חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי
חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פח עמוד א

התנאים נחלקו על התאריך שניתנו בו עשרת הדברות לישראל בהר סיני: "בשישי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו". התלמוד דן בפירוש המקראות של מתן תורה, וכן על תאריכים נוספים הכתובים בתורה (ירידת המן, הקמת המשכן), לפי שיטות התנאים. ההבדל בין השיטות הוא בחישוב לוח השנה: לדעת הכל יציאת מצרים הייתה ביום חמישי, ומתן תורה בשבת, אלא שנחלקו על תאריך ראש חודש סיון - לפי שיטת חכמים חודש אייר הקודם לחודש סיון היה מלא ולכן ראש חודש סיון חל ביום שני, ולפי רבי יוסי אייר היה חודש חסר, וראש חודש סיון חל ביום ראשון. עוד נחלקו על סדר הזמנים של מתן תורה ביחס להקמת המשכן באחד בניסן בשנה השנייה ביום ראשון בשבוע – ואף כאן מסבירים כי לדעת רבי יוסי היו בשנה השנייה שאחרי יציאת מצרים שבעה חודשים חסרים, ולדעת חכמים היו באותה שנה שמונה חודשים חסרים. המחלוקת באה לידי ביטוי בין המקורות: מדרש מכילתא הוא כדעת רבי יוסי, ומדרש סדר עולם הוא כדעת חכמים.

דיון נוסף על שיטות התנאים הוא על שיטות המדרשים בעניין סדר הזמנים של השבוע קודם מתן תורה – בברייתא נאמר: "רבי יוסי אומר: בשני (לחודש סיון) עלה משה וירד, בשלישי עלה וירד, ברביעי עלה וירד, בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קורבן, בשישי לא היה לו פנאי", אבל אין חובה להסביר כי מדרש זה הוא כדעת חכמים שלא היה לו פנאי בשישי בחודש סיון בגלל מתן תורה, אלא בגלל הטרחה של הכנת צורכי השבת כדעת רבי יוסי. מדרש אחר עוסק באופן כללי במשמעות המספרית של זמן מתן תורה – "בריך רחמנא דיהיא אוריתן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי (משה האח השלישי) ביום תליתאי, בירחא תליתאי", ומכאן שהתורה ניתנה ביום השלישי לפרישה מן האישה ולא ביום הרביעי (ראו בדפים הקודמים).  

דרשות על מתן תורה

א. כפיה והסכמה – בתורה נאמר : "ויצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה, ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז). כתוב זה מלמד שהקב"ה כפה על עם ישראל לקבל את התורה כאילו היה כפוי עליהם הר שלם, ואמר להם שאם הם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לא יקבלו את התורה – יפיל עליהם את ההר ושם יהא מקום קבורתם. האמוראים סבורים כי הכפייה על מתן תורה מאפשרת לעם ישראל לכתוב מודעא (שטר ביטול שעניינו הודעה של אחד הצדדים כי הוא איננו חפץ בלב שלם לחתום על חוזה והסכם שנכפה עליו) על מתן תורה. עם זאת, מוסבר בסוגיה כי בימי אחשוורוש היהודים קיבלו על עצמם לשמור על התורה (לפי אסתר ט, כז).

ב. תנאים בקבלת תורה – על פי הכתוב "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" (תהלים עז, ט) משמע שהארץ יראה בתחילה במתן תורה ואחר כך שקטה, ומסבירים כי הקב"ה התנה עם מעשה בראשית שעם ישראל מקבלים את התורה, ואם הם מסרבים לקבל את התורה – הקב"ה יחזיר את העולם לתוהו ובוהו.   

ג. הקדמת נעשה לנשמע – בלפני מתן תורה נאמר: "ויענו כל העם יחדו ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט, ח), לאחר פרשת משפטים נאמר: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (שם כד, ג), ולבסוף לאחר מעמד ברית האגנות משה קורא בספר: "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שם, ז). הביטוי "נעשה" הוא התחייבות לבצע באופן מעשי את התורה, והביטוי "נשמע" פירושו להבין ולקבל את האמורה בתורה. במדרש מסבירים כי עם ישראל הקדים את ההתחייבות המעשית להבנה השכלית, ומלאכי השרת העניקו לכל אחד מעם ישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ולאחר חטא העגל באו המלאכים ופירקו אותם מראשם, ומשה רבינו קיבל את הכתרים הללו, אבל לעתיד לבוא הקב"ה יחזיר אותם לעם ישראל. עוד במדרש כי המלאכים סבורים היו כי ההקדמה של עשייה לשמיעה היא סוד מיוחד של המלאכים, כפי שהתפוח מקדים להוציא את עליו לפני שהוא מוציא את פריו. בתלמוד מסופר כי רבא היה מעיין בשמועה, ואצבעות ידיו היו מונחות תחת רגלו, והיה לוחץ אותן עד שנזלו האצבעות דם, וכאשר ראה זאת כופר אחד אמר כי רבא לא נהג בחכמה כשמעך את אצבעותיו, והדבר מלמד על פזיזות וחוסר מחשבה, ממש כפי שעשה עם ישראל במתן תורה והסכים לקבל את התורה לפני ששמע והבין מהי התורה. רבא סבור כי תכונה זו היא של אנשים ההולכים בתמימות אחר הקב"ה וסומכים עליו, ואילו רבים אנשים המחפשים עלילה וחוסר ישרות, ומגיעים למסקנות עקומות.   

 

שבת פח עמוד ב

בדף זה דנים במדרשי אגדה על מתן תורה. המדרשים הם על אודות פסוקים שונים ממגילת שיר השירים, פרק סח בתהילים המתאר את מתן תורה (ראו שם פסוק יח), ופסוקים אחדים בספר שופטים, ירמיהו ומשלי. נושא מרכזי במדרשים הוא דיבורו של הקב"ה בשעת מתן תורה, ונושא אחר הוא חטא העגל.

דיבורו של הקב"ה

א. תרגום התורה לשבעים לשונות - בספר תהלים נאמר: "ה' יתן אמר המבשרות צבא רב" (שם, יב), ומכאן למדו שכל דיבור ("יתן אמר") שיצא מפי הגבורה (מפי ה' במתן תורה) נחלק לשבעים לשונות ("צבא רב"), כלומר, נשמע בשפות רבות ומגוונות של אומות העולם. כיוצא בזה, הכתוב בספר ירמיהו "הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיהו כג, כט) משווה את דיבורו של הקב"ה לניצוצות הניתזים מהסלע כשהפטיש פוגע בו, ללמד שכל דיבור נחלקו לשבעים לשונות.

ב. עוצמת התורה – בספר משלי נאמר: "שמעו כי נגידים אדבר" – יש הלומדים כי התורה היא כמו נגיד (שוט), וכפי שהנגיד עשוי להמית במכה, או לגרום לבהמה לחרוש בשדה ולהוציא חיים לעולם, כך גם בדברי תורה יש כוח להמית ולהחיות. יש הסבורים כי המילה נגידים משמעה השליטים, ועל כל דיבור שיצא מפי הקב"ה קושרים לאדם שני כתרים לראשו (ראו בעמוד הקודם על הכתרים של בני ישראל במתן תורה). האמורא רבא סבור כי עוצמת התורה דומה לתרופה, ותלויה במגמה ובכוונה של הלומד: אם הוא לומד בכל כוחו כאדם המשתמש ביד ימין ("מיימינין") התורה היא סם חיים (תרופה), אבל אם הוא לומד בחלישות וללא עוצמה ("משמאילין"), התורה נעשית לאדם כסם המוות.   

ג. הריח בדיבור של הקב"ה – במגילת שיר השירים נאמר: "לחיו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר" (שיר השירים ה, יג). מכאן למדים שכל דיבור שדיבר הקב"ה מילא את העולם בריח בשמים, ועל מנת לפנות מקום לדיבור שני הקב"ה השיב רוח והעביר את הדיבור הראשון שלא ימלא את החלל ("מור עובר").

ד. יציאת הנשמה בדיבורו של הקב"ה – בספר שיר השירים נאמר: "נפשי יצאה בדברו" (שם, ו), ומכאן למדו שעל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתם של ישראל, והקב"ה הוריד טל של תחיית המתים, על פי הכתוב בתהלים "גשם נדבות תניף אלקים נחלתך, ונלאה אתה כוננתה" (תהילים סח, י), והחיה אותם כדי שיקבלו את הדיבור השני.

ה. הרתיעה מפני הדיבור – בספר תהלים נאמר: "מלאכי צבאות ידודון" (שם, יג), ומכאן למדו שכל דיבור שיצא מפי הקב"ה גרם לישראל לחזור לאחוריהם שנים עשר מיל (שנים עשר קילומטר), ומלאכי השרת היו מדדים את בני ישראל למעמד הר סיני כדי שלא יפחדו מדיבורו של הקב"ה.

חטא העגל

א. חטא בחתונה - בשיר השירים נאמר: "לבבתני אחותי כלה, לבבתני באחת מעיניך" (שם ד, ט). מדרש האגדה סבור כי כתוב זה מספר על מתן תורה שנעשה בלב שלם ("לבבתני") ובכוונה של אחדות ("באחת מעיניך"), אך בפועל חטא עם ישראל בחטא העגל במעשיו, והביט על אלקות אחרת בעינו האחרת, ודבר זה משול לכלה המזנה בימי חופתה.

ב. ריח החתונה - תיאור נוסף של חתונה בשיר השירים נדרש גם כן על חטא העגל: "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו" (שם א, יב), וכתוב זה מלמד כי בעוד שהמלך מיסב בשמחת החתונה עבר הריח הטוב של הנרד, משל לחטא העגל שנעשה מיד לאחר מתן תורה, אבל האמוראים מדגישים כי הקב"ה עדיין מחבב את עם ישראל והריח רק עבר מן המקום אך לא נעשה מסריח.

תיאור אחר של ריח ושל קרבה הוא בפסוק שלאחר מכן: "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (שם, יג). כתוב זה נדרש בשעה שהקב"ה מיצר ומימר לעם ישראל, וכנסת ישראל עדיין רוצה בקרבתו של הקב"ה, ומאמינה שהוא שורה בתוכה ("בין שדי ילין"). הכתוב שאחריו: "אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי" (שם, יד) נדרש כרמזים על חטא העגל: אשכול הכופר –הקב"ה שהכל שלו מכפר, כרמי –לשון שמשמעה אסיפה (על פי משנה כלים כג, ד) של זהב שנעשה לעבודה זרה, וגדי – עון הגדי (העגל).     

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פז עמוד א

חכמים ורבי יוסי נחלקו על התאריך בחודש סיון שבו ניתנו עשרת הדברות לעם ישראל: "בשישי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו". המחלוקת היא אימתי נקבע ראש חודש סיון: לדעת רבי יוסי ראש חודש סיון חל ביום ראשון, ביום שני ב' בסיון נאמר לעם ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שם י); ביום שלישי ג' בסיון נאמרה לבני ישראל מצוות הגבלה: "וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלתם. והיו נכנים ליום השלישי...והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו" (שם, י-יב); ביום רביעי ד' בסיון משה ציווה על מצוות פרישה: "וירד משה מן ההר אל העם, ויקדש את העם ויכבסו שמלתם. ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים, אל תגשו אל אישה" (שם יד-טו). ובשבת ז' בסיון ניתנה התורה לישראל. חכמים סבורים כי ראש חודש חל ביום שני, בשלישי ב' בסיון נאמר לעם ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", ברביעי ג' בסיון נאמר לעם ישראל מצוות הגבלת ההר, בחמישי ד' בסיון נאמרה לעם מצוות פרישה מן האישה, ובשבת ו' בסיון ניתנה תורה לעם ישראל.

התלמוד דן על מדרש הכתובים של מתן תורה לפי השיטות השונות.

שיטת רבי יוסי – התלמוד מקשה על שיטת רבי יוסי מן הכתוב "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. היו נכונים ליום השלישי" (שם י-יא). הביטוי "וקדשתם היום ומחר" מתייחס למצוות הפרישה, ומחייב פרישה של יומיים בלבד, בניגוד לשיטת רבי יוסי, הסובר כי הפרישה הייתה במשך שלושה ימים. התלמוד מסביר כי לפי דעת רבי יוסי, משה דרש את לשון הכתוב "היום ומחר", וסבור היה שמובנו של הכתוב הוא ימים מלאים (כפי שמחר הוא יום ולילה עמו, כך גם היום), ואין למנות בכלל זה את אותו יום עצמו שנאמרה לו מצוות הפרישה, ולפיכך משה הוסיף יום אחד על דעת עצמו. לבסוף התברר כי משה אכן צדק בשיקול דעתו, והשכינה שרתה על הר סיני רק בבוקר שבת ולא ביום שישי. גם הפסוק הבא "והיו נכונים ליום השלישי" (שם יא) מתפרש באופן זהה, שמשה הוסיף יום אחד מדעתו.  

התלמוד מוסיף כי משה עשה על דעת עצמו שלושה דברים שהקב"ה הסכים עליהם לאחר מעשה: א. הוסיף יום אחד למצוות הפרישה. ב. פירש בעצמו מתשמיש עם האישה מפני שהסיק בקל וחומר, שאם עם ישראל נזקק לטהרה לפני מתן תורה, גם הוא שהשכינה מדברת עמו בכל שעה, ואינו יודע אימתי להיטהר, צריך לפרוש מן האישה, ומן הפסוקים משתמע שהקב"ה הסכים לכך (על פי דברים ה, כו; במדבר יב, ח). ג. שבר את לוחות העדות הראשונים לאחר חטא העגל, מפני שסבור היה כי ישראל המירו את דתם והפרו את הברית של הלוחות, והקב"ה הסכים לשבירת הלוחות (על פי שמות לד, א).     

שיטת חכמים - התלמוד דן על מקורות שונים מהם עולה כי ראש חודש חל ביום ראשון, ולכן התאריכים של ימי החודש היו זהים ליום השבוע: הראשון בחודש היה יום ראשון, יום שלישי לחודש סיון היה יום שלישי בשבוע, ויום שישי לחודש סיון הוא היום השישי בשבוע, והמקורות הללו קשים על שיטת חכמים, ויש לפרשם כדעת רבי יוסי.

אגב הדיון בכתובים דנים גם על מצוות ההגבלה: "ויענו כל העם יחדו ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה. וישב משה את דברי העם אל ה'. ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה את דברי העם אל ה'. ויאמר ה' אל משה: לך אל העם, וקדשתם היום ומחר...". מן הכתובים עולה כי משה מתווך בין עם ישראל לבין ה', ומביא את דברי העם אל ה', ונחלקו תנאים מה היה נושא השיחה: "מה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, ומה אמר להם משה לישראל, ומה אמרו ישראל למשה, ומה השיב משה לפני הגבורה – זו מצות הגבלה, דברי רבי יוסי ברבי יהודה, רבי אומר: בתחילה פירש עונשה, ולבסוף פירש מתן שכרה". כלומר, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה במשא ומתן בין העם לבין ה' התגבשה מצוות הגבלה, ולדעת רבי הביטויים "ויגד" "וישב" מציינים מצד אחד דברים קשים (גידים, משבבים=משברים) ומצד שני דברים נעימים (אגדה, משיבים), ללמד שפרטי העונש והשכר של מצוות ההגבלה התבררו בזה אחר זה.  

 

שבת פז, ב

נחלקו חכמים ורבי יוסי על התאריך של מתן תורה: "בשישי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו". מוסכם על הכל כי עשרת הדברות ניתנו בשבת, אך נחלקו האם ראש חודש חל באותה שנה ביום ראשון (רבי יוסי), או ביום שני (חכמים).

התלמוד דן על מחלוקת התנאים לאור מקורות שונים.

מקור אחד הוא מדרשי ההלכה. בברייתא נאמר: "ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בארבעה עשר שחטו פסחיהם, ובחמישה עשר יצאו, ומבערב לקו בכורות, ואותו הים חמישי בשבת היה". אם מניחים כי חמישה עשר בניסן חל ביום חמישי, וחודש ניסן הוא שלושים יום ולכן ראש חודש אייר חל בשבת, הרי שנחלקו באורכו של חודש אייר: לדעת רבי יוסי חודש אייר הוא בן עשרים ותשעה ימים, וראש חודש סיון חל ביום ראשון, ולדעת חכמים חודש אייר של אותה שנה היה חודש מלא מבן שלושים יום, וראש חודש סיון חל ביום שני. למרות שאפשר לפרש את הדברים גם לדעת חכמים, במכילתא מפורש כי סדר הזמנים היה כרבי יוסי: "ואותו היום חמישי בשבת היה, השלים ניסן, ואירע אייר להיות בשבת, חסר אייר, ואירע סיון להיות באחד בשבת".

דיון אחר הוא בפירוש כתובים שנזכרים בהם תאריכים שונים, מהם מבקשים לגזור ולהסיק מתי היה מתן תורה. מקור אחד הוא ההקדמה לפרשת המן: בכתוב נאמר: "ויסעו מאילים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני, בחמישה עשר יום לחודש השני לצאתם ממצרים" (שמות טז, א), ומהמשך הכתובים אפשר להוכיח כי התאריך הנזכר של מועד החנייה במדבר סין בחמישה עשר לחודש השני היה שבת, שכן למחרת בואם למדבר סין, בשישה עשר באייר החל לרדת המן, על פי הכתוב "ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם..." (שם ז), והכתוב "ששת ימים תלקטוהו" (שם כו), המוכיח כי המן החל ביום ראשון, אלא שגם מכאן אי אפשר להוכיח בוודאות כי חודש סיון חל ביום ראשון, שהרי ייתכן כי עיברו את חודש אייר, כאמור בפסקה הקודמת.

מקור אחר שדנים בו הוא הקמת המשכן בשנה השנייה למדבר: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז). הראיה מכתוב זה מוסבכת יותר, ומבוססת על המדרש המבהיר כי מדובר על יום ראשון בשבוע ("ראשון למעשה בראשית"), ועל יסוד הנחה זו אפשר להוכיח כי כאשר התאריך של ראש חודש ניסן בשנה זו חל ביום ראשון, ראש חודש ניסן בשנה הקודמת לה חל ביום רביעי בשבת, ראש חודש אייר הסמוך לו חל ביום שישי, וראש חודש סיון בשבת, כנגד שיטת חכמים וכנגד שיטת רבי יוסי. התלמוד מתרץ את שתי השיטות על ידי צמצום מספר החודשים המלאים באותה שנה: רבי יוסי סבור כי באותה שנה היו שבעה חודשים חסרים, ולא ששה חודשים חסרים וששה חודשים מלאים כשנה רגילה, ולכן הפרש הימים בין תאריך בשנה אחת לתאריך בשנה אחרת היה שלושה ימים ולא ארבעה ימים, וראש חודש ניסן חל ביום חמישי בשבת. וחכמים באופן דומה מתרצים כי היו שמונה חודשים חסרים, והפרש הימים בין שנה לבין תאריך הזהה בשנה הקודמת היה יומיים, וראש חודש ניסן של יציאת מצרים חל ביום שישי בשבת, וראש חודש סיון של אותה שנה חל ביום שני (שכן אייר היה חודש מעובר, כאמור למעלה).

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פו עמוד א

במשנה נאמר: "מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שתהא טמאה? שנאמר "היו נכונים לשלשת ימים" (שמות יט, טו). מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית לד, כה)". המשנה עוסקת במשמעותו של היום השלישי בהלכות טומאה ובהלכות רפואה בשבת.

