חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פב עמוד א

במשנה נאמר: "צרור או אבן - כדי לזרוק בעוף, רבי אלעזר בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה". המשנה עוסקת בשיעור ההוצאה של צרור או אבן בשבת. בדף הקודם עסקו בשיעור ההוצאה של אבנים המשמשות לקינוח צרכים בבית הכסא, ובדף זה ממשיכים לדון על הנהגות ראויות בבית הכסא. בדף זה מסופר כי רבה, בנו של רב הונא, נמנע מללמוד אצל רב חסדא, מפני שרב חסדא היה מייעץ לתלמידים עצות בענייני בית הכסא, שלא להתאמץ מדי או להזדרז מדי בעשיית צרכים. רב הונא הסביר לבנו שהעצות של רב חסדא אינם דברים בעלמא, אלא יש בהם חשיבות לרפואת האדם, מפני שעל ידי העצות הללו אפשר למנוע אנשים מלבוא לידי סכנה בריאותית, ולכן עליו לחזור וללמוד אצלו.

במה מקנחיםא. היו לפניו צרור וחרס – האמוראים נחלקו מה הדין במקרה שיש לאדם אפשרות לקנח בצרור אדמה או בחתיכת כלי חרס: "רב הונאאמר: מקנח בצרור, ואין מקנח בחרס, ורב חסדא אמר: מקנח בחרס ואין מקנח בצרור". בברייתא נאמר בפירוש כי מקנח בחרס, אבל מסבירים כי אין כאן סתירה לדעת רב הונא, מפני שגם לשיטתו עדיפה קינוח בשפת כלי חרס (אוגנים) מפני ששפת הכלי חלקה ואינה פוצעת את המקנח בה.  ב. היו לפניו צרור ועשבים – נחלקו האמוראים רב חסדא ורב המנונא אם מקנח בצרור ואינו מקנח בעשבים, או מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור. בברייתא נאמר כי אסור לקנח בדבר שמסוגל להתלקח באש ("אור שולטת בו"), אך העשבים עליהם מדובר הם עשבים לחים שאי אפשר להדליקם.  

הימנעות מעשיית צרכים לזמן רב – נחלקו האמוראים רב חסדא ורבינא האם "הנצרך לפנות ואינו נפנה" – "רוח רעה שולטת בו" או "רוח זוהמא שולטת בו". כלומר, אי עשיית צרכים עשויה לגרום לזיהומים ומחלות שונות, והשאלה היא מה הנזק הבריאותי העיקרי שיש בדבר. כאשר אדם נצרך לנקביו ואוכל – הדבר עשוי לגרום לרוח זוהמא, והדבר דומה לתנור שלא גרפו את האפר שמצוי בו, והסיקוהו שוב.  

עצירות – האמוראים נחלקו מה העצה המועילה ביותר כנגד עצירות: "הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות - אמר רב חסדא: יעמוד וישב, יעמוד וישב, רב חנן מנהרדעא אמר: יסתלק לצדדין, רב המנונא אמר: ימשמש בצרור באותו מקום, ורבנן אמרי: יסיח דעתו (מדברים אחרים)". האמוראים מציעים עצות אחדות לגרום לפעילות של שרירי המעיים ופי הטבעת – עמידה וישיבה, תזוזה לצדדים, פעילות של החלחולת, או ריכוז בעשיית הצרכים. בברייתא נאמר כי הנכנס לסעודת קבע – צריך ללכת מרחקים קצרים: עשר פעמים ארבע אמות, או ארבע פעמים עשר אמות, לעשות צרכים ורק אחר כך להיכנס לסעודה.

שיעור חרס להוצאת שבת - במשנה נאמר: "חרס - כדי ליתן בין פצים (קורה) לחברו, דברי רבי יהודה, רבי מאיראומר: כדי לחתות בו את האור, רבי יוסי אומר: כדי לקבל בו רביעית (מים). אמר רבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: "לא ימצא במכיתתו חרש, לחתות אש מיקוד" (ישעיהו ל, יד). אמר לו רבי יוסי: משם ראיה?ולחשוף מים מגבא" (שם). הכתובים בספר ישעיהו מתארים את החטאים של עם ישראל כשבר בחומה: "אשר פתאם לפתע יבוא שברה" (שם יג), ושבירה לשברים קטנים עד כדי שאין די בהם לחתייה של אש מבעירה ("יקוד"), או לחשיפת מים מגב-מים.

מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי – מדברי הנביא עולה כי לא ימצאו אפילו שברים קטנים ביותר של חרס. לפי פירוש זה הכתוב מתאר שברים ההולכים וקטנים, ושיעור חרס של "לחשוף מים מגבא" הוא קטן יותר מ"לחתות אש מיקוד", ומכאן אפשר להסיק כי שיעור החרס של רבי יוסי קטן יותר משיעור החרס של רבי מאיר. למרות שנראה מן הכתוב כי שיעור החרס המינימלי הוא כדעת רבי יוסי (לחשוף מים מגבא), רבי מאיר סבור כי אי אפשר להוכיח מן הכתוב שזהו השיעור המינימלי, מפני שייתכן כי הכתוב מציין שלא יימצא הן שבר קטן שאדם משתמש בו, והן שבר קטן כל כך של חרס שאין אדם  משתמש בו. התלמוד מסביר שאף בדברי המשנה אפשר להסביר כי שיעורו של רבי מאיר גדול יותר משיעורו של רבי יוסי, מפני שחתיית האש היא מבעירה גדולה ולא של בעירה קטנה, ולכן יש צורך בחרס גדול יותר.

 

שבת פב עמוד ב

במשנה נאמר: "אמר רבי עקיבא: מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה?  שנאמר "תזרם כמו דוה, צא תאמר לו" (ישעיהו ל, כב) - מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא". הפסוק במשנה עוסק בטומאת עבודה זרה:" וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך, תזרם כמו דוה - צא תאמר לו". המילה "דוה" משמעה נדה (ראו "והדוה בנדתה" ויקרא טו, לג), והמילה תזרם מתפרשת מלשון זרות, ומחייבת להתייחס לעבודה זרה כדבר זר, ולהוציאו מן המקום כדבר שיש בו טומאה.

מחלוקת תנאים על טומאת עבודה זרה- במשנה במסכת עבודה זרה (ג, ו) נחלקו התנאים מהי טומאת עבודה זרה: "מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה ונפל – אסור לבנותו. כיצד יעשה? כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה. היה שלו ושל עבודה זרה – נידון מחצה על מחצה. אבניו ועציו ועפריו – מטמאים כשרץ, שנאמר "שקץ תשקצנו" (דברים ז, כו), רבי עקיבא אומר: כנדה, שנאמר: "תזרם כמו דוה" – מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא".

האמוראים נחלקו כיצד להסביר את מחלוקת התנאים במשנה:

לדעתרבה מוסכם על הכל כי ההשוואה של טומאת עבודה זרה לנדה מלמדת שנשיאת עבודה זרה מטמאת את הנושא בטומאת משא, כפי שהנושא נידה נטמא בטומאת הנידה. המחלוקת היא האם ההשוואה חלה גם על טומאת אבן מסמא – נידה היושבת על אבן שאינה מקבלת טומאה ואינה טמאה כמשכב או כמושב נידה, מטמאת בכל זאת את הכלים המצויים תחת האבן: לדעת רבי עקיבא ההשוואה לטומאת נדה מלמדת שטומאת אבן מסמא חלה גם על עבודה זרה, וההשוואה בספר דברים לטומאת השרץ היא לדברים שמשתמשים בהם לצורך עבודה זרה, ולדעת חכמים ההשוואה לטומאת שרץ מלמדת שאין טומאת אבן מסמא חלה על עבודה זרה. התלמוד מסביר כי לפי דעת חכמים אפשר היה ללמוד את טומאת עבודה זרה במשא ולא באבן מסמא מטומאת נבילה, וההשוואה לנידה באה ללמד לא רק על טומאת משא, אלא ללמד שכשם שנידה הנשענת רק באחד מאיבריה על חפץ אינה מטמאת במשא, כך גם עבודה זרה שאינה נישאת לגמרי על גבי דבר אלא רק נשענת בחלקה (באיבריה) אינה מטמאתו.  

לדעתרבי אלעזר מוסכם על הכל כי עבודה זרה אינה מטמאת בטומאת אבן מסמא, ונחלקו אם נטמאת במשא כנידה: לדעת רבי עקיבא נטמאת בטומאת משא כנידה, והמשמשים מטמאים בטומאת שרץ, ואף שאפשר היה להשוותה לנבילה המטמאת אף היא במשא, השוו את עבודה זרה לנידה כדי ללמד שאינה לאיברים. לדעת חכמים עבודה זרה אינה מטמאת במשא כפי ששרץ אינו מטמא במשא, וההשוואה לטומאת נידה מלמדת על טומאת איברים, וכשם שטומאת נידה היא לכל הנידה ולא לאיברים כך גם טומאת עבודה זרה היא בשלמותה ולא לאיברים.

בדף הבא שואל האמורא רב חמא בר גוריא האם עבודה זרה מטמאת לאיברים, אלא שיש לפרש שאלה זו רק על פי דעת רבה בביאור שיטתו של רבי עקיבא, שכן לדעת רבי אלעזר מוסכם על הכל כי עבודה זרה מטמאת לאיברים כנידה.  

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פא עמוד א

במשנה נאמר: "עצם - כדי לעשות תרווד (כף), רבי יהודה אומר: כדי לעשות ממנו חף (מפתח לדלת), זכוכית - כדי לגרור בו ראש הכרכר (מקל חוטי הערב של אורגים), צרור או אבן - כדי לזרוק בעוף, רבי אלעזר בר יעקב: אומר כדי לזרוק בבהמה". המשנה עוסקת בשיעורים של עצמות, זכוכית ואבנים, לעניין הוצאה בשבת.

מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה על עצם – רבי יהודה סבור כי שיעור העצם פחות משיעור התרווד של תנא קמא, ולכן אין הכוונה למפתח עצמו, אלא לשיני המפתח – "חפי פותחת" – שהיה אפשר לחברם ולפרקם מעל המפתח, כפי שמוצאים בברייתא העוסקת בטומאת כלים: "חפי פותחת – טהורים, קבען בפותחת – טמאים".

זכוכית – לפי המשנה הזכוכית משמשת לחידוד של עץ, ולפי הברייתא היא משמשת לחיתוך של חוטים. צרור או אבן – בברייתא שנינו: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז". משקל זה של צרור או אבן הוא גדול וכבד דיו כדי שהבהמה תרגיש בו.    

בעקבות הדיון על צרור או אבן דן התלמוד על אבנים של בית הכסא – בזמן התלמוד נוהגים היו להפנות לעשיית צרכים בשדה או במקום שהיו בו אבנים, והשתמשו באבנים לניגוב ולקינוח,. חכמים התירו לעשות כן גם בשבת כדי שלא יבוא לידי סכנה במניעת עשיית צרכים כשהוא אינו במקומו, ונחלקו התנאים מה שיעור האבנים לקינוח בבית הכסא: "רבי יוסיאומר: כזית, כאגוז וכביצה, רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו: מלוא היד". בתלמוד מסופר על חכם בשם זונין ששאל בבית המדרש על שיעור ההוצאה האסור בשבת של אבנים לקינוח בבית הכסא, וחכמי בית המדרש השיבו לו כי רשאי להשתמש בשלוש אבנים בגדלים של כזית, כאגוז וכביצה. זונין לא מקבל תשובה זו מפני שאדם אינו יכול להיכנס לבית הכסא עם מאזניים ("טורטני") למדידת שיעור האבנים, וחכמי בית המדרש אכן מכריעים כי שיעור האבנים הוא כמלוא שיעור אבנים העולות ביד.

השיעורים בגדלים הללו נזכרים לראשונה במחלוקת התנאים במשנה במסכת סוכה (ג, ז) על שיעור אתרוג קטן שיוצאים בו ידי חובת מצוות ארבעת המינים: "שיעור אתרוג הקטן -- רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה". האמוראים מעירים כי מחלוקת התנאים בעניין זה במשנה היא כעין מחלוקתם בברייתא על שיעור אבנים מחודדות לניגוב וקינוח של צואה: "שלוש אבנים מקורזלות - מותר להכניס לבית הכיסא, וכמה שיעורן? רבי מאיראומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה".

