה חייבת לסמוך על ראש הקורבן. אביי ורבא דנים בהקשר זה על דברי התוספתא בזבחים (ח, כב): "קרבן יחיד שנתערבו בקרבן יחיד, וקרבן ציבור שנתערב בקרבן ציבור, וקרבן יחיד וקרבן ציבור שנתערבו זה בזה – נותן ארבע מתנות מכל אחד ואחד, ואם נתן מתנה מכל אחד – יצא, ואם נתן ארבע מכולן – יצא. במה דברים אמורים? שנתערבו חיים, אבל נתערבו שחוטים, נותן ארבע מתנות מכולן, ואם נתן מתנה אחת מכולן - יצא". אביי סבור כי קרבנות יחיד דומים לקרבנות ציבור, וכשם שקרבן הציבור הוא קרבן של גברים, כך גם קרבן היחיד הוא קרבן של גברים החייב סמיכה, ויש להקשות מכאן על רב יוסף. אך רבא סבור כי נוסח התוספתא משובש, והתוספתא מדברת על קרבנות שנתערבו כשהם שחוטים – אך נבדלים בכוסות דם כמו בהמות חיות הנבדלות לעצמן או שדמם נבלל יחד, ואין מכאן הוכחה לעניין סמיכה, שכן מדובר על קרבנות שהתערבו לאחר סמיכה. בנקשר זה מובאת דעתו של רבי יהודה הנשיא: "רבי אומר: רואים את המתנה: אם יש בה כדי לזה וכדי לזה – כשרה, ואם לא – פסולה". לפי רבי צריך שיהא בדם שיעור נתינה לכל אחד מן הקרבנות, בניגוד לדעתו על הזאת מי חטאת, שלדעת רבי אליעזר אין צורך להזות אלא בשיעור כל שהוא.

במשנה נאמר: "נתערבו בבכור ובמעשר – ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו כבכור וכמעשר". בכור תם שהוקרב במקדש נאכל לכוהנים ולמשפחותיהם לפי הכתוב "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה" (במדבר יח, יז) ומעשר בהמה תם נאכל לבעלים. אסור לפדות בכור בעל מום או מעשר בעל מום לפי הכתוב "לא תפדה" (במדבר יח, יז) על בכור והכתוב "לא יגאל" (ויקרא כז, לב) במעשר. ואם עשה כן – אין הקדושה שבהם מתחללת על המעות, וגם אינו רשאי לשוחטם באטליז (שוק הבשר), ולמכור את בשרם במשקל, כדי שלא לזלזל בקודשים. לדעת בית שמאי הכוהנים הטמאים אסורים באכילת בכור בעל מום, לפי הכתוב "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" (דברים טו, כב). המשנה קובעת שגם הזבחים שהתערבו עמם – דינם כבכור וכמעשר, שאינם נפדים, נמכרים, נשחטים באטליז ובמשקל, או נאכלים לטמאים לבית שמאי. רמי בר חמא דן האם האיסורים הללו חלים גם על תמורת בכור, ורבא משיב כי "תמורתם כיוצא בהן". עוד הוא שואל על התפסת בכור בעל מום לבדק הבית, על מנת שיהיה קדוש בקדושת דמים, והאם מאחר שההקדש עשוי להרוויח מפדיית הבכור מתירים לפדותו מידי ההקדש, או שיש כאן זלזול בקדושת הבכור. בהקשר זה מעירים כי אין להוכיח דבר זה מהמשנה שלנו, מפני שבמשנה מדובר על שני גופים: בכור וקרבן אחר שאינם קדושים בקדושה דומה, למקרה שבו התפיס בכור לבדק הבית, שיש על בהמה אחת קדושת בכור וקדושת בדק הבית. ולמעשה מסבירים כי התורה אמרה שאסור לפדות את הבכור, ולכן ברור כי אין שומעים לאדם המבקש לפדות בכור שהוקדש לבדק הבית, מפני שגם הכהן הבעלים של הבכור הקדישו רק למה שיש לו זכות קניין בו ולא לפדיון.