שיטת התנאים במשנה – התלמוד דן האם שתי ההלכות במשנה הן שיטתו של תנא אחד, או שיש כאן צירוף של שיטות תנאים חולקות. ההלכה השנייה במשנה היא שיטתו של של רבי אלעזר בן עזריה כפי שמופיע בפירוש במשנה מסכת שבת (יט, ג): "רבי אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (שם). רחיצה של איבר לאחר ברית מילה ביום השלישי שחל להיות בשבת מותרת מפני שיש סיכון בריאותי לתינוק אם הפצע יזדהם ולא ירחצו אותו במים בשבת.

לגבי ההלכה הראשונה של פולטת שכבת זרע - יש לדון בדבר לאור מחלוקת התנאים בתוספתא מסכת מקוואות (ו, ד): "פולטת שכבת זרע ביום השלישי – טהורה, דברי רבי אלעזר בן עזריה.רבי ישמעאל אומר: פעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש עונות, פעמים שהן שש עונות, רבי עקיבא אומר: לעולם חמש, ואם יצאתה מקצת עונה ראשונה - נותנין לה מקצת עונה ששית". בתורה נאמר: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב.  וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב. ואשה אשר ישכב איש אתה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" (ויקרא טו, טז-יז). התנאים נחלקו עד מתי אישה נעשית טמאה לאחר שפלטה שכבת זרע של מי שבא עליה. לדעת רבי אלעזר בן עזריה יש למנות שני ימים, אפילו אם הימים חסרים, וביום השלישי - הריהי טהורה. גם לדעת רבי ישמעאל יש ללכת אחר מניין הימים, אלא שלשיטתו יש צורך בשלושה ימים, אפילו אם הימים חסרים ויש בהם רק ארבע עונות (עונה= יום או לילה), ואפילו אם הימים מלאים ויש בהם שש עונות. לדעת רבי עקיבא יש להקפיד על מניין של חמש עונות בדיוק, ואם לא החל למנות בתחילת העונה, טמאה עד שעברו חמש עונות במלואן (שישים שעות). יש הסבורים כי במשנה עצמה יש שיטות תנאים חולקות: ההלכה הראשונה במשנה סותרת את דבריו של רבי אלעזר בן עזריה, שכן לדעתו פולטת שכבת זרע ביום השלישי – טהורה, ולפי המשנה – טמאה. ואילו ההלכה השנייה במשנה היא אכן כדעת רבי אלעזר בן עזריה. אמנם, יש הסוברים שיש לשנות את נוסח ההלכה הראשונה במשנה לפולטת שכבת זרע ביום השלישי – טהורה, כך שתתאים אף היא לשיטת רבי אלעזר בן עזריה.

האמוראים דנים על היחס בין שיטות התנאים רבי אלעזר בן עזריה, רבי ישמעאל ורבי עקיבא בתוספתא למחלוקת חכמים ורבי יוסי על מצות פרישה מן האישה לפני מתן תורה - בתורה נאמר: "וירד משה מן ההר אל העם, ויקדש את העם ויכבסו שמלתם. ויאמר אל העם: היו נכונים לשלשת ימים, אל תגשו אל אשה. ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, ויהי קולות וברקים, וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד" (שמות יט, יד-טו), ונחלקו חכמים ורבי יוסי אימתי הייתה הפרישה: לדעת הכל מתן תורה היה בשבת, אלא שלדעת חכמים מצוות הפרישה הייתה ביום חמישי, ולדעת רבי יוסי מצוות הפרישה הייתה ביום רביעי.

דעת חכמים מתאימה לדעת רבי אלעזר בן עזריה כי אישה הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה, והאישה טהורה בשבת. דעת רבי יוסי מתאימה לדעת רבי ישמעאל הסבור כי פולטת שכבת זרע טמאה שלושה ימים (רביעי, חמישי, שישי), וטהורה ביום הרביעי (שבת). רבי עקיבא סבור אף הוא כרבי יוסי שיש לשמור שלושה ימים, אלא שלשיטתו מצוות הפרישה מן האישה החלה מיד בבוקר של יום רביעי (כפי שאפשר להוכיח ממקומות אחרים שבהם משה השכים בבוקר: שמות לד, ד; שמות יט, כד), ואף על פי שעם ישראל משמשים מיטותיהם בלילה ולא ביום מפני צניעות, תלמיד חכם המאפיל את ביתו ונוהג בצניעות רשאי לשמש גם ביום.  

 

שבת פו עמוד ב

חכמים ורבי יוסי נחלקו מהו התאריך בחודש סיון שבו ניתנו עשרת הדברות לעם ישראל: "בשישי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו". התלמוד מבהיר את סדר התרחשות המאורעות לפי כל אחת מן השיטות: על הכל מוסכם כי בראש חודש סיון באו למדבר סיני, על פי הכתוב "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א), שכן הביטוי "ביום הזה" מציין את ראש חודש בדומה לביטוי "החדש הזה" המציין את ראש חודש (שמות יב, ב). עוד מוסכם כי התורה ניתנה לישראל ביום השבת, על פי הכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" בעשרת הדברות המתייחס אל יום זה עצמו, בדומה לביטוי "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמות יג, ג) שנאמר ביום היציאה ממצרים.

המחלוקת היא אימתי נקבע ראש חודש סיון: לדעת רבי יוסי ראש חודש סיון חל ביום ראשון, וביום זה לא נצטוו ישראל משום חולשת הדרך. ביום שני ב' בסיון נאמר לעם ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שם י). ביום שלישי ג' בסיון נאמרה לבני ישראל מצוות הגבלה: "וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלתם. והיו נכנים ליום השלישי...והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו" (שם, י-יב). ביום רביעי ב' בסיון אמר להם את מצוות פרישה: "וירד משה מן ההר אל העם, ויקדש את העם ויכבסו שמלתם. ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים, אל תגשו אל אישה" (שם יד-טו). ובשבת ניתנה התורה לישראל. חכמים סבורים כי ראש חודש חל ביום שני, בשלישי ב' בסיון נאמר לעם ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", ברביעי ג' בסיון נאמר לעם ישראל מצוות הגבלת ההר, ובחמישי ד' בסיון נאמרה לעם מצוות פרישה מן האישה, ובשבת ניתנה תורה לעם ישראל.

מצוות פרישה – המחלוקת על תאריך הפרישה לפני מתן תורה קשורה למחלוקת תנאים על  שכבת זרע שנפלטה מרחם האישה. באופן כללי יש שתי שיטות עקרוניות בדבר: יש ההולכים אחר מניין הימים, ואפילו אם מנו רק מקצת היום הרי זה נחשב כיום שלם, ורק נחלקו מהו מניין הימים: רבי אלעזר בן עזריה סבור כי הפולטת שכבת ביום השלישי – טהורה, ואילו רבי ישמעאל סבור כי ביום השלישי – טמאה, וביום הרביעי – טהורה. יש אמנם ההולכים אחר מניין של עונות (יום או לילה) שלמות, ואף כאן יש שתי דעות מהו מניין העונות: רבי עקיבא סבור כי יש למנות חמש עונות (שישים שעות), וחכמים סבורים כי יש למנות שש עונות שלמות.

טבילה לפני מתן תורה – התלמוד מסביר כי טבילת הטהרה לפני מתן תורה הייתה בליל שבת וקבלת תורה הייתה ביום השבת. התלמוד מסביר כי התורה ראויה להינתן גם למי שמוגדר בהלכה כטבול יום (מי שטבל ביום וממתין לשקיעת השמש כדי לאכול קודשים), כמו בעל קרי או אישה שפלטה שכבת זרע מגופה, ולכן אפשר היה מבחינה עקרונית לטבול בליל שבת לאחר השקיעה, ולא להקדים ולטבול לפני כניסת שבת מבעוד יום, אם כי בפועל לא היה מי שפלט שכבת זרע, ובשעת מתן תורה היו הכל טהורים מטומאת טבול יום.

אם כי אפשר היה לתת את התורה בין השמשות של ליל שבת סמוך לטבילה, כדי שלא תהא שהות לפלוט שכבת זרע במשך הלילה, בפועל מתן תורה החל בבוקר שבת, על פי הכתוב בספר ישעיהו "לא מראש בסתר דברתי" (מח, טז), המלמד שהקב"ה איננו מתחיל את דיבורו לאדם בזמן של הסתר וחשיכה, אלא בזמן גילוי כמו היום. עוד מסבירים כי לא קבעו את הטבילה בבוקר יום השבת מיד בסמוך למתן תורה, כדי שלא יהיו אנשים שילכו למתן תורה, ואנשים שפלטו שכבת זרע הולכים לטבול קודם מתן תורה, אלא יקבלו כולם את התורה יחד.  

פולטת שכבת זרע – התנאים נחלקו על זמן הטומאה של שכבת זרע שפירשה מן האישה. הזרע מאבד את חיוניותו לאחר שהיה בגוף האישה בשל המגע עם גוף זר. עם זאת, שכבת זרע שפירשה מן האיש מטמאת אפילו לאחר זמן רב, כל עוד היא לחה, מפני שיש בה כפי הנראה עוד סימן חיות. התלמוד דן האם טומאת פולטת שכבת זרע חלה גם בגויה או בבהמה – ושאלה זו קשורה בין השאר לתזונה של הגויים העשויה להשפיע בדרכים שונות על שכבת הזרע (כמו, למשל, חומציות הנוזלים בצוואר הרחם), או למקום שבו מצויה שכבת הזרע בגוף האישה ("פרוזדור"=נרתיק), ולפי זה היה ראוי להבחין בין בהמה שאין לה נרתיק לבין גויה, ושאלה זו נשארת בלי הכרעה ("תיקו").  

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פה עמוד א

זריעת מיני ירקות בלא הרחקה זה מזה בגינה קטנה - במשנה נאמר: "מניין לערוגה שהיא שישה על שישה טפחים, שזורעין בתוכה חמישה זרעונין, ארבעה על ארבעה רוחות הערוגה, ואחת באמצע, שנאמר: "כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח" (ישעיהו סא, יא). המשנה עוסקת באיסור כלאיים של מיני ירק זה בזה. כאשר זורעים זרעים של מינים שונים יש להקפיד להרחיקם זה מזה כדי שלא לעבור על איסור "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט). עם זאת, המשנה מתירה לזרוע חמישה מיני ירק בערוגה של שישה טפחים על שישה טפחים (בערך חצי מטר רבוע) על פי הכתוב בספר ישעיהו המתאר חמישה מינים הצומחים מן הארץ: "תוציא", "צמחה", "זרועיה" (2), ו"תצמיח", והזרועים בגינה אחת. חז"ל למדו מכאן שזרעים הזרועים בשטח בגודל מסוים בצורה מסוימת אינם יונקים זה מזה, ואינם נחשבים כמעורבים לעניין כלאיים.

האמוראים מבססים את דברי חכמים במשנה על רמזים שבמקרא. בתורה נאמר: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל" (דברים יט, יד), כלומר, אסור להזיז ממקומו גבול שכבר נקבע על ידי הראשונים אשר ישבו בארץ. התלמוד מסביר כי הראשונים שהגדירו גבולות רמוזים בספר בראשית : "אלה בני שעיר החורי ישבי הארץ" (בראשית לו, כ). הביטוי "יושבי הארץ" מלמד כי בני שעיר ידעו לזהות קרקע פוריה לגידול זיתים, גפנים ותאנים, והביטויים "חורי" ו"חוי" (שם ב) מציינים את היכולת של בני שעיר לזהות את החמיצות האופיינית של הקרקע בעזרת חוש הריח (חורי=ריח) או חוש הטעם (חוי מלשון חויא=נחש, המלחך את האדמה), ועל ידי זה לקבוע מה הגידול המתאים לאותה אדמה. מכאן יוצא כי הראשונים ידעו לקבוע גבולות של קרקע על פי תכונות אגרונומיות של האדמה, ולפיכך אפשר גם לסמוך על חכמים שקבעו דבר זה על פי הבנת טיב האדמה.  

גבולות הערוגה – במשנה במסכת כלאיים (ג, ג) נחלקו התנאים על מרווח הגבול בין שדה ירק לשורה של שדה ירק אחר: "היתה שדהו זרועה ירק, הווא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר, רבי ישמעאל אומר: עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו. רבי עקיבא אומר: אורך ששה טפחים, ורוחב מלואו. רבי יהודה אומר: רוחב כמלוא רוחב הפרסה". המחלוקת היא על שיעור הגבול של התלם: לדעת רבי ישמעאל התלם הוא מרווח של שישה טפחים לאורך כל השדה, לדעת רבי עקיבא התלם הוא אורך שישה טפחים על רוחב שישה טפחים, ולדעת רבי יהודה הרוחב הוא רוחב של כף רגל=פרסה. רבי יהודה מתבסס על לשון הכתוב: "והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים יא, י). כתוב זה מלמד כי אדם עומד בצד גן הירק ומשקה את הגן ברגלו, ומכאן ששיעור הגבול של ערוגת הירק הוא ככף רגל אדם. בברייתא מסבירים כי גם המשנה מתייחסת לערוגה שתוכה הוא שישה טפחים על שישה טפחים, מלבד גבולותיה, ששיעורם כדעת רבי יהודה טפח של פרסה.

ערוגה לצד ערוגות – האמוראים נחלקו אם המשנה עוסקת בערוגה העומדת בפני עצמה או בערוגה שיש לצדה עוד ערוגות: "אמר רב: ערוגה בחורבה שנינו...ושמואל אמר: ערוגה בין הערוגות שנינו". החשש של רב הוא שאדם יזרע את הערוגה בצורה האמורה במשנה, ואחר כך יקיף אותה בכל צדדיה בערוגות, ולבסוף יבוא למלא את הקרנות של הערוגה (הזויות של הערוגה המרובעת, או הפאות של הערוגה), מפני שירצה להוסיף עוד מיני ירקות בערוגה, והערוגה תיראה לבסוף מעורבת עם הערוגות שבצדדיה. ואף על פי שכמותר להפגיש זוית של שדה אחד בגבול של שדה אחר, כדברי המשנה (שם): "היה ראש תור (זוית משולש) ירק נכנס לתוך שדה אחר – מותר, מפני שנראה סוף שדה", במקרה זה שמדובר בערוגה קטנה ולא בשדה ירק – אין מתירים מפגש זוית שכזה. ולדעת שמואל אין חוששים שיתערבו הערוגות זו בזו, מפני שמטה את הצמחים שיגדלו לשני צדדים שונים, ואינם נראים כמעורבים זה בזה.  

 

שבת פה עמוד ב

במשנה נאמר: "מנין לערוגה שהיא שישה על שישה טפחים, שזורעין בתוכה חמישה זרעונין, ארבעה על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע – שנאמר "כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח" (ישעיהו סא, יא). נחלקו האמוראים רב ושמואל אם הלכה זו נאמרה בערוגה בין הערוגות או בערוגה בחורבה (שאין ערוגות סביבה). לדעת רב חוששים שימלא את קרנות הערוגה במיני ירקות נוספים מלבד החמישה המותרים, ואלו יתערבו עם הערוגות שמחוצה להם, ונמצא עובר על איסור כלאיים. ואף על פי שלפי המשנה במסכת כלאיים (ג, ג), ראש תור (משולש) של שדה ירק הנכנס לתוך שדה אחר – מותר מפני שאפשר להבחין בין השדות, בערוגה קטנה אסרו את הדבר, מפני שקשה להבחין שהערוגה נכנסת רק כראש תור בערוגה האחרת. לדעת שמואל המשנה עוסקת גם בערוגה שבין הערוגות, ומבחינים בין קרנות ערוגה זו לסביבותיה, כש"נוטה שורה זו לכאן ושורה זו לכאן", כלומר, מטה את כיוון הצמיחה של הגידולים בערוגה כך שלא ייראו כמעורבים עם הערוגה שלצידה.

הפקעת תלם – חכמי ארץ ישראל דנו על מי שחפר (הפקיע=קרע) תלם מסביב לגבולות הערוגה, והאם די בכך כדי להבדיל ולהבחין בין הערוגה למה שבסביבתה, ואפשר לזרוע בתוכה חמישה זרעונים כדברי המשנה. האמוראים בבבל נחלקו אף הם בדבר: "אמר רב ששת: בא ערבוב וביטל את השורה. רב אשי אמר: אין עירובו מבטל את השורה". לדעת רב ששת התלם אינו מספיק להבדיל בין הערוגה לסביבתה, ולכן הערבוב עם הסביבה בא ומבטל את קיומה של שורה בערוגה כעומד בפני עצמו, ולדעת רב אשי התלם מייצר גבול ברור, והערוגה מובחנת מסביבתה, והשורה שבתוכה אינה נחשבת כמעורבת עם הסביבה. האמוראים דנים בקשר לשאלה זו על המשנה במסכת כלאיים (ג, ד): "הנוטע שתי שורות של קישואין, שתי שורות של דילועין, שתי שורות של פול המצרי – מותר. שורה אחת של קישואין, ושורה אחת של דילועין, ושורה אחת של פול המצרי – אסור". ממשנה זו עולה לכאורה כנגד דברי רב אשי, שכן שורה אחת ברוחב תלם אחד אינה חשובה כמקום לעצמה, אלא כמעורבת עם סביבתה, אלא שלמסקנה משנה זו עוסקת במקרה שונה שיש שרכים של גידולים משורה אחת לשורה שלצידה, ולכן אין די בשורה אחת של גידולים כדי להבחין בין שורה לשורה, ולא מפני ששורה אינה חשובה כמקום בפני עצמו.

גינה מלאה ירק - המשנה מגדירה שטח של שישה טפחים מרובעים שזורע בתוכו חמיה מיני זרעונים, אבל האמוראים סבורים שאפשר להגדיל את כמות המינים, ולמלא את כל הגינה בירק: הרוצה למלאות את כל גינתו ירק – עושה ערוגה שיש על שישה, ועוגל בה חמישה, וממלא קרנותיה כל מה שירצה". כלומר מחלק את השטח המרובע לתשעה חלקים: בארבע הקרנות ממלא גינות מרובעות, ובחמשת החלקים האחרים זורע גידולים ממינים שונים בצורת עיגול. האמוראים מסבירים מדוע שטח זה אינו נחשב כמעורב ממינים שונים: לדעת בית מדרשו של רבי ינאי עליו להקפיד להחריב (לא לגדל גידולים) את השטח ש"בין הביניים" (כלומר, בין העיגולים שבין הריבועים). ולדעת רב אשי רשאי למלא את כל השטח, אבל עליו לזרוע בשטח בין הביניים גידולים בכיוון ניצב לשאר הגידולים כדי שיהא ניכר שהם אינם מעורבים: "אם היו זרועים שתי – זורען ערב, ערב- זורען שתי".

על פתרון אחרון זה של רב אשי מקשים מן התוספתא במסכת כלאים (ב, ח): "עבודת ירק בירק אחר – שישה טפחים, ורואים אותם כטבלא מרובעת". מהלכה זו עולה לכאורה כי שטח העיבוד והצמיחה של ירק הוא שישה טפחים, ויש לחשב את השטח שתופס הירק כשטח מרובע, ולא לפי היקף של עיגול בלבד, ולהבחין בין מיני ירקות שונים בשטח במרווח זה, ומכאן שאין די להבחין בין גידולים על ידי הצבה של גידולים בניצב לגידולים סמוכים (שתי-ערב), אלא להגדיר שטחים מרובעים מתחילה לכל גידול. למסקנת הדברים הלכה זו לא נועדה להחמיר על עבודת הירק, אלא להקל ולראות את גידול הירק כמעין טבלה מרובעת, כך שאם "ראש תור" (זוית ישרה של משולש) של אותו מרובע נכנס לשדה אחר – הרי זה מותר כראש תור (ראו בעמוד הקודם, לפי משנה כלאיים ג, ג). שאלות אלו מבטאות את היחסים המופשטים של שטחים בצורות שונות - עיגול, מרובע ומשולש.    

