ביצה י עמוד א
במשנה נאמר: "בית שמאי אומרים: אין
מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון. ובית הלל מתירין". בית שמאי מחמירים שלא
להוליך סולם משובך לשובך על מנת לקחת יונים מן השובך לסעודת החג, ובית הלל מקלים
בדבר זה. מסקנה זהה לפיה בית שמאי מחמירים בעניינים של שמחת יום טוב (אכילה ביום
טוב) ובית הלל מקלים, עולה גם משאר
המשניות בפרק זה: א. "בית שמאי אומרים: לא יטול
(יונה) אלא אם כן נענע מבעוד יום, ובית הלל אומרים: עומד ואומר: 'זה וזה אני נוטל'
(שם, ג). ב. בית שמאי אומרים: אין
נוטלין את העלי לקצב עליו בשר, ובית הלל מתירין (שם, ה). ג. בית שמאי אומרים: אין נותנין את העור לפני הדורסן (דריסה, עיבוד
עורות), ולא יגביהנו אלא אם כן יש עליו כזית בשר, ובית הלל מתירין (א, ה). בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין (של חנויות) ביום טוב,
ובית הלל מתירין אף להחזיר (א, ה).
ואולם, מסקנה זו
אינה שלמה, שכן מן המשנה: "השוחט חיה ועוף ביום טוב – בית שמאי אומרים: יחפור
בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד
יום" (א, ב), עולה מסקנה הפוכה לפיה בית שמאי מקלים בשמחת יום טוב, בעוד שבית
הלל מחמירים בשמחת יום טוב, בניגוד לשאר המשניות שנזכרו בפסקה הקודמת. רבי
יוחנן סבור כי יש להחליף את שיטת בית שמאי ובית הלל, ולשנות את נוסח המשנה
באופן מתאים ליישוב הסתירה – "מוחלפת השיטה", ואולם, התלמוד מעיר כי
מסקנה קיצונית זו אינה הכרחית, ואפשר ליישב את הסתירה, ולתרץ בשני אופנים:
לפי אפשרות אחת,
בעיקרו של דבר בית שמאי מחמירים, ורק במקרה המיוחד של כיסוי הדם בית שמאי מקלים,
מפני שהדקר נעוץ בקרקע, ולכן אין איסור חפירה בקרקע. לפי אפשרות אחרת, בית הלל
סבורים להחמיר, אך מקלים בכל אחת מן המשניות הנזכרות מפני שמדובר על מצבים
מיוחדים: במשנה העוסקת בשובך (א, ב) הם מקלים, כי השובך מוכיח עליו שהוא מתכוון
ליטול יונים, ולא לשים טיח על הגג. במשנה העוסקת בנטילת יונה לשחיטה (א, ג) בית
הלל מקלים מפני שמדובר על איסור מוקצה, ודי לומר כי "זה וזה אני נוטל"
כדי להיחשב כמי שמכין את היונים. במשנה העוסקת בנטילת עלי לחיתוך בשר (א, ה) – בית
הלל מקלים מפני שיש על העלי תורת כלי ולכן אין בו איסור מוקצה. במשנה העוסקת
בנתינת עור (שם), בית הלל מקלים מפני שהעור ראוי לשכב עליו ואין בו איסור מוקצה.
ובמשנה העוסקת בתריסים (שם) בית הלל מקלים, מפני שאין איסור בניה בכלים ואין איסור
סתירה בכלים.
גוזלים ביום טוב - במשנה נאמר: "בית שמאי אומרים: לא יטול אלא אם כן נענע
מבעוד יום, ובית הלל אומרים: עומד ואומר: 'זה וזה אני נוטל'". רב חנן בר אמי
(ראו בסוגיה הקודמת) סבור כי לא נחלקו כי בבריכה שניה – זוג הגוזלים במחזור השני
של גוזלים שנולדו בקן – לא נחלקו שרשא ליטול את הגוזלים אם אמר: "זה וזה אני
נוטל". המחלוקת היא בזוג הגוזלים הראשון שנולד בקן – "בריכה
ראשונה". מגדלי היונים משאירים בדרך כלל את הבריכה הראשונה בשובך ולא משתמשים
בגוזלים הללו – כדי שהיונים ימשיכו להטיל ולדגור בקן, וכדי לבחון את טיב הצאצאים,
ונחלקו האם יש לגזור על שימוש בבריכה זו: בית שמאי סבורים שהבעלים עשוי להתחרט
ולהימלך בדעתו לרחם עליהם ולהשאירם במקומם, ואז לא יהיה לו בשר לשחיטה ביום טוב,
ונמצא מבטל את שמחת יום טוב, ולכן יש לגזור מתחילה שלא להשתמש בבריכה ראשונה. ולדעת
בית הלל אין חשש שימלך ויחוס על הבריכה הראשונה, ולכן אין גם צורך לגזור שלא
להשתמש בבריכה ראשונה.
