חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בפסיקת מחיר, ובדבר ניצוק כחיבור בין נוזלים.  

במשנה נאמר: "המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד – דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק – דמיו אסורין". בעקבות המשנה דנה הסוגיה על תוקפם המשפטי של פסיקת מחיר או משיכה של חפץ בקניין הנעשה עם גוי. בדף הקודם דנו האמוראים האם "משיכה בגוי קונה", ובדף זה מגיעים למסקנה על יסוד דיני גזל: "בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה. בא חבירו ונטלה ממנו – נהרג עליה" כי משיכה היא קניין, ולכן גם גזל במשיכה קונה את החפץ לגזלן, ולכן הוא חייב מיתה על כך.

פסיקת מחירא. הפרת הסכם פסיקה - אדם האומר לחבירו שימכור לו, והולך ומוכר לאיש אחר – נחלקו האמוראים: רב יוסף סבור שהראשון קנה, ואילו אביי סובר שמאחר שלא פסק מחיר אין בהתחייבות למכור קניין, ויכול למכור לאיש אחר. התלמוד מסביר כי מן המשנה של המוכר יין לנכרי אין להוכיח כי פסיקת המחיר כמוה כקניין, מפני שייתכן כי החמירו בעניין יין נסך ואין זה הדין בקניין רגיל. עם זאת מן הברייתא העוסקת בקניין פירות: "משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו, בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק - לא קנה ושניהן יכולין לחזור בהן. פרקן והכניסן לתוך ביתו, פסק עד שלא מדד - אין שניהן יכולין לחזור בהן, מדד עד שלא פסק שניהן - יכולין לחזור בהן". כאשר מכניסם לביתו עושה מעשה של קניין, אך עדיין יכולים לחזור בהם כל עוד לא פסקו מחיר על הפירות, כדברי אביי. ב. פסיקה ועליית מחיר - מחלוקת אמוראים אחרת היא על אדם המתחייב ופוסק לחבירו במחיר אחד, ואחר כך מוכר לאדם אחר במחיר גבוה יותר – רב כהנא סובר שהראשון קנה את הדבר מאחר שכבר פסקו מחיר, אך רב יעקב מנהר פקוד סובר שבמקרה זה אמנם התחייב למכור במחיר מסוים אך נחשב כמי שנאנס מחמת הכסף הרב שהוצע לו, והמכירה במחיר הגבוה תקפה.ג. פסיקה על דעת אחרים – אם אדם אומר כי הוא מקבל את המחיר שישומו שלושה – די ששניים מתוך השלושה יסכימו על המחיר, אך אם אומר כי רוצה שיאמרו שלושה – צריכים להגיע להחלטה פה אחד על המחיר. אם הוא אומר שישומו ארבעה או יאמרו ארבעה – יש צורך בהסכמה של כל ארבעת פוסקי המחיר, מאחר שמספר זה אינו בית דין המכריע על פי רוב, אלא הסכמה מקצועית של כל מי שנבחר להעריך את המחיר מבחינה מקצועית. ד. שינוי הרכב בית דין לפסיקת המחיר – נחלקו אמוראים: לפי רב פפא לאחר ששמו שלושה המוכר רשאי לעכב את השומה, ולדרוש שתבוצע בידי שלושה אנשים מקצועיים יותר, ולפי רב הונא בריה דרב יהושע אין הוא רשאי לקבוע מי מקצועי יותר בעניין זה. 

ניצוק כחיבור ליין נסך - במשנה נאמר: "נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים, וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עכבת יין (מקום בו מתעכב היין) – אסור. המערה מכלי אל כלי, את שעירה ממנו – מותר, ואת שעירה לתוכו - אסור".

בעקבות המשנה התלמוד דן בקילוח כחיבור של נוזלים, ורב הונא סבור ש"נצוק (קילוח נוזל), קטפרס (נוזל הזורם במדרון) ומשקה טופח (רטוב כדי להרטיב) - חיבור לעניין יין נסך". הסוגיה דנה בדברי רב הונא לפי מקורות שונים. הוכחה אפשרית היא מן המשנה שלנו: "אם יש בו עכבת יין – אסור", והיין המקלח לצלוחית של עובד כוכבים נחשב כמחובר לעכבה שבמשפך, ולפיכך יש כאן חיבור של תערובת איסור, וכאשר שופך מהמשפך לצלוחית של ישראל – מוזג מיין נכרי. ואולם, התלמוד דוחה את ההוכחה ומסביר כי הניצוק אינו חיבור, ובמקרה זה הצלוחית של עובד כוכבים פחוסה בצורתה, והיין עלה בה עד שהוא מגיע למשפך ממש, ואין להוכיח מכאן לגבי ניצוק. הוכחה אחרת היא מהמשך המשנה: "המערה מכלי אל כלי, את (הכלי) שעירה ממנו – מותר, את שעירה לתוכו – אסור". התלמוד מסביר שמדובר במי ששופך מכלי לכלי בקפיצות  ("קטופי") ואין קילוח רצוף המחבר את מה שבשני הכלים, אבל אין להוכיח מכאן שסילון היין היוצא מן הכלי העליון ונוגע בכלי התחתון ("ניצוק") נחשב כחיבור. גם דברי הברייתא: "המערה מחבית לבור, קילוח היורד משפת חבית למטה – אסור" אינו מלמד שניצוק הוא חיבור, מאחר שמדובר בגוי המערה בכוחו, וחכמים גזרו לאסור את היין שיצא מהחבית בכוח הגוי החוצה אל הבור, אך לא אסרו את מה שבתוך החבית. הוכחה אחרת היא מן המשנה במסכת טהרות (ח,ט) נאמר: "הנצוק (קילוח של נוזלים) והקטפרס (מים במדרון) ומשקה טופח (רטוב) - אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. האשבורן (מים מכונסים במקום אחד) - חיבור לטומאה ולטהרה", אך אין להוכיח ממשנה זו לעניין יין נסך, מפני שהיא עוסקת בהגדרת חיבור של נוזלים לעניין טומאה וטהרה.

בסוגיה מובאות עצות של האמוראים לשופכי היין. עצה אחת היא לשפוך את היין בזרם שאינו מתמשך ("קטופי") או בזריקה ("נפוצי") אך לא בשפיכה, על מנת שלא יהא קילוח רצוף של יין מן הכלי של ישראל לכלי של הגוי. עצה אחרת היא שלא יתקרב הגוי למקום שפיכת היין, כדי שלא ישכחו ויבקשו עזרה מהגוי וישפוך בכוחו ויאסור את היין. עוד מסופר על אדם שהיה מעלה יין בעזרת צינור שאיבה של יניקה בקנה ("גישתא ובת גישתא"), עובד הכוכבים הניח את ידו ונגע ביין שבקצה צינור היניקה, ורבא אסר את כל היין. היין שבצינור אינו נחשב "ניצוק" מפני שניצוק זקוק לכוח אדם שופך כדי ליצור חיבור. במקרה זה הסיבה לאסור היא שהקנה שואב את היין, והיין נגרר והולך לפי סתימת ופתיחת הקנה, ולכן היין שבחבית נחשב כמחובר על ידי הקנה לכל שאר היין שבקנה, ואם הגוי נוגע בשסתום של הקנה נחשב כנוגע בכל היין. כלי לשתיית יין שאנשים שותים ממנו יחד במציצה – היהודי רשאי למצוץ מצידו האחד ובלבד שיפסיק לשתות לפני הגוי השותה מצד אחר, מפני שהיין שלא בא לפיו של השותה חוזר מהקנה אל הכלי ואוסר את היין המצוי שם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במכירת יין לגוי.

במשנה נאמר: "בולשת (גדוד צבא) שנכנסה לעיר בשעת שלום, חביות פתוחות - אסורות, סתומות – מותרות. בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך". התלמוד משווה את הדברים למשנה במסכת כתובות (ב, ט): "עיר שכבשה כרקום – כל כהנות שבתוכה פסולות", ומסבירים כי ההנחה היא שבשעת מלחמה החיילים אינם פנויים בדעתם לניסוך, אך עדיין יצרם גדול אפילו בזמן מלחמה.

במשנה נאמר: "האומנין של ישראל ששלח להם עובד כוכבים חבית של יין נסך בשכרן - מותר לומר 'תן לנו את דמיה'. משנכנסה לרשותן – אסור". התלמוד מוסיף כי מותר לבקש מגוי להשתדל לפייס את גובי המס מן היין ולהציל את היהודי מתשלום מס, ואפילו שאותו גוי ישלם את המס ביין נסך, אך אם מבקש שהגוי ישלם במקומו לגובה היין הדבר אסור.

במשנה נאמר: "המוכר יינו לעובד כוכבים, פסק עד שלא מדד - דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק דמיו אסורין". אסור למכור יין נסך לגוי או ליהנות ממכירת יין נסך לגוי. במשנה מבחינים בין מקרה שבו קבעו והסכימו על מחיר ("פסק") אז סמכה דעתו של הגוי לקנות את היין, ורשאי ישראל למכור לו את היין. אם משך הגוי את היין לפני סיכום המחיר, יש לחוש שנגע ביין, ובגלל שעדיין לא סמכה דעתו לקנות לגמרי, נמצא כי היין עודנו שייך לישראל והוא מוכר לגוי יין נסך, ודמיו אסורים. אגב דיון זה מובאת מחלוקת אמוראים על קניין משיכה של גוי: אמימר סבור שכאשר עובד גוי מושך חפץ לשם קנין נגמר הקניין על ידי המשיכה, כדרך הקניין המקובלת אצל הפרסים השולחים מתנות זה לזה. רב אשי סבור כי משיכה אינה קונה אצל גוי, ומנהג הפרסים אינו מבטא דרך קניין אלא את דרך הנימוס המקובלת אצלם. האמוראים מסכימים כי פסיקת המחיר היא תנאי הכרחי לקיום הקניין מאחר שהגוי סומך את דעתו ומסכים לקניין רק לאחר בירור המחיר. המחלוקת היא כיצד להסביר מהו התנאי המשלים את המכירה לחלוטין. לפי מר קשישא (הסבור כאמימר) ופסיקת המחיר אינה מעבירה את היין לבעלות הגוי אלא רק עם המשיכה המקנה לגוי את היין, ומגע הגוי ביין אירע לאחר שהיין כבר עבר לרשות הגוי והתחייב בדמיו. לפי רב אשי מדובר על גוי המקדים לשלם דינר קודם המדידה, ולא מעשה המשיכה מקנה את היין אלא נתינת דמי קדימה.   

רב אשי מבקש להוכיח שמשיכה אינה קונה מדברי האזהרה של רב למודדי היין (סבויתא). רב מזהיר את המודדים לקחת את התשלום על היין או לזקוף אותו כהלוואה עוד לפני שימדדו את היין בכלים, כדי שלא יהיה יין נסך ברשותם, וימכרו יין נסך. לפי רב אשי ההנחה מאחורי האזהרה היא שמשיכה אינה קונה בגוי, מאחר שאם הגוי אכן היה קונה במשיכה קודם שנגע ביין לא הייתה כל בעיה למכור את היין ולא היה צריך אזהרה מיוחדת על כך. התלמוד דוחה הוכחה זו ומסביר כי בכל מקרה שהגוי קונה את היין קודם שהוא נוגע בו באמת באמת אין צורך באזהרה, ולפיכך אם משך הגוי יין המצוי בכלי של ישראל, או אם מדד ישראל יין לכלי של גוי והגוי מחזיק את הכלי בידיו וקונה בהגבהה, או שהכלי של הגוי מצוי על קרקע רשותו של ישראל – היין מותר, כי כבר קנה הגוי קודם המדידה והאיסור בא לאחר מכן (ובכל המקרים הללו אין להניח הנחות בלתי מקובלות רק כדי להסביר שהאיסור והקניין באים יחד, כגון: יין ניצוק נחשב כמחובר ליין הנסך המצוי בכלי של הגוי, או שאדם אינו קונה בכליו כל עוד הם מצויים ברשות המוכר). האזהרה של רב מתייחסת אם כן למקרה מיוחד של יין הנשפך לכד של גוי ובפיו של הכלי יש מעט יין ("עכבת יין"), ומאחר שהיין הנשפך לכלי מתערב ביין נסך המצוי בפי הכלי (ותערובת יין ביין נסך אסורה אף לדעת רבן שמעון בן גמליאל)  הזהיר רב את מוכרי היין שיטלו את דמי היין קודם שימדדו לכלי הגוי. 

הוכחה אחרת לעניין זה היא מהברייתא: "הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן עבודת כוכבים, אם עד שלא נתן מעות משך – יחזיר (את עבודת הכוכבים לגוי), ואם משנתן מעות משך – יוליך לים המלח". בברייתא מדובר על משיכה שמושך היהודי כקניין מידיו של גוי, אך גם כאן המשיכה מידי הגוי אינה קניין, ולפיכך  יכול להחזיר את עבודת הכוכבים אפילו לאחר שמשך מידיו של הגוי. ואולם, אביי ורבא דוחים הוכחה זו, ומבהירים כי השאלה כאן אינה שאלת הקניין אלא האם היהודי יכול להחזיר את הגרוטאה מפני שהדבר נראה כמקח טעות, וההנחה היא שאם היהודי לא נתן עדיין כסף לגוי הדבר נראה כמקח טעות, ואין זה נראה כעבודה זרה ביד ישראל, אך אם כבר נתן כסף – על אף שנראה הדבר כמקח טעות – עבודה זרה כבר נחשבת כדבר המצוי ביד ישראל שהוא חוזר ומוכרו לגוי, ולכן הפתרון היחיד הוא לבער את הגרוטאה בים המלח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במגע גוי ביין ביחס לדיני טהרות.

זונה – זונה גויה שהיתה אצל יהודים במסיבה – היין מותר לפי שאינם מניחים לה לנסך, אפילו שעוברים על זנות. אבל זונה ישראל במסיבה של גוים – יינה אסור, מפני שמזלזלים בה והיא נמשכת אחרי רצונם.

אריה – גוי המתחבא בין חביות היין מפחד האריה הנוהם, אינו נוגע ביין מפני שסבור כי גם יהודי מתחבא עמו באותו מקום. 

יין בבית – א. גוי הנכנס לבית שיש לישראל יין בו, ונועל את הדלת במנעול, עד שאין ישראל יכול להיכנס לשם – היין אסור, אבל אם היו נקבים בדלת שישראל יכול להסתכל דרכם – כל מה שישראל יכול לראותו היין מותר, ומה שמצוי בצד ואין ישראל רואה – אסור. ב. בית שיש לישראל בו יין, וגוי דר למטה וישראל גר בעלייה, ויצאו מן הבית לשמוע קול מריבה, והגוי נעל את הדלת, היין מותר, מפני שהגוי סבור שישראל חזר לפניו לבית והוא רואה אותו נוגע ביין. ג. בית מלון שהיה בו יין, ועובד כוכבים נמצא עומד שם בין החביות, ונבהל כשנמצא כאילו היה גנב – היין מותר, מפני שחשש שיתפסוהו ולא היה לו פנאי לנסך, ואם הולך שם בלי חשש – היין אסור. ד. אם היה הגוי בין החביות, והיה הבית נעול, או ששמר על היין, והיה יכול להשתמט ולהסביר מדוע נכנס לבית – היין אסור. אך אם אין לו דרך להסביר את כניסתו לשם, לא היה מנסך מחמת פחד. ה. ישראל וגוי שהיו יושבים יחד וכל אחד שותה מיינו, ויצא היהודי כששמע את קול התפילה בבית כנסת, או יצא כששמע קול שופר המבשר על כניסת שבת, והגוי סבור היה שהיהודי יחזור לשם – אינו נוגע ביין של היהודי מפני שאינו חושב שהיהודי שומר שבת אלא יחזור למקום בו היו יחד.

רוב ישראל – גנבים שבאו לעיר ופתחו חביות יין, אם רוב הגנבים באותו מקום הם יהודים כמו בעיר פומבדיתא – היין מותר. התלמוד מסביר כי ההיתר בנוי על ספק ספיקא, ספק אם נכנסו למקום גוים או יהודים, וספק אם באו לשתות יין או לחפש מטבעות בחביות. חיל צבא (פולמוסא) שהיו רוב ההולכים עמו יהודים – היין מותר. ויש האומרים שאף כאן מותר מפני שיש כאן ספק ספיקא, מי נכנס למקום, והאם שתו יין או רק חיפשו אחר כסף.  

גויה – העומדת בין החביות של יין והיה לה קצף של יין, היין מותר שלא לקחה אותה מתוך החבית עצמה, אלא הזדמן לה יין מגג החבית. מוזגת יין שמסרה מפתח לגויה – היין מותר, מפני שמסרה לה רק לשמור על המפתח, כדברי המשנה במסכת טהרות (ז, א): "המוסר מפתחות לעם הארץ – טהרותיו טהורות, לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד".

יין נסך וטהרות – התלמוד דן ביחס בין איסור יין נסך לבין דיני טהרות, ויש בדבר מחלוקת אמוראים: "חצר שחלקה במסיפס (סורג קטן) - אמר רב: טהרותיו טמאות, ובעובד כוכבים - אינו עושה יין נסך, ורבי יוחנן: אמר אף טהרותיו טהורות". רב סבור כי יש להחמיר בטהרות יותר מיין נסך, ולכן די במחיצה קטנה להפריד בין הגוי ליין, ורבי יוחנן סובר שדינם זהה. בהקשר זה יש להסביר את מה שנאמר במקורות שונים. ברייתא נאמר: "הפנימית של חבר והחיצונה של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ואף על פי שידו של עם הארץ מגעת לשם", ואילו בתוספתא (טהרות ט, יא) נאמר: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ובלבד שלא תהא ידו של עם הארץ מגיעה לשם". רב סבור שיש לחשוש למגע עם הארץ כדברי רבן שמעון בן גמליאל, אלא אם מדובר במקום שעם הארץ נתפס שם כאילו היה גנב (חצר הפנימית של חבר). רבי יוחנן סובר שאין לחשוש למגע עם הארץ, אך יש לחשוש למגעו במקום שבו הוא עשוי להשתמט ולתרץ שרצה לפשוט את ידו כמו בגג העליון השייך לחבר. 

דיון אחר קשור להבדל בין מגע לביאה המבוסס על דברי המשנה במסכת טהרות (ו,ד-ה): "הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר: 'הלכתי במקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה, אם לא נכנסתי'. רבי אליעזר אומר: ספק ביאה - טהור, ספק מגע - טמא". הבדל זה מהותי גם לעניין יין נסך, וכשם שאם יש ספק אם אדם נכנס למקום טומאה – הרי הוא טהור, כך גם אם אין ידוע שהגוי נכנס למקום חביות היין – היין מותר, אך שאלה זו קשורה גם לחומרה של דיני טהרות ביחס ליין נסך, ובעיקרו של דבר השאלה כיצד לתאר את המקרה של גוי הנוגע ביין: האם ספק מגע ביין הוא כמו ספק ביאה, מאחר שאין יודעים אם הגוי אכן בא למקום, או שהיתר שתיית יין הוא רק כאשר יש ספק ספיקא, שמא מדובר ביהודי, ושמא הגוי לא ניסך את היין.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהשגחה ושמירה על גוי.

במשנה נאמר: "עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת המשתמר - מותר. אם הודיעו שהוא מפליג (מתרחק מן המקום) כדי שישתום (זמן מספיק לניקוב במגופת החבית העשויה מטיט) ויסתום (את הנקב) ויגוב (יתייבש המקום שבו עשה את הנקב). רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב... היה אוכל עמו על השולחן והניח לגינין על השולחן ולגין על הדולבקי (דלפקי = שולחן בעל שלוש רגליים) והניחו ויצא מה שעל השולחן אסור שעל הדולבקי מותר ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדולבקי אסור חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות כדי שיפתח ויגוף ותיגוב". התלמוד מסביר שמחלוקת רשב"ג וחכמים היא על מגופה הסתומה בסיד שסתימה של חור אינה ניכרת בה, אך הכל סבורים כי בטיט סתימה חדשה ניכרת, ולכן הזמן הוא עשיית מגופה חדשה והמתנה עד שתתייבש ולא רק סתימת חור במגופה קיימת, כדעת רבן שמעון בן גמליאל.

בתוספתא נאמר: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לחכמים: והלא סיתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה", כלומר משני צדי המגופה, ומוסבר כי רבן שמעון בן גמליאל מסביר כי בטיט הסתימה ניכרת תמיד, ובסיד היא ניכרת מלמטה, אך חכמים סבורים שהחור אינו ניכר במגופה למעלה אלא רק למטה, והגוי לא מעלה על דעתו שישראל יהפוך את המגופה וידע שהגוי פתח את היין, וסבור שהנקב עשוי לפעמים להיסתם לגמרי משני צדדיו והיהודי כלל לא ידע שניקב את המגופה, ולכן היהודי אינו רשאי להרחיק משם יותר מזמן קצר. ההלכה היא כרבן שמעון בן גמליאל (ולכן חזרו על דבריו במשנה מספר פעמים) ואין חוששים שהגוי יעשה נקב בחבית, אך גם אין חוששים לדעת רבן שמעון בן גמליאל שהגוי יזייף מגופה מפני שיש בדבר טרחה יתירה. עם זאת, אין נותנים לגוי לשמור על יין זמן רב מפני הנקב הקטן המצוי במגופת החבית שהגוי ירחיבנו וישתה ממנו ואי אפשר לשים לב לדבר.   

הביטוי "בחזקת המשתמר" מובהר לפי דברי התוספתא במסכת טהרות (ז, טז): "הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות, אפילו הפליג מהן יותר ממיל - טהרותיו טהורות. ואם אמר להן לכו ואני בא אחריכם כיון שנתעלמה עינו מהם טהרותיו טמאות". בתחילת ההלכה מדובר על אדם הדואג שהחמרים והפועלים יטבלו במקווה ולא יטמאו את הטהרות, והוא עשוי לבוא מדרך עקלתונית (מפותלת) להשגיח עליהם ואינם יכולים לדעת מהיכן הוא בא. בסוף ההלכה מדובר על בעלים שאינו שומר על קשר-עין עם חמריו ופועליו, והוא אומר להם שיבוא אחריהם ואינם מתייראים שיפתיע אותם, והחשש הוא שיפגשו בדרך עם הארץ אחר שאינו מקפיד על טהרה וזה יגע בטהרות.

במשנה נאמר: "המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא (קיצור דרך) נכנס למדינה ורחץ – מותר. אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב. המניח עובד כוכבים בחנות אף על פי שיצא ונכנס – מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב. רבן שמעון גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב". במשנה נזכרו שלושה מקרים: גוי סבל המעביר חביות, גוי בקרון או בספינה, וגוי המצוי בחנות, ובכל המקרים הללו הגוי עשוי לחשוב שהוא יכול לעשות כרצונו בלי שיראה אותו הבעלים (יפליג בספינה, או ינעל את דלת החנות), ולכן נזכרו כל המקרים הללו, שבכל מקרה שבו הגוי מפחד שהיהודי יבוא ויראהו – הדבר מותר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטעם פגום במאכל מעיקרו או לאחר שהשביח.

בדף הקודם הובאה מחלוקת תנאים בתוספתא (תרומות ח, ט): "אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח - אסור, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לשבח – אסור, ולפגם מותר", והוסבר כי רבי מאיר מסתמך על איסור גיעולי גויים (במדבר לא) – להכשיר את הכלים של השלל במלחמת מדין, אפילו שיש בהם טעם פגום, ורבי שמעון מסתמך על איסור נבילה (דברים יד), שרק דבר הראוי לאכילה לגר נקרא נבילה ודבר פגום אינו ראוי לאכילה. בדף זה נחלקו האמוראים האם המחלוקת היא רק כאשר המאכל השביח ולבסוף נפגם, או גם כאשר המאכל נפגם מיד כאשר נפל האיסור לתוכו: עולא סבור כי המחלוקת היא רק כשהשביח ולבסוף פגם, אבל אם פגם מיד לדברי הכל המאכל מותר, ואילו רבי יוחנן סובר כי המחלוקת היא כאשר פגם מעיקרו, אך לא ברור האם הוא סובר שהכל מודים שאם השביח ולבסוף פגם הכל מודים שהמאכל אסור או שגם בעניין זה יש מחלוקת תנאים.    

התלמוד דן במקורות שונים שמופיעה בהם מחלוקת התנאים רבי שמעון וחכמים על דבר איסור הנופל להיתר:

במקור אחד מובאת מחלוקת רבי שמעון וחכמים על איסור שנפל למאכל ואחריו נפל היתר. במשנה במסכת ערלה (ב, ח-ט) נאמר: "שאור של חולין שנפל לתוך עיסה, ויש בו כדי לחמץ, ואחר כך נפל שאור של תרומה, או שאור של כלאי הכרם, ויש בו כדי לחמץ – אסור, ורבי שמעון מתיר". כשנופל שאור של חולין המאכל מחמיץ, וכאשר נופל השאור של התרומה המאכל כבר פגום מעיקרו, אך אין להוכיח מכאן בהכרח כדעת רבי יוחנן (וכנגד דעת עולא) שמחלוקת התנאים היא על פגם מעיקרו, מפני שהשאור הנוסף מחמיץ את העיסה ופוגם בה כעיסה, אך החמצה יתירה זו של העיסה עשויה לשמש לחימוץ של עיסות אחרות, ולפיכך יש שבח מצד אחר בעיסה זו.   מחלוקת קרובה של רבי שמעון וחכמים עלאיסור והיתר שנפלו בבת אחת מופיעה בברייתא: "שאור של תרומה ושל חולין שנפלו לתוך העיסה, בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וחימצו – אסור, רבי שמעון מתיר.נפל של תרומה תחלה - דברי הכל אסור, נפל של חולין ואחר כך נפל של תרומה או של כלאי הכרם – אסור, ורבי שמעון מתיר". הדין של "נפל של תרומה תחילה – דברי הכל אסור" הוא השביח ולבסוף פגם, שכן העיסה השביחה כשנפל שאור של תרומה ונפגמה כשנפל שאור של חולין והעיסה החמיצה יותר מדי, ומכאן שאין מחלוקת במקרה זה, והכל מסכימים שהדבר אסור, ומחלוקת התנאים היא רק כאשר המאכל נפגם מעיקרו, כשנפלו השאור של החולין והתרומה בבת אחת, כדברי רבי יוחנן.  מחלוקת שלישית מופיעה בתוספתא (תרומות שם): "יין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור, ורבי שמעון מתיר". לדעת עולא המחלוקת היא על מאכל שהשביח ולבסוף נפגם, שקודם נפל היין או החומץ למאכל קר, ואחר כך הרתיח את המאכל יחד עם היין או החומץ והמאכל נפגם. ולדעת רבי יוחנן מדובר על מאכל הפגום מעיקרו, ואין שם שבח בשום שלב.

התלמוד מסביר שבעיקרון אפשר היה לשנות רק את דברי הברייתא (ללמד שלדעת הכל השביח ולבסוף פגם אסור) והתוספתא (ללמד שהמחלוקת היא בפוגם מעיקרו).המשנה בערלה עוסקת במחלוקת הנוגעת לניתוח המקרה של היתר ואיסור שנפלו זה לאחר זה ביחס לשאלת הפגם. לדעת חכמים שאור התרומה מזרז את ההחמצה ובלעדיו העיסה הייתה מחמיצה במשך זמן ארוך יותר בזכות שאור החולין, ולכן נחשב הדבר כאילו האיסור משביח ורק אחר כך פוגם. רבי שמעון סובר שהפעולה אינה נחשבת כזירוז ההחמצה אלא כפעולה הדדית התלויה בשני הגורמים, ו"כשהשביחו – שניהם השביחו, וכשפגמו – שניהם פגמו", ולכן הרי זה כפגום מעיקרו. התלמוד מעיר כי רבי שמעון סובר כי איסור אינו מצטרף להיתר, ואפילו איסור ואיסור אינם מצטרפים, כדברי המשנה במסכת ערלה: "הערלה וכלאי הכרם מצטרפין, רבי שמעון אומר: אין מצטרפין".    

עכבר שנפל לשיכר - בתלמוד דנים בדינה של חבית שיכר שעכבר נפל לתוכה – רב אוסר לשתות מהשיכר. רב ששת מסביר שאין זה מפני שנותן טעם לפגם אסור, אלא שבמקרה זה יש חידוש: אנשים מואסים בשיכר שעכבר שהה בתוכו ובדלים ממנו בעצמם, ולכן האיסור צריך לחול על דבר שאנשים לא היו בדלים ממנו מצד עצמם, ולכן נותן טעם לפגם – אסור. ואף על פי שאנו סוברים שטעמו הפגום של עכבר מת אוסר את השיכר, לעניין טומאה וטהרה דינו כשאר השרצים שנאמר עליהם "וכל אשר יפול עליו מהם במותם" (ויקרא יא, לב), ומטמאים רק כפי שהיו בעת מותם ולא כשהם מתייבשים לאחר מותם. יש המסבירים כי אנשים כלל אינם בדלים משיכר שעכבר נפל לתוכו, ואפילו המלכים שותים משיכר כזה, אך יש כפי הנראה להבחין בין עכבר המצוי בשדה שאינו פוגם את טעם השיכר שהכל רגילים בו, לבין עכבר הגר בעיר שם בדלים משתיית השיכר אם היה עכבר בתוכו. רבא סבור כי אין לדעת אם סבור היה שנותן טעם לפגם אסור (ואין הלכה כמותו), או שסבור היה שנותן טעם לפגם – מותר, והעכבר משבח את השיכר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בטעם לפגם.

במשנה נאמר: "זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם – אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם – מותר, כגון חומץ שנפל על גבי גריסין". בתלמוד מוסבר כי מדובר על חומץ שנפל על גריסים רותחים, אבל אם הגריסים היו צוננים והחומץ נפל עליהם הרי הוא משביח את טעמם, ואפילו אם אחר כך הרתיח את הגריסים עם החומץ ואינם טעימים למאכל, הדבר דומה למי שהשביח ולבסוף פגם – ומתחילה היה בהם טעם לשבח, ואסור. ומסופר כי בעיר ציפורי נהגו להכין בערבי שבתות מאכל של גריסים בחומץ וקראו למאכל זה שחליים.

התלמוד דן בהגדרת נותן טעם לפגם. התלמוד מביא מסורות שונות כיצד ריש לקיש הגדיר את טעם לפגם: ""נותן טעם לפגם שאמרו, לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלית, אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה", ולפי מסורת קרובה: "נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין אלא השתא מיהא הא פגמה". המסורות הן קרובות, אלא שלפי המסורת הראשונה כאשר אפשר לייחס את הטעם הפגום לחסרון בתבלין –  התבשיל אסור, והוא מותר רק כאשר ברור לנו כי האיסור לבדו פגם את הטעם. ולפי המסורת השנייה מאחר שבפועל המאכל נפגם מחמת האיסור – אפילו אם הגורם לכך היה דברים אחרים שהיו מעורבים ביצירת הפגם כמו חסרון בתבלין  - המאכל מותר. רבי אבהו מביא בשם רבי יוחנן הלכה "ריבה טעם לפגם", ושינוי זה בניסוח ההלכה מ"נותן טעם לפגם" מלמד כי יש לפסוק לפי המסורת המקלה של ריש לקיש, ואפילו אם היו עוד דברים שגרמו לפגם בטעם – המאכל מותר. ריש לקיש עצמו רק הגדיר את טעם לפגם, אך הוא עצמו אינו מתיר טעם לפגם, ולכן הוא רק השתמש בהגדרה כללית לשיטתם של המתירים אך לא לשיטתו שלו.

התלמוד מסביר כי למעשה יש מחלוקת תנאים בתוספתא (תרומות ח, ט) על נותן טעם לפגם: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח – אסור, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לשבח – אסור, ולפגם – מותר". התלמוד מסביר כי רבי מאיר לומד זאת מקדירות שהתבשלו בהם מאכלים של גויים, והתורה הצריכה הכשר לכלים ששללו ישראל ממדין (במדבר לא, כב-כג) אפילו שהטעם האוכל הלא כשר שהיה בכלים הללו פוגם בתבשיל המתבשל בהם עכשיו. אך רבי שמעון סובר כי שהתורה אסרה רק להשתמש בכלים שהתבשל בהם האיסור באותו יום ("קדירה בת יומה"), שהטעם אינו פגום עדיין, ומסתמך על הכתוב "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך" (דברים יד, כא), שהגדרת נבילה היא רק מה שראוי לאכילה לגר, ואם אין בה טעם משובח אלא טעם פגום היא אינה ראויה לגר ואינה נקראת נבילה.  לעומת זאת רבי מאיר סובר כי בכל מקרה הטעם שבקדירה אפילו בת יומה פגום קצת ואינו נותן טעם משובח באוכל, והתורה סבורה כי נבילה שבחייה לא הייתה ראויה לאכילה (סרוחה) אינה נקראת נבילה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהגדרת תערובת לפי טעם, שם או ריח.

במשנה נאמר: "יין נסך שנפל על גבי ענבים  - ידיחן והן מותרות, ואם היו מבוקעות אסורות. נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים - אם יש בהן בנותן טעם אסור... זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר כגון חומץ שנפל על גבי גריסין". יין נסך ישן (יין שכבר תסס) הנופל על גבי ענבים אוסר אותם בנותן-טעם. ונחלקו האמוראים כיצד יש לאמוד את התערובת: רבא סבור כי בתערובת יש ללכת אחר שם הדבר, ואילו אביי סבור כי יש ללכת אחר הטעם של הדבר. אביי מסתמך על דברי המשנה במסכת ערלה (ב, י): "תבלין שנים ושלושה שמות, והן מין אחד, או מין שלושה – אסורים ומצטרפים", שם מדובר על מיני מתיקה לתיבול הקדירה ומצטרפים זה לזה. רבא סבור כי משנה זו היא דעת רבי מאיר הסובר שכל איסורי האכילה מצטרפים זה לזה אפילו אם אין להם טעם אחד, לפי דברי הכתוב "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג) – שכל מה שציווה הקב"ה לתעבו הרי הוא בכלל איסור אחד של אכילה.

ההבדל המעשי בין הדעות בא לידי ביטוי בכמה מקרים. אם יין חדש נפל לענבים יש ליין שם אחד ולענבים שם אחר, ולכן לדעת רבא התערובת היא של מין בשאינו מינו – ובטלה בנותן טעם. לעומת זאת אביי סבור כי מאחר שהטעם של הענבים ושל היין הוא אחד התערובת מוגדרת כמין במינו האסורה אפילו במשהו. במקרה של חומץ יין וחומץ שכר שהתערבו, או שאור של חיטים ושאור של שעורים שהתערבו זה בזה, הדעות עקביות אך המסקנה הפוכה: אביי סובר כי יש ללכת אחר הטעם ולכן התערובת היא מין בשאינו מינו ואסורה בנותן טעם, ורבא סובר כי יש ללכת אחר השם ומאחר שחומץ או שאור הם שם אחד, התערובת היא מין במינו האסורה אפילו במשהו.

מחלוקת אחרת של אביי ורבא בנושא קרוב היא על ריח של חומץ.  אם חומץ אסור נפל ליין – הריהו אוסר בנותן טעם. ונחלקו ביין שנפל לחומץ, לאביי ריח היין נהיה כריח החומץ ואף שטעמו עדיין טעם יין, יש ללכת גם אחר הריח, ולכן התערובת היא מין במינו ואסורה במשהו. ולרבא ריח היין אינו משנה וטעמו הוא טעם יין השונה מטעם החומץ, ולכן התערובת היא מין בשאינו מינו ואסורה בנותן טעם. מחלוקת זו קשורה כפי הנראה לשיטתם הכללית האם ריח הוא דבר בעל חשיבות שהמריח הריהו כשותה או אוכל מן האיסור. בפרט נחלקו על ישראל המריח יין של גוי בבת תיהא (נקב הרחה שהיו נוקבים במגופה כדי להריח את היין), שלאביי הדב אסור מפני ש"ריחא מילתא" [=ריח דבר הוא], ולרבא "ריחא לאו מילתא". רבא סבור כי ריח אינו דבר לפי דברי המשנה במסכת תרומות (י, ד): "תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת – הפת מותרת, לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון", אך אביי סבור כי שם מדובר על כמון הנשרף בעת ההסקה ואינו קיים בעת אפיית הפת.

התלמוד מסביר כי שאלה זו על חשיבות הריח בענייני איסור אכילה היא מחלוקת תנאים במשנה במסכת תרומות (שם, ג): "הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה – רבי מאיר אוסר, ורבי יהודה מתיר, ורבי יוסי מתיר בשל חיטים ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות". אלא שאביי סבור כי כל התנאים מודים כי אם הפת חמה והחבית פתוחה וודאי ספגה מריח היין ואסורה, ונחלקו רק על מקרה של פת חמה וחבית מגופה או פת צוננת וחבית פתוחה, ולכן כל התנאים סוברים כדעתו ולא כדעת רבא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשכירות של יין נסך.

במשנה נאמר: "השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך - שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו: 'העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום' - שכרו מותר. השוכר את החמור להביא עליה יין נסך - שכרה אסור. שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו עליה - שכרה מותר".

שכר מלאכה אחרת – אביי מסביר בעקבות דברי התוספתא (עבודה זרה ז, י) כי מדובר על פועל שכבר השלים את יום עבודתו, ובסוף יום העבודה לעת ערב, בעל הבית מבקש שיעביר לו חבית ממקום למקום, ומאחר ששכר זה אינו חלק מן המשכורת הכוללת של העבודה השכר כולו מותר. רבא סבור כי מדובר על גוי השוכר להעביר לו מאה חביות במאה פרוטות. אם נמצא כי אחת מהן היא חבית של יין – כל השכר אסור, מאחר שכל השכר נכלל כחלק מעבודה אחת, אך אם פירט ואמר שיעביר לו כל חבית בפרוטה, ונמצאת אחת של יין – שכרה אסור ושכר שאר החביות מותר.

שכר לגין (כד יין) – הסוגיה דנה בדברי התוספתא בבבא מציעא (ז, יא): "השוכר את החמור – שוכר מניח עליה כסותו ולגינתו ומזונותיו של אותו הדרך. מכאן ואילך – חמר מעכב עליו. חמר מניח עליה שעורים, ותבן ומזונותיו של אותו היום. מכאן ואילך, שוכר מעכב עליו". השוכר חמור רשאי להשתמש בו להובלת לגין, אך בדרך כלל הלגין אינו כלול בחישוב השכירות, ולכן גם כאשר השוכר מניחו – אין הוא משלם עליו ולכן גם בעניין יין נסך אין זה נחשב כאילו החמר מקבל עליו שכר יין נסך. ההבדל בתוספתא בין חמר לשוכר הוא שהחמר נוהג לקנות בדרך מתחנה לתחנה ולכן אינו רשאי לקחת מזונות על החמור מלבד המזונות של אותו היום, ואילו השוכר אינו קונה בדרך ולכן מאפשרים לו לקחת את כל המזונות של אותה הדרך יחד עמו. בתלמוד מסופר על רב איקא אביו של רב אחא שהיה מוכר יין לגויים, וכשכר היה מקבל את קנקני היין לאחר ששפך אותם לנודות יין. בתלמוד מוסבר כי בהסכם הקנייה היה מתנה שיקבל את הקנקנים בלי לקבל שום אחריות על נודות היין שלא יבקעו, או שהגויים היו מביאים מעצמם כלים ריקים למלא בהם את היין, ולא היה רוצה בקיום היין כדי שלא יפסיד. כמו כן הוא עשה הסכם עם הבעלים של המעבורת שבהעברתם בנהר, שיעבירם בחנם או לפי הסכם קבוע וסימנים, כך שלא ייחשב הוא כמי שטורח בדבר ורוצה בקיומו.  

בתלמוד מסופר על רב יהודה השולח קורבן לאבידרנא הגוי ביום חגו, מפני שהוא בטוח שגוי זה אינו מאמין בעבודה זרה ולא יבוא לעובדה. בדרך כלל אין מסתמכים על כך וצריך שגר תושב יקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים בפני שלושה חברים – ורק אז דינו כדין ישראל ומצווים אנו להחיותו (לדאוג לצרכיו ולחייו). ואם גר תושב מקבל עליו למול ולא מל, ועברו עליו שניים עשר חודשים -  הוא שוב נחשב כמין שבעובדי כוכבים. ומסופר על רבא המביא קרבן לבר-ששך ביום חגו מפני שהוא יודע כי בר ששך אינו עובד כוכבים. בר ששך מצוי בבית מרחץ יחד עם זונות, ורבא מסביר לו כי העולם הבא של היהודים הוא עדיף מזה, וכי הנאתו של בר ששך אינה שלמה מפני שהוא עודנו צריך לחשוש מאימת המלך, ובאמצע השיחה מגיע שליח המלך לקרוא לבר ששך, המתרעם על רבא ואומר כי כל מי שרוצה לראות רע ביהודים יבוא לידי פגע, וכאשר רבא עונה אמן על ברכה-קללה זו – פוקעת עינו של בר-ששך.   

נותן טעם - במשנה נאמר: "יין נסך שנפל על גבי ענבים – ידיחן (ישטוף אותן) והן מותרות, ואם היו מבוקעות – אסורות (שהיין מפעפע לתוכן). נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים, אם יש בהן בנותן טעם אסור. ומעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן ושאל לחכמים והתירום. זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם – אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם – מותר, כגון חומץ שנפל על גבי גריסין". הסיפור על ביתוס בן זונין מדגים את הכלל של נותן טעם לפגם, שהרי היין הנופל על הגרוגרות (תאנים) פוגם את טעמן. בסוגיה מסופר כי רבא לא התיר להשתמש בחיטים שנפל עליהם יין נסך מפני שיש בחיטים סדקים והן נחשבות כמו ענבים מבוקעות, אך הוא התיר לטחון את החיטים לקמח ולמוכרם לגויים ולעשות כן שלא בפני ישראל, כשיטת התוספתא במסכת כלאיים (ה, יט) "בגד שאבד בו כלאיים הרי זה לא ימכרנה לעובד כוכבים" כדי שלא יבוא הגוי  למוכרם לישראל ולהכשילו באיסור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודה זרה שרוצה בקיומה, דמי עבודה זרה, וביטול עבודה זרה של גר תושב.

בדף זה מסופר על שלושה עניינים הנידונים בקרב חבורת החכמים רב נחמן, עולא, אבימי בר פפי ורבי חייא בר אמי. שאלה אחת היא על ישראל המקבל שכר לשבור חבית של יין נסך – האם רשאי לעשות כן מפני שהדבר ממעט בתִפלה (כלומר, ממעט איסור בעולם), או שמאחר שהוא רוצה בקיומה של החבית כדי שיקבל שכר על שבירתה הרי הוא נחשב כמי שנהנה מיין נסך ואסור לעשות כן. רב נחמן סבור כי שובר את היין "ותבוא עליו ברכה". התלמוד דן בהקשר זה בשיטות התנאים רבי עקיבא ורבי יהודה. רבי עקיבא סובר שאסור לקיים כלאיים בכרם, והמקיים כלאיים בכרם לוקה לפי הכתוב "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט), אך רשאי לקבל שכר על עקירת כלאיים למרות שרצונו בקיומם עד שייעקרו. רבי יהודה סובר שאסור לתת לגוי מתנת חנם, אך אם מסייע להם למעט איסור מותר לעשות זאת אפילו בחנם. 