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פד עמוד א

במשנה נאמר: "מניין לספינה שהיא טהורה? שנאמר "דרך אניה בלב ים" (משלי ל, יט). בברייתא מובאת שיטתו של חנניה החולקת על דעת המשנה: "חנניה אומר: מה שק מיטלטל מלא וריקן, אף כל מיטלטל מלא וריקן". בתורה נאמר: "וכל אשר יפל עליו מהם במותם יטמא, מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" (ויקרא יא, לב). הכתוב משווה את "כל כלי אשר יעשה מלאכה" ל"שק", וכשם שהשק מטלטל ממקום למקום בין  כשהוא מלא ובין כשהוא ריק, כך גם צריך שיהא כל כלי מטלטל בין כשהוא מלא ובין כשהוא ריק, וספינה שאי אפשר לטלטלה כשהיא מלאה – טהורה, אך ספינת חרס שאפשר לטלטלה כשהיא מלאה – טמאה, שלא כפי שמשמע מן המשנה המטהרת כל ספינה.

טלטול ספינה – לפי חנניה אם אפשר לטלטל את הספינה כשהיא מלאה הריהי טמאה. הלכה זו תקפה אפילו כשמטלטל את הספינה על ידי שוורים הנושאים אותה ממקום למקום. הוכחה לכך מוצאים במשנה במסכת כלים (כד, ג-ד): "שלוש עגלות הן: עשויה כקתידרא (כיסא) – טמאה מדרס, כמיטה – טמאה טמא מת, של אבנים – טהורה מכלום". האמורא רבי יוחנן סבור שאם יש בעגלת האבנים  נקבים בשיעור פחות מרימונים – הריהי נחשבת לכלי, ומכאן שאפילו עגלת אבנים שאינה מטלטלת כשהיא מלאה אלא נמשכת על ידי שוורים, מקבלת טומאה.

בתוספתא כלים (ב, א) שנינו: "מדרס כלי חרס – טהור, רבי יוסי אומר: אף הספינה". מדרס הוא טומאה שיש במקום ישיבת הזב, ומאחר שכלי חרס אינו נחשב למקום ישיבה, הריהו טהור. רב זביד סבור כי דעת תנא קמא היא כדעת חנניה, אלא שההלכה חסרה כמה פרטים: תנא קמא סבור כי מדרס כלי החרס טהור, שלא כמו מגע הזב המטמא את החרס או ספינת החרס המטמאת, ורבי יוסי חולק וסבור כי הספינה המטלטלת טהורה. פירוש זה קשה מפני שלפי פשט הדברים רבי יוסי מוסיף על דברי תנא קמא, ולפיכך מציע רב פפא פירוש אחר: כלי חרס – מדרסו טהור, ומגעו טמא, וכלי עץ – מדרסו ומגעו טמא, וספינת הירדן – טהורה, כשיטת תנא קמא במשנה, ואילו לדעת רבי יוסי אף הספינה טמאה כדעת חנניה.   

התלמוד דן במדרס כלי חרס – לדעת חזקיה יש ללמוד מהכתוב "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ה) המשווה את משכב הזב לזב, שכשם שזב נטהר בטבילה במקווה, כך גם משכב ומושב הזב נטהרים בטבילה במקווה, ולפיכך כלי חרס שאין להם טהרה בטבילה במקווה אלא רק בשבירת הכלי, אינם טמאים גם בטומאת משכב ומושב. התנא דבי רבי ישמעאל לומד באופן דומה על יסוד ההשוואה של משכב הזבה לזבה בכתוב: "כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה" (שם לה), שרק דבר הנטהר במקווה מטמא בטומאת משכב, אבל כלי חרס לא נטהר במקווה ולכן לא נטמא בטומאת משכב ומושב.  

 

שבת פד עמוד ב

מדרס כלי חרס - בתוספתא כלים (ב, א) נאמר: "מדרס כלי חרס – טהור, רבי יוסי אומר: אף הספינה". כלי חרס אינו טמא טומאת מושב ומשכב הזב (טומאת מדרס). נחלקו החכמים אם יש ללמוד את ההלכה מן הכתוב בפרשת הזב: "ואיש אשר ישכב במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ה), או מן הכתוב בפרשת זבה: "כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה" (שם כו), שרק דבר שיש לו טהרה במקווה כמו הזב או הזבה – מטמא טומאת משכב או מושב, אבל כלי חרס שאין לו טהרה במקווה – אינו מטמא טומאת משכב או מושב. רבא מוסיף כי אפשר ללמוד גם מהכתוב "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" (במדבר יט, טו), שכלי חרס הסגור בצמיד פתיל אינו נטמא אפילו אם שימש קודם לישיבה של אשתו הנידה, ומכאן שאינו נטמא בטומאת מדרס.  

האמוראים נחלקו האם הכלל שכל דבר העשוי להיטהר בטבילה – מטמא טומאת משכב ומושב, ודבר שאינו עשוי להיטהר בטומאת משכב ומושב - אינו מטמא טומאת משכב ומושב מקיף את כל המקרים. לפי שיטתו של רבי חנינא, התורה מבחינה בין שני מצבים: אם אין לכלי טהרה במקווה וגם אין במינו כלים שיש להם טהרה במקווה –אינו מטמא טומאת משכב ומושב, על פי הכתוב הנזכר: "ואיש אשר ישכב במשכבו" (שבדומה לאיש עצמו אף המשכב צריך שיהא עשוי להיטהר בטבילה). ואולם, אם יש דבר שאין לו עצמו טהרה במקווה, אבל יש במינו דברים שיש להם טהרה במקווה – כמו מפץ (מחצלת סוף) שאין לו טהרה במקווה, אבל יש במינו כלי עץ אחרים הנטהרים במקווה – הריהו מטמא טומאת משכב ומושב, על פי הכתוב "וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא" (ויקרא טו, ד), שיש לטמא כל משכב אפילו אם אי אפשר לטהרו בטבילה. רבי אילעא סבור כי לפי התורה אין רמז לאבחנה בין דבר שיש במינו להיטהר במקווה לבין דבר שאין במינו להיטהר במקווה –  והכלל היחיד הוא שדבר שאין לו טהרה מצד עצמו – אינו מטמא טומאת משכב או מושב, ויש להתפלל ולבקש רחמים על מי שסבור אחרת בעניין זה.

במשנה נאמר: "מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין? ארבעה על ארבע רוחות הערוגה, ואחת באמצע, שנאמר: "כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח" (ישעיהו סא, יא), זרעה לא נאמר אלא זרועיה". המשנה עוסקת בדרך הזריעה האופטימלית של מיני גרעינים בלי לחשוש לאיסור כלאיים. יש צורך להרחיק גרעינים שונים זה מזה בהפרש של שלושה טפחים, אול כל הפחות לשמור על כל זרע לעצמו, ולפיכך יש לתכנן את אופן הזריעה בערוגה קטנה, כך שאפשר יהא לזרוע שם מספר רב של גרעינים ממינים שונים. הכתוב מסביר כי הכתוב עצמו רומז לדבר זה. הביטוי "תוציא צמחה" מציין צמיחה של שני דברים, הביטוי "זרועיה" שני דברים, והביטוי "תצמיח" על צמיחה של עוד זרעים ממין אחר.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פג עמוד א

במשנה נאמר: "אמר רבי עקיבא: מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנידה? שנאמר "תזרם כמו דו ה צא תאמר לו" – מה נדה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא". התלמוד דן על משנה זו לאור מחלוקת התנאים במשנה במסכת עבודה זרה (ג, ו): "אבניו ועציו ועפריו (של מקום עבודה זרה) מטמאים כשרץ שנאמר "שקץ תשקצנו" (דברים ז, כו), רבי עקיבאאומר: כנדה, שנאמר "תזרם כמו דוה" – מה דוה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא". האמוראים נחלקו כיצד לפרש את המחלוקת: לדעת רבי אלעזר המחלוקת היא האם יש טומאת משא בעבודה זרה. ולדעת רבה המחלוקת היא האם יש טומאת אבן מסמא בעבודה זרה – טומאה מיוחדת של נידה המטמאת כלים הנמצאים מתחת לאבן שהיא יושבת עליה (אבן מסמא – אבן ששמים על הכלים, או כלים שסמויים מפני האבן).

התלמוד דן על מחלוקת האמוראים לאור מקורות שונים. מקור אחד הוא הברייתא: "עבודה זרה כשרץ ומשמשיה כשרץ, רבי עקיבא אומר: עבודה זרה כנדה ומשמשיה כשרץ". ממקור זה עולה כי  המחלוקת היא האם יש טומאת משא בעבודה זרה כדעת רבי אלעזר, אבל התלמוד מסביר את הדברים אף לשיטת רבה: מוסכם על כל הדעות שיש טומאת משא בעבודה זרה כנידה, והמחלוקת היא האם יש טומאת אבן מסמא הנידה או שאין טומאת אבן מסמא כשרץ: לדעת חכמים למדים מן ההשוואה לשרץ שאין בה טומאת אבן מסמא, ולדעת רבי עקיבא יש בה טומאת אבן מסמא.    

ברייתא אחרת שדנים בה עוסקת בטומאת היסט של עבודה זרה: "נכרי ונכרית, עבודה זרה ומשמשיה – הן ולא היסטן, רבי עקיבאאומר: הן והיסטן". טומאת היסט היא הרחבה של טומאת משא המטמאת הזזה של החפץ ממקומו (ראו בפסקה הבאה). ממקור זה עולה גם כן שהמחלוקת היא על טומאת משא בעבודה זרה כדעת רבי אלעזר, אלא שיש המוכיחים כי ברייתא זו משובשת ואין לסמוך עליה, מפני שאמנם לפי התורה נכרי ונכרית אינם מטמאים בטומאת זב, אבל חכמים גזרו על הנוכרים שיהיו טמאים כזבים, ומכאן שהם בוודאי מטמאים טומאת משא, שלא כנוסח הברייתא לפנינו. נוסח הברייתא המתוקן תלוי אפוא בשיטת האמוראים: לדעת רבה הברייתא עורכת השוואה בין טומאת זב של נכרי ונכרית לטומאת עבודה זרה: נכרי ונכרית מטמאים – הן והיסטן ואבן מסמא שלהן, ואילו עבודה זרה מטמאת היא והיסטה אבל לא אבן מסמ, ורבי עקיבא חולק וסבור שאף אבן מסמא של עבודה זרה טמאה. לדעת רבי אלעזר המחלוקת של חכמים ורבי עקיבא היא לא על אבן מסמא, אלא על טומאת משא עצמה, שלדעת חכמים עבודה זרה מטמאת היא ולא היסטה, ולדעת רבי עקיבא מטמאת היא והיסטה.  

יש הסבורים כי הברייתא עוסקת בטומאת היסט על כל צדדיה – מי שהסיט (הזיז מן המקום) נכרי ונכרית או עבודה זרה, ונכרי, נכרית או עבודה זרה שהסיטו אחרים ממקומם. הנימוק לכך הוא המילה "הן" המבהירה כי יש כאן טומאה מיוחדת שלהם, וכך יש להסביר את הברייתא: "נכרי ונכרית, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן טמאים, עבודה זרה שהסיטה אחרים – טהורין, אחרים שהסיטו אותה – טמאים. משמשיה, בין הן שהסיטו את אחרים, ובין אחרים שהסיטו אותן – טהורים. רבי עקיבא אומר: נכרי ונכרית ועבודה זר, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן – טמאים, משמשיה, בין הן שהסיטו אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן – טהורין". התלמוד מסביר כי טומאת היסט של עבודה זרה שהסיטה אחרים היא כעין הדוגמה במשנה במסכת זבים (ד, ו): "הזב בכף מאזנים ואוכלים ומשקין בכף שנייה, כרע הזב (הכבידה כף המאזניים של הזב) – טמאים, כרעו הן – טהורים". טומאה זו ייחודית לזב, או לנכרי ולנכרית מדברי חכמים, ולדעת רבי עקיבא אף לעבודה זרה.

 

שבת פג עמוד ב

התלמוד דן בדפים הללו על טומאת עבודה זרה, ועל שאלות אחדות שיש בעניין זה.

איברים של עבודה זרה - בעקבות ההשוואה לטומאת נדה שיש בה טומאת איברים יש לשאול היא האם איברים של עבודה זרה נחשבים לעבודה זרה. התלמוד מברר האם שאלה זו נשאלה בכל מקרה של עבודה זרה המפורקת לאיברים: לפי הסבר אחד, כאשר אדם רגיל יכול להחזיר את איבריה השונים של עבודה זרה היא בוודאי נחשבת למחוברת ושלמה, והשאלה עולה רק כאשר אדם רגיל אינו יכול לחבר את החלקים ואז יש לשאול האם היא נחשבת כשבורה, או מאחר שאין היא חסרה דבר אלא רק מפורקת, יש לראותה כעבודה זרה. ולפי הסבר אחר, כשאדם רגיל אינו יכול לחברה היא בוודאי נחשבת לשבורה, והשאלה היא על עבודה זרה שאדם רגיל יכול לחברה – אם היא נחשבת למחוברת, או מאחר שאפשר לשולפה בקלות ולהתירה כעבודה זרה שנשברה אין משמעות לחיבור זה, ושאלה זו נשארה בלי הכרעה ("תיקו"). 

עבודה זרה פחותה משיעור כזית – אסור לעשות עבודה זרה קטנה ביותר, לפי המסופר בספר שופטים, כי לאחר מות גדעון בני ישראל חזרו לעבוד עבודה זרה: "וישימו להם בעל ברית לאלוהים" (שופטים ח, לג). לפי הפירוש המקובל עבודה זרה זו הייתה קטנה ביותר - כל אחד עשה דמות והניחה בכיס, ובשעה שנזכר בה היה מוציאה, מחבקה ומנשקה. התלמוד דן האם ההשוואה של עבודה זרה לשרץ (דברים ז, כו) מלמדת ששיעור עבודה זרה אף הוא כשיעור טומאת שרץ – בכעדשה, או שיש להשוות טומאת עבודה זרה למת ששיעור טומאתו בכזית. מסקנת התלמוד  מבוססת על הברייתא הסבורה שעבודה זרה פחותה משיעור כזית – אין בה טומאה כל עיקר, על פי הכתוב בספר מלכים על יאשיהו: "ויוצא את האשירה מבית ה' מחוץ לירושלים אל נחל קדרון וישרף אותה בנחל קדרון וידק לעפר, וישלך את עפרה על קבר בני העם" (מלכים ב, כג, ו). כתוב זה מלמד שמקומה של עבודה זרה בקבר בני העם, מפני ששיעור טומאתה זהה לשיעור טומאת מת בכזית.

התלמוד מעיר בהקשר זה כי הכתוב משווה עבודה זרה לטומאת שונות: בספר דברים לטומאת שרץ – "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" (דברים ז, כו), בספר ישעיהו לעבודה זרה "תזרם כמו דוה צא תאמר לו" (ישעיהו ל, כב). ובספר מלכים לטומאת המת. לדעת חכמים טומאה עבודה זרה היא מדרבנן, ולכן אין למדים מן ההשוואה להחמיר אלא להקל. לכן אין מחמירים על עבודה זרה לטמא בשיעור כעדשה כטומאת שרץ, לטמא אבן מסמא כנדה, ולטמא באוהל כטומאת המת, אלא להקל שאין בעבודה זרה טומאת משא כמו השרץ, אין בה טומאת איברים כמו הנידה שאינה מטמאת כשנשענת רק באיבר אחד, ואינה נטמאת בשיעור כעדשה, כמו המת המטמא בשיעור כזית.

במשנה נאמר: "מנין לספינה שהיא טהורה? שנאמר "דרך אניה בלב ים" (משלי ל, יט). הספינה אינה מקבלת טומאה כפי שהים טהור. יש הלומדים הלכה זאת מדין טומאת השק. בתורה נאמר: "וכל אשר יפל עליו מהם במותם יטמא, מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" (ויקרא יא, לב). הכתוב משווה את שאר הכלים בכתוב לשק, וכשם שהשק מטלטל כשהוא מלא וכשהוא ריק, כך כל כלי טמא רק כשאפשר לטלטלו כשהוא מלא או ריק, ולכן ספינה שאי אפשר לטלטלה כשהיא מלאה – טהורה. ההבדל בין הדרשות הללו בא לידי ביטוי בהלכה בשני מקרים. ספינה של חרס: אם למדים מהים – הספינה טהורה, ואפ למדים משק - החרס אינו אחד הכלים שהכתוב משווה לשק, ולכן אין זה משנה אם מטלטלת מלאה, ויש לטמאה בכל מקרה. הבדל אחר הוא בספינה השטה בירדן: אם למדים מהים – הספינה טהורה, ואם למדים משק – ספינת הירדן מטלטלת ריקנית ומלאה, ומפני זה יש לטמאה כדין שק.

בבית המדרש שנו את ההלכה בנוגע לספינת הירדן אבל לא ידעו לפרש את טעמה, עד שבא חנינא בן עקיבא והבהיר כיו היו טוענים את ספינת הירדן כשהיא ביבשה ואחר כך מורידים אותה למים, ולכן היא מטלטלת גם כשהיא מלאה, ויש לטמאה. על יסוד זה למדים שאדם צריך ללכת לבית המדרש אפילו שעה אחת, מפני שייתכן שבאותה שעה תתגלה טעמה של הלכה שלא התגלה טעמה במשך שנים רבות.    

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פב עמוד א

במשנה נאמר: "צרור או אבן - כדי לזרוק בעוף, רבי אלעזר בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה". המשנה עוסקת בשיעור ההוצאה של צרור או אבן בשבת. בדף הקודם עסקו בשיעור ההוצאה של אבנים המשמשות לקינוח צרכים בבית הכסא, ובדף זה ממשיכים לדון על הנהגות ראויות בבית הכסא. בדף זה מסופר כי רבה, בנו של רב הונא, נמנע מללמוד אצל רב חסדא, מפני שרב חסדא היה מייעץ לתלמידים עצות בענייני בית הכסא, שלא להתאמץ מדי או להזדרז מדי בעשיית צרכים. רב הונא הסביר לבנו שהעצות של רב חסדא אינם דברים בעלמא, אלא יש בהם חשיבות לרפואת האדם, מפני שעל ידי העצות הללו אפשר למנוע אנשים מלבוא לידי סכנה בריאותית, ולכן עליו לחזור וללמוד אצלו.

במה מקנחיםא. היו לפניו צרור וחרס – האמוראים נחלקו מה הדין במקרה שיש לאדם אפשרות לקנח בצרור אדמה או בחתיכת כלי חרס: "רב הונאאמר: מקנח בצרור, ואין מקנח בחרס, ורב חסדא אמר: מקנח בחרס ואין מקנח בצרור". בברייתא נאמר בפירוש כי מקנח בחרס, אבל מסבירים כי אין כאן סתירה לדעת רב הונא, מפני שגם לשיטתו עדיפה קינוח בשפת כלי חרס (אוגנים) מפני ששפת הכלי חלקה ואינה פוצעת את המקנח בה.  ב. היו לפניו צרור ועשבים – נחלקו האמוראים רב חסדא ורב המנונא אם מקנח בצרור ואינו מקנח בעשבים, או מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור. בברייתא נאמר כי אסור לקנח בדבר שמסוגל להתלקח באש ("אור שולטת בו"), אך העשבים עליהם מדובר הם עשבים לחים שאי אפשר להדליקם.  