שיטת בית הלל -
התלמוד שואל מדוע נוסח הדברים לדעת בית הלל הוא "זה וזה אני נוטל"
המתייחס לגוזלים מסוימות, ולא נוסח כללי יותר כמו "מכאן אני נוטל למחר". לפי הצעה אחת בית הלל סבורים שאין לקבל את מושג
הברירה, שלאחר מעשה מתברר רטרואקטיבית מה דעתו של אדם מתחילה. התלמוד סבור אמנם כי
יש לדחות את ההצעה מפני שהיא סותרת את דברי המשנה במסכת אהלות (ז, ג): "המת
בבית ולא פתחים הרבה – כולן טמאים. נפתח אחד מהן – הוא טמא וכולן טהורין. חשב
להוציאו באחד מהן, או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה – מצלת על כל הפתחים כולן. בית
שמאי אומרים: והוא שחשב להוציאו עד שלא ימות המת. ובית הלל אומרים: אף
משימות המת". ממשנה זו משתמע כי לדעת בית הלל אפילו אם חשב לאחר שימות המת
להוציאו באחד הפתחים – מטמא בטומאת מת רק פתח זה, ומכאן שבית הלל סבורים שיש
ברירה.
למעשה, השאלה אם
משנה זו קשורה לטומאה למפרע תלוי במחלוקת אמוראים בפירוש המשנה: רבה וכן רבי
אושעיא סבורים שבית הלל לא עוסקים בטהרה למפרע של כלים שנמצאים באחד הפתחים
לאחר מות המת, אלא על טהרת כלים שהניחו באחד הפתחים לאחר הזמן שהחליט באיזה פתח
להוציא את המת, אפילו בטרם הוציאו את המת בפועל, ומכאן שאין ברירה למפרע לדעת בית
הלל. רבא סבור כי בית הלל אכן מטהרים למפרע את הפתחים, אם חשב להוציא באחד
הפתחים לאחר המת, אך אין סתירה מכאן למשנה בביצה ממנה נראה כי לשיטת בית הלל אין
ברירה, מפני שבמשנה אדם עשוי לטלטל זוג גוזלים ולהניחם כשאינו רוצה בהם, עד שהוא
מוצא את הגוזלים שהוא רוצה, ולכן עליו לומר "זה וזה אני נוטל". התלמוד
מסביר אמנם כי נוסח זה מועיל רק מערב יום טוב, מפני שבנוסח זה יודע שאינו יכול לשנות
את החלטתו ביום טוב, ולכן מחליט בוודאות כבר מערב יום טוב מה יקח, ולא יקח אחרים,
אך ביום טוב עצמו – נוסח זה אינו מועיל, משני טעמים: אם מפני שעשוי לשים לב כי
גוזלים שהין שמנים נעשו רזים וכחושים, ולהיפך, ונמצא לוקח מטלטל דבר שאינו ראוי לו
שדינו כמוקצה, ואם מפני שעשויים כל הגוזלים להיות רזים וכחושים, ואז יחוס עליהם
ויחליט שלא לקחת אותם לאוכלם ביום טוב, ונמצא מבטל שמחת יום טוב.
אבל מטהו מחלון לחלון וכו':
אלמא גבי שמחת יו"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ורמינהי השוחט חיה ועוף ביום טוב ב"ש
אומרים יחפור בדקר ויכסה וב"ה אומרים לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן
מבעוד יום (א, ב) אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה ממאי דלמא עד כאן לא קאמרי
ב"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא ואי נמי עד כאן
לא קאמרי בית הלל הכא אלא דשובכו מוכיח עליו אבל התם לא.
אלא אי קשיא הא קשיא בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם
כן נענע מבעוד יום וב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל (א, ג)
אלמא גבי שמחת יו"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. ורמינהי השוחט חיה ועוף
ביו"ט אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה ודלמא לא היא עד כאן לא אמרי ב"ש אלא
היכא דאיכא דקר נעוץ. אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא אי נמי עד כאן לא קאמרי בית הלל
הכא אלא כיון דמוקצה הוא בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי אבל התם לא.
