תלמוד

"מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל...”

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת ו עמוד א

דף זה עוסק בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים דרך הליכה בכרמלית.

בברייתא נאמר: "המוציא מחנות לפלטיא (רחבה) דרך סטיו (שדרת עמודים) – חייב, ובן עזאי פוטר". המקרה הוא של מי שמוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, ועובר באמצע במקום שאינו נחשב לרשות היחיד או לרשות הרבים. המחלוקת היא האם אדם המהלך במקום מסוים נחשב כעומד בו. חכמים סבורים שמהלך אינו נחשב כעומד ולכן המעבר במקום זה אינו נחשב לעצירה וחייב על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. בן עזאי סובר שהמהלך כעומד ולמעשה לא הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מיד אלא נחשב כמי שעמד ברשות ביניים. בברייתא אחרת מוסבר כי בן עזאי אינו חולק בכל סוג של הוצאה: "המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו – חייב, אחד המוציא ואחד המכניס ואחד הזורק ואחד המושיט. בן עזאי אומר: המוציא והמכניס – פטור, המושיט והזורק – חייב". המוציא והמכניס עוברים דרך הסטיו (כרמלית) ולכן יש להחשיבם כעומדים בכרמלית, ואילו המושיט והזורק רק מעבירים את החפץ דרך הכרמלית, ואינם נחים שם בעצמם ולכן חייבים על הוצאה מרשות לרשות.

התלמוד דן האם יש תקדים לשיטת חכמים שאדם יהא חייב על הוצאה למרות שהלך בין מקום אחד למקום אחר. השוואה אפשרית היא שדין זה דומה לאיסור מעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. גם שם כל עוד הוא הולך עם החפץ ברשות הרבים הוא פטור, ורק ברגע שהוא מניח את החפץ הוא חייב. אלא שהתלמוד דוחה השוואה זו, מאחר שלאחר הליכה של ארבע אמות – כל מקום שבו יניח האדם את החפץ נחשב כמקום חיוב, ואילו כאן, אם יניח את החפץ בעת שהוא נמצא בסטיו – הרי זה מקום פטור, ואינו חייב אם הניח שם את החפץ.

השוואה אחרת היא למי שמעביר חפץ ארבע אמות בדיוק ("מתחילת ארבע לסוף ארבע"). גם שם אם הניח את החפץ בתוך מרחק של ארבע אמות פטור, וחייב רק כאשר מניח אותו בדיוק בארבע אמות. אלא שהתלמוד דוחה גם השוואה זו, מאחר שהסטיו הוא מקום פטור לכל הוצאה של כל אדם, ואילו כאן מדובר על רשות הרבים ולכן אין זה מקום פטור אלא מקום חיוב לכל אדם, ורק לאדם זה נחשבות תוך ארבע אמות של מקום עמידתו כמקום פטור, ונמצא שהפטור כאן הוא יחסי לאדם זה ולא מוחלט.

השוואה נוספת העולה בסוגיה היא למי שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים, שהמניח בצדי רשות הרבים – פטור, והמניח ברשות הרבים עצמה – חייב, ואף כאן המניח בסטיו – פטור, והמניח בפלטיא – חייב. ההנחה שצדי רשות הרבים אינם כמו רשות הרבים שנויה במחלוקת במשנה במסכת עירובין (י, ב): "חצר שנפרצה לרשות הרבים, המכניס מתוכה לרשות היחיד או מרשות היחיד לתוכה - חייב, דברי רבי אליעזר. וחכמיםאומרים: מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה - פטור, מפני שהיא ככרמלית". אלא שהתלמוד מסכים כי גם לדעת רבי אליעזר שצדי רשות הרבים נחשבים כרשות הרבים, אם היו יתדות ("חיפופי") נעוצים בין צד רשות הרבים לרשות הרבים – מקום זה אינו נחשב לרשות הרבים, וגם כאן הסטיו הוא שדרת עמודים שאינה חלק מרשות הרבים.     

התלמוד מביא את הפרק הראשון בתוספתא כלשונו: "ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית ומקום פטור. ואיזו היא רשות היחיד? גחריץ שהוא עמוק עשרה (טפחים) ורחב ארבעה (טפחים) וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' - זו היא רשות היחיד גמורה. ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא (רחוב) ופלטיא גדולה (רחבה) ומבואות המפולשין (רחוב שיש בו מעבר מצד לצד) -זו היא רשות הרבים גמורה. אין מוציאין מרשות היחיד זו לרשות הרבים זו, ואין מכניסין מרשות הרבים זו לרשות היחיד זו, ואם הוציא והכניס בשוגג - חייב חטאת, במזיד - ענוש כרת ונסקל. אבל ים ובקעה ואיסטוונית (מקום ישיבת הסוחרים) והכרמלית - אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ואין נושאין ונותנין בתוכה, ואם נשא ונתן בתוכה – פטור. ואין מוציאין מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה ואין מכניסין מרשות היחיד לתוכה ולא מתוכה לרשות היחיד, ואם הוציא והכניס פטור. חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין - עירבו – מותרין, לא עירבו - אסורים. אדם עומד על האיסקופה (מפתן הבית, מקום פטור) - נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, מעני ונותן לבעל הבית. ואם נטל ונתן - שלשתן פטורים. אחרים אומרים: איסקופה משמשת ב' רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול – כלחוץ. ואם היתה איסקופה גבוהה י' ורחבה ד' ה"ז רשות לעצמה".  ודנים בכל פרטי ההלכה הללו בדפים הבאים.

שבת ו עמוד ב

דף זה עוסק ברשויות שבת.

בתוספתא (שבת פרק א) נאמר: "ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית ומקום פטור. ואיזו היא רשות היחיד? גחריץ שהוא עמוק עשרה (טפחים) ורחב ארבעה (טפחים) וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' - זו היא רשות היחיד גמורה. ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא (רחוב) ופלטיא גדולה (רחבה) ומבואות המפולשין (רחוב שיש בו מעבר מצד לצד) -זו היא רשות הרבים גמורה. אין מוציאין מרשות היחיד זו לרשות הרבים זו, ואין מכניסין מרשות הרבים זו לרשות היחיד זו, ואם הוציא והכניס בשוגג - חייב חטאת, במזיד - ענוש כרת ונסקל. אבל ים ובקעה ואיסטוונית (מקום ישיבת הסוחרים) והכרמלית - אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ואין נושאין ונותנין בתוכה, ואם נשא ונתן בתוכה – פטור. ואין מוציאין מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה ואין מכניסין מרשות היחיד לתוכה ולא מתוכה לרשות היחיד, ואם הוציא והכניס פטור. חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין - עירבו – מותרין, לא עירבו - אסורים. אדם עומד על האיסקופה (מפתן הבית, מקום פטור) - נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, מעני ונותן לבעל הבית. ואם נטל ונתן - שלשתן פטורים. אחרים אומרים: איסקופה משמשת ב' רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול – כלחוץ. ואם היתה איסקופה גבוהה י' ורחבה ד' ה"ז רשות לעצמה".  