הימנעות מעשיית צרכים לזמן רב – נחלקו האמוראים רב חסדא ורבינא האם "הנצרך לפנות ואינו נפנה" – "רוח רעה שולטת בו" או "רוח זוהמא שולטת בו". כלומר, אי עשיית צרכים עשויה לגרום לזיהומים ומחלות שונות, והשאלה היא מה הנזק הבריאותי העיקרי שיש בדבר. כאשר אדם נצרך לנקביו ואוכל – הדבר עשוי לגרום לרוח זוהמא, והדבר דומה לתנור שלא גרפו את האפר שמצוי בו, והסיקוהו שוב.  

עצירות – האמוראים נחלקו מה העצה המועילה ביותר כנגד עצירות: "הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות - אמר רב חסדא: יעמוד וישב, יעמוד וישב, רב חנן מנהרדעא אמר: יסתלק לצדדין, רב המנונא אמר: ימשמש בצרור באותו מקום, ורבנן אמרי: יסיח דעתו (מדברים אחרים)". האמוראים מציעים עצות אחדות לגרום לפעילות של שרירי המעיים ופי הטבעת – עמידה וישיבה, תזוזה לצדדים, פעילות של החלחולת, או ריכוז בעשיית הצרכים. בברייתא נאמר כי הנכנס לסעודת קבע – צריך ללכת מרחקים קצרים: עשר פעמים ארבע אמות, או ארבע פעמים עשר אמות, לעשות צרכים ורק אחר כך להיכנס לסעודה.

שיעור חרס להוצאת שבת - במשנה נאמר: "חרס - כדי ליתן בין פצים (קורה) לחברו, דברי רבי יהודה, רבי מאיראומר: כדי לחתות בו את האור, רבי יוסי אומר: כדי לקבל בו רביעית (מים). אמר רבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: "לא ימצא במכיתתו חרש, לחתות אש מיקוד" (ישעיהו ל, יד). אמר לו רבי יוסי: משם ראיה?ולחשוף מים מגבא" (שם). הכתובים בספר ישעיהו מתארים את החטאים של עם ישראל כשבר בחומה: "אשר פתאם לפתע יבוא שברה" (שם יג), ושבירה לשברים קטנים עד כדי שאין די בהם לחתייה של אש מבעירה ("יקוד"), או לחשיפת מים מגב-מים.

מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי – מדברי הנביא עולה כי לא ימצאו אפילו שברים קטנים ביותר של חרס. לפי פירוש זה הכתוב מתאר שברים ההולכים וקטנים, ושיעור חרס של "לחשוף מים מגבא" הוא קטן יותר מ"לחתות אש מיקוד", ומכאן אפשר להסיק כי שיעור החרס של רבי יוסי קטן יותר משיעור החרס של רבי מאיר. למרות שנראה מן הכתוב כי שיעור החרס המינימלי הוא כדעת רבי יוסי (לחשוף מים מגבא), רבי מאיר סבור כי אי אפשר להוכיח מן הכתוב שזהו השיעור המינימלי, מפני שייתכן כי הכתוב מציין שלא יימצא הן שבר קטן שאדם משתמש בו, והן שבר קטן כל כך של חרס שאין אדם  משתמש בו. התלמוד מסביר שאף בדברי המשנה אפשר להסביר כי שיעורו של רבי מאיר גדול יותר משיעורו של רבי יוסי, מפני שחתיית האש היא מבעירה גדולה ולא של בעירה קטנה, ולכן יש צורך בחרס גדול יותר.

 

שבת פב עמוד ב

במשנה נאמר: "אמר רבי עקיבא: מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה?  שנאמר "תזרם כמו דוה, צא תאמר לו" (ישעיהו ל, כב) - מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא". הפסוק במשנה עוסק בטומאת עבודה זרה:" וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך, תזרם כמו דוה - צא תאמר לו". המילה "דוה" משמעה נדה (ראו "והדוה בנדתה" ויקרא טו, לג), והמילה תזרם מתפרשת מלשון זרות, ומחייבת להתייחס לעבודה זרה כדבר זר, ולהוציאו מן המקום כדבר שיש בו טומאה.

מחלוקת תנאים על טומאת עבודה זרה- במשנה במסכת עבודה זרה (ג, ו) נחלקו התנאים מהי טומאת עבודה זרה: "מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה ונפל – אסור לבנותו. כיצד יעשה? כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה. היה שלו ושל עבודה זרה – נידון מחצה על מחצה. אבניו ועציו ועפריו – מטמאים כשרץ, שנאמר "שקץ תשקצנו" (דברים ז, כו), רבי עקיבא אומר: כנדה, שנאמר: "תזרם כמו דוה" – מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא".

האמוראים נחלקו כיצד להסביר את מחלוקת התנאים במשנה:

לדעתרבה מוסכם על הכל כי ההשוואה של טומאת עבודה זרה לנדה מלמדת שנשיאת עבודה זרה מטמאת את הנושא בטומאת משא, כפי שהנושא נידה נטמא בטומאת הנידה. המחלוקת היא האם ההשוואה חלה גם על טומאת אבן מסמא – נידה היושבת על אבן שאינה מקבלת טומאה ואינה טמאה כמשכב או כמושב נידה, מטמאת בכל זאת את הכלים המצויים תחת האבן: לדעת רבי עקיבא ההשוואה לטומאת נדה מלמדת שטומאת אבן מסמא חלה גם על עבודה זרה, וההשוואה בספר דברים לטומאת השרץ היא לדברים שמשתמשים בהם לצורך עבודה זרה, ולדעת חכמים ההשוואה לטומאת שרץ מלמדת שאין טומאת אבן מסמא חלה על עבודה זרה. התלמוד מסביר כי לפי דעת חכמים אפשר היה ללמוד את טומאת עבודה זרה במשא ולא באבן מסמא מטומאת נבילה, וההשוואה לנידה באה ללמד לא רק על טומאת משא, אלא ללמד שכשם שנידה הנשענת רק באחד מאיבריה על חפץ אינה מטמאת במשא, כך גם עבודה זרה שאינה נישאת לגמרי על גבי דבר אלא רק נשענת בחלקה (באיבריה) אינה מטמאתו.  

לדעתרבי אלעזר מוסכם על הכל כי עבודה זרה אינה מטמאת בטומאת אבן מסמא, ונחלקו אם נטמאת במשא כנידה: לדעת רבי עקיבא נטמאת בטומאת משא כנידה, והמשמשים מטמאים בטומאת שרץ, ואף שאפשר היה להשוותה לנבילה המטמאת אף היא במשא, השוו את עבודה זרה לנידה כדי ללמד שאינה לאיברים. לדעת חכמים עבודה זרה אינה מטמאת במשא כפי ששרץ אינו מטמא במשא, וההשוואה לטומאת נידה מלמדת על טומאת איברים, וכשם שטומאת נידה היא לכל הנידה ולא לאיברים כך גם טומאת עבודה זרה היא בשלמותה ולא לאיברים.

בדף הבא שואל האמורא רב חמא בר גוריא האם עבודה זרה מטמאת לאיברים, אלא שיש לפרש שאלה זו רק על פי דעת רבה בביאור שיטתו של רבי עקיבא, שכן לדעת רבי אלעזר מוסכם על הכל כי עבודה זרה מטמאת לאיברים כנידה.  

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פא עמוד א

במשנה נאמר: "עצם - כדי לעשות תרווד (כף), רבי יהודה אומר: כדי לעשות ממנו חף (מפתח לדלת), זכוכית - כדי לגרור בו ראש הכרכר (מקל חוטי הערב של אורגים), צרור או אבן - כדי לזרוק בעוף, רבי אלעזר בר יעקב: אומר כדי לזרוק בבהמה". המשנה עוסקת בשיעורים של עצמות, זכוכית ואבנים, לעניין הוצאה בשבת.

מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה על עצם – רבי יהודה סבור כי שיעור העצם פחות משיעור התרווד של תנא קמא, ולכן אין הכוונה למפתח עצמו, אלא לשיני המפתח – "חפי פותחת" – שהיה אפשר לחברם ולפרקם מעל המפתח, כפי שמוצאים בברייתא העוסקת בטומאת כלים: "חפי פותחת – טהורים, קבען בפותחת – טמאים".

זכוכית – לפי המשנה הזכוכית משמשת לחידוד של עץ, ולפי הברייתא היא משמשת לחיתוך של חוטים. צרור או אבן – בברייתא שנינו: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז". משקל זה של צרור או אבן הוא גדול וכבד דיו כדי שהבהמה תרגיש בו.    

בעקבות הדיון על צרור או אבן דן התלמוד על אבנים של בית הכסא – בזמן התלמוד נוהגים היו להפנות לעשיית צרכים בשדה או במקום שהיו בו אבנים, והשתמשו באבנים לניגוב ולקינוח,. חכמים התירו לעשות כן גם בשבת כדי שלא יבוא לידי סכנה במניעת עשיית צרכים כשהוא אינו במקומו, ונחלקו התנאים מה שיעור האבנים לקינוח בבית הכסא: "רבי יוסיאומר: כזית, כאגוז וכביצה, רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו: מלוא היד". בתלמוד מסופר על חכם בשם זונין ששאל בבית המדרש על שיעור ההוצאה האסור בשבת של אבנים לקינוח בבית הכסא, וחכמי בית המדרש השיבו לו כי רשאי להשתמש בשלוש אבנים בגדלים של כזית, כאגוז וכביצה. זונין לא מקבל תשובה זו מפני שאדם אינו יכול להיכנס לבית הכסא עם מאזניים ("טורטני") למדידת שיעור האבנים, וחכמי בית המדרש אכן מכריעים כי שיעור האבנים הוא כמלוא שיעור אבנים העולות ביד.

השיעורים בגדלים הללו נזכרים לראשונה במחלוקת התנאים במשנה במסכת סוכה (ג, ז) על שיעור אתרוג קטן שיוצאים בו ידי חובת מצוות ארבעת המינים: "שיעור אתרוג הקטן -- רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה". האמוראים מעירים כי מחלוקת התנאים בעניין זה במשנה היא כעין מחלוקתם בברייתא על שיעור אבנים מחודדות לניגוב וקינוח של צואה: "שלוש אבנים מקורזלות - מותר להכניס לבית הכיסא, וכמה שיעורן? רבי מאיראומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה".

התלמוד מעיר על מקצת הלכות קינוח באבנים: א. אין להשתמש ברגבי אדמה ("כרשיני בבלייתא", "פאייס") לניגוב. ב. אסור למשמש (לקנח) בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול, אלא עושה זאת כלאחר יד, שלא כפי שהוא עושה כרגיל. ג. לבית כסא קבוע מכניסים אבנים מלוא היד, אבל לבית כיסא אחר רשאי להכניס רק "כשיעור הכרע מדוכה קטנה של בשמים". ד. אבן משומשת – אם יש על האבן דבר המוכיח שהשתמשו בה קודם, והתייבש הדבר שעליה או שירדו עליה גשמים ואין רושם צואה ניכר עליה – רשאים להשתמש בה. אם יש עליה דבר לח, או ששני צידי האבן כבר משומשות לניגוב, או שהשתמש חבירו באבן – הדבר עשוי לגרום לאדם לטחורים ("תחתוניות"), מפני שמקנח בצרור שקינח בו חבירו ועשוי להידבק במחלות של חבירו. 

 

שבת פא עמוד ב

טלטול אבני בית הכסא – האמוראים דנים האם אפשר להעלות לגג בשבת אבנים שישמשו לקינוח צואה, ומסקנתם היא ש"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה", כלומר, דבר שיש בו כבוד לבריות כמו קינוח דוחה את איסור טלטול מוקצה בשבת. הסוגיה דנה ביחס של הלכה זו להלכה בתוספתא במסכת ביצה (ג, יח) שנינו: "רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו (מהשדה), לחצות בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול אלא מן האבוס של בהמה". מן ההלכה עולה שלדעת חכמים אסור לקחת קיסם ממה שלפניו מפני שדבר זה אסור כמוקצה, אלא שיש הבדל בין כבוד הבריות בעניין סעודה שאדם קובע לה מקום, ולפיכך גם דואג לחוצצי שיניים, לבין בית הכסא שאדם נצרך לנקביו ואינו קובע לו מקום, ולכן רשאי לטלטל מוקצה אפילו למקום רחוק.

עשיית צרכים בשדה ניר (חרוש) בשבת – אסור להתפנות בשדה חרוש מפני שיש חשש שיקח צרור אבנים ממקום עליון בשדה ויסתום מקום פתוח הנמצא במקום תחתון, ודבר זה אסור כדרך שהעושה גומא וסותם אותה בשבת בביתו - חייב משום בונה, ואם עשה כן בשדה - חייב משום חורש. חשש אחר בעניין זה הוא כללי יותר ונוגע גם לימות החול, שבשעה שמתפנה לשירותים, דורך על האדמה והורס בצעדיו את התלמים החרושים.

קינוח בצרור שעלו בו עשבים – מותר להשתמש ולטלטל בשבת צרור אדמה שצמחו בו עשבים לקנח בו, אם כי התולש את העשבים מגוש האדמה - חייב חטאת. האמוראים דנים אם אפשר לטלטל פרפיסא (עציץ נקוב), ולמסקנת הדברים אסור לטלטל עציץ נקוב מפני שהדבר לא נעשה לצורך דבר המותר בשבת. התלמוד מסביר כי עציץ נקוב המונח על גבי הקרקע והניח אותו על גבי יתידות – חייב משום תולש, ואם היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע – חייב משום נוטע.

קינוח בחרס בשבת – אסור לקנח בחרס בחול ובשבת. ביום חול אסור לקנח בחרס משום שהיו נוהגים לעשות מיני כישוף בעזרת חרסים. משום שיש סכנה שכלי חרס חד יפגע במי שמשתמש בו. בשבת - יש האומרים כי אסור להשתמש בחרס כדי שהחרס לא יגרום להשרת שיער, אבל מסקנת הסוגיה היא שאין חשש להשרת שיער מפני שהעושה אינו מתכוון לזה, ואין בכלי החרס דין מוקצה. הוכחה אחת לכך היא מן המשנה במסכת נזיר (ו, ג): "נזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק", ומכאן שאין חוששים להשרת שיער בדבר שאינו עשוי להשיר שיער בוודאות כמו חפיפה ופספוס.  

בתלמוד מסופר על אישה אחת שעסקה בכישוף שביקשה לשבת בספינה שישבו בה חכמים ועצרה את הספינה מלשוט, והם השתמשו בכישוף כנגדה וגרמו לספינה להמשיך במשוטה, והיא אמרה שכוחה אינה פועל כנגדים מאחר שאינם מקנחים בחרס, ולכן אינם חשופים לסכנת הכישוף.  

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת פ עמוד א

במשנה נאמר: "המוציא...דיו - כדי לכתוב שתי אותיות, כחול (איפור) - כדי לכחול עין אחת, דבק - כדי ליתן בראש השפשף, זפת וגפרית - כדי לעשות נקב, שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן, חרסית - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב,רבי יהודה אומר: כדי לעשות פיטפוט, סובין - כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד - כדי לסוד קטנה שבבנות, רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכל, רבי נחמיה אומר: כדי לסוד אונדפי". המשנה עוסקת בשיעורים של חומרי תעשייה לעניין הוצאה בשבת.

דיו – שיעור הדיו הוא כדי שיהא שיעור של כתיבת שתי אותיות, בין אם הדיו ספוג בקולמוס, או נמצא בקלמרין (כלי הדיו). האמורא רבא דן האם מצרפים שיעור דיו המספיק לכתיבת אות אחת המצוי בקולמוס (נוצת הכתיבה) לדיו בשיעור אות נוספת המצוי בקלמרין, ושאלה זו לא באה לידי הכרעה ("תיקו"). רבא דן גם על מי שהוציא דיו בשיעור אות אחת וכתב בדיו את האות, ואחר כך חזר והוציא עוד אות אחרת וכתב אף אותה. רבא סבור כי אדם זה פטור מפני שבשעה שהוציא את האות השנייה, האות הראשונה כבר הייתה כתובה ויבשה, ולפיכך שתי האותיות אינן מצטרפות זו לזו. כיוצא בזה, רבא סבור כי מי שהוציא חצי גרוגרת של אוכלים והניחה ואחר כך הגביהה שוב, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת – חצי הגרוגרת הראשונה כבר אינה נחה במקום הראשון, ולפיכך אפשר להחשיבה כאילו נאכלה בידי כלב או נשרפה ואינה מצטרפת לשנייה – ופטור. אם, לעומת זאת, הוציא חצי גרוגרת והניח במקום וחזר והוציא חצי גרוגרת והעביר מעליה את השנייה בידו בגובה שלושה טפחים – חייב, מפני שהמעביר בגובה זה נחשב כאילו הניח במקום אפילו לפי החכמים הסוברים כי דבר המצוי באוויר ונקלט בו אינו נחשב כמונח במקום, אם כי הזורק חפץ אינו נחשב כמי שהניחו במקום, אפילו אם החפץ נמצא במרחק של פחות משלושה טפחים.     

אגב הדברים דן התלמוד בחיוב חטאת במי שהוציא חצי גרוגרת ואחר כך עוד חצי גרוגרת - בברייתא נחלקו התנאים בדבר זה: "הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא גרוגרת בהעלם אחד – חייב, בשתי העלמות – פטור. רבי יוסי אומר: בהעלם אחד לרשות אחד – חייב, לשתי רשויות – פטור". האמוראים דנים כיצד מגדירים שתי רשויות נבדלות לשיטת רבי יוסי. רבה סבור כי מדובר על שני מקומות המובדלים ביניהם ברשות נוספת שהמוציא ממנה אליהן – חייב חטאת. אביי סבור כי די בכך ששתי הרשויות נבדלות ביניהן ברשות כמו כרמלית, שאין חיוב חטאת במוציא ממנה לרשות היחיד או לרשות הרבים. רבא סבור כי די שהרשויות יהיו נפרדות בקורת עץ גדולה ("פיסלא") כדי להחשיבן לשתי רשויות, כפי שבהלכות גיטין גט המונח על קרש אינו נחשב לרשות האישה.

כחול – הכחול הוא אבקת עופרת כתושה המשמשת לאיפור ולרפואה. המשנה עוסקת בנשים צנועות שנהגו לכסות את עצמן ולאפר רק עין אחת. הברייתא מזכירה כי היו כוחלים עין אחת לרפואה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: כחול, אם לרפואה – כדי לכחול עין אחת, אם לקשט – בשתי עיניים", והתלמוד מסביר כי הברייתא עוסקת בנשים עירניות (נשות הכפר) שלא נהגו מנהגי צניעות כנשות העיר שחיו בין אנשים רבים, ולכן קישטו את שתי העיניים בכחול.  

שעוה, זפת, גופרית – במשנה נאמר: "שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן", ובברייתא מסבירים כי השיעור של שעווה נועד לאיטום נקב קטן של יין. לגבי זפת וגופרית נזכר נקב, והכוונה היא לנקב קטן.  

דבק – במשנה נאמר: "כדי ליתן בראש השפשף", ובברייתא מסבירים כי השיעור הוא לתת דבק בראש שפשף שבראש קנה של ציידים.  

