חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת כב עמוד א

דף זה עוסק בהדלקת נר חנוכה.

גובה נר חנוכה – נר חנוכה פסול למעלה מעשרים אמה (בערך עשרה מטרים).

מקום הנחת נר חנוכה – מצווה להניח נר חנוכה בטפח הסמוך לפתח, ונחלקו אמוראים מאיזה צד של הפתח: "רב אחא בריה דרבא אמר: מימין, רב שמואל מדפתי אמר: משמאל". ההלכה היא משמאל כדי שנר חנוכה יהיה מצד שמאל והמזוזה תהיה מצד ימין של הדלת.

איסור ביזוי מצווה והשימוש בנר חנוכה - איסור ביזוי המצוות נזכר בתורה לגבי מצוות כיסוי הדם: "ושפך...את דמו וכסה" (ויקרא יז, יג), ומכאן למדו שלא יכסה ברגל את הדם כדי שלא יתנהג בדרך המראה כאילו המצוות שהוא עושה בזויות בעיניו. איסור ביזוי המצווה נשנש בברייתא באיסור להשתמש בנוי הסוכה בשבעת ימי חג הסוכות: "סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים (יריעות) ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים, אפרסקין, שקדים ורמונים, ופרכילי (ענפים) ענבים, ועטרות של שבלים, יינות (של) שמנים וסלתות - אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו". בנר חנוכה אין ברייתא האוסרת את הדברים, אך האמוראים פסקו שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ולבזות את המצווה, ואף על פי שאין קדושה מיוחדת בנר חנוכה, אפשר ללמוד בעניין זה מדם העוף והחיה שאף על פי שאין בו קדושה אסור לבזותו.

מחלוקות רב ושמואל – התלמוד דן על שלוש מחלוקות רב ושמואל:

א. הדלקה מנר לנר – "רב אמר: אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר: מדליקין". אמוראים אחדים נחלקו בטעמו של רב שאין מדליקים מנר חנוכה לנר אחר. יש המסבירים כי הטעם הוא משום ביזוי מצוה, שמשתמש בנר חנוכה להדלקת נר אחר, ויש ששוללים הסבר זה, ומסבירים כי הטעם הוא משום הכחשת מצווה, שעל ידי שמדליק מנר החנוכה הוא מפחית מכמות השמן ומבזה את מצוות החנוכה. ההבדל המעשי בין ההסברים הוא במקרה שמדליק במישרין מנר חנוכה אחד נר חנוכה אחר, שאין בזה ביזוי מצווה משום שעושה את הדבר לצורך אותה מצווה, אך יש בכך הכחשת מצווה מפני שבשעת הדלקת הנר פוחתת במעט כמות השמן שבנר המדליק.

ב. התרת ציצית – "רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד, ושמואלאמר: מתירין מבגד לבגד". המחלוקת היא אם אפשר להשתמש בחוטי הציצית על מנת להטילם בבגד אחר החייב בציצית, ושאלה זו גם כן קשורה כפי הנראה לכבוד המצווה.

ג. הלכה כרבי שמעון בגרירה – בתוספתא מסכת ביצה (ב, יב) נאמר (בשינוי לשון): "רבי שמעון אומר: גורר אדם מיטה, כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ", ונחלקו האמוראים כיצד לפסוק הלכה: "רב אמר: אין הלכה כרבי שמעון בגרירה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בגרירה". השאלה היא האם מותר לגרור חפצים העושים חריץ באדמה. אביימספר כי רבה (דודו ורבו) נהג לעשות כדברי רב, לבד משלוש המחלוקות הללו, שבהן נהג בפועל כדעת שמואל. 

 

שבת כב עמוד ב

דף זה עוסק בהדלקה מנר לנר, ובהגדרת מצוות החנוכה.

הדלקה מנר לנר – בסוגיה נחלקו האמוראים רב ושמואל אם מותר להעביר את האש מנר אחד של החנוכה לנר אחר של חנוכה: "רב אמר: אין מדליקין מנר לנר, ושמואלאמר: מדליקין מנר לנר". הסוגיה דנה בסברתו של רב – אם הדבר אסור משום ביזוי מצוות החנוכה, שמשתמש בנר החנוכה להדלקת עוד נרות חנוכה, או משום הכחשת המצווה, שבכל פעם שמדליק בנר החנוכה מפחית מעט מכמות השמן שיש בנר. ההבדל המעשי בין הטעמים הוא כאשר מדליק נר חנוכה אחד מנר חנוכה דולק. בהדלקה כזו אין ביזוי מצווה מפני שלא מבעיר דבר שאינו חלק מן המצווה, אך יש בכך משום הכחשת המצווה, שהרי כמות השמן שבנר פוחתת על ידי ההדלקה. שאלה אחרת היא גם על דעת שמואל – אם  שמואל מתיר להדליק קיסם בנר חנוכה על מנת שידליק בו נר חנוכה אחר, או שהוא מודה שהדלקה של קיסם אסורה, ויש להתיר רק הדלקה מנר לנר.

לאור הבעיות בהגדרת דעתו של שמואל ובסברתו של רב התלמוד דן בעוד מקורות המוכיחים דבר זה:

דעת שמואל - בתוספתא מסכת מעשר שני (א, א) נאמר: "סלע של מעשר שני – אין שוקלים כנגדו דינרי זהב, ואפילו לחלל עליו מעשר שני אחר". אסור להשתמש בכסף מעשר שני אפילו כדי לקבוע את משקלם המדויק של כספי חולין שרוצה לדעת את משקלם כדי לחלל עליהם פירות מעשר שני. אחד האמוראים מקשה ממקור זה על דעת שמואל, ומכאן שהוא סבור כי בדומה לשקילה של כסף מעשר-שני עבור כספי חולין שעליהם יחלל מעשר שני אחר, שמואל מתיר להדליק גם מנר חנוכה לקיסם שידליק בו נר חנוכה אחר, ולכן יש להקשות עליו מהלכה זו. אלא שרב דוחה הסבר זה, ומסביר כי שם יש חשש שבסופו של דבר לא ישתמש בכספי חולין אלו, מפני שהמשקל לא יימצא מכוון היטב, ונמצא ששקל בכספי מעשר שני שלא לצורך מצווה.

סברת רב – על המנורה נאמר: "מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד יערך אותו אהרון מערב עד בוקר לפני ה' תמיד, חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כד, ג). במדרש על פסוק זה דנים מדוע יש צורך בהדלקת המנורה: "וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". האמורא רב מסביר כי העדות היא הנס שאירע בנר המערבי שהיה נותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים", כלומר, כמות השמן בנר המערבי שבמנורת המקדש הייתה זהה לשאר הנרות, אך בניגוד לשאר הנרות שהדליקו מ"בין הערביים" עד לבוקר, הנר המערבי דלק זמן ארוך של כל היממה, עד שאפשר היה להדליק ממנו את שאר הנרות למחרת, ולסיים את הטבתו והדלקתו לאחר שאר הנרות. הנרות במנורת המקדש היו קבועים במנורה עצמה, והדרך היחידה להדליק מנר לנר הייתה על ידי הדלקה בעזרת נר חיצוני – מנר מערבי לנר אחר, ומנר זה לנר של המנורה. דרך הדלקה זו קשה הן לפי הסברה שאסור לבזות את המצווה והן לפי הסברה שאסור להכחיש את השמן של המצווה, והתלמוד מסביר שלמעשה אפשר לפתור את הבעיה של ביזוי מצווה, ולהניח פתילות ארוכות לשאר הנרות, ולהדליק מנר לחבירו שלא באמצעות קיסם, אך פתרון זה אינו עוזר לבעיה של הכחשת מצווה, והדבר נשאר בקושיה.  

הנחה או הדלקה עושה מצווה –המחלוקת של רב ושמואל עוסקת בשאלה המעשית של הדלקה מנר לנר, אך התלמוד מסביר כי שאלה זו נוגעת לעצם הגדרת המצווה: אם ההדלקה של הנר היא עיקרה של מצוות החנוכה – "הדלקה עושה מצוה" - מותר להדליק מנר מצווה אחד לנר מצווה אחר, מפני שעצם ההבערה היא מצוות החנוכה. אבל אם עיקר המצווה היא הנחה של הנר במקומו הראוי כדי לפרסם את הנס –"הנחה עושה מצווה" - אין מדליקין מנר לנר, מפני שההדלקה אינה חלק מהותי מן המצווה ולכן אין להדליק נר חנוכה אחד מנר חנוכה אחר.

התלמוד דן במקורות אחדים מהם עולה היחס המדויק של ההדלקה וההנחה: הדלקה בעמידה - בברייתא נאמר: "היה תפוש נר חנוכה ועומד - לא עשה ולא כלום". עם זאת, אין להוכיח מכאן שההנחה עושה מצווה, מפני שבמקרה זה אדם אחר עשוי לחשוב כי התופס את נר החנוכה עושה זאת לשם צרכו ולא כדי לצאת ידי חובת מצוותו. הדלקה והוצאה - בברייתא נאמר: "הדליקה בפנים והוציאה – לא עשה כלום", אך אין להוכיח מכאן שהדלקה עושה מצווה, וצריך להדליק במקום ההנחה, מפני שייתכן שהנחה עושה מצווה, ובמקרה זה אפשר שהרואה את מי שמוציא את הנר, סובר שעושה זאת לשם צורך אישי ולא כדי לעשות את מצוותו. ובדף הבא ממשיכים לדון בשאלה זו.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת כא עמוד א

דף זה עוסק בהדלקת נר שבת.

במשנה נאמר: "במה מדליקין ובמה אין מדליקין? אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים, ולא בזפת, ולא בשעוה, ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים: אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו". המשנה מציגה רשימה של חומרי בעירה – פתילות ושמנים – שאין מדליקים בהם בשבת. האמורא רבה מסביר כי הפתילות שבמשנה אסורות בהדלקה מפני "שהאור מסכסכת בהן", כלומר, האש קופצת ואינה נאחזת היטב בפתילה, והשמנים שבמשנה אסורים בהדלקה מפני "שאין נמשכין אחר הפתילה", כלומר, השמנים הללו סמיכים מדי ואינם זורמים היטב בסיבי הפתילה.    

הדלקת מדורה בשבת - בתוספתא (שבת ב, ב) מוסבר כי האיסור שבמשנה הוא רק על פתילה לנר, אבל מותר להדליק מחומרים אלו מדורה (קודם שבת) על הקרקע או על כירת בישול, בין אם עושה זאת כדי להתחמם כנגדה ובין אם מדליק על מנת להשתמש לאורה.

עירוב שמנים, כריכת פתילות – האמוראים דנים על עירוב שמן האסור בהדלקה עם שמן המותר בהדלקה, והשאלה היא האם חכמים גזרו על שמנים אלו כשהם בפני עצמם או גם כאשר הם מעורבים עם חומרי הדלקה נאותים הנמשכים היטב אחר הפתילה. בעיה מעין זו עולה בתוספתא (שם ב, ד) על כריכת פתילה אסורה בפתילה מותרת: "כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו - אין מדליקין בו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא היו כורכים פתילה על גבי אגוז". התלמוד מסביר שדברי רבן שמעון בן גמליאל נחשבים כ"מעשה רב" (סיפור על הנהגה של הלכה למעשה), אך למעשה אין להוכיח מכאן לעניין שלנו, מפני שבתוספתא אין למעשה מחלוקת שאסור להדליק בפתילה מותרת הכרוכה בפתילה אסורה, ורבן שמעון בן גמליאל רק מוסיף כי מותר להשתמש באגוז כבסיס לפתילה על מנת שתצוף על גבי השמן ("להקפות"). תערובת שמן וחלב מותך או קרבי דגים - בהקשר זה מעירים כי חכמים גזרו על הדלקה בחלב מהותך (מותך) או בקרבי דגים שנמוחו (נמעכו ונמסו) כדי שלא יבואו להדליק בחלב לא מהותך ובקרבי דגים שלא נמוחו. יחד עם זאת, הואיל והחלב המהותך והקרביים המעוכים של הדגים נמשכים היטב אחר הפתילה גם כשהם בפני עצמם – רשאי לערב עמם שמן ראוי להדלקה ולהכשיר את ההדלקה בתערובת השמנים, ואין גוזרים גזירה נוספת על דבר שנאסר משום גזירה.      

שמן קיק – האמוראים דנים בפירושים אחדים של המילה קיק: שמואל שואל את יורדי הים על משמעות המילה, והם מספרים לו על עוף בשם קיק החי בכרכי הים. רב יצחק בנו של רב יהודה סובר שהכוונה היא לשמן-כותנה ("משחא דקאזא"), וריש לקיש סבור שהכוונה היא לקיקיון המופיע בספר יונה. בהקשר זה מספר רבה בר בר חנה על הקיקיון של יונה, הגדל על תעלות מים, ומפיקים שמן מגרעיניו, ומשתמשים בענפיו להצללת פתחי החנויות, והחולים שבארץ ישראל נחים תחתיו, ועץ זה  דומה לעץ בשם צלולביתא.   

פתילות ושמנים במקדש - הפתילות והשמנים שאמרו חכמים במשנה שאין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן גם במקדש. הטעם לאיסור הוא הכתוב בפרשת הדלקת המנורה: "להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ), ומכאן ששלהבת הנר צריכה לעלות מעצמה ולא על ידי שימוש באמצעי אחר. בהקשר זה דנים על מקורות שונים מהם נראה כי היו משתמשים בבגדי הכוהנים לפתילות המקדש: "מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם (אבנט, חגור) היו מפקיעין (פורמים את החוט) ומהן מדליקין" (משנה סוכה ה, ג, ו"בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותן ומהן היו עושים פתילות למקדש". אבנט הכוהנים היה עשוי מצמר ופשתן, אבל אין להוכיח מכאן שמותר להשתמש בצמר כפתילה במקדש, מפני שההדלקה מאבנט היא בפנסים של שמחת בית השואבה שם אין צריך להקפיד על סוג הפתילה, וההדלקה מבגדי כהונה אינה מן הצמר שאינו ראוי לשמש כפתילה, אלא מבוץ (פשתן) הראוי לשמש כפתילה.

פתילות ושמנים בחנוכה – נחלקו האמוראים האם הפתילות והשמנים שבמשנה פסולים גם בהדלקת נר-חנוכה: "אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול...ורב חסדא אמר מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת, אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת". הבעיה העומדת ביסוד המחלוקת מורכבת משתי שאלות שונות: השאלה הראשונה היא האם יש חובה להדליק נר חנוכה שכבה ("כבתה – זקוק לה"), והאם מטעם זה חובה לכתחילה להשתמש בחומרי הדלקה ראויים. שאלה אחרת היא האם מותר להשתמש באור נר החנוכה לצרכי המדליק ("מותר להשתמש לאורה"), והאם הדלקת נר חנוכה בערב שבת היא כמו הדלקת נר שבת, ומאחר שמותר להשתמש לאור הנר יש חשש שיבוא להטות את נר החנוכה. 

 

שבת כא עמוד ב

דף זה עוסק בהדלקת נר-חנוכה.

נס חנוכה – במגילת תענית נאמר: "בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [=ימי חנוכה שמונה הם, שלא להספיד בהם ושלא להתענות בהם], שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

פתילות ושמנים בחנוכה – נחלקו האמוראים האם הפתילות והשמנים שנזכרו במשנה פסולים גם להדלקת נר-חנוכה: "אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול...ורב חסדא אמר מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת, אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת". התלמוד מסביר כי המחלוקת היא על שני נושאים: האם יש חובה להדליק נר חנוכה שכבה ("כבתה – זקוק לה"), והאם מטעם זה חובה לכתחילה להשתמש בחומרי הדלקה ראויים על מנת שהנר לא יכבה. שאלה אחרת היא האם מותר להשתמש באור נר החנוכה לצורכי המדליק ("מותר להשתמש לאורה"), והאם הדלקת נר חנוכה בערב שבת היא כמו הדלקת נר שבת, ומאחר שמותר להשתמש לאור הנר יש לחשוש שיבוא להטות את נר החנוכה בשבת. ומסופר כי אביי לא קיבל את הטעמים הללו בתחילה, אך כשהדבר נאמר לו משמו של רבי יוחנן הוא קיבלו, ואמר שאם היה זוכה היה מקבל את הדברים כאשר שמע עליהם בראשונה, והיה זוכר את הדברים כנוסח הדברים שאדם לומד בילדותו ("גירסא דינקותא").

זמן הדלקת נר חנוכה – בברייתא נאמר: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". כוונת הברייתא היא שהשמן והפתילה שבנר צריכים לבעור מרגע שקיעת החמה ועד שסוחרי העצים ("תרמודאי") הולכים ממקום מסחרם בשוק. כוונה אחרת של הברייתא היא שאם לא הדליק עד לזמן שתכלה רגל מן השוק – עדיין חייב להדליק.

מניין הנרות בנר חנוכה – בברייתא נאמר: "מצות חנוכה: נר – איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך – פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". האמוראים בארץ ישראל נחלקו מה טעמם של בית שמאי ובית הלל. לפי רבי יוסי בר אבין בית שמאי סוברים שיש ללכת אחר הימים הנכנסים של חג החנוכה, ומאחר שמניין הימים הולך וקטן אף מניין הנרות הולך ופוחת. ובית הלל סוברים שיש ללכת אחר הימים היוצאים של חג החנוכה, ומאחר שמניין הימים מצטבר ועולה, אף מניין הנרות הולך וגדל. לפי רבי יוסי בר זבידא וכן לפי מסורת של זקנים שהיו חיים בעיר צידן (צידון) קשור לכללים שהיו במקדש. בית שמאי סוברים שנרות החנוכה הם כדוגמת הפרים שמקריבים במקדש בחג הסוכות, שביום הראשון היו מקריבים שלושה עשר פרים, ביום השני שניים עשר פרים, וכך היו מפחיתים בכל יום פר אחד, וכך יש לעשות גם בנרות חנוכה, להפחית את מניין הנרות בכל יום. בית הלל הולכים אחר הכלל של "מעלין בקודש ואין מורידין" הקובע שבמקדש אין להוריד דבר מקדושתו לקדושה פחותה אלא להעלותו לקדושה גבוהה יותר.  

מקום הנחת נר חנוכה – בברייתא נאמר: "נר חנוכה - מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו ודיו". האמורא רבא מוסיף שצריך נר דולק או מדורה כדי להשתמש באור שלהם ולא להשתמש באור נר חנוכה. אדם חשוב אין דרכו להדליק מדורה להשתמש בה לאורו, והוא חייב נר נוסף מלבד נר חנוכה להשתמש באורו.   

גובה נר חנוכה - במשנה במסכת בבא קמא (ו, ו): "גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק – חייב. גמל שטעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני, והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ - חנוני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה – פטור". מדברי רבי יהודה מוכיח רבינא שמצוה להניח את נר חנוכה בתוך גובה עשרה טפחים, ולכן יש לחנווני מצווה להניח נר חנוכה בגובה זה, ומאחר שיש לו רשות לעשות כן, יש לפוטרו על נזק שריפה לסחורה שעל הגמל. ואולם, ייתכן שאף לדעת רבי יהודה מותר להניח את נר חנוכה למעלה מעשרה טפחים, אך אין מטריחים את החנווני לעשות זאת כדי שלא יבוא להימנע ממצוות חנוכה. 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת כ עמוד א

דף זה עוסק בהבערת אש, צלייה ואפיה בערב שבת.

במשנה נאמר: "אין צולין בשר, בצל וביצה, אלא כדי שיצולו מבעוד יום. אין נותנין פת לתנור עם חשכה, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום. רבי אליעזר אומר: כדי שיקרום התחתון שלה. משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה, ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד, ובגבולין (מחוץ למקדש)-  כדי שתאחוז האור ברובו. רבי יהודה אומר: בפחמין כל שהוא".

צליה מבעוד יום – במשנה נאמר: "כדי שיצולו מבעוד יום", והסוגיה מסבירה כי צליה מוגדרת לפי שיעור של "מאכל בן דרוסאי", שיעור מינימלי של צליה, ההופך את המאכל לראוי לאכילה. בן דרוסאי הוא שמו של אדם שנהג לאכול את המאכל מיד כשאפשר היה לאוכלו (ויש שאמרו שמדובר בפושע שנקרא כך על שם שהיה דורס את המאכל ואוכלו מיד). שיעור "מאכל בן דרוסאי" חשוב גם להגדרת בישול בהלכה: בישול גויים- דבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי אינו אסור משום בישול גויים. חכמים גזרו שאדם לא יאכל אוכל שגוי בישלו, אך אם כבר התבשל בצורה חלקית בידי יהודי שוב אין איסור שהגוי ימשיך בבישול. השהיה בשבת – דבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי ראוי לשהות בערב שבת על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ולהתחמם עליה בשבת, ואין חוששים שמא יחתה את הגחלים שמתחת לכירה כדי לזרז את גמר הבישול, מאחר שהמאכל כבר ראוי לאכילה.

המחלוקת על דרגת הקרום של פת בתנור – במשנה נאמר: "אין נותנים פת לתנור...אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום. רבי אליעזראומר: כדי שיקרום התחתון שלה". בברייתא נאמר: "רבי אליעזר אומר: כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור". לדעת חכמים אפשר לתת את הפת התנור אפילו זמן קצר לפני שבת, זמן המספיק לצד הלחם הקרוב לאש להפוך לקרום קשה. ולדעת רבי אליעזר יש להכניס את הלחם לתנור זמן-מה לפני שבת, כדי שהצד התחתון הדבוק לתנור יאפה גם הוא.  

קורבן פסח – במשנה נאמר: "משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה" המשנה עוסקת בערב פסח שחל בערב שבת. בני החבורה המכינים את הפסח היו זריזים ויעילים בעבודתם ולפיכך התירו להם להכניס את קורבן הפסח בשלמותו לתנור עם החשיכה של ליל שבת. קורבן הפסח בא מכבש או גדי-עיזים בן שנה שהיו צולים בשלמותו בתנור, ואף על פי שבדרך כלל אין חוששים שיבוא לחתות בשר גדי המצוי בתנור מפני שהרוח מזיקה לבשר, במקרה זה הגדי לא מנותח ולכן זמן הבישול הוא ארוך מהרגיל, ואלמלא היו סומכים על זריזות בני החבורה היה מקום לחשוש שיבוא לחתות בגחלים. מדורת בית המוקד – במשנה נאמר: "ומאחיזים את האור במדורת בית המוקד" – הכוהנים היו זריזים בעבודתם, ולכן התירו להם להדליק את העצים שבמדורת בית המוקד ממש לפני שבת. אגב זה דנים על איסור הבערת אש בשבת לפי הכתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג). יש הסוברים כי כתוב זה מלמד שאסור להבעיר אש בשבת במושבותיכם אך מותר להדליק את מדורת בית המוקד, אך התלמוד דוחה פירוש זה וסובר שאפשר להסיק מהכתוב שמותר לשרוף את האיברים והפדרים של הקורבנות בשבת עצמה.   

אחיזת האור בעצים - במשנה נאמר: "ובגבולין - כדי שתאחוז האור ברובם", כלומר, מחוץ למקדש יש להדליק את העצים קודם שבת, כך שהאש תיאחז ברוב העצים לפני השבת. האמוראים נחלקו מהו הרוב האמור במשנה וכיצד יש למדוד את הרוב: הרוב שבמשנה- "אמר רב: רוב כל אחד ואחד (מהעצים), ושמואל אמר: כדי שלא יאמרו הבא עצים ונניח תחתיהן". לדעת רב האש צריכה לאחוז את הרוב של כל אחד מן העצים, ולדעת שמואל השלהבת צריכה לעלות מאליה, בלי שיהא צורך בהוספת חומר בעירה. אומדן רוב העצים – בעניין זה יש מסורות אמוראים שונות כיצד לאמוד שריפה של עץ יחידי: " רב אמר: רוב עוביו, ואמרי לה: ברוב היקפו", ולהלכה מחמירים כשתי הדעות. בעיה זו של הגדרת רוב העץ שנויה למעשה גם במחלוקת תנאים: "רבי חייא אמר: כדי שישחת העץ ממלאכת האומן. רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי שתאחז העץ משני צדדין". דעת רבי יהודה בן בתירא מבוססת על הכתוב: "את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר, היצלח למלאכה" (יחזקאל טו, ד). אגב הדיון בכתובים העוסקים בהבערת אש, מעירים גם על הכתוב על המלך יהויקים: "והאח לפניו מבוערת" (ירמיהו לו, כב), ונחלקו אמוראים מה הכוונה במילה "אח" שבכתוב: "רב אמר: "אחוונא (ערבה), ושמואל אמר: עצים שנדלקו באחוונא (עצים שנדלקים באחווה זה מזה)".

רוב בקנים ובגרעיני תמרים – נחלקו האמוראים: רב הונאסובר שקנים או גרעיני תמרים – אין צריכים שרובם יידלק, מפני שהם נדלקים בקלות, אך אם אגדם יחד או נתנם בחותלות (סלים קלועים) – צריכים רוב, מפני שקשה להדליקם כשהם מצויים יחד. רב חסדא חולק בין בקנים ובין בגרעיני תמרים, וסובר שמידת הפיזור קובעת אם צריך רוב: אם הקנים או הגרעינים מפוזרים ונפרדים – צריכים רוב, אך אם הם אגודים – אינם צריכים רוב. רב כהנא מבחין בין קנים הצריכים רוב כאשר אגדם (כרב כהנא) לבין גרעינים הצריכים רוב כאשר הם מפוזרים (כרב חסדא).  

חומרי בעירה –חומרי בעירה דליקים אינה צריכה רוב: "תני רב יוסף: ארבע מדורות – אין צריכים רוב: של זפת, ושל גופרית, ושל גבינה ושל רבב (שומן), במתניתא תנא: אף של קש ושל גבבא". וכיוצא בזה גם סוגים שונים של עצים דליקים יותר: "אמר רבי יוחנן: עצים של בבל – אין צריכין רוב". התלמוד מסביר שבעצים של בבת בוודאי אין הכוונה לקיסמים דקים, אלא לענף של ארז ("שוכא דארזא") או לאזוב ("זאזא").

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת טז עמוד א

דף זה עוסק בטומאת כלי זכוכית.

טומאת כלי זכוכית – בברייתא נאמר: "יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית". בדף הקודם הוסבר כי כלי זכוכית עשויים מחול, ולכן חכמים השווו את מעמדם לכלי חרס העשויים מאדמה. יחד עם זאת, הואיל ואפשר לתקן כלי זכוכית שנשברו על ידי התכת הזכוכית בחום, וניפוח כלי זכוכית חדש, יש להשוות את מעמד כלי הזכוכית לכלי מתכות, שאף אותם אפשר לתקן לאחר שבירה. מעמד ביניים זה של כלי הזכוכית בא לידי ביטוי במספר נושאים.

בנושאים אחדים רואים את כלי הזכוכית ככלי מתכות:

א.     טבילת כלי זכוכית במקווה - אין טובלים כלי זכוכית טמא במקווה ככלי חרס שאין לו תקנה אלא בשבירת הכלי. יחד עם זאת, אם יצק עופרת בנקב של כלי זכוכית, המתכת נחשבת ל"מעמיד" – דבר המייצב ומחזק את הכלי ומאפשר להשתמש בו שימוש תקין, ואז הולכים אחר המעמיד (המתכת), ואפשר לטבול את הכלי מטומאתו במקווה (לפי מסכת מקוואות ט, ה). 