התלמוד דן בהגדרות של התוספתא:

רשות היחיד – בתוספתא (שם) נאמר: "איזו היא רשות היחיד...זו היא רשות היחיד גמורה". התלמוד דן בנוסח הדברים לאור מחלוקת התנאים בתוספתא במסכת עירובין (ז, יג): "יתר על כן אמר רבי יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים - עושה לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך". לחי או קורה הם אמצעים מבניים שבעזרתם מבדילים את רשות הרבים מהמבואות הסמוכים אליהם. רבי יהודה סובר שאפשר להתיר שימוש באזור מסוים אף ברשות הרבים עצמה על ידי תיחום המקום בלחי או בקורה. חכמים לעומת זאת סבורים שאי אפשר להשתמש בלחי או בקורה כדי לערב את רשות הרבים ולהופכה לרשות היחיד, ויש צורך במבנים משמעותיים יותר (ולא רק סמליים או מרמזים כמו לחי או קורה). התוספתא כאן מדגישה דגש כפול: "זו רשות היחיד גמורה", כנגד דברי רבי יהודה המתיר לעשות רשות היחיד ברשות הרבים אלא כדעת חכמים שאין לערב את רשות הרבים. הדגש הכפול נועד ללמד שאין לעשות כדעת רבי יהודה לא כאשר שיטתו נועדה להקל לטלטל ברשות הרבים ("זו"), אך גם אין לעשות כשיטתו כשהיא מחמירה, ומותר לזרוק למקום זה, שאין להחשיבו לרשות היחיד ("גמורה").

רשות הרבים – בתוספתא נאמר: "איזו היא רשות הרבים...זו היא רשות הרבים גמורה". גם כאן נוסח הדברים מובן לאור מחלוקת התנאים במשנה במסכת עירובין (ב,ד): "רבי יהודה אומר: אם היתה דרך הרבים מפסקתן - יסלקנה לצדדין, וחכמיםאומרים: אינו צריך כדי שאפשר יהיה לשאוב ולשתות מבורות ובארות המים בשבת, היו עושים מסביב פסים (מחיצות קטנות) שהיו מקיפות חלק מהאזור שמסביב לבור. המחלוקת היא על דרך הרבים העוברת במקום הפסים, שלדעת רבי יהודה הרבים מבטלים את המחיצה ויש למצוא דרך חלופית לרבים העוברים במקום, ובלי זה המחיצות אינן מועילות, ולדעת חכמים אין צריך לעשות דבר, מפני שהרבים אינם מבטלים מחיצה. ומסבירים כי הדגש בהלכה שבתוספתא (שבת שם) "זו היא רשות הרבים" נועד ללמד שרשות הרבים היא רק באותם אופנים המתוארים בהמשך ההלכה, כנגד שיטת רבי יהודה שרשות הרבים עשויה להפסיק את רשות היחיד, וכשיטת חכמים שמאחר שעשה מחיצות – רשות היחיד היא לכל דבר ועניין, ואין אפשרות להפסיקה על ידי דרך הרבים. (והמילה "גמורה" חוזרת רק מפני שנאמרה בתחילת ההלכה). בברייתא אחרת התיאור מעט שונה: "איזו היא רשות הרבים: סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר", ומסבירים כי הוסיפו את המדבר כרשות הרבים מאחר שהברייתא מתארת גם את רשות הרבים בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר ארבעים שנה, ואילו בזמן הזה דוגמה זו אינה רלבנטית עוד.      

חיוב עונשים בשבת – בתוספתא נאמר: "אם הוציא והכניס - בשוגג חייב חטאת. במזיד - ענוש כרת ונסקל". העונש על חילול שבת ידוע ומפורסם ואין סיבה להזכירו כאן. הסוגיה מסבירה שהוא נזכר בגלל מסורת הכתובה במגילת סתרים (מסורות תורה שבעל פה שנכתבו בסתר) בשמו של התנא איסי בן יהודה: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואינו חייב על אחת מהן" (לפי הנוסח המתוקן שבסוגיה). לפי מגילת סתרים פטור מעונש על אחת מארבעים אבות מלאכה שאסור לעשותן בשבת (ראו את הרשימה במשנה שבת ז,ג), שמקובל כי הזכירו את כולן כדי ללמד שחייב על כל אחת ואחת חיוב חטאת. מטעם זה הזכירו כאן את העונש על חילול שבת, כדי ללמד שאין ספק כי מלאכת ההוצאה היא אחת מאותן ארבעים מלאכות חסר אחת שאסור לעשותן בשבת וחייב עליהן בחטאת או בסקילה.

כרמלית – בתוספתא נאמר: "אבל ים ובקעה והאיסטוונית והכרמלית - אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים". התלמוד דן בהגדרה של בקעה – ההלכה בתוספתא סותרת לכאורה משנה במסכת טהרות (ו, ז): "הבקעה בימות החמה – רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. בימות הגשמים – רשות היחיד לכך ולכך". רשות היחיד לטומאה מוגדרת כמקום שיש בו שני בני אדם לכל היותר, כך שאפשר לשאול אדם אחד מה אירע לאדם השני, ורשות הרבים היא כל מקום שיש בו שלושה בני אדם ומעלה. האבחנה בין הרשויות חשובה בשביל הכלל: "ספק טומאה ברשות היחיד – טמא, ברשות הרבים – טהור". ההנחה במשנה היא שהגדרת רשות היחיד לעניין הוצאה בשבת נבדלת מההגדרה של רשות היחיד לעניין טומאה, ולכן הבקעה (שדה שחורשים וזורעים בה) נחשבת בימות החמה כמקום שמצויים בו בני אדם, וכרשות הרבים לטומאה, אך כרשות היחיד לשבת. בימות הגשמים שאין מצויים שם בכלל אנשים, נעשית שוב הבקעה כרשות היחיד לעניין טומאה כפי שהיא תמיד לעניין שבת. ונחלקו האמוראים כיצד להסביר את דין הבקעה: עולא סבור שהבקעה היא כרמלית אך קראו לה במשנה שם רשות היחיד מפני שכל מקום לפי שאיננה רשות הרבים. רב אשי חולק על ההסבר למשנה, וסבור שמדובר שם בבקעה שיש לה מחיצות. ובדף הבא מוסבר שבעניין זה רב אשי מאמץ את דעת עולא הסבור שקרפף (חצר שיש לה גדר) נחשבת לרשות היחיד, אפילו כששטחה גדול כבית כור, ואפילו שלא עשה את המחיצה לשם דירה, מפני שבפועל הקרפף יכול לשמש לדירה ורק אין בו כעת מי שדר בו ("מחוסרן דיורין"). עולא עצמו סבור שהשוואה זו אינה במקום, מפני שהמונח בקעה אינו מתאים לחצר גדולה עם מחיצות הנקראת קרפף. ומצד שני רב אשי לא מקבל את דברי עולא, שאין זה רשות היחיד אלא רק כרמלית, מפני שנאמר במשנה בפירוש "רשות היחיד לשבת".