חרסית – נחלקו התנאים בשיעור החרסית: לדעת תנא קמא השיעור הוא לכלי להתכת זהב "כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, ולפי רבי יהודה מדובר על שיעור קטן יותר, כדי לעשות פיטפוט (מעמד) של כירה קטנה.

 

שבת פ עמוד ב

במשנה נאמר: " דבק - כדי ליתן בראש השבשבת. זפת וגפרית - כדי לעשות נקב. שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן. חרסית - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. רבי יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט. סובין - כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד - כדי לסוד קטנה שבבנות. רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכול. רבי נחמיה אומר: כדי לעשות אנדיפי".

סיד – הסיד היה משמש לריכון ועידון העור ולהשרת שיער של נשים: "בנות ישראל שהגיעו לפרקן (סימני בגרות) ולא הגיעו לשנים, בנות עניים – טופלות (מורחות) אותן בסיד, בנות עשירים – טופלות אותן בסולת, בנות מלכים – טופלות אותן בשמן המור". שמן המור נזכר במגילת אסתר "ששה חודשים בשמן המור" (אסתר ב, יג), ויש האומרים כי הוא סטכת (שמן מבושם ביוונית), או שמן זית שעוד לא הגיע לשליש גידולו. בתלמוד מסופר כי בתו של רב ביבי נהגה למרוח בכל פעם על אבר אחד משחה, ובשל יופיה כתובתה הייתה שווה ארבע מאות זוז. הבת של השכן ניסתה לחקות את מעשיה, ומשחה סיד על כל גופה, והדבר גרם לה למות. עוד מסופר כי רב ביבי היה שותה שיכר הגורם לריבוי שיער, ולכן בנותיו נזקקו להשתמש במשחות וחומרים להשרת השיער.

מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה – בתוספתא שבת (ט, יא) נאמר: "אמר רבי: נראים דברי רבי יהודה בחבוט (סיד מומס במים), ודברי רבי נחמיה בביצת הסיד (סיד נוקשה)". מן התוספתא עולה כי ההבדל בין כלכול לבין אנדיפי איננו על מקום המריחה – האם מדובר על הרקה או על המקום שמתחת לרקה ("צידעא ובת צידעא"), אלא בטיב החומר עצמו – מומס או סמיך. רבי אמי סבור כי האנדיפי הוא סיד המרוח בכלי הנקרא אנדיפא המשמש ליין, רב כהנא סבור כי היו משתמשים בסיד כדין לסמן שנתות של כלים (ראו משנה מנחות ט, ב), ויש הסבורים כי ההבדל אכן קשור למקום המריחה ולסוג החומר שמורחים: אנדיפא הוא מילה אחרת למצח (אפותא בארמית). ואכן, על המצח היו מורחים סיד סמיך. בתלמוד מסופר על אחד מאנשי הגליל שהזדמן לבבל ולבקשת הקהל הסכים לדרוש במעשה מרכבה (יחזקאל א) ואמר שיעשה זאת כרבי נחמיה, ובשל גאוותו נענש, כשצרעה יצאה מן הקיר, עקצה את מצחו ("אנדיפי") ומת.    

במשנה נאמר: "אדמה- כחותם המרצופים (החותם של שקים גדולים), דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים: כחותם האיגרות. זבל וחול הדק - כדי לזבל קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא (חציר). חול הגס - כדי ליתן על מלוא כף סיד (כף של סיידים), קנה- כדי לעשות קולמוס. ואם היה עבה או מרוסס (שבור לרסיסים) - כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים, טרופה (בחושה) ונתונה באילפס".

חול הגס – בברייתא שנינו: "לא יסוד אדם את ביתו בסיד (לאחר חורבן בית המקדש), אלא אם כן עירב בו תבן או חול, רבי יהודה אומר: תבן – מותר, חול – אסור, מפני שהוא טרכסיד (סיד קשה)". מן המשנה עולה כי היו מערבים חול בסיד, והאמוראים נחלקו האם הדבר הוא כדעת תנא קמא או דעת רבי יהודה בתוספתא: לדעת רב חסדא המשנה היא כשיטת רבי יהודה הסבור כי החול מועיל לסיד, ולכן אסור לערב חול בסיד לאחר חורבן בית המקדש. לפי רבא חכמים סבורים שהחול אינו מועיל לסיד, אבל מאחר שבדרך זו אפשר להתיר שימוש בסיד, הדבר נחשב כמתקן את הסיד ("קלקולו זהו תיקונו"), והרי זה כדברי המשנה שמערבים חול בסיד.  

קנה – בתוספתא מגדירים כי הקולמוס מגיע לקשרי אצבעותיו אך לא ברור אם הכוונה היא לפרק העליון של האצבעות או לפרק התחתון, ושאלה זוז נשארת בלי הכרעה ("תיקו"). התלמוד מסביר כי היו משתמשים בקנה שבור להסיק בו היסק הראוי לבישול של ביצה קלה – ביצת תרנגולת הממהרת להתבשל יותר מכל הביצים. ולמעשה יש לשער שיעורי שבת בכגרוגרת מתוך הביצה כשאר המאכלים, ולא לשער בכל הביצה.  

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עט עמוד א

במשנה נאמר: "המוציא...נייר - כדי לכתוב עליו קשר מוכסין, והמוציא קשר מוכסין חייב, נייר מחוק - כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייטון, עור - כדי לעשות קמיע, קלף - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל".

הוצאת עור – המשנה עוסקת בהוצאת עור מעובד שאפשר כבר לעשות ממנו קמיע, והאמוראים רבא ורב נחמן דנים על הוצאת עור העומד לעיבוד ועל הוצאת עור שאינו עומד לעיבוד.

עור העומד לעיבוד - במשנה במסכת שבת (יג, ד) שנינו: "המלבן, והמנפץ, והצובע והטווה – שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין – שיעורו כמלוא רוחב הסיט". רוחב הסיט הוא חוט המתוח בין האצבע לאמה, ומלוא הסיט כפול הוא חוט מתוח בין האגודל לזרת. ממשנה זו אפשר ללמוד כי שיעור מלאכות המלבן והמנפץ שנעשות לצורך יצירת חוט טוויה הם כשיעור הטוויה עצמה, ומכאן אפשר גם להסיק כי שיעור של עור העומד לעיבוד יהא כשיעורו של עור מעובד, ואין הבדל ביניהם.    

עור שאינו עומד לעיבוד – האמוראים דנים במקורות שונים שמהם עולה כי יש הבדל בין דבר שכבר הוכן לייעודו לדבר שטרם הוכן לייעודו:

א. סממני צבע – במשנה (שבת ט, ה) שנינו: קליפי אגוזין וקליפי רמוני, סטיס ופואה – כדי לצבוע בהן בגד קטן לפי סבכה (כיסוי ראש)". לעומת זאת בברייתא נאמר כי המוציא סמנין שרויין (שכבר הוכנו לצביעה) – כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא (בד המונע את חוט הערב מלצאת מן הסירה\בוכייר)". ההבדל בין סממנים שרויים ללא שרויים הוא שאדם אינו טורח לשרות סממנים בשיעור קטן המספיק רק לצביעת דוגמא לאירא, ורק אם יש צבעים מוכנים הוא מוציאם בשיעור זה.

ב. זרעים – במשנה (שם ט, ז) שנינו: "זרעוני גינה (של ירק) – פחות מכגרוגרת, רבי יהודה בן בתירא אומר: חמישה". ואילו במשנה (ח, ה) בפרק שלנו שנינו: "זבל וחול הדק – כדי לזבל קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישה". גם כאן יש הבדל בין שיעור של זרעים שלא נזרעו לבין זרעים שכבר נזרעו, וההנחה היא שאדם מוציא זבל עבור זרע ירק שכבר נזרע, אבל אינו טורח להוציא זרעים שלא נזרעו בשיעור פחות מכמה גרעינים הראויים לזריעה.

ג. טיט – בתוספתא (שבת ט, י) נאמר: "טיט – כדי לעשות בהן פי כור" (לאטום את פתח כלי הכור שמתיכים בו זהב). לעומת זאת בברייתא נאמר: "מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכים (מים שאי אפשר אלא לשופכם) לרשות הרבים ששיעורן ברביעית", ולפי ההסבר המקובל מי שופכים ראויים לגבל בהם את הטיט לפי כור, ואף כאן יש להבחין בין מי מי שאינו טורח להוציא מים מועטים לערבוב הטיט בשיעור עשיית פי כור, לאדם המוציא טיט המוכן כבר שיש בו כדי לעשות פי כור.   

האמוראים דנים במקורות העוסקים בפירוש בעור. האמוראים מבחינים בין שיעורים של עורות בשלבי עיבוד שונים: א. מצה – עור שלא עובד במלח, בקמח ומים ובעפצים, ושיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה (היו מחפים את המשקולת בעור כדי לשמור עליה מפגמים). ב. חיפה – עור שנמלח אבל לא שרה בקמח ובעפצים שיעורו כדי לעשות קמיע, וג. דיפתרא – עור שנמלח וקומח, אבל לא שרה בעפצים, ושיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. שיעור המצה לצור בו משקולת קטנה גדול משיעור של קמיע, למרות שהעור אינו מעובד, ומכאן ששיעור עור שאינו מעובד גדול משיעור עור מעובד, אבל התלמוד סבור כי אי אפשר להוכיח מכאן לגבי השאלה של עור שאינו מעובד, מפני שעור המצה הוא עור לח ("בישולא") ולא עור שהתקשה לפני העיבוד בו עוסקים בסוגיה.

מקור אחר שדנים בו הוא המשנה במסכת כלים (כז, ב): "הבגד - שלשה על שלשה למדרס, השק (נוצות עזים) – ארבעה על ארבעה טפחים, העור - חמישה על חמישה, מפץ (מחצלת קנים) - שישה על שישה, בין למדרס בין למת". בברייתא מוסבר כי השיעורים הללו מתאימים גם להוצאה בשבת: "הבגד, והשק והעור - כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה".  אבל גם כאן אין להוכיח כי עור שאינו מעובד הוא בשיעור חמישה טפחים רבועים, מאחר שמדובר על עור שהתבשל במים רותחים ומותחים אותו על כסאות ושולחנות.

 

שבת עט עמוד ב

במשנה נאמר: "המוציא...נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין, והמוציא קשר מוכסין חייב, נייר מחוק - כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייטון, עור - כדי לעשות קמיע, דוכסוסטוס – כדי לכתוב מזוזה, קלף - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל". גוילי עור הבהמה מתחלקים לשני חלקים : הקלף – השכבה החיצונית של העור המוסרת בקילוף, והדוכסוסטוס (דבר חתוך לשניים ביוונית) - השכבה הפנימית של העור הקרובה לבשר. ארבע הפרשות בתפילין: שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך – מתאימות לכתיבה על קלף מפני שהקלף דק, וקל יותר לדחוק אותו לבתי התפילין, בעוד ששתי הפרשות הכתובות במזוזה: שמע, והיה אם שמוע  - נכתבות כרגיל על דוכסוסטוס עבה מפני שהן פחות מוגבלות בשטחן.      

הוצאת קלף ודוכסוסטוס – המשנה קובעת כי שיעור הוצאת דוכסוסטוס הוא כגודלה של מזוזה, ואילו שיעור הקלף הוא כדי לכתוב עליו את פרשת שמע שבתפילין, אבל אין להסיק מן המשנה כי התפילין נכתבות דווקא על קלף והמזוזה דווקא על דוכסוסטוס. בברייתא משתמשים גם במונח "מזוזה" כדי לציין את פרשות התפילין: "רצועות תפילין עם התפילין - מטמאות את הידים, בפני עצמן - אין מטמאות את הידים. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה (בית התפילין), רבי זכאי משמו אומר: טהור עד שיגע במזוזה עצמה".

כתיבת מזוזה על קלף ותפילין על דוכסוסטוס -  התלמוד דן במקורות שונים על שינוי חומר הכתיבה הרגיל של התפילין ושל המזוזה. התלמוד דן בדברי האמורא רב האומר כי אפשר לכתוב תפילין על דוכסוסטוס. מן המשנה עצמה אין הוכחה על עניין זה, מפני שהמשנה מתארת את דרך המצווה לכתחילה. בברייתא אחרת נאמר: "הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר (כתיבה בצד הפנימי), דוכסוסטוס במקום שיער (כתיבה בצד החיצוני)", אבל גם מכאן אי אפשר להוכיח אלא שזוהי דרך המצווה הראויה ולא שהדבר מעכב.

ברייתות אחדות עוסקות בפירוש בשינוי מקום הכתיבה: "שינה – פסול" או "שינה בזה ובזה – פסול", אבל ייתכן כי הברייתות הללו אינן עוסקות בכתיבת תפילין על דוכסוסטוס אלא בכתיבה מזוזה על קלף, או במי שלא שינה את חומר הכתיבה אלא את צד הכתיבה, וכתב תפילין בצד החיצוני של הקלף (צד השיער) במקום הצד הפנימי הסמוך לבשר, ומזוזה בצד הפנימי של הדוכסוסטוס במקום בצד החיצוני שלו.

עניין זה של שינוי מקלף לדוכסוסטוס שנוי במחלוקת תנאים בברייתא: "שינה בזה ובזה - פסול, רבי אחא מכשיר משום רבי אחי בר חנינא, ואמרי לה משום רבי יעקב בר' חנינא". רב פפא סבור כי רב הסתמך בעניין זה על דעת התנא דבי מנשה: "כתבה על הנייר ועל המטלית – פסולה, על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס – כשרה", אבל נראה יותר כי התנא דבי מנשה עוסק בכתיבת ספרי תורה הנכתבים גם על גויל (עור שלם) ולא על כתיבת תפילין על דוכסוסטוס, ואי אפשר לבסס את שיטת רב על שיטתו. מקור אחר שמבקשים להשתמש בו כסיוע לדעת רב הוא הברייתא: "כיוצא בו, תפילין שבלו וספר תורה שבלה – אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". אלא שגם מקור זה אינו עוסק בהכרח בכתיבת תפילין על דוכסוסטוס, וייתכן לפרש כי הוא עוסק בכתיבת מזוזה על קלף, ואלמלא הטעם של אין מורידין מקדושה חמורה לקלה, היה אפשר לכתוב מזוזה על קלף.

מסקנת התלמוד היא שבעניין כתיבת מזוזה על קלף יש מחלוקת תנאים: "כתבה על הקלף ועל הנייר ועל המטלית – פסולה, אמר רבי שמעון בן אלעזר: רבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת". על יסוד הדברים מבארים כי גם דבריו של רב אינם עוסקים כפי הנראה בכתיבת תפילין על דוכסוסטוס אלא בכתיבת מזוזה על קלף – ודין הקלף כדין הדוכסוסטוס, וכשם שאפשר לכתוב מזוזה על דוכסוסטוס אפשר לכותבה גם על קלף.  

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עח עמוד א

במשנה נאמר: "המוציא יין – כדי מזיגת הכוס, חלב – כדי גמיעה, דבש – כדי ליתן על הכתית, שמן – כדי לסוך אבר קטן, מים – כדי לשוף (למרוח) בהם את הקילור (תחבושת), ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית. רבי שמעון אומר: כולן ברביעית, ולא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן".

המשנה מונה שיעורי נוזלים ומשקים שחייבים על הוצאתם מרשות לרשות בשבת. הנוזלים במשנה עשויים לשמש לשתייה או לרפואה, אבל השיעורים מבוססים בחלקם על כמות הראויה לשתייה (יין, חלב) ובחלקם על כמות הראויה לרפואה (דבש, שמן, מים). אביי מסביר מה היה הקריטריון לבחירת השיעור המתאים לכל משקה: כאשר אחד השימושים שכיח יותר – חכמים קבעו את השימוש שיש בו להקל יותר על המוציא (כלומר, כמות גדולה יותר), ומטעם זה הלכו אחר שתיית היין ואחר שתיית החלב השכיחות יותר משימושיהם לצורכי רפואה. כאשר שני השימושים שכיחים במידה שווה – הלכו חכמים אחר השיעור המחמיר יותר, ולכן בדבש שמשמש לאכילה ולרפואה במידה שווה – הלכו אחר רפואתו. יוצא דופן אחד הוא המים ששתייתו שכיחה ומצויה הרבה יותר משימושו לרפואה, והאמוראים מציעים להסביר זאת בשני אופנים: אביי סבור כי המשנה נשנתה בגליל, שם היו משתמשים במים למרוח על הקילור בשכיחות רבה יותר מאשר בשאר המקומות בארץ-ישראל, ורבא סבור כי המים הם הנוזל המתאים למריחה על רטיית העין (קילור) מפני שהם מרפאים את העין ואינם גורמים לתופעות לוואי, ואילו שימוש בנוזלים אחרים מלבד מים למרוח על רטיית העין (קילור) עשויה לגרום לאדם לתופעות לוואי של טשטוש ואף לאובדן ראיה.  

דם – בתוספתא (ט, ז) דנים על הדם שלא נזכר במשנה: "דם וכל מיני משקין ברביעית, רבי שמעון בן אלעזר אומר: דם – כדי לכחול בעין אחת, שכן כוחלין לברקית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: דם – כדי לכחול בו עין אחת, שכן כוחלין ליארוד". הברקית היא גלאוקומה, לחץ פנימי הגורם לפגיעה בעצב הראייה, והיו מורחים דם תרנגולת על העין כדי לנסות ולהקטין את הלחץ שעל העין. היארוד היא קטרקט, עכירות על עדשת העין, והיו נוהגים למרוח על העין דם של עטלף ("כרושתינא") לרפואה.

מחלוקת חכמים ורבי שמעון – במשנה נאמר: "ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית. רבי שמעון אומר: כולן ברביעית, ולא אמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהן". בברייתא מבארים את המחלוקת: "במה דברים אמורים? במוציא, אבל במצניע - כל שהוא חייב, רבי שמעון אומר: במה דברים אמורים? במצניע, אבל במוציא - אינו חייב אלא ברביעית, ומודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורן ברביעית".

לדעת חכמים המוציא את אחד מחמשת המשקים הנזכרים במשנה: יין, חלב, דבש, שמן ומים חייב עליהם כפי השיעור הנזכר במשנה, בעוד שהמוציא את שאר המשקים חייב בשיעור קבוע של רביעית הלוג. ואולם, המצניע משקים חייב בשיעור כל שהוא על כל דבר שהוא מצניע, מפני שהוא רוצה בו. התלמוד מעיר כי הלכה זו נאמרה אפילו על תלמיד העושה את רצון רבו, ורבו אמר לו לפנות מקום לסעודה. אם במקום הסעודה יש דברים שהוצאתם חשובה בעיני הכל – התלמיד וודאי חייב על הוצאתם, אבל אפילו אם התלמיד הוציא דבר שהרב עצמו היה מצניע, ודבר זה אינו נחשב בעיני אנשים אחרים, הואיל וכוונת התלמיד היא למלא את רצון הרב, מחשבתו בעניין זה היא כמחשבת הרב, וחייב על הוצאת הדבר בשיעור כל שהוא. מי השופכים הנזכרים במשנה ראויים לגבל ולערבב בהם את הטיט, אבל אם מי השופכים כבר מעורבים בטיט – שיעור ההוצאה של הטיט הוא כדי לעשות פי כור (ראו במשנה הבאה).    