שאלה שנייה היא לגבי גוי המוכר עבודה זרה - והאם אסור ליהודי להשתמש בדמים שקיבל עבורה, כפי שליהודי אסור להשתמש בכספים שהוא עצמו שילם עבור עבודה זרה. בתלמוד מסופר על גויים שבאו לפני החכם רבה בר אבוה והוא הורה להם למכור את כל רכושם ואחר כך להתגייר, אך לא ברור אם מקרה זה הוא מיוחד מפני שדעתו של גוי זה היא להתגייר ולכן הכסף שבידו מותר, שאין הוא רוצה בעבודה זרה. בתלמוד דנים בהלכה בתוספתא (עבודה זרה ז, טז): "ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה, ומכר עבודת כוכבים, והביא לו יין נסך, והביא לו – מותר, אבל אם אמר לו: המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור", ומסבירים כי במקרה הראשון הוא אינו רוצה בקיומה של עבודה זרה אלא רק לקבל את כספו, ובמקרה השני הוא רוצה בקיומה של עבודה זרה כדי שיקבל את חוב ההלוואה. בעניין זה הקלו חכמים על גר החולק עם אחיו הגוי את ירושת אביהם (משנה דמאי ו, י): "גר וגוי שירשו אביהם גוי, גר יכול לומר לו: 'טול אתה עבודה זרה, ואני מעות', 'טול אתה יין נסך ואני פירות', אם משבאו לרשות הגר – אסור". במקרה זה הגר רוצה בקיומה של עבודה זרה, ואפילו אם אינו רוצה בה ממש ולא איכפת לא אם תישבר ("מתחלקת לפי שבריה") רוצה שלא תיגנב ותאבד כדי לקבל את ירושתו מאביו, והקלו עליו כדי שלא יחזור להתנהג בקלקול אם יאסרו עליו לרשת את אביו.   

שאלה שלישת של החכמים הללו היא האם גר תושב יכול לבטל כל עבודת כוכבים, אפילו עבודת כוכבים שאינו עובדה כדין עובד כוכבים, או שדינו כישראל שאינו יכול לבטל עבודת כוכבים שאינה שלו, אם אין הוא עובד לה או מאמין בה (ראו תוספתא עבודה זרה ז, ג). אגב הדברים מובאת מחלוקת תנאים בהגדרה של גר תושב: "איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח. אחרים אומרים:...זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות – מייחדים אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין, ואפילו בעיר שרובה ישראל, אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים. יינו כשמנו, ולשאר כל דבר הרי הוא כעובד כוכבים. רבן שמעון אומר: יינו יין נסך, ואמרי לה: מותר בשתיה". התלמוד מסביר כי הביטוי "לשאר כל דבר הרי הוא כעובד כוכבים" אינו מתייחס לביטול עבודת כוכבים, אלא לכך שגר תושב יכול לבטל את הרשות שלו ליהודי בשבת כדינו של יהודי אחר המבטל את רשותו ואינו חייב לזכותו בקניין. הלכה זו היא חלק מדיני עירוב חצרות, שבה בני החצר מבטלים את רשותם לאחד מבעלי הבתים שבחצר, ואז הכל רשאים להוציא מהבתים לחצר הנחשבת כרשותו של היחיד. אם גוי גר בחצר הוא אינו יכול לבטל את רשותו, והיהודי חייב לשכור ממנו את דירתו כדי לעשות במקום עירוב חצרות.   

רב יהודה שדר ליה קורבנא

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור אתנן זונה, ובתשלום בדבר אסור.

איסור אתנן – בתורה נאמר "לא תביא אתנן זונה...בית ה' אלקיך" (דברים כג, יט). בתוספתא (תמורה ד, ח) נאמר: "נתן לה ולא בא עליה, בא עליה ולא נתן לה – אתננה מותר", שאם לא נתן לה את האתנו בשעת הביאה אין זה קרוי אתנן אלא מתנה סתם שאינה חלק ממעשה הזנות. אם אמר לזונה שהאתנן יהא אצלה עד שיבוא עליה ואם תצטרך אותו יהיה קנוי האתנן מעכשיו, – האתנן נאסר עם הביאה למפרע, אך אם קדמה והקריבה את האתנן – הריהו כשר (אם היה טלה). הסוגיה עוסקת באתנן שהזונה הקדישה אותו להקדש, האם הקדש נחשב כמו קרבן מאחר שההקדשה בפה מוסרת את החפץ כולו לידי ההקדש, או שמאחר שהאתנן קיים בשעת הביאה בידי ההקדש יש לאוסרו, ולא הכריעו חכמים בשאלה זו ("תיקו").

הבא על זונה ולא נתן לה אתנן, ולאחר זמן נתנו לה. אם אמר שתבעל לו סתם בלי להבטיח לה דבר, ובא עליה ואחר כך שלח לה טלה-  אין הטלה אסור משום אתנן. אבל אם הייתה הזונה גויה שאינה קונה את הטלה במשיכה, והתנה עמה שתיבעל לו בטלה זה – הרי זה אתנן האסור למקדש. וכיוצא בזה, אם הייתה הזונה ישראלית, והטלה נמצא בחצירה קונה אותו בקניין חצר, ואפילו אם לא היה בחצירה ואמר לה שהטלה הוא כמשכון בידה שאם לא ישלם לה עד זמן מסוים תקנה את הטלה – הרי זה כאתנן האסור למקדש.

איסור תשלום בדברים אסורים - בדף הקודם סופר על בית רבי ינאי שנהגו ללוות פירות של עניים בשביעית, ולפרוע להם בפירות בשנה השמינית, והתיר להם רבי יוחנן לעשות כן, שאין זה נחשב כסחורה בפירות שביעית, והפירות של השנה השמינית אינם מתקדשים כפירות שביעית התופסים את דמי שאר הסחורה הנסחרת עמהם ("חליפי שביעית"). בדף זה דנים ביחס בין סיפור זה לדברי התוספתא (דמאי ה, יד): "אומר אדם לחמריו ולפועליו: 'לכו ואכלו בדינר זה', 'צאו ושתו בדינר זה', ואינו חושש לא משום שביעית, ולא משום מעשר, ולא משום יין נסך. ואם אמר להם: 'צאו ואכלו ואני פורע' 'צאו ושתו ואני פורע' – חושש משום שביעית, ומשום מעשר ומשום יין נסך". הלכה זו מלמדת כי מי ששכר פועלים גויים רשאי לתת להם כסף לקנות דברי איסור על דעת עצמם, אך אם הקדים לשלם לחנווני על האוכל של פועליו ואמר לפועלים 'צאו ואכלו ואני מחשב' (כך יש להבין את הביטוי 'צאו ואכלו ואני פורע') – אסור להאכילם בדברים אסורים. אם לא התחייב על תשלום בדבר מסוים אלא רק על תשלום כללי, אפילו אם מדובר בחנווני שהוא רגיל לקחת ממנה בהקפה – אין זה שיעבוד מיוחד, והדבר מותר. כיוצא בזה, אם בעל הבית בעצמו קונה מן החנווני ונותן לפועלים הדבר אסור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשכר עבודה ביין גויים ובפירות שביעית.

במשנה נאמר: "(גוי) השוכר את הפועל (היהודי) לעשות עמו ביין נסך - שכרו אסור, שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו: 'העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום' - שכרו מותר (שאין זו עיקר המלאכה). השוכר את החמור להביא עליה יין נסך - שכרה אסור. שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו עליה - שכרה מותר". האיסור לקבל שכר על עבודה ביין נסך הוא גזירת חכמים מיוחדת ליין נסך מפני החומרה המיוחדת שיש באיסור זה. התלמוד מסביר שהסיבה איננה איסור ההנאה שיש ביין נסך, שכן מותר להשתמש בדמים של איסורי הנאה אחרים כמו ערלה וכלאי הכרם. האיסור גם אינו קשור לכך שיין נסך תופס את דמיו כאילו היה עבודת כוכבים, שכן גם פירות שביעית תופסים את דמיהם בקדושת שביעית – אך ההלכה מתירה לפועל המלקט פירות שביעית לקבל שכר על עבודתו, ואוסרת רק כספים של מכירת פירות השביעית.

אדם אינו רשאי לסחור בפירות שביעית לפי הכתוב "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" – ולא לסחורה, ולכן אינו רשאי גם לפרוע את חובו בפירות שביעית. אביי סבור כי אפשר לשלם לפועל גם בפירות השביעית עצמם אם נותן לו אותם כמתנה ("בצד היתר"), כפי שמותר לתת פירות מעשר שני במתנה לאדם המעלה אותם לירושלים (משנה מעשר שני ג, א). רבא סבור כי יש ללמוד ממדרש הכתוב "לאכלה ולא לסחורה" ששכר עבודה בפירות שביעית מתקדש בקדושת שביעית, אבל קדושה זו חלה  רק על חמרים העובדים בפירות שביעית מאחר ששכרם מרובה וקנסו עליו קדושת שביעית, אך לא קנסו על פועל ששכר מועט – ולכן שכרו מותר ואינו מתקדש בקדושת שביעית. עוד מסופר כי בבית רבי ינאי נהגו ללוות פירות שביעית מעניים ולפרוע להם פירות בשנה השמינית, ואין בדבר איסור מאחר שהוא מחזיר להם פירות רק לאחר זמן האיסור, בדומה לאיסור אתנן, שאין אתנן לזונה אסור אלא אם נתן לה בזמן שבא עליה, ולא לפני כן או אחרי כן.     

סתם יינם טומאתו קלה מיין נסך הטמא במשא, באוהל ובכזית כמת, ואילו סתם יינם טמא רק בטומאת משקין, אך מאחר שאף הוא אסור בהנאה כיין נסך שכרו של יהודי המסייע לגוי בסתם יינם אף הוא אסור בהנאה. בסוגיה מסופר על אדם שהשכיר את אוניתו להובלת יין נסך וקיבל כתשלום חיטים, ורב חסדא הורה לו לשרוף ולקבור את החיטים, ולא רק לפזרם בשדה, כדי שלא ישתמש בהם לזבל השדות, ואף לא לקברם בלבד כדי שלא ימצא אותם אדם ויחשוב כי מדובר בחיטים שנגנבו ומותר להשתמש בהם. כנגד זה בברייתא נאמר: "אחד אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו – כולם נקברים עמו", שהכל יודעים שדברים המשמשים להרוגי בית דין אסורים בהנאה ואסור להשתמש בהם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהשגחה על יין של ישראל המצוי ברשות הגוי.

במשנה נאמר: "המטהר יינו של עובד כוכבים ונותנו ברשותו (ובבית) הפתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה עובדי כוכבים וישראלים - מותר. בעיר שכולה עובדי כוכבים – אסור, עד שישב ומשמר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר, אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות עובדי כוכבים אחת היא". המשנה עוסקת בישראל העושה יין מענבין של גוי בכשרות כדי למוכרם לישראל, אבל משאירם ברשות הגוי. המשנה מבחינה בין עיר שיש בה ישראלים הרואים את מעשיו של הגוי ויימנעו מלשתות יין, לעיר שאין בה ישראלים שאין משגיח על היין. התלמוד מסביר כי מדובר בעיר שיש לה דלתיים ובריח ובשל כך אף רוכלים יהודים המסתובבים למכור את סחורתם בין העיירות אינם מגיעים אליה. אם אפשר לצפות בגוי מן החלון, כאשר עומדים על גל אשפה (מקום השלכת גרוטאות), או כאשר עומדים על הדקל – הדבר נחשב כאילו הבית של הגוי פתוח לרשות הרבים, והיין מותר. אך נחלקו אמוראים בדינו של דקל שנחתך ראשו ואין עליו פירות – אם הבית אסור מאחר שאין אדם עולה לשם, או שאדם עולה לפעמים להשקיף על בהמתו שאבדה.

בברייתא נאמר: "אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי ומילאהו יין, וישראל דר באותה חצר – מותר ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו (של ישראל). בחצר אחרת – מותר, והוא שמפתח וחותם בידו. המטהר יינו של גוי ברשותו (של גוי), וישראל דר באותה חצר מותר, והוא שמפתח וחותם בידו (ורבי יוחנן מתקן ל"אף על פי שאין מפתח וחותם בידו, כמו במקרה של השוכר בחצר הגוי). בחצר אחרת – אסור, אף על פי שמפתח וחותם בידו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבוא ממונה הבא לקיצין (לזמן קצוב)". בברייתא מדובר על ארבעה מקרים. התלמוד מסביר כי חכמים מתייחסים למקרה השני של השוכר בית בחצירו של גוי, ויש ישראל הדר בחצר אחרת – שלדעת תנא קמא (רבי מאיר) מותר, אם יש לישראל מפתח וחותם של הבית בידו, אך חכמים אוסרים אלא אם יש שומר הבא בכל עת שהוא רוצה (ויש לתקן את הגרסה "עד שיבוא ממונה שאינו בא לקיצין=בא בכל זמן).

במשנה נאמר: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות עובדי כוכבים אחת היא". התלמוד מביא שתי מסורות אמוראים בשמו של זעירי אם יש לפרש את דברי רבי שמעון בן אלעזר כמקלים יותר ביחס לדברי תנא קמא או מחמירים יותר. לפי הדעה המקלה תנא קמא סבור שהיין אסור בין כשהוא ברשות גוי אחד ובין כשהוא ברשות גוי אחר מפני שחוששים שהם גומלים חסד זה לזה ונותנים זה לזה מן היין של ישראל, ורבי שמעון בן אלעזר סובר שאם היין ברשות גוי אחר אין הוא גומל את הגוי האחר ואינו נותן לו יין, ולפיכך היין מותר. וחפי דעת אחרת, תנא קמא סובר שאין הם גומלים זה את זה, ורבי שמעון בן אלעזר מחמיר וסובר שהגויים גומלים זה את זה וכל הרשות שלהם היא כרשות אחת. בתלמוד מסופר על אנשי בית פרזק השר שהפקידו יין של ישראל בידי אריסים, והאמורא רבא סבור היה שבגלל הפחד של האריס מהשלטון שהוא עובד עבורו – הוא יחפה עליהם ולא יספר אם הם ישתו מן היין, אפילו אם אין כאן חשש שיגמלו זה לזה, מפני שהשלטון והשר לא יגמלו טובה בחזרה לאריס. עוד מסופר על כלל של רבא שאם הגוי נתפס כמו גנב בין חביות היין, הוא לא מספיק לנסך את היין מפני שהוא מפחד להיתפס, אך אם הוא מתהלך שם בבטחון – היין אסור.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במקרים שונים של מגע גוי ביין.

חבית שאין לה ברז – גוי המניח את ידיו על חבית שניטל הברז שלה כדי שהיין לא יישפך לפי מסורת אחת בשמו של רב פפא רק היין הנוגע בידו של הגוי אסור, ולפי מסורת אחרת כל היין מעל הברז שאינו נוזל בגלל חסימת היד של הגוי – אסור. מחלוקת זו דומה למחלוקת התנאים במשנה במסכת טבול יום (ב, ז): "חבית שנקבה, בין מפיה (שפת החבית), בין משוליה ובין מצידיה, ונגע בו טבול יום – טמאה. רבי יהודה אומר: מפיה ומשוליה – טמאה, מצידיה – טהורה מכאן ומכאן (ורק הצד טמא)". הקשר בין דיני טומאה לדיני מגע גוי ביין מתבטא גם בכלל: "כל שבזב טמא (מגע הזב) – בגוי עושה יין נסך, כל שבזב טהור – בגוי אינו עושה יין נסך".

דנא וכובא (חבית וכלי יין) – אם הגוי מוזג מהחבית לכלי יין – היין כולו אסור מפני שהוא בא מכוחו של הגוי. אך אם הגוי מחזיק את כלי היין בלי לצדדו – וישראל שופך את היין מהחבית – היין מותר.

זיקא (נוד יין) – אם גוי נושא נוד יין סגור ומלא לגמרי יין, וישראל משגיח שאינו נוגע ביין – היין מותר, אך אם הנוד חסר יין והיין מתנועע בתוכו – הרי היין אסור.

כובא (כלי יין) – אם גוי נושא כלי יין פתוח מלמעלה, והכלי מלא ביין – היין אסור מפני שהוא נוגע ביין, אך אם הכלי חסר – אין הוא נוגע ביין והיין מותר. ויש הסוברים שבכל מקרה היין מותר מפני שאין דרך ניסוך יין בכלי פתוח או סגור.

מעצרא זיירא (גת של מכבש) – גת שהגוי כובש את הקורה על הענבים ואינו נוגע בהם – יש המתירים ויש האוסרים, ואפשר כי נחלקו רק במקרה שבו הפעולה נעשית במישרין מכוח הגוי ("כוחו"), או שנחלקו גם במקרה שבו הפעולה נעשית בעקיפין ("כוח כוחו"), ובפועל היו נוהגים לאסור אף יין שנכבש בכח כוחו של הגוי. אם הגוי עמד בגת עצמה ויש במקום רטיבות שהיא "טופח על מנת להטפיח" (רטוב ומרטיב דבר אחר), יש לנגב את המקום ולהדיח את הגת.  

חבית שנפקעה – חבית שנבקעה מלמעלה למטה בצד האורך, ועובד כוכבים מחבק אותה כדי שהיין לא יישפך – התירו למוכרה לגוים, ואם השבר היה בצד הרוחב – מותרת אפילו בשתיה, מפני שאין הגוי עושה מעשה של ממש ביין, אלא משתמש במשקלו כדי לעצור את היין כאילו היה לבינה או דבר כבד.  

במשנה נאמר: "עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו – אסור, אין לו מלוה עליו מותר. נפל לבור ועלה, מדדו בקנה, התיז את הצרעה בקנה, או שהיה מטפיח ע"פ חבית מרותחת - בכל אלו היה מעשה ואמרו ימכר. ורבי שמעון מתיר. נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירו". מלווה - במשנה מדובר על גוי שהלווה ליהודי הלוואה, כאשר היין משועבד לגביית החוב, ולפיכך יש לחשוש למגע הגוי ביין המרגיש בעלות עליו. רעיון זה מופיע ומודגש במשנה הבאה: "המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו, והלה (הגוי) כותב לו: 'התקבלתי ממך מעות' – מותר, אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו, זה היה מעשה בבית שאן ואסרו", ומכאן שכל מקום שהגוי מרגיש בעלות על היין (כאשר אין הוא מניח ליהודי להוציא את היין) – הרי זה אסור. נפל לבור – הכוונה היא לגוי שנפל ליין ונשאר בחיים, ולכן הוא חוגג את הנס שאירע לו ומודה לעבודה זרה על שניצל, והיין אסור במגעו. מדדו בקנה – רבי שמעון סובר שיש להתיר את היין כאשר לא הייתה לגוי כל כוונה לגעת בו ולנסכו לעבודה זרה, והאמוראים משבחים אותו על שאין הוא נוקט עמדת ביניים אלא עמדה מוחלטת: "ינוחו לו ברכות על ראשו, כשהוא מתיר – מתיר אפילו בשתיה, וכשהוא אוסר – אוסר אפילו בהנאה", אך בפועל אין פסק ההלכה כרבי שמעון.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהרחקות שונות של יין נסך.

בתלמוד מסופר על בני מקומות שונים שלא הקפידו על כשרות בכלל ועל איסור מגע של גויים ביין, וכיצד הגיבו החכמים למעשיהם של בני העיר. בתלמוד מסופר כי ריש לקיש אסר על אנשי בצרה לאכול פירות לא מעושרים כאילו היה בתוך ארץ ישראל, ואסר לשתות מים שעבדו להם עבודה זרה, אך רבי יוחנן סבור היה כי אין לאסור מפני שבצרה אינה חלק מארץ ישראל ואין לבלבל בינה לבין בצר בגלעד. כמו כן אין לאסור שתיית מים השייכים לרבים מפני שהם זקוקים להם, ואף שהמים כבר אינם חלק מן המעיין ונתלשו ממנו על ידי שטפח האדם במים בידיו – אין לאוסרם, אלא אם היו מים של אדם יחיד.

רבי חייא בר אבא התייעץ עם רבי יוחנן בנוגע למעשיהם של בני העיר גבלא: רבי יוחנן הורה לו להכריז כי הצאצאים של בנות ישראל שהיו מעוברות מעובדי כוכבים הם ממזרים, מפני שולד של עובד כוכבים ובת ישראל הוא ממזר (ואין כך ההלכה), ואף עובדי כוכבים שמלו ולא טבלו לא השלימו את תהליך הגרות עד לאחר מילה וטבילה. כמו כן רבי יוחנן הורה להכריז שיינם של היהודים בעיר הוא יין נסך מפני שהיו שותים יין שמזגו עובדי כוכבים, וגזרו על יין זה משום "לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב", שיש להתרחק מכל דבר העלול להביא לידי איסור יין נסך. רבי יוחנן הורה גם לאסור עליהם אכיללת תורמוס שהתבשל בידי עובדי כוכבים, אך לא עשה דבר זה מצד הדין, שכן לדעת רבי יוחנן איסור בישולי גויים אינו חל על תורמוס שאינו נאכל על שולחן מלכים, אלא מפני שהם אינם בני תורה, ויש להרחיב את האיסור עליהם כדי שלא יעשו גם איסורים אחרים (ויש הסבורים כי מאחר שהתורמוס אינו נאכל חי אלא רק מבושל – יש בו איסור בישול גויים).

עובד כוכבים אינו מוליך ענבים לגת לכתחילה כדי להרחיקו מלגעת ביין ולאוסרו על ישראל ("לך לך אמרין נזירא"), אך אם הביא ענבים לגת - הרי הם מותרים, כפי שנאמר בתוספתא (עבודה זרה ז, יא): "גוי שהביא ענבים לגת בסלין ובדודורין, אף על פי שהיין מזלף עליהם – מותר". בסוגיה מסופר על אתרוג שנפל לחבית יין, ועובד כוכבים רצה לקחתו מתוך החבית, אך מנעו זאת ממנה כדי שלא ישכשך את ידו ביין, והטו את החבית עד שהגיע אל האתרוג. בברייתא נאמר: "גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה – אסור, ורבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא מתירים משום שני דברים: אחד – שאין מנסכים יין אלא בפני עבודה זרה, ואחד – שאומר לו: לא כל הימנך (ממך) שתאסור ייני לאונסי". מברייתא זאת למד רב אשי כי על אף שיין נסך אסור בהנאה ואסור למוכרו לעובד כוכבים וליהנות מדמיו, רשאי ישראל לתבוע את הגוי שניסך את יינו לשלם על הנזק, מפני שדומה הדבר כאילו שרף לו את יינו, שהרי אין בכוחו של עובד כוכבים לאסור את היין באונס של ישראל. עוד מסופר על חבית יין שברזה ניטל, ונשפך היין, ובא גוי אחד לסתום בידיו את הנקב, ויש מסורות שונות אם רק היין שממש נוגע בידיו של הגוי אסור ("להדי ברזא"), או כל היין מלמעלה עד לגובה הברז אסור, ורק מה שמתחת לברז מותר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור מגע של גוי ביין.

בדף הקודם דנו בגוי שהגיע לחנות בעיר מחוזא, ושאל אם הם מוכרים יין. המוכר השיב שאין הוא מוכר יין, והגוי שכשך את ידיו ביין, ובעל החנות עירב את מה שהיה בדלי עם יין בחבית. האמורא רבא סבור היה שיש להתיר למכור את היין לגוי, ואילו רב הונא בריה דרב נחמן סבור היה שיש לאסור את היין משום יין נסך, ושני הצדדים פרסמו את דעתם והכריזו בשופרות. בדף זה מסופר כי האמורא רבא נפגש עם רב הונא בריה דרב נחמן בעירו מחוזא, והבהיר כי מותר למכור את היין שבחבית אך אסור ליהנות מדמי היין שהתערב בו מן הדלי. רבא מסביר כי הגן על דעתו בפני רבה (נחמני) בעיר פומבדיתא, והסביר כי אין לאסור כפי שנעשה בעיר נהרדעא או בעיר טבריה מפני שהם אינם מקפידים על דברי התורה, ואילו בעיר מחוזא אנשים מקפידים על התורה. רבא גם מסביר את ההלכה בתוספתא (עבודה זרה ז, ו): "אגרדמים גוי (ממונה על מידות ומחירים) שקדח במינקת והעלה (קדח חור בחבית ושתה בצינור), או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית, זה היה מעשה ואסרוהו" שאסרו את הדבר רק בשתיה אבל לא במכירה, אך ביאור זה אינו מתאים שכן בהלכה אחרת בתוספתא (שם) נוקטים במונח מיוחד המציין איסור שתייה והיתר מכירה (שם): "חרם גוי שהושיט ידו לחבית, וכסבור של שמן היא ונמצאת של יין, זה היה מעשה ואמרו: ימכר".

עוד מסופר על חכמים שישבו לשתות יין, וביקשו מגוי אחד שימזוג להם יין, ולאחר שמזג לכוס התגלה כי מדובר בגוי. אחד החכמים אסר את היין אפילו בהנאה. הטעם לכך הוא שהגוי יודע שחכמים אינם שותים יין שמזגו גוי, והם בוודאי סבורים שמדובר בשיכר, ולא ידעו שניסך יין זה לעבודה זרה. חכם אחר התיר את היין אפילו בשתייה. הטעם לכך הוא שהגוי יודע שחכמים אינם נוהגים לתת לגוי רשןת למזוג יין, ולכן סבור היה שמדובר בשיכר (ולא ראה את היין מפני שהיה לילה, ולא הריחו בגלל שהיה חדש), והגוי לא התכוון לנסך שיכר זה. ואף היתר זה הוא רק כאשר הגוי הוריק את היין לכוס בלי לנגוע ביין, והדבר נעשה מכוחו בלי כוונה, אך אם נגע ביין כששאב אותו מן החבית בנטלא – גזרו חכמים שאף שעשה כן בלי כוונה מגע עובד כוכבים אוסר את היין.

בתלמוד מסופר על שאלה ששאל רב אסי את רבי יוחנן על "יין שמסכו עובד כוכבים". רבי יוחנן מבקש לתקן את ניסוח השאלה מפני שהביטוי "מסכו" מתאים ללשון התורה לפי דבר הכתוב "מסכה יינה" (משלי ט, ב), ואילו בלשון חכמים הביטוי המתאים הוא "מזגו", ויש להפריד בין המונחים ולא לערבב ביניהם. לעצם השאלה משיב רבי יוחנן כי הדבר אסור משום "לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" (הרחקה מאיסור). ומסופר על חכמים שונים שאסרו יין שמזגו עובד כוכבים מטעם זה. בתלמוד מסופר שריש לקיש אסר על אנשי העיר בצרה לאכול פירות לא מעושרים מפני שסבור היה כי מדובר בעיר בצר, ואסר להם שתיית מים שהיו עובדים להם עובדי עבודת כוכבים, אך רבי יוחנן הורה לו להחזיר את הדין מפני שהעיר בצרה אינה חלק מארץ ישראל, ואין עובדים כוכבים אוסרים מים של רבים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעובד כוכבים הנוגע ביין.

בתלמוד מסופר על מקרים שונים שבהם התעוררה בעיה זו. בעיר נהרדעא יהודי ועובד כוכבים דרכו יחד על יין, ושמואל השהה את היין למשך שלושה רגלים. התלמוד דן מה היה השיקול ההלכתי שעמד לפני שמואל. לפי הסבר אחד שמואל התלבט אם לאסור את היין אפילו שהגוי לא נגע ביין בכוונה, לפי דברי רבי נתן: "מדדו בין ביד בין ברגל ימכר, רבי נתן אומר: ביד – אסור, ברגל מותר", או שרבי נתן אוסר רק במגע יד ולא במגע רגל. ולפי הסבר אחר שמואל דן האם אפשר להתיר את היין גם בשתייה כדעת רבי שמעון שאיסור יין נסך הוא רק כאשר הגוי התכוון לדבר (ראו משנה ד, י: נפל לבור ועלה, ומדדו בקנה...בכל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, ורבי שמעון מתיר).

מעשה אחר אירע בעיר בירם בצפון-מערב בבל. עובד כוכבים אחד הוריד לולב מראש הדקל, וראש הלולב נגע ביין בלי שהגוי התכוון לכך, והאמורא רב התיר למכור את היין לעובד כוכבים. התלמוד מסביר כי לפי דעתו של רב תינוק בן יומו אוסר יין נסך בשתייה אפילו שאין הוא מתכוון לעשותו יין נסך, אך מאחר שלא התכוון היין מותר בהנאה ורשאי למוכרו לגוי.

התלמוד דן בעקבות כך בדברי התוספתא (עבודה זרה ג, יא): "הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים שמלו ולא טבלו, וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו - רוקן ומדרסן בשוק טמא ואמרי לה (ויש אומרים): טהור. יינן - גדולים עושים יין נסך, קטנים אין עושים יין נסך. ואלו הן גדולים ואלו הן קטנים: גדולים - יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה קטנים אינם יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה". התלמוד מסביר את ההלכה בתוספתא לפי דברי רב ולפי דברי שמואל. לפי רב עבדי עובדי כוכבים ובני שפחות שמלו ולא טבלו שווים לעניין זה שהם נחשבים לגוים המטמאים כזבים ברוק ובמדרס, אך יש להבחין בין עבדי עובדי כוכבים הגדלים בבתים שעבדו בהם עבודה זרה לבין בני שפחות. עבדי עובדי כוכבים אוסרים את היין בשתייה אפילו אם המנסך היה תינוק בן יומו ועשה כן בלי כוונה, ואילו בני שפחות, יש להבחין אם הם גדולים היודעים בטיב עבודה זרה – אז היין אסור, או שהם קטנים – והיין מותר. לפי שמואל עבדי עובדי כוכבים ובני שפחות אינם עושים יין נסך כשהם קטנים, אך יש להחמיר בהם מצד אחר, ואפילו אם כבר מלו וטבלו ולא עברו שנים עשר חודשים מעת טבילתם עודם נחשבים לגויים עד שתשקע עבודה זרה מפיהם.   

מעשה שלישי אירע בעיר מחוזא. גוי נכנס לחנות של ישראל, וששאל אם יש יין למכירה, ולחאר שאמרו לו שאין להם שכשך את ידו ביין שעמד בדלי, ובעל הבית עירב את היין בחבית. רבא התיר למכור את היין לגויים, ואילו רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן אסרו  למכור את היין, ובדף הבא  ממשיכים לדון בעניין זה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהגדרת יין לאיסור יין נסך ומעשרות

במשנה נאמר: "לוקחין גת בעוטה (שדרכו בה ולא הקפידו על טהרתה) מן העובד כוכבים, אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח. ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור - מה שבבור אסור, והשאר מותר". גוי הנוגע ביין עושה אותו יין נסך רק לאחר שירד מן הגת לבור. בדף הקודם דנו בדעת רב הונא, ובטענה לפיה דברי המשנה הם על פי משנה ראשונה, אך לפי משנה אחרונה כבר משעה שהיין התחיל להימשך בזמן דריכת הענבים בגת היין כבר נחשב ליין נסך. בעניין זה יש הבדל בין חיוב יין במעשרות לאיסור יין נסך. במשנה במסכת מעשרות (א, ז) נאמר: "היין, משיקפה. אף על פי שקפה, קולט מן הגת העליונה ומן הצנור, ושותה". קיפה היא ציפה של הגרעינים בבור, אך במקורות אחרים עולה כי יש מחלוקת תנאים האם הציפה היא בבור או בחבית: "יין משירד לבור, רבי עקיבא אומר: משיקפה", ולפי הנוסח המדויק המחלוקת היא: "יין משירד לבור ויקפה. רבי עקיבא אומר: משישלה בחביות".  התלמוד דן ביחס בין דבר המשנה על יין נסך לחיוב מעשרות. לפי הסבר אחד, איסור יין נסך במשנה חמור יותר ממעשר, והכל מסכימים שיש להחשיבו כיין כבר משעה שירד מיץ הענבים לבור, ואילו במעשר נחלקו רבי עקיבא וחכמים האם מדובר משעת קיפה בבור, או משעה ששולה את היין לחביות. ולפי הסבר אחר אין הבדל בין מעשר שני ליין נסך, ולמעשה יש שלוש דעות תנאים אימתי היין נחשב ליין: דעת המשנה לפיה יין אסור משעה שירד לבור, דעת חכמים שירד לבור וקפה, ודעת רבי עקיבא ששלה בחביות.במשנה נאמר: "מה שבבור אסור-  והשאר מותר". היין נוזל מן הגת לבור. המשנה קובעת כי מה שנשאר בבור מותר, אך התלמוד מסביר כי אם החזיר את הסל הגדול ("גרגותני") שמסננים בו את היין בבור, ושם אותו בגת – שאריות היין שבתוך הסל מתערבות עם מה שנשאר בגת ואוסרות הכל, אך לא בגלל הקילוח שחיבר בין הסל לבור, אלא בגלל שהיין שבבור נגע ממש בגרגותני וזו מתמלאת מעט (רואים זאת על ידי שינוי הצורה בפחיסה) מן היין האסור שבבור.

במשנה נאמר: "דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרים עמו". מסופר בסוגיה כי תינוק אחד היה בקי במסכת עבודה זרה כשהיה בן שש שנים, והסביר כי הגוי אינו רשאי לדרוך בידיו אלא רק ברגליו, מאחר שניסוך ברגליים אינם נחשב לניסוך. וכדי שלא יעשה כן קושרים את ידיו.   

ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור:

והתניא יין משיקפה אמר רבא לא קשיא הא ר"ע הא רבנן דתנן יין משירד לבור ר"ע אומר משיקפה איבעיא להו קיפוי דבור או קיפוי דחבית ת"ש דתניא יין משיקפה אע"פ שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה ש"מ קיפוי דבור קאמרינן ש"מ והתני רב זביד בדבי רבי אושעיא יין משירד לבור ויקפה ר"ע אומר משישלה בחביות תרצה נמי להך קמייתא הכי יין משירד לבור ויקפה ר"ע אומר משישלה בחביות ואלא מתניתין דקתני אינו עושה יין נסך עד שירד לבור לימא תלתא תנאי היא לא שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן

ולרבא דלא שאני ליה מוקים ליה כתלתא תנאי:

מה שבבור אסור והשאר מותר:

אמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור גרגותני גופה במאי קא מיתסרא בנצוק ש"מ נצוק חיבור כדתני ר' חייא שפחסתו צלוחיתו ה"נ שפחסתו בורו ההוא ינוקא דתנא עבודת כוכבים בשית שני בעו מיניה מהו לדרוך עם העובד כוכבים בגת אמר להו דורכין עם העובד כוכבים בגת והא קא מנסך בידיה דציירנא להו לידיה והא קא מנסך ברגל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ההוא עובדא דהוה בנהרדעא דדשו ישראל ועובד כוכבים לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי מ"ט אילימא משום דקסבר

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברי הגות על עבודה זרה, ודריכת ענבים בגת עם גוי.

במשנה נאמר: "שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודת כוכבים למה אינו מבטלה? אמרו להן: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין היה מבטלו. הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים?! אמרו להן: אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו? אמרו להן: אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו, שאומרים תדעו שהן אלוהות שהרי הן לא בטלו"

המשנה דנה על התפיסה השגויה של עובדי עבודה זרה על כוחה של עבודה זרה. ההנחה היא שעובדי עבודה זרה טועים בפרשנותם לכל דבר הקשור בעבודה זרה, ולפיכך אין צריך להתחשב בתפיסה שלהם לגבי עבודה זרה, ומסיבה זו אין הקב"ה משנה את סדר העולם בגלל דעת עובדי עבודה זרה. בדף הקודם ובדף זה עסקו בדיונים בין חכמי היהודים לבין חכמי הגויים על אודות כוחה של עבודה זרה. הטענה היסודית היא שהקב"ה אינו כועס על עבודה זרה אלא על עובדי עבודה זרה, כפי שאין אדם כועס על בעל חיים כמו כלב, או על אדם מת, אלא רק על בעליו של הכלב או על אדם חי. משל אחר לדבר הוא אישה נשואה שבעלה נשא לו אישה אחרת, שאין היא מקנאה בה אלא אם אישה זו פחותה במעלה ובכל זאת הבעל נשאה. רבי עקיבא מסביר לחכם בשם זונין כי עבודה זרה אינה מרפאת אנשים הבאים אליה, אלא שמחלות ויייסורים אמורים לחלוף לאחר זמן-מה ולפעמים קורה הדבר מיד לאחר שהיה אדם אצל עבודה זרה והוא סבור כי הדבר אירע מחמת שעבד לה, ואין הקב"ה משנה את טבע הייסורים על מנת שלא יטעו בתפיסה שגויה לגבי כוחה של עבודה זרה. האמוריאם דנים בשאלה קשה עוד יותר, שלפעמים נוהגים לפי מנהגי עבודה זרה, והדברים מתרחשים בדרך פלא כפי החזיונות של עבודה זרה, אלא שאף כאן ייתכן כי משמיים פותחים פתח לאדם אם הוא רוצה לעבור עבירה, ועושים כן כדי לטורדו ולהוציאו מן העולם.

במשנה נאמר: "לוקחים גת בעוטה מן הנכרי אף על פי שהוא נוטל בידו (ענבים מן הגת) ונותן לתפוח. ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור, ירד לבור – מה שבבור אסור והשאר מותר. דורכים עם הנכרי בגת, אבל לא בוצרים עמו. ישראל שהוא עושה בטומאה – לא דורכים ולא בוצרים עמו, אבל מוליכים עמו חביות לגת ומביאים עמו מן הגת". לנכרי אסור לגעת ביין כדי שלא ייאסר כיין נסך, אך בשלבי הכנת היין יש שלבים שבהם אין עוד יין אלא רק גת מלאה ענבים, ולאחר שדורכים את הענבים, מיץ הענבים יורד לבור היין. גת בעוטה היא גת שהגוי בעט ודרך בענבים המצויים בה, ואין חוששים שהוא עושה יין נסך כשהוא לוקח מערימת הענבים שבגת ושם על ערימת הענבים המיועדת לדריכה ("תפוח"). מותר לדרך עם הגוי ענבים שכבר נטמאו בגת, אך אסור לגרום לטמא את הענבים, ולהכניס לגת טמאה כדי לדרוך שם.

בתוספתא (עבודה זרה ז,א) מוסבר כי הייתה התפתחות בכל האיסורים הללו: "בראשונה היו אומרים בד"ד: אין בוצרים עם הנכרי בגת, שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל; ואין דורכים עם ישראל שעשה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה, אבל דורכים עם הנכרי בגת. וחזרו לומר דב"ד: אין דורכים עם הנכרי בגת, ואין בוצרים עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, וכל שכן שאין דורכים, אבל בוצרים עם הנכרי בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל". המשנה הראשונה (וכן משנתנו) סבורה שדורכים עם הנכרי בגת מפני שיין זה אינו יין נסך, אך בתוספתא נאמר כי אסור לדרוך עם הגוי בגת, מפני שהיין נמשך בגת בזמן הדריכה, והגוי נוגע בו ועושה אותו יין נסך, ונמצא כי הדורך עם הנכרי ומקבל על כך שכר, משתכר באיסורי הנאה. דברי התוספתא במשנה האחרונה הם כדעת רב הונא הסובר כי מרגע שיין התחיל להימשך ולצאת מן הענבים ונגע בו הגוי הרי הוא נחשב יין נסך, ולפי זה יש לפרש כי המשנה העוסקת בגת בעוטה או ביין שירד לבור לא נאמרו על יין הנמשך ממקום למקום אלא על יין השרוי בגת פקוקה ומלאה ונשאר במקומו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור עבודה זרה של דבר שאינו שלו, ובדברי הגות על ביטול עבודה זרה.

במדרש ההלכה נאמר: "נעבד (בעל חיים שנעבד עבודה זרה) - שלו אסור, ושל חברו – מותר". ואילו בתוספתא (עבודה זרה ה, י) נאמר: "איזהו נעבד? כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון". יש המסבירים כי אדם אינו אוסר את בהמה חבירו, אך אם אנסו אותו עובדי כוכבים להשתחוות לבהמה – הרי היא אסורה, והדבר הוא חלק מאיסור "לא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב) האוסר לעבוד עבודה זרה בפרהסיא אפילו אם מאיימים שאם לא יעבוד ימיתוהו, ורק אם אנסוהו לעבוד בצנעה - הרי הוא פטור מעונש ואין איסור עבודה זרה, כפי שמלמד הכתוב "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב, כו) בעניין נערה מאורסה. לפי כיוון אחר של הסבר אדם אינו אוסר דבר שאינו שלו, אך אם עשה מעשה בגוף הפרה, כגון שהיה מנסך לה יין בין קרניה לשם עבודה זרה – הרי היא נאסרת. וכיוצא בזה בכל דבר שעושה מעשה בגוף הדבר, כגון אם שחט את בהמת חבירו לפני עבודת כוכבים – אסורה, אפילו שאדם אינו אוסר דבר שאינו שלו. ולמסקנה לומדים דבר זה מהכתוב "ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו הכנו והקדשנו" (דברי הימים ב, כט, יט), שהיה צריך לגנוז את הכלים ולהקדיש כלים אחרים במקומם, מפני שעשו בהם מעשה ואסרום בעבודה זרה אף שלא היו שלהם.

אגב זה דנים על עשיית מעשה של עבודה זרה המשנה את גוף החפץ. מי שחפר בקרקע עולם בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה – אסר את הקרקע כי עשה מעשה, אך אם רק השתחווה לקרקע לא אסרה. מי שסחר בחליפין של עבודה זרה, שהחליף עבודה זרה בבעל חיים, אסר את הדבר שעשה בו חליפין באיסור עבודה זרה. ונחלקו התנאים רבי ישמעאל ברבי יוסי וחכמים מה דינם של חפצים שעשה בהם "חליפי חליפין" (החליף בחליפי עבודה זרה). יש הסוברים כי חליפי חליפין אסורים לפי הכתוב "לא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו כי חרם הוא" (דברים ז, כו) שכל דבר המוחלף בעבודה זרה נחשב כמוהו, ויש הסוברים כי הכתוב הדגיש את המילה "הוא" לציין שרק עבודה זרה אסורה ולא חליפי חליפיה. הדיון על איסור חליפי חליפין נוגע גם לעוד איסורי הנאה שונים כמו כלאי הכרם וערלה, שאין חליפיהם נאסרים בהנאה, ולכן יכול לקדש אישה בדמי ערלה או כלאי הכרם. בעניין זה קדושת פירות שביעית דומה יותר לאיסור עבודה זרה ולא לאיסור ערלה וכלאי הכרם. הסיבה היא שבתורה נאמר: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), ולמדו מכאן שהשביעית תופסת את דמיה כמו הקדש. השביעית היא אף חמורה מהקדש, שכן הקדש  נפדה על כסף והוא עצמו יוצא לחולין, ואילו פרי השביעית עצמו תמיד אסור, יחד עם הדבר שהותפס בקדושת שביעית: "לקח בפירות שביעית בשר...לקח בבשר דגים – יצא בשר נכנסו דגים...אחרון אחרון נתפס בשביעית".