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
שבת ה, עמוד א

דף זה עוסק במעמדה של היד כמקום חשוב.

במשנה נאמר: "פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב, ובעל הבית פטור". המשנה קובעת כי העני חייב על הנחה ביד בעל הבית או על עקירה מיד בעל הבית, בניגוד להנחה מקובלת לפיה יש להניח או לעקור ממקום בשיעור ארבעה על ארבעה טפחים לפחות. בדפים אלו דנים בהצעות מסוגים שונים – להסביר כי דברי המשנה הם כדעת אחד התנאים, להעמיד את המשנה במקרה רחוק, או להסביר שיש כאן חידוש מיוחד ביד.

שיטת אחד התנאים - בדף הקודם דנים בהצעות מהסוג הראשון המעמידות את המשנה כדעה של אחד התנאים. האמורא רבה הציע להעמיד את המשנה כדברי רבי עקיבא, אך לא הוכח שלשיטת רבי עקיבא אין צורך גם בעקירה ממקום ארבעה על ארבעה. האמורא רב יוסף הציע להעמיד את המשנה כדברי רבי יהודה הנשיא, אך רבי עסק רק בזורק חפץ ברשות היחיד המקורה בתקרה, אז הבית נחשב כמקום מלא בחפצים שהחפץ עצמו נח או נעקר ממנו, אך רשות הרבים שיש עליה תקרה אינה כמו רשות הרבים שהיתה במדבר – ולפיכך פטור על העברת חפץ, הנחת חפץ או עקירת חפץ בתוכה. בדף זה מציע רבי זירא כי התנא של המשנה הוא דעת אחרים בברייתא: "אחרים אומרים: עמד במקומו וקבל – חייב. עקר ממקומו וקבל – פטור". המקבל חייב כאשר קיבל את מה שזרק לו אחר כשהוא עומד באותו מקום, ופטור אם שינה את מקומו כדי לקבל את החפץ שנזרק אליו. החיוב הוא אפילו אם קיבל ביד ולא הייתה הנחה במקום ארבעה על ארבעה, אלא שאין זו הוכחה שלמה לרעיון הנידון, הן מפני שלא נאמר כי עקירה צריכה להיות ממקום ארבעה על ארבעה, והן מפני שאחרים לא הזכירו הנחה ביד, וייתכן שההנחה אירעה בכנף בגד שיש בו ארבעה על ארבעה ולא על היד עצמה. התלמוד דוחה אפוא את ההצעות של האמוראים להעמיד את המשנה כשיטה של אחד התנאים.

שבת ה עמוד ב

דף זה עוסק בהגדרה של הנחה ושל עקירה.

הגדרה של הנחה במקום – ההגדרה של הנחה במקום מסוים קשורה לדבר אותו מניחים, לדרך ההנחה הרגילה של אותו דבר, ולמקום שעליו מניחים. בדף הקודם דנו על מי שהכניס את היד לחצר של חבירו, קלט מי- גשמים בידו והוציאה לרשות הרבים. ההנחה שם הייתה שמי שקיבל את מי הגשמים בידו, לא נחשב כמי שעקרם אלא כמי שהטעינו עליו משמיים את מי הגשמים וכלל לא עקר בעצמו. על מנת שבכל זאת יחשיבו אותו כמי שעקר את המים ולאחר מכן הוציא מרשות לרשות צריך שיקלוט את מי הגשם במקום חשוב שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים.

בהקשר זה מבחינה הסוגיה בין הנחה של נוזלים שאינם נחים במקום אחד לבין הנחה של חפצים קשיחים. הדיון מתמקד במשנה במסכת עירובין (י, ג) הדנה על ספר המתגלגל מידו של אדם לתוך רשות אחרת: "היה קורא בספר על האיסקופה (מפתן הבית) ונתגלגל הספר מידו (לרשות אחרת) – גוללו אצלו. היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו. עד שלא הגיע לי' טפחים – גוללו אצלו, משהגיע לי' טפחים – הופכו על הכתב (שאסור לגלול את הספר לידו, ולכן צריך לכבדו ולא להשאיר את הכתב גלוי)". רבא מסביר שבמקרה זה הספר נח על כותל משופע, ולא רק השתלשל באוויר, ולפיכך אסרו חכמים לגלול ספר שהגיע לפחות מעשרה טפחים לתוך רשות הרבים. מים על מים - בעניין קליטת מי גשמים בידיו של אדם, המים כלל אינם נחים בשיפוע אלא ממשיכים במסלול ירידתם למטה, ולכן רבא סבור שבמקרה זה קולט את המים מעל גבי גומא, ואף על פי שיש עוד מים אחרים היורדים שם המים היורדים לאותה גומא נחשבים כמונחים על המים הראשונים שהיו שם, מפני ש"מים על גבי מים היינו הנחתן". אגוז על מים – רבא סבור כי דרך הנחתו של האגוז אינה על המים, אך הוא שואל מה הדין במקרה שאגוז מצוי בכלי, והכלי עצמו צף על המים, אם יש ללכת אחר מצבו של האגוז העומד במנוחה, או אחר הכלי של האגוז הנע יחסית למים, ובעיה זו לא הוכרעה ואין לא פתרון ("תיקו"). שמן שצף על גבי יין  - בעניין זה נחלקו התנאים על טומאת טבול יום: "שמן שצף על גבי יין (של תרומה) ונגע טבול יום בשמן - לא פסל אלא שמן בלבד. רבי יוחנן בן נורי אומר: שניהם מחוברים זה לזה". השאלה היא אם הנוזלים נחשבים כמחוברים זה לזה לעניין טומאה. ולעניין הנחה בשבת, השמן עשוי להיחשב כדבר הנח על גבי היין, או כדבר אחר הצף על גביו וכלל אינו נחשב כנח בו.

כוונה לעקור משעה ראשונה – מי שלא מתכוון להוציא את החפץ בעת שעקרו ממקומו - פטור אפילו כאשר הוציאו אחר כך. הכלל העקרוני מנוסח על ידי רבי יוחנן: "לא היתה עקירה משעה ראשונה לכך", אך האמוראים הציגו מקרים שונים כהשלכה של העיקרון. לפי רבי אבין: "היה טעון אוכלים ומשקים, ונכנס ויוצא כל היום כולו, אינו חייב עד שיעמוד". ולפי רב ספרא: "המעביר חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהן והוציאן – פטור, שלא הייתה עקירה משעה ראשונה לכך". במקרה אחד אדם מעביר חפצים ממקום למקום ואז מחליט להוציאם לרשות אחרת, ובמקרה השני נכנס ויוצא כל היום עם חפצים אך אינו עומד במקום אחד לנוח. ההלכה היא שפטור מפני שכלל לא התכוון להוציא את החפץ מרשות לרשות וחייב רק כאשר נח במקום אחד ("עמד לפוש"). הסוגיה מבחינה בין מי שעמד כדי לפוש (לנוח) למי שעומד כדי לכתף (לסדר את המשא על כתפו), ואם עצר לשם מנוחה הדבר נחשב כעמידה מוחלטת במקום, אך אם עצר במקום כדרך שעושים בסחיבת משא הוא אינו נחשב כעומד במקום.