התלמוד מעיר על מקצת הלכות קינוח באבנים: א. אין להשתמש ברגבי אדמה ("כרשיני בבלייתא", "פאייס") לניגוב. ב. אסור למשמש (לקנח) בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול, אלא עושה זאת כלאחר יד, שלא כפי שהוא עושה כרגיל. ג. לבית כסא קבוע מכניסים אבנים מלוא היד, אבל לבית כיסא אחר רשאי להכניס רק "כשיעור הכרע מדוכה קטנה של בשמים". ד. אבן משומשת – אם יש על האבן דבר המוכיח שהשתמשו בה קודם, והתייבש הדבר שעליה או שירדו עליה גשמים ואין רושם צואה ניכר עליה – רשאים להשתמש בה. אם יש עליה דבר לח, או ששני צידי האבן כבר משומשות לניגוב, או שהשתמש חבירו באבן – הדבר עשוי לגרום לאדם לטחורים ("תחתוניות"), מפני שמקנח בצרור שקינח בו חבירו ועשוי להידבק במחלות של חבירו. 

 

שבת פא עמוד ב

טלטול אבני בית הכסא – האמוראים דנים האם אפשר להעלות לגג בשבת אבנים שישמשו לקינוח צואה, ומסקנתם היא ש"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה", כלומר, דבר שיש בו כבוד לבריות כמו קינוח דוחה את איסור טלטול מוקצה בשבת. הסוגיה דנה ביחס של הלכה זו להלכה בתוספתא במסכת ביצה (ג, יח) שנינו: "רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו (מהשדה), לחצות בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול אלא מן האבוס של בהמה". מן ההלכה עולה שלדעת חכמים אסור לקחת קיסם ממה שלפניו מפני שדבר זה אסור כמוקצה, אלא שיש הבדל בין כבוד הבריות בעניין סעודה שאדם קובע לה מקום, ולפיכך גם דואג לחוצצי שיניים, לבין בית הכסא שאדם נצרך לנקביו ואינו קובע לו מקום, ולכן רשאי לטלטל מוקצה אפילו למקום רחוק.

עשיית צרכים בשדה ניר (חרוש) בשבת – אסור להתפנות בשדה חרוש מפני שיש חשש שיקח צרור אבנים ממקום עליון בשדה ויסתום מקום פתוח הנמצא במקום תחתון, ודבר זה אסור כדרך שהעושה גומא וסותם אותה בשבת בביתו - חייב משום בונה, ואם עשה כן בשדה - חייב משום חורש. חשש אחר בעניין זה הוא כללי יותר ונוגע גם לימות החול, שבשעה שמתפנה לשירותים, דורך על האדמה והורס בצעדיו את התלמים החרושים.

קינוח בצרור שעלו בו עשבים – מותר להשתמש ולטלטל בשבת צרור אדמה שצמחו בו עשבים לקנח בו, אם כי התולש את העשבים מגוש האדמה - חייב חטאת. האמוראים דנים אם אפשר לטלטל פרפיסא (עציץ נקוב), ולמסקנת הדברים אסור לטלטל עציץ נקוב מפני שהדבר לא נעשה לצורך דבר המותר בשבת. התלמוד מסביר כי עציץ נקוב המונח על גבי הקרקע והניח אותו על גבי יתידות – חייב משום תולש, ואם היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע – חייב משום נוטע.

קינוח בחרס בשבת – אסור לקנח בחרס בחול ובשבת. ביום חול אסור לקנח בחרס משום שהיו נוהגים לעשות מיני כישוף בעזרת חרסים. משום שיש סכנה שכלי חרס חד יפגע במי שמשתמש בו. בשבת - יש האומרים כי אסור להשתמש בחרס כדי שהחרס לא יגרום להשרת שיער, אבל מסקנת הסוגיה היא שאין חשש להשרת שיער מפני שהעושה אינו מתכוון לזה, ואין בכלי החרס דין מוקצה. הוכחה אחת לכך היא מן המשנה במסכת נזיר (ו, ג): "נזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק", ומכאן שאין חוששים להשרת שיער בדבר שאינו עשוי להשיר שיער בוודאות כמו חפיפה ופספוס.  

בתלמוד מסופר על אישה אחת שעסקה בכישוף שביקשה לשבת בספינה שישבו בה חכמים ועצרה את הספינה מלשוט, והם השתמשו בכישוף כנגדה וגרמו לספינה להמשיך במשוטה, והיא אמרה שכוחה אינה פועל כנגדים מאחר שאינם מקנחים בחרס, ולכן אינם חשופים לסכנת הכישוף.  

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פ עמוד א

במשנה נאמר: "המוציא...דיו - כדי לכתוב שתי אותיות, כחול (איפור) - כדי לכחול עין אחת, דבק - כדי ליתן בראש השפשף, זפת וגפרית - כדי לעשות נקב, שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן, חרסית - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב,רבי יהודה אומר: כדי לעשות פיטפוט, סובין - כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד - כדי לסוד קטנה שבבנות, רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכל, רבי נחמיה אומר: כדי לסוד אונדפי". המשנה עוסקת בשיעורים של חומרי תעשייה לעניין הוצאה בשבת.

דיו – שיעור הדיו הוא כדי שיהא שיעור של כתיבת שתי אותיות, בין אם הדיו ספוג בקולמוס, או נמצא בקלמרין (כלי הדיו). האמורא רבא דן האם מצרפים שיעור דיו המספיק לכתיבת אות אחת המצוי בקולמוס (נוצת הכתיבה) לדיו בשיעור אות נוספת המצוי בקלמרין, ושאלה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו"). רבא דן גם על מי שהוציא דיו בשיעור אות אחת וכתב בדיו את האות, ואחר כך חזר והוציא עוד אות אחרת וכתב אף אותה. רבא סבור כי אדם זה פטור מפני שבשעה שהוציא את האות השנייה, האות הראשונה כבר הייתה כתובה ויבשה, ולפיכך שתי האותיות אינן מצטרפות זו לזו. כיוצא בזה, רבא סבור כי מי שהוציא חצי גרוגרת של אוכלים והניחה ואחר כך הגביהה שוב, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת – חצי הגרוגרת הראשונה כבר אינה נחה במקום הראשון, ולפיכך אפשר להחשיבה כאילו נאכלה בידי כלב או נשרפה ואינה מצטרפת לשנייה – ופטור. אם, לעומת זאת, הוציא חצי גרוגרת והניח במקום וחזר והוציא חצי גרוגרת והעביר מעליה את השנייה בידו בגובה שלושה טפחים – חייב, מפני שהמעביר בגובה זה נחשב כאילו הניח במקום אפילו לפי החכמים הסוברים כי דבר המצוי באוויר ונקלט בו אינו נחשב כמונח במקום, אם כי הזורק חפץ אינו נחשב כמי שהניחו במקום, אפילו אם החפץ נמצא במרחק של פחות משלושה טפחים.     

אגב הדברים דן התלמוד בחיוב חטאת במי שהוציא חצי גרוגרת ואחר כך עוד חצי גרוגרת - בברייתא נחלקו התנאים בדבר זה: "הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא גרוגרת בהעלם אחד – חייב, בשתי העלמות – פטור. רבי יוסי אומר: בהעלם אחד לרשות אחד – חייב, לשתי רשויות – פטור". האמוראים דנים כיצד מגדירים שתי רשויות נבדלות לשיטת רבי יוסי. רבה סבור כי מדובר על שני מקומות המובדלים ביניהם ברשות נוספת שהמוציא ממנה אליהן – חייב חטאת. אביי סבור כי די בכך ששתי הרשויות נבדלות ביניהן ברשות כמו כרמלית, שאין חיוב חטאת במוציא ממנה לרשות היחיד או לרשות הרבים. רבא סבור כי די שהרשויות יהיו נפרדות בקורת עץ גדולה ("פיסלא") כדי להחשיבן לשתי רשויות, כפי שבהלכות גיטין גט המונח על קרש אינו נחשב לרשות האישה.

כחול – הכחול הוא אבקת עופרת כתושה המשמשת לאיפור ולרפואה. המשנה עוסקת בנשים צנועות שנהגו לכסות את עצמן ולאפר רק עין אחת. הברייתא מזכירה כי היו כוחלים עין אחת לרפואה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: כחול, אם לרפואה – כדי לכחול עין אחת, אם לקשט – בשתי עיניים", והתלמוד מסביר כי הברייתא עוסקת בנשים עירניות (נשות הכפר) שלא נהגו מנהגי צניעות כנשות העיר שחיו בין אנשים רבים, ולכן קישטו את שתי העיניים בכחול.  

שעוה, זפת, גופרית – במשנה נאמר: "שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן", ובברייתא מסבירים כי השיעור של שעווה נועד לאיטום נקב קטן של יין. לגבי זפת וגופרית נזכר נקב, והכוונה היא לנקב קטן.  

דבק – במשנה נאמר: "כדי ליתן בראש השפשף", ובברייתא מסבירים כי השיעור הוא לתת דבק בראש שפשף שבראש קנה של ציידים.  

חרסית – נחלקו התנאים בשיעור החרסית: לדעת תנא קמא השיעור הוא לכלי להתכת זהב "כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, ולפי רבי יהודה מדובר על שיעור קטן יותר, כדי לעשות פיטפוט (מעמד) של כירה קטנה.

 

שבת פ עמוד ב

במשנה נאמר: " דבק - כדי ליתן בראש השבשבת. זפת וגפרית - כדי לעשות נקב. שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן. חרסית - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. רבי יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט. סובין - כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד - כדי לסוד קטנה שבבנות. רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכול. רבי נחמיה אומר: כדי לעשות אנדיפי".

סיד – הסיד היה משמש לריכון ועידון העור ולהשרת שיער של נשים: "בנות ישראל שהגיעו לפרקן (סימני בגרות) ולא הגיעו לשנים, בנות עניים – טופלות (מורחות) אותן בסיד, בנות עשירים – טופלות אותן בסולת, בנות מלכים – טופלות אותן בשמן המור". שמן המור נזכר במגילת אסתר "ששה חודשים בשמן המור" (אסתר ב, יג), ויש האומרים כי הוא סטכת (שמן מבושם ביוונית), או שמן זית שעוד לא הגיע לשליש גידולו. בתלמוד מסופר כי בתו של רב ביבי נהגה למרוח בכל פעם על אבר אחד משחה, ובשל יופיה כתובתה הייתה שווה ארבע מאות זוז. הבת של השכן ניסתה לחקות את מעשיה, ומשחה סיד על כל גופה, והדבר גרם לה למות. עוד מסופר כי רב ביבי היה שותה שיכר הגורם לריבוי שיער, ולכן בנותיו נזקקו להשתמש במשחות וחומרים להשרת השיער.

מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה – בתוספתא שבת (ט, יא) נאמר: "אמר רבי: נראים דברי רבי יהודה בחבוט (סיד מומס במים), ודברי רבי נחמיה בביצת הסיד (סיד נוקשה)". מן התוספתא עולה כי ההבדל בין כלכול לבין אנדיפי איננו על מקום המריחה – האם מדובר על הרקה או על המקום שמתחת לרקה ("צידעא ובת צידעא"), אלא בטיב החומר עצמו – מומס או סמיך. רבי אמי סבור כי האנדיפי הוא סיד המרוח בכלי הנקרא אנדיפא המשמש ליין, רב כהנא סבור כי היו משתמשים בסיד כדין לסמן שנתות של כלים (ראו משנה מנחות ט, ב), ויש הסבורים כי ההבדל אכן קשור למקום המריחה ולסוג החומר שמורחים: אנדיפא הוא מילה אחרת למצח (אפותא בארמית). ואכן, על המצח היו מורחים סיד סמיך. בתלמוד מסופר על אחד מאנשי הגליל שהזדמן לבבל ולבקשת הקהל הסכים לדרוש במעשה מרכבה (יחזקאל א) ואמר שיעשה זאת כרבי נחמיה, ובשל גאוותו נענש, כשצרעה יצאה מן הקיר, עקצה את מצחו ("אנדיפי") ומת.    

במשנה נאמר: "אדמה- כחותם המרצופים (החותם של שקים גדולים), דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים: כחותם האיגרות. זבל וחול הדק - כדי לזבל קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא (חציר). חול הגס - כדי ליתן על מלוא כף סיד (כף של סיידים), קנה- כדי לעשות קולמוס. ואם היה עבה או מרוסס (שבור לרסיסים) - כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים, טרופה (בחושה) ונתונה באילפס".