במשנה נאמר: "שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודת כוכבים - למה אינו מבטלה? אמרו להן: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין - היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולמו מפני השוטים?! אמרו להן: אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו, ויניח דבר שצורך העולם בו. אמרו להן: אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו שאומרים תדעו שהן אלוהות שהרי הן לא בטלו". בסוגיה מובאת התוספתא (עבודה זרה ו, ז) שם מובא הדיון בין הפילוסופים לזקנים של ישראל ביתר פירוט, ונאמר שם הכלל "עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין". עקרון זה מבהיר גם מדוע החיטים של הגזלן צומחות כמו שאר התבואה, ומדוע אדם מוליד בן ממזר מאשת חבירו, שאין הקב"ה משנה את מנהג העולם מפני הרשעים, אף שהוא כועס על כך שהם משתמשים בחותמו (צורת האדם) שלא כפי רצונו. בהקשר זה דנים גם על הכעס של הקב"ה כלפי עבודה זרה. הטענה היסודית היא שאין טעם לכעוס על עבודה זרה עצמה אלא לכעוס על עובדיה. וממשילים דבר זה לבן שהיה קורא לכלבו בשם אביו, והמלך אינו כועס על הכלב אלא על בנו. ועוד ממשילים זאת למרד של מדינה (מחוז) במלך, שאינו מכריז מלחמה על המתים באותה מדינה אלא על החיים שם, ואף כאן עיקר המלחמה היא בעובדי עבודה זרה ולא בה עצמה. נימוק אחר לכך הוא שלא לאבד את העולם דבר שהעולם צריך לו, ואילו היו מבטלים את הדברים הללו היה צורך לבטל את החמה והלבנה, הכוכבים והמזלות, האפיקים והגאיות ואף את האדם, ודבר זה אינו הגיוני ואינו סביר כמאמר הכתוב בספר צפניה: "והמכשלות את הרשעים...והכרתי את האדם מעל פני האדמה" (צפניה א, א-ד).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בביטול עבודה זרה.

ביטול עבודה זרה – במשנה נאמר: "כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה אע"פ שלא חיסרה - ביטלה. רק (ירק) בפניה, השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה - הרי זו אינה בטילה. מכרה או משכנה - רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל". במשנה ביטול הוא חיתוך חלק מחומר הפסל, או שינוי וקלקול צורת עבודה זרה בלי שיחסיר מן החומר איזה דבר. התנהגות שיש בה בזיון כלפי עבודה זרה אינה מבטלת אותה, מפני שהתתנהגות רק מעידה על מצבו של האדם אך אינה מבטלת את אמונת האדם בעבודה זרה באופן מוחלט, ולומדים דבר זה מדברי הנביא: "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו, ופנה למעלה...ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה" (ישעיהו ח, כא-כב), שאדם חוזר לעבוד עבודה זרה (צרה וחשכה) אפילו לאחר שכבר שינה את מעשיו ופנה לעזרתו של ה' (למעלה).

במשנה נאמר: "מכרה או משכנה, רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל". האמוראים נחלקו בפירוש המחלוקת במשנה. לפי דעה אחת המחלוקת היא על גוי המוכר לצורף (סוחר מתכת) גוי, אבל הכל מסכימים כי גוי המוכר לצורף ישראל יודע שישראל עומד להתיכה ומבטלה. לפי דעה אחרת המחלוקת היא על גוי המוכר לצורף ישראל, והסוגיה דנה האם לפי דעה זו נחלקו התנאים גם על גוי המוכר לגוי. בהקשר זה דנים במקורות שונים. מקור אחד הוא דברי רבי יהודה הנשיא בברייתא: "נראים דבריי כשמכרה לחבלה, ודברי חביריי שמכרה לעובדה". 'חבלה' היא מכירה לאדם שיחבל בעבודה זרה כמו צורף ישראל, ומכירה 'לעובדה' היא לגוי שיעבוד אותה. ואולם גם מכאן אין ראיה גמורה מהי המחלוקת, שכן ייתכן שכלל אין מחלוקת כאשר כוונת המכירה הייתה לחבלה שהיא מתבטלת, ונחלקו רק כשמכרה לחבלה. דיון אחר בהקשר זה הוא בברייתא: "הלוקח גרוטאות מן העובדי כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים, אם עד שלא נתן מעות משך – יחזיר, אם משנתן מעות משך - יוליך לים המלח". אך גם מקור זה אינו מוכיח על מכירת עבודה זרה, שכן מדובר על גוי המוכר עבודה זרה בטעות יחד עם שאר דברים ולא התכוון לבטלה.  

מקור נוסף שדנים בו הוא ההלכה בתוספתא (עבודה זרה ה, ה): "לוה עליה (נתנה כמשכון להלוואה), או שנפלה עליה מפולת, או שגנבוה ליסטין, או שהניחוה הבעלים והלכו למדינת הים, אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע - אינה בטילה". בכל המקרים הללו הגוי אינו מבטל, מפני שהוא סבור שיש עוד סיכוי שיעבדו אותה, בין אם ימצא אותה במפולת, גוי אחר יקנה אותה מהגנבים, והבעלים ישובו ממדינת הים. הביטוי "אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע" מתייחס לתחילת הכיבוש של ארץ ישראל. בכיבוש זה הגויים לא חזרו למקומם, אבל מה שהשאירו כעבודה זרה בארץ נאסר, ולא נחשב כדבר שהניח עובד עבודה זרה. התלמוד מסביר כי ההשוואה למלחמת יהושע מלמדת על פרטי הלכות עבודה זרה. באופן עקרוני אפשר שהגוי יבטל כל עבודה זרה שהייתה בארץ ישראל לפני אברהם אבינו, ואינו אוסר בעבודה זרה את ארץ ישראל לאחר זמן אברהם אבינו, מפני שאים אדם אוסר דבר שאינו שלו. עם זאת משה רבינו ציווה בתורה "ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג), מפני שלאחר חטא העגל היהודים גילו דעתם שהם מעוניינים בעבודה זרה, וכאשר הגוי עובד אשרה בארץ ישראל הוא נחשב כמי שעושה דבר המתקבל על דעתו של היהודי ולמעשה פועל כשליח של היהודי. מטעם זה גם ישראל המכין עבודה זרה לפולחן (זוקף לבינה) והגוי עובד אותה – הלבינה נאסרת, אפילו שאיננה שייכת לגוי.

במשנה נאמר: "עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה, בשעת שלום – מותרת, בשעת מלחמה – אסורה. בימוסיאות של מלכים - הרי אלו מותרות מפני שמעמידים אותה בשעה שהמלכים עוברים". התלמוד מעיר כי "בית נמרוד" – עבודה זרה המצויה בשרידי מגדל בבל – נחשבת כדבר שהניחו בשעת שלום מפני שאם רצו לשוב לאותו מקום יכולים היו לשוב, וכאשר לא שבו גילו שאין עבודה זרה זו נחשבת עיניהם. מאותו טעם מותרים גם בימות (בסיסי אבן) שמניחים עליהם עבודה זרה לכבודם של מלכים, אך המלכים אינם עוברים בדרך כלל בדרך אחת, ומה שלא עברו לידו יהיה כמו עבודה זרה שהניחו לה ואין רוצים בה יותר. בתלמוד מסופר כי היה מן האמוראים שישב ע ל בימוס שנפגם, והוסבר כי יש מחלוקת אמוראים בדבר: רב ושמואל סוברים כי בימוס שנפגם אסור, ואף על פי שאין עובדים שברים של עבודה זרה, לאדם לא איכפת כל כך אם הבסיס עליו העמיד את הפסל שבור או פגום. רבי יוחנן וריש לקיש סוברים שבימוס שנפגם מותר, מפני שבדרך כלל מחליפים את בסיס האבן בבסיס אבן אחר. ולפי דברי הברייתא יש להבחין בין בימוס שנפגם שהוא מותר למזבח שנפגם שאסור. בימוס הוא בן אחת ואם היא נשברה הרי היא מותר, אך מזבח בנוי מאבנים הרבה ולכן אסור עד שינתץ רובו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור עבודה זרה ובביטול עבודה זרה.

איסור עבודה זרה - במשנה נאמר: "עבודה זרה של נכרי אסורה מיד, ושל ישראל – אין אסורה עד שתיעבד". בדף הקודם הוסבר כי יש בדבר מחלוקת תנאים בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל. רבי ישמעאל סובר כמשנה, ומבסס את איסור עבודה זרה של נכרי על הכתוב: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם" (דברים יב, ב). כתוב זה אינו מדבר על מקומות של ממש, שהרי הרים אינם אסורים כעבודה זרה, ומכאן למד רבי ישמעאל להשוות בין הכלים של הגויים (הרמוזים במילה מקומות) לאלהי הגויים, ולאוסרם רק משעה ש"עבדו שם הגויים". איסור עבודה זרה של ישראל מבוסס לדעת רבי ישמעאל על הכתוב: "ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל" (דברים ט, כא) ו"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר" (דברים כז, טו), מהם למד רבי ישמעאל שעבודה זרה של ישראל אסורה משעת עשייה, חטא עבודה זרה הוא משעת עשייה, וקללת ארור היא משעת עשייה. רבי עקיבא למד שעבודת כוכבים של גוי אסורה מיד מהכתוב "פסילי אלהיהם תשרפון באש" (דברים ז, כה), שברגע שפסלו נעשה אלוה, וברגע שפסלו חל עליו איסור "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (שם),  וגם למד מכאן שיכול לבטלה ולפסול את האל ועל זה נאמר "ולקחת לך" (שם). עבודת כוכבים של ישראל אסורה מרגע שתיעבד לפי הכתוב "ארור האיש...ושם בסתר" (דברים כז, טו), שמרגע שעובד לעבודה זרה בסתר הרי היא אסורה. מכתוב זה לומד רבי ישמעאל שעבודה זרה של ישראל צריכה גניזה, ורבי עקיבא לומד את דין גניזה מהכתוב "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח" (דברים טז, כא) המשווה בין עבודה זרה למזבח. והכל מסכימים כי משמשי עבודת כוכבים של עובדי כוכבים (כלי המסייע לעבודת כוכבים) אינם אסורים עד שתעבד בפועל עבודה זרה.

משמשי עבודה זרה - התלמוד דן על ישראל המרתך כלי לעבודה זרה, שלדעת רבי עקיבא כלי זה הוא משמשי עבודה זרה ואסור רק משעה שתיעבד. ולרבי ישמעאל השאלה היא האם משמשי עבודה זרה של ישראל הם כמשמשי עבודה זרה של גוי ואסורים רק משעת עבודה זרה, או שדינם כעבודה זרה של ישראל ואסורים מיד כשעשאם. השאלה נשאלה על ריתוך ולא רק על עשייה, מפני שעבודה זרה מטמאה מדברי חכמים, ולכן יש לשאול האם לאחר שריתך את הכלי חוזרת אליו טומאה ישנה כדין כלי מתכות שנשברו וחזר ועשה מהם כלים החוזרים לטומאתם הישנה שהרי יש צד חומרה בעבודת כוכבים, או שדין זה של טומאה ישנה חל רק על טומאה הכתובה בתורה ולא על טומאה דרבנן, ושאלה זו נותרת ללא הכרעה ("תיקו"). תקרובת אוכל של עבודה זרה – עובד כוכבים מבטל עבודה זרה שלו הן לעניין עבודה זרה והן לעניין טומאת עבודה זרה. לתקרובת עבודה זרה אין ביטול, אך עדיין יש לשאול האם ביטול התקרובת מועיל לטהרה מטומאה מדברי חכמים כמו הכלים של עבודה זרה שיש להם טהרה במקווה, או מאחר שאיסורם לא בטל גם הטומאה שיש בהם לא בטלה, ואף שאלה זו לא מוכרעת ("תיקו").

כלים של מקדש חוניו – בית חוניו הוא מקדש במצרים שנבנה כדוגמת בית המקדש (17-155 לפנה"ס). הדעה המקובלת היא שמקדש זה שימש ליהודי מצרים כתחליף למקדש, שלא כפי ההלכה, ולכן נפסק במשנה (מנחות יג, י): "כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים". אין להסיק ממשנה זו על שימוש בכלים של בית חוניו בבית המקדש, מאחר שקנסו את הכהנים שיש בהם דעה ולאו דווקא את הכלים שהיו שם. בספר דברי הימים נאמר על חזקיהו: "כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו" (דברי הימים ב, כט, יט). רבי יהודה הנשיא מסביר כי הכתוב אוסר שימוש בכלים של עבודה זרה למקדש, והיה צורך לגנוז את כליו של אחז ("הכנו") ולהקדיש כלים אחרים למקדש ("הקדשנו"). בעניין זה מעירים כי גויים המשתמשים בכלי המקדש מחללים את הקדושה לפי הכתוב "ובאו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, מב), אך יש הבדל בעניין זה בין המזבח ששקצו אנשי יוון בעבודה זרה ש"גנזו בית חשמונאי" (משנה מידות א, ו), מפני שאין זה ראוי שישתמש הדיוט בדבר שכבר השתמשו בו לשמיים, לעומת כסף דינרים של הקיסרים אדריינוס וטריינוס שהתערב עם כספי המקדש, שלא השתמשו בכספים האלה לגבוה, ולכן הפכו לחולין ואין צריך לגונזם.          

ביטול עבודת כוכבים - במשנה נאמר: "עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו, וישראל אין מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים". ישראל לא מבטל עבודת כוכבים של עצמו לפי הכתוב: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר" (דברים כז, טו), שעבודה זרה של ישראל צריכה גניזה ואינה מתבטלת. התלמוד מעיר כי בילדותו של רבי הוא היה סבור כי עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל ישראל, מאחר שישראל עובד על דעת עובד כוכבים ולכן כל אמונתו בעבודה זרה היא כאמונת הגוי בעבודה זרה. בזקנותו רבי יהודה הנשיא חזר בו וסבור היה כדברי המשנה שעובד כוכבים מבטל רק עבודת כוכבים שלו ושל חבירו, ואינו מבטל עבודת כוכבים של ישראל אחר, מפני שאותו ישראל עובד עבודה זרה על דעת עצמו בלי יחס וקשר לאמונתו של הגוי. בתלמוד מוסבר כי אפילו אם היה לישראל ולגוי שותפות בעבודה זרה, אין הגוי מבטל עבודה זרה של ישראל, ואין ישראל מבטל עבודה זרה של גוי.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודה זרה ועבודת המקדש, הנאת כמרי עבודה זרה, ואיסור עבודה זרה.  

בדף הקודם דנו בעבודה זרה של מרקוליס, גל אבנים שזורקים עליו צרור אבנים. מרקוליס שונה מעבודה זרה רגילה, מפני שדרך עבודתה אינה דרך הפולחן הרגילה במקדש ("כעין פנים"), ולפי הכתוב: "זובח לאלהים יחרם, בלתי לה' לבדו" (שמות כב, יט) אסורה רק עבודה הדומה לעבודת המקדש. בגלל ההשוואה למקדש יש לפטור את מי שזובח בהמה בעלת מום (מום של חסרון אבר אך לא מום קל כמו דוקין שבעין), שהרי אין מקריבים בבית המקדש בהמה בעלת מום. בהקשר זה דנים על עבודת כוכבים שעובדים אותה במקל – ומשווים את שבירת המקל לשחיטת הבהמה (זביחה) וזריקה של מקל לזריקת הדם. בהקשר זה עולה עד כמה ההשוואה הדוקה, האם זביחה וזריקה צריכה להיות "משתברת" כשחיטת סימני הבהמה, או זריקת הדם, ולכן רק זריקת צואה או מי רגליים נחשבת כ"משתברת", ואילו זריקת מקל אינה משתברת. שאלה אחרת בעניין זה היא על מי ששוחט דבר שאין דרך לשוחטו במקדש כמו חגב לעבודה זרה, שצוארו דומה לצואר בהמה, והדבר נחשב לעבודת פנים של שחיטה, או שצריך להיות דמיון הדוק יותר לזביחה.  

שאלה זו חוזרת גם לזריקת אבנים על מרקוליס. במשנה שבדף זה נאמר כי עבודה זרה של גוי נאסרת רק כשהוא עובדה, ולפי זה במקרה של זריקת אבנים הן אינן נשברות כמו דם הנזרק ומתפזר. יש הסבורים כי זריקת האבנים מגדילה את גל האבנים ולכן יש לאסור את כל הגל מפני שבדרך זו גדלה עבודת הכוכבים. יש הסוברים כי כל אחת מן האבנים נעשית בעצמה עבודה זרה, וגם אסורה כתקרובת לעבודה זרה שאי אפשר לבטלה . לפי הסבר זה אפשר היה להתיר את האבן האחרונה מפני שלא עבדו לה עבודה זרה, אך בפועל אי אפשר לדעת היכן האבן ולכן יש לאסור את כל האבנים. יש המסבירים כי האבן הנזרקת היא גם תקרובת לעצמה וגם תקרובת לאבנים המצויות שם כבר, ולכן כל הגל אסור.

הסוגיה דנה בעבודה זרה של שחיטת בהמה למרקוליס. דרך עבודתה של עבודה זרה אסורה מהכתוב: "איכה יעבדו הגוי האלה..." (דברים יב, ל), לגבי דבר שאינו דרך עבודתה הרגילה של בהמה אלא אחת מעבודות המקדש נאמר בכתוב: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו... למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה...ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם" (ויקרא יז, ב-ז). הכתוב אוסר זביחה בבמות הן של קדשים שהוקדשו אחרי איסור הבמות והן של קדשים שהוקדשו לפני איסור הבמות ("אשר הם זובחים"), ולומדים מהביטוי "עוד" כי אסור לעבוד עבודה זרה כמו מרקוליס בשחיטת בהמה.

במשנה נאמר: "מצא בראשו מעות, כסות או כלים - הרי אלו מותרין. פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח – אסור". בתורה נאמר: "ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" (דברים כט, טז), ונאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" (דברים ז, כה), ולמדו מכאן כי מה שנמצא עם עבודה זרה ("עמהם") דומה למה שמצוי עליה ("עליהם"), ולכן יש לאסור רק את מה שהניחו עליה לנוי, ובמשנה מדובר על מעות התלויות בכיס שאינן דבר נוי, כסות המקופלת ומונחת על ראשו ואינה נראית לאחרים, וכלים כמו קדירה ההפוכה על ראש עבודה זרה שאינה נחשבת כנוי. בהקשר זה עולה טענה כללית לפיה כל דבר המצוי לפנים מן הקלקלין (מחיצות) אסור, אפילו אם אין בו חשיבות ונוי, ומחוץ לקלקלין אסור רק דבר של נוי. במרקוליס ובפעור אין משמעות לקלקלין (מפני שעבודות אלו אינן נעשות בדרך פולחן אלא בבזיון) והחוץ נחשב עבורן כמו הפנים, ואפילו אם היו שם מחיצות והניח שם דבר בחוץ שאין בו שום נוי – אסור. 

הנאה בטובה ולא בטובה - במשנה נאמר: "עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ - נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים - נהנין מהן בין בטובה (ובין) שלא בטובה". טובה היא מתן שכר. בתלמוד דנים האם מותר לתת טובה לכמרים כאשר יש אחרים הנהנים יחד עמהם, והשאלה היא כיצד להסביר את הביטויים "טובה" ו"שלא בטובה" בתחילת המשנה ובסופה. לפי הסבר אחד בדעת אביי הביטוי "טובה" מציין מתן שכר לכמרים, והביטוי "לא בטובה" הוא שלא בטובת כמרים, אך אם היו אחרים יחד עם הכמרים - הדבר מותר. ולפי הסבר אחר בדעתו של אביי הביטוי "בטובה" מציין טובת אחרים, והביטוי "שלא בטובה" מציין שלא בטובת כמרים, ולכן נהנים ממנה בטובת אחרים רק כאשר אין בדבר טובה לכמרים.

איסור עבודה זרה - במשנה נאמר: "עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל אין אסורה עד שתיעבד". בסוגיה מוסבר כי יש בדבר זה מחלוקת תנאים בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים" (דברים יב, ב) בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר (מקומות בעצמם אינם אסורים כעבודה זרה)...שאין אסורין עד שיעבדו, מכאן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חילוף הדברים, עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד, ושל ישראל עד שתיעבד".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודת מרקוליס.

במשנה נאמר: "רבי ישמעאל אומר: שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס – אסורות, ושתים – מותרות. וחכמים אומרים: שנראות עמו אסורות ושאין נראות עמו מותרות". מרקוליס היא שמו של האליל הרומי מרקוריוס, המקביל לאליל היווני הרמס. אליל זה היה מגן על עוברי הדרכים, וכדרך של פולחן היו משליכים לפניו צרור, עד שהיה מצטבר גל אבנים גדול. תחילתו ועיקרו של גל האבנים בשלוש אבנים "אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן", אך שאר האבנים נזרקות עליהם ומצויות בפיזור מסוים מסביב. לפי כל הדעות במשנה אם ידוע שהאבנים נשרו מגל האבנים של מרקוליס או שהיו קרובות וודאי הגיעו מן הגל הרי הן אסורות, ונחלקו על אבנים שלא ידעו מהיכן הגיעו ומרוחקות מעט מהגל, לפי רבי ישמעאל היו נוהגין לעשות כמה גלי אבנים (מרקוליס קטן ומרקוליס גדול), ולפי חכמים היו עושים רק גל אבנים אחד, ורק אם האבנים נראות יחד עם הגל – הרי הן נחשבות כחלק מן הגל. התלמוד מסביר כי גם לדעת רבי ישמעאל שתי אבנים אסורות אם הן קרובות "בתפיסה אחת", שאין מקום מוגבה המפסיק ביניהן לבין הגל העיקרי, והמשנה דיברה על אבנים שיש הפסק מסוים בינן לבין הגל.      

מהן אבני המרקוליס? בתלמוד מסופר על ארמונו של ינאי המלך שהפך לעבודה זרה של מרקוליס, ולאחר זמן באו עובדי כוכבים והשתמשו באבנים כחיפוי לדרכים. היו מן החכמים שפרשו משימוש בדרכים הללו, והיו חכמים שלא פרשו משימוש בדרכים הללו. המתירים סברו כי עבודה זרה צריכה להיות מעין עבודת המקדש (עבודת פנים), ומאחר שאין שום דמיון בין זריקת אבנים למרקוליס לעבודת המקדש - אין לאסור את האבנים. ומסופר כי אפילו רבי מנחם ברבי סימאי, חכם שהיה מכונה "בנן של קדושים" והיה מקפיד מאוד על הלכות עבודה זרה ולא הסתכל על צורת מטבע שחקוקה עליו צורת אליל נהג ללכת בדרכים האלו. האוסרים סברו כי יש לפרוש מן הדרכים מפני שאבנים אלו אינן עבודה זרה אלא תקרובת עבודה זרה, ואי אפשר לבטל תקרובת עבודה זרה, לפי הכתוב "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), וכפי שהמת אינו בטל כך גם תקרובת לעבודת כוכבים אינה בטילה.

התלמוד דן בהקשר זה בהלכות שונות שקשה לתת להן הסבר הולם. הביטוי המציין את הקושי הוא: "לית נגר ולא בר נגר דיפרקינה" [=אין נגר או בן נגר שיפתור את הקושיה], כלומר, אין אדם חכם המסביר את ההלכה היטב. הלכה אחת היא "עובד כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות – מותרות", ואחד החכמים מסביר כי הוא "לא נגר ולא בר נגר" (אין הוא חושב את עצמו לחכם במיוחד) ויש להסביר כי בעקרון היה צריך לאסור מפני שמדובר בתקרובת עבודת כוכבים, אך מאחר שאין עבודה זו כעבודת המקדש יש להתיר. הלכה אחרת שיש להסביר היא מדוע "מתליעים ומזהמים בשביעית ואין מתליעים ומזהמים במועד (חול המועד). כאן וכאן  אין מגזמין, וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית". בשביעית אסורה מלאכה בקרקע או באילן, אך אם הדבר נועד להעמיד את האילן שלא ימות מותר לעשות כן, ולכן התירו לזהם את האילן (למרוח זבל על פצע באילן), אך אסור להצמיח ולשבח את האילן ולכן אסרו לגזום את האילן. הזיהום שהתירו הוא רק זיהום המעמיד את האילן, אך אם הוא משבח ומצמיח את האילן הדבר אסור, והסיכה שהתירו אף היא להעמיד את האעחו ולא לפטם ולהשמין את הפרי (ראו משנה שביעית ב, ד-ה). סיבת איסור מלאכה בחול המועד היא כדי שלא יבוא לטרחה שיש במלאכה מרובה, אך אין זה ברור מדוע התירו סיכת שמן בחול המועד ואסרו זיהום האילן, שהרי שניהם נועדו להעמיד את האילן, ועל דבר זה אומרים ש"לית נגר ולא בר נגר דיפרקינה".

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בביטול עבודה זרה, ובזה וזה גורם.

במשנה נאמר: "זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, והחזירין (חזרת, חסה) לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנביה נושרת עליהן והוה להן לזבל". בימות החמה העץ מצל על הירקות ועוזר להם לגדול, אך בימות הגשמים לא ברור האם העץ מסייע לגידול או מפריע לגידול. התלמוד דן ביחס בין דעת רבי יוסי במשנה החושש לזיבול, לדעתו במשנה אחרת (עבודה זרה ג, ג) שם הוא אינו חושש לזיבול: "רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים (כלי עבודה זרה). אמרו לו, אף הוא נעשה זבל , שנאמר (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". לפי הסבר אחד, רבי יוסי סובר כי "זה וזה גורם אסור", כלומר, גורם של איסור וגורם של היתר הפועלים יחד ליצור איזה דבר – אוסרים את הדבר, ולכן ירקות הגדלים מתחת לעץ אשירה בימות הגשמים אסורים שנביה אסורה מועילה לגידולם, ובמשנה האחרת אין הוא חושש לזבל מפני שכוונת האדם היא לאבד עבודה זרה ולא לשמור עליה. לפי הסבר אחר רבי יוסי סובר בעיקרון ש"זה וזה גורם מותר", ודבריו במשנה נאמרו כטיעון כנגד עמדת חכמים הסוברים ש"זה וזה גורם אסור", שלפי שיטתם יש לאסור גם ירקות בימות הגשמים. סברת חכמים היא "מה שמשביח בנביה פוגם בצל", כלומר, שהתועלת בדשן ובזיבול של הנביה אינה עולה על הנזק שיוצר הצל לגידול הירקות בימות הגשמים. הדעות השונות הללו חלוקות גם ב"שדה שנזדבלה בעבודת כוכבים, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני עבודת כוכבים", שלפי הסובר כי "זה וזה גורם אסור" – "שדה תבור, ופרה תרזה", ולפי הסובר "זה וזה גורם מותר" – "שדה תזרע, פרה תישחט". ההלכה היא כרבי יוסי לפי הדעה הסוברת ש"זה וזה גורם מותר", ולכן שדה שזובלה לעבודת כוכבים – מותרת.  

אגב הדיון בשאלת "זה וזה גורם" מציע התלמוד לפרש באופן דומה גם מחלוקות של רבי אליעזר וחכמים. מחלוקת אחת היא במשנה הבאה (ג, ט): " נתערבה באחרות (פת שנעשתה בעצי אשירה), כלן אסורות בהנאה. רבי אליעזר אומר, יוליך הנאה לים המלח. אמרו לו, אין פדיון לעבודה זרה". מחלוקת אחרת היא במסכת ערלה (ב, יא): "שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו, רבי אליעזר אומר: אחר האחרון אני בא. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור לכתחלה ובין שנפל איסור לבסוף - אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ". ואולם, מחלוקות אלו אינן מתפרשות באופן דומה, שכן נראה כי במשנה במסכת עבודה זרה חכמים מחמירים, ובמשנה במסכת ערלה יש לדון בהיקף העקרון של רבי אליעזר: "אחר האחרון אני בא". לפי עמדתו של אביי העיקרון נאמר רק בתנאים מסוימים: "לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור, אבל לא קדם וסילק את האיסור – אסור", ואז אפשר לפרש שרבי אליעזר סבור כי זה וזה גורם אסור, אך אפשר כי רבי אליעזר אינו מתחשב כלל בשאלה זו, והעיקרון שלו קובע כי יש תמיד ללכת אחר הגורם האחרון, ואם גורם זה היה אסור – הדבר אסור, ואם מותר – הדבר מותר.    

במשנה נאמר: "נטל ממנה עצים - אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור, אם חדש – יותץ, ואם ישן – יוצן. אפה בו את הפת אסורה בהנאה, נתערבה באחרות - כולן אסורות בהנאה רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לעבודת כוכבים. נטל הימנה כרכור (מוט לאריגה) - אסור בהנאה, ארג בו את הבגד - אסור בהנאה. נתערב באחרים ואחרים באחרים כולן אסורין בהנאה ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח אמרו לו אין פדיון לעבודת כוכבים". ההלכה היא כרבי אליעזר הן בפת שם נשרף האיסור עוד קודם לאפיית הפת, והן בכרכור שהוא כלי לאריגה, ונחלקו אמורים מה דינה של חבית סתם יינם של גוים שהתערבה ביינו של אחד מישראל – רב אדא בר אהבה סבור לאסור, ולדעת רב חסדא החבית מותרת, ונוטל את שווי חלק התערובת האסור וזורק כסף בשווי זהה לים.

במשנה נאמר: "כיצד מבטלה? קירסם וזירד, נטל ממנה מקל או שרביט, אפי' עלה – הרי זה בטלה. שיפה לצרכה – אסורה, שלא לצרכה – מותרת". האמוראים נחלקו האם השפאים עצמם מותרים או אסורים כדין עבודה זרה. אם עבודת כוכבים נשברה – נחלקו האמוראים: רב אמר: צריך לבטל כל קיסם וקיסם, ושמואל אמר: אין עבודת כוכבים צריכה לבטל אלא דרך גדילתה". ונחלקו כיצד להסביר מחלוקת זאת: לפי הסבר אחד נחלקו האם עובדי כוכבים ממשיכים לעבוד לשברי עבודת כוכבים. לפח הסבר אחר ברור כי עובדים לשברים, והשאלה היא האם שברי שברים מותרים או אסורים, או לפי הסבר שלישי, השאלה היא על עבודה זרה של חוליות (חלקים מתפרקים) והשאלה היא האם מאחר שהדיוט יכול להחזירה היא אינה בטלה שהרי יכול לתקנה ולהחזירה למצבה הקודם, או שמאחר שהיא מפורקת ואינה מצוי ה במצבה הרגיל - אינה צריכה ביטול מיוחד.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באשרה.

דיני אשרה - במשנה נאמר: "שלש אשרות הן: אילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים - הרי זו אסורה. גידעו ופיסלו (חתך חלק מהגזע או הענפים) לשם עבודת כוכבים והחליף (האילן צמח) - נוטל מה שהחליף (חותך את הענפים שצמחו עבודה זרה). העמיד תחתיה עבודת כוכבים ונטלה - הרי זו מותרת". התלמוד מסביר כי במקרה של "גידעו ופיסלו" אפילו אם הבריך והרכיב את גופו של האילן עצמו, אין האילן נחשב כאילו נטעו מתחילה לשם עבודת כוכבים, ודי בכריתת הענפים שצמחו לעבודה זרה כדי לבטל שם עבודה זרה מאילן זה.

בתלמוד דנים במקרה שלא נידון במשנה: המשתחווה לאילן (שלא ניטע לשם עבודה זרה). והאמורא שמואל סבור כי  גוף האילן מותר, אך הענפים שהוסיפו לצמוח מן האילן אסורים. התלמוד בוחן את ההלכה של שמואל לאור דברי המשנה על אילן שגידעו ופיסלו, וביחס למחלוקת התנאים רבי יוסי ובר יהודה וחכמים הנזכרת בדפים הקודמים. רבי יוסי ברבי יהודה וחכמים אוסרים תוספת אילן שנטעו ולבסוף עבדו והשתחווה לו, ונחלקו על עיקר האילן: חכמים סבורים כי רק התוספת אסורה לפי הכתוב "ואשריהם תגדעון" (דברים ז, ה), ואילו רבי יוסי סבור שאף עיקר האילן אסור לפי הכתוב: "אשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג). (ואף שלא כך פירשו את הכתובים בדף מה, כאן הופכים ומתרצים את דרשת הכתובים בדרך זו).  ובהתאם לשיטת הללו מסבירים גם האיסור במשנה של אילן שגידעו ופיסלו (חתך את ענפיו). לפי רבי יוסי ברבי יהודה יש לאסור את עיקר האילו ואת תוספת האילן, והחידוש במשנה הוא שאפילו שגילה דעתו שהוא רוצה את הענפים לעבודה זרה, גם עיקר האילן אסור. ולפי חכמים החידוש במשנה הוא שאפילו שעשה מעשה בגוף האילן – אין אוסרים את גוף האילן אלא רק את התוספת של הענפים. 

הגדרת אשירה - במשנה נאמר: "איזהו אשרה? כל שיש תחתיה עבודת כוכבים. רבי שמעון אומר: כל שעובדין אותה. ומעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו ומצאו תחתיו גל אמר להן רבי שמעון: בדקו את הגל הזה ובדקוהו ומצאו בו צורה. אמר להן: הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להן את האילן". התלמוד מסביר כי משנה זו מסבירה כי יש מחלוקת על האשרה ש"העמיד תחתיה עבודת כוכבים" הנזכרת במשנה הקודמת כאחת מ"שלוש אשרות הן" – אם היא אסורה, או שיש לאסור רק אשרה שעובדים את האילן עצמו. ונחלקו אמוראים כיצד מזהים אשירה: לפי רב אם הכמרים של עבודה זרה יושבים תחתיה ואינם אוכלים מפירותיה הרי היא אשירה אסורה, ולפי שמואל אם הם אומרים שיקחו את התמרים למקום עבודה זרה, כנראה שהיא משמשת להכנת תערובת שיכר שישתו עובדי עבודה זרה ביום חגם, והלכה כדעת שמואל.  

הנאה מצל אשרה – במשנה נאמר: "לא ישב בצילה, ואם ישב – טהור. ולא יעבור תחתיה, ואם עבר – טמא. היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור". התלמוד מסביר כי אפשר לשבת בצל ענפי האילן, בצל קומת האילן או בצל צלו של האילן (הצל הארוך מגובה קומת האילן), ודברי המשנה אוסרים לשבת בצל אפילו בצל צילה, אך אם עבר וישב – הרי הוא טהור אפילו אם ישב בצל קומתה. אם עבר תחת האילן ממש הוא טמא מפני שיש שם תקרובת עבודת כוכבים, כדברי רבי יוסי ברבי יהודה הסבור כי תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באוהל, לפי ההשוואה בכתוב בין תקרובת למת: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח). אם עבר תחתיה והיא גוזלת את הרבים הרי הוא טהור –ומוסבר כי עובר שם לכתחילה אם אין דרך אחרת, ואם יש דרך אחרת אינו עובר שם, אך אם עבר טהור. ומסופר כי רב ששת הורה לשמשו לעבור שם במהירות, מפני שהיה אדם חשוב, ואף שלא הייתה דרך אחרת לעבור והיה יכול לעשות כן לכתחילה חשש שהוא אדם חשוב והכל רואים את מעשיו ולומדים ממנו, ולכן העדיף שלא להישאר שם זמן רב.

זריעה תחת אשרה - במשנה נאמר: "זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. והחזירין (חזרת, חסה) לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנביה (העלים) נושרת עליהן והוה להן לזבל". התלמוד מסביר כי לדעת רבי יוסי במשנה "זה וזה גורם אסור", כלומר, כאשר יש גורם היתר וגורם איסור הפועלים יחד ליצור דבר משותף - אותו דבר אסור, ומטעם זה אסור לאכול ירקות שהנביה של האשרה משמשת להם כדשן, אפילו שהם צומחים מן האדמה. התלמוד מסביר גם כי במשנה (עבודה זרה ג, ג) "רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אף היא נעשה זבל" רבי יוסי אינו חושש שישתמשו בפסולת של עבודה זרה, בניגוד לדבריו כאן, מפני ששם הפסולת לא הייתה צריכה להפוך לדשן אלא ללכבד לאיבוד ברוח או בים. חכמים חוששים לפסולת של עבודה זרה: "אמרו לו: אף היא נעשה זבל", אך במקרה זה הם סבורים כי הנביה עוזרת מצד אחד לירקות כדשן אך גם מזיקה להם כשהיא מאפילה עליהם וחוסמת מהם את אור השמש, ולכן אין כאן שני גורמים הפועלים יחד, אלא גורם אחד מבטל את חברו, ויש להתיר את הירקות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בעבודה זרה למצווה או למקדש, ובבית לעבודה זרה.

בדפים הקודמים דנו באיסור עבודה זרה של דברים שהנם חלק מממלכת הטבע: הר, עץ, ביצה, בהמה וחיטים. הכלל בעניין זה מבוסס על הכתוב: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב), שההרים עצמם אינה נאסרים כעבודה זרה, אלא רק האלילים המצויים על ההרים. אלא שיש בנושאים הללו כמה דברים שיש לברר: האם שתיל המחובר לאדמה נאסר אם עבדו לו עבודה זרה, האם אבני הר שכבר אינן מחוברות להר נאסרו כעבודה זרה, והאם קמת חיטים שנטחנה לקמח מותרת לשימוש לצורך גבוה בבית המקדש. בדף זה ממשיכים לדון בנושאים קרובים.

דקל למצוה – התלמוד דן האם מותר להשתמש בדקל שאדם השתחווה לו לצורך מצוות ארבעת המינים, או שיש בשימוש בעבודה זרה צד מאוס, ואפילו שלא נאסר מצד הדין אין משתמשים בה לצורך מצווה. שאלה דומה היא על אשירה של עבודה זרה שהגוי ביטל אותה מלהיות עבודה זרה. השאלה כאן היא כללית יותר לגבי כל המצוות: האם דבר שלא היה ראוי למצווה ("דחוי") ממשיך להיות בלתי ראוי למצווה ("יש דיחוי אצל מצוות"). בעניין זה דנים בדברי המשנה במסכת חולין (ו, ד) על חובת כיסוי הדם של דם עופות: "כיסהו ונתגלה – פטור מלכסות, כיסהו הרוח – חייב לכסות". ההנחה היא שאם הרוח כיסה את הדם ושוב הדם נתגלה, חייב לכסותו בעצמו מפני שקיום המצווה לא נדחה ("אין דיחוי אצל מצוות"), והשאלה היא האם קביעה זו באה רק להחמיר ולחייב אדם לעשות מצווה, או שהיא באה גם להקל להשתמש בעבודה זרה שלא נאסרה לצורך מצווה, ושאלה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו"). 

בהמה למקדש –האם מותר להשתמש בצמר של בהמה שהשתחווה לה, לחוטי התכלת של הציצית או לבגדי הכהונה; והאם מותר להשתמש בקרני הבהמה לעשיית חצוצרות, בשוקיים שלה לעשיית חלילים (חמת חלילים), ובמעיה למיתרים של כינור (פארות). הדבר קשור גם להבנת מהותה של השירה ששרים הלויים בבית המקדש והאם היא בעיקר שירה בפה או נגינה בכלי מוזיקלי, והאם תפקידה של הנגינה בכלי היא ללוות את הצליל הקולי ("בסומי קלא") או שהיא עומדת בפני עצמה, ואף שאלה זו לא באה לידי הכרעה.

מי מעין לניסוך המים – הסוגיה דנה האם מותר להשתמש במי מעיין שהשתחוו לה כעבודה זרה (ואינו נאסר מפני שהוא מחובר לקרקע) לצורך ניסוך המים במקדש. התלמוד מסביר שאדם עובד למים עצמם, ולא להשתקפות של המים, אך לא ברור אם הוא עובד למים שלפניו או שהוא עובד למקור ועיקר המים. וכל השאלות הללו הן רק על מים הנובעים מקרקע של איש פרטי העובד את מי המעיין שלו, והעובד עבודה זרה למים של רבים אינו אוסרם לשום דבר שאין הם שלו.   

בתים ועבודה זרה - במשנה נאמר: "מי שהיה ביתו סמוך לעבודת כוכבים ונפל - אסור לבנותו. כיצד יעשה? כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה. שלו ושל עבודת כוכבים (קיר משותף) - נידון מחצה על מחצה. אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ שנאמר 'שקץ תשקצנו' (דברים ז, כב) ר"ע אומר כנדה, שנאמר 'תזרם כמו דוה צא תאמר לו' (ישעיהו ל, כב) - מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא". התלמוד מסביר כי אין לתת לעבודה זרה עוד רווח מקום של ארבע אמות, אלא לשים שם בית כסא לתינוקות שאינם צריכים לשמור על צניעות, או לשים שם קוצים כך שלא יוכלו להשתמש במקום.

במשנה נאמר: "שלשה בתים הן: בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים - הרי זה אסור, סיידו וכיידו לעבודת כוכבים וחידש - נוטל מה שחידש. הכניס לתוכה עבודת כוכבים והוציאה - הרי זה מותר". בתלמוד מוסבר כי במקרה של בית שבנאו מתחלה לעובד כוכבים כלול גם מקרה של אדם המשתחווה לבית, ומאחר שבית שנבנה לעבודה זרה או בית שהשתחווה לו כעבודה זרה דינם שווה לביטול – המשנה כללה אותם יחד, ושניהם אסורים. 

במשנה נאמר: "שלש אבנים הן: אבן שחצבה מתחלה לבימוס - הרי זו אסורה, סיידה וכיידה לשם עבודת כוכבים - נוטל מה שסייד וכייד ומותרת, העמיד עליה עבודת כוכבים וסילקה - הרי זו מותר". בתלמוד מוסבר כי המסייד בגוף אבני הבית אינו נחשב כמי שחצב מתחילה לעבודה זרה,  וצריך להסיר את מה שסייד והבית כולו לא נאסר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור עבודה זרה של עצים ושל הרים.

בתורה נאמר: "אלהיהם על ההרים", ומכאן למדו שרק מה שעל ההר אסור כעבודה זרה אך הר עצמו אינו אסור כעבודה זרה. בדף הקודם דנו גם באילנות: אילן שנטעו מתחילה לעבודה זרה, ואילן שנטעו ואחר כך עבדו עבודה זרה, ובמוקד הסוגיה עמד ביאור הכתובים המצווים לאבד עבודת כוכבים, ולשרוף או לגדוע אשירה בספר דברים (פרק ז ופרק יב). בדף זה מסכמים את ההלכה: "עכו"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות – הן מותרים ועובדיהן בסייף, ואת הזרעים ואת הירקות – הן אסורין ועובדיהן בסייף", ואך כאן יש לדון האם מדובר באילן הדומה להר שלא נטעו מתחילה לעבודה זרה אלא באילן שנטעו, ורק אחר כך עבדו.

התלמוד דן בסוגיה על שאלות בעניין זה:

אבני הר שנדלדלו והדרדרו ממקומם – ונחלקו אמוראים אם לאוסרם או להתירם. לפי דעת אחת נאמר בתורה"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" (דברים ז, כו), ולפיכך יש לאסור להשתמש בכל מה שהיה חלק מדבר שנעבד עבודה זרה. לפי דעה אחרת לומדים בנין אב משני כתובים – הר ובהמה בעלת מום (שהשתנתה מדרך ברייתה), או אילן יבש (שהשתנה מברייתו) ובהמה תמה – שכל דבר שאין בו תפיסת יד אדם אפילו אם עבד לו עבודה זרה - מותר.