אוקימתא למשנה - אמוראים אחרים מציעים להעמיד את המשנה במקום שיש בו ארבעה על ארבעה. רבי אבא מציע כי במשנה מדובר על מי שקבל בטרסקל או הניח בטרסקל. כדי לקבל הצעה זו צריך להבהיר את יחס המשנה לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל, זרק ונח על גביו – חייב". מדברים אלה יוצא שלשיטתו הטרסקל המצוי ברשות הרבים נחשב לרשות היחיד, בניגוד לדברי המשנה שבעל הבית חייב כאשר נתן לתוך הטרסקל של העני, ומכאן שהטרסקל הוא רשות הרבים. כדי ליישב בכל זאת את דברי רבי יוסי ברבי יהודה עם דברי המשנה יש לומר שהוא מדבר על טרסקל בגובה למעלה מעשרה טפחים, למעלה מרשות הרבים, ואילו במשנה מדובר על טרסקל המצוי למטה בעשרה טפחים ברשות הרבים. הבעיה בהצעה זו היא שכדי לקבלה צריך לשנות את נוסח המשנה מ"ידו" ל"טרסקל שבידו" ואין סיבה לשנות את הנוסח סתם כך. רבי אבהו מציע כי במשנה יד העני מצויה בגובה של פחות משלושה טפחים בצמוד לקרקע, ולכן ההנחה ביד נחשבת כהנחה על הארץ. הצעה זו קשה מלשון המשנה "העני עומד בחוץ", שהעני עומד, וכדי שידו של אדם עומד תהא סמוכה לקרקע הוא צריך להתכופף ולשחות למטה, לעמוד בתוך גומא שבקרקע, או להיות ננס שידו סמוכה לקרקע, ואפשרויות אלו, כפי שמציין האמורא רבא, הן רחוקות ובלתי מתקבלות על הדעת, ולא ייתכן שהמשנה תעסוק דווקא בהן. בגלל הקשיים הללו עולה הצעה מסוג שלישי של רבא ושל רבי יוחנןלפיו יש חידוש במשנה – היד אכן אינה בשיעור ארבעה על ארבעה, אך המקום נקבע גם לפי תודעת האדם, וחידושה של המשנה הוא שידו של אדם חשובה לו כארבעה טפחים על ארבעים טפחים, ולכן המניח עליה או עוקר ממנה כאילו עקר ממקום חשוב. ומעירים כי אין הדבר תלוי רק במחשבתו של אדם על ידו, ואפילו אם אחד זורק חפץ לתוך ידו של חבירו, מחשבתו של הזורק מחשיבה את היד של החבר למקום ראוי להנחה.   

התלמוד דן על בעיות של עקירה והנחה לפי שיטת רבי יוחנן: זריקה וקבלה של אדם אחד - מי שזרק חפץ ונעקר ממקומו וחזר וקיבל את החפץ ברשות אחרת. השאלה היא האם העקירה והקבלה הם שני כוחות של אדם אחד, או שיש לראות כל פעולה כעומדת בפני עצמה וכשני כוחות של שני אנשים, ובעיה זו לא הוכרעה ("תיקו"). קבלת מי גשמים – מי שהכניס את ידו לחצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא – חייב. התלמוד מעיר כי מי שקיבל את המים ישר בירידתם מהשמיים, אינו נחשב למי שעקרם, אלא כמי שחבירו הטעינו משא על ידו. מדובר אפוא במקרה שבו קלט את המים מעל כותל משופע או מעל גומא, ובדף הבא דנים מה נחשב למנוחת המים בעודם יורדים באופן טבעי.
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת ג, עמוד א

דף זה עוסק בסוגי פטור בשבת, ובהגדרת היד בהוצאה.

במשנה נאמר: "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ, ובעל הבית בפנים. פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס – בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא – שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס – שניהם פטורין". בדף הקודם דנו במשמעות הנוסח "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ" ביחס לנוסח הקצר הכללי במשנה במסכת שבועות "יציאות השבת שתים שהן ארבע". האבחנה היסודית של האמוראים היא שכותרת המשנה במסכת שבועות מתייחסת רק לפעולות שיש בהן חיוב על חילול שבת מבחינה הלכתית, ואילו המשנה שלנו מרחיבה את הנוסחה לחול גם על פעולות שפטור עליהן מעונש של חילול שבת. אגב זה מעירים כי מבחינה לשונית הביטוי "יציאות" הן במסכת שבת והן במסכת שבועות, אינו מציין רק הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא כל הוצאה מרשות לרשות, ובכלל זה גם הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד.

לאור המסקנות הללו הסוגיה דנה במשמעות הכותרת המספרית "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ" - הכותרת מסכמת את מספר הפעולות שיש במשנה, אך אם מסתכלים היטב, המשנה עסוקה גם בקביעת מעמד משפטי של חיוב או פטור לכל אחד מהצדדים המשתתפים בפעולה: העני ובעל הבית, ולכן יש כאן למעשה שמונה פעולות שהן שישה עשר מצבים משפטיים של חיוב צד אחד ופטור צד שני, או פטור של שני הצדדים.  התלמוד מסביר כי על מנת להגיע למספר שמונה (שתים שהן ארבע בפנים ועוד שתים שהן ארבע בחוץ) יש להבחין שתי אבחנות. אבחנה אחת המורידה את המספר מששה-עשר לשנים-עשר היא בין פטור פסיבי לפטור אקטיבי. בארבעת המקרים הראשונים במשנה אחד הצדדים עושה את המעשה, והצד השני אינו עושה דבר (מלבד הושטת היד עם החפץ או החזקת היד שיתנו לתוכה), ולכן הפטור הוא מוחלט, ומותר לעשות כך מפני שאינו עושה מעשה. בארבעת המקרים האחרונים במשנה שני הצדדים משתפים פעולה, וכל אחד עושה חלק מן הפעולה האסורה (עקירה או הנחה), ולכן שני הצדדים פטורים, אך פטור זה אינו מוחלט ופעולה חלקית זו אסורה אף היא. אבחנה חשובה אחרת המורידה את מספר הפעולות משתים עשרה לשמונה היא שיש למנות בכותרת המשנה רק פטורים העשויים לבוא לידי חיוב חטאת, ולא פטורים שאינם עשויים לבוא לחיוב חטאת, ולכן יש למנות רק את פעולת עקירת החפץ ממקומו, שבמקרה זה אם ימשיכו את המלאכה אפשר לבוא לידי חיוב חטאת, ולא את פעולת ההנחה שאיננה גוררת אחריה עוד איסור חמור.