 

שבת עח עמוד ב

במשנה נאמר: "המוציא חבל - כדי לעשות אוזן לקופה (ידית לסל), גמי (גומא, קנה) - כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה, רבי יהודה אומר: כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן, נייר - כדי לכתוב עליו קשר מוכסין, והמוציא קשר מוכסין – חייב. נייר מחוק - כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייטון (בושם), עור - כדי לעשות קמיע (דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה), קלף - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל, דיו - כדי לכתוב שתי אותיות, כחול - כדי לכחול עין אחת, דבק - כדי ליתן בראש השפשף, זפת וגפרית - כדי לעשות נקב, שעוה - כדי ליתן על פי נקב קטן, חרסית - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, רבי יהודה אומר: כדי לעשות פיטפוט. סובין - כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד - כדי לסוד קטנה שבבנות, רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכל (חלק פנים), רבי נחמיהאומר: כדי לסוד אונדפי (רקה)".

המשנה עוסקת בשיעור הוצאה של חומרים שונים, ובברייתא דנים בעוד חומרים: "הוצין (עלי תמר) – כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית, סיב – אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין, רבב (שומן) – כדי לסוך תחת אספגין (עוגה) קטנה, וכמה שיעורה? כסלע, מוכין– כדי לעשות כדור קטנה, וכמה שיעורו? כאגוז".

נייר ונייר מחוק – קשר מוכסין הוא קבלה עבור המכס, ונחלקו האמוראים מה גודל הקבלה: לדעת רב ששת גודל הנייר מספיק לכתוב בו שתי אותיות גדולות הנכתבות כרגיל בקשרי המוכסין כהוכחה שאדם שילם מכס על רכושו וחפציו. ולדעת רבא גודל הנייר הוא של שתי אותיות רגילות יחד עם בית אחיזה להחזיק את הכתוב. בתוספתא שבת (ט, ט) שנינו: "המוציא נייר מחוק ושטר פרוע, אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות, או בכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטו – חייב, ואם לאו – פטור" . התלמוד סבור כי אפשר לפרש את ההלכה כדעת רב ששת, ושתית האותיות הן אותיות מיוחדות של קשר המוכסים, אבל אין היא מתיישבת עם דעת רבא, מפני שבמקרה זה אין צורך בבית אחיזה שהרי השטר המחוק עצמו ראוי להחזיק בו את הנייר.

מחלוקת התנאים על הוצאת קשר מוכסים – בתוספתא (שם, ח) נחלקו התנאים על קשר מוכסים: "המוציא קשר מוכסין, עד שלא הראהו למוכס – חייב, משהראהו למוכס – פטור, רבי יהודה אומר: אף משהראהו למוכס – חייב מפני שצריך לו". האמוראים מסבירים כי ההבדל בין שיטת תנא קמא לשיטת רבי יהודה בא לידי ביטוי כשיש כמה נקודות ביקורת שבהן עשויים לגבות את המכס: אביי סבור כי הכוונה היא לרצים של המכס, אנשים הרודפים ממקום למקום את מי שהתחמק מתשלום מכס, רבא סבור כי יש כמה דרגות של פקידים הממונים על המכס – מוכס גדול ומוכס קטן – ויש להראות את הפטור ממכס לכל אחד מהם, ורב אשי סבור כי לפעמים יש יותר ממוכס אחד במקום, ויש לשמור את הנייר להראותו למוכס השני.

מחלוקת התנאים על הוצאת שטר חוב פרוע בשבת – מחלוקת דומה מוצאים בעניין שטר חוב: "המוציא שטר חוב עד שלא פרעו – חייב, משפרעו – פטור, רבי יהודה אומר: אף משפרעו - חייב, מפני שצריך לו".  האמוראים מציעים ארבעה הסברים למחלוקת: לדעת רב יוסף חכמים סבורים שאסור לאדם להשהות אצלו שטר פרוע כדי שלא יבוא לגבות בו שנית, ומטעם זה לאחר שפרעו אין לשטר עוד כל תוקף חוקי – ופטור על הוצאתו. ואילו לדעת רבי יהודה מותר להשהות אצלו שטר פרוע, ואין חוששים שיבוא לגבות בו, ולכן חייב על הוצאתו מפני שעשוי להשתמש בנייר. לדעת אביי הכל מסכימים שאסור להשהות בביתו שטר פרוע, ונחלקו האם לווה המודה שכתב שטר – חייב המלווה לקיים (לאשרר) את השטר בבית הדין שיחקרו את הלווה אם השטר מזויף והאם פרע את החוב. לדעת חכמים מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ולכן כשאי אפשר לקיימו בשבת, יכול הלווה לומר שכבר פרע את השטר, ולכן אין לו משמעות משאמר שפרע את השטר ואין חייבים על הוצאתו בשבת. ולדעת רבי יהודה מודה בשאר שכתבו – אין צריך בית דין לקיימו, ולכן חייבים על הוצאתו בכל מקרה. לדעתרבא הכל מסכימים שאפילו שאר שלווה מודה שכתבו חייבים עוד לקיימו בבית דין, ונחלקו האם כותבים שובר קבלה על שטר שנפרע. לדעת תנא קמא כותבים שובר, ואם מחזיק הלווה את השובר רשאי המלווה להמשיך להחזיק את בשטר לצורך הנייר, מפני שהלווה אינו זקוק לשטר כדי להוכיח שכבר שילם את החוב שהרי יש בידו שובר (והלווה אינו רוצה גם הנייר, כדי שלא יתגלגל השטר בחזרה לידי המלווה ויתבע בעזרתו). ולדעת רבי יהודה אין כותבים שובר, ולכן הלווה רוצה שיחזיר לו המלווה את השטר אפילו לאחר פירעון, מפני שזוהי עבורו ההוכחה כי פרע את החוב. לדעת רב אשי מחלוקת התנאים היא האם שטר פרוע משמש את הלווה להראות לבעל חוב אחר, כדי להוכיח לו שהוא מהימן והוא יפרע את חובותיו כיאות.     

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עז עמוד א

דף זה עוסק בשיעור הוצאת יין מזוג ויין יבש.

במשנה נאמר: "המוציא יין - כדי מזיגת הכוס, חלב - כדי גמיעה, דבש - כדי ליתן על הכתית, שמן - כדי לסוך אבר קטן, מים - כדי לשוף (למרוח) בהם את הקילור (תחבושת לעין), ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית. רבי שמעון אומר: כולן ברביעית, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן".

יין כזית מזיגת כוס – הכוס במשנה היא "כוס יפה", כינוי ל"כוס של ברכה", שנוהגים לברך עליה את ברכת המזון. אחת ההלכות בעניין כוס של ברכה היא שהיין צריך להיות מזוג ומהול במים. היחס בין המים והיין הוא רבע יין ושלושה רבעים של מים, ומאחר ששיעור כוס של ברכה הוא רביעית הלוג, "כדי מזיגת הכוס" הוא רבע של רביעית הלוג, אליו מוזגים שלושה רבעים מים. רבא סבור כי אפשר להוכיח מסוף המשנה: "כל שאר המשקים ברביעית" ששיעור של יין מהול במים הוא רביעית, לפי שיטתו שיחס המזיגה הוא תמיד פי ארבעה. אביי סבור כי אין הוכחה מן המשנה מאחר שבמשנה במסכת נדה (ב, ז) שנינו: "וכמזוג שני חלקים מים ואחד יין, מן היין השירוני", ומכאן שהיחס של מים ליין הוא לא רבע אלא שליש. אביי חולק גם מבחינה עקרונית על דעת רבא, מפני שלשיטתו כל עוד לא נמזג היין אין המים שבכד מצטרפים אל היין. רבא משיב לאביי כי המשנה במסכת נדה עוסקת ביין שירוני (מן השרון) שאיננו חזק ולכן יש למהול אותו בפחות מים, והיחס המתואר שם נזכר בנוגע למראה דם ולא בנוגע לטיב היין. רבא משיב גם לקושיה העקרונית של אביי, שאין צריך להוסיף את שיעור המים בפועל, משום ששיעור היין של כדי מזיגת הכוס חשוב בפני עצמו.

יין יבש (קרוש) –בברייתא נאמר כי שיעור הוצאה של יין יבש הוא כזית: "יבש בכזית, דברי רבי נתן". האמוראים דנים בדברי רבי נתן ביחס לשיטת רבי יוסי ברבי יהודה בעניין טומאת דם נבלה. בתוספתא עדויות (ב, ו): "רבי יהודה אומר: ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, דם נבלה – בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין. אמר רבי יוסי ברבי יהודה: אף כשטימאו בית הלל – לא טימאו אלא בדם שיש בו רביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית". לדעת בית שמאי רק בשר הנבלה מטמא, ולדעת בית הלל גם הדם מטמא מפני שהדם הנוזלי עשוי לקרוש ולהיעשות מוצק, והטומאה היא כשיעור בשר נבילה בכזית, ורב יוסף סבור כי יש לזהות שיטה זו עם עמדת רבי נתן.

 אביי סבור כי שיטת רבי יוסי ברבי יהודה אינה זהה לעמדת רבי נתן, מפני שהם עוסקים בנוזלים שטבעם שונה: הבדל אחד הוא נקודת המעבר של הנוזלים למצב מוצק - רבי נתן עוסק ביין נוזלי ("קליש") שעובר תהליך ארוך עד שהוא נעשה מוצק, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה עוסק בדם סמיך העשוי להיקרש בקלות יחסית. הבדל דומה הוא יחסי הכמות בין המצב הנוזלי למצב המוצק בשני הנוזלים: כדי שיהיה דם בשיעור כזית לטומאת נבלה, די שדם נוזלי בשיעור רביעית יתייבש, ואילו כדי שיהיה יין יבש בשיעור כזית יש צורך ביותר מרביעית יין מפאת ריבוי הנוזלים המתאדים מן היין, ומפני זה אפשר כי יין יבש יהיה אסור אפילו בפחות מכזית (בשיעור רביעית יין נוזלי לאחר אידוי), שלא כדברי רבי נתן.  

 

 

שבת עז עמוד ב

דף זה עוסק בשיעורי הוצאת משקים.

במשנה נאמר: "המוציא יין - כדי מזיגת הכוס, חלב - כדי גמיעה, דבש - כדי ליתן על הכתית, שמן - כדי לסוך אבר קטן, מים - כדי לשוף (למרוח) בהם את הקילור (תחבושת לעין), ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית. רבי שמעון אומר: כולן ברביעית, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן". בברייתא בתלמוד מדובר על עוד נוזלים: "המוציא חלב של בהמה – כדי גמיאה, חלב של אישה ולובן של ביצה – כדי ליתן במשיפא של קילור (תחבושת עיניים), קילור – כדי לשוף במים, אבל לא נאמר אם התחבושת היא רק מקום השיפה והמריחה שבעין או גם החלק המשמש לאחיזת הקילור, ובעיה זו לא הוכרעה ("תיקו").

חלב כדי גמיעה – התלמוד עוסק במקורות שונים שיש בהן חילופים של ההגאים הגרוניים א' וע'. בעניין זה מעדיפים להסתמך ככל האפשר על הכתובים, ולכן מעדיפים את הצורה גמיאה על פני הצורה גמיעה, לפי הכתוב "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (בראשית כד, יז). וכיוצא בזה יש להעדיף גרעינין על פני גראינין, על פי הכתוב "ונגרע מערכך" (ויקרא כז, יח), ומשמעות גרעין היא דבר הגורע ומחסר מגוף הפרי; גחלים עוממות (ראו פסחים עה עמוד ב) עדיפות על פני גחלים אוממות, לפי הכתוב "ארזים לא עממוהו בגן אלקים" (יחזקאל לא, ח); והביטוי מעמצין במשנה שבת (כג, ה) עדיף על פני מאמצין, לפי הכתוב "ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו לג, טו).  

דבש כדי ליתן על הכתית – כתית הוא פצע הנגרם משפשוף פני העור, אבל מן המשנה לא ברור אם היו מורחים דבש על פני כל הכתית, או רק על נקודת השפשוף הראשונה, ולא על כל הצדדים, ושאלה זו נשארת ללא הכרעה ("תיקו").

שמן כדי לסוך אבר קטן – הביטוי "אבר קטן" עשוי להיות תיאור של איבר שקטן בגודלו, או כינוי שייכות לאיבר של תינוק קטן. בברייתא שנינו: "שמן כדי לסוך אבר קטן, וקטן בן יומו, דברי רבי שמעון בן אלעזר, רבי נתן אומר: כדי לסוך אבר קטן". אבר קטן הוא אחד מפרקי אצבע של הרגל, והתלמוד דן על פירוש מחלוקת התנאים, מפני שלא ברור מה משמעות הביטוי "וקטן בן יומו" אם הכוונה היא "של קטן" או שיש כאן שתי הלכות: איבר קטן אפילו של אדם גדול, ואיבר כלשהו של קטן בן יומו. למסקנת הסוגיה יש לקבל את דעת רבי שמעון בן אלעזר, כפי שעולה מן הברייתא: "שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו", כלומר, איבר קטן של תינוק בן יומו, כלומר, להחמיר כשני הדברים, ואסור להוציא שמן אפילו בשיעור מועט זה.   

אגב אזכור ענייני רפואה לאדם (כתית) דן התלמוד ברפואות שונות: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, ברא שבלול – לכתית, ברא זבוב – לצרעה, יתוש – לנחש, ונחש – לחפפית (גירוי), וסממית – לעקרב". התלמוד מסביר כי הרפואה של העקיצה היא למרוח את בעלי החיים הללו לאחר שבישל ממין בעלי החיים אחד שחור ואחד לבן. בתלמוד מוסבר כי לפעמים בעל חיים גדול מפחד וחושש מבעל חיים קטן: "חמישה אימות הן: אימת חלש על גיבור, אימת מפגיע (חיה) על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית (עכביש) על העקרב, אימת סנונית, על הנשר, אימת כילבית (דג קטן) על לויתן".  

בתלמוד מסופר על שאלות שונות בעניין טבע בעלי החיים ששואל רבי זירא את רב יהודה, כשהוא רואה שרב יהודה מבודח ושמח להשיב על השאלות הללו. העיזים הולכות בעדר לפני הכבשים – מפני שרוב העיזים הן שחורות והן מקדימות את הכבשים הלבנות, כפי שהלילה החושך קדם לאור בבריאת העולם. ערוות הרחלים מכוסה באליה (שומן) מפני שמשתמשים בצמר שלהן, וערוות העיזים גלויה מפני שאין משתמשים בצמר שלהן. זנבו של הגמל קצר מפני שהוא אוכל קוצים ומסתבך בהם, וזנבו של השור ארוך מפני שהוא חי באגם וצריך לגרש זבובים בזנבו. המשושים (קרנות המישוש) של החגב רכות וגמישות מפני שהוא חי בין העשבים, ולו היו קשות היה שוברן ונעשה עיוור. העפעף התחתון של התרנגולת מכסה את העין ולא העפעף העליון, מפני שהיא חיה על קורות הבית שלפעמים יש שם עשן, וכדי שלא יסתנן העשן לעין והתרנגולת תתעוור מכסה העפעף התחתון את כל העין.   

רבי זירא שואל גם על דרכי תצורה של עשרים ושתיים מילים בארמית שנוצרו כראשי תיבות וקיצורים של מילים וביטויים בעברית ובארמית:  דשא (דלת) היא קיצור של דרך שם; דרגא (מדרגות) - דרך גג; מתכוליתא (תבלין) – מתי תכלה דא (מתי יסיימו להשתמש בתבלין); ביתא – בא ואיתיב בה (ואשב בה); ביקתא (בקתה) – בי עקתא (בית צר); כופתא (גיגית) - כוף ותיב (ושב); ליבני (לבנים) – לבני בני (עבור הנכדים, בנייה חזקה); הוצא – חציצה; חצבא (כד) שחוצב מים מן הנהר; כוזה (כד קטן) – כזה (כמות קטנה זאת); שוטיתא (הדס) – שטותא (שטות); משיכלא (כלי לרחצה) – מאשי כולה (רוחץ כולו); משכילתא– משיא כלתא (רוחץ כלה); אסיתא (מכתשת) – חסירתא (מחסרת); בוכנה(עלי) – בוא ואכנה; לבושה (בגד) – לא בושה; גלימה – שנעשה בו כגולם;גולתא (מעיל) – גלי ואיתיב (גלה ופשוט את המעיל ושב); פוריא (מיטה) – שפרין ורבין עליה; בור זינקא (בור ריק) – בור זה נקי; סודרא – סוד ה' ליראיו; אפדנא (ארמון) - אפיתחא דין.   

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עו עמוד א

דף זה עוסק בהוצאה של אוכל בהמה בשבת.

במשנה נאמר: המוציא תבן - כמלא פי פרה, עצה -כמלא פי גמל, עמיר - כמלא פי טלה, עשבים - כמלא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים, לחים – כגרוגרת, יבשים - כמלא פי גדי, ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן". המשנה עוסקת באיסור הוצאת בשבת מרשות לרשות, ובשיעורים של הוצאת אוכל המתאים לכל בהמה. התלמוד מסביר כי העצה היא תבן של מיני קטנית, ושיעור מלוא פי טלה זהה למעשה לשיעור הגרוגרת הנזכר גם כן במשנה.   

אוכל של בהמה אחת לבהמה אחרת - בסוגיה דנים על מי שהוציא אוכל שאינו מתאים לבהמה מסוימת בשיעור המתאים לבהמה שאוכל זה מתאים לה, כדוגמת מי שהוציא תבן בשיעור המתאים למלוא פי פרה אך הוציא זאת עבור הגמל, ונחלקו האמוראים בדבר: "רבי יוחנן אמר: חייב, רבי שמעון בן לקיש אמר: פטור". יש הסבורים שרבי יוחנן חזר בו מדבריו מפני שאוכל זה לא מתאים לגמל, ויש הסבורים ששיטתו הראשונית של רבי יוחנן מסתברת, שהרי אוכל זה הוא אוכל של פרה בשיעור המתאים לפרה, אפילו שלא הוציאו לצורך הפרה. יש הסבורים כי במקרה שהוציא שיעור גדול המתאים לבהמה שלא אוכלת אוכל זה הכל מודים כי חייב, והמחלוקת היא על מי שהוציא אוכל שאינו מתאים לבהמה מסוימת בשיעור המתאים לה אבל לא לבהמה שאוכל זה מתאים לה. כדוגמת מי שהוציא עצה כמלוא פי פרה לפרה במקום בשיעור המתאים לגמל (בשיעור קטן יותר), אלא שכאן יש להפוך את הדעות: "רבי יוחנן אמר: פטור, וריש לקיש אמר: חייב". רבי יוחנן סבור שהפרה אוכלת עצה של קטנית רק בדוחק, ואכילה מעין זה אינה מוגדרת כאכילה, וריש לקיש סבור שאכילה מעין זו נחשבת לאכילה, ולכן חייב.   

צירוף אוכלים להוצאה, צירוף בגדים לטומאה – במשנה נאמר כי אין מצרפים את מיני האוכל השונים של כל בהמה זה לזה "מפני שלא שוו בשיעוריהן". התלמוד מסביר כי הלכה זו מגבילה צירוף של מיני אוכל ששיעורם גדול למיני אוכל ששיעורם קטן יותר, מפני שעל האחרונים חייב אפילו בשיעור קטן ולפיכך השלמתם במיני אוכלים אחרים מחמירה יותר. עם זאת, מסבירה הסוגיה, אפשר לצרף אוכל ששיעורו קטן לאוכל ששיעורו גדול, כדי להשלימו לשיעורו, שהרי אין בכך כדי להקל כל כך, שהרי בכל מקרה שיעורו גדול.