אדם הזוקף ביצה להשתחוות לה –למסקנת התלמוד השאלה אינה האם להתייחס לזקיפת הביצה כעבודה זרה או לקבוע שישראל אוסר עבודת כוכבים מרגע שעשאה. עיקרה של השאלה היא על עובד כוכבים שהשתחווה לביצה שזקפה ישראל, ויש לשאול האם להשוות את הביצה ללבינה, וכשם שאם זקף לבנה והעמידה על מקומה ובא עובד כוכבים ועבד לה עבודת כוכבים – אסורה מפני שכנראה רצה שיעבדו לה, כך גם בביצה שזקפה או שזקיפת הביצה אינה ניכרת ואין בזקיפה זו כדי להכינה לעובד כוכבים. 

אבני הר של עבודה זרה למזבח – בתורה נאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך" (דברים כג, יט), ןיש לדון מה היחס בין איסור זה לאיסור להשתמש במה שנעבד עבודה זרה בבית המקדש. יש האומרים כי אתנן (תשלום) אסור לשימוש בבית המקדש בין כשהוא תלוש ובין כשהוא מחובר ולכן הכתוב השתמש בביטוי "בית ה' אלוקיך", ומכאן בדרך קל וחומר שאיסור חמור כמו עבודה זרה אסור גם במחובר לגבוה (לבית המקדש). ואולם יש הסבורים כי דבר מחובר שנעבד מותר לשימוש להדיוט (בגלל אלהיהם על ההרים), ומכאן בדרך קל וחומר שיש לאסור רק אתנן תלוש ולא מחובר, ודברי הכתוב "בית ה' אלקיך" אינם אוסרים דבר מחובר, אלא רק נוי של ריקועים לבית המקדש, או שימוש באתנן לקניית פרה אדומה שאינה מוקרבת בבית המקדש ממש.

אגב דיון זה עולה השאלה האם לימוד בדרך קל וחומר המוליך למסקנה חמורה עדיף על לימוד קל וחומר המוליך למסקנה מקלה ("לחומרא פרכינן לקולא לא פרכינן", פרכינן הוא בגלל שקל וחומר מבוסס על שאלות רטוריות). התלמוד דן בהקשר זה במשנה במסכת פסחים (ו, ב):  "השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה תוכיח, שהיא מצוה, והיא משום שבות, ואינה דוחה את השבת. אף אתה אל תתמה על אלו, שאו על פי שהן מצוה והן משום שבות, לא ידחו את השבת. אמר לו רבי אליעזר: ועליה אני דן! ומה אם שחיטה, שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת; הזאה, שהיא משום שבות, אינו דין שדוחה את השבת? אמר לו רבי עקיבא: או חילוף! מה אם הזאה, שהיא משום שבות, אינה דוחה את השבת. שחיטה, שהיא משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת"?. המשנה דנה על הזאה על טמא מת ביום השביעי לטהרתו בערב פסח החל בשבת. השאלה היא האם יש לדחות את ההזאה שיש בה איסור שבות מדברי חכמים כדי להתיר לאדם להשתתף באכילת קרבן פסח במוצאי שבת. במקרה זה נראה כי רבי עקיבא משתמש בקל וחומר כדי לפטור את האדם מפסח, בעוד שרבי אליעזר דן קל וחומר המחייב את הטמא להזות ולהקריב קרבן פסח. ואולם מסקנת הדברים היא שרבי עקיבא לא דן קל וחומר בעצמו אלא רק מזכיר לרבי אליעזר שמותר להזות בשבת, ומתנצל לפני רבי אליעזר "אל תכפירני בשעת הדין", שאין לשכוח עובדות יסודיות מפני שאלו משנות לחלוטין מסקנה של קל וחומר. 

חיטים בקמה למנחות –בהקשר זה שואלים אם איסור שימוש במקדש בדבר שנעבד עבודה זרה חל גם על דבר שיש בו שינוי כמו קמת חיטים ההופכת לקמח ("יש שינוי בנעבד"). מקרה זה דומה לוולדות של בהמות האסורות למזבח: "כל האסורין לגבי מזבח – ולדותיהן מותרים (משנה תמורה ו, א)...רבי אליעזר אוסר", והכל מסכימים כי אם כבר התעברה, נאסרה למקדש יחד עם הוולד שלה. יש המשווים איסור עובר לאיסור של קמח חיטים, ויש הסבורים כי העובר אינו עובר שינוי אלא רק מוגף בדלתי רחם הבהמה, ואילו הקמח שינה ממש את מהותו והפך מחיטים לקמח.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיבוד עבודה זרה, ובאילן עבודה זרה.

במשנה נאמר: "הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות - הן מותרין ומה שעליהן אסורין שנאמר 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם' (דברים ז, כה) ר' יוסי הגלילי אומר: 'אלהיהם על ההרים' (דברים יב, ב) ולא ההרים אלהיהם אלהיהם 'על הגבעות' ולא הגבעות אלהיהם. ומפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בה תפיסת ידי אדם - אסור. אמר רבי עקיבא: אני אובין ואדון לפניך: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה, ועץ רענן דע שיש שם עבודת כוכבים".

בתורה נאמר: כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה...כי אם כה תעשו להם מזבחתיהם תתצו ומצבתם תשברו ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש..." (דברים ז, א-ה).בהמשך נאמר: "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלקי אבתיך לך לרשתה, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים, אשר אתם ירשים אתם, את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (שם יב, א-ג).

בסוגיה מסבירים את ההבדל בין רבי יוסי לדעת חכמים (תנא קמא). לפי הסבר אחד המחלוקת היא האם ציפוי הר נחשב כמו ההר – לדעת תנא קמא ציפוי ההר אינו כהר, ולכן כל מה שעל ההר ואינו מחובר בו אסור כעבודה זרה, ואילו רבי יוסי הגלילי סבור כי ציפוי ההר הוא כהר. לפי הסבר אחר לא נחלקו שציפוי ההר אינו כהר, אלא על "אילן שנטעו ולבסוף עבדו" – תנא קמא סבור כי האילן מותר מפני שהוא נטוע בהר ונחשב לחלק מן ההר ואי אפשר לאסור את ההר, ורבי יוסי הגלילי סבור כי אילן הנטוע בהר נחשב לדבר שיש בו תפיסת יד אדם (לפני שנטעו וגם לאחר שנטע) וכל דבר שיש בו תפיסת יד אדם – אסור.

רבי יוסי בר' יהודה סבור גם כן כרבי יוסי הגלילי שיש לאסור אילן שנטעו לבסוף עבדו עבודה זרה, והוא סבור כי הדבר מבואר בכתובים: ההרים והגבעות אינם נאסרים מפני ש'אלהיהם הוא 'על ההרים' ו'על הגבעות' (ואינו הם עצמם), אך לגבי אילן נאמר: 'ותחת כל עץ רענן', ומיד אחר כך "ואשריהם תשרפון באש", ומכאן שעץ רענן אף הוא יכול להיות אלהיהם, ויש לאסור את האילן. התלמוד מסביר כי דברי רבי יוסי בר' יהודה על אילן שנטעו ואחר כך עבדו נלמדים מהכתוב "אשריהם תגדעון", ואילו הכתוב  "אשריהם תשרפון באש" (דברים יב) עוסק לשיטתו באילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה. אילן שנטעו לבסוף עבדו הוא עץ ש"גידועו אסור ועיקרו מותר" (ענפיו אסורים כעבודה זרה אך הגזע המחובר לקרקע אינו נאסר), ולכן צריך לגדוע את ענפיו ולא לאסור את כולו. המצווה לשרוף את האשירה מתאימה לאילן שעשאו מתחילה לשם עבודה זרה ונאסר כולו. רבי יוסי בר' יהודה אף לומד מהכתוב "אבד תאבדון" שאין מאבדים את כל העבודה זרה בפעם אחת, אלא בכניסה לארץ מאבדים עבודה זרה, וממשיכים בכל פעם שאפשר לרדוף מה שנשאר מאלילי עבודה זרה, וגם לאחר השמדת עבודה זרה צריך להמשיך ולשרש אחריה עד שתאבד לחלוטין: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (שם).

חכמים מסבירים את הכתובים אחרת: הכתוב "ואשריהם תשרפון באש" אכן מדבר על אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה, הנאסר מיד ברגע שנטעו ואינו נחשב למחובר להר, אך הכתוב "אשריהם תגדעון" מלמד כי יש לעשות לפי סדר הפרשות בתורה: בכניסה לארץ חייבים לגדוע עבודת כוכבים (דברים ז), אחר כך יש לכבוש את הארץ מידי הגויים (דברים יב), ולבסוף לסיים את מלאכת השמדת עבודת כוכבים ולבער עבודת כוכבים ולשרוף אותה באש (שם). הכתוב "אבד תאבדון" מלמד שיש לשרש אחרי עבודה זרה ולחפשה כדי לאבדה לגמרי, והכתוב "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" מלמד כדברי עקיבא שיש לכנות את שמו של המקום בו עבדו עבודה זרה בשם גנאי,  מקום עבודה זרה שהיה נקרא 'בית-גליא' ייקרא 'בית כריא' (מגבוה וגלוי לנמוך וחבוי), ולמקום בשם 'עין כל' קוראים 'עין קוץ'.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיבוד עבודה זרה, ובבית מרחץ שיש בו עבודה זרה.

איבוד עבודה זרה - במשנה נאמר: "רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אף הוא נעשה זבל שנאמר (דברים יג, יחלא ידבק בידך מאומה מן החרם". בתוספתא (עבודה זרה ג, יט) מביא רבי יוסי תימוכים לדעתו ממה שנאמר על עגל הזהב בספר דברים (ט, כא): "את העגל לקחתי ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר, ואשליך את עפרו אל הנהר היורד מן ההר", אך חכמים סבורים כי מטרת הטחינה והשלכת העפר למים הייתה לבדוק את עם ישראל כפי שבודקים סוטה אם זינתה במים המעורבבים בעפר, וכך גם רומז הכתוב בספר שמות "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שמות לב, כ). בספר דברי הימים מסופר על מעכה אמו של אסא מלך יהודה ש"הסירה מגבירה אשר עשתה לאשרה מפלצת, ויכרת אסא את מפלצתה וידק וישרף בנחל קדרון" (דברי הימים ב, טו, טז), ומכאן שאפשר להטיל את אפר השריפה למים, אך התלמוד מסביר כי יש מקומות בנחל קדרון שבהם לא גדלים צמחים ומותר לזרוק שם את האפר, אך במקום בו גדלים צמחים אסור לזרוק את האפר כדי שלא יהפוך לזבל דישון עבור הצמחים, כמו בהלכות מעילה שם אוסרים להשתמש בהקדש שנסחף לנחל קדרון בלי לפדותו מידי ההקדש. חיזוק אחר לטענת רבי יוסי הוא מחזקיהו המלך עליו נאמר "וכתת נחש נחשת אשר עשה משה" (מלכים ב, יח, ד), אך גם כאן הנחש לא היה עבודה זרה, מפני שהיה שייך למשה, ואין אדם אוסר בעבודה זרה דבר שאינו שלו, אך חזקיהו נאלץ לכתותו כי אנשים טעו אחרי הנחש ועבדו לו עבודה זרה. מקור נוסף הוא מה שעשה דוד המלך באלילי עבודה זרה של הפלישתים לאחר שניצח במלחמה: "ויעזבו שם את עצביהם, וישאם דוד ואנשיו" (שמואל ב, ה, כא), ), ויש המסבירים כי דוד זרה אותם לרוח כמשמעות הלשון לשאת בנביא (ישעיהו מא, טז). עם זאת, בספר דברי הימים מתואר תיאור שונה של האירוע לפיו דוד המלך שרף את הפסלים באש "ויאמר דוד וישרפו באש" (דברי הימים א, יד, יב) וכפי הנראה דוד המלך הורה בתחילה לשרוף את הפסלים באש, ולאחר מכן בא לשם אתי הגתי (איש צבא דוד שהיה גוי) וביטל את העבודה הזרה, ואחרי זה לא היה צורך לשורפם ונשאו אותם כדי להשתמש בהם. איתי הגיתי ביטל גם איסור עבודה זרה מהכתר שהיה מונח על האליל מלכם: "ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב" (שמואל ב, יב, ל). למרות כובד משקלו הכתר הלם את ראשו של דוד, אולי מפני שהכתב עצמו רכב על מגנט שהחזיק אותו באוויר ("אבן שואבת"). מסופר כי דוד היה מניח אותו לצד התפילין של ראש, ובבית דוד הייתה מסורת כי רק מי שהכתר הולם אותו ראוי למלכות בית דוד, ואדוניה בן חגית סבור היה שהכתר הולם אותו, אך הוא לא הצליח לשימו עליו.    

מרחץ עם עבודה זרה - במשנה נאמר: "שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי אמר ליה כתוב בתורתכם "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, ח) מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אין משיבין במרחץ, וכשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי, אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ. דבר אחר: אם נותנים לך ממון הרבה אי אתה נכנס לעבודת כוכבים שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, זו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה, לא נאמר אלא אלהיהם את שנוהג בו משום אלוה אסור את שאינו נוהג בו משום אלוה מותר". בתלמוד מוסבר כי רבן גמליאל לא רצה להשיב בבית המרחץ, מפני שאסור להרהר בדברי תורה או לדבר בדברי תורה בשעה שאדם נמצא במרחץ, ואפילו אם מדבר בלשון חול ולא בלשון קודש. במשנה יש כמה תשובות לשאלתו של פרוקלוס מדוע מותר להתרחץ במרחץ אפרודיטי, והאמוראים סבורים שחלק מהתשובות אינן משקפות את האמת אלא נאמרו לשם אפולוגטיקה (תשובה גנובה). יש המסבירים כי התשובה "עומדת על פי הביב וכל אדם משתין בפניה" אינה תשובה טובה, מפני שגם בעל פעור עבודתו היא שעושים את הצרכים לפניו ואין זה מבטל את חשיבותו, אך ייתכן שיש הבדל בין אפרודיטי שאין עבודתה בכך, לבעל פעור שעבודתו בכך. עוד מסבירים שלהשתין בפני עבודה זרה ואפילו לזרוק צואה אינו מבטלה, אך ייתכן ששם מדובר על אדם העושה כן לפי שעה מפני כעסו על הפסל, ואילו כאן משתינים בפניה בכל שעה ושעה ומזלזלים בה. יש המסבירים כי התשובה "אני לא באתי בגבולה והיא באה בגבולי" אינה תשובה טובה, מאחר שמותר לאדם ליהנות מעבודה זרה שהוא בא בגבולה כמו מרחץ הפתוח לציבור או גינה ציבורית, אם הוא אינו חייב להכיר על ידי כך טובה לעובדי עבודה זרה. אך במקרה זה ברור כי אפילו שאין רבן גמליאל צריך להכיר טובה, כל שאר האנשים הבאים למרחץ צריכים להכיר טובה, ולכן יש הבדל אם הם באו בגבולה או היא באה בגבולם. תשובה אחרת היא "אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ", ואף כאן ההנחה היא שאין הקדש לעבודה זרה ואין אוסרים עבודה זרה על ידי הקדש, אך ייתכן שבכל זאת יש הבדל אם המרחץ הוא נוי לאפרודיטי מפני שאז המרחץ נאסר כנוי עבודה זרה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בכלים העשויים לעבודה זרה.

במשנה נאמר: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון - יוליכם לים המלח. רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין אסורין שעל המבוזין מותרין". צורת דרקון - בתוספתא (עבודה זרה ה, ב) נאמר: "איזהו צורת דרקון? פירש רבי שמעון בן אלעזר: כל שיש לו ציצין בין פרקיו", ורב אסי סבור כי מדובר בפרקי הצוואר.  מכובדים- מבוזים – נחלקו האמוראים מה נחשב למכובד ובזוי בכלים. רב סבור כי מדובר בכלי אוכל, אלא שהצורות המצויות מחוץ למים שבסיר הן מכובדות, והצורות המצויות בתוך המים מבוזות. ושמואל סבור בעקבות דברי התוספתא (שם ה, א) כי מדובר בכלים מסוגים שונים: נזמים, טבעות, ושירין (שרשרות) הם כלים מכובדים, וכלי אוכל כמו יורה, קומקום, מיחם סדינים או מטפחות הם כלים בזויים. רב ששת מנסח כלל על יסוד ברייתות שונות: "כל המזלות מותרין חוץ ממזל חמה ולבנה, וכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם, וכל הצורות מותרות חוץ מצורת דרקון". התלמוד דן ביחס של הכלל למשנה. אביי סבור כי הרישא והסיפא של הכלל עוסקות במי שמוצא כלים (צורות חמה, לבנה ודרקון אסורים) והמציעתא מדברת על מי שעושה כלים (ולכן פרצוף אדם אסור, ראו בפסקה הבאה). רבא סבור כי הכלל עוסק במוצא כלים, והברייתא הוסיפה כי גם כלי שיש עליו פרצוף אדם אסור, מפני צורות של בני אדם (בעיקר דמות מניקה ודמותו של האל סרפיס שסל על ראשו) היו נעשות לשם עבודה זרה.

לא תעשון אתי - התורה אוסרת לעשות עבודה זרה על מנת לעבוד לה כדברי הכתוב: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" (שמות כ, ג), ואיסור זה חל על כל דבר המצוי בעולם, ובכלל זה חמה, לבנה, כוכבים ומזלות, מלאכי השרת ואפילו יצור קטן כמו שלשול. מלבד זה התורה אוסרת לעשות עבודה זרה אפילו אם אדם אינו מאמין בה או עובד לה כדברי הכתוב: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, יט), אך  איסור זה אינו חל על כל דבר, אלא על עשיית "דמות שמשי המשמשים לפני", כלומר, על דמויות במרום (או במדור העליון) כמו השמש, הירח, כוכבים ומזלות, או מלאכים שיש להם ארבע פנים כדמות המלאכים במרכבה של יחזקאל. יש המציעים כי האיסור חל רק על דברים שאפשר לעשותם בקנה מידה תואם לגודלם במציאות, כמו בניית בית המקדש (ההיכל, האולם, החצר, העזרה) או עשיית כלי המקדש (שולחן, מנורה), ומותר לעשותם רק אם אינו בונה בגודל של בית המקדש, ואינו עושה כצורת המנורה שהייתה במקדש ולא עושה שבעה קנים אלא חמישה, שישה או שמונה. אך למסקנה גם אסור לעשות דברים שאין אפשרות לעשות אותם בגודלם הטבעי, ואסור לעשות ירח או חמה.

בהקשר זה של איסור עשיית פסלים התלמוד דן במשנה במסכת ראש השנה (ב, ח): "דמות צורות לבנות (ירחים) היה לו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלא בכותל שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להן כזה ראיתם או כזה ראיתם", ומסבירים בסוגיה כי רבן גמליאל לא עשה את הירחים לעצמו אלא אחרים עשו לו אותם.. עוד מסבירים כי לא היה מקום לחשוד ברבן גמליאל שהוא עושה כן לשם עבודה זרה מאחר שהרבה אנשים מצויים אצלו, ובמקום שרבים מצויים אין לחשוד שעשו את הדבר לשם עבודה זרה. מטעם זה מותר לעשות צורות בולטות בבית כנסת, כפי שמסופר בתלמוד על בית כנסת בנהרדעא שהיו הכל מתפללים בו למרות שהייתה שם אנדרטה, אך אסור לאדם להחזיק טבעת בולטת עם צורות אסורות שכן עלולים לחשוד בו שהוא עובד לעבודה זרה. יש המסבירים כי לא היה שם איסור מאחר שהצורות היו עשויות כך שאפשר לפרקן, ויש הסוברים כי מותר לעשות צורות לצורך לימוד לפי דברי הכתוב "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" (דברים יח, ט), ומכאן שמותר לעשות צורות כדי להתלמד ולהבין דברים, ולדעת כיצד להורות הלכה.

ביטול גוי – התלמוד מספר כי עובד כוכבים יכול לבטל עבודת כוכבים של חבירו, אם הוא יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה, ואפשר להכריח את הגוי לבטל בעל כורחו. ובהקשר זה מסופר כי רבי אלעזר הקפר מצא כלי שעליו צורת דרקון ומצא גוי אחד וסטר לו כדי שיבטל מן הדבר שם עבודה זרה. ואף שבדרך כלל אדם מתייאש מדבר שהלך לאיבוד, עובד הכוכבים שהחפץ שייך לו אינו מתייאש מן האיסור שבחפץ, ואומר לעצמו שבוודאי ימצא אותה עובד כוכבים אחר ויעבוד אותה, ואם ישראל ימצא אותה בוודאי ימכור לעובד כוכבים שימשיך לעובדה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בשברי עבודת כוכבים.

בדף הקודם הובאה מחלוקת אמוראים על שברי עבודת כוכבים שנשברה מעצמה: "רבי יוחנן אמר: אסורה, וריש לקיש אמר: מותרת", והוסבר כי לדעת רבי יוחנן יש להשתמש כאן בכלל "אין ספק מוציא מידי וודאי" הקובע כי יש ללכת אחרי עובדה וודאית ולא אחרי עובדה שיש בה ספק, ומאחר שוודאי עבדו אותה עבודה זרה, אך ספק אם ביטל אותה עובד עבודה זרה, יש להחמיר ולאוסרה. ואילו ריש לקיש סבור כי ביטלו אותה מיד מפני שברגע שנשברה שוב אין מאמינים שיש בכוחה לעזור לאדם העובד אותה. אגב זה דנים בכלל "אין ספק מוציא מידי וודאי" בענייני מעשרות (בדף הקודם) ובענייני טהרה. בתוספתא (אהלות טז, יג) נאמר: מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ לידע אם זכר אם נקבה, ובא מעש0ה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוין שם". השפחה רצתה להסתיר את לידת הנפל ולכן זרקה אותו 0לבור, וחכמים טיהרו את הכהן שהסתכל בבור מלהיות טמא בטומאת מת. לפי ההסבר הפשוט חכמים התירו טומאה וודאית מפני הספק שמא החולדה והברדלס גררו את הנפל, בסתירה לכלל "אין ספק מוציא מידי וודאי". ואולם, אפשר לתרץ כי מדובר במקרה שיש בו ספק אם השפחה הפילה נפל או דבר שאינו בגדר וולד ("ספק וספק")  או להניח שוודאי ילדה נפל, אך ברדלס וחולדה וודאי מצויים שם וגררו משם את המת ("וודאי וודאי"). 

התלמוד דן בהוכחות ממקורות שונים לדבריו של רבי יוחנן: כלים שבורים – "במשנה נאמר: "מצא תבנית יד או תבנית רגל – הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד", אך אין להוכיח מכאן שעבודה זרה שהשתברה מעצמה אסורה, מפני כבר הוסבר בדף הקודם שמדובר ביד או רגל העומדים על בסיס מיוחד, ואינם שבורים לגמרי. ביטול – במשנה (ד, ד) נאמר: "גוי מבטל עבודת כוכבים – שלו ושל חברו, וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים". התלמוד מבקש להוכיח מכאן שישראל אינו יכול לבטל עבודה זרה של גוי, מפני שאף אם יבטלה בפועל דינה תמיד יהיה כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה האסורה לדעת רבי יוחנן. ואולם, אביי סבור שאין להוכיח מכאן על עבודה זרה שנשתברה, מפני שמדובר במשנה על מי שפחס ומעך עבודה זרה אך לא שברה. רבא מסביר כי מצד הדין עבודה זרה בטלה אפילו כאשר פוחס אותה ומשנה את צורתה ולא שובר ממנה דבר, אך גזרו שישראל לא יבטל עבודה זרה של עובד כוכבים, כדי שלא יבוא להרימה ולקנותה לעצמו קודם, ואז כבר לא יכול לבטלה מפני שעבודת כוכבים ביד ישראל – אינה בטלה לעולם.

התלמוד מסביר כי אפשר להסביר מקורות רבים לפי העיקרון שהציג רבא על החשש שמא אי אפשר יהיה לבטל לעולם, ולא בגלל איסור על שברי עבודת כוכבים שנשתברה מאליה: חיפוי דרכים – בתוספתא (עבודה זרה ו, יד) נאמר: "עכו"ם שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות – מותרות, וישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות אסורות". שיוף והקצעה – בתוספתא (שם,ט) "עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים, לצרכו - היא ושיפוייה מותרין (שביטל אותה ולא נהג בה כבוד), לצרכה - היא אסורה ושיפוייה מותרין, וישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצרכו בין לצרכה היא ושיפוייה אסורין". ביטול עבודה זרה - רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף היא נעשה זבל, וכתיב 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם' (דברים יג, יט)". צורה חתוכה– "רבי יוסי בן יסיאן אומר מצא צורת דרקון וראשו חתוך, ספק עובד כוכבים חתכו, ספק ישראל חתכו - מותר ודאי ישראל חתכו – אסור". שיקול אחר עולה לגבי נבייה(עלווה, שלכת) - במשנה (ג, ח) נאמר: "רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים (לגדל מתחת לעץ של עבודה זרה) מפני שהנבייה נושרת עליהן", ומסבירים כי הנבייה אינה נחשבת כשבירה של עבודה זרה, מאחר שעיקר עבודת כוכבים עוד קיימת, ואי אפשר לבטל עבודת כוכבים בדרך גדילתה הטבעית, אלא בדרך מיוחדת.

ריק לקיש מוכיח את דבריו מן המשנה במסכת מעילה (ג, ח): "קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין, בראשה של אשרה - יתיז בקנה". יתיז בקנה פירושו שישבור את הקן בקנה שבידו ויוכל ליהנות מן העצים של עץ האשירה, ומכאן שמותר להשתמש בעצים של עבודה זרה שנשברה מאליה. ואולם התלמוד מסביר כי המשנה אינה מדברת על ציפור ששברה עצים מן העץ וקיננה בו, אלא בנתה לעצמה קן העשוי עצים אחרים על עץ זה, ומסיבה זאת אין איסור מעילה בעץ זה. ויש המסבירים כי המשנה אינה עוסקת בהנאה מן העצים אלא במעילה בגידולים הבאים לאחר שהקדיש את העץ, והשאלה היא האם יש איסור מעילה בגידולים. ולפי עוד הסבר המשנה אינה עוסקת בהנאה מן העצים, אלא בהנאה מן האפרוחים, ואם האפרוחים אינם זקוקים עוד לעץ, הרי מותר להשתמש בהם בין בהקדש ובין בעבודה זרה.   

במשנה נאמר: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון - יוליכם לים המלח. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שעל המכובדין - אסורין, שעל המבוזין - מותרין". עובדי עבודת כוכבים עובדים כל דבר שמצוי להם לעובדו – כוכבים, מלאכים ואפילו תולעים. ואולם, בנוגע לכלים - הסוגיה מסבירה כי הגוי עובד צורות של חמה, לבנה או דרקון כאשר אלו מצוירות על הכלים, אך אינו עובד שאר צורות המצוירות על כלי מפני שאלו נעשות לנוי ולא לשם עבודה זרה. התלמוד דן בהקשר זה ביחס בין איסור לעשות עבודה זרה לאיסור להשתמש בכלים שנמצאו. הכתוב: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, יט) מלמד שאסור לעשות כל צורה לעבודה זרה – ובכלל זה "דמות שמשי המשמשין לפני במקום" (חמה, לבנה, כוכבים ומזלות), או דמות פרצוף אדם. התלמוד דן בהקשר זה על דברי רב ששת: "כל המזלות מותרים – חוץ ממזל חמה ולבנה, כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם, כל הצורות מותרות חוץ מצורת דרקון". יש המסבירים כי רב ששת עסק במוצא כלים, מלבד האיסור על פרצוף אדם המדבר על עשיית פרצוף אדם. ויש המסבירים כי דבריו בעניין פרצוף אדם נאמרו לשיטתו של רבי יהודה בתוספתא (עבודה זרה ה, א) האוסר להשתמש בצלמים שיש עליהם דמות של אישה מניקה (כנראה איסיס) ושל האליל סרפיס – אליליו יווניים-מצריים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בצלמים, בשברי צלמים ובשברי עבודת כוכבים שנשתברה מאליה.

במשנה נאמר: "כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר". האמוראים דנים בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים. לפי הסבר אחד רבי מאיר חי במקום בו היו עובדים את הצלמים פעם בשנה, וחשש כי גם במקומות אחרים יש העובדים את הצלמים, ולכן גזר לאסור את כל הצלמים לפי שיטתו הכללי שיש לחשוש למיעוט. יש הסבורים כי מדובר על אנדרטאות של מלכים, או צלמים העומדים בפתח המדינה, שיש להם חשיבות יתירה ואנשים עשויים לפעמים לעבוד להם עבודה זרה. עוד מסבירים כי המחלוקת במשנה היא רק על צלמים המצויים בכרכים, שכן לפעמים עושים את הצלמים לנוי ולא לשם עבודה זרה, אך בכפרים עושים את הצלמים לעבודה זרה, והכל מסכימים כי הם אסורים. 

חכמים מסבירים כי הצלמים שיש בידם מקל, צפור וכדור נחשבים כעבודה זרה, מפני שהצלם מסמל את השלטון של האליל, הרודה במקל, מעל העולם כדמות ציפור, או שולט על כדור הארץ. בברייתא מוסבר כי לאחד זמן הוסיפו לאסור גם צלמים המחזיקים בידם חפצים אחרים, כמו סייף המסמל את כוחו של האליל, עטרה המסמלת את מלכותו, וטבעת חותם המסמלת את שלטונו על בני האדם. רבן שמעון בן גמליאל סבור שדי בכך שהצלם מחזיק בידו צרור אבנים או קיסם עץ כסמל של עבודה זרה, אך דנים מה דינו של צלם המחזיק בידו צואה, ואם הכוונה היא שכל העולם נחשב בפניו כצואה, או שהוא עצמו נחשב כצואה בעיני אנשים, ולא הכריעו בעיה זו.

במשנה נאמר: "המוצא שברי צלמים - הרי אלו מותרין. מצא תבנית יד או תבנית רגל - הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד". האמורא שמואל מסביר כי שברי עבודה זרה אף הם מותרים, ותבנית יד או תבנית רגל הם שברים העומדים עדיין על בסיסם, ולכן ממשיכים לעבוד להם כי לא נשברו לחלוטין. האמוראים נחלקו מה בדינו של עבודת כוכבים שנשתברה מאליה (בלי שאדם שבר אותה): "רבי יוחנן אמר: אסורה, רבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת". התלמוד מסביר כי לדעת רבי יוחנן עובד עבודת כוכבים לא חדל מלהאמין באליל, ולא ביטל את הצלם מלהיות עבודה זרה, ואילו לדעת ריש לקיש כנראה שביטל את עבודה זרה, שאם אינה יכולה להגן על עצמה גם לא תציל את האדם כשיצטרך לעזרתה.

האמוראים דנים בהקשר זה על מעמדו של האליל הפלשתי דגון שנהגו בו כבוד גם לאחר שנשבר: "וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות...על כן לא ידרכו כהני דגון על מפתן בית דגון" (שמועל א, ה, ד), אך ייתכן כי דגון עצמו בטל מלהיות עבודה זרה, והאמינו שכוחו עבד למפתן הדלת. במרכז ההוכחות של ריש לקיש ורבי יוחנן עומדים דברי המשנה "המוצא שברי צלמים – הרי אלו מותרין" ויחסה אל המחלוקת במשנה הקודמת על צלמים. מצד אחד אפשר להסיק מן המשנה כי שברי עבודת כוכבים אסורים, כדעת רבי יוחנן, ומצד שני אפשר לדייק מן המשנה כי הצלמים עצמם אסורים כדעת רבי מאיר במשנה הקודמת, ואילו לדעת חכמים שברי עבודה זרה אף הם יהיו מותרים כדעת ריש לקיש. רבי יוחנן מסביר כי ההשוואה בין שברי עבודה זרה ושברי צלמים אינה נכונה. לגבי הצלמים יש ספק אם אכן נעבדו, וכאשר נשברו ייתכן שעובד עבודה זרה ביטל אותם. ואילו בעניין שברי עבודה זרה, וודאי נעבדו עבודה זרה, ויש רק ספק אם עובד עבודה זרה ביטל אותם. האבחנה של רבי יוחנן קשורה לכלל "אין ספק מוציא מידי ודאי" שאם יש עובדה וודאית ועובדה המוטלת בספק – יש להאמין וללכת אחרי המצב הוודאי הידוע ולא ללכת אחרי הספק. התלמוד דן במעמדו של העיקרון "אין ספק מוציא מידי ודאי" במקורות שונים דיון אחד הוא על התוספתא (טהרות ה, ט): "חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן – הרי הן בחזקת מתוקנים (שהפריש מהם מעשרות)". אפשר לנתח את המקרה הזה כמקרה של ספק המוציא מידי ודאי, שכן פירות אלו היו וודאי טבל, ומניחים כי עישר אותם אף שיש בדבר ספק. ואולם, אפשר גם כי במקרה זה וודאי היו טבולים אך מניחים ש"חבר אינו מניח תחת ידו דבר שאינו מתוקן" ולכן אין ספק כי עישר את הפירות מיד כשהיו בידו. אפשרות אחרת היא להסביר כי במקרה זה יש ספק אם הם טבולים למעשר וחייבים במעשר, מפני שהרבה אנשים נהגו להאכיל את הבהמה בתבואה המעורבת עם המוץ כדי שלא להתחייב במעשרות (אדם חייב במעשרות רק כאשר נגמרה מלאכת העיבוד הראשונה של הפירות), וייתכן כי אף כאן מדובר בפירות שספק אם התחייבו במעשרות.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בסימני דגים טהורים וטמאים.

במשנה נאמר: "ואלו מותרין באכילה: וטרית שאינה טרופה (חתוכה), וציר שיש בה דגה, ועלה של חילתית, וזיתי גלוסקאות המגולגלין. רבי יוסי אומר: השלחין (זיתים רכים) אסורין. החגבים הבאים מן הסלולה – אסורין, מן ההפתק – מותרין וכן לתרומה".בתוספתא (עבודה זרה ד, יא) מוסבר מהי טרית טרופה: "איזו היא טרית שאינה טרופה? כל שראש ושדרה ניכר, ואיזו ציר שיש בו דגה? כל שכילבית אחת או שתי כילביות שוטטות בו". זיהוי דג טרוף - לפי התורה סימן הזיהוי של דג כשר הוא סנפיר וקשקשת, אך אפשר לזהות דגי גרם כשרים לפי הראש והשדרה – והאמוראים נחלקו בדבר: רב הונא סובר שצריך להכיר את הראש והשדרה, ורב נחמן סבור שדי באחד מהם,  בעניין זה הכל מסכימים שאם זיהו רק את הראש או רק את השדרה של הדג – אסור לאכול את גוף הדג, ונחלקו על ציר הדגים, אם יש להתירו בסימן אחד או שצריך שני סימנים, וההלכה היא שצריך להכיר את הראש והשדרה של כל אחד מן הדגים אם רוצה לאוכלם. התלמוד מסביר כי הסימנים של סנפיר וקשקשת נועדו לדגים שאי אפשר לזהותם לפי ראשם, מפני הדמיון לדגים טמאים (ארא, פלמורא=מיני טונה). בתוספתא (שם) מתירים לאכול חתיכות דג בגרב (חבית), אם נראה מצורת חיתוכן שכל החתיכות נעשו מחיתוך של דג אחד. ונחלקו האמוראים בקשקשים שנשרו בספינה, אם מותר לאכול את הדגים שהיו בה, או שהקשקשים מצויים בספינת הדיג ואין הם מעידים על כשרות הדג. ואף כאן מסבירים כי אין מחלוקת שאסור לאכול את הדגים עצמם, ורק נחלקו על ציר הדגים שהוא קל יותר מפני שיש בו תערובת של עוד דברים. ציר דגה – אם החביות פתוחות די בכילבית אחת להכשיר את כל החביות, ואם החביות סתומות – רק החבית שיש בה כילבית מותרת. ההנחה היא שהכילבית נודדת יחד עם להקת הדגים, ואם היא מצויה עם הדג סימן שהגיעה מתוך הלהקה. ואף שטעמה של הלכה זו אינו ברור לגמרי, ראוי לסמוך על החכמים רב, שמואל ורבי יוחנן כאילו נכתב הדבר בתורה.     

קרבי דגים וביצי דגים – בברייתא נאמר: "קירבי דגים (מעי) ועוברן (ביצי דגים) – אין נקחין אלא מן המומחה". דג טמא משריץ ולדות ואילו דג טהור מטיל ביצים, ולכן יש המוחקים מלשון ברייתא זו את המילה "עוברן" שכן אין שלב של עיבור בדג, ולפי זה צריך מומחה במקרה שאי אפשר לזהות את הדג לפי סימני סנפיר וקשקשת על מנת שיבדוק את צורת שלפוחית השחיה של הדג ויקבע אם הוא טמא או טהור. יש הסוברים לעומת זאת כי כל הדגים מטילים ביצים, אלא שבדגים טמאים הולד מתפתח ובוקע מן הביצה בגוף הנקבה, ולאחר מכן הוולדות יוצאים כבר כדגים קטנים ("משריץ מבפנים"), ואילו בדגים טהורים הנקבה מטילה ביצים, והדגים בוקעים לאחר זמן ("משריץ מבחוץ"). במקרה זה המומחה צריך לזהות את סימני הביצים לפי הסימנים של ביצת עוף בתוספתא חולין (ג, כג): כל שכודרת (כדור) ועגולגלת – ראשה אחד כד וראשה אחד חד – טהורה, שני ראשיה חדין ושני ראשיה כדין – טמאה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים – טמאה, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים - טהורה. חלבון וחלמון מעורבין זה בזה – זו היא ביצת השרץ". אם אין במקום מומחה  והיהודי אומר שהוציא את הביצים מקרביים של דג טהור, ויש האומרים שצריך גם להיות בקי בסימני הדגים עצמם.

עלה של חילתית – במשנה הקודמת נאמר כי אסור לאכול את החילתית עצמה מפני שחותכים אותה בסכין לא כשרה, אך את העלים לא היו מערבים יחד עם החלתית, ואין לחשוש לפירורי החלתית ("קרטין") שנדבקו אל העלה, אך לא נחתכו בסכין. זיתי גלוסקאות המגולגלין – זיתים שהתרככו הרבה בכלי, אין חוששים ששם הגוי יין על מנת לרככם, והם כנראה הפכו רכים בגלל השמן. זיתי שלחין שאוחז את הזית בידו והגרעין נשמט מאליו – אסור מפני שכנראה שרה אותם ביין. החגבין – בתוספתא (עבודה זרה ד, יב) דנים בעוד דברים שמזלף עליהם יין – "החגבין והקפריסין והקפלוטות הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרין הנמכרין בקטלוזא לפני חנוני אסורין מפני שמזלף יין עליהן וכן יין תפוחים של עובדי כוכבים הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה מותרין הנמכר בקטלוזא אסור מפני שמערבין בו יין".  ת"ר פעם א' חש רבי במעיו אמר כלום יש אדם שיודע יין תפוחים של עובדי כוכבים אסור או מותר אמר לפניו ר' ישמעאל ב"ר יוסי פעם אחת חש אבא במעיו והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של ע' שנה ושתה ונתרפא אמר לו כל כך היה בידך ואתה מצערני בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע' שנה ושתה ונתרפא אמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים:

וכן לתרומה:

מאי וכן לתרומה אמר רב ששת וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין לפניו הוא דאסור אבל הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה מותר אירתותי מירתת סבר שמעי ביה רבנן ומפסדו לי' מינאי:

 

פרק שלישי - כל הצלמים

מתניתין כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור רבן שמעון בן גמליאל אומר אף כל שיש בידו כל דבר:

גמ' אי דנעבדין פעם אחת בשנה מאי טעמא דרבנן א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן במקומו של ר"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ובעומדין על פתח מדינה שנינו

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במאכלי גויים האסורים באכילה ומותרים באכילה.

במשנה נאמר: "ואלו דברים של גוים אסורים ואין איסורן איסור הנאה:... וטרית טרופה, וכציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו, והחילק (סוגי דגים), וקורט של חלתית (צמח תבלין), ומלח שלקונדרית – הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה".

דגים – התלמוד דן במספר נושאים: א. סימני טהרה - התלמוד מסביר כי חילק הוא דג סולתנית (אולי סרדינים) שדגים טמאים מעורבים עמה ואי אפשר להבחין ביניהם. בתוספתא (חולין ג, כז) מסבירים כי דגים כמו סולתנית ועפיץ שאין להם סימני טהרה של קשקשים אך הם עתידים לגדלם לאחר זמן – כשרים, וכיוצא בזה דגים המשירים את הקשקשים בשעה שמעלים אותם מן המים (אקונס, אפונס, כטספטייס=דג חרב, אכספטייס אוטנס=טונה) כשרים אף הם מפני שהיו להם סימני טהרה. ב. בית הגידול של הדגים - רבי אבהו תיקן תקנה בעירו קיסריה לקנות מכל אדם קרבי דגים וביצי דגים – מפני שדגים אלו באים מן העיר פילוסיון שבדלתא של הנילוס ומאספמיא (ספרד או פרובינציה רומית), ואין דגים טמאים מצויים שם. אביי התיר לאכול דג בשם תחנתא מנהר הבב מפני שדגים טמאים אינם גדלים שם בקרקעית הנהר ("טינא"), אך לאחר זמן השתנה תוואי הנהרות גוזא וגמדא שנשפכו לתוך נהר זה, והביאו עמם דגים טמאים. ההנחה הכללית היא שלדגים טמאים אין עמוד שדרה אז הם אינם מצויים במקום שהמים זורמים, ואין להם קשקשים להגן עליהם אז הם אינם מצויים במקום שמליחות המים גבוהה, אך אם רואים שהם בכל זאת מצויים באותו מקום יש לאסור את הדגים העולים ממקום זה. ג. מסורת ובדיקת סימנים – בתלמוד מוסבר כי לחכמים היו מסורות כי חמור הים (קוד), ושפר נונא – כשרים לאכילה, ושור הים (באטי=דג סחוס) וקדש נונא – אינם כשרים. בתלמוד מסופר על שיטות הבדיקה של אמוראים להבחנה בסימני הטהרה של הדגים: להניח דג בסל ולהבחין בקשקשים שנשרו על דפנות הסל, להסתכל באור היום על קשקשים דקים ("צימחי"), להכניס את הדג בכלי לבן ולהבחין בצבע הקשקשים, ולשמוע כיצד אנשים מכנים את שם הדג, ולפי זה לדעת האם יש לחשוש לכך שהוא טמא.