ב.     טומאה מגב הכלי – כלי חרס נטמא כאשר הטומאה מצויה באויר הכלי או בכלי קיבול המצוי בתחתית הכלי, אך אינו נטמא כאשר הטומאה נגעה בצד החיצוני של הכלי, כדברי המשנה במסכת כלים (ב, א): "כלי חרס וכלי נתר – מיטמאין ומטמאין מאויריהן, ומיטמאין מאחוריהן, ואין מיטמאין מגביהן, ושבירתן מטהרתן". בעניין זה כלי זכוכית אינם ככלי חרס אלא ככלי מתכות המטמאים מצדם החיצוני (מגביהן). רב אשי סובר כלי הזכוכית דומים בעקרון לכלי חרס, אך לעניין של טומא מגב הכלי נוהגים בהם כדין כלי מתכות, מפני ש"נראה תוכו כברו", כלומר, הזכוכית גורמת לכך שגב הכלי ותוך הכלי יהיו נראים כדבר אחד, ולכן, אפילו אם נטמא כלי זכוכית מגבו – הרי הוא טמא.

בנושאים אחרים אין רואים את כלי הזכוכית ככלי מתכות:

ג.      טומאה ישנה – כלי מתכות נטמאים בטומאה ישנה, טומאה של כלים טמאים שנשברו ויוצרו מחדש, כדברי המשנה במסכת כלים (יא, א): "כלי מתכות פשוטיהן (משטח חלק) ומקבליהן (כלי קיבול) - טמאין, נשברו – טהרו. חזר ועשה מהן כלים - חזרו לטומאתן ישנה". בניגוד לכך, כלי זכוכית אינם טמאים בטומאה ישנה (כלים ב, א): "כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית – פשוטיהן טהורין, ומקבליהן - טמאין, נשברו – טהרו. חזר ועשה מהן כלים - מקבלין טומאה מכאן ולהבא (ולא חוזרים לטומאה הישנה)". התלמוד מסביר כי כלי זכוכית אינם ככלי מתכות לעניין זה, מפני שטומאה ישנה אינה מדין תורה אלא מדברי חכמים, ולכן רק כלי מתכות שטמאים מהתורה – טמאים בטומאה ישנה מדברי חכמים. ואילו כלי זכוכית שטומאתו מדברי חכמים אינו טמא בטומאה ישנה מדברי חכמים.

פשוטי כלים – כאמור במשניות המובאות בפסקה הקודמת, פשוטי כלי-מתכות טמאים מהתורה, אך פשוטי כלי זכוכית אינם טמאים, אפילו שהיה ראוי לגזור טומאה על פשוטי כלי זכוכית (משטח חלק ללא כלי קיבול) כדין כלי מתכות. הסיבה שלא גזרו על פשוטי כלי זכוכית היא שחכמים רצו לעשות היכר והבחנה בין פשוטי כלי מתכות לפשוטי כלי זכוכית, כדי שלא ישרפו תרומה וקודשים שנטמאו בטומאה מדברי חכמים, אלא ישאירום תלויים – בלי להשתמש בהם ובלי לשורפם.

 

 

שבת טז עמוד ב

דף זה עוסק בטומאת כלי מתכות ובגזירת מים שאובים.

טומאת כלי מתכות - בברייתא נאמר: "שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה, וגזר טומאה על כלי מתכות" (ראו דף יד עמוד ב). בתורה נאמר על טהרת הכלים של מלחמת מדין: "אך את הזהב ואת הכסף, את הנחושת, את הברזל, את הבדיל ואת העופרת, כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נידה יתחטא, וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כב-כג), ומכאן שטומאת כלי מתכות היא מדין תורה. גזירת שמעון בן שטח היא על כלי מתכות שבורים, שאף אחר התיקון חוזרת הטומאה הישנה שהייתה בהם, ואין די בייצור הכלי מחדש אלא יש צורך לטבול את הכלים במקווה: "מעשה בשלציון (שלומציון) המלכה שעשתה משתה לבנה, ונטמאו כלי כליה, ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים, ואמרו חכמים: יחזרו לטומאתן ישנה".

טעם הגזירה - יש האומרים כי הגזירה של שמעון בן שטח נגזרה רק על טומאת-מת ישנה, והטעם לגזירה הוא "משום גדר מי חטאת", כלומר, אדם יעדיך לטהר את הכלי בדרך קלה על ידי שבירת הכלי ולא על ידי הזאת מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי לטומאת הכלי שנגע במת, ועל ידי כך יתבטל השימוש במי חטאת. יש האומרים כי הגזירה היא על כל הטומאות, ונחלקו האמוראים בטעם הגזירה: אביי סובר שהגזירה היא "שמא לא יקבנו בכדי טהרתו", כלומר, אדם יחוס על הכלי ולא ישבור אותו בשיעור מספיק כדי להוציאו משימוש ולטהרו. רבאסובר שהגזירה היא "שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה", כלומר, אנשים לא ידעו כיצד נטהר כלי המתכת, ויחשבו שטהרתו הייתה על ידי טבילה, ויסיקו מכאן שדי בטבילה כדי לטהר כלי מתכת ואין צורך להמתין גם לשקיעת החמה לטהרה גמורה. ההבדל המעשי בין הדעות הוא כאשר שבר את הכלי לחלוטין ("רצפינהו מיצרף") ולא רק ניקב בו נקב המוציאו מכלל שימוש, שלדעת אביי אין לחשוש שלא יקבנו, ולדעת רבא יש לחשוש שיאמרו שטבילה עולה בו ביום.   

גזירת מים שאובים בכלים של מי-גשמים – גזירה נוספת של שמונה-עשרה הגזירות היא על מים שאובים. במשנה במסכת מקוואות (ד, א) נאמר: "המניח כלים תחת הצינור לקבל בהן מי גשמים, אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים, ואפילו כלי אבנים וכלי אדמה וכלי גללים - פוסלין את המקוה. אחד המניח ואחד השוכח, דברי בית שמאי, ובית הלל מטהרין בשוכח. אמר רבי מאיר: נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ומודים בית שמאי בשוכח בחצר שהוא טהור. אמר רבי יוסי: עדיין מחלוקת במקומה עומדת". המחלוקת היא האם המים שבכלים נחשבים למים שאובים הפוסלים את המקווה, והמשנה קובעת ש"נמנו ורבו", כלומר, הכריעו כדעת בית שמאי, כמו הגזירות שנידונו בדפים הקודמים.

בבית מדרשו של רב הסבירו שבית שמאי ובית הלל אינם חולקים כי במקרה שהניח את הכלים בשעת "קישור עבים" (כאשר יש עננות בשמיים לפני ירידת הגשם) מעשי האדם מוכיחים כי הוא רוצה שהמים יהיו בכלי, והמים נחשבים כשאובים ופוסלים את המקווה. כיוצא בזה,לא נחלקו על מי שהניח את הכלים בשעת "פיזור עבים" שאינו נחשב כמי שרוצה מים בכלי, ואם היו מים בכלי – הם אינם פוסלים את המקווה כשאובים ("טהורים"). המחלוקת היא אם כן במקרה שהניח את הכלים בשעת העננים, העננים התפזרו ושכח לאסוף את הכלי מתחת לצינור, אחר כך שוב הצטברו העבים וירד גשם. לפי בית הלל, מאחר שהעננים התפזרו מחשבתו הראשונה לאסוף את המים בטלה, והמים שנאספו בכלי בגלל שכחה אינם פוסלים את המקווה. ולדעת בית שמאי המחשבה הראשונה אינה בטלה, והמים נחשבים כשאובים.

עמדת רבי יוסי – רבי יוסי במשנה קובע כי "עדיין מחלוקת במקומה עומדת", כלומר, בית שמאי ובית הלל לא הסכימו על גזירה אחת בעניין מים שאובים, ואי אפשר לפיכך למנות גזירה זו כאחת משמונה עשרה הגזירות של חכמים. התלמוד מציע כי לדעת רבי יוסי הגזירה היא על בנות כותים שתהיינה נחשבות נידות כבר מעריסתן. הטעם הוא שכל תינוקת בת יומה הרואה דם נידה נחשבת לטמאה, אפילו שאין זה דבר רגיל. הכותים לא חששו בכלל לדם נידה לפני גיל ההתבגרות, ולכן גזרו חכמים שכל בנות הכותים נחשבות לטמאות כבר מלידתן.

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת יט עמוד א

דף זה עוסק במלאכה של גוי בשבת.

במשנה נאמר: "בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי, ואין טוענין עמו, ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ובית הלל מתירין". התלמוד דן על מלאכה של גוי בשבת בגלל ישראל או בעבור ישראל.

מלאכת הוצאה מרשות לרשות - בברייתא נאמר: "נותנין מזונות לפני הכלב בחצר, נטלו ויצא (מחוץ לחצר) - אין נזקקין לו (אין חובה לדאוג שיאכל דווקא באותה חצר). כיוצא בו, נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר, נטלו ויצא - אין נזקקין לו". על בעליו של הכלב יש חובה לדאוג למזונותיו, ואף על פי כן אינו חושש למלאכת ההוצאה שעושה הכלב. וכיוצא בזה, למרות שאדם אינו חייב במזונות הגוי רשאי לתת לו מזונות, ולא לחשוש שהגוי יצא עמם אל מחוץ לחצר בשבת, לפי שאין הדבר נחשב כמלאכה של האדם עצמו.

שכירות כלים או שילוח אגרות – בתוספתא (שבת יד, י) נאמר: "לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב-שבת, ברביעי ובחמישי -  מותר. כיוצא בו, אין משלחין איגרות ביד נכרי בערב-שבת, ברביעי ובחמישי – מותר. אמרו עליו על ר' יוסי הכהן, ואמרי לה על ר' יוסי החסיד, שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם". הברייתא מציינת תנאי של זמן - שילוח אגרת כתובה צריכה להיעשות קודם השבת, כדי שהגוי לא יהא מוכרח למסור את המכתב בשבת. בברייתא דנים על תנאי אחר של שילוח אגרות: "אין משלחין איגרת ביד נכרי ערב-שבת אלא אם כן קוצץ לו דמים. בית שמאי אומרים: כדי שיגיע לביתו, ובית הללאומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה". התנאי לשילוח אגרת ביד הגוי הוא קציצת דמים, קביעת שכר קבוע מראש, כך שמבחינת הגוי הוא אינו עושה את הדבר עבור ישראל אלא עבור קבלת השכר, ומבחינת ההלכה אז השליחות אינה נחשבת כמלאכה של ישראל. מחלוקת בית שמאי ובית הלל - בית שמאי ובית הלל נחלקו במקרה שבו ישראל לא קבע את שכר השליח הגוי מראש, אך יש בית דואר קבוע באותה העיר הממונה על משלוח אגרות, ונחלקו מהו שיעור הזמן הקודם לכניסת שבת שבו מותר למסור לגוי את המכתב, שלדעת בית שמאי צריך הגוי להיות יכול לחזור לביתו קודם השבת, ולדעת בית הלל די בשיעור זמן מספיק להגיע למקומו ולעירו ולא לביתו ממש.

הפלגה בספינה קודם השבת – בתוספתא (שם, יב) נאמר: "אין מפליגין בספינה פחות משלושה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים? לדבר הרשות (לצורך עסקי האדם), אבל לדבר מצוה - יפה הדבר, ופוסק עמו (עם הגוי המנהיג את הספינה) על מנת לשבות, (אך בפועל הגוי) ואינו שובת, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך, ומצור לצידן אפילו בערב-שבת – מותר".

מלחמת רשות בשבת – בברייתא נאמר: "אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלושה ימים קודם לשבת, ואם התחילו - אין מפסיקין, וכן היה שמאי אומר: "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ, כ) - אפילו בשבת".

כיבוס של גוי בשבת – במשנה נאמר: "בית שמאיאומרים: אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי, אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן, בית הלל מתירין עם השמש. אמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית אבא, שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת". בתוספתא (שם א, י) נאמר: "אמר רבי צדוק:כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל שהיו נותנים כלי לבן לכובס שלושה ימים קודם לשבת, וצבועים אפילו בערב שבת, ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים". בהקשר זה עולה דיון על כביסה. מסופר כי אביי שאל את הכובס על מחיר הכביסה, והכובס נקב מחיר של כיבוס בגד לבן גם על כיבוס בגד צבעוני, אך אביי למד מדברי התוספתא שלא לטעות בדבר זה, וחכמים כבר אמרו שהלבנים קשים יותר לכיבוס, ולכן המחיר של הכביסה אינו צריך להיות שווה לכל סוג בגד. עצה אחרת של אביי היא למדוד בדיוק את גודל הבגד לפני הכביסה ולאחר הכביסה, מפני שהבגד עלול להימתח או להתכווץ בזמן הכביסה.     

קורת בית הבד ועגולי הגת - במשנה נאמר: "ושוין (מסכימים) אלו ואלו (בית הלל ובית שמאי) שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת". במשניות הקודמות גזרו בית שמאי שלא לעשות בערב שבת מלאכות, שאם היה עושה אותן בשבת בשוגג היה חייב חטאת על עשייתן. ובמשנה זו מוסבר כי מלאכות שאינו חייב על עשייתן בשוגג בשבת קורבן חטאת – כמו טעינת קורת בית הבד על מנת להפיק שמן מזיתים או הנחת עיגולי הגת על הענבים להפקת היין מן הענבים מפני שהשמן או היין יוצאים בדרך ממילא מהזיתים או מהענבים – ולפיכך גם אין גוזרים שלא לעשותן מערב שבת.

 

שבת יט עמוד ב

דף זה עוסק במלאכה הנעשית ממילא בשבת.

במשנה נאמר: "ושוין (מסכימים) אלו ואלו (בית שמאי ובית הלל) שטוענין קורת בית הבד ועיגולי הגת". במשניות הקודמות בית שמאי גזרו על עשיית מלאכות בערב שבת, ובמשנה זו הם מודים כי טעינת קורת בית הבד על הזיתים או טעינת עיגולי הגת על הענבים אינה מלאכה שחייב עליה חטאת בשבת. הסיבה היא שכל דבר היוצא ממילא מותר בשבת. האמוראים נחלקו מי התנא הסבור שמלאכה הנעשית ממילא מותרת בשבת. רבי יוסי בר חנינא מייחס עמדה זו לרבי ישמעאל במשנה במסכת עדויות (ב, ו): "השום והבוסר (ענבים) והמלילות (של חיטים) שריסקן מבעוד יום, רבי ישמעאל אומר: יגמור משתחשך, ורבי עקיבאאומר: לא יגמור". האמורא רבי אלעזר מייחס עמדה זו לתנא רבי אלעזר (ולפי נוסח אחר: רבי אליעזר) במשנה במסכת שבת (כב, א): "חלות דבש שריסקן בערב שבת, ויצאו מעצמן – אסור, ורבי אלעזר מתיר".

סברת מחלוקת האמוראים - רבי יוסי ברבי חנינא סובר כי המשנה עוסקת בזיתים וענבים שהם אוכל ההופך למשקה, ולכן ההשוואה המתאימה היא לשום, בוסר ומלילות שהם דברי מאכל שיוצא מהם משקה. לעומת זאת דבש נחשב למאכל, ונזילת הדבש מוגדרת כאוכל היוצא מאוכל, ולכן אין זאת ממש מלאכה של סחיטה הנעשית ממילא. רבי אלעזר מפריך את ההוכחה של רבי יוסי ברבי חנינא ומביא הוכחה לשיטתו. לפי דעתו אי אפשר להסתמך בעניין זה על שיטת רבי ישמעאל, מפני שהמחלוקת של רבי עקיבא ורבי ישמעאל עוסקת במקרה שבו השום, הבוסר והמלילות "מחוסרים שחיקה", באחד השלבים האחרונים בהפקת המשקה, אך אם הם "מחוסרים דיכה", בשלב הראשון של הפקת המשקה, כשעדיין לא נידוכו במדוך – הכל מסכימים שאסור לגמור את המלאכה בשבת. לפי זה המשנה העוסקת בזיתים ובענבים הנחשבים כ"מחוסרים דיכה", אינה עומדת לא כדעת רבי ישמעאל ולא כדעת רבי עקיבא. ההוכחה החיובית של רבי יוסי ברבי חנינא היא מדברי הברייתא: "זיתים וענבים שריסקן מבעוד יום ויצאו מעצמן, אסורים, רבי אלעזר ורבי שמעון מתירים". ברייתא זו דנה בזיתים וענבים כפי שדנה על חלות הדבש, ולפיכך, אין משמעות לחלוקה בין מאכל היוצא ממאכל לבין מאכל היוצא ממשקה. בהקשר זה מעירים כי רבי יוסי ברבי חנינא לא ידע על המסורת שבברייתא זו, והורה לפסוק הלכה למעשה כרבי ישמעאל.

מחלוקות רב ושמואל בעניין מוקצה – האמוראים נחלקו האם יש איסור מוקצה בדברים שונים: שמן של בדדין ומחצלות של בדדין (אנשי בית הבד), מחצלות לכיסוי מרכולת ("כרכי דזוזי"), עז שמגדלים לחלב, כבשה לגיזת הצמר, תרנגולת לביצים, ושוורים חורשים – רב אסר מפני שהדברים הללו נצרכים כרגיל למלאכות שאינן נעשות בשבת, ושמואל מתיר מפני שלשיטתו אין ממש איסור מוקצה בדברים כמו אלו, ומעירים כי למעשה מדובר במחלוקת קדומה של התנאים רבי שמעון ורבי יהודה האם יש איסור מוקצה בשבת וביום טוב. אגב הדברים מספרים על אחד התלמידים שנהג כרבי שמעון והיה מתיר לטלטל מוקצה בשבת. רב המנונא החרים את אותו תלמיד מפני שהדבר אירע במקומו של האמורא רב הסבור כרבי יהודה שיש איסור מוקצה, וההיתר מזלזל בכבודו. אגב הדברים מסופר על מחלוקת אחרת על טלטול בשעת הדליקה: תלמיד אחד התיר לטלטל כלי אחד מתוך מקום שפרצה בו דליקה בשבת, ותלמיד אחר התיר לטלטל הרבה כלים מתוך הדליקה, ולמעשה נחלקו אם עדיף למעט בכמות הדברים שמוציא מתוך הדליקה, אפילו אם חוזר על הטלטול הרבה פעמים, או שעדיף לקחת בכל פעם מספר רב של דברים מתוך הדליקה, ולעשות זאת מעט פעמים, כמחלוקתם של רבה בר זבדא ורב הונא. 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי


שבת טו עמוד א

דף זה עוסק בגזירת י"ח דבר.

במשנה נאמר: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, שעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה-עשר דברים גזרו בו ביום". מן המשנה נראה כי לאחר שערכו הצבעה, גזרו שמונה-עשרה גזירות כהכרעת הרוב מבית שמאי. בעניין זה יש מסורות אחדות מה הסוגים השונים של שמונה עשרה גזירות, והתלמוד מעיר על שני סוגים של גזירות: שמונה-עשרה גזירות שעליהן לא נחלקו ("גזרו"), ושמונה עשרה גזירות אחרות שנחלקו עליהן בו ביום, ולמחרת אותו יום הסכימו לגזור עליהם ("הושוו"). 

מחלוקות שמאי והלל – בעקבות הדיון על מחלוקות בית שמאי ובית הלל התלמוד דן על מחלוקות של שמאי והלל עצמם. במסכת עדויות הדנה במסורות שונות מובאות שלוש מחלוקות כאלו:

א. שיעור העיסה החייבת בחלה – "שמאי אומר: מקב חלה, והלל אומר: מקביים, וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא קב ומחצה – חייב בחלה. משהגדילו המידות אמרו: חמשת רבעים קמח – חייבים בחלה. רבי יוסי אומר: חמישה – פטורים, חמישה ועוד – חייבים" (עדויות א, ב). העיסה במדבר הייתה מנה יומית של לחם ("עומר לגולגולת") בשיעור עשירית האיפה, ונחלקו בכוונת הכתוב "ראשית עריסותיכם" (במדבר טו, ג), ובדרך החישוב של עשירית האיפה: לפי שמאי קב אחד קמח הוא כשיעור ביצה, כשיעור נתינת חלה של בעל הבית מעיסה בשיעור של עשרים וארבע ביצים שהוא עושה לעצמו. לפי הלל שיעור זה הוא כפול, כשיעור החלה של האופה האופה חלה לאחרים.

ב. שיעור מים שאובים הפוסלים את המקווה – "הללאומר: מלא הין מים שאובים – פוסלים את המקווה, שחייב אדם לומר בלשון רבו (כלומר, הביטוי "הין" שמקורו בתורה השווה לשנים עשר לוגים בלשון חכמים), שמאיאומר: תשעה קבין. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, עד שבאו שני גרדיים משער האשפה שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון, ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם" (שם ג). הלל הולך אחר מידת הנוזל הנהוגה בתורה וסובר שזהו שיעור חשוב של מים שאובים הפוסלים מקווה כשר, שמאי הולך אחר מים הראויים לטבילה של בעל קרי, וחכמים הולכים אחר שיעור הנוזל הקטן ביותר שמוצאים בנסכי קורבנות ציבור=שלושה לוגים.

ג. זמן טומאת נידה - שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן. והללאומר: מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעט על יד מעת לעת"(שם א). השאלה היא מאיזה שעה חוששים לטומאת נידה – שמאי סובר כי הטומאה מתחילה משעה שהאישה רואה דם-וסת ("שעתן"), הלל סובר שיש לטמא את כל מה שנגעה בו האישה עד לזמן הבדיקה הקודמת שבה בדקה האישה את עצמה ולא היה לה דם. חכמים סוברים שיש ללכת אחר השיעור המינימלי, בין אם זה "מעת לעת"=יממה אחרונה, או מזמן הבדיקה הקודמת.  

מחלוקות נוספות של שמאי והלל - התלמוד מעיר כי יש עוד מחלוקות של הלל ושמאי עצמם, כמו המחלוקת במשנה מסכת חגיגה (ב,ב) על סמיכת בהמה ביום-טוב: "הלל אומר: לסמוך, ושמאי אומר שלא לסמוך", אך מחלוקת זו היא בין הנשיאים לאבות בית הדין ואינה בלעדית להלל ושמאי. מחלוקת אחרת שאינה מוזכרת כאחת משלוש המחלוקות היא על טומאת הענבים בשעת דריכתם בגת: "הבוצר לגת – שמאי אומר: הוכשר, והלל אומר: לא הוכשר. אמר לו הלל לשמאי: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? אמר לו: אם תקניטני, גוזרני טומאה אף על המסיקה. נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס – יכנס, והיוצא - אל יצא, ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". מחלוקת זו היא האם הנוזלים שנסחטו מענבים שנבצרו לצורך דריכה בגת מכשירות את הענבים לקבל טומאה, וגם כאן נראה כי בסופו של דבר הלל לא המשיך לחלוק על שמאי, אלא שתק וקיבל את דברי שמאי.

טומאת ארץ העמים וכלי זכוכיתמי גזר? בברייתא נאמר: "יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית". לעומת זאת בברייתא אחרת נאמר: "כשחלה רבי ישמעאל ברבי יוסי, שלחו לו: רבי, אמור לנו שניים ושלושה דברים שאמרת משום אביך. שלח להם: כך אמר אבא, מאה ושמונים שנה עד שלא חרב הבית – פשטה מלכות הרשעה על ישראל; שמונים שנה עד שלא חרב הבית – גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית; ארבעים שנה עד שלא חרב הבית – גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות (ולא דנו דיני נפשות)". מבחינה היסטורית יוסי בן יוחנן ויוסי בן יועזר חיו זמן רב לפני זמן נשיאותם של הלל, שמעון, רבן גמליאל ורבן שמעון בן גמליאל, כמאה שנה לפני חורבן הבית. בהמשך הדף מוסבר כי לגזירה היו שלבים שונים: בשלב הראשון יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו טומאה על עפר ארץ העמים, שתרומה הנוגעת בעפר ארץ העמים ("גושא") תהיה תלויה ועומדת, ואי אפשר יהיה לאוכלה או לשורפה. בשלב השני, שמונים שנה לפני חורבן בית המקדש, הרחיבו את הגזירה וגזרו טומאה על תרומה הנכנסת לאוויר ארץ העמים שתהא תלויה ועומדת. ובשלב השלישי, בדור אושא לאחר חורבן הבית, גזרו שתרומה הנוגעת בעפר ארץ העמים תישרף כדין תרומה טמאה, ואת הגזירה על אוויר ארץ העמים הותירו כפי שהייתה.

 

 

שבת טו עמוד ב

דף זה עוסק בטומאת ארץ העמים ובטומאת כלי זכוכית.

מי גזר על טומאת ארץ העמים? בעניין זה מוצאים מקורות סותרים. בברייתא נאמר: "יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית". בברייתא אחרת נאמר: "כשחלה רבי ישמעאל ברבי יוסי, שלחו לו: רבי, אמור לנו שניים ושלושה דברים שאמרת משום אביך. שלח להם: כך אמר אבא, מאה ושמונים שנה עד שלא חרב הבית – פשטה מלכות הרשעה על ישראל; שמונים שנה עד שלא חרב הבית – גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית; ארבעים שנה עד שלא חרב הבית – גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות (ולא דנו דיני נפשות)". במשנה במסכת טהרות (ד, ה): "על שישה ספקות - שורפין את התרומה: על ספק בית הפרס (שדה שיש בו קבר ונחרש והעצמות פזורות על פני השדה), ועל ספק עפר הבא מארץ העמים, ועל ספק בגדי עם הארץ, ועל ספק כלים הנמצאין, ועל ספק הרוקין, ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה. על ודאי מגען, ועל ספק טומאתן (של המנויים במשנה) שורפין את התרומה. רבי יוסי אומר: אף על ספק מגען ברשות היחיד שורפין, וחכמים אומרים: ברשות היחיד – תולין, ברשות הרבים – טהורין". לפי המסורת של עולא התקנות הללו נעשו באושא כאשר החכמים עברו לגליל ולצפון הארץ לאחר חורבן המקדש.

השלבים השונים בגזירה על טומאת ארץ העמים– כדי ליישב את הסתירה בין המקורות התלמוד מסביר כי לגזירה היו שלבים שונים: בשלב הראשון יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו טומאה על עפר ארץ העמים, שתרומה הנוגעת בעפר ארץ העמים ("גושא") תהיה תלויה ועומדת, ואי אפשר יהיה לאוכלה או לשורפה. בשלב השני, שמונים שנה לפני חורבן בית המקדש, הרחיבו את הגזירה וגזרו טומאה על תרומה הנכנסת לאוויר ארץ העמים שתהא תלויה ועומדת. ובשלב השלישי, בדור אושא לאחר חורבן הבית, גזרו שתרומה הנוגעת בעפר ארץ העמים תישרף כדין תרומה טמאה, ואת הגזירה על אוויר ארץ העמים הותירו כפי שהייתה. התלמוד מסביר כי רק הגזירה על טומאת ידיים (ראו דף יד) נעשתה מתחילתה לשריפה, ואילו גזירת ארץ העמים התפתחה מגזירה לתלות מספק את התרומה ולא להשתמש בה אך גם לא לשרוף אותה, ולבסוף הגזירה הייתה גם על שריפת התרומה כדין התורה לגבי תרומה טמאה.    

טומאת כלי זכוכיתבברייתא נאמר: "יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית".האמוראים מסבירים כי הטעם לכך שגזרו טומאה על כלי זכוכית הוא שזכוכית מיוצרת מחול ("תחילת ברייתן מן החול"), ולכן חכמים השוו את מעמדם לכלי חרס העשויים מאדמה.

בעקבות ההשוואה של כלי זכוכית לכלי חרס. התלמוד דן על טהרת כלי זכוכית שנטמאו במקווה. כלי חרס אינם נטהרים במקווה ותקנתם היחידה להוציאם מידי טומאה היא לשוברם. לעומת זאת בנוגע לכלי זכוכית שנינו במשנה במסכת מקוואות (ט, ה): "ואלו חוצצים בכלים: הזפת והמור בכלי זכוכית". התלמוד מסביר כי להלכה כלי זכוכית אינם נטהרים במקווה, אך אם יש מתכת יצוקה בזכוכית, כגון שהיה נקב בזכוכית, והטיף לתוכו אבר (יצק עופרת לסתימת החור) יש ללכת אחר "המעמיד", החומר המקיים והמחזק את הכלי להיות בר-שימוש, ומאחר שחומר זה הינו מתכת – הכלי טמא ונטהר במקווה, ויש לדאוג שלא יהיו עליו דברים חוצצים בעת טבילתו במקווה. הכלל של "הכל הולך אחר המעמיד" אינו מוסכם על הכל, ובברייתא שנו מחלוקת תנאים בדבר זה: "כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר, אמר רבן שמעון בן גמליאל: רבי מאיר מטמא, וחכמים מטהרים". לדעת רבי מאיר יש ללכת אחר המעמיד, והמעמיד עצמו נטמא ומחשיב את הכלי כולו כטמא, ולדעת חכמים יש ללכת אחרי הכלי עצמו, ומאחר שיש בכלי נקב, הכלי טהור. 