במשנה נאמר: "הכל יכולים להתערב, חוץ מן החטאת והאשם". האבחנה בין קרבנות היא במין הקרבן: זכר או נקבה, סוג הקורבן: עזים, כבשים, אילים או פרים, וגיל הקורבן: בן שנה, שנתיים או אף יותר. קרבן החטאת בא תמיד נקבה מלבד שעיר הנשיא הבא מהזכר. קרבן האשם בא תמיד זכר הבא מכבשים או מאילים, אך אפשר להבחין בין שעיר נשיא מפני שלעז יש שיער ישר לקורבן אשם הבא מכבשים או אילים, שהצמר שלהם מקורזל. קורבן הפסח בא בן שנה וקורבן אשם בא בן שתי שנים, אך לא תמיד אפשר להבחין בגיל הקורבן, ויש גם קורבנות אשם, אשם נזיר ואשם מצורע, הבאים בני שנה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדיני תערובות.

במשנה נאמר: כל הזבחים שנתערבו...אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן". התלמוד דן במקרים שבהם חלק מן התערובת אבדה, פרשה למקום אחר, התערבה בעוד תערובות, או שאדם נטל חלק מן התערובת. בכל המקרים הללו יש לדון בשתי הנחות: האם מה שיצא או נפל מן התערובת הוא האיסור ("הך דנפל – דאיסורא נפל"), והאם האיסור מצוי תמיד יחד עם הרוב ("איסורא ברובא איתיה"). התלמוד מתמקד בתערובת עבודה זרה ותערובת של תרומה, ומברר אם יש משמעות לחומרת האיסור בעניין זה.  

טבעת עבודה זרה – "אמר רב נחמן: טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות, ונפלה אחת מהן לים הגדול – הותרו כולן". ההנחה של רב נחמן היא שהטבעת שנפלה היא טבעת האיסור של עבודה זרה. הנחה זו אינה מתיישבת עם דברי המשנה: "אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן", שהרי מרגע שאחת מתה, יש להניח שהמתה הייתה הבהמה האסורה. ההלכה של רב נחמן מבוססת על דברי רבי אליעזר במשנה הבאה: "רבי אליעזר אומר: אם קרב הראש של אחד מהן – יקרבו כל הראשים כולן". רבי אליעזר מדבר על תערובת איברי בהמה בעלת מום עם בהמה כשרה להקרבה, ומניח כי הקריב את הראש של הבהמה האסורה – ולכן יש להתיר להקריב את שאר הראשים. היתר זה של רבי אליעזר הוא רק כאשר מקריב כל פעם שני ראשים, ולא אחד אחד, כדי שלא יקריב לבד את הראש הפסול, ולכן גם כאן מדובר שמוכר כל פעם שתי טבעות, ואחת מהן בוודאי אינה של עבודה זרה. חבית של תרומה – הלכה דומה נאמרת משמו של ריש לקיש: "חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות, ונפלה אחת מהן לים המלח, הותרו כולן". גם כאן ההנחה היא שהחבית שנפלה היא החבית האסורה. התלמוד מסביר כי יש צורך לומר את החידוש הן בטבעת עבודה זרה והן בחבית תרומה. החידוש בתרומה הוא שמתירים אותה למרות שיש דרך נוספת להתירה על ידי מכירתה לכוהנים, שלא כעבודה זרה שאין לה היתר לעולם. החידוש בעבודה זרה הוא שנפילת טבעת אינה ניכרת, בניגוד לחבית תרומה, ואף על פי כן יש להתיר את התערובת. האמוראים נחלקו מה דינה של תאינה – רבה סובר שאם הייתה תערובת תאנים נפילתה של תאנה אחת אינה ניכרת ואינה מתירה את שאר התאנים, ורב יוסף סובר שמאחר שהתאנה אוסרת את התערובת בנפילתה, כך היא גם מתירה אותה כאשר היא נופלת למקום אחר ועולה מן התערובת. 