קורט של חלתית – חלתית היא צמח המשמש לרפואה ולתבלין, אך יש בו גם רעלנים מסוכנים. בתלמוד מוסבר שהגויים היו חותכים את החלתית בסכין, ובגלל חריפותה של החלתית היא משבחת את הטעם של השמנונית שעל הסכין, והסכין חוזרת ומשביחה את טעם החלתית. נאמנות על מכירה של מזון כשר ותשמישי מצווה – החכמים דנו הרבה בנאמנות של אנשים מבני המשפחה או העבדים של אדם נאמן. הסוגיה מסבירה בעקבות דברי התוספתא במסכת דמאי (ב, יז) שמותר לקנות חילתית מעבדו של "חבר" המקפיד הקפדה יתירה בעניינים של טהרה וכשרות המזון, מפני שאף לאחר מותו של החבר עבדו ממשיך להקפיד על כשרות המאכל. כמו כן מותר לקנות תכלת מאשת חבר אפילו לאחר מות בעלה, מפני ש"אשת חבר כחבר" ואף היא אינה מזייפת ומחליפה את התכלת בצבעים זולים. בתוספתא (שם) נאמר כי בת עם הארץ המתחתנת עם חבר או עבד הנמכר לחבר – צריכים לקבל על עצמם את דיני החברות, אבל אשת חבר שנישאת לעם הארץ או עבד הנמכר לעם הארץ – נחלקו תנאים אם נאמנים כשהיו (רבי מאיר) או שצריכים לקבל שוב את דיני החברות (רבי יהודה). ומסופר שם כי אישה אחת נשאה לחבר והייתה קושרת לו תפילין על ידו, ולאחר מכן נישאה למוכס – וקשרה לו קשרי מוכס (תג סימון למוכס מטעם השלטון).

הפקדה בידי הגוי - האמוראים נחלקו אילו דברים צריכים שמירה כפולה בשני חותמות כשהם מופקדים בידי הגוי (ראו כט, ב; לא, א). השמירה נועדה לגלות אם הגוי החליף את הדברים, ולהרתיע את הגוי מלעשות כן בשל הטרחה הרבה בזיוף החותמות. רב סבור כי חלב, בשר, יין, תכלת (חבי"ת) – שהם דברים יקרים ויש חשש שהגוי יבקש לזייפם ולהחליפם, צריכים שמירה כפולה של חותם בתוך חותם, ולעומת זאת חלתית, מורייס, פת, גבינה – אינם צריכים שמירה כפולה ודי להם בחותם אחד שהגוי לא יתאמץ להחליף אם אין רווח גדול מזיוף כזה. שמואל סובר כי בשר יין ותכלת אסורים בחותם אחד, ואילו חילתית, מורייס וגבינה – מותרים בחותם אחד. יש האומרים כי חלב אינו צריך שני חותמות, ודי חתיכת דג שאין בה סימן שהיא כמו בשר.  בתוספתא (עבודה זרה ד, יג) נאמר: אין לוקחים לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדריתף ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן – אם נתארח אצל בעל הבית – מותר". הטעם הוא שבעל הבית מקפיד לאכול כשר ולתת לאחרים ממה שהוא אוכל בעצמו, אך הוא אינו מקפיד בהכרח למכור אוכל כשר.

מלח סלקונדרית – מלח המתובל במיני עשבים, והאנשים המכובדים ברומא נהגו לאוכלו. בתוספתא (שם ד, יב) נחלקו התנאים על כשרות מלח בצבעים שונים: "שחורה אסורה, לבנה מותרת, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: לבנה אסורה, שחורה מותרת. רבי יהודה בן גמליאל אומר משום רבי חנינא בן גמליאל: זו וזו אסורה", והתלמוד מסביר כי כפי הנראה היו מערבים במלח ביצי דגים שחורים או ביצים דגים לבנים, ומסופר על זקן אחד שהיה מחליק את המלח על ידי שומן חזיר.  

מאכלים של גוי המותרים באכילה - במשנה נאמר: "ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו גוי וישראל רואהו, והדבש, והדבדבניות (אשכולות ענבים) אף על פי שמנטפין אין בהן משום הכשר משקה". חלב -  אין לחשוש אפילו אם ישראל אינו רואה את הגוי כל הזמן, אך הגוי חושש שישראל יבוא ויראה, שאז אין הוא מוסיף חלב טמא. דבש - אין חוששים שיערב בו הגוי דבר איסור מפני שהוא מסריח, הדבש נאכל כפי שהוא (חי) ולכן אין בו איסור בישולי גוים, ואף אם שם אותו בכלי שיש בו מאכל טרף – הרי הטעם שהוא נותן בו פגום ומותר. דבדבניות (לשון דבר זב) – אם אדם מעוניין במיץ שבענבים בזמן שהוא בוצר בגת – אותו מיץ הנוטף מן האשכול מכשיר את הדבדבניות לטומאה, כדברי שמאי והלל. אך כאן שהוא אינו רוצה אלא את הענבים ואין לו צורך במשקה – אין המשקה מכשיר את הענבים לטומאה.



אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד חמפ"ג מותר בחותם אחד חלב בשר יין תכלת

אסורין בחותם אחד חילתית מורייס פת גבינה מותרין בחותם אחד פת למאי ניחוש לה אי משום איחלופי קרירא בחמימא מידע ידיע דחיטי בדשערי נמי מידע ידיע אי כי הדדי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ורב מ"ש גבינה דלא טרח ומזייף חלב נמי לא טרח ומזייף אמר רב כהנא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימן היינו בשר תרי גווני בשר ושמואל אומר בי"ת אסור בחותם אחד מח"ג מותר בחותם אחד בשר יין תכלת אסורין בחותם אחד מורייס חילתית גבינה מותרין בחותם אחד לשמואל חתיכת דג שאין בה סימן היינו בשר תרי גווני בשר לא אמרינן ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דא"ר יהושע בן לוי שגר לו בעל הבית לביתו מותר מ"ט בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא וכי משגר ליה ממאי דאכיל משדר ליה:

ומלח סלקונדרית:

מאי מלח סלקונדרית אמר רב יהודה אמר שמואל מלח שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותה תנו רבנן מלח סלקונדרית שחורה אסורה לבנה מותרת דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר לבנה אסורה שחורה מותרת רבי יהודה בן גמליאל משום רבי חנינא בן גמליאל אומר זו וזו אסורה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לדברי האומר לבנה אסורה קירבי דגים לבנים טמאים מעורבין בה לדברי האומר שחורה אסורה קירבי דגים שחורים טמאים מעורבין בה לדברי האומר זו וזו אסורה זה וזה מעורבין בה אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל זקן אחד היה בשכונתנו שהיה מחליק פניה בשומן חזיר:

הרי אלו אסורים:

למעוטי מאי לחזקיה למעוטי בידוע לרבי יוחנן למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי וסתמא כר"מ:

מתני' ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו והדבש והדבדבניות אע"פ שמנטפין אין בהן משום הכשר משקה וכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה ועלה של חילתית וזיתי גלוסקאות המגולגלין ר' יוסי אומר השלחין אסורין החגבים הבאים מן הסלולה אסורין מן ההפתק מותרין וכן לתרומה:

גמ' תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו ואינו חושש היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דיתיב לא חזי ליה ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא מיערב ביה:

והדבש:

דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום בישולי עובדי כוכבים נאכל כמו שהוא חי אי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא ומותר:

והדבדבניות אף על פי שמנטפות אין בהן משום הכשר משקה:

ורמינהי הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר הלל אומר לא הוכשר ואודי ליה הלל לשמאי התם קא בעי ליה למשקה הכא לא קא בעי ליה למשקה:

וטרית שאינה טרופה:

תנו רבנן איזו היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר ואיזו ציר שיש בה דגה כל שכילבית אחת או שתי כילביות

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בבישול עובדי כוכבים.

במשנה נאמר: "ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה:...והשלקות". בדף הקודם הוסבר כי חכמים למדו כי מותר לאכול רק אוכל שלא נשתנה כמו מים, ומצאו לכך סמך בדברי משה לסיחון מלך חשבון: "אוכל בכסף תשברני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי" (דברים ב, כח). בדף זה דנים בהגדרת בישול, אפיה וצליה המותרים, ובסוגי מאכלים שונים.

בישול – לפי מסורת אחת בישול עובד כוכבים תלוי בהגדרת דרך האכילה הרגילה של המאכל: "כל הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים", ולפי מסורת אחרת הדבר קשור לחשיבות המאכל: "כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים". ההבדל בין הדעות מתבטא בדגים קטנים, פטריות ודייסה שאין עולים על שולחן מלכים, אך אי אפשר לאוכלם חיים בלי בישול. אם עובד כוכבים צלה דגים קטנים מלוחים אין איסור בישול עובד כוכבים, ויכול לסמוך עליהם כעירוב תבשילין בין יום טוב לשבת, אך אם עובד הכוכבים ציפה את הדגים הקטנים בקמח ("כסא דהרסנא") – הקמח הוא עיקר המאכל, ומאחר שקמח אינו נאכל חי ועולה על שולחן מלכים – אסור לאוכלם.

כוונה לבשל – עובד כוכבים שבישל ולא נתכוון לבשל – מה שבישל מותר. אם למשל חרך את ראש הבהמה כדי להעביר את שיער הראש – מותר לאכול אפילו את האוזן שאין עליה שיער, מפני שלא התכוון לבשל. ישראל הטמין דלעת בתנור, ועובד כוכבים הצית את האש כדי לייבש ולחזק יתד, ואגב זה בישל את הדלעת – לא התכוון לבשלה ולכן היא מותרת. וכיוצא בזה אם עובד כוכבים הצית את האור בצמחייה ליד אגם כדי לחשוף את הקרקע, והמית אגב זה חגבים החיים שם, כוונתו היא לייבוש האגם ולא למלאכה, אך מסופר כי פעם אירע מעשה כזה ואסרו את החגבים המתים מפני שלא ידעו איזה חגב כשר לאכילה.     

הגדרת בישול, צלייה – כל דבר שהתבשל או נצלה מעט על ידי ישראל מותר, ולכן אם ישראל הניח בשר על גבי גחלים, והגוי הפך את הבשר – מותר. ואם לא היה מתבשל בלי שהפך הגוי את הבשר – יש בו איסור בישול עובדי כוכבים, אך אם רק זירז את הצלייה וקיצר את זמן הצלייה משעתיים לשעה – החשת זמן הבישול אינה אסורה. ואם הגוי בישל דבר שהיה עוד נא ולא הגיעה למחצית בישולו (מאכל בן דרוסאי שהיה אוכל מאכלים מבושלים רק בחלקם) – אסור משום בישולי עובד כוכבים, אם לא היה הדבר מתבשל לבדו על האש, כגון שלקח הגוי את הבשר הצלוי למחצה ממקום שאינו מתבשל (סל) והניח בתנור. 

בישול, צלייה ואפייה של ישראל וגוי– בברייתא נאמר: "מניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאת עובדת כוכבים ומגיסה עד שתבא מבית המרחץ או מבית הכנסת ואינה חוששת". התלמוד מסביר שאפילו אם עובד כוכבים התחיל לבשל, וישראל הפך את הבשר – הבשר כשר מפני שהוא נגמר בידי ישראל, ובישול אסור רק אם "תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים".  אפייה - אם עובד כוכבים הסיק את התנור ואפה את הפת, וישראל חיתה את הגחלים בתנור – אין איסור מאכל עובדי כוכבים.

התלמוד דן בסוגי מאכלים שונים:

דג מלוח וביצה צלויה – נחלקו האמוראים בדבר: חזקיה ובר קפרא התירו לאוכלם, ורבי יוחנן אסר. בתלמוד מסופר על אנשי ראש גלות בבל (המנהיג המדיני של היהודים בבבל) ששאלו את אחד החכמים על ביצה צלויה, והשיבו להם כי מותר לאכול את הביצה הצלויה כדברי חזקיה ובר קפרא הגוברים על דברי רבי יוחנן. רב זביד התנגד להיתר ואמר שאין לציית לדבריו של אותו חכם שהרי ההלכה כרבי יוחנן, כפי שכתוב בתוספתא (עבודה זרה ד, יא): "הקפריסין (צלף) והקפלוטות (כרישה) והמטליא והחמין והקליות שלהן – מותרין, ביצה צלויה – אסורה. שמן - רבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו". עוד מסופר כי אנשי ראש הגלות התנכלו לרב זביד על שאסר אכילת ביצה צלויה ונתנו לו לשתות חומץ חריף, והוא שתה ומת.

מטליא – (המכונה גם פשליא ושיעתא) היא תערובת זרעי כרפס, פשתן ותלתן המונבטים במים פושרים ומלבלים בזמן קצר באדמה בכלי חרס. תערובת זו הייתה מצויה במצרים וחכמים שונים מעידים על כך, וכאשר היו אוכלים אותה היו מתקררים "משיער הראש ועד צפורני הרגליים" אך יש האומרים שאלו הם דברי גוזמה ולא היו צומחים במהירות כזו, ויש הסוברים שהיתה צומחת מהר על ידי כישוף. כוספן – גפת של תמרים. לפי ברייתא אחת יש להבחין בין "יורה גדולה – אסור, יורה קטנה – מותר", ויורה קטנה היא יורה שאי אפשר להכניס לתוכה את ראשו של דרור, ולכן אין מכניסים בה אוכל טמא, ולפי ברייתא אחרת, אפילו יורה גדולה נותנת טעם פגום במאכל, ומותר לאכול טעם פגום.  שמן שלוק – שמן שלוק אין מערבים חומץ או יין מפני שהוא מסריח. כמו כן השמן אינו עובר עיבוד אלא נאכל כמו שהוא חי, והכלים שמבשלים אותו בהם נותנים בו טעם לפגם – ולכן הוא מותר. תמרים שלוקים – תמרים מתוקים הנאכלים כפי שהם מותרים, תמרים מרים – אסורים, ותמרים שאינם מתוקים או מרים – לוי אוסר. שתיתאה (מאכל מקמח קליות –מאכל של קליות זרעי חיטים ושעורים מותר, מאכל של קליות עדשים שמערבים בהם חומץ יין – אסור, ונחלקו האמוראים על עדשים העשויים במים – רב סובר שהדבר מותר ולא גוזרים משום עדשים שיש בהם חומץ, ואבוה דשמואל ולוי אוסרים מפני שגוזרים משום הדמיון לעדשים שיש בהם חומץ, אך אנשים כעת בשווקים של העיר נהרדעא להוציא סלים של קליות ואין חוששים לדברי האוסרים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהיתרים של בית דין ושל יוסי בן יועזר.

במשנה נאמר: " ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה:.. והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו השמן". בית הדין שהתיר את השמן חשש מלהתיר גם את הפת כדי שלא ייקראו לו בית דין "שריא" (מתיר). בתלמוד מסופר כי חשש זה היה בגלל שאותו בית דין התיר גם גט לאחר מיתה, כדברי המשנה: "זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש – אינו גט. הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חוגדש – הוי גט" (משנה גיטין ז, ח). הבעיה שהמשנה מתמודדת עמה היא שגט אינו חל לאחר מיתתו של הבעל. המסורת היא שגם במקרה הראשון במשנה כאשר לא אמר בפירוש 'מעכשיו' הגט יחול לפני המיתה "רבותינו התירוה להינשא". מסורת זו עומדת בניגוד לדברי המשנה, ומסתמכת על דעת רבי יוסי בענייני צוואת ירושה הסבור כי זמנו של שטר צוואה מוכיח וכיוצא בזה גם  הזמן הכתוב בגט מוכיח שהגירושין חלים מאותו יום ולא רק לאחר מיתה. היתר זה לא תפס בזמנו של רבי יהודה הנשיא, ובני סיעתו לא הודו לו, ורק בימיו של נכדו רבי יהודה נשיאה הוא שב והתיר את הגט.

בהקשר זה שואלים האם הגט חל מיד מאותו רגע שלא בא הבעל, או שיש להמתין עד שהתנאי יתקיים במלואו לאחר שנים-עשר חודשים. ומסופר כי שאלו את אחד הזקנים שהיו בבית הדין בשעת ההיתר של רבי יהודה נשיאה מה נאמר שם, והווא השיב ששאלה זו רלבנטית גם לדברי המשנה על הנותן גט מעכשיו. בתלמוד מבחינים בין נוסחים שונים של תנאי הגט. אם אמר שהגט יחול "יחול לכשתצא חמה מנרתיקה" ומת בלילה לפני הזריחה – הגט חל לאחר המיתה ואינו גט. אם אמר 'על מנת שתצא חמה מנרתיקה' – הרי זה כאילו אמר "מעכשיו" וגם אם מת בלילה הגט נחשב כאילו חל לפני המיתה. מחלוקת רבי יוסי וחכמים היא על נוסח תנאי 'אם תצא חמה מנרתיקה' שלפי רבי יוסי זמנו של השטר מוכיח כי רצה שהגט יחול משעת הזריחה אף על הזמן שקודם הזריחה, ואפילו שמת – הגט חל לפני המיתה (וכך סבור גם רבי יהודה נשיאה), ואילו חכמים סבורים כי מקרה זה דומה למי שאומר 'אם מתי' והם אינם מקבלים את דבריו של רבי יוסי.

בתלמוד מסופר על עדותו של יוסי בן יועזר איש צרידה: "איל קמצא – דכן, משקה בי מטבחיא – דכן, ועל דיקרב למיתה מסאב, וקרו ליה יוסף שריא [יוסף המתיר]". איל קמצא - יוסי בן יועזר התיר לאכול חגב בשם שושיבא או סוסביל בניגוד לדעת חכמים, והאמוראים מסבירים את סיבת המחלוקת. לפי הסבר אחד יוסי בן יועזר התיר אכילת שושיבא אפילו שראשו ארוך משל שאר החגבים, ולפי הסבר אחר התיר סוסביל שכנפיו חופים את רוב גופו אך הדבר לא ניכר לעין, בניגוד לדעת חכמים הסבורים שצריך הדבר להיות גלוי. משקה בי מטבחיא – רב ושמואל נחלקו בדבר. לדעת רב משקה בית המטבחיים במקדש (דם הקרבנות) טהור לגמרי מפני שטומאת משקים היא מדברי חכמים ולא גזרו על טומאה זו במקדש. לדעת שמואל משקה בית המטבחיים טהור מלטמא אחרים אך טמא בעצמו מפני שטומאת משקים היא מן התורה, אך הכוח לטמא דברים אחרים הוא רק מדברי חכמים, ולא גזרו במקדש כי המשקים יטמאו דברים אחרים. יקרב למיתה יסאב [הקרב למת יטמא] – בתלמוד מוסבר כי נגיעה במת מטמאת מן התורה לפי הכתוב "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת" (במדבר יט, יט), וגם נגיעה באדם שנגע במת מטמאת מן התורה לפי הכתוב "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" (שם, כב). לפי הסבר אחד בשמו של רב נחמן הנוגע במת טמא טומאת שבעה לפי הכתוב "הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים" (שם, יא), והנוגע באדם בשעה שהוא עצמו נוגע במת ("חיבורין") - טמא אף הוא שבעת ימים לפי הכתוב "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" (שם). עם זאת כאשר אדם נוגע במי שנגע במת אך אינו נוגע במת כעת טמא רק טומאת ערב לפי הכתוב "והנפש הנוגעת תטמא עד הערב" (שם, כב), חכמים תיקנו שיטמא אף הוא טומאת מת שבעה ימים, ויוסי בן יועזר החזיר את הטומאה לדין התורה המבדיל בין נגיעה במי שנוגע במת לנגיעה במי שנטמא במת קודם. רבא סבור כי המסורת הזו שגויה ואינה מבוססת, וההיתר של יוסי בן יועזר היה להורות לרבים כי ספק טומאה ברשות הרבים – טהור, על אף שבדרך כלל לא היו מורים לפי דעה זו. ומסופר כי רבי יהודה היה נועץ קורות ומסמן את רשות הרבים כדי שידעו שכל ספק טומאה שם הוא טהור, אך רבי ינאי הורה לכל הבאים אליו לטבול בנהר ולא להסתמך על היתר ספק טומאה ברשות הרבים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגזירת שמן גויים, ובנותיהם של גויים.

במשנה נאמר: ואלו דברים של גוים אסורים ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו השמן". האמוראים נחלקו בסיבה ההיסטורית לגזירה על השמן. לפי האמורא רב, דניאל גזר על השמן, כדברי הכתוב "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו" (דניאל א, ח) המלמד שדניאל נמנע מאכילת פת וממשתאות של יין ושל שמן. לפי שמואל האיסור של שמן הוא בגלל האיסור הבלוע בכלים שבהם שמים את השמן ("זליפתן של כלים אסורים אוסרתן"), והכתוב בדניאל עוסק בהנהגה האישית של דניאל ולא בחומרה שהנהיג לכולם.  מקור אחר לגזירה הוא דעת תלמידי שמאי והלל שגזרו שמונה עשר גזירות ("שמונה עשר דבר"). טעם הגזירה היה "משום בנותיהן", כדי שלא יבוא להתקרב לגוי באכילת פת ובשתיית יין ושמן, ויבוא לבסוף לשאת את ביתו לאישה. הגזירות הללו נחשבו חמורות ביותר, ובית דין אינו יכול לבטל את הגזירות הללו אפילו אם הוא גדול בחכמה ובמנין מבית הדין שגזר את הגזירה, "אפילו יבוא אליהו ובית דינו אין שומעין לו". האמורא רב מסביר כי בעצם דניאל גזר את הגזירה בעיר, ותלמידי שמאי והלל גזרו על השדה.  

הדעות הללו חלוקות גם בהסבר ההיתר של רבי יהודה הנשיא ובית דינו לשמן. לפי שמואל הסיבה הייתה ש"נותן טעם לפגם מותר", כלומר, טעמו של השמן נפגם על ידי פליטת הכלי ולכן יש להתירו. לפי רב, לא היה בכוחו של רבי יהודה הנשיא לבטל את גזירת דניאל או את גזירת תלמידי שמאי והלל, מפני שבית דין אינו רשאי לבטל גזירה של בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין, אך מאחר שאיסור גזירת השמן לא פשט בכל ישראל, סמכו על עקרון יסודי הקובע כי צריך לגזור גזירה על ציבור רק אם רואים שהציבור מסוגל לשמור אותה כראוי, ואם הגזירה לא תפסה בציבור, כנראה שאין הוא מסוגל לעמוד בה, ואפשר אף לבטלה. עקרון זה רמוז בדברי הנביא "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו" (מלאכי ג, ט), שרק אם דבר מסוים תופס בכל הציבור ("הגוי כולו") יש לשמור אותו כגזירה קבועה ("מארה...קובעים"). על אף היתר השמן, מסופר בתלמוד כי בלוד פרסמו את ההיתר לקהל, אך רב ראה בכך זלזול בגזירה מפני שהיה לה עוד תוקף בעיניו, אך שמואל סבור היה כי לא עשו כן בגלל זלזול אלא כי אכן רבי ובית דינו ביטלו את הגזירה לגמרי.   

כאמור, הגזירות על "פיתן, שמנן, יינן ובנותיהן" הן חלק מגזירות "שמונה עשר דבר" של תלמידי שמאי והלל. האמוראים דנים ביחס בין הגזירות השונות. לפי הסבר אחד הגזירה על בנותיהם הייתה עצמאית, שגזרו שיהיו טמאות כנידה עוד כשהן בעריסה ולא יתקרב אליהן. ולפי הסבר אחר הסיבות תלויות זו בזו ומשתלשלות מסיבה אחת: "פיתן ושמנן משום יינן, יינן משום בנותיהן, ובנותיהן משום דבר אחר, ועל דבר אחר משום דבר אחר". הגזירה על פת ושמן היא מפני שעל ידי שאוכל עם הגוי פת ושמן בא גם לידי שתיית יין. שתיית יין אסורה כדי שלא יתקרב אל הגוי ויתחתן עם בתו. והגזירה על בנותיהם היא כדי שלא יבוא לבסוף לעבוד עבודה זרה. התלמוד מעיר כי חלק מהדברים הללו אסורים כבר מהתורה – כמו האיסור של בת ישראל להתחתן עם שבעה עממים, או לדעת רבי שמעון להתחתן עם כל הגויים,כדברי הכתוב "לא תתחתן בם...כי יסיר את בנך מאחרי" (דברים ז, ג-ד) שלא תבוא להימשך אחריו לעבודה זרה. גזירות אחרות גם כן נאסרו בתקופה מוקדמת לתלמידי שמאי והלל – זנות עם הגויים נאסרה בבית דינו של שם לפי הכתוב על תמר "הוציאוה ותשרף" (בראשית לח, כד). ישראל הבא על הגויה בפרהסיא – אסור לפי המסורת של הלכה למשה מסיני: "קנאין פוגעים בו"; וישראל הבא על הגויה בצנעה – גזרו בבית דינו של חשמונאי שיהיה חייב משום איסור נדה, שפחה גויה וזונה או אשת איש. מסקנת הדברים היא שמדובר על גזירה של ייחוד עם גויה. מן התורה אסור להתייחד עם אשת איש ישראל לפי הכתוב "כי יסיתך אחיך בן אמך" (דברים יג, ב) שרק הבן מתייחד עם אמו. דוד המלך גזר שלא יתייחד עם אשת ישראל פנויה, ותלמידי שמאי והלל הוסיפו גזירה שלא להתייחד עם גויה, פנויה או אשת איש.

התלמוד מסביר כי המשפט "גזרו על דבר אחר משום דבר אחר" כוונתו לכך שגזרו על תינוק גוי מגיל תשע שנים ויום אחד, כשהוא ראוי לביאה (יכול להוציא זרע) שיהיה טמא בזיבה, כדי שלא יהא מצוי עם תינוק ישראל וירגיל אותו לחטוא במשכב זכור, וגזרו גם על גויה בת שלוש שנים ויום אחד והיא ראויה לביאה שתהיה טמאה כזבה, אף על פי שאין היא מרגילה בגיל צעיר זה את התינוק של ישראל לשכב עימה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגבינה, חלב ופת של עובדי כוכבים.

במשנה נאמר: " אמר ר' יהודה: שאל ר' ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך. אמר לו: מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים? אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה. אמר לו: והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה, אמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו, אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין. אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים. אמר לו: אם כן למה לא אסרוה בהנאה? השיאו לדבר אחר. אמר לו: ישמעאל היאך אתה קורא 'כי טובים דודיך מיין' או 'כי טובים דודיך'? אמר לו: 'כי טובים דודיך'. אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים". בשיר השירים נאמר: "ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין. לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך" (א,ב). פסוק זה עומד במרכז השיחה של רבי יהושע ורבי ישמעאל, והוא מרמז על דברי תורה. הביטוי "טובים דודיך מיין" מרמז על חשיבותם של דברי סופרים הטעימים יותר מיין. הכתוב "לריח שמניך טובים" מדמה תלמיד חכם לריח שמן המצוי בצלוחית של פלייטין (תמצית בושם) שיש לגלותה כדי שריחה יהיה נודף ויצא לעולם. "הכתוב "עלמות אהבוך" רומז לעלומות (דברים נסתרים) המתגלים לתלמיד חכם, לאהבתו של מלאך המוות לתלמיד החכם, ולעולמות של תלמיד חכם – העולם הזה והעולם הבא. בהקשר של השיחה במשנה רומז רבי יהושע בכתוב "ישקני מנשיקות פיהו" לרבי ישמעאל שצריך היה לחשוק את שפתיו ולא להשיב על שאלות במהירות בלי לחשוב היטב.

התלמוד מסביר כי אין מפקפקים ושואלים על גזירה חדשה, ובארץ ישראל אף לא היו מגלים את טעמה של גזירה במשך שנים-עשר חודשים כדי שלא יבוא אדם שאינו סבור כטעם זה לזלזל בסיבת הגזירה. למרות שהמשנה לא ציינה מה טעם הגזירה בפירוש, האמוראים ממשיכים לדון בטעמה של גזירת גבינות עובדי כוכבים. רבי יהושע בן לוי סבור כי האיסור הוא משום ניקורשל נחש (הטלת ארס של נחש), אך מקשים על כך מפני שאין מתירים גבינה ישנה או יבשה, למרות שבדברים אחרים שחששו משום ארס נחש, אם הדבר יבש או ישן אין חוששים בו, מפני שהארס אינו מאפשר לגבינה להתגבן ולשאר הדברים להתייבש או להתיישן. רבי חנינאסובר שהגוי מערב צחצוחי חלב (טיפות) של בהמה טמאה בגבינה. שמואלסבור שמעמידם את הגבינה להתגבן בעור של קיבה של שחיטת גוי, ובהמה זו היא נבילה. דברי שמואל מבוססים על מסקנת המשנה שלנו שתוכן הקיבה (פרש הקיבה) מותר לאחר שחזר בו רבי יהושע מלתת טעם זה כנימוק לאיסור גבינות גויים. לעומת זאת המשנה במסכת חולין האוסרת קיבת נבילה "קיבת גוי ושל נבילה – אסורה" (ח, ה) נשנתה קודם שחזר בו רבי יהושע. רב אדא בר אהבה סובר שמחליקים את פניה של הגבינה בשומן חזיר. רב חסדא סובר שמעמידים את הגבינה בחומץ, ורב נחמן בר יצחקסובר שמעמידים את בשרף הערלה האסור לפי המשנה במסכת ערלה (א,ז): "אמר רבי יהושע: שמעתי בפירוש, שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פירי". שני ההסברים האחרונים אינם מסבירים מדוע הגבינה אינה אסורה בהנאה, שכן חומץ ושרף ערלה היוצא מפרי הערלה אסורים בהנאה.     

במשנה נאמר: ואלו דבריו של עובדי כוכבים אסורים, ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים, ואין ישראלו רואהו, והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו השמן". חלב עובדי כוכבים - החשש בחלב עובדי כוכבים אינו להחלפה בחלב טמא שכן צבע חלב של בהמה טהורה הוא לבן, ואילו החלב של בהמה טמאה קרוב יותר לגוון ירוק. החששו גם אינו לתערובת של חלב טהור וחלב טמא בגבינה, שכן חלב טמא אינו מתגבן (בגלל שיש בו אחוז גבוה של סוכר ההופך אותו לתסיסה אלכוהולית). החשש הוא שהיהודי ישתמש בחלב עובדי כוכבים לתערובת מאכל ("כמכא") ויטעה לחשוב שהסיבה שחלב זה אינו מתגבן היא שמי הגבינה (נסיובי) אינם מתגבנים; חשש אחר הוא שהיהודי ישתמש בחלב לגבינה, ויערב אותה עם חלב אחר שיש לו, והחלב הטמא יישאר כנוזל בנקבים שבגבינה. פת -  איסור פת הוא משום חתנות, שלא יבוא לאכול עם הגויים ולהתחתן עמהם. היו שסברו כי רבי יהודה הנשיא התיר את הפת, אך האמוראים מעירים כי לא התירו את הפת בבית דין (כפי שהתירו את השמן). סברה זו התבססה על דבריו של רבי יהודה הנשיא, ששיבח בהזדמנות אחת פת מאפה תנור שהובאה לפניו בשדה, ובפעם אחרת שאל האם יש פלטר (אופה) במקום שבו היה לתלמידים מעט לחם, אך דבריו הובנו שלא כהלכה וברור כי לא התיר פת של פלטר גוי, אלא אולי רק כשאין פלטר ישראל באותו מקום, והתיר רק בשדה, ווודאי שאסור לאכול פת בעיר מפני חתנות. ומסופר על אחד שהיה אוכל פת במיצרי השדות, אך חכמים אמרו שאין לדבר עמו מאחר שהוא אוכל פת גויים.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור הנאה בכלים ומאכלים של גויים.

במשנה יש שלוש מחלוקות רבי מאיר וחכמים על איסור הנאה מנודות וקנקנים, חרצנים וזגים, ומורייס (ציר דגים כבוש במלח) וגבינה של עובדי כוכבים.

נודות וקנקנים – במשנה נאמר: "נודות העובדי כוכבים וקנקניהן ויין של ישראל כנוס בהן - אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה". בדף הקודם דנו בדרכי ההכשר של כלים מסוגים שונים (עירוי מים, שכשוך והדחה במים או שריפה באש). התלמוד דן בדרך ההכשר של כלי חרס מזוגגים ("קוניא") לעניין יין נסך ולעניין פסח. שני האיסורים הם מהתורה, אך ביין נסך מקלים להשתמש בכלי חרס לאחר ששטף אותם היטב מפני שעיקר השימוש בהם הוא ביין שהוא משקה צונן ואינו נבלע כל כך בחרס המצופה. בפסח לעומת זאת אוסרים להשתמש בכלים הללו מפני שאדם מכניס בהם חמץ כשהוא חם, ואין לכלי חרס תקנה בטבילה או בהגעלה, כדברי הכתוב "וכלי חרס ישבר" (ויקרא ו, כא) ומכאן שמה שבלוע בכלי חרס לא יוצא ממנו לעולם, ואחד האמוראים מעיר כי דפנותיהם החיצוניות של כלי חרס תמיד מזיעות את הנוזלים המצויים בהם.   

חרצנים וזגים –במשנה נאמר: "החרצנים והזגין של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לחין – אסורין, יבישין – מותרין". התלמוד מסביר שעד שנים עשר חודשים החרצנים והזגים נחשבים לחים ואסורים בהנאה, ולאחר שנים עשר חודשים הם נחשבים יבשים ומותרים גם באכילה. לאחר שנים עשר חודש מותר להשתמש גם בשמרים של יין גויים ("דורדיא דחמרא") ובפסולת יין ("פורצני"), והתלמוד מסביר כי המתנת זמן זה מועילה גם להכשרה של שימוש בכלים מסוגים שונים (קנקנים, גולפי, אבטא דטייעי), שאם לא השתמש בהם במשך זמן זה - מתנדף מהם היין ומותרים בשימוש. 

מורייס וגבינה – במשנה נאמר: "המורייס וגבינת בית אונייקי של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי ר' מאיר וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה". התלמוד דן בשני נושאים: א. מורייס של אומן – בתוספתא (עבודה זרה ד, יא) נאמר: מוריס אומן – מותר. רבי יהודה בן גמליאל אומר משום רבי חנינא בן גמליאל אף חילק (מאכל דגים) אומן – מותר". ההנחה היא שבעלי המקצוע אינם מערבים בו יין, אך התלמוד מסביר שהיו שורים את הדגים במים ובמלח והשומן מתמצה במיץ זה הקרוי מורייס, וכך היו עושים פעם ראשונה ופעם שנייה ובגלל שיש הרבה שמן אין צורך להטיל יין בתערובת, אך בפעם השלישית כאשר כבר לא היה שומן מרובה היו מוסיפים שם יין לסייע במיצוי השומן ולשפר את טעמם. ב. שמירה על מורייס – בתלמוד מסופר על ספינה שעגנה בנמל עכו עם סחורה של מורייס, והציבו עליה שומרים כדי שלא יערבו הגויים יין במורייס. ומסבירים כי למעשה לא היה צורך בשמירה שכן מחיר היין בעכו היה יקר בהרבה ממחיר המורייס, אך יש לחשוש לכך בעיר צור, שם מחיר היין זול יותר, וספינה העוגנת בעכו לא עשתה את דרכה מהעיר צור, שכן היה צורך להתרחק מן היבשה כדי שלא להיתקל במכשולים קרובים לחוף.    

גבינת בית אונייקי (ביתוניאקי באסיה הקטנה)– ריש לקיש מסביר כי לדעת רבי מאיר אסרו את גבינת אונייקי בהנאה, מפני שהיו עושים את הגבינה במיצי הקיבה של עגלים שנשחטו לעבודה זרה. בעניין זה התלמוד מסביר כי רבי מאיר חושש שרוב העגלים הללו נשחטים לעבודה זרה, ואפילו ששאר הבהמות שעושים גבינה בקיבתן באותו מקום אינן נשחטות לעבודה זרה, יש לאסור את הגבינות בהנאה, ולחשוש כי הגבינה נעשתה בקיבתו של עגל. הנחה זו היא עניין כללי יותר בשיטתו של רבי מאיר הסובר כי אין הולכים תמיד אחר רוב סטטיסטי, ויש לחשוש למיעוט, אלא אם מדובר במיעוט דמיעוט, שאז שוב אין חוששים. התלמוד מסביר כי הסבר זה קשור למחלוקת האמוראים רבי יוחנן וריש לקיש אם המחשבה מועילה ומשפיעה על דינה של הבהמה גם אם לא נזרק הדם לעבודה זרה. לדעת רבי יוחנן לא מדובר על עבודה זרה בשחיטה עצמה, אז העגל הופך לתקרובת עבודה זרה האסורה בהנאה, אלא על אדם החושב בשעת שחיטה לזרוק את דמה ולהקטיר את חלבה לעבודה זרה. בעבודת המקדש השוחט על מנת לזרוק דמה למחר הוא פיגול, ואף בשחיטה לעבודה זרה מחשיבים את המחשבה מעבודת השחיטה לעבודת הזריקה. לדעת ריש לקיש אין מחשבה בזמן פעולה אחת מועילה להשפיע על פעולה אחרת, ובמקרה זה מדובר על מי שאומר שהשחיטה היא העבודה לשם עבודה זרה, והעגל נאסר מיד בשחיטתו.

קידושין בפרש (גללים, צואה) עגלי עבודת כוכבים - במשנה דנים באיסור גבינות עובדי כוכבים (ולא רק גבינת בית אונייקי): "אמר ר' יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך. אמר לו: מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים? אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה. אמר לו: והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה... אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים. אמר לו אם כן למה לא אסרוה בהנאה? השיאו לדבר אחר...". התלמוד דן בהקשר זה באדם המקדש אישה ונותן לה דבר האסור בהנאה: "המקדש בפרש שור הנסקל – מקודשת, בפרש עגלי עבודת כוכבים – אינה מקודשת". בעניין שור הנסקל נאמר: "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו" (שמות כא, כח) ומכאן למדו שרק בשרו אסור ואילו פרשו מותר, ולכן הקידושין חלים. לעומת זאת אדם רוצה בפרש עגלי עבודה זרה כדי שהעגלים ייראו שמנים ומנופחים יותר ולכן הפרש אסור בהנאה ואין הקידושין חלים. האבחנה בין דרגות שונות של איסור הנאה מופיעה גם במשנה לגבי קיבה (שהיא כמו פרש לעניין זה), שעולה אסורה בהנאה אך אכילת קיבת העולה מותרת לדעת חלק מן החכמים, ואילו קיבת עגלי עבודה זרה אסורה בהנאה ואין להשתמש בקיבתה לגבינה מפני שבלעדיה הגבינה לא הייתה מתגבנת והפרש מעמיד ומקיים את הגבינה ונחשב כאילו איסור ההנאה עומד בעינו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בהכשר כלים שהיה בהם יין עובד כוכבים.

מסחר עם ההולכים והשבים מהתרפות והיריד - במשנה נאמר: "ההולכין לתרפות – אסורים לשאת ולתת עמהם, והבאין – מותרים". בדף הקודם הוסבר כי ישראל  ההולך לתרפות (מקום חגיגה של עבודת כוכבים) מותר לשאת ולתת עמו בהליכתו לשם כדי שאולי יחזור בו מכוונתו ללכת לשם, ובחזרה אסור מפני שהוא כבר דבק בעבודת כוכבים זו. ישראל מומר – אסור ללכת עמו גם בהליכתו לשם וגם בחזרתו משם. בתוספתא (עבודה זרה א, טו) מוסבר כי מותר לשאת ולתת עם עובד כוכבים ההולך ליריד מפני שהולך לשם רק לצורך מסחר, ומכר שם גלימה או יין, ואילו בן ישראל לא הולך למקום עובדי כוכבים למכור גלימה או יין, ולכן מכר שם עבודה זרה ויש עמצו עבודה זרה. עוד מוסבר כי עובדי כוכבים הבאים ממקום התרפות מותרים אם הם באים אחד אחד ואינם קשורים זה בזה, אך אם הם קשורים זה בזה והם חבורה אחת, דעתם לחזור לשם, ואסור לשאת ולתת עמהם.

נאדות - במשנה נאמר: "נודות העובדי כוכבים וקנקניהן ויין של ישראל כנוס בהן - אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה". נודות – בתוספתא (עבודה זרה ד, י) נאמר: "נודות הגוים – גרודים חדשים – מותרים, ישנים ומזופפים (בזפת) – אסורין. גוי ריבבן (ציפה בזפת) ונתן לתוכן יין, וישראל עומד על גביו – אינו חושש". נודות חדשים אינם סופגים הרבה יין מפני שבדרך כלל אינם מזופתים ("גרודים"), ואילו נודות ישנים סופגים את היין בגלל הזפת. בעת תהליך ציפוי פנים הנוד בזפת היו נותנים בנוד יין כדי לבדוק את חוזקו ולעבדו עיבוד גמור, והאמוראים נחלקו האם ההיתר של "ישראל עומד על גביו" פירושו שישראל אחד משגיח שהגוי לא ינסך יין בזמן שישראל אחר נותן יין לנודות, או שישראל משגיח שהגוי נותן יין רק כ"זורק מים לטיט" (לשם עיבוד הזפת) ולא כמנסך, מפני שהיין הזה הולך לאיבוד ונספג בזפת ואי אפשר לשתותו. אם הגוי הכניס בתוך נאדות או קנקנים יין – אסור לתת בהם יין של ישראל, עד שיתן לתוכן מים במשך שלושה ימים, ומערה את המים ומחליפם בכל מעת לעת, ואין הבדל לעניין זה אם היו הכלים של הגויים או של ישראל, ואפילו אם הגוי לקחם בכפיה כמו במעשה המסופר בתלמוד- אפשר לערות בהם מים ולהכשירם לשימוש בידי ישראל.    

קנקנים– בתוספתא (שם) נאמר: "קנקנים של עובדי כוכבים, חדשים גרודים – מותרין, ישנים ומזופפין – אסורין. עובד כוכבים נותן לתוכן יין - ישראל נותן לתוכן מים, עובד כוכבים נותן לתוכן יין - ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס ואינו חושש". מותר לתת בקנקנים מים או ציר ומורייס, ולמסקנת התלמוד מותר לעשות כן אפילו לכתחילה. אם החזיר את הקנקנים שהיה בהם יין לכבשן האש וליבנם בו, והזפת התרופפה מחמת האש אפילו אם לא נשרה לגמרי מותר להשתמש בקנקנים – ולמדו דבר זה ממה שכתוב שאם ציר הדגים שורף את היין, כל שכן שהיין שורף את היין הבלוע בקנקנים. אם שם גזרי עץ ("קינסא") ושרף בתוך הקנקנים – נחלקו האמוראים רב אחא ורבינא אם אסור או מותר להשתמש, וההלכה היא שאסור להשתמש. ונחלקו האמוראים גם האם מותר לתת בתוך הקנקנים שיכר – "רב נחמן ורב יהודה אסרי, ורבא שרי", ומסופר על אחד האמוראים שהתירו לו לתת בכלי שכר אך שם בתוכו מים, אך לא אסרו את היין מפני שהדבר נעשה באקראיות ולא גזרו על דבר זה.