התלמוד דן במושג ה"פטור" בהלכות שבת – התלמוד מסביר כי הכלל היסודי הוא שבכל מקום שנאמר כי פטור על עשיית מלאכה בשבת – הכוונה היא שפטור ואסור לעשותה, מלבד שלוש הלכות שבהן הלשון היא "פטור" אבל הכוונה היא שמותר לעשות את הדבר: צידת צבי – לשבת על פתח בית שניצוד בו צבי קודם לכן, צידת נחש – לצוד נחש ארסי מפני סכנת ההכשה, מפיס מורסא – פותח מוגלה ומוציא מתוכה את הליחה הדלקתית. דיון כללי אחר הוא על הפטור שלעשיית מלאכה בשיתוף פעולה – במשנה נאמר כי אם אחד עקר ואחד הניח שניהם פטורים, והשאלה היא מדוע אין לחייב את שניהם על עשיית מלאכה. הכלל בעניין זה הוא שיחיד העושה מלאכה חייב, ושניים שעשו את המלאכה פטורים. כלל זה מבוסס על דרשת הכתוב בחטאת השעירה שמביא עם הארץ על עבירה חמורה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם" (ויקרא ד, כז). ההדגשה של הביטוי "בעשתה" היא שיש לעשות את העבירה כולה, ולא רק מקצת העבירה, ולכן, שני אנשים העושים עבירה אחת אינם נחשבים כמי שעושים אותה בשלמותה.

דיון אחר המתחיל בדף זה וממשיך בדף הבא הוא על ההבדל בין עקירת הגוף לעקירת היד – במשנה ובסוגית הגמרא נראה כי הושטת היד עם החפץ, או החזקת היד כדי שיניחו את החפץ בתוכה אינן נחשבות לפעולה אסורה. בתלמוד מסופר כי רב שאל את רבי יהודה הנשיא על מקרה שבו אדם הטעין אוכל ומשקה על הגוף של חברו, ואותו חבר יצא ואגב זה הוציא את הדברים מרשות לרשות. התשובה של רבי היא שעקירת הגוף היא כמו עקירת חפץ ממקומו, אך עקירת היד אינה נחשבת כעקירת החפץ ממקומו. כך מסביר רבי מדוע שנו במשנה שאינו חייב מן התורה על הוצאת חפץ אם לא עקר את החפץ ממקומו בעצמו אלא מישהו אחר עקר את החפץ ושם בידו, אפילו שהוא עצמו הוציא את החפץ בפועל מרשות לרשות. הסיבה היא שיד מעצם טבעה היא תזזיתית ואין מקום קבוע שבו היא נחה, ולכן הנחה עליה אינה נחשבת כהנחה על מקום יציב, והזזתה אינה נחשבת כעקירה של החפץ, בניגוד לגוף הקבוע במקום אחד, אז עקירת הגוף עם הדברים שעליו נחשבת לעקירת החפץ. 

שבת ג, עמוד ב     

דף זה עוסק במעמד היד בדיני הוצאה בשבת.

יד בהוצאה מרשות לרשות - בסוגיה דנים במעמדה של היד מבחינת דיני הוצאה מרשות לרשות בשבת. רב שאל את רבי יהודה הנשיא על נושא זה, ורבי השיב כי היד שונה מהגוף בעניין זה. היד אינה מקום יציב וקבוע המשמש להנחה, ולכן אדם אינו חייב על הזזת ידו עם החפץ אם לא עקר קודם את החפץ מהמקום בו היה. הגוף לעומת זאת נחשב למקום הנחה יציב, ואדם חייב על הוצאת חפץ המצוי על גופו כאילו עקר את החפץ עצמו. הוכחה לאבחנה בין גוף ליד מצויה בברייתא העוסקת במי שיש על גופן מטען אוכל ומשקה לפני שבת ויצא בליל שבת וחייב על חילול שבת, השונה ממי שפשט ידו וחבירו נתן לתוכה אפילו קודם שבת, הפטור על הוצאה בשבת. אגב זה מסופר שרבי חייא העיר לרב שיש לשאול את רבי רק שאלה הקשורה למסכת אותה הוא מלמד ולא שאלה במסכת אחרת. ההנחה היא שיש להימנע מלשאול שאלות מסוג זה אפילו לאדם גדול כמו רבי המסוגל להשיב על כל שאלה מסובכת, ואפילו כשהוא אינו עוסק בה באותו הזמן, כדי שלא להתרגל לעשות כך גם לרבנים אחרים שאינם יודעים להשיב על מה שאינם עוסקים בו באותה שעה, ובגלל הבושה שלא הרב שאינו יודע את התשובה לשאלה הוא עשוי להשיב תשובה לא נכונה רק כדי לדחות את השואל

היד כרשות שבת – היד של אדם אינה נחשבת בעצמה לרשות היחיד או לרשות הרבים. ההוכחה לכך היא מדברי המשנה - שכן עני העומד ברשות הרבים או בעל הבית העומד ברשות היחיד – המושיטים את ידם לרשות אחרת, אין היד נחשבת כרשות שהם עומדים בתוכה, ולכן הנוטל מידם אינו חייב כמוציא מרשות לרשות. אביי דן האם קנסו חכמים על היד להיות נחשבת ככרמלית, רשות ביניים שאינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, והוצאה אליה וממנה היא רק איסור מדברי חכמים. שאלה זו חשובה בעיקר למי שהוציא יד מלאה בפירות לרשות הרבים – האם מותר לו להחזיר את ידו למקום עמידתו.

בעניין זה מוצאים שתי ברייתות. לפי ברייתא אחת מותר להחזיר את היד עם הפירות למקום בו מצוי האדם, ולפי ברייתא אחרת אסור להחזיר את היד. התלמוד מציע כי יש כאן מחלוקת אם קנסו חכמים על היד להיות כרמלית ולא להחזירה למקומו, או אם קנסו את השוגג מפני המזיד. יש המסבירים כי אין מחלוקת בין הברייתות למעשה, ויש להעמידן במקרים שונים: לפי הסבר אחד, האבחנה היא במקום שאליו הוציא - מי שהוציא את ידו למטה מעשרה טפחים אל רשות הרבים שהיא עד גובה עשרה טפחים – אסור יהיה להחזירה, ומי שהוציא את ידו למעלה מעשרה טפחים יהיה רשאי להחזירה. ולפי הסבר אחר, האבחנה היא בזמן ההוצאה - מי שהוציא את ידו מבעוד יום – רשאי להחזירה, ומי שהוציא את ידו לאחר כניסת שבת – אסור להחזירה מפני שחכמים קנסו על מי שעבר עבירה. לפי הסבר נוסף האבחנה היא כוונת האדם: אם הוציא בשוגג - התירו להחזיר את החפץ, ובמזיד- קנסו שלא יחזיר. ולפי הסבר אחר אינו רשאי להחזיר את היד לחצר אחרת מפני שעשה כמחשבתו הראשונה והוציא ממקומו למקום אחר, אך רשאי להחזירה לחצר שהוא עומד בתוכה מפני שכלל לא עושה כמחשבתו, והחפץ חוזר למקומו הראשון. 