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת יח עמוד א

דף זה עוסק במלאכה שתחילת עשייתה בערב שבת.

במשנה נאמר: "א. בית שמאי אומרים: אין שורין דיו וסמנים וכרשינין, אלא כדי שישורו מבעוד יום. ובית הלל מתירין. ב. בית שמאיאומרים: אין נותנין אונין של פשתן (חבילות חוטים) לתוך התנור, אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט העין (הצבע), ובית הללמתירין. ג. בית שמאי אומרים: אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום. ובית הלל מתירין. ד. בית שמאיאומרים: אין מוכרין לנכרי, ואין טוענין עמו, ואין מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ובית הלל מתירין. ה. בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן בית הלל מתירין עם השמש. אמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית אבא, שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת, ושוין אלו ואלו (בית שמאי ובית הלל מסכימים) שטוענין קורת בית הבד ועיגולי הגת (מניחים משקל כבד על זיתים וענבים בערב שבת)".

המשנה עוסקת במחלוקות בית שמאי ובית הלל על מלאכות שאדם עושה קודם השבת שפעולתן נמשכת אף בלי מעשה האדם בתוך השבת עצמה. המשנה עוסקת בכמה נושאים – הכנת צבעים, מאכלים, בדים, צביעת בגדים, בישול, ציד, עיבוד עורות, מכירה לגוי ונשיאת משאות וכיבוס בגדים. ובכולם הכלל היסודי הוא שבית שמאי אוסרים לעשות מלאכה שתחילת עשייתה בערב שבת הואיל והיא ממשיכה לתוך השבת, ובית הלל מתירים לעשות מלאכה הנעשית מאליה בשבת. 

הכנת דיו בשבת – במשנה נאמר: "אין שורין דין...אלא כדי שישורו מבעוד יום". התלמוד דן על מהותה של מלאכת הכנת הדיו בשבת. בזמן המשנה הדיו הייתה עשויה מתערובת מוצקה ומגובשת של עפצים ועוד חומרים, ועל מנת שתשמש לכתיבה היו שורים את הדיו במים עד שהפכה לנוזל והיה קל למרוח אותה על קלף. מלאכה זו דומה בעיקרו של דבר למלאכת הגיבול של הקמח והמים (תולדה של מלאכת לש), ונחלקו תנאים אימתי חייבים בה: "אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים – האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי אומר: אינו חייב עד שיגבל". המחלוקת היא על קמח המתערבב  עם מים, אך בהמשך הברייתא מוצאים כי נחלקו גם על חומרים שאינם מתערבבים היטב: "אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים – האחרון חייב, דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיגבל". עם זאת, התלמוד דוחה את ההצעה, ומבהיר כי קיים נוסח חלופי של הברייתא לפיו לא מדובר על אפר אלא על עפר המתגבל במים היטב. אגב הדברים התלמוד מסביר כי בענייני נוסח קשה לקבוע מה הלשון המקורית, ורק אם ידוע לנו כי שני הנוסחים היו חלק ממסורת אחת – אז יש לשער ששמרו על שני הנוסחים זה לצד זה כדי לציין שלשניהם יש תוקף.    

מלאכות בערב שבת - התלמוד דן על התוספתא במסכת שבת (א, יא) שיש בה עוד דוגמות למלאכות הנעשות בערב שבת וממשיכות בשבת: "א. פותקין מים לגינה ערב-שבת עם חשיכה, ומתמלאת והולכת כל היום כולו. ב. ומניחין מוגמר (גחלים על קטורת ריחנית) תחת הכלים ערב שבת, ומתגמרין והולכין כל היום כולו. ג. ומניחין גפרית תחת הכלים (ערב שבת עם חשיכה, ומתגפרין והולכין כל השבת כולה (לקבלת גווני שחור ולבן של הכלי). ד. ומניחין קילור (תחבושת לחה) על גבי העין, ואיספלנית (רטיה שיש עליה משחה) על גבי מכה, ערב שבת עם חשיכה, ומתרפאת והולכת כל היום כולו. ה.אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים, אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום". התוספתא דנה גם היא במספר נושאים: השקייה, יצירת ריח, ציפוי כלים, רפואה, וטחינת חיטים בערב שבת.

טחינה בריחיים - התלמוד דן על ההלכה האחרונה שבתוספתא: "אבל אין נותנים חיטים לתוך הריחיים של מים, אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום", ונחלקו האמוראים בטעם ההלכה: רבה סבור שהאיסור הוא "מפני שמשמעת קול", כלומר, הריחיים משמיעים קול בטחינה, ואסור לכלי להשמיע קול של מלאכה בשבת. רב יוסףסובר שטחינת ריחיים אסורה "משום שביתת כלים". רב יוסף מבסס את האיסור על הכתוב: "וביום השביעי תשבות...ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שמות כג, יב-יג), הקובע שיש לשמור על שביתת הכלים בשבת ("ובכל"), שלא תיעשה בהם מלאכה בשבת.

התלמוד דן על שביתת כלים לאור מחלוקות בית שמאי ובית הלל שבמשנה. לפי הסבר אחד בסוגיה שביתת כלים אסורה גם לבית הלל, וכל רשימת ההלכות שבתוספתא מתירה מלאכה בכלים (גופרית, מוגמר, אונין של פשתן, מצודות חיה ועוף ודגים) מפני שהכלי עצמו לא עושה מעשה פעיל אלא רק משמש ככלי-קיבול למלאכה הנעשית בו, כמו למשל, חכה או מלכודת דגים התופסת את הדג. אמנם, לפי כיוון הסבר אחר, שביתת כלים אסורה מדין תורה רק לדעת בית שמאי, ובית הלל מתירים בכל כלי, בין אם הוא עושה מעשה או לא, ובית שמאי מתירים רק במקרה שלא משתמש בכלים אלא מניח את הדברים על הקרקע (מוגמר, גופרית) או כאשר מפקיר את הכלים, ואין עליו עוד חובה להשבית את הכלים שאינם שלו (גיגית, נר, קדירה, תנור, ראו בדף הבא). 

 

שבת יח עמוד ב

דף זה עוסק בחשש חיתוי בגחלים.

במשנה נאמר: "בית שמאי אומרים: אין שורין דיו וסממנים וכרשינין, אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירים. בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין, ובית הלל מתירים". בתוספתא (א, יא) נאמר: "פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה, ומתמלאת והולכת כל היום כולו. ומניחין מוגמר תחת הכלים ערב שבת, ומתגמרין והולכין כל היום כולו. ומניחין גפרית תחת הכלים ערב שבת עם חשיכה, ומתגפרין והולכין כל השבת כולה. ומניחין קילור (תחבושת רטובה) על גבי העין, ואיספלנית (רטיה עם משחה) על גבי מכה ערב-שבת עם חשיכה, ומתרפאת והולכת כל היום כולו. אבל אין נותנין חיטים לתוך הריחיים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום". בדף הקודם דנו על מחלוקת בית שמאי ובית הלל על מלאכה הנעשית מאליה בשבת במשנה, לאור התוספתא המצווה של שביתת כלים בשבת. לפי כיוון הסבר אחד, בית הלל במשנה מתירים להתחיל בערב שבת מלאכה הממשיכה בשבת, אך בתוספתא הם מגבילים זאת, וסוברים שיש מצווה של שביתת כלים בשבת כאשר הכלי עצמו עושה מעשה. ולפי כיוון הסבר אחר, בית שמאי אוסרים במשנה מלאכה הממשיכה בתוך שבת, ודברי התוספתא נאמרו לשיטתם שיש מצווה להשבית את הכלים בשבת, ומצווה זו היא גם בכלי שאינו עושה מעשה.  

בדף זה דנים על שיטות בית שמאי ובית הלל לאור הלכה אחרת בתוספתא (שבת ד, א): "לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין (מיני קטניות) ותתן לתוך התנור בערב שבת עם חשיכה. אם נתנה - למוצאי שבת  אסורין בכדי שיעשו.  לא ימלא נחתום חבית מים ויתן לתוך התנור בערב שבת עם חשיכה, ואם נתן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו". גם כאן יש הסבורים כי ההלכה מתאימה לדעת בית שמאי הסבורים כי מלאכה הנעשית מאליה בשבת אסורה, ומשום כך יש להמתין במוצאי השבת את משך הזמן שבו נעשתה המלאכה בשבת. יש אמנם הסבורים כי הלכה זו מתאימה אף כשיטת בית הלל, וכאן גוזרים גזירה מיוחדת על בישול בערב שבת – בשל החשש "שמא יחתה בגחלים", יהפוך את הגחלים מצד לצד כדי שאלו יפיקו חום רב יותר ויזרזו את בישול המאכל, ויבוא לעבור על מלאכת מבעיר-אש בשבת. חשש זה עולה במי שמחמם קטניות או מים בתנור, אבל במקרים האחרים הנזכרים במשנה ובתוספתא החשש של חיתוי בגחלים איננו רלבנטי: במוגמר ובגופרית – אין חשש שיחתה מפני שהחיתוי יוצר עשן ההורס את הריח של המוגמר ואת הגיפור של הגופרית. באונין של פשתן – אין חשש לחיתוי מפני שחשיפת החוטים לרוח מזיקה להם. בצמר ביורה – אין חשש יחתה כל עוד היורה עקורה מעל גבי האש, וגם אין חשש שיבחוש ("שמא יגיס") את הצמר שביורה כדי לזרז את צביעת הצמר, מפני שמדובר על יורה המכוסה בטיט ("טוחה") ואי אפשר לפתוח את הקדירה.

גזירת שמא יחתה בגחלים – התלמוד דן במקרים שבהם ראוי לגזור על אדם על מנת שלא יחתה בגחלים, ובמקרים שבהם אין צורך בגזירה זו. מאכל מבושל – מי שהניח מאכל מבושל בתנור אין חשש כמובן שיבוא לחתות בגחלים שהרי לא יעשה בכך דבר. קדירה חיה – אם הניח קדירה בתנור על מנת שתתבשל, אך המאכל לא יהיה מוכן לאכילה בליל שבת – האדם מסיח את דעתו מן המאכל, ושוב אין חוששים שיחתה בגחלים. קדירה מבושלת בחלקה – אם הניח מאכל שמבושל בחלקו אך חלק אחר אינו מבושל – יש חשש שיבוא לחתות בגחלים, אלא אם הניח במאכל עצם לא מבושלת שזמן בישולה ארוך ולא תהא מוכנה לאכילה בליל שבת, אז הוא מסיח דעתו מבישול המאכל, ושוב אין חשש שיחתה בגחלים.  

התלמוד דן על חשש חיתוי בגחלים במיני מאכלים וסוגי תנורים שונים. ההנחה היסודית היא שאדם לא פותח תנור של מאכל שהרוח מזיקה או מאיטה את בישולו, ולכן יש לבחון את מידת האיטום של התנור ואת קצב זמן ההכנה הראוי לכל סוג מאכל. בהכנת בשר גדי, בתנור אטום בטיט (גדיא ושריק) – אין חשש חיתוי מפני שבשר הגדי מוכן מהר לאכילה והרוח מזיקה לו, ואין לאדם סיבה לפתוח את התנור ולהרוס את הבשר רק כדי לחתות. בהכנת בשר תיש, בתנור לא אטום  (ברחא ולא שריק) – יש חשש חיתוי, מפני שבשר התיש צריך צלייה ארוכה ואיטית, וקל לפתוח את התנור. לפי עמדה אחת בגמרא, במקרה שבו יש סיבה אחת לאיסור וסיבה אחת להיתר, כגון בשר גדי ותנור לא אטום, או בשר תיש בתנור אטום -  נחלקו האמוראים: רב אשי מתיר, ורב ירמיה מדפתי אוסר. ואולם, יש הסבורים כי אין כל מחלוקת שבשר-גדי ממהר להתבשל ואין בו חשש חיתוי, בין בתנור אטום ובין בתנור שאיננו אטום, ואין גם מחלוקת כאשר עושה בשר-תיש בתנור אטום שלא יבוא לפותחו, והמחלוקת היא על חשש חיתוי כאשר יש צדדים להחמיר - בבשר-תיש בתנור שאינו אטום – שלדעת רב אשי מותר ולדעת רב ירמיה מדפתי אסור. בהקשר זה דנים על המשנה (שבת א, י): "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום". לפי ההסבר הראשון למחלוקת, רב אשי סבור כי משנה זו עוסקת בבשר תיש בתנור שאינו אטום, ולפי ההסבר השני למחלוקת, רב אשי סבור כי המשנה עוסקת בבשר הנצלה על גחלים שקל לחתות בהן ("בשרא אגומרי") ואין ללמוד ממנה על צליה בתנור. דלעת חיה – דלעת חיה היא בעניין זה כמו בשר גדי הממהר להתבשל, ומאחר שהרוח מזיקה לה, אין חשש שיפתח את התנור ויחתה את הגחלים.   

מכירה לגוי בערב שבת - במשנה נאמר: "בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי, ואין טוענין עמו (משא על הבהמה), ואין מגביהין עליו (משא על גבו), אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ובית הלל מתירין". בברייתא מרחיבים את המחלוקת לעוד עניינים של מקח וממכר: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חפצו לנכרי, ולא ישאילנו, ולא ילונו, ולא יתן לו במתנה, אלא כדי שיגיע לביתו, ובית הלל אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. רבי עקיבא אומר: כדי שיצא מפתח ביתו. אמר רבי יוסי בר' יהודה: הן הן דברי רבי עקיבא, הן הן דברי בית הלל. לא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל". אגב הדברים מובאת עוד ברייתא על מחלוקת בית שמאי ובית הלל למכירת חמץ לנכרי בערב פסח: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח, דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים: כל זמן שמותר לאוכלו - מותר למוכרו. רבי יהודה אומר: כותח הבבלי וכל מיני כותח - אסור למכור שלושים יום קודם הפסח".

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת יז עמוד א

דף זה עוסק בגזירת טומאת אוהל, ובגזירת טומאה על הבוצר בגת. 

בדף זה ממשיכים לדון מהן שמונה-עשרה גזירות חכמים שנזכרו בקיצור במשנה (דף יג עמוד ב).

גזירת טומאת אוהל בעובי המרדע – במשנה במסכת טהרות (טז, א) נאמר: "כל המטלטלים מביאין את הטומאה בעובי המרדע. אמר רבי טרפון: אקפח את בני, שזו הלכה מקופחת (חתוכה ופגומה), ששמע השומע וטעה: האיכר עובר ומרדעו על כתפו, ואיהל צדו אחת על הקבר - טימאו אותו משום כלים המאהילים על המת. אמר רבי עקיבא: אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימים, שיהו כל המטלטלים מביאין את הטומאה על האדם שנושא אותן בעובי המרדע, ועל עצמן בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים - בפותח טפח". המרדע הוא מלמד הבקר, מקל המשמש את האיכר להאיץ בבהמת החרישה. עובי המרדע הוא פחות מטפח, אך בהיקף המרדע יש טפח, ולכן גזרו עליו שיטמא בטומאת אוהל.

המחלוקת במשנה היא האם יש כאן גזירת חכמים. לדעת רבי טרפון ההלכה "כל המטלטלים מביאים את הטומאה בעובי מרדע" היא ניסוח מטעה של מסורת הלכה קדומה על טומאת המרדע שעל כתפי האיכר – המסורת המקורית מטמאת את המרדע בגלל שהוא כלי המאהיל על המת, ואפילו אם אין בו רוחב טפח – הריהו טמא. מכאן הסיק השומע בטעות שהמרדע משמש כאוהל גם לשאר המטלטלים המצויים תחת המרדע,  אך למעשה חכמים כלל לא גזרו על אוהל שאין בעוביו טפח משום אוהל שיש בעוביו טפח. לפי שיטת רבי טרפון, זאת אינה אחת מגזירות י"ח דבר, ולפיכך יש למנות את גזירת בנות כותים ואת גזירת מים שאובים שנידונו בדף הקודם.

רבי עקיבא סבור כי למעשה יש כאן טומאה של שלושה דברים: א. הכלים המטלטלים המאהילים על המת מטמאים אפילו אם היו בשיעור כל שהוא. ב. האדם הנושא מטלטלים בעובי המרדע שאין בו רוחב טפח אך יש בהיקפו טפח טמא מגזירת חכמים בטומאת שבעה כטמא-מת. ג. האדם והכלים הנמצאים באוהל שיש ברוחבו טפח – נטמאים בטומאת אוהל לפי דין התורה: "כל אשר באוהל יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, יג). נמצא אפוא כי גזירת אוהל היא לטמא את האדם הנושא את המטלטלים בעובי המרדע, וגזרו שיהא טמא שבעה ימים כמי שהיה באוהל ונטמא בטומאת המת, ולא שיהא טמא בטומאת מגע בכלי שהיה באוהל המת שמטמא רק טומאת-ערב.  

הבוצר לגת – בברייתא נאמר: "הבוצר לגת – שמאי אומר: הוכשר, והלל אומר: לא הוכשר. אמר לו הלל לשמאי: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? אמר לו: אם תקניטני, גוזרני טומאה אף על המסיקה (מוהל הזיתים בשעת המסיקה שיכשיר את הזיתים לטומאה). נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס – יכנס, והיוצא - אל יצא, ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". המחלוקת היא על המיץ היוצא מן הענבים בשעת הבצירה אם הוא נחשב כמשקה המכשיר את הענבים לקבל טומאה. השאלה היא האם הבוצר רוצה ביציאתו של נוזל זה בשעת הבציר. התלמוד מסביר כי שמאי והלל הסכימו לגזור שנוזל הענבים מכשיר לטומאה אך גזירתם לא התקבלה, ורק לאחר שתלמידיהם גזרו את הדבר, הגזירה התקבלה בציבור.

טעם הגזירה – האמוראים מסבירים את טעם הגזירה – לדעת רבי חנינא הטעם הוא "שמא יבצרנו בקופות טמאות", כלומר, הבוצר עשוי להשתמש בתיבות טמאות להניח בהן את הענבים הבצורות, ומשום טומאת הכלי נחשב גם הנוזל ממילא למכשיר לטומאה. הסבר זה מתאים לדעה הסוברת שמשקים הנמצאים בכלי טמא נחשבים כאילו הם שם מרצונו של האדם, והם מכשירים את הפירות לטומאה, אך יש החולקים על כך, ולכן מביאים הסבר אחר בשמו של רבי חנינא "שמא יבצרנו בקופות מזופפות (משוחות בזפת)", כלומר, מי שאוסף את הענבים בכלי אטום אינו רוצה לאבד את המשקים שבתוכו, ונוח לו שהענבים יהיו שרויים במיץ הענבים הנוזל מהם עוד לפני דריכתם. לפי רבא הטעם הוא "גזירה משום הנושכות", אשכולות ענבים הדבוקות זו בזו, וכאשר מפרידם ניתז מהן המיץ, וכיוון שעושה זאת בידיו נחשב הדבר כאילו עשה זאת מרצונו. רבה בר אבוה מסביר כי הגזירה היא על בדיקה מדגמית של בעלי הכרמים לפני הבצירה: "פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה או לא, ונוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף על גבי ענבים. ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם". הסחיטה נועדה לבדוק את טיב המיץ שבענבים, ומאחר והוא רוצה בסחיטה זו כדי לוודא את זמן הבצירה – מיץ זה מכשיר לקבל טומאה.

 

שבת יז עמוד ב

דף זה עוסק בגזירות י"ח דבר.

גזירת גידולי תרומה – בדפים הקודמים דנו על שמונה-עשרה גזירות שנגזרו "בו ביום", בשעת הכרעת המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל. אחת הגזירות היא "גידולי תרומה – תרומה", כלומר, מי שזרע בקרקע תרומה – אין להחשיב את הזרע כדבר הבטל בקרקע, ולכן גם הגידולים נחשבים לתרומה (ראו גם משנה תרומות ט, ד). טעם הגזירה – הגזירה היא "משום תרומה טמאה ביד כהן", חשש שהכהן ישהה אצלו תרומה טמאה כדי לזרוע אותה, אך במשך הזמן עד לזריעה ישכח שהיא טמאה ויאכל אותה. יחד עם זאת, אין חוששים כי תרומה טהורה תהיה ביד ישראל, ויזרע אותה כדי לא לתת אותה לכהן, מפני שישראל יכול להיפטר בדרך קלה הרבה יותר מחובת ההפרשה על ידי הפרשת חיטה אחת של התבואה, ואם לא עשה כן, וודאי שלא יבוא לזרוע בדרך קשה יותר של הפרשת תרומה בקרקע.

גזירת כיס בשבת – מי שהיה בדרך ונשא עמו כיס שיש בו מעות, ונכנסה שבת, אינו רשאי לטלטל את הכיס עם המעות בשבת אך התירו לו לתת את הכיס לנוכרי המהלך עמו בדרך.

גזירת פת, שמן, יין ובנות עובדי כוכבים – התלמוד מסביר כי גזרו על הרחקה מעובדי עבודה זרה מספר גזירות שיש להן קשר סיבתי זו לזו, ומגיעות מסיבה אחת כללית: "גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, ועל דבר אחר משום דבר אחר". "דבר אחר" מציין הן עבודה זרה והן גילוי עריות. החשש בגזירות הללו הוא מפני קירוב דעת אל הגויים. ההנחה היא שתהליך ההתקרבות מתחיל באכילה ושתייה, ואחר כך מביא לידי קירוב לבבות עם בנות הגויים, ולבסוף אף מגיע לעבירה של עבודה זרה ואף לגילוי עריות. מטעם זה גזרו על הרחקה מן הגויים על ידי גזירה על הטומאה: "גזרו על תינוק של עובדי עבודה זרה שמטמא בזיבה, שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור".   

מניין הגזירות – לפי המשנה מניין הגזירות שנגזרו בו ביום הוא שמונה-עשרה, אך בפרטי הדברים מוצאים שיטות תנאים שונות. מקובל שרוב הגזירות הן בעניין טומאה: האוכל אוכל ראשון לטומאה, האוכל אוכל שני לטומאה, השותה משקין טמאים, מי שבא במים שאובים, טהור שנפלו על ראשו מים שאובים, הספר, הידיים, טבול יום, אוכלים שנטמאו במשקים, כלים שנטמאו במשקים, השוכח כלים ונקלטו בהם מים שאובים, מטלטלים מביאים את הטומאה בעובי המרדע, הבוצר לגת, גידולי תרומה כתרומה. לצד הגזירות הללו יש דברים שנועדו לקירוב והרחקה מגויים: ההיתר לתת כיס לגוי בשבת, האיסור על פת, שמן ויין, והאיסור להיות עם בנות-גויים. ולבסוף, מוצאים גזירה שהיא שילוב של דיני טומאה יחד עם דיני הרחקה מן הגוי - טומאת תינוק גוי.    

מניין הגזירות ושיטות התנאים - בעניין כלי עם מים שאובים – סובר רבי יוסי שאין זו גזירה מוסכמת על הכל, ויש עליה עדיין מחלוקת בית שמאי ובית הלל שלא הוכרעה כמו בשאר הגזירות. לפי שיטתו  חייבים להוסיף למניין שמונה-עשרה הגזירות את הגזירה על בנות כותים המטמאות בטומאת נידה מעריסתן. כיוצא בזה, מוצאים (יז עמוד א) כי רבי טרפון מוציא את ההלכה של מטלטלים המטמאים במרדע משמונה-עשרה הגזירות, ומכניס במקומה את הגזירה על הבנות בטומאת נדה. ולפי שיטת רבי מאיר יש למנות את האוכלים והכלים שנטמאו במשקים כטומאה אחת, וכך מתקבל המספר שמונה-עשר של שאר הגזירות. 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת יד עמוד א

דף זה עוסק בשמונה-עשרה גזירות חכמים.

במשנה נאמר: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל (הכריעו לפי הרוב מבית שמאי), ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום". בדפים הבאים דנה סוגית הגמרא על זהותן של שמונה עשר הגזירות המתוארות במשנה. רשימה של גזירות חכמים בדיני טומאה וטהרה מופיעה במשנה במסכת זבים (ה, יב): "אלו פוסלין את התרומה: האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, והספר, והידים, והטבול יום, והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין". המשנה עוסקת בדברים "הפוסלים את התרומה", כלומר, דברים המטמאים את מאכלי התרומה בלי שהתרומה עצמה תמשיך לטמא דברים אחרים הנוגעים בה. התלמוד דן על הגזירות במשנה, ומבאר את הטעמים של הגזירות ואת הקשרים שבין הגזירות השונות.  

האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני – ראשון ושני הן הגדרות של דרגת טומאה. הטומאה עוברת מדבר לדבר, אך בכל מעבר היא יורדת בדרגת החומרה של הטומאה, ובהתאם לכך משתנה גם היקף הטומאה ודרך הטהרה. אוכל ראשון הוא דבר-מאכל שנטמא מאב-הטומאה, ואוכל שני הוא הוא דבר שנטמא מדבר שהיה טמא בטומאה בדרגת ראשון לטומאה. המשנה קובעת כי מי שאכל מאכלים הטמאים בטומאת ראשון לטומאה או בשני לטומאה – פוסל את התרומה. בעניין זה יש מחלוקת תנאים במשנה במסכת טהרות (ב, ג): "רבי אליעזר אומר: האוכל אוכל ראשון – ראשון, והאוכל אוכל שני – שני, אוכל שלישי – שלישי. רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון ואוכל שני – שני, שלישי – שני לקודש ואין שני לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת תרומה". רבי אליעזר סבור כי טומאת האדם האוכל שווה לדרגת הטומאה של המאכל הטמא שאכל, ואילו רבי יהושע סובר שהאוכל טמא בדרגת שני לטומאה, בין אם אכל מאכל הטמא בטומאת ראשון לטומאה ובין אם אכל מאכל בדרגת שני לטומאה, ולכן הוא פוסל את התרומה אך לא מטמאה. הטעם לגזירה הוא שאדם עשוי לאכול את המאכל הטמא (מותר לאכול דבר טמא), ולשתות יחד עמו משקים של תרומה שאסור לטמאם, ומשקים אלו יטמאו בפיו, וכדי שלא יבוא לטמא את התרומה גזרו עליו שיהיה טמא.

השותה משקים טמאים – הגזירה הזו מקבילה במהותה לגזירה הקודמת. החשש הוא שאדם ישתה משקים טמאים, ויאכל יחד עמם מאכלי תרומה, ויבוא לפוסלם, ולכן גזרו שיהיה טמא בשעה ששותה משקים טמאים, ולא יבוא לאכול תרומה. התלמוד מסביר שאלו הן שתי גזירות ולא אחת. הגזירה הראשונה היא על המקרה השכיח של אדם האוכל מאכל ושותה יחד עמו משקה כדי להקל את הבליעה, והגזירה השנייה נועדה למקרה פחות שכיח של מי ששותה ורוצה לאכול, שלא יבוא לאכול מאכלי תרומה יחד עם המשקה הטמא שבפיו.  