הכשר כלים מסוגים שונים -  א. כלים העשויים מגללי בהמה ("פקוסנא") – אם מניחם עם מים בשמש, הכלים בוקעים ודי להם בעירוי במים. ב. כלי נתר (העשוי מחפירה של גופרת צריף=אלום) – אין לו תקנה מפני שהצריף בולע כל מה שנתן בתוכו. ג. כלי חרס – אם אין הכלים עשויים להשהות בהם יין לזמן מרובה ("אין מכניסו לקיום"=לאחסון) די בשכשוך ושטיפה במים. ד. כדים שחומים ("חצבי שחימי") או כלי חרס ממקום מסוים ("פתוותא דבי מיכסי") – די להם בשכשוך במים, מפני שאינם בולעים הרבה מן המשקה המצוי בתוכם. ה. כוסות חרס – אם השתמש בכוס פעם אחת ואפילו יש הסוברים פעמיים  הכוס עוד בולעת הרבה – ואין די בהדחה אלא צריך עירוי (לפי הדרך המתוארת למעלה), אך אם השתמש בה כבר שלוש פעמים – נחלקו אמוראין: רב אסי אסר, ורב אשי מתיר, והלכה כרב אשי שבפעם השלישית מותר להשתמש בה. ו. כלי חרס מצופים בזיגוג אדום או שחור – מותרים, ובזיגוג ירוק – רב זביד אוסר, ומרימר מתיר, ואם יש בהם סדקים הכל מסכימים כי הם אסורים מפני שבולעים יין כמו כלי נתר. שלא כמו בהלכות יין נסך שם משתמשים בכלים הללו בצונן, בפסח מחמירים ואוסרים כלי חרס חלקים שאין בהם סדקים המצופים באדום או שחור – מפני שעיקר השימוש בהם נעשה בחום רב אז הם בולעים יותר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסורי הנאה שונים.

במשנה מובאת רשימה של "דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה":

חרס הדרייני – הכוונה היא לשברי חרסים שהיו ספוגים ביין. הדריינוס קיסר (117-138 לספירה) נטע גפנים על קרקע שלא עבדוה מעולם, דרך את הענבים ויצא יין חזק מאוד שהיה מונח בכלי חרס. החרס ספג את היין, והרומאים שברו את היין, והשתמשו במסעותיהם בשברי החרסים ושרו את החרסים במים, כדי לתת טעם יין במים, וגם לאחר ששרו את החרסים כמה פעמים, כעדות אחד האמוראים היה טעמו חזק במיוחד: "ראשון שלנו כשלישי שלהן" - טעמו של היין שלנו הוא כיין שלהם ששרוי כבר פעם שלישית.   

"רוצה בקיומו על ידי דבר אחר" - הדיון על חרס הדרייני קשור לבעיה כללית בדבר מעמדו ההלכתי של "דבר שאדם רוצה בקיומו על ידי דבר אחר", כלומר, דבר שאדם רוצה בו רק לצורך קיומו של דבר אחר ולא בגלל שיש לו צורך בדבר זה עצמו. השאלה המעשית היא האם מותר להשתמש בחרס הדרייני לסמוך את כרעי המיטה, שהרי אינו רוצה את היין עצמו אלא מעוניין בחרס אך אי אפשר לשמור על החרס בלי היין מצוי בתוכו. האמוראים רבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו בדבר: "חד אסר, וחד שרי". בתוספתא (עבודה זרה ד, ט-י) נאמר: "נודות של גויים... אסור לעשות מהן שטיחים לחמור". לפי הסבר אחד בסוגיה אסור לעשות להשתמש בנודות משום "דבר הרוצה בקיומו (יין בנוד) על ידי דבר אחר (שטיח לחמור)", שהרי איסור היין נמצא בעינו מפני שספוגים בהרבה יין, אך התירו לקנות ולהשתמש בקנקנים של עובדי כוכבים מפני שאין האיסור ניכר בפני עצמו. לפי הדעה כי מותר להשתמש ב"דבר הרוצה בקיומו על ידי דבר אחר" האיסור להשתמש בנודות הוא שלא ישתמשו בנוד של עובד כוכבים כדי לעשות שטיח של חמור, וכאשר יבקע הנוד שבידם, יטליאו אותו משטיח החמור, ושותים יין אסור. ובקנקנים לא אסרו מפני שאין משתמשים בשברי קנקנים כדי לחזק קנקנים אחרים.

בתוספתא (שם) נאמר כי יין של ישראל בדרדורין (כדים) או ברוקבאות (נאדות, חמתות) של עובדי כוכבים - היין אסור בשתייה אך מותר בהנאה. בעניין זה  יש מסורות שונות על עדותו של חכם בשם שמעון בן גודא, שהעיד כי רבן גמליאל שתה יין זה בעכו. לפי מסורת אחת חכמים הודו שמאורע זה אכן אירע אך רק לחכם בשם שמעון בן גודע; ולפי מסורת אחרת חכמים לא הודו לשמעון בן גודא, ורק בנו של רבן גמליאל קיבל את העדות על אביו.

עורות לבובין – במשנה נאמר: "ועורות לבובין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול – אסור, משוך מותר". חלק מפולחן היה הוצאת לבו של הקרבן בעוד שהבהמה חיה. בתוספתא (שם, ז) מוסבר כיצד לזהות עור לבוב: "איזהו עור לבוב? כל שקרוע כנגד הלב וקדור (חתוך) כמין ארובה, יש עליו קורט דם – אסור, אין עליו קורט דם מותר". צורת החיתוך של הקרע לצד הלב, וכמות הדם על העור יכולים להצביע האם הלב של הבהמה הוצא בעודה בחיים. בעניין החיתוך מעירים כי ההלכה היא כרבן שמעון בן גמליאל, ובעניין הדם על העור - אם מלח את העור – שוב אין לדעת אם היה דם על העור ויש לאסור את העור.

בשר הנכנס והיוצא לעבודת כוכבים – במשנה נאמר: "בשר הנכנס לעבודת כוכבים – מותר, והיוצא - אסור מפני שהוא כזבחי מתים, דברי רבי עקיבא". בתלמוד מוסבר כי משנה זו היא כדעת רבי יהודה בן בתירא הסבור כי תקרובת עבודת כוכבים טמאה לפי דברי הכתוב "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), ולכן גם בשר היוצא מעבודת כוכבים אסור. מצד שני המשנה אינה כדעת רבי אלעזר הסובר כי סתם מחשבה של עובד כוכבים בעת שחיטה היא לשחוט לשם עבודת כוכבים, ואילו במשנה אין אוסרים את בשרה של בהמה ששחטה גוי קודם שהוקרב לשם עבודה זרה.

ההולכין לתרפות – במשנה נאמר: "ההולכין לתרפות - אסור לשאת ולתת עמהן, והבאין -  מותרין". תרפות היא פולחן לעבודה זרה (מלשון ערווה או מיוונית המולה והתקהלות). אסור לשאת ולתת עם גוי ההולך לשם כדי שלא יודה לעבודה זרה על שהצליח בעסקיו,  אך לאחר שחוזר משם מה שהיה היה. התלמוד מסביר כי בישראל הדין הפוך: "בהליכה – מותר", שאולי ישכנעו אותו לחזור בו מללכת לשם, ו"בחזרה – אסור" מפני שהוא דבק בעבודה זרה. עם מדובר בישראל משומד העושה כן תמיד, אסור לשאת ולתת עמו בין בהליכתו לשם ובין בחזרתו משם.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחותם בתוך חותם, יין כותי ושתיית שיכר.

במשנה נאמר: "אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה: היין, והחומץ של גויים שהיה מתחילתו יין". בברייתא מוסבר מתי יין של גוי אסור בהנאה: "שלשה יינות הן: יין נסך - אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית, סתם יינם - אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית, המפקיד יינו אצל עובד כוכבים - אסור בשתיה ומותר בהנאה". התלמוד בוחן את הלכה של המפקיד יינו אצל עובד כוכבים לאור המשנה במסכת דמאי: "המפקיד פירותיו אצל עובד כוכבים – הרי הן כפירותיו של עובד כוכבים לשביעית ולמעשר" (דמאי ג, ד), ומוסבר כי שם הגוי משתמש בפירות, ואילו כאן היין שמור במקום מיוחד בביתו של עובד הכוכבים ("קרן זוית"). בעניין זה יש מחלוקת תנאים בתוספתא (עבודה זרה ז, ז): " אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עובד כוכבים ומלאוהו יין, ומפתח או חותם ביד ישראל - רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרים". הברייתא אוסרת לשתות יין שהופקד אצל עובד כוכבים כדעת חכמים, אך מסופר על רבי יוחנן ששמע מאחד החכמים בעיר פרוד על משנת בר קפרא (שהיה גר בפרוד) המתירה את היין בשתייה, כדעת רבי אליעזר.

התלמוד דן ביחס בין מחלוקת רבי אליעזר וחכמים למחלוקת האמוראים רבי אלעזר ורבי יוחנן. לפי מסורת אחת האמוראים נחלקו על "חותם אחד" (חותם על הכלי שבו מאוחסן דבר ברשות הגוי) באותה מחלוקת של רבי אליעזר וחכמים: "אמר רבי אלעזר: הכל משתמר בחותם אחד, חוץ מן היין שאין משתמר בחותם אחד (כדעת חכמים), ורבי יוחנן אמר: אפילו יין משתמר בחותם אחד (כדעת רבי אליעזר)". לפי מסורת אחרת הכל מסכימים כי יין אינו משתמר בחותם אחד, בניגוד לדעת רבי אליעזר, ונחלקו האמוראים מה דעת חכמים על "חותם בתוך חותם" (שני סימנים שיש לאדם בשמירה): "אמר רבי אלעזר: הכל משתמר בחותם בתוך חותם חוץ מן היין שאין משתמר בחותם בתוך חותם, ורבי יוחנן אמר: אפילו יין משתמר בחותם בתוך חותם". ההלכה היא כדעת רבי אליעזר שאם המפתח והחותם בידו של היהודי – היין מותר בשתייה. וראו בדף כט כי גוי אינו מנסך לעבודה זרה חומץ של יהודים, ואף אינו מחליף את החומץ בחומץ אחר מפני שיש טרחה בזיוף הסימן (החותם) שיש ליהודי בחומץ.

חותם בתוך חותם – התלמוד מציג אפשרויות שונות של חתימה כפולה: א. הנחת כלי על פי החבית ("אגנא") וטיחה בטיט מסביב (או חותם ממש על גבי הטיט). ב. סל מהודק על גבי חבית. ג. נאד המונח בתוך אמתחת שק הפוך ופיו חתום, או שפי הנאד עצמו כפוף לפנים וחתום ("דיסקיא"). ואם לא שמר על אחד הדברים הללו – אין זה חותם בתוך חותם.   

יין ביד כותי – בברייתא נאמר: "בראשונה היו אומרים יין של עין כושי - אסור מפני בירת סריקא, ושל ברקתא אסור מפני כפר פרשאי, ושל זגדור אסור מפני כפר שלים (מקומות באיזור היישוב של השומרונים). חזרו לומר: חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות". התלמוד מסביר כי בתחילה היו סוברים שיש לאסור את כל היינות הבאים ממקומות מסוימים מאחר שהכותי אינו מקפיד למנוע מעובד כוכבים מגע עם היין. לבסוף הכריעו כי כותי מקפיד שלא להניח לגוי לפתוח חביות סתומות בשעת הגיתות (בזמן ובמקום שדורכים את היין ואוספים אותו), מפני שבאותה שעה מצויים שם גם יהודים, והכותי חושש שיהודים לא יקנו ממנו יין מפני שלא הקפיד למנוע מגוי לגעת ביין. אם אדם שולח חבית של יין ביד כותי – בין בדרכים עירוניות ובין בדרכים בין עירוניות - צריך שהמקבל יזהה את החותם ואת אופן הסתימה, וידע כי אף אחד לא פתח את החבית בדרך.      

איסור שתיית שכר עובדים כוכבים – האמוראים דנים מפני מה אסרו שכר של עובדי כוכבים: רמי בא חמא אמר רבי יצחק: משום חתנות (קשרי חיבה וחיתון עם הגויים), רב נחמן אמר: משום גילוי". היו אמוראים שנהגו לפי הטעם של חתנות, ומטעם זה נהגו להתיר לעצמם שתיית שיכר של עובדי כוכבים בביתם או מחוץ לחנות לפי מידת ההרחקה שסברו שיש בדבר, ובלבד שלא ישתו ברשות הגוי. לעומת זאת היו אמוראים שנהגו לפי הטעם של גילוי, ואסרו את הדבר מטעם גילוי. ואפילו שנחש אינו מטיל ארס בתוך שיכר, הניחו שהוא עשוי להטיל ארס במים צוננים שנועדו להכנת השיכר או נשארו בכלי. חשש גילוי אינו קיים בשיכר ישן מפני ששיכר שיש בו ארס מתקלקל לאחר זמן, (וגם ביין שהחמיץ מפני שהארס אינו נותן ליין להחמיץ), אך גזרו גם על שיכר ישן מפני שיכר חדש. יש הסוברים כי יין אסור משום שיש בו שמץ יין נסך, ולא נהגו לשתות גם שיכר מטעם זה שהרי יש בו שמץ של שמץ מן האיסור של יין נסך. מצד שני יש שהתירו לגמרי שיכר של גוי, מפני שהמרירות של הכשות ששמים בשיכר שורפת את הארס שבו, אך אם יש אדם חלוש – עדיף שלא ישתה מן השיכר.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בגילוי משקים (יין, מים ועוד).

במשנה נאמר: "אלו דברים של גוים אסורים ואיסורם איסור הנאה: היין והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין". במשנה מדובר על איסור יין נסך, גזירת חכמים לאסור לשתות יין וליהנות מיין שגוי מנסך לעבודה זרה. בתוספתא (עבודה זרה ב, יד) מרחיבים את האיסור: "יין מבושל ואלונתית של עובדי כוכבים – אסורים". יין מבושל הוא יין שרתח על גבי האש והשתנה טעמו, ואלונתית היא יין ישן המזוג ומהול עם מים צלולים ואפרסמון, ומשקה זה נועד לשתייה בבית המרחץ.

ניסוך וגילוי יין - האמוראים דנים בניסוך ובגילוי של יין מזוג ושל יין מבושל. נחש עשוי לשתות מיין מגולה שלא כיסו אותו ולהטיל בו ארס, והאדם עלול לשתות מן היין ולבוא לידי סכנה. א. יין מזוג וגילוי - יש הסוברים (רבה ורב יוסף) כי "יין מזוג אין בו משום גילוי", כלומר, אין לחשוש שנחש ישתה ויטיל בו ארס, ואף אם הניחו מגולה - היין מותר בשתיה. לעומת זאת יש הסוברים (רב פפא, רב אשי, רבא) כי העובדות הן סבוכות יותר: בדרך כלל נחש אינו יוצא ממחבואו ומסכן את עצמו בשתיית ין מזוג, אך הוא עשוי להסתכן ולמזוג את המים בעצמו, והוא אף מסוגל לשתות מיין שאינו מזוג לגמרי (מזיג ולא מזיג), ומאחר שיש כאן הבדלים דקים היוצרים אי וודאות (לגבי מידת המזיגה, האם הנחש מסתכן, האם אפשר להרחיק נחש), ומדובר בדבר שיש בו סכנה, יש לאסור שתיית יין מזוג שהיה מגולה. יין מבושל וניסוך– מן התוספתא נראה כי יש חשש נסך ביין מבושל, אך האמוראים סבורים כי ביין מבושל אין חשש יין נסך (מעשה שמואל ואבלט). יין מבושל וגילוי – אין לחשוש ביין מבושל לגילוי (רבי יעקב בר אידי, מעשה בשפחת רבי חייא), ואחד החכמים מדגיש כי הוא לוקח על עצמו את הסיכון ("עלי ועל צוארי") שבשתיית יין מבושל גלוי.

התלמוד דן בעוד סוגי משקאות: יינות מעולים וגרועים – אם ליין יש טעם מובחן:  חד (חריף), מר או מתוק – אין בהם משום גילוי, בין אם מדובר ביינות טובים (יין עם פלפלים, אפסיניתון, מי בארג) או ביינות גרועים (יין שבוקע את הנאד, ירנקא, חוליא). חמר מדינה – יין קרינא הבא מעסיא (אסיה הקטנה, טורקיה) נחשב במקומו לחמר מדינה שהכל נוהגים לשתותו ואף הנחשים רגילים בשתייתו, אך מחוץ למקומו אין לחשוש בו לגילוי. יין בתהליך החמצה – יין בשעת ההחמצה – נחלקו בו אמוראים: רבא סבור כי בשלושת הימים הראשונים להחמצה הוא עוד נחשב ליין לעניין גילוי ולעניין ניסוך, ורק אחר כך אין לחשוש בו, ואילו חכמי נהרדעא סבורים כי אפילו לאחר שלושה ימים הוא הנחש עשוי לבוא ולשתות ממנו. יין תוסס – יין שהתחיל את תהליך התסיסה בשלושה ימים הראשונים – אין לחשוש בו משום גילוי. אגב זה התלמוד דן גם במשקאות אחרים או מאכלים שיש בהם חשש גילוי: שחליים(גרגרי צמח שהיו מפיקים מהם משקה) – מצד הדין אין בהם משום גילוי, אך בני הגולה נהגו לאסור. ואם מהלו במשקה חומץ – הנחש אינו שותה מהם. כותח הבבלי (שיירי לחם ומי חלב) – מצד הדין אין בו משום גילוי, אך בני הגולה נהגו בו איסור, ואם ראו כי יש בו נקירות יש לאסור בכל מקום מפני שאולי הנחש עשה כן. מי טיף טיף – מים מטפטפים בתדירות טיפה אחר טיפה, אין לחשוש בהם משום גילוי מפני שהבעבוע מפחיד את הנחש. פי תאנה (פתח קטן שיש בתאנה) – לדעת רבי אליעזר אין חוששים לגילוי: "אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש, משום שנאמר 'שומר פתאים ה' (תהלים קטז, ו)", וכן הורה האמורא שמואל.

התלמוד דן בעוד נושאים בקשר לגילוי: סוגי הארס – בתלמוד מובא כי גילו של הנחש משפיע על ריכוז הארס: "שלושה מיני ארס הן: של בחור – שוקע, של בינוני – מפעפע, ושל זקן – צף". מסורת זו מלמדת שאסור לשתות משקה גלוי גם אם שתו ממנו כבר אנשים אחרים, מפני שהארס עלול לשקוע בתחתית החבית. שימוש במשקה גלוי – בתוספתא (תרומות ז, יד) מרחיבים את האיסור של שתיית משקה גלוי גם לעוד שימושים: "מים שנתגלו - הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, ולא ירביץ בהן את הבית, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו, ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים: מקום שיש סירטא (שריטה) אסור, אין סירטא - מותר". ההבדל בין הדעות הוא לגבי מקומות כמו גב היד, גב הרגל ועצמות הלחיים, שלדעת חכמים אסור מפני שהארס מפעפע דרך העור או העיניים, ולדעת אחרים מותר אלא אם יש שם שריטה. עוד מוסבר בסוגיה כי מותר לאדם להשקות את החתול שלו במים שהתגלו, מפני שלחתול יש כושר עמידה כנגד ארס הנחשים (הארס פוגע בו אך לאחר זמן הוא מבריא), אך אסור להשקות במים אלו את החתול של חבירו, מפני שאין הוא רוצה כי החתול יהיה חולה, אלא שיהיה בריא וחסון תמיד. שמירה על המים – אדם ישן אינו נחשב לשומר מפני הנחשים, מפני שאדם ישן אינו מאיים על הנחשים, לא ביום ולא בלילה. חשש גילוי אצל גוי ואצל אלמנה – בעניין זה יש מסורות שונות על מחלוקת אמוראים: לפי מסורת אחת, רב היה נמנע משתיית יין אצל הגוי מפני שלא היו זהירים מלכסות משקים מגולים, אך היה שותה בבית אלמנה יהודיה והניח כי היא ממשיכה את ההרגל של בעלה לכסות את המים. שמואל סבור היה כי הגוים אמנם אינם נזהרים מגילוי אך הם שומרים על היגיינה ואם יש אוכל מנוקר הם אינם אוכלים ממנו, ולכן אין לחשוש לגילוי, ואילו אצל אלמנה יש לחשוש שמרגע שאין לה בעל אינה מפחדת עוד ואינה מכסה את המים.  ולפי מסורת אחרת, שמואל היה מסרב לשתות יין הן אצל הגוי והן אצל האלמנה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במחלות, ובתספורת גויים.

בדף הקודם עסקו בתיאור תסמינים של מחלות שמותר לחלל עליהן שבת, ובתרופות המתאימות. בדף זה ממשיכים לדון בנושא זה, ובעיקר מזהירים מהחלפה של תרופות של מחלות קרובות העשויה לסכן את החולה ("וחילופא סכנתא"). אזהרה אחרת היא שמירה על תזונה נכונה לפני הקזת דם (טיפול רפואי מקובל בזמן התלמוד). על המטופל להימנע מאכילת דגים, חלב, גבינה, בצלים ושחליים (מין צמח), ועליו להיות בריא בעת הטיפול בלי חום של קדחת. אם בכל זאת אכל לפני הקזת דם את הדברים הללו ישתה רביעית חומץ ורביעית יין לבטל את השפעתן, וכאשר יעשה צרכיו ילך למזרח העיר, שהרוח אינה נושבת מכיוון זה. מחלת קיבה ("אסתומכא דליבא") – מותר להעלות את האונקלי (הסחוס בין צלעות החזה) כדי למנוע לחץ על הקיבה. התרופה  היא עירוב כמון, כרוייה, נענע, לענה, ציתרה ואזוב ביחד ושתיית מלוא היד או שתי אצבעות, ואם הדבר לא מועיל ישתה מים המעורבים בדבש ששהו בכד חדש בליל כוכבים. מחלת לב- ישתה את כל אלו יחד עם יין, ולדימום של לידה ("כודא") יערב אותם עם שיכר. התלמוד ממליץ על אכילת מאכלים בריאים: "ששה דברים מרפאים את החולה מחוליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב, ותרדין, ומי סיסין יבישה (בבונג), וקיבת והרת (קיבה ורחם בהמה), ויותרת הכבד, ויש אומרים: אף דגים קטנים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין כל גופו של אדם. מצד שני מזהירים מאכילת מאכלים לא בריאים או התנהגות לא בריאה: "עשרה דברים מחזירין את החולה לחוליו וחליו קשה: האוכל בשר שור, שומן, בשר צלי, בשר ציפורים, ביצה צלויה, שחלים, תגלחת, מרחץ, גבינה וכבד. ויש אומרים: אך אגוזים, ויש אומרים אף קשואים".

במשנה נאמר: "ואין מסתפרין מהן (עובדי כוכבים) בכל מקום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: ברשות הרבים מותר, אבל לא בינו לבינו (שלא יחתוך את צוארו בתער)". בתוספתא (עבודה זרה ג, ה) מובא: "ישראל המסתפר מגוי רואה במראה, וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע (הספר) לבלוריתו שומט את ידו". מראה – אדם המשתמש במראה מקפיד על מראהו, ולכן הגוי סבור כי מדובר באדם חשוב ולא יבוא להורגו אפילו ברשות היחיד. ומסופר על אחד האמוראים שהיה מסתפר בשבילי הדרכים של נהרדעא, והספר רמז לו: חנא חנא, יאי קועיך לזוגא [=חנא, חנא, יפה צוארך לתער], והוא סבור היה שבא לידי סכנה על שעבר על שיטת רבי מאיר, האוסר גם להסתפר ברשות הרבים, אך התלמוד מסביר כי עבר גם על דעת חכמים וכי השביל הוא צדדי, והוא נחשב כרשות היחיד לעניין זה ("בינו לבינו"). בלורית – הבלורית הייתה אחד הסימנים של עבודה זרה מובא בשם רבי מלכיה כי צריך להרחיק ממקום הבלורית שלוש אצבעות לכל רוח, ומאחר שיש חכמים בשם דומה צריך להבהיר מהן הן ההלכות המיוחסות לכל אחד מהם: "שפוד, שפחות, גומות – רב מלכיו, אפר מקלה, גבינה – רב מלכיה. ויש המבדילים בין הדעות: מתניתין ומתניתא – רב מלכיה, שמעתא – רב מלכיו, וההבדל בין הדעות הוא האם ההלכה המכונה שפחות היא כדעת רב מלכיה או כדעת רב מלכיו. 

במשנה נאמר: "אלו דברים של גוים אסורים ואיסורם איסור הנאה: היין והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין, וחרס הדריינו, ועורות לבובין". היין של גויים אסור בהנאה לפי הכתוב "אשר חלב זבחימו יאכל, יאכלו וישתו יין נסיכם" (דברים לב, לח). יין נסך מושווה בכתוב לזבחי גויים. הזבחים אסורים לפי הכתוב "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), ומאחר שהזבח משווה למת האסור בהנאה, והמת אסור בהנאה מפאת גזירה שווה בין הכתוב במרים: ותמת שם מרים" (במדבר כ, א) לכתוב בעגלה ערופה "וערפו שם את העגלה", וכשם שעגלה ערופה אסורה בהנאה לפי שכתוב בה כפרה כמו קודשים, כך גם המת אסור בהנאה, ולכן גם זבחי עבודה זרה, ויין עבודה זרה אסורים בהנאה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ברפואה של מחלות.

במשנה נאמר: "מתרפאין מהן ריפוי ממון, אבל לא ריפוי נפשות". בדף הקודם הוסבר שאין להתרפא מרופא גוי בכל דבר שיש בו סכנה. ואסור לעשות כן אפילו לרפואת חיי שעה עד שימות אדם ממחלה סופנית, ואפילו בדבר שאין בו סכנה מצד עצמו כמו הקזת דם, חוששים שמא עובד כוכבים יהרוג את ישראל ויטען שהדבר אירע בשל המחלה. עם זאת התירו לשאול רופא מומחה לעצתו, מפני שלא יפגע במעמדו המקצועי רק על מנת לפגוע בישראל. בדף זה מוסבר כי יש קשר בין ההיתר לחלל שבת לבין איסור רפואה בידי עובד כוכבים. לפי מסורת אחת  של רבי יוחנן כל מכה שמחללים עליה את השבת – אין מתרפאים מעובדי כוכבים, ולפי מסורת אחרת בשמו כל מכה של חלל (מכה פנימית של איבר) – אין מתרפאים מעובד כוכבים. ההבדל בין המסורות הוא במכה חיצונית על גב היד או על גב הרגל, שאינה מכה של חלל פנימי אך מחללים עליה את השבת. בעניין זה ההנחה היא שמחללים את השבת על כל מכה שצריכה אומד (הערכה רפואית).

ההגדרה של מכת חלל – חלל הוא כל איבר מן השפה (השפתיים) ולפנים, והתלמוד דן האם השיניים והחניכיים נחשבות כמכה של חלל מאחר שהם מצויים בחלל הפה, או שיש להחשיבם כמכה חיצונית מאחר והם קשים, והתלמוד דן בהקשר זה במשנה (שבת יד, ד): "החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ" אם הכוונה היא דווקא לכאב מועט או גם לכאב רב בשל מכה בשיניים, אך אין להכריע ממקור זה. חום גבוה ("אישתא צמירתא") - קדחת (חום גוף גבוה) נחשבת כמכת חלל (פנימית) שמחללים עליה את השבת. מחלה מטבולית ("צפדינא") - סוג מחלה אחרת שדנים בה היא צפדינה (מחסור בויטמין C). התסמינים של המחלה הם התרופפות של השיניים בפה, ולאחר מכן שטפי דם פנימיים בכל אכילה (דם בחניכיים). לפי זה גורם המחלה אינו מכה של חלל, ויש להגדירה כמחלה פנימית שמתחילה בפה ועשויה להגיע אפילו עד המעיים, ויש להקפיד על תזונה נכונה כדי שלא לחלות בה, ולהימנע מאכילת מיני לחם ודגים מטוגנים העלולים לגרום למחסור של ויטמין זה בגוף. התלמוד מציע תרופות שונות לכאב השיניים, כגון: שתיית מי שאור, שמן זית ומלח מעורבים; שמן אווזים בנוצה של אווז; ומריחת גרעיני זיתים שלא הבשילו על החניכיים, ומסופר כי רבי יוחנן התרפא אצל רופאה מומחית עובדת כוכבים, ולמרות שהבטיח לאישה זו שלא יגלה את התרופה פרסם את התרופה ברבים. רבי יוחנן התרפא אצל אישה זו מפני שהוא ידע כי הגויים חוששים מלגרום נזק לאדם חשוב.  הרעלה וזיהום – בתלמוד מסופר על רבי אבהו שחלה ברגלו, וכופר אחד ("מין") שהיה גם רופא מומחה מרח סם רעלני על שוק הרגל, ותלמידיו של רבי אבהו ליקקו את שוקו והוציאו את הרעל ומנעו את כריתת הרגל. סיפור זה מלמד שאדם אינו יכול לסמוך תמיד על כך שרופא מומחה לא יפגע בו מפני שהוא אדם חשוב, והוא צריך לבדוק שאולי הרופא מעוניין לפגוע בו למרות שאף הוא עצמו עשוי להיפגע מכך ("תמות נפשי עם פלשתים").  

התלמוד דן בדרכי הטיפול של עוד מחלות: פגיעת חרב ("פדעתא") – התרופה היא להפסיק את הדימום על ידי צמח השחליים טבול בחומץ, ולאחר מכן למרוח את הצמחים סנה ויבל, או תולעי אשפה. אבעבועות ("עינבתא") – סיכון: המחלה עלולה לגרום למוות התרופה: צמח טיגנא טבול בדבש, או כרפס ביין, ועד לטיפול המלא יש למרוח ענבה על הפצעים. נפיחות ואדמימות ("סימטא") – מחלה זו היא תופעת לוואי של קדחת ("אישתא"). התרופה היא מתן מכות אצבע על המקום הנפוח, אך אין צורך בה אם הפצע כבר מוגלתי בצבע לבן. טחורים – מחת של פצעים בפי הטבעת. התרופה: אפר של צמח האהיל עטוף באריג ושיער וטבול בנטף לבן, או גרגירים של סנה והנחתם על מקום הפצע בבשרו. אם הטחורים הם בעומק הגוף – יאפשר להשתמש במגוון דרכי טיפול: המסת שומן של עז צעירה, שלושה עלי דלעת יבשים, קונכיות חלזון, שמן ושעוה המונחים בבלאי פשתן או בלאי צמר גפן. כאב אוזניים – יש מגוון דרכי טיפול: ההנחה היא שכל שתייה מזהמת עוד את אוזניים, חוץ משתיית מים פושרים שהופרשו מן הכליות של תיש קרח. אם אי אפשר לעשות כן צריך להשתמש בשומן חיפושית גדולה, תערובת של שמן אספסת ושום, להניח מוך בתוךל האוזן, ולהשתמש בשפופרת של קנה הטבולה במלח גס. בכל מקרה יש להיזהר להשתמש בתרופה רטובה לפצע יבש, ותרופה יבשה לפצע רטוב. פריקת לסת – התלמוד מסביר כי מותר להעלות אזניים בשבת (להחזיר את הלסת הפרוקה למקומה), ויש מסורות שונות אם מותר לעשות זאת על ידי טיפול תרופתי (סם) או על ידי החזרת הלסת למקומה ביד. עין שמרדה – עין העומדת לצאת ממקומה עשויה להצביע על בעיה במוח (או כפי שהתלמוד קורא לכך: לב), והתסמינים לכך הם: ריר, דם, דלקת חריפה, חום ותחושת דקירה. אם התסמינים הם פחות חריפים כמו סוף של דלקת או עין סגורה – אין זה כפי הנראה בעיה רפואית משמעותית. הטיפול הוא מריחת כחל (שהיה בו אנטימון), והאמוראים דנו אם מותר לכחול בשבת, ולמסקנה התירו אפילו לשחוק את הכוחל בשבת ולהביאו דרך רשות הרבים. בתלמוד מסופר כי ההיתר היה מוחלט לאחר ששפחתו של אחד האמוראים סבלה מכאבים רבים במהלך כל השבת ועינה יצאה ממקומה.  אחד האמוראים סבור היה שאין לציית להיתר זה, וכאשר חלה חכם זה בעינו שאל האם הוא רשאי לכחול את עינו, והשיבו לו שאסור לו לעשות כן, ולשאר האנשים המקבלים היתר זה מותר לעשות כן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במילה וברפואה של עובד כוכבים.

מילת עובד כוכבים ומילת כותי- בדף הקודם דנו ביחס בין מקורות שונים בעניין מילת עובדי כוכבים. בתוספתא (עבודה זרה ג, יג) נאמר: "ישראל מל את העובד כוכבים לשום גר, ועובד כוכבים לא ימול ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עובד כוכבים מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו אבל בינו לבינו לא". המחלוקת בתוספתא עומדת בסתירה לדברי רבי מאיר בברייתא: "עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא כותי ורופא עובד כוכבים ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: ימול כותי ואל ימול עובד כוכבים". סתירה אחרת היא בין דברי הברייתא לדבריו של רבי יהודה במקומות אחרים. בברייתא אחת רבי יהודה פוסל מילת עובד כוכבים לפי דברי הכתוב "ואתה את בריתי תשמור" (בראשית יז, ט), ובברייתא אחרת הוא פוסל מילת כותי מפני מילה צריכה להיות לשם שמיים: "ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול ישראל מפני שמל לשם הר גרזים, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה אלא מל והולך עד שתצא נשמתו". לפיכך יש להסביר כי יש להפוך את דעות התנאים בעניין מילת עובד כוכבים, שרבי מאיר פוסל מילת עובד כוכבים ומכשיר מילת כותי, ואילו רבי יהודה פוסל מילת כותי, ומכשיר מילת עובד כוכבים. ולפי זה הברייתא בה כתוב שרבי יהודה פוסל מילת עובד כוכבים היא כדעת רבי יהודה הנשיא.

התלמוד מסביר את מחלוקת התנאים רבי יהודה ורבי יוסי. רבי יהודה סובר שיש ללמוד מהכתוב בקרבן פסח: "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר" (שמות יב, מח) שמילה צריכה להיות לשם שמיים (אזכור המילה לה') ולכן יש לפסול מילת כותי שאינו מתכוון לשם שמיים. רבי יוסי סובר שיש ללמוד מהלשון הכפולה "המול ימול" (בראשית יז, יג), שיש להרחיב את הרשות למול וגם כותי רשאי למול. מחלוקת דומה היא בין האמוראים על המקור במקרא לפסול של מילת גוי: "מניין למילה בגוי שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר: "ואתה את בריתי תשמר" (בראשית יז, ט), ורבי יוחנן אמר: "המול ימול" (שם, יג). התלמוד מסביר כי מוסכם על החולקים שערבי מהול וגבנוני מהול (בני קטורה המלים עצמם) אינם רשאים למול, ואף שהם נימולים הם אינם נחשבים כמהולים מבחינה מהותית. כמו כן הכל מסכימים כי ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלו אותו מפני הסכנה שיש בדבר, אף על פי שאינו מהול מבחינה טכנית נחשב למהול. המחלוקת היא אפוא על אישה, אם לומדים מהכתוב "את בריתי תשמר" הרי אישה אינה יכולה למול את עצמה ואף אינה מצווה למול את עצמה, אך מצד שני אם לומדים מ"המול ימול" אישה נחשבת כנימולה מאחר שאף היא חלק מעם ישראל, ומחלוקת זו גם קשורה לביאור הכתוב "ותקח צפורה צר ותכרת את ערלת בנה", אם עשתה את המילה בעצמה, התחילה בעשייתה ומשה המשיך את המילה, או אמרה לאדם אחר לכרות את הערלה.

רפואה של רופא עובד כוכבים - במשנה נאמר: "מתרפאין מהן (עובדי כוכבים) ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות". התלמוד מציע מספר ביאורים לביטויים: "ריפוי ממון" ו"ריפוי נפשות", ומסקנת הדברים היא שהמשנה התירה ללכת לרופא עובד כוכבים על מנת שירפא את את ממונו של אדם (כמו בהמתו), ואסרה לאדם לרפא את עצמו אצל עובד כוכבים, ואפילו בחתך של הקזת דם אין מתרפאים מהם. בתלמוד מוסבר כי מותר להתייעץ ולשאול רופא עובד כוכבים אם סם פלוני יפה לו או רע לו, שכן הרופא יודע שאדם זה שואל עוד מומחים, ולא יבוא להרע את מעמדו המקצועי רק כדי לפגוע ביהודי השואל. חיי שעה -  האמורא רבי יוחנן פוסק כי "ספק חי ספק מת – אין מתרפאין מהן, ודאי מת – מתרפאין מהן". ההנחה היא שאם אדם יכול לחיות רק חיי שעה (עד שימות מן המחלה) אין לחשוש שהגוי יגרום לו למות מיד. רעיון זה רמוז בסיפור ארבעת המצורעים שישבו בפתח העיר שומרון בזמן המצור עליה: "אם אמרנו נבוא העיר, והרעב בעיר ומתנו שם, ואם ישבנו פה ומתנו, ועתה נלפה ונפלה אל מחנה ארם, אם יחיונו נחיה, ואם ימיתונו ומתנו" (מלכים ב, ז, ד), שהחליטו ללכת אל מחנה ארם אף שידעו שיתכן כי יהרגו אותם מיד, ומכאן שלא חששו לחיי שעה.

אגב הדיון בחיי שעה דן התלמוד במעשה חכמים המובא בתוספתא (חולין ב, כא): "לא ישא ויתן אדם עם המינים, ואין מתרפאים מהן אפילו לחיי שעה. מעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו רבי ישמעאל, ואמר לו: רבי ישמעאל אחי, הנח לי וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת, קרא עליו רבי ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר תשכנו נחש" (קהלת י, ח). התלמוד מסביר כי רבי ישמעאל סבור בעקרון כי אדם אינו חייב למסור את נפשו להריגה אם מאיימים עליו שיהרגו אותו אם לא יעבוד עבודה זרה אלא "יעבוד ואל יהרג". הסיבה לכך היא הכתוב "וחי בהם" (ויקרא יח, ה)– ולמדו מכאן שבמקרה של פיקוח נפש עובר על המצווה. במקרה זה רבי ישמעאל דרש מבן אחותו שלא להתרפא מאיש זה אפילו רפואה של חיי שעה, מפני שהמינות מושכת אליה אנשים ואף הוא עשוי להימשך אחריה, והן מפני שאדם חייב למסור את נפשו על קידוש השם כאשר הדבר מפורסם ונעשה בפרהסיא, כדברי הכתוב "ולא תחללו את שם קדשי" (שם כב, לב).   

ורבי מאיר אומר אפילו אחרים עומדים על גבו נמי לא דזימנין דמצלי ליה סכינא ומשוי ליה כרות שפכה וסבר ר"מ עובד כוכבים לא ורמינהו איפוך ר"מ אומר ימול כותי ולא עובד כוכבים ר' יהודה אומר עובד כוכבים ולא כותי וסבר ר' יהודה עובד כוכבים שפיר דמי והתניא ר' יהודה אומר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה שנא'(בראשית יז, ט) ואתה את בריתי תשמור אלא לעולם לא תיפוך והכא במאי עסקינן ברופא מומחה דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר וסבר רבי יהודה כותי שפיר דמי והתניא ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול ישראל מפני שמל לשם הר גרזים דברי רבי יהודה אמר לו רבי יוסי וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה אלא מל והולך עד שתצא נשמתו אלא לעולם איפוך כדאפכינן מעיקרא ודקא קשיא דרבי יהודה אדר' יהודה ההיא דרבי יהודה הנשיא היא דתניא רבי יהודה הנשיא אומר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה ת"ל ואתה את בריתי תשמור אמר רב חסדא מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב לה' המול ורבי יוסי המול ימול ואידך הכתיב לה' המול ההוא בפסח כתיב ואידך נמי הכתיב המול ימול דברה תורה כלשון בני אדם.

 איתמר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ורבי יוחנן המול ימול מאי בינייהו ערבי מהול וגבנוני מהול איכא בינייהו מאן דאמר המול ימול איכא ומ"ד את בריתי תשמור ליכא ולמאן דאמר המול ימול איכא והתנן קונם שאני נהנה מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים אלמא אף על גב דמהילי כמאן דלא מהילי דמו אלא איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו למ"ד ואתה את בריתי תשמור איכא למאן דאמר המול ימול ליכא ולמ"ד המול ימול ליכא והתנן קונם שאני נהנה ממולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים אלמא אע"ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמו אלא איכא בינייהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא ומי איכא למאן דאמר אשה לא והכתיב (שמות ד, כה) ותקח צפורה צר קרי ביה ותקח והכתיב ותכרות קרי ביה ותכרת דאמרה לאיניש אחרינא ועבד ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה:

מתני' מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים ברה"ר מותר אבל לא בינו לבינו:

גמ' מאי ריפוי ממון ומאי ריפוי נפשות אילימא ריפוי ממון בשכר ריפוי נפשות בחנם ליתני מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחנם אלא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה והאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו אלא ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופיה והיינו דאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אבל אם אמר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר

סבר שיולי משאיל לו כי היכי דמשאיל לו משאיל לאיניש אחרינא ואתא ההוא גברא לאורועי נפשיה אמר רבא א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן ודאי מת מתרפאין מהן מת האיכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב (מלכים ב ז, ד) אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם והאיכא חיי שעה אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו ר' ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים (קהלת י, ח) ופורץ גדר ישכנו נחש שאני מינות דמשכא דאתי למימשך בתרייהו אמר מר לא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש איהו נמי חויא טרקיה חויא דרבנן דלית ליה אסותא כלל ומאי ה"ל למימר (ויקרא יח, ה) וחי בהם ולא שימות בהם ור' ישמעאל הני מילי בצינעא אבל בפרהסיא לא דתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל (ויקרא כב, לב) ולא תחללו את שם קדשי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י כל

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק ביילוד, הנקה ומילה של עובד כוכבים.

במשנה נאמר: "בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבי' מניקה בנה של ישראל ברשותה".

יילוד והנקה -בתוספתא (ג, א) ובברייתא מוסבר כי דברי המשנה אינם מוסכמים ונחלקו בהם רבי מאיר וחכמים: לגבי מיילדת - "בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים מפני שמיילדת בן לעבודת כוכבים, ועובדת כוכבים לא תיילד את בת ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עובדת כוכבים מיילדת את בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינה לבינה. ולגבי הנקה: "בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים מפני שמגדלת בן לעבודת כוכבים, ועובדת כוכבים לא תניק את בנה של בת ישראל מפני שחשודה על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: עובדת כוכבים מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינו לבינה". התלמוד מסביר כי רבי אוסר ליילד או להיניק אפילו בזמן שאחרות עומדות על גבה, והוא חושש שהמיילדת תלחץ על  התינוק ותהרוג אותו בלי שיחשדו בה, והמניקה עלולה למרוח רעל על פטמת הדד ולא יחשדו בה, ואילו חכמים סבורים שבכל המקרים הללו לא יבואו הגויים לעשות כן כשאחרים עומדים על גבה של המניקה או המיילדת ומשגיחים עליה. ומסופר כי מיילדת נוכרית אחת נעלבה כשמיילדת אחרת אמרה לה שהיא מיילדת יהודיות, ואמרה כי היא שפכה את דמם של תינוקות רבים, אך לא ברור אם אמרה כן מפני שנעלבה או מפני שכך אירע באמת. 