קנס או גזירה של חכמים – התלמוד דן באופן כללי האם חכמים קונסים על עובר עבירה, גם כאשר הקנס עצמו עשוי לגרום לחוטא לחיוב חטאת, או מתירים לו את הקנס כדי שלא יעשה עבירה שיש בה חטאת. רב ביבי בר אביי התקשה בבעיה זו בקשר לרדיית פת בתנור – השאלה היא אם מותר למי שהדביק בצק בתנור כדי לאפות פת לרדות את הבצק לפני שיאפה כדי שלא יתחייב בחטאת. לפי כיוון אחד לבעיה זו יש פתרון ממה שנאמר על החזרת היד, שם התלמוד קובע כי אין מתחשבים בהשלכות של הקנס על מצבו המשפטי של עובר העבירה, ולכן לא הציעו כי המוציא את ידו עם פירות לאחר כניסת שבת – יהא רשאי להחזירה רק כדי שלא יבוא לידי חילול שבת כשהוא מניח את החפץ ברשות הרבים, בעוד שמי שהוציא מבעוד יום ולא יבוא לידי חיוב חטאת מפני שהתחיל את המלאכה לפני שבת – יקנסו עליו שלא להחזיר את ידו, אלא הקנס חל דווקא על מי שעבר עבירה בשבת. יש אמנם הסוברים שאין בשאלת חזרת היד פתרון לבעיה של רב ביבי. האבחנה בהחזרת היד היא בין מי שהוציא ידו בשוגג שלא קנסוהו, לבין מי שהוציא במזיד – שקנסוהו שלא יעשה מעשה שיצילו מידי עבירה. ואין זה רלבנטי לרדיית הפת, הן מפני שרדיית הפת עצמה היא איסור בניגוד לחזרת היד שאין בה איסור מצד עצמה, והן מפני שבהחזרת היד יכול לשמור את החפץ בידו ולא לבוא לחילול שבת, וברדיית הפת, אם לא ירדה, בוודאי שיעבור על איסור אפייה בשבת (רש"י). 
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת ד, עמוד א

 

דף זה עוסק ברדיית הפת, ובמעמדה ההלכתי של היד כרשות לעניין שבת.

בדף הקודם דנו על קנס חכמים העשוי להביא את האדם לידי חילול שבת. הסוגיה התמקדה בשני נושאים: החזרת היד - מי שהוציא את ידו המלאה פירות לרשות אחרת, אם רשאי להחזירה לרשותו כדי שלא יבוא לחלל שבת כשיניח את הפירות. בעניין חזרת היד קובעים כי רשאי להחזיר את היד עם הפירות לאותה חצר בה הוא נמצא אך לא לחצר אחרת. הנימוק הוא שאם מחזיר את היד למקומו כלל לא עשה כמחשבתו, אך אם החזיר לחצר אחרת – מחשבתו הראשונה התממשה באופן מסוים, שהרי רצה להוציא את החפץ, והוציאו בפועל אל מחוץ לחצרו (כלומר, עיקר ההוצאה היא שלא יהיה החפץ כאן, אך לא שיבוא בהכרח למקום מסוים). על אבחנה זו אומר אחד האמוראים בבדיחות הדעת שכדי להבינה לגמרי צריך זמן רב של אכילת כור מלח.    

נושא אחר הוארדית הפת – רדיה של פת אסורה בשבת מדברי חכמים, והתלמוד דן האם התירו למי שהדביק פת בתנור ועדיין לא נאפתה לרדות את הפת לפני שתאפה לגמרי כדי שלא יהיה חייב על חילול שבת. ונחלקו האמוראים למי מכוון היתר זה. לפי רב שילא מדובר על מי שהדביק פת בשוגג ולא נזכר שהדבר אסור (שהרי אם נזכר שמעשה זה אסור בשבת, הוא אינו בגדר שוגג ואינו חייב חטאת), והתירו לאחרים לרדות כדי שלא יבוא אדם זה לידי חיוב חטאת. רב ששת מקשה על הסבר זה העומד בניגוד לעקרון המופיע בתוספתא (חלה א, ח) שאין אומרים לאדם שיחטא כדי שיזכה חבירו, כלומר, אסור לאדם לעבור עבירה המצילה אדם אחר מעבירה. רב אשי סובר שמדובר באדם המדביק פת בתנור במזיד, והתירו לאדם זה לרדותה כדי שלא יבוא לידי איסור חילול שבת במזיד וייענש בסקילה.   

מעמד היד כרשות בשבת - במשנה נאמר: "פשט העני את ידו לפנים, ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב ובעל הבית פטור". במקרה המתואר במשנה העני חייב על הנחה בידו של בעל הבית, או כאשר נטל ועקר את החפץ מידי בעל הבית., ובעצם בכל המקרים במשנה מתארים צד אחד העוקר את החפץ מתוך היד של הצד השני או מניח את החפץ בתוך היד של הצד השני. קביעה זו סותרת הנחה ידועה לפיה השיעור המינימלי המגדיר מקום שעוקרים ממנו או מניחים בו הוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ומאחר שגודל היד פחות משיעור זה, יש לשאול מדוע חייב על עקירה ממנה או הנחה בתוכה. דיון זה ממשיך במהלך הדפים הבאים, ומובאות לבעיה זו ששה פתרונות שונים של האמוראים. בדף זה מובאת עמדת האמורא רבה הסובר כי המשנה היא כדעת רבי עקיבא הסבור שאין צורך בהנחה ובעקירה על מקום שיש בו שיעור ארבעה על ארבעה. דעת רבי עקיבא שנויה במחלוקת תנאים במשנה (שבת יא, א): "הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע – רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים". לדעת רבי עקיבא חפץ שנקלט לזמן קצר בחללה של רשות הרבים נחשב כמונח בתוכה, ולכן חייב על הזריקה, ולדעת חכמים אין אומרים "קלוטה כמי שהונחה דמיא", והחפץ כאילו לא נח באותו מקום. וכיוצא בזה בעניין יד סובר רבי עקיבא שאין צורך בהנחה במקום מסוים, אלא עצם הימצאותו של החפץ בשטח רשות מסוימת נחשב כהנחה. (בדף הקודם הסוגיה הבחינה בין עקירת הגוף לבין עקירת היד, וקבעה כי היד אינה נחה ("ידו לא נייח") ולכן תנועת יד שהניח בה אדם אחר חפץ אינה נחשבת לעקירה של החפץ, אך הדיון כאן אינו על תנועת היד אלא על מעמדה של היד כרשות, ולא שאלת היציבות והתזזיתיות של היד עומדת לבחינה אלא שאלת הגדרת היד כמקום חשוב). 

שבת ד עמוד ב

דף זה עוסק ביד כמקום הנחה ועקירה.

במשנה נאמר: "פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב, ובעל הבית פטור". המשנה קובעת כי העני חייב על הנחה ביד בעל הבית או על עקירה מיד בעל הבית, בניגוד להנחה מקובלת לפיה יש להניח או לעקור ממקום בשיעור ארבעה על ארבעה טפחים לפחות. בדף הקודם הובאה תשובתו של האמורא רבה המעמידה את דברי המשנה כדעת רבי עקיבא הסובר שאין צורך בהנחה ובעקירה ממקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. רבי עקיבא לא אמר דבר זה בפירוש, אלא רק חלק על דעת חכמים (משנה שבת יא, א) "הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע – רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים". רבה סבור כי המחלוקת היא האם "קלוטה כמי שהונחה דמיא" [=דומה], כלומר, האם חפץ שנקלט באוויר רשות הרבים בגובה של למטה מעשרה טפחים נחשב כמונח ברשות הרבים, אף על פי שלא עצר לנוח במקום מסוים, ומכאן הוא מסיק כי גם המשנה אינה מצריכה הנחה במקום חשוב.