תערובת ספק ספיקא האמוראים רב ושמואל נחלקו: "אמררב: טבעת של עבודה זרה שנתערב במאה טבעות, ופרשו ארבעים למקום אחד, וששים למקום אחר. אם פרשו ארבעים כולן  למקום אחד – אין אוסרות, שישים למקום אחד – אוסרות... (שמואל) אמר לי: הנח לעבודה זרה, שספיקה וספק ספיקה אסורה עד סוף העולם". התלמוד מסביר כי לדעת רב  אין מדובר על פרישה של טבעת אחת משישים הטבעות, מפני שגם אז אפשר להניח כי האיסור מצוי עם חמישים ותשע הטבעות האחרות, ולכן מדובר שפרשו יחד למקום אחר. שמואל סבור כי רק באיסור עבודה זרה החמירו שהתערובת החדשה (ספק ספיקא) אסורה, ובשאר האיסורים לא החמירו על תערובת זו. התלמוד מסביר כי למעשה יש מחלוקת תנאים על ספק ספיקא בשאר איסורים. בתוספתא מסכת תרומות (ה, י) נאמר: "רבי יהודה אומר: רימוני באדן אוסרים בכל שהוא. כיצד? נפל אחד מהן לתוך ריבוא, ומריבוא לריבוא – אסורין. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: לריבוא אסורים, ומריבוא לשלשה, ומשלשה למקום אחר – מותר". רבי יהודה סובר שספק ספיקא אסור בכל האיסורים, ורבי שמעון סובר שספק ספיקא מותר גם בעבודה זרה כדברי הברייתא: "כוס של עבודה זרה שנפל לאוצר מלא כוסות, כולן אסורין. פירש אחד מהן לריבוא, ומריבוא לריבוא – מותרין". שמואל סבור בעניין כרבי יהודה שספק ספיקא אסור, אלא שלדעתו יש להחמיר חומרה זו רק בעבודה זרה ולא בשאר איסורים. ומעירים כי כאשר נופל מריבוא לשלשה הכוונה היא לתערובת של שלושה יחד עם האיסור, שלוקח תמיד שניים המותרים.

פתיחת חבית – התלמוד דן על עוד הלכות: "אמר רבי אלעזר: "חבית של תרומה שנפלה במאה חביות – פותח אחד מהן ונוטל הימנה כדי דימועה ושותה...אמר רבי אושעיא: חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמישים חביות, ונפתחו מאה מהן – נוטל הימנה כדי דימועה ושותה, ושאר (חמישים החביות) – אסורים עד שיפתחו". חבית סתומה אינה בטלה מפני שהיא חשובה (ראו דף עב, ב), וכאשר פותח אותה אינה נחשבת לדבר בפני עצמו, ונוהג בה דין ביטול רגיל של תרומה, ולפיכך נוטל מכל אחת מן החביות יין בשיעור של אחד ממאה, שהיא הכמות היחסית של התרומה שהתערבה ("כדי דימועה") ונותן לכהן, ואת שאר היין שבחבית שותה בעצמו. אם פתח מאה חביות, ולא פתח את שאר החביות אין מניחים כי האיסור היה מצוי ברוב, אלא כל חבית שלא נפתחה – אסורה כל עוד לא לקח ממנה יין ונתן לכהן.

במשנה נאמר: "ברובע ונרבע, במוקצה ונעבד, באתנן ומחיר, בכלאים ובטריפה, ביוצא דופן – ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין (יקנה לפי שווי הבהמה המשובחת שהייתה בתערובת)". במשנה מדובר על תערובת של זבחים בבהמות שונות האסורות בהקרבה על המזבח, ואי אפשר לדעת מה הקרבן האסור ומה הבהמה האסורה. התלמוד מסביר שבמשנה מדובר על תערובות שאי אפשר לזהות ולדעת מהי הבהמה האסורה ומה הבהמה המותרת, מלבד טריפה שאפשר לדעת עליה. אלא שבעניין זה לא ברור מדוע אם הוא מזהה את הטריפה הוא אינו נוטל אותה מתוך התערובת.  לפי בית מדרשו של רבי ינאי מדובר על תערובת נקובת הקוץ (שאינה טריפה) עם דרוסת זאב (טריפה) שאי אפשר להבחין ביניהן. לפי ריש לקיש מדובר על תערובת של בהמה כשרה עם בהמה שנפלה ממקום גבוה (נפולה), שאין דרך להבחין ביניהם מבחוץ אלא רק על ידי בדיקה פנימית לאחר השחיטה. ולפי רבי ירמיה מדובר על ולד טריפה שאינו קרב על המזבח, אך אין בו שום סימני טריפה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובת זבחים.