הבא ראשו ורובו במים שאובים – הטעם לגזירה הוא שאנשים נהגו לטבול במים המצויים במערות, והמים היו מכונסים במקום אחד ולכן היו מסריחים, וכדי לשטוף את המים היו שוטפים את עצמם במים שאובים הפסולים לטבילה, ולאחר זמן, עשו דבר זה בדרך קבע, והיו חושבים שדרך הטהרה היא לטבול במי המערה ואחר כך לשטוף את הגוף במים שאובים, וכדי שלא יטעו בדבר זה גזרו טומאה על מי ששטף את ראשו ורובו במים שאובים.  טהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובים – גזירה זו נועדה להשלים את הגזירה הקודמת. גזירה אחת מטמאת את האדם בתהליך הטהרה כדי שלא יחשוב שהשטיפה במים שאובים היא חלק מתהליך הטהרה, והגזירה הזו מחזקת את העיקרון שמים שאובים לא רק שאינם מטהרים, אלא גם מטמאים אדם טהור.

הספר – הגזירה מטמאת אדם הנוגע בספר (קלף של אחד מכתבי הקודש). גזירה זו נועדה למנוע טעות נפוצה בזמנם, שהיו מחביאים את מאכלי התרומה הטהורים יחד עם הספרים מפני שהיו סבורים שיש בספרים קדושה וראוי למאכלי תרומה שיש בה קדושה שיהיו מצויים יחד עם הספרים. לאחר זמן ראו שהספרים היו מתבלים ונשחקים בגלל שהעכברים היו באים לאכול את מאכלי התרומה ואוכלים גם מהספרים, ולכן גזרו על הספר שיטמא את הנוגע בו לפסול תרומה, כדי שלא יניחו מאכלי תרומה יחד עם התרומה.         

הידיים – גזרו טומאה על ידיים שלא נטהרו ביודעין, מפני שאדם אינו שם לב במה נגע בידיו, וייתכן שנגע בדברים מלוכלכים בלי לשים לכל לב ("ידיים עסקניות הן"), ולא רצו שיהיה גנאי למאכל תרומה שייאכל בידיים מלוכלכות. התלמוד מסביר את הקשר בין גזירת ספר לגזירת ידיים – גזירת ידיים התפתחה בכמה שלבים. בשלב הראשון גזרו על "ידיים הבאות מחמת ספר - פוסלות את התרומה", כלומר, גזרו לטמא ידיו של אדם הנוגע בספר שיהיה טמא ופוסל את התרומה, כדי שלא יבוא לגעת בספר-תורה סתם בלי כיסוי מתאים. התלמוד מדגיש את חומרת האיסור לגעת בספר תורה, עד כדי כך שאדם האוחז ספר תורה ערום (כאשר אין לספר תורה כיסוי), מאבד את זכות המצווה של אחיזת ספר התורה, ו"נקבר ערום" בלי אותה מצווה. בשלב השני גזרו על טומאת ידיים באופן כללי יותר, בגלל שהידיים עסקניות הן, ובשלב זה כבר לא היה לגזירה קשר סיבתי לאחיזה בספרים.

 

שבת יד עמוד ב

דף זה עוסק בשמונה-עשרה גזירות חכמים.

במשנה נאמר: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל (הכריעו לפי הרוב מבית שמאי), ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום". בדפים הבאים דנה סוגית הגמרא על זהותן של שמונה עשר הגזירות המתוארות במשנה. רשימה של גזירות חכמים בדיני טומאה וטהרה מופיעה במשנה במסכת זבים (ה, יב): "אלו פוסלין את התרומה: האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, והספר, והידים, והטבול יום, והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין". המשנה עוסקת בדברים "הפוסלים את התרומה", כלומר, דברים המטמאים את מאכלי התרומה בלי שהתרומה עצמה תמשיך לטמא דברים אחרים הנוגעים בה. התלמוד דן על הגזירות במשנה, ומבאר את הטעמים של הגזירות ואת הקשרים שבין הגזירות השונות. בדף הקודם דנו על גזירת אוכל ראשון, שותה משקים טמאים, הבא ראשו ורובו, טהור שנפלו על ראשו מים שאובים, הספר והידיים.

טבול יום – טבול יום הוא אדם טמא שכבר טבל במקווה ונטהר לכמה עניינים, אך כדי להיות טהור לגמרי הוא חייב להמתין עד שקיעת השמש ולהיטהר טהרה שלימה, ולפני זמן זה הוא פוסל את התרומה. התלמוד מעיר כי למעשה טבול יום כתוב בתורה: "ובא השמש וטהר" (ויקרא כ, ז), ולכן אין זו גזירת חכמים ויש למחוק את הנוסח של המשנה שבו גורסים "טבול יום".

אוכלים שנטמאו במשקים – התלמוד דן מהו המקרה המתואר במשנה. משקים הטמאים באב הטומאה כמו שרץ, טמאים בדרגת ראשון לטומאה, לפי הכתוב בתורה: "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא, לד), ולכן הם מטמאים את האדם השותה אותם בטומאת שני לטומאה, והאדם פוסל את התרומה, ואין זו גזירה אלא דין התורה עצמה. הכוונה היא אם כן למשקים שנטמאו במגע של ידיים לא טהורות, וגזרו עליהם טומאה בגלל הדמיון של מקרה זה לדין התורה של משקים שנגע בהם שרץ.

כלים שנטמאו במשקים – "משקים" הוא כינוי לכל נוזל טמא, ובכלל זה הפרשות של נוזלי גוף. "משקים של זב" (רוק, שתן וכו') מטמאים את האדם ואת הכלים שבידו, לפי הכתוב "וכי ירוק הזב בטהור, וכבס בגדיו (כלים על גופו) ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ח). הגזירה מרחיבה את הטומאה גם לכלים שנטמאו במשקים הבאים מחמת שרץ. לפי דין תורה משקים שנטמאו בשרץ מטמאים את האדם אך לא את הכלים שבידו, וגזרו חכמים שמשקים אלו יטמאו גם את הכלים, כדי שינהג במשקים הבאים מחמת שרץ כמשקים של זב.     

גזירת ידיים – התלמוד דן על ההתפתחות ההיסטורית של גזירת ידיים. בדף הקודם נאמר כי גזירת ידיים הראשונה נועדה למנוע מגע-ידיים בספר התורה, ואחר כך הרחיבו את הגזירה לכל מגע ידיים, מפני שהידיים "עסקניות הן", והן נוגעות בלי שאדם שם לב אפילו במקומות מלוכלכים, ולא רצו שאדם יאכל תרומה בידיים מלוכלכות.מי גזר את גזירת ידייםא. שמאי והלל או תלמידי שמאי והלל - לפי המשנה שלנו "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל" ומכאן שתלמידי שמאי ותלמידי הלל גזרו את הגזירה. מצד שני בברייתא נאמר: "שמאי והלל גזרו טמאה על הידיים", ומכאן שהיו אלו שמאי והלל עצמם, והתלמוד מציע הצעות שונות לפתרון הסתירה. אפשרות אחת שהגזירה נעשתה בשיתוף של הרב והתלמידים: שמאי וסיעתו והלל וסיעתו. תירוץ זה קשה, מפני שידוע לנו כי היו י"ח גזירות שנגזרו בהסכמה משותפת, והיו י"ח גזירות שנגזרו לאחר מחלוקת, ואילו הלל ושמאי עצמם נחלקו רק בשלוש מחלוקות ידועות (כמוסבר בדף הבא). אפשרות אחרת היא שהלל ושמאי עצמם גזרו שידיים פוסלות תרומה אך התרומה אינה נפסלת לגמרי ודינה תלוי – שאינה נאכלת ואינה נשרפת, והתלמידים שלהם גזרו על התרומה שתהא נשרפת. תירוץ זה קשה מפני שידוע לנו כי "ידיים תחילת גזירתן לשריפה", ולא חלה התפתחות בחומרת האיסור שיש בגזירה. אפשרות שלישית היא שהגזירה הראשונה של שמאי והלל עצמם לא התקבלה, ולאחר שתלמידי שמאי והלל גזרו הגזירה התקבלה. ב. גזירת ידיים של שלמה המלך – בספר משלי נאמר: "אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני (משלי כג, טו) ו"חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר" (משלי כז, יא). כתובים אלו מתייחסים לפי המדרש ל"שעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידיים", ומכאן שמדובר על תקנה של שלמה המלך. התלמוד מסביר שלמעשה שלמה המלך תיקן נטילת ידיים באכילת קודשים, וחכמים הרחיבו את חובת נטילת ידיים לכל מאכל בגלל הגזירה של טומאת ידיים לפסול את תרומה.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת יג עמוד א

דף זה עוסק בהרגל עבירה.

קריאה בפרשה לאור הנר - במשנה נאמר: "ולא יקרא לאור הנר. באמת אמרו: החזן רואה היכן התינוקות קוראים אבל הוא לא יקרא. כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה". בתוספתא (שבת א, ו) נאמר: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיותיהן וקורין לאור הנר". התלמוד מסביר כי גם החזן המלמד את התינוקות רשאי לסדר לעצמו את ראשי הפרשיות לאור הנר, אך לא לקרוא את הפרשה כולה לאור הנר. והתינוקות רשאים לסדר את ראשי הפרשיות, ולפי עוד שיטה, מותר להם לקרוא ממש לאור הנר בגלל שהם מפחדים מהרב המשגיח על לימודם ולא יבואו להטות את הנר.

אכילת זב עם זבה – בתוספתא (שם ז) נאמר: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל, שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה, אלא לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. כיוצא בו: לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים". האמוראים נחלקו בהסבר הדברים: אביי סובר שיש חשש שזב עם הארץ יתן לזב הפרוש מאכלים שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ורבא סובר שרוב עמי הארץ מעשרים כמצווה, והחשש הוא שיהא רגיל אצלו ויבוא אליו גם בימי טהרתו, ויתן לו לאכול מאכלים העשויים לטמאו.  

הרגל עבירה - התלמוד דן על עוד איסורים של הרגל עבירה. השאלה המרכזית היא האם מותר לאישה נידה לישון עם בעלה במיטה כאשר שניהם לבושים בבגדיהם. התלמוד בוחן שאלה זו ביחס להלכות בשר וחלב העולים על אותו השולחן. בעניין זה מוצאים מחלוקת תנאים במשנה (עדויות ה, ב): "העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל, דברי בית שמאי. בית הלל אומרים: לא עולה ולא נאכל". התלמוד מעיר כי במקרה של בשר וחלב אחד השיקולים החשובים הוא "דעות" – אם אדם אחד מעלה על שולחן אחד בשר וחבל יש לחשוש שיאכל את שניהם, אך אנשים שונים עשויים להזכיר זה לזה על האיסור, כפי שמוצאים בפירוש בהלכות בשר בחלב: "רבן שמעון בן גמליאלאומר: שני אכסניים אוכלים על שולחן אחד, זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה ואין חוששים".

יחד עם זאת השיקול של "דעות" לבדו אינו מספיק כדי להתיר אכילה משותפת בשולחן שיש עליו מאכלי בשר וחלב. ההיתר של רבן שמעון בן גמליאל לאכסניים לאכול זה עם זה נאמר רק כשהם אינם מכירים זה את זה, אבל כאשר הם מכירים זה את זה יש חשש של "הרגל עבירה", שכל אחד מהם יטעם מן המאכלים של חבירו ויבואו לאכול בשר בחלב. וכיוצא בזה, גם בעניין אישה נידה הבעל ואשתו מכירים זה את זה ועשויים שלא להזכיר זה לזה על איסור נידה. יחד עם זאת בעניין נידה יש עוד שיקול חשוב: השינה בבגדים אינה הדרך הרגילה שבה היו רגילים לישון בתקופת המשנה, ולכן יש כאן שני צדדים להקל: יש דעות שונות של שני אנשים, ויש שינוי מהדרך הרגילה של השינה.

למסקנת הסוגיה יש לאסור שינה משותפת של בעל עם אשתו הנידה אפילו כאשר שניהם לבושים. המקור לכך הוא הכתוב בספר יחזקאל "ואל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב" (יחזקאל יח, ו). הכתוב משווה את איסור אשת איש ("אשת רעהו") לאיסור אישה נידה, וכשם שאיסור אשת איש הוא אפילו כאשר שניהם לבושים, כך גם האיסור באישה נידה הוא כאשר שניהם לבושים. למעשה התלמוד מעיר כי יש בדבר דעות שונות של אמוראים. רבי פדת מסתמך על הכתוב "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו) – וסובר שהתורה אסרה קורבה של גילוי עריות בלבד, ואילו האמורא עולא נהג מצד אחד להתיר נשיקה של קרבה, והיה מנשק את אחיותיו, אך מצד שני סבור היה שאסורה שום קרבה, כפי שאומרים לנזיר שלא להתקרב אל הכרם.

 

שבת יג עמוד ב

דף זה עוסק בהרחקה מאישה נידה, ובפועלו של חנניה בן חזקיה.

במשנה נאמר: "לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה". בדף הקודם דנו בשיקולים החשובים לאיסור מחמת "הרגל עבירה": "דעות" – לאנשים יש דעות שונות ותפיסת מציאות שונה, ולכן הם עשויים להימנע מלעבור על איסור, או לחילופין, לעבור על איסור בגלל שהם זרים זה לזה או מכירים זה את זה. "שינוי" – אם המצב שונה מהמצב הרגיל הדבר עשוי למנוע לעשות עבירה. התלמוד הסביר כי בדיני הרחקה מנידה – אוסרים על בעל ואישה נידה לישון במיטה אחת כשהם לבושים בבגדיהם, אפילו שיש כאן ריבוי דעות ושינוי מהמצב הרגיל – בגלל הכתוב "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו) האוסר על כל קרבה לעריות.

הרחקת בעל ואישה בימי הטהרה - בדף זה מספר התנא דבי אליהו על "תלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו (שואלת)...בעלי...מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה, והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך (שבעה ימים שבהם האישה לובשת בגדי לבן נקיים לפני הטבילה במקווה) מהו אצלך? אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר...ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט). בארץ ישראל בעל ואישה היו ישנים על מיטה אחת, ולא בשתי מיטות, ולכן היה צורך בסינר כמחיצה המפרידה בין הבעל לאישה בזמן השינה, כדי שלא יבואו לקרבת בשר בימי הנידה.

הלכות בעלית חנניה בן חזקיה ושמונה-עשר דברים שגזרו בו ביום - במשנה נאמר: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל (הכריעו לפי הרוב שהיה מבית שמאי), ושמונה-עשר דברים גזרו בו ביום". במשנה הקודמת נאמר: "לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר", ומשנה זו ממשיכה לקבוע כי ההלכות הללו נאמרו גם כן בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כחלק משלים של שמונה-עשרה גזירות חכמים. בדפים הבאים דנים בפירוט בגזירות הללו ובטעמיהן.

דמותו של חנניה בן חזקיה – התלמוד מוסיף להסביר על מעשיו של חנניה בן חזקיה. א. כתיבת מגילת תענית - בברייתא נאמר: "מי כתב מגילת תענית? אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות". מגילת תענית היא ציון של ימי מועד במהלך השנה, המציינים ימי ניצחון או הצלה של העם היהודי בימי בית-שני. הרשימה מצינת בתמצית את התאריכים שאין מתענים או מספידים בהם עם הסבר קצר על המאורע שאירע באותו היום בארמית, ואחר כך מפרטת את האירוע בעברית. לפי הברייתא חנניה בן חזקיה וסיעתו היו משמרים את זכרון הימים הללו. רבן שמעון בן גמליאל מסביר כי בשלב מסוים לא הייתה אפשרות לציין את כל ימי הזיכרון: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבים את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקים. דבר אחר: אין שוטה נפגע, דבר אחר: אין בשר המת שבחי מרגיש באזמל". הסיבה היא שלמעשה היו צרות כה רבות שאי אפשר היה לציין את כולן, ולפי ההסברים האחרים כבר לא היתה מודעות ("שוטה") או רגישות ("בשר המת") למאורעות הללו. ב. דרשת ספר יחזקאל בעלייה – מעשה אחר של חנניה בן חזקיה היה לדרוש את ספר יחזקאל: "ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרים דברי תורה, מה עשה? העלו לו שלוש מאות גרבי שמן (כדים של שמן להדלקת נר בלילה) וישב בעלייה ודרשן". בפרקים האחרונים של ספר יחזקאל העוסקים בהלכות הכהונה ובמקדש יש סתירות לנאמר בתורה, ולכן היה צורך ליישב את הדברים. נמצא כי חנניה בן חזקיה עסק בשלושה דברים: חקיקה של גזירות-חכמים, כתיבה של מגילות ודרשת הכתובים.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת יב עמוד א

דף זה עוסק בהלכות שונות בשבת.

הוצאה מרשות לרשות של כיס של זב – בדף הקודם הובאו שתי מסורות על דינו של זב שיצא עם כיס שנועד להפרשה מאיבר-מינו. לפי מסורת אחת: אסור לצאת עם הכיס אבל אם יצא - פטור מחטאת, ולפי מסורת אחרת חייב חטאת. אביי ורבא סבורים שמסורת אחת תואמת את דעת רבי יהודה ומסורת אחרת את דעת רבי שמעון בהלכות שבת. לדעת רבי יהודה העושה מלאכה שאינו צריך לגופה – חייב חטאת, וגם כאן, חייב גם על הוצאת הכיס, אפילו שאינו צריך את הכיס עצמו אלא לקבל בו זיבה, ולרבי שמעון פטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן בהוצאת כיס של זב.

הוצאה של כיס בשבת ומים המכשירים לקבלת טומאה - אגב הדברים דנים בהשוואה של הוצאת כיס הזב בשבת לדיני מים המכשירים לטומאה. בתורה נאמר: "וכי יותן מים על זרע, ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם", ומכאן למדו שהמים מכשירים דבר לקבל טומאה, אם המים נחשבים כמים ששאב מרצונו. במשנה במסכת מכשירים דנים על מצבים שונים שבהם ירדו גשמים ונקלטו בכלי: "הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח - הרי זה בכי יותן. אם בשביל שלא ילקה הכותל (ייהרס ויתלכלך מחמת המים) - אינן בכי יותן" (מכשירים ד, ג). המשנה מלמדת שכוונת האדם להציל את הכותל מלכלוך אינה הופכת את המים לחשובים מפני שהוא אינו רוצה את המים הללו. הזב לעומת זאת לובש את הכיס כדי להגן על בגדיו מלכלוך, אך גם מפני שהוא רוצה לקבל את הזיבה. השוואה קרובה יותר היא למשנה (שם ד, ה):  "עריבה שירד דלף לתוכה, מים הניתזין והנצפין - אינן בכי יותן, ושבתוכה הרי זה בכי יותן". האדם אינו רוצה דליפה של מים, אך אם יש כבר דליפה של מים, והמים נשארים בכלי – הם חשובים בעיניו. כיוצא בזה, זב הלובש כיס אינו רוצה בזיבה אך רוצה שהזיבה תישאר בתוך הכיס.

יציאה עם התפילין בערב שבת – במשנה נאמר: "לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשיכה, שמא ישכח ויצא". בעקבות המשנה קבעו חכמים הלכה חשובה לשבת ("הלכתא רבתי") שימשמש ויבדוק את בגדו בערב-שבת עם חשיכה. חשש יציאה בתפילין - התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל סובר שאדם יוצא בתפילין בערב שבת עם חשיכה. הסיבה היא שאדם זוכר את התפילין שעל ראשו ולא יבוא להוציאם בשבת. אדם זוכר את התפילין מפני שלפי ההלכה אדם חייב למשמש בתפילין בכל שעה. הלכה זו נלמד בקל וחומר מציץ של כהן גדול שנאמר עליו "והיה על מצחו תמיד" (שמות כח, לח), ולמדו משם שכשם שאין להסיח את הדעת מן הציץ שיש בו שם ה' אחד, כל שכן שאין להסיח את דעתו מתפילין שיש בהם הרבה אזכרות של שם ה'.     

פלית כינים בשבת – במשנה נאמר: "ולא יפלה את כליו, ולא יקרא לאור הנר". קריאה לאור הנר אסורה שמא יטה את הנר כדי לקרוא ויעבור על איסור הדלקת אש בשבת. התלמוד דן האם פלית בגדים אסורה מאותו הטעם – שמא יטה את הנר כדי לפלות את הבגדים, או שאולי החשש הוא שיבוא להרוג את הכינים, כדעת רבי אליעזר הסובר שאסור להרוג כינה בשבת, ו"כאילו הורג גמל". מסקנת הדברים היא שפלית בגדים אסורה בגלל החשש שמא יטה, וזו הייתה אחת מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. כיוצא בזה אסור להשתמש באור הנר לכל דבר הצריך בדיקה, ואפילו לאבחנה פשוטה בין בגדי איש לבגדי אשתו. התלמוד מעיר כי בעיר מחוזא הגברים היו הולכים בבגדים מקושטים ולכן היה צורך באור כדי להבחין את בגדי הגברים מבגדי הנשים המבוגרות אך לא היה צורך באור כדי להבחין בין בגדי הגברים לבגדי הילדות הצעירות. בני החקלאים לעומת זאת ידעו להבחין היטב בין בגדיהם לבגדי הנשים. 

כבוד הבריות – בתוספתא (שבת יז, טו) נאמר כי אסור לפלות כינים ואסור להשתמש בסם-הקאה (אפיקטויזין) ברשות הרבים, מפני שרוב האנשים נגעלים מדבר זה, ואין זה מכבוד הציבור. נחלקו התנאים בתוספתא (שם) על פלית כינים: "המפלה את כליו מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר: נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול". ההלכה כתנא קמא, שמולל את הכינה בידו וזורקה, וכך היא הדרך המכובדת להיפטר מן הכינה בלי להורגה ולעורר מיאוס. מסופר כי אמוראים אחדים היו הורגים את הכינה על ידי קטיעת ראשה, על ידי הנחתה בספל מים, והיה מי שציווה על בנותיו לפצח את הכינים בעודן על המסרק, ולהשמיע את הקול לאוזנו. בתוספתא (שם, יד) יש מחלוקת אחרת על נושא זה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירים". 

 

שבת יב עמוד ב

דף זה עוסק בביקור חולים, ובקריאה לאור הנר בשבת.

ביקור חולים בשבת – בברייתא דנים על מצוות ביקור חולים בשבת: "הנכנס לבקר את החולה אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא. ורבי מאיר אומר: יכולה היא שתרחם. רבי יהודה אומר: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. רבי יוסי אומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום, וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום". חכמים התירו לבקר את החולה אך לא רצו שהדבר יעורר צער האסור בשבת, ולכן הציעו נוסח מיוחד למי שבא לבקר את החולה בשבת בלי להזכיר בנוסח זה דברים מצערים. התלמוד מעיר כי לפי הצעתו של אבי יוסי, נוסח הדברים בשבת הולם גם את הנוסח הרצוי בימי החול, מאחר ש"מי שיש לו חולה בתוך ביתו – צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל".

נוסח ביקור חולים - התלמוד דן על עוד הבדל בין נוסח התפילה הרגיל לנוסח התפילה בביקור חולים. בתלמוד מסופר כי רבי אלעזר היה נוהג לברך את החולה בלשון ארמית: "רחמנא ידכרינך לשלם" [=ה' יזכרך לשלום], למרות ההלכה האוסרת על אדם לשאול את צרכיו בלשון הארמית, בגלל שמלאכי השרת אינם מדברים ואינם מכירים את הלשון הארמית, ולכן אינם נזקקים למתפלל בלשון זו. הסיבה שמותר לברך ולהתפלל על חולה בארמית היא שהשכינה מצויה עם החולה, לפי הכתוב "ה' יסעדנו על ערש דוי" (תהלים מא, ד) ומאחר שהתפילה עוברת ישירות לקב"ה, אין צורך בתיווך של המלאכים, ואפשר להתפלל בכל שפה שבה רוצה האדם להתפלל. הכתוב "ה' יסעדנו" (שם) מלמד כמו כן שהקב"ה זן את החולה, ובגלל שהשכינה והקב"ה מצויים עם החולה יש לכבד את המעמד, כדברי הברייתא: "הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה, ולא על גבי כסא, אלא מתעטף ויושב לפניו (לפני החולה), מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה", כלומר, אין מתנהגים כדרך שנוהגים תמיד אלא מכבדים את השכינה המצויה עם החולה.

קריאה לאור הנר בשבת - במשנה נאמר: "ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר". האיסור לקרוא לאור הנר הוא שמא יטה את הנר כדי שהפתילה תספוג שמן ולהבת הנר תתגבר ותאיר יותר. גובה הנר – אסור לקרוא לאור הנר אפילו כאשר הנר מצוי בגובה עשרה בתים ואין חשש ממשי שמא יטה את הנר. קריאה משותפת לאור הנר – אם שני אנשים קוראים לאור הנר בנושא אחד הם יזכירו זה לזה שלא להטות את הנר, אך אם כל אחד קורא בעניינו נושא אחר, הם עשויים לשכוח זה מזה ואסורים לקרוא לאור הנר. אסור לקרוא לאור מדורה (של נרות או של עצים), אפילו אם היו אלו עשרה אנשים הקוראים בנושא אחד, מפני שאדם אינו שם לב מה עושה חבירו ליד מדורה. אדם חשוב – אדם חשוב ומכובד רשאי לקרוא לאור הנר מפני שאינו מטה נר שמן מלוכלך. בברייתא מסופר כי חכמים גדולים עברו על איסור הטייה: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא, וביקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: "לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר: קרא והיטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע, קריתי והטיתי נר בשבת. לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה (על חילול שבת בשוגג)". התלמוד מסביר כי רבי ישמעאל בן אלישע היה חכם חשוב, אך כאשר היה לומד תורה היה מחשיב את עצמו כאדם רגיל ולא נהג מנהג כבוד בעצמו, ולכן היה מקום לחשש שמא יטה.    

בדיקת כוסות וקערות לאור הנר – לפי מסורת אחת מותר לשמש לבדוק את מידת הנקיון של כוסות וקערות לאור הנר, ולפי מסורת אחרת הדבר אסור. התלמוד מסביר שהמסורות עוסקות במצבים שונים: המסורת המתירה לשמש עוסקת כפי הנראה בשמש שאינו קבוע ואינו בודק היטב את הנקיות של הכוסות והקערות, או בנר של נפט המתלכלך הרבה, והשמש לא יגע בו כדי לא ילכלך אחר כך עם ידו את הכוסות. המסורת האוסרת עוסקת בשמש קבוע הרגיל לבדוק את נקיות הכוסות והקערות, או בנר של שמן שאינו מלכלך הרבה את ידי הנוגע בו. התלמוד דן במקרה שבו הצטרפו שני דברים, שמש שאינו קבוע הבודק כוסות וקערות לאור נר של שמן – ונחלקו האמוראים בדבר: "אמר רב:הלכה ואין מורין כן, ורבי ירמיה בר אבא אמר: הלכה ומורין כן". הכל מסכימים שההלכה מתירה לשמש לבדוק כך, אך נחלקו האם מורים הוראה לאדם הבא לשאול שאלה בהלכה לעשות כן לכתחילה. ובסוגיה מסופר כי עבדו של רבי ירמיה בר אבא היה בודק לאור הנר, ואשתו של רב אסי שאלה את בעלה מדוע רבי ירמיה עושה כך, והוא הסביר לה שהוא עושה כדעת רבו. 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת יא עמוד א

דף זה עוסק בנושאים שונים.

בדף הקודם דנו בעצות והנהגות שנמסרו במסורת משמם של "רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב", ובדף זה ממשיכים לדון בעוד מסורות בשמם של האמוראים הללו.  

גגות העיר מול גג בית הכנסת – "כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה, שנאמר "לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את חורבותיו" (עזרא ט, ט). התלמוד מסביר שהאיסור הוא רק לבנות בתים גבוהים מגג בית הכנסת, אך מותר לבנות מגדלים ועמודים ("קשקושי ואברורי") הגבוהים מבית הכנסת. בתלמוד מסופר כי רב אשי מנע מאנשי מתא מחסיא לבנות את בתיהם מעל גובה גג בית הכנסת, והעיר אכן חרבה לבסוף אך לא היה זה בגלל חטא זה, אלא בגלל חטאים אחרים שעשו אנשי העיר.  