התלמוד דן על ההבחנה של התלמוד לאור המשנה במסכת כלים (כז, ב): "הבגד שלושה על שלושה (טפחים), והשק ארבעה על ארבעה, והעור – חמישה על חמישה, והמפץ (מחצלת) – שישה על שישה". משנה זו קובעת שיעורים של שונים לחומרים שונים שהזב עשוי לשבת עליהם. הברייתא קובעת כי השיעורים הללו מצטרפים: "הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ – מצטרפים זה עם זה, ואמר רבי שמעון: מה טעם? מפני שראויים ליטמא מושב", כלומר, יש לצרף את כל סוגי הבגדים זה לזה, מפני שאפשר להשתמש בכולם ליצירת טלאי של מושב שעל גבי החמור שאין מקפיד אם הוא עשוי מכמה מינים. אפשר לדייק ולהוכיח מן המקורות הללו שאם החומרים הללו אינם ראויים לשימוש כמושב הם אינם מצטרפים זה לזה, אבל אין להוכיח מכאן הלכה כללית שדברים שיש להם שיעורים שונים אינם מצטרפים אם אין להם ייעוד משותף, מפני שבמקרה זה אין אמנם ייעוד משותף לישיבה, אבל אדם עשוי לחבר את הבדים השונים כדי להשתמש בהם כדוגמה להראות ללקוחות הבאים לבחור את סוג הבד שבו הם חפצים.

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עה עמוד א

דף זה עוסק במלאכת צד ומלאכת תופר, במגוש, ובחישוב תקופות ומזלות.  

במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".

התופר שתי תפירות – מי שמותח חוט של תפירה רופפת – חייב חטאת.  

הצד צבי – הדוגמה במשנה היא ציד של צבי, ובברייתא נחלקו האמוראים על הצד חלזון: "הצד חלזון והפוצעו – אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר: חייב שתיים, שהיה רבי יהודה אומר: פציעה בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה". מלאכת הדישה ("הדש" במשנה) היא פירוק התבואה מן הקליפה על ידי הפעלת לחץ. רבי יהודה סבור כי פציעת החלזון היא מלאכת דישה, ואילו חכמים סבורים שמלאכת הדישה מיוחדת לגידולי קרקע ולא לבעלי חיים.

התלמוד דן מדוע אינו חייב על פציעת החלזון גם משום נטילת נשמה (מלאכת "השוחט", דיון בדף זה), ונחלקו האמוראים בדבר: רבי יוחנן סבור שמדובר על חלזון שפוצע אותו לאחר שכבר מת, ורבא סבור כי בעוד החלזון בחיים הצבע המופק ממנו צלול יותר (כי הוא מפריש חומרים לדם), ולכן העוסק במלאכה זו אינו רוצה שהחלזון ימות, והוא נחשב כמי שמתעסק בדבר אחד ואגב מעשיו מתרחשת פעולה שלא התכוון לה, בניגוד למי שחותך את ראשו של התרנגול על מנת לשחק בו ויודע שדבר זה יהרוג בוודאות את התרנגול ("פסיק רישיה ולא ימות").  

אגב אזכור הלכות משמו של רב זוטרא בר טוביה משמו של רב, דנה הסוגיה בעוד נושאים:

הלומד דבר אחד מן המגוש – האמוראים נחלקו על פירוש המילה "מגושתא": שמואל סבור שהכוונה היא לאדם העוסק בכישוף, ורב סבור כי הכוונה היא למי שמקלל ומגדף את שם ה'. התלמוד דן על לימוד של דבר מן המגוש לפי הפירושים הללו. בתורה נאמר: "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" (דברים יח, ט), ומכאן למדו שאסור ללמוד ממכשף על מנת לעשות כשפים, אבל מותר ללמוד את ענייני הכישוף כלימוד תיאורטי שמטרתו היא להבין את הדברים ולהורות הלכה לגבי איסור כישוף. עם זאת, אסור ללמוד דבר אחד ממגוש המקלל את שם ה', והלומד אפילו דבר אחד מאדם זה – חייב מיתה, מפני שעובר על איסור עבודה זרה.  

היודע לחשב תקופות ומזלות –  מצוה על אדם לחשב תקופות ומזלות לפי הכתוב "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו), מפני שחכמת המתמטיקה, האסטרונומיה והמטאורלוגיה, היא חכמה ובינה שיש לה הערכה רבה בקרב העמים. חישוב תקופות הוא מעקב אחר אורכם היחסי של זמני היום והלילה, כדי לקבוע את עונות השנה, וחישוב מזלות הוא מיקום גרמי השמיים ביחס לכדור הארץ וביחס לשמש. אסור לדבר עם מי שיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו עוסק בחישובים הללו, מפני שאדם זה אינו מממש כשרון מובהק שיש לו, ויתר על כן, אינו מזהה ומכיר את הפלא שיש בטבע, כדברי הכתוב: "ואת פועל ה' לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב).

 

 

שבת עה עמוד ב

דף זה עוסק במלאכות שבת.

במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".

התלמוד דן על המלאכות שבסוף הרשימה:

שוחט– נחלקו האמוראים על הגדרת מלאכת השחיטה: שמואל סבור שחייב משום נטילת נשמה, ורב סבור שנוסף על יציאת הנשמה, יש גם איסור של צובע בשחיטה. רב חשש שדורות מאוחרים יותר יגחכו על דבריו, ולכן הסביר כי השוחט מעוניין לצבוע בדם את מקום השחיטה בצוואר, כדי שלקוחות יראו את הדם ויקנו מן הבשר הטרי שנשחט באותו יום.

מולח ומעבד – הסוגיה דנה על היחס בין המלאכות הללו, ומעירה כי מלאכת המליחה נעשית גם היא לצורך עיבוד העור, ולכן מציעים האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן להוציא מן הרשימה את אחת המלאכות הללו, ולהכניס במקומה את מלאכת השרטוט (סימון קוים) לצורך חיתוך העור. האמוראים נחלקו על מי שמולח בשר: לדעת רבה בר רב הונא הדבר תלוי בכמות המלח ובכוונת האדם: אם משמר את הבשר לאכילתו בדרך ושם עליו הרבה מלח - חייב משום מעבד, אבל אם מולח אותו לאכילה בבית – בוודאי לא שם מלח רב כדי שהבשר לא יתקשה ואינו חייב על מלאכת מעבד, ולדעת רבא אין מלאכת עיבוד אלא בעור הבהמה ולא באוכלים.

ממחק– ממחק הוא מי שיוצר שכבה חלקה של איזה דבר, בין אם משייף את מקום החלון בין שני עמודי אכסדרה, ובין אם מדביק רטיה שיש עליה משחה על גבי פצע בשבת.

מחתך– מחתך הוא מי שיוצר דברים העשויים במידה מוקפדת ואחידה, ולכן המגרר ראשי כלונסות עץ בשבת – חייב משום מלאכת מחתך.

כותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות – שיעור מלאכת הכותב והמוחק הוא שתי אותיות, ובברייתא דנים על ההבדל בהגדרה בין כתיבה למחיקה: "כתב אות אחת גדולה, ויש במקומה לכתוב שתיים – פטור. מחק אות גדולה, ויש במקומה לכתוב שתיים – חייב, אמר רבי מנחם ברבי יוסי: וזה חומר במוחק מבכותב".   

   

המכה בפטיש – מכה בפטיש הוא מי שמשתמש בפטיש לצורך מלאכה. אפשר להגדיר מלאכה זו גם בצורה כללית ומופשטת ככל פעולה שיש בה סיום וגמר של מלאכה. כך למשל, המסתת את האבן, המצייר צורה על כלי, והמנפח כלי זכוכית, ומי שמסיר חוטים פגומים מן הבגד – חייבים משום מכה בפטיש.    

התלמוד דן על המשפט החותם של המשנה: "הרי אלו אבות מלאכות – ארבעים חסר אחת". המשפט "הרי אלו אבות מלאכות" מלמד כי רשימת המלאכות הללו היא של אבות המלאכה, ואילו מלאכות אחרות הדומות למלאכות הללו מוגדרות כתולדה. יש צורך לתחום את אבות המלאכה ברשימה אחת, כדי לציין שחובת החטאת על תולדת מלאכה אינה חובה עצמאית אלא תלויה בקשר של המלאכה לאחד מאבות המלאכה, שלא כדעת רבי אליעזר במשנה במסכת כריתות (ג, י) הסבור כי אם עשה מלאכות רבות כעין מלאכה אחת (תולדות רבים של אב מלאכה אחד) – חייב חטאת על כל אחת מן המלאכות, אלא כדעת רבי עקיבא (שם) שחייב רק על אב המלאכה. הביטוי "חסר אחת" במשנה מלמד כי אין להוסיף על הרשימה, שלא כדעת רבי יהודה בתוספתא שבת (ט, ב) הסבור כי יש להוסיף את מלאכת השובט (מי שמסדר את חוטי השתי), ואת מלאכת המדקדק (המסדר את חוטי הערב), אלא כדעת חכמים החולקים עליו (שם) וסבורים כי השובט הרי הוא בכלל מיסך החוטים (יוצר מסכת חוטים סדורה), והמדקדק הרי הוא בכלל האורג.  

כל הכשר להצניע - במשנה נאמר: "ועוד כלל אחר אמרו: כל הכשר להצניע, ומצניעין כמוהו, והוציאו בשבת - חייב חטאת עליו. וכל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת - אינו חייב אלא המצניעו". האמוראים נחלקו איזה דבר אינו כשר להצניע: רב פפא סבור שאדם אינו מצניע דם נדה מפני שאין בו שום צורך, וכל שכן שאינו מצניע עצי אשרה של עבודה זרה שאין בהם צורך לאדם. מר עוקבא סבור כי אדם אינו מצניע עצי אשרה אבל הוא עשוי להצניע ולשמור דם נדה על מנת להאכיל בו את החתול.

התלמוד מעיר על היחס בין המשנה שלנו לשיטות תנאים אחרות. מן המשנה שלנו עולה כי לדבר הכשר להצניע מצניעים כמוהו – חייב כל אדם המצניעו, שלא כשיטת רבי שמעון במשנה שבת (ח, א) הסבור כי השיעורים של כל דבר ודבר (המפורטים שם) נאמרו ביחס לאדם שאכן מצניע בשיעורים הללו, והוא חייב על הוצאתם בשבת מרשות לרשות, אבל אם אדם אינו נוהג להצניע כשיעור הזה – אינו חייב על הוצאתם בשבת. כמו כן, החלק השני של המשנה שלנו המגדיר כי דבר שאין מצניעים כמוהו – חייב עליו רק המצניע, אינו כשיטת רבי שמעון בן אלעזר: "כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוכשר לזה (לאדם מסוים) והצניעו, ובא אחר והוציאו – נתחייב זה במחשבה של זה". רבי שמעון בן אלעזר סבור כי מחשבה של אדם אחד מועילה להחשיב איזה דבר כך שאדם אחר מתחייב על הוצאתו בשבת, שלא כמשנתנו הסבורה כי מחשבה זו מועילה רק לאדם עצמו ולא לאחרים.

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עד עמוד א

דף זה עוסק במלאכת בורר.

במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".

זורה, בורר, טוחן ומרקד – המשנה מציינת שלוש מלאכות "זורה, בורר ומרקד" המציינות שלבים שונים של עיבוד התבואה, שמטרתם להפריש את גרעין התבואה מהקליפות, ולנקות את הדבר הנאכל מתוך הפסולת. התלמוד שואל מדוע המשנה חוזרת על מלאכות שנועדו לצורך זהה, והאמוראים אביי ורבא מבהירים כי המשנה כוללת מלאכה שהייתה חלק ממלאכות המשכן המתוארות בספר שמות (שמות כה-מ), למרות שיש לחלק מן המלאכות הללו מטרה זהה.

עם זאת, לפי ההנחה שהרשימה במשנה כוללת מלאכות שיש להן מטרה אחת, יש לשאול מדוע המשנה לא כללה את השלב האחרון של הפרדת האוכל מן הפסולת: כתישת התבואה על מנת להפריד את החיטה מהסובין (קליפת הגרעין) על אף שמלאכה זו הייתה במשכן, ונחלקו האמוראים אביי ורבא מה טעם הדבר: רבא סבור כי הסיבה לכך היא שלדעת רבי יהודה הנשיא רשימת המלאכות במשנה היא רשימה סגורה של שלושים ותשע מלאכות ולא יותר, ולכן אי אפשר למנות את כלל המלאכות שהיו במשכן. אביי סבור כי מניין המלאכות אינו בנוי רק על סמך מלאכות המשכן אלא גם על דרך אפיית הפת הרגילה, והואיל והעני אוכל פת סובין בלא לכתוש קודם את גרעין התבואה, יש למנות רק את המלאכות ההכרחיות לצורך רמת העיבוד המינימלית של הפת. התלמוד מסביר כי טעמו של אביי מבהיר גם מדוע אין מחליפים את אחת המלאכות של זורה בורר ומרקד במלאכת הכותש, מפני  שהללו הן מלאכות עיבוד יסודיות הנעשות לכל תבואה, בעוד שכתישה אינה הכרחית. ואילו לטעמו של רבא אפשר המגבלה היחידה היא מניין המלאכות ולא סוג המלאכה, וקשה להסביר מדוע לא מנו את אחת מן המלאכות הללו ולא את מלאכת הכתישה.

מלאכת בורר – בברייתא נאמר: "היו לפניו מיני אוכלין – בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". ברייתא זו קשה מפני שיש מצד אחד היתר לברור, ומצד שני איסור של חובת חטאת לברור, והאמוראים מציעים חמש הצעות ליישב את הסתירה: לדעת עולא ההלכה מבחינה בין ברירה בו ביום לבין ברירה למחר: "בורר ואוכל לבו ביום, ובורר ומניח לבו ביום, ולמחר לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". לדעת רב חסדא ההלכה מבחינה בין כמויות ושיעורים שונים: ""בורר ואוכל פחות מכשיעור, בורר ומניח פחות מכשיעור, וכשיעור – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". לדעת רב יוסף ההלכה מבחינה בין ברירה בכלי לברירה ביד: "בורר ואוכל ביד, בורר ומניח ביד, בקנון ובתמחוי – לא יברור, ואם בירר – פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת". לדעת רב המנונאההלכה מבחינה בין אופני ברירה: "בורר ואוכל אוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל – לא יברור, ואם בירר חייב חטאת". ואילו לדעת אביי יש להבחין גם כן בין ברירה לאלתר סמוך לאכילה לבין ברירה לאחר זמן: "בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר חייב חטאת". האמוראים אינם מסכימים זה עם זה, מפני שההבחנה בין זמנים, שיעורים, כלים ודרכי ברירה אינה מצויינת בברייתא, מלבד שיטת אביי, המוסכמת על רבא, מפני שהיא אינה מסתמכת על הנחות רחוקות מהאמור בברייתא.

בורר אוכל מאוכל, פסולת מפסולת – התלמוד דן על הגדרת אוכל ופסולת במקרים שבהם ההגדרה היא זה ביחס לזה. בברייתא דנים על מי שבורר אוכל מאוכל אחר שהוא אינו רוצה בו: "היו לפניו שני מיני אוכלים, ובירר ואכל, ובירר והניח". יש שתי מסורות על הדין של מקרה זה. לפי מסורת אחת "פטור", ולפי מסורת אחרת "חייב". רב אשי מסביר כי המסורות הללו קשורות בהבחנה בין כלים שונים של ברירה: אם בירר בקנון ובתמחוי פטור מחטאת, ואם בירר בנפה ובכברה – חייב חטאת". בתלמוד מסופר על האמורא רב ביבי שכיבד את האמוראים רבי אמי ורבי אסי בפירות בשבת, ושפך את סל הפירות לפניהם, אבל לא ברור האם מפני שסבור היה כי אסור גם לברור פרי מתוך הסל מפני שאסור לברור אוכל מתוך פסולת, או מפני שרצה להראות מידת נדיבות בפני האורחים. בהקשר זה דנים גם במקרה מיוחד של פסולת שאפשר לאוכלה - מי שבורר תורמוסים מתוך הפסולת שלהם. לתורמוס יש מספר קליפות עבות, וכדי לאכול את החלק הפנימי, יש לבשלו במים ולשולקו שבע פעמים עד שאפשר להפריש את החלק הנאכל של התורמוס בקלות מתוך קליפותיו. לדעת חזקיה מי שבורר תורמוסים מתוך הפסולת שלהם חייב חטאת, מפני שאם אין נוטלים את חלק התורמוס הנאכל הוא עשוי להסריח ולהרקיב יחד עם שאר הקליפות, ולכן יש להחשיבו גם כן כפסולת וכקליפה. 

 

 

שבת עד עמוד ב

דף זה עוסק במלאכות האסורות בשבת.

במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".

הטוחן – במשנה מדובר על הטוחן גרעיני תבואה לקמח, והאמוראים מוסיפים כי גם החותך תרד לחתיכות ("פרים סילקא"), או גזירי עץ לצורך קיסמים להדלקה ("סלית סילתי") חייב משום טוחן, מפני שהוא חותך דבר לחתיכות קטנות. אם הקפיד על גודל מסוים בחיתוך – חייב גם על מלאכת מחתך.     

הלש והאופה – על אף שאחת ממלאכות המשכן הייתה בישול של סממני הצבע לצביעת הבדים והיריעות שבמשכן, התנא במשנה לא שנה את מלאכת מבשל אלא את מלאכת האופה, מפני שהמשנה מתארת את מלאכות הלחם לפי סדר עשייתן – מזריעת התבואה בשדה ועד לאפיית הלחם ("סידורא דפת"). אפייה ובישול הם פעולות הפוכות: אפייה גורמת לעיסת בצק רכה להתקשות, ואילו בישול גורם לריכוך מאכל באש. האמוראים דנים על פעולות, כגון: זריקת יתד לחה לתנור, או התכת זפת הקרובות בעניינן לבישול. במקרה של הכנת יתד האדם מתכוון לייצר כלי קשה, אבל בתהליך  היתד מזיעה ומתרככת בתנור, ולכן חייב משום בישול. בדומה לכך, זפת שהתיכה מתקשה לאחר זמן ונעשית שוב מוצקה, אבל בתהליך ההתכה היא רותחת ונוזלית, ולכן חייב על ההתכה משום בישול. האמוראים מעירים בהקשר זה כי בתהליכים של ייצור חבית, תנור חרס, כוורת קנים (עם שפה ובלי שפה) – מעורבות מלאכות רבות, וחייב שבע, שמונה, אחת-עשרה ושלוש עשרה חטאות על עשייתן (ומניין זה – 7,8,11,13 - בכללו הוא שלושים ותשע מלאכות).  

הגוזז את הצמר והמלבנו – התלמוד דן בחיוב של מספר מלאכות בפעולה אחת. האמוראים נחלקו על דינו של הטווה צמר על גבי הבהמה: לדעת רבי יוחנן חייב שלוש חטאות, משום מלאכת גוזז (תלישת הצמר מגוף הבהמה), מנפץ (סריקת הצמר לקווצת שיער) וטווה, ולדעת רב כהנא אין זו דרך הגזיזה, הניפוץ והטוויה, ולכן אינו חייב על עשייתן בדרך לא רגילה זו. בהקשר זה מעירים על הכתוב "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים" (שמות לה, כו). רבי נחמיה דורש על יסוד הביטוי "טוו את העזים" כי לא גזזו את הצמר אלא שטפו את הצמר וטוו ממנו את החוטים בעוד הצמר מחובר לגוף העיזים, אבל אין להקשות מכאן על רב כהנא, מפני שהכתוב מדגיש כי הדבר היה כרוך בחכמה מיוחדת ויתירה שהייתה לנשים, ואין זו הדרך הרגילה של הטווייה.