במשנה נאמר: ""כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל, אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן. נתערבו בשור שנעבדה בו עבירה, או בשור שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, ברובע ונרבע , באתנן ומחיר, בכלאים ובטריפה, ביוצא דופן – ירעו עד שיתסאבו וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. נתערבו בחולין תמימים – ימכרו החולין לצורכי אותו המין. קודשים בקודשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. קודשים בקודשים מין בשאינו מינו – ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו. נתערבו בבכור ובמעשר – ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור וכמעשר. הכל יכולים להתערב, חוץ מן החטאת והאשם". המשנה עוסקת בתערובת זבחים עם דברים האסורים בהנאה להדיוט ואסורים בהקרבה על המזבח והואיל ואי אפשר להקריבם או למוכרם להדיוט – הבהמות כולן ימותו. בתערובת של זבחים עם בהמות האסורות להקרבה על המזבח אך אינן אסורות למכירה להדיוט – פודה את הבהמות מיד ההקדש כשהן נעשות בעלות מום, וקונה בכסף בהמה משובחת ומקריב אותו לשם הקורבן שהתערב. בדף הקודם דנו מדוע יש לאסור את התערובת כולה אפילו ביחס של "אחד בריבוא", ואין היא בטלה ברוב כשאר תערובת איסור והיתר. יש הסבורים כי הטעם קשור ל"דבר שדרכו לימנות" (להיספר כדבר בפני עצמו) שאינו מתבטל לעולם בתערובת, כדברי המשנה והתוספתא במסכת תרומות. אלא שבעניין זה נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן על נוסח המשנה בתרומות, אם מדובר שם רק על דברים מסוימים שדרכם להימנות או דברים שרגילים למנותם.

לפי ריש לקיש כל דבר שדרכו להימנות חשוב בפני עצמו ואינו בטל ברוב, ולכן גם במקרה של המשנה שלנו התערובת אסורה בכל שהוא. ולפי רבי יוחנן – הדבר תלוי בהסברים שונים. לפי כיוון אחד של הסבר, כל דבר שיש בו מניין אסור בכל שהוא בתערובת, אפילו אם התערובת היא של איסור מדברי סופרים. רעיון זה נסמך על דברי המשנה (ד, י) והתוספתא (ה, יא) במסכת תרומות: "ליטרא קציעות שדרסה על פי עיגול ואינו יודע באיזו עיגול דרסה, על פי חבית ואינו יודע באיזו חבית דרסה, על פי כוורת ואינו יודע באיזו כוורת דרסה, רבי מאיר אומר: רבי אליעזר אומר: רואין את העליונות כאילו הן פרודות, והתחתונות מעלות את העליונות. רבי יהושע אומר: אם יש מאה פומין (פיות של חבית) – יעלו (יתבטלו)  ואם לאו הפומין אסורין, והשולים מותרין. רבי יהודה אומר: רבי אליעזר אומר: אם יש שם ק' פומין – יעלו, ואם לאו - הפומין אסורין. רבי יהושע אומר: אפילו יש שם שלשה מאות פומין לא יעלו. דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה מקום בעיגול דרסה או לצפונה או לדרומה דברי הכל יעלו". ליטרא קציעות היא מידת משקל של תאנים המיובשות בשמש על ידי דחיסה לפה (פומין) של כלי הנקרא עיגול. ליטרת הקציעות היא כמות ידועה ומדודה שאפשר לראותה כדבר העומד בפני עצמו, הנחשב לדבר שדרכו להימנות. דעת רבי יהושע לפי נוסחו של רבי יהודה: "אפילו אם יש שם שלושה מאות פומין לא יעלו" קובעת שלמעשה דבר שדרכו לימנות אינו בטל. ולפי כיוון אחר של הסבר אין הדבר קשור לדבר העשוי להימנות אלא לבעלי חיים, ומאחר שבעלי חיים הם חשובים, הם אינם בטלים לעולם בתערובת.  