התלמוד דן במסורות על סדר ודירוג בין בעיות שונות שיש לאדם. מסורת אחת עוסקת בדירוג של סוגי משטר ושלטון  - "תחת ישמעאל ולא תחת נוכרי, תחת נוכרי ולא תחת חבר (פרסי), תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם, תחת תלמיד חכם ולא תחת יתום ואלמנה". סדר העדיפות של השליטים הוא שלטון ערבי, רומאי, פרסי, תלמיד חכם, ויתום ואלמנה. תלמיד חכם מקפיד על עניינים רבים של בני האדם, ויתום ואלמנה נעלבים בקלות ותובעים את עלבונם מידי אדם ומידי שמיים. מסורת אחרת עוסקת בכאבים ומחלות: "כל חולי ולא חולי מעים, כל כאב ולא כאב לב, כל מיחוש ולא מיחוש ראש, כל רעה ולא אשה רעה". מחלת מעיים כרונית מעיקה על חיים תקינים, כאב-לב הוא קשה ובלתי נסבל, מיחוש-ראש מונע מאדם לחשוב בבהירות, ואשה רעה מציקה ומפריעה לחיי בעלה. 

אגב הדברים מובאת עוד מימרה המעריכה את היקף הסמכות המנהלית של השלטון – "אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרים (סופרים), אין מספיקים לכתוב חללה של רשות (חובות השלטון)", כלומר, השלטון מתמודד עם ריבוי של דאגות וחובות המוטלות עליו – ומוצאים לכך גם סמך בכתוב: "שמים לרום, וארץ לעומק, ולב מלכים אין חקר" (משלי כה, ג).

תענית חלום – מי שחולם חלום רע מתענה תענית חלום וצם כדי לבטל ולשנות את מה שראה בחלום. התענית יפה לחלום "כאש לנעורת" (השורפת את הנעורת בקלות), אם מתענה בו ביום כשעוד חושב על החלום, ומותר להתענות על כך אפילו בשבת. באופן עקרוני אדם החייב בתענית רשאי "ללוות ולפרוע", כלומר, לא להתענות ביום מסוים ובמקום זה לצום ביום אחר, אך בעניין תענית חלום עדיף שתהא סמוכה באותו יום של החלום עצמו, ולכן צמים אותה אפילו בשבת. ומסופר כי אחד החכמים סירב לאכול עגל משולש (עגל מובחר) מפני שהיה בתענית חלום.

הפסקה של לימוד תורה לתפילה - במשנה נאמר: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל...ולא יכנס למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול ולא לדין. ואם התחילו – אין מפסיקים. מפסיקים לקרות קריאת שמע ולא לתפילה". המשפט "אם התחילו – אין מפסיקים" מלמד שאם התחיל את הסעודה, המרחץ, הדין או את הבורסקי לאחר הזמן, לא מפסיק מלעשותם, ויתפלל לאחר מכן. עם זאת המשפט האחרון במשנה "מפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקים לתפילה" חוזר על אותו רעיון עצמו שאין מפסיקים להתפלל אם כבר התחיל בעיסוקים הנזכרים במשנה. התלמוד מסביר שהמשפט האחרון עוסק במקרה שלא נזכר בפירוש במשנה: מי שלומד תורה שאינו מפסיק לקרוא קריאת שמע אך מפסיק מלימודו כדי להתפלל. התלמוד מסביר שהלכה זו רלבנטית רק לרבי שמעון וחבריו "שתורתן אומנותן", כלומר, שעיסוקם המרכזי הוא לימוד תורה, ולכן הם רשאים שלא להפסיק לקריאת שמע (פרשה שנזכרת בה חובת לימוד תורה), אך מפסיקים לתפילה, ואילו אנו שאיננו עוסקים כל הזמן בתורה- מפסיקים באמצע לימוד תורה גם לקריאת שמע וגם לתפילה. בזמן שבית דין נאסף ומחליט על עיבור השנה (הוספת חודש נוסף לשנה כדי שעונת החורף לא תחול בחג הפסח), הם אינם מפסיקים לא לקריאת שמע ולא לתפילה, בגלל חשיבותה של ההכרעה בעניין זה על הלוח של כל מועדי השנה, והריכוז הנצרך לחישובים המסובכים של קביעת לוח השנה. 

 

שבת יא עמוד ב

דף זה עוסק באיסור הוצאה שלא בדרך הרגילה, ובגזירה לגזירה.   

במשנה נאמר: "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה, שמא ישכח ויצא (עם המחט בשבת); ולא הלבלר בקולמוסו". המשנה אוסרת על הוצאה של חפץ סמוך לחשיכה בערב שבת, כדי שהמחט לא תישאר על גופו ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת עצמה. בתוספתא (א, ה) מובאת מחלוקת תנאים האם האיסור בהוצאת המחט בשבת הוא איסור תורה או איסור מדברי חכמים: "לא יצא החייט במחטו ערב שבת סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא, ולא נגר בקיסם שבצוארו, ולא צבע בדוגמא שבאזנו, ולא שולחני בדינר שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו. אם יצאו - כולן פטורין, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אומן דרך אומנותו – חייב, ושאר כל אדם פטורין". לדעת רבי מאיר האיסור על מחט התחובה בבגד או כל דרכי ההוצאה המפורטות הוא מדברי חכמים, ולדעת רבי יהודה יש להבחין בין מי שזו עבורו דרך ההוצאה הרגילה לבין שאר אדם, והאומנים המוציאים בדרכים הללו חייבים לפיכך על ההוצאה בשבת. 

גזירה לגזירה - התלמוד דן בעקבות הדברים בעקרון מקובל בגזירות חכמים, הקובע שאין לגזור גזירה לגזירה. ההנחה בעניין זה היא שחכמים גזרו על דבר מסוים ואסרוהו כדי שלא יבוא לעבור על איסור תורה, אך אין לגזור עוד גזירה אחרת שנועדה לשמור מלעבור על הגזירה הראשונה. אם מניחים כי האיסור במשנה ובעיקר בתוספתא הוא להוציא מחט התחובה בבגד סמוך לחשיכה – יש כאן מעין גזירה לגזירה, שהרי הוצאה של מחט התחובה בבגד אינה איסור תורה אלא רק הוצאה של המחט ביד ממש, ואין איסור תורה להוציא בערב שבת מחט, ויש לראות אפוא באיסור הכפול גזירה לגזירה. התלמוד מסביר כי במשנה עצמה נאמר בפירוש כי מדובר בערב שבת, ולכן מדובר על גזירה שגזרו על הוצאה ביד ולא על הוצאת מחט התחובה בבגד. בתוספתא נאמר בפירוש כי מדובר גם בערב שבת וגם במחט התחובה בבגדו, אך למעשה התוספתא בעניין זה נוקטת כדברי רבי יהודה, שהוצאת מחט התחובה בבגד היא דרך ההוצאה הרגילה של האומנים, ואין זו גזירה בפני עצמה.

שאלה זו עולה גם בנוגע לדברי המשנה במסכת עירובין (י, ו): "לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. וכן בגת". האמוראים נחלקו על פירוש המילים "וכן בגת". אביי סובר שהגת היא דוגמה לכרמלית האסורה מדברי חכמים, וחכמים אסרו לעמוד בכרמלית ולשתות ברשות היחיד או ברשות הרבים (או להיפך) כדי שלא יוציא את המים למקום עמידתו. לדעת אביי אין כאן גזירה לגזירה (גזירה על שתיה ברשות אחרת, והגזירה על כרמלית) מאחר שאפשר לראות את הגזירה על שתיה כגזירה אחת על כל רשות שהיא. רבא סובר שלמעשה יש כאן גזירה לגזירה, ואין לאסור על שתיית מים בכרמלית. מסיבה זו הוא מפרש את הביטוי "וכן בגת" במשנה על חובת הפרשת מעשרות. כדי להיות חייב במעשר – האוכל חייב לאכול את הפירות אכילת-קבע ולא אכילת ארעי. השותה יין בגת בדרך ארעי כאשר ראשו ורובו בגת, והוא אינו לוקח את היין למקום אחר – פטור מהפרשת תרומות מפני ששתיה בדרך זו היא ארעית. במשנה במסכת מעשרות (ד, ד) מוסבר כי למעשה יש מחלוקת תנאים האם יש בכלל שתייה ארעית וכיצד יש להגדירה: "שותין על הגת, בין על החמין (מוזג מים חמים במיץ הענבים) בין על הצונן ופטור, דברי רבי מאיר. רבי אלעזר ברבי צדוק מחייב, וחכמים אומרים: על החמין – חייב, על הצונן – פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר" (כלומר, יין המזוג במים קרים לא מחמיץ ולכן מחזיר את מה שלא שתה ממיץ הענבים המזוג לגת הענבים).

הוצאת כיס זב - אגב הדיון באיסור הוצאה מדברי חכמים או מדין תורה דן התלמוד על הוצאת כיס של זב (כלי המשמש לקליטת הפרשות מאיברו של הזב). לפי ברייתא אחת הדין הוא: "לא יצא הזב בכיסו, ואם יצא – פטור אבל אסור (איסור מדברי חכמים)", ולפי ברייתא אחרת הדין הוא :"לא יצא ואם יצא – חייב חטאת (איסור תורה)". האמוראים מציעים הסברים שונים להבדל בין הברייתות. רב יוסףסבור כי למעשה ההבדל בין הברייתות קשור למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה על הוצאה כדרך האומנים, אך יש המסבירים כי המחלוקת עסקה בהוצאה של אנשים המוציאים בדרך זו, ואילו כאן דרך ההוצאה הרגילה של כיס של זב אינה מיוחדת לאדם זה אלא מוציאים תמיד באופן זה, ולכן מחלוקת זו אינה מתאימה כאן. רב המנונא מציע להבחין בין שני סוגי זב: מי שראה שתי ראיות זב זקוק לכיס כדי לדעת אם יהיה זב גם ביום השלישי ויהיה חייב קורבן זיבה, ולכן הוא חייב מדין תורה, מי שראה שלוש ראיות זיבה, וראה אחת מהן באותו יום, כבר יודע שהוא טמא מן התורה ולכן אינו זקוק לכיס כדי לדעת ממתי יש למנות את שבעת הימים הנקיים שאחרי הזיבה, ולכן הוא פטור על ההוצאה מדין תורה וחייב רק מדברי חכמים. הבעיה עם הצעה זו היא שהזב משתמש בכיס לא רק כדי לדעת את מעמדו ההלכתי אלא גם כדי שהכיס יקבל את הזיבה על מנת שהבגדים לא יתלכלכו בזיבה. לפי הצעה שלישית ((בדף הבא) של אביי ורבא מדובר במחלוקת כללית על מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלדעת רבי שמעון אינו מוציא את הכיס מפני שהוא צריך את הכיס עצמו או את הזיבה, ולכן הוצאת הכיס אינה נעשית לטובת המטרה הרגילה של הוצאה – הצורך בכלי – ופטור על הוצאה זו. ולדעת רבי יהודה חייב גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן חייב גם כאן.

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת י עמוד א

דף זה עוסק בדברים שאין לעשותם לפני התפילה.

במשנה נאמר: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדין. ואם התחילו - אין מפסיקין". בדף הקודם הוסבר כי האיסור חל כבר סמוך לזמן מנחה גדולה (חצי שעה לאחר חצות היום), ולמרות שיש עוד זמן רב להתפלל במשך היום, במשנה מדובר על דברים העלולים להימשך זמן רב, אם מפני שמדובר על מאורעות מיוחדים (סעודה גדולה וכיוצא בזה), ואם מפני שעלולות להתרחש במהלכם תקלות בלתי צפויות.

התחלה – במשנה נאמר: "אם התחילו – אין מפסיקים", ובדף הקודם החלו לדון מה ההגדרה של התחלה בנוגע לדברים הנזכרים במשנה: התחלה של תספורת – מרגע שהספר מניח גלימה על בגדי המסתפר. התחלת מרחץ – מרגע שהמתרחץ פושט את בגדיו. התחלה של בורסקי - מרגע שמעבד העורות לובש על עצמו את בגדי העבודה. התחלה אכילה– תלויה במנהג:  בבבל התרת החגורה מסמלת את תחילת הסעודה, ובארץ ישראל - נטילת הידיים לאכילת לחם. התחלה של דין – בדף זה מוסבר כי יש להבחין בין התחלת יום הדיונים בבית דין – משעה שמתעטפים הדיינים בטלית, לדיון שבא לאחר התדיינות קודמת באותו יום, אז התחלת הדין היא משעה שיפתחו הצדדים בעלי הדין בהצגת טענותיהם לבית הדין.  

אגב הדיון הזה התלמוד דן על יחסים מורכבים בין כל הדברים הנזכרים במשנה.

אכילה ותפילה – בתפילת ערבית מחמירים יותר מאשר תפילת מנחה, שאפילו אם התחיל לאכול והתיר את חגורו מפסיק להתפלל. הסיבה היא שערבית אינה תחומה בזמן מסוים, ולכן אדם עשוי להתרשל ולא להתפלל, והוא גם עשוי לשתות יין בסעודת הערב ולהירדם לפני שיתפלל. הכנה לתפילה - התלמוד מסביר שאין טרחה רבה בקשירת החגורה מחדש, אך לא מבקשים מאדם שיתפלל לאחר שהתחיל את הארוחה, מפני שיש צורך בהכנה לתפילה, לפי הכתוב "הכון לקראת אלקיך ישראל" (עמוד ד, יב). בתלמוד מסופר על מנהגי האמוראים בהכנה לתפילה. היה מי שנהג ללבוש מנעלים מיוחדים לתפילה, היה מי שפשט את בגדם המכובד והחזיק את שתי הידיים משולבות זו בזו כדי להיראות כעבד העומד לפני אדונו, והיה מי ששינה את מעשיו לפי הזמן: בעת שהיה צער בעולם היה פושט את בגדו ונראה כעבד לפני האדון, ובעת שהיה מנוחה ושלום - היה לובש בגדים מכובדים כדי להכין את עצמו לתפילה.

תפילה ולימוד תורה – שאלה מרכזית היא כיצד לשמור על מסגרת זמן מתאימה הן ללימוד תורה והן לתפילה. התפילה עצמה אורכת זמן – ובהקשר זה מסופר כי אחד האמוראים מעיר לחבירו על שהוא מאריך בתפילה, וטוען כלפיו: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", כלומר, אפשר להקדיש את הזמן של התפילה ללימוד תורה, אך למעשה אפשר להעלות את הסברה כי "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד", ויש להקדיש לכל אחת את הזמן שלה. מסופר כי אחד האמוראים למד תורה, ובטרם שקיעת החמה עמד להתפלל במהירות, ואמורא אחר קרא עליו את הכתוב "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי כח, ט).        

דין ולימוד תורה –בסוגיה מסופר על הקושי גם לעסוק בשיפוט ובדין יחד עם לימוד תורה. היו אמוראים שעסקו בשינון דברי תורה, ובכל שעה היו מכריזים שדלתם פתוחה לכל מי שצריך לדון בבית דין. עוד מסופר על אמוראים שהיו עסוקים בדין כל היום, ונחלשו בגלל שלא מצאו זמן לאכול וללמוד תורה. בהקשר זה של חלוקת הזמן בין תורה לדין דנים במדרש על הדמיון של הכתוב: "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב" (שמות יח, יג) לכתוב במעשה בראשית: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (בראשית א, ה). משה רבינו לא היה דן בפועל כל היום כדי שיהיה לו זמן פנוי ללמוד תורה. ההשוואה של הכתוב בספר שמות לכתוב בספר בראשית מלמדת כי הדיין מקיים את העולם כמו מעשה בראשית, ולכן יש במעשיו יסוד קבוע ויציב הנמשך כל הזמן, ולכן מסגרת הזמן המוקדשת לדין צריכה להשפיע מעבר לזמן שבו היא נעשית בפועל.    

אכילה ודין, אכילה ולימוד תורה – הדיינים יושבים בדין עד זמן הסעודה, לפי הכתוב: "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו, בגבורה ולא בשתי" (קהלת י, טז). הכתוב מגנה מדינה שבה השרים אוכלים מוקדם בבוקר, ומשבח את המלך והשרים (=הדיינים) האוכלים בזמן הסעודה, לאחר שעסקו בגבורה בלימוד תורה על מנת לשפוט בצדק, ולא לאחר ששתו יין להנאת עצמם. זמני האכילה – בברייתא מתארים את הזמן בו נוהגים אנשים שונים לאכול: "שעה ראשונה (ביום) – מאכל לודים (לוליינים בקרקס), שניה – מאכל ליסטים (שודדים), שלישית – מאכל יורשים (אנשים החיים מירושה ואינם עובדים), רביעית – מאכל כל אדם, חמישית – מאכל פועלים, שישית – מאכל תלמידי חכמים, מכאן ואילך – כזורק אבן לחמת (אין תועלת באכילה)". ואם אדם טעם איזה דבר בבוקר – תהיה לו תועלת באכילה גם לאחר שעה שישית.  

תפילה בבית המרחץ – בתוספתא (ברכות ב, כא) נאמר: "הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדין לבושים, יש שם מקרא ותפלה, ואין צריך לומר שאילת שלום, ומניח תפילין, ואין צריך לומר שאינו חולץ. מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים - יש שם שאילת שלום ואין שם מקרא ותפלה, ואינו חולץ תפילין, ואינו מניח לכתחלה. מקום שבני אדם עומדין ערומים - אין שם שאילת שלום,  ואין צריך לומר מקרא ותפלה, וחולץ תפילין ואין צריך לומר שאינו מניחן". התוספתא מציגה דין נבדל לכל אחד מחדרי בית המרחץ. התלמוד מסביר כי האיסורים נאמרו בבית המרחץ אפילו כאשר אין בתוכו בני אדם, אך במרחץ חדש שעוד לא השתמשו בו ואין בו אף אדם – מותר להתפלל. בבית הכסא לעומת זאת יש לדון אם האיסור מתחיל אפילו לפני השימוש בו בפועל, והאם עצם ההכנה (הזימון) להיות בית כיסא הופכת אותו למאוס לתפילה.

 

שבת י עמוד ב

דף זה עוסק בהנהגות שונות של האדם.

אמירת שלום בבית המרחץ - בתוספתא (ברכות ב, כא) נאמר: "הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדין לבושים, יש שם מקרא ותפלה, ואין צריך לומר שאילת שלום... מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים - יש שם שאילת שלום ואין שם מקרא ותפלה ... מקום שבני אדם עומדין ערומים - אין שם שאילת שלום,  ואין צריך לומר מקרא ותפלה...". אמירת שלום בבית המרחץ אסורה מפני שלפי הכתוב "ויבן שם גדעון מזבח לה', ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו, כד) שלום הוא אחד משמותיו של הקב"ה, ואסור לומר את שמו בבית המרחץ. יחד עם זאת האמורא רבא בר מחסיא מוסר בשמו של חמא בר גוריא המוסר בשמו של רב כי בבית הכסא ובבית המרחץ מותר לומר מילים הקשורות באמונה בקב"ה או המתארות את נאמנותו של הקב"ה. ואף על פי שמוצאים בכתוב את הביטוי "האל הנאמן" (דברים ז, ט) הנאמן אינו נחשב לשם של הקב"ה, אלא לאחד מתארי האל.

בעקבות האזכור של מסורת בשם "אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב" מביאים בדף זה ובדף הבא מסורות בשמם של החכמים הללו הנוגעות לעצות בנושאים שונים.  

מתנות – התלמוד דן על הודעה על נתינת מתנה – לפי מסורת אחת "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר: "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג). המדרש מסביר כי הקב"ה ביקש ממשה להודיע לבני ישראל כי יש לו מתנה טובה ששמה שבת. אך לפי מסורת אחרת "הנותן מתנה לחבירו – אין צריך להודיעו, שנאמר "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו (שמות לד, כט)". התלמוד מסביר כי כאשר נותנים מתנה שעתידה להתגלות ולהתפרסם אין צורך להודיע על נתינת המתנה, ולכן לא היה צריך להודיע למשה על אור פניו מפני שעם ישראל כולו ידע שמשה לובש מסכה בגלל אור הפנים. לעומת זאת צריך להודיע לבני ישראל על השבת, ואף על פי שהשבת גלויה וידועה ביחד עם שאר המצוות, מתן שכרה אינו מתגלה, ולכן צריך להודיע על נתינת המתנה.

הודעה על מתנה לקרוב משפחה - לקביעה זו יש גם השלכה מעשית: "הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו" – כלומר, נותן המתנה צריך לתת סימן של צבע על הילד או למרוח שמן על הילד, כדי שהאם תשים לב שהילד מקושט, תשאל את הילד מדוע יש לו סימן מסוים, ואז הילד יסביר מי עשה לו סימן וממי קיבל את הפת. אפשרות אחרת, כדי האם לא תחשוש שהילד לקח את הפת מאדם לא ראוי העוסק בכשפים, היא לתת לילד קצת מן הפת. בהקשר זה מספרים על מתנות כהונה – הכהן מקבל מכל בהמה את הזרוע, הלחיים והקבה, והוא יכול לתת אותם למי שירצה. בסוגיה מסופר על רב חסדא הכהן שהציע לתת את מתנות השור למי שיספר לו שמועה חדשה משמו של האמורא רב. רבא בר מחסיא מספר לרב חסדא על חובת ההודעה על מתנה: "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו" ומקבל את אחד הדברים, ועל ומשתמש גם בפתגם של האמורא רב: "מילתא אלבישייהו יקירא" (הבגד חשוב בעיני הלובשים אותו), ופתגם זה חשוב בעיניו אפילו יותר מן חובת ההודעה. מתנה לאחד מבני המשפחה -  הוראה נוספת היא להיזהר ממתנה מוגזמת לאחד מבני המשפחה: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". קנאת האחים ביוסף הייתה בגלל כתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף, שנראתה בעיניהם כהעדפת יוסף על פניהם.  

מגורים בעיר – לפני השמדת סדום אומר לוט למלאך: "הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער" (בראשית יט, כ). התלמוד מסביר שלא היה צורך לומר למלאך שהעיר קרובה או קטנה מפני שיכול לדעת זאת לבדו, וכוונת לוט היא להדריך את המלאך להציל את לוט לעיר שנוסדה בזמן האחרון ("קרובה") ותושביה אינם מורגלים בחטאים רבים ("מצער"), ומכאן אפשר להסיק מסקנה כללית שעדיף לאדם לגור בעיר חדשה שתושביה עוד אינם מורגלים בעבירות. לפי המסורת מצער נוסדה שנה אחרי סדום, ובזמן השמדת סדום היא הייתה בת חמישים ושתיים ומצער בת חמישים ואחת. למעשה בתורה עצמה כתוב שסדום היתה נתונה תחת שלטון ארבעת המלכים לפני מלחמת המלכים במשך עשרים ושש שנים: "שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר, ושלוש עשרה שנה מרדו, ובארבע עשרה שנה (בשנה הארבעה עשרה למרד) בא כדרלעומר...עשו מלחמה" (בראשית יד, ד-ה), ומכאן שסדום ישבה בשלווה עשרים ושש שנים נוספות, ובאותן שנים הגיעו תושביה לשחיתות מוסרית.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת ז עמוד א

דף זה עוסק בכרמלית.


ההגדרה של כרמלית - בתוספתא נאמר: "ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית ומקום פטור... אבל ים ובקעה (שדה לחרישה וזריעה) ואיסטוונית (מקום ישיבת הסוחרים) והכרמלית - אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ואין נושאין ונותנין בתוכה, ואם נשא ונתן בתוכה – פטור. ואין מוציאין מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה ואין מכניסין מרשות היחיד לתוכה ולא מתוכה לרשות היחיד, ואם הוציא והכניס פטור". התלמוד דן בהגדרה של כרמלית, הן מצד סוג השימוש שעושים בה בני רשות הרבים, נוחות השימוש במקום, והאפשרות להשתמש במקום בפועל, והן מצד השיעור המינימלי והמקסימלי שקבעו חכמים לכרמלית.   

השימוש בכרמלית - התלמוד דן בסוגים שונים של מקומות שאפשר להחשיבם ככרמלית, כאשר הקריטריונים הקובעים לרשות הרבים הם: מידת נוחות השימוש במקום, אפשרות ההליכה במקום, והאם יש מי שאכן הולך במקום. בתוספתא המונח כרמלית משמש הן כמונח כללי רחב לאחת מארבע הרשויות שאינה רשות היחיד או רשות הרבים או מקום פטור, והן כמונח מיוחד למקום מסוים. במובן אחרון זה כרמלית היא קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים הנחשבת אף היא כדין כרמלית ולא כרשות הרבים. הסיבה היא שבני רשות הרבים עשויים להידחק לקרן זוית, אך השימוש במקום זה לדברים הנעשים כרגיל ברשות הרבים אינו נוח כל כך, ולפיכך מגדירים מקום זה ככרמלית. בין העמודים – ברשות הרבים ניצבים עמודים, ויש לדון על המקום שבין העמודים. לפי נוסח אחד יש לדון מקום זה ככרמלית, למרות שהרבים דורכים שם, מאחר שאי אפשר ללכת שם למישרין בלי להיתקע בעמודים. ולפי נוסח אחר, מקום זה נחשב כרשות הרבים הואיל והרבים דורכים שם. איצטבא שלפני העמודים – לפני העמודים היה מקום מיוחד להנחת סחורה, ומקום זה נידון ככרמלית, מפני שהשימוש בו אינו נוח כמו רשות הרבים. והתלמוד מעיר כי לפי הסובר שאצטבא דינה ככרמלית, המקום שבין העמודים הנוח בשימוש אינו נידון ככרמלית אלא כרשות הרבים, אך לפי הסובר שבין העמודים הוא ככרמלית כל שכן שהאצטבא היא כרמלית.        

התלמוד דן על דברים שונים המצויים ברשות הרבים, כגון: לבינה זקופה, היזמי והיגי (קוצים), או צואה,והאם האנשים המצויים שם נמנעים מללכת על הדברים הללו. ההלכה המקובלת היא: "לבינה זקופה ברשות הרבים, וזרק (מרשות היחיד) וטח בפניה (בצד) – חייב, על גבה (למעלה) – פטור". ונחלקו האמוראים בהגדרה המדויקת בעניין זה. אביי ורבא סבורים כי פטור על הזריקה כאשר הלבנה גבוהה משלושה טפחים, מפני שבני רשות הרבים אינם מהלכים על גבי לבנה בגובה שלושה טפחים – והיא נחשבת כמקום בפני עצמו, ופטור אם זרק עליה; עם זאת אביי ורבא סבורים שאנשים אינם מהלכים על שיח קוצים אפילו כשהוא נמוך משלושה טפחים, ולכן מקום זה נחשב כרשות הרבים. חייא בר רבסובר שאנשים הולכים על קוצים, ואנשים נמנעים רק מהליכה על צואה אפילו בפחות משלושה טפחים. רב אשי סובר שאפילו צואה ברשות הרבים נחשבת כרשות הרבים, שאנשים עשויים לבסוף לדרוך עליה.     

גודל הכרמלית – רשות היחיד מוגדרת כמקום ברוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים לפחות, ובגובה (או עומק) של עשרה טפחים לפחות מפני השטח (או הפרדה במחיצה של עשרה טפחים).  רשות היחיד אינה מוגבלת בגובה, וכל מה שמעל רשות היחיד דינו כרשות היחיד: " נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב מפני שרה"י עולה עד לרקיע". לעומת זאת, רשות הרבים תופסת עד עשרה טפחים כדברי המשנה (שבת יא, ג): " הזורק ד' אמות בכותל, למעלה מי' טפחים כזורק באויר, למטה מי' טפחים - כזורק בארץ". האמוראים קובעים כללים לשיעור הכרמלית: "אין כרמלית פחותה מארבעה", ו"(כרמלית) תופסת עד עשרה". ומסבירים כי כללים אלו נועדו להקל על דין הכרמלית, שרוחב הכרמלית יהיה כשיעור רשות היחיד, ובפחות משיעור זה יש לדונה כמקום פטור. וגובה הכרמלית הוא כשיעור רשות הרבים, ובפחות משיעור זה אינה נחשבת ככרמלית, ואחד האמוראים אומר לחבירו שלא יעסוק בענייני הלכות שבת על שאלות בדברים שמעל גובה זה. אגב הדיון מעירים על בית שאין בתוכו עשרה וקירויו (הגג שעליו) משלימו לעשרה – שהגג מותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, ובתוך הבית אין מטלטלים אלא ארבע אמות ככרמלית, ואין צורך במחיצה של עשרה טפחים כדי להגדיר כרמלית.