מילת נכרי – בתוספתא (ג, יב) נחלקו רבי מאיר וחכמים במחלוקת דומה גם על מילת עובד כוכבים: "ישראל מל את העובד וכבים לשום גר (ולא לרפואה) ועובד כוכבים לא ימול ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עובד כוכבים מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו אבל בינו לבינו לא". רבי מאיר אוסר אפילו כשאחרים משגיחים על עובד כוכבים מפני שהגוי יכול להטות את הסכין ולחתוך את איבר מינו של התינוק ולהופכו לכרות שפכה. התלמוד דן כיצד ליישב את האיסור על עובד כוכבים למול עם מחלוקת תנאים אחרת בעניין זה (ראו תוספתא שם ג, ה): "עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא כותי ורופא עובד כוכבים - ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ימול כותי ואל ימול עובד כוכבים". יש הסוברים כי יש להפוך את הדעות בברייתא זו, מאחר שרבי מאיר אוסר מילת גוי, ויש הסוברים כי אין להפוך את הדעות, ורבי מאיר מתיר ברית שעושה גוי שהוא רופא מומחה הנזהר שלא להתרשל מבחינה מקצועית ולא יעשה כן רק כדי לפגוע בתינוק זה.

שכר ואיבה –בברייתא: "יהודית מילדת עובדת כוכבים בשכר אבל לא בחנם", כלומר, מותר ליילד תמורת שכר. האמורא רב יוסף סבור כי היתר זה נועד להפחית את האיבה בין היהודים לגוים,  ומרחיב את ההיתר גם ללידה בשבת, להנקה וגם העלאת עובד כוכבים מהבור (הצלה) שאם היהודי מקבל שכר הוא רשאי לעשות כן. אביי חולק על רב יוסף וסבור שבכל המקרים הללו היהודי יכול להתחמק מלעשותם: לגבי לידה בשבת היהודי יכול לטעון כי הוא אינו מחלל שבת על גויים המחללים שבת, אישה רווקה יכולה לטעון כי היא אינה רוצה שיחשבו שהיא כבר מיניקה, ואישה נשואה יכולה לטעון אינה רוצה לחשוף את עצמה בפני גברים אחרים, ואינו חייב להציל את עובד הכוכבים מפני שהוא יכול לומר כי בנו מצוי אף הוא בסכנה והוא עומד על הגג, או שהוא מוזמן לפגישה אצל השלטונות. 

מעלין ומורידין – המסורת קובעת כי "עובדי כוכבים ורועי בהמה דקה – לא מעלין (מבור שנפלו אליו) ולא מורידין (לבור), אבל המינין והמסורות (מלשינים המוסרים מידע לשלטון) והמומרים – היו מורידין ולא מעלין". ברייתא זו מזכירה מינים ומומרים, והאמוראים רב אחא ורבינא דנים בהגדרה של מיהו מומר ומיהו מין: "חד אמר: מומר לתיאבון – מומר, להכעיס – מין, וחד אמר: אפילו להכעיס נמי מומר, אלא איזהו מין? זה העובד אלילי כוכבים". מומר לתיאבון הוא מי שעושה עבירות בגלל תאווה, אך מומר זה אינו כפי הנראה בכלל מי שמורידין ואין מעלין, והוא נחשב כ"אחיך" ואם אבדה לו אבידה יש להשיבה אליו. מומר להכעיס עושה עבירות כדי להכעיס את השמיים, ובמובן זה הוא כופר בדיוק כמו המין, אך גם כאן יש לברר מה הייתה כוונתו, ולפעמים אדם האוכל פרעוש או יתוש אינו עושה כן כדי להכעיס אלא כדי לטעום טעם איסור. התלמוד מסביר ששמורידין ולא מעלין הוא לא רק שאין מצילים אותו, אלא גם עושים מעשה שירחיק אדם זה מקבלת עזרה (מגרד את מעלת הבור, מכסה את הבאר, מסלק את הסולם) ומנמק זאת בעילה אחרת, שרוצה שלא יפלו בעלי חיים לבור, שלא יעברו חיות מעל הבור, או שהוא זקוק לסולם כדי לסייע לבנו שעלה על הגג.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בייחוד עם גויים.

במשנה נאמר: "ולא  תתייחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות. ולא יתייחד אדם עמהן מפני שחושדין על שפיכות דמים".

היחס בין ייחוד עם ישראל וייחוד עם גוי - התלמוד דן בהבדל בין איסור ייחוד עם גוי לאיסור ייחוד עם ישראל. המשנה בקידושין (ד, יב) דנה באיסור ייחוד של ישראל: "ולא יתייחד איש אחד עם שתי נשים, אבל אישה אחת מתייחדת עם שני אנשים". בעניין זה גוים ויהודים שווים, וכשם שלאישה אסור להתייחד עם ישראל אחד כך היא אסור להתייחד עם גוי אחד, וכשם שאסורה להתייחד עם גברים פרוצים מישראל (לא משנה מספרם) כך אסורה להתייחד עם גויים. המשנה מחדשת שייחוד עם גוי אסור גם במקרה מיוחד שאשתו מצויה עמו. ההנחה היא ש"אשתו של ישראל משמרתו" (אינה נותנת לו לזנות עם נשים אחרות), ואילו אשתו של הגוי אינה שומרת את בעלה מלעבור על איסור עריות, ולכן אסור להתייחד אפילו כאשר אשתו עמו.

היחס בין איסור ייחוד מפני עריות ומפני שפיכות דמים - התלמוד דן גם בהבדל בין איסור ייחוד של אישה עם גוי לבין איסור ייחוד של כל אדם עם גוי מפני שפיכות דמים, ונחלקו האמוראים בדבר: לפי רבי ירמיה במשנה מדובר על אישה חשובה שמפחדים מלהרוג אותה, ולכן החשש היחיד הוא של עריות. לפי רב אידי בר אבין "אישה כלי זיינה עליה", כלומר, כרגיל אין הורגים אישה אלא אונסים או מפתים אותה (ואף היא משתמשת בפיתוי כדי שלא יהרגוה). ההבדל בין הדעות הוא כאשר מדובר באישה חשובה אך אינה יפה (חשובה בין האנשים, ואינה חשובה בין הנשים), שלדעת רבי ירמיה אין חוששים שיהרגו אותה מפני שהיא חשובה, ואין חשש גילוי עריות, ולדעת רבי אידי בר אבין, יש לחשוש משום עריות, כדברי הברייתא: "האשה אף על פי שהשלום עמה – לא תתייחד עמהן, מפני שחשודין על העריות".

איסור ייחוד מפני שפיכות דמים – בתוספתא (עבודה זרה ג, ד) מפרטים עוד: א. הליכה בדרך  - "ישראל שנזדמן לו גוי בדרך – טופלו לימינו, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: בסייף – טופלו לימינו (שלא ישלוף את החרב המצויה בשמאל), במקל – טופלו לשמאלו". ב. עלייה וירידה – "היו עולין במעלה או יורדין בירידה – לא יהא ישראל למטה וגוי למעלה, אלא ישראל למעלה, וגוי למטה. ואל ישוח לפניו, שמא ירוץ את גולגולתו".ג. שאלות על הדרך – "שאלו להיכן הולך – ירחיב לו את הדרך" (יאמר לו מקום רחוק יותר מהמקום אליו הוא הולך). ובתלמוד מסופר כי כך נהג יעקב שנסע לסוכות כאשר עשו נסע לשעיר, וכך נהגו תלמידי רבי עקיבא שאמרו שהם הולכים לעכו אך פרשו לפני כן לעיר כזיב (בצפונה של עכו), וכך לא פגעו בהם השודדים.     

בדף זה דנים בדברי אגדה על הביטוי "ספר הישר" המופיע בספר יהושע ובספר שמואל. ביטוי זה מופיע בקשר לשמש שעצרה בזמן מלחמת יהושע בבית חורון: "וידום השמש וירח עמד, עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר. ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים" (יהושע י, יג). המדרש מבאר כי ספר הישר הוא ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, כדברי הכתוב "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג, י), וסיפור יהושע עצמו רמוז בספר בראשית בברכה לאפרים "וזרעו יהיה מלא הגוים" (בראשית מח, ט). האמוראים נחלקו בפירוש הכתוב "כיום תמים". לפי כיוון אחד תיאור זמן זה מתייחס לזמן הכולל שבו השמש הייתה בשמיים, בין בעת שנעה במהלכה ובין כשעמדה מלכת, ורק נחלקו מה היה משך זמן זה: עשרים וארבע שעות (שש שעות שעמדה בצהריים ועוד שש שעמדה לקראת ערב), שלושים ושש שעות (עמדה שתיים עשרה ועוד שתיים עשר), או ארבעים ושמונה שעות (עמדה שתיים עשרה ולקראת ערב עוד עשרים וארבע שעות). לפי כיוון אחר "כיום תמים" מתייחס רק לתוספת הזמן שבו השמש עמדה מלכת, ואף כאן יש לשאול אם מדובר בעשרים וארבע שעות, שלושים ושש שעות או ארבעים ושמונה שעות. לפי מסורת אחרת המובאת בסוגיה החמה עמדה גם בימי משה כדי להפחיד את הגוים, אלא ששם לא שהתה ועמדה זמן רב בשמיים, ולא ירד מטר אבנים מן השמיים.

הביטוי "ספר הישר" חוזר גם בספר שמואל בהקשר של יהודה. "ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר" (שמואל ב, א, יח). יש הסוברים כי הכוונה היא לספר אברהם יצחק ויעקב=ספר בראשית. הלימוד של אמנות היריה בקשת רמוז בספר בראשית בברכת יעקב ליהודה: "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך", ויריה בקשת צריכה יד כנגד עורף, מאחר שבמתיחת הקשת הזרוע ניצבת ליד העורף. יש הסוברים כי ספר הישר הוא ספר דברים (משנה תורה) שבו נאמר "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח), ואמנות היריה בקשת רמוזה בברכת משה ליהודה "ידיו רב לו" (דברים לג), מפני שהיא דורשת שימוש בשתי ידיים. יש הסוברים כי ספר הישר הוא ספר שופטים החוזר על הביטוי "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, י), ואמנות היריה בקשת רמוזה בכתוב "למען דורות בני ישראל ללמדם מלחמה" (שופטים ג, ב) בגלל שהיא אמנות הדורשת לימוד, ויש לה קשר לשבט יהודה מפני שהיא כתובה לצד מלחמות שבט יהודה העולה להילחם בכנעני.  אגב כך מובאת מחלוקת שלהם בפירוש הכתוב "וירם הטבח את השוק והֶעָלֶיהָ" (שמואל א, ט, כד). המילה עליה עשויה להיות אליה (זנב הכבש), החזה (המונף על השוק בקרבן שלמים), או בשר הירך (המצוי מעל השוק).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחשד של רביעת בהמה. 

במשנה נאמר: "אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים, מפני שחשודין על הרביעה". בדפים הקודמים דנו ביחס בין הלכה זו במשנה לפיה הגויים חשודים על הרביעה לברייתא הקובעת כי "לוקחים מהן בהמה לקרבן, ואין חוששים לא משום רובע ולא משום נרבע". בעניין זה עולים פתרונות שונים בסוגיה. פתרון אחד הוא להבחין בין מסירת בהמת ישראל לגוי לבין בהמה של גויים, ולהניח כי יש הגוי מפחד יותר מגוי אחר אך לא מן היהודי. פתרון אחר הוא להבדיל בין הדין לכתחילה לבין הדין בדיעבד אך הצעה זו אינה מתאימה כפי הנראה לחשד על העריות בהמשך המשנה. בדף זה עולה הצעה להציב גבול בגיל שלוש שנים: בהמה פחותה משלוש שנים נעשית עקרה על ידי שרובעים אותה ולכן אין לחשוד שהגוי יבוא עליה, ואילו בהמה בת שלוש שנים אינה נעקרת והגוי בא עליה, אך הצעה זו אינה מסבירה היטב את הכתובים בעניין פרות פלשתים (ראו בהמשך).

לפי הצעה אחרת יש ליישב את הדברים לפי מחלוקת התנאים בעניין קנייה של פרת חטאת מגוים: "רבי אליעזר אומר: אינה נקחת מן הגוים, וחכמים מתירים" (משנה פרה ב, א). התלמוד דן בשני צדדים של ביאור המחלוקת. שאלה אחת היא האם מה שעומד ביסוד המחלוקת הוא השאלה אם חוששים לרביעה, או שמא אם יש איסור לקנות קרבן מגוים כדברי הכתוב "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (במדבר יט, ב). כמו כן אין זה ברור אם מחלוקת התנאים היא דווקא על פרה אדומה שיש לה צדדים מיוחדים (דמיה יקרים, היא קרויה חטאת על אף שהיא קדשי בדק הבית, והמום פוסל בה ולכן יש לחשוש יותר לרביעה) או שיש להרחיב את המחלוקת לכל הקרבנות. התלמוד מסביר כי רבי אליעזר וחכמים נחלקו למעשה בשתי השאלות הנזכרות: האם חוששים לרביעה והאם מותר לקנות פרה אדומה מגוים. בהקשר זה מספר התלמוד על דמא בן נתינה שהיה מוכר לחכמים אבנים טובות לאפוד ופרה אדומה לטהרת המת. ואולם מעשה זה אינו מוכיח כי מותר לקנות פרה אדומה מגוי מאחר שהתגרים קנו את הפרה מהגוי, וההקדש קנה זאת מהם רק לאחר זמן.  כמו כן אין להוכיח משם כי רבי אליעזר לא חושש לרביעה, מפני שפרה אדומה "היו משמרים אותה משעה שנולדה". התלמוד מסביר כי אין די לשמור את הפרה משעת הלידה, מפני שאמה של הפרה עלולה להיות נרבעת בשעה שהוולד בבטנה, ו"ולד הנרבעת אסורה – היא וולדה נרבעו". לפי רבי אליעזר גם אין זה מועיל לשמור את הפרה משעה שנוצר הולד במעיה, מאחר שלדעתו יש איסור להקריב ולד פסולים למזבח, כדברי המשנה והתוספתא במסכת תמורה (משנה תמורה ו, ה; תוספתא ד, י): "כל הפסולין לגבי מזבח – ולדותיהן מותרין" ובתוספתא: "רבי אליעזר אוסר". הפתרון הוא אם כן לשמור את האם של הפרה האדומה משעה שנוצרה, ואף שיש לחשוש שגם אמה של האם תהא נרבעת אין חוששין עד כדי כך. ואפילו שאין יודעים את זהות אמה של פרה אדומה ומי תלד פרה אדומה ולא היו יודעים איזו אם יש לשמור, היו קיימים משפחות של פרות שהיו רגילות ללדת פרה שצבע עורה אדום כמו משפחת הפרות של דמא בן נתינה. כמו כן היו מסייעים בכל מיני דרכים לאם כדי שתלד פרה אדומה, אך לא תמיד הדבר היה עולה יפה שכן פרה אדומה צריכה להיות אדומה לגמרי בלי שתי שערות שחורות הפוסלות אותה.

לפי המסורת שבידי האמוראים מחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא גם לגבי שאר הקרבנות, שרבי אליעזר פוסל כל קרבן שנקנה מידי גוים וחכמים מתירים. מחלוקת זו באה לידי ביטוי גם בהסבר כתובים שונים מהם יוצא כי היו מקריבים קרבנות של גוים. בספר ישעיהו נאמר: "כל צאן קדר יקבצו לך...יעלו על רצון מזבחי" (ישעיהו ס, ז), ומכאן שבהמות של גוים עולות לשם קרבן, אך רבי אליעזר סובר כי פסוק זה נאמר לעתיד לבוא כאשר כל העמים יעבדו את ה' ולא יעבדו עבודה זרה או יעברו שאר עבירות, כדברי הכתוב "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט). התלמוד דן בעוד מקרים שבהם נראה כי הקריבו קרבן של גויים: פרעה - משה רבינו אומר לפרעה "גם אתה תתן בידנו זבחים ועלות" (שמות י, כה); יתרו- מקריב קרבנות "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלקים" (שם יח, יב) אך ייתכן כי פרעה ויתרו היו קודם מתן תורה, ולפני שנצטוו על איסור רביעה, וייתכן שיתרו קנה את הקרבנות מישראל. שאול – "ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר...למען זבח לה' אלקיך" (שמואל א, טו, טו). ארונה-  ויאמר ארונה אל דוד...ראה הבקר לעלה" (שמואל ב, כד, כב), אך ארונה היה כנראה גר תושב שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ומותר היה לקבל ממנו בהמות לקרבן. פלשתים – מסופר כי לאחר ששלחו פלישתים את ארון הברית על ידי פרות וחזר לישראל "ואת הפרות העלו עולה לה'" (שמואל א, ו, יד), אך ייתכן ששם מדובר היה בהוראת שעה (הלכה שנביא עוקר לזמן קצר ובנסיבות מיוחדות). אגב הדיון בפרות שהביא הפלישתים דנים בכתוב "וישרנה הפרות בדרך" (שם ו, יב), והסבירו במדרש כי בעת חזרתן לישראל עם ארוך הקודש הפרות אמרו שירה בפנים מושרות כלפי  הארון, ודנו האמוראים מה שרו הפרות: שירת הים, "הודו לה' קראו בשמו" (ישעיהו יב, ד), "שיר חדש" (תהלים צח, א), "ה' מלך ירגזו עמים" (שם צט, א), "ה' מלך גאות לבש" (שם צג, א), ולפי הסבר אחד היה זה שיר מיוחד: "רוני רוני השיטה, התנופפי ברוב הדרך המחושקת בריקמי זהב, המהוללה בדביר ארמון ומפוארה בעדי עדיים", ושיר זה היה מושר גם בזמן מסע הארון במדבר "ויהי בנסוע הארן ויאמר משה" (במדבר י, לה).

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור ייחוד עם עובדי כוכבים.

במשנה נאמר: "אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים, מפני שחשודין על הרביעה. ולא תתייחד אשה עמהן, מפני שחשודין על העריות, ולא יתייחד אדם עמהם מפני שחשודין על שפיכות דמים". בתורה נאמר: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה, ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה..." (ויקרא יח, כג). בדף הקודם דנו בדברי המשנה שגויים חשודים על רביעה, ושאלו מדוע אפשר בכל זאת לקנות מהגויים בהמה לקרבן: "לוקחין מהן בהמה לקרבן, ואין חוששים לא משום רובע ולא משום נרבע" (תוספתא עבודה זרה ב, א), אם חוששים לרביעה. האמוראים ממשיכים לדון בשאלה זאת גם בדף זה. לפי הסבר אחד יש הבדל בין איסור להעמיד בהמה לכתחילה אצל הגוי לבין איסור לקנות בהמה לקרבן בדיעבד. הבדל זה בין חשש לכתחילה להיתר בדיעבד מצוי גם בעניין חשד על העריות, המשנה שלנו אוסרת ייחוד לכתחילה: "לא תתייחד עמהן מפני שחשודין על העריות", אך במשנה במסכת כתובות (ב, ט) נאמר: "האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים על ידי ממון (בגלל חוב ממון) – מותרת לבעלה, על ידי נפשות – אסורה לבעלה". ואולם התלמוד מסביר כי אין זה בהכרח הבדל בין חשש לכתחילה (לפני מעשה) לדיעבד (לאחר מעשה), אלא שאין חוששים שמא יבואו עליה הגויים שחבשו אותה בכלא שהרי אז לא ירצה הבעל לפדותה ולהחזיר את הממון ("הפסד ממונו").  

לפי הסבר אחר המשנה והתופסתא חלוקות באותה מחלוקת על פרה אדומה במשנה (פרה ב, א): "פרת חטאת רבי אליעזר אומר: אינה נקחת מן העובדי כוכבים, וחכמים מתירים". המשנה שלנו היא כדעת רבי אליעזר האוסר לקחת פרה אדומה מעובד כוכבים מפני שהוא חושש כי עובד כוכבים בא עליה, ואילו התוספתא היא כדעת חכמים שאין חוששים לרביעה. ואולם, יש הדוחים הסבר זה ומסבירים כי אין חוששים לרביעה והמחלוקת היא האם חוששים שהגוי עשה מלאכה בפרה (הניח עליה חבילת שקים), שלרבי אליעזר מן הסתם עבר על התנאי הכתוב בתורה "אשר לא עלה עליה עול" (במדבר יט, ב) ופסלה מקרבן חטאת, ולחכמים אין חוששים שהגוי הניח עליה איזה דבר, מפני שלא יבוא להפסיד את כל דמי פרה אדומה שימכור לבית המקדש, ואינו מניח עליה דבר אפילו לזמן קצר. הנחה זו אינה נכונה אם חוששים לרביעה, מפני שאדם שיצרו תוקפו אינו עושה באותה שעה חשבון של הפסד ממון. אפשרות אחרת היא להסביר כי המחלוקת היא האם פרה אדומה צריכה להיות רכוש של ישראל: "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (במדבר יט, ב), שלרבי אליעזר קונים פרה אדומה רק מישראל, ולחכמים מותר לקנות גם מגויים שיש ברשותם פרה אדומה. התלמוד מעיר כי גם בעניין התרומה לצורך המשכן כתוב "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב), ולכן אין לקנות ישירות מן הגוי, אלא מתגרים ישראל הקונים את הדבר מן הגוי לצורך המשכן. מסקנת הדברים היא ששני הטעמים הללו מסבירים את דעת רבי אליעזר, הסובר כי אין לקנות פרה מחשש לרביעה וגם מפני שהלקיחה (הקנייה) היא מישראל ולא מגוי.  

התלמוד מעיר כי מחלוקת רבי אליעזר וחכמים עוסקת בפרה אדומה, ואף שאפשר היה לחשוב כי לדעת חכמים אין חוששים שהגוי ירבע פרה אדומה מפני שדמיה יקרים ויהיה לו הפסד גדול אם יגלו שעשה זאת, למעשה נחלקו רבי אליעזר וחכמים גם לגבי שאר הקרבנות. לרבי אליעזר אין קונים מגוים קרבנות, ולדעת חכמים לוקחים מהם בהמה לקרבן כדברי הכתוב: "כל צאן קדר יקבצו לך...יעלו לרצון על מזבחי" (ישעיהו ס, ז). התלמוד מעיר כי פרה אדומה היא בעלת מעמד הלכתי מיוחד. מצד אחד היא נחשבת כקדשי בדק הבית שהם כל הדברים שמקדישים לצורך המקדש (שימוש בהם או בדמיהם) ולא כקדשי מזבח (שכן אינה קריבה ככל קרבן) אך בגלל שהכתוב מכנה אותה "חטאת" (במדבר יט, ט) הרי דינה כקרבן חטאת הנפסל ברביעה. ויש המסבירים כי הטעם אינה קשור להיותה חטאת, שכן פרה אדומה אינה נפסלת לדעת רבי שמעון ביוצא דופן (וולד שנולד בניתוח) ואילו אין מקדישים יוצא דופן ואם הקדישו אינו קדוש. והטעם שאסור להביא פרה אדומה שנרבעה הוא בגלל איסור בעל מום, כדברי הכתוב "כי משחתם בהם מום בם" (ויקרא כב, כה), שאסור להקריב כל בהמה שיש בה צד השחתה , בין אם זה בגלל מום גופני, השחתה של עבודה זרה או השחתה של ערווה הרמוזים בכתובים "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב), או "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל" (דברים ד, טז), גם פרה אדומה הפסולה בגלל מום – פסולה בגלל ערווה, ואם ידוע כי נרבעה לגוי – הכל מסכימים כי אין לקנותה ולהשתמש בה לפרה אדומה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בחלוקת שכר, וברביעת בהמה.

חלוקת שכר בין גוי ליהודי - במשנה נאמר: "ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהוא נקרא על שמו". בדף הקודם דנו בעוד מקורות שבהם אסורה שכירות הקרויה על שמו של היהודי. בתוספתא (עבודה זרה ב, ט) על שכירות מרחץ לנוכרי: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכור אדם מרחצו לגוי, מפני שנקרא על שמו וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים", ובברייתא על שכירות שדה לכותי: "לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו, וכותי זה עושה בו מלאכה בחולו של מועד". התלמוד מסביר כי מלבד הטעם שהשדה נקראת על שמו של היהודי, הכותי מצווה כישראל שלא לעשות מלאכה בחול המועד, וליהודי יש איסור שלא לתת מכשול לפני עיוור ולגרום לכותי לעבור עבירה. טיב ההסכם – בברייתא מוסבר באילו תנאים מותר הסכם השכירות: "ישראל וגוי שיקבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לגוי: 'טול חלקך בשבת ואני בחול', ואם התנו מתחלה – מותר, ואם באו לחשבון – אסור", ומסופר כי האמורא רבא התיר למגדלי כרכום שהיו שותפים בשדה לחלק ביניהם את העבודה כך שהגוי יעבוד בה בשבת וישראל ביום ראשון ויתחלקו בשכר בשווה, ולשותפים בגידולי ערלה, שהגוי יאכל את השנים שבהם השתילים ערלה, והיהודי יקבל את השנים לאחר שנות הערלה (שלוש השנים הראשונות של האילן), אך היתר זה נאמר כפי הנראה רק במקרה שבו התנו כך מתחילה, אבל אין התלמוד מגיע להכרעה ברורה בשאלה מה הדין אם לא התנו מתחילה הסכם מפורש על דרך החלוקה של השכר.

גוים חשודים על רביעת בהמה - במשנה נאמר: "אין מעמידן בהמה בפונדקאות של גוים, מפני שחשודין על הרביעה; ולא תתייחד אישה עמהם מפני שחשודין על העריות; ולא יתייחד אדם עמהם, מפני שחשודין על שפיכות דמים". התלמוד דן על היחס בין דברי המשנה שהגויים חשודים על הרביעה למה שנאמר בתוספתא (עבודה זרה ב, א): "לוקחים מהן בהמה לקרבן, ואין חוששים לא משום רובע, ולא משום נרבע, ולא משום מוקצה (מיוחד לעבודה זרה) ולא משום נעבד (לעבודה זרה)", ומה שנאמר בברייתא כי "לוקחין בהמה מרועה שלהן", ומשמע שהגויים אינם חשודים לרבוע בהמה שלהם ולכן אפשר לקנות מהם בהמה לקרבן. התלמוד מסביר כי הגוי אינו חשוד לבוא על בהמה כאשר יש חשש שיפגע בבהמה, הבהמה תפגע בו, או שיפסיד את שכרו. מטעמים אלו אין גוי רובע נקבת בהמה שהוא חושש שתעקר ולא תוליד עוד, אין הוא רובע זכר בהמה שהוא עלול להכחישו ולהפסיד את בשרו, ואף אין חושדים שגויה תשכב עם בהמת זכר מפני שזכר זה עשוי לרדוף אחריה. כמו כן רועה צאן אינו שוכב עם בהמתו של גוי אחר מפני שהוא יודע שבעלי הבהמה חושד בדבר זה, והוא מפחד מלהפסיד את שכרו, ועל כגון זה אומרים את הפתגם: "מכתבא גללא בזע [=מכתב חותך שיש] רגלא בחבריה ידע [הרכיל מכיר את חבירו]", כלומר, אדם מכיר אחרים העוברים עבירה שהוא עצמו עושה.

דברי המשנה האוסרים להעמיד בהמה בפונדקאות של גוים מדברים אפוא על יהודי המוסר בהמה לרועה צאן גוי ועל ידי זה גורם להכשיל את הגוי בעבירה. ההנחה היא שהיהודי כלל לא חושד בגוי שישכב עם בהמה, ועל כן הגוי אינו חושש מלעשות כן, ואינו דואג שמא היהודי יגלה דבר זה ולא ישלם לו את שכרו. איסור זה חל גם על מסירת בהמות נקבות לנשים –  על אף שאין האישה רובעת או נרבעת לנקבת בהמה, אלא שהגויים מצויים אצל נשות חבריהם לזנות עמם, ולפעמים הגוי אינו מוצא את האישה ובשל תאוותו הוא רובע את הבהמה השייכת לישראל ואין היהודי יודע בדבר. איסור זה חל גם על מסירת עופות לגויים, ואף שאין אדם רובע עוף, מסופר בתלמוד על מקרים של גויים השטופים בזימה עד כדי כך שהיו רובעים אפילו עופות ואפילו ירך של בהמה, ולכן אסרו אף לייחד עמהם עופות. ובתלמוד מסופר כי זוהמה זו באה מחטא עץ הדעת, שבשעה שהנחש פיתה את חווה הוא גרם לאנשים לפנות גם לסטיות ונטיות רעות, ואילו בני ישראל אינם חשודים על דבר זה מפני שבשעת מתן תורה פסקה הזוהמה של הנחש, והפסיקו להתאוות בתאוות משונות. אגב זה מוסבר כי אלמנה אסורה לגדל כלב או לארח תלמיד חכם צעיר כאורח בביתה, מפני שאנשים אינם חושדים שהיא שוכבת עם הכלב אלא רק מאכילה אותו, ואנשים סבורים שתלמיד חכם צעיר אינו עובר עבירה, ואף האלמנה יודעת שהוא לא יגלה לאחרים שהיה עמה מפני צניעותו, ובמקרים כאלו אין עכבה מצד החברה, ולכן יש לאסור שלא יבואו לעבירה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במכירה ושכירות של בתים ושדות לגויים בארץ ישראל ובחוץ לארץ.

במשנה נאמר: "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות, ובסוריא - משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחוץ לארץ - מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בארץ ישראל - משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובסוריא - מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוץ לארץ - מוכרין אלו ואלו". ההנחה במשנה היא ששכירות ומכירה של שדות חמורה משכירות ומכירת בתים ("ואין צריך לומר שדות"), והתלמוד מסביר כי הטעם לכך הוא ששכירות ומכירה של שדה לגוי בארץ ישראל חמורה יותר מפני שהעושה כן עובר על שני איסורים: חניית קרקע (האסורה משום לא תחנם, ראו בדף הקודם), והפקעת הקרקע מידי מתן מעשר (ואולי גם חובת המעשר), בעוד שבמכירה ושכירות של בתים יש רק איסור חנייה בקרקע ולא איסור הפקעת מעשר. ואפילו שגוי לא יניח מזוזה בדלת הבית, אין הדבר נחשב להפקעת מצוות מזוזה, שהרי המצווה היא חובתו של הדר בבית, והגוי פטור מחובה זו.

מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי היא על שלושה מקומות: על ארץ ישראל המחלוקת היא האם גזרו חכמים על שכירות בתים כפי שגזרו על שכירות שדות שלא יבואו למוכרם בארץ ישראל ולתת לגויים חניית קבע בארץ, שלדעת רבי מאיר גזרו שלא להשכיר בית לגוי בארץ ישראל, ולרבי יוסי גזרו רק על שדות שיש בהם שני איסורים ולא על בתים שיש בהם איסור אחד. עלסוריא המחלוקת היא הגדרת המעמד ההלכתי של כיבוש סוריה (ארם) בזמן דוד המלך, והאם כיבוש זה נעשה בדרך הראויה והיא נחשבת לחלק מהדברים כארץ ישראל ("כיבוש יחיד – שמיה כיבוש"), שלרבי מאיר הרי היא כארץ ישראל לעניין זה שנאסר למכור בה שדות ובתים, והרחיבו את הגזירה להשכרת שדות מפני שבהשכרת שדה יש שני איסורים, אך לא להשכרת בתים שיש רק איסור אחד. רבי יוסי סובר שכיבוש סוריה אינו נחשב לכיבוש שלם ותקף לפי ההלכה, ולכן גזרו רק על מכירת שדות שעובר על שני איסורים בדומה לארץ ישראל, אבל התירו להשכיר שדות ולמכור בתים או להשכירם. על חוץ לארץ המחלוקת היא האם גזרו על מכירת שדה כמו בארץ ישראל שיש בדבר שני איסורים, שלרבי מאיר גזרו על מכירת שדה, ולרבי יוסי כלל לא גזרו על חוץ לארץ מפני שהיא רחוקה מארץ ישראל ואין לגזור גזירה שאין שום דמיון בין חוץ לארץ לארץ ישראל. ההלכה היא כרבי יוסי. התלמוד מעיר שאף בחוץ לארץ רבי יוסי אוסר למכור שלושה בתים לגוי כדי שלא להפקיע מקום השייך ליהודים ולהופכו לשכונה של גויים שיהודים יחששו מלגור בה. ואף שייתכן כי יהודי אחד ימכור לגוי, ואותו גוי ימכור לשני גויים אחרים וייעשה המקום שכונה של הגויים, אין חוששים לדבר זה מפני שהיהודי אינו מצווה שלא לגרום בעקיפין לאיסור כפי שהוא אינו מצווה שלא לגרום לאדם אחר להיכשל בעבירה בעקיפין אלא רק כשהוא כן באופן ישיר (ראו דף יד על איסור לפני עוור לא תתן מכשול).   

בהמשך המשנה נאמר: "אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים שנאמר" לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו) ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו". משנה זו היא כדעת רבי מאיר הסובר שיש מקומות שבהם אסור להשכיר בתים, ובמקומות שמותר להשכיר בתים הכוונה היא למחסן ולא לבית דירה. (לדעת רבי יוסי מותר להשכיר בתים בכל מקום, אבל אין זה ברור אם הוא אוסר שכירות בית דירה). התלמוד דן בעוד איסורי שכירות: שכירות מרחץ לגוי – איסור זה מופיע במשנה, ומופיע גם בתוספתא (עבודה זרה ב, ט): "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכור אדם מרחצו לגוי, מפני שנקרא על שמו, וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים". שכירות שדה לכותי – בברייתא נאמר: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו, וכותי זה עושה בו מלאכה בחולו של מועד".  התלמוד מעיר כי ההנחה של רבן שמעון בן גמליאל היא שבמרחץ אין אנשים עושים אריסות כרגיל, ומניחים כי הגוי הוא שכיר העובד עבור היהודי, אך לא אסרו על שכירות שדה לגוי מפני שהוא נחשב כאריס העובד עבור עצמו ומשלם ליהודי את חלקו ("אריסותיה עביד"). ההנחה של רבי שמעון בן אלעזר היא שונה: גוי השוכר שדה מציינת לדברי היהודי האוסר עליו לעשות מלאכה בשבת בשדה זה, ואילו כותי העושה מלאכה אסורה בחול המועד יטען שהוא למד יותר מן היהודי, והוא אינו סבור שהדבר אסור, ועל ידי זה יש כאן גם חשש שהעבודה תקרא על שמו של היהודי, וגם חשש שהכותי המחויב במצוות יעבור עבירה, והיהודי המשכיר יעבור על איסור לפני עוור לא תתן מכשול.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק באיסור לא תחנם.

במשנה נאמר: "ואין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים, קטלאות ונזמים וטבעות. רבי אליעזר אומר: בשכר מותר. אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ. ר' יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ". דברי המשנה מבוססים כפי הנראה על דברי הכתוב "לא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב), ועל הפירוש של הכתוב במדרש ההלכה המפרט את האיסור לשלושה דברים: לא תתן להם חנייה בקרקע (איסור מכירת מחובר לקרקע), לא תתן להם חן (מכירת תכשיטים), ולא תתן להם מתנת חנם. התלמוד מסביר כי השימוש בלשון "לא תחנם" מלמד כי מלבד איסור על חן (לא תחונם) או מתנת חנם (לא תחינם) יש כאן גם איסור על חנייה.

איסור מתנת חנם – התלמוד מסביר כי איסור זה נתון במחלוקת תנאים על הכתוב: "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (דברים יד, כא): "אחד גר ואחר עובד כוכבים בין בנתינה ובין במכירה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: דברים ככתבן: לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה". רבי מאיר סובר שסדר הדברים בכתוב מלמד כי יש להקדים נתינה לגר לפני מכירה לנכרי, אך הביטוי 'תתננה ואכלה' מתייחס גם לנכרי ("תתננה ואכלה או מכור לנכרי") והביטוי 'או מכור' מתייחס גם לגר, ומכאן שמותר לתת לנכרי מתנת חנם. רבי יהודה סובר שהמילה "או" מפסיקה בין הנתינה לגר והמכירה לנכרי, ולכן אסור לתת מתנת חנם לנכרי, והמצווה היא לדאוג רק לרווחת חייו של הגר ולא לחייו של הנכרי. 

איסור לתת להם חן – האיסור הוא לשבח את יופיים של עובדי כוכבים: "אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו". בתלמוד מסופר על רבן שמעון בן גמליאל שראה עובדת כוכבים נאה בהר הבית ועל רבי עקיבא שראה את אשת טורנוסרופוס שהחריב את בית המקדש ובכה על שהיא עתידה למות ולשוב לעפר, ונהגו בעניין זה כדברי הברייתא: "הרואה בריות טובות אומר: ברוך שככה לו בעולמו" המתירה לאדם להודות לקב"ה על היופי שהוא רואה בעולם. איסור אחר שיש בהסתכלות על נשים הוא שהוא עשוי להביא את המסתכל לידי עבירה (קרי לילה), ואיסור זה רמוז בכתוב "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) – שלא יסתכל אדם באשה נאה, בבגדי צבע של אישה, או בבעלי חיים שנזקקים זה לזה. האיסור להביט בבגדיה של אישה הוא אפילו כאשר הם שטוחים על גבי כותל להתייבש, אך רק כאשר הוא אלו הם בגדים ישנים והוא מכיר את האישה הלובשת אותם. עם זאת מותר למסור בגדים לכביסה ולהרביע בהמות כדי שילדו וולדות, מפני שהכובס או המרביע טרודים בעבודתם ואינם חושבים על הגירוי המיני שיש בדברים שהם עושים. אגב הדברים מזהירים שלא להסתכל על אישה אפילו אם אדם מרגיש שיש לו מלוא עיניים כמלאך המוות: "אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות". הסוגיה מסבירה כי מלאך המוות זורק טיפה הגורמת לאדם מוות הדומה לשחיטה (חיתוך הקנה והוושט), אך הוא לא שוחט ממש כדי שלא לפגוע בכבוד הבריות, וכדי שאדם לא יסריח צריך להפוך את המת על פניו

האזהרה "ונשמרת מכל דבר רע" סמוכה בכתוב ל"כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", ומוסבר בתלמוד כי צריך אדם לשמור את עצמו מלהרהר הרהורי עבירה ביום כדי שלא יבוא לטומאת של שכבת זרע בלילה, והזהירות בעניין זה מביאה את האדם לעוד דרגות כסדר ההנהגה של פנחס בן יאיר: "זהירות לזריזות, זריזות לנקיות, נקיות לפרישות, פרישות לטהרה, טהרה לחסידות, חסידות לענוה, ענוה ליראת חטא, יראת חטא לקדושה, קדושה לרוח הקודש, רוח הקודש לתחת המתים. בעניין זה יש הסוברים כי החסידות היא המדרגה הגבוהה ביותר, ויש הסבורים כי הענוה היא הדרגה הגבוהה ביותר של האדם, כדברי ישעיהו על המשיח הבא לבשר את בשורת הגאולה לענווים (ישעיהו סא).

איסור חנייה בקרקע - במשנה נאמר: "אין מוכרין להן במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ. ר' יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ". בברייתא דנים במחלוקת תנאים בנושאים קרובים: "מוכרין להן אילן על מנת לקוץ...שחת על מנת לגזוז...קמה על מנת לקצור\בהמה על מנת לשחוט, דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא קצוצה\ גזוזה\ קצורה\ שחוטה". בתלמוד מוסבר כי המחלוקת היא גם על אילן שאין אדם מפסיד אם הוא משהה את הענפים על העץ, גם על שחת שמשתבח וגדל יותר בעודו מחובר לקרקע., וגם על בהמה שמרגע שהיא מצויה אצל עבודה כוכבים יש חשש גדול שישהה אותה ולא ישחטנה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בלימוד תורה, ובשכר בניין של עבודה זרה.

בדף הקודם הובא מדרש על פסוקי המזמור הראשון של ספר תהלים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצם רשעים... כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה... והיה כעץ שתול על פלגי מים ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א, א-ג). הפסוקים נדרשו על אדם שאינו הולך לקרקסאות ותיאטראות עובדי עבודת כוכבים, ובדף זה ממשיכים לדרוש את הכתובים על אברהם אבינו שלא הלך אחרי עצת דור הפלגה, אנשי סדום ואנשי פלשתים. עוד דורשים את הכתובים על אדם העושה תשובה שלמה, ומתגבר על יצרו בעת שהוא במלוא אונו וכוחו ולא כשהוא זקן, ובוחר בתורה ובמצוות לשמם, ולשם לשם הנאה או פרס.

בדף זה ממשיכים לדרוש את המזמור הפותח של ספר תהלים יחד עם פסוקים אחדים מספר משלי. מכתובים אלו מסיקים הוראות, עצות והדרכות על לימוד תורה.

"תורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" - נושא הלימוד - אדם צריך ללמד תורה "ממקום שלבו חפץ" (נושא שהוא חפץ ללמוד). בתלמוד מסופר כי לאחר שסיימו ללמוד אחד מספרי המקרא, רבי יהודה הנשיא כפה את לוי ללמוד את הספר תהלים, למרות שלוי ביקש ללמוד את ספר משלי, אך מיד כאשר רבי הסביר כי הפסוק "תורת ה' חפצו" מלמד שאדם צריך ללמוד מה שהוא רוצה, לוי ביקש לפרוש מן הלימוד המשותף ולשוב ללמוד במה שלבו חפץ. מקום הלימוד –  על אדם ללמוד "במקום שלבו חפץ", היכן שהוא לומד בצורה הטובה ביותר. מילוי רצונות – אדם הלומד תורה הקב"ה עושה לו חפציו (ממלא את רצונו), והתלמוד מסביר כי כל העוסק בתורה "נכסיו מצליחין לו" כפי שמוכיחים כתובים רבים בתורה, בנביאים ובכתובים. הפנמת הלימוד – "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר "בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה". ההנחה היא שאדם רוכש את לימוד התורה רק לאחר זמן מה של לימוד. סדר הלימוד – בהתחלה אדם צריך ללמוד ואחר כך להגות ולחשוב על הדברים שהוא לומד, "בתורת ה'...ובתורתו יהגה". בעניין זה העצה היא שאדם ילמד לימוד ראשוני ולא מעמיק ואפילו אם הוא שוכח את הדברים ואינו מבין לגמרי את כל מה שהוא אומר ומשנן. מדרשות הכתובים בספר משלי עולה כי בתחילה לומד התורה מצוי בצד ("על גפי")  לומד לבד ("בראש מרומים") ומתקשה ללמד ("שתה מים מבורך"), ולאחר זמן הוא מצוי במקום מכובד ("על כסא") מלמד ברבים ("עלי דרך"), ומצליח ליצור בעצמו (ונוזלים מתוך בארך"). דרך הלימוד – התלמוד דן האם דרך הלימוד הטובה היא ללמוד בבקיאות נושאים רבים (""הון מהבל ימעט"), או ללמוד נושא אחד ולשננו עד שהוא נקלט היטב ("קובץ על יד ירבה"), ומסופר כי על העצה לנקוא בדרך הלימוד השנייה, חכמים עדיין היו מבקשים ללמוד נושאים רבים, ומשווים את הלימוד לציד בעקבות המשל בספר משלי (יב, כז): "לא יחרוך רמיה צידו". צייד ציפורים צריך לשבור את כנפי הציפור כדי ששאר העופות לא יצאו מן המלכודת, וכך גם תלמיד חכם צריך ללמוד כל פעם הלכה עד שהיא מתקיימת בידו והוא מצליח לשמור עליה.