הגוזז את הצמר...והמעבד את עורו, והממחקו והמחתכו - בתוספתא (י, יג) שנינו: "התולש את הכנף, והקוטמו, והמורטו - חייב שלש חטאות". ריש לקיש מסביר כי התולש את כנפי העוף חייב על מלאכת גוזז, הקוטם את הכנף במידה מדויקת – חייב משום מלאכת מחתך, והממרט את הכנף מנוצותיה – חייב מפני שהוא מחליק את הכנף, ועובר על מלאכת ממחק עור.

הקושר והמתיר – האמוראים דנים היכן היו קושרים ומתירים קשרים במשכן: לדעת רבאהיו קושרים את היריעות ליתדות האוהלים כדי למותחם, ולדעת אביי בהכנת היריעות היו נקרעים חוטים, והיו קושרים קצה חוט אחד לקצה השני. אביי מקשה על רבא כי הקשירה של היריעות נעשתה רק לצורך הקמת המשכן ואחר כך היו מתירים אותה, ולכן אין זו קשירה מתקיימת. רבא מקשה על אביי כי לשיטתו בזמן שאורגים חוטים יש חוטים כפולים המסתבכים זה בזה, ולשם כך היו מתירים חלק מן החוטים, אבל האריג אינו נראה יפה, ולכן לא היו עושין כן במשכן. הצעה שלישית של רבא היא שציידי החלזון ששימש לצבע התכלת היו קושרים ומתירים את רשת הדייגים.      

והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות – תפירה של שתי תפירות אינה מתקיימת והיא עשויה להיפרם מפני שהחוט אינו כרוך דיו ביריעה, ולכן מדובר על שתי תפירות שקשרן כדי שלא יצא החוט מהיריעה. במשכן לא היו קורעים את יריעת האריג אלא אם היריעה התחוררה מתולעת הבגד, והיה צורך לקרוע את היריעה ולתפור טלאי במקום החור.  

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עג עמוד א

דף זה עוסק בשלוש מחלוקות אביי ורבא.

נתכוון לחתוך את התלוש – "נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, רבא אמר: פטור, אביי אמר: חייב". אסור לחתוך בשבת משום מלאכת קוצר. רבא סבור כי לא התכוון לחתוך את הדבר האסור ולכן פטור על עשיית המלאכה מחטאת, ואביי סבור כי מאחר שהתכוון לחתוך איזה דבר חייב, שהרי עשה מלאכה אסורה בשבת.

נתכוון לזרוק שתיים – "נתכוון לזרוק שתיים, וזרק ארבע, רבא אמר: פטור, אביי אמר: חייב". זריקת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים אסורה משום הוצאה מרשות לרשות. רבא סבור כי לא התכוון לזרוק ארבע אמות, ואביי סבור כי מאחר שהתכוון לזרוק מרחק מסוים חייב שהרי עשה מלאכה אסורה בשבת.

סבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים – "כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים, רבא אמר: פטור, אביי אמר: חייב". רבא סבור כי פטור מפני שלא התכוון לזרוק זריקה האסורה בשבת, ואילו אביי סבור כי חייב, שהרי עשה מלאכה האסורה בשבת.

התלמוד מסביר שיש צורך בשלוש מחלוקות מפני שהן מתארות פרטים שונים של כוונת האדם. במקרה הראשון כוונת עושה המלאכה הייתה לדבר מותר, ושינה ועשה מלאכה בדבר האסור בעשיית מלאכה. במקרה השני הפעולה עצמה היא כשל מלאכה אסורה, אלא שעושה המלאכה התכוון לעשותה בשיעור פחות מהגדרת האיסור (שתיים ולא ארבע). ובמקרה השלישי התכוון לעשות את המלאכה לפי הגדרת המלאכה האסורה, אלא שסבור היה כי תנאי המקום אינם אוסרים את המלאכה (רשות היחיד), ונמצא כי המקרים הללו בכללם מתארים חוסר כוונה לעשות את המלאכה בכל פרטיה – החפץ, הכמות, והמקום.

התלמוד דן במחלוקות אביי ורבא לאור המשנה במסכת שבת (ז, ב): "אבות מלאכות: ארבעים חסר אחת". הפירוט של המלאכות במשנה מלמד כי אם עשה את כל המלאכות בהעלם אחד – חייב על כל מלאכה ומלאכה. לדעת אביי מדובר על מי שיודע כי היום שבת ואסור לעשות את המלאכות בשבת, אלא שאינו מודע לשיעור המלאכות האסורות, ולכן חייב חטאת על כל מלאכה שברשימת המלאכות האסורות במשנה. לדעת רבא אי אפשר להעמיד את המשנה במקרה שלא התכוון לאחד מפרטי המלאכה מפני שאדם זה פטור מחטאת, ויש להעמיד את המשנה במי שהזיד בשבת ושגג במלאכות, כלומר, יודע כי היום שבת אבל אינו יודע מהן המלאכות האסורות בשבת. התלמוד מעיר כי אין הכוונה לאדם שאינו יודע כלל מהן המלאכות האסורות בשבת – שהרי לאדם זה אין גם שום משמעות לידיעת השבת, אלא כוונת הדברים היא לאדם היודע על איסור המלאכה כאיסור לא תעשה אבל אינו יודע שיש עונש כרת על המלאכות. או לחילופין, שמדובר על מי שאינו יודע על איסור המלאכות, אבל יודע כי אסור לצאת מחוץ לתחום בשבת. 

 

 

שבת עג עמוד ב

דף זה עוסק במלאכות שבת.

במשנה נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת". במשנה יש רשימה של שלושים ותשע מלאכות שאפשר לחלקן לארבע קבוצות: מלאכות האוכל (הזורע עד האופה), מלאכות הבגד (הגוזז עד הקורע), מלאכות הספר (הצד עד המוחק), ומלאכות הבניין (הבונה עד המכה בפטיש). מלאכת מוציא מרשות לרשות עומדת בפני עצמה. המשנה מתארת את המלאכות האסורות בשבת, כדי ללמד שאם עשה את כל המלאכות בהעלם אחד  - שלא ידע כי המלאכות אסורות בשבת – חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה.

התלמוד דן בפרטי המלאכות שבמשנה:

הזורע והחורש – המשנה הופכת את סדר הפעולות של החקלאי החורש בתחילה ואחר כך זורע, מפני שהמשנה נכתבה בארץ ישראל, ובארץ ישראל נהגו לעבד את השדה עיבוד מועט, ואחר כך לזרוע ולחרוש שוב כדי להפוך את הזרעים שיקלטו היטב בשדה.

הזורע – בברייתא שנינו: "הזורע ,והזומר, והנוטע, והמבריך, והמרכיב – כולן מלאכה אחת הן". הברייתא מרחיבה את הגדרת מלאכת הזורע הנזכרת במשנה לכל פעולה שמטרתה להצמיח גידולי שדה, אילנות וכרמים. התלמוד מסביר כי במשנה הקודמת (ז, א) שנינו כי "מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת - אינו חייב אלא אחת", אלא שהברייתא מבקשת להצביע על קשרים מסועפים יותר בין מלאכות שיש להחשיבן למלאכה אחת: המלאכה האסורה בתורה היא זורע, ויש להחשיב את כל המלאכות הללו כאסורות מבחינה פורמלית כאיסור זריעה, אלא שהזורע הוא מי שמסייע לצמיחת השדה והנוטע הוא מי שמצמיח אילנות.

בקשר למלאכת הזורע דנים על מעמדה של מלאכת הזומר, שיש לדון בה משלושה היבטים: א. האיסור – הזומר הוא מי שחותך ענפים בגפן כדי להצמיחה – ולכן הפעולה של הזומר אינה גורמת לצמיחה, ורק מפני שמטרת הזומר הוא לסייע לצמיחה על ידי קציצת ענפים מיותרים יש להחשיב אף את הזומר לנוטע, וממילא גם לראות מלאכה זו כתולדה של מלאכת הזורע. ב. הזומר כשתי מלאכות – מלאכת הזומר דומה מצד מטרתה לנוטע, ומצד פעולתה לקוצר, ולפיכך, הזומר וצריך לעצים – חייב שתיים, אחת משום קוצר (מי שרוצה להשתמש במה שחתך מן השדה), ואחת משום נוטע. ג. הרחבת איסור הזומר לעוד פעולות –החותך אספסת ממקום גידולה חייב אחת משום קוצר מפני שרוצה להשתמש בשחת למאכל בהמות, ואחת משום נוטע מפני שמסייע להצמחת התבואה. וכיוצא בזה, החותך תרד (סילקא) כדי שיצמח ויגדל וכדי להשתמש במה שחתך – חייב שתיים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע.

החורש – בברייתא שנינו: "החורש והחופר והחורץ – כולן מלאכה אחת הן" (ראו תוספתא י, יג). הברייתא מוסיפה עוד מלאכות שלא נזכר במשנה, ומזכירה עוד היבטים חשובים: א. חיוב לפי מקום – מי שהיתה לו גבשושית של עפר  ונטלה ממקומה, אם הייתה בבית – חייב משום בונה, ואם הייתה בשדה – חייב משום חורש", ולחילופין, אם הייתה לו גומא וסתם אותה, בבית – חייב משום בונה, ובשדה – חייב משום חורש. ב. מלאכה שאינה צריכה לגופה – מי שחופר גומא בשבת אבל אינו צריך את הגומא עצמה אלא את העפר שמוציא מן החפירה נחשב כמי שעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה (לחפיר), ונחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב או פטור, והאם גם לדעת מי שמחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, אם המלאכה היא קלקול (כמו עשיית גומא באדמה) אינו חייב עליה.

 

הקוצר – בברייתא שנינו: "הקוצר, הבוצר (גפן), והמסיק (זית), והאורה (תאנים) – כולן מלאכה אחת". התלמוד דן על הגדרת מלאכת הקוצר של מי שזורק רגבי אדמה על מכבדות התמרים שבדקל כדי להשיר לאדמה תמרים, ונחלקו אמוראים בדבר: רב פפא סבור כי אדם זה חייב הן משום תולש (קוצר), והן משום מפרק (דש), ואילו רב אשי חולק וסבור כי אין דרך תלישה ופריקה בזריקת רגבים על הדקל.

המעמר –הוא מי שאוסף את התבואה הקצורה לערימה אחת. האמוראים נחלקו על מי שצובר ואוסך את המלח שיבש בבריכת המלח: לדעת רבאחייב משום מעמר מפני שאוסף את המלח כמי שאוסף שיבולים, ולדעת אביי פטור מפני שאיסור עימור נאמר על גידולי קרקע, ואילו המלח אינו גדל בקרקע אלא נותר על הקרקע באגן ההיקוות של המים המלוחים, לאחר אידוי המים, כמשקע של מינרלים שריחפו במים.    

הדש – בברייתא שנינו: "הדש, והמנפץ, והמנפט – כולן מלאכה אחת הן". דש הוא מי שמפריד את גרעין התבואה מהקליפה, המנפץ הוא מי שמוציא את סיבי הפשתן מהגבעול, והמנפט הוא מי שמוציא את גרעיני צמר הגפן מן הכותנה.  

 

חדש, עיקר הדף השבועי:
בשעה טובה, לכבוד תחילת סדר נשים נלווה באתר 'שפע' את הדף היומי בסיכום 'עיקר הדף' מדי יום
Reflections on the Daf Yomi by Rav Adin Steinsaltz
Edited and Adapted: Rav Shalom Berger
עיקר הדף השבועי

שבת עב עמוד א

דף זה עוסק בידיעות מחלקות לעניין קורבן אשם.

בדף הקודם הובאה מחלוקת אמוראים על ידיעות המחלקות את חובת קורבנות החטאת: "אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על הראשון, וחזר ונודע לו על השני, רבי יוחנןאמר: חייב שתים, וריש לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת". קורבן חטאת בא על עבירה שעבר בשגגה, ומתחייב בקורבן רק כשהוא יודע על החטא, ונחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן מה דינו של מי שידע על כל אחד מחטאיו שלא בשעה אחת – האם הידיעות שלאחר החטאים מחלקות את מניין החטאות.

בדף זה התלמוד דן על שאלה דומה ביחס לאשם ודאי, ולאור מחלוקת התנאים במשנה כריתות (ה, ב): "רביעקיבא מחייב על ספק מעילות אשם תלוי, וחכמים פוטרים. ומודה רבי עקיבא, שאין מביא את מעילתו, עד שתתודע לו, ויביא עמה אשם ודאי. אמר רבי טרפון, מה לזה מביא שתי אשמות, אלא יביא מעילה וחומשה, ויביא אשם בשני סלעים, ויאמר, אם ודאי מעלתי, זו מעילתי וזה אשמי. ואם ספק, המעות נדבה, ואשם תלוי, שממין שהוא מביא על הודע, מביא על לא הודע" .רבי עקיבא סבור כי על עבירה של ספק מעילה מביא אשם תלוי, כפי שמביא אשם תלוי על ספק עבירות שחייב עליהם חטאת, ולאחר שיוודע לו כי חטא מביא אשם תלוי. רבי טרפון חולק וסבור כי אין צורך להביא אשם תלוי ואחר כך אשם מעילות וודאי, אלא להתנות על אשם אחד (שכן כל אשם הוא ממין זכר) שיהא על ספק מעילה או על ודאי מעילה. ההבדל בין הדעות הוא שלדעת רבי עקיבא צריך ידיעה של החטא כדי להקריב אשם ודאי, ואילו לדעת רבי טרפון אין צורך בידיעה של החטא.

האמוראים דנים על ידיעות של אשם הבא על שפחה חרופה. הבא על שפחה חרופה (חציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי) בין בשוגג ובין במזיד - חייב אשם אפילו אם בא עליה ביאות הרבה (ויקרא יט, כ-כב), ומסבירים כי מניין האשמות תלוי במחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון, ואפשר להבדיל בין שלושה מצבים:

לפי רבי טרפון הסבור שאין צורך בידיעה בתחילה באשם ודאי של מעילה, גם הבא על שפחה חרופה חמש פעמים, איננו חייב אלא אשם אחד על כל הפעמים שבא עליה, אפילו אם נודע לו בין כל מעשה ומעשה, מאחר שאין הידיעות מחלקות לעניין אשמות.

עם זאת, רבי עקיבא ורבי טרפון מסכימים שאם בא על השפחה כמה פעמים ונודע לו שעבר עבירה, והפריש עליה קורבן אשם, ואחר כך בא עליה שוב - חייב על כך אשם נוסף ("מעשה שלאחר הפרשה"), מפני שאין אמנם צורך בידיעה בתחילה לדעת רבי טרפון, אבל אם ידע ועשה מעשה של הפרשת קורבן, הרי הללו מחלקים לעניין אשמות.

לפי רבי עקיבא הסבור שיש צורך בידיעה בתחילה באשם ודאי של מעילה, הבא על שפחה חרופה חמש פעמים – ונודע לו בכל פעם שבא עליה – הרי זה כעין מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן לעניין ידיעות מחלקות לעניין חטאות, שלדעת ריש לקיש אינו חייב אלא אחת על כל הפעמים שבא עליה, ולדעת רבי יוחנן חייב על פעם שידע שהוא עושה עבירה.

 

 

שבת עב עמוד ב

דף זה עוסק בהבדלים בין מצוות שבת לבין שאר המצוות.

בברייתא במסכת כריתות נאמר: "חומר שבת משאר מצות, וחומר שאר מצות משבת: חומר שבת משאר מצות, שהשבת עשה שתים בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות. וחומר שאר מצות משבת, שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת".

התלמוד דן על פירוש הברייתא:

"חומר שבת משאר מצות: בהעלם אחד – חייב על כל אחד ואחד, מה שאין כן בשאר מצות" – משפט זה אינו עוסק בהבדל בין שבת לבין שאר המצוות, שכן לא מצינו הבדל בין שבת לשאר המצוות לעניין חלוקת קורבנות: מי שאכל חלב ודם, אפילו אם עשה זאת בהעלם אחד – חייב על כל עבירה שעשה חטאת, ובדומה לכך, מי שקצר וטחן בשבת, אפילו אם עשה זאת בהעלם אחד – חייב על כל עבירה חטאת. ואם עשה אותה עבירה בהעלם אחד מספר פעמים, שאכל כזית חלב ואחר כך עוד כזית חלב, או שקצר ואחר כך קצר שוב בשבת – חייב רק חטאת אחת. כוונת המשפט היא אפוא להבדיל בין שבת לבין איסור עבודה זרה (מפני חשיבותה היא נקראת "שאר מצוות"). בשבת חייב על כל מלאכה ומלאכה, ואילו בעבודה זרה מי ששוחט, מקטר, מנסך בהעלם אחד – אינו חייב אלא אחת.   

"וחומר שאר מצות משבת, שבשאר מצות שגג בלא מתכוין - חייב, מה שאין כן בשבת" -  בסוגיה מסבירים כי בניגוד למשפט הקודם שעסק בהבדל בין שבת לעבודה זרה, משפט זה אינו עוסק בהבדל בין שבת לעבודה זרה, אלא בהבדל בין שבת לשאר מצוות, ונחלקו האמוראים בדבר: לדעת רבא משפט זה עוסק במי שהתכוון לחתוך דבר תלוש בשבת, ובטעות חתך דבר המחובר לאדמה – שלא עבר על איסור קצירה ופטור מקורבן חטאת, וזאת שלא כמו בשאר המצוות, שם האוכל חלב וסבור כי הוא אוכל שומן - חייב חטאת. לדעת אביי ההבדל אם מתכוון למלאכה מסוימת, לחתוך תלוש וחתך מחובר – חייב חטאת, ולפי שיטתו יש לפרש את הברייתא במי שהתכוון להגביה תלוש (שאין כל איסור בדבר), ובמקום זה עשה מלאכה וחתך מחובר – ופטור מחטאת, וזאת בניגוד לשאר המצוות, שבהן אוכל חלב והוא סבור שמדובר ברוק שהוא בולע – חייב חטאת.  

התלמוד מסביר כי בהלכות עבודה זרה יש חשיבות לכוונת של החוטא ולכן הכלל של "שגג בלא מתכוון - חייב" אינו מתאים. כך, למשל, אם החוטא משתחווה לעבודה זרה מפני שהוא סבור שמדובר בבית כנסת –לבו לשמיים ופטור. וכיוצא בזה, אם השתחווה לאנדרטה של עבודה זרה בלי לקבל אותה לאלהות – לא עשה כלום. והאמוראים נחלקו על מקרה ביניים של מי שעבד עבודה זרה מפני שהוא חושש מאדם אחר (יראה) או רוצה בטובת אדם אחר (אהבה): "רבא אמר: פטור, ואביי אמר: חייב". יש האומרים כי מדובר על מי ש"אומר מותר", כלומר, סבור כי מותר לעבוד עבודה זרה, אבל גם בעניין שבת אומר מותר (תינוק שנשבה) איננו פטור לגמרי מחטאת, אלא חייב חטאת אחת או שתיים. 

 

להרשמה לקבוצת הדף השבועי
סיכומי הפרקים