מגילה
יז עמוד א
גדול
תלמוד תורה – האמוראים עוסקים בחשיבות תלמוד תורה ביחס לשאר
מצוות:
א. תלמוד
תורה והצלת נפשות - רב יוסף סבור שתלמוד תורה גדול יותר
מהצלת נפשות, והוא מוכיח זאת מהשוואת מקומו של מרדכי ברשימת העולים עם זרובבל מבבל
לארץ ישראל בספר עזרא ובספר נחמיה. בספר עזרא נזכר מרדכי חמישי ברשימה: "אשר
באו עם זרובבל: ישוע, נחמיה, שריה, רעליה, מרדכי, בלשן" (עזרא ב, ב), ובספר
נחמיה נזכר מרדכי שישי ברשימה: "הבאים עם זרובבל: ישוע, נחמיה, עזריה, רעמיה,
נחמני, מרדכי, בלשן" (נחמיה ז, ז), והבדל זה קשור לכך שמרדכי החל לעסוק בהצלת
נפשות במקום בתלמוד תורה כפי שעשה קודם.
ב. תלמוד
תורה ובניין בית המקדש – רב, או לפי נוסח אחר רב שמואל בר מרתא, סבור
שתלמוד תורה גדול יותר מבנין בית המקדש, ומוכיח זאת מברוך בן נריה, שעזרא הסופר
היה תלמידו, אך לא עלה לארץ ישראל כל עוד ברוך בן נריה היה בחיים.
ג. תלמוד
תורה וכיבוד אב ואם – רבה אומר בשמו של רב יצחק בר שמואל בר מרתא כי
תלמוד תורה גדול יותר מכיבוד אב ואם. הוא מוכיח זאת מיעקב אבינו שעזב את בית הוריו
יצחק ורבקה, אך נענש רק על עשרים ושתים שנים שלא היה עם הוריו, שלא פגש את בנו
יוסף תקופת זמן זהה, ולא על ארבע עשר שנים ששה בבית עבר.
התלמוד מסביר כי מחשבים את מניין השנים הללו על
יסוד שנות חייו של ישמעאל: "ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלושים שנה ושבע
שנים" (בראשית כה, יז). ישמעאל היה מבוגר מיצחק בארבעה עשרה שנים, שכן
"אברם בן שמונים ושש שנה בלדת הגר את ישמעאל" (בראשית טז, טז), ובן מאה
בלידת יצחק: "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו (בראשית כא, ה). יצחק
היה "בן ששים שנה בלדת אותם" (שם כה, כו), וישמעאל היה לפיכך בן שבעים
וארבע בלידת אחייניו יעקב ועשו.
בהנחה שישמעאל חי עד לגיל מאה שלושים ושבע, הוא
נפטר שישים ושלוש שנים מאוחר ללידת יעקב ועשו, ולפי המסורת הוא נפטר בדיוק כשיעקב
קיבל את הברכה מיצחק, שכן באותו זמן מדגיש הכתוב כי עשו נשא את "מחלת בת
ישמעאל אחות נביות" (בראשית כח, ו), שמיד לאחר שהשיאה אבי נפטר, ונביות עסק
בנישואיה. אם ממשיכים את החשבון לפי ההנחות הללו, ומוסיפים את גילו של יוסף כשעמד
לפני פרעה "ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה" (בראשית מא, מו), עוד
שבע שנות שובע ושתי שנות רעב – יוצא כי יעקב היה בן מאה ושש עשרה כשפגש את יוסף.
אלא שלפי המסופר בתורה פרעה שואל את יעקב: "ויאמר פרעה אל יעקב: כמה ימי שני
חייך? ויאמר יעקב אל פרעה: ימי שני מגורי: שלושים ומאת שנה", ונמצא שיש עוד
ארבע עשרה שנים שהתחבא יעקב בבית עבר, וכשעמד על הבאר ופגש את רחל היה בן שבעים
ושבע, ויוסף נולד רק כשהיה בן תשעים ואחת.
בכל משך תקופה זו יעקב לא ראה את אביו יצחק שלושים ושש שנים, אך
לא נענש על ארבע עשרה שנות היעדרותו כששהה בבית עבר מפני שעסק אז בלימוד תורה, אלא
על עשרים ושתיים השנים ששהה בבית לבן, ועוד שתי שנים של שהיה בדרך חזרה לארץ ישראל
מארם נהרים: שנה וחצי של חניה בסוכות (בראשית לג, יז) ועוד שישה חודשים בבית אל, ולפיכך
לא ראה את יוסף במשך עשרים ושתים שנה.
מגילה יז עמוד ב
במשנה נאמר:
"הקורא את המגילה למפרע (שלא כסדר הפסוקים) - לא יצא. קראה על פה, קראה
תרגום, בכל לשון - לא יצא, אבל קורין אותה ללועזות בלעז. והלועז ששמע אשורית –
יצא. קראה סירוגין ומתנמנם – יצא. היה כותבה, דורשה ומגיהה, אם כוון לבו –
יצא, ואם לאו - לא יצא. היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל
הדפתרא - לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו".