חול הגס – בברייתא שנינו: "לא יסוד אדם את ביתו בסיד (לאחר חורבן בית המקדש), אלא אם כן עירב בו תבן או חול, רבי יהודה אומר: תבן – מותר, חול – אסור, מפני שהוא טרכסיד (סיד קשה)". מן המשנה עולה כי היו מערבים חול בסיד, והאמוראים נחלקו האם הדבר הוא כדעת תנא קמא או דעת רבי יהודה בתוספתא: לדעת רב חסדא המשנה היא כשיטת רבי יהודה הסבור כי החול מועיל לסיד, ולכן אסור לערב חול בסיד לאחר חורבן בית המקדש. לפי רבא חכמים סבורים שהחול אינו מועיל לסיד, אבל מאחר שבדרך זו אפשר להתיר שימוש בסיד, הדבר נחשב כמתקן את הסיד ("קלקולו זהו תיקונו"), והרי זה כדברי המשנה שמערבים חול בסיד.  

קנה – בתוספתא מגדירים כי הקולמוס מגיע לקשרי אצבעותיו אך לא ברור אם הכוונה היא לפרק העליון של האצבעות או לפרק התחתון, ושאלה זוז נשארת בלי הכרעה ("תיקו"). התלמוד מסביר כי היו משתמשים בקנה שבור להסיק בו היסק הראוי לבישול של ביצה קלה – ביצת תרנגולת הממהרת להתבשל יותר מכל הביצים. ולמעשה יש לשער שיעורי שבת בכגרוגרת מתוך הביצה כשאר המאכלים, ולא לשער בכל הביצה.  

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עט עמוד א

במשנה נאמר: "המוציא...נייר - כדי לכתוב עליו קשר מוכסין, והמוציא קשר מוכסין חייב, נייר מחוק - כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייטון, עור - כדי לעשות קמיע, קלף - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל".

הוצאת עור – המשנה עוסקת בהוצאת עור מעובד שאפשר כבר לעשות ממנו קמיע, והאמוראים רבא ורב נחמן דנים על הוצאת עור העומד לעיבוד ועל הוצאת עור שאינו עומד לעיבוד.

עור העומד לעיבוד - במשנה במסכת שבת (יג, ד) שנינו: "המלבן, והמנפץ, והצובע והטווה – שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין – שיעורו כמלוא רוחב הסיט". רוחב הסיט הוא חוט המתוח בין האצבע לאמה, ומלוא הסיט כפול הוא חוט מתוח בין האגודל לזרת. ממשנה זו אפשר ללמוד כי שיעור מלאכות המלבן והמנפץ שנעשות לצורך יצירת חוט טוויה הם כשיעור הטוויה עצמה, ומכאן אפשר גם להסיק כי שיעור של עור העומד לעיבוד יהא כשיעורו של עור מעובד, ואין הבדל ביניהם.    

עור שאינו עומד לעיבוד – האמוראים דנים במקורות שונים שמהם עולה כי יש הבדל בין דבר שכבר הוכן לייעודו לדבר שטרם הוכן לייעודו:

א. סממני צבע – במשנה (שבת ט, ה) שנינו: קליפי אגוזין וקליפי רמוני, סטיס ופואה – כדי לצבוע בהן בגד קטן לפי סבכה (כיסוי ראש)". לעומת זאת בברייתא נאמר כי המוציא סמנין שרויין (שכבר הוכנו לצביעה) – כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא (בד המונע את חוט הערב מלצאת מן הסירה\בוכייר)". ההבדל בין סממנים שרויים ללא שרויים הוא שאדם אינו טורח לשרות סממנים בשיעור קטן המספיק רק לצביעת דוגמא לאירא, ורק אם יש צבעים מוכנים הוא מוציאם בשיעור זה.

ב. זרעים – במשנה (שם ט, ז) שנינו: "זרעוני גינה (של ירק) – פחות מכגרוגרת, רבי יהודה בן בתירא אומר: חמישה". ואילו במשנה (ח, ה) בפרק שלנו שנינו: "זבל וחול הדק – כדי לזבל קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישה". גם כאן יש הבדל בין שיעור של זרעים שלא נזרעו לבין זרעים שכבר נזרעו, וההנחה היא שאדם מוציא זבל עבור זרע ירק שכבר נזרע, אבל אינו טורח להוציא זרעים שלא נזרעו בשיעור פחות מכמה גרעינים הראויים לזריעה.

ג. טיט – בתוספתא (שבת ט, י) נאמר: "טיט – כדי לעשות בהן פי כור" (לאטום את פתח כלי הכור שמתיכים בו זהב). לעומת זאת בברייתא נאמר: "מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכים (מים שאי אפשר אלא לשופכם) לרשות הרבים ששיעורן ברביעית", ולפי ההסבר המקובל מי שופכים ראויים לגבל בהם את הטיט לפי כור, ואף כאן יש להבחין בין מי מי שאינו טורח להוציא מים מועטים לערבוב הטיט בשיעור עשיית פי כור, לאדם המוציא טיט המוכן כבר שיש בו כדי לעשות פי כור.   

האמוראים דנים במקורות העוסקים בפירוש בעור. האמוראים מבחינים בין שיעורים של עורות בשלבי עיבוד שונים: א. מצה – עור שלא עובד במלח, בקמח ומים ובעפצים, ושיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה (היו מחפים את המשקולת בעור כדי לשמור עליה מפגמים). ב. חיפה – עור שנמלח אבל לא שרה בקמח ובעפצים שיעורו כדי לעשות קמיע, וג. דיפתרא – עור שנמלח וקומח, אבל לא שרה בעפצים, ושיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. שיעור המצה לצור בו משקולת קטנה גדול משיעור של קמיע, למרות שהעור אינו מעובד, ומכאן ששיעור עור שאינו מעובד גדול משיעור עור מעובד, אבל התלמוד סבור כי אי אפשר להוכיח מכאן לגבי השאלה של עור שאינו מעובד, מפני שעור המצה הוא עור לח ("בישולא") ולא עור שהתקשה לפני העיבוד בו עוסקים בסוגיה.

מקור אחר שדנים בו הוא המשנה במסכת כלים (כז, ב): "הבגד - שלשה על שלשה למדרס, השק (נוצות עזים) – ארבעה על ארבעה טפחים, העור - חמישה על חמישה, מפץ (מחצלת קנים) - שישה על שישה, בין למדרס בין למת". בברייתא מוסבר כי השיעורים הללו מתאימים גם להוצאה בשבת: "הבגד, והשק והעור - כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה".  אבל גם כאן אין להוכיח כי עור שאינו מעובד הוא בשיעור חמישה טפחים רבועים, מאחר שמדובר על עור שהתבשל במים רותחים ומותחים אותו על כסאות ושולחנות.

 

שבת עט עמוד ב

במשנה נאמר: "המוציא...נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין, והמוציא קשר מוכסין חייב, נייר מחוק - כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייטון, עור - כדי לעשות קמיע, דוכסוסטוס – כדי לכתוב מזוזה, קלף - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל". גוילי עור הבהמה מתחלקים לשני חלקים : הקלף – השכבה החיצונית של העור המוסרת בקילוף, והדוכסוסטוס (דבר חתוך לשניים ביוונית) - השכבה הפנימית של העור הקרובה לבשר. ארבע הפרשות בתפילין: שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך – מתאימות לכתיבה על קלף מפני שהקלף דק, וקל יותר לדחוק אותו לבתי התפילין, בעוד ששתי הפרשות הכתובות במזוזה: שמע, והיה אם שמוע  - נכתבות כרגיל על דוכסוסטוס עבה מפני שהן פחות מוגבלות בשטחן.      

הוצאת קלף ודוכסוסטוס – המשנה קובעת כי שיעור הוצאת דוכסוסטוס הוא כגודלה של מזוזה, ואילו שיעור הקלף הוא כדי לכתוב עליו את פרשת שמע שבתפילין, אבל אין להסיק מן המשנה כי התפילין נכתבות דווקא על קלף והמזוזה דווקא על דוכסוסטוס. בברייתא משתמשים גם במונח "מזוזה" כדי לציין את פרשות התפילין: "רצועות תפילין עם התפילין - מטמאות את הידים, בפני עצמן - אין מטמאות את הידים. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה (בית התפילין), רבי זכאי משמו אומר: טהור עד שיגע במזוזה עצמה".

כתיבת מזוזה על קלף ותפילין על דוכסוסטוס -  התלמוד דן במקורות שונים על שינוי חומר הכתיבה הרגיל של התפילין ושל המזוזה. התלמוד דן בדברי האמורא רב האומר כי אפשר לכתוב תפילין על דוכסוסטוס. מן המשנה עצמה אין הוכחה על עניין זה, מפני שהמשנה מתארת את דרך המצווה לכתחילה. בברייתא אחרת נאמר: "הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר (כתיבה בצד הפנימי), דוכסוסטוס במקום שיער (כתיבה בצד החיצוני)", אבל גם מכאן אי אפשר להוכיח אלא שזוהי דרך המצווה הראויה ולא שהדבר מעכב.

ברייתות אחדות עוסקות בפירוש בשינוי מקום הכתיבה: "שינה – פסול" או "שינה בזה ובזה – פסול", אבל ייתכן כי הברייתות הללו אינן עוסקות בכתיבת תפילין על דוכסוסטוס אלא בכתיבה מזוזה על קלף, או במי שלא שינה את חומר הכתיבה אלא את צד הכתיבה, וכתב תפילין בצד החיצוני של הקלף (צד השיער) במקום הצד הפנימי הסמוך לבשר, ומזוזה בצד הפנימי של הדוכסוסטוס במקום בצד החיצוני שלו.

עניין זה של שינוי מקלף לדוכסוסטוס שנוי במחלוקת תנאים בברייתא: "שינה בזה ובזה - פסול, רבי אחא מכשיר משום רבי אחי בר חנינא, ואמרי לה משום רבי יעקב בר' חנינא". רב פפא סבור כי רב הסתמך בעניין זה על דעת התנא דבי מנשה: "כתבה על הנייר ועל המטלית – פסולה, על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס – כשרה", אבל נראה יותר כי התנא דבי מנשה עוסק בכתיבת ספרי תורה הנכתבים גם על גויל (עור שלם) ולא על כתיבת תפילין על דוכסוסטוס, ואי אפשר לבסס את שיטת רב על שיטתו. מקור אחר שמבקשים להשתמש בו כסיוע לדעת רב הוא הברייתא: "כיוצא בו, תפילין שבלו וספר תורה שבלה – אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". אלא שגם מקור זה אינו עוסק בהכרח בכתיבת תפילין על דוכסוסטוס, וייתכן לפרש כי הוא עוסק בכתיבת מזוזה על קלף, ואלמלא הטעם של אין מורידין מקדושה חמורה לקלה, היה אפשר לכתוב מזוזה על קלף.

מסקנת התלמוד היא שבעניין כתיבת מזוזה על קלף יש מחלוקת תנאים: "כתבה על הקלף ועל הנייר ועל המטלית – פסולה, אמר רבי שמעון בן אלעזר: רבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת". על יסוד הדברים מבארים כי גם דבריו של רב אינם עוסקים כפי הנראה בכתיבת תפילין על דוכסוסטוס אלא בכתיבת מזוזה על קלף – ודין הקלף כדין הדוכסוסטוס, וכשם שאפשר לכתוב מזוזה על דוכסוסטוס אפשר לכותבה גם על קלף.  

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עח עמוד א

במשנה נאמר: "המוציא יין – כדי מזיגת הכוס, חלב – כדי גמיעה, דבש – כדי ליתן על הכתית, שמן – כדי לסוך אבר קטן, מים – כדי לשוף (למרוח) בהם את הקילור (תחבושת), ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית. רבי שמעון אומר: כולן ברביעית, ולא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן".