"והיה כעץ שתול על פלגי מים" – לימוד מרב אחד - אדם צריך ללמוד את המסורת ("גמרא") מרב אחד כדי שלא ילמד בחילופי לשון ונוסח ויתבלבל, אך כדי להעמיק את הסברה הוא צריך ללמוד מיותר מרב אחד, ומי שלומד רק מרב אחד אינו רואה סימן ברכה. בתלמוד מסופר כי רב חסדא אמר דבר זה לתלמידיו, ולמרות שאמר להם כי הוא חושש שיעזבו אותו – באמת עזבו אותו ללמוד אצל רבא. חלוקת הלימוד – הכתוב "על פלגי מים" מלמד כי אדם צריך לחלק את ימיו לשלוש וללמוד מקרא, משנה ותלמוד, ומאחר שאדם אינו יודע כמה יחיה עליו ללמוד מעט מכל אחד בכל יום.

"ועלהו לא יבול" - הוראה – הלומד צריך לדעת להוציא פירות מתורתו וללמדה לאחרים, ואם הוא תלמיד חכם אפילו שיחת החולין שהוא מדבר צריכה תלמוד. ההנחה היא כי תלמיד שלא הגיע להוראה אסור להורות לאחרים, ומי שאינו מורה מפסיד אחרים לפי הכתוב "כי רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה" (משלי ז, כו). גיל ההוראה הוא ארבעים שנה, ומותר להורות לפני גיל ארבעים אם אין אדם אחר גדול ממנו באותו מקום.      

במשנה נאמר: "אין בונים עמהם בסילקי, גרדום אצטדיא ובימה, אבל בונין אמהן בימוסיאות ובית מרחצאות. הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה – אסור לבנות". במשנה מדובר על החובה להפסיק לסייע בבניית בית עבודה זרה, אך בתלמוד מוסבר כי השכר של היהודי העובד בבנייה מותר, מפני שמשמשי עבודה זרה אסורים רק לאחר שיעבדו בהם עבודה זרה. גם שכר של בניית עבודה זרה עצמה, אפילו לדעת הסוברים שעבודה זרה של גוי אסורה מיד, אינה אסורה אלא בגמר סיום המלאכה, ומאחר שהמכוש האחרון הוא סיום המלאכה, והשכר הוא על כל הזמן מתחילת השכירות ועד סופה, רשאי היהודי לקבל את השכר של המלאכה, כי השכר שהוא מקבל נחשב עבור כל חלק וחלק שעשה במשך הזמן.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדמותו של רבי חנינא בן תרדיון.

רבי חנינא בן תרדיון נתפס על ידי הרומאים ונשפט למיתה בשריפה על שהורה תורה ברבים, ולא התחמק אלא הודה בהאשמה וסבור היה שכך עליו לעשות. התלמוד מסביר כי עונש זה בא לו משמיים על שהיה הוגה את שם השם באותיותיו (כפי שהוא כתוב). אסור להגות את שם ה', אלא אם המטרה היא ללמוד כיצד להגות את השם, ורבי חנינא נענש על אף שעשה כן כדי ללמוד כי אסור שלימוד זה יהיה בפרהסיא אלא בצנעה. גם בני משפחתו של רבי חנינא נענשו: אשתו של רבי חנינא בן תרדיון נענשה על שלא מיחתה בו שהוא הוגה את שם ה', ובתו נלקחה לקובה של זונות (בית בושת), אך כאשר באו אליהם לבצע את גזר הדין קראו על עצמם מקראות שעניינם צידוק הדין. רבי יוסי בן קיסמא הזהיר את רבי חנינא בן תרדיון שלימוד תורה ברבים עשוי להוביל אותו למותו, ולאחר פטירתו של רבי יוסי בן קיסמא שהיה מקורב לשלטונות הרומאים, מצאו את רבי חנינא בן תרדיון עוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה בחיקו, והענישו אותו בשריפה יחד עם ספר התורה. כדי להאריך את זמן השריפה ולהגדיל את ייסוריו הניחו על לבו ספוגים של צמר שרויים במים, אך אחד  הממונים על הענישה מטעם הרומיים ("קלצטונירי") הוסיף חומר בעירה והסביר את הספוגים כדי שימות במהרה, ואז קפץ בעצמו לאש כי ידע שייענש על כך בעצמו וזכה על כך לעולם הבא. בזמן השריפה דיבר עם בתו ואמר לה שהקב"ה יבקש את עלבונו בגלל שספר התורה נשרף עמו, והסביר לתלמידיו כי הוא רואה את האותיות של ספר התורה פורחות באוויר.

לרבי חנינא בן תרדיון היתה בת אחת שנלקחה לשבי כדי להיות זונה, ובת אחרת בשם ברוריה. ברוריה הייתה אשתו של רבי מאיר, והיא ביקשה מבעלה לנסות ולשחרר את אחותה מבית הבושת. רבי מאיר גילה בבית הבושת שהיא כלל לא עסקה בזנות, והייתה מתחמקת בכך שהיא נידה ("דשתנא") או הייתה אומרת שיש זונות יפות ממנה, והוא ביקש לשלם לשומר שוחד כדי לשחרר אותה, אך השומר חשש שהכסף לא יספיק כדי לשחד את הממונים עליו מטעם השלטונות, ורבי מאיר אמר לו שברגע שלא יוכל יותר לשדל את השלטונות יתפלל בשמו של רבי מאיר: "אלהא דמאיר ענני", והוכיח לו שתפילה זו מועילה שלא יתקפו אותו כלבים שהתגרה בהם לפני רגע, ואכן, כאשר ביקשו לתלות שומר זה, אמר את התפילה ועזבו אותו לנפשו. השמועה נפוצה, והשלטון פרסם את תמונת דיוקנו של רבי מאיר כדי שיתפסו אותו, אך הוא ידע להתחבא בבית זונות, או להתנהג כמו גוי ולהיראות כאילו הוא אוכל מתבשילי גוים, ויש האומרים שנעשה לו נס ואליהו הנביא נדמה להם כזונה שחיבקה את רבי מאיר, והרודפים שלו עזבו אותו כי הניחו שלא ייתכן שאדם זה הוא רבי מאיר. לאחר מכן רבי מאיר ברח לבבל, כדי שלא להיות עוד מבוקש על ידי השלטון הרומי, או בגלל הבושה במה שאירע עם אשתו ברוריא שהתאבדה. 

הליכה לתיאטרון, אצטדיון או קרקס – בתוספתא (עבודה זרה ב, ה-ז) נזכרות מספר הלכות על הליכה למקומות הבילוי והבידור של הרומאים: "ההולך לאיטדינין ולכרקום (מצור, מחנה הצבא), וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון, ומוליון, ולוליון, בלורין, סלגורין (מינים שונים של שעשוע ובידור) – הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים...כי אם בתורת ה' חפצו' (תהלים א, א-ב), הא למדת שדברים הללו מביאים את האדם לידי ביטוי תורה". הליכה לכרקום - הברייתא סוברת שמותר ללכת לכרקום מפני ישוב מדינה, להציל את בני העיר הנצורים, אם הוא אינו מצטרף להימנות באנשי הצבא, מפני שהם מהם מביאים בחשבון את מספרם מול מספר אנשי העיר כדי לדעת אם יעמדו במצור, ובכך הוא מחזק את הגויים המטילים מצור זה. הליכה לאצטדיון – בברייתא מובאת דעת רבי נתן שמותר ללכת לאצטדינין: "רבי נתן מתיר מפני שני דברים: אחד מפני שצווח ומציל (אם ישראל עומד ליהרג יכול לצעוק שיש לרחם עליו, כמנהג משחקי הגלדיאטורים שאפשר היה להציל את הלוחם בזירה), ואחד – מפני שמעיד עדות אשה להשיאה (אם רואה שבעלה נהרג באצטדיון). הליכה לקרקס ותיאטרון -  בעניין זה יש מחלוקת: "אין הולכים לטרטיאות ולקרקסיאות, מפני שמזבלים שם זיבול לעבודה זרה (כינוס לכבוד עבודה זרה, או זבח לכבודה), דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מקום שמזבלים – אסור מפני חשד עבודה זרה, ומקום שאין מזבלים – אסור מפני מושב לצים", וההבדל בין הדעות הוא מבקרה שבו נשא ונתן ועשה מסחר, שלדעת רבי מאיר יש בו חשש של דמי עבודה זרה, ולדעת חכמים לא תמיד מדובר בעבודה זרה.

התלמוד מאריך בעקבות הדיון על "מושב לצים" בגנות הליצנות. פסוקים אלו "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובמושב חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" נדרשים על אדם שלא הולך לתיאטראות, קרקסאות, קנגיון (ציד תחרותי להנאה), או ישב בתחבולות, אך אין בכך די ואדם לא יכול להימנע רק מעבירה ועליו גם לעסוק בתורה. המקראות בתהלים עוברים מהביטוי "הלך" ל"עמד" ולבסוף "ישב" כדי ללמד על כוח המשיכה של הליצנות, שאדם עתיד ללכת לשם, ולבסוף להישאר במקום וליהנות מדברי הליצנות, ואף להתלוצץ בעצמו עם המצויים במקום. אדם המתלוצץ "יסורין באין עליו" (לפי ישעיהו כח, כב), "מזונותיו מתמעטין" (הושע ז, ה) ו"נופל בגיהנם" (לפי משלי כא, כד), "גורם כליה לעולם" (לפי ישעיהו כח, כד) והליצנות היא קשה מפני שתחילתה ייסורים וסופה כליה.

הוגה את השם באותיותיו והיכי עביד הכי והתנן אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו להתלמד עבד כדתניא (דברים יח, ט) לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות אלא מאי טעמא אענש משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי] ועל אשתו להריגה דלא מיחה ביה מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו ועל בתו לישב בקובה של זונות דאמר ר' יוחנן פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו מיד דקדקה בפסיעותיה והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב (תהלים מט, ו) עון עקבי יסבני עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין בשעה שיצאו שלשתן צדקו עליהם את הדין הוא אמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו [וגו'] ואשתו אמרה (דברים לב, ד) אל אמונה ואין עול בתו אמרה (ירמיהו לב, יט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי וגו' אמר רבי [כמה] גדולים צדיקים הללו שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין

תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו חנינא אחי (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך אמר לו מן השמים ירחמו אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש אמר לו רבי מה אני לחיי העולם הבא אמר לו כלום מעשה בא לידך אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים אמר לו אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא אמר לו הן השבע לי נשבע לו מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים ברוריא דביתהו דר' מאיר ברתיה דר' חנינא בן תרדיון הואי אמרה לו זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות שקל תרקבא דדינרי ואזל אמר אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא אזל נקט נפשיה כחד פרשא אמר לה השמיעני לי אמרה ליה דשתנא אנא אמר לה מתרחנא מרתח אמרה לו נפישין טובא (ואיכא טובא הכא) דשפירן מינאי אמר ש"מ לא עבדה איסורא כל דאתי אמרה ליה הכי אזל לגבי שומר דידה א"ל הבה ניהלה אמר ליה מיסתפינא ממלכותא אמר ליה שקול תרקבא דדינרא פלגא פלח ופלגא להוי לך א"ל וכי שלמי מאי איעביד א"ל אימא אלהא דמאיר ענני ומתצלת א"לומי יימר דהכי איכא [א"ל השתא חזית] הוו הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי שקל קלא שדא בהו הוו קאתו למיכליה אמר אלהא דמאיר ענני שבקוה ויהבה ליה לסוף אשתמע מילתא בי מלכא אתיוה אסקוה לזקיפה אמר אלהא דמאיר ענני אחתוה אמרו ליה מאי האי אמר להו הכי הוה מעשה אתו חקקו לדמותיה דר' מאיר אפיתחא דרומי אמרי כל דחזי לפרצופא הדין לייתיה יומא חדא חזיוהי רהט אבתריה רהט מקמייהו על לבי זונות איכא דאמרי בשולי עובדי כוכבים חזא טמש בהא ומתק בהא איכא דאמרי אתא אליהו אדמי להו כזונה כרכתיה אמרי חס ושלום אי ר' מאיר הוה לא הוה עביד הכי קם ערק אתא לבבל איכא דאמרי מהאי מעשה ואיכא דאמרי ממעשה דברוריא:

תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה מושב לצים ועליהם הכתוב אומר (תהלים א, א)אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת. שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה ורמינהי [הולכין] לאיצטדינין מותר מפני שצווח ומציל ולכרקום מותר מפני ישוב מדינה ובלבד שלא יתחשב עמהם ואם נתחשב עמהם אסור קשיא איצטדינין אאיצטדינין קשיא כרקום אכרקום בשלמא כרקום אכרקום ל"ק כאן במתחשב עמהן כאן בשאין מתחשב עמהן אלא איצטדינין אאיצטדינין קשיא תנאי היא [דתניא] אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים ור' נתן מתיר מפני שני דברים אחד מפני שצווח ומציל ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה תנו רבנן אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מקום שמזבלין אסור מפני חשד עבודת כוכבים ומקום שאין מזבלין שם אסור מפני מושב לצים מאי בינייהו אמר ר' חנינא מסורא נשא ונתן איכא בינייהו דרש ר' שמעון בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב וכי מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב ומאחר שלא ישב היכן לץ [אלא] לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט, יב)אם חכמת חכמת לך (ואם לצת) לבדך תשא א"ר (אליעזר) כל המתלוצץ יסורין באין עליו שנאמר (ישעיהו כח, כב) ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם אמר להו רבא לרבנן במטותא בעינא מינייכו דלא תתלוצצו דלא ליתו עלייכו יסורין אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר (הושע ז, ה) משך ידו את לוצצים אמר רבי שמעון בן לקיש כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא אמר ר' אושעיא כל המתייהר נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא אמר רבי חנילאי בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כלייה לעולם שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם [כי] כלה ונחרצה שמעתי אמר רבי (אליעזר) קשה היא שתחילת' יסורין וסופו כלייה דרש ר' שמעון בן פזי אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים ובדרך חטאים לא עמד זה שלא עמד בקנגיון ובמושב לצים לא ישב שלא ישב בתחבולות שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי לטרטיאות ולקרקסיאות ולא עמדתי בקנגיון אלך ואתגרה בשינה ת"ל ובתורתו יהגה יומם ולילה אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברי אגדה על מינות וזנות.

הסוגיה דנה במדרשי הכתובים בספר משלי על מינות וזנות.

"הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה" (משלי ה, ח) כתוב זה מלמד כי יש להתרחק ממינות (הכופרים או עובדי עבודה זרה) ולא להתקרב לזנות. הרחבה ממינות - התלמוד מספר כי רבי אליעזר נכלא פעם (כנראה על קרבה לנצרות שנרדפה על ידי השלטון הרומי), ולאחר מעשה סבור היה שהדבר אירע לו מפני שנהנה מחידושו של מין אחד בשם יעקב איש כפר סכניא על דין אתנן זונה הכתוב בתורה "לא תביא אתנן זונה...בית ה' אלקיך" (דברים כג, יט). המין הסביר כי מותר לעשות מאתנן זונה בית כסא לכהן הגדול, מפני שדבר הבא מן הטנופת יכול לחזור אל הטנופת. חכמים עצמם דרשו פסוק זה על מנהגה של זונה להישכר לזנות, המוביל לכך שהיא בעצמה משלמת ושוכרת אנשים שישכבו עמה. קרבה לזנות – יש הסוברים כי צריך להתרחק ממקום זנות ארבע אמות, ויש הסוברים כי התורה אסרה רק קרבת בשר כדברי הכתוב בגילוי עריות: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא ח, י) . בתלמוד מסופר כי היו שסברו כי גם קרבת בעלמא היא מסוכנת כפי שהנזיר האסור ביין צריך ללכת מסביב לכרם ולא להתקרב לכרם, ויש שסברו כי בכל הנוגע לקרבת בשר עם בני משפחה הרי שהדבר תלוי בכוונת האדם, ואם הוא עושה זאת כדי שתהיה לו הנאה ממגע הגוף או לשם כבוד, ומסופר כי היה מן החכמים מי שנהג לנשק את אחותו על ידיה ואפילו על שדיה. התלמוד מספר על שני אמוראים שהתלבטו האם ללכת בשביל שיש בו בית בושת או בשביל של עבודה זרה,  

"ולעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל, טו)– המדרש מציע שני פירושים לכתוב זה. מוסכם כי עלוקה היא גיהנם, והבנות הן מינות ורשות (כנראה הממשל הרומי). לפי הסבר אחד בנות אלו צועקות מתוך הגיהנם מרוב ייסורים על שתבעו בעולם הזה שיכנעו להן. ולפי הסבר אחר הגיהנום עצמה צועקת שיביאו אליה את המינות והרשות התובעות מן האדם שיכנע להן.

"כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" (משלי ב, יט) – בספר משלי כתוב נאמר זה על אשה נכרייה. המדרש מפרש כי מי שבא למינות לא שב בתשובה ("לא ישובון"), אך גם אם הוא שב בתשובה ופורש מן המינות הוא עשוי למות ("לא ישיגו ארחות חיים"). בתלמוד מסופר על אישה שהייתה חשודה גם במינות ("קלה שבקלות") וגם בזנות ("עשתה בנה הקטן מבנה הגדול") וכאשר רצתה לשוב בתשובה אמר לה רב חסדא כי היא צריכה להכין את תכריכי הקבורה. יש המפרשים כי אישה זו לא מתה מפני שלא שבה בתשובה שלמה, אך לו הייתה שבה בתשובה הייתה מתה, ויש המפרשים כי מתה בגלל שהיה בה צד מינות אך לא בגלל הזנות. בתלמוד מוסבר כי אדם הדבק וקשור ביותר בזנות נעשה הדבר כעין עבודה זרה של מינות והוא מת לבסוף. מסופר בהקשר זה על רבי אלעזר בן דורדיא "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה", וכאשר אמרה לו זונה בכרכי הים כי אין לו תקנה ולעולם לא יוכל לחזור בתשובה הבין כי אין מי שיבקש רחמים על נפשו – וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, ועליו אמר רבי יהודה הנשיא: "יש קונה עולמו בשעה אחת...לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן 'רבי'".

מזימה תשמור תבונה תנצרכה" (משלי ב, יא)– בתלמוד מסופר על שני תלמידי חכמים שעמדו בפני פרשת דרכים, בדרך אחת היה בית עבודה זרה ובשנייה בית בושת, ועל אף שיצר של עבודה זרה אינו תקיף כמו יצר זנות, הלכו בדרך שהיה בה בית בושת, והזונות התביישו ולא ניסו לפתותם, וכאשר שאל אחד את חבירו כיצד ידע את הדברים ציטט לו את הפסוק האמור ממשלי, ומסבירים כי הפסוק מלמד כי התורה שומרת על האדם מדבר זימה.

התלמוד דן על עוד דינים שדנו את ישראל בזמן הרומאים. מסופר כי החכמים רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון נתפזו בידי השלטונות הרומאים. רבי חנינא בן תרדיון נידון למוות על שהרביץ תורה לרבים, ולפי דבריו לא ניצל ממיתה מפני שלא עסק בגמילות חסדים ולא עשה די צדקה כפי שהיה ראוי לו לעשות, על אף שהיה מקפיד מאוד על חלוקת הצדקה לעניים. כאשר האשימו את רבי חנינא בן תרדיון הוא הודה מיד בכל ההאשמות שהאשימו אותו ומיד גזרו עליו דין שריפה, על אשתו להריגה ועל בתו לישב בקובה של זונות. ואולם, כאשר האשימו את רבי אלעזר בן פרטא בגניבה ובהוראת תורה הוא כפר בטענות, וטען שלא ייתכן שיאשימו אותו בשתי האשמות סותרות שהרי אדם העוסק בתורה אינו גנב. עוד הוא הסביר כי מכנים אותו רב בגלל שהוא מלמד אריגה ("רבן של תרסיים"), הוא לא הופיע למקום הדיון בנושאי אמונה ("בי אבידן") מפני שהיה זקן וחשש שההמון ירמוס אותו, והוא לא שחרר את עבדו מעולם.  ובכל הנושאים הללו אירע לרבי אלעזר בן פרטא נס, והוא ידע להבחין בין חוטי השתי לחוטי הערב, באותו יום נרמס זקן אחד בבי אבידן, והעד על שחרור העבד הועלם בצורה מסתורית על ידי אליהו הנביא.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במכירת כלי נשק, בהמות וחיות לעובדי כוכבים.

בדף הקודם הובאה הלכה בתוספתא (עבודה זרה ג, ב): "אין מוכרין להן לא זיין ולא כלי זיין...ואין מוכרין להן לא סדן, ולא קולרין, ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל, אחד גוי ואחד כותי". בדף זה דנים במחלוקת בברייתא על תריסים (מגינים): "אין מוכרים להן תריסים, ויש אומרים: מוכרים להן תריסין". מוסכם על הכל שצרכי המלחמה השונים כמו נשק להגנה או חיטים ושעורים למאכל החיילים מסייעים למלחמה אך אי אפשר לאסור על מכירתם, ורק נחלקו האם התריסים משמשים רק לנשק מגן ואם אין בידם נשק החיילים בורחים מן הקרב, או שהמגן הוא גם נשק התקפי וכאשר אין עוד נשק בידי החייל, הוא משתמש במגן על מנת לפצוע ולהכות את האויב. כמו כן אין למכור עששיות (גושים, מטילים) של ברזל לגוי כדי שלא יעשו מהם כלי מלחמה, ולא אסרו אלא ברזל מובחר מהודו שהייתה בה תעשיית ברזל מפותחת אך לא ברזל של מעדרים וכשילים שאינו עשוי ממתכת מחושלת ומחוסמת. האמוראים מעירים כי ההלכה היא כיש אומרים שמותר למכור להם תריסין, ויש הסוברים שמותר למכור לפרסים המגנים על היהודים את כל סוגי כלי הנשק.

במשנה נאמר: "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים – מוכרים, מקום שנהגו שלא למכור – אין מוכרים. ובכל מקום אין מוכרים בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמין ושבורין. רבי יהודה מתיר בשבורה. ובן בתירא מתיר בסוס". בתוספתא (עבודה זרה ב, ג) מרחיבים על המחלוקות במשנה: בהמה גסה שבורה - "רבי יהודה מתיר בשבורה, מפני שאינה יכולה להתרפאות ולחיות. אמרו לו: והלא מרביעין עליה ויולדת. אמר להן: לכשתלד" – כלומר רבי יהודה אינו סובר שבהמה שבורה יכולה לקבל עליה זכר, ולכן אינה נרבעת ויולדת. התלמוד דן בנוגע למחלוקת זו על שור של פטם, שמפטמים אותו לצורך שחיטה. השאלה היא האם רבי יהודה מתיר רק בהמה שבורה שלא תעשה מלאכה לעולם ואילו שור כזה עשוי לעשות מלאכה אם יפסיקו לפטמו וימתינו שירזה, והאם חכמים אוסרים גם שור מפוטם העומד לשחיטה או רק בהמה שאינה עומדת לשחיטה. ולמסקנת הדברים נראה כי לאחר שממתינים ומשהים את השור של פטם הוא מתחזק ועושה מלאכה, כפי שטען מומחה בשם זבידא, ששור של פטם עשוי לעשות בסופו של דבר "על חד תרין" מלאכה פי שניים משוורים אחרים. בהקשר זה מסופר כי בית רבי היו נתבעים לתת שור של פטם לימי אידם של הגויים, וכדי להסיר מעליהם את החובה הזו שילמו רבבות דינרים בשוחד כדי שלא יקריבו אותו. סוס – "בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת (רכיבה), ורבי אוסר מפני שני דברים, משום תורת כלי זיין (נשק) ואחד משום תורת בהמה גסה", כלומר, רבי אוסר למכור סוס הן מצד דיני מכירת נשק מאחר שהסוג יודע להרוג במכה או בעיטה, והן מצד דיני שבת, שכן סוס זקן שאינו יכול עוד לשאת משא עשוי לסייע בטחינה בריחיים ולעשות מלאכה האסורה בשבת, וההלכה היא כבן בתירא.       

במשנה נאמר: "אין מוכרים להם דובים ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים". המשנה דנה על חיות מזיקות כמו דובים ואריות, והאמוראים נחלקו בדף זה האם חיה גסה דינה כבהמה גסה או כבהמה דקה לעניין מכירה: "אמר רב חנן בר רבא אמר רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אבל לא למכירה. ואניאומר: אף למכירה". הסוגיה דנה במחלוקת דרך דיוק בהבנת מעמדו של האריה במשנה. המשנה אוסרת על מכירת אריה רק כשיש בו נזק לרבים, אבל כאשר אין בו נזק לרבים מותר למוכרו, ,ומכאן שדינו כבהמה דקה כדברי רב חנן בר רבא; ואולם יש הדוחים דיוק זה ומסבירים כי אריה שאינו מזיק  נחשב כבהמה שבורה ומותר למוכרו רק לדעת רבי יהודה במשנה הקודמת; יש הדוחים את הדיוק מטעם אחר: ההנחה היא  ש"סתם אריה שבור אצל מלאכה", כלומר, האריה הוא סוג מיוחד של חיה שאינה ראויה לעשיית מלאכה ומותר למוכרו כאשר אין הוא מזיק, אבל סתם חיה גסה אסורה במכירה, כמו ערוד (חמור הבר) שהיו משתמשים בו כבהמת עבודה לטחינה בריחיים. התלמוד דן על המסורת של ההשוואה של חיה גסה לבהמה דקה לפרכוס, ומתברר כי מסורת זו מיוחסת לדברי כמה אמוראים (רב, שמואל) נמסרה מפי כמה אמוראים (רב חמא בר גוריא, רבה בר ירמיה), ומעמד המסורת התברר על ידי עוד אמוראים (רבי זירא ורב אסי). פירכוס הוא עווית שרירים לאחר השחיטה. ההלכה היא שבהמה העומדת למות ושחטוה חייבת לפרכס לאחר השחיטה, כהוכחה לכך ששמרה על הרפלקסים החיוניים ולא הייתה טריפה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במכירת בהמה לגוי.

במשנה נאמר: "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים – מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור – אין מוכרין, ובכל מקום אין מוכרים להן בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמין ושבורין. רבי יהודה מתיר בשבורה, ובן בתירא מתיר בסוס".

מכירת בהמה דקה וייחוד עם בהמה - במשנה הפותחת של פרק שני (ב, א) נאמר: "אין מעמידין בהמה בפונקדאות של גוים, מפני שחשודין על הרביעה". לפי המשנה אסור ליהודי לייחד בהמה דקה עם גוי על מנת שלא להכשיל את הגוי לשכב עם הבהמה. האמוראים מסבירים שאין איסור למכור בהמה דקה לגויים, מפני שהגוי לא יבוא לשכב עם בהמה השייכת לו בשל החשש שמא תיעשה עקרה ולא תוכל ללדת, אבל היו מקומות שנהגו בכל זאת שלא למכור בהמה דקה לגוים.

בהמה גסה -  החשש במכירת בהמה גסה הוא שיהודי יעבור על איסור מלאכה בשבת. חכמים אסרו להשאיל או להשכיר בהמה גסה שלו לגוי שמא יעבידנה הגוי בשבת. בגלל שהשכירות אינה קניינו של השוכר אלא של המשכיר ואינה מפקעת את הרכוש מידי בעליו, נמצא שבהמת ישראל אינה שובתת ממלאכה בשבת, בניגוד למצווה להשבית בשבת את הבהמה: "לא תעשה כל מלאכה...ובהמתך" (שמות כ, ט). על כך הוסיפו חכמים לגזור שלא ימכור להם אפילו בהמה שבורה שאינה יכולה לעשות מלאכה שמא יבוא להשאיל או להשכיר בהמה אחרת. ויש המוסיפים כי החשש הוא שהמכירה תהיה סמוך לשבת, והיהודי יבקש להראות לגוי שהיא מסוגלת לעבוד עבודה בשדה, ולכן יקרא לה בקולו וכאשר תיכנס השבת וימשיך לעשות כך יעבור על איסור מחמר אחר בהמתו בשבת (המוביל אותה בקול או בדרך אחרת). מכירה בתיווך - אם המכירה היא על ידי סרסור (מתווך יהודי) אין חשש שישכיר או ישאיל את הבהמה לגוי שהרי אינה שלו, וגם מפני שאין אדם משכיר או משאיל בהמה שתכנן למכור, כדי שלא יתגלו בה מומים קודם המכירה.  כמו כן אין חשש שמא ידגים ("נסיוני") את כושר עבודתה תיכף לפני שבת שהרי אינה מכירה את קולו ולא תבוא אחריו. מכירה לשחיטה – מותר למכור בהמה גסה לגוי אם היהודי יודע שהגוי קונה אותה לשחיטה. 

אגב כך דנים בשני עניינים העולים מן הסוגיה: שכירות לא קונה – באופן עקרוני השוכר אינו קונה את החפץ מן השוכר, ולכן ישראל ששכר פרה מכהן רשאי להאכיל אותה מכרשיני (מאכל בהמה) תרומה לפי שהיא בהמת כהן ומותר להאכילה מתרומה (משנה תרומות יא, ט). גם בהלכות עבודה זרה קובעים כי שכירות אינה קונה ו"אף במקום שאמרו להשכיר (דירה לגוי) – לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה" (משנה עבודה זרה א, ט), אבל ייתכן כי בעניין זה יש איסור "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו), האוסר להכניס עבודה זרה לכל בית ששמו של היהודי עליו (בית דירה) ואפילו אם הוא מושכר לאחרים. עניין אחר שהתלמוד דן בו הוא הקשר בין איסור שביתה לאיסור מכירה -  השאלה היא האם בכל מקום שבו אדם מצווה על שביתה הוא גם אסור למכור את הבהמה לגוי. האמוראים בוחנים את הדבר דרך המשניות במסכת שביעית. במשנה אחת (ה, ו) נאסר למכור כלי עבודה בשביעית: "אלו הן כלים שאין אדם רשאי למוכרן בשביעית: המחרישה וכל כליה, העול והמזרה והדקר". ובמשנה אחרת שם, ח) נחלקו בית שמאי ובית הלל על מכירת פרה לחרישה או שדה בשנת השמיטה: "בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית, ובית הלל מתירין מפני שיכול לשוחטה. בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית, ובית הלל מתירין מפני שיכול להובירה (לא לעבדה)", ומכאן שאיסור מכירה אינו תלוי במצווה להשבית את האדמה או את הבהמה (שהרי בשביעית אין מצוות שביתת בהמה), אלא שכל מקום שיש אפשרות לתלות שאין הדברים מגיעים לידי איסור (מכירת פרה חורשת ושדה בשביעית, או מכירת בהמה גסה לגוי לשחיטה) – תולים את הדבר בכך ומתירים למכור, אבל  במקום שאי אפשר לתלות בדבר איסור כגון מכירת כלים – אוסרים את הדבר.

מכירה למי שחשוד למכור לגוי – רבה מכר לישראל החשוד למכור לגוי ולא חשש שימכור בוודאות לגוי, אלא שעשוי גם למכור לישראל, ואילו אביי סבור היה כי הוא הולך ומוכר אותה לגוי בוודאות. אביי מוכיח את דבריו מדברי התוספתא (עבודה זרה ג, א-ב). לפי ההלכה שם כותי אינו חשוד על שפיכות דמים (ולכן "מייחדים עמהם" =אפשר להימצא עמם ביחידות מבלי לחשוש שירצחו אותך), אך עם זאת אין מוכרים לכותי כל מיני נשק מאחר שיבוא למוכרם לגוי, ואין הבדל בעניין זה בין כותי שלא ישוב בתשובה לישאל שעשוי לחזור בתשובה, ולכן אין למכור גם לישראל החשוד למכור לגוי. רבה מקבל את הוכחתו של אביי ומנסה לרוץ אחרי הקונה החשוד למכור לגוי מרחק רב כדי לבטל את המכירה אך לא משיגו. התלמוד מסביר כי אסור למכור ללסטים ישראל, ואפילו למשמוטא (גנב השומט דברים) שאינו הורג אנשים אלא משתמש בנשק להגנה עצמית, מפני שהוא עשוי להשתמש בנשק ולהרוג בו.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק בדברים שאסור למוכרם לעובד כוכבים.

במשנה נאמר: "אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: אצטרובלין ובנות שוח ופטוטרות ולבונה ותרנגול הלבן. רבי יהודה אומר: מותר למכור לו תרנגול לבן בין התרנגולין, ובזמן שהוא (התרנגול) בפני עצמו - קוטע את אצבעו ומוכרו לו, לפי שאין מקריבים חסר לעבודת כוכבים. ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור. רבי מאיר: אומר אף דקל טב וחצב (ונקלב) - אסור למכור לעובדי כוכבים". אסור למכור לעובד כוכבים דברים הנעשים כתקרובות לעבודה זר. אצטרובלים הם פירות הארז ובנות שוח הם תאנים לבנות מיני הפירות הללו נאסרו כשהן עם העוקצים שלהם (בפטוטורותיהם), מפני שכך היו משמשים בהם לפולחנם של אלילי פוריות כמו דיוניסוס וקיבלי. הלבונה אסורה רק ככשהיא זכה ומשתמשים בה כקטורת לעבודה זרה. ומכל הדברים הללו מותר למכור חבילה שמשקלה שלושה מנים (קילו ומחצה-שלושה קילו) שבוודאי מיועדת לסחורה ולא להקרבה, ואפילו אם יבוא הגוי למכור לאחרים לעבודה זרה, אין אדם מצווה אלא על האיסור של "לפני עור לא תתן מכשול" (ןיקרא יט, יד), אך אינו מצווה להתרחק מ"לפני דלפני", ולשמור על כך שלא יעשה אדם אחר את האיסור של "לפני עור לא תתן מכשול". 

תרנגול לבן - התרנגול הלבן היה מוקרב לאליל הרפואה אסקלפיוס. האמוראים דנים בגוי המבקש סחורה בשוק. בעניין זה יש חשיבות לאופן שבו הגוי מחפש אחר הדבר שהוא מבקש לקנות. אם הגוי שואל "תרנגול למי" בשוק – מותר למכור לו תרנגול לבן משום שאינו מקפיד דווקא על לבן וכנראה אינו מבקש להקריבו לעבודה זרה. אך אם הוא שואל "תרנגול לבן למי" הוא מחפש כפי הנראה דווקא תרנגול לבן לעבודה זרה. הסוגיה מסבירה כי המחלוקת במשנה בין רבי יהודה וחכמים אינה עוסקת בגוי השואל על הסחורה בשוק, אלא מצביע על מה שהוא רוצה ואומר שהוא מבקש לקנות את "זה וזה" ואחד התרנגולים הוא לבן, שלתנא קמא אסור למוכרו ולרבי יהודה מותר למוכרו. בתוספתא (א, כא) דנים עוד בדבר ומוסבר כי לכל הדעות מותר למכור לגוי תרנגול לבן אפילו אם אמר שהוא רוצה "תרנגול זה", אם ידוע שהוא קונה אותו למשתה רעים וידידות שהוא עושה לבנו ("טווזיג"), אך אסור למכור לסעודת חתונה שבה היו עובדים עבודה זרה.

סתום או מפורש - בחלק השני של המשנה "שאר הדברים סתמן מותר ופירושן אסור" מדובר על גוי האומר שרצונו בחיטים לבנות, ויש להבחין אם אמר את הדבר באופן סתמי או אמר בפירוש שרוצה אותן לעבודה זרה. אם אמר בפירוש ייתכן שלא התכוון באמת לעבודה זרה אלא התנהג כדרך אנשים המחפשים דבר-מה לקנות ואומרים שהם צריכים אותו לעבודה זרה כדי להשיג את הסחורה במהרה אבל לא מפני שהם מתכוונים באמת לעבודה זרה, ולכן חידשה המשנה שאפילו במקרה זה יש לאסור. אם גוי מבקש תרנגול לבן קטוע שאי אפשר להקריבו לעבודה כוכבים – יש לברר אם מותר למכור לו גם תרנגול לבן רגיל שהרי אינו מתכוון לעבוד עבודת כוכבים, או לחשוד בו שהוא מערים ואומר שהוא מבקש תרנגול לבן קטוע, ובאמת רצונו שימכרו לו תרנגול לבן ויקריב לעבודה זרה. שאלה קרובה היא על מי שמבקש לקנות תרנגול לבן, וקנה תרנגול שחור או תרנגול אדום, האם מותר למכור לו גם את הלבן מאחר שקנה תרנגולים אחרים שאינם לעבודת כוכבים, או שמערים בכוונה על מנת שימכרו לו תרנגול לבן ויקריבנו לעבודה זרה.    

דקל טב, חצב ונקלס ובעית התרגום - התלמוד מעיר על הקושי לפרש ולתרגם את רשימת הדברים המנויים במשנה. על אף שבאופן מסורתי עסקו בענייני עבודה זרה, והייתה מסורת אגדית לפיה מסכת עבודה זרה של אברהם אבינו כללה ארבע מאות פרקים, עדיין אין יודעים לפרש את הדברים במשנה: דקל טב – כפי הנראה אין מדובר על עצי דקל שהרי אסור למכור כל עץ כדברי המשנה (א, ח): "אין מוכרים להם במחובר לקרקע", ולכן במשנה מדובר על פירות דקל טוב. חצב הוא קשבא, מין תמרים. נקלס היו שתרגמו קורייטי (גם מין תמרים). אחד האמוראים מעיר כי התרגום אינו מועיל אם אין יודעים מה פירוש התרגום עצמו, אבל חבירו מסביר לו כי ייתכן שבמקום אחד אין יודעים מהי קורייטי ואילו במקום אחר ידעו להראות ולהצביע על מין פרי זה.

חדש, עיקר הדף היומי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף היומי

דף זה עוסק במשא ומתן עם סוחרים עובדי עבודה זרה.

במשנ נאמר: "עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות  ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות". בתורה נאמר: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), ולכן אסור ליהנות מעבודה זרה, ובכלל איסור זה אף ליהנות מריח פרחי הוורד וההדס שבהם היו מעטרים את החנויות. ונחלקו האמוראים על חנויות המעוטרות בפירות – לפי רבי שמעון בן לקיש מותר לקנות בחנות ולגרום בעקיפין הנאה לעבודה זרה (שהיא חנות של כמרי עבודה זרה או שעבודה זרה גובה מכס ממה שמכר בעל החנות), ולפי רבי יוחנןאסור לקנות בחנות זו מפני שאם אסור ליהנות מעבודה זרה כל שכן שאסור לגרום לה הנאה ("נהנה אסור מהנה לא כל שכן"). לפי ריש לקיש בעיה זו עצמה נתונה במחלוקת תנאים. חכמים סבורים כדעת ריש לקיש שמותר לגרום הנאה לעבודה זרה, ואילו רבי נתן סבור שאסור לגרום הנאה לעבודה זרה כדבריו בברייתא: "רבי נתן אומר: יום שעבודה זרה מנחת בו את המכס, מכריזין ואומרים: כל מי שנוטל עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודה זרה – יניח לו את המכס, ואם לאו – אל יניח לו את המכס, יהודי שנמצא שם מה יעשה, יניח – נמצא נהנה (הנחה במכס), לא יניח – נמצא מהנה (שמשלם מכס לעבודה זרה)". רבי יוחנן סבור כי אין מחלוקת בין התנאים, ועל הכל מוסכם כי אסור לקנות מן התגר (הסוחר) שעבודה זרה גובה ממנו מכס, אך מותר לקנות מבעל בית שאינו משלם מכס לעבודה זרה, ולכן גם אינו מהנה לעבודה זרה.

ההיתר לגרום הנאה לבעל בית שאינו משלם מכס לעבודה זרה שנוי בהלכה שבתוספתא (ע"ז א, ח): הולכין ליריד של גוים ולוקחים מהם בהמה, עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהם (מאשר את המכירה) מפני שהוא כמציל מידם". ואף הוסיפו שם כי כהן רשאי לצאת לחוצה לארץ או להיטמא בטומאת בית הקברות של בית הפרס שגזרו חכמים עליהן טומאה – כדי לדון ולערער על קניינים שלו. כמו כן רשאי לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולשאת אישה, אלא שיש האומרים כי היתר זה הוא בזמן שאינו מוצא רב ללמוד עמו, ואילו רבי יוסי סובר שרשאי להיטמא אם מוצא רב מתאים לו בחוץ לארץ, "לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל", והלכה כרבי יוסי. בסוגיה דנים האמוראים האם קונים מהם רק עבד ישראל או שרשאי לקנות עבד גוי, ואם הטעם הוא כדי שיתגייר לבסוף העבד ויכנס תחת כנפי השכינה, או שעיקר הטעם בהלכה הוא שממעט מנכסיהם של הגויים, בין אם קונה מהם בהמה או עבד גוי. ומסופר כי אמוראים נהגו לקנות סנדלים או פת מבעל בית המוכר באופן אקראי ואין עבודה זרה נוטלת ממנו מכס, אך בעל בית המקבל סחורה באופן קבוע וגובים ממנו מכס – דינו כדין תגר שאין לקנות ממנו.

בהלכה אחרת בתוספתא (ג, יט) דנו מה יעשה בדברים שקנה מעבודה זרה: "בהמה - תיעקר, פירות כסות וכלים - ירקבו, מעות וכלי מתכות – יוליכם לים המלח. ואיזהו עיקור? המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה". בספר יהושע נאמר: "את סוסיהם תעקר" (יהושע יא, ו) ומכאן למדו שמותר לחתוך את פרסות הבהמה אף שיש בכףך צער בעלי חיים. העיקור מופיע גם בהלכות הקדש: "אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה, ואם הקדיש, והחרים והעריך – בהמה תיעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. ואיזהו עיקור? נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה". האמוראים נחלקו מדוע העיקור כאן הוא רק גרימת מוות לבהמה ולא השרת פרסות. לפי הסבר אחד בהקדש אין חותכים את פרסות הבהמה כדי שלא יהיה בזיון לקודשים (אביי), ואין שוחטים את הבהמה כדי שלא יבואו לתקלה ולאכול את בשרה, ואף אין חותכים את בשרה כבשר נבלה, מפני שאסור לחבול בהקדש, כדברי הכתוב: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (דברים יב, ד). לפי הסבר אחר בזמן המקדש אסור היה להטיל מום בקדשים הראויים להקרבה או בקדשים שיש בהם מום שראוי להקריב בדמיהם בהמה אחרת כדברי הכתוב "כל מום לא יהיו בו" (ויקרא כב, כא), ואף בזמן שאין בית המקדש קיים נראה כאילו מטיל מום בקדשים, אפילו שאינם ראויים להקרבה או לשימוש בדמיהם. התלמיד מעיר כי דין זה של עיקור אינו שייך בעבד ישראל שאין האדון רשאי לפגוע בו, ואף לא בעבד גוי שאסור לגרום להם מיתה: "הגוים והרועי בהמה דקה – לא מעלין ולא מורידין" (תוספתא בבא מציעא ב, לג).

מציג תוצאות 481 - 540 מתוך 2589
סיכומי הפרקים