בדף זה הסוגיה מסבירה כי רבה הגיע למסקנה שזה הפירוש הנכון של המשנה לאחר שהתלבט בין פירוש זה לבין אפשרות פירוש חלופית למחלוקת רבי עקיבא וחכמים במשנה. לפי ההסבר החלופי המחלוקת היא על חפץ שנזרק בגובה של למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, ונחלקו האם יש ללמוד את דין הזורק מדין המושיט חפצים ברשות היחיד דרך רשות הרבים לרשות היחיד אחרת. המחלוקת היא למעשה כיצד לפרש את המשנה הבאה (שם, ב): "היו שתיהן בדיוטא אחת, המושיט חייב, והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלויים, שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטין הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין", והשאלה היא האם האבחנה בין זורק לבין מושיט מוסכמת על הכל, או שרבי עקיבא חולק גם עליה, ולדעתו דין הזורק או כדין המושיט, ואז המחלוקת היא האם לומדים את דין זריקה מדין ההושטה. מסקנת הדברים בסוגיה (צז, א) דוחה פירוש זה למחלוקת, וקובעת כי הפירוש הנכון הוא שנחלקו האם קלוטה כמי שהונחה דמיא. עם זאת, התלמוד מסביר כי על אף שמסקנת הדברים מעמידה את המחלוקת על קליטת החפץ באוויר, אי אפשר להוכיח שמשנתנו היא כדעת רבי עקיבא, מפני שהקביעה של קלוטה כמין שהונחה מתייחסת רק לחפץ המונח באוויר, ופותרת רק את הבעיה של מעמדה של היד כמקום של הנחה, אך אינה פותרת את הבעיה האם היד נחשבת כמקום של עקירה. 

רב יוסף מציע כי המשנה המחייבת על עקירה והנחה ביד שאין בה שיעור מינימלי של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים היא כדעת רבי יהודה הנשיא, והתלמוד דן למה התכוון רב יוסף בדבריו. לפי הצעה אחת, הכוונה היא למחלוקת בברייתא: "זרק ונח על גבי זיז כל שהוא – רבי מחייב, וחכמיםפוטרין". זיז כל שהוא הוא מקום שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. אלא שיש לדחות הצעה זו מפני שבסוגיה העוסקת בכך (דף ז, ב) הוסבר כי המחלוקת היא על אילן העומד ברשות היחיד ונופו (ענפיו) נוטים לרשות הרבים, וזרק חפץ מרשות הרבים שנח על נוף האילן. לפי רבי הנוף הולך אחר העיקר, ומאחר שעיקר האילן (שורשיו וגזעו) עומד ברשות היחיד נחשב כמי שהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד, ולפי חכמים הנוף אינו הולך אחרי העיקר אלא נחשב כמקום לעצמו, והזורק עליו אינו נחשב כאילו זרק לעיקר האילן.

לפי הצעה אחרת, הכוונה היא לדעת רבי בברייתא: "זרק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע – רבי מחייב, וחכמים פוטרים". הברייתא מציגה מקרה הפוך מהמחלוקת של רבי עקיבא וחכמים (רשות הרבים באמצע). לפי האמורא שמואל רבי מחייב שתי חטאות, אחת על ההנחה ברשות הרבים, והשנייה על העקירה מרשות הרבים לרשות היחיד, ומכאן אפשר להוכיח לכאורה שלדעת רבי אין צורך בהנחה במקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. אלא שהתלמוד דוחה הצעה זו, מפני שלדעת רב ושמואל המחלוקת של רבי וחכמים איננה על שאלת העקירה וההנחה, אלא במקרה שבו רשות היחיד מקורה בתקרה, ונחלקו בשאלה אם "ביתא כמאן דמליא דמיא" [=בית נחשב כאילו הוא מלא], והבית כולו על חללו נחשב כיחידה אחת הממולא בדברים ממשיים, וכל חפץ העובר דרך הבית נחשב כאילו נח על שטח ממשי, שלדעת רבי כל הנזרק לבית נחשב מיד למונח בו. (ובדף הבא ממשיכים להסביר כי אי אפשר להעמיד את המשנה שלנו ברשות הרבים מקורה, מפני שמעביר חפץ ברשות רבים שיש עליה תקרה פטור, מפני שבמדבר לא היתה ברשות הרבים תקרה). 

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת דף ב, עמוד א

דף זה עוסק באיסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת.

איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת רמוז בשני מקראות בספר שמות. בפרשת בשלח נאמר כי המן אינו יורד בשבת ולכן אין לצאת ולאוספו בשבת: "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט), ומכאן שאדם צריך להישאר במהלך השבת במקומו=רשותו. בפרשת ויקהל מסופר כי לא היה עוד צורך בנדבת המשכן: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא" (שמות לו, ו). כתוב זה מלמד שאין עוד צורך במלאכת הבאת הנדבה למשכן, ועל יסוד ההשוואה בין מלאכת המשכן למלאכות שבת, למדו כי אף בשבת יש לאסור את מלאכת ההבאה וההוצאה מרשות לרשות.  

יציאות השבת - במשנה נאמר: "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ, ובעל הבית בפנים. פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס – בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא – שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס – שניהם פטורין". המשנה דנה על "יציאות השבת", הפעולות הקשורות בהעברת חפץ מידו של העני המצוי ברשות הרבים ("בחוץ") לידו של בעל הבית המצוי ברשות היחיד ("בפנים"), או בכיוון הנגדי מידו של בעל הבית לידי העני. משנה זו פותחת את מסכת שבת, הן מפני שהאיסור נובע מהפסוק "אל יצא איש ממקומו" המוקדם לכל שאר איסורי השבת בתורה, והן מפני המשנה מסודרת לפי סדר הזמן ומתחילה בדברים האסורים בערב שבת, ואחד מענייני הזהירות הוא הוצאת חפץ החוצה.  המשנה יורדת לפרטים השונים שיש באיסור זה מפני שהוצאה אינה מלאכה היוצרת יצירה חדשה כשאר מלאכות שבת, אלא "מלאכה גרועה" שעיקר מהותה הוא שינוי מקומו של החפץ, ולכן יש צורך לומר מהן האופנים השונים שבהן היא אסורה מן התורה.   