המשנה מונה שיעורי נוזלים ומשקים שחייבים על הוצאתם מרשות לרשות בשבת. הנוזלים במשנה עשויים לשמש לשתייה או לרפואה, אבל השיעורים מבוססים בחלקם על כמות הראויה לשתייה (יין, חלב) ובחלקם על כמות הראויה לרפואה (דבש, שמן, מים). אביי מסביר מה היה הקריטריון לבחירת השיעור המתאים לכל משקה: כאשר אחד השימושים שכיח יותר – חכמים קבעו את השימוש שיש בו להקל יותר על המוציא (כלומר, כמות גדולה יותר), ומטעם זה הלכו אחר שתיית היין ואחר שתיית החלב השכיחות יותר משימושיהם לצורכי רפואה. כאשר שני השימושים שכיחים במידה שווה – הלכו חכמים אחר השיעור המחמיר יותר, ולכן בדבש שמשמש לאכילה ולרפואה במידה שווה – הלכו אחר רפואתו. יוצא דופן אחד הוא המים ששתייתו שכיחה ומצויה הרבה יותר משימושו לרפואה, והאמוראים מציעים להסביר זאת בשני אופנים: אביי סבור כי המשנה נשנתה בגליל, שם היו משתמשים במים למרוח על הקילור בשכיחות רבה יותר מאשר בשאר המקומות בארץ-ישראל, ורבא סבור כי המים הם הנוזל המתאים למריחה על רטיית העין (קילור) מפני שהם מרפאים את העין ואינם גורמים לתופעות לוואי, ואילו שימוש בנוזלים אחרים מלבד מים למרוח על רטיית העין (קילור) עשויה לגרום לאדם לתופעות לוואי של טשטוש ואף לאובדן ראיה.  

דם – בתוספתא (ט, ז) דנים על הדם שלא נזכר במשנה: "דם וכל מיני משקין ברביעית, רבי שמעון בן אלעזר אומר: דם – כדי לכחול בעין אחת, שכן כוחלין לברקית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: דם – כדי לכחול בו עין אחת, שכן כוחלין ליארוד". הברקית היא גלאוקומה, לחץ פנימי הגורם לפגיעה בעצב הראייה, והיו מורחים דם תרנגולת על העין כדי לנסות ולהקטין את הלחץ שעל העין. היארוד היא קטרקט, עכירות על עדשת העין, והיו נוהגים למרוח על העין דם של עטלף ("כרושתינא") לרפואה.

מחלוקת חכמים ורבי שמעון – במשנה נאמר: "ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית. רבי שמעון אומר: כולן ברביעית, ולא אמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהן". בברייתא מבארים את המחלוקת: "במה דברים אמורים? במוציא, אבל במצניע - כל שהוא חייב, רבי שמעון אומר: במה דברים אמורים? במצניע, אבל במוציא - אינו חייב אלא ברביעית, ומודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורן ברביעית".

לדעת חכמים המוציא את אחד מחמשת המשקים הנזכרים במשנה: יין, חלב, דבש, שמן ומים חייב עליהם כפי השיעור הנזכר במשנה, בעוד שהמוציא את שאר המשקים חייב בשיעור קבוע של רביעית הלוג. ואולם, המצניע משקים חייב בשיעור כל שהוא על כל דבר שהוא מצניע, מפני שהוא רוצה בו. התלמוד מעיר כי הלכה זו נאמרה אפילו על תלמיד העושה את רצון רבו, ורבו אמר לו לפנות מקום לסעודה. אם במקום הסעודה יש דברים שהוצאתם חשובה בעיני הכל – התלמיד וודאי חייב על הוצאתם, אבל אפילו אם התלמיד הוציא דבר שהרב עצמו היה מצניע, ודבר זה אינו נחשב בעיני אנשים אחרים, הואיל וכוונת התלמיד היא למלא את רצון הרב, מחשבתו בעניין זה היא כמחשבת הרב, וחייב על הוצאת הדבר בשיעור כל שהוא. מי השופכים הנזכרים במשנה ראויים לגבל ולערבב בהם את הטיט, אבל אם מי השופכים כבר מעורבים בטיט – שיעור ההוצאה של הטיט הוא כדי לעשות פי כור (ראו במשנה הבאה).    

 

שבת עח עמוד ב

במשנה נאמר: "המוציא חבל - כדי לעשות אוזן לקופה (ידית לסל), גמי (גומא, קנה) - כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה, רבי יהודה אומר: כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן, נייר - כדי לכתוב עליו קשר מוכסין, והמוציא קשר מוכסין – חייב. נייר מחוק - כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייטון (בושם), עור - כדי לעשות קמיע (דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה), קלף - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל, דיו - כדי לכתוב שתי אותיות, כחול - כדי לכחול עין אחת, דבק - כדי ליתן בראש השפשף, זפת וגפרית - כדי לעשות נקב, שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן, חרסית - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, רבי יהודה אומר: כדי לעשות פיטפוט. סובין - כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד - כדי לסוד קטנה שבבנות, רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכל (חלק פנים), רבי נחמיהאומר: כדי לסוד אונדפי (רקה)".

המשנה עוסקת בשיעור הוצאה של חומרים שונים, ובברייתא דנים בעוד חומרים: "הוצין (עלי תמר) – כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית, סיב – אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין, רבב (שומן) – כדי לסוך תחת אספגין (עוגה) קטנה, וכמה שיעורה? כסלע, מוכין– כדי לעשות כדור קטנה, וכמה שיעורו? כאגוז".

נייר ונייר מחוק – קשר מוכסין הוא קבלה עבור המכס, ונחלקו האמוראים מה גודל הקבלה: לדעת רב ששת גודל הנייר מספיק לכתוב בו שתי אותיות גדולות הנכתבות כרגיל בקשרי המוכסין כהוכחה שאדם שילם מכס על רכושו וחפציו. ולדעת רבא גודל הנייר הוא של שתי אותיות רגילות יחד עם בית אחיזה להחזיק את הכתוב. בתוספתא שבת (ט, ט) שנינו: "המוציא נייר מחוק ושטר פרוע, אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות, או בכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטו – חייב, ואם לאו – פטור" . התלמוד סבור כי אפשר לפרש את ההלכה כדעת רב ששת, ושתית האותיות הן אותיות מיוחדות של קשר המוכסים, אבל אין היא מתיישבת עם דעת רבא, מפני שבמקרה זה אין צורך בבית אחיזה שהרי השטר המחוק עצמו ראוי להחזיק בו את הנייר.

מחלוקת התנאים על הוצאת קשר מוכסים – בתוספתא (שם, ח) נחלקו התנאים על קשר מוכסים: "המוציא קשר מוכסין, עד שלא הראהו למוכס – חייב, משהראהו למוכס – פטור, רבי יהודה אומר: אף משהראהו למוכס – חייב מפני שצריך לו". האמוראים מסבירים כי ההבדל בין שיטת תנא קמא לשיטת רבי יהודה בא לידי ביטוי כשיש כמה נקודות ביקורת שבהן עשויים לגבות את המכס: אביי סבור כי הכוונה היא לרצים של המכס, אנשים הרודפים ממקום למקום את מי שהתחמק מתשלום מכס, רבא סבור כי יש כמה דרגות של פקידים הממונים על המכס – מוכס גדול ומוכס קטן – ויש להראות את הפטור ממכס לכל אחד מהם, ורב אשי סבור כי לפעמים יש יותר ממוכס אחד במקום, ויש לשמור את הנייר להראותו למוכס השני.

מחלוקת התנאים על הוצאת שטר חוב פרוע בשבת – מחלוקת דומה מוצאים בעניין שטר חוב: "המוציא שטר חוב עד שלא פרעו – חייב, משפרעו – פטור, רבי יהודה אומר: אף משפרעו - חייב, מפני שצריך לו".  האמוראים מציעים ארבעה הסברים למחלוקת: לדעת רב יוסף חכמים סבורים שאסור לאדם להשהות אצלו שטר פרוע כדי שלא יבוא לגבות בו שנית, ומטעם זה לאחר שפרעו אין לשטר עוד כל תוקף חוקי – ופטור על הוצאתו. ואילו לדעת רבי יהודה מותר להשהות אצלו שטר פרוע, ואין חוששים שיבוא לגבות בו, ולכן חייב על הוצאתו מפני שעשוי להשתמש בנייר. לדעת אביי הכל מסכימים שאסור להשהות בביתו שטר פרוע, ונחלקו האם לווה המודה שכתב שטר – חייב המלווה לקיים (לאשרר) את השטר בבית הדין שיחקרו את הלווה אם השטר מזויף והאם פרע את החוב. לדעת חכמים מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ולכן כשאי אפשר לקיימו בשבת, יכול הלווה לומר שכבר פרע את השטר, ולכן אין לו משמעות משאמר שפרע את השטר ואין חייבים על הוצאתו בשבת. ולדעת רבי יהודה מודה בשאר שכתבו – אין צריך בית דין לקיימו, ולכן חייבים על הוצאתו בכל מקרה. לדעתרבא הכל מסכימים שאפילו שאר שלווה מודה שכתבו חייבים עוד לקיימו בבית דין, ונחלקו האם כותבים שובר קבלה על שטר שנפרע. לדעת תנא קמא כותבים שובר, ואם מחזיק הלווה את השובר רשאי המלווה להמשיך להחזיק את בשטר לצורך הנייר, מפני שהלווה אינו זקוק לשטר כדי להוכיח שכבר שילם את החוב שהרי יש בידו שובר (והלווה אינו רוצה גם הנייר, כדי שלא יתגלגל השטר בחזרה לידי המלווה ויתבע בעזרתו). ולדעת רבי יהודה אין כותבים שובר, ולכן הלווה רוצה שיחזיר לו המלווה את השטר אפילו לאחר פירעון, מפני שזוהי עבורו ההוכחה כי פרע את החוב. לדעת רב אשי מחלוקת התנאים היא האם שטר פרוע משמש את הלווה להראות לבעל חוב אחר, כדי להוכיח לו שהוא מהימן והוא יפרע את חובותיו כיאות.     

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עז עמוד א

דף זה עוסק בשיעור הוצאת יין מזוג ויין יבש.

במשנה נאמר: "המוציא יין - כדי מזיגת הכוס, חלב - כדי גמיעה, דבש - כדי ליתן על הכתית, שמן - כדי לסוך אבר קטן, מים - כדי לשוף (למרוח) בהם את הקילור (תחבושת לעין), ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית. רבי שמעון אומר: כולן ברביעית, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן".

יין כזית מזיגת כוס – הכוס במשנה היא "כוס יפה", כינוי ל"כוס של ברכה", שנוהגים לברך עליה את ברכת המזון. אחת ההלכות בעניין כוס של ברכה היא שהיין צריך להיות מזוג ומהול במים. היחס בין המים והיין הוא רבע יין ושלושה רבעים של מים, ומאחר ששיעור כוס של ברכה הוא רביעית הלוג, "כדי מזיגת הכוס" הוא רבע של רביעית הלוג, אליו מוזגים שלושה רבעים מים. רבא סבור כי אפשר להוכיח מסוף המשנה: "כל שאר המשקים ברביעית" ששיעור של יין מהול במים הוא רביעית, לפי שיטתו שיחס המזיגה הוא תמיד פי ארבעה. אביי סבור כי אין הוכחה מן המשנה מאחר שבמשנה במסכת נדה (ב, ז) שנינו: "וכמזוג שני חלקים מים ואחד יין, מן היין השירוני", ומכאן שהיחס של מים ליין הוא לא רבע אלא שליש. אביי חולק גם מבחינה עקרונית על דעת רבא, מפני שלשיטתו כל עוד לא נמזג היין אין המים שבכד מצטרפים אל היין. רבא משיב לאביי כי המשנה במסכת נדה עוסקת ביין שירוני (מן השרון) שאיננו חזק ולכן יש למהול אותו בפחות מים, והיחס המתואר שם נזכר בנוגע למראה דם ולא בנוגע לטיב היין. רבא משיב גם לקושיה העקרונית של אביי, שאין צריך להוסיף את שיעור המים בפועל, משום ששיעור היין של כדי מזיגת הכוס חשוב בפני עצמו.

יין יבש (קרוש) –בברייתא נאמר כי שיעור הוצאה של יין יבש הוא כזית: "יבש בכזית, דברי רבי נתן". האמוראים דנים בדברי רבי נתן ביחס לשיטת רבי יוסי ברבי יהודה בעניין טומאת דם נבלה. בתוספתא עדויות (ב, ו): "רבי יהודה אומר: ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, דם נבלה – בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין. אמר רבי יוסי ברבי יהודה: אף כשטימאו בית הלל – לא טימאו אלא בדם שיש בו רביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית". לדעת בית שמאי רק בשר הנבלה מטמא, ולדעת בית הלל גם הדם מטמא מפני שהדם הנוזלי עשוי לקרוש ולהיעשות מוצק, והטומאה היא כשיעור בשר נבילה בכזית, ורב יוסף סבור כי יש לזהות שיטה זו עם עמדת רבי נתן.