 

שבת ז, עמוד ב

דף זה עוסק בכרמלית, בחורי רשות היחיד ובחורי רשות הרבים.

ההגדרה של כרמלית – בדפים הקודמים דנו על אודות התוספתא במסכת שבת (א, א-ג, ראו ברייתא בדף ו, א): "ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית ומקום פטור... אבל הים והבקעה והכרמלית אינן לא רשות היחיד ולא רשות הרבים". בסוגיה זו מסכמים שההגדרה של כרמלית בנויה בעיקרו של דבר על המגבלות של רשות היחיד ושל רשות הרבים, ולכן היא הגדרה מקלה: בממד השטח (האורך והרוחב) "אין כרמלית פחותה מארבעה" - שטח הכרמלית הוא כגודלה המינימלי של רשות היחיד, שיעור ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ובפחות משיעור זה השטח נחשב למקום פטור, וגם כרמלית שאין בה שיעור זה נחשבת למקום פטור. בממד הגובה הכרמלית "תופסת עד עשרה" – כלומר, גובה הכרמלית המרבי הוא עשרה טפחים כגובה רשות הרבים, ולמעלה משיעור זה - אין המקום נחשב לרשות הרבים או לכרמלית.  

אגב הדיון על הכרמלית יש מובאות ממקורות שונים, והסוגיה דנה במקורות הללו לגופם של דברים.  

א.      בית עם חלל נמוך מעשרה טפחים – בברייתא נאמר: "בית שאין תוכו עשרה (טפחים), וקרויו (התקרה) משלימו לעשרה, על גגו – מותר לטלטל בכולו, בתוכו – אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות". הגג הוא בגובה עשרה טפחים, ולכן מותר לטלטל בכולו כרשות היחיד. החלל בתוך הבית הוא פחות מעשרה טפחים, ואין לבית מחיצה בגובה עשרה טפחים, ולכן חלל הבית נחשב לכרמלית או לרשות הרבים.

ב.      מקור אחר שנזכר בסוגיה הוא זריקת חפץ בכותל – במשנה (שבת יא, ג) נאמר:  "הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה - כזורק באויר, למטה מעשרה טפחים, כזורק בארץ". המשנה עוסקת באדם המצוי ברשות הרבים, וזורק ארבע אמות אך פוגע בכותל בגובה מסוים. תלמוד מסביר כי הביטויים "זורק בארץ" ו"זורק באוויר" מתארים את הדבר שנזרק כדבר הנדבק ונח על קיר הכותל, כמו דבילה=תאנה מיובשת העשויה להידבק על הכותל עצמו.

ג.       רשות היחיד עד לרקיע – לפי רב חסדא "נעץ קנה ברשות היחיד, וזרק, ונח על גביו, אפילו גבוה מאה אמה - חייב מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע". ועל אף שנחלקו התנאים בברייתא על מי שזרק ונח על גבי זיז שאין בו ארבעה טפחים, אין חולקים על כך שברשות היחיד – הזורק חייב. כרב חסדא.        

התלמוד דן על שני המקרים הראשונים בקשר לדיון של האמוראים על חורים בכתלים של רשות היחיד ורשות הרבים.

המקרה של חלל נמוך קשור לדיון על חורי רשות היחיד – אביי מסביר שאם חקק ברצפת הבית עם החלל הנמוך שטח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ובמקום זה יש גובה עשרה טפחים – החלל החקוק נחשב לרשות היחיד, והוא מתיר לטלטל גם בשאר חלל הבית שאין בו גובה עשרה טפחים, מפני ששטח זה נחשב לחורי רשות היחיד – חללים קטנים בכותל של רשות היחיד הנחשבים כחלק ממנה.

המקרה של זריקת חפץ על כותל קשור למחלוקת האמוראים על חורי רשות הרבים - "אביי אומר: כרשות הרבים דמו [=הם דומים], רבאאומר: לאו כרשות הרבים דמו". רבא סובר שיש לדון בחורים כרשות לעצמם לפי ההגדרות הרגילות, ולדעת אביי החורים בכתלים הסמוכים לרשות הרבים נוחים לשימוש ולכן נחשבים כרשות הרבים, בניגוד לקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים שהשימוש בה אינו נוח ולכן יש להחשיבה לכרמלית (ראו בעמוד הקודם).

התלמוד מסביר שהמשנה על הזורק ארבע אמות בכותל אינה עוסקת בחורי רשות הרבים לא מפני שהיא איננה מקבלת את העיקרון של אביי שחורים דינם כרשות הרבים, אלא מטעמים אחרים. טעם אחד הוא שהלשון "זורק בארץ", ובעיקר הלשון "זורק באוויר", מתארות דבר הדבוק לקיר ועומד באוויר, ולא דבר המצוי בחור שבקיר. טעם אחר הוא מעשי: אפילו אם המשנה הייתה עוסקת בקיר שיש בו חורים, בזריקה של צרור או חפץ כלשהו הדברים פוגעים בקיר וחוזרים לאחור ולא נכנסים לחור עצמו. לפי טעם נוסף, המשנה איננה עוסקת בכותל שיש בו חורים, מפני שבחלק מן החורים הללו נכנסים לבעיה מופשטת שנחלקו בה התנאים: "זרק למעלה מי' טפחים והלכה ונחה בחור כל שהוא - באנו למחלוקת ר"מ ורבנן". מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא על חיוב מזוזה בשער שיש בו כיפה קמורה. בגלל שהחלק העליון של פתח השער הוא עגול הפתח קטן מדי ואינו ראוי למזוזה, נחלקו התנאים אם אפשר לראות את החלק העגול כצורה שאפשר ליישרה ולהשלימה לשער מרובע על ידי חקיקה דמיונית באבני השער: "רבי מאיר סבר: חוקקים להשלים, ורבנן אמרי: אין חוקקים להשלים". גם לגבי חור בגודל "כל שהוא" אפשר לשאול אם רואים את החור כדבר שיש להשלימו ולחוקקו באופן מופשט עד שייחשב לרשות היחיד, ושאלה זו כלל לא התעוררה במשנה. 

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת ט עמוד א

דף זה עוסק באסקופה לעניין רשויות שבת. 

בדף הקודם דנו עלאסקופה (מפתן, מדרגה מוגבהת) לפי התוספתא (שבת א, ג): "אדם עומד על האסקופה (מפתן, כניסה מוגבהת) - נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו". האסקופה איננה נחשבת חלק מרשות הרבים, רשות היחיד, או כרמלית, אלא מעמדה הוא כשל מקום פטור – מאחר שאין בה שטח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

בדף זה התלמוד דן על המשך ההלכה שבתוספתא (שם): "אחרים אומרים: אסקופה משמשת שתי רשויות, בזמן שהפתח פתוח – כלפנים, פתח נעול – כלחוץ". ההנחה הרגילה היא שאסקופה היא חלל של פתח הדלת ("תוך הפתח"), והשטח שם אינו נחשב כרשות יחיד גמורה, אפילו כאשר הוא קטן מארבעה טפחים על ארבעה טפחים ואינו מקום חשוב לעצמו, וכדי להתירו צריך להציב לחי (עמוד) המשמש כמחיצה סמלית המחשיבה את החלל כשטח סגור. האמוראים דנים כיצד ליישב הלכה זו עם דעת אחרים הסבורה שדי בפתיחת הדלת כדי להחשיב את אסקופת הבית לחלק מרשות היחיד.

האמורארב סובר שההלכה בתוספתא נאמרה על אסקופה של מבוי הפתוח לרשות הרבים. לפי דין תורה מבוי נחשב לרשות היחיד אך חכמים הצריכו לעשות מחיצה רביעית סמלית כדי להבדילו מרשות הרבים לגמרי. במקרה האמור המבוי מקורה והקירוי מגיע לחלק מן האסקופה ("חציו מקורה, וחציו אינו מקורה, וקירויו כלפי פנים"), ולפיכך יש לבדוק את מצב הדלת: אם הדלת פתוחה המבוי נראה משוך עד לקצה הקיצון של הקירוי (הקרוב לרשות הרבים), והקורה נחשבת כמחיצה מצידו החיצוני של המבוי, וגם האיסקופה שתחת הקירוי נחשבת כחלק מן המבוי ואף היא בכלל רשות היחיד. אם הדלת נעולה – אי אפשר לחשוב על הקירוי כמחיצה סמלית, מפני שיש כבר מחיצה ממשית של דלת בצידו האחר, וחלק האסקופה הנמצא בחוץ נחשב כחלק מרשות הרבים.

רב אשי סובר שדעת אחרים בתוספתא עוסקת אף היא באסקופה של בית שהניח מעליה קורות. כדי שקורה תחשב לאלמנט היוצר מחיצה מלמעלה עד למטה ("פי תקרה יורד וסותם"), היא צריכה להיות ברוחב ארבעה טפחים, מפני שרק שטח זה ראוי למחיצה.  התוספתא עוסקת במקרה מיוחד של קירוי בשתי קורות שאין באף אחת מהן ארבעה טפחים והן מרוחקות זו מזו פחות משלושה טפחים. כדי שהקורות יהיו נחשבות כקורה אחת שיש בה שיעור רוחב של ארבעה טפחים יש ללכת אחר הכלל של "לבוד" הקובע כי דבר המצוי במרחק-מה נחשב לסמוך וצמוד אם הוא רחוק פחות משלושה טפחים. התוספתא מסבירה שכדי ליישם את דין לבוד יש לבחון גם את מצב הדלת המצויה באמצע בין שתי הקורות: כאשר הדלת פתוחה – שתי הקורות נחשבות צמודות, והקצה החיצוני של הקורה סותם את המחיצה, והאסקופה נחשבת אז כחלק מרשות היחיד. אבל כאשר הדלת נעולה – היא מפרידה בין הקורות, והן אינן נחשבות כקורה אחת, ואז שיעור הקורה החיצונית פחות מארבעה טפחים, והיא אינה נחשבת לתקרה היוצרת מחיצה עד למטה, והאסקופה שתחת קורה זו איננה נחשבת לחלק מן הבית.

רשות אחת בתוך אותה רשות - דיון נוסף הוא בהלכה האחרונה שבתוספתא (שם): "היתה איסקופה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה – הרי זו רשות לעצמה". הלכה זו קרובה למסורת משמו של רבי מאיר: "אומר היה רבי מאיר: כל מקום שאתה מוצא ב' רשויות והן רשות אחת, כגון עמוד ברשות היחיד גבוה עשרה ורחב ארבעה - אסור לכתף עליו, גזירה משום תל ברשות הרבים". במקום המוגדר כרשות אחת אפשר למצוא עוד מקומות העומדים בכללי ההגדרה, ואף שמבחינה הלכתית שני המקומות הללו נחשבים כאותה רשות, אסור לטלטל מזה לזה, כדי שלא יטעה לחשוב שתל העומד ברשות הרבים הנחשב לרשות היחיד הוא חלק מרשות הרבים. 

שבת ט עמוד ב

דף זה עוסק בדברים שאסור לעשותם סמוך לתפילה או סמוך לשבת.

במשנה נאמר: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ, ולא לבורסקי (מעבד עורות), ולא לאכול, ולא לדין (דיון בבית דין. ואם התחילו - אין מפסיקין. מפסיקין לקרות קריאת-שמע, ואין מפסיקין לתפילה".

זמן הפסקה לתפילת מנחה – במשנה נזכרים חמישה מעשים האסורים "סמוך למנחה". זמני תפילת מנחה תלויים בזמני קרבן התמיד של בין הערביים. להקרבה זו יש שני זמנים: "מנחה גדולה" - לאחר חצות היום כשמתחילה השמש לנטות למערב (שש שעות וחצי לאחר זריחת השמש), ו"מנחה קטנה" - אמצע הזמן שבין נטיית השמש לשקיעת השמש במערב (תשע שעות ומחצה לאחר זריחת השמש). התלמוד מסביר כי המשנה אוסרת להתחיל בדברים הללו אפילו סמוך לזמן מנחה גדולה, אפילו שיש עוד זמן רב להתפלל ביום. לפי הסבר אחד האיסור הוא רק על דברים העשויים להימשך זמן רב ולמנוע מהעוסק בהם מלהתפלל מנחה בזמן: ספר - תספורת בן-אלעשה (חתנו של רבי יהודה הנשיא שנהג להסתפר כמו בני-אצילים); מרחץ – טיפול בכל ענייני הגוף הקשורים ברחיטצה – רחיצה, חפיפה והזעה; בורסקי - שמעבד אצלו עורות מרובים, או שיש לו לקוחות רבים; אכילה - של סעודה גדולה; דין – התחלה של דיון בבית-דין, שמיעת טענות הצדדים האורכת זמן רב. לפי הסברו של רב אחא בר יעקב המשנה אינה עוסקת בדברים הנמשכים זמן רב, אלא בדברים שעשויה להתעורר בעיה או תקלה במהלך עשייתם ולכן גזרו חכמים שלא לעשותם: בתספורת – יש לחשוש שיישברו המספריים בזמן התספורת; במרחץ – אדם עשוי להתעלף מחמת החום; בבורסקי – עשוי למצוא הפסד בסחורתו ולהיות מוטרד מכך ולשכוח להתפלל; באכילה עשוי להימשך ולאכול יותר ממה שרצה בתחילה; בדין – עשוי למצוא טעם חדש הסותר את הדין, ולשנות את פסק ההלכה.

זמן ההתחלה של הדברים שבמשנה – במשנה נאמר: "ואם התחילו – אין מפסיקין", והתלמוד קובע את זמן ההתחלה של כל אחד מהדברים הנזכרים במשנה: תספורת – משעה שמניח מעפורת של ספרים על ברכיו (סדין לשיער הנגזז);  מרחץ – מהסרת המעפורת (כאשר מתחיל להתפשט). בורסקי – בעת שהוא קושר את בגדיו בין כתפיו. אכילה – בעניין זה יש הבדל בין ארץ ישראל לבבל: בארץ ישראל הסעודה מתחילה בנטילת ידיים, ובבבל ברגע שמתיר את החגורה. התלמוד אינו מבין מה הטרחה הכרוכה בקשירת החגורה מחדש, ומה הבעיה בתפילה בלי חגורה, ומסבירים כי קשירת החגורה היא הכנה לתפילה לפי הכתוב "הכון לקראת אלקיך ישראל" (עמוס ד, יב), ולכן יש לעשותה ביישוב הדעת ויש בדבר טרחה מסוימת.

ערבית מול מנחה - התלמוד מעיר כי לגבי תפילת ערבית מחמירים יותר מאשר על מנחה. למנחה – אם התיר את חגורו לאכילה אינו מפסיק מאכילתו, אך לתפילת ערבית – מפסיק את אכילתו. התלמוד מסביר שהחומר היא לדעת הסובר שתפילת ערבית היא חובה, ואילו לדעת הסובר שתפילת ערבית רשות – יש לנהוג כמו במנחה, ואם התיר את חגורו אינו מפסיק. הסיבה שמחמירים בתפילת ערבית יותר מאשר בתפילת מנחה, היא שבסעודת הערב אדם שותה יין והוא עלול להשתכר ולא להתפלל ערבית, בעוד שבסעודת הצהריים לא נוהגים לשתות הרבה יין. סיבה אחרת היא שלמנחה יש זמן קבוע עד שקית החמה, ולכן אדם חושש שלא יתפלל ואינו מתרשל בה. לעומת זאת מותר להתפלל ערבית כל הלילה, ולכן אין לה זמן קבוע, ואינו חושש שיעבור הזמן ולכן עשוי להתרשל ולשכוח מלהתפלל.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת ח, עמוד א

דף זה עוסק בגובה ועומק של חפצים או מבנים ברשות הרבים.

בדף זה ממשיכים לדון בעמדת רב חסדא שאין להגביל את גובה רשות היחיד: "אמר רב חסדא: נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה – חייב, מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע". בדף זה דנים על היחס בין דברי רב חסדא לבין מחלוקת התנאים בברייתא: "זרק ונח על גבי זיז כל שהוא, רבי (יהודה הנשיא) מחייב וחכמים פוטרים". מקור זה מלמד שלדעת רבי יהודה הנשיא אין צורך בהנחה על מקום ארבעה טפחים אלא די בזיז כל שהוא, ולפי זה דברי רב חסדא על קנה גבוה המשמש כרשות היחיד מבוססים על שיטת רבי יהודה הנשיא.

התלמוד דוחה את ההסבר הפשוט לפיו המחלוקת היא על מעמדו של זיז כרשות היחיד, ומסביר כי המחלוקת עוסקת במקרה של אילן העומד ברשות היחיד ונופו (ענפיו) נוטה לרשות הרבים – ומדובר על דינו של הזורק חפץ מרשות הרבים על זיז (אחד הענפים) הנוטה לצד רשות הרבים. לדעת רבי יהודה הנשיא, הענפים הולכים אחר עיקר הגזע של האילן, ולכן החפץ נחשב כמצוי ברשות היחיד על אף שמקומו הממשי הוא מעל אוויר רשות הרבים, ואילו לדעת חכמים אין להחשיב את הענפים כהולכים אחר עיקר העץ, ויש לראות את החפץ כעומד במקומו ברשות הרבים, ופטור הזורק שהרי לא הכניס לרשות היחיד ממש.   

אגב הדיון בקנה ובזיז הנוטה לרשות הרבים דן התלמוד על עוד דברים המצויים ברשות הרבים, כגון כוורת או עמוד המיועד לשימוש בשעת הדחק:

הזורק כוורת – האמוראים נחלקו על מי שזורק כוורת מרשות היחיד לרשות הרבים – השאלה היא האם הכוורת היא חפץ או שיש לראותה כרשות עצמאית: "אמר אביי: זרק כוורת לרשות הרבים - גבוהה עשרה טפחים ואינה רחבה שישה טפחים – חייב, רחבה שישה טפחים – פטור. רבא אמר: אפילו אינה רחבה ששה טפחים – פטור". כוורת היא מבנה עגול של מקלעת-קנים. ב"רחבה\אינה רחבה שישה טפחים" הכוונה היא לשיעור קוטר המעגל. שישה טפחים הוא שיעור מקורב של אלכסון ריבוע ששטחו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. לדעת אביי, כאשר האלכסון קטן משישה טפחים – הכוורת נחשבת כחפץ שנזרק לרשות הרבים. אבל כאשר האלכסון הוא בשיעור ששה טפחים ומעלה – שטח הכוורת הוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ולכן היא נחשבת בעצמה כרשות היחיד (גובה עשרה טפחים, ושטח ארבעה על ארבעה טפחים). לדעת רבא, גבעולים של הקנה (קרומית) חורגים ובולטים בכוורת מעל גובה עשרה טפחים, ואדם חייב רק על דבר שכולו מונח ברשות הרבים. מחלוקת אמוראים אחרת היא על מי שזרק כוורת ש"כפאה על פיה" (עם הפתח כלפי מטה או כפף את העלים בשוליה). לפי עמדה אחת, הזורק כוורת בגובה שבעה טפחים ומשהו חייב על זריקתה כמו כל חפץ אחר שהיה זורק לרשות הרבים, אך אם הכוורת היא בגובה שבעה טפחים ומחצה (יותר ממשהו) – פטור על זריקתה, שכן לפי דין "לבוד" דבר הסמוך לקרקע בתוך שלושה טפחים נחשב צמוד לקרקע, ומאחר שהכוורת גבוהה יותר משבעה טפחים ומשהו, היא נחשבת צמודה לקרקע כבר בהיותה באוויר, וחלקה העליון אינו נחשב אז למצוי ברשות הרבים. רב אשי חולק על הבחנה זו, ולדעתו חייב גם על כוורת בגובה שבעה טפחים ומחצה – מפני שמחיצות הכוורת נועדו למה שבתוך הכוורת ולא למחיצה המגדירה תחום, ולפיכך אין לנהוג בהן דין לבוד כפי שנוהגים בכל מחיצה.   

עמוד – האמורא עולא קובע כי עמוד בגובה תשעה טפחים ברשות הרבים משמש כמקום לטעינה של משא על כתפי הסבלים – ומבחינה זו הוא נחשב לחלק מרשות הרבים, ואם זרק עליו חפץ מרשות היחיד – חייב. אם העמוד נמוך משלושה טפחים אנשים דורכים עליו בהליכתם, ואף הוא נחשב לחלק מרשות הרבים. אך אם העמוד מגובה שלושה טפחים ועד גובה תשעה טפחים – אנשים אינם דורכים עליו ואינם נעזרים ומסתייעים בו לסדר משא על כתפיהם, ולפיכך הוא נחשב לכרמלית.       

גומא – התלמוד דן האם גומא (חור בקרקע) נחשבת אף היא לחלק מרשות הרבים, ונחלקו האמוראים בדבר: רב יוסף סובר שיש לדון על גומא לפי הכללים של השימוש, כמו בדינו של עמוד, ואם היתה פחותה מעשרה טפחים יש לראותה כחלק מרשות הרבים. רבא סובר שהשימוש בגומא הוא "תשמיש על ידי הדחק", כלומר, הגומא אינה מקום נוח לשימוש, ומשתמשים בה רק כאשר יש צפיפות רבה ברשות הרבים, ולכן אינה נחשבת כחלק מרשות הרבים. התלמוד דן במקורות שונים העוסקים בעניין זה. מקור אחד בו עוסקים הוא ברייתא הקובעת שדין הגומא הוא כדין קופה (תיבה). ההלכה אוסרת לטלטל ולהוציא חפצים מקופה (תיבה) בגובה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים העומדת ברשות הרבים, אך מותר לטלטל מתוכה לרשות הרבים אם היה גובהה פחות מעשרה טפחים. אך התלמוד מסביר כי ההשוואה לגומא היא לגומא עמוקה עשרה טפחים, אך אין להסיק מכאן על דינה של גומא שעומקה פחות מעשרה טפחים, ואין מכאן הוכחה לאחת הדעות במחלוקת.

שבת ח, עמוד ב

דף זה עוסק בגומא, בור, רקק ואסקופה.

בעמוד הקודם נחלקו האמוראים על גומא – חלל בעומק תשעה טפחים ברשות הרבים. לדעת רב יוסף דין הגומא כדין עמוד בגובה תשעה טפחים ברשות הרבים שההולכים ברשות הרבים נעזרים בו להרים משאות על כתפיהם, ולכן הוא נחשב כחלק מרשות הרבים, ואף הגומא עשויה לשמש את בני רשות הרבים. לדעת רבא אין משתמשים כרגיל בגומא שברשות הרבים להנחת חפצים, ויש להחשיבו כ"תשמיש שעל ידי הדחק", כלומר, מקום שהשימוש בו אינו נוח, ומשתמשים בו רק כאשר יש צפיפות ברשות הרבים, ומסיבה זו הגומא אינה נחשבת לחלק מרשות הרבים.    

תשמיש שעל ידי הדחק - התלמוד דן במקורות שונים העוסקים במקרים דומים לגומא - בור ברשות הרבים או רקק (שלולית מים, ביצה) ברשות הרבים, ובשאלת "תשמיש שעל ידי הדחק". בור – בברייתא נאמר: "נתכוון לשבות ברשות הרבים והניח עירובו בבור, למעלה מעשרה טפחים – עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים – אין עירובו עירוב". חכמים גזרו שאדם לא יצא יותר מאלפיים אמה מחוץ למקום בו הוא נמצא בשבת, אך התירו לו להניח מבעוד יום מזון הראוי לשתי סעודות במקום המצוי בתוך תחומה של העיר כאילו היה זה מקום שביתתו, ומותר ללכת מאותו מקום אלפיים אמה לכל צד. הכוונה בביטוי "למעלה מעשרה" או "למטה מעשרה" איננו לגובה שבו הניח את העירוב אלא לגובה הבור, מפני שאין לכך חשיבות אם הבור עצמו גבוה עשרה טפחים והוא נמצא במקום אחד ואינו יכול להגיע לאוכל המצוי ברשות היחיד של הבור. השאלה היא אם כן האם האוכל של העירוב מצוי בבור שעומקו פחות מעשרה – אז אין הבור נחשב לרשות הרבים, ויכול לקחת בשבת את האוכל משם, ולכן "עירובו עירוב". אם לעומת זאת הבור עמוק עשרה טפחים – הבור נחשב לרשות היחיד ואסור לקחת את האוכל משם, ולכן "אין עירובו עירוב".

התלמוד מסביר שאפשר להוכיח מהברייתא האמורה ששאלת העירוב תלויה רק בעומק הבור, בעוד שברור כי "תשמיש שעל ידי הדחק" נחשב שימוש רגיל להנחת חפצים או אוכל. ואולם רבא דוחה פירוש זה של הדברים, ומציע לבאר את הברייתא בשתי דרכים. לפי הסבר אחד של רבא, העירוב בבור פחות מעשרה טפחים נחשב כמצוי בכרמלית, אבל גם האדם מצוי בכרמלית ולפיכך שניהם מצויים ברשות אחת. ולפי הסבר אחר של רבא, האדם עצמו מצוי ברשות הרבים, והעירוב בכרמלית, אך יש ללכת בעניין זה אחר שיטתו של רבי שחכמים לא גזרו על שבות (מלאכה מדברי חכמים) בין השמשות, וכיוון שהעירוב חל אפילו כאשר האוכל ראוי לשימוש רק בזמן בין השמשות, ומותר לו לטלטל מבור הכרמלית לרשות הרבים בין השמשות - הרי זה עירוב.

רבא מודע לכך שהתירוצים לברייתא נראים רחוקים, וכדי לחזק את דבריו הוא מביא הוכחה גם מהמשנה העוסקת ברקק-מים - במשנה (שבת יא, ד) נאמר: "אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק לתוכו ארבע אמות - חייב. וכמה הוא רקק מים? פחות מעשרה טפחים. רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק בתוכו ארבע אמות – חייב". המשנה חוזרת על ההלכה שרקק נחשב לרשות הרבים כמעט באותן מילים בתחילת ההלכה ובסופה, והתלמוד מסביר כי החזרה נועדה להדגיש שדין זה נכון בכל ימות השנה - אנשים ההולכים ברשות הרבים עשויים לעבור ברקק בימות הקיץ כדי לקרר את גופם, ולעבור שם בימות החורף מאחר שהם בכל מקרה מלוכלכים מגשם ובוץ. הדגשה אחרת החוזרת פעמיים במשנה היא הביטוי "רשות הרבים מהלכת בו", והיא מלמדת ש"הילוך על ידי הדחק" הוא הילוך כלומר, מעבר במקום המאלץ את ההולך ללכת בדרך לא רגילה נחשב למעבר בדרך עצמה, ולכן הרקק הוא חלק מרשות הרבים, אך הבחירה של המשנה להדגיש נושא זה דווקא מלמדת שבכל מקרה אחר, כמו למשל, שימוש במקום "על ידי הדחק" כאשר יש דוחק – אין השימוש נחשב לשימוש ראוי לרשות הרבים, ולפיכך גם המקום עצמו אינו נחשב לרשות הרבים.