במשנה מתוארים לפי הסדר ארבעה מקרים של חיוב: הכנסה והוצאה של העני; והכנסה והוצאה של בעל הבית; ולאחר מכן ארבעה מקרים של פטור: הכנסה והוצאה הנעשות בשיתוף פעולה של העני ושל בעל הבית, כאשר כל פעם אחד הצדדים מתחיל את הפעולה והצד אחר ממשיך ומסיים את הפעולה. החיוב והפטור במשנה הוא כפי הנראה חובה או פטור מהעונש הרגיל שיש בכל חילול שבת: קורבן חטאת בשוגג, ועונש כרת על חילול במזיד. המשנה מלמדת כי פעולת ההכנסה ופעולת ההוצאה מורכבות מפעולה של "פשט...את ידו"=הולכה והעברה של חפץ ממקום למקום, ומפעולות יסודיות של "נתן" או "נטל"=עקירה של החפץ ממקומו והנחת החפץ במקומו החדש, וכדי להיות חייב על המכניס או המוציא לעשות את הפעולה בשלמותה, ולא רק הנחה לבד או עקירה לבד.     

התלמוד דן בעמוד הבא ביחס של כותרת המשנה "יציאות השבת שתים שהן ארבע – בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ" לדוגמות המפורטות במשנה. גם פרשני התלמוד הוטרדו הרבה ממשמעות הביטוי "שתים שהן ארבע", והציעו לו הסברים שונים. לפי כיוון הסבר מקובל, הכוונה היא לשני מקרים של חיוב ושני מקרים של פטור, כאשר המונחים "בפנים" ו"בחוץ" נאמדים ביחס למקומו של העני או של בעל הבית (רש"י), או למקום המצאו של החפץ (רמב"ן). אלא שביאור זה לדברי המשנה אינו מושלם, ויוצא שכותרת המשנה כלל איננה מקבילה לדוגמות המופיעות אחרי כן במשנה, ומשמעות הביטוי "שתים שהן ארבע" אינה זהה למשמעות של הביטוי במשנה הראשונה של מסכת שבועות (ראו בעמוד הבא). 

שבת דף ב, עמוד ב

דף זה עוסק באיסור הוצאה מרשות לרשות בשבת.

במשנה נאמר: "יציאות השבת, שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ ובעל הבית בפניםפשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא - העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס - בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא - שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס - שניהם פטורין".

התלמוד דן בלשון המשנה. השאלה העיקרית היא כיצד להסביר את אריכות הלשון במשפט: "יציאות השבת, שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ", ביחס ללשון הקצרה של המשנה הראשונה במסכת שבועות (א, א): "שבועות - שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה - שתים שהן ארבע, מראות נגעים - שנים שהן ארבע, יציאות השבת - שתים שהן ארבע". המשותף לכל הדברים הנזכרים במשנה שם הוא שאפשר לנסחם בתבנית של "שתיים שהן ארבע" המציינת שני איסורים יסודיים המתפרטים ומסתעפים לשני איסורים אחריםהשבועותבמשנה הן שתי שבועות שקר על העתיד המוזכרות בכתוב "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), ולמדו חכמים שיש שתי שבועות של הנשבע שבועת שקר על העבר: הנשבע שעשה דבר מה ולא עשה דבר זה, או שנשבע שלא עשה ובאמת עשה כן. ידיעות הטומאה הן מי שנכנס למקדש או אכל קודשים מבלי לדעת שהוא טמא, ועל כך הוסיפו מקרים שבהם ידע שהוא טמא אך לא ידע שהוא נכנס למקדש או לא ידע שאכל קודשים. נגעים הם שני סוגי כתמים לבנים המהווים סימני צרעת המוזכרים בתורה – שאת ובהרת – והוסיפו עליהם תולדות של כתמים הדומים להם אבל אינם בהירים כמותם.

יציאות השבת - לפי הצעה אחת בסוגיה, המשנה במסכת שבועות השתמשה בנוסח מקוצר של "שתים שהן ארבע", מפני שהיא מתייחסת לפן היסודי של איסור ההוצאה, ומונה רק את ה"אבות"=איסורי ההוצאה הכתובים בתורה, אחד של העני ואחד של בעל הבית. לעומת זאת במשנה במסכת שבת הלשון "שתיים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ" מתייחסת אל "אבות" ו"תולדות", "האבות" הן מלאכת ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים של העני ושל בעל הבית, וה"תולדות" הן איסורים המסתעפים מאבות המלאכה, כמו הכנסה מרשות לרשות, של העני ושל בעל הבית. הסבר זה אינה מתקבל בסוגיה, ויש לכך טעמים הקשורים זה בזה: הנימוק האחד הוא שאם מפרשים שלשון המשנה "יציאות שתים" כוונתה הוצאה של העני מרשות היחיד לרשות הרבים והוצאה של בעל הבית מרשות היחיד לרשות הרבים, לא ברור מהן שתי ההוצאות האחרות שחייב עליהן ("שהן ארבע"). ואם מסבירים כי בשתי ההוצאות האחרות הכוונה היא למקרים שבהם העני או בעל הבית פטורים, מקרים אלו חורגים מהתבנית "שתיים שהן ארבע" בנגעים, שבועות וידיעות הטומאה, שם הם מציינים איסורים של ממש ולא פטורים.     

לפי הצעת רב פפא, האבחנה בין המשנה במסכת שבת למשנה במסכת שבועות היא לא סוג המלאכה ("אבות"-תולדות), אלא דרגת החיוב המשפטית. המשנה במסכת שבועות: "יציאות - שתים שהן ארבע", עוסקת רק בחיובים ברורים: הוצאה אחת של העני והוצאה אחת של בעל הבית ("יציאות השבת שתים"), הכנסה אחת של העני והכנסה של בעל הבית ("שהן ארבע"). המשנה במסכת שבת כללה גם מקרי הכנסה והוצאה שיש בהם חיוב מן התורה, וגם מקרים הפטורים מן התורה, והנוסח "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים" משמעה שלבעל הבית העומד בפנים הבית יש איסור הכנסה ואיסור הוצאה, ופטור במקרים אחרים על הכנסה והוצאה. דברי רב פפא מתקבלים על הדעת, מפני שכדי להשתמש בפתרון זה של הדברים יש להניח שהמונח "יציאות" אינו משמש כמונח חד-משמעי אלא כמילה כוללת המציינת כל עקירת חפץ ממקומו, הן על מנת להכניסו והן על מנת להוציאו. הוכחה טובה לכך שיציאה משמשת כמילה כללית היא המשנה במסכת שבת (ז, ג): "המוציא מרשות לרשות חייב", וגם המשנה שלנו המתחילה בביטוי "יציאות", אך המקרה הראשון הנידון במשנה הוא של הכנסה: "פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית".

לפי הצעת רבא הביטוי "יציאות" משמעו "רשויות" (ונחלקו הפרשנים אם הוא מתקן את הנוסח או מבאר). לפי נוסח זה המשנה עוסקת ברשויות שבת – רשות היחיד ורשות הרבים, ומעבר מרשות לרשות הוא הכנסה והוצאה – "שתים" עבור כל אחד מהצדדים: לעני ולבעל הבית – "שהן ארבע". והמשנה במסכת שבת משכללת את הנוסחה הבנויה על שתי רשויות לשבת, וכוללת גם מקרים של הכנסה והוצאה הנעשות בשיתוף פעולה של שני צדדים, ופטור עליהן.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
להרשמה לקבוצת הדף השבועי
סיכומי הפרקים