למפרע – התלמוד שואל מה המקור לחובה לקרוא את המגילה למפרע. רבא סבור כי
דין זה מסתמך על הפסוק: "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם"
(אסתר ט, כז), וכשם שאי אפשר להפוך את סדר הזמן לאחור, כך גם אין להפוך את הכתב
למפרע. התלמוד שואל מדוע למדים מכתוב זה על קריאת מגילה, שכן הכתוב בהקשרו עוסק
בעשייה: "להיות עושים את שני הימים האלה", ויש אפוא לערוך השוואה בין
עשיה לבין קריאת המגילה, כפי שעולה מן הכתוב: "והימים האלה נזכרים
ונעשים" (שם כח), המשווה את הזכירה לעשייה, וכשם שהעשיה אינה למפרע כך גם
הזכירה בקריאת המגילה אינה למפרע.
בברייתא נאמר כי
ההלכה האוסרת על עשייה למפרע נאמרה בעוד נושאים בהלכה: "וכן בהלל, וכן בקריאת
שמע ובתפילה", והאמוראים מסבירים מה המקור לכל אחת מן ההלכות:
הלל – רבה סבור כי למדים זאת מן הכתוב "ממזרח שמש עד מבואו"
(תהלים קיג, ג), רב יוסף מן הכתוב "זה היום עשה ה'" (שם קיח, כד), רב
אויא סבור שלמדים זאת מן הכתוב "יהי שם ה' מבורך" (שם קיג, ב), ורב נחמן
בר יצחק, או לפי נוסח אחר רב אחא בר יעקב, לומד זאת מן הכתוב "מעתה ועד
עולם" (שם), שכן תנועת השמש, מהלך זמן היממה, הזמן כולו ושמו של הקב"ה –
אינם נעשים למפרע אלא רק למישרין.
קריאת שמע – חובת קריאת שמע כסדרה שנויה במחלוקת תנאים בברייתא: "קריאת
שמע ככתבה, דברי רבי. וחכמים אומרים: בכל לשון". המחלוקת היא האם
קוראים קריאת שמע בכל שפה או רק בעברית. המחלוקת היא על פירוש הכתוב: "והיו
הדברים האלה על לבבך" (דברים ו, ו), ולמעשה גם מחלוקת בשאלה האם חייב להשמיע
לאוזנו את קריאת שמע. לדעת רבי המילה "והיו" מלמדת שקריאת שמע צריכה
להיות בדיוק כפי שהיא כתובה בתורה, והמילה "שמע" מלמדת שהקורא קריאת שמע
צריך להשמיע לאוזניו מה שהוא מוציא מפיו. לדעת חכמים המילה "שמע" מלמדת
שקריאת שמע נאמרת בכל לשון שאתה שומע, ואין למדים ממנה שחייב להשמיע מאוזנו,
ולפיכך הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו – יצא ידי חובה.
התלמוד מבהיר כי
אין להסיק ממחלוקת זו בנוגע לשאלה העקרונית האם התורה נאמרה בכל לשון או דווקא
בלשון הקודש, שכן אפשר כי בגלל ששני הביטויים: "והיו" מצד אחד,
ו"שמע" מצד שני – סותרים זה את זה, כל אחת מהשיטות מדגישה את אחד
הביטויים, ואין אפוא מקום להסיק לגבי לשון התורה עצמה. הכל מסכימים אמנם שאסור
לקרוא קריאת שמע למפרע, אלא שנחלקו חכמים ורבי מניין למדים דבר זה: לדעת חכמים
הביטוי "והיו" מלמד שלא יקרא למפרע, ולדעת רבי (שלמד מ"והיו"
על קריאה ככתבה) למדים שלא יקרא למפרע מתוספת ה"א הידיעה במילה
"הדברים".
תפילה –
חובת התפילה כסדרה ולא למפרע נלמדת מן הברייתא: "שמעון הפקולי הסדיר שמונה
עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה". לפי רבי יוחנן, ויש
האומרים כי הדבר נאמר בברייתא: "במאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים תיקנו
שמונה עשרה ברכות על הסדר". התלמוד שואל מדוע שמעון הפקולי הסדיר את שמונה
עשרה ברכות אחרי שמאה ועשרים זקנים כבר תיקנו תפילה על הסדר, ומסבירים כי שכחו את
הסדר, וחזר שמעון הפקולי וסדר את הדבר, ומקביעה זו ואילך - אסור לספר בשבחו של
הקב"ה, על פי הכתוב: "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהלתו" (תהלים
קו, ב) – "למי נאה למלל גבורות ה'? למי שיכול להשמיע כל תהילתו". רבי
יוחנן סבור כי אין גם לספר בשבחו של הקב"ה יותר מדי, ומי שעושה כן, נעקר מן
העולם, שנאמר: "היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע" (איוב לז, כ).