אסקופה – בתוספתא (שבת פ"א) נאמר: "אדם עומד על האסקופה (מפתן, כניסה מוגבהת) - נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו". האסקופה איננה חלק מרשות הרבים, רשות היחיד, או כרמלית, אלא מקום פטור – מאחר שאין בה שטח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. לבני רשות היחיד ובני רשות הרבים מותר להניח את משאם על מקום פטור, אך לא להחליף ביניהם את המשאות שנושא כל אחד. כיוצא בזה, אסור לאדם העומד במקום פטור לקחת חפץ מאדם העומד ברשות אחת ולהביאו לידי העומד ברשות אחרת, אך אם עשה כן – פטור על הוצאה בשבת, מפני שהחפץ נח במקום פטור לפני שיצא לרשות היחיד או לרשות הרבים, ועל ידי ההנחה נחשבת ההעברה לשתי פעולות נפרדות. מקרה זה שונה מאדם המעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים (איסור הקרוב למלאכת הוצאה מרשות לרשות). במקרה זה ההלכה היא שחייב על העברת החפץ אפילו כאשר החפץ עצמו שהה מעל רשות הרבים בגובה עשרה טפחים, מפני שהחפץ לא נח בשום שלב במקום פטור אלא רק עבר באוויר שלמעלה מרשות הרבים.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת ו עמוד א

דף זה עוסק בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים דרך הליכה בכרמלית.

בברייתא נאמר: "המוציא מחנות לפלטיא (רחבה) דרך סטיו (שדרת עמודים) – חייב, ובן עזאי פוטר". המקרה הוא של מי שמוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, ועובר באמצע במקום שאינו נחשב לרשות היחיד או לרשות הרבים. המחלוקת היא האם אדם המהלך במקום מסוים נחשב כעומד בו. חכמים סבורים שמהלך אינו נחשב כעומד ולכן המעבר במקום זה אינו נחשב לעצירה וחייב על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. בן עזאי סובר שהמהלך כעומד ולמעשה לא הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מיד אלא נחשב כמי שעמד ברשות ביניים. בברייתא אחרת מוסבר כי בן עזאי אינו חולק בכל סוג של הוצאה: "המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו – חייב, אחד המוציא ואחד המכניס ואחד הזורק ואחד המושיט. בן עזאי אומר: המוציא והמכניס – פטור, המושיט והזורק – חייב". המוציא והמכניס עוברים דרך הסטיו (כרמלית) ולכן יש להחשיבם כעומדים בכרמלית, ואילו המושיט והזורק רק מעבירים את החפץ דרך הכרמלית, ואינם נחים שם בעצמם ולכן חייבים על הוצאה מרשות לרשות.

התלמוד דן האם יש תקדים לשיטת חכמים שאדם יהא חייב על הוצאה למרות שהלך בין מקום אחד למקום אחר. השוואה אפשרית היא שדין זה דומה לאיסור מעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. גם שם כל עוד הוא הולך עם החפץ ברשות הרבים הוא פטור, ורק ברגע שהוא מניח את החפץ הוא חייב. אלא שהתלמוד דוחה השוואה זו, מאחר שלאחר הליכה של ארבע אמות – כל מקום שבו יניח האדם את החפץ נחשב כמקום חיוב, ואילו כאן, אם יניח את החפץ בעת שהוא נמצא בסטיו – הרי זה מקום פטור, ואינו חייב אם הניח שם את החפץ.

השוואה אחרת היא למי שמעביר חפץ ארבע אמות בדיוק ("מתחילת ארבע לסוף ארבע"). גם שם אם הניח את החפץ בתוך מרחק של ארבע אמות פטור, וחייב רק כאשר מניח אותו בדיוק בארבע אמות. אלא שהתלמוד דוחה גם השוואה זו, מאחר שהסטיו הוא מקום פטור לכל הוצאה של כל אדם, ואילו כאן מדובר על רשות הרבים ולכן אין זה מקום פטור אלא מקום חיוב לכל אדם, ורק לאדם זה נחשבות תוך ארבע אמות של מקום עמידתו כמקום פטור, ונמצא שהפטור כאן הוא יחסי לאדם זה ולא מוחלט.

השוואה נוספת העולה בסוגיה היא למי שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים, שהמניח בצדי רשות הרבים – פטור, והמניח ברשות הרבים עצמה – חייב, ואף כאן המניח בסטיו – פטור, והמניח בפלטיא – חייב. ההנחה שצדי רשות הרבים אינם כמו רשות הרבים שנויה במחלוקת במשנה במסכת עירובין (י, ב): "חצר שנפרצה לרשות הרבים, המכניס מתוכה לרשות היחיד או מרשות היחיד לתוכה - חייב, דברי רבי אליעזר. וחכמיםאומרים: מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה - פטור, מפני שהיא ככרמלית". אלא שהתלמוד מסכים כי גם לדעת רבי אליעזר שצדי רשות הרבים נחשבים כרשות הרבים, אם היו יתדות ("חיפופי") נעוצים בין צד רשות הרבים לרשות הרבים – מקום זה אינו נחשב לרשות הרבים, וגם כאן הסטיו הוא שדרת עמודים שאינה חלק מרשות הרבים.     

התלמוד מביא את הפרק הראשון בתוספתא כלשונו: "ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית ומקום פטור. ואיזו היא רשות היחיד? גחריץ שהוא עמוק עשרה (טפחים) ורחב ארבעה (טפחים) וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' - זו היא רשות היחיד גמורה. ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא (רחוב) ופלטיא גדולה (רחבה) ומבואות המפולשין (רחוב שיש בו מעבר מצד לצד) -זו היא רשות הרבים גמורה. אין מוציאין מרשות היחיד זו לרשות הרבים זו, ואין מכניסין מרשות הרבים זו לרשות היחיד זו, ואם הוציא והכניס בשוגג - חייב חטאת, במזיד - ענוש כרת ונסקל. אבל ים ובקעה ואיסטוונית (מקום ישיבת הסוחרים) והכרמלית - אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ואין נושאין ונותנין בתוכה, ואם נשא ונתן בתוכה – פטור. ואין מוציאין מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה ואין מכניסין מרשות היחיד לתוכה ולא מתוכה לרשות היחיד, ואם הוציא והכניס פטור. חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין - עירבו – מותרין, לא עירבו - אסורים. אדם עומד על האיסקופה (מפתן הבית, מקום פטור) - נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, מעני ונותן לבעל הבית. ואם נטל ונתן - שלשתן פטורים. אחרים אומרים: איסקופה משמשת ב' רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול – כלחוץ. ואם היתה איסקופה גבוהה י' ורחבה ד' ה"ז רשות לעצמה".  ודנים בכל פרטי ההלכה הללו בדפים הבאים.

שבת ו עמוד ב

דף זה עוסק ברשויות שבת.

בתוספתא (שבת פרק א) נאמר: "ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית ומקום פטור. ואיזו היא רשות היחיד? גחריץ שהוא עמוק עשרה (טפחים) ורחב ארבעה (טפחים) וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' - זו היא רשות היחיד גמורה. ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא (רחוב) ופלטיא גדולה (רחבה) ומבואות המפולשין (רחוב שיש בו מעבר מצד לצד) -זו היא רשות הרבים גמורה. אין מוציאין מרשות היחיד זו לרשות הרבים זו, ואין מכניסין מרשות הרבים זו לרשות היחיד זו, ואם הוציא והכניס בשוגג - חייב חטאת, במזיד - ענוש כרת ונסקל. אבל ים ובקעה ואיסטוונית (מקום ישיבת הסוחרים) והכרמלית - אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ואין נושאין ונותנין בתוכה, ואם נשא ונתן בתוכה – פטור. ואין מוציאין מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה ואין מכניסין מרשות היחיד לתוכה ולא מתוכה לרשות היחיד, ואם הוציא והכניס פטור. חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין - עירבו – מותרין, לא עירבו - אסורים. אדם עומד על האיסקופה (מפתן הבית, מקום פטור) - נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, מעני ונותן לבעל הבית. ואם נטל ונתן - שלשתן פטורים. אחרים אומרים: איסקופה משמשת ב' רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול – כלחוץ. ואם היתה איסקופה גבוהה י' ורחבה ד' ה"ז רשות לעצמה".  

התלמוד דן בהגדרות של התוספתא:

רשות היחיד – בתוספתא (שם) נאמר: "איזו היא רשות היחיד...זו היא רשות היחיד גמורה". התלמוד דן בנוסח הדברים לאור מחלוקת התנאים בתוספתא במסכת עירובין (ז, יג): "יתר על כן אמר רבי יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים - עושה לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך". לחי או קורה הם אמצעים מבניים שבעזרתם מבדילים את רשות הרבים מהמבואות הסמוכים אליהם. רבי יהודה סובר שאפשר להתיר שימוש באזור מסוים אף ברשות הרבים עצמה על ידי תיחום המקום בלחי או בקורה. חכמים לעומת זאת סבורים שאי אפשר להשתמש בלחי או בקורה כדי לערב את רשות הרבים ולהופכה לרשות היחיד, ויש צורך במבנים משמעותיים יותר (ולא רק סמליים או מרמזים כמו לחי או קורה). התוספתא כאן מדגישה דגש כפול: "זו רשות היחיד גמורה", כנגד דברי רבי יהודה המתיר לעשות רשות היחיד ברשות הרבים אלא כדעת חכמים שאין לערב את רשות הרבים. הדגש הכפול נועד ללמד שאין לעשות כדעת רבי יהודה לא כאשר שיטתו נועדה להקל לטלטל ברשות הרבים ("זו"), אך גם אין לעשות כשיטתו כשהיא מחמירה, ומותר לזרוק למקום זה, שאין להחשיבו לרשות היחיד ("גמורה").

רשות הרבים – בתוספתא נאמר: "איזו היא רשות הרבים...זו היא רשות הרבים גמורה". גם כאן נוסח הדברים מובן לאור מחלוקת התנאים במשנה במסכת עירובין (ב,ד): "רבי יהודה אומר: אם היתה דרך הרבים מפסקתן - יסלקנה לצדדין, וחכמיםאומרים: אינו צריך כדי שאפשר יהיה לשאוב ולשתות מבורות ובארות המים בשבת, היו עושים מסביב פסים (מחיצות קטנות) שהיו מקיפות חלק מהאזור שמסביב לבור. המחלוקת היא על דרך הרבים העוברת במקום הפסים, שלדעת רבי יהודה הרבים מבטלים את המחיצה ויש למצוא דרך חלופית לרבים העוברים במקום, ובלי זה המחיצות אינן מועילות, ולדעת חכמים אין צריך לעשות דבר, מפני שהרבים אינם מבטלים מחיצה. ומסבירים כי הדגש בהלכה שבתוספתא (שבת שם) "זו היא רשות הרבים" נועד ללמד שרשות הרבים היא רק באותם אופנים המתוארים בהמשך ההלכה, כנגד שיטת רבי יהודה שרשות הרבים עשויה להפסיק את רשות היחיד, וכשיטת חכמים שמאחר שעשה מחיצות – רשות היחיד היא לכל דבר ועניין, ואין אפשרות להפסיקה על ידי דרך הרבים. (והמילה "גמורה" חוזרת רק מפני שנאמרה בתחילת ההלכה). בברייתא אחרת התיאור מעט שונה: "איזו היא רשות הרבים: סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר", ומסבירים כי הוסיפו את המדבר כרשות הרבים מאחר שהברייתא מתארת גם את רשות הרבים בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר ארבעים שנה, ואילו בזמן הזה דוגמה זו אינה רלבנטית עוד.      

חיוב עונשים בשבת – בתוספתא נאמר: "אם הוציא והכניס - בשוגג חייב חטאת. במזיד - ענוש כרת ונסקל". העונש על חילול שבת ידוע ומפורסם ואין סיבה להזכירו כאן. הסוגיה מסבירה שהוא נזכר בגלל מסורת הכתובה במגילת סתרים (מסורות תורה שבעל פה שנכתבו בסתר) בשמו של התנא איסי בן יהודה: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואינו חייב על אחת מהן" (לפי הנוסח המתוקן שבסוגיה). לפי מגילת סתרים פטור מעונש על אחת מארבעים אבות מלאכה שאסור לעשותן בשבת (ראו את הרשימה במשנה שבת ז,ג), שמקובל כי הזכירו את כולן כדי ללמד שחייב על כל אחת ואחת חיוב חטאת. מטעם זה הזכירו כאן את העונש על חילול שבת, כדי ללמד שאין ספק כי מלאכת ההוצאה היא אחת מאותן ארבעים מלאכות חסר אחת שאסור לעשותן בשבת וחייב עליהן בחטאת או בסקילה.

כרמלית – בתוספתא נאמר: "אבל ים ובקעה והאיסטוונית והכרמלית - אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים". התלמוד דן בהגדרה של בקעה – ההלכה בתוספתא סותרת לכאורה משנה במסכת טהרות (ו, ז): "הבקעה בימות החמה – רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. בימות הגשמים – רשות היחיד לכך ולכך". רשות היחיד לטומאה מוגדרת כמקום שיש בו שני בני אדם לכל היותר, כך שאפשר לשאול אדם אחד מה אירע לאדם השני, ורשות הרבים היא כל מקום שיש בו שלושה בני אדם ומעלה. האבחנה בין הרשויות חשובה בשביל הכלל: "ספק טומאה ברשות היחיד – טמא, ברשות הרבים – טהור". ההנחה במשנה היא שהגדרת רשות היחיד לעניין הוצאה בשבת נבדלת מההגדרה של רשות היחיד לעניין טומאה, ולכן הבקעה (שדה שחורשים וזורעים בה) נחשבת בימות החמה כמקום שמצויים בו בני אדם, וכרשות הרבים לטומאה, אך כרשות היחיד לשבת. בימות הגשמים שאין מצויים שם בכלל אנשים, נעשית שוב הבקעה כרשות היחיד לעניין טומאה כפי שהיא תמיד לעניין שבת. ונחלקו האמוראים כיצד להסביר את דין הבקעה: עולא סבור שהבקעה היא כרמלית אך קראו לה במשנה שם רשות היחיד מפני שכל מקום לפי שאיננה רשות הרבים. רב אשי חולק על ההסבר למשנה, וסבור שמדובר שם בבקעה שיש לה מחיצות. ובדף הבא מוסבר שבעניין זה רב אשי מאמץ את דעת עולא הסבור שקרפף (חצר שיש לה גדר) נחשבת לרשות היחיד, אפילו כששטחה גדול כבית כור, ואפילו שלא עשה את המחיצה לשם דירה, מפני שבפועל הקרפף יכול לשמש לדירה ורק אין בו כעת מי שדר בו ("מחוסרן דיורין"). עולא עצמו סבור שהשוואה זו אינה במקום, מפני שהמונח בקעה אינו מתאים לחצר גדולה עם מחיצות הנקראת קרפף. ומצד שני רב אשי לא מקבל את דברי עולא, שאין זה רשות היחיד אלא רק כרמלית, מפני שנאמר במשנה בפירוש "רשות היחיד לשבת".

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
שבת ה, עמוד א

דף זה עוסק במעמדה של היד כמקום חשוב.

במשנה נאמר: "פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב, ובעל הבית פטור". המשנה קובעת כי העני חייב על הנחה ביד בעל הבית או על עקירה מיד בעל הבית, בניגוד להנחה מקובלת לפיה יש להניח או לעקור ממקום בשיעור ארבעה על ארבעה טפחים לפחות. בדפים אלו דנים בהצעות מסוגים שונים – להסביר כי דברי המשנה הם כדעת אחד התנאים, להעמיד את המשנה במקרה רחוק, או להסביר שיש כאן חידוש מיוחד ביד.

שיטת אחד התנאים - בדף הקודם דנים בהצעות מהסוג הראשון המעמידות את המשנה כדעה של אחד התנאים. האמורא רבה הציע להעמיד את המשנה כדברי רבי עקיבא, אך לא הוכח שלשיטת רבי עקיבא אין צורך גם בעקירה ממקום ארבעה על ארבעה. האמורא רב יוסף הציע להעמיד את המשנה כדברי רבי יהודה הנשיא, אך רבי עסק רק בזורק חפץ ברשות היחיד המקורה בתקרה, אז הבית נחשב כמקום מלא בחפצים שהחפץ עצמו נח או נעקר ממנו, אך רשות הרבים שיש עליה תקרה אינה כמו רשות הרבים שהיתה במדבר – ולפיכך פטור על העברת חפץ, הנחת חפץ או עקירת חפץ בתוכה. בדף זה מציע רבי זירא כי התנא של המשנה הוא דעת אחרים בברייתא: "אחרים אומרים: עמד במקומו וקבל – חייב. עקר ממקומו וקבל – פטור". המקבל חייב כאשר קיבל את מה שזרק לו אחר כשהוא עומד באותו מקום, ופטור אם שינה את מקומו כדי לקבל את החפץ שנזרק אליו. החיוב הוא אפילו אם קיבל ביד ולא הייתה הנחה במקום ארבעה על ארבעה, אלא שאין זו הוכחה שלמה לרעיון הנידון, הן מפני שלא נאמר כי עקירה צריכה להיות ממקום ארבעה על ארבעה, והן מפני שאחרים לא הזכירו הנחה ביד, וייתכן שההנחה אירעה בכנף בגד שיש בו ארבעה על ארבעה ולא על היד עצמה. התלמוד דוחה אפוא את ההצעות של האמוראים להעמיד את המשנה כשיטה של אחד התנאים.

שבת ה עמוד ב

דף זה עוסק בהגדרה של הנחה ושל עקירה.

הגדרה של הנחה במקום – ההגדרה של הנחה במקום מסוים קשורה לדבר אותו מניחים, לדרך ההנחה הרגילה של אותו דבר, ולמקום שעליו מניחים. בדף הקודם דנו על מי שהכניס את היד לחצר של חבירו, קלט מי- גשמים בידו והוציאה לרשות הרבים. ההנחה שם הייתה שמי שקיבל את מי הגשמים בידו, לא נחשב כמי שעקרם אלא כמי שהטעינו עליו משמיים את מי הגשמים וכלל לא עקר בעצמו. על מנת שבכל זאת יחשיבו אותו כמי שעקר את המים ולאחר מכן הוציא מרשות לרשות צריך שיקלוט את מי הגשם במקום חשוב שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים.

בהקשר זה מבחינה הסוגיה בין הנחה של נוזלים שאינם נחים במקום אחד לבין הנחה של חפצים קשיחים. הדיון מתמקד במשנה במסכת עירובין (י, ג) הדנה על ספר המתגלגל מידו של אדם לתוך רשות אחרת: "היה קורא בספר על האיסקופה (מפתן הבית) ונתגלגל הספר מידו (לרשות אחרת) – גוללו אצלו. היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו. עד שלא הגיע לי' טפחים – גוללו אצלו, משהגיע לי' טפחים – הופכו על הכתב (שאסור לגלול את הספר לידו, ולכן צריך לכבדו ולא להשאיר את הכתב גלוי)". רבא מסביר שבמקרה זה הספר נח על כותל משופע, ולא רק השתלשל באוויר, ולפיכך אסרו חכמים לגלול ספר שהגיע לפחות מעשרה טפחים לתוך רשות הרבים. מים על מים - בעניין קליטת מי גשמים בידיו של אדם, המים כלל אינם נחים בשיפוע אלא ממשיכים במסלול ירידתם למטה, ולכן רבא סבור שבמקרה זה קולט את המים מעל גבי גומא, ואף על פי שיש עוד מים אחרים היורדים שם המים היורדים לאותה גומא נחשבים כמונחים על המים הראשונים שהיו שם, מפני ש"מים על גבי מים היינו הנחתן". אגוז על מים – רבא סבור כי דרך הנחתו של האגוז אינה על המים, אך הוא שואל מה הדין במקרה שאגוז מצוי בכלי, והכלי עצמו צף על המים, אם יש ללכת אחר מצבו של האגוז העומד במנוחה, או אחר הכלי של האגוז הנע יחסית למים, ובעיה זו לא הוכרעה ואין לא פתרון ("תיקו"). שמן שצף על גבי יין  - בעניין זה נחלקו התנאים על טומאת טבול יום: "שמן שצף על גבי יין (של תרומה) ונגע טבול יום בשמן - לא פסל אלא שמן בלבד. רבי יוחנן בן נורי אומר: שניהם מחוברים זה לזה". השאלה היא אם הנוזלים נחשבים כמחוברים זה לזה לעניין טומאה. ולעניין הנחה בשבת, השמן עשוי להיחשב כדבר הנח על גבי היין, או כדבר אחר הצף על גביו וכלל אינו נחשב כנח בו.

כוונה לעקור משעה ראשונה – מי שלא מתכוון להוציא את החפץ בעת שעקרו ממקומו - פטור אפילו כאשר הוציאו אחר כך. הכלל העקרוני מנוסח על ידי רבי יוחנן: "לא היתה עקירה משעה ראשונה לכך", אך האמוראים הציגו מקרים שונים כהשלכה של העיקרון. לפי רבי אבין: "היה טעון אוכלים ומשקים, ונכנס ויוצא כל היום כולו, אינו חייב עד שיעמוד". ולפי רב ספרא: "המעביר חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהן והוציאן – פטור, שלא הייתה עקירה משעה ראשונה לכך". במקרה אחד אדם מעביר חפצים ממקום למקום ואז מחליט להוציאם לרשות אחרת, ובמקרה השני נכנס ויוצא כל היום עם חפצים אך אינו עומד במקום אחד לנוח. ההלכה היא שפטור מפני שכלל לא התכוון להוציא את החפץ מרשות לרשות וחייב רק כאשר נח במקום אחד ("עמד לפוש"). הסוגיה מבחינה בין מי שעמד כדי לפוש (לנוח) למי שעומד כדי לכתף (לסדר את המשא על כתפו), ואם עצר לשם מנוחה הדבר נחשב כעמידה מוחלטת במקום, אך אם עצר במקום כדרך שעושים בסחיבת משא הוא אינו נחשב כעומד במקום.

אוקימתא למשנה - אמוראים אחרים מציעים להעמיד את המשנה במקום שיש בו ארבעה על ארבעה. רבי אבא מציע כי במשנה מדובר על מי שקבל בטרסקל או הניח בטרסקל. כדי לקבל הצעה זו צריך להבהיר את יחס המשנה לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל, זרק ונח על גביו – חייב". מדברים אלה יוצא שלשיטתו הטרסקל המצוי ברשות הרבים נחשב לרשות היחיד, בניגוד לדברי המשנה שבעל הבית חייב כאשר נתן לתוך הטרסקל של העני, ומכאן שהטרסקל הוא רשות הרבים. כדי ליישב בכל זאת את דברי רבי יוסי ברבי יהודה עם דברי המשנה יש לומר שהוא מדבר על טרסקל בגובה למעלה מעשרה טפחים, למעלה מרשות הרבים, ואילו במשנה מדובר על טרסקל המצוי למטה בעשרה טפחים ברשות הרבים. הבעיה בהצעה זו היא שכדי לקבלה צריך לשנות את נוסח המשנה מ"ידו" ל"טרסקל שבידו" ואין סיבה לשנות את הנוסח סתם כך. רבי אבהו מציע כי במשנה יד העני מצויה בגובה של פחות משלושה טפחים בצמוד לקרקע, ולכן ההנחה ביד נחשבת כהנחה על הארץ. הצעה זו קשה מלשון המשנה "העני עומד בחוץ", שהעני עומד, וכדי שידו של אדם עומד תהא סמוכה לקרקע הוא צריך להתכופף ולשחות למטה, לעמוד בתוך גומא שבקרקע, או להיות ננס שידו סמוכה לקרקע, ואפשרויות אלו, כפי שמציין האמורא רבא, הן רחוקות ובלתי מתקבלות על הדעת, ולא ייתכן שהמשנה תעסוק דווקא בהן. בגלל הקשיים הללו עולה הצעה מסוג שלישי של רבא ושל רבי יוחנןלפיו יש חידוש במשנה – היד אכן אינה בשיעור ארבעה על ארבעה, אך המקום נקבע גם לפי תודעת האדם, וחידושה של המשנה הוא שידו של אדם חשובה לו כארבעה טפחים על ארבעים טפחים, ולכן המניח עליה או עוקר ממנה כאילו עקר ממקום חשוב. ומעירים כי אין הדבר תלוי רק במחשבתו של אדם על ידו, ואפילו אם אחד זורק חפץ לתוך ידו של חבירו, מחשבתו של הזורק מחשיבה את היד של החבר למקום ראוי להנחה.   

התלמוד דן על בעיות של עקירה והנחה לפי שיטת רבי יוחנן: זריקה וקבלה של אדם אחד - מי שזרק חפץ ונעקר ממקומו וחזר וקיבל את החפץ ברשות אחרת. השאלה היא האם העקירה והקבלה הם שני כוחות של אדם אחד, או שיש לראות כל פעולה כעומדת בפני עצמה וכשני כוחות של שני אנשים, ובעיה זו לא הוכרעה ("תיקו"). קבלת מי גשמים – מי שהכניס את ידו לחצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא – חייב. התלמוד מעיר כי מי שקיבל את המים ישר בירידתם מהשמיים, אינו נחשב למי שעקרם, אלא כמי שחבירו הטעינו משא על ידו. מדובר אפוא במקרה שבו קלט את המים מעל כותל משופע או מעל גומא, ובדף הבא דנים מה נחשב למנוחת המים בעודם יורדים באופן טבעי.
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת ג, עמוד א

דף זה עוסק בסוגי פטור בשבת, ובהגדרת היד בהוצאה.

במשנה נאמר: "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ, ובעל הבית בפנים. פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס – בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא – שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס – שניהם פטורין". בדף הקודם דנו במשמעות הנוסח "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ" ביחס לנוסח הקצר הכללי במשנה במסכת שבועות "יציאות השבת שתים שהן ארבע". האבחנה היסודית של האמוראים היא שכותרת המשנה במסכת שבועות מתייחסת רק לפעולות שיש בהן חיוב על חילול שבת מבחינה הלכתית, ואילו המשנה שלנו מרחיבה את הנוסחה לחול גם על פעולות שפטור עליהן מעונש של חילול שבת. אגב זה מעירים כי מבחינה לשונית הביטוי "יציאות" הן במסכת שבת והן במסכת שבועות, אינו מציין רק הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא כל הוצאה מרשות לרשות, ובכלל זה גם הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד.

לאור המסקנות הללו הסוגיה דנה במשמעות הכותרת המספרית "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ" - הכותרת מסכמת את מספר הפעולות שיש במשנה, אך אם מסתכלים היטב, המשנה עסוקה גם בקביעת מעמד משפטי של חיוב או פטור לכל אחד מהצדדים המשתתפים בפעולה: העני ובעל הבית, ולכן יש כאן למעשה שמונה פעולות שהן שישה עשר מצבים משפטיים של חיוב צד אחד ופטור צד שני, או פטור של שני הצדדים.  התלמוד מסביר כי על מנת להגיע למספר שמונה (שתים שהן ארבע בפנים ועוד שתים שהן ארבע בחוץ) יש להבחין שתי אבחנות. אבחנה אחת המורידה את המספר מששה-עשר לשנים-עשר היא בין פטור פסיבי לפטור אקטיבי. בארבעת המקרים הראשונים במשנה אחד הצדדים עושה את המעשה, והצד השני אינו עושה דבר (מלבד הושטת היד עם החפץ או החזקת היד שיתנו לתוכה), ולכן הפטור הוא מוחלט, ומותר לעשות כך מפני שאינו עושה מעשה. בארבעת המקרים האחרונים במשנה שני הצדדים משתפים פעולה, וכל אחד עושה חלק מן הפעולה האסורה (עקירה או הנחה), ולכן שני הצדדים פטורים, אך פטור זה אינו מוחלט ופעולה חלקית זו אסורה אף היא. אבחנה חשובה אחרת המורידה את מספר הפעולות משתים עשרה לשמונה היא שיש למנות בכותרת המשנה רק פטורים העשויים לבוא לידי חיוב חטאת, ולא פטורים שאינם עשויים לבוא לחיוב חטאת, ולכן יש למנות רק את פעולת עקירת החפץ ממקומו, שבמקרה זה אם ימשיכו את המלאכה אפשר לבוא לידי חיוב חטאת, ולא את פעולת ההנחה שאיננה גוררת אחריה עוד איסור חמור.