אלא אי
קשיא הא קשיא בית שמאי
אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר ובית הלל מתירין (א, ה) אלמא גבי
שמחת יום טוב בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא ורמינהי השוחט חיה ועוף בית שמאי
וכולי אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה ממאי דלמא לא היא עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם
אלא היכא דאיכא דקר נעוץ אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא אי נמי עד כאן לא קאמרי בית
הלל הכא אלא דאיכא תורת כלי עליו אבל התם לא.
אלא אי קשיא הא קשיא בית שמאי אומרים אין נותנין את העור לפני הדורסן
ולא יגביהנו אלא אם כן יש עליו כזית בשר ובית הלל מתירין (א, ה) אלמא גבי
שמחת יום טוב בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא ורמינהי השוחט חיה ועוף ביום טוב
וכולי אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה ממאי דלמא לא היא עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם
אלא היכא דאיכא דקר נעוץ אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא אי נמי עד כאן לא קאמרי בית
הלל הכא אלא דחזי למזגא עלויה אבל התם לא.
אלא אי
קשיא הא קשיא בית שמאי
אומרים אין מסלקין את התריסין ביום טוב ובית הלל מתירין אף להחזיר (א, ה)
אלמא גבי שמחת יום טוב בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא ורמינהי השוחט חיה ועוף
ביום טוב וכולי בשלמא בית שמאי אבית שמאי לא קשיא התם דאיכא דקר נעוץ הכא ליכא דקר
נעוץ אלא בית הלל אבית הלל קשיא אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה (אי נמי) עד כאן לא
קאמרי בית הלל הכא אלא משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אבל התם לא:
מתניתין
ביצה י עמוד ב
במשנה נאמר: "זמן שחורים ומצא לבנים, לבנים
ומצא שחורים, שנים ומצא שלושה – אסורים. שלושה ומצא שנים – מותרים. בתוך הקן ומצא
לפני הקן – אסורים, ואם אין שם אלא הם – הרי אלו מותרים". המשנה עוסקת במי
שמבעוד יום זימן לקחת גוזלים (בנענוע כבית שמאי, או באמירה כבית הלל), ולמחרת ביום
טוב לא מצא את הגוזלים שזימן לעצמו, אלא גוזלים אחרים בצבע, במספר או במקום.
התלמוד מסביר מה החידוש בכל המקרים של הגוזלים
האסורים:
שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים – רבה מסביר כי החידוש במשנה הוא במקרה שזימן
שחורים ולבנים, ולמחרת כשהשכים מצא כי השחורים מצויים במקום של הלבנים, והלבנים
במקום של השחורים, ובמקרה זה סביר והגיוני לומר כי התהפכו המקומות של השחורים עם
הלבנים, ולפיכך צריכה המשנה לומר כי אסורים, מפני שאפשר כי הללו שזימן פרחו מן
הקן, ואלו שנמצאים בקן הם גוזלים שעפו לשם ממקום אחר. התלמוד מבקש להביא מכאן סיוע
לכלל של רבי חנינא: "רוב וקרוב – הלך אחר הרוב", שיש להעדיף את כלל
ההכרעה לפי רוב על פני כלל הכרעה לפי דברים קרובים, מפני שאם היו סבורים שהקרוב
עדיף על הרוב, אפשר היה להתיר את הגוזלים, ולומר כי התחלפו ביניהם, ולא עפו אחרים
ממקום אחר. אלא שאפשר לדחות ראיה זו, מפני שלדעת אביי מדובר כאן שהגוזלים נמצאים
על חתיכת עץ – "דף" – בולטת מן השובך, ולמקום זה באות גם יונים אחרות,
ואין כאן אפוא העדפה של רוב על פני קרוב, אלא כל הגוזלים נחשבים כקרובים.
שנים ומצא שלושה – התלמוד מסביר כי הטעם שהשנים אסורים, היא מפני שיש שתי אפשרויות
סבירות: לפי אפשרות אחת כל השלושה הם יונים אחרות שבאו לקן זה, ולפי אפשרות אחרת
השנים שנותרו הם הללו שהיו שם, אך הצטרף אליהם גוזל אחד שמעורב בהם, ולא זימן גוזל
זה מראש, ואף האחרים אסורים בטלטול מפני שיש כאן תערובת של איסור.