 אביי סבור כי שיטת רבי יוסי ברבי יהודה אינה זהה לעמדת רבי נתן, מפני שהם עוסקים בנוזלים שטבעם שונה: הבדל אחד הוא נקודת המעבר של הנוזלים למצב מוצק - רבי נתן עוסק ביין נוזלי ("קליש") שעובר תהליך ארוך עד שהוא נעשה מוצק, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה עוסק בדם סמיך העשוי להיקרש בקלות יחסית. הבדל דומה הוא יחסי הכמות בין המצב הנוזלי למצב המוצק בשני הנוזלים: כדי שיהיה דם בשיעור כזית לטומאת נבלה, די שדם נוזלי בשיעור רביעית יתייבש, ואילו כדי שיהיה יין יבש בשיעור כזית יש צורך ביותר מרביעית יין מפאת ריבוי הנוזלים המתאדים מן היין, ומפני זה אפשר כי יין יבש יהיה אסור אפילו בפחות מכזית (בשיעור רביעית יין נוזלי לאחר אידוי), שלא כדברי רבי נתן.  

 

 

שבת עז עמוד ב

דף זה עוסק בשיעורי הוצאת משקים.

במשנה נאמר: "המוציא יין - כדי מזיגת הכוס, חלב - כדי גמיעה, דבש - כדי ליתן על הכתית, שמן - כדי לסוך אבר קטן, מים - כדי לשוף (למרוח) בהם את הקילור (תחבושת לעין), ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית. רבי שמעון אומר: כולן ברביעית, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן". בברייתא בתלמוד מדובר על עוד נוזלים: "המוציא חלב של בהמה – כדי גמיאה, חלב של אישה ולובן של ביצה – כדי ליתן במשיפא של קילור (תחבושת עיניים), קילור – כדי לשוף במים, אבל לא נאמר אם התחבושת היא רק מקום השיפה והמריחה שבעין או גם החלק המשמש לאחיזת הקילור, ובעיה זו לא הוכרעה ("תיקו").

חלב כדי גמיעה – התלמוד עוסק במקורות שונים שיש בהן חילופים של ההגאים הגרוניים א' וע'. בעניין זה מעדיפים להסתמך ככל האפשר על הכתובים, ולכן מעדיפים את הצורה גמיאה על פני הצורה גמיעה, לפי הכתוב "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (בראשית כד, יז). וכיוצא בזה יש להעדיף גרעינין על פני גראינין, על פי הכתוב "ונגרע מערכך" (ויקרא כז, יח), ומשמעות גרעין היא דבר הגורע ומחסר מגוף הפרי; גחלים עוממות (ראו פסחים עה עמוד ב) עדיפות על פני גחלים אוממות, לפי הכתוב "ארזים לא עממוהו בגן אלקים" (יחזקאל לא, ח); והביטוי מעמצין במשנה שבת (כג, ה) עדיף על פני מאמצין, לפי הכתוב "ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו לג, טו).  

דבש כדי ליתן על הכתית – כתית הוא פצע הנגרם משפשוף פני העור, אבל מן המשנה לא ברור אם היו מורחים דבש על פני כל הכתית, או רק על נקודת השפשוף הראשונה, ולא על כל הצדדים, ושאלה זו נשארת ללא הכרעה ("תיקו").

שמן כדי לסוך אבר קטן – הביטוי "אבר קטן" עשוי להיות תיאור של איבר שקטן בגודלו, או כינוי שייכות לאיבר של תינוק קטן. בברייתא שנינו: "שמן כדי לסוך אבר קטן, וקטן בן יומו, דברי רבי שמעון בן אלעזר, רבי נתן אומר: כדי לסוך אבר קטן". אבר קטן הוא אחד מפרקי אצבע של הרגל, והתלמוד דן על פירוש מחלוקת התנאים, מפני שלא ברור מה משמעות הביטוי "וקטן בן יומו" אם הכוונה היא "של קטן" או שיש כאן שתי הלכות: איבר קטן אפילו של אדם גדול, ואיבר כלשהו של קטן בן יומו. למסקנת הסוגיה יש לקבל את דעת רבי שמעון בן אלעזר, כפי שעולה מן הברייתא: "שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו", כלומר, איבר קטן של תינוק בן יומו, כלומר, להחמיר כשני הדברים, ואסור להוציא שמן אפילו בשיעור מועט זה.   

אגב אזכור ענייני רפואה לאדם (כתית) דן התלמוד ברפואות שונות: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, ברא שבלול – לכתית, ברא זבוב – לצרעה, יתוש – לנחש, ונחש – לחפפית (גירוי), וסממית – לעקרב". התלמוד מסביר כי הרפואה של העקיצה היא למרוח את בעלי החיים הללו לאחר שבישל ממין בעלי החיים אחד שחור ואחד לבן. בתלמוד מוסבר כי לפעמים בעל חיים גדול מפחד וחושש מבעל חיים קטן: "חמישה אימות הן: אימת חלש על גיבור, אימת מפגיע (חיה) על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית (עכביש) על העקרב, אימת סנונית, על הנשר, אימת כילבית (דג קטן) על לויתן".  

בתלמוד מסופר על שאלות שונות בעניין טבע בעלי החיים ששואל רבי זירא את רב יהודה, כשהוא רואה שרב יהודה מבודח ושמח להשיב על השאלות הללו. העיזים הולכות בעדר לפני הכבשים – מפני שרוב העיזים הן שחורות והן מקדימות את הכבשים הלבנות, כפי שהלילה החושך קדם לאור בבריאת העולם. ערוות הרחלים מכוסה באליה (שומן) מפני שמשתמשים בצמר שלהן, וערוות העיזים גלויה מפני שאין משתמשים בצמר שלהן. זנבו של הגמל קצר מפני שהוא אוכל קוצים ומסתבך בהם, וזנבו של השור ארוך מפני שהוא חי באגם וצריך לגרש זבובים בזנבו. המשושים (קרנות המישוש) של החגב רכות וגמישות מפני שהוא חי בין העשבים, ולו היו קשות היה שוברן ונעשה עיוור. העפעף התחתון של התרנגולת מכסה את העין ולא העפעף העליון, מפני שהיא חיה על קורות הבית שלפעמים יש שם עשן, וכדי שלא יסתנן העשן לעין והתרנגולת תתעוור מכסה העפעף התחתון את כל העין.   

רבי זירא שואל גם על דרכי תצורה של עשרים ושתיים מילים בארמית שנוצרו כראשי תיבות וקיצורים של מילים וביטויים בעברית ובארמית:  דשא (דלת) היא קיצור של דרך שם; דרגא (מדרגות) - דרך גג; מתכוליתא (תבלין) – מתי תכלה דא (מתי יסיימו להשתמש בתבלין); ביתא – בא ואיתיב בה (ואשב בה); ביקתא (בקתה) – בי עקתא (בית צר); כופתא (גיגית) - כוף ותיב (ושב); ליבני (לבנים) – לבני בני (עבור הנכדים, בנייה חזקה); הוצא – חציצה; חצבא (כד) שחוצב מים מן הנהר; כוזה (כד קטן) – כזה (כמות קטנה זאת); שוטיתא (הדס) – שטותא (שטות); משיכלא (כלי לרחצה) – מאשי כולה (רוחץ כולו); משכילתא– משיא כלתא (רוחץ כלה); אסיתא (מכתשת) – חסירתא (מחסרת); בוכנה(עלי) – בוא ואכנה; לבושה (בגד) – לא בושה; גלימה – שנעשה בו כגולם;גולתא (מעיל) – גלי ואיתיב (גלה ופשוט את המעיל ושב); פוריא (מיטה) – שפרין ורבין עליה; בור זינקא (בור ריק) – בור זה נקי; סודרא – סוד ה' ליראיו; אפדנא (ארמון) - אפיתחא דין.   

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עו עמוד א

דף זה עוסק בהוצאה של אוכל בהמה בשבת.

במשנה נאמר: המוציא תבן - כמלא פי פרה, עצה -כמלא פי גמל, עמיר - כמלא פי טלה, עשבים - כמלא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים, לחים – כגרוגרת, יבשים - כמלא פי גדי, ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן". המשנה עוסקת באיסור הוצאת בשבת מרשות לרשות, ובשיעורים של הוצאת אוכל המתאים לכל בהמה. התלמוד מסביר כי העצה היא תבן של מיני קטנית, ושיעור מלוא פי טלה זהה למעשה לשיעור הגרוגרת הנזכר גם כן במשנה.   

אוכל של בהמה אחת לבהמה אחרת - בסוגיה דנים על מי שהוציא אוכל שאינו מתאים לבהמה מסוימת בשיעור המתאים לבהמה שאוכל זה מתאים לה, כדוגמת מי שהוציא תבן בשיעור המתאים למלוא פי פרה אך הוציא זאת עבור הגמל, ונחלקו האמוראים בדבר: "רבי יוחנן אמר: חייב, רבי שמעון בן לקיש אמר: פטור". יש הסבורים שרבי יוחנן חזר בו מדבריו מפני שאוכל זה לא מתאים לגמל, ויש הסבורים ששיטתו הראשונית של רבי יוחנן מסתברת, שהרי אוכל זה הוא אוכל של פרה בשיעור המתאים לפרה, אפילו שלא הוציאו לצורך הפרה. יש הסבורים כי במקרה שהוציא שיעור גדול המתאים לבהמה שלא אוכלת אוכל זה הכל מודים כי חייב, והמחלוקת היא על מי שהוציא אוכל שאינו מתאים לבהמה מסוימת בשיעור המתאים לה אבל לא לבהמה שאוכל זה מתאים לה. כדוגמת מי שהוציא עצה כמלוא פי פרה לפרה במקום בשיעור המתאים לגמל (בשיעור קטן יותר), אלא שכאן יש להפוך את הדעות: "רבי יוחנן אמר: פטור, וריש לקיש אמר: חייב". רבי יוחנן סבור שהפרה אוכלת עצה של קטנית רק בדוחק, ואכילה מעין זה אינה מוגדרת כאכילה, וריש לקיש סבור שאכילה מעין זו נחשבת לאכילה, ולכן חייב.   

צירוף אוכלים להוצאה, צירוף בגדים לטומאה – במשנה נאמר כי אין מצרפים את מיני האוכל השונים של כל בהמה זה לזה "מפני שלא שוו בשיעוריהן". התלמוד מסביר כי הלכה זו מגבילה צירוף של מיני אוכל ששיעורם גדול למיני אוכל ששיעורם קטן יותר, מפני שעל האחרונים חייב אפילו בשיעור קטן ולפיכך השלמתם במיני אוכלים אחרים מחמירה יותר. עם זאת, מסבירה הסוגיה, אפשר לצרף אוכל ששיעורו קטן לאוכל ששיעורו גדול, כדי להשלימו לשיעורו, שהרי אין בכך כדי להקל כל כך, שהרי בכל מקרה שיעורו גדול.

התלמוד דן על ההבחנה של התלמוד לאור המשנה במסכת כלים (כז, ב): "הבגד שלושה על שלושה (טפחים), והשק ארבעה על ארבעה, והעור – חמישה על חמישה, והמפץ (מחצלת) – שישה על שישה". משנה זו קובעת שיעורים של שונים לחומרים שונים שהזב עשוי לשבת עליהם. הברייתא קובעת כי השיעורים הללו מצטרפים: "הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ – מצטרפים זה עם זה, ואמר רבי שמעון: מה טעם? מפני שראויים ליטמא מושב", כלומר, יש לצרף את כל סוגי הבגדים זה לזה, מפני שאפשר להשתמש בכולם ליצירת טלאי של מושב שעל גבי החמור שאין מקפיד אם הוא עשוי מכמה מינים. אפשר לדייק ולהוכיח מן המקורות הללו שאם החומרים הללו אינם ראויים לשימוש כמושב הם אינם מצטרפים זה לזה, אבל אין להוכיח מכאן הלכה כללית שדברים שיש להם שיעורים שונים אינם מצטרפים אם אין להם ייעוד משותף, מפני שבמקרה זה אין אמנם ייעוד משותף לישיבה, אבל אדם עשוי לחבר את הבדים השונים כדי להשתמש בהם כדוגמה להראות ללקוחות הבאים לבחור את סוג הבד שבו הם חפצים.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עה עמוד א

דף זה עוסק במלאכת צד ומלאכת תופר, במגוש, ובחישוב תקופות ומזלות.  

במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".

התופר שתי תפירות – מי שמותח חוט של תפירה רופפת – חייב חטאת.  

הצד צבי – הדוגמה במשנה היא ציד של צבי, ובברייתא נחלקו האמוראים על הצד חלזון: "הצד חלזון והפוצעו – אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר: חייב שתיים, שהיה רבי יהודה אומר: פציעה בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה". מלאכת הדישה ("הדש" במשנה) היא פירוק התבואה מן הקליפה על ידי הפעלת לחץ. רבי יהודה סבור כי פציעת החלזון היא מלאכת דישה, ואילו חכמים סבורים שמלאכת הדישה מיוחדת לגידולי קרקע ולא לבעלי חיים.

התלמוד דן מדוע אינו חייב על פציעת החלזון גם משום נטילת נשמה (מלאכת "השוחט", דיון בדף זה), ונחלקו האמוראים בדבר: רבי יוחנן סבור שמדובר על חלזון שפוצע אותו לאחר שכבר מת, ורבא סבור כי בעוד החלזון בחיים הצבע המופק ממנו צלול יותר (כי הוא מפריש חומרים לדם), ולכן העוסק במלאכה זו אינו רוצה שהחלזון ימות, והוא נחשב כמי שמתעסק בדבר אחד ואגב מעשיו מתרחשת פעולה שלא התכוון לה, בניגוד למי שחותך את ראשו של התרנגול על מנת לשחק בו ויודע שדבר זה יהרוג בוודאות את התרנגול ("פסיק רישיה ולא ימות").  

אגב אזכור הלכות משמו של רב זוטרא בר טוביה משמו של רב, דנה הסוגיה בעוד נושאים:

הלומד דבר אחד מן המגוש – האמוראים נחלקו על פירוש המילה "מגושתא": שמואל סבור שהכוונה היא לאדם העוסק בכישוף, ורב סבור כי הכוונה היא למי שמקלל ומגדף את שם ה'. התלמוד דן על לימוד של דבר מן המגוש לפי הפירושים הללו. בתורה נאמר: "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" (דברים יח, ט), ומכאן למדו שאסור ללמוד ממכשף על מנת לעשות כשפים, אבל מותר ללמוד את ענייני הכישוף כלימוד תיאורטי שמטרתו היא להבין את הדברים ולהורות הלכה לגבי איסור כישוף. עם זאת, אסור ללמוד דבר אחד ממגוש המקלל את שם ה', והלומד אפילו דבר אחד מאדם זה – חייב מיתה, מפני שעובר על איסור עבודה זרה.  

היודע לחשב תקופות ומזלות –  מצוה על אדם לחשב תקופות ומזלות לפי הכתוב "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו), מפני שחכמת המתמטיקה, האסטרונומיה והמטאורלוגיה, היא חכמה ובינה שיש לה הערכה רבה בקרב העמים. חישוב תקופות הוא מעקב אחר אורכם היחסי של זמני היום והלילה, כדי לקבוע את עונות השנה, וחישוב מזלות הוא מיקום גרמי השמיים ביחס לכדור הארץ וביחס לשמש. אסור לדבר עם מי שיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו עוסק בחישובים הללו, מפני שאדם זה אינו מממש כשרון מובהק שיש לו, ויתר על כן, אינו מזהה ומכיר את הפלא שיש בטבע, כדברי הכתוב: "ואת פועל ה' לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב).

 

 

שבת עה עמוד ב

דף זה עוסק במלאכות שבת.

במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".

התלמוד דן על המלאכות שבסוף הרשימה:

שוחט– נחלקו האמוראים על הגדרת מלאכת השחיטה: שמואל סבור שחייב משום נטילת נשמה, ורב סבור שנוסף על יציאת הנשמה, יש גם איסור של צובע בשחיטה. רב חשש שדורות מאוחרים יותר יגחכו על דבריו, ולכן הסביר כי השוחט מעוניין לצבוע בדם את מקום השחיטה בצוואר, כדי שלקוחות יראו את הדם ויקנו מן הבשר הטרי שנשחט באותו יום.

מולח ומעבד – הסוגיה דנה על היחס בין המלאכות הללו, ומעירה כי מלאכת המליחה נעשית גם היא לצורך עיבוד העור, ולכן מציעים האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן להוציא מן הרשימה את אחת המלאכות הללו, ולהכניס במקומה את מלאכת השרטוט (סימון קוים) לצורך חיתוך העור. האמוראים נחלקו על מי שמולח בשר: לדעת רבה בר רב הונא הדבר תלוי בכמות המלח ובכוונת האדם: אם משמר את הבשר לאכילתו בדרך ושם עליו הרבה מלח - חייב משום מעבד, אבל אם מולח אותו לאכילה בבית – בוודאי לא שם מלח רב כדי שהבשר לא יתקשה ואינו חייב על מלאכת מעבד, ולדעת רבא אין מלאכת עיבוד אלא בעור הבהמה ולא באוכלים.

ממחק– ממחק הוא מי שיוצר שכבה חלקה של איזה דבר, בין אם משייף את מקום החלון בין שני עמודי אכסדרה, ובין אם מדביק רטיה שיש עליה משחה על גבי פצע בשבת.

מחתך– מחתך הוא מי שיוצר דברים העשויים במידה מוקפדת ואחידה, ולכן המגרר ראשי כלונסות עץ בשבת – חייב משום מלאכת מחתך.

כותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות – שיעור מלאכת הכותב והמוחק הוא שתי אותיות, ובברייתא דנים על ההבדל בהגדרה בין כתיבה למחיקה: "כתב אות אחת גדולה, ויש במקומה לכתוב שתיים – פטור. מחק אות גדולה, ויש במקומה לכתוב שתיים – חייב, אמר רבי מנחם ברבי יוסי: וזה חומר במוחק מבכותב".   

   

המכה בפטיש – מכה בפטיש הוא מי שמשתמש בפטיש לצורך מלאכה. אפשר להגדיר מלאכה זו גם בצורה כללית ומופשטת ככל פעולה שיש בה סיום וגמר של מלאכה. כך למשל, המסתת את האבן, המצייר צורה על כלי, והמנפח כלי זכוכית, ומי שמסיר חוטים פגומים מן הבגד – חייבים משום מכה בפטיש.    

התלמוד דן על המשפט החותם של המשנה: "הרי אלו אבות מלאכות – ארבעים חסר אחת". המשפט "הרי אלו אבות מלאכות" מלמד כי רשימת המלאכות הללו היא של אבות המלאכה, ואילו מלאכות אחרות הדומות למלאכות הללו מוגדרות כתולדה. יש צורך לתחום את אבות המלאכה ברשימה אחת, כדי לציין שחובת החטאת על תולדת מלאכה אינה חובה עצמאית אלא תלויה בקשר של המלאכה לאחד מאבות המלאכה, שלא כדעת רבי אליעזר במשנה במסכת כריתות (ג, י) הסבור כי אם עשה מלאכות רבות כעין מלאכה אחת (תולדות רבים של אב מלאכה אחד) – חייב חטאת על כל אחת מן המלאכות, אלא כדעת רבי עקיבא (שם) שחייב רק על אב המלאכה. הביטוי "חסר אחת" במשנה מלמד כי אין להוסיף על הרשימה, שלא כדעת רבי יהודה בתוספתא שבת (ט, ב) הסבור כי יש להוסיף את מלאכת השובט (מי שמסדר את חוטי השתי), ואת מלאכת המדקדק (המסדר את חוטי הערב), אלא כדעת חכמים החולקים עליו (שם) וסבורים כי השובט הרי הוא בכלל מיסך החוטים (יוצר מסכת חוטים סדורה), והמדקדק הרי הוא בכלל האורג.  

כל הכשר להצניע - במשנה נאמר: "ועוד כלל אחר אמרו: כל הכשר להצניע, ומצניעין כמוהו, והוציאו בשבת - חייב חטאת עליו. וכל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת - אינו חייב אלא המצניעו". האמוראים נחלקו איזה דבר אינו כשר להצניע: רב פפא סבור שאדם אינו מצניע דם נדה מפני שאין בו שום צורך, וכל שכן שאינו מצניע עצי אשרה של עבודה זרה שאין בהם צורך לאדם. מר עוקבא סבור כי אדם אינו מצניע עצי אשרה אבל הוא עשוי להצניע ולשמור דם נדה על מנת להאכיל בו את החתול.

התלמוד מעיר על היחס בין המשנה שלנו לשיטות תנאים אחרות. מן המשנה שלנו עולה כי לדבר הכשר להצניע מצניעים כמוהו – חייב כל אדם המצניעו, שלא כשיטת רבי שמעון במשנה שבת (ח, א) הסבור כי השיעורים של כל דבר ודבר (המפורטים שם) נאמרו ביחס לאדם שאכן מצניע בשיעורים הללו, והוא חייב על הוצאתם בשבת מרשות לרשות, אבל אם אדם אינו נוהג להצניע כשיעור הזה – אינו חייב על הוצאתם בשבת. כמו כן, החלק השני של המשנה שלנו המגדיר כי דבר שאין מצניעים כמוהו – חייב עליו רק המצניע, אינו כשיטת רבי שמעון בן אלעזר: "כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוכשר לזה (לאדם מסוים) והצניעו, ובא אחר והוציאו – נתחייב זה במחשבה של זה". רבי שמעון בן אלעזר סבור כי מחשבה של אדם אחד מועילה להחשיב איזה דבר כך שאדם אחר מתחייב על הוצאתו בשבת, שלא כמשנתנו הסבורה כי מחשבה זו מועילה רק לאדם עצמו ולא לאחרים.

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עד עמוד א

דף זה עוסק במלאכת בורר.

במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".

זורה, בורר, טוחן ומרקד – המשנה מציינת שלוש מלאכות "זורה, בורר ומרקד" המציינות שלבים שונים של עיבוד התבואה, שמטרתם להפריש את גרעין התבואה מהקליפות, ולנקות את הדבר הנאכל מתוך הפסולת. התלמוד שואל מדוע המשנה חוזרת על מלאכות שנועדו לצורך זהה, והאמוראים אביי ורבא מבהירים כי המשנה כוללת מלאכה שהייתה חלק ממלאכות המשכן המתוארות בספר שמות (שמות כה-מ), למרות שיש לחלק מן המלאכות הללו מטרה זהה.

עם זאת, לפי ההנחה שהרשימה במשנה כוללת מלאכות שיש להן מטרה אחת, יש לשאול מדוע המשנה לא כללה את השלב האחרון של הפרדת האוכל מן הפסולת: כתישת התבואה על מנת להפריד את החיטה מהסובין (קליפת הגרעין) על אף שמלאכה זו הייתה במשכן, ונחלקו האמוראים אביי ורבא מה טעם הדבר: רבא סבור כי הסיבה לכך היא שלדעת רבי יהודה הנשיא רשימת המלאכות במשנה היא רשימה סגורה של שלושים ותשע מלאכות ולא יותר, ולכן אי אפשר למנות את כלל המלאכות שהיו במשכן. אביי סבור כי מניין המלאכות אינו בנוי רק על סמך מלאכות המשכן אלא גם על דרך אפיית הפת הרגילה, והואיל והעני אוכל פת סובין בלא לכתוש קודם את גרעין התבואה, יש למנות רק את המלאכות ההכרחיות לצורך רמת העיבוד המינימלית של הפת. התלמוד מסביר כי טעמו של אביי מבהיר גם מדוע אין מחליפים את אחת המלאכות של זורה בורר ומרקד במלאכת הכותש, מפני  שהללו הן מלאכות עיבוד יסודיות הנעשות לכל תבואה, בעוד שכתישה אינה הכרחית. ואילו לטעמו של רבא אפשר המגבלה היחידה היא מניין המלאכות ולא סוג המלאכה, וקשה להסביר מדוע לא מנו את אחת מן המלאכות הללו ולא את מלאכת הכתישה.