התלמוד דן בפתרונות אחרים לתערובת הקרבנות: הצעה אחת היא להקריב את אחד הקרבנות על בסיס הכלל "כל דפריש מרובא פריש" [=כל הפורש מן הרוב פורש], שהרי רוב הבהמות בתערובת כשרות. אלא שפתרון זה מחייב למשוך את אחד הקרבנות מן התערובת, ומאחר והאיסור קבוע במקומו, הכלל הנכון הוא "כל קבוע כמחצה על מחצה". כלל זה מתייחס לתערובת של דברים הקבועים במקומם, ומאחר שלא כל חלקי התערובת עשויים להימצא בכל מקום, הבחירה אינה אקראית ואין זו תערובת שהולכים בה אחר הרוב. הצעה אחרת היא לדחוק את כל הבהמות בתערובת כדי שיזוזו ממקומן, ואז ייחשב הדבר כתערובת מתנודדת, שכל חלק בתערובת עשוי להיות באופן אקראי בכל מקום בתערובת, אלא שחכמים גזרו שלא לעשות כן, כדי שלא יבואו להתיר גם במקרה של קבוע שלא נד ממקום למקום. ואין לגזור מטעמים אחרים, כמו החשש שהכוהנים יקחו את כל הבהמות ביחד ואז אין כאן פרישה מן הרוב, אלא פרישה של כל התערובת, מפני שדבר זה אינו מצוי. כמו כן אין לגזור שלאחר שיקחו כל אחת לעצמה, יקריבו את כולן יחד, מפני שדבר זה כלל אינו אסור, מפני שבהמות שפרשו מקומן, אינן חוזרות ונאסרות לאחר שחזרו והתערבו.  

הקרבה בדיעבד – התלמוד דן בדינה של תערובת זבחים אסורה שהקריבה, ונראה כי הדבר תלוי בשאלה האם בעלי חיים שנפסלו פעם אחת להקרבה נפסלו לגמרי, או שאינם נדחים לגמרי ואם הקריבם כראוי – הרי אלו כשרים. מן המשנה במסכת קינים (א, ב): "חטאת שנתערבה בעולה, ועולה שנתערבה בחטאת – אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן. במה דברים אמורים? בכהן נמלך. אבל בכהן שאינו נמלך – עשאם למעלה – מחצה כשר ומחצה פסול, למטה – מחצה כשר ומחצה פסול", עולה  שאם הכהן לא התייעץ עם בית הדין מה עליו לעשות והקריב את התערובת – דנים לפי מה שעשה, ואם אפשר לשער כי חלק ממה שעשה כשר – הרי שבדיעבד הקרבן כשר ומרצה. והתלמוד מעיר בהקשר זה כי יש מחלוקת גם לגבי קרבנות שכבר שחטם – אם הם נדחים מהקרבה. יש הסבורים כי הם נידחים מהקרבה, ולכן שוב אינם כשרים להקרבה (רבא), ויש המסתמכים בעניין זה על שיטת רבי אליעזר: "רבי אליעזר אומר: אם קרב הראש של אחד מהן (תערובת של איבר בעל מום באיבר עולה העומדים להקרבה) – יקרבו כל הראשים", שאיברים של שחוטים אינם נדחים לגמרי, וכשרים בדיעבד. אך שיטה זו היא כפי הנראה שיטת יחיד המסתמכת על דעת חנן המצרי בעניין שעיר יום הכיפורים שנשחט – שאם מת השעיר המשתלח, וכבר שחטו והדם במזרק, יכול להביא שעיר אחר כשעיר המשתלח, ואין דם הקרבן השחוט נדחה מהקרבה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בתערובות קודשים.

במשנה נאמר: "כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל, אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן. נתערבו בשור שנעבדה בו עבירה, או בשור שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, ברובע ונרבע , באתנן ומחיר, בכלאים ובטריפה, ביוצא דופן – ירעו עד שיתסאבו וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. נתערבו בחולין תמימים – ימכרו החולין לצורכי אותו המין. קודשים בקודשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. קודשים בקודשים מין בשאינו מינו – ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו. נתערבו בבכור ובמעשר – ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור וכמעשר. הכל יכולים להתערב, חוץ מן החטאת והאשם". במשנה עוסקים בשני סוגי תערובת: תערובת של דברים האסורים בהנאה להדיוט ואסורים בהקרבה למזבח. סוג זה אסור בכל יחס מספרי של תערובת ודין כל הבהמות למות מפני שאי אפשר להקריבן או להשתמש בהן. בדף הקודם העירו כי תערובת של דברים האסורים להדיוט נזכרת במשנה במסכת עבודה זרה (ה, ט), ובדף זה מוסבר כי החידוש של המשנה הוא שאפילו שיש כאן הפסד כפול להדיוט ולגבוה – התערובת אסורה, והחידוש של המשנה שם הוא שיש לאסור אפילו תערובת חולין ולא רק תערובת קודשים המאוסה לשמיים. סוג אחר של תערובת הוא של דברים האסורים בהקרבה למזבח ומותרים בהנאה להדיוט. תערובת זו נזכרת במשנה במסכת תמורה (ו, א), וחידושה של המשנה הוא שיש תקנה להמתין עד שיפול מום בבהמות הללו בשעת המראה, ולפדותם מידי ההקדש לטובת הדיוט, ואחר כך לקנות בכספי הפדיון קורבנות מסוג זהה. 

התלמוד דן בשיעור התערובת "אפילו אחד בריבוא" – מדוע תערובת של דבר האסור ושל דבר המותר אינה מתבטלת כאשר יש רוב של הדבר המותר. שאלה זו קשורה לדברי המשנה במסכת תרומות (י, ו): "מי שהיו לו חבילי תילתן של כילאי הכרם – ידלקו (יישרפו באש), נתערבו באחרים – כול ידלקו, דברי רבי  מאיר, וחכמים אומרים: יעלו (יתבטלו) באחד ומאתיים". השיטות במשנה זו מובהרות במסכת ערלה (ג, ז): "רבי מאיר אומר: כל שדרכו למנות מקדש (אוסר בתערובת). וחכמים אומרים: אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד. רבי עקיבא אומר: שבעה, ואלו הן: אגוזי פרך (פריכים), ורימוני באדן, וחביות סתומות, וחילפי תרדין, וקילחי כרוב, ודלעת יוונית. רבי עקיבא מוסיף: אף כיכרות של בעל הבית. הראוי לערלה – ערלה (אגוזים, רימונים, חביות יין), הראוי לכלאי הכרם – כלאי הכרם (תרדים כרוב ודלעת)". האמוראים נחלקו בנוסח המשנה בערלה: "רבי יוחנן אמר: את שדרכו למנות שנינו, רבי שמעון בן לקיש אומר: כל שדרכו למנות שנינו". לפי ריש לקיש כל דבר חשוב שראוי למנותו כדבר בפני עצמו אינו מתבטל בתערובת, וכך גם יש להסביר מדוע בעלי חיים חשובים אינם בטלים בתערובת של זבחים. לפי רבי יוחנן רק המנויים במשנה הם חשובים ואינם בטלים, ודברי המשנה מבוססים על דברי המשנה והתוספתא במסכת תרומות (ד, י; ה, יא) שכל דבר שיש בו מניין אינו מתבטל אפילו באיסורים מדברי חכמים.

מציג תוצאות 421 - 480 מתוך 2676
סיכומי הפרקים