שלושה ומצא שנים – הסיבה שהשנים מותרים היא מפני שסביר כי שנים אלו מתוך השלושה נותרו
במקומם, והשלישי הלך למקום אחר.
התלמוד דן ביחס של המשנה למחלוקת התנאים בברייתא
בעניין מעשר שני שהניח במקום מסוים: "הניח מנה (מעשר שני) ומצא מאתים – חולין
ומעשר שני מעורבין זה בזה, דברי רבי. וחכמים אומרים: הכל חולין. הניח מאתים
ומצא מנה – מנה מונח, ומנה מוטל (נלקח ממקומו), דברי רבי. וחכמים אומרים:
הכל חולין".
התלמוד מציע כי המשנה שלנו היא כשיטתו של רבי ב"הניח
מאתים ומצא מנה" – וכשם שלדעת רבי המנה הנמצא הוא לפי השערה סבירה המנה שהונח
קודם כחלק מן המאתים – "מנה מונח ומנה מוטל" - כך גם כאן יש להניח כי הגוזלים
שנותרו במקום הם הגוזלים שהיו שם בתחילה. התלמוד דוחה אמנם את ההשוואה, ומסביר כי אפשר
להעמיד את המשנה אף לשיטת חכמים בברייתא בעניין מעשר שני, ולהבחין בין המקורות, על
יסוד דברי רבי יוחנן ורבי אלעזר הסבורים כי "גוזלות עשויים
לדדות". לפי קביעה זו, יש סיכוי סביר שאחד מן הגוזלות יברח, ואחרים יישארו
במקומם, בעוד שהכסף אינו הולך מעצמו, ולכן הסיכוי הסביר הוא שמי שנטל מנה אחד, נטל
את כל הכסף כולו, ומה שנמצא שם אינו מה שהיה שם מתחילה – "הכל חולין".
התלמוד מעיר כי יש לבחון את הדברים גם על יסוד מחלוקת
רבי יוחנן ורבי אלעזר בפירוש המקרה של "הניח מאתים ומצא מנה" בברייתא.
לפי שיטה אחת, מחלוקת רבי וחכמים היא ב"שני כיסים", כשכל מנה מונח בכיס
בפני עצמו (ארנק), ולא נחלקו על כסף המונח כולו ב"כיס אחד", שמי שהיה
במקום לוקח את כל הכסף שבכיס ולא את חציו בלבד. ולפי שיטה אחרת, מחלוקת רבי וחכמים
היא על "כיס אחד", אבל ב"שני כיסים" – מסכימים הכל כי "מנה
מונח ומנה מוטל", ואפשרי כי לקח רק חלק מן הכסף.
לפי השיטה הראשונה, שמחלוקת רבי וחכמים היא על שני
כיסים, מובן מדוע רבי יוחנן ורבי אלעזר מבחינים אבחנה חדה בין כסף שאינו הולך
מעצמו, לבין גוזלות שעשויים לדדות, וכך אפשר להעמיד את המשנה כדברי הכל. ואולם,
לפי השיטה השניה, שנחלקו בכיס אחד, ולא נחלקו בשני כיסים – שני גוזלות הריהם כשני
כיסים, ואין אפוא כל צורך באבחנה בין גוזלות העשויים לדדות לבין כסף מעשר שני
שאינו הולך מעצמו, שכן בשני כיסים מוסכם על הכל כי "מנה מונח ומנה
מוטל".
רב אשי מתרץ את הקושיה, ומסביר כי הצורך באבחנה קשור לכך
שיש כאן דמיון יסודי במקרים: המחלוקת בכיס אחד היא לא בכסף הנמצא בכיס אחד ממש,
אלא בשני כיסים המקושרים זה בזה, ויש צורך אפוא להבחין בין מקרה זה לבין גוזלות
מקושרים זה בזה. בכיסים הקשורים בזה בזה נחלקו: לדעת חכמים הכיסים אינם עשויים
להתיר את עצמם מכוחם זה מזה, ולכן יש לדון בהם כדבר אחד, בעוד שלדעת רבי גם הכיסים
הקשורים עשויים להתיר את עצמם זה מזה, מפני שקשר עשוי להתעכל ולהיות ניתר מעצמו,
ואפשר אפוא כי מישהו לקח את אחד הכיסים ולא את השני. לעומת זאת, בגוזלות ההנחה היא
שגוזלות עשויים לדדות, ולכן אפילו כשהם קשורים זה לזה, הם עשויים להתיר את עצמם זה
מזה, ויש לנהוג אפוא בכל כיס בפני עצמו.