מלאכת בורר – בברייתא נאמר: "היו לפניו מיני אוכלין – בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". ברייתא זו קשה מפני שיש מצד אחד היתר לברור, ומצד שני איסור של חובת חטאת לברור, והאמוראים מציעים חמש הצעות ליישב את הסתירה: לדעת עולא ההלכה מבחינה בין ברירה בו ביום לבין ברירה למחר: "בורר ואוכל לבו ביום, ובורר ומניח לבו ביום, ולמחר לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". לדעת רב חסדא ההלכה מבחינה בין כמויות ושיעורים שונים: ""בורר ואוכל פחות מכשיעור, בורר ומניח פחות מכשיעור, וכשיעור – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". לדעת רב יוסף ההלכה מבחינה בין ברירה בכלי לברירה ביד: "בורר ואוכל ביד, בורר ומניח ביד, בקנון ובתמחוי – לא יברור, ואם בירר – פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". לדעת רב המנונאההלכה מבחינה בין אופני ברירה: "בורר ואוכל אוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל – לא יברור, ואם בירר חייב חטאת". ואילו לדעת אביי יש להבחין גם כן בין ברירה לאלתר סמוך לאכילה לבין ברירה לאחר זמן: "בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר חייב חטאת". האמוראים אינם מסכימים זה עם זה, מפני שההבחנה בין זמנים, שיעורים, כלים ודרכי ברירה אינה מצויינת בברייתא, מלבד שיטת אביי, המוסכמת על רבא, מפני שהיא אינה מסתמכת על הנחות רחוקות מהאמור בברייתא.

בורר אוכל מאוכל, פסולת מפסולת – התלמוד דן על הגדרת אוכל ופסולת במקרים שבהם ההגדרה היא זה ביחס לזה. בברייתא דנים על מי שבורר אוכל מאוכל אחר שהוא אינו רוצה בו: "היו לפניו שני מיני אוכלים, ובירר ואכל, ובירר והניח". יש שתי מסורות על הדין של מקרה זה. לפי מסורת אחת "פטור", ולפי מסורת אחרת "חייב". רב אשי מסביר כי המסורות הללו קשורות בהבחנה בין כלים שונים של ברירה: אם בירר בקנון ובתמחוי פטור מחטאת, ואם בירר בנפה ובכברה – חייב חטאת". בתלמוד מסופר על האמורא רב ביבי שכיבד את האמוראים רבי אמי ורבי אסי בפירות בשבת, ושפך את סל הפירות לפניהם, אבל לא ברור האם מפני שסבור היה כי אסור גם לברור פרי מתוך הסל מפני שאסור לברור אוכל מתוך פסולת, או מפני שרצה להראות מידת נדיבות בפני האורחים. בהקשר זה דנים גם במקרה מיוחד של פסולת שאפשר לאוכלה - מי שבורר תורמוסים מתוך הפסולת שלהם. לתורמוס יש מספר קליפות עבות, וכדי לאכול את החלק הפנימי, יש לבשלו במים ולשולקו שבע פעמים עד שאפשר להפריש את החלק הנאכל של התורמוס בקלות מתוך קליפותיו. לדעת חזקיה מי שבורר תורמוסים מתוך הפסולת שלהם חייב חטאת, מפני שאם אין נוטלים את חלק התורמוס הנאכל הוא עשוי להסריח ולהרקיב יחד עם שאר הקליפות, ולכן יש להחשיבו גם כן כפסולת וכקליפה. 

 

 

שבת עד עמוד ב

דף זה עוסק במלאכות האסורות בשבת.

במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".

הטוחן – במשנה מדובר על הטוחן גרעיני תבואה לקמח, והאמוראים מוסיפים כי גם החותך תרד לחתיכות ("פרים סילקא"), או גזירי עץ לצורך קיסמים להדלקה ("סלית סילתי") חייב משום טוחן, מפני שהוא חותך דבר לחתיכות קטנות. אם הקפיד על גודל מסוים בחיתוך – חייב גם על מלאכת מחתך.     

הלש והאופה – על אף שאחת ממלאכות המשכן הייתה בישול של סממני הצבע לצביעת הבדים והיריעות שבמשכן, התנא במשנה לא שנה את מלאכת מבשל אלא את מלאכת האופה, מפני שהמשנה מתארת את מלאכות הלחם לפי סדר עשייתן – מזריעת התבואה בשדה ועד לאפיית הלחם ("סידורא דפת"). אפייה ובישול הם פעולות הפוכות: אפייה גורמת לעיסת בצק רכה להתקשות, ואילו בישול גורם לריכוך מאכל באש. האמוראים דנים על פעולות, כגון: זריקת יתד לחה לתנור, או התכת זפת הקרובות בעניינן לבישול. במקרה של הכנת יתד האדם מתכוון לייצר כלי קשה, אבל בתהליך  היתד מזיעה ומתרככת בתנור, ולכן חייב משום בישול. בדומה לכך, זפת שהתיכה מתקשה לאחר זמן ונעשית שוב מוצקה, אבל בתהליך ההתכה היא רותחת ונוזלית, ולכן חייב על ההתכה משום בישול. האמוראים מעירים בהקשר זה כי בתהליכים של ייצור חבית, תנור חרס, כוורת קנים (עם שפה ובלי שפה) – מעורבות מלאכות רבות, וחייב שבע, שמונה, אחת-עשרה ושלוש עשרה חטאות על עשייתן (ומניין זה – 7,8,11,13 - בכללו הוא שלושים ותשע מלאכות).  

הגוזז את הצמר והמלבנו – התלמוד דן בחיוב של מספר מלאכות בפעולה אחת. האמוראים נחלקו על דינו של הטווה צמר על גבי הבהמה: לדעת רבי יוחנן חייב שלוש חטאות, משום מלאכת גוזז (תלישת הצמר מגוף הבהמה), מנפץ (סריקת הצמר לקווצת שיער) וטווה, ולדעת רב כהנא אין זו דרך הגזיזה, הניפוץ והטוויה, ולכן אינו חייב על עשייתן בדרך לא רגילה זו. בהקשר זה מעירים על הכתוב "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים" (שמות לה, כו). רבי נחמיה דורש על יסוד הביטוי "טוו את העזים" כי לא גזזו את הצמר אלא שטפו את הצמר וטוו ממנו את החוטים בעוד הצמר מחובר לגוף העיזים, אבל אין להקשות מכאן על רב כהנא, מפני שהכתוב מדגיש כי הדבר היה כרוך בחכמה מיוחדת ויתירה שהייתה לנשים, ואין זו הדרך הרגילה של הטווייה.

הגוזז את הצמר...והמעבד את עורו, והממחקו והמחתכו - בתוספתא (י, יג) שנינו: "התולש את הכנף, והקוטמו, והמורטו - חייב שלש חטאות". ריש לקיש מסביר כי התולש את כנפי העוף חייב על מלאכת גוזז, הקוטם את הכנף במידה מדויקת – חייב משום מלאכת מחתך, והממרט את הכנף מנוצותיה – חייב מפני שהוא מחליק את הכנף, ועובר על מלאכת ממחק עור.

הקושר והמתיר – האמוראים דנים היכן היו קושרים ומתירים קשרים במשכן: לדעת רבאהיו קושרים את היריעות ליתדות האוהלים כדי למותחם, ולדעת אביי בהכנת היריעות היו נקרעים חוטים, והיו קושרים קצה חוט אחד לקצה השני. אביי מקשה על רבא כי הקשירה של היריעות נעשתה רק לצורך הקמת המשכן ואחר כך היו מתירים אותה, ולכן אין זו קשירה מתקיימת. רבא מקשה על אביי כי לשיטתו בזמן שאורגים חוטים יש חוטים כפולים המסתבכים זה בזה, ולשם כך היו מתירים חלק מן החוטים, אבל האריג אינו נראה יפה, ולכן לא היו עושין כן במשכן. הצעה שלישית של רבא היא שציידי החלזון ששימש לצבע התכלת היו קושרים ומתירים את רשת הדייגים.      

והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות – תפירה של שתי תפירות אינה מתקיימת והיא עשויה להיפרם מפני שהחוט אינו כרוך דיו ביריעה, ולכן מדובר על שתי תפירות שקשרן כדי שלא יצא החוט מהיריעה. במשכן לא היו קורעים את יריעת האריג אלא אם היריעה התחוררה מתולעת הבגד, והיה צורך לקרוע את היריעה ולתפור טלאי במקום החור.  

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עג עמוד א

דף זה עוסק בשלוש מחלוקות אביי ורבא.

נתכוון לחתוך את התלוש – "נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, רבא אמר: פטור, אביי אמר: חייב". אסור לחתוך בשבת משום מלאכת קוצר. רבא סבור כי לא התכוון לחתוך את הדבר האסור ולכן פטור על עשיית המלאכה מחטאת, ואביי סבור כי מאחר שהתכוון לחתוך איזה דבר חייב, שהרי עשה מלאכה אסורה בשבת.

נתכוון לזרוק שתיים – "נתכוון לזרוק שתיים, וזרק ארבע, רבא אמר: פטור, אביי אמר: חייב". זריקת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים אסורה משום הוצאה מרשות לרשות. רבא סבור כי לא התכוון לזרוק ארבע אמות, ואביי סבור כי מאחר שהתכוון לזרוק מרחק מסוים חייב שהרי עשה מלאכה אסורה בשבת.

סבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים – "כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים, רבא אמר: פטור, אביי אמר: חייב". רבא סבור כי פטור מפני שלא התכוון לזרוק זריקה האסורה בשבת, ואילו אביי סבור כי חייב, שהרי עשה מלאכה האסורה בשבת.

התלמוד מסביר שיש צורך בשלוש מחלוקות מפני שהן מתארות פרטים שונים של כוונת האדם. במקרה הראשון כוונת עושה המלאכה הייתה לדבר מותר, ושינה ועשה מלאכה בדבר האסור בעשיית מלאכה. במקרה השני הפעולה עצמה היא כשל מלאכה אסורה, אלא שעושה המלאכה התכוון לעשותה בשיעור פחות מהגדרת האיסור (שתיים ולא ארבע). ובמקרה השלישי התכוון לעשות את המלאכה לפי הגדרת המלאכה האסורה, אלא שסבור היה כי תנאי המקום אינם אוסרים את המלאכה (רשות היחיד), ונמצא כי המקרים הללו בכללם מתארים חוסר כוונה לעשות את המלאכה בכל פרטיה – החפץ, הכמות, והמקום.

התלמוד דן במחלוקות אביי ורבא לאור המשנה במסכת שבת (ז, ב): "אבות מלאכות: ארבעים חסר אחת". הפירוט של המלאכות במשנה מלמד כי אם עשה את כל המלאכות בהעלם אחד – חייב על כל מלאכה ומלאכה. לדעת אביי מדובר על מי שיודע כי היום שבת ואסור לעשות את המלאכות בשבת, אלא שאינו מודע לשיעור המלאכות האסורות, ולכן חייב חטאת על כל מלאכה שברשימת המלאכות האסורות במשנה. לדעת רבא אי אפשר להעמיד את המשנה במקרה שלא התכוון לאחד מפרטי המלאכה מפני שאדם זה פטור מחטאת, ויש להעמיד את המשנה במי שהזיד בשבת ושגג במלאכות, כלומר, יודע כי היום שבת אבל אינו יודע מהן המלאכות האסורות בשבת. התלמוד מעיר כי אין הכוונה לאדם שאינו יודע כלל מהן המלאכות האסורות בשבת – שהרי לאדם זה אין גם שום משמעות לידיעת השבת, אלא כוונת הדברים היא לאדם היודע על איסור המלאכה כאיסור לא תעשה אבל אינו יודע שיש עונש כרת על המלאכות. או לחילופין, שמדובר על מי שאינו יודע על איסור המלאכות, אבל יודע כי אסור לצאת מחוץ לתחום בשבת. 

 

 

שבת עג עמוד ב

דף זה עוסק במלאכות שבת.

במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת". במשנה יש רשימה של שלושים ותשע מלאכות שאפשר לחלקן לארבע קבוצות: מלאכות האוכל (הזורע עד האופה), מלאכות הבגד (הגוזז עד הקורע), מלאכות הספר (הצד עד המוחק), ומלאכות הבניין (הבונה עד המכה בפטיש). מלאכת מוציא מרשות לרשות עומדת בפני עצמה. המשנה מתארת את המלאכות האסורות בשבת, כדי ללמד שאם עשה את כל המלאכות בהעלם אחד  - שלא ידע כי המלאכות אסורות בשבת – חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה.

התלמוד דן בפרטי המלאכות שבמשנה:

הזורע והחורש – המשנה הופכת את סדר הפעולות של החקלאי החורש בתחילה ואחר כך זורע, מפני שהמשנה נכתבה בארץ ישראל, ובארץ ישראל נהגו לעבד את השדה עיבוד מועט, ואחר כך לזרוע ולחרוש שוב כדי להפוך את הזרעים שיקלטו היטב בשדה.

הזורע – בברייתא שנינו: "הזורע ,והזומר, והנוטע, והמבריך, והמרכיב – כולן מלאכה אחת הן". הברייתא מרחיבה את הגדרת מלאכת הזורע הנזכרת במשנה לכל פעולה שמטרתה להצמיח גידולי שדה, אילנות וכרמים. התלמוד מסביר כי במשנה הקודמת (ז, א) שנינו כי "מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת - אינו חייב אלא אחת", אלא שהברייתא מבקשת להצביע על קשרים מסועפים יותר בין מלאכות שיש להחשיבן למלאכה אחת: המלאכה האסורה בתורה היא זורע, ויש להחשיב את כל המלאכות הללו כאסורות מבחינה פורמלית כאיסור זריעה, אלא שהזורע הוא מי שמסייע לצמיחת השדה והנוטע הוא מי שמצמיח אילנות.

בקשר למלאכת הזורע דנים על מעמדה של מלאכת הזומר, שיש לדון בה משלושה היבטים: א. האיסור – הזומר הוא מי שחותך ענפים בגפן כדי להצמיחה – ולכן הפעולה של הזומר אינה גורמת לצמיחה, ורק מפני שמטרת הזומר הוא לסייע לצמיחה על ידי קציצת ענפים מיותרים יש להחשיב אף את הזומר לנוטע, וממילא גם לראות מלאכה זו כתולדה של מלאכת הזורע. ב. הזומר כשתי מלאכות – מלאכת הזומר דומה מצד מטרתה לנוטע, ומצד פעולתה לקוצר, ולפיכך, הזומר וצריך לעצים – חייב שתיים, אחת משום קוצר (מי שרוצה להשתמש במה שחתך מן השדה), ואחת משום נוטע. ג. הרחבת איסור הזומר לעוד פעולות –החותך אספסת ממקום גידולה חייב אחת משום קוצר מפני שרוצה להשתמש בשחת למאכל בהמות, ואחת משום נוטע מפני שמסייע להצמחת התבואה. וכיוצא בזה, החותך תרד (סילקא) כדי שיצמח ויגדל וכדי להשתמש במה שחתך – חייב שתיים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע.

החורש – בברייתא שנינו: "החורש והחופר והחורץ – כולן מלאכה אחת הן" (ראו תוספתא י, יג). הברייתא מוסיפה עוד מלאכות שלא נזכר במשנה, ומזכירה עוד היבטים חשובים: א. חיוב לפי מקום – מי שהיתה לו גבשושית של עפר  ונטלה ממקומה, אם הייתה בבית – חייב משום בונה, ואם הייתה בשדה – חייב משום חורש", ולחילופין, אם הייתה לו גומא וסתם אותה, בבית – חייב משום בונה, ובשדה – חייב משום חורש. ב. מלאכה שאינה צריכה לגופה – מי שחופר גומא בשבת אבל אינו צריך את הגומא עצמה אלא את העפר שמוציא מן החפירה נחשב כמי שעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה (לחפיר), ונחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב או פטור, והאם גם לדעת מי שמחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, אם המלאכה היא קלקול (כמו עשיית גומא באדמה) אינו חייב עליה.

 

הקוצר – בברייתא שנינו: "הקוצר, הבוצר (גפן), והמסיק (זית), והאורה (תאנים) – כולן מלאכה אחת". התלמוד דן על הגדרת מלאכת הקוצר של מי שזורק רגבי אדמה על מכבדות התמרים שבדקל כדי להשיר לאדמה תמרים, ונחלקו אמוראים בדבר: רב פפא סבור כי אדם זה חייב הן משום תולש (קוצר), והן משום מפרק (דש), ואילו רב אשי חולק וסבור כי אין דרך תלישה ופריקה בזריקת רגבים על הדקל.

המעמר –הוא מי שאוסף את התבואה הקצורה לערימה אחת. האמוראים נחלקו על מי שצובר ואוסך את המלח שיבש בבריכת המלח: לדעת רבאחייב משום מעמר מפני שאוסף את המלח כמי שאוסף שיבולים, ולדעת אביי פטור מפני שאיסור עימור נאמר על גידולי קרקע, ואילו המלח אינו גדל בקרקע אלא נותר על הקרקע באגן ההיקוות של המים המלוחים, לאחר אידוי המים, כמשקע של מינרלים שריחפו במים.    

הדש – בברייתא שנינו: "הדש, והמנפץ, והמנפט – כולן מלאכה אחת הן". דש הוא מי שמפריד את גרעין התבואה מהקליפה, המנפץ הוא מי שמוציא את סיבי הפשתן מהגבעול, והמנפט הוא מי שמוציא את גרעיני צמר הגפן מן הכותנה.  

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עב עמוד א

דף זה עוסק בידיעות מחלקות לעניין קורבן אשם.

בדף הקודם הובאה מחלוקת אמוראים על ידיעות המחלקות את חובת קורבנות החטאת: "אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על הראשון, וחזר ונודע לו על השני, רבי יוחנןאמר: חייב שתים, וריש לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת". קורבן חטאת בא על עבירה שעבר בשגגה, ומתחייב בקורבן רק כשהוא יודע על החטא, ונחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן מה דינו של מי שידע על כל אחד מחטאיו שלא בשעה אחת – האם הידיעות שלאחר החטאים מחלקות את מניין החטאות.

בדף זה התלמוד דן על שאלה דומה ביחס לאשם ודאי, ולאור מחלוקת התנאים במשנה כריתות (ה, ב): "רביעקיבא מחייב על ספק מעילות אשם תלוי, וחכמים פוטרים. ומודה רבי עקיבא, שאין מביא את מעילתו, עד שתתודע לו, ויביא עמה אשם ודאי. אמר רבי טרפון, מה לזה מביא שתי אשמות, אלא יביא מעילה וחומשה, ויביא אשם בשני סלעים, ויאמר, אם ודאי מעלתי, זו מעילתי וזה אשמי. ואם ספק, המעות נדבה, ואשם תלוי, שממין שהוא מביא על הודע, מביא על לא הודע" .רבי עקיבא סבור כי על עבירה של ספק מעילה מביא אשם תלוי, כפי שמביא אשם תלוי על ספק עבירות שחייב עליהם חטאת, ולאחר שיוודע לו כי חטא מביא אשם תלוי. רבי טרפון חולק וסבור כי אין צורך להביא אשם תלוי ואחר כך אשם מעילות וודאי, אלא להתנות על אשם אחד (שכן כל אשם הוא ממין זכר) שיהא על ספק מעילה או על ודאי מעילה. ההבדל בין הדעות הוא שלדעת רבי עקיבא צריך ידיעה של החטא כדי להקריב אשם ודאי, ואילו לדעת רבי טרפון אין צורך בידיעה של החטא.

האמוראים דנים על ידיעות של אשם הבא על שפחה חרופה. הבא על שפחה חרופה (חציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי) בין בשוגג ובין במזיד - חייב אשם אפילו אם בא עליה ביאות הרבה (ויקרא יט, כ-כב), ומסבירים כי מניין האשמות תלוי במחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון, ואפשר להבדיל בין שלושה מצבים:

לפי רבי טרפון הסבור שאין צורך בידיעה בתחילה באשם ודאי של מעילה, גם הבא על שפחה חרופה חמש פעמים, איננו חייב אלא אשם אחד על כל הפעמים שבא עליה, אפילו אם נודע לו בין כל מעשה ומעשה, מאחר שאין הידיעות מחלקות לעניין אשמות.

עם זאת, רבי עקיבא ורבי טרפון מסכימים שאם בא על השפחה כמה פעמים ונודע לו שעבר עבירה, והפריש עליה קורבן אשם, ואחר כך בא עליה שוב - חייב על כך אשם נוסף ("מעשה שלאחר הפרשה"), מפני שאין אמנם צורך בידיעה בתחילה לדעת רבי טרפון, אבל אם ידע ועשה מעשה של הפרשת קורבן, הרי הללו מחלקים לעניין אשמות.

לפי רבי עקיבא הסבור שיש צורך בידיעה בתחילה באשם ודאי של מעילה, הבא על שפחה חרופה חמש פעמים – ונודע לו בכל פעם שבא עליה – הרי זה כעין מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן לעניין ידיעות מחלקות לעניין חטאות, שלדעת ריש לקיש אינו חייב אלא אחת על כל הפעמים שבא עליה, ולדעת רבי יוחנן חייב על פעם שידע שהוא עושה עבירה.

 

 

שבת עב עמוד ב

דף זה עוסק בהבדלים בין מצוות שבת לבין שאר המצוות.

בברייתא במסכת כריתות נאמר: "חומר שבת משאר מצות, וחומר שאר מצות משבת: חומר שבת משאר מצות, שהשבת עשה שתים בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות. וחומר שאר מצות משבת, שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת".

התלמוד דן על פירוש הברייתא:

"חומר שבת משאר מצות: בהעלם אחד – חייב על כל אחד ואחד, מה שאין כן בשאר מצות" – משפט זה אינו עוסק בהבדל בין שבת לבין שאר המצוות, שכן לא מצינו הבדל בין שבת לשאר המצוות לעניין חלוקת קורבנות: מי שאכל חלב ודם, אפילו אם עשה זאת בהעלם אחד – חייב על כל עבירה שעשה חטאת, ובדומה לכך, מי שקצר וטחן בשבת, אפילו אם עשה זאת בהעלם אחד – חייב על כל עבירה חטאת. ואם עשה אותה עבירה בהעלם אחד מספר פעמים, שאכל כזית חלב ואחר כך עוד כזית חלב, או שקצר ואחר כך קצר שוב בשבת – חייב רק חטאת אחת. כוונת המשפט היא אפוא להבדיל בין שבת לבין איסור עבודה זרה (מפני חשיבותה היא נקראת "שאר מצוות"). בשבת חייב על כל מלאכה ומלאכה, ואילו בעבודה זרה מי ששוחט, מקטר, מנסך בהעלם אחד – אינו חייב אלא אחת.   

"וחומר שאר מצות משבת, שבשאר מצות שגג בלא מתכוין - חייב, מה שאין כן בשבת" -  בסוגיה מסבירים כי בניגוד למשפט הקודם שעסק בהבדל בין שבת לעבודה זרה, משפט זה אינו עוסק בהבדל בין שבת לעבודה זרה, אלא בהבדל בין שבת לשאר מצוות, ונחלקו האמוראים בדבר: לדעת רבא משפט זה עוסק במי שהתכוון לחתוך דבר תלוש בשבת, ובטעות חתך דבר המחובר לאדמה – שלא עבר על איסור קצירה ופטור מקורבן חטאת, וזאת שלא כמו בשאר המצוות, שם האוכל חלב וסבור כי הוא אוכל שומן - חייב חטאת. לדעת אביי ההבדל אם מתכוון למלאכה מסוימת, לחתוך תלוש וחתך מחובר – חייב חטאת, ולפי שיטתו יש לפרש את הברייתא במי שהתכוון להגביה תלוש (שאין כל איסור בדבר), ובמקום זה עשה מלאכה וחתך מחובר – ופטור מחטאת, וזאת בניגוד לשאר המצוות, שבהן אוכל חלב והוא סבור שמדובר ברוק שהוא בולע – חייב חטאת.  

התלמוד מסביר כי בהלכות עבודה זרה יש חשיבות לכוונת של החוטא ולכן הכלל של "שגג בלא מתכוון - חייב" אינו מתאים. כך, למשל, אם החוטא משתחווה לעבודה זרה מפני שהוא סבור שמדובר בבית כנסת –לבו לשמיים ופטור. וכיוצא בזה, אם השתחווה לאנדרטה של עבודה זרה בלי לקבל אותה לאלהות – לא עשה כלום. והאמוראים נחלקו על מקרה ביניים של מי שעבד עבודה זרה מפני שהוא חושש מאדם אחר (יראה) או רוצה בטובת אדם אחר (אהבה): "רבא אמר: פטור, ואביי אמר: חייב". יש האומרים כי מדובר על מי ש"אומר מותר", כלומר, סבור כי מותר לעבוד עבודה זרה, אבל גם בעניין שבת אומר מותר (תינוק שנשבה) איננו פטור לגמרי מחטאת, אלא חייב חטאת אחת או שתיים. 

 

להרשמה לקבוצת הדף השבועי
סיכומי הפרקים