התלמוד דן במושג ה"פטור" בהלכות שבת – התלמוד מסביר כי הכלל היסודי הוא שבכל מקום שנאמר כי פטור על עשיית מלאכה בשבת – הכוונה היא שפטור ואסור לעשותה, מלבד שלוש הלכות שבהן הלשון היא "פטור" אבל הכוונה היא שמותר לעשות את הדבר: צידת צבי – לשבת על פתח בית שניצוד בו צבי קודם לכן, צידת נחש – לצוד נחש ארסי מפני סכנת ההכשה, מפיס מורסא – פותח מוגלה ומוציא מתוכה את הליחה הדלקתית. דיון כללי אחר הוא על הפטור שלעשיית מלאכה בשיתוף פעולה – במשנה נאמר כי אם אחד עקר ואחד הניח שניהם פטורים, והשאלה היא מדוע אין לחייב את שניהם על עשיית מלאכה. הכלל בעניין זה הוא שיחיד העושה מלאכה חייב, ושניים שעשו את המלאכה פטורים. כלל זה מבוסס על דרשת הכתוב בחטאת השעירה שמביא עם הארץ על עבירה חמורה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם" (ויקרא ד, כז). ההדגשה של הביטוי "בעשתה" היא שיש לעשות את העבירה כולה, ולא רק מקצת העבירה, ולכן, שני אנשים העושים עבירה אחת אינם נחשבים כמי שעושים אותה בשלמותה.

דיון אחר המתחיל בדף זה וממשיך בדף הבא הוא על ההבדל בין עקירת הגוף לעקירת היד – במשנה ובסוגית הגמרא נראה כי הושטת היד עם החפץ, או החזקת היד כדי שיניחו את החפץ בתוכה אינן נחשבות לפעולה אסורה. בתלמוד מסופר כי רב שאל את רבי יהודה הנשיא על מקרה שבו אדם הטעין אוכל ומשקה על הגוף של חברו, ואותו חבר יצא ואגב זה הוציא את הדברים מרשות לרשות. התשובה של רבי היא שעקירת הגוף היא כמו עקירת חפץ ממקומו, אך עקירת היד אינה נחשבת כעקירת החפץ ממקומו. כך מסביר רבי מדוע שנו במשנה שאינו חייב מן התורה על הוצאת חפץ אם לא עקר את החפץ ממקומו בעצמו אלא מישהו אחר עקר את החפץ ושם בידו, אפילו שהוא עצמו הוציא את החפץ בפועל מרשות לרשות. הסיבה היא שיד מעצם טבעה היא תזזיתית ואין מקום קבוע שבו היא נחה, ולכן הנחה עליה אינה נחשבת כהנחה על מקום יציב, והזזתה אינה נחשבת כעקירה של החפץ, בניגוד לגוף הקבוע במקום אחד, אז עקירת הגוף עם הדברים שעליו נחשבת לעקירת החפץ. 

שבת ג, עמוד ב     

דף זה עוסק במעמד היד בדיני הוצאה בשבת.

יד בהוצאה מרשות לרשות - בסוגיה דנים במעמדה של היד מבחינת דיני הוצאה מרשות לרשות בשבת. רב שאל את רבי יהודה הנשיא על נושא זה, ורבי השיב כי היד שונה מהגוף בעניין זה. היד אינה מקום יציב וקבוע המשמש להנחה, ולכן אדם אינו חייב על הזזת ידו עם החפץ אם לא עקר קודם את החפץ מהמקום בו היה. הגוף לעומת זאת נחשב למקום הנחה יציב, ואדם חייב על הוצאת חפץ המצוי על גופו כאילו עקר את החפץ עצמו. הוכחה לאבחנה בין גוף ליד מצויה בברייתא העוסקת במי שיש על גופן מטען אוכל ומשקה לפני שבת ויצא בליל שבת וחייב על חילול שבת, השונה ממי שפשט ידו וחבירו נתן לתוכה אפילו קודם שבת, הפטור על הוצאה בשבת. אגב זה מסופר שרבי חייא העיר לרב שיש לשאול את רבי רק שאלה הקשורה למסכת אותה הוא מלמד ולא שאלה במסכת אחרת. ההנחה היא שיש להימנע מלשאול שאלות מסוג זה אפילו לאדם גדול כמו רבי המסוגל להשיב על כל שאלה מסובכת, ואפילו כשהוא אינו עוסק בה באותו הזמן, כדי שלא להתרגל לעשות כך גם לרבנים אחרים שאינם יודעים להשיב על מה שאינם עוסקים בו באותה שעה, ובגלל הבושה שלא הרב שאינו יודע את התשובה לשאלה הוא עשוי להשיב תשובה לא נכונה רק כדי לדחות את השואל

היד כרשות שבת – היד של אדם אינה נחשבת בעצמה לרשות היחיד או לרשות הרבים. ההוכחה לכך היא מדברי המשנה - שכן עני העומד ברשות הרבים או בעל הבית העומד ברשות היחיד – המושיטים את ידם לרשות אחרת, אין היד נחשבת כרשות שהם עומדים בתוכה, ולכן הנוטל מידם אינו חייב כמוציא מרשות לרשות. אביי דן האם קנסו חכמים על היד להיות נחשבת ככרמלית, רשות ביניים שאינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, והוצאה אליה וממנה היא רק איסור מדברי חכמים. שאלה זו חשובה בעיקר למי שהוציא יד מלאה בפירות לרשות הרבים – האם מותר לו להחזיר את ידו למקום עמידתו.

בעניין זה מוצאים שתי ברייתות. לפי ברייתא אחת מותר להחזיר את היד עם הפירות למקום בו מצוי האדם, ולפי ברייתא אחרת אסור להחזיר את היד. התלמוד מציע כי יש כאן מחלוקת אם קנסו חכמים על היד להיות כרמלית ולא להחזירה למקומו, או אם קנסו את השוגג מפני המזיד. יש המסבירים כי אין מחלוקת בין הברייתות למעשה, ויש להעמידן במקרים שונים: לפי הסבר אחד, האבחנה היא במקום שאליו הוציא - מי שהוציא את ידו למטה מעשרה טפחים אל רשות הרבים שהיא עד גובה עשרה טפחים – אסור יהיה להחזירה, ומי שהוציא את ידו למעלה מעשרה טפחים יהיה רשאי להחזירה. ולפי הסבר אחר, האבחנה היא בזמן ההוצאה - מי שהוציא את ידו מבעוד יום – רשאי להחזירה, ומי שהוציא את ידו לאחר כניסת שבת – אסור להחזירה מפני שחכמים קנסו על מי שעבר עבירה. לפי הסבר נוסף האבחנה היא כוונת האדם: אם הוציא בשוגג - התירו להחזיר את החפץ, ובמזיד- קנסו שלא יחזיר. ולפי הסבר אחר אינו רשאי להחזיר את היד לחצר אחרת מפני שעשה כמחשבתו הראשונה והוציא ממקומו למקום אחר, אך רשאי להחזירה לחצר שהוא עומד בתוכה מפני שכלל לא עושה כמחשבתו, והחפץ חוזר למקומו הראשון. 

קנס או גזירה של חכמים – התלמוד דן באופן כללי האם חכמים קונסים על עובר עבירה, גם כאשר הקנס עצמו עשוי לגרום לחוטא לחיוב חטאת, או מתירים לו את הקנס כדי שלא יעשה עבירה שיש בה חטאת. רב ביבי בר אביי התקשה בבעיה זו בקשר לרדיית פת בתנור – השאלה היא אם מותר למי שהדביק בצק בתנור כדי לאפות פת לרדות את הבצק לפני שיאפה כדי שלא יתחייב בחטאת. לפי כיוון אחד לבעיה זו יש פתרון ממה שנאמר על החזרת היד, שם התלמוד קובע כי אין מתחשבים בהשלכות של הקנס על מצבו המשפטי של עובר העבירה, ולכן לא הציעו כי המוציא את ידו עם פירות לאחר כניסת שבת – יהא רשאי להחזירה רק כדי שלא יבוא לידי חילול שבת כשהוא מניח את החפץ ברשות הרבים, בעוד שמי שהוציא מבעוד יום ולא יבוא לידי חיוב חטאת מפני שהתחיל את המלאכה לפני שבת – יקנסו עליו שלא להחזיר את ידו, אלא הקנס חל דווקא על מי שעבר עבירה בשבת. יש אמנם הסוברים שאין בשאלת חזרת היד פתרון לבעיה של רב ביבי. האבחנה בהחזרת היד היא בין מי שהוציא ידו בשוגג שלא קנסוהו, לבין מי שהוציא במזיד – שקנסוהו שלא יעשה מעשה שיצילו מידי עבירה. ואין זה רלבנטי לרדיית הפת, הן מפני שרדיית הפת עצמה היא איסור בניגוד לחזרת היד שאין בה איסור מצד עצמה, והן מפני שבהחזרת היד יכול לשמור את החפץ בידו ולא לבוא לחילול שבת, וברדיית הפת, אם לא ירדה, בוודאי שיעבור על איסור אפייה בשבת (רש"י). 
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת ד, עמוד א

 

דף זה עוסק ברדיית הפת, ובמעמדה ההלכתי של היד כרשות לעניין שבת.

בדף הקודם דנו על קנס חכמים העשוי להביא את האדם לידי חילול שבת. הסוגיה התמקדה בשני נושאים: החזרת היד - מי שהוציא את ידו המלאה פירות לרשות אחרת, אם רשאי להחזירה לרשותו כדי שלא יבוא לחלל שבת כשיניח את הפירות. בעניין חזרת היד קובעים כי רשאי להחזיר את היד עם הפירות לאותה חצר בה הוא נמצא אך לא לחצר אחרת. הנימוק הוא שאם מחזיר את היד למקומו כלל לא עשה כמחשבתו, אך אם החזיר לחצר אחרת – מחשבתו הראשונה התממשה באופן מסוים, שהרי רצה להוציא את החפץ, והוציאו בפועל אל מחוץ לחצרו (כלומר, עיקר ההוצאה היא שלא יהיה החפץ כאן, אך לא שיבוא בהכרח למקום מסוים). על אבחנה זו אומר אחד האמוראים בבדיחות הדעת שכדי להבינה לגמרי צריך זמן רב של אכילת כור מלח.    

נושא אחר הוארדית הפת – רדיה של פת אסורה בשבת מדברי חכמים, והתלמוד דן האם התירו למי שהדביק פת בתנור ועדיין לא נאפתה לרדות את הפת לפני שתאפה לגמרי כדי שלא יהיה חייב על חילול שבת. ונחלקו האמוראים למי מכוון היתר זה. לפי רב שילא מדובר על מי שהדביק פת בשוגג ולא נזכר שהדבר אסור (שהרי אם נזכר שמעשה זה אסור בשבת, הוא אינו בגדר שוגג ואינו חייב חטאת), והתירו לאחרים לרדות כדי שלא יבוא אדם זה לידי חיוב חטאת. רב ששת מקשה על הסבר זה העומד בניגוד לעקרון המופיע בתוספתא (חלה א, ח) שאין אומרים לאדם שיחטא כדי שיזכה חבירו, כלומר, אסור לאדם לעבור עבירה המצילה אדם אחר מעבירה. רב אשי סובר שמדובר באדם המדביק פת בתנור במזיד, והתירו לאדם זה לרדותה כדי שלא יבוא לידי איסור חילול שבת במזיד וייענש בסקילה.   

מעמד היד כרשות בשבת - במשנה נאמר: "פשט העני את ידו לפנים, ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב ובעל הבית פטור". במקרה המתואר במשנה העני חייב על הנחה בידו של בעל הבית, או כאשר נטל ועקר את החפץ מידי בעל הבית., ובעצם בכל המקרים במשנה מתארים צד אחד העוקר את החפץ מתוך היד של הצד השני או מניח את החפץ בתוך היד של הצד השני. קביעה זו סותרת הנחה ידועה לפיה השיעור המינימלי המגדיר מקום שעוקרים ממנו או מניחים בו הוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ומאחר שגודל היד פחות משיעור זה, יש לשאול מדוע חייב על עקירה ממנה או הנחה בתוכה. דיון זה ממשיך במהלך הדפים הבאים, ומובאות לבעיה זו ששה פתרונות שונים של האמוראים. בדף זה מובאת עמדת האמורא רבה הסובר כי המשנה היא כדעת רבי עקיבא הסבור שאין צורך בהנחה ובעקירה על מקום שיש בו שיעור ארבעה על ארבעה. דעת רבי עקיבא שנויה במחלוקת תנאים במשנה (שבת יא, א): "הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע – רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים". לדעת רבי עקיבא חפץ שנקלט לזמן קצר בחללה של רשות הרבים נחשב כמונח בתוכה, ולכן חייב על הזריקה, ולדעת חכמים אין אומרים "קלוטה כמי שהונחה דמיא", והחפץ כאילו לא נח באותו מקום. וכיוצא בזה בעניין יד סובר רבי עקיבא שאין צורך בהנחה במקום מסוים, אלא עצם הימצאותו של החפץ בשטח רשות מסוימת נחשב כהנחה. (בדף הקודם הסוגיה הבחינה בין עקירת הגוף לבין עקירת היד, וקבעה כי היד אינה נחה ("ידו לא נייח") ולכן תנועת יד שהניח בה אדם אחר חפץ אינה נחשבת לעקירה של החפץ, אך הדיון כאן אינו על תנועת היד אלא על מעמדה של היד כרשות, ולא שאלת היציבות והתזזיתיות של היד עומדת לבחינה אלא שאלת הגדרת היד כמקום חשוב). 

שבת ד עמוד ב

דף זה עוסק ביד כמקום הנחה ועקירה.

במשנה נאמר: "פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב, ובעל הבית פטור". המשנה קובעת כי העני חייב על הנחה ביד בעל הבית או על עקירה מיד בעל הבית, בניגוד להנחה מקובלת לפיה יש להניח או לעקור ממקום בשיעור ארבעה על ארבעה טפחים לפחות. בדף הקודם הובאה תשובתו של האמורא רבה המעמידה את דברי המשנה כדעת רבי עקיבא הסובר שאין צורך בהנחה ובעקירה ממקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. רבי עקיבא לא אמר דבר זה בפירוש, אלא רק חלק על דעת חכמים (משנה שבת יא, א) "הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע – רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים". רבה סבור כי המחלוקת היא האם "קלוטה כמי שהונחה דמיא" [=דומה], כלומר, האם חפץ שנקלט באוויר רשות הרבים בגובה של למטה מעשרה טפחים נחשב כמונח ברשות הרבים, אף על פי שלא עצר לנוח במקום מסוים, ומכאן הוא מסיק כי גם המשנה אינה מצריכה הנחה במקום חשוב.

בדף זה הסוגיה מסבירה כי רבה הגיע למסקנה שזה הפירוש הנכון של המשנה לאחר שהתלבט בין פירוש זה לבין אפשרות פירוש חלופית למחלוקת רבי עקיבא וחכמים במשנה. לפי ההסבר החלופי המחלוקת היא על חפץ שנזרק בגובה של למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, ונחלקו האם יש ללמוד את דין הזורק מדין המושיט חפצים ברשות היחיד דרך רשות הרבים לרשות היחיד אחרת. המחלוקת היא למעשה כיצד לפרש את המשנה הבאה (שם, ב): "היו שתיהן בדיוטא אחת, המושיט חייב, והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלויים, שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטין הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין", והשאלה היא האם האבחנה בין זורק לבין מושיט מוסכמת על הכל, או שרבי עקיבא חולק גם עליה, ולדעתו דין הזורק או כדין המושיט, ואז המחלוקת היא האם לומדים את דין זריקה מדין ההושטה. מסקנת הדברים בסוגיה (צז, א) דוחה פירוש זה למחלוקת, וקובעת כי הפירוש הנכון הוא שנחלקו האם קלוטה כמי שהונחה דמיא. עם זאת, התלמוד מסביר כי על אף שמסקנת הדברים מעמידה את המחלוקת על קליטת החפץ באוויר, אי אפשר להוכיח שמשנתנו היא כדעת רבי עקיבא, מפני שהקביעה של קלוטה כמין שהונחה מתייחסת רק לחפץ המונח באוויר, ופותרת רק את הבעיה של מעמדה של היד כמקום של הנחה, אך אינה פותרת את הבעיה האם היד נחשבת כמקום של עקירה. 

רב יוסף מציע כי המשנה המחייבת על עקירה והנחה ביד שאין בה שיעור מינימלי של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים היא כדעת רבי יהודה הנשיא, והתלמוד דן למה התכוון רב יוסף בדבריו. לפי הצעה אחת, הכוונה היא למחלוקת בברייתא: "זרק ונח על גבי זיז כל שהוא – רבי מחייב, וחכמיםפוטרין". זיז כל שהוא הוא מקום שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. אלא שיש לדחות הצעה זו מפני שבסוגיה העוסקת בכך (דף ז, ב) הוסבר כי המחלוקת היא על אילן העומד ברשות היחיד ונופו (ענפיו) נוטים לרשות הרבים, וזרק חפץ מרשות הרבים שנח על נוף האילן. לפי רבי הנוף הולך אחר העיקר, ומאחר שעיקר האילן (שורשיו וגזעו) עומד ברשות היחיד נחשב כמי שהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד, ולפי חכמים הנוף אינו הולך אחרי העיקר אלא נחשב כמקום לעצמו, והזורק עליו אינו נחשב כאילו זרק לעיקר האילן.

לפי הצעה אחרת, הכוונה היא לדעת רבי בברייתא: "זרק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע – רבי מחייב, וחכמים פוטרים". הברייתא מציגה מקרה הפוך מהמחלוקת של רבי עקיבא וחכמים (רשות הרבים באמצע). לפי האמורא שמואל רבי מחייב שתי חטאות, אחת על ההנחה ברשות הרבים, והשנייה על העקירה מרשות הרבים לרשות היחיד, ומכאן אפשר להוכיח לכאורה שלדעת רבי אין צורך בהנחה במקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. אלא שהתלמוד דוחה הצעה זו, מפני שלדעת רב ושמואל המחלוקת של רבי וחכמים איננה על שאלת העקירה וההנחה, אלא במקרה שבו רשות היחיד מקורה בתקרה, ונחלקו בשאלה אם "ביתא כמאן דמליא דמיא" [=בית נחשב כאילו הוא מלא], והבית כולו על חללו נחשב כיחידה אחת הממולא בדברים ממשיים, וכל חפץ העובר דרך הבית נחשב כאילו נח על שטח ממשי, שלדעת רבי כל הנזרק לבית נחשב מיד למונח בו. (ובדף הבא ממשיכים להסביר כי אי אפשר להעמיד את המשנה שלנו ברשות הרבים מקורה, מפני שמעביר חפץ ברשות רבים שיש עליה תקרה פטור, מפני שבמדבר לא היתה ברשות הרבים תקרה). 

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת דף ב, עמוד א

דף זה עוסק באיסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת.

איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת רמוז בשני מקראות בספר שמות. בפרשת בשלח נאמר כי המן אינו יורד בשבת ולכן אין לצאת ולאוספו בשבת: "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט), ומכאן שאדם צריך להישאר במהלך השבת במקומו=רשותו. בפרשת ויקהל מסופר כי לא היה עוד צורך בנדבת המשכן: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא" (שמות לו, ו). כתוב זה מלמד שאין עוד צורך במלאכת הבאת הנדבה למשכן, ועל יסוד ההשוואה בין מלאכת המשכן למלאכות שבת, למדו כי אף בשבת יש לאסור את מלאכת ההבאה וההוצאה מרשות לרשות.  

יציאות השבת - במשנה נאמר: "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ, ובעל הבית בפנים. פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס – בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא – שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס – שניהם פטורין". המשנה דנה על "יציאות השבת", הפעולות הקשורות בהעברת חפץ מידו של העני המצוי ברשות הרבים ("בחוץ") לידו של בעל הבית המצוי ברשות היחיד ("בפנים"), או בכיוון הנגדי מידו של בעל הבית לידי העני. משנה זו פותחת את מסכת שבת, הן מפני שהאיסור נובע מהפסוק "אל יצא איש ממקומו" המוקדם לכל שאר איסורי השבת בתורה, והן מפני המשנה מסודרת לפי סדר הזמן ומתחילה בדברים האסורים בערב שבת, ואחד מענייני הזהירות הוא הוצאת חפץ החוצה.  המשנה יורדת לפרטים השונים שיש באיסור זה מפני שהוצאה אינה מלאכה היוצרת יצירה חדשה כשאר מלאכות שבת, אלא "מלאכה גרועה" שעיקר מהותה הוא שינוי מקומו של החפץ, ולכן יש צורך לומר מהן האופנים השונים שבהן היא אסורה מן התורה.   

במשנה מתוארים לפי הסדר ארבעה מקרים של חיוב: הכנסה והוצאה של העני; והכנסה והוצאה של בעל הבית; ולאחר מכן ארבעה מקרים של פטור: הכנסה והוצאה הנעשות בשיתוף פעולה של העני ושל בעל הבית, כאשר כל פעם אחד הצדדים מתחיל את הפעולה והצד אחר ממשיך ומסיים את הפעולה. החיוב והפטור במשנה הוא כפי הנראה חובה או פטור מהעונש הרגיל שיש בכל חילול שבת: קורבן חטאת בשוגג, ועונש כרת על חילול במזיד. המשנה מלמדת כי פעולת ההכנסה ופעולת ההוצאה מורכבות מפעולה של "פשט...את ידו"=הולכה והעברה של חפץ ממקום למקום, ומפעולות יסודיות של "נתן" או "נטל"=עקירה של החפץ ממקומו והנחת החפץ במקומו החדש, וכדי להיות חייב על המכניס או המוציא לעשות את הפעולה בשלמותה, ולא רק הנחה לבד או עקירה לבד.     

התלמוד דן בעמוד הבא ביחס של כותרת המשנה "יציאות השבת שתים שהן ארבע – בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ" לדוגמות המפורטות במשנה. גם פרשני התלמוד הוטרדו הרבה ממשמעות הביטוי "שתים שהן ארבע", והציעו לו הסברים שונים. לפי כיוון הסבר מקובל, הכוונה היא לשני מקרים של חיוב ושני מקרים של פטור, כאשר המונחים "בפנים" ו"בחוץ" נאמדים ביחס למקומו של העני או של בעל הבית (רש"י), או למקום המצאו של החפץ (רמב"ן). אלא שביאור זה לדברי המשנה אינו מושלם, ויוצא שכותרת המשנה כלל איננה מקבילה לדוגמות המופיעות אחרי כן במשנה, ומשמעות הביטוי "שתים שהן ארבע" אינה זהה למשמעות של הביטוי במשנה הראשונה של מסכת שבועות (ראו בעמוד הבא). 

שבת דף ב, עמוד ב

דף זה עוסק באיסור הוצאה מרשות לרשות בשבת.

במשנה נאמר: "יציאות השבת, שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ ובעל הבית בפניםפשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא - העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס - בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא - שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס - שניהם פטורין".

התלמוד דן בלשון המשנה. השאלה העיקרית היא כיצד להסביר את אריכות הלשון במשפט: "יציאות השבת, שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ", ביחס ללשון הקצרה של המשנה הראשונה במסכת שבועות (א, א): "שבועות - שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה - שתים שהן ארבע, מראות נגעים - שנים שהן ארבע, יציאות השבת - שתים שהן ארבע". המשותף לכל הדברים הנזכרים במשנה שם הוא שאפשר לנסחם בתבנית של "שתיים שהן ארבע" המציינת שני איסורים יסודיים המתפרטים ומסתעפים לשני איסורים אחריםהשבועותבמשנה הן שתי שבועות שקר על העתיד המוזכרות בכתוב "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), ולמדו חכמים שיש שתי שבועות של הנשבע שבועת שקר על העבר: הנשבע שעשה דבר מה ולא עשה דבר זה, או שנשבע שלא עשה ובאמת עשה כן. ידיעות הטומאה הן מי שנכנס למקדש או אכל קודשים מבלי לדעת שהוא טמא, ועל כך הוסיפו מקרים שבהם ידע שהוא טמא אך לא ידע שהוא נכנס למקדש או לא ידע שאכל קודשים. נגעים הם שני סוגי כתמים לבנים המהווים סימני צרעת המוזכרים בתורה – שאת ובהרת – והוסיפו עליהם תולדות של כתמים הדומים להם אבל אינם בהירים כמותם.

יציאות השבת - לפי הצעה אחת בסוגיה, המשנה במסכת שבועות השתמשה בנוסח מקוצר של "שתים שהן ארבע", מפני שהיא מתייחסת לפן היסודי של איסור ההוצאה, ומונה רק את ה"אבות"=איסורי ההוצאה הכתובים בתורה, אחד של העני ואחד של בעל הבית. לעומת זאת במשנה במסכת שבת הלשון "שתיים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ" מתייחסת אל "אבות" ו"תולדות", "האבות" הן מלאכת ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים של העני ושל בעל הבית, וה"תולדות" הן איסורים המסתעפים מאבות המלאכה, כמו הכנסה מרשות לרשות, של העני ושל בעל הבית. הסבר זה אינה מתקבל בסוגיה, ויש לכך טעמים הקשורים זה בזה: הנימוק האחד הוא שאם מפרשים שלשון המשנה "יציאות שתים" כוונתה הוצאה של העני מרשות היחיד לרשות הרבים והוצאה של בעל הבית מרשות היחיד לרשות הרבים, לא ברור מהן שתי ההוצאות האחרות שחייב עליהן ("שהן ארבע"). ואם מסבירים כי בשתי ההוצאות האחרות הכוונה היא למקרים שבהם העני או בעל הבית פטורים, מקרים אלו חורגים מהתבנית "שתיים שהן ארבע" בנגעים, שבועות וידיעות הטומאה, שם הם מציינים איסורים של ממש ולא פטורים.     

לפי הצעת רב פפא, האבחנה בין המשנה במסכת שבת למשנה במסכת שבועות היא לא סוג המלאכה ("אבות"-תולדות), אלא דרגת החיוב המשפטית. המשנה במסכת שבועות: "יציאות - שתים שהן ארבע", עוסקת רק בחיובים ברורים: הוצאה אחת של העני והוצאה אחת של בעל הבית ("יציאות השבת שתים"), הכנסה אחת של העני והכנסה של בעל הבית ("שהן ארבע"). המשנה במסכת שבת כללה גם מקרי הכנסה והוצאה שיש בהם חיוב מן התורה, וגם מקרים הפטורים מן התורה, והנוסח "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים" משמעה שלבעל הבית העומד בפנים הבית יש איסור הכנסה ואיסור הוצאה, ופטור במקרים אחרים על הכנסה והוצאה. דברי רב פפא מתקבלים על הדעת, מפני שכדי להשתמש בפתרון זה של הדברים יש להניח שהמונח "יציאות" אינו משמש כמונח חד-משמעי אלא כמילה כוללת המציינת כל עקירת חפץ ממקומו, הן על מנת להכניסו והן על מנת להוציאו. הוכחה טובה לכך שיציאה משמשת כמילה כללית היא המשנה במסכת שבת (ז, ג): "המוציא מרשות לרשות חייב", וגם המשנה שלנו המתחילה בביטוי "יציאות", אך המקרה הראשון הנידון במשנה הוא של הכנסה: "פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית".

לפי הצעת רבא הביטוי "יציאות" משמעו "רשויות" (ונחלקו הפרשנים אם הוא מתקן את הנוסח או מבאר). לפי נוסח זה המשנה עוסקת ברשויות שבת – רשות היחיד ורשות הרבים, ומעבר מרשות לרשות הוא הכנסה והוצאה – "שתים" עבור כל אחד מהצדדים: לעני ולבעל הבית – "שהן ארבע". והמשנה במסכת שבת משכללת את הנוסחה הבנויה על שתי רשויות לשבת, וכוללת גם מקרים של הכנסה והוצאה הנעשות בשיתוף פעולה של שני צדדים, ופטור עליהן.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
להרשמה לקבוצת הדף השבועי
סיכומי הפרקים