בסוגיה
דנים על סדר ברכות שמונה עשרה:
שלוש
הברכות הראשונות קשורות לסדר הפסוק בתהלים:
אבות- "מנין שאומרים אבות? שנאמר:" הבו
לה' בני אלים" (תהלים כט, א).
גבורות- ומנין שאומרים גבורות? שנאמר:" הבו
לה' כבוד ועוז" (שם).
קדושה- ומנין שאומרים קדושות? שנאמר:" הבו
לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש" (שם ב).
שלוש
הברכות הבאות עוקבות בגלל סדר הנזכר במקרא:
בינה- ומה ראו לומר בינה אחר קדושה? שנאמר: "והקדישו את קדוש יעקב ואת
אלהי ישראל יעריצו, וידעו תועי רוח בינה" (ישעיהו כט, כג).
תשובה וסליחה- ומה ראו לומר תשובה אחר בינה?" ולבבויבין ושב ורפא לו" (ישעיהו ו, י). התלמוד שואל מדוע על פי הפסוק
אין אומרים את ברכת הרפואה לאחר ברכת התשובה,
ומסבירים כי מסתמכים על סדר הכתוב: "וישוב אל ה' וירחמהו, ואל
אלקינו כי ירבה לסלוח" (ישעיהו נה, ז), ויש להעדיף סדר זה של תשובה
וסליחה על פני תשובה ורפואה, מפני שבכתוב הסדר הוא סליחה ואחר כך רפואה: "הסולחלכל עוניכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי" (תהלים קג,
ג). עם זאת, יש להבין מדוע אין מסתמכים על הכתוב "ושב ורפא לו", כדי שברכת
רפואה תבוא מיד אחרי ברכת תשובה, ומסבירים כי הרפואה שאחרי התשובה היא רפואה של סליחה
ומגולמת בברכת הסליחה, ואחרי ברכת הסליחה באה ברכה על רפואה ממשית של
תחלואים.
הברכות
הבאות מסודרות על ידי עקרון מספרי כלשהו:
גאולה- ומה ראו לומר גאולה בשביעית? אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה
בשביעית. התלמוד שואל על כך מן הברייתא: "בשישית – קולות, בשביעית – מלחמות,
במוצאי שביעית – בן דוד בא". והתלמוד מסביר כי המלחמות הם התחלה של גאולה.
רפואה- ומה ראו לומר רפואה בשמינית? אמר רבי אחא: מתוך שנתנה מילה בשמינית (ביום
השמיני) שצריכה רפואה, לפיכך קבעוה
בשמינית.
ברכת
השנים - ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית? אמר רבי אלכסנדרי: כנגד
מפקיעי שערים, על פי: "שבור
זרוע רשע" (תהלים י, טו), וזהו המזמור התשיעי בספר תהלים (מזמורים א וב נמנים
כמזמור אחד).
קיבוץ
גלויות - ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים?" ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי
ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח).
הברכות
הבאות מתארות סדר התרחשות עתידי הנזכר בכתובים:
ברכת
המשפט - וכיון שנתקבצו גליות - נעשה דין ברשעים שנאמר: (ישעיהו
א, כה "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך"
(ישעיהו א, כה)," ואשיבה
שופטיך כבראשונה" (שם כו).
ולמלשינים- וכיון שנעשה דין מן הרשעים - כלו הפושעים, וכולל זדים עמהם שנאמר " ושבר פושעים וחטאים יחדיו" (ישעיהו כח, א).
על
הצדיקים - וכיון שכלו הפושעים - מתרוממת קרן צדיקים," וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק"
(תהלים עה, יא). וכולל גירי הצדק עם הצדיקים, שנאמר:" מפני
שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לג), ובפסוק הסמוך: "וכי יגור אתכם
גר" (שם).
ירושלים- והיכן מתרוממת קרנם? בירושלים, שנאמר:" שאלו
שלום ירושלם ישליו אוהביך" (תהלים קכב, ו).
צמח
דוד - וכיון שנבנית ירושלים בא דוד, שנאמר: "אחר ישובו בני
ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם" (הושע ה, ג).
שומע
תפילה - וכיון שבא דוד באתה תפלה, שנאמר:" והביאותים
אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי" (ישעיהו נו, ז).
עבודה- וכיון שבאת תפלה באת עבודה שנאמר: "עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי"
(שם).
הודאה- וכיון שבאת עבודה באתה תודה, שנאמר:" זובח
תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג).
ברכת
כהנים - ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה?" וישא
אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" (ויקרא
ט, כב). התלמוד מסביר כי ברכת הכהנים היא דווקא אחרי ברכת עבודה, על פי הדגש
"וירד מעשות החטאת". מצד שני אין אומרים את הברכה מיד אחר עבודה אלא
לאחר הודאה, בגלל הכתוב "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג), ויש להסתמך על
כתוב זה מפני שעבודה והודאה הם למעשה עניין אחד.
ברכת
שלום - ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים?" ושמו
את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו, כז), והברכה של הקב"ה היא
שלום, על פי הכתוב "ